ואמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חוטי יד אסורין אמר ליה רב ספרא משה מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא. פירוש, קסבר רב ספרא דאסורים לעולם קאמר, ומשום הכי קא מתמה דלא אסרה תורה בשר בעלמא, דהא חלב בחוטי יד ליכא. ואהדר ליה רבי אבא דלאו אסורין לעולם קא אמרינן ומשום חלב אלא משום דם שכנוס בתוכן, ולא שרא רחמנא דם.
חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי. ופירש רבי יצחק בעל התוס׳ ז״ל דמדקאמר אפילו לקדרה, משמע דעד השתא בצלי קאמר, ואפילו הכי קא אסר להו לחוטי יד בלא חתיכה, ולא מחוור דלצלי לא בעיא חתיכה ולא מליחה וכדמשמע לקמן
(חולין צ״ג:) דאמרינן האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי, אותבי אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר משאב שאיב ליה וחד אמר מצמת צמתה ליה, והלכתא משאב שאיב ליה, אלמא לצלי לא בעינן לא חתיכה ולא מליחה ואפילו במידי דבעי חתיכה ומליחה לקדרה, ומאי דקא דאיק רבי׳ יצחק ז״ל מלשון אפילו התם נמי אפילו קאמר, ואפילו הכי לקדירה דוקא ולא לצלי. ותירצו בתוס׳ דהא דאמר רבינא בבשרא דאסמיק מישאב שאיב ליה נורא בדחתכיה אלא דלא מלחיה, וקשא דהא סתמא קאמרינן אנחיה אגומרי, וכיון דלא קאי אחתכיה ומלחיה דקאמר איתיה דחתכיה ליבעי הוה ליה למימר הכא בהדיא ולא הוה שתיק מינה. ועוד מצאתי באיסור משהו לרבי אברהם בר דוד ז״ל מדאמרינן תלייה בשפודא מידב דאיב אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמר מצמת צמתא ליה, ואי בעיא חתוכא לצלי היכי צמתא, והא קא נפיק דרך חתוכא, וכן ביעי וכן במוזרקי פליגי, ואי דחתכינהו היכי צמית להו נורא, אלא שמע מינה דלא בעיא חתוכא לצלי, ועוד דאמרינן לקמן
(חולין קלג.) אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב חוטין שבלחי אסורין [ו]כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה, ולא היא אי מטוי להו מידב דאיב אי לקדרה איידי דמחתך ומלח להו מידב דיבי, אלמא מדקאמר אי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו ולא קאמר הכי לצלי אלא אמר סתם אי מטוי להו מידב דאיבי, שמע מינה דלצלי לא בעי חתיכה ולא מליחה, דנורא משאב שייבא ליה לדמא. וכן שדר רב עמרם ממתיבא כל שהוא משום דם לקדרה אסור לצלי מותר כל שהוא משום חלב אף לצלי אסור. ותשובת הגאונים ז״ל בר יונה או בר אווזא דמטוי ליה לא בעי קריעה ומליחה ולא עדיף מכבדא, ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל, ושדרו ממתיבתא בשרא דלית ביה מלחה לטוויי טווייה דשייב ליה נורא ובתר דמטוי פלגא איבעי לבשולי שפיר דמי, והלכך חוטי יד אי לצלי לא בעי לא חתיכה ולא מליחה דנורא מישב שייבא ליה כדאמרן.
