×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְהָא שֶׁבֶת דְּמִיחַיַּיב בְּפֵאָה וּמִיחַיַּיב בְּמַעֲשֵׂר דִּתְנַן כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה חַיָּיב בַּמַּעֲשֵׂר.
The Gemara asks: But with regard to dill, from which one is obligated to designate pe’a, as stated in the mishna, one must also be obligated to separate tithe, since if the obligation of pe’a applies then the obligation of tithes likewise applies. As we learned in the mishna (50a): With regard to any produce from which one is obligated to designate pe’a, one is likewise obligated to separate tithe.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא שבת וכו׳ – לאו קושיא היא אלא מילתיה דייק ואזיל.
והא שבת מדחייב בפאה חייב נמי במעשר – הוי מצי לאתויי הא דתנא במס׳ (שביעית) (פ״ד) ומייתי לה בפ״ק דמסכת ע״ז (דף ז:) השבת מתעשר זרע וירק ובהדיא תנן ומייתי בסמוך דשבת משנתנה טעם בקדרה אינה מטמאה טומאת אוכלין הא עד שלא נתנה מטמאה אלא דניחא ליה למפרך דרבי עקיבא אדרבי עקיבא.
והאי שבת מדחייבא בפאה מחייבה במעשר – איכא למידק למה ליה לאתויי מכללא, משנה שלימה היא שהשבת חייבת במעשרות דתנן במס׳ מעשרותא ומייתינן לה בגמ׳ בפ״ק דע״אב ר״א אומר השבת מתעשרת זרע וירק וזירין וחכ״א אינו מתעשר ירק וזרע אלא השחליםג והגרגיר בלבד, הא הכל מודים שהוא מתעשר.
ואיכא למימר אי מהתם ה״א דה״ק אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר, אבל השבת אע״פ שהזרע והירק ממנו שוין אינו בכלל לפי שהוא פטור לגמרי. א״נ איידי דבעי למידק מכללא ומדאיחייבא במעשר מטמא טומאת אוכלין. דייק נמי מדמחייבא בפאה מחייבא במעשר. וה״ה ודאי דמצי למיפשט תרוייהו בהדיא מההיא דמייתי בשלהי שמעתין השבת משנתנה טעם בקדרה וכו׳, אלא יגדיל תורה ויאדיר מתרץ לה ומסייעא ליה מההיא, והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתיה.
א. פ״ד מ״ה.
ב. עבודה זרה ז, ב. ועי׳ תוד״ה והא, וראשונים כאן.
ג. בחי׳ הר״א גורס ״שלחים״ ופי׳ שגדלים בבית השלחים עיי״ש, ועי׳ ״משנת זרעים״ (מכון התלמוד עמ׳ רלז) שכ״ה גם בגירסת הגניזה.
האי שבת מדמחייב בפיאה מיחייב במעשר. וא״ת למה ליה לאתויי מכללא, בהדיא תנינא בפ״ד דמעשרות ר׳ אליעזר אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכמים אומרים אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד מ״מ הכל מודים שהוא מתעשר, י״ל אה״נ אלא איידי דבעי למידק מכלל מדאיחיבה במעשר מטמא טומאת אוכלין דייק נמי ומדמחייבין בפאה מתחייב במעשר, ומיהו ה״ה דהוה מצי למיפשט תרוייהו בהדיא ממתני׳ דמייתי בשלהי שמעתא דתנן השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלים, אלא מתרץ להא ומסייע ליה מההיא משום יגדיל תורה ויאדיר.
המנמר את שדהו ר״ל שהיתה זרועה מין אחד של תבואה ואחר שהתחילו בה מקומות להתיבש קצר את היבש ונשאר הלח מפוזר במקומות מפוזרים מכאן ומכאן אין זה הפסק לענין פיאה ונותן פיאה אחת על הכל הואיל ודרכן של בני אדם באותו המין שזורעין אותו כאחד כגון מיני התבואות והקטניות אבל אם דרכן של בני אדם באותו המין לזרעו מקומות מקומות כגון שבת וחרדל אע״פ שזה זרעם כאחד אלא שאח״כ הוא מנמרן ונעשין ערוגות מיוחדות כמנהגם נותן פאה אחת לכל אחד ואחד שאף הרואה יסבור שכך נזרעו לפי דרכך למדת שהשבת חייב בפיאה ומאחר שחייב בפיאה חייב במעשר שכך שנינו כל שחייב בפיאה חייב במעשר וכן מטמא טומאת אוכלים טעם הדבר מפני שהשבת עקרו לאכול הוא עומד וכמו שאמרו לכמך קאי ר״ל לכתשו עם עקריו לטבל בו וכמך פירושו כתח שהשבת נכתש בתוכו והוא עקר שלו ומאחר שסתמו לכך אוכל הוא אבל אם חשב עליו לקדרה הואיל ואין נתינתו בקדירה אלא להטעים את התבשיל כשאר הסמים אין זה אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואם לא חשב עליה לקדירה אלא שנתנה בקדירה עד שלא נתנה טעם בקדירה מטמאה טומאת אוכלין משנתנה טעם בקדירה אינה מטמאה טומאת אוכלין וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאף מחשבה לקדירה אינה מועלת ולא הופקעה ממנה טומאת אוכלין אלא משתתן טעם בקדירה ולפי דרכך למדת שכל שעשוי להטעים את התבשיל לבד או ליתן לו ריח או צבע אינו אוכל ומעתה הקושט והחמום וראשי בשמים והרתייה והחלתית והפלפלין היבשין וחלת הריע והוא הזעפראן כל אלו אינן מטמאין טומאת אוכלין שאין אכילתן להנאת גופן אלא לאחת מאלו שהזכרנו ואין תרומה נוהגת בהם שאין זה אוכל ומה שאמרו תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו׳ כמון שני שהוא עצמו לאכילה וכן כל אלו אין נקחין בכסף מעשר שהרי נאמר בו ואכלת שם והני לאו אוכל נינהו והשבת מיהא שביארנו שהוא אוכל וחייב בתרומה אם נתנתו לקדירה וכבר נתנה בו טעם הרי הוא כפירשא בעלמא ואין בו משום תרומה ר״ל שאם חזר הקלח ונתערב בשל חלין אינה מדמעת ולענין כסף מעשר אם מכוין בלקיחתו ליתן טעם אינו נקח בכסף מעשר ואם הוא מכוין בו לכמך וכיוצא בו מענינים שבאכילה עצמו הרי זה נקח בכסף מעשר:
והא שבת דמיחייב בפאה חייב במעשר. תימה ולמה צריך להך דיוקא והא תני בהדיא במס׳ שביעית ומייתי לה בפ״ק דע״ז דשבת מתעשר זרע וירק וזירין. ותו אמאי מייתי מדיוקא דמטמא טומאת אוכלין לייתו מתניתין דבסמוך השבת משנתנה טעם בקדירה אינה מטמאה כו׳ הא עד שלא נתנה טעם בקדירה מטמא וי״ל דניחא ליה למיפרך מדר׳ עקיבא אדר׳ עקיב׳:
מרמי והא שבת חייבא בפאה מחייבא במעשר דתנן כל שחייב בפאה חייב במעשר – הא ודאי משנה מפורשת במקומה שהשבת מתעשרת זרע וירק ובזירין הוא דנחלקו שם ר׳ עקיבא ורבנן וכן לענין טומאה כאן לקמן דמשתנה טעם אינה מטמאה הא קודם לכן מטמאה אלא דניחא ליה לאתויי מדוקייא דהני כללי לאשמועינן דכללי דוקני נינהו וכדאמרן.
אם נקחין בכסף מעשר מפני מה אין מטמאים טומאת אוכלים וכך הקשו בתוס׳ דהכא משמע דהני כי הדדי נינהו ואלו בפ׳ בכל מערבין תניא הקור נקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלים ותרצו שאין כל הדברים שוים דהני דהכא פירי גמור הם שנגמר ענינם לגמרי אלא שאין נאכלין אלא בציקי קדרה וכיון דכן אין לחלק בדין אוכל שלהם בין לענין כסף מעשר ובין טומאת אוכלים מה שאין כן גבי קור דאע״ג דגבי כסף מעשר ראוי להיות ניקח לפי שדרך לאכלו והוי פירי מפירי וגדול קרקע לגבי טומאת אוכלים אפשר שאינו מטמא משום דכתיב אשר יאכל מה שאין כן בקור שעקרו לעץ ואם מניחין אותו יהיה יוצא מעצמו מתורת אוכל ויתקשה כעץ.
ומעתה יש לומר: והא [והרי] השבת הוא צמח דמיחייב [שחייב] בפאה, כמבואר במשנה, ומכאן שמיחייב [חייב] אף במעשר, דתנן כן שנינו במשנה למעלה] שכל שחייב בפאהחייב במעשר.
The Gemara asks: But with regard to dill, from which one is obligated to designate pe’a, as stated in the mishna, one must also be obligated to separate tithe, since if the obligation of pe’a applies then the obligation of tithes likewise applies. As we learned in the mishna (50a): With regard to any produce from which one is obligated to designate pe’a, one is likewise obligated to separate tithe.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) וּמִדְּחַיָּיב בַּמַּעֲשֵׂר מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין אַלְמָא כֹּל מִילֵּי דַּעֲבִיד לְטַעְמָא מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין דְּהַאי שֶׁבֶת לְטַעְמָא עֲבִידָא.

And from the fact that with regard to dill one is obligated to separate tithe, it follows that it becomes impure with the ritual impurity of food. As the mishna on 50a states: Any food that is obligated in tithes becomes impure with the ritual impurity of food. Apparently, any item that is prepared in order to add taste to food, such as dill, becomes impure with the ritual impurity of food, as this dill is prepared in order to add taste to food.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לטעמא – למתק הקדרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתוך שהוא חייב במעשר — הריהו אף מטמא טומאת אוכלין, וכמו ששנינו במשנה כי כל החייב במעשרות ראוי לקבל טומאת אוכלין. אלמא [מכאן נסיק] כי כל מילי דעביד לטעמא [דבר שעשוי לשם טעם] כדוגמת השבת — מטמא טומאת אוכלין, דהאי הרי זה] השבת לטעמא עבידא [לטעם הוא עשוי].
And from the fact that with regard to dill one is obligated to separate tithe, it follows that it becomes impure with the ritual impurity of food. As the mishna on 50a states: Any food that is obligated in tithes becomes impure with the ritual impurity of food. Apparently, any item that is prepared in order to add taste to food, such as dill, becomes impure with the ritual impurity of food, as this dill is prepared in order to add taste to food.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּרְמִינְהִי הַקּוֹשְׁטְ וְהַחִימּוּם וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים וְהַתִּיאָה וְהַחִלְתִּית וְהַפִּלְפְּלִים וְחַלַּת חָרִיעַ נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְאֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

And the Gemara raises a contradiction to this conclusion from a mishna (Okatzin 3:5), which deals with the ritual impurity of food: With regard to spices such as costus, amomum, chief spices, root of crowfoot, asafoetida, peppers, and a cake of safflower, although their function is merely to add taste to food, they are considered food for the purposes of the following halakha: They may be bought with second-tithe money, which must be taken to Jerusalem and used to purchase food. But they are not considered food insofar as they do not become impure with the ritual impurity of food. This is the statement of Rabbi Akiva.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך חמם
חמםאבסוף (עוקצין נדה נא:) הקושט והחמם וראשי בשמים פי׳ בשאילתות זנגבילא ויש מפרשין דורצני והוא קנמון (א״ב פירוש חמים בל׳ יוני ורומי מין בושם נחמד ונטע נודף ולו ענפים חזקים וגוון שלו נוטה לירוק ויש לו אשכלות מלאות גרעינים):
א. [שמעקידיגע פפלאנצע.]
והחימום – פיטרטר״א.
והתיאה – היינו סאה.
חלת חריע – קרו״ג והוא כרכום.
התיאה – פרש״י דהיינו סיאה וקשה דלעיל אמר דסתמיה לאדם וחייב במעשר וא״כ מטמא טומאת אוכלין והכא קאמר תיאה אין מטמא טומאת אוכלין וי״ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם אי נמי ב׳ מינים הן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והפלפלין וחלת חריע כו׳ ואין מטמאין טומאת אוכלין. תימה דבפרק בכל מערבין אמרינן גרגיר מתעשר זרע וירק. ופריך זרע גרגיר למאי חזי ומשני שכן ראשונים לא היה להם פלפלין היו שוחקין אותו ומטבילין בו צלי וכ״ש דפלפלין מתעשר מהאי טעמא וכיון דמתעשר מטמא טומאת אוכלין. וי״ל דה״ק זרע גרגיר שוחקין אותו להטביל בו צלי ולכך מתעשר כי בפני עצמו נמי ראוי לאכילה לאחר שחיקה בלא טיבול אבל אין רגילות לשחוק כדי לאכול בלא טיבול כי אינו ראוי כמו ע״י טיבול אבל פלפלין ע״י שחיקה אינו ראוי כלל בעיניה כ״א ע״י צירוף הלכך אינו מתעשר ואינו מטמ׳ טומאת אוכלין ואין נראה לחלק בין רטיבתא ליבישתא כדאיתא בפרק בתרא דיומא כס פלפלי ביומא דכיפורי פטור ומוקי לה ביבשתא דהא אפי׳ ביבישתא ראוי להטביל בו צלי:
ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] על מסקנה זו ממה ששנינו במשנה במסכת עוקצין בדין האוכלים שאינם מקבלים טומאת אוכלין: צמחי התבלין — הקושט, והחימום, וראשי בשמים, והתיאה, והחלתית, והפלפלים, וחלת חריע — אף שהם באים רק לתבל את האוכל, נחשבים הם בכלל דברי מאכל, לענין זה שהם נקחין (נקנים) בכסף מעשר שני שנאמר שקונים בו רק דברי מאכל ושתיה. ואולם אינם נחשבים לגמרי כמאכל, ולכן אין הם מטמאין טומאת אוכלין, אלו דברי ר׳ עקיבא.
And the Gemara raises a contradiction to this conclusion from a mishna (Okatzin 3:5), which deals with the ritual impurity of food: With regard to spices such as costus, amomum, chief spices, root of crowfoot, asafoetida, peppers, and a cake of safflower, although their function is merely to add taste to food, they are considered food for the purposes of the following halakha: They may be bought with second-tithe money, which must be taken to Jerusalem and used to purchase food. But they are not considered food insofar as they do not become impure with the ritual impurity of food. This is the statement of Rabbi Akiva.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אִם נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי מָה אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין וְאִם אאֵינָן מִטַּמְּאִין באַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר.

Rabbi Yoḥanan ben Nuri said to Rabbi Akiva: If they are considered food to the extent that they may be bought with second-tithe money, for what reason are they not considered food in terms of becoming impure with the ritual impurity of food? And if they do not become impure with the ritual impurity of food because they are not considered food, then they should also not be bought with second-tithe money.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אף הם לא ילקחו בכסף מעשר – דרחמנא אמר ונתת הכסף וגו׳ ואכלת לפני וגו׳ והני לדידן לאו אוכל נינהו.
אם נקח בכסף מעשר מפני מה אין מטמא טומאת אוכלים כו׳ – וא״ת והא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין כח:) קור נקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין וי״ל דקור נמי אם שלקו וטגנו מטמא טומאת אוכלין ולכך אף קודם שליקה נקח בכסף מעשר מידי דהוי אבהמה וחיה דנקחות בכסף מעשר לפי שראויין לשחוט אבל טומאת אוכלים אין להם מחיים והכא פריך שפיר אי נקחת בכסף מעשר לפי שראויה אחר תיקון לאכילה אם כן יטמא טומאת אוכלים מיד שהרי בקל יכול לתקנה ומעתה יש עליה שם אוכל ולא דמי לקור שמחוסר שליקה וטגון ואי אין מטמא טומאת אוכלין לפי שאחר התקון אינה ראויה בפני עצמה לאכילה אם כן גם לא יהו נקחות בכסף מעשר.
ואמר ר׳ יוחנן נמנו וגמרו שאין נלקחין בכסף מעשר ואין מיטמין טומאת אכלין – אי קשיא: ופלפלין לא מיטמו טומאת אכלין והא תנן בסוף פרק קמא דטבול יום כקצח והשומשם והפלפל ר׳ יהודה אומר אף אפונים לבנים טמאים בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטמאות לא קשיא מידי דהתם כשהן מחוברין על הפת מיירי דאגב חיבור הפת חשיבי אוכל אבל באנפי נפשיהו לא והם הכי נמי תני התם גרגר מלח קטן שהוא טמא בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטמאות ואף על גב דמלח לאו בר קבולי טומאה הוא שהרי ממעט בחלון שבין בית לבית שלא יהא בו טפח על טפח כדאיתא בריש לא יחפור אפילו הכי משום דקאי על הככר חשוב אוכל. ויש שהוא חשוב אוכל ובעומדו על הככר לא מקבל טומאה כגון אפונים שחורים דתנן התם ר׳ יהודה אומר אף אפונים שחורים טהורין באב הטומאה ואין צריך לומר בטבול יום והא אפונים שחורים בפני עצמן אוכל הן ועל גבי הככר טהורין משום דקפיד עליהו ולא מנח להו התם אלמא אין ללמוד מעל גבי הככר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם ניקחין בכסף מעשר מפני מה אין מטמאין כו׳. ותימה והא אמרינן בפ׳ בכל מערבין דקור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין וי״ל דשאני קור דנעשה אוכל גמור ע״י שליקה דאמרינן דאם שלקו וטגנו מטמא טומאת אוכלין. הילכך ניקח בכסף מעשר אף קודם שליקה מידי דהוה אבהמה וחיה דניקחין בכסף מעשר לפי שראויה לישחט אע״ג דאין מטמאין טומאת אוכלין מחיים. אבל קושט וחימום והנך דחשיבי בהדייהו אינן נעשין אוכל ע״י תיקון אלא לטעמא עבידי או לטיבול ולכך נמנו וגמרו דאין מטמאין טומאת אוכלין הילכך פריך מעיקרא אם ניקחין בכסף מעשר משום דבתיקון כל שהוא חזו למילתייהו או לטעמא או לטיבול מפני מה אינן ראוין לאכילה בפני עצמן א״כ לא יהו ניקחין בכסף מעשר:
ולכתוב קשקשת. ותימה ומנא ידעינן מאי פירושו קודם שנכתב קרא דגלית וי״ל דקבלה היתה בידם ממשה רבינו כמו כי יגח דלא ידענא דהוה בקרן אלא מקרא דויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל. ותימה השתא נמי נימא דבחד טהור או האי או האי עד שיפרט לך הכתוב יחדו וי״ל דומיא דסימני בהמה דמפרסת פרסה ומעלת גרה דבעינן תרוייהו מדאסר רחמנא חזיר וגמל:
אמר לו ר׳ י וחנן בן נורי: אם נחשבים הם כמאכל לענין שנקחין בכסף מעשר, מפני מה אין הם נחשבים כמאכל לענין שמטמאין טומאת אוכלין? ואם אינן מטמאין, משום שאינם נחשבים כמאכל, אם כן אף הם לא ילקחו בכסף מעשר!
Rabbi Yoḥanan ben Nuri said to Rabbi Akiva: If they are considered food to the extent that they may be bought with second-tithe money, for what reason are they not considered food in terms of becoming impure with the ritual impurity of food? And if they do not become impure with the ritual impurity of food because they are not considered food, then they should also not be bought with second-tithe money.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וא״רוְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי נִמְנוּ וְגָמְרוּ שֶׁאֵין נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְאֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין.

And Rabbi Yoḥanan ben Nuri said with regard to this halakha: They counted the opinions of the Sages, and they concluded that these spices may not be bought with second-tithe money, and they do not become impure with the ritual impurity of food. This apparently contradicts the previous claim that dill, which is a spice, becomes impure with the ritual impurity of food.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נמנו וגמרו כו׳ – אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדירה לא מטמא דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר ר׳ יוחנן בן נורי בהלכה זו: נמנו החכמים וגמרו שאין צמחי התבלין הללו נקחין בכסף מעשר, ואין הם מטמאין טומאת אוכלין. ומעתה קשה על מה ששנינו למעלה כי השבת, שהוא צמח תבלין, מיטמא טומאת אוכלים!
And Rabbi Yoḥanan ben Nuri said with regard to this halakha: They counted the opinions of the Sages, and they concluded that these spices may not be bought with second-tithe money, and they do not become impure with the ritual impurity of food. This apparently contradicts the previous claim that dill, which is a spice, becomes impure with the ritual impurity of food.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב חִסְדָּא כִּי תַנְיָא הַהִיא גבְּשֶׁבֶת הָעֲשׂוּיָה לְכָמָךְ.

