(1) 
אאֲבָל לֹא אֶת הַטֶּבֶל וְכוּ׳.: פְּשִׁיטָא לָא צְרִיכָא בְּטֶבֶל טָבוּל מִדְּרַבָּנַן שֶׁזְּרָעוֹ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב.:
אאֲבָל לֹא אֶת הַטֶּבֶל וְכוּ׳.We learned in the mishna: However, one may not move untithed produce on Shabbat. The Gemara asks: This is obvious. The Gemara answers: It was only necessary to teach this halakha with regard to a case in which the produce is permitted by Torah law, but is considered untithed produce only by rabbinic law. What are the circumstances? It is referring to a case where the produce grew in an unperforated flowerpot. The legal status of produce that grows in an unperforated flowerpot is not like that of produce that grows in the ground.
אסימון – מטבע שאין עליו צורה.
ולא את הלוף ולא את החרדל. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף וכו׳ והא דרבן שמעון בן גמליאל בשיטה.
חבילי קש וחבילי עצים כו׳. חצבי עשב הוא והוא העשב שבו1 תיחם יהושע לישראל את הארץ. הא מתנתין סתמא היא וכוותיה עבדינן דהא מתניתא נמי דברי הכל הוא. ורבן שמעון בן גמליאל דאמר אין מותר לטלטל אלא חבילה הניטלת בידו אחת מוקמינן ליה בחבילות2 שהכניסן למאכל בהמה דכל סתם של תורה לחומרא עבדינן. ותוב מתניתין סתמא תני וכוותה עבדינן וליכא לאוקומה רבן שמעון בן גמליאל מפרש דהא לא קתני אמתי ולא במה.
חבילי סיאה. ציתרי. איזוב אברתא. וקרנית האשי, כולן מיני איזוב הן.
הכניסן לעצין להדליק מהן אין מסתפק מהן בשבת למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת3 דקיימא לן אכל דחזי ליה וקוטם ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי ובמלילה חלקו ר׳ יהודה וחכמים והלכה כחכמים שאמרו מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.
וכן באמיתה וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין וקיימא לן כחכמים. אמיתא. נענע.
בשר תפוח חלק בו רב הונא ורב חסדא. רב הונא אמר מותר לטלטלו ורב חסדא אמר אסור לטלטלו. והילכתא כרב הונא דרב חסדא לגבי רב הונא תלמיד הוא.
ותוב רב הונא קאי כר׳ שמעון דקיימא לן כוותיה ואפילו רב דסבר כר׳ יהודה במוקצה לאכילה במוקצה לטילטול כר׳ שמעון סבירא ליה ואי חזי לאומצא – פירוש: ואם ראוי להיאכל נא אפילו רב חסדא מודה שמותר לטלטלו.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שכן״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״בחבילת״.
3. בהגהות חשק שלמה הציע להשלים כאן: ״והוא הדין אם הכניסן סתמא דקיימא לן דדעתיה אכל דחזי ליה״.
כבר פירשנו דמאי בפרק שלושה שאכלו כאחת כי הוא הדבר הנדמה דמי מתוקן ומי אינו מתוקן ובארנו שם עיקר גזירתו:
אסימון הוא מטבע בפ׳ הזהב (ב״מ דף מז) מאי אסימון פולסא ומה שהוא כענין זה אסור לפדות בו את המעשר שני כי הכתוב פי׳ שצריך מטבע שיש עליו צורה דכתיב (דברים י״ד:כ״ה) וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה:
אמר אביי רבן שמעון בן גמליאל ור׳ שמעון ור׳ ישמעאל ור׳ עקיבה כולהו סבירא להו שכל ישראל בני מלכים הן4 רבן שמע׳ בן גמל׳ הא דאמרן ר׳ שמעון דתנן בני מלכים סכין שמן ורד על גבי מכותיהן5 שכן דרך מלכים לסוך בחול6 ר׳ שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבה דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז והיה לובש7 אצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותו ומלבישין אותו אצטלא הראויה לו ותאנא דבי רבי ישמעאל ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבה אומ׳ כל ישראל ראויין לאותה אצטלא וקימא לן דכל כי האי גונא שִטה הִוא ולית הילכתא כחד מיניהו 8 ואין מטלטלין את החרדל דקיימא לן בהא כסתם משנה9 :
1. פיס׳: לא צוין בכ״י מוסקבה , דפוסים.
2. ר׳ נתן: כ״י מוסקבה : ״בן עזאי״.
3. דפוסים מוסיף: ור״ש בן גמליאל אמר לך פילין לא שכיחי נעמיות שכיחי .
4. הן: חסר בכ״י מוסקבה .
5. שמן ורד ע״ג מכותיהן: ריב״ח, דפוסים: ״ע״ג מכותיהן שמן ורד״.
6. שכן דרך מלכים לסוך בחול: חסר בכ״י מוסקבה , דפוסים. ריב״ח, ריבב״ן: ״שכן דרכן לסוח בחול״.
7. והיה לובש: כ״י מוסקבה , ריב״ח: ״והיה לבוש״. דפוס קושטא : והיתה בו . דפוסים : והיתה לו .
8. השוה רי״ף בבא בתרא עו ע״א.
9. דקיימא לן בהא כסתם משנה : רא״ש רק: כסתם . הפסק כאן כר״ח, ובניגוד לה״ג (והרמב״ם בהל׳ שבת (כו:טז)), שהביא את הברייתא הנ״ל, המתירה את טלטול החרדל.
10. אם התקינן: וכן בה״ג, עיטור (עשרת הדברות הל׳ יום טוב), רמב״ם משנ״ת הל׳ שבת (כו:יח). דפוסים: בזמן שהתקינן .
11. מותר לטלטלה, אסור לטלטלה: דפוס קושטא : מטלטלין אותה, אין מטלטלין אותה .
12. לעצים אין מסתפק, למאכל בהמה מסתפק: בדפוסים הסדר הפוך: למאכל בהמה מסתפק, ואם הכניסן לעצים אין מסתפק .
13. ביד: גפא : ״בידו״. דפוסים: בידיו הרבה (וא״כ אין על כך מחלוקת, כגירסת רש״י. וראה ר׳ פרחיה שדייק בלשון גירסת כה״י: שלא ימלול ביד- ואפי׳ מעט).
14. ביד דברי ר׳ יהודה: רא״ש: בכלי .
15. ואוכל: חסר בדפוסים.
16. הרבה: וכן בר״ח. חסר בריבב״ן, דפוס קושטא .
17. שהוא עושה: בריב״ח בשם רבינו, חסר. דפוסים: שהוא מולל .
18. באמִיתָא: וכן בר״ח וערוך. דפוסים: באמינתא .
19. אמִיתָא: דפוסים: אמינתא .
20. נינהא: ריב״ח, ריבב״ן, גפא , דפוסים: ״ניניא״. בר״ח: ״אלנענע״.
21. צעתרי: ריבב״ן, רא״ש: ״צתרי״. דפוסים: סנתרי . ראה רי״ף יבמות פרק ט״ו (דף מב ע״א).
22. אברתא: גפא : ״אברתאי״.
23. הלכה כסתם משנה: וכן ריבב״ן. גפא , כ״י מוסקבה , דפוסים, רא״ש: ״כסתם מתניתין״.
24. הוא לגבי: כבר״ח. דפוסים: היה לפני .
25. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: נמצא רק בכ״י א . אינו בר״ח.
26. תניא מסייעא: וכן בר״ח. דפוסים: דתניא דמסייע .
27. לכלבים: דפוס קושטא : לבהמה .
28. שהוא: דפוסים: שהן .
29. בין חי בין מליח: וכן בה״ג, ר״ח. דפוסים: חי בין מליח בין שאינו מליח , (משמע: בשר תפל נקרא חי. וכן משמע ברמב״ם משנ״ת הל׳ שבת (כו:טז): ״בשר חי, בין תפל בין מליח״. וראה ירושלמי עירובין ג:א).
אבל לא את הטבל – והא דאמר רבה בפרק כירה (לעיל דף מג.) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ה״מ לענין ביטול כלי מהיכנו שלא החמירו כמו לענין טלטול בידים.
{שמעתא דמלילה בשבת}
וההיא דגרסינן בפרק ביצה שנולדה ביו״ט (בבלי ביצה י״ב:): המולל מלילות מע״ש וכו׳, הביאה הרי״ף בהלכות שבת בפרק הזה. והתיר למלול מלילות בשבת, מדאמר רבא התם (בבלי ביצה י״ג:), כיון דקא משני אפילו טובא נמי.
ואנן לאו הכין גרסינן לה ולא אשכחן להא דאמר1 הכי בשום ספר. אלא ה״ג לה: רבא אמר, כיון דקא משני אפילו חדא אכולהו.
1. בכתי״ס: דרבא
מטלטלין את החצב, פיר׳ עשב שמשתרשא כנגדו ואין (שרשין) [שרשיו]ב מתפשטין ובו (תיחס את יהושע) [תיחם יהושע את הארץ לישראל].ג
לנעמיות, פיר׳ (בעת) [בנות]ד יענה.
פילים,ה בלשון ישמעאל אלפי[לא].
(אלא) איצטלא (בתימה) [בת מאה]ו מנה, פיר׳ בגד חשוב שווה מאה מנה.
[דף קכו:]
מתני׳ חבילי קש וחבילי עצים וכו׳
רשצז״ל פיר׳: זרדים, מין קנים שמזרדים אותן כשהן קטנים ומאכילין אותן לבהמה.ז
[דף קכח.]
רחז״ל: חבילי סיאה, ציתרי. איזוב, אברתא. וקורנית, [חאשי.]ח כולן מיני איזוב הן.
מקצת: פיר׳ אמיתא, בארמית ניניא, בערבית [נענע].
פיגם, (ו)נקרא סדאב [=פיגם], (ויש מפר׳ נענע).ט
סיאה, פילגא [=מרבה החלב].י
קרנית חאשי,מ וקורין אותו בבבל מרזנגוש [=אזוב תרבותי].
רחז״ל פיר׳: אמיתא, אל נענע.
כיצדנ מולל וכו׳ חדא אחדא,ס פיר׳ אדא אראד יפרך סנבלה ואחדה יגעלהא בין אצבאעה ויפרכהא לא (אסתר) [אכתר] [=אם רצה לשפשף שבולת אחת יניחנה בין [שתי] אצבעותיו וישפשפנה ולא יותר].ע
חדא אתרתי, יע׳ יגעל אל סנבל פוק אלא אל אצבע אל לאצקה ללבהאם [ו]אל א/צבע אל (יסטי) [וסטי] ויפרך באלבהאם לאנה בדלך יסתעון עלי אן יצע בינהם סנבל (כתור) [כתיר] (ונפכה) (פרעה) [סרעה] [=כלומר מניח השבולת על האצבע הסמוכה לבוהן והאצבע האמצעית ומשפשף בבוהן, כי בזה הוא נעזר להניח ביניהן הרבה שבלים (ובנפיחה) [ומשפשפם] במהירות].
כיון (דמסני) [דמשני],פ פיר׳ כיון דמשני מדרך חול ומפרך באצבעותיו, מפרך ואפי׳ בכל אצבעות שתי ידיו. אבל כשמנפח אינו מנפח בשתי ידיו אלא בידו אחת ובכל כוחו והוי ליה רבאצ (כחכמה) [כחכמ׳ים] דאמרי הכא מולל (בראשו) [בראשי]ק אבצעותיו ואוכל.
א. נראה להוסיף כד׳, בעומק.
ב. ד׳.
ג. ד׳. ב״ב נו..
ד. ד׳.
ה. לפנינו, פילין.
ו. רי״ף.
ז. בד׳, רכים ואוכלים אותם.
ח. ד׳.
ט. כן נראה להגיה, שהרי הלשון משובש שאמיתא ופיגם הם ב׳ מינים שהוזכרו בגמ׳. וראה פיה״מ לרמב״ם עוקצין פ״א מ״ב שפירש שמינתא ממיני נענע, ופיגם הוא אלפיגן והוא אלסדאב. וכן מבואר בערוך ערכים מנתא ופגם א׳. ולקמן קמ. הביא מח׳ אם ניניא הוא נענע או סדאב. ונראה שגם שם הוא ט״ס.
י. משפחת polygala .
כ. לפנינו, אזוב.
ל. תמוה לפרש שזה אזוב.
מ. ברי״ף, קורנית חשי. ובד״ס אות ט׳ במקום חשי, חאשי.
נ. כ״ה לפנינו שם. וברי״ף, היכי.
ס. כ״ה לפנינו שם. וברי״ף, חדא.
ע. ר״ל מב׳ אצבעות אלו.
פ. לפנינו שם. וברי״ף, דקא משני.
צ. כרי״ף כאן דהוא המשך דברי רבא. אך לפנינו שם יד. מבואר דבמנפח הוא דברי ר׳ אלעזר.
ק. כלפנינו.
{שמעתא דמלילה בשבת}
ועוד, וההיא דגרסי׳ בפרק ביצה, המולל מלילות מע״ש וכו׳, עד, הוי יודע שאסור למלול מלילות בשבת וכו.
אמר הכותב: באמת הדברים עצמן אומרין לך דרשנו כמו שפירש רבינו הגדול ז״ל.
בד״ה דג תפל כו׳ וי״ל דדג תפל אינו ראוי לכלבים כו׳ עכ״ל ור״ל דמידי דלא חזי כלל אפילו לכלבים ר״ש נמי מודה ביה דאסור לטלטלו וק״ל:
בא״ד ובשר תפל מותר לטלטלו לר״י מפני שהוא מאכל לחיה עכ״ל ומטעם דכל ישראל בני מלכים הן כמ״ש התוס׳ לקמן ואין להקשות אמאי לא משני לעיל לרב הונא דס״ל כרבי יהודה לגמרי דאסר מוקצה אפילו לטלטל ובשר תפל מותר לרב הונא משום שהוא מאכל לחיה די״ל דא״כ הוה סבר דכל ישראל בני מלכים הן כהנהו תנאי דסברי הכי לעיל ואנן קיי״ל דלית הלכתא כוותייהו דכה״ג שיטה נינהו כמ״ש הרי״ף והרא״ש ודע דלפי תירוץ זה של התוס׳ ליכא ראייה מהך ברייתא דהלכה כרב הונא דשרי לטלטל בשר תפל כמ״ש הרי״ף והרא״ש דהא לא שרי ליה אלא משום שהוא מאכל לחיה וכל ישראל בני מלכים הן ואפילו לר״י שרי מה״ט ורב הונא נמי מודה דלית הלכתא הכי אלא דשרי ליה משום דס״ל כר״ש דמתיר מוקצה כדמסיק לעיל ודו״ק:
א שנינו במשנה: אבל לא מטלטלים בשבת את הטבל. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא בטבל טבול (האסור משום טבל) רק מדרבנן [מדברי סופרים], וכגון שזרעו את הצמח בעציץ שאינו נקוב שאין דינו כקרקע.
We learned in the mishna: However, one may not move untithed produce on Shabbat. The Gemara asks: This is obvious. The Gemara answers: It was only necessary to teach this halakha with regard to a case in which the produce is permitted by Torah law, but is considered untithed produce only by rabbinic law. What are the circumstances? It is referring to a case where the produce grew in an unperforated flowerpot. The legal status of produce that grows in an unperforated flowerpot is not like that of produce that grows in the ground.
הכל
(2) בוְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְכוּ׳.: פְּשִׁיטָא לָא צְרִיכָא שֶׁהִקְדִּימוֹ בִּכְרִי שֶׁנָּטַל מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר וְלֹא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה מַהוּ דְתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ אַבָּיֵי.:
We learned in the mishna: Nor may one move first tithe from which teruma has not been taken. The Gemara asks: This is obvious. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha for a case in which the Levite preceded the priest after the kernels of grain were placed in a pile, where first tithe was taken and teruma gedola was not taken. Lest you say concerning this case, as Rav Pappa said to Abaye, here too, the produce should be exempt from the obligation to separate teruma gedola, the tanna of the mishna teaches us as Abaye responded to Rav Pappa: There is a difference between the case in which the grain was on the stalks and the case in which the grain was in a pile.
ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומתו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן שהקדימו למעשר הראשון בכרי, שנטל ממנו בעליו מעשר ואולם עדיין לא נטלה ממנו תרומה גדולה. ומהו דתימא [שתאמר] כדאמר ליה [כפי שאמר לו] קודם רב פפא לאביי שבאופן כזה ייפטר בכלל מלהפריש תרומה גדולה, על כן קא משמע לן כדשני ליה [השמיע לנו שהוא כמו שתירץ לו] אביי שיש ריבוי נוסף לחייב אף באופן זה.
We learned in the mishna: Nor may one move first tithe from which teruma has not been taken. The Gemara asks: This is obvious. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha for a case in which the Levite preceded the priest after the kernels of grain were placed in a pile, where first tithe was taken and teruma gedola was not taken. Lest you say concerning this case, as Rav Pappa said to Abaye, here too, the produce should be exempt from the obligation to separate teruma gedola, the tanna of the mishna teaches us as Abaye responded to Rav Pappa: There is a difference between the case in which the grain was on the stalks and the case in which the grain was in a pile.
הכל
(3) גוְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכוּ׳.: פְּשִׁיטָא לָא צְרִיכָא דְּנִפְדּוּ וְלֹא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן מַעֲשֵׂר שֶׁפְּדָאוֹ עַל גַּבֵּי אֲסִימוֹן דְּרַחֲמָנָא אָמַר {דברים י״ד:כ״ה} וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוּרָה הֶקְדֵּשׁ שֶׁחִילְּלוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע דְּרַחֲמָנָא אָמַר וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ.:
We learned in the mishna: Nor may one move second tithe and consecrated items that were not redeemed. The Gemara asks: This is obvious. It was only necessary for the mishna to teach this halakha with regard to a case where they were redeemed but not redeemed properly. When the mishna lists the second tithe, it is referring to that which was redeemed with an unminted coin [asimon], i.e., a silver bullion that had not been engraved. And God, in the Torah, states in the case of second tithe: “And bind up [vetzarta] the money in your hand” (Deuteronomy 14:25). The Sages interpreted this as follows: Vetzarta is money that has a form [tzura] engraved upon it. When the mishna lists consecrated property, it is referring to that which was redeemed by exchanging it for land instead of money. And God, in the Torah, states with regard to this: He will give the money “and it will be assured to him” (Leviticus 27:19). Money and not land may be used in redeeming consecrated property.
שפדאו אגב אסימון – הא דנקט אסימון היינו דלא כרבי דוסא דפרק הזהב (ב״מ דף מז:) והוה מצי למימר מעות הניתנות סימן לבית המרחץ לד״ה אלא משום דאם כן מאי קמ״ל אבל השתא קמ״ל כרבנן.
ונתן הכסף וקם לו – אין הפסוק כן אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו (ויקרא כז) ודרך הש״ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר כי ההיא דפרק הדר (עירובין דף סה.) רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי שנאמר בצר אל יורה ובפרק הרואה (ברכות דף נה:) שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה וקשה לר״י נימא כסף דוקא וכ״ת דשוה כסף ככסף חדא דגבי נזקין מצרכינן קרא ישיב לרבות שוה כסף ועוד דאם כן אפילו קרקע נמי ומנלן למעוטי קרקע ואומר ר״י דמכלל ופרט נפקא כדתנן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (בכורות נא.) אין פודין לא בעבדים ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש בגמרא דבעי למימר ולא הקדשות בכל אלו לענין פדיון בכור דרשינן התם כלל ופרט ופדויו מבן חדש כלל כסף פרט תפדה חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המיטלטל כו׳ ה״נ איכא למימר בפדיון הקדשות ונתן כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל כו׳ מיהו בת״כ דריש ליה מקרא אחרינא וכל ערכך יהיה בשקל הקדש מה ת״ל לפי שנאמר תפדה יכול בעבדים ושטרות וקרקעו׳ ת״ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים מניין לרבות כל דבר המיטלטל ת״ל ופדה בערכך א״כ למה נאמר בשקל פרט לעבדים ושטרות וקרקעות אלא כן דרך הש״ס שאינו מביא עיקר הדרשה כמו שרגיל להביא (כתובות דף מו:) בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אע״ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכן הרבה.
דברים הראויים לבהמה חיה ועוף המצויים אצל רוב בני אדם מטלטלין אותם ואף מי שאין לו אותה בהמה או אותה חיה או אותו עוף מטלטלם לצורך של אחרים כיצד מטלטלין את החצב והוא עשב המשתרש בקו ישר ובו תיחם יהושע את הארץ מפני שהוא מאכל הראוי לצבאים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים וכן העצמות אחר שהן מאכל לכלבים וכן כל הקלפין והגרעינין הראויים לבהמה אבל אותם שאין ראויים אוכל את האוכל וזורק את הקלפין לאחוריו ואסור לטלטלן שכל אלו מצויים הם ליגדל אצל בני אדם אבל הראויים לבהמה חיה ועוף שאין מצויין ליגדל אצל רוב בני אדם אין מטלטלין אותם מעתה אין מטלטלין שברי זכוכית אע״פ שראויים לנעמיות ולא חבילי זמורות אע״פ שראויים לפילים ולא את הלוף אע״פ שראוי לעורבים מפני שאין אלו גדלים אצל רוב בני אדם ומ״מ יראה מסוגיא זו שאם היו לו נעמיות או פילין או עורבים מטלטל הראוי להם לא נאסר אלא למי שאין לו:
תוס׳ בד״ה ונתן הכסף כו׳ ר׳ חנינא ביומא דרתח לא מצלי שנאמר בצר אל יורה כו׳ כצ״ל. ונ״ב ועיקר הפסוק היערוך שועך לא בצר כן פי׳ ר״ת פרק הדר (עירובין דף ס״ה:)
בא״ד אחר הפה. נ״ב ויליף שם דף נ״ו מכאשר פתר לנו כן היה:
בא״ד קרקע נמי ומנלן שנאמר ופדה בערכך יכול בעבדים כו׳ ת״ל ופדה בערכך א״כ כו׳ כצ״ל:
ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת את מעשר שני והקדש שלא נפדו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן שנפדו המעשר שני או ההקדש, ואולם לא נפדו כהלכתן. ומפרטים: מעשר — כגון שפדאו על גבי (אגב, על) אסימון (מטבע ללא צורה), דרחמנא אמר [שהרי התורה אמרה] ״ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך בו״ (דברים יד, כה), ומהלשון ״וצרת הכסף״ דרשו חכמים שצריך הכסף לפדיון המעשר להיות דבר שיש בו צורה, אבל מטבעות ללא צורה — פסולים. והקדש שלא פדאו כראוי — שחיללו על גבי קרקע, דרחמנא אמר [שהרי התורה אמרה] ״ונתן הכסף וקם לו״, אבל אם לא נתן בפדיון ההקדש כסף אלא קרקע — אין זה מועיל לפדות את ההקדש.
We learned in the mishna: Nor may one move second tithe and consecrated items that were not redeemed. The Gemara asks: This is obvious. It was only necessary for the mishna to teach this halakha with regard to a case where they were redeemed but not redeemed properly. When the mishna lists the second tithe, it is referring to that which was redeemed with an unminted coin [asimon], i.e., a silver bullion that had not been engraved. And God, in the Torah, states in the case of second tithe: “And bind up [vetzarta] the money in your hand” (Deuteronomy 14:25). The Sages interpreted this as follows: Vetzarta is money that has a form [tzura] engraved upon it. When the mishna lists consecrated property, it is referring to that which was redeemed by exchanging it for land instead of money. And God, in the Torah, states with regard to this: He will give the money “and it will be assured to him” (Leviticus 27:19). Money and not land may be used in redeeming consecrated property.
הכל
(4) דוְלֹא אֶת הַלּוּף.: ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן מְטַלְטְלִין אֶת הֶחָצָב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לִצְבָיִים וְאֶת הַחַרְדָּל מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְיוֹנִים רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף מְטַלְטְלִין שִׁבְרֵי זְכוּכִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְנַעֲמִיּוֹת.
We learned in the mishna: Nor may one move arum on Shabbat. The Sages taught in a Tosefta: One may move squill on Shabbat because it is food for deer and mustard because it is food for doves. Rabban Shimon ben Gamliel says: One may even move glass shards because they are food for ostriches.
ערך חצב
חצב – א(שבת קכח.) ת״ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים. (בראשית רבה לב) ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל הכניס זמורות לפילין חצובה לצבאים זכוכית לנעמיות (כלאים פרק ח) אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצב שתהא מקירו פי׳ מקירו שיהא לו צל. יש מפורשין לשון קור (בבא בתרא נו.) חצובה בנכסי הגר מאי חצובה א״ר יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ. (ביצה כה) חצובה מקטעה רגליהון דרשיעיא פי׳ עשב הוא שיורדין שרשיו בארץ אמות הרבה ולא ינעו הנה והנה מלשון לחצוב להם בורות ונקרא אדר״א אם יגזול אחד משדה חבירו חופרין עד שימצאו וזה החצובה ומתפרסם זה הגזלן הנכנס לשדה חבירו פי׳ לפיכך רגליהון דרשיעייא כלומר זה העשב לא נזהר במצוות ויורד בכחו ואינו נוטה אילך ואילך והרשעים נצטוו ומפירין ומניחין דרך הישרה ומעקמין וחומסין ונקרא בלשון ארמי יבלא.
ערך נעמה
נעמה – בואת בת היענה תרגום וית בת נעמיתא בנות יענה תרגום וית בנת נעמין (שבת קכח.) זכוכית לנעמיות (בפסי׳ דזכור) היה מחתך מבשרו זתים ומאכיל לנעמיות.
א. [איין גראז ווחס אין די טיף וואקסט.]
ב. [שטרויס.]
מטלטלין את החצב. עשב הוא שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין, ובו תיחם יהושע לישראל את הארץ.
והוא מאכל לצבאים. ואע״ג דאין לו צבאים שרינן לטלטל, כיון שראויין לאכילה. [וכן כולם]. ור׳ שמעון [בן גמליאל] שרי שברי זכוכית אע״ג דאין לו נעמיות, ואין דרך ישראל לגדלם בבית, ואיהו סבר כל ישראל בני מלכים הם וראויין לגדל נעמיות בביתן, שאם היה להם פילים או נעמיות, (טמא דאסר) [מטלטל הראוי להם].
אם התקינם למאכל בהמה. אם יחדן, שאם לא יחדן בפי׳, מסתמא להסקותן עומדין.
ת״ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. פירוש אע״ג דלית ליה צבאים ויונים, מפני שהם מצויים. רשב״ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות. אבל אי אית [ליה] נעמיות מטלטלין שברי זכוכית וכן מטלטלין חבלי זמורות אם יש לו פילין. ת״ר חבלי סיואה ואזוב וקרנית מולל ובלבד שלא ימלול ביד דברי ר׳ יהודה, וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול וכן באנתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין. דוקא בהני, אבל תבואה וקטנית אסור למלול בשבת אלא ביום טוב. ומאי דגרסינן בפרק קמא דיום טוב כיצד מולל, ביום טוב אמרו ולא בשבת, דגרסינן התם איידי דתני רישא המולל מערב שבת תני סיפא מערב יום טוב, אלמא מילתא פשיטא היא דאין מוללין תבואה וקטנית בשבת. וזה שלא כדברי הרב אלפסי ז״ל. וכן פירש רבינו שלמה ז״ל במסכת יום טוב דכיצד מולל איום טוב קאי ולא אשבת.
ב ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת את הלוף. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מטלטלין בשבת את החצב מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות (בנות היענה).
We learned in the mishna: Nor may one move arum on Shabbat. The Sages taught in a Tosefta: One may move squill on Shabbat because it is food for deer and mustard because it is food for doves. Rabban Shimon ben Gamliel says: One may even move glass shards because they are food for ostriches.
הכל
(5) אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נָתָן אֶלָּא מֵעַתָּה חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת יְטַלְטְלוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְפִילִין ורשב״ג וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נַעֲמִיּוֹת שְׁכִיחִי פִּילִין לָא שְׁכִיחִי.
Rabbi Natan said to Rabban Shimon ben Gamliel: If that is so, even bundles of grapevines one should be permitted to move because they are food for elephants. The Gemara answers that Rabban Shimon ben Gamliel responded: Ostriches are common, whereas elephants are not common.
אמר ליה [לו] ר׳ נתן לרבן שמעון בן גמליאל: אלא מעתה אף חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין! ומשיבים, רבן שמעון בן גמליאל היה מתרץ: נעמיות — שכיחי [מצויות], ואילו פילין — לא שכיחי [אינם מצויים].
Rabbi Natan said to Rabban Shimon ben Gamliel: If that is so, even bundles of grapevines one should be permitted to move because they are food for elephants. The Gemara answers that Rabban Shimon ben Gamliel responded: Ostriches are common, whereas elephants are not common.
הכל
(6) אָמַר אַמֵּימָר הוְהוּא דְּאִית לֵיהּ נַעֲמִיּוֹת אָמַר רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר אֶלָּא דְּקָאֲמַר לֵיהּ ר׳ רַבִּי נָתָן לרשב״ג לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת יְטַלְטֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְפִילִין אִי אִית לֵיהּ פִּילִין אַמַּאי לָא אֶלָּא רָאוּי ה״נ הָכָא נָמֵי רָאוּי.
