גמרא
פירוש
אמוֹעֲלִין בּוֹ וְחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם בפִּיגּוּל גוְנוֹתָר וְטָמֵא דמַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם. וְחוֹמֶר בַּדָּם שֶׁהַדָּם נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים הוְחֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מועלין (יש דין מעילה) בו, שאם נהנה מחלב של קרבן חייב להביא קרבן מעילה. מה שאין כן בדם, שאין בו דין מעילה. ואם נעשה הקרבן פיגול (ששחטו על מנת לזרוק את דמו או לאכול את בשרו או להקטיר את אימוריו מחוץ לזמנו הראוי), או שנעשה הקרבן נותר (שנותר הקרבן לאחר זמן אכילתו הראוי), או שאכל את הקרבן בטומאת גופו — בכל אלה חייבין עליו על האכילה מלבד איסור חלב גם משום פיגול ונותר וטמא. מה שאין כן בדם, שאין דין מעילה נוהג בדם הקרבן, ואין חייבים על אכילת דם משום פיגול נותר וטמא. ומצד שני יש חומר באיסור דם שאינו קיים באיסור חלב. שכן איסור הדם נוהג בבהמה ובחיה ובעוף, בין בטמאים ובין בטהורים, ואילו איסור חלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. א גמרא שנינו במשנתנו כי יש בחלב כל הקרבנות דין מעילה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר׳ ינאי בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] בעניינם של אימורי (חלק הקרבן המוקרב על המזבח) פר כהן משיח ״כאשר יורם משור זבח השלמים והקטירם הכהן על מזבח העולה״ (ויקרא ד, י). ויש לשאול: וכי מה למדנו בפר כהן משיח משור זבח השלמים בכתוב, שהרי אף בפר כהן משיח התפרשו האימורים הקרבים (״ואת כל חלב פר החטאת... את החלב המכסה על הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה״. שם שם, ח-ט)? מעתה יש לנו לומר כי הרי זה ההיקש בא ללמד מקרבן שלמים על פר כהן משיח, ונמצא שהוא למד מפר כהן משיח, ובאופן זה: מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח, מה פר כהן משיח — יש בו באימוריו מעילה, שכן קדשי קדשים הוא, וממון גבוה הוא, וכל הנהנה ממנו עובר על הכתוב ״נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳ ״ (שם ה, טו), אף שור זבח השלמים, אף שקדשים קלים הוא, ולכך בעת היות הקרבן בחיים טרם שחיטה, לא היה בו דין מעילה (כי ממון בעלים הוא באותה עת) — יש בו באימוריו, דין מעילה. אמר ליה [לו] ר׳ חנינא לר׳ ינאי: מה טעם דורש אתה אותה מכאן, וכי כעורה משנה זו ששנה רבי (ר׳ יהודה הנשיא) שמן הנאמר בקרבן השלמים ״והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה׳ ״(שם ג, טז) נלמד הדבר, שבא הכתוב ״לה׳ ״ להורות שיש לרבות גם אימורי קדשים קלים לדין מעילה. שאף שעיקרו של דין מעילה נאמר בקדשי קדשים שהם ״מקדשי ה׳ ״, אף אימורי קדשים קלים בכלל זה! אמר אביי בתשובה: עדיין איצטריך [נצרכת] גם דרשתו של ר׳ ינאי. דאי כתב רחמנא [שכן אם היתה כותבת התורה] רק את המקרא ״כל חלב לה׳ ״להשמיענו שגם אימורי קדשים קלים בכלל דין מעילה, הוה אמינא [הייתי אומר] כי אכן החלב שבאימורי קדשים קלים — אין [כן] הוא בכלל דין מעילה, אבל היותרת ושתי כליות שבאימורי קדשים קלים, שאינם בכלל חלב — לא נאמר בהם דין מעילה, אף על פי שהן עולות למזבח כחלב. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] עוד את המקרא ״כאשר יורם משור זבח השלמים״, וכדרשתו של ר׳ ינאי, ללמדנו שאף שאר אימורי קדשים קלים הינם בכלל דין מעילה. ומן הצד השני, אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] רק את המקרא ״כאשר יורם משור זבח השלמים״, והיינו למדים מכאן כדרשתו של ר׳ ינאי, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דין מעילה בחלב נוהג בקדשים קלים רק בדבר שישנו כמותו גם בשור, ומעתה הייתי מסיק כי חלב האליה (הזנב השמן של הכבשה) דליתא [שאינה נמצאת] בשור — לא ינהג בו דין מעילה. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם את המקרא ״כל חלב״, ולהשמיענו כדרשתו של רבי שיש דין מעילה בכל אימוריהם של קדשים קלים, ואף בחלב האליה. שכן מצאנו שנקראת האליה ״חלב״ ככתוב ״חלבו האליה תמימה״ (שם שם, ט). ב בעקבות הדברים שנאמרו למעלה כי האליה נקראת ״חלב״, אמר ליה [לו] רב מרי לרב זביד: אי [אם] האליה איקראי [נקראת] ״חלב״, מעתה תיתסר [שתיאסר] באכילה, כדרך שהחלב אסור! אמר ליה [לו] רב זביד לרב מרי בתשובה: עליך (כנגד סברה זו שאמרת) אמר קרא [הכתוב] באיסור אכילת חלב ״כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו״ (שם ז, כג) — לא אסרה תורה משום חלב אלא בדבר השוה בשור וכשב (וכבש) ועז, ומאחר ואין האליה שווה בכל אלה, שאין היא מצויה בשור ובעז, אין היא אסורה. רב אשי אמר הסבר אחר מדוע אין האליה אסורה משום חלב, שכן ״חלבו האליה״ — איקראי [נקראת], אבל ״חלב״ סתמא [סתם] — לא איקראי [אינה נקראת]. ומקשים על דברי רב אשי: אלא מעתה שאין האליה נקראת סתם ״חלב״, מעתה גם לא ימעלו בה! אלא יש לחזור מהסברו של רב אשי, ומחוורתא [מחוור, ברור] שההסבר הוא כמו שאמר רב זביד. ג שנינו במשנתנו כי נוהג דין מעילה בחלב, מה שאין כן בדם, שאין הוא נוהג בו. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר עולא בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] באיסור אכילת דם ״כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר״ (שם יז, יא), ובאה המלה ״לכם״ להורות: הדם שלכם יהא, שאין הוא ממון גבוה אלא ממון הדיוט. החכם דבי [של בית מדרשו] של ר׳ ישמעאל תנא [שנה] הסבר אחר מדוע אין דין מעילה בדם, שכן נאמר בכתוב זה ״לכפר על נפשותיכם״, והרי זה בא להורות כי לענין כפרה עליכם נתתיו לדם כדבר שבקדשים, ואולם לא לענין מעילה. ור׳ יוחנן אמר הסבר אחר מדוע אין דין מעילה נוהג בדם, שכן אמר קרא [הכתוב] בפסוק זה ״כי הדם הוא בנפש יכפר״, והרי זה בא להורות כי הוא דינו של הדם בזמן שלפני כפרה (לפני זריקת הדם על המזבח, המכפרת) כדינו של הדם בזמן שלאחר כפרה (״בנפש יכפר״), מה לאחר כפרה — אין בו דין מעילה אם נעשתה מצוותו, אף לפני כפרה — אין בו דין מעילה. ושואלים ואימא [ואמור] להיפך: ״הוא״ — לאחר כפרה כלפני כפרה, מה לפני כפרה — יש בו מעילה, אף לאחר כפרה — יש בו מעילה! ומשיבים: אי אפשר לומר שיהא דין מעילה בדם לאחר כפרה, שכן אין לך דבר שנעשה כבר מצותו ומועלין בו. ותוהים: והאם לא נמצא דבר שנעשה מצוותו ובכל זאת יש בו דין מעילה? והרי תרומת הדשן (שהיה הכהן אוסף כל בוקר בבית המקדש מן האפר שעל המזבח מלוא מחתה ונותנו בצידי המזבח, ושם היה נבלע. שהיה נגנז שם, לבל ישתמשו בו, שכן הוא אסור בהנאה), הרי זה דבר שנעשה מצותו, ובכל זאת מועלין בו, דכתיב [שכן נאמר] ״והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח״ (ויקרא ו, ג), לומר שצריך להשאירו שם, ואם נוטלו משם הרי הוא מועל! ומשיבים: אין ללמוד מתרומת הדשן שדבר שנעשה מצוותו מועלים בו, משום דהואי [שהריהם] תרומת הדשן וכן בגדי כהונה (שאף בהם יש דין מעילה, הגם שכבר נעשתה מצוותם. שכן בגדי הכהן הגדול שעבד בהם ביום הכיפורים, טעונים גניזה, ואין משתמשים בהם עוד. שכן נאמר ״ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם״ (שם טז, כג) — שיהיו הבגדים מונחים שם בלי שימוש, וכל המשתמש בהם מעל). שני כתובין הבאין כאחד (המלמדים אותו דבר), וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. ובשאר כל הדברים, כיון שנעשתה מצוותם, שוב אין מועלים בהם. ומקשים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לשיטת חכמים שאומרים] כי הכתוב ״והניחם שם״ — מלמד שטעונין הבגדים גניזה, שאין משתמשים בהם שוב. אלא לר׳ דוסא שאמר כי הכוונה היא רק לענין זה שלא ישתמש בהן הכהן הגדול שוב ליום הכפורים אחר, אבל כהן הדיוט רשאי להשתמש בהם, ולשיטתו אין דין מעילה בבגדים הללו, ונשארה איפוא רק תרומת הדשן כמי שנעשתה מצוותה ואף על פי כן מועלים בה, ואין כאן שני כתובים המלמדים כאחד, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע אין לומדים מתרומת הדשן שיש דין מעילה גם בדבר שנעשתה מצוותו, וכדם לאחר כפרה? אלא צריך לומר כי אין למדים מתרומת הדשן משום דהואי [שהריהם] תרומת הדשן ועגלה ערופה (שאסורה העגלה בהנאה לאחר שנערפה ונעשתה מצוותה) שני כתובים הבאין כאחד, וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין. ומקשים עוד: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר], ומדוע לא נלמד מהם לענין מעילה בדם לאחר כפרה? ומשיבים: טעם הדבר הוא משום שתרי [שני]מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush