ולבני מערבא דמברכין בתר דסליקוא תפילייהו, לשמור חקיו – פי׳ ר״ת ז״ל בספר הישר שלוב שלא אמרו אלא בתפילין, אבל בציצית ושאר מצות אין מברכין לאחר עשייתן, והביא ראיה ממה שאמרו בירושלמי בפרק היה קורא בתורהג כיצד הוא מברך עליהן, ר׳ זריקן בשם ר׳ יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד מהו אומר בא״י אמ״ה על מצות תפילין, וכשהוא נותן לראש מהו אומר אקב״ו על הנחת תפילין, וכשהוא חולצן מהו אומר ברוך וכו׳ לשמור חקיו, ואתיא כמ״ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמ״ד בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא. והטעם לזה מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשהד, הילכך מברך בשעת סילוקן בלילה שהוא מקיים עשהה, ואין לך כן בכל המצוותו, כך פי׳ חכמי הצרפתיםז בשמו ז״ל. ועדיין אינו מחוור דא״כ הא דאמרינן בשמעתין לאתויי מצות, ומקשי׳ ולבני מערבא דמברכין בתר דמסלקי תפילייהו מאי איכא למימר, מאי קושיא מתני׳ לאתויי שאר המצות. ועוד יש נסחאותח שכתוב בהן ולבני מערבא דמברכי אמצות וכו׳.
אלא נראה לבני מערבא ה״ה לכל מצות שטעונות ברכה לאחריהןט, וז״ש בירושלמי אתיא כמ״ד בחוקת תפילין, לא הקפידו אלא על הלשון דלשמור חקיו, אבל שאר כל המצות אין מברכין אלא לשמור מצותיו. ובודאי נראה לומר שאין בני מערבא מברכין כן אלא כשהן מסלקין אותן בזמן ערבית ולא משום עשה שבהן אלא משום שכבר נגמרה מצותן, דקסברי לילה לאו זמן תפילין הוא, (וא״כ) [וכן אם] סלקו אותן בערבי שבתות ובערבי ימים טובים לדברי הכל מברכין היו, אבל אם היו מסלקם ביום היאך יברך, והלא מצוה להניחן ולא לסלקןי. ולפיכך אמרו בירושלמיכ דאתיא כמ״ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר וכתיבל מימים ימימה ולא לילות, וכך סמכו שם בירושלמי ר׳ אבהו בשם ר׳ אלעזר הנותן תפילין בלילה עובר בעשה מה טעם ושמרת וכו׳.
אבל נאמר לפי״ז הענין ולפ״ז הפירוש שאין מברכין על כל מצוה שאין סילוקה גמר עשייתה, כגון פושט ציצית ביום והיוצא מן הסוכה, אבל בלילה מברכין על ציצית, וכן לאחר שופר ולולב וכל כיוצא בהן שעשייתן גמר מלאכתן מברכין. וזה שלא העמידו משנתינו דיש טעון במצות כיוצא באלו שאינן טעונות ברכה, מפני שאין לשון לאחריו אלא לאחר שנגמר המעשה. וזה הלשון נכון הוא, שאין הדין נותן לברך לאחריה במצוה שעדיין הוא חייב בה והוא מסלקה ממנו שא״כ מצינו חוטא ומברך, ואין לך כן אלא בקורא בתורה בצבורמ מפני שהוא מצוה לגמור, כדי שיהיו ג׳ או ז׳ קוראים כתקנת חכמיםנ, אבל בגמר מצוה בכל מצוה נגמרת מברכין היו, ודמיא להו להלל ומגלה ותורה בצבור.