Ameimar said: And Rabban Shimon ben Gamliel permits moving glass shards only in a case where one has ostriches. Rav Ashi said to Ameimar: However, with regard to that which Rabbi Natan said to Rabban Shimon ben Gamliel: If that is so, even bundles of grapevines one should be permitted to move because they are food for elephants. If one has elephants, why would he not feed them? The relevant criterion to permit moving the animal food is not whether or not one owns an elephant, but rather whether or not the food is suitable as food for elephants. Here too, in the case of glass shards, the criterion is whether or not they are suitable as food for ostriches, not whether or not one owns an ostrich.
אמר אמימר: ומה שהתיר רבן שמעון בן גמליאל טלטול שברי זכוכית הוא דווקא באופן דאית ליה [שיש לו] נעמיות. אמר רב אשי לאמימר: אלא מה דקאמר ליה [שאמר לו] ר׳ נתן לרבן שמעון בן גמליאל שחבילי זמורות גם כן יטלטל מפני שהוא מאכל לפילין, ומה חידש בכך, והלא אי אית ליה [אם יש לו] פילין — אמאי [מדוע] לא יתן להם את מזונם? אלא ודאי עליך לפרש שדיבר בראוי למאכל פילים ואין לו פילים, הכי נמי [כך גם כן] בשברי זכוכית מדובר בראוי ואין לו נעמיות.
Ameimar said: And Rabban Shimon ben Gamliel permits moving glass shards only in a case where one has ostriches. Rav Ashi said to Ameimar: However, with regard to that which Rabbi Natan said to Rabban Shimon ben Gamliel: If that is so, even bundles of grapevines one should be permitted to move because they are food for elephants. If one has elephants, why would he not feed them? The relevant criterion to permit moving the animal food is not whether or not one owns an elephant, but rather whether or not the food is suitable as food for elephants. Here too, in the case of glass shards, the criterion is whether or not they are suitable as food for ostriches, not whether or not one owns an ostrich.
הכל
(7) אָמַר אַבָּיֵי רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם.
Abaye said: Rabban Shimon ben Gamliel, Rabbi Shimon, Rabbi Yishmael, and Rabbi Akiva all hold that all Jewish people are princes. There is nothing that is unsuitable for them due to its extravagance. How do we know that all of them hold this position?
בני מלכים הן כו׳. בספר ישן אין כוונתם בזה אלא לפרש מה שכתוב בתורה בנים אתם לה׳ וגו׳ וכתיב יאמר להם בני אל חי וגו׳ לפי שישראל בני מלכים הן ולא בני עשרה שליטים אשר הם בכוכבים ולא בני שרים ומושלים כי חלק ה׳ עמו וגו׳ עכ״ל ודו״ק:
אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ור׳ שמעון ור׳ ישמעאל ור׳ עקיבא כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] כי כל ישראל בני מלכים הם, ואין לומר על אדם מישראל שאין ראוי לו דבר של הידור יתר.
Abaye said: Rabban Shimon ben Gamliel, Rabbi Shimon, Rabbi Yishmael, and Rabbi Akiva all hold that all Jewish people are princes. There is nothing that is unsuitable for them due to its extravagance. How do we know that all of them hold this position?
הכל
(8) רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָא דַּאֲמַרַן.
Rabban Shimon ben Gamliel: From that which we said in the mishna, that it is permitted to move arum, this is because arum is food for ravens, and it is as if every Jew owns ravens.
רבן שמעון בן גמליאל — הא דאמרן [זו שאמרנו] במשנתנו שהותר הלוף בטלטול משום שהוא מאכל עורבים, וכאילו לכל אדם מישראל יש עורבים ברשותו.
Rabban Shimon ben Gamliel: From that which we said in the mishna, that it is permitted to move arum, this is because arum is food for ravens, and it is as if every Jew owns ravens.
הכל
(9) ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן דִּתְנַן בְּנֵי מְלָכִים סָכִין עַל גַּבֵּי מַכּוֹתֵיהֶן שֶׁמֶן וֶורֶד שֶׁכֵּן דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי מְלָכִים לָסוּךְ בַּחוֹל ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם.
Rabbi Shimon: As we learned in a mishna: Princes may smear rose oil on their wounds on Shabbat, as it is the way of princes to smear it on during the week, even without the purpose of healing a wound. Rabbi Shimon says: All the Jewish people are princes, and it is permitted for them to smear themselves with rose oil on Shabbat.
בני מלכים סכין על מכותיהם אע״פ שאין בהם סכנה שמן ורד ואין גוזרי׳ לשחיקת סמנין שכך הוא דרכן לסוך בחול ומ״מ האחרים אסורים ואין אומרים כל ישראל בני מלכים הם:
כבר ביארנו במקומו שמסדרין לבעל חוב כשם שמסדרין בערכין ומניחין לו כסות שנים עשר חדש ומ״מ אין מניחים לו אלא כסות הראויה לו לפי ערכו ומעלתו אבל אם היה לבוש איצטלית ושאר מיני בגדי משי ואינם ראויים לו מפשיטין אותו ומלבישין אותו מתוכו איצטלית הראויה לו:
שם דתנן בני מלכים סכין על גבי כו׳ מפשיטין אותו בו כו׳:
רש״י בד״ה על מכותיהן בשבת ולא כו׳ כצ״ל:
בד״ה שכן דרכו צ״ל דרכן:
ר׳ שמעון — דתנן [שכן שנינו במשנה]: בני מלכים סכין בשבת על גבי מכותיהן שמן וורד, שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול אפילו שלא על גבי מכה. ר׳ שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם וכולם יכולים לסוך בשמן זה בשבת.
Rabbi Shimon: As we learned in a mishna: Princes may smear rose oil on their wounds on Shabbat, as it is the way of princes to smear it on during the week, even without the purpose of healing a wound. Rabbi Shimon says: All the Jewish people are princes, and it is permitted for them to smear themselves with rose oil on Shabbat.
הכל
(10) ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל ור׳ וְרַבִּי עֲקִיבָא דְּתַנְיָא והֲרֵי שֶׁהָיוּ נוֹשִׁין בּוֹ אֶלֶף מָנֶה וְלָבוּשׁ אִיצְטְלָא בַּת ק׳ מֵאָה מָנֶה מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ אִיצְטְלָא הָרְאוּיָה לוֹ תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל ותנא משום רַבִּי עֲקִיבָא כׇּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתָהּ אִיצְטְלָא.:
Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva: From that which was taught in a baraita: One from whom his creditors were demanding repayment of a debt of a thousand times one hundred dinar [maneh] and he was wearing a cloak [itztela] worth one hundred times one hundred dinar, they strip him of that cloak and sell it, and dress him with a cloak worthy of him based on his wealth. It was taught in the name of Rabbi Yishmael, and it was taught in the name of Rabbi Akiva: All the Jewish people are worthy of that more expensive cloak, and it cannot be said that one is unworthy of it. Rather, the coat is treated like any other vital garment. The principle that one need not sell his vital garments to pay off a debt applies to it.
ערך שב
שב – אאחתיה אגומרי מישב סייבן עיין בערך אמץ. (שבת קכח.) אתי זיקא ושייב מיניה פי׳ ענין שאיבה.
א. [שעפען.]
ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיו נושין בו באדם אלף מנה, ולבוש איצטלא (מעיל) בת (ששווה) מאה מנה — מפשיטין אותו את האיצטלא הזאת ומוכרים אותה, ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו לפי עושרו. ותנא [ושנינו] משום (בשם) ר׳ ישמעאל, ותנא [וכן שנינו] משום ר׳ עקיבא: כל ישראל ראויין לאותה איצטלא ואין לומר שאינה ראויה לאדם זה. ונוהגים בה כבשאר מלבוש החיוני לאדם, וכלל בידינו שאין מוכרים מלבושים חיוניים על מנת לשלם חוב.
Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva: From that which was taught in a baraita: One from whom his creditors were demanding repayment of a debt of a thousand times one hundred dinar [maneh] and he was wearing a cloak [itztela] worth one hundred times one hundred dinar, they strip him of that cloak and sell it, and dress him with a cloak worthy of him based on his wealth. It was taught in the name of Rabbi Yishmael, and it was taught in the name of Rabbi Akiva: All the Jewish people are worthy of that more expensive cloak, and it cannot be said that one is unworthy of it. Rather, the coat is treated like any other vital garment. The principle that one need not sell his vital garments to pay off a debt applies to it.
הכל
(11) חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי כּוּ׳.: תָּנוּ רַבָּנַן זחֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מְטַלְטְלִין אוֹתָן וְאִם לָאו אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר חֲבִילִין הַנִּיטָּלִין בְּיָד אחד מוּתָּר לְטַלְטְלָן בִּשְׁתֵּי יָדַיִם אָסוּר לְטַלְטְלָן.
We learned in the mishna: With regard to bundles of straw, and bundles of wood, and bundles of twigs, if one prepared them on Shabbat eve for animal food, one may move them. If not, one may not move them. The Sages taught in a Tosefta: With regard to bundles of straw, and bundles of wood, and bundles of twigs, if one prepared them on Shabbat eve for animal food, one may move them. And if not, one may not move them. Rabban Shimon ben Gamliel says: Bundles that are taken in one hand, it is permitted to move them, as no exertion is involved. However, if they can only be taken in two hands, it is prohibited to move them.
רשב״ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית – משמע דמודה לת״ק דמתיר חרדל והא דתנן רשב״ג מתיר בלוף וכל שכן דמתיר בחרדל.