Rav Ḥisda says the following resolution of the difficulty: When that baraita, which indicates that dill is considered food and can contract the impurity of food, is taught, it is referring to dill that is prepared for a spice dish [likhmakh], i.e., to be ground and placed in a Babylonian spice, kutaḥ, which is used as a dip.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לכמך – דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוה עיקר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב חסדא בתירוץ סתירה זו: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שהשבת נחשב כדבר מאכל, לענין שיקבל טומאת אוכלין — הרי זה בשבת העשויה (שיוחדה) לכמך (לכתישה ונתינה בכותח — רוטב שנועד לתיבול מאכלים שונים).
Rav Ḥisda says the following resolution of the difficulty: When that baraita, which indicates that dill is considered food and can contract the impurity of food, is taught, it is referring to dill that is prepared for a spice dish [likhmakh], i.e., to be ground and placed in a Babylonian spice, kutaḥ, which is used as a dip.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב אָשֵׁי אַמְרִיתַהּ לשמעתי׳לִשְׁמַעְתָּיה קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא (אֲמַר) לָא תֵּימָא בְּשֶׁבֶת הָעֲשׂוּיָה לְכָמָךְ הָא סְתָמָא לִקְדֵרָה אֶלָּא סְתָם שֶׁבֶת לְכָמָךְ עֲשׂוּיָה דִּתְנַן דהַשֶּׁבֶת מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה אֵין בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין.

Rav Ashi said: I said this halakha of Rav Ḥisda’s before Rav Kahana, and he commented: Do not say that the baraita is referring specifically to a case where the dill was prepared for a spice dish from the outset, which would indicate that if dill is undesignated then it is intended to be an ingredient in a pot of food. Rather, undesignated dill is also prepared for a spice dish. As we learned in a mishna (Okatzin 3:4): With regard to teruma dill, once it imparted flavor in a pot of food and was removed from the pot, it is no longer subject to the prohibition of a non-priest partaking of teruma, and it can no longer become impure with the ritual impurity of food.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך כמך
כמךא(נדה נא:) לא תימא בשבת העשויה לכמך הא סתמא לקדירה אלא סתם שבת לכמך עשויה דתנן וכו׳ פירוש לכותח דהתם לאו לטעמא גרידא עביד אלא אפי׳ לאכילה עביד ומשתנה טעם בקדירה שנתנוה בקדירה להטעים אין בה שוב בשבת גופא משום תרומה ואינה מטמאה דהא תו הויא עץ בעלמא הא קודם שנתנה טעם בקדירה יש בה אמאי כיון דסתמא לקדירה קאי לטעם ולא למאכל אמינא יש בה משום תרומה אלא שמע מינה להכי יש בה משום תרומה עד שלא נתנה טעם בקדירה דסתם שבת לכמך עשויה לאכילה שמע מינה. (פסחים ל.) דלמא אתי למיכליה בכמכא (פסחים עד: חולין קט) ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייא רב חיננא וכו׳ (גיטין סט) לפירחא דליבא ליתי תלת קרישותא דשערי ונישתרינהו בכמכא (עבודה זרה לה) אי לא דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא בעי ליה לכמכא:
א. [איינע ארט זופפע.]
אמריתה לשמעתא כו׳ – הך שמעתא דפרישית לקמיה לא תימא כו׳.
העשויה – שהצניעה לכך הא סתמא לקדרה ולא מטמא.
אלא סתם שבת לכמך – ומטמא.
דתנן השבת – סתם שבת משמע.
אין בה משום תרומה – שאם חזר הקלח ונפל לתוך קדרה של חולין אינו מדמע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ קמי דרב כהנא לא תימא בשבת כו׳ כצ״ל. ונ״ב נ״ל דלא גרסינן אמר אלא דברי רב אשי הוא וכן משמע הלשון מדלא אמר כי אמריתה כו׳ ודו״ק וכן יראה פרש״י:
אמר רב אשי אמריתה לשמעתיה קמיה [אמרתי את השמועה הזו, תירוצו של רב חסדא, לפני] רב כהנא, (אמר): לא תימא [אל תאמר תדייק בדברים] שמדובר דווקא בשבת העשויה (המיועדת מלכתחילה) לכמך — שמכאן תוכל להסיק: הא סתמא [הרי בסתם] השבת מיועדת לקדרה, אלא ודאי סתם שבת לכמך היא עשויה, דתנן כן שנינו במשנה בעוקצין]: השבת של תרומה ששמו אותו בתוך הקדירה המתבשלת כדי לתת טעם בתבשיל, ולאחר מכן הוציאוהו מן הקדירה, משנתנה טעם בקדרה ויצא ממנו טעמו המיוחד — שוב אין בה בשבת זה משום איסור אכילת תרומה, ואין הזר שאכלו חייב. ואינה מטמאה טומאת אוכלין.
Rav Ashi said: I said this halakha of Rav Ḥisda’s before Rav Kahana, and he commented: Do not say that the baraita is referring specifically to a case where the dill was prepared for a spice dish from the outset, which would indicate that if dill is undesignated then it is intended to be an ingredient in a pot of food. Rather, undesignated dill is also prepared for a spice dish. As we learned in a mishna (Okatzin 3:4): With regard to teruma dill, once it imparted flavor in a pot of food and was removed from the pot, it is no longer subject to the prohibition of a non-priest partaking of teruma, and it can no longer become impure with the ritual impurity of food.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הָא עַד שֶׁלֹּא נָתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה וּמִטַּמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין וְאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ סְתָמָא לִקְדֵרָה כִּי לֹא נָתְנָה נָמֵי סְתָמָא לִקְדֵרָה אֶלָּא לָאו ש״משְׁמַע מִינַּהּ סְתָמָא לְכָמָךְ עֲשׂוּיָה ש״משְׁמַע מִינַּהּ.:

Rav Kahana explains the proof: It can be inferred from this mishna that until the dill has imparted flavor in a pot of food it is subject to the prohibition of a non-priest partaking of teruma, and it can become impure with the ritual impurity of food. And if it enters your mind that undesignated dill is intended as an ingredient in a pot of food, then even when one did not place the dill in a pot, the same halakha with respect to teruma and impurity should apply, as when it is undesignated the dill is intended as an ingredient in a pot of food. Rather, must one not conclude from the mishna that undesignated dill is prepared for a spice dish? The Gemara concludes: Learn from the mishna that this is the case.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כי לא נתנה נמי סתמא לקדרה – ואמאי מטמאה הא אמרינן לעיל דמידי דעביד לטעמא לא מטמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונדייק: הא [הרי מכאן יוצא] שעד שלא (בטרם) נתנה השבת טעם בקדרהיש בה משום תרומה, ומטמאה טומאת אוכלין. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי סתמא [בסתם] שבת מיועדת לנתינה בקדרהכי [כאשר] לא נתנה בקדירה נמי סתמא [גם כן בסתם] לקדרה היא עומדת, ותיאסר אכילתה ותקבל טומאה אף לפני שניתנה לקדירה! אלא לאו שמע מינה [האם לא נשמע מכאן] כי סתמא [בסתם] השבת לכמך היא עשויה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] כי כך הוא.
Rav Kahana explains the proof: It can be inferred from this mishna that until the dill has imparted flavor in a pot of food it is subject to the prohibition of a non-priest partaking of teruma, and it can become impure with the ritual impurity of food. And if it enters your mind that undesignated dill is intended as an ingredient in a pot of food, then even when one did not place the dill in a pot, the same halakha with respect to teruma and impurity should apply, as when it is undesignated the dill is intended as an ingredient in a pot of food. Rather, must one not conclude from the mishna that undesignated dill is prepared for a spice dish? The Gemara concludes: Learn from the mishna that this is the case.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מתני׳מַתְנִיתִין: הכֹּל שֶׁחַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז חַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת וְאֵינוֹ חַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.

MISHNA: With regard to any animal, i.e., sheep and rams, from which one is obligated by Torah law (see Deuteronomy 18:4) to give the first shearing of its wool to a priest, he is obligated to have gifts of the priesthood, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, which must be removed from slaughtered animals, taken from it (see Deuteronomy 18:3). And there are animals from which one is obligated to have gifts of the priesthood taken from them, e.g., cattle and goats, but from which he is not obligated to give the first shearing.
קישוריםעין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה כל שחייב בראשית הגז שמצות התורה לתת לכהן מראשית גיזת הכבשים (רחלים ואילים) — חייב במתנות כהונה, שהיא מצות התורה לתת לכהן מהבהמה הטהורה שנשחטה את הזרוע הלחיים והקיבה. ויש מבעלי החיים שחייב בהם במתנות כהונה, כגון בקר ועיזים, ואולם אינו חייב בהם בראשית הגז.
MISHNA: With regard to any animal, i.e., sheep and rams, from which one is obligated by Torah law (see Deuteronomy 18:4) to give the first shearing of its wool to a priest, he is obligated to have gifts of the priesthood, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, which must be removed from slaughtered animals, taken from it (see Deuteronomy 18:3). And there are animals from which one is obligated to have gifts of the priesthood taken from them, e.g., cattle and goats, but from which he is not obligated to give the first shearing.
קישוריםעין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּיעוּר יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וְאֵין לוֹ בִּיעוּר.:

The mishna teaches a similar principle: For all Sabbatical-Year produce to which there applies the obligation of eradication from the house when it ceases to be available to the animals in the field, there is the sanctity of Sabbatical-Year produce upon it, i.e., it may not be used for commerce and is ownerless while it is attached to the ground. And there is produce for which there is the sanctity of Sabbatical-Year produce, but for which there is no obligation of eradication from the house, e.g., produce that is preserved in the ground and does not cease to be available in the field.
קישוריםהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך בער
בערא(נדה נא:) כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור (בפרק אחרון דמעשר שני) ערב י״ט הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור כיצד היה ביעור וכו׳:
ערך גרם
גרםב(חולין קג:) אמר רב הונא בגרמיתא זעירתא פי׳ אבר קטן שיש בני אדם שבולעין אותו. (ברכות ה: בתרא קא) והאמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר פירש י׳ בנים היו לו ומתו ומצער ומרוב החביבות היה נושאו ואד׳ קדוש כרבי יוחנן היאך היה נושא עצם המת ומיטמא בכל שעה אלא אותו עצם שן היה ושן המת אינו מטמא דתנו (פרק ג׳ באהלות ובנזיר נא) כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן ובשעת חיבורו הכל טמת וזה תלוש היה (נדה נא) כל דבר שהוא עם אדם כשנולד ואין גזעו מחליף מטמא לאפוקי שן אף על פי שגזעו מחליף לא נולד עמו השיע׳ והציפורן אף על פי שנולדו עמו גזעו מחליף לפירוש אינן מטמאים אבל רמ״ח איברין טמאין במת אפי׳ כשנפרשו לפי שנולדו עמו ואם תחתוך א׳ מהן אין גזעו מחליף. פי׳ אחר כשהיה הולך לבית האבל מוליכו עמו כדי לנחמם כלומר ראו מה אירע בי דין גרמא דעשיראה בירי וצערי גדול משלכם (א״ב לשון מקרא זה חמור גרם ותרגום עצם מעצמי גרמא מגרמי):
ערך דנדנה
דנדנהג(פרק שביעי דשביעית) ועיקר הדנדנא (נדה נא) (א״ב פי׳ מינתא):
ערך חלת
חלתד(בסוף עוקצין) הפלפלין וחלת חריע נלקחין בכסף מעשר. (נדה נא):
ערך חלתית
חלתיתה(שבת קמ.) אין שורין את החלתית בפושרין (עבודה זרה לה:) וציר שאין בה דגה ועלה של חלתית (ופ״א דטבול יום) התיה והחלתית והאלום. (ובפרק ג׳ דעוקצין) התיה והחלתית והפלפלין. (נדה נא) פי׳ בלעז אס״א פיטי״דא ובלשון ישמעאל חלתית:
ערך סאה
סאהו(שביעית פ״ח עוקצין פרק ב׳ שבת קכח. נדה נא) סיאה אזוב וקירני׳ (גמ׳) סיאה צתרי אזוב אברתא קורנית חשאי. פי׳ סיאה פוליאו וי״א סוסימברו. אזוב איסופו. קורנית אוריגנו וי״א סטורניא וכולן מיני אזוב הן:
א. [וועקשאפפונג, וועקריימונג.]
ב. [קנאכן ביין.]
ג. [איינע פפלאנצע.]
ד. [ווילדע זאפרען.]
ה. [לאזערקרויט. דאטערבלומע.]
ו. [איין ארט פפלאנצע.]
מתני׳ כל שיש לו ביעור – שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכלה לחיה מן השדה.
יש לו שביעית – לענין שחייב להפקיר ואסור לעשותן סחורה ומלוגמא ואפיקטויזין.
ויש – שנוהגת בו קדושת שביעית ואין לו ביעור כדמפרש בגמרא עיקר הלוף והדנדנה שאין כלים מן השדה בימות הגשמים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם ויש שיש לו שביעית כו׳ ויש שיש לו סנפיר כו׳ מאי קשקשת דכתיב סנפיר ואפי׳ כו׳ כצ״ל:
וכלל דומה: כל פרי שגדל בשנה השביעית (שנת השמיטה) שיש לו (עליו) חובת ביעור מן הבית, בזמן שכלה אותו מין לחיה שבשדה — יש לו (עליו) דיני קדושת שביעית, שאסור בסחורה וחייב להפקירו כשהוא עדיין מחובר לקרקע. ואולם יש מן הפירות שיש לו דיני קדושת שביעית, וכגון פרי שאינו כלה לחיה מן השדה, כיון שהוא פרי המתקיים בארץ, ומשום כך אין לו חובת ביעור.
The mishna teaches a similar principle: For all Sabbatical-Year produce to which there applies the obligation of eradication from the house when it ceases to be available to the animals in the field, there is the sanctity of Sabbatical-Year produce upon it, i.e., it may not be used for commerce and is ownerless while it is attached to the ground. And there is produce for which there is the sanctity of Sabbatical-Year produce, but for which there is no obligation of eradication from the house, e.g., produce that is preserved in the ground and does not cease to be available in the field.
קישוריםהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) גמ׳גְּמָרָא: וכְּגוֹן עֲלֵה הַלּוּף שׁוֹטֶה וְהַדַּנְדַּנָּה יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וְאֵין לוֹ בִּיעוּר זעִיקַּר הַלּוּף שׁוֹטֶה וְעִיקַּר הַדַּנְדַּנָּה.

GEMARA: The mishna teaches that the sanctity of Sabbatical-Year produce applies to any produce upon which there is an obligation of eradication, but the converse is not necessarily the case. The Gemara cites an example of plants whose various parts illustrate these halakhot: Plants such as the wild arum leaf and the ceterach, which cease to be available in the field during the rainy season, are subject to eradication and to the sanctity of the Sabbatical Year. Examples of the second halakha of the mishna, that there is produce for which there is the sanctity of Sabbatical-Year produce but for which there is no obligation of eradication from the house, include the root of the wild arum and the root of the ceterach.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ לוף שוטה – שם לווי הוא ועשבים הם.
עלה הלוף שוטה והדנדנה – וה״ה לכל הכלים בימות הגשמים מהשדה אלא הא דנקט הני משום דסיפא דמתניתין מיתוקמא בעיקרין ואשמועינן חילוף בין עיקרן לעליהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא שנינו במשנתנו שכל פרי שיש עליו חובת ביעור, יש עליו כל דיני שביעית, ואולם יש פרי שיש עליו דיני שביעית ואין עליו חובת ביעור. ומביאים מקרה של צמח מסויים, שמתקיימים בו (בחלקיו השונים) שתי ההלכות הללו: כגון צמח הלוף (צמח בעל פקעת ועלים גדולים). שההלכה הראשונה, שכל פרי שיש בו חובת ביעור, יש בו דיני שביעית — הריהי נוהגת בעלה הלוף שוטה, והדנדנה, שהם כלים מן השדה בימות הגשמים. ואילו ההלכה השניה, שיש פרי שיש לו שביעית ואין לו ביעור — מתקיימת בעיקר (בשורש) הלוף שוטה, ועיקר הדנדנה.
GEMARA: The mishna teaches that the sanctity of Sabbatical-Year produce applies to any produce upon which there is an obligation of eradication, but the converse is not necessarily the case. The Gemara cites an example of plants whose various parts illustrate these halakhot: Plants such as the wild arum leaf and the ceterach, which cease to be available in the field during the rainy season, are subject to eradication and to the sanctity of the Sabbatical Year. Examples of the second halakha of the mishna, that there is produce for which there is the sanctity of Sabbatical-Year produce but for which there is no obligation of eradication from the house, include the root of the wild arum and the root of the ceterach.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) דִּכְתִיב {ויקרא כ״ה:ז׳} וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כׇל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכוֹל כׇּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִן הַשָּׂדֶה אַתָּה מַאֲכִיל לִבְהֶמְתֶּךָ בַּבַּיִת כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה כַּלֵּה לִבְהֶמְתֶּךָ שֶׁבַּבַּיִת וְהָנֵי לָא כָּלוּ לְהוּ.:

The Gemara explains that it is written in connection to the Sabbatical Year: “And for the cattle and the beasts that are in your land, all its produce may be eaten” (Leviticus 25:7), from which it is derived: As long as the undomesticated animals eat a type of produce from the field, you may feed that type of produce to your domesticated animal in the house, as it still remains in the field. But if that type of produce has ceased for the undomesticated animals in the field, you must cease feeding it to your domesticated animal in the house. This is the obligation of eradication. And these, the root of the wild arum and the ceterach, have not ceased for undomesticated animals in the field, and therefore there is no obligation of eradication.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והסבר דין חובת הביעור, דכתיב כן נאמר] בדין השביעית ״ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל״ (ויקרא כה, ז), והרי זה בא ללמדנו: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, שלא כלה אותו מין מהשדה — אתה מאכיל לבהמתך בבית, כלה לחיה מן השדהכלה לבהמתך שבבית, והרי זו מצות הביעור. ואילו הני [אלו, עיקרי הלוף והדנדנה] לא כלו להו [להם] מן השדה, ולכן אין עליהם חובת ביעור.
The Gemara explains that it is written in connection to the Sabbatical Year: “And for the cattle and the beasts that are in your land, all its produce may be eaten” (Leviticus 25:7), from which it is derived: As long as the undomesticated animals eat a type of produce from the field, you may feed that type of produce to your domesticated animal in the house, as it still remains in the field. But if that type of produce has ceased for the undomesticated animals in the field, you must cease feeding it to your domesticated animal in the house. This is the obligation of eradication. And these, the root of the wild arum and the ceterach, have not ceased for undomesticated animals in the field, and therefore there is no obligation of eradication.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מתני׳מַתְנִיתִין: חכֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְנַיִם יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ טְלָפַיִם וְאֵין לוֹ קַרְנַיִם.:

MISHNA: It is written: “Whatever has fins and scales in the waters, in the seas, and in the rivers, you may eat them” (Leviticus 11:9). There is a principle with regard to the signs indicating that fish are kosher: Any fish that has scales has fins; and there are fish that have fins but do not have scales. Similarly, with regard to kosher animals it is written: “Whatever parts the hoof, and is wholly cloven-footed, and chews the cud, among the beasts, that you may eat” (Leviticus 11:3). Any animal that has horns has hooves; and there are animals that have hooves but do not have horns.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ קשקשת – מלבושין של דג.
סנפיר – אלו כנפים ששט בהן על פני המים.
יש לו טלפים – פרסותיו סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה ולחיה טהורה.
ויש שיש לו טלפים – כגון חזיר ואין לו קרנים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה קשקשת מלבושים של דג הס״ד:
פרש״י בד״ה יש לו טלפים פרסותיו כו׳ אלא לבהמה וחיה טהורה כו׳ עכ״ל מפירושו נראה דלענין הבדלת בהמה וחיה טהורה מהטמאה קמתניא אבל הרמב״ם פירש דלידיעת בהמה מן החיה קמתניא והיינו לענין היתר חלב וכן מוכחת סוגיא דפ׳ אלו טרפות וכן בתוספות שם:
ג משנה נאמר בתורה בדיני הדג הכשר לאכילה ״את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת״ (ויקרא יא, ט). וכלל הוא בסימני הדגים, כל דג שיש לו קשקשת — בידוע שיש לו גם סנפיר, ואולם יש דג שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. וכן נאמר בדין בעלי החיים הכשרים לאכילה ״כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו״ (שם ג). וכלל הוא בסימן הבהמה המפרסת פרסה (שפרסותיה סדוקות, טלפים) שכל בעל חיים שיש לו קרניםיש לו טלפים, ואולם יש בעל חיים שיש לו טלפים ואין לו קרנים.
MISHNA: It is written: “Whatever has fins and scales in the waters, in the seas, and in the rivers, you may eat them” (Leviticus 11:9). There is a principle with regard to the signs indicating that fish are kosher: Any fish that has scales has fins; and there are fish that have fins but do not have scales. Similarly, with regard to kosher animals it is written: “Whatever parts the hoof, and is wholly cloven-footed, and chews the cud, among the beasts, that you may eat” (Leviticus 11:3). Any animal that has horns has hooves; and there are animals that have hooves but do not have horns.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) גמ׳גְּמָרָא: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת דָּג טָהוֹר יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת דָּג טָמֵא מִכְּדֵי אֲנַן אַקַּשְׂקֶשֶׂת סָמְכִינַן סְנַפִּיר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי.

GEMARA: The mishna teaches that any fish that has scales also has fins and therefore is a kosher fish. The mishna also stated that there are fish that have fins but do not have scales. Such a fish is a non-kosher fish. The Gemara asks: Since we rely exclusively upon the sign of the scales, as a fish that has scales necessarily has fins as well, why do I need the sign of fins that the Merciful One writes in the Torah as one of the criteria of kosher fish?
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ דג טמא – איכא דיש לו סנפיר.
אקשקשת סמכינן – דהאמרת כל שיש לו קשקשת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גמרא שנינו במשנתנו בדין סימני הדגים הכשרים לאכילה כי כל דג שיש לו קשקשת — בידוע שיש לו גם סנפיר, והרי הוא איפוא דג טהור (כשר לאכילה). ויש דג שיש לו סנפיר, ואולם אין לו קשקשת — והרי הוא דג טמא (אסור באכילה). ושואלים: מכדי [כיון] שאנן [אנחנו] על סימן הקשקשת בלבד סמכינן [סומכים אנו], שהרי אם יש בו קשקשת, בודאי יש בו גם סנפיר, ואם כן סנפיר דכתיב רחמנא [שכתבה התורה] כתנאי נוסף לכשרות הדג, למה לי?
GEMARA: The mishna teaches that any fish that has scales also has fins and therefore is a kosher fish. The mishna also stated that there are fish that have fins but do not have scales. Such a fish is a non-kosher fish. The Gemara asks: Since we rely exclusively upon the sign of the scales, as a fish that has scales necessarily has fins as well, why do I need the sign of fins that the Merciful One writes in the Torah as one of the criteria of kosher fish?
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר הֲוָה אָמֵינָא מַאי קַשְׂקֶשֶׂת דִּכְתִיב סְנַפִּיר וַאֲפִילּוּ דָּג טָמֵא כְּתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת.

The Gemara answers: If the Merciful One had not also written the sign of fins in the Torah, I would say: What does the word kaskeset, scales, that is written in the Torah mean? It does not mean scales, but fins. And I would therefore say that even a non-kosher fish, which has fins but no scales, is permitted. Therefore, the Merciful One writes both signs, fins and scales.
רש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״א מאי קשקשת דכתב רחמנא היינו סנפיר – כנפים שפורח בהן מכי אית ביה כנפים שרי ואתי למישרי דג טמא ולהכי כתב תרוייהו דעל כרחך חד מינייהו לבושא הוא. אייקררי״ץ בלעז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר. ע׳ חולין כב ע״ב תוס׳ ד״ה איצטריך בסה״ד:
ומשיבים: אי [אם] לא כתב רחמנא [לא היתה כותבת התורה] גם את סימן הסנפיר, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מהי] קשקשת זו דכתיב [שנאמרה] בתורה — הכוונה לסנפיר, ואפילו דג טמא, זה שאין לו קשקשת, אלא רק סנפיר בלבד, כשר לאכילה — לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] את שני הסימנים, סנפיר וקשקשת.
The Gemara answers: If the Merciful One had not also written the sign of fins in the Torah, I would say: What does the word kaskeset, scales, that is written in the Torah mean? It does not mean scales, but fins. And I would therefore say that even a non-kosher fish, which has fins but no scales, is permitted. Therefore, the Merciful One writes both signs, fins and scales.
רש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְהַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת מְנָלַן דְּקַשְׂקֶשֶׂת לְבוּשָׁא הוּא דִּכְתִיב {שמואל א י״ז:ה׳} וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ.

The Gemara further asks: But now that the Merciful One wrote in the Torah fins and kaskeset, from where do we derive that kaskeset denotes clothing, i.e., scales, rather than fins? The Gemara answers: We derive it from a verse, as it is written about Goliath the Philistine: “And he was clad with a coat of mail [kaskasim]” (I Samuel 17:5).
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרכינן והשתא דכתיבי תרוייהו מנלן דקשקשת לבושא הוא – דקתני כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אלמא פשיטא לן מאי קשקשת ודאי מהאי קרא נפקא ושריון קשקשים הוא לבוש אלמא לבושא מיקרי וכיון דמהאי קרא נפקא לן השתא לא לכתוב סנפיר ולכתוב קשקשת דהא ליכא למימר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים עוד: והשתא דכתיב רחמנא [ועכשיו שאמרה התורה] סנפיר וקשקשת מנלן [מנין לנו] שקשקשת לבושא [לבוש] הוא?דכתיב [שנאמר] על גלית הפלישתי ״ושריון קשקשים הוא לבוש״ (שמואל א יז, ה).
The Gemara further asks: But now that the Merciful One wrote in the Torah fins and kaskeset, from where do we derive that kaskeset denotes clothing, i.e., scales, rather than fins? The Gemara answers: We derive it from a verse, as it is written about Goliath the Philistine: “And he was clad with a coat of mail [kaskasim]” (I Samuel 17:5).
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא בָּעֵי סְנַפִּיר א״ראָמַר רַבִּי אֲבָהוּ וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל {ישעיהו מ״ב:כ״א} יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.:

The Gemara asks: But if there is proof that kaskeset means scales, the question returns: Let the Merciful One write only “scales” and then there would be no need to write “fins.” Rabbi Abbahu says, and likewise a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught, that this is in accordance with the verse: “The Lord was pleased, for His righteousness’ sake, to make Torah great and glorious” (Isaiah 42:21). In this context, this means that it is fitting for the Torah to state all the characteristics of a kosher animal rather than merely state that which is absolutely necessary.
תוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולכתוב רחמנא קשקשת כו׳ – וא״ת והיכי הוי ידעי מה קשקשת קודם שנכתב קרא דגלית ויש לומר דמקבלה הוה ידעינן דהכי נמי נגיחה לא ידעינן דהויא בקרן אלא מקרא דויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל וגו׳ (ב״ק דף ב:) וא״ת ומנלן דבעינן תרוייהו אימא דטהור בחדא מינייהו או בהא או בהא עד שיפרט לך הכתוב יחדו וי״ל דומיא דסימני בהמה בעינן מעלת גרה ומפרסת פרסה מדאסר רחמנא חזיר וגמל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יגדיל תורה ויאדיר – פי׳ דלסמו אודאי בקשקשת סגי לן ומיהא כתב רחמנא סנפיר משום דלא סגיא דלא להוי התם כיון שיש שם קשקשת ואולי הוא גם כן גורם טהרתו ואף על פי שהוא לבדו אינו גורם טהרה.
תוס׳ בד״ה ולכתוב רחמנא קשקשת כו׳ אימא דטהור בחד מנייהו או בהא כו׳ עכ״ל והא דלא כתב סנפיר לחוד דלא שייך בהא יגדיל תורה ויאדיר כנראה מתוספות דפרק אלו טריפות אלא דאיכא למימר דאי לאו קשקשת ה״א סנפיר היינו קשקשת השתא דכתיב קשקשת ע״כ סנפיר היינו סנפיר ומדלא כתיב יחדיו על כרחיך בחדא סגי אי נמי דאצטריך קשקשת למצא חתיכת דג שאין בו סנפיר ויש בו קשקשת דטהור וק״ל:
ושואלים שוב: ומעתה שלמדים אנו מכתוב זה שהקשקשת הריהי לבושו של הדג, ולא נטעה איפוא בה שמשמעה סנפיר, ולכתוב רחמנא [ותכתוב התורה] קשקשת ולא בעי [ולא צריך] לכתוב שוב סנפיר! אמר ר׳ אבהו, וכן תנא דבי [שנה החכם של בית] מדרשו של ר׳ ישמעאל: טעם הדבר הוא לקיים הנאמר ״יגדיל תורה ויאדיר״ (ישעיה מב, כא), ששבח הוא כשהתורה גדלה ומתרחבת, מרחיבה את דבריה.
The Gemara asks: But if there is proof that kaskeset means scales, the question returns: Let the Merciful One write only “scales” and then there would be no need to write “fins.” Rabbi Abbahu says, and likewise a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught, that this is in accordance with the verse: “The Lord was pleased, for His righteousness’ sake, to make Torah great and glorious” (Isaiah 42:21). In this context, this means that it is fitting for the Torah to state all the characteristics of a kosher animal rather than merely state that which is absolutely necessary.
תוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מתני׳מַתְנִיתִין: טכֹּל הַטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְיֵשׁ שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו.:

MISHNA: This mishna teaches a generalization that is similar to the previous ones: Anything that requires a blessing after one partakes of it requires a blessing beforehand. And there exist items that require a blessing before but do not require a blessing thereafter.
קישוריםעין משפט נר מצוהתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו – וברכת טבילה דאמרינן בפ״ק דפסחים (דף ז:) דמברך אחר טבילה התם נמי דינה להיות לפניה אלא משום דגברא דלא חזי הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו – איכא דקשה ליה הלל שבלילי פסחים שמברכין לאחריו ברכת השיר דהיינו יהללוך ואין מברכין לפניו ויש מתרצין שאין למדין מן הכללות ואין זה מענין סוגיין כדכתיבנא לעיל והרמב״ן ז״ל נוהג לברך עליו ובפ׳ ערבי פסחים ביררתי הדברים יפה בשיטת מורי הר״א הלוי ז״ל ע״ש.
תוס׳ בד״ה כל הטעון כו׳ דלא חזי הוא הס״ד ולפני מערבא הוא דבור חדש:
בא״ד אבל ציצית כדמסלק כו׳ כצ״ל:
ה משנה ועוד כלל דומה, כל דבר (כגון מאכל ומשתה) הטעון (החייב) ברכה לאחריו (לאחר אכילתו או שתייתו) — הריהו גם טעון ברכה לפניו (לפני האכילה או השתייה). ואולם יש דבר שטעון ברכה לפניו, ואין טעון ברכה לאחריו.
MISHNA: This mishna teaches a generalization that is similar to the previous ones: Anything that requires a blessing after one partakes of it requires a blessing beforehand. And there exist items that require a blessing before but do not require a blessing thereafter.
קישוריםעין משפט נר מצוהתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) גמ׳גְּמָרָא: לְאֵתוֹיֵי מַאי לְאֵתוֹיֵי יָרָק וּלְרַבִּי יִצְחָק ידִּמְבָרֵךְ אַיָּרָק לְאֵתוֹיֵי מַאי לְאֵתוֹיֵי מַיָּא.

GEMARA: The mishna teaches that there are items that require a blessing before but not after. The Gemara inquires: What case does this halakha in the mishna add? The Gemara answers: It serves to add the case of vegetables, as one recites a blessing before eating them but not afterward. The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yitzḥak, who maintains that one recites a blessing on vegetables after eating them, what case does this halakha in the mishna add? The Gemara answers: It serves to add the case of water, as one recites a blessing before drinking it but not afterward.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דמברך אירקא – לאחריו בורא נפשות רבות כי היכי דמברכינן אכל מיני מאכל ועל כל פרי העץ חוץ משבעת המינים דבעינן ברכה אחת מעין ג׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו גמרא שנינו במשנתנו כי יש דבר מאכל ומשתה החייב בברכה לפני אכילתו, ולא לאחר אכילתו. ומבררים: לאתויי מאי [לרבות את מה] בא כלל זה? ומשיבים: לאתויי [לרבות] ירק, שמברכים עליו ברכה לפני אכילתו, ולא לאחר אכילתו. ושואלים: לשיטת ר׳ יצחק שמברך על ירק אף לאחרי אכילתו, לאתויי מאי [לרבות מה] בא כלל זה שבמשנתנו? ומשיבים: לאתויי מיא [לרבות מים], שמברכים עליהם לפני שתייתם, ולא לאחר שתייתם.
GEMARA: The mishna teaches that there are items that require a blessing before but not after. The Gemara inquires: What case does this halakha in the mishna add? The Gemara answers: It serves to add the case of vegetables, as one recites a blessing before eating them but not afterward. The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yitzḥak, who maintains that one recites a blessing on vegetables after eating them, what case does this halakha in the mishna add? The Gemara answers: It serves to add the case of water, as one recites a blessing before drinking it but not afterward.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וּלְרַב פָּפָּא דִּמְבָרֵךְ אַמַּיָּא לְאֵתוֹיֵי מַאי לְאֵתוֹיֵי מִצְוֹת וְלִבְנֵי מַעְרְבָא דִּמְבָרְכִי בָּתַר דְּסַלִּיקוּ תְּפִילַּיְיהוּ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹר חוּקָּיו לְאֵתוֹיֵי מַאי לְאֵתוֹיֵי

The Gemara further asks: And according to the opinion of Rav Pappa, who rules that one recites a blessing on water after drinking it, what case does this halakha in the mishna serve to add? The Gemara answers that the mishna, which does not explicitly mention food, serves to add mitzvot. In other words, one recites a blessing before performing a mitzva, e.g., wearing ritual fringes or taking the lulav and the like, but one does not recite a blessing after its fulfillment. The Gemara asks: And according to the residents of the West, Eretz Yisrael, who recite the following blessing after they remove their phylacteries: Who sanctified us with His mitzvot and commanded us to keep His laws, what does this halakha in the mishna come to add? The Gemara answers: It serves to add the case of
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מצות – ציצית ולולב ושאר מצות שמברכין עליהן עובר לעשייתן.
ולבני מערבא דמברכי כי מסלקין תפילייהו לשמור חוקיו – אומר ר״ת דעל תפילין לבד הוו מברכי לשמור חוקיו דקרא (שמות יג) דושמרת את החוקה הזאת למועדה ס״ל לבני מערבא דבתפילין כתיב כדאמר בירושלמי אבל ציצית כי קמסלק מעליו ליכא מאן דמברך ותפילין נמי דוקא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה שמחויב לסלקן כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לו:) הניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה דכתיב ושמרת את החוקה והשמר דעשה עשה אבל ציצית אע״ג דפטור בלילה ליכא איסור ואין חייב לסלקן ובשמעתין הוי מצי למימר לאתויי ציצית אלא דניחא למינקט ריחני משום דפסיקא דאכל ריחני אין מברך אחריהן ולדידן לא קי״ל כבני מערבא ולא מברכין אחר תפילין לשמור חוקיו דבפרק הקומץ רבה (שם דף לו:) מוכח דלילה זמן תפילין הוא דהכי סבר רב אשי התם ומדרבנן הוא דאסור שלא ישן בהן וקרא דושמרת מוקמינן לה דבחוקת הפסח הכתוב מדבר ואף על גב דשבת לאו זמן תפילין הוא מכל מקום אין מברך עליהם כשמסלקן ע״ש עם חשכה דאין חייב לסלקן דנפקא לן (שם) מלאות על ידך יצאו שבתות ויו״ט שהן גופן אות.
ולבני מערבא דמברכין בתר דסליקוא תפילייהו, לשמור חקיו – פי׳ ר״ת ז״ל בספר הישר שלוב שלא אמרו אלא בתפילין, אבל בציצית ושאר מצות אין מברכין לאחר עשייתן, והביא ראיה ממה שאמרו בירושלמי בפרק היה קורא בתורהג כיצד הוא מברך עליהן, ר׳ זריקן בשם ר׳ יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד מהו אומר בא״י אמ״ה על מצות תפילין, וכשהוא נותן לראש מהו אומר אקב״ו על הנחת תפילין, וכשהוא חולצן מהו אומר ברוך וכו׳ לשמור חקיו, ואתיא כמ״ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמ״ד בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא. והטעם לזה מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשהד, הילכך מברך בשעת סילוקן בלילה שהוא מקיים עשהה, ואין לך כן בכל המצוותו, כך פי׳ חכמי הצרפתיםז בשמו ז״ל. ועדיין אינו מחוור דא״כ הא דאמרינן בשמעתין לאתויי מצות, ומקשי׳ ולבני מערבא דמברכין בתר דמסלקי תפילייהו מאי איכא למימר, מאי קושיא מתני׳ לאתויי שאר המצות. ועוד יש נסחאותח שכתוב בהן ולבני מערבא דמברכי אמצות וכו׳.
אלא נראה לבני מערבא ה״ה לכל מצות שטעונות ברכה לאחריהןט, וז״ש בירושלמי אתיא כמ״ד בחוקת תפילין, לא הקפידו אלא על הלשון דלשמור חקיו, אבל שאר כל המצות אין מברכין אלא לשמור מצותיו. ובודאי נראה לומר שאין בני מערבא מברכין כן אלא כשהן מסלקין אותן בזמן ערבית ולא משום עשה שבהן אלא משום שכבר נגמרה מצותן, דקסברי לילה לאו זמן תפילין הוא, (וא״כ) [וכן אם] סלקו אותן בערבי שבתות ובערבי ימים טובים לדברי הכל מברכין היו, אבל אם היו מסלקם ביום היאך יברך, והלא מצוה להניחן ולא לסלקןי. ולפיכך אמרו בירושלמיכ דאתיא כמ״ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר וכתיבל מימים ימימה ולא לילות, וכך סמכו שם בירושלמי ר׳ אבהו בשם ר׳ אלעזר הנותן תפילין בלילה עובר בעשה מה טעם ושמרת וכו׳.
אבל נאמר לפי״ז הענין ולפ״ז הפירוש שאין מברכין על כל מצוה שאין סילוקה גמר עשייתה, כגון פושט ציצית ביום והיוצא מן הסוכה, אבל בלילה מברכין על ציצית, וכן לאחר שופר ולולב וכל כיוצא בהן שעשייתן גמר מלאכתן מברכין. וזה שלא העמידו משנתינו דיש טעון במצות כיוצא באלו שאינן טעונות ברכה, מפני שאין לשון לאחריו אלא לאחר שנגמר המעשה. וזה הלשון נכון הוא, שאין הדין נותן לברך לאחריה במצוה שעדיין הוא חייב בה והוא מסלקה ממנו שא״כ מצינו חוטא ומברך, ואין לך כן אלא בקורא בתורה בצבורמ מפני שהוא מצוה לגמור, כדי שיהיו ג׳ או ז׳ קוראים כתקנת חכמיםנ, אבל בגמר מצוה בכל מצוה נגמרת מברכין היו, ודמיא להו להלל ומגלה ותורה בצבור.
וראינו לרבינו האי גאון ז״לס שכתב בהא דבני מערבא לא נהגינן הכי במתיבתא, ומיהו אי בעי אינש למיעבד כבני מערבא שפיר דמי. ולשון הירושל׳ שכתבנו נראה שמכריע כדברי בעל הלכות ז״לע שהצריך לברך אחד על של יד ואחד על של ראש אף על פי שלא שח. וכן החזירו שם הענין הזה בפרק הרואהפ ואמרו העושה תפילין לעצמו אומר בא״י אמ״ה לעשות תפילין לשמו, כשהוא לובשן אומר בא״י אמ״ה על מצות תפילין, וכשהוא מניחן אומר אקב״ו על הנחת תפילין בכל מקום מזכירין כן אע״פ שלא שח. ולא כדברי רבינו הגדול ז״לצ שפירש לא שח מברך אחת בלבד על שתיהן, אלא שיש לנו פתחון פה לומר דגמרא ירושלמי ס״ל כדקס״ד מעיקרא בגמרא דילןק, אבל במסקנא אסיקו אביי ורבא לא שח מברך א׳, ואנן כמסקנא דגמ׳ דילן עבדינן. או שענין הירושלמי במניח א׳ מהן ולא במניח שתיהןר.
א. בכ״י ירושלים: דמברכי בתר דמסלקי.
ב. סי׳ תכז (מהדו׳ שלזי׳).
ג. ברכות פ״ב ה״ג. ועי׳ אהצו״י בח״ג בראשונים בזה, ואכמ״ל.
ד. מנחות לו, ב.
ה. ולדעת ר״ת הא דמברכין אסילוק תפילין היינו על קיום העשה, ולכאורה אין זה שייך לברכה שלאחריו, וצ״ל דאע״ג דהוי עשה, מ״מ לא מצינו תקנת ברכה על סילוק המצוה, וע״כ דענין הברכה הוא השבח שעל הקיום שזכה לקיים עד זמן המותר, ולפי״ז שפיר שייך לברכה שלאחריו, ונראה דלר״ת הוי מברכין בתר דסליקו ממש וכלשון רבנו ור״ת בסה״י בתר דסליקו [מיהו בתוס׳ הביאו כי מסלקי] ואילו הוי ככל ברכת המעות בעי עובר לעשייתן.
ו. נראה דסברת ר״ת דכיון דחזינן דברכת המצוות בעי עובר לעשייתן, ע״כ הסברא דחיוב הברכה הוא כשעדיין בחיוב המצוה, אבל לאחריה תו אין לו זיקה עוד למצווה, ועי׳ ש״ך יו״ד סי׳ יט סק״ג שהביא דעת האו״ז שאם שכח לברך לפניה יכול לברך לאחריה, אבל דעת הרמב״ם רפי״א מברכות דתו אין מברך, וע״כ דנחלקו בטעם דבעי עובר לעשייתן דלרמב״ם הטעם דרק כשהיא עדיין חוב שייך למצוה, אבל לדעת האו״ז הוא מצד שבח וזה שייך גם לאחריה בגדר הודאה, והא דבטבילה מברך לאחריה הוא תקנה מיוחדת וכמש״כ הטור. ומשו״ה הוצרך רבנו תם לומר דבני מערבא דברכו משום דעדיין יש להם קיום המצוה בסילוק. ובתוס׳ ר״י בברכות מד, ב כתב דהטעם דעובר לעשייתן דאין ברכה כי אם על עשיית המצוה ובגמר מצוה אין עושה כלום.
ז. עי׳ תוס׳ כאן ד״ה ולבני, ותוס׳ ברכות מד, ב וסוכה לט, א ד״ה אבל, השלמה רשב״א ואלמנדרי ברכות שם ועוד.
ח. עי׳ ריטב״א, ועי׳ בנסמן בסמוך.
ט. עי׳ ראבי״ה סי׳ קכב (עמ׳ 106) שאביו היה מברך על כל המצות אחריהם לשמור מצוה פלונית כי חוקה לא נאמרה אלא בתפילין [ועיי״ש סי׳ קמה, קנו, קסח ותרצג]. ועי׳ מעה״ג עמ׳ 40 ופרדס סי׳ קנה, שכ״ה נוהג מורם הזקן, ועי׳ או״ז ח״א סי׳ תקפד, התרומה (עמ׳ עג, א), האשכול ח״א עמ׳ 123, יראה״ש (עמ׳ 432), רוקח סי׳ שמו, ועי׳ ר״ן כאן מתה״ג והיא בחמ״ג סי׳ קה, הל״פ סס״ז, טאו״ח סי׳ כט ועוד.
י. דגם לשיטה זו דמברכין בגמר כל המצוות, אין הביאור שהוא מדין שבח והודאה על שזכו לקיימה, דא״כ גם על קיום מקצתה שייך ענין הברכה, אלא הביאור דשבח המצוה הוא בגמר חיובה, וכמו שעובר לפניה הוא מברך על תחילת חיובה, כך מברך בסופה על סיום חיובה.
כ. ירוש׳ ברכות פ״ב ה״ג, ועי׳ בסמוך, והובא בראשונים.
ל. שמות יג י.
מ. בנד׳: ובציבור.
נ. דקריאה בציבור הוי מצוה מיוחדת, ואינה שייכת במצוה הכללית של חיוב לימוד תורה, דזו נתקנה בגדר תורה בציבור, ולפי״ז הקורא מסיים מצותו ושפיר מברך בגמר מצותו, ורבנו הוסיף דתקנו דכ״א מברך בגמר קריאתו כדי שיהא ניכר תיקון חכמים בקרואים, ועי׳ או״ח סי׳ קלה דהובא פלוגתא דראשונים אי מוסיפין על ג׳ קרואין דכיון דמצד ביטול מלאכה לא תיקנו חכמים אלא ג׳ קרואים איכא סברא דהשאר כיון דלאו מחיוב התקנה הוא הוי ברכה לבטלה, דכל עיקר מצותה היא רק מכח תקנת חכמים, וכ״מ קצת מרבנו הכא. מיהו איכא סברא דמצד חכמים אפשר לקרא כמה קרואים אלא מצד ביטול מלאכה אמרו חכמים שגם בג׳ קרואים יצאו חובת קריאה.
ס. הובא בהל״פ סי׳ סז ובתורתן ש״ר ח״א צד 47, האשכול ח״א עמ׳ 122, וכן בטור או״ח סי׳ כט. ובחמ״ג סי׳ קה: בישיבות אין אנו נוהגין לברך אחר תפילין, ועי׳ אוצה״ג ברכות חה״ת (עמ׳ 103), ועיין ריטב״א כאן.
ע. הל׳ תפילין (מז, א) והובא ברי״ף וראשונים.
פ. ירוש׳ ברכות פ״ט ה״ג.
צ. הלכות תפילין (ח, א) ועי׳ רי״ף סוף ר״ה.
ק. מנחות לו, א.