וראינו לרבינו האי גאון ז״לס שכתב בהא דבני מערבא לא נהגינן הכי במתיבתא, ומיהו אי בעי אינש למיעבד כבני מערבא שפיר דמי. ולשון הירושל׳ שכתבנו נראה שמכריע כדברי בעל הלכות ז״לע שהצריך לברך אחד על של יד ואחד על של ראש אף על פי שלא שח. וכן החזירו שם הענין הזה בפרק הרואהפ ואמרו העושה תפילין לעצמו אומר בא״י אמ״ה לעשות תפילין לשמו, כשהוא לובשן אומר בא״י אמ״ה על מצות תפילין, וכשהוא מניחן אומר אקב״ו על הנחת תפילין בכל מקום מזכירין כן אע״פ שלא שח. ולא כדברי רבינו הגדול ז״לצ שפירש לא שח מברך אחת בלבד על שתיהן, אלא שיש לנו פתחון פה לומר דגמרא ירושלמי ס״ל כדקס״ד מעיקרא בגמרא דילןק, אבל במסקנא אסיקו אביי ורבא לא שח מברך א׳, ואנן כמסקנא דגמ׳ דילן עבדינן. או שענין הירושלמי במניח א׳ מהן ולא במניח שתיהןר.
א. בכ״י ירושלים: דמברכי בתר דמסלקי.
ב. סי׳ תכז (מהדו׳ שלזי׳).
ג. ברכות פ״ב ה״ג. ועי׳ אהצו״י בח״ג בראשונים בזה, ואכמ״ל.
ד. מנחות לו, ב.
ה. ולדעת ר״ת הא דמברכין אסילוק תפילין היינו על קיום העשה, ולכאורה אין זה שייך לברכה שלאחריו, וצ״ל דאע״ג דהוי עשה, מ״מ לא מצינו תקנת ברכה על סילוק המצוה, וע״כ דענין הברכה הוא השבח שעל הקיום שזכה לקיים עד זמן המותר, ולפי״ז שפיר שייך לברכה שלאחריו, ונראה דלר״ת הוי מברכין בתר דסליקו ממש וכלשון רבנו ור״ת בסה״י בתר דסליקו [מיהו בתוס׳ הביאו כי מסלקי] ואילו הוי ככל ברכת המעות בעי עובר לעשייתן.
ו. נראה דסברת ר״ת דכיון דחזינן דברכת המצוות בעי עובר לעשייתן, ע״כ הסברא דחיוב הברכה הוא כשעדיין בחיוב המצוה, אבל לאחריה תו אין לו זיקה עוד למצווה, ועי׳ ש״ך יו״ד סי׳ יט סק״ג שהביא דעת האו״ז שאם שכח לברך לפניה יכול לברך לאחריה, אבל דעת הרמב״ם רפי״א מברכות דתו אין מברך, וע״כ דנחלקו בטעם דבעי עובר לעשייתן דלרמב״ם הטעם דרק כשהיא עדיין חוב שייך למצוה, אבל לדעת האו״ז הוא מצד שבח וזה שייך גם לאחריה בגדר הודאה, והא דבטבילה מברך לאחריה הוא תקנה מיוחדת וכמש״כ הטור. ומשו״ה הוצרך רבנו תם לומר דבני מערבא דברכו משום דעדיין יש להם קיום המצוה בסילוק. ובתוס׳ ר״י בברכות מד, ב כתב דהטעם דעובר לעשייתן דאין ברכה כי אם על עשיית המצוה ובגמר מצוה אין עושה כלום.
ז. עי׳ תוס׳ כאן ד״ה ולבני, ותוס׳ ברכות מד, ב וסוכה לט, א ד״ה אבל, השלמה רשב״א ואלמנדרי ברכות שם ועוד.
ח. עי׳ ריטב״א, ועי׳ בנסמן בסמוך.
ט. עי׳ ראבי״ה סי׳ קכב (עמ׳ 106) שאביו היה מברך על כל המצות אחריהם לשמור מצוה פלונית כי חוקה לא נאמרה אלא בתפילין [ועיי״ש סי׳ קמה, קנו, קסח ותרצג]. ועי׳ מעה״ג עמ׳ 40 ופרדס סי׳ קנה, שכ״ה נוהג מורם הזקן, ועי׳ או״ז ח״א סי׳ תקפד, התרומה
(עמ׳ עג, א), האשכול ח״א עמ׳ 123, יראה״ש (עמ׳ 432), רוקח סי׳ שמו, ועי׳ ר״ן כאן מתה״ג והיא בחמ״ג סי׳ קה, הל״פ סס״ז, טאו״ח סי׳ כט ועוד.