מתני׳: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן. קשיא לי כיון דראוין למה לי הכין, ומאי שנא משברי זכוכית דאע״ג דאין לו נעמיות ולא הכינן לכך מטלטלין אותן הואיל וראוי להן, והכי נמי יטלטל מיהא את התבן דראוי לבהמה שהיא מצויה. ויש לומר דשאני הני דסתמן להסקה קיימי וזו היא שאוסרתן עד שיכינם בפירוש למאכל בהמה, אבל שברי זכוכית שאינו עומד לדבר אחר בסתמא כיון דחזי מיהא לנעמיות מטלטלין אותן. ונראה לי דבהא נמי פליג תנא דמתניתין אתנא דברייתא בחרדל, דתנא דמתניתין אסר ותנא דברייתא שרי מפני שהוא מאכל ליונים, דתנא דמתניתין סבר סתמא למאכל אדם קאי, וכיון דהשתא לא חזי ליה אע״ג דהשתא הוא מאכל נמי ליונים לא מטלטלין ליה, דמידי דחזי ליה (ד)מקצה ליה מיונים, ותנא דברייתא סבר הואיל והוא מאכל ליונים שהוא ידוע ליונים דעתו נמי איונים, כלומר דלא מקצה להו מנייהו וקיי״ל כתנא דמתניתין.
חבילי קש וחבילי עצים שהזכרנו במשנה שאם הזמינן למאכל בהמה מטלטלין אותן לא סוף דבר בחבילה הניטלת בידו אחת אלא אף בשהיא ניטלת בשתי ידים:
חבילי סאה ואזוב וקורנית והם מיני קטניות פחותים שעיקרן למאכל בהמה אלא שלפעמים אוכלים מהם בני אדם הכניסם לעצים אין מסתפק מהם בשבת למאכל בהמה מסתפק מהם בשבת וקוטם ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי ואם רצה הוא לאכול מהם מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול וכשמנפח מנפח אפי׳ בידו אחת ובכל כחו אפי׳ בתוך הכף ואם רצה לשנות מיד ליד ולנפח בידו אחרת רשאי אבל לא שינפח בשעת הרקתו מיד ליד וכן באמיתא וכן (בפינס) [בפיגס] ושאר מיני תבלים ומ״מ מיני קטניות המיוחדים למאכל אדם וכל שכן מיני תבואות מלילתן אסורה אלא שאם מלל מערב שבת למחר מנפח בידו אחת על הדרך שביארנו זו היא שיטתנו ומ״מ גדולי הפוסקים והמחברים מדמים קטניות אלו לשאר מיני קטניות ותבואות ופסקו שהמלילה מותרת לגמרי בשבת וכבר ביארנו ענין זה ככל הצורך בראשון של יום טוב:
ג שנינו במשנה שחבילי קש וחבילי עצים אם התקינם למאכל בהמה — מטלטלים אותם, ואם לא התקינם לכך — אין מטלטלים אותם. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה — מטלטלין אותן בשבת, ואם לאו [לא] התקינם — אין מטלטלין אותן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חבילין הניטלין ביד אחד — מותר לטלטלן שאין זו טירחה יתירה, ואם אינם מיטלטלים אלא בשתי ידים — אסור לטלטלן.
We learned in the mishna: With regard to bundles of straw, and bundles of wood, and bundles of twigs, if one prepared them on Shabbat eve for animal food, one may move them. If not, one may not move them. The Sages taught in a Tosefta: With regard to bundles of straw, and bundles of wood, and bundles of twigs, if one prepared them on Shabbat eve for animal food, one may move them. And if not, one may not move them. Rabban Shimon ben Gamliel says: Bundles that are taken in one hand, it is permitted to move them, as no exertion is involved. However, if they can only be taken in two hands, it is prohibited to move them.
הכל
(12) חחֲבִילֵי סִיאָה אֵזוֹב וְקוֹרָנִית הִכְנִיסָן לְעֵצִים אֵין מִסְתַּפֵּק מֵהֶן בְּשַׁבָּת לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מִסְתַּפֵּק מֵהֶן בְּשַׁבָּת.
With regard to bundles of savory, hyssop, and thyme, fragrant plants suitable as food for people, if one brought them in for use as firewood, he may not supply himself from them on Shabbat for food. If he brought them in for use as food for animals, he too may supply himself from them on Shabbat.
הכניסן לעצים אין מסתפק – איכא למימר דה״ק הא סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה כי היכי דלא תקשה רישא לסיפא.
הכניס חבילי סיאה אזוב וקורנית שהם צמחים ריחניים הראויים גם למאכל אדם, אם הכניסן לעצים (לצורך הסקה) — אין מסתפק (משתמש) מהן בשבת לאכילה, ואם הכניסם למאכל בהמה — מסתפק אף הוא מהן בשבת.
With regard to bundles of savory, hyssop, and thyme, fragrant plants suitable as food for people, if one brought them in for use as firewood, he may not supply himself from them on Shabbat for food. If he brought them in for use as food for animals, he too may supply himself from them on Shabbat.
הכל
(13) וְקוֹטֵם בַּיָּד וְאוֹכֵל וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְטוֹם בִּכְלִי וּמוֹלֵל וְאוֹכֵל וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְלוֹל בִּכְלִי הַרְבֵּה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים טמוֹלֵל בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו וְאוֹכֵל וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְלוֹל בְּיָדוֹ הַרְבֵּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל.
And one may pick them with his hand and eat, as long as he does not pick them with a vessel. And one may crush and remove the seeds with his hand and eat them, as long as he does not crush a lot with a vessel; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: One may crush them only with the ends of his fingers, in an atypical manner, as long as he does not crush a lot with his hand in the manner that he does during the week.
שלא יקטום בכלי – כדרך חול כדאמרן (לעיל דף עד:) האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן. במילתיה דרבי יהודה גרסינן מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה וחכמי׳ אומרים מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך חול כך מצאתי בתוספתא דרבנן מחמרי דבכולי ידא אסור אלא בראשי אצבעותיו ומהו מולל כגון אם בא לאכול הזרע מולל השרביטין שהזרע בתוכם.
שלא יקטום בכלי. כדרך חול כדאמרינן האי מאן דפר[י]ם סילקא חייב דדמי לטוחן.
ומולל ואוכל. אם בא לאכול הזרע, מולל שרביטין שהזרע בתוכו.
ובלבד שלא יקטום בכלי – פירש המורה: כדרך חול, כדאמרן האי מאן דפרים סילקא דדמי לטוחן. ואינו נראה לי שאם כן אל יחתוך אדם צנונות או כרישים עבים חתיכות קטנות על שולחנו או לא יפתות את פתו דהוי תולדה דטוחן אלא כל מידי דבעי למיכליה לית ביה משום טוחן ופרים סילקא לא מיחייב אלא כי פרים ליה על דעת לבשלו שאין הסילקא נאכל חי. והאי דקאמר הכא שלא יקטום בכלי נראה לי מפני שהן קשים כעצים מיחזי כמאן דקטים להו לצורך שום תיקון ולאו לצורך אכילה.
ומולל ואוכל. תוספתא במסכת יום טוב (פ״א, הי״ג): המולל מלילות מערב שבת והמולל מלילות מערב יום טוב והמולל מלילות בשבת, מנפח על יד על יד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. וזו מכרעת כדברי הרב אלפסי ז״ל שפסק שמותר למלול בשבת כביום טוב אלא שבשבת על ידי שינוי בראשי אצבעותיו, וביום טוב אפילו כדרכו, שלא כדברי הר״ז הלוי ז״ל.
וקוטם (קוטף) ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי. ומולל ומוציא את הגרעינים בידו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה, שנראה הדבר כמלאכה מרובה, אלו דברי ר׳ יהודה. וחכמים אומרים: מולל בראשי אצבעותיו בדרך שינוי ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.
And one may pick them with his hand and eat, as long as he does not pick them with a vessel. And one may crush and remove the seeds with his hand and eat them, as long as he does not crush a lot with a vessel; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: One may crush them only with the ends of his fingers, in an atypical manner, as long as he does not crush a lot with his hand in the manner that he does during the week.
הכל
(14) וְכֵן בְּאַמִּיתָא וְכֵן בְּפֵיגָם וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי תַּבְלִין מַאי אַמִּיתָא נִינְיָא סִיאָה אָמַר רַב יְהוּדָה (סִיאָה) צִתְרִי אֵזוֹב אַבְרָתָא קוֹרָנִית קוֹרָנִיתָא שְׁמָהּ.
And that too is the halakha with regard to amita, and with regard to rue [peigam], and with regard to all the other types of spices. The Sages asked: What is amita? They answered: It is mint [ninya]. What is sia? Rav Yehuda says: Sia is savory. Ezov is hyssop. Koranit is called koranita, i.e., it is not known to us by any other name.
ערך אברתא
אברתא – אבר המג בגמ׳ דאזוב יון (שבת קט:) אזוב אברתא בגמ׳ דחבילי קש במפנין (שבת קכח.), נתרי ואברת׳ (עבודה זרה כט) בגמ׳ דמתרפאין.
ערך אמיתא
אמיתא – בוכן באמיתא וכן בפיגם (שבת קכח.) ס״א מיניתא והוא בערך מם פירוש בלעז מינט״א כמשמעו.
ערך פגם
פגם – ג(בריש כלאים) אין מרכיבין פגם ע״ג קידה לבנה מפני שהוא ירק (שביעית פרק ג) הפיגם והירבוזין (בריש עוקצין) שורשי המי״נתא והפיגם ירקות שדה (שבת קכח.) וכן באמיתא וכן בפיגם פי׳ פיגם בלעז רוט״א ובלשון ישמעאל פיגאל (א״ב נקרא פיגן בלשון יוני).
א. [גריכיש קרויט.]
ב. [מינץ.]
ג. [איינע געווירץ פפלאנצע.]
וכן באמיתא – לקמיה מפרש מאי אמיתא.
ניניא – מינטא״י.
פיגם – רוד״א.
צתרי – שדריא״ה לוי״ה ל״א פוליאול.
אברתא – אישני״א.
