×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה מִבְּעוֹד יוֹם.
it is in a case where one had a critically ill person in his household while it was still day, before Shabbat, as it is permitted to slaughter the animal for such a person even on Shabbat. Therefore, the unslaughtered animal was not set aside from use.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין טו ע״ב} גרסינן בשחיטת חולין1 בפרקא קמא אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא2 השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מאי טעמא כיון דאי איפשר לכזית בשר3 בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. [המבשל]⁠4 לחולה בשבת אסור
לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו:
{בבלי חולין טו ע״ב} השוחט בשבת וביום הכיפורים אע״פ5 [שמתחייב]⁠6 בנפשו שחיטתו כשרה7: אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכל באומצא מאי טעמ׳ כיון דלא איפשר לכזית בשר8 בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל9 לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו:
{משנה חולין א:ב} מתני׳ השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה: הכל שוחטין ובכל שוחטין [ולעולם] שוחטין10 חוץ ממגל קציר11 והשינים והמגרה12 [והציפורן]⁠13 מפני שהן חונקין: השוחט במגל קציר כדרך הולכתה14 בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ואם החליקו שיניה הרי זו כסכין:
{בבלי חולין טו ע״ב} גמ׳ השוחט במגל יד: די-עבד אין לכתחלה15 לא גזרה16 דילמא אתי למיעבד באידך גיסא פיר׳ מגל יד צידו אחד סכין וצידו אחד מגל:
בצור ובקנה17 לכתחלה לא. בתלוש ולבסוף חיברו אבל במחובר מעיקרו18 אפילו די-עבד שחיטתו פסולה ובתלוש שוחטין לכתחלה דתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של-קנה ומאי ניהו סימונא19 דאגמא:
{בבלי חולין טו ע״ב-טז ע״ב} תניא נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה אמר רב ענן אמר שמואל לא שאנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה20 למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חישינן שמא ידרוס [והא קתאני]⁠21 בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה בין22 שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה (כשרה23) אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת רב פפא אמר כי תניא ההיא בעופא דקליל:
1. בשחיטת חולין: בכ״י נ ובדפוסים שם המסכת: בחולין.
2. אמר...הילכתא: חסר בדפוסים.
3. בשר: חסר ב-גנב.
4. המבשל: ב-גנב, גנד, גנה, כ״י נ, דפוסים, רא״ש חולין (א:כ) נפתח כאן משפט חדש. ראה רמב״ם הל׳ שבת (ב:ט). בכ״י א הוא המשך רצוף למשפט שלפניו: ״והמבשל״.
5. אע״פ: געג: ״אע״ג״.
6. שמתחייב: רק כ״י א: ״שנתחייב״, כבמשנה שם.
7. השוחט בשבת...שחיטתו כשרה: וכן ב-גב, גיג, גסט, געא, געו, געח. גכה, דפוסים עד: ״וביום הכיפורים וכול׳⁠ ⁠״. געד, עד: ״בשבת כו׳⁠ ⁠״, וכן גא לפני הגהה.
8. בשר: וכן כ״י פריס, דפוסים, וכן ב-גכה אחר הגהה. חסר ב-גב, גיג, גלא, גלג, גלט, גסג, גסט, געג, געד, געו, געח.
9. המבשל: גא, גב, גיג, גכה, גלא, גלג, גלט, גסג, געג, געד, געו, עח, כ״י פריס. כ״י א, דפוסים ״והמבשל״.
10. ובכל, ולעולם: גב, גכה, געג, געז, כ״י פריס, כבה״ג, וכן בויקרא רבה (יג:ג). (וכצ״ל בכ״י א, אלא שם משובש: ״ובכל, לכולן״). גא, גיג, גלא, גלב, גלג, גסג, געד, געח, דפוסים: ״ולעולם, ובכל״, וכן בפירוש בשם ר״ח (גנזי קדם ג׳ עמ׳ ס״ח, ושם הסביר את הסדר). רמב״ם פיהמ״ש. מותאם להמשך: ״חוץ ממגל וכו׳⁠ ⁠״. בה״ג הוא מנותק מההמשך.