י. דגם לשיטה זו דמברכין בגמר כל המצוות, אין הביאור שהוא מדין שבח והודאה על שזכו לקיימה, דא״כ גם על קיום מקצתה שייך ענין הברכה, אלא הביאור דשבח המצוה הוא בגמר חיובה, וכמו שעובר לפניה הוא מברך על תחילת חיובה, כך מברך בסופה על סיום חיובה.
כ. ירוש׳ ברכות פ״ב ה״ג, ועי׳ בסמוך, והובא בראשונים.
ל. שמות יג י.
מ. בנד׳: ובציבור.
נ. דקריאה בציבור הוי מצוה מיוחדת, ואינה שייכת במצוה הכללית של חיוב לימוד תורה, דזו נתקנה בגדר תורה בציבור, ולפי״ז הקורא מסיים מצותו ושפיר מברך בגמר מצותו, ורבנו הוסיף דתקנו דכ״א מברך בגמר קריאתו כדי שיהא ניכר תיקון חכמים בקרואים, ועי׳ או״ח סי׳ קלה דהובא פלוגתא דראשונים אי מוסיפין על ג׳ קרואין דכיון דמצד ביטול מלאכה לא תיקנו חכמים אלא ג׳ קרואים איכא סברא דהשאר כיון דלאו מחיוב התקנה הוא הוי ברכה לבטלה, דכל עיקר מצותה היא רק מכח תקנת חכמים, וכ״מ קצת מרבנו הכא. מיהו איכא סברא דמצד חכמים אפשר לקרא כמה קרואים אלא מצד ביטול מלאכה אמרו חכמים שגם בג׳ קרואים יצאו חובת קריאה.
ס. הובא בהל״פ סי׳ סז ובתורתן ש״ר ח״א צד 47, האשכול ח״א עמ׳ 122, וכן בטור או״ח סי׳ כט. ובחמ״ג סי׳ קה: בישיבות אין אנו נוהגין לברך אחר תפילין, ועי׳ אוצה״ג ברכות חה״ת (עמ׳ 103), ועיין ריטב״א כאן.
ע. הל׳ תפילין (מז, א) והובא ברי״ף וראשונים.
פ. ירוש׳ ברכות פ״ט ה״ג.
צ. הלכות תפילין (ח, א) ועי׳ רי״ף סוף ר״ה.
ק. מנחות לו, א.
ר. כלומר כשאין לו אלא תפילה אחת דאז יש ברכות מיוחדות, לשל יד על הנחת תפילין ועל ש״ר על מצות תפילין [בחי׳ הר״א פי׳ שתחילה היה דעתו להניח א׳ מהן ואח״כ נמלך להניח שתיהן]. והנה דעת רבנו כר״ת שזו דעת הבה״ג שאפילו בלא שח מברך שתים א׳ על ש״י וא׳ על של ראש, ומרבנו משמע כאן דפי׳ הירוש׳ שמניח רק תפילה א׳ מברך א׳ ומשמע אפילו כשמניח של ראש. ויש לבאר בזה דהנה שיטת הרי״ף היא כשיטת רש״י הובא בתוס׳ ברכות ס, ב ד״ה אשר, דבתפילין לא שח מברך אחת על שני התפילין, דלהניח קאי גם של ראש, וא״צ ברכה מיוחדת לשל ראש, ובשח מברך שתים להניח על ש״י ו״על מצוות״ על של ראש. וזו דעת הרמב״ם בהל׳ תפילין. ורבנו תם בתוס׳ שם חולק בזה וס״ל דבשח מברך על של ראש שתים שהם להניח ועל מצות, ובלא שח מברך על ש״ר רק על מצות. ובתוס׳ שם כתבו דלפר״ת ה״ה אם יניח של ראש לבד, מברך שתים, וזה מוכרח מהסברא דמה דבשח מברך שתים, היינו דמעיקר דין הברכות צריך לברך להניח על של יד והן על של ראש, דהא מצוות מיוחדות הם ואין מעכבות זא״ז. אלא כשלא שח בינתיים עולה ברכת להניח לשניהם, ובשח כיון דהפסיק, שוב