והוי יודע שאסור למלול מלילות של תבואה ושל קטנית בשבת. וההיא דאמרינן התם (בבלי ביצה י״ג:), כיצד מולל, ביו״ט מפרשינן לה. כדאמר רבה בר בר חנן לאושפיזכניה: מוללין מלילות ומפרכין קטנית ביו״ט. דייקינן מינה, ביו״ט הוא דשרי אבל בשבת אסיר. וכדאותביה מברייתא, דקתני, המולל מלילות מעיו״ט, תרצה הכי, איידי דתנא רישא מע״ש תנא סופא נמי מעיו״ט. אלמא מע״ש דוקא הוא דשרי אבל בשבת אסור למלול.
וזה שהתירו חכמים למלול בשבת, לא התירו אלא בחבילי תבלין,1 כגון סיאה איזוב וקורנית ואמינתא ופיגם, אבל בחבילי תבואה וקטנית לא התירו כלל.
ואע״ג דההוא עובדא דאושפיזכניה דרבה בר רב חנן באסוריאתא דחרדלא וביו״ט הוה עובדא, שאני אסוריאתא דחרדלא משאר מיני תבלין. כיון דבעו שחיקה ודיכה ולא מצי עביד להו הכי בשבת אלא ביו״ט, כחבילי תבואה וקטנית דמו ומלילתן מותרת ביו״ט ואסורה בשבת.
וכבר רמזנו על זה במקומו במסכת יו״ט.
1. כך הגירסא בכת״י. בדפ״ר: תלתן
אמיתא. מינטא בלעז.
פגם. דורא.
קורניה חאשי. שדריא.
חדא אחדא. בגודל עם אצבע.
חדא אתרתי. גודל עם אצבע ואמה.
ולית הלכתא כרשב״ג. דמפליג בין חבילה הניטלת ביד אחת לשתי ידים.
דקימא לן כסתם משנה. דלא מפליג בהו, כיון שיחדן למאכל בהמה.
בשר חי. אפי׳ הוא תפל.
דאי ביום טוב, היאך נתאחרה זו השאלה לאחר כמה שמועות שנאמרו שם בינתים והפסיקו בענין יו״ט.
ועוד, למה לא פירשו שזו בשבת וזו ביו״ט, ששאלום סתם זו אחר זו, כיצד מולל, כיצד מנפח.
ועוד, רבא, דא״ל לההוא גברא (ביצה י״ב:), מוללין מלילות ומפרכין קטניות, היה לו לומר, ע״י שנוי בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול ביד. והיאך הורה לו סתם ונתן לו מקום לטעות ולהכשילו באיסור.
אלא ודאי בשבת הדברים אמורים. והא דאמר רבא לאושפיזכניה, מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו״ט, למימרא דביו״ט מותר כדרכו ובשבת אסור אלא ע״י שינוי.
וברייתא (ביצה י״ב:) נמי, דקתני, מעיו״ט, ואמרי׳ עלה דאיידי דתנא רישא מערב שבת תנא סיפא מעיו״ט, ה״נ קאמר. דרישא תנא מע״ש לאשמועינן דאפי׳ מולל מלילות הרבה כדרכו, למחר מנפח על יד על יד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. דאי תנא, בשבת, הוה אמינא, בשמלל בשבת הוא דשרי, לפי שמלל מעט בשנוי ואין המנפח בו גמר מלאכה. קמ״ל דאפילו בשמלל הרבה וכדרכו מותר לנפח על יד על יד.
וה״ר אברהם ז״ל אמר: להכי קתני מע״ש, משום דקתני, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. ואי במולל בשבת לא שייך ביה קנון ותמחוי, שהרי מולל ואוכל ובראשי אצבעות.
ומצאתי בתוספתא דמס׳ יו״ט (תוספתא ביצה א׳:י״ג) דקתני להו לכולהו, המולל מלילות מע״ש והמולל מלילות מעיו״ט והמולל מלילות בשבת, מנפח על יד על יד ואוכל, אבל לא בתמחוי ולא בקנון. וא״ת, א״כ, לייתי מינה ראיה במסכת יום טוב, הרי כבר אמרינן שבשבת ע״י שנוי קאמר, וכדקתני הכא, בראשי אצבעותיו, וביום טוב שרי כדרכו.
שם וכן באמיתא וכן בפיגם כו׳. נ״ב בשביעית אמרי׳ פיגם מין ירק הוא ואין מרכיבין אותו בקידה לבנה:
שם מאי אמיתא ניניא כו׳. נ״ב מפרש לקמן בפרק תולין שטוב הוא לערבו עם שחלים:
שם סיאה אמר רב יהודה כו׳ כצ״ל. ונ״ב הערוך כתב כולן מיני אזוב הן והרמב״ם כתב בפ״ח דשביעית שהן עשבים הידועים לרופאים:
שם וסתמא כר״ש ונמחק:
בד״ה וכן באמיתא כו׳ אמיתא ניניא כו׳ הד״א:
וכן הדין באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין. ושאלו חכמים: מאי [מהי] אמיתא זו? ואמרו שהוא הקרוי בארמית ״ניניא״. ומהי סיאה? אמר רב יהודה: הוא הצמח הקרוי ״צתרי״. אזוב — הקרוי בארמית ״אברתא״. קורנית — ״קורניתא״ שמה בארמית.
And that too is the halakha with regard to amita, and with regard to rue [peigam], and with regard to all the other types of spices. The Sages asked: What is amita? They answered: It is mint [ninya]. What is sia? Rav Yehuda says: Sia is savory. Ezov is hyssop. Koranit is called koranita, i.e., it is not known to us by any other name.
הכל
(15) וְהָא הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ מַאן בָּעֵי קוֹרָנִיתָא וְאִישְׁתְּכַח חָשֵׁי אֶלָּא סִיאָה צִתְרִי אֵזוֹב אַבְרָתָא קוֹרָנִיתָא חָשֵׁי.:
The Gemara asks: The one who came to sell and said to them: Who wants koranita? And he was found to be selling thyme. Therefore, we see that koranita is in fact a plant that is known to us. Rather, it should be explained: Sia is savory, ezov is hyssop, and koranita is thyme.
ערך חשאי
חשאי – א(שבת קכח.) קורנית חשאי פירוש בלעז סטוריי״א (א״ב צתרי הוא שטוריאה והוא עשב הנקרא בלשון ישמעאל צעתר אבל חשאי זה שמו בל׳ ישמעאל עיין ערך קורנית).
א. [פפלאנץ ארט.]
ומקשים: והא ההוא [והרי אותו אדם] שבא למכור ואמר להו [להם] לשומעים: מאן בעי קורניתא [מי רוצה קורנית]? ואישתכח [ונמצא] שהוא מוכר חשי, והרי שקורניתא איננה קורנית! אלא יש לפרש: סיאה היא צתרי, אזוב הוא אברתא, וקורניתא הוא חשי.
The Gemara asks: The one who came to sell and said to them: Who wants koranita? And he was found to be selling thyme. Therefore, we see that koranita is in fact a plant that is known to us. Rather, it should be explained: Sia is savory, ezov is hyssop, and koranita is thyme.
הכל
(16) אִיתְּמַר בָּשָׂר מָלִיחַ מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת בָּשָׂר תָּפֵל רַב הוּנָא אָמַר מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ רַב חִסְדָּא אָמַר אָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
It was stated: It is permitted to move salted meat on Shabbat, as it is fit for consumption. With regard to unsalted meat, Rav Huna said: It is permitted to move it. Rav Ḥisda said: It is prohibited to move it.
בשר תפוח רב הונא שרי לטלטלו ורב חסדא אסר. וכרב הונא קיימא לן דרב חסדא תלמיד חבר היהא. ועוד דרב הונא כרבי שמעון דקיימא לן כוותיה. דתניאב בשר חי בין מלוח בין תפל מותר לטלטלו בשבת וסתמא כר׳ שמעון.
א. וכמו שהוכיחו תוס׳ יבמות פג ע״ב ד״ה אמרי. בר״ח כתוב ׳תלמיד הוא׳.
ב. מפרש רבינו שהראיה מהברייתא היא לר״ש [ולא לרב הונא] וזה שאמרו בגמרא וסתמא כר״ש. אבל בפי׳ ר״ח כתוב: ועוד תנא מסייע ליה לרב הונא דת״ר דג מלוח וכו׳. [ואין הסוגייא עוסקת להביא ראיה לר״ש דקיי״ל כותיה כדלהלן קנז ע״א. ואולי מש״ה מחק מהרש״ל תיבות אלו].
מותר לטלטלו. שהרי ראוי הוא לאכלו באומצא אע״פ שלא נמלח, כדאמרינן במס׳ חולין דדם האיברים היכא דלא פירש שרי.
בשר תפוח. אע״פ שנתפח בשבת דהוה ליה כנולד ואסור לאכילה, אבל מותר לטלטלו, דרב הונא סבירה ליה (דרב) [כרב] יהודה לענין אכילה, אבל לענין טלטול סבר לה כר׳ שמעון, לפי שאינו נולד גמור כמו בהמה שמתה ביום טוב. אבל רב חסדא חשיב ליה כנולד גמור ואסור ליה לטילטול, דתרויהו כר׳ יהודה סבירא להו. אבל בשר תפוח שנתפח מערב שבת או מערב יום טוב, אפי׳ אליבא דרב חסדא מותר לטלטל, ואפי׳ לר׳ יהודה, דאמר ר׳ יהודה אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן, מכלל דנבלה מערב שבת מודה, הם הכי נמי כיון שנתפח מערב שבת או מערב יום טוב ראוי לכלבים. ומשום הכי לא אקשי ליה לרב חסדא מברייתא לקמן דקתני בשר תפוח מותר לטלטלו, משום דמצי מוקים לה שנתפחה מערב שבת. וצריך עיון לדברי הרב אלפאסי ז״ל דמייתי מיניה ראיה לרב הונא.
