×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אחֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ מוּתָּר אַלְמָא שֶׁעַל הַכְּסָלִים אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּסָלִים הָכָא נָמֵי שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלָיוֹת.
The fat that is covered by the flesh is permitted. Apparently, when the Merciful One states in the Torah that the fat that is upon the loins is prohibited (see Leviticus 3:4), it is referring only to the fat above the loins but not the fat that is inside the loins. Here also, the Merciful One states in the Torah that the fat that is upon the kidneys is prohibited (see Leviticus 3:4), but this does not include the fat that is inside the kidneys.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי חולין צג ע״א} ואמר ר׳ אבה אמר רב יהודה1 אמר שמואל חלב שעל [המסס]⁠2 ושעל בית3 הכוסות אסור וענוש כרת עליו4 וזה הוא {ויקרא ג:ג} חלב שעל הקרב. ואמר רבי אבה אמר רב יהודה אמר שמואל חוטי יד5 אסורין משום דם ואי חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דאמי. אמר6 רב יהודה
ריש מעיא באמתא בעיא גרדא וזהו חלב שעל הדקין. ואמר רב יהודה7 חוטין שבעוקץ אסורין. חמשה חוטין אית [בכפלי]⁠8 תלתה [מימינא] ותרתי [משמאלא]⁠9 תלתה מפצלי לתרי תרי ותרי מפצלי לתלתה תלתה למאי נפקא מינה דאי שליף להו [אדחמימי]⁠10 משתלפי ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו.
{שאילתות11, הלכות גדולות ע״פ בבלי חולין קיז ע״א} ואליה גופה12 אע״ג דאיקריא חלב [רחמנא]⁠13 שריא דכתיב {ויקרא ז:כג} כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו דבר השוה בשור וכשב ועז הוא דאסיר ואליה הואיל ואינה שווה בשור וכשב ועז דבכבש14 היא דקרבא ובשור15 ועז לא קרבא16 שריא.
{בבלי חולין צג ע״א} אמר17 אביי ואי-תימא רב יהודה חמשה חוטי18 הוו תלתה משום תרבא ותרי19 משום דמא [דטחלא ודכפלי ודכוליתא משום תרבא]⁠20 דידא ודלועא משום דמא. ואמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה קראמי הוו תלתא משום תרבא ותרי21 משום דמא דטחלא [ודכפלי]⁠22 ודכוליאתא משום תרבא דביעי ודמוקרא23 משום דמא וקרום שעל דד הטחול אסור וחייבין עליו ושעל הטחול כולו אסור ואין חייבין עליו ובכוליא תרי קראמי עילאה אסור וחייבין עליו תתאה24 אסור ואין חייבין עליו.
1. אמר רב יהודה: וכן ב-גקמה, כ״י פריס. חסר בדפוסים.
2. המסס: גקמה, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״המסוס״ כמנהגו בכל מקום.
3. ושעל בית: גקמה: ״ועל בית״. כ״י פריס: ״ובית״.
4. כרת עליו: כ״י פריס, דפוסים: עליו כרת. גקמה רק: ״כרת״, כבה״ג (הלכות טריפות).
5. יד: וכן ב-גקמה. כ״י פריס, דפוסים: ״היד״.
6. אמר: דפוסים: ואמר.
7. כ״י פריס מוסיף: ״אמ׳ שמואל״.
8. בכפלי: גקמה, כ״י פריס, וכן בשאילתות ובה״ג. וכצ״ל בכ״י א (משובש): ״בכלפי״. וכן בהמשך שם. דפוסים: בכפלא.
9. מימינא, משמאלא: גקמה, כ״י פריס, דפוסים, וכן בשאילתות (וישלח סי׳ כד), ובה״ג. כ״י א: ״בימינא, בסמלא״.
10. אדחמימי: גקמה, כ״י פריס, דפוסים, כבה״ג. כ״י א: ״לחמימי״. ראה נוסחאות שאילתות שם ״כשהן מחממי״ או ״כד הוו מחממי״.
11. שאילתות ויקרא סי׳ פ.
12. כ״י פריס מוסיף: ״שריא״.
13. רחמנא: גכז, גקמה, כ״י פריס, דפוסים, וכן בלשון ה״ג. חסר בכ״י א.
14. דבכבש: גקמה: ״דכשב״. כ״י פריס: ״דבכשב״.
15. ובשור: כ״י פריס: ״בשור״.
16. דקרבא, קרבא: וכן ב-גקמה, שאילתות, ה״ג, אשכול. כ״י פריס: ״דקרבה, קרבה״. דפוסים: דקריבה, קריבה.
17. אמר: דפוסים: ואמר.
18. חוטי: גקמה: ״חוטין״.
19. כ״י פריס מוסיף: ״אסירי״.
20. דטחלא ודכפלי ודכוליתא משום תרבא: גקמה: ״דטחלא ודכליתא ודכפלי משום תרבא״. כ״י פריס, דפוסים: ״דטחלי דכפלי ודכלייתא״, כבשאילתות (סי׳ כד) ובה״ג. חסר בכ״י א, כנראה מחמת הדומות.
21. תלתא, ותרי: כ״י פריס: ״תלתא אסירי, ותרי אסירי״.
22. דכלפי: גה: ״דכפלי״. גקמה, כ״י פריס: ״ודכפלי״. דפוסים: דכפלי, כבכל מקום שם.
23. ודמוקרא: דפוס קושטא: ודמוזרקא.
24. תתאה: וכן כ״י פריס. גה, גקמה, דפוסים: ״ותתאה״.
חלב שהבשר חופה אותו – חלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח״כ נבלע תחת הבשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים ומשהבשר חופהו מותר וכשכלה למטה אותו בשר יוצא ממנו קרום עב ולבן לבד קרום דק וקלוש המתפשט בכל הכסלים שאסור משום חלב כדלקמן ותחת אותו קרום עב יש חלב ויש שנוהגים איסור באותו חלב לפי שאותו קרום אינו חשוב חפוי בשר שדק הוא אבל בארץ אשכנז נוהגין בו היתר וגם בעיני נראה דחפוי גמור הוא. ובלובן כוליא הלך אחר המחמיר לשרש אחריו כיון דלא איתוקם הלכתא כרבי אסי והמחמיר יחמיר והמונע לא הפסיד.
סימן רפ
וחלב שהבשר חופה אותו, הוא חלב שבתוך הכפלים תחת בשר אדום, והוא מתפשט מן הכליות והולך. לפי שאותו בשר אדום חופיהו מותר, דחלב שעל הכסלים אסרה תורה ולא שבתוך הכסלים.
חלב שהבשר חופה אותו מותר. שתחת הכליות נראה בגובה הכסלים, ואחר כך נבלע תחת בשר אדום, ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים, ומה שהבשר חופה אותו מותר. האי תרבא דתותי מתני. זהו עליונו וגבהו של אותו חלב שפרשתי, קודם שכסהו הבשר, ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים שקורין לונביל, שרחבו מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסהו, וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב. פרוקי מיפרקא. כשהיא הולכת איבריה נעים, והמתנים פעמים שהן נמשכים כלפי מעלה והכסלים נמשכין כלפי מטה ואין החלב נכסה בהן.
תרבא דאקליבוסתא. עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין אנקא, ומחובר לכליות האליה מלמטה ועליו יש חלב תחת ראש המותן שקורין לונביל.
חלב שהבשר חופה אותו מותר – פי׳ אפילו מדרבנן ונראה מפי׳ רש״י ז״ל שהוא השומן שתחת הבשר האדום סמוך לכסלים ויש מקומות שנהגו לאכלו בשור וכשב ועז כדכתיב בקר׳ בהדיא והכי איתא בפרק בהמה המקשה.
רש״י בד״ה חלב שהבשר כו׳ וכשכלה אותו בשר כו׳ כצ״ל והשאר נמחק. ונ״ב בס״א אינו:
בא״ד וגם בעיני ר׳ כו׳. נמחק ר׳ ונ״ב בס״א אינו:
חלב שעל הכסלים, שתחת הכליות, שנראה בגובה הכסלים, ולאחר מכן הבשר חופה אותו, שנבלע תחת הבשר — הריהו מותר. אלמא [מכאן נסיק] כי דווקא בחלב זה שעל הכסלים אמר רחמנא [אמרה התורה] שהוא אסור, ולא בחלב שבתוך הכסלים. הכא נמי [כאן, בענייננו, גם כן] יש לומר כי דווקא חלב שעל הכליות אמר רחמנא [אמרה התורה] שהוא אסור, ולא בחלב שבתוך הכליות.
The fat that is covered by the flesh is permitted. Apparently, when the Merciful One states in the Torah that the fat that is upon the loins is prohibited (see Leviticus 3:4), it is referring only to the fat above the loins but not the fat that is inside the loins. Here also, the Merciful One states in the Torah that the fat that is upon the kidneys is prohibited (see Leviticus 3:4), but this does not include the fat that is inside the kidneys.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) גּוּפָא אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ מוּתָּר אִינִי וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בהַאי תַּרְבָּא דְּתוּתֵי מָתְנֵי אֲסִיר.

§ The Gemara addresses the matter itself cited in the discussion above: Rabbi Abba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The fat that is covered by the flesh is permitted. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabbi Abba say that Rav Yehuda said that Shmuel said: This fat that is under the loins is forbidden, even though it is covered by flesh?
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חוור
חוורא(ברכות כח.) אהדרו ליה תמני סרי חיורתא פי׳ שיבה (חולין צג.) א״ר יהודה אמר שמואל חיורתא דתותי מתני אסור פי׳ הלובן שבתוך הכוליא והן חוטי דאינון גו כליתא ושם המקום חרץ (חולין נה) והוא דמטי ליקותא במקום החרץ. ואמר רבי חננאל ז״ל שמענו מרבותינו כי חלב שהוא בראש הכסלים הוא חיוורתא דתותי מתני וקרום מפריד בין זה חיורא ובין השומן שהוא תחת זה החיורא והעליון אסור והתחתון מותר. (חולין פד) ילבש כלי פשתן כיתנא חיוריתא רומיתא כלי זכוכיתא חיורתי. (יבמות פ) מתיב רב מרי מיהא דתנן (בכורות לח) חוורור והמים קביעין אי זהו חוורור קבוע כל ששהא שמונים יום פי׳ סנורים ת״י בסנורים בחיוורוריא ובלעז קטא״רטא. (פסחים עד) באיוריתא דשריר. (גיטין נו) סמידא ליכא חיוריתא איכא פי׳ קמח עב פסולת של סמידא. (סנהדרין צח) חיורא דבי רבי שמו פי׳ נגוע חלאים גדולים. חיורא נגע תרגום מצורעת כשלג חיורא כתלגא רב כלומר גדול (גיטין סח) אנא מיכל אכלי וטעמי ביה טעמא דחיורא אמר ליה חיורא לא קא עבדינן האידנא אמר להו בדקו בדוכתיה דאמר רבי חסדא חיורא באוכמא לקיא: (נזיר לא) אוכמא בחיורא לקיא חיורא באוכמא לקיא כבר פירשנו בערך אכם (א״ב תרגום כל אשר לבן בו די חור ביה) וא״ר חסדא אוכמא למשכיה סימקא לבשריה חיורא לרדיא. מחורתא כדשנין מעיקרא. (קידושין לט) אמר להו לא חיורתי כלום אינה מלובנת ומבוררת לכם. (נזיר סג. פסחים פא) טומאת התהום היכא כתיבא א״ר אלעזר אמר קרא וכי ימות מת עליו במחוורת לו (א״ב תרגום עיניך יראו זרות ויחורון עיניך בנכריתא):
א. [ווייס.]
האי תרבא דתותי מתני – זה עליונו וגובהו של אותו חלב שפירשתי קודם שיכסהו הבשר ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים שקורין לונביל״ש שרחבן מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסהו וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב.
אבל תרבא דתותי מותני אסור, והוא החלב שתחת המתנים שקורין לו לומבילש והוא אצל הקודילש בין הבשר אדום שעל הכפלים ובין הקודילש ומנקרין אותו עם הקודילש, ואע״פ שבשר המותן שהוא לומבילש חופה אותו, אינו חיפוי,
חיורא דתותי מתני אסור – פי׳ חלב שעל הכסלים בעיקרי המתנים סמוך לירך והמתני מכסין אותו והוא למטה להן וכשהטבח מפרק המתני׳ נראה אותו חלב ולפיכך אסור שאין הבשר חופה אותו מחיים כדמפרש ואזיל.
א מקודם, במהלך הסוגיה, הובאו דברים בדינו של חלב שהבשר חופה אותו. ועתה דנים בהלכה זו גופא [לגופה, כשלעצמה]. אמר ר׳ אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: חלב שהבשר חופה אותו — הריהו מותר. ושואלים על כך: איני [וכי כן היא] דעת ר׳ אבא בשם רב יהודה בשם שמואל, והאמר [והרי אמר] ר׳ אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: האי תרבא דתותי מתני [זה החלב שתחת המתניים] — הריהו אסיר [אסור], אף שהוא מכוסה בבשר המתניים, הרי שחלב המכוסה בבשר אסור!
§ The Gemara addresses the matter itself cited in the discussion above: Rabbi Abba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The fat that is covered by the flesh is permitted. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabbi Abba say that Rav Yehuda said that Shmuel said: This fat that is under the loins is forbidden, even though it is covered by flesh?
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר אַבָּיֵי בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ פָּרוֹקֵי מִיפַּרְקָא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אֲנָא לָאו טַבָּחָא אֲנָא וְלָאו בַּר טַבָּחָא אֲנָא וּנְהִירְנָא דְּהָכִי הֲווֹ אָמְרִי בֵּי מִדְרְשָׁא בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ פָּרוֹקֵי מִיפַּרְקָא.