11. קציר: חסר (כאן) ב-גיג, געח.
12. והשינים והמגרה: גכה, גסג, געד: ״והמגירה והשינים״ וכנראה גם גיט.
13. והציפורן: גיט, גכב, גלא, גלב, גסג, געג, געד, געז, כ״י פריס, דפוסים. וכן בר״ח (שם), ורמב״ם פיהמ״ש ובבמשנ״ת הל׳ שחיטה (א:יט). חסר בכ״י א, גיג, גכה, גלג, געח, וכן ב-גב לפני הגהה.
14. הולכתה: וכן בכל קטעי הגניזה. כ״י פריס, דפוסים (כאן): הליכתה.
15. לכתחלה: גב: ״אבל לכתחלה״.
16. גזרה: חסר ב-גכב, גלג, געד, געח.
17. געד מוסיף כאן: ״דאי עבד אין״, כבמאמר הקודם.
18. מעיקרו: גב, גכב: ״מעיקרא״.
19. סימונא: וכן ב-גא, גב, גיט, גכב, גלא, גלג, גנ. גכה, געג, כ״י פריס, דפוסים: ״סימוניא״, וכן בפירוש ר״י אלמדארי. גלב: ״סימנא״.
20. וצואר בהמה: גנ: ״וצואר הבהמה״. גכה: ״והצואר של בהמה״.
21. והא קתאני: רק כ״י א: ״והאי דקתאני״.
22. בין: גב געט, כ״י פריס: ״ובין״.
23. כשרה: רק כ״י א. חסר ב-גא, גב, גכב, גלא, גלג, גנ, גנז, געג, געט, גקלט, כ״י פריס, דפוסים.
שהיה לו חולה – מע״ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת.
תוס׳ בד״ה כגון כו׳ ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. נ״ב פי׳ כך הוא לשם לפי המסקנא ע״ש:
הרי זה כגון שהיה לו חולה שיש בו סכנה מבעוד יום, שמצוה לשחוט בשבילו אפילו בשבת, ולכן לא היה בבהמה איסור מוקצה, שהרי זה כאילו יועדה לכך.
it is in a case where one had a critically ill person in his household while it was still day, before Shabbat, as it is permitted to slaughter the animal for such a person even on Shabbat. Therefore, the unslaughtered animal was not set aside from use.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִי הָכִי מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָסַר כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה וְהִבְרִיא.

The Gemara asks: If so, what is the reason that Rabbi Yehuda prohibited consumption of the meat on Shabbat? The Gemara answers: He issued this ruling in a case where one had a critically ill person in his household before Shabbat and that person recovered. In that case, although the unslaughtered animal was not set aside from use when Shabbat began, it is prohibited to slaughter it on Shabbat. According to Rabbi Yehuda, if he slaughtered it unwittingly, its consumption is prohibited on Shabbat.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מ״ט דרבי יהודה – הא אפי׳ במזיד איסור שבת ליכא וכ״ש בשוגג.
והבריא – היום בשבת איסור מוקצה ליכא דהא בין השמשות חולה היה הלכך לר״מ דלאו משוי שוגג דאיסור שבת שרי ולרבי יהודה אסור דאיסור שבת דשוגג איכא דהא הבריא.
כגון שהיה לו חולה והבריא – וא״ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר״מ בשוחט לחולה והבריא ור׳ יהודה נמי אמאי לא אסר משום מוקצה דלא אסר אלא משום דקניס שוגג אטו מזיד כדאמרינן בהניזקין (גיטין נג:) דבעיא היא בשילהי אין צדין (ביצה דף כו:) אם יש מוקצה לחצי שבת אם לאו וי״ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם דשרי התם אי נמי רב גופיה מספקא ליה דשמא אין מוקצה לחצי שבת ולהכי לא אוקמיה כר״מ אלא כר׳ יהודה דאסר משום דקניס שוגג אטו מזיד.
כגון שהיה לו חולה והבריא. קשיא ליא ודילמא תנא נמי בשהיה לו חולה קא מיירי. איכא למימר אם כן ליתני מבשל, מדלא תני כדתניא בפלוגתייהו, לאשמועינן רבותא בשוחט תנא הכיב. אי נמי רב מידע ידע מאי תנא קמיה.
ואיכא למידק מאי דוחקיה דרב לאוקומה למתני׳ בשהיה לו חולה מבעוד יום והבריא ואסורה באכילה ליומה ור׳ יהודה היא, לוקמה בשלא היה לו חולה ור׳ מאיר. איכא למימר שבת דומיא דיום הכפורים קתניג, מה יום הכפורים לא שנא היה לו חולה ולא שנא לא היה לו חולה, כל זמן שכנגדו במזיד מתחייב בנפשו, בשוגג לערב כשרה וביומיה אסורה, אף שבת כן. ואלו לר׳ מאיר בשהיה לו חולה מבעוד יום, אע״פ שמתחייב בנפשו, בשבת מותרת בשוגג ביוםד הכפורים אסורה. ואי קשיא לךה הא מעיקרא קס״ד לאוקומה כר׳ יהודה דהכנה. ההיא מקמי דתקום לן שבת דומיא דיום הכפורים קתני. וכענין הזה שמעתי בשם ה״ר משה ב״ר יוסף ז״ל.
א. בשטמ״ק הוסיף ביאור: דמ״מ אמאי משתיק ליה, דילמא תנא וכו׳.
ב. ראה שטמ״ק.
ג. תוס׳ ד״ה כי שרי, ורבינו הרחיב תירוצם. וראה בעל המאור.
ד. הגרר״ב הגיה: וביום.
ה. ראה שטמ״ק שהקשה כן על בעל המאור: ויש מי שהקשה עליו, דא״כ לעיל כי משני לכולהו תירוצי אמאי לא פריך ליה הכי׳. עיי״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אי הכי [אם כך], אם בזה מדובר, מאי טעמא [מה הטעם] של רבי יהודה דאסר [שאוסר]? ומשיבים: הכוונה היא כגון שהיה לו חולה בערב שבת והבריא בינתיים, שאף על פי שאיסור מוקצה לא היה כאן, מכל מקום איסור שחיטה בשבת יש כאן, ולדעת ר׳ יהודה גם אם עשה כן בשוגג הרי זה אסור בשבת עצמה.
The Gemara asks: If so, what is the reason that Rabbi Yehuda prohibited consumption of the meat on Shabbat? The Gemara answers: He issued this ruling in a case where one had a critically ill person in his household before Shabbat and that person recovered. In that case, although the unslaughtered animal was not set aside from use when Shabbat began, it is prohibited to slaughter it on Shabbat. According to Rabbi Yehuda, if he slaughtered it unwittingly, its consumption is prohibited on Shabbat.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְכִי הָא דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַדָּא אָמַר רַב הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת אָסוּר לַבָּרִיא הַמְבַשֵּׁל לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת מוּתָּר לַבָּרִיא.

And that which Rav silenced the tanna for not stating that an unslaughtered animal is set aside from use, even when the prohibited labor of slaughter was performed unwittingly, is in accordance with that which Rav Aḥa bar Adda says that Rav says, and some say it is that which Rabbi Yitzḥak bar Adda says that Rav says: In the case of one who slaughters an animal to feed an ill person on Shabbat, it is prohibited for a healthy person to partake of the slaughtered animal on Shabbat. In a case of one who cooks food to feed an ill person on Shabbat, it is permitted for a healthy person to partake of that food.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא פעמים שהשוחט [בשבת] מותר לבריא כלומר מה שנותר לחולה מן הבשר כגון שהיה לו חולה מע״ש ומוכנת היה לשחוט מע״ש ולא הבריא החולה ומבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת במחובר דלא היה ראוי מע״ש וביום השבת קצץ ובישל ועכשיו עשה איסורא:
וכי הא – כלומר הא דאוקימנא דמשום איסור מוקצה שתקיה רב לתנא ואע״ג דבאיסור שבת שוגג הוה היינו כי הא דאמר רב.
השוחט לחולה – שנחלה ביום השבת.
אסור – לאכול בריא מאותה בהמה בו ביום דאע״ג דאיסור שבת ליכא דפיקוח נפש דוחה את השבת איסור מוקצה מיהא איכא דבין השמשות מוקצה הואי ולא היתה ראויה לישחט בשבת דהא עדיין לא היה חולה.
המבשל – בשר שהיתה שחוטה מאתמול ובשלה היום לחולה שנחלה היום מותר לבריא.
הא דאמר רב דימא מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, דוקא בשהיה לו חולה מבעוד יום אבל אם לא היה לו חולה מבעוד יום אסור משום מוקצה מחמת איסור, ואפילו לר׳ מאיר דשרי במבשל משום דראוי לכוס אבל בשוחט אסור. ואני תמה על הרב אלפסי שלא הביא ........ דשחט לחולה [שהיה חולה מב]⁠עוד יום, והביא דינו בדין מבשל ........ אבל לא היה חולה [מבעוד יום] אסור משום מוקצה. ואם היה חולה מבעוד יום ........ דשמא [ה״ה בשהיה חולה].
אמר המאירי השוחט במגל יד וכו׳ פי׳ מגל יד הוא שיש לו שני פיות מצד אחד חלקה כסכין ומצד אחר יש בו פגימות הרבה ויש מפרשים בה שהוא כלי הנקרא פודאדוייראה בלע״ז ויוצא כמין שן מאחריה שהוא קצר ואין בו שיעור שחיטה וסוף הדברים כל שהוא כלי שמלאכה מצוייה בו משני צדדין וצד אחד ראוי לשחיטה וצד שני אינו ראוי לשחיטה הוא בכלל זה ולכתחלה לא ישחוט בה אף בצד שהוא סכין שמא יפשע וישחוט מן הצד האחר הא בדיעבד שחיטתו כשרה וצור וקנה שמשנה זו מוכחת שאף הם לא ישחוט בהם לכתחלה תנאים יש בה והוא שאם הם תלושים לגמרי שוחט בהם לכתחלה ואם הם מחוברים כגון קנה העומד מאליו וצור היוצא מן ההר אף מכותל מערה (אבל) [אף] בדיעבד שחיטתו פסולה לא נאמרו הדברים לאסור לכתחלה ולהכשיר בדיעבד אלא בתלוש ולבסוף חברו וכן הלכה:
וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושבים לעיקר הענין, ואומרים: ומה שהסברנו שרב השתיק את התנא על שלא הבחין בין מבשל בשבת לשוחט בשבת, הריהו כי הא [כמו זו] שאמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רבי יצחק בר אדא אמר רב: השוחט בשבת לצורך חולה שחלה חולי שיש בו סכנה בשבתאסור לבריא לאכול מן הבשר, המבשל לחולה שחלה בשבת בשר בהמה שנשחטה מערב שבת — מותר לבריא לאכול ממנו.
And that which Rav silenced the tanna for not stating that an unslaughtered animal is set aside from use, even when the prohibited labor of slaughter was performed unwittingly, is in accordance with that which Rav Aḥa bar Adda says that Rav says, and some say it is that which Rabbi Yitzḥak bar Adda says that Rav says: In the case of one who slaughters an animal to feed an ill person on Shabbat, it is prohibited for a healthy person to partake of the slaughtered animal on Shabbat. In a case of one who cooks food to feed an ill person on Shabbat, it is permitted for a healthy person to partake of that food.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַאי טַעְמָא הַאי רָאוּי לָכוֹס וְהַאי אֵינוֹ רָאוּי לָכוֹס.

What is the reason for this distinction? This food was fit to be chewed before it was cooked, and therefore it was not set aside from use when Shabbat began, and the meat of that animal was not fit to be chewed before the animal was slaughtered, and therefore it was set aside from use when Shabbat began.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מ״ט האי – בשר הוה חזי להאי בריא בין השמשות לכוס חי הילכך אין כאן איסור מוקצה ואיסור שבת נמי אין כאן דהא לחולה בשלה.