ומיהו תמיהא לי דהא קיימא לן כר׳ יהודה בורידין דאי לא נקבינהו בשעת שחיטה אפילו לצלי בעינן חתיכה כדאמרינן לעיל
(חולין כח:) אמר רב חסדא לא לכל אמר ר׳ יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנחתה אבר אבר לא צריך, אלמא אפילו לצלי אסורה אלא אם כן חותכו אבר אבר בבהמה (אולי כבהמה), ולא משום ורידין עצמן לבד הוא שצריך לחתוך אבר אבר, אלא משום שאר חוטי הגוף, ותדע שאילו משום ורידין לבד למה לן לחתוכיה אבר אבר בנטילת ורידין לבד סגי ליה, אלמא משמע דאפילו שאר חוטין אין כח האש מוציאן מידי דמן אלא בחתיכה, אם כן חוטי יד שאינן נכשרין בנקיבות ורידין לפי שאינן שופכים בורידין כמו שאר החוטים שבגוף, אמאי לא בעי למחתכינהו כשאר חוטי הגוף בשלא שחט את הוררידין, ושמא נאמר דשאר חוטין שבגוף שנשפכין דרך הורידין כשבהמה (מונחה) [גונחת] הדם פורש ממקומו לצאת דרך הורידין, וכשאין הורידין נקובין חוזר הדם לאחוריו ונקרש במקומו, ומשום כך קשה לפלוט מכח האש אלא אם כן חותכו, והאש שואב הדם דרך החתוך, אבל חוטי יד ושבלחי שאינן נשפכין דרך הורידין ואינו מתנענע ממקומו אינו כל כך קשה לפלוט בכח האש. ואינו מחוור דהא מזריקי נמי אמרינן לקמן דנורא שאיבא להו ומזריקי היינו ורידין שלא חתכן בשעת שחיטה. ויותר היה נראה כסברתו של רבי׳ יצחק ז״ל מהא דורידין שהקשינו והא דשרינן לקמן מזריקי בלא חתיכה ומליחה כלל כדברי הרב רבינו אברהם בר דוד ז״ל, שאני התם שהן מופשטין ופניהם על פני האש ויש כח באש להוציאן מידי דמן בענין זה, אבל חוטין מלאין שמובלעין בבשר הזרוע אין כח באש להפליט דמן אלא אם כן חתכן ועושה להן פתח להוציא ממנו הדם, והא נמי דאמרינן בהזרוע
(חולין קלג.) לטויה מידב דאיב, ולא קאמר כיון דמחתך להו ומלח להו, [כד]אמרינן אי לקדירה כיון דמחתך ומלח להו, איכא למימר דתלמודא מפשט פשיטא ליה דבעי חתיכה אפילו לטויא מדר״י אמר שמואל דהכא, אלא משום דאינו צריך ליטול איצטריך לאשמועינן דנורא משאב שאיב ליה דם דרך חתך, ובקדרה הוא דאיצטריך לאשמועינן במאי מתכשר דאף על גב דמחתך ליה כי פליט בקדרה הוא דאפלט, הלכך איצטריך לאשמועינן תקנתא דהיינו מליחה, ואיידי דאיצטריך למימר דמלח ליה איצטריך נמי למימר דמחתך להו, דלא תימא כיון דמלח ליה תו לא צריך חתיכה, דהא מלח מוציא מידי דם בכל מקום הכא נמי במליחה לחודה סגי ליה, קא משמע לן דהכא חתיכה ומליחה בעיא כן נ״ל.
אלא דאכתי ק״ל מרישא בכבשא דאמרינן דאי אנחיה אנחיריה, אי נמי בית השחיטה לתחת שפיר דמי, והאי רישא משום קרמא דמוקרא הוא, וקרמא גופיה משום איסור דמא, ואפילו הכי כי מנחיה לרישא ובית השחיטה לתחת דאיכא דוכתא למידב דמא שרי, ואף על גב דלא חתיך קרמא גופיה, אלמא חתיכה לא בעי בצלי. ומדוחק יש לומר דקרום שאני, שהוא רך ודוק ויש כח באש להפליטו בלא חתיכה כלל. אחר כך מצאתי שנשמרו בתוס׳ מזה אמרו דרישא בכבשא, היינו כשמניח להשיר את השער בלבד, ובשיעור מועט כזה אין לחוש, אבל לצלותו אסור בלא חתיכה, ואינו מחוור וגם הם מגמגמין בו, ומיהו משמע דלכולי עלמא מיהא למכליה באומצא אסור משום דם החוטין.
ואם תאמר כיון דלא פריש הוה ליה דם האיברים דשרי לגמרי בשלא פירש, כדאיתא בכריתות
(כריתות כב.) וכדקיימא לן נמי לקמן
(חולין קיא.) גבי כבד מר חלטי ליה בחלא ומר חלטי ליה ברותחין, דלמא כי לא פריש שרי לגמרי, יש לומר דשאני הכא שהוא כנוס בתוך החוטין ולא אמרו בדם האיברים שהוא מותר אלא בדם שהוא נבלע בבשר האיברים, אבל דם הכנוס אסור, והילכך באומצא מיהא אסור עד שיטול החוטין כולם, אפילו לצלי נמי אסור, אלא אחר שיצ(י)לוה היטב כדי שיצא כל דם החוטין על האש. שאם לא כן אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי או יותר, עדיין הדם נשאר בפנים ואסור. ושמא אף הבשר אסור, אף על פי שנוטל משם החוטין לאחר צלייה, לפי שהדם שבחוטין נבלע בבשר ועדיין לא יצא ממנו, בשלמא אם הוא מתבשל יפה מותר, משום דאמרינן כבולעו כך פולטו וכמו שאמרו בפסחים
(פסחים עה:) גבי מוליאתא, אבל אם לא נתבשל היטב שמא הדם שפירש מן החוטין נבלע בבשר ועדיין לא נפלט. ויש לדקדק אם צריך לבדוק אם יצא כל הדם מן החוטין אף על פי שנצלה היטב, דכיון שהוחזק באיסור הוה ליה כבהמה בחייה, דאמרינן
(חולין ט.) לעיל שהיא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה, וכן נמי החוטין שהוחזקו באיסור, ויש לומר דכיון שנצלה הבשר עד שאפשר לצאת דם החוטין באותה (כלי) [צליה] באומד יפה תו לא צריך, אלא חזקה על הדם שיצא בשיעור הצלייה, שאם אין אתה אומר כן בשר במליחה היאך מותר בקדירה דילמא עדיין לא נפלט דמו. ופירש הוא לתוך הקדרה, אלא שנסמוך על שיעור מליחה שמוציא את הדם, הכא נמי חזקה על שיעור צלייה שמוציא דם החוטין כנ״ל.
ולענין מליחת צלי שכתבנו בשם הגאונים ז״ל שאינו צריך כלל, כן כתב רבינו יצחק ז״ל, והביא ראיה דאמרינן במסכת שבת
(שבת קכח.) בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת רב חסדא אמר אסור, ופריך והא ההוא בר אווזא דהוה בי רב חסדא והוה מטלטל לה משמשא לטולא, שאני בר אווזא דחזי לאומצא, ואמרינן נמי בריש מכילתין
(חולין טו:) השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, וההוא ודאי בלא מליחה מיירי, דהא אסור למלוח בשבת משום מעבד, כדאמרינן בשבת
(שבת עה:) האי מאן דמלח בשר מיחייב משום מעבד, ואף על גב דאוקימנא דלא אמרו אלא דקא בעי ליה לאורתא, כלומר שמלח היטב כדי ליבשה כמו שעושין לבשר מליח שמצניעין, מכל מקום במולח קצת פטור אבל אסור הוא כדאמרינן בשבת
(שבת קח:) גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא. כל שכן בשר שהוא מתקנו במלח שהוא אסור בשבת, וכל שכן אם הוא בלא מליחה, דהשתא משוי ליה אוכלא ואסור. אלמא בשר חי מותר בלא מליחה, והוא הדין לצלי, דעיקר טעמא משום דדם האיברים מותר לגמרי בשלא פירש, ומה שיצא בחוץ (שואפו) [שואבו] ושורפו, ואינו חוזר ונבלע, והא דאמרינן לעיל
(חולין לג.) בפרק השוחט הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית שחיטתה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו, וההוא לצלי מיירי, מדקאמר וממתין עד שתצא נפשה, דאי לקדרה מאי ממתין דקאמר, דהא ודאי בכדי שיעור שהיית מליחה תצא נפשה, אלמא לצלי נמי בעיא מליחה, יש לומר דכיון שחותכו קודם שתצא נפשה הדם מתקבץ שם ולפיכך צריך מליחה, אי נמי איכא למימר לקדרה מיירי, וממתין דקאמר, משום דפעמים שמפרכסת הרבה, ואתא לאשמועינן שאסור לאכול ממנה עד יציאת נפשה, אבל לצלי אפילו בכי האי גוונא לא בעיא מליחה, דלא גרעה מבשרא דאסמיק דלצלי לא בעיא מליחה כלל כדאמרן. והא דאמר בפרק קמא דביצה
(ביצה יא.) ושוין שמולחין [עליו] בשר לצלי, לאו משום שצריך מליחה, אלא קא משמע לן שמותר למלוח בשר על העור בי״ט מליחה מועט[ת] כדרך שבני אדם רגילין למלוח בשר לצלי, ואין כאן משום מעבד העור בי״ט. והא דאמרינן במנחות בפרק הקומץ רבה
(מנחות כא.) יכול תבונהו תלמוד לומר תמלח, מאי תבונהו אמר רב אשי יכול יתן בו טע׳ (כבונה) [כבינה] תלמוד לומר תמלח, כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ואיכא נוסחאות דגרסי אמר אביי וכן לצלי דאלמא לצלי נמי בעי מליחה, פי׳ רבינו יצחק בעל התוס׳ ז״ל דשבוש הוא, דלצלי א״צ מליחה כלל כמו שהוכחנו וגרס דוקא וכן לקדרה.