The Gemara answers that Abaye said: When an animal is alive its limbs separate at the joints as it walks, so that the fat under the loins is not covered by flesh. Therefore, even after it has been slaughtered this fat is forbidden and does not have the status of fat that is covered by flesh. Rabbi Yoḥanan said: I am not a butcher and I am not the son of a butcher, i.e., I am not expert in the anatomy of animals, but I remember that this is what they would say in the study hall: When an animal is alive its limbs separate at the joints as it walks, so that the fat under the loins is exposed.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונהירנא – כלומר וזכור אנא:
ערך נהר
נהרא(שבת קנד) נהיר וחכים פי׳ זכרן וחכם (בבא בתרא צא:) נהירנא כד הוו קיימין ד׳ סאין בסלע (באלו טרפות) נהירא ליה. (חולין צג.) נהירנא כד הוו אמרין בבי מדרשא בהמה בחייה פרוקי מפרקא. (ברכות נח) נהירין לי שבילי דרקיע פי׳ יודע אני דרכי הכוכבים ברקיע כמו שאני יודע נתיבות מדינתי (בראשית רבה ותנח התיבה) ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא אמר הקב״ה אין לית אתון מנהרין ליה אנא מנהר ליה ויזכר אלהים את נח:
א. [מיט גוטעס געדעכטניס.]
פרוקי מפרקא – כשהיא הולכת איבריה נעים והמתנים פעמים שהן נמשכים כלפי מעלה והכסלים נמשכין כלפי מטה ואין החלב נכסה בהן.
דבהמה בחייה פרוקי מיפרקא כאילו כל אבר לבדו עומד והוה החלב כמגולה. וזה חלב הוא חיורא דתותי מותני. וקרום דק מפריד בין אותו חלב ובין בשר שמן שתחתיו, העליון חלב והתחתון שומןא.
א. עי׳ רש״י דף צג רע״א.
אמר אביי בתשובה: הבהמה בחייה, בשעה שהיא נעה ממקום למקום, פרוקי מיפרקא [מפורקת, שאבריה נפרדים זה מזה], ואף הכסלים והמתניים מתרחקים אלה מאלה בשעה שהיא נעה, שהמתניים עולות כלפי מעלה, והכסלים יורדים כלפי מטה, ובאותה עת החלב שעל הכסלים מתגלה, ולכך אין הוא נחשב כחלב המכוסה בבשר. וכיוצא בדבר אמר ר׳ יוחנן: אנא לאו טבחא אנא ולאו בר טבחא אנא [אני לא טבח אני ולא בן טבח אני], ואין אני בקי בטיבן של בהמות, ואולם נהירנא דהכי הוו אמרי בי מדרשא [זוכר אני שכך היו אומרים בבית המדרש]: בהמה בחייה בשעת תנועתה ממקום למקום פרוקי מיפרקא [מפורקת איברים].
The Gemara answers that Abaye said: When an animal is alive its limbs separate at the joints as it walks, so that the fat under the loins is not covered by flesh. Therefore, even after it has been slaughtered this fat is forbidden and does not have the status of fat that is covered by flesh. Rabbi Yoḥanan said: I am not a butcher and I am not the son of a butcher, i.e., I am not expert in the anatomy of animals, but I remember that this is what they would say in the study hall: When an animal is alive its limbs separate at the joints as it walks, so that the fat under the loins is exposed.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל גחֵלֶב שֶׁעַל הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת אסורין וְעָנוּשׁ כָּרֵת וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב אָמַר ר׳רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל דהַאי תַּרְבָּא דִּקְלִיבוּסְתָּא אָסוּר וְעָנוּשׁ כָּרֵת וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַכְּסָלִים.

§ Rabbi Abba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The fat that is on the omasum and the reticulum is forbidden, and its consumption is punishable by karet. And this is the fat that is referred to in the Torah as being upon the innards (see Leviticus 3:3). Rabbi Abba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: This fat of the coccygeal bone is forbidden, and its consumption is punishable by karet. And this is the fat that is referred to in the Torah as being upon the loins (see Leviticus 3:4).
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקליבוסתא הנייש:
ערך קליבוסת
קליבוסתא(שבת קנב.) וינץ השקד זו קליבוסת פי׳ קליבוסת בין הפקקלות כמו תרבא דאקליבוסתא דגרסינן (חולין צג.) אמר שמואל האי תרבא דאקליבוסתא אסור וזהו חלב שעל הכסלים:
א. [היפט ביין.]
המסס ובית הכוסות – בסוף הקרב ולא זה הוא עיקר חלב המכסה את הקרב שקורין טייל״א שהוא תותב קרום ונקלף אבל אותו חלב המכסה את הקרב דבוק לחלב שעל המסס ובית הכוסות.
תרבא דקליבוסתא – עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין הנק״א ומחובר לחולית האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המתן שקורין לונבי״ל.
וחלב שעל הקליבוסת אסור משום חלב הכסלים, נמצא ניקורו של קודילש כולו משום חלב הכסלים.
חלב שעל המסס ושעל בית הכוסות. בסוף הקרב, ולא זהו עיקר החלב המכסה את הקרב, ואפי׳ הכי אסור וענוש כרת.
חוטי היד. שאנו נוטלין מן הכתף, שהוא הזרוע.
ב ועוד בדיני החלב אמר ר׳ אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: החלב שעל חלק הקיבה המכונה המסס וכן זה שעל חלק הקיבה המכונה בית הכוסותאסורין באכילה, והאוכלם ענוש כרת, וזהו החלב שאמרה בו התורה ״ה חלב (שעל) אשר על הקרב״ (ויקרא ג, ג). ועוד אמר ר׳ אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: האי תרבא [חלב זה] הנמצא על העצם הנקרא קליבוסתא — הריהו אסור באכילה והאוכלו ענוש כרת על אכילתו, וזהו החלב שאמרה בו תורה ״ה חלב אשר עליהן (שעל) אשר על הכסלים״ (שם ד).
§ Rabbi Abba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The fat that is on the omasum and the reticulum is forbidden, and its consumption is punishable by karet. And this is the fat that is referred to in the Torah as being upon the innards (see Leviticus 3:3). Rabbi Abba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: This fat of the coccygeal bone is forbidden, and its consumption is punishable by karet. And this is the fat that is referred to in the Torah as being upon the loins (see Leviticus 3:4).
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל החוּטִין שֶׁבַּיָּד אֲסוּרִין אָמַר רַב סָפְרָא מֹשֶׁה מִי אָמַר רַחֲמָנָא לָא תֵּיכוֹל בִּישְׂרָא אָמַר רָבָא מֹשֶׁה מִי אָמַר רַחֲמָנָא אֲכוֹל דְּמָא חַתְכֵיהּ וּמַלְחֵיהּ אֲפִילּוּ לִקְדֵירָה נָמֵי שַׁפִּיר דָּמֵי.