אין עולה לו הברכה מצד של יד, וחוזר לברך להניח מחיובא דשל ראש, ולפי״ז ה״ה באין לו אלא של ראש. מיהו בנימוק״י הל׳ תפילין הביא כעין דעת ר״ת (ח, א ד״ו) דבשח מברך שתים על של ראש, ושם (ח, ב ד״ו) כתב שאם אין לו אלא של ראש לבד אין מעכבים זא״ז ומברך על מצות תפילין על אותן של ראש שנמצאים, ומשמע שכ״ה גם לפי״מ שנסבור דבשח מברך על של ראש שתים. ואפשר שזו דעת רבנו וכמו שכ׳ לעיל. וזה צריך ביאור דהא תוס׳ הכריחו דלר״ת ה״ה בהניח של ראש לבד, מברך שתים. ע״כ נראה דדעת הנימוק״י היא דעת אחרת, ושיטתו היא על פי מה שכתב בעל המאור בהשגותיו על הרי״ף בר״ה שם, והובא גם בר״ן שם, וז״ל דבתפילין מש״ה אמרי׳ דשח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, משום דאע״ג דשתי מצוות הן כיון דכתיב בתפילין של יד ושל ראש והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, צריך זכירה והוויה כאחת, שיהא תוכף תפילה של ראש לתפילה של יד כדי שתהא הוויה אחת לשתיהן, ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עברה היא בידו, לפיכך חוזר ומברך ברכה של יד וממשמש בתפילין של יד ומחזק את הקשר, ועוד מברך ברכה שניה על של ראש ותוכף שתי המצוות זו לזו, וזו היא שאמרו סח בין תפילה לתפילה מברך שתים ע״כ. ולמדנו דדעת בעל המאור דמה דבשח בנתיים צריך לברך שתים, הוא מצד שתהא זכירה והוויה כאחת, ודעתו היא דעת שלישית. והיינו דמעיקר דין הברכות צריך לברך ״להניח״ בעיקרה על של יד, ו״על של ראש״ צריך לברך רק על מצוות, אלא אם מניח שתיהן צריך לעשותן הווייה אחת אע״ג דהוו שתי מצוות מיוחדות, והצירוף הוא על ידי זה שמברך להניח שיעלה על שתיהם לצרפן, ואע״ג דמצד המצוה של תפילין של ראש אין חיוב לברך עליה להניח, מיהו בכדי לצרפן להוויה אחת מברך להניח על שתיהן. ולכן בשח, כיון דהוי הפסק ונמצא שחסר דין הזכירה והוויה כאחת, חייב למשמש שוב בתפילין של יד ולהדקן, ומברך להניח, ותוכף לה של ראש מיד, והצירוף של התכיפה והברכה מצרפן להוויה אחת. וכל זה במניח ב׳ התפילות שצריך שיהו הוויה אחת, משא״כ ביש לו רק תפלה של ראש, דאין בזה דין הוויה כאחת דאין מעכבות זא״ז, בזה יהא חלוק הדין מדין שח באמצע, ואין צריך לברך על של ראש כלל ברכת להניח דנתקן בעיקרו משום של יד, ורק במניח שניהם, עולה לשל ראש כדי לצרפן להוויה אחת, אבל אם אין לו אלא רק תפלה של ראש אין צריך לברך רק על מצות לבד. והשתא אתו דברי הנמוק״י שפיר, דאזיל בסברת בעל המאור, ולכן כתב דבשח מברך שתים על של ראש, וביש לו תפלה של ראש בלבד אינו מברך אלא אחת.