הכי גריס רש״י ז״ל: אתמר בשר חי מותר לטלטלו בשבת, בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו כו׳. ואין גרסתו נכונה בעיני, שלא מצאתי בשום מקום בשר חי כנגד בשר תפל, אלא אדרבה בשר חי משמע תפל, ובכל מקום שמפריש בין מליח לשאינו מליח נקיט בשר מליח כנגד בשר תפל, וכדקתני בברייתא לקמן דג מליח מותר לטלטלו בשבת דג תפל אסור לטלטלו, בשר בין חי בין מליח מותר לטלטלו, ותנן (חולין קיג.) טהור מליח וטמא תפל וכן רבים. ועוד דאי אתפל למה אסר רב חסדא והא חזי ליה לאומצא, וכדמשני איהו נמי בבר אווזא שאני בר אווזא דחזי לאומצא. ואם תאמר בר אווזא דוקא דרכיך אבל בשר דעלמא לא, לא היא, דאם כן אפילו לר׳ שמעון לא יטלטלו דהא לדידיה לא חזי ליה, ואי משום כלבים נמי לא שרי ליה דמאי דחזי ליה מקצה ליה מכלבים, והיינו טעמא דדג תפל דברייתא דלקמן. ועוד דבשר בהמה נמי חזי לאומצא, כדאמרינן (חולין קטו:) השוחט בשבת מותר לבריא באומצא, וסתמא לאו בעוף מיירי. ובפרק כל הבשר (חולין קיג.) אמרינן, השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה גוזל את הרבים ומבליע דם באברים, ואיבעיא להו התם אי לימא גוזל את הרבים ומבליע דם נמי באברים ואי בעי למיכל מיניה באומצא לא מצי אכיל. וכל אומצא בלא מלח משמע בכל מקום.
וגירסת הספרים נכונה דגרסי בשר תפוח. וכן היא בהלכות הריא״ף ז״ל. ואע״פ דקתני בברייתא בשר תפוח מטלטלין מפני שהוא מאכל לחיה ולא הקשו ממנה לרב חסדא, דלמא לא הוו ידעי לה, ואי נמי מוקי לה כר׳ שמעון ורב חסדא כר׳ יהודה סבירא ליה. אלא דקשיא אפילו לר׳ יהודה ליטלטל דהרי הוא מאכל לחיה כדאיתא בברייתא. וההיא ברייתא נמי קשיא לי אמאי נקט מפני שהוא מאכל לחיה, הוה ליה למימר לכלבים כלישנא דמתניתין (שבת קנו.) מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, ועוד שהן מצוין יותר מן החיות. ועוד קשיא לי למה אמרו בין בברייתא בין בפלוגתא דרב הונא בשר תפוח, לנקוט בשר נבלה. ועל כן נראה לי דתפוח מחמת ארס קאמר, והיינו דרב חסדא (דאסור) [דאסר], דסבירא ליה דכיון דלא חזי אפילו לכלבים דאי אכלי מיניה מייתא, כל עצמן אינו משהה אותן לחיה כדי שלא יאכלו ממנו כלביו וימותו, ורב הונא אמר מותר דהא חזי לחיה וכדקא תני בברייתא, וברייתא לא שמיע ליה לרב חסדא והיינו דקתנו לה בברייתא בהדי מים מגולין. כך נראה לי.
וראיתי בפירושי ההלכות לר׳ אבא מרי בר יוסף ז״ל דבנתפח בשבת פליגי, ורב חסדא אסר משום נולד כרבי יהודה, ורב הונא שרי כרבי שמעון דלית ליה נולד, אבל בנתפח מערב שבת לכולי עלמא שרי, והיינו ברייתא. ונכון הוא. אבל הרב אלפסי ז״ל אינו סובר כן, שהוא הביא סיוע לפסוק הלכה כר׳ הונא, מדמסייע ליה ברייתא דלקמן דבשר תפוח.
בשר חי מותר לטלטלו בשבת שהרי ראוי הוא לאוכלו באומצא ולפי דרכך למדת שדם הנבלע באיברים כל שלא פירש מותר לאוכלו אף בלא מלח שהרי המליחה אסורה בשבת וכן בשר תפוח מותר לטלטלו ולא סוף דבר שנתפח מבערב שאף לר׳ יהודה מותר הואיל ומאתמל עומדת לכלבים אלא אף בנתפח בו ביום שהלכה כר׳ שמעון בשבת אף במוקצה לאכילה וכ״ש במוקצה לטלטול ומ״מ ביום טוב כל שנתפח בו ביום אסור שהלכה כר׳ יהודה ביום טוב אף במוקצה לטלטול ויש גורסין בכאן בשר תפל ואע״פ שבשר חי ובשר תפל הכל אחד הם מפרשי׳ בשר חי שנמלח מעט ותפל שלא נמלח כלל והיה רב חסדא אוסר מצד שאינו סובר שיהא ראוי באומצא אלא עוף וכן נראה שהרי הקשו לרב חסדא מההוא בר אווזא וכו׳ ותירצו שאני בר אווזא דחזי לאומצא ואלו בתפוח לא היה ראוי לאומצא ומ״מ בין בתפל בין בתפוח הלכה שמותר זו מפני שראוי לאומצא וזו מפני שראוי לחיה כמו שביארנו:
ד איתמר [נאמר] בשם חכמים: בשר מליח מותר לטלטלו בשבת שכן ראוי הוא לאכילה. בשר תפל שלא נמלח עדיין, רב הונא אמר: מותר לטלטלו, ורב חסדא אמר: אסור לטלטלו.
It was stated: It is permitted to move salted meat on Shabbat, as it is fit for consumption. With regard to unsalted meat, Rav Huna said: It is permitted to move it. Rav Ḥisda said: It is prohibited to move it.
הכל
(17) רַב הוּנָא אָמַר מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ וְהָא רַב הוּנָא תַּלְמִיד דְּרַב הֲוָה וְרַב כר׳ כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה.
The Gemara asks: Did Rav Huna say that it is permitted to move it? Wasn’t Rav Huna a student of Rav, and Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is of the opinion that there is a prohibition of set-aside for salted meat? How could Rav Huna disagree with the opinion of his teacher?
גמ׳ והא ר״ה תלמיד דרב. ביצה דף מ ע״א. ב״ק קטו ע״א ועיין ב״ב דף קנג ע״א תוספות ד״ה שלחו ליה (קנ״ב ע״ב):
ושואלים: ורב הונא האם אמר כי מותר לטלטלו? והא [והרי] רב הונא תלמיד של רב הוה [היה], ורב הלא כשיטת ר׳ יהודה סבירא ליה [סבור הוא] דאית ליה [שיש לו, מקבל] ר׳ יהודה את דין מוקצה, וכשיטה זו תהא אם כן אף דעתו של רב, ואיך אומר רב הונא תלמידו שמותר לטלטלו?!
The Gemara asks: Did Rav Huna say that it is permitted to move it? Wasn’t Rav Huna a student of Rav, and Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is of the opinion that there is a prohibition of set-aside for salted meat? How could Rav Huna disagree with the opinion of his teacher?
הכל
(18) בְּמוּקְצֶה לַאֲכִילָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּמוּקְצֶה לְטַלְטֵל סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
The Gemara answers: With regard to a food item set aside from eating, Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that it may not be eaten. With regard to an item set aside from moving, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside, and moving it is permitted.
במוקצה לאכילה סבר לה כר׳ יהודה – כלומר באיסור מוקצה לענין אכילה סבר לה כרבי יהודה דאסר לאוכלו ובאיסור מוקצה לטלטול סבר לה כרבי שמעון.
במוקצה לאכילה ס״ל כר״י במוקצה דטלטול ס״ל כר״ש – פרש״י ז״ל באיסור אכילת מוקצה ס״ל כר״י שאסור לאכלו אבל מותר לטלטלו כר״ש. ומקשו הכא והא אמרי׳ בשילהי פ״קא במחצלות של בדדין וכרכי דזוגי דרב אסר כר״י, אלמא אף במוקצה לטלטול סבר רב כר״י והדרא קושי׳ לדוכתא. ומפרקו בדבר העומד לאכילה לגבי טלטול ס״ל כר״ש דדיו שאסרת עליו באכילה אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה אסור טלטול כר״י. ואי קשיא הא ר״ה דאמר בפרק כירהב מניחין נר על גבי דקל בשבת ואוקי׳ כר״י, ההוא נמי דבר שאינו ראוי לאכילה הוא אפי׳ השמן. א״נ במוקצה מחמת איסור ס״ל כר״י אפי׳ במוקצה לטלטול.
א. לעיל יט, ב ד״ה הני כרכי, ועי׳ גליון הגרע״א כאן.
ב. מה, א.
במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה. פירש רש״י ז״ל: באיסור אכילת מוקצה סבר לה כר׳ יהודה שאסור לאוכלו אבל שרי לטלטלו דדי לו שאסרתו עליו באכילה אלא מותר לטלטלו כר׳ שמעון. ויש מקשים והא אמרינן בשלהי פרק קמא (שבת יט:) בכרכי דזוגי דרב אסור. ויש לומר דדבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטלי משום דדי לו שאסרתו באכילה, אבל במה שאינו עומד לאכילה סבירא ליה כר״י.
ועדיין קשה דהא אמר רב בפרק כירה (שבת מה.) מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב ואוקימנא התם כר׳ יהודה, ואע״ג דאיכא שמן בנר דראוי לאכילה, ואפילו הכי אסור לטלטל. יש לומר שאף מותר השמן שבנר אינו ראוי לאכילה. וכל זה כפי גירסתו של רש״י ז״ל דגריס בשר תפל דאף הוא עומד לאכילה, אבל לגירסת הספרים והאלפסי ז״ל דגרסי בשר תפוח, אי אפשר לומר כן. [ויש לומר] ההיא דכרכי דזוגי מוקצה מחמת מיאוס הוא, וכדמפרש ר״ת ז״ל מחצלאות שפורשין על גבי דגים מלוחים וריחן רע ונמאסין, וההיא דנר מוקצה מחמת איסור, ובמוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור סבר לה נמי כותיה דרבי יהודה, וכדמוכח נמי בשלהי פרק בתרא דמכילתין (שבת קנז.).