And Rabbi Abba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The veins that are in the foreleg of an animal are forbidden. Rav Safra said to Rabbi Abba: Moses! Did the Merciful One say in the Torah: Do not eat meat? The veins of the foreleg are part of the meat and are not forbidden. Rava said: Moses! Did the Merciful One say in the Torah: Eat blood? The reason that these veins are forbidden is that they are filled with blood. Therefore, if one cuts the foreleg open and salts it to remove the blood, it is permitted even to cook it in a pot; and it is certainly permitted to roast it over a fire, which also draws out the blood.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חוטין שביד אסורין – כלומר גידין שבזרוע:
משה מי קאמר רחמנא לא תיכול בשרא – כלומר בלשון כבוד כלומר אדם חשוב:
חוטין שביד – שאנו נוטלין מן הכתף.
משה – תלמיד חכם.
משה מי אמר רחמנא לא תאכל בישרא – דס״ד דאסר להו אפילו חתכו ומשום חלב.
חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי – מכלל דעד השתא משמע דלא הוה מיירי לקדרה אלא לצלי ואפילו הכי קאמר דאסור לפי שלא חתכה והא דקאמר לקמן גבי בשרא דאסמיק שפדיה בשפודא מידב דאיב דמא וכן ביעי וכן מיזרקי ופירש בקונטרס בלא חתכיה ומלחיה לא בעי למימר שלא עשה לא חתיכה ולא מליחה דהא חתיכה בעי אף לצלי כדמשמע הכא אלא ר״ל שלא עשה שתיהם אלא חתיכה לבדה ובקונטרס נקט לשון הגמ׳ דקאמר חתכיה ומלחיה ולצלי אין צריך חתכיה ומלחיה ודוחק לחלק דהתם מיירי במיזרקי בפני עצמן כשהוא חוץ לצואר לכך לא בעי חתיכה לצלי שדרך מקום חתך שלהם יצא הדם אבל הכא מיירי שהחוטין שלימין בתוך היד לכך (לא) בעי חתיכה לצלי ואם היינו אומרים כן היה קשה לפירוש ר״ת דפירש שכמו שנהגו העולם לבשל כבד בקדרה אחר צליה כן מותר לבשלו בקדרה אחר מליחה כששהה שיעור מליחה משום דמליח הרי הוא כרותח והיינו כרותח דצלי מדנתן ה״ג שיעור לשהיית מליחה כשיעור צלייה והשתא לא יתכן דאם לא היה צריך כאן חתיכה לצלי אם כן לא היה ראיה מצלי למליחה דהא צלי מפלט טפי ממליחה דלצלי לא בעי חתיכה ויהא מותר לבשלו בקדרה ועם המליחה בעיא חתיכה לקדרה.
חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי. פי׳ לאו דוקא אפילו מכלל דבצלי איירינןא, אלא לישנא בעלמא הוא חתכיה ומלחיה אוכלן אפילו בקדרה, דלא אמר רחמנא לא תיכול בשרא, ולהכי קאמר אסוריןב. תדע דהא לקמןג נמי אתמר כי האי לישנא גבי מוזירקי ולצלי שרי בלא כלום כדאמרינן תלייה בשפודא מידב דייבד דמאה וכן אגומריו. ויש מחמירין ומפרשים מדקאמרינן אפילו לקדרה, מכלל דפלוגתייהו דרב ספרא ור׳ אבא לצלי, ולא דמו חוטין שביד למוזירקי, דהתם מוזירקי בפני עצמן הן, אבל הכא בחוטין שבתוך היד שלימין הן ובתוך היד הן, ואפילו לצלי צריכין חיתוך לרב יהודה. וזה דעת התוספותז. ואין ראיה לזה הפירוש, דמכל מקום התם נמי אמרינן כי האי לישנא אפילו לקדרה שפיר דמיח, ולצליט לא בעי כלום. ומי שפירשי דהתם נמי צריך חתיכה לצלי ולא מיעטו אלא מליחה, אין בדבריו ממש.
א. ראה תוס׳ ד״ה חתכיה: ׳מכלל דעד השתא משמע דלא הוה מיירי לקדרה אלא לצלי׳. וראה רשב״א וריטב״א שהביאו פירוש זה בשם ר״י הזקן.
ב. כוונת רבינו נתבארה בחידושי הר״ן: ׳דקס״ד דאסורין אגופן של חוטין קאמר, ומ״ה מתמה מי קאמר רחמנא תיכול דמא, כלומר דאסורין לאו אגופן של חוטין קאי, אלא משום דם שבתוכו הוא׳. וראה רשב״א וריטב״א. ובנדפס: להכי קאמינא. והגיה הגרא״ז: ׳לא תיכול בשרא אלא בצלי דנימא אסורין׳.
ג. ע״ב.
ד. כי״פ: מידאב דאיב.
ה. דמדאמרינן סתמא מידב דייב משמע דלא בעי׳ ולא מידי (ר״ן ל, ב בדפי הרי״ף).
ו. ברשב״א בשם איסור משהו לראב״ד: ׳מדאמרינן... אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמ׳ מצמת צמתא ליה, ואי בעיא חתוכא לצלי היכי צמתא, והא קא נפיק דרך חתוכא׳ וכ״ה בר״ן שם. וראה רא״ש סי׳ ז.
ז. בתוס׳ שלפנינו הובא פירוש זה וכתבו עליו שהוא דוחק.
ח. תיבה זו נשמטה בכי״ל.
ט. כי״פ: דצלי.
י. תוס׳ שם.
ואמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חוטי יד אסורין אמר ליה רב ספרא משה מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא. פירוש, קסבר רב ספרא דאסורים לעולם קאמר, ומשום הכי קא מתמה דלא אסרה תורה בשר בעלמא, דהא חלב בחוטי יד ליכא. ואהדר ליה רבי אבא דלאו אסורין לעולם קא אמרינן ומשום חלב אלא משום דם שכנוס בתוכן, ולא שרא רחמנא דם.
חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי. ופירש רבי יצחק בעל התוס׳ ז״ל דמדקאמר אפילו לקדרה, משמע דעד השתא בצלי קאמר, ואפילו הכי קא אסר להו לחוטי יד בלא חתיכה, ולא מחוור דלצלי לא בעיא חתיכה ולא מליחה וכדמשמע לקמן (חולין צ״ג:) דאמרינן האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי, אותבי אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר משאב שאיב ליה וחד אמר מצמת צמתה ליה, והלכתא משאב שאיב ליה, אלמא לצלי לא בעינן לא חתיכה ולא מליחה ואפילו במידי דבעי חתיכה ומליחה לקדרה, ומאי דקא דאיק רבי׳ יצחק ז״ל מלשון אפילו התם נמי אפילו קאמר, ואפילו הכי לקדירה דוקא ולא לצלי. ותירצו בתוס׳ דהא דאמר רבינא בבשרא דאסמיק מישאב שאיב ליה נורא בדחתכיה אלא דלא מלחיה, וקשא דהא סתמא קאמרינן אנחיה אגומרי, וכיון דלא קאי אחתכיה ומלחיה דקאמר איתיה דחתכיה ליבעי הוה ליה למימר הכא בהדיא ולא הוה שתיק מינה. ועוד מצאתי באיסור משהו לרבי אברהם בר דוד ז״ל מדאמרינן תלייה בשפודא מידב דאיב אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמר מצמת צמתא ליה, ואי בעיא חתוכא לצלי היכי צמתא, והא קא נפיק דרך חתוכא, וכן ביעי וכן במוזרקי פליגי, ואי דחתכינהו היכי צמית להו נורא, אלא שמע מינה דלא בעיא חתוכא לצלי, ועוד דאמרינן לקמן (חולין קלג.) אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב חוטין שבלחי אסורין [ו]⁠כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה, ולא היא אי מטוי להו מידב דאיב אי לקדרה איידי דמחתך ומלח להו מידב דיבי, אלמא מדקאמר אי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו ולא קאמר הכי לצלי אלא אמר סתם אי מטוי להו מידב דאיבי, שמע מינה דלצלי לא בעי חתיכה ולא מליחה, דנורא משאב שייבא ליה לדמא. וכן שדר רב עמרם ממתיבא כל שהוא משום דם לקדרה אסור לצלי מותר כל שהוא משום חלב אף לצלי אסור. ותשובת הגאונים ז״ל בר יונה או בר אווזא דמטוי ליה לא בעי קריעה ומליחה ולא עדיף מכבדא, ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל, ושדרו ממתיבתא בשרא דלית ביה מלחה לטוויי טווייה דשייב ליה נורא ובתר דמטוי פלגא איבעי לבשולי שפיר דמי, והלכך חוטי יד אי לצלי לא בעי לא חתיכה ולא מליחה דנורא מישב שייבא ליה כדאמרן.
ומיהו תמיהא לי דהא קיימא לן כר׳ יהודה בורידין דאי לא נקבינהו בשעת שחיטה אפילו לצלי בעינן חתיכה כדאמרינן לעיל (חולין כח:) אמר רב חסדא לא לכל אמר ר׳ יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנחתה אבר אבר לא צריך, אלמא אפילו לצלי אסורה אלא אם כן חותכו אבר אבר בבהמה (אולי כבהמה), ולא משום ורידין עצמן לבד הוא שצריך לחתוך אבר אבר, אלא משום שאר חוטי הגוף, ותדע שאילו משום ורידין לבד למה לן לחתוכיה אבר אבר בנטילת ורידין לבד סגי ליה, אלמא משמע דאפילו שאר חוטין אין כח האש מוציאן מידי דמן אלא בחתיכה, אם כן חוטי יד שאינן נכשרין בנקיבות ורידין לפי שאינן שופכים בורידין כמו שאר החוטים שבגוף, אמאי לא בעי למחתכינהו כשאר חוטי הגוף בשלא שחט את הוררידין, ושמא נאמר דשאר חוטין שבגוף שנשפכין דרך הורידין כשבהמה (מונחה) [גונחת] הדם פורש ממקומו לצאת דרך הורידין, וכשאין הורידין נקובין חוזר הדם לאחוריו ונקרש במקומו, ומשום כך קשה לפלוט מכח האש אלא אם כן חותכו, והאש שואב הדם דרך החתוך, אבל חוטי יד ושבלחי שאינן נשפכין דרך הורידין ואינו מתנענע ממקומו אינו כל כך קשה לפלוט בכח האש. ואינו מחוור דהא מזריקי נמי אמרינן לקמן דנורא שאיבא להו ומזריקי היינו ורידין שלא חתכן בשעת שחיטה. ויותר היה נראה כסברתו של רבי׳ יצחק ז״ל מהא דורידין שהקשינו והא דשרינן לקמן מזריקי בלא חתיכה ומליחה כלל כדברי הרב רבינו אברהם בר דוד ז״ל, שאני התם שהן מופשטין ופניהם על פני האש ויש כח באש להוציאן מידי דמן בענין זה, אבל חוטין מלאין שמובלעין בבשר הזרוע אין כח באש להפליט דמן אלא אם כן חתכן ועושה להן פתח להוציא ממנו הדם, והא נמי דאמרינן בהזרוע (חולין קלג.) לטויה מידב דאיב, ולא קאמר כיון דמחתך להו ומלח להו, [כד]⁠אמרינן אי לקדירה כיון דמחתך ומלח להו, איכא למימר דתלמודא מפשט פשיטא ליה דבעי חתיכה אפילו לטויא מדר״י אמר שמואל דהכא, אלא משום דאינו צריך ליטול איצטריך לאשמועינן דנורא משאב שאיב ליה דם דרך חתך, ובקדרה הוא דאיצטריך לאשמועינן במאי מתכשר דאף על גב דמחתך ליה כי פליט בקדרה הוא דאפלט, הלכך איצטריך לאשמועינן תקנתא דהיינו מליחה, ואיידי דאיצטריך למימר דמלח ליה איצטריך נמי למימר דמחתך להו, דלא תימא כיון דמלח ליה תו לא צריך חתיכה, דהא מלח מוציא מידי דם בכל מקום הכא נמי במליחה לחודה סגי ליה, קא משמע לן דהכא חתיכה ומליחה בעיא כן נ״ל.
אלא דאכתי ק״ל מרישא בכבשא דאמרינן דאי אנחיה אנחיריה, אי נמי בית השחיטה לתחת שפיר דמי, והאי רישא משום קרמא דמוקרא הוא, וקרמא גופיה משום איסור דמא, ואפילו הכי כי מנחיה לרישא ובית השחיטה לתחת דאיכא דוכתא למידב דמא שרי, ואף על גב דלא חתיך קרמא גופיה, אלמא חתיכה לא בעי בצלי. ומדוחק יש לומר דקרום שאני, שהוא רך ודוק ויש כח באש להפליטו בלא חתיכה כלל. אחר כך מצאתי שנשמרו בתוס׳ מזה אמרו דרישא בכבשא, היינו כשמניח להשיר את השער בלבד, ובשיעור מועט כזה אין לחוש, אבל לצלותו אסור בלא חתיכה, ואינו מחוור וגם הם מגמגמין בו, ומיהו משמע דלכולי עלמא מיהא למכליה באומצא אסור משום דם החוטין.
ואם תאמר כיון דלא פריש הוה ליה דם האיברים דשרי לגמרי בשלא פירש, כדאיתא בכריתות (כריתות כב.) וכדקיימא לן נמי לקמן (חולין קיא.) גבי כבד מר חלטי ליה בחלא ומר חלטי ליה ברותחין, דלמא כי לא פריש שרי לגמרי, יש לומר דשאני הכא שהוא כנוס בתוך החוטין ולא אמרו בדם האיברים שהוא מותר אלא בדם שהוא נבלע בבשר האיברים, אבל דם הכנוס אסור, והילכך באומצא מיהא אסור עד שיטול החוטין כולם, אפילו לצלי נמי אסור, אלא אחר שיצ⁠(י)⁠לוה היטב כדי שיצא כל דם החוטין על האש. שאם לא כן אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי או יותר, עדיין הדם נשאר בפנים ואסור. ושמא אף הבשר אסור, אף על פי שנוטל משם החוטין לאחר צלייה, לפי שהדם שבחוטין נבלע בבשר ועדיין לא יצא ממנו, בשלמא אם הוא מתבשל יפה מותר, משום דאמרינן כבולעו כך פולטו וכמו שאמרו בפסחים (פסחים עה:) גבי מוליאתא, אבל אם לא נתבשל היטב שמא הדם שפירש מן החוטין נבלע בבשר ועדיין לא נפלט. ויש לדקדק אם צריך לבדוק אם יצא כל הדם מן החוטין אף על פי שנצלה היטב, דכיון שהוחזק באיסור הוה ליה כבהמה בחייה, דאמרינן (חולין ט.) לעיל שהיא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה, וכן נמי החוטין שהוחזקו באיסור, ויש לומר דכיון שנצלה הבשר עד שאפשר לצאת דם החוטין באותה (כלי) [צליה] באומד יפה תו לא צריך, אלא חזקה על הדם שיצא בשיעור הצלייה, שאם אין אתה אומר כן בשר במליחה היאך מותר בקדירה דילמא עדיין לא נפלט דמו. ופירש הוא לתוך הקדרה, אלא שנסמוך על שיעור מליחה שמוציא את הדם, הכא נמי חזקה על שיעור צלייה שמוציא דם החוטין כנ״ל.
ולענין מליחת צלי שכתבנו בשם הגאונים ז״ל שאינו צריך כלל, כן כתב רבינו יצחק ז״ל, והביא ראיה דאמרינן במסכת שבת (שבת קכח.) בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת רב חסדא אמר אסור, ופריך והא ההוא בר אווזא דהוה בי רב חסדא והוה מטלטל לה משמשא לטולא, שאני בר אווזא דחזי לאומצא, ואמרינן נמי בריש מכילתין (חולין טו:) השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, וההוא ודאי בלא מליחה מיירי, דהא אסור למלוח בשבת משום מעבד, כדאמרינן בשבת (שבת עה:) האי מאן דמלח בשר מיחייב משום מעבד, ואף על גב דאוקימנא דלא אמרו אלא דקא בעי ליה לאורתא, כלומר שמלח היטב כדי ליבשה כמו שעושין לבשר מליח שמצניעין, מכל מקום במולח קצת פטור אבל אסור הוא כדאמרינן בשבת (שבת קח:) גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא. כל שכן בשר שהוא מתקנו במלח שהוא אסור בשבת, וכל שכן אם הוא בלא מליחה, דהשתא משוי ליה אוכלא ואסור. אלמא בשר חי מותר בלא מליחה, והוא הדין לצלי, דעיקר טעמא משום דדם האיברים מותר לגמרי בשלא פירש, ומה שיצא בחוץ (שואפו) [שואבו] ושורפו, ואינו חוזר ונבלע, והא דאמרינן לעיל (חולין לג.) בפרק השוחט הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית שחיטתה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו, וההוא לצלי מיירי, מדקאמר וממתין עד שתצא נפשה, דאי לקדרה מאי ממתין דקאמר, דהא ודאי בכדי שיעור שהיית מליחה תצא נפשה, אלמא לצלי נמי בעיא מליחה, יש לומר דכיון שחותכו קודם שתצא נפשה הדם מתקבץ שם ולפיכך צריך מליחה, אי נמי איכא למימר לקדרה מיירי, וממתין דקאמר, משום דפעמים שמפרכסת הרבה, ואתא לאשמועינן שאסור לאכול ממנה עד יציאת נפשה, אבל לצלי אפילו בכי האי גוונא לא בעיא מליחה, דלא גרעה מבשרא דאסמיק דלצלי לא בעיא מליחה כלל כדאמרן. והא דאמר בפרק קמא דביצה (ביצה יא.) ושוין שמולחין [עליו] בשר לצלי, לאו משום שצריך מליחה, אלא קא משמע לן שמותר למלוח בשר על העור בי״ט מליחה מועט⁠[ת] כדרך שבני אדם רגילין למלוח בשר לצלי, ואין כאן משום מעבד העור בי״ט. והא דאמרינן במנחות בפרק הקומץ רבה (מנחות כא.) יכול תבונהו תלמוד לומר תמלח, מאי תבונהו אמר רב אשי יכול יתן בו טע׳ (כבונה) [כבינה] תלמוד לומר תמלח, כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ואיכא נוסחאות דגרסי אמר אביי וכן לצלי דאלמא לצלי נמי בעי מליחה, פי׳ רבינו יצחק בעל התוס׳ ז״ל דשבוש הוא, דלצלי א״צ מליחה כלל כמו שהוכחנו וגרס דוקא וכן לקדרה.
אבל הראב״ד ז״ל כתב בסוף איסור משהו שלו דבגרסא ספרדית מצא וכן לצלי, והיא ישרה בעיניו, דלנוסחאי דגרסי וכן לקדרה, מאי וכן, דהא לא השוה לו מליחת בשר לקדרה, שהרי זו א״צ שהייה במלח ולקדרה בעיא שהייה, וזו א״צ הדחה ממלחו אלא צריך להעלותו עם מלחו ולקדרה בעי הדחה קודם בשולו, ועוד דלקדרה אשמועינן שמואל דאין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה. אבל לגרסא ספרדית דגריס וכן לצלי אתיא שפיר, דמהא דאביי שמעינן חומרא דמליחה אפילו לצלי ומיהו לא בעי שהייה ולא בעי הדחה אלא מולחו וצולהו מיד עם מלחו, שכן היה עושה בשעת הקטרת אימורין, והיינו דאמר רב אשי יכול יתן בו טעם (כבונה) [כבינה], כלומר שישהא במליחת האימורין עד שיקבל הבשר טעם המלח [ו]⁠יהא מוטעם (כבונה) [כבינה] שנותנת טעם באדם, תלמוד לומר תמלח ומעלהו עם מלחו, ועלה אמר אביי וכן לצלי, והרב רמב״ן ז״ל כתב בריש מכילתין גבי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כדברי הראשונים ז״ל שהתירו צלי בלא מליחה כלל, ואפילו לגרסא הספרדית דגרסי התם במנחות וכן לצלי דלהקל קאמר, והכי קאמר מי שרוצה למלוח הצלי מותר אף על פי שאינו מדיחו וצולהו עם מלחו, (וקמ״ל מאי) [מהו] דתימא אם מולחו אסור עד שידיחנו מפני שהמלח בולע הדם והוא נאכל עם הצלי, קא משמע לן דהמלח על ידי האור מפלט פליט מבלע לא בלע, והילכך מותר לתת מלח על גבי צלי וצולהו בלא הדחה ובלא ניפוץ, ולנוסחת הספרים שלנו דגרסי וכן לקדרה, קא משמע לן שצריך למלוח משני צדדין אפילו נתן מלח הרבה מצד אחד אינו יוצא מידי דמו בכך. וקא משמע לן נמי שאין צריך לבונהו (כבונה) [כבינה] אלא במלח פחות מכאן כדרך שהוא מולח בקדשים. ור״ח ז״ל גריס וכן לצלי, וגם הוא כתב בפרק כל הבשר (חולין קיג.) גבי שובר מפרקתה של בהמה מהא שמעינן דאסור למבלע דם באברים והאוכלו כאילו אוכל דם הוא חשוב, אבל דם המובלע באיברים מעצמו אינו כדם, דגרסי בזבחים (זבחים כו.) שמע מינה דם המובלע באיברים דם הוא, ודחינן משום שמנונית ע״כ. [ו]⁠בפסחים (פסחים עא.) אמרינן לענין שעירי הרגלים בשבת חי נאכלין צלי אין נאכלין. אלמא בלא מליחה נאכלים שאיברי חטאת אינן קריבין ואינן טעונין מליחה משום גבוה ולצורך הדיוט אסור למלוח כדאמרן לעיל, ואפילו הכי אין נאכלין בלא מלח. וכן כתב הרב אלברצלוני ז״ל וכי בעינן מליחה לקדירה אבל לצלי לא בעינן מליחה דנורא משאב שאיב.
ומיהו הא דאמרינן דצלי בלא חתיכה ובלא מליחה סגי ליה. הני מילי בששחט את הורידין ושני סימנין, הא לאו הכי אסור עד שיחתכנו וימלחנו היטב, שהרי בעוף אסור בצלי בשלא שחט את הורידין, ולא התירו בהמה אלא הואיל ומנתחה אבר אבר, אלמא כל אימת דלא שחט את הורידין הדם כנוס [ו]⁠מובלע בחוטי הבשר ואסור, אי נמי חשבינן להו כדם שפירש משום שהתחיל לצאת ממקומו והוה ליה כדם שפירש שהוא בלאו, דומיא דשובר מפרקתה של בהמה דמבליע דם באיברים ואסור למיכל מיניה באומצא, דהא סלקא בתיקו לקמן בפרק כל הבשר, והוא הדין נמי לשני סימנין שצריכין ליחתך בשעת שחיטה שהדם חם, הא לאו הכי אפילו עוף נמי אסור בלא חתיכת אבר אבר לצלי ולקדרה חתיכת אבר אבר ומליחה, דאפילו רבנן דפליגי לעיל (חולין כז.) עליה דר׳ יהודה בורידין בסימנין מיהא מודו שדם האיברים מן הסימנין יוצא, וכדאמרינן לקמן (חולין קיג.) בשובר מפרקתה של בהמה, וכל שכן בשלא נשחטו שני סימנין שאין מקום לדם שיצא משם ואפילו בעוף נמי, שהרי שנינו השוחט אחד בעוף הא לכתחלה בעינן שנים, ועוד דהא אמרינן לעיל (חולין כט.) חדא בחולין וחדא במוקדשין, וצריכא, דאי אשמועינן קדשים התם הוא דבעיא רובא משום דלדם הוא צריך אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך, אפילו פלגא נמי סגי ליה, אלמא אפילו בחצי הסימן אין כל דם הסימנין יוצא, כל שכן שאין דם האיברים יוצא בסימן אחד, והילכך צריך לבדוק בורידין ובשני סימנין ואפילו בעוף, ואם לא נשחטו שניהם או רובן (והורידין) צריכין חתיכה כמו שאמרו בורידין, וכן כתב הרב רבינו משולם ז״ל באיסור משהו שלו.
והראב״ד ז״ל כתב וז״ל לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה, והוא דממצה ליה שפיר כדכתב מרנא ע״כ. ומיהו קשיא דהא ודאי לר׳ יהודה בששחט ושט או קנה ושני ורידין סגיא ליה ולא בעיא חתיכת אברים כלל, וכדתנן לעיל (חולין כז.) ר׳ יהודה אומר עד שישחוט הורידין, ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי, אלמא בסימן אחד ובשני ורידין סגיא ולא בעיא חתיכה כלל, ורבנן נמי אפילו בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעיא חתיכת אבר, כדתנן (שם) השוחט אחד בעוף שחיטתן כשירה, ובלא חתיכה ודאי קאמר, מדקתני עלה רבי יהודה אומר עד שישחט את הורידין, כלומר אינו ניתר בלא חתיכה עד שישחוט את הורידין, דלהכשירו בחתיכה אפילו ר׳ יהודה מודה דורידין אינן בתורת שחיטה וכדאסיקנא בגמרא, אלא שאתה יכול לומר בזו אפילו דלרבנן בשלא שחט שני סימנין ונתקרר הדם יפה אינו ניתר אלא בחתיכת אברים, אלא שאינן מצריכין חתיכת ורידין ושני סימנין בשעת שחיטה ממש אלא סמוך לשחיטה שעדיין הדם חם מעט קצת ונפלט וכדאמרינן ליה לר״י לעיל (חולין כח:) וכי מאחר שלא הוצרכו הורידין אלא לדם מה לי בשעת שחיטה מה לי שלא בשעת שחיטה, כלומר אלא סמוך לשחיטה קצת, דאכתי חאים דם נפיק, ואמר להו ר״י בשעת שחיטה חאים דם שפיר ונפיק לאחר שחיטה קריר דם ולא נפיק שפיר, אלא ר״י בסימן אחד ובשני ורידין סגיא, וכדתניא ר״י אמר בעוף עד שישחוט ושט ושני ורידין, ופירשו בגמרא (חולין כח.) דלא אמר ושט אלא משום דורידין סמוכין לושט, וה״ה לקנה לבד ושני ורידין.
ולקדרה מיהא שמעינן מההיא דאמרו במנחות בפרק הקומץ (מנחות כא.) ליתן בו מלח משני צדדין וכן תרנגולת או טלה צריך למלוח בפנים ובחוץ כדאמרינן התם הא כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ולגרסא ספרדית ור״ת ז״ל דגריס התם וכן לצלי, שמעינן נמי מהתם דמלח שנותנין על גבי צלי א״צ ניפוץ, אלא צולהו ומלחו והוא ומלחו שרי. וה״ר משולם כתב באיסור משהו דמליחת בשר לצלי בעי ניפוץ המלח קודם צלייה. ותפס עליו הראב״ד ז״ל, וז״ל אמור מעתה שצריך הדחה שאין ניפוץ בלא הדחה, ואם כן אין כאן מליחה, והלא כל העולם נוהגין כן ששופדין הבשר בשפוד לצלותו, ולאח״כ נותנין עליו את המלח לומר כי עם המלח והאש הדם יוצא יפה יפה והמלח אינו בולע מן הדם כלום, כי האש שואבת אותו ואם בולעו מיד פולטו, וכה״ג פוק חזי מה עמא דבר ע״כ.
ושיעור מליחה כשיעור צלייה כ״כ בהלכות גדולות.
ובשעת מליחה כתב הראב״ד ז״ל באיסור משהו דאותן חתיכות שיש בהם חוטי הדם צריך להניח בשעת מליחתן (חתיכן) [חיתוכן] למטה, כדי שיזוב הדם דרך החתך, ואף על גב דלצלי לא בעי חתיכה כלל כדאמרן לעיל, וכדמשמע מבשרא דאסמיק ומביעי ומזרקי כמ״ש למעלה, מיהו לגבי מליחה כיון שצריך לחתכם כדאמרינן חתכינהו ומלחינהו, דאלמא אין גדול כח המלח ככח האש להוציא הדם כי אם ע״י חתיכה, נראה שג״כ צריך להניח החתך למטה דכל היכא דבעי חתיכה בעינן חתוכא לתתא כי היכי דלידוב דמא בין לצלי כגון כבדא בין לקדרה בחוטי יד ובדלועא וכדותייהו.
וכתב עוד לענין חתיכתן והרוצה לצאת ידי חתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר לשנים, וישבר את העצם לשני חלקים, ולא יסמוך על חתיכת הבשר שעל גבי העצם, כי פעמים שהחוטין אצל העצם ויחתוך הבשר והחוטין עדיין קיימין גם לא יסמוך בפירוק האיברים זה מזה שמתפשטין לתוך האיברים ומתרככין (עד) [עם] לוחות הבשר ושם הדם רבה, ומשם צריך לחתכם כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם, ובשעת מליחה יתן החתוך למטה בירידה, וכן הדם יצא יפה.
ומיהו אחר מליחה נראה שאין צריך לחלוט את הבשר במים חמין כמ״ש הרמב״ם ז״ל (פ״א מהל׳ מאכלות אסורות ה״י), ודבר זה הוא מן התימה דהא דאמרינן לקמן בפרק כל הבשר (חולין קיא.) גבי כבד מר חלטי ליה ברותחין בשלא נחתך ונמלח קאמר, אבל בשר שנמלח שוב אין צריך חליטה כלל, וכן נראית דעת הרב ראב״ד ז״ל, וכן שדרו ממתיבא דלא בעינן רותחין, דכי בעיא רותחי לחליטה הני מילי דשרי ליה בלא מליחה דחליט ליה עמודא דרותחין, וכיון דלאו כל אינש יכול למיקם על שיעורא דחליטה, תקינו הדחה ומליחה והדחה.
מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא – פי׳ דקס״ד דאסורין לעולם מדין חלב קאמר והדר לי׳ דלא אסר להו אלא משום דמא וסגיא להו בחתיכה כדמפרש ואזיל.
חתכי׳ ומלחי׳ אפילו לקדרה שפיר דמי – פי׳ ר״י הזקן ז״ל דכיון דאמר אפילו לקדרה מכלל דעד השתא בצלי איירינן ואמרי׳ דאסורים משום דם וש״מ דלצלי בעי חתיכה מיהת דאי לא מאי אסורא דקאמר. והקשו עליו מדאמרי׳ בפרק הזרוע אמר רב חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שאינו יודע ליטלן אסור לתת לו מתנות ולא היא אי בטויא מידב דייבי ואי לקדירה איידי דחתיך להו ומלח להו מידב דייבי הרי שלא הזכיר חתיכה אלא בקדרה: והא דנקט הכא אפי׳ לקדרה לא דק ואורחא דתלמודא הוא בהכין: והכי משמע לקמן בשמעתין גבי בישרא דאסמיק וכדמפרש עלה בס״ד: ושמעתין בשנשחטה כראוי ששחט הוורידין דאי לא אפי׳ לצלי בעי חתיבת אבר אבר כדאיתא בפרק השוחט וכתב הראב״ד ז״ל דכי חתיך להו לחוטין לקדירה צריך לתת החתך למטה בשע׳ מליחה דכל דאיכא חתוכ׳ חתוכה בעינן להו למטה כדי שיזוב הדם. עוד כתב ז״ל הרוצה לצאת י״ח בחתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר מהם לשנים וישבר את העצם לשנים ולא יחתוך על חיתוך בשר כי פעמים שהחוטין אדוקים בעצם ויחתוך הבשר ויהיו החיתוך קיימין וגם לא יסמוך בפירוק האברים זה מזה כי מתפשטים הם לתוך האבר ומתרככין עד לחות הבשר ושם הדם רבה ומשם צריך לחתכן כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם: ובשעת המליחה יתן החתוך למטה ביריד׳ וכן הדם יוצא יפה ע״כ.
ריש מעי׳ באמתא בעי גרירה: עיקר הפי׳ כפירש״י ז״ל דריש מעי׳ הוא כשהדקין יוצאין מהקיבה וצריך לגרור חלב שעליהם עד אורך אמה וכן פי׳ ר״ת ז״ל ולא כמו שפי׳ שקורא ריש מעי׳ למה שהוא בסוף הדקין סמוך לחלחולת דהכי קרי׳ ליה ריש מעי׳ והוא סוף מעי׳.
גמ׳ אמר רב ספרא משה כו׳. נ״ב כי האי גוונא בגמרא בסוף ביצה אמר רב ספרא משה ולשם פי׳ רש״י ביקרא דמשה קא משתבע אבל בפ׳ לולב הגזול (סוכה דף ל״ה) פרש״י משה גדול הדור והיינו כפירושא דהכא:
ועוד אמר ר׳ אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: החוטין (ורידי הדם) שנמצאים ביד (כתף הבהמה) אסורין באכילה. אמר רב ספרא בתמיהה על דברי רב יהודה בשם שמואל: משה (כינוי לתלמיד חכם), כיצד אתה אומר כן, מי אמר רחמנא ״לא תיכול בישרא״ [האם אמרה התורה ״אל תאכל בשר״]?! שהרי אף חוטים אלה הינם בשר, ולא חלב! וכמו כן אמר רבא בתמיהה על דברי רב יהודה: משה, מי אמר רחמנא ״אכול דמא״ [האם אמרה התורה ״אכול דם״]?! שהרי חוטים אלה אסורים באכילה משום דם הנמצא בהם, ולכך, אם חתכיה ומלחיה [חתכם ומלחם, כדי להוציא בכך את הדם מתוכם], אפילו לבישול בקדירה נמי שפיר דמי [גם כן יפה הוא, מותר הדבר].
And Rabbi Abba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The veins that are in the foreleg of an animal are forbidden. Rav Safra said to Rabbi Abba: Moses! Did the Merciful One say in the Torah: Do not eat meat? The veins of the foreleg are part of the meat and are not forbidden. Rava said: Moses! Did the Merciful One say in the Torah: Eat blood? The reason that these veins are forbidden is that they are filled with blood. Therefore, if one cuts the foreleg open and salts it to remove the blood, it is permitted even to cook it in a pot; and it is certainly permitted to roast it over a fire, which also draws out the blood.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל ורֵישׁ מְעַיָּא בְּאַמְּתָא בָּעֵי גְּרִירָה וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין.