והאי – שוחט לא היה בין השמשות ראוי לכוס ואיכא איסור מוקצה אע״ג דאיסור שבת ליכא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי טעמא [מה טעם] ההבדל? האי [זה] הבשר שאינו מבושל ראוי היה לכוס אותו גם לפני הבישול, ולא היה מוקצה בכניסת השבת, ואילו האי [זה] שלא נשחט קודם השבת אינו ראוי לכוס קודם השבת, שהרי הוא אבר מן החי והוא נעשה מוקצה בכניסת השבת.
What is the reason for this distinction? This food was fit to be chewed before it was cooked, and therefore it was not set aside from use when Shabbat began, and the meat of that animal was not fit to be chewed before the animal was slaughtered, and therefore it was set aside from use when Shabbat began.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב פָּפָּא פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט מוּתָּר כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה מִבְּעוֹד יוֹם מְבַשֵּׁל אָסוּר כְּגוֹן שֶׁקָּצַץ לוֹ דַּלַּעַת.

Rav Pappa says: There are times when one slaughters for an ill person on Shabbat and it is permitted for a healthy person to eat the meat on Shabbat, such as where he had a critically ill person in his household before Shabbat and the animal was designated for slaughter while it was still day, before Shabbat; in that case, it was not set aside from use. And there are times when one cooks on Shabbat for an ill person and it is prohibited for a healthy person to eat the food on Shabbat, such as where one cut a gourd that was attached to the ground for the ill person on Shabbat. Because it is prohibited to detach the gourd on Shabbat, it is set aside from use and forbidden.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב דימי הילכך השוחט לחולה בשבת וכו׳ באומצא חי לכוס כלומר חתיכה קטנה של בשר:
פעמים שהשוחט – לחולה מותר לבריא לכוס כגון שהיה לו חולה מבעוד יום דאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור שבת.
והמבשל – לחולה שנחלה היום אסור לבריא.
כגון שקצץ דלעת – מן המחובר ובשלה לו דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה ומוקצה דידה משום דקשה היא ולא היא חדא דדלעת רכה היא יותר מן הבשר ועוד קצץ מן המחובר משמע דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חיתוך כגון (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפני הבהמה.
כגון שקצץ לו דלעת – פירש בקונטרס מדנקט קצץ משמע דאיירי מן המחובר וקשה דא״כ מאי איריא מבשל אפילו כי לא נתבשל נמי אסור ואומר ר״ת דבתלושה איירי ושייך נמי בתלושה לשון קציצה כמו כאן קיצץ בן עזאי תורמוסי תרומה בפ׳ במה מדליקין (שבת דף לד.) ובריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג:) אדמוקדך יקוד קוץ קרך וצלי דבתלושה איירי והא דלא נקט לשון חתיכה כדתנן (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפי שדרך לקוצצן בחתיכות גדולות כשבאין לבשל שייך בו לשון קציצה ומבשל אסור משום דדלעת לא חזיא לכוס כדאמרינן במס׳ תמיד (דף כז:) כל מידי לא תפלט קמי רבך בר מקרא חייא דכפתילה של אבר דמיא וא״ת והא חזיא לבהמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם כדמסיק בפ״ק דביצה (דף ו:) גבי אפרוח שנולדה בי״ט וי״ל כיון דדלעת עומדת לאדם ואינה ראויה לאדם הוי מוקצה אע״ג דחזיא לבהמה.
מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. פרש״י מבשל לחולה שנחלה היום אסור לבריא בשקצץ לו דלעת מן המחובר. למדנו ממנו ז״ל שאם היה חולה מבעוד יום, אף המחוברין שלו מוכנין הן אצלוא.