שם במוקצה לטלטל ס״ל כר׳ שמעון. עיין לעיל דף יט ע״ב תוספות ד״ה הני כרכי דזוזי. ולקמן דף קלט ע״ב השייך לדף קמ ע״ב תוספות ד״ה תלא דבשרא. ועיין במהרש״א ביצה דף לג ע״א בתוספות ד״ה אין סומכין:
ומשיבים: במוקצה לאכילה, כלומר, לענין הקצאת דבר מאכל מן הדעת, סבר לה [סבור הוא] רב כשיטת ר׳ יהודה, שאסור באכילה ואילו במוקצה לענין האיסור לטלטל סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר׳ שמעון שאינו סובר את דין מוקצה ומתיר בטלטול.
The Gemara answers: With regard to a food item set aside from eating, Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that it may not be eaten. With regard to an item set aside from moving, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside, and moving it is permitted.
הכל
(19) רַב חִסְדָּא אָמַר אָסוּר לְטַלְטְלוֹ וְהָא רַב יִצְחָק בַּר אַמֵּי אִיקְּלַע לְבֵי רַב חִסְדָּא וַחֲזָא הָהוּא בַּר אֲוָּוזָא דַּהֲווֹ קָא מְטַלְטְלוּ לֵיהּ מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָּא וְאָמַר רַב חִסְדָּא חֶסְרוֹן כִּיס קָא חָזֵינַן הָכָא שָׁאנֵי בַּר אֲוָּוזָא דַּחֲזֵי לְאוּמְצָא.
Rav Ḥisda said: It is prohibited to move unsalted meat on Shabbat. The Gemara asks: Didn’t Rav Yitzḥak bar Ami happen to come to Rav Ḥisda’s house, and he saw the meat of that duck? He saw that they were moving it from the sun to the shade so that it would not spoil. And Rav Ḥisda said to the members of his household: We see a case of monetary loss here. One must make certain that the meat does not stay in the sun and spoil. Apparently, Rav Ḥisda holds that it is permitted to move inedible meat. The Gemara answers: The meat of a duck is different, as it is fit to be eaten as raw meat.
ערך אמץ
אמץ – אבר אווזא דחזי לאומצא (שבת קכח.) אי בעי למיכל באומצא שפיר דמי (חולין קיג.) המעלה את העוף פי׳ להאכל נא. אומצא ביעי ומזירקא (חולין צג) נוהג בשליל (פסחים עד) פי׳ אומצא דאסמיק חתיכה של בשר שהאדימה חתכיה ומלחיה אפילו לבשל בקדרה מותר שפדה בשפודא מידב דייב אחתיה אגומרי מישב שייב וכן הלכתא פירוש ביעי בצים בקרמייהו חתכינהו ומלחינהו אפילו לקדרה שריין תלנהו בשפודא שרו מידב דייבן אחתינהו אגומרי מישב שייבן ושרו (א״ב: פי׳ בלשון יוני בשר נא).
א. [רוה פלייש.]
בר אווזא – שחוט.
משמשא לטולא – שלא יסריח.
ואמר להו רב חסדא חסרון כיס חזינא הכא – שאתם מניחים אותה בשמש ומתחמם וסלקוהו על פיו מחמה לצל.
באומצא – כשהוא חי אוכלין אותו. בלא מלח.
אבשר חי מותר לטלטלו בשבת דחזי באומצא.
א. קכח ע״א וכגירסת הרי״ף [וכן בכת״י ואט׳ של הגמרא]. וכל הדיבור בעקבות ר״ח.
שנינו שרב חסדא אמר בענין בשר תפל שאסור לטלטלו בשבת. ושואלים: והא [והרי] רב יצחק בר אמי איקלע לבי [הזדמן לבית] רב חסדא, וחזא ההוא בר אווזא דהוו קא מטלטלו ליה משמשא לטולא [וראה בשר ברווז אחד שהיו מטלטלים אותו משמש לצל] שלא יתקלקל, ואמר רב חסדא לבני ביתו: חסרון כיס קא חזינן הכא [רואה אני כאן], כלומר, עליכם לדאוג שלא ימצא זמן מרובה בשמש שלא ייפסד. נמצא שמותר לדעתו לטלטל בשר שאינו ראוי לאכילה! ומשיבים: שאני בר אווזא, דחזי לאומצא [שונה ברווז, הראוי להיאכל בשר חי, כמות שהוא ללא בישול].
Rav Ḥisda said: It is prohibited to move unsalted meat on Shabbat. The Gemara asks: Didn’t Rav Yitzḥak bar Ami happen to come to Rav Ḥisda’s house, and he saw the meat of that duck? He saw that they were moving it from the sun to the shade so that it would not spoil. And Rav Ḥisda said to the members of his household: We see a case of monetary loss here. One must make certain that the meat does not stay in the sun and spoil. Apparently, Rav Ḥisda holds that it is permitted to move inedible meat. The Gemara answers: The meat of a duck is different, as it is fit to be eaten as raw meat.
הכל
(20) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן ידָּג מָלִיחַ מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ דָּג תָּפֵל אָסוּר לְטַלְטְלוֹ כ בָּשָׂר בֵּין תָּפֵל וּבֵין מָלִיחַ מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ (וּסְתָמָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן).
The Sages taught in a baraita: With regard to salted fish, it is permitted to move it on Shabbat. With regard to unsalted fish, it is prohibited to move it. Meat, both unsalted meat and salted meat, it is permitted to carry it. And this unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.
ערך תפל
תפל – א(שבת קכח.) ת״ר דג מליח מותר לטלטלו דג תפל אסור לטלטלו בשר בין מליח בין חי מותר לטלטלו (א״ב לשון מקרא זה היא כל תפל מבלי מלח פי׳ דג תפל חי ואינו מליח כי יש דג מליח נאכל כמות שהוא חי ותרגום בפסוק בין תפל ולבן דאיתפלו על מנא פי׳ שאמרו שהוא תפל ואין בו טעם).
א. [אונגעזאלצען.]
אותנו רבנן דג מלוח מותר לטלטלו דג תפל אסור לטלטלו. ומטלטלין העצמות בשבת מפני שהן מאכל לכלבים. בשר תפוח שהוא מאכל לחיה מים מגולין שהן ראוין לחתול. כולהו כן הלכה דלית דפליג. ואליבא דבית הלל נשנו דתנן (שבת קנז ע״א) בית הילל אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. ובשילהי מכילתין (שבת קנו ע״ב) אמרי עולא רב ולוי הלכה כר׳ יהודה במוקצה ור׳ יוחנן וזעירי ושמואל אמרי כר׳ שמעון הלכה. ואף על גב דהילכתא כרב באיסורי, במקום ר׳ יוחנן ליתהב וקיימא לן כר׳ שמעון, ואין מוקצה לר׳ שמעון אלא מוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו עליו באותה שבת ומוקצה מחמת חסרון כיס דאמ׳ בשילהי שבת (שבת קנו ע״ב) בפלוגתא דרב אחא ורבינא והלכה כדברי המיקל.
א. עד ׳וקליפין׳ מקורו בפי׳ ר״ח.
ב. ביצה ד ע״א ור״ח שהובא בראבי״ה חולין כ״ד עמ׳ קכ. ועוד.
דג תפל אסור לטלטלו – תימה מדשרי בשר תפל אלמא כר״ש אתיא אם כן דג תפל נמי לישרי כמו בשר תפל וי״ל דדג תפל אינו ראוי לכלבים אי נמי כר׳ יהודה אתיא ודג תפל אע״פ שראוי לכלבים אסור לטלטלו דכל מידי דחזי לאינש לא מקצה לכלבים בשר תפל מותר לטלטלו לרבי יהודה מפני שהוא מאכל לחיה.
דג מליח מותר לטלטלו. לפי שהוא נאכל מחמת מלחו, אבל דג תפל אסור לטלטלו, שאין ראוי לאכלו חי, ולכלבים נמי לא תקינו כיון דחזי ליה לדידיה למחר, אבל בבשר אפי׳ חי ראוי לאכלו.
דג תפל אסור לטלטלו – ואי אמרת נימלחיה משוי ליה אוכלא ואסיר לשוויי אוכלא בשבתא. אי נמי לא חזי ההוא יומא אף על גב דמלח ליה עד שיתייבש מפני שהוא רך ומאוס לאוכלו חי.
דג מליח מותר לטלטלו שהרי נאכל הוא מחמת מלחו דג תפל אסור לטלטלו שדג תפל אינו ראוי לכלום ולכלבים אינו עומד אבל בשר בין חי בין מליח מותר כמו שביארנו מטלטלין את העצמות בשבת מפני שהם ראויים לכלבים ובשר תפוח מפני שראוי לחיה ומים מגולים מפני שראויים לחתול ואסור לשהותן מפני הסכנה:
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: דג מליח — מותר לטלטלו בשבת, דג תפל — אסור לטלטלו. בשר, בין שהוא תפל ובין שהוא מליח — מותר לטלטלו, וסתמא [סתם ברייתא זו] כשיטת ר׳ שמעון.
The Sages taught in a baraita: With regard to salted fish, it is permitted to move it on Shabbat. With regard to unsalted fish, it is prohibited to move it. Meat, both unsalted meat and salted meat, it is permitted to carry it. And this unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.
הכל
(21) תָּנוּ רַבָּנַן למְטַלְטְלִין אֶת הָעֲצָמוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לִכְלָבִים
The Sages taught: One may move bones on Shabbat, because they are food for dogs.
The Sages taught: One may move bones on Shabbat, because they are food for dogs.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.