Rav Yehuda said that Shmuel said: The fat on the top cubit of the small intestine requires scraping, i.e., it is forbidden and must be removed. And this is the fat referred to by the Sages (see 49b) as the fat that is on the small intestine.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ריש מעיא באמתא בעי גרידא – ואיזהו ריש מעיא מן המצר ולמטה כשמתחיל בני מעים מן הכרס באורך אמה חשוב ככרס עצמו ובעינן שיגרדנו מן החלב למעלה:
ערך דק
דקא(חולין נו.) עוף הדק ניקבו הדקין פי׳ בני מעי׳ קטנים. (פרק ב דדמאי) בגסה ומדדו בדקה טפילה דקה לגס׳. (ירושלמי) הין מדה גסה מן הין ולמטה מדה דקה שומן מדה דקה מן שומן ולמעלה מדה גסה (חולין נד:) תא שמע מיהא דתנן (בפרק שני בכלים) הדקים שבכלי חרס הן וקרקעותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין פי׳ הכלים הקטנים אם נפחתו ונשתייר בשוליהן או בדפנותיהן שהן הצדדין שיעור שישבו במקום שלא מסומכין. ריש מעיא באמת׳ בעי גריד׳ וזהו חלב שעל הדקין (חולין צג. נזיר נט) מה עביד לדקים ולא ליסריח פי׳ שאם יזרוק הדם קודם גילוח ראשו ויניח האמורי׳ להקטיר עם הזבחים שמביא לסוף שלשים אי אפשר שלא יסריחו הדקים והמעים הלכך מותר להקטירם בחציין כבן זומא: זבל דק וחול (חולין פז בפרק כסוי הדם. חולין נא) כתנא דייק ונפיץ לא חיישינן דייק ולא נפיץ חיישינן דקתא חיישינן דק דקתא לא חיישינן פי׳ דייק ונפיץ לא חיישינן משום ריסוק איברים דרך הוא דייק ולא נפיץ קשה הוא (א״ב פי׳ רש״י דייק חבוט ולי נראה שהחביטה במקל נקראת כן ואחר כך החביטה ביד נקראת נפוץ ודקת׳ הוא נעורת הנפרד בשעת החביטה ודק דקתא הוא נעורת דק):
א. [דין.]
ריש מעיא – כשהדקין יוצאין מן הקבה צריך לגרר חלב שעליהן אורך אמה.
וזהו חלב שעל הדקין – שנחלקו בו רבי ישמעאל ורבי עקיבא באלו טרפות (לעיל דף מט:).
וריש מעיא הוא מעי היוצא מן הקיבה באורך אמה צריך לגרור החלב מעליו כי חלב גמור הוא, ואם ניקב המעי לצד החלב אינו סותם.
ריש מעיא. כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרד חלב שעליהן עד אורך אמה. וזהו חלב שעל הדקין. שחלקו בו ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא באלו טריפות.
א״ר יהודה ריש מעיא באמתא בעי (גרידה) [גרירה]. וזהו חלב שעל הדקין, פירש רש״י ז״ל כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרר חלב שעליהן עד אורך אמה, וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו רבי ישמעאל ור׳ עקיבא באלו טריפות (מט:) ור״ח ז״ל כן פי׳, ומשם אחרים כתב (שהיה) [שהוא] המעיא הנמשך מן הכרכשתא ולמטה. ולא מיחוור דכרכשא לא מיקרי מעיא אלא הדקין. וכדאמר לקמן (חולין קיג.) תרגמא אהדרא דכנתא וכרכשא. ולעולם קוראין חלחולת או כרכשא, והפירוש הראשון עיקר.
רש״י ד״ה וזהו וכו׳ באלו טרפות. וע״ש ברש״י ד״ה אף כל וצ״ע:
ועוד הלכה בדין חלב אמר רב יהודה, אמר שמואל: החלב הנמצא בריש מעיא [תחילת המעיים], במקום בו המעיים הדקים יוצאים מהקיבה, באמתא בעי שיעור אמה צריך] גרירה, וזהו החלב המכונה בפי חכמים ״חלב שעל המעיים הדקין״.
Rav Yehuda said that Shmuel said: The fat on the top cubit of the small intestine requires scraping, i.e., it is forbidden and must be removed. And this is the fat referred to by the Sages (see 49b) as the fat that is on the small intestine.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאָמַר רַב יְהוּדָה זחוּטִין שֶׁבָּעוֹקֶץ אֲסוּרִין חַמְשָׁא חוּטֵי אִית בֵּיהּ בְּכַפְלָא תְּלָתָא מִיַּמִּינָא וְתַרְתֵּי מִשְּׂמָאלָא תְּלָתָא מִפַּצְלִי לִתְרֵי תְּרֵי תְּרֵי מִפַּצְלִי לִתְלָתָא תְּלָתָא נָפְקָא מִינַּהּ דְּאִי שָׁלֵיף לְהוּ עַד דְּחַמִּימֵי מִשְׁתַּלְּפִי וְאִי לָא בָּעֵי חַטּוֹטֵי בָּתְרַיְיהוּ.

And Rav Yehuda says: The sinews that are in the tailbone are forbidden for consumption, because they contain forbidden fat. There are five sinews in the tail: Three on the right and two on the left. The three on the right each split into two, and the two on the left each split into three. The practical difference, i.e., the reason the Gemara describes this in detail, is that if one draws them out while they are still warm soon after slaughter they are drawn out easily, but if not, he is required to scrape around them, i.e., dig into the flesh to remove them. It is important to know how many there are to ensure that one removes them all.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חוטין שבעוקץ – כלומר שבאליה אלו החוטין שבכפלי:
ערך כפל
כפלא(כלים פכ״ד) חלוק של קטן ר״א אומר כל שהוא וחכמים אומרים עד שיהא בו כשיעור ונמדד בפול פי׳ עד שיהא באורך החלוק שראוי ללבוש נער ונמדד כפול (חולין צג.) חמשה חוטין אית בהו בכפלי פי׳ בלעז אלייט״ן. שהבשר כפול. ויעש פימה עלי כסל תרגומו ועבד רוטבא עילוי כפלא:
א. [דאפפעלט.]
שבעוקץ – היינו ה׳ חוטי דכפלי פלונקש״א.
עוקץ – הנק״א.
בעי לחטוטי בתרייהו – עד שימצא במספר הזה וראשן אחד מחובר בשדרה וראשי הפצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות.
וחוטין שבעוקץ אסורין משום חלב, וה׳ חוטין שהן גידין יש בכפלים, ג׳ מימין הבהמה וב׳ משמאלה וכולם אסורין משום חלב, הג׳ של ימין מתפצלין לתרי תרי והב׳ של שמאל מתפצלין לג׳ ג׳, ואי שליף להו עד דחמימי מישתלפי ונפקי כולהו ואין צריך לחטט אחריהם, ואי לא שליף להו עד דחמימי צריך לחטט אחרי פיצוליהן עד שיוציאם כולם.
מצאתיא. אמר רב יהודה חוטין שבעוקץ אסורין. וגידין שעל האליה אחד מזה ואחד מזה ואחד בתווך אסוריןב. ודיקדקו רבותינוג ומצאו נ״א גידין אסורין בבהמה כ״ה מצד זה וכ״ה מצד זה ואחד בתוך האליה וסימנך אל תאכלו ממנו נא. ואניד אמנה אותם, ב׳ בראש מצד אחד, ג׳ במזירקי מצד אחד, וג׳ בזרוע, וג׳ שמתפצלין לב׳ ב׳ הרי ו׳, ג׳ באליה ונראה לי שהם הפרשות שאמרנו למעלה, וב׳ בשופי, וג׳ בצנקרון, ב׳ בכוליא, א׳ בכחל, הרי כ״ה מצד אחד וכן בצד השיני, וחוט של עוקץ הרי נ״א.
א. הובא בראבי״ה שם.
ב. עי׳ מרדכי ר׳ תרס בשם היראים (סי׳ מז) דחוטי הזנב (היינו חוטי האליה) דאסירי היינו חוטין שבעוקץ אסורין האמור בגמרא. (וע״ע ראבי״ה עמ׳ קמא הע׳ נד.)
ג. בראבי״ה וסי׳ אלף וצח עמ׳ קמב הביא כל שלהלן בשם תשובת הגאונים [מלבד מה שהעתיק כ״ז מספרנו בסי׳ אלף וצח] ועי״ש שכת׳ שהחשבון אינו מכוון. ועי׳ גם או״ז סס״י תמט שלא נמנו כאן חוטי הקנוקנות וחוט שתחת הלשון.
ד. משמע שהמנין של רבינו. אבל בראבי״ה סי׳ אלף וצח ובאו״ז סס״י תמט משמע שגם המנין מהגאונים.
חמשה חוטי איתא בכפלי – פירש בקונטרס שמחוברים בראשי צלעות שתחת החזה וצריך ליזהר אותם הקונים חלק של פנים לחטט אחריהם עד החזה.
בעי לחטוטי בתרייהו – חטיטה לא הוי אלא מדרבנן חדא דהא חלב אמר רחמנא ולא חוטין ועוד שעל הכסלים ולא תוך הכסלים ומ״מ צריך לחטט אחריהם מדרבנן ולא דמי לבשר החופה את החלב דשרי דהכא בהמה בחייה פרוקי מיפרקא ונמשכין החוטין בהליכתה ומתגלים אי נמי כיון דבלאו הכי רובן גלוים אף מה שבתוך הבשר אסור מדרבנן.
חוטין שבעוקץ. היינו חמשה חוטי דכפלי, פלנקש. עוקץ. אנקה. וחמשה הוו שמתפצלין לכמה פצלים. ואם לא הוציאם כשהן חמין, בעי לחטוטי בתריהו עד שימצא כמספר הזה.
ואי לא צריך לחטוטי בתרוייהו. ואף על גב דהני חוטי מיבלעו בגו כפלי, לא דמי לחלב הכסלים דרשינן, משום שהבשר חופה אותו, דהכא איכא למימר כדאמרן גבי חיוורא דתותי מותני דבהמה בחייה אפרוקי מפרקא.
כבר ביארנו בפרק אלו טרפות שכל חלבים הקרבים לגבוה אכילתן בכרת חוץ מן האליה שאינה נאסרת ושאותם חלבים הם חלב שעל הקרב ר״ל שעל המסס ובית הכוסות ושעל הקיבה וחלב שעל הכליות וחלב שעל הכסלים והוא חלב שבעקרי הירכות מבפנים במקום שמתחברות זו עם זו והוא נקרא בלשון תלמוד תרבא דאקליבוסתא וכל החלבים אלו הם תותב קרום ונקלף על הדרך שפירשנו שם ושאר כל החלבים מותרין מן התורה ומדברי סופרים לאסור כל שהוא כדרך זה ר״ל תותב קרום ונקלף ובלבד שלא יהא מחופה בבשר הא כל חלב שהבשר חופה אותו בחיי הבהמה מותר על הכסלים אמרה תורה ולא בתוך הכסלים מעתה חלב שבתוך הכוליא הוא שנקרא בלשון תלמוד לובן שבכוליא מותר ר״ל שאינו אסור אלא מבחוץ ואינו צריך לחטט אחריו מבפנים ומ״מ קצת אחרונים אסרוהו וראיית דבריהם מתוך שרבתה תורה הכליות לקרבן הרי חלב שבתוכן נכלל באותה הקרבה:
ג ועתה מביאים מהלכות איסור חלב שאמרן רב יהודה עצמו, וכן הלכות באיסור חלב שיש אומרים שרב יהודה הוא שאמרן. אמר רב יהודה: חוטין שנמצאים בעוקץ (עצם הזנב) אסורין באכילה משום חלב. ומבאר דבריו: חמשא חוטי אית ביה בכפלא [חמישה חוטים יש בו במקום הזנב], שהם תלתא מימינא ותרתי משמאלא [שלושה מימין הבהמה ושנים משמאל], אלה תלתא מפצלי לתרי תרי [השלושה מתפצלים כל אחד מהם לשנים שנים חוטים], ואילו אלה תרי מפצלי לתלתא תלתא [השנים מתפצלים לשלושה שלושה]. ובטעם פירוט זה: נפקא מינה [יוצא מכך] השלכה הלכתית במקרה דאי שליף להו עד דחמימי [שאם שלף אותם עד שהם חמים, בעוד שהבשר טרי], מיד לאחר השחיטה — כל החוטים הללו משתלפי [נשלפים] היטב. ואי [ואם] לא שלף אותם באותה עת — בעי חטוטי בתרייהו [צריך לחטט אחריהם], וצריך איפוא לדעת את מספרם כדי למצוא את כולם.
And Rav Yehuda says: The sinews that are in the tailbone are forbidden for consumption, because they contain forbidden fat. There are five sinews in the tail: Three on the right and two on the left. The three on the right each split into two, and the two on the left each split into three. The practical difference, i.e., the reason the Gemara describes this in detail, is that if one draws them out while they are still warm soon after slaughter they are drawn out easily, but if not, he is required to scrape around them, i.e., dig into the flesh to remove them. It is important to know how many there are to ensure that one removes them all.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה חַמְשָׁא חוּטֵי הָווּ תְּלָתָא מִשּׁוּם תַּרְבָּא וּתְרֵין מִשּׁוּם דְּמָא דִּטְחָלֵי וּדְכַפְלֵי וּדְכוּלְיָתָא מִשּׁוּם תַּרְבָּא דִּידָא וּדְלוֹעָא מִשּׁוּם דְּמָא.

Abaye said, and some say that Rav Yehuda said: There are five strands that are forbidden for consumption; three of them are forbidden because they contain forbidden fat, and two are forbidden because they contain blood. The ligaments of the spleen and of the tail and of the kidneys are forbidden because they contain forbidden fat. And the veins of the foreleg and of the pharynx, i.e., the carotid artery, are forbidden because they contain blood.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה׳ חוטי הוו – ה׳ מקומות ובהן חוטים של איסור.
דטחלא – טחול.
דידא – שביד.
ודלועא – שבלחי. וחוטים דקין הוא דקחשיב הלכך לא תנא מזרקי הצואר שאף הם משום דם.
ובה׳ מקומות יש בהן גידין, בג׳ מקומות אסורין משום חלב, דכפלי אותן ה׳ שאמרנו, דטחלי ודכולייתא משום חלב, גידין שביד הוא הזרוע ושל לחיים משום דם, ואי מחתך להו ומלח להו שפיר דמי, אבל גידי חלב אין להם תקנה אלא בנטילה.
סימן רפא
ה׳ חוטי נינהו וכו׳. איש לחלק בין צלייתן לבישולן, אותן שהן חלב אין לחלק בין צלייתן לבישולן איסורן שוה כאחד, אבל אותן שהן משום דם לבשל אסור לצלות מותר, מדקא אמרי׳ חמשה קרמי נינהו ג׳ משום תרבא וב׳ משום דמא, והקשו חכמיםב חלב כרת ודם כרת למה לנו לחלק בתלתא משום תרבא וב׳ משום דמא, וכך פירקו, נפקא מינה להיכא דצלאוג (לחלוק) בקרום שלהן, (אלא) [אילו] משום חלב פיעפע חלב בכולן ואסור, ואילו משום דמא שאבה האור את דמו ומותר.
ומקום שלא נמצא שם מלח כלל היכי עבדינן, מחתיך ליה לבשרא וצלי ליה ואכיל. ואי בעי לבשולי בקדירה ליטווייה ברישא עד דדייב כולי דמא והדר שפיר דמי לבשולי בקדירה כי האי גוונא. והכי תריץ רב האיי גאוןד.
וה׳ מקומות יש קרומין. ג׳ מהן אסורים משום חלב. דכפלי, הוא אותו קרום שזכרנו למעלה (סי׳ רפ) קרמא מפסיק בין החלב של כליות ובין הבשר שתחת הכליות, ואגב שצריך לקלוף אותו צד שתחת החלב צריך לקלוף את כל הקרום שעל הכסלים, דטחלי, כל הקרום שעל הטחול בין כנגד הדד שהוא עוביו ובין שלא כנגד הדד, דכוליא, קרום שבין החלב לכוליא, אילו ג׳ אסורין משום חלב.
קרום של ביצי זכר ושעל המוח אסור משום דם, ונ״ל דאם נמלחו שפיר דמיה. ומכאן סמכו למלוח ראש טלה בלא קליפת הקרום של מוח כי המלח והאור מוציאין הדם גם אותו דם אשר מתחת למוח, ואע״פ שנראה שם אח״כ מראה אדמומית, קרום הוא ולא דם וזורקו. והמחמיר שפיר עביד.
א. עי׳ ראבי״ה עמ׳ קלח טור ב שנראה משם שלשון ר״ח הוא.
ב. היינו מה שאמרו בגמרא למאי נפקא מינה.
ג. דצלאן.
ד. הובא בראבי״ה סי׳ אלף וצ״ח ס״ע קמב ובאו״ז סי׳ תעז ומשם בהג״א סי׳ מט ובב״י סס״י סט. והובא בראשונים שדרו ממתיבתא באתרא דלית להו מילחא וכו׳. עי׳ עיטור הכשר בשר ד״ד ע״ב ותוה״ב ש״ג ב״ג דף ע ע״ב וס׳ הפרדס עמ׳ קסז.
ה. ז״ל ראבי״ה עמ׳ קלח: ובשם רבינו יעב״ץ ובשם רבינו זקיני ראיתי חתכיה ומלחיה דוקא בגידין שהן קשין צריך חתיכה אבל קרמי דמשום דם שהן רכים אפילו לא חתכיה שפיר דמי רק שמולחו יפה יפה שיצא הדם.
חמשא חוטי הוו, תלתא משום תרבא. ואין להם תקנה אלא בנטילה. ותרי משום דמא. ובחתכיה ומלחיה שפיר דמי. דטחלא. טחול. ודכפלי. שעל הכסלים. ודכולייתא. הכליות. דידא. שביד, שבכתף. ודלועא. דלחיים. משום דמא. וסגי להו בחתכיה ומלחיה. וחוטין דקין הוא דחשיב, הילכך לא תנא מוזירקי הצואר שאף הן משום דמא.
אמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוה תלתא משום תרבא ותרי משום דמא וכו׳ דידא ודלועא משום דמא למאי נפקא מינה הנך משום דמא אי חתיך ומלך שפיר דמי. כלומר לקדרה, וכמו שכתבנו לעמלה, והוא הדין לחוטין שבגף העוף, דגף העוף כיד הבהמה, והילכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם, וכן עצם הלחיים בעוף וחוטין שבכתף בכלל ידא הם, וצריך לחתכם או ליטלם, כן כתב הראב״ד ז״ל באיסור משהו, וכן כתב בעל התרומות ז״ל וכן החוטין שתחת הלשון בכלל דלועא הן וצריך לחתכן או ליטלן, ותמיהא לן מדקאמרי סתמא תרתי משום דמא, ונפקא מינה דאי חתיך ומלח להו שפיר דמי, משמע דבכל ענין מיירי בין בשחתך את הורידין בשעת שחיטה בין שלא חתך את הורידין, דאפילו כי חתך את הורידין שני אלה שביד ושבכתף אינן אדוקין בורידין ואינן משתרשין מהם ואינן מנק⁠[ז]⁠ין את דמן דרך הורידין, והילכך צריך לחתוך הן עצמן ולמלחן היטב, וכל שאר החוטין אף על פי שלא חתך את הורידין אינן צריכין חתך, וזה אינו נראה דשאר החוטין ודאי נגררין דרך הורידין ולא דרך הסימנין שאינן אדוקין בהן כלל. ותדע שהרי כשלא שחט את הורידין אסור עד שישחוט את האיברים, אלמא כל חוטי האיברים תלוין ונשרשין בורידין ונגרין דרך הורידין, ואם כן בשלא שחט את הורידין במה הן יוצאין מידי דמן עד שיחתכם וימלחם יפה יפה, ונראה ודאי דכששחט את הורידין מיירי, ואפילו הכי דידא ודלועא צריכין חתיכה ומליחה, לפי שאינן נגרין דרך הורידין כלל ואינן אדוקין בו כמו שאמרנו, אבל כל שאר החוטין שהן נגרין ונשפכין דרך הורידין אינן צריכין חתיכה כלל, ואפילו לקדרה, אלא במליחה לבד סגי להו כשאר הבשר, שהרי דמן מתמצה היטב דרך חתך הורידין, ומה שנמצא בהם דם לאחר מכאן, שמא שומן בעלמא הוא, או שמא לא הניחו למצות יפה יפה בשעת שחיטה, וזהו שפרט אלו לבד, וסתם דבריו ולא חלק בשני אלה בין שחט את הורידין בין לא שחט את הורידין, אבל שאר חוטי הגוף לא הוצרך להשמיענו כלל, משום דכיון דקיימא לן כרבי יהודה בשחיטת הורידין, ואמר רב חסדא עלה לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך תו לית ליה לאביי לאשמועינן בשלא שחט את הורידין, ששאר חוטי צריכין חתיכה, ואם שחט את הורידין שאינה צריכין חתיכה בשעת בישול דכבר שמעינן לה מדר׳ יהודה (ומדפריש) [וכדפריש] עלה רב חסדא אבל בששחט את הורידין הוא דצריך לאשמועינן דלא לכל מהניא שחיטת ורידין אלא לחוטי הגוף שאדוקין בהם אבל דידא ודלועא שאינן אדוקין בהן לא מהניא חתיכת ורידין אלא חתיכת עצמן ומליחתן כנ״ל.
אבל ראיתי לראב״ד ז״ל שהאריך בזה הרבה באיסור משהו וזה לשונו: וכיון דאדיקי כולהו למה לי למחשב דידא ודלועא משום דם איבעי למחשב כולהו דוכתי, ואף על גב דאדיקי בהדדי ליחשוב נמי כולהו דירך העוף דלא הוו בכל הנך כלל, ואם משום דבעו לאפרושי (מינייהו) [בינייהו] הנך דאסירי משום תרבא ושאר חוטי דגופה כולהו אסירי משום דמא, ומשום הכי פרט בהני משום דמא הנך דזוגי לא הוו צריכי למשרי, ועוד דהנהו לא חוטי היו אלא גידים הוו, ושמא מפני שהן סמוכין לורידין קא משמע לן דאפילו הנך דסמיכן לא מתכשרן בחתיכת הורידין לקדרה אלא אם כן חתך להו ומלח להו, וכל שכן שאר חוטי הגוף, אבל לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני הסימנין בשעת שחיטה והא דממצה ליה שפיר ע״כ.
ותמיהא לי (דגם) [דאם] כן כיון דעיקר חדושי הוא לאשמועינן דאף על גב דשחט את הורידין כולהו גידין צריכין חתיכה, אי לקדרה בעינן ליה, הוה ליה לפרושי ולמימר תרתי משום דמא, ואף על גב דשחט את הורידין אי חתיך להו ומלח להו שפיר דמי ואי לא לא. ועוד דמני להו חמשה חוטי נינהו, ואמר תרתי משום דמא, משמע דליכא דאית לה האי דינא אלא הני תרתי, ולדברי (רבותינו) [רבינו] ז״ל כולהו נמי משום דמא נינהו, והיכי נחית למנינא חמשה נינהו תרי משום כך ותלתא משום כך, אי מנינא לאו דוקא, ואף על גב דאמרינן בסוטה פרק היה מביא (סוטה טז.) אמר ר׳ יוחנן משום רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא, ואסיקנא התם דאיכא נמי עפר סוטה ותנא ושייר, ודכוותייהו טובא בגמרא, לא דמי למניינא דהכא, [דהכא] ודאי משמע דדוקא קתני, מדקאמר חמשה חוטי ומחלק תרי משום דם ותלת משום חלב, ואף על גב דקתני דכותה בנדה פרק דם הנדה (נדה נה:) דתניא תשעה משקין הן בזב זיעה ליחה סרוחה והרעי טהורין מכלום דמעת עינו דם מגפתו וחלב שבאשה מטמאין טומאת משקין ברביעית, אבל רוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה, ואסיקנא התם דאיכא נמי מימי האף ורוקו וניעו, אף על גב דאיכא מנינא ומחלקן כי הכא לא דמו, דהתם הא אמר רבי יוחנן טעמא דכולהו איתנהו בכלל הנך דקאמרי דתניא רוקו וכל דאתו מרבויה, ואפילו למאן דמקשינן מינה לרבי יוחנן התם וקסבר (התנא) [דתנא] ושייר מימי האף, משום דלא פסיקא (לית) [ליה] כדאיתא התם, אפילו הכי לא דמי דהא אמר נמי טעמא משום דלא מני הנך דפסיקא ליה דהוו מעין לעולם כרוקו, ועוד דמסתמא כל היכא דקתני מנינא דוקא קתני, אלא אם כן מפרש לה תלמודא כי התם, וכדאמרינן בקדושין פרק קמא (קידושין טז:) גמרא יתירה עליו אמה העבריה ר״ש אומר ארבעה מעניקין להן שלשה באיש ושלשה באשה וכו׳, וכי תימא הכא נמי תנא ושייר, והא ארבעה קתני, אלמא כל היכא דקתני מנינא מסתמא דוקא קתני, ואם כן הכא היכי אמרינן דלאו דוקא, ועוד שהראב״ד ז״ל הלך בזה לשטתו שהוא ז״ל כתב דאין תקנה לעוף ולבהמה לקדרה אלא בחתיכה אבר אבר בששחט את הורידין, ואף על גב ד⁠[ל]⁠צלי סגי חתיכת ורידין אין כח המלח גדול ככח האש. אבל לפי מה שכתבו רבוותא ז״ל דשחיטת ורידין מהני אפילו לקדרה ולאו דוקא נקט רב חסדא וצולהו, דהוא הדין לבישול דסגי בהכי, אלא לפי שדרכן של בני אדם לצלותו כאחת נקט ליה, אין לך לומר כלשון תירוצו של הראב״ד ז״ל שהרי אף לקדרה סגי בחתיכת ורידין לבד ואין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבתי, והרב בעל העיטור ז״ל שכתב דמנינא למעוטי שאר החוטין דלא אסירי כלל דשומנא בעלמא הוא כדאמרינן בטחול, לא מסתברא כלל, דאם כן נתוח אבר אבר למה בשלא שחט את הורידין [דאי] משום דם האיברים ה⁠(ו)⁠א לא פי׳ משרא שרי, ואי משום ורידין עצמן אבר אבר למה, בנטילת ורידין לבד סגי או בנתוח הצואר, אלא ודאי משום דם החוטין קאמר שהוא אסור.
שמנונית שבתוך יותרת הכבד חכמי הצרפתים התירוהו בחבוריהם ואע״פ שהיה קרב למזבח הואיל ולא נקרא חלב בשום מקום וחלב הלב מותר לגמרי:
חמשה חוטי הוי – פי׳ חמשה מקומות שיש בהן חוטים דידא ודלוע׳ משום דמא ודעת מורי הרא״ה ז״ל שאין זה אלא בבהמה דומיא דאידך משום תרבא אבל בעוף תורת בשר עליהם ואין מורי הרשב״א ז״ל מודה לו גם לא כתבו זה בתו׳.
ועוד בהלכה דומה, אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה: חמשא חוטי הוו [חמישה חוטים האסורים באכילה, הם] המצויים בחמשה מקומות בבהמה, תלתא [שלשה] מהם אסורים משום תרבא [חלב], ותרין [ושנים] מהם אסורים משום דמא [דם], ומפרטים: החוטים דטחלי ודכפלי ודכוליתא [של הטחול ושל הזנב ושל הכליות] אסורים משום תרבא [החלב], ואילו החוטים דידא ודלועא [של היד ושל הלוע] אסורים משום דמא [דם].
Abaye said, and some say that Rav Yehuda said: There are five strands that are forbidden for consumption; three of them are forbidden because they contain forbidden fat, and two are forbidden because they contain blood. The ligaments of the spleen and of the tail and of the kidneys are forbidden because they contain forbidden fat. And the veins of the foreleg and of the pharynx, i.e., the carotid artery, are forbidden because they contain blood.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ הָנֵי דְּמִשּׁוּם דְּמָא אִי מְחַתֵּךְ לְהוּ וּמָלַח לְהוּ שַׁפִּיר דָּמֵי הָנָךְ לֵית לְהוּ תַּקַּנְתָּא.