מותר לבריא בו ביום באומצא. ישב שלמדין מכאןג שבשר בלא מליחה מותרת בצלי או באומצא, שהרי בשבת אסור למלוח, כדאמרינן בפ׳ כלל גדולד האי מאן דמלח בישרא מיחייב משום מעבד. ואע״ג דלא אמרו אלא דקא בעי לה לאורחאה, מיהו פטור אבל אסור הוא, כדאמרינן בפ׳ שמנה שרציםו גבי פוגלא ממלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא, כל שכן הכא דאסור למלוח כלל בשבת דהא מתקן ליה. וכל שכן שאם הוא אסור בלא מליחה דהשתא משוי ליה אוכל לגמרי ואסורז. ובפ׳
מפניןח אמרינן גבי בר אווזא שאני בר אווזא דחזי לאומצאט, ובשלהיי פ׳ נוטלכ אמר רבא אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי, הא חזי לאומצא, ולקמן בפ׳ כל הבשרל גבי כבדא אמרינן רב נחמן חלטי ליה [ברותחין] ורב הונא חלטי ליה בחלא, אלמא דם הנבלע באיברים מותר. ואמר שמואל משום ר׳ חייאמ השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים, ואיבעיא להו אם מותר למיכליה באומצאנ, אלמא בעלמא שריס.
ואלו הראיות דוחין אותן ואומרין דבר אווזא דמפנין ובר יונה דנוטל, מלוחין הוו לצלי. וכבדא לא ראיה היא, דשאני דמא דכבדא מדמא אחריתי, דכל היכא דלא פריש שרי, דרחמנא אסר לן דמא שרא לן כבדאע, וההיא דפ׳ כל הבשר במליחה קאמר, וכן כתב שם רש״י ז״לפ. והא דאמרינן בשמעתין נמי במליחה היא, כגון שמלח לחולהצ, וליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, דמליחה גופה דרבנן היא ולא גזרו בה.
ובמס׳ מנחות בפ׳ ראשוןק גרסינן במלח יכול יתן בו טעם כבינה, ת״ל תמלח, כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלחר וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, אמר אבייש וכן לצלית. ונסחא אחרינא וכן לקדרהא. וכתב הראב״ד ז״לב דהך נוסחא ליתא, דאלו לקדרה מולח ומשהאג ומדיח בעי, כדאמר שמואלד אין הבשר יוצא מידי דמו עד שידיחנו יפה יפה וימלחנו יפה יפה, ומאי וכן. ועוד אפי׳ תימא אמולחו והופכו וחוזר ומולחוה קאמר, פשיטא דקדירה מילחא בעי מכל צד, ומאי קמ״ל אביי. אלא הך נוסחא דכתיב בה וכן לצלי עיקר. ונקיטינן מינה דצלי נמי בעי מליחה משני צדדין וצולהוו עם מלחו מידז. כך כתב הראב״ד ז״לח.
אבל עיינתי בדברי הראשונים ומצאתי לרב אחא משבחא גאון ז״ל שכתב בשאלתא דויקראט וכי אסיר דם האברים היכאי דפריש, אבל היכא דלא פריש, מיכליה באומצא לית לן בהכ, האי מוזירקא אע״ג דלא פריש אסיר, דאמר ר׳ אבא אמר רב יהודה חוטין שבלחי אסוריןל. וכן כתוב בהלכות גדולותמ ובחבור הרב ר׳ יהודה הנשיא ז״לנ וכי בעינן מליחה לקדרה אבל לצלי לא בעינן מליחה דנורא משאב שאיבס. ור״ח כתב בפ׳ כל הבשרע מיהא שמעינן דאסיר למבלע דם באברים, והאוכלו כאלו אוכל דם הוא חשוב, אבל דם המובלע באברים מעצמו אינו כדם, דגרסינן בפ׳ כל הזבחים שקבלו דמןפ ש״מ דם המובלע באברים דם הוא ודחינן משום שמנונית, ע״כ.