ר. כלומר כשאין לו אלא תפילה אחת דאז יש ברכות מיוחדות, לשל יד על הנחת תפילין ועל ש״ר על מצות תפילין [בחי׳ הר״א פי׳ שתחילה היה דעתו להניח א׳ מהן ואח״כ נמלך להניח שתיהן]. והנה דעת רבנו כר״ת שזו דעת הבה״ג שאפילו בלא שח מברך שתים א׳ על ש״י וא׳ על של ראש, ומרבנו משמע כאן דפי׳ הירוש׳ שמניח רק תפילה א׳ מברך א׳ ומשמע אפילו כשמניח של ראש. ויש לבאר בזה דהנה שיטת הרי״ף היא כשיטת רש״י הובא בתוס׳ ברכות ס, ב ד״ה אשר, דבתפילין לא שח מברך אחת על שני התפילין, דלהניח קאי גם של ראש, וא״צ ברכה מיוחדת לשל ראש, ובשח מברך שתים להניח על ש״י ו״על מצוות״ על של ראש. וזו דעת הרמב״ם בהל׳ תפילין. ורבנו תם בתוס׳ שם חולק בזה וס״ל דבשח מברך על של ראש שתים שהם להניח ועל מצות, ובלא שח מברך על ש״ר רק על מצות. ובתוס׳ שם כתבו דלפר״ת ה״ה אם יניח של ראש לבד, מברך שתים, וזה מוכרח מהסברא דמה דבשח מברך שתים, היינו דמעיקר דין הברכות צריך לברך להניח על של יד והן על של ראש, דהא מצוות מיוחדות הם ואין מעכבות זא״ז. אלא כשלא שח בינתיים עולה ברכת להניח לשניהם, ובשח כיון דהפסיק, שוב אין עולה לו הברכה מצד של יד, וחוזר לברך להניח מחיובא דשל ראש, ולפי״ז ה״ה באין לו אלא של ראש. מיהו בנימוק״י הל׳ תפילין הביא כעין דעת ר״ת (ח, א ד״ו) דבשח מברך שתים על של ראש, ושם (ח, ב ד״ו) כתב שאם אין לו אלא של ראש לבד אין מעכבים זא״ז ומברך על מצות תפילין על אותן של ראש שנמצאים, ומשמע שכ״ה גם לפי״מ שנסבור דבשח מברך על של ראש שתים. ואפשר שזו דעת רבנו וכמו שכ׳ לעיל. וזה צריך ביאור דהא תוס׳ הכריחו דלר״ת ה״ה בהניח של ראש לבד, מברך שתים. ע״כ נראה דדעת הנימוק״י היא דעת אחרת, ושיטתו היא על פי מה שכתב בעל המאור בהשגותיו על הרי״ף בר״ה שם, והובא גם בר״ן שם, וז״ל דבתפילין מש״ה אמרי׳ דשח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, משום דאע״ג דשתי מצוות הן כיון דכתיב בתפילין של יד ושל ראש והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, צריך זכירה והוויה כאחת, שיהא תוכף תפילה של ראש לתפילה של יד כדי שתהא הוויה אחת לשתיהן, ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עברה היא בידו, לפיכך חוזר ומברך ברכה של יד וממשמש בתפילין של יד ומחזק את הקשר, ועוד מברך ברכה שניה על של ראש ותוכף שתי המצוות זו לזו, וזו היא שאמרו סח בין תפילה לתפילה מברך שתים ע״כ. ולמדנו דדעת בעל המאור דמה דבשח בנתיים צריך לברך שתים, הוא מצד שתהא זכירה והוויה כאחת, ודעתו היא דעת שלישית. והיינו דמעיקר דין הברכות צריך לברך ״להניח״ בעיקרה על של יד, ו״על של ראש״ צריך לברך רק על מצוות, אלא אם מניח שתיהן צריך לעשותן הווייה אחת אע״ג דהוו שתי מצוות מיוחדות, והצירוף הוא על ידי זה שמברך להניח שיעלה על שתיהם לצרפן, ואע״ג דמצד המצוה של תפילין של ראש אין חיוב לברך עליה להניח, מיהו בכדי לצרפן להוויה אחת מברך להניח על שתיהן. ולכן בשח, כיון דהוי הפסק ונמצא שחסר דין הזכירה והוויה כאחת, חייב למשמש שוב בתפילין של יד ולהדקן, ומברך להניח, ותוכף לה של ראש מיד, והצירוף של התכיפה והברכה מצרפן להוויה אחת. וכל זה במניח ב׳ התפילות שצריך שיהו הוויה אחת, משא״כ ביש לו רק תפלה של ראש, דאין בזה דין הוויה כאחת דאין מעכבות זא״ז, בזה יהא חלוק הדין מדין שח באמצע, ואין צריך לברך על של ראש כלל ברכת להניח דנתקן בעיקרו משום של יד, ורק במניח שניהם, עולה לשל ראש כדי לצרפן להוויה אחת, אבל אם אין לו אלא רק תפלה של ראש אין צריך לברך רק על מצות לבד. והשתא אתו דברי הנמוק״י שפיר, דאזיל בסברת בעל המאור, ולכן כתב דבשח מברך שתים על של ראש, וביש לו תפלה של ראש בלבד אינו מברך אלא אחת.
לבני מערבא בתר דמסלקי תפליהו מברכי וכו׳. פר״ת ז״ל דוקא בתפליהו הוא דמברכי אבל בשאר מצות לא מברכי והביא ראיה מדגרסינן בגמרא דבני מערבה בברכות פרק הקורא כיצד הוא מברך עליהן ר׳ זריקא בשם ר׳ יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד מהו אומר בא״י אמ״ה אקב״ו על מצות תפילין וכשהוא נותן לראש אומר על הנחת תפילין וכשהוא חולצן מהו אומר לשמור חוקיו. ואתיא כמ״ד בחקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמאן דמר בחקת פסח הכתוב מדבר לא בדבר אחר. ונתן טעם לדבר מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה הילכך מברך בשעת סלוקן בלילה לפי שהוא מקיים העשה מה שאין כן בשאר מצות. ואינו מחוור דא״כ למה לא העמידוה כאן בשמעתא בשאר מצות. וי״מ דלבני מערבא ה״ה בשאר כל המצות ומה שאמרו שם בירושלמי אתיא כמ״ד בחקת תפלין הכתוב מדבר אבל כמ״ד בחקת פסח הכתוב מדבר לא הקפידו אלא על לשון לשמור חוקיו דבשאר מצות אין מברכין אלא לשמור מצותיו. ומיהו משמע ודאי דאפילו בני מערבא לא מברכי אלא על מצות שיש גמר לעשית מצותן כגון סלוק תפלין ערבית אי נמי בערבי שבתות וימים טובים שכבר נגמרה מצותן דמאן דמוקי לה במצות תפילין קסבר לילה ושבתות וי״ט לאו זמן תפלין מדכתיב מימים ימימה וכדאיתא נמי בעירובין בר״פ המוצא תפילין (עירובין צו.) וא״נ בפושט ציצית בלילה וכן לאחר תקיעת שופר ונטילת לולב שעשייתן גמר מצותן, אבל שאר מצות שאין להן גמר, וא״נ חולץ תפליו ופושט ציצית ביום כיצד יברך בסילוקן והוא מצווה עדיין על עשייתן. וא״ת א״כ למה לא העמידוה כאן בשאר מצות שאין להן גמר. י״ל לפי שאין לשון אחרת אלא לאחר שנגמרה מצותו ואין לשאר מצות גמר. וקורא בתורה בצבור שמברך לאחריו התם הוא שהוא מצוה לגמור כדי שיהא שלשה או שבעה קורים כתקנת חכמים. ולענין הלכה כתב רב האי גאון ז״ל דלא נהיגין כמתיבתא דבני מערבא, ומיהו מאן דבעי למיעבד כבני מערבא שפיר דאמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפלייהו לשמור חוקיו. אר״ת דלאחר שמסלק טליתו מעליו ליכא מאן דמברך דלא שייך ברכה דלשמור חוקיו אלא בתפלין דוקא דכתיב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ודוקא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה דדרשינן ימים ולא לילות ומחוייב לסלקן כדאמרינן בהקומץ רבה המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה וכיון דאיכא מצוה בסילוקן מברך. ובירושלמי דברכות פ׳ היה קורא נמי אמרינן על מילתא דבני מערבא דמברכי לשמור חוקיו כמ״ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר (לא) וא״כ כ״ש דלאחר ציצית לא מברך דלא כתיב ביה חוקה ובשמעתין הוה מצי למימר לאיתויי ציצית אלא דניחא ליה למימר לאיתויי מהני דפסיקא ליה אבל שאר מצות לא פסיקא ליה כיון דעל תפלין מברכי ולדידן לא מברכינן לשמור חוקיו אפי׳ לאחר תפלין דבפרק הקומץ רבה מוכח דלילה זמן תפילין הוא ומדרבנן הוא דאסור גזירה שמא ישן בהן וקרא דושמרת את החוקה הזאת בחוקת הפסח הכתוב מדבר ואפי׳ עם כניסת ע״ש לא מברך אע״ג דמצוה בסילוקן כיון דלא כתוב בהו חוקה דהא דשבת לאו זמן תפלין הוא נפקא לן מוהיו לך לאות יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות:
הא דאמרי לבני מערבא דלבתר דמסלקי תפליהו מברכין אקב״ו לשמור חקיו – פי׳ כשמסקלין אותם סמוך לשקיעת החמה ומשום דס״ל דתפילין מן התורה ביום זה אסור להניחם בלילה מדכתיב ושמרתם את החוק׳ הזאת במועדה מימים ימימה דמשמע להו דאתפלין קאי וכן בירושלמי בפ׳ הקורא כשהוא חולצן מברך לשמור חקיו ואתא כמ״ד בחקת תפלין הכתוב מדבר ברם כמאן דמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא ע״כ. ודעת ר״י ז״ל דלבני מערבא ה״ה בכל מצות שיש להם גמר לעשייתן ועובר זמנן כגון פושט ציציתו בלילה וכן לאחר תקיעת שופר ונטילת לולב וכל כיוצא בהם וכלם למדין מהא דתפלין אלא בתפלין היו מברכין לשמור חוקיו כדכתיבנא ואלו באידך מברכין לשמור מצותיו והיינו דלא אמרינן הכא דאתיא מתני׳ לאתויי שאר מצות ומיהו מצות עשה שלא הזמן גרמא אף לבני מערבא אין לברך אחריהם.
ומאי דלא אוקימנא מתני׳ באותן מצות מפני שבאותן מצות לא שייך אחריו שאין לשון לאחריו אלא לאחר שנגמרה מצותו וקורא בתורה בצבור שמברך לאחריו מפני שאף היא בימים ידועים ובמנין קוראים ידועים כדאיתא במסכת מגלה. ונר׳ דאנן לית לן דבני מערבא כלל לא בתפלין ולא בשאר מצות דקי״ל דהא דכתיב ושמרת את החקה בחקת הפסח הכתוב מדבר דאלו תפלין בלילה הלכה ואין מורין כן וא״כ מנא תיתי לן בנין אב לברך על המצות לאחריהן הילכך הפושט ציציתו בלילה וכן החולץ תפליו אפי׳ בערבי שבתות וימים טובים אין לו לברך וזה דעת מורי הר״א הלוי ז״ל וכן מנהג שלא לברך אבל ר׳ האי גאון ז״ל כתב בתשובה לא נהגינן במתיבתא למעבד כבני מערבא ומיהו מאן דבעי למעבד כבני מערבא שפיר דמי ע״כ.
ושואלים: ולשיטת רב פפא שמברך אמיא [על מים] גם לאחר שתייתם, לאתויי מאי [לרבות מה] בא כלל זה שבמשנתנו? ומשיבים: לאתויי [לרבות] מצות. שמברכים על מעשה המצוות, כגון לבישת הציצית ונטילת הלולב ושאר המצוות, לפני קיום מצוותן, ולא לאחר עשייתן. ושואלים: ולמנהגם של בני מערבא [המערב, ארץ ישראל] דמברכי בתר דסליקו תפילייהו [שמברכים לאחר שהסירו תפיליהם] ברכה זו ״אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו״, לאתויי מאי [לרבות מה] כלל זה שבמשנתנו? לאתויי [לרבות]
The Gemara further asks: And according to the opinion of Rav Pappa, who rules that one recites a blessing on water after drinking it, what case does this halakha in the mishna serve to add? The Gemara answers that the mishna, which does not explicitly mention food, serves to add mitzvot. In other words, one recites a blessing before performing a mitzva, e.g., wearing ritual fringes or taking the lulav and the like, but one does not recite a blessing after its fulfillment. The Gemara asks: And according to the residents of the West, Eretz Yisrael, who recite the following blessing after they remove their phylacteries: Who sanctified us with His mitzvot and commanded us to keep His laws, what does this halakha in the mishna come to add? The Gemara answers: It serves to add the case of
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה נא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדה נא:, עין משפט נר מצוה נדה נא: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), הערוך על סדר הש"ס נדה נא:, רש"י נדה נא:, תוספות נדה נא:, תוספות רי"ד נדה נא:, רמב"ן נדה נא: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה נא: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה נא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה נא:, ריטב"א נדה נא:, מהרש"ל חכמת שלמה נדה נא:, מהרש"א חידושי הלכות נדה נא:, גליון הש"ס לרע"א נדה נא:, פירוש הרב שטיינזלץ נדה נא:

Niddah 51b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Niddah 51b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 51b, Collected from HeArukh Niddah 51b, Rashi Niddah 51b, Tosafot Niddah 51b, Tosefot Rid Niddah 51b, Ramban Niddah 51b, Rashba Niddah 51b, Meiri Niddah 51b, Tosefot Rosh Niddah 51b, Ritva Niddah 51b, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 51b, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 51b, Gilyon HaShas Niddah 51b, Steinsaltz Commentary Niddah 51b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144