The Gemara asks: What difference is there whether they are forbidden due to fat or due to blood? The Gemara answers: With regard to these veins and arteries that are forbidden because they contain blood, if one cuts them open and then salts them to remove the blood they are permitted. But those strands that contain forbidden fat have no rectification and can never be eaten.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הנך לית ליה תקנתא דמשום תרבא אינון:
אי חתך ומלח להו שפיר דמי – פי׳ לקדרה דאי לצלי לא בא מידי דנורא שייב להו וכדכתיבנא לעיל. כתב בעל התרומות ז״ל שהחוטין שתחת הלשון הרי הן בכלל דלועא החוטין שבכתף בכלל דידא וצריך לחתכן ולמלחן לקדרה.
ודמוקרא – פי׳ קרום של מוח. ביעי חשילתא – פי׳ ביצי האבר שנעקרו קצת ומעורין עדיין ושלא נעקרו לגמרי רב אסר פי׳ משום אבר מן החי ומדרבנן בעלמא משום מצות פריש דומי׳ דאבר ובשר המדודלין דטפי מיהא ליכא ורב אסי שרי דאפי׳ מנות פריש׳ אין בהן דחיות אית בהו כדמפרש ואזיל. ואף על גב דרב רבו דר׳ אסי הילכתא כרב אסי מהא דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך כתב הרמב״ם ז״ל ביעי חשילתא אסורין מפני מנהג אבותינו שנהגו בו איסור ואינו נכון דלישנא דאת לא תיכול לא משמע כן לכך נראה שלא אסר אלא לרב שמן לפי שנהגו איסור במקומו ואף על פי שבמקומו של ר״י לא נהגו בו איסור דרב שמן דעתו לחזור הוי.
ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם הם אסורים משום חלב או משום דם? ומשיבים: הני דמשום דמא [אלה שאסורים משום דם], אי מחתך להו ומלח להו [אם חותך אותם מגוף הבהמה, ומולח אותם, להוציא את דמם]שפיר דמי [יפה הוא], שהותרו בכך לאכילה. ואולם הנך [האחרים, שאסורים משום חלב] — לית להו תקנתא [אין להם תקנה] לאוכלם. ועוד הלכה דומה.
The Gemara asks: What difference is there whether they are forbidden due to fat or due to blood? The Gemara answers: With regard to these veins and arteries that are forbidden because they contain blood, if one cuts them open and then salts them to remove the blood they are permitted. But those strands that contain forbidden fat have no rectification and can never be eaten.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב כָּהֲנָא וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה חַמְשָׁא קְרָמֵי הָווּ תְּלָתָא מִשּׁוּם תַּרְבָּא וּתְרֵי מִשּׁוּם דְּמָא דִּטְחָלֵי דְּכַפְלֵי וּדְכוּלְיָתָא מִשּׁוּם תַּרְבָּא דְּבֵיעֵי וּדְמוֹקְרָא מִשּׁוּם דְּמָא.

Rav Kahana said, and some say that it was Rav Yehuda who said: There are five membranes that are forbidden for consumption; three of them are forbidden because they contain forbidden fat, and two are forbidden because they contain blood. The membranes of the spleen and of the tail and of the kidneys are forbidden because they contain forbidden fat. And the membranes of the testicles and of the brain are forbidden because they contain blood.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דביעי ודמוקרא – כלומר מביצים של בהמה שקרמא למעלה מן הביצים. ודמוקרא חיתא דמתנח ביה מוחא דהוא אסור משום דמא:
ערך מקר
מקרא(ברכות נו) חזאי מוחאי דאדים ונטל מוקריה (חולין צג.) דביעי ודמוקרי משום דמא פי׳ מוח שבקדקד ומוח עצמותיו ישוקה תרגום ומוקרא דגרמוהי פטים:
א. [מארך.]
דביעי – ביצים של זכר.
דמוקרא – שעל המוח.
חמשא קרמי הוו. שאסורין בבהמה. דביעי. ביצים של זכר. דמוקרא. שעל המוח של ראש. שעל דד הטחול. קרום שעל מקום עוביו של טחול. חייבין עליו כרת. דחלב שעל הקרב הוא. ושעל הטחול כולו, אסור, ואין חייבין עליו. שאינו חלב עב אלא קרום. ובכוליא, תרי קרמי, עילאה. חלב ממש הא שעל הכליות, ויש עליו קרום דק והוא חלב גמור. תתאה. קרום הוא, ואינו נימוח כשאר חלב.
ביעי חשילאתא. ביצי זכר שהתחילו לסרסו והן עדיין מעורין בגופו.
אמר רב כהנא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה: חמשא קרמי הוו [חמישה קרומים הם] האסורים באכילה, תלתא [שלושה] מהם אסורים משום תרבא [חלב], ותרי [ושנים] אסורים משום דמא [דם], ומפרטים: הקרומים דטחלי דכפלי ודכוליתא [של הטחול, של הזנב ושל הכליות] אסורים באכילה משום תרבא [חלב], ואילו הקרומים דביעי ודמוקרא [של ביצי, אשכי בהמה ושל המוח] הריהם אסורים משום דמא [דם].
Rav Kahana said, and some say that it was Rav Yehuda who said: There are five membranes that are forbidden for consumption; three of them are forbidden because they contain forbidden fat, and two are forbidden because they contain blood. The membranes of the spleen and of the tail and of the kidneys are forbidden because they contain forbidden fat. And the membranes of the testicles and of the brain are forbidden because they contain blood.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רַב יְהוּדָה בַּר אוֹשַׁעְיָא הֲוָה קָא קָלֵיף לֵיהּ טְחָלָא לְלֵוִי בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא הֲוָה קָא גָאֵים לֵיהּ מֵעִילַּאי א״לאֲמַר לֵיהּ חוֹת בֵּיהּ טְפֵי אֲתָא אֲבוּהּ אַשְׁכְּחֵיהּ אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר אֲבוּהּ דְּאִמָּךְ מִשּׁוּם דְּרַב וּמַנּוּ רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא חלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל הַדַּד בִּלְבָד.

The Gemara relates that Rav Yehuda bar Oshaya was peeling the membranes from a spleen for Levi, son of Rav Huna bar Ḥiyya. He was cutting them only from the upper surface of the spleen. Levi said to Rav Yehuda: Go down further, i.e., remove the fat that is lower down as well. Levi’s father, Rav Huna bar Ḥiyya, came and found him as Levi was saying this to Rav Yehuda. Rav Huna bar Ḥiyya said to him: This is what your mother’s father said in the name of Rav; and who was Levi’s mother’s father? It was Rav Yirmeya bar Abba. He said: The Torah prohibits only the membranes that are on the thick, upper surface of the spleen.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא שעל הדר בלבד חוט גדול של חלב שמעורה בטחול אלא לאו דכוליה אסור [ואינו] חייב עליו:
חות ביה טפי – שלא היה קולפו אלא בגובהו במקום עוביו שהוא מחובר שם לכרס ולחלב ואמר לו קלוף ורד עד מטה.
על הדד – קרום שעל מקום עוביו.
שם אמר ליה חות ביה כו׳. נ״ב לשון גוד אחית:
מסופר, רב יהודה בר אושעיא הוה קא קליף ליה טחלא [היה קולף לו את קרום הטחול] ללוי בריה [בנו] של רב הונא בר חייא, הוה קא גאים ליה מעילאי [היה הוא חותך אותו מלמעלה, בחלק העליון של הטחול] בלבד. אמר ליה [לו] לוי בנו של רב הונא לרב יהודה בר אושעיא: חות ביה טפי [רד בו יותר, עליך לחתוך יותר עמוק], ולהסיר את כל הקרום! אתא אבוה אשכחיה [בא אביו של לוי, רב הונא בר חייא, מצא אותו] בשעה שהוא אומר כן לרב יהודה בר אושעיא, אמר ליה [לו] לבנו, הכי אמר אבוה דאמך [כך אמר אבי אמך] משום [בשם] רב, ומנו [ומיהו] אבי אמו של לוי? רב ירמיה בר אבא: לא אסרה תורה אלא את קרום הטחול שעל הדד (מקום עוביו של הטחול) בלבד.
The Gemara relates that Rav Yehuda bar Oshaya was peeling the membranes from a spleen for Levi, son of Rav Huna bar Ḥiyya. He was cutting them only from the upper surface of the spleen. Levi said to Rav Yehuda: Go down further, i.e., remove the fat that is lower down as well. Levi’s father, Rav Huna bar Ḥiyya, came and found him as Levi was saying this to Rav Yehuda. Rav Huna bar Ḥiyya said to him: This is what your mother’s father said in the name of Rav; and who was Levi’s mother’s father? It was Rav Yirmeya bar Abba. He said: The Torah prohibits only the membranes that are on the thick, upper surface of the spleen.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִינִי וְהָאָמַר רַב הַמְנוּנָא תָּנָא קְרוּם שֶׁעַל הַטְּחוֹל אָסוּר וְאֵין חַיָּיבִים עָלָיו הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא שֶׁעַל הַדַּד אַמַּאי אֵין חַיָּיבִין עָלָיו טאֶלָּא דְּכוּלֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ אִי תַּנְיָא תַּנְיָא.

Levi asked: Is that so? But didn’t Rav Hamnuna say that it was taught in a baraita that the membrane that is on the spleen is forbidden, but one is not liable to receive the punishment of karet for eating it? Levi clarifies: What are the circumstances referred to in the baraita? If we say that it is referring to the membranes that are on the thick, upper surface of the spleen, why is one not liable to the punishment of karet for eating it? Rather, it must be referring to the membranes on all sides of the spleen, even the underside. Rav Huna bar Ḥiyya said to his son, Levi: If this baraita is taught, it is taught, and I cannot take issue with it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמאי – והא חלב הקרב הוא.
אלא לאו דכוליה – של טחול כוליה.
שם אלא דכוליה אמר ליה כו׳ כצ״ל:
בד״ה אלא לאו דכוליה של טחול כולה כצ״ל:
הקשה לוי לאביו: איני [כך הוא]? והאמר [והרי אמר] רב המנונא, תנא [שנה] החכם בברייתא: הקרום שעל הטחול אסור באכילה, ואין חייבים עונש כרת עליו, על אכילתו, שאין זה כאוכל חלב. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לקרום שעל הדדאמאי [מדוע] אין חייבין עליו? אלא צריך לומר שהכוונה לקרום דכוליה [שמכסה את כולו], ואין זה רק הקרום שעל הדד, הרי איפוא שאין לאכול את כל הקרום שעל הטחול. ולכך אמרתי לו שיסיר היטב את כל הקרום! אמר ליה [לו] אביו של לוי לבנו: אי תניא תניא [אם שנויה ברייתא שכזו, הריהי שנויה], ובטלים דברי ר׳ ירמיה בר אבא מפני דברי הברייתא.
Levi asked: Is that so? But didn’t Rav Hamnuna say that it was taught in a baraita that the membrane that is on the spleen is forbidden, but one is not liable to receive the punishment of karet for eating it? Levi clarifies: What are the circumstances referred to in the baraita? If we say that it is referring to the membranes that are on the thick, upper surface of the spleen, why is one not liable to the punishment of karet for eating it? Rather, it must be referring to the membranes on all sides of the spleen, even the underside. Rav Huna bar Ḥiyya said to his son, Levi: If this baraita is taught, it is taught, and I cannot take issue with it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) גּוּפָא אָמַר רַב הַמְנוּנָא תָּנָא קְרוּם שֶׁעַל הַטְּחוֹל אָסוּר וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו קְרוּם שֶׁעַל גַּבֵּי כּוּלְיָא אָסוּר וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו וְהָתַנְיָא חַיָּיבִין עָלָיו.