אבל הראב״ד ז״ל כתב בסוף איסור משהו שלו דבגרסא ספרדית מצא וכן לצלי, והיא ישרה בעיניו, דלנוסחאי דגרסי וכן לקדרה, מאי וכן, דהא לא השוה לו מליחת בשר לקדרה, שהרי זו א״צ שהייה במלח ולקדרה בעיא שהייה, וזו א״צ הדחה ממלחו אלא צריך להעלותו עם מלחו ולקדרה בעי הדחה קודם בשולו, ועוד דלקדרה אשמועינן שמואל דאין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה. אבל לגרסא ספרדית דגריס וכן לצלי אתיא שפיר, דמהא דאביי שמעינן חומרא דמליחה אפילו לצלי ומיהו לא בעי שהייה ולא בעי הדחה אלא מולחו וצולהו מיד עם מלחו, שכן היה עושה בשעת הקטרת אימורין, והיינו דאמר רב אשי יכול יתן בו טעם (כבונה) [כבינה], כלומר שישהא במליחת האימורין עד שיקבל הבשר טעם המלח [ו]יהא מוטעם (כבונה) [כבינה] שנותנת טעם באדם, תלמוד לומר תמלח ומעלהו עם מלחו, ועלה אמר אביי וכן לצלי, והרב רמב״ן ז״ל כתב בריש מכילתין גבי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כדברי הראשונים ז״ל שהתירו צלי בלא מליחה כלל, ואפילו לגרסא הספרדית דגרסי התם במנחות וכן לצלי דלהקל קאמר, והכי קאמר מי שרוצה למלוח הצלי מותר אף על פי שאינו מדיחו וצולהו עם מלחו, (וקמ״ל מאי) [מהו] דתימא אם מולחו אסור עד שידיחנו מפני שהמלח בולע הדם והוא נאכל עם הצלי, קא משמע לן דהמלח על ידי האור מפלט פליט מבלע לא בלע, והילכך מותר לתת מלח על גבי צלי וצולהו בלא הדחה ובלא ניפוץ, ולנוסחת הספרים שלנו דגרסי וכן לקדרה, קא משמע לן שצריך למלוח משני צדדין אפילו נתן מלח הרבה מצד אחד אינו יוצא מידי דמו בכך. וקא משמע לן נמי שאין צריך לבונהו (כבונה) [כבינה] אלא במלח פחות מכאן כדרך שהוא מולח בקדשים. ור״ח ז״ל גריס וכן לצלי, וגם הוא כתב בפרק כל הבשר
(חולין קיג.) גבי שובר מפרקתה של בהמה מהא שמעינן דאסור למבלע דם באברים והאוכלו כאילו אוכל דם הוא חשוב, אבל דם המובלע באיברים מעצמו אינו כדם, דגרסי בזבחים
(זבחים כו.) שמע מינה דם המובלע באיברים דם הוא, ודחינן משום שמנונית ע״כ. [ו]בפסחים
(פסחים עא.) אמרינן לענין שעירי הרגלים בשבת חי נאכלין צלי אין נאכלין. אלמא בלא מליחה נאכלים שאיברי חטאת אינן קריבין ואינן טעונין מליחה משום גבוה ולצורך הדיוט אסור למלוח כדאמרן לעיל, ואפילו הכי אין נאכלין בלא מלח. וכן כתב הרב אלברצלוני ז״ל וכי בעינן מליחה לקדירה אבל לצלי לא בעינן מליחה דנורא משאב שאיב.