§ The Gemara returns to discuss the matter itself mentioned above: Rav Hamnuna said that it was taught in a baraita: The membrane that is on the spleen is forbidden, but one is not liable to receive karet for eating it. The membrane that is on the kidney is forbidden, but one is not liable to receive karet for eating it. The Gemara challenges this statement: But isn’t it taught in a baraita that one is liable to receive karet for eating the membrane on the spleen or the kidney?
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חלב שתחת המתנים הנקראים לומבילץ אע״פ שהבשר חופה אותו למראית עינינו אחר שהבהמה לפנינו מנתחת אסור מפני שהבהמה בחייה מתפרקת ואיבריה נמשכים אילך ואילך והחלב מתגלה יש אומרים שחלב זה אינו מצוי בשור ופרה ומתוך כך נהגו בנארבונה שלא לחטט אחריו אלא במין הכבשים ויש מתמיהין אם כן למה נאסר והלא אינו שוה בשור וכשב ועז ואינה קושיא שאין הכונה אלא שבשור ופרה אינו מתפרק:
ד למעלה הובאו דברי הברייתא בדין הקרום שעל הטחול, ועתה דנים בה גופא [לגופה, עצמה]. אמר רב המנונא, תנא [שנה] החכם בברייתא: הקרום שעל הטחול אסור באכילה, ואין חייבין כרת עליו, על אכילתו. וכיוצא בדבר אף הקרום שעל גבי כוליא [כליה] אסור באכילה, ואין חייבין כרת עליו. ותוהים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאם אכלו קרום שעל הטחול או קרום שעל הכליה חייבין עליו!
§ The Gemara returns to discuss the matter itself mentioned above: Rav Hamnuna said that it was taught in a baraita: The membrane that is on the spleen is forbidden, but one is not liable to receive karet for eating it. The membrane that is on the kidney is forbidden, but one is not liable to receive karet for eating it. The Gemara challenges this statement: But isn’t it taught in a baraita that one is liable to receive karet for eating the membrane on the spleen or the kidney?
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) טְחוֹל אַטְּחוֹל לָא קַשְׁיָא הָא כְּנֶגֶד הַדַּד הָא שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַדַּד.

The Gemara answers: The apparent contradiction between the baraita that states that one is not liable to receive karet for eating the membrane on the spleen and the baraita that states that one is liable to receive karet for eating the membrane on the spleen is not difficult: This baraita that states that one is liable is referring to the membrane on the thick, upper part of the spleen, whereas that baraita that states that one is not liable is referring to the membrane that is not on the thick part of the spleen.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: סתירה זו מדין קרום טחול שבברייתא זו על דין קרום טחול שבברייתא האחרת, לא קשיא [לא קשה], שכן יש לומר כי הא [זו הברייתא המחייבת על אכילת קרום הטחול] מדברת בקרום שכנגד הדד. ואילו הא [זו הברייתא שאינה מחייבת על אכילת קרום הטחול] מדברת בקרום הטחול שלא כנגד הדד.
The Gemara answers: The apparent contradiction between the baraita that states that one is not liable to receive karet for eating the membrane on the spleen and the baraita that states that one is liable to receive karet for eating the membrane on the spleen is not difficult: This baraita that states that one is liable is referring to the membrane on the thick, upper part of the spleen, whereas that baraita that states that one is not liable is referring to the membrane that is not on the thick part of the spleen.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) כּוּלְיָא אַכּוּלְיָא נָמֵי לָא קַשְׁיָא יהָא בְּעִילָּאָה הָא בְּתַתָּאָה.

Likewise, the apparent contradiction between the baraita that states that one is not liable to receive karet for eating the membrane on the kidney and the baraita that states that one is liable to receive karet for eating the membrane on the kidney is not difficult: This baraita that states that one is liable is referring to the membrane on the upper part of the kidney, whereas that baraita that states that one is not liable is referring to the membrane on the lower part of the kidney.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עילאה – חלב ממש שעל הכליות יש עליו קרום דק והוא חלב גמור.
תתאה – קרום.
וכן גם הסתירה שבין דין קרום כוליא [כליה] שבברייתא זו לבין דין קרום כוליא [כליה] שבברייתא האחרת, נמי לא קשיא [גם כן לא קשה], שכן יש לומר כי הא [זו הברייתא המחייבת על אכילת קרום כליה] מדברת בעילאה קרום העליון שבכליה]. ואילו הא [זו הברייתא שאינה מחייבת על אכילת קרום כליה] מדברת בתתאה קרום התחתון שבכליה].
Likewise, the apparent contradiction between the baraita that states that one is not liable to receive karet for eating the membrane on the kidney and the baraita that states that one is liable to receive karet for eating the membrane on the kidney is not difficult: This baraita that states that one is liable is referring to the membrane on the upper part of the kidney, whereas that baraita that states that one is not liable is referring to the membrane on the lower part of the kidney.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) בֵּיעֵי חֲשִׁילָתָא רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי מַאן דְּאָסַר

§ With regard to testicles that were crushed while the animal was alive but were still attached to their cords in the scrotum, there is a dispute between Rav Ami and Rav Asi. One of them prohibits eating the testicles after the animal is slaughtered and one of them permits eating them. The Gemara clarifies: The one who prohibits them holds that
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביעי חשילתא – כלומר ביצים המעוכים כמו מעוך וכתות. בבהמה שחשוב כמי שנטולין מן הבהמה וחשוב כאבר מן החי:
ביעי חשילתא – ביצי זכר המעורים בגופו.
חד אסר – משום אבר מן החי דאע״ג דתלו ביה כחתוכין דמו.
(ביצי) [ביעי] חשלתא רב אמי ורבי אסי חד אסר וחד שרי מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו. לא אבר מן החי ממש קאמר, דהא אכתי אגידי בה בבהמה ולא גרעי מאבר ובשר המדולדלין דלית בהו אלא מצות פ⁠(י)⁠רוש בלבד, כדאמרינן לעיל בפרק המקשה (חולין עד.) אלא הכי קא אמר הני איכא למגזר עלייהו משום אבר מן החי, ומצות פ⁠(י)⁠רוש איכא כאבר ובשר המדולדלין בבהמה, ואף על גב דרב ורב אסי הלכה כרב דרביה [הוי], קיימא לן הכא כרב אסי, מדאמר ליה ר׳ יוחנן לר״ש בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום שנאמר אל תטוש תורת אמך, ור״ש בר אבא דעתו לחזור היה.
הדקין יש להם שני ראשין אחד למעלה מצד הקיבה ואחד למטה והוא הכרכשא שהרעי יוצא ממנה וכשיעור אמה למעלה משמתחיל לצאת מן הקיבה צריך גרירה ויש מי שמחמיר לומר כן בראש האחר ר״ל סוף החלוחלת ואין הדברים נראין שהרי בפרק טרפות אמרו הלב טהור אינו סותם ופרשוה אחיטי דכרכשא אלא שבנות זריזות נוהגות ליטול ממנו קרום אחד ארוך עם חלב ואינו אדוק עם הכרכשא כשאר השומן:
חוטין דקים יש בקצת מקומות שבחלבים והן אסורין אלא שאין חייבים עליו כרת ונחלקו בהם המפרשים אם הם איסור תורה בלאו או אם הם איסורי סופרים והיכן הם בכסלים יש מהן חמשה שלשה מצד הימין ושנים מהשמאל השלשה מתפצלים כל אחד לשנים והשנים מתפצלים כל אחד לשלשה ואם הוא שולפם בעוד שהבשר חם נגררים אחריו במשיכתו ואין צריך עוד לחטט אחריהם ואם הניחם עד שיתקרר הבשר מסתבכין בבשר ואין נשלפים יפה ומתוך כך הוא צריך לחטט אחריהם ומתוך כך נהגו הנשיאים והזקנים בנארבונה להטיל קנס על הטבחים שהיו ישראלים אם לא יוציאום תכף להפשטת הבהמה:
אף בעוקץ יש הרבה חוטין דקים וכלם אסורים משום חלב וכן יש מהם בטחול ובכוליא וכולם צריך לחטט אחריהם ולשרשם ולהוציאם ומגדולי המחברים כתבו בשל עוקץ שהם אסורים משום דם:
כשם שביארנו בחוטין כך יש בקצת מקומות קרומות שהם אסורים משום חלב והם שלשה קרום שעל הכוליא והוא מתחלק לשנים אחד שהוא מפסיק בין הכוליא והחלב שעליה וזהו אסור מדברי סופרים והשני קרום המכסה חלב שעליה ומן התורה הוא אסור שחלב גמור הוא קרום שעל הטחול אסור כלו מדבריהם אבל מה שיש ממנו על ראשו הגס והוא שנקרא הדד אסור מן התורה קרום שבכסלים אסור מן התורה:
חוטין וקרומות אלו שאסרנו משום חלב צריך לחטט אחריהם ואין להם תקנה אלא בהוצאה והשלכה אלא שאם בשלם שיעורם בששים ומ״מ יש בבהמה חוטין אחרים וקרומות שהם אסורים משום דם ויש להם תקנה בחתיכה ומליחה אף לקדירה או בחתיכה לבד ולצלי:
ולפי דרכך למדת שאף לצלי צריכה חתיכה וכן כתבוה בתוספות וגדולי הדור נסמכים בה בקצת ראיות אלא שאין בהן הכרח ומ״מ יש מתירין לצלי אף בלא חתיכה וכן נראה עקר ממה שאמרו באומצא דאסמיק שפדיה בשפודא מידב דייב ולא הזכיר בה חתיכה וכן אי אפשר לפרשה בחתיכה דהא באותבה אגומרי נחלקו ומאן דאסר סבר מצמית צמית ואלו חתכה ודאי לא צמית ואמרו עלה וכן ביצי ומוזריקי וכן בפרק הזרוע אמרו חוטי לחי אסורין וכהן שאין יודע ליטלן אין נותנין לו ולא היא אי מטוי להו מידב דייבי ואי לקדרה מחתך להו ומלח להו אלמא לצלי לא בעי חתיכה ואם הניחן על הגחלים הרי הוא כצלי וכן הדין בורידין שבצואר ואם בשלן בלא חתיכה ומליחה שיעורן בששים:
והיכן הם בבהמה ביד ובלחי ואותם שבכתף הרי הם בכלל אותם שביד וחוטין שתחת הלשון הרי הן בכלל חוטין שבלחי ובעוף חוטין אלו בלחי ובגף ומפני זה צריך לחתוך את הגף או לחטט אחריהם:
קרום של מוח והוא האמור כאן עליו דמוקרא יש בו חוטין מלאין דם ואף הוא עצמו אסור משום דם ומתוך שאי אפשר לנקותו יפה נהגו שלא לאכלו אלא בצלי ומ״מ צלאו תחלה מותר אף לקדרה ואם בשלו בלא צליה צריך ששים:
ורידין שבצואר לא נחשבו בכלל אלו שלא נחשבו כאן אלא חוטין הדקים ומ״מ הדין בהם כך:
קרום שעל ביצי הזכר אסור משום דם וכיצד הוא איסורו יתבאר בסמוך שעד שלשים אין בהם איסור כלל אפי׳ נראו שם סימני הזרעה משלשים יום ואילך אם הזריעו אסורין וצריכה חתיכה ומליחה לקדרה ומ״מ לצלי מותרין וכן אם הניחם על הגחלים ואם לא הזריעו מותרין ומהו סימן להזרעתם אם נראו בהם חוטים אדומים בידוע שמזריעין ואם לאו בידוע שלא הזריעו:
ביעי חשילאתא והם ביצי זכר שניתקו גידיהם על ידי סירוס שמסרסים אותם ונשארים בפנים ועדיין הם מעורים בבשר אע״פ שידוע בהם שאין חוזרין לבריאותם הואיל ומ״מ הם יונקים מן הבהמה חיות המצילן מידי סרחונם אין כאן דין אבר מן החי ומותרין ומ״מ בעל נפש יזהר מהם וכל שכן במקום שלא נהגו לאכל שאסורין לכל אדם מתורת מנהג:
שם ביעי חשילתא כו׳. נ״ב לשון חשלי דודי פי׳ ביעי זכר שנתמסמסו ערוך:
ה למעלה הוזכר דין הקרום שעל ביצי הזכר, ובענין ביצים אלה שנינו ביעי חשילתא [ביצי זכר] הנמצאות בתוך כיס האשכים ונמעכו, ואולם עדיין הן מחוברות בחוטים שלהן לגוף הבהמה, ולאחר מכן נשחטה הבהמה, נחלקו בדבר רב אמי ורב אסי. חד [אחד מהם] אסר אותם באכילה, וחד שרי [ואחד מהם התיר], ומסבירים את טעמיהם: מאן [מי] שאסר,
§ With regard to testicles that were crushed while the animal was alive but were still attached to their cords in the scrotum, there is a dispute between Rav Ami and Rav Asi. One of them prohibits eating the testicles after the animal is slaughtered and one of them permits eating them. The Gemara clarifies: The one who prohibits them holds that
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין צג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין צג. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין צג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין צג., הערוך על סדר הש"ס חולין צג., רש"י חולין צג., ראב"ן חולין צג. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין צג., ר"י מלוניל חולין צג. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין צג. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין צג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין צג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין צג., מהרש"ל חכמת שלמה חולין צג., גליון הש"ס לרע"א חולין צג., פירוש הרב שטיינזלץ חולין צג.

Chulin 93a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 93a, Rif by Bavli Chulin 93a, Attributed to R. Gershom Chulin 93a, Collected from HeArukh Chulin 93a, Rashi Chulin 93a, Raavan Chulin 93a, Tosafot Chulin 93a, Ri MiLunel Chulin 93a, Ramban Chulin 93a, Rashba Chulin 93a, Meiri Chulin 93a, Ritva Chulin 93a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 93a, Gilyon HaShas Chulin 93a, Steinsaltz Commentary Chulin 93a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144