ומיהו הא דאמרינן דצלי בלא חתיכה ובלא מליחה סגי ליה. הני מילי בששחט את הורידין ושני סימנין, הא לאו הכי אסור עד שיחתכנו וימלחנו היטב, שהרי בעוף אסור בצלי בשלא שחט את הורידין, ולא התירו בהמה אלא הואיל ומנתחה אבר אבר, אלמא כל אימת דלא שחט את הורידין הדם כנוס [ו]מובלע בחוטי הבשר ואסור, אי נמי חשבינן להו כדם שפירש משום שהתחיל לצאת ממקומו והוה ליה כדם שפירש שהוא בלאו, דומיא דשובר מפרקתה של בהמה דמבליע דם באיברים ואסור למיכל מיניה באומצא, דהא סלקא בתיקו לקמן בפרק כל הבשר, והוא הדין נמי לשני סימנין שצריכין ליחתך בשעת שחיטה שהדם חם, הא לאו הכי אפילו עוף נמי אסור בלא חתיכת אבר אבר לצלי ולקדרה חתיכת אבר אבר ומליחה, דאפילו רבנן דפליגי לעיל
(חולין כז.) עליה דר׳ יהודה בורידין בסימנין מיהא מודו שדם האיברים מן הסימנין יוצא, וכדאמרינן לקמן
(חולין קיג.) בשובר מפרקתה של בהמה, וכל שכן בשלא נשחטו שני סימנין שאין מקום לדם שיצא משם ואפילו בעוף נמי, שהרי שנינו השוחט אחד בעוף הא לכתחלה בעינן שנים, ועוד דהא אמרינן לעיל
(חולין כט.) חדא בחולין וחדא במוקדשין, וצריכא, דאי אשמועינן קדשים התם הוא דבעיא רובא משום דלדם הוא צריך אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך, אפילו פלגא נמי סגי ליה, אלמא אפילו בחצי הסימן אין כל דם הסימנין יוצא, כל שכן שאין דם האיברים יוצא בסימן אחד, והילכך צריך לבדוק בורידין ובשני סימנין ואפילו בעוף, ואם לא נשחטו שניהם או רובן (והורידין) צריכין חתיכה כמו שאמרו בורידין, וכן כתב הרב רבינו משולם ז״ל באיסור משהו שלו.
והראב״ד ז״ל כתב וז״ל לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה, והוא דממצה ליה שפיר כדכתב מרנא ע״כ. ומיהו קשיא דהא ודאי לר׳ יהודה בששחט ושט או קנה ושני ורידין סגיא ליה ולא בעיא חתיכת אברים כלל, וכדתנן לעיל
(חולין כז.) ר׳ יהודה אומר עד שישחוט הורידין, ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי, אלמא בסימן אחד ובשני ורידין סגיא ולא בעיא חתיכה כלל, ורבנן נמי אפילו בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעיא חתיכת אבר, כדתנן
(שם) השוחט אחד בעוף שחיטתן כשירה, ובלא חתיכה ודאי קאמר, מדקתני עלה רבי יהודה אומר עד שישחט את הורידין, כלומר אינו ניתר בלא חתיכה עד שישחוט את הורידין, דלהכשירו בחתיכה אפילו ר׳ יהודה מודה דורידין אינן בתורת שחיטה וכדאסיקנא בגמרא, אלא שאתה יכול לומר בזו אפילו דלרבנן בשלא שחט שני סימנין ונתקרר הדם יפה אינו ניתר אלא בחתיכת אברים, אלא שאינן מצריכין חתיכת ורידין ושני סימנין בשעת שחיטה ממש אלא סמוך לשחיטה שעדיין הדם חם מעט קצת ונפלט וכדאמרינן ליה לר״י לעיל
(חולין כח:) וכי מאחר שלא הוצרכו הורידין אלא לדם מה לי בשעת שחיטה מה לי שלא בשעת שחיטה, כלומר אלא סמוך לשחיטה קצת, דאכתי חאים דם נפיק, ואמר להו ר״י בשעת שחיטה חאים דם שפיר ונפיק לאחר שחיטה קריר דם ולא נפיק שפיר, אלא ר״י בסימן אחד ובשני ורידין סגיא, וכדתניא ר״י אמר בעוף עד שישחוט ושט ושני ורידין, ופירשו בגמרא
(חולין כח.) דלא אמר ושט אלא משום דורידין סמוכין לושט, וה״ה לקנה לבד ושני ורידין.
ולקדרה מיהא שמעינן מההיא דאמרו במנחות בפרק הקומץ
(מנחות כא.) ליתן בו מלח משני צדדין וכן תרנגולת או טלה צריך למלוח בפנים ובחוץ כדאמרינן התם הא כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ולגרסא ספרדית ור״ת ז״ל דגריס התם וכן לצלי, שמעינן נמי מהתם דמלח שנותנין על גבי צלי א״צ ניפוץ, אלא צולהו ומלחו והוא ומלחו שרי. וה״ר משולם כתב באיסור משהו דמליחת בשר לצלי בעי ניפוץ המלח קודם צלייה. ותפס עליו הראב״ד ז״ל, וז״ל אמור מעתה שצריך הדחה שאין ניפוץ בלא הדחה, ואם כן אין כאן מליחה, והלא כל העולם נוהגין כן ששופדין הבשר בשפוד לצלותו, ולאח״כ נותנין עליו את המלח לומר כי עם המלח והאש הדם יוצא יפה יפה והמלח אינו בולע מן הדם כלום, כי האש שואבת אותו ואם בולעו מיד פולטו, וכה״ג פוק חזי מה עמא דבר ע״כ.
ושיעור מליחה כשיעור צלייה כ״כ בהלכות גדולות.
ובשעת מליחה כתב הראב״ד ז״ל באיסור משהו דאותן חתיכות שיש בהם חוטי הדם צריך להניח בשעת מליחתן (חתיכן) [חיתוכן] למטה, כדי שיזוב הדם דרך החתך, ואף על גב דלצלי לא בעי חתיכה כלל כדאמרן לעיל, וכדמשמע מבשרא דאסמיק ומביעי ומזרקי כמ״ש למעלה, מיהו לגבי מליחה כיון שצריך לחתכם כדאמרינן חתכינהו ומלחינהו, דאלמא אין גדול כח המלח ככח האש להוציא הדם כי אם ע״י חתיכה, נראה שג״כ צריך להניח החתך למטה דכל היכא דבעי חתיכה בעינן חתוכא לתתא כי היכי דלידוב דמא בין לצלי כגון כבדא בין לקדרה בחוטי יד ובדלועא וכדותייהו.
וכתב עוד לענין חתיכתן והרוצה לצאת ידי חתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר לשנים, וישבר את העצם לשני חלקים, ולא יסמוך על חתיכת הבשר שעל גבי העצם, כי פעמים שהחוטין אצל העצם ויחתוך הבשר והחוטין עדיין קיימין גם לא יסמוך בפירוק האיברים זה מזה שמתפשטין לתוך האיברים ומתרככין (עד) [עם] לוחות הבשר ושם הדם רבה, ומשם צריך לחתכם כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם, ובשעת מליחה יתן החתוך למטה בירידה, וכן הדם יצא יפה.
ומיהו אחר מליחה נראה שאין צריך לחלוט את הבשר במים חמין כמ״ש הרמב״ם ז״ל (פ״א מהל׳ מאכלות אסורות ה״י), ודבר זה הוא מן התימה דהא דאמרינן לקמן בפרק כל הבשר
(חולין קיא.) גבי כבד מר חלטי ליה ברותחין בשלא נחתך ונמלח קאמר, אבל בשר שנמלח שוב אין צריך חליטה כלל, וכן נראית דעת הרב ראב״ד ז״ל, וכן שדרו ממתיבא דלא בעינן רותחין, דכי בעיא רותחי לחליטה הני מילי דשרי ליה בלא מליחה דחליט ליה עמודא דרותחין, וכיון דלאו כל אינש יכול למיקם על שיעורא דחליטה, תקינו הדחה ומליחה והדחה.