והכי נמי מסתברא מדגרסינן בפ׳ הזרועצ חוטין שבלחי אסורים וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה, ולא היא, אי בטויא מידב דאיב, אי לקדרה אדמחתך להו ומלח להו מידב דאיב. מדלא אמרינן בטויא אדמלח להו וטוי להו מידב דאיב, ש״מ דאפי׳ חוטין נמי לא בעי מליחה, וכל שכן בישרא אחריתי. ואפי׳ למאן דגרסק התם במנחות וכן לצליר, נ״ל דהכי קאמר, וכן מותר לעשות מי שרוצה למלוח הצלי שלו, שלא תאמר אע״פ שמותר לאכול בלא מליחה, במליחה אסור עד שידיחנו, מפני שהמלח בולע הדם והוא מפליטו בבשר, או שהמלח עצמו נאסר משום דם והוא נאכל עם הצלי, קמ״ל שהמלח על ידי האור מפלט פליט מבלע לא בלעש, ומותר ליתן על הצלי מלח ולצלותו מיד ואין צריך להדיח ולא לנפץ. ונוסחא דקדירה קמ״ל שצריך למלוח משני צדדין, ואפי׳ נתן מלח הרבה מצד אחד אינו יוצא מידי דמו בכך, וקמ״ל נמי שאינו צריך לבוננו כבניןת אלא במולח פחות מיכן סגי, כדרך שהוא מולח בקדשים. ור״ח ז״ל גורס וכן לצליא, והוא אומר אינו צריך מליחה. ובפ׳ ואלו דברים שבפסחיםב אמרינן לענין שעירי הרגלים בשבת חי נאכלין צלי אינן נאכלין, אלמא בלא מליחה נאכלין, שאברי חטאות אינן קרבין ואינן טעונין מליחה משום גבוה, ולצורך הדיוט אסור למלוח כדאמרן לעיל, ואפי׳ הכי חי נאכלין בלא מלחג.
א. ראה חי׳ הרשב״א ד״ה הא דאמר רבא, רא״ה ושטמ״ק.
ב. דברי רבינו דלהלן הובאו בחי׳ הרשב״א להלן צג, א ובתוה״ב בית שלישי שער שלישי (עמ׳ 140), בחידושי הרא״ה כאן, בריטב״א להלן קיב, א, בר״ן ובחידושי הר״ן כאן ולהלן צג, א.
ג. בחי׳ הרשב״א להלן שם בשם רבינו יצחק ז״ל. וראה ספר התרומה סי׳ סב, תוס׳ ותוס׳ רא״ש לעיל יד, א ד״ה נסבין, תוס׳ פסחים עד, א ד״ה מולייתא, סמ״ג לאוין סי׳ קלד, הרוקח סי׳ תכח, אור זרוע הל׳ בשר בחלב סי׳ תעז, תוס׳ תלמיד ר״ת על התורה דברים יב, כג.
ד. שבת עה, ב.
ה. שהיא מליחה גדולה, התם לענין חיובי חטאת, אבל [בכל דהו] ודאי פטור אבל אסור, לפי שהמלח מכשיר האוכל [ומתקנו] כדאמרינן פרק שמונה שרצים וכו׳ (חידושי הרא״ה ור״ן ד, א בדפי הרי״ף). ועי׳ ראבי״ה חולין סי׳ אלף קכב (עמ׳ קמו).
ו. שם קח, ב.
ז. בשו״ת מהר״ח אור זרוע סי׳ כד דחה ראיה זו: ׳שמא מותר למולחו כמו ביצה, ולא דמו לצנון שאסור להשהותו במלח בשבת, כי בזה הוא מיתקן, אבל הבשר אינו מיתקן בשהייתו במלח אלא שמוציא את דמו, ויהא מותר כרבא דאמר אין עיבוד באוכלין דדמי להטבלת צנון במלח דשרי׳. והיא שיטת הראשונים שפסקו כרבא שם שאין עיבוד באוכלים, ראה רמב״ם (הל׳ שבת פי״א ה״ה) ורבינו חננאל ועוד (וראה ראבי״ה סימן רכג, או״ז ח״ב סי׳ עג). אולם, מדברי רבינו כאן והרשב״א והר״ן המצויינים לעיל, נראה שפסקו כרבה בר רב הונא שם. וכ״נ בשבלי הלקט סי׳ פח, ובשטמ״ק ביצה יא, ב בשם הריטב״א. וכן מבואר בשו״ת הראב״ן (סימן כד). וכן פסק הרי״ד בפסקיו שבת עה, א. וכבר תמה ע״ז במג״א (סי׳ שכא סק״ז) שהביא דברי הרשב״א, ותמה על זה, שבגמרא משמע שהלכה כרבא דאמר שאין עיבוד באוכלין, דבתרא הוא. וצ״ע. ע״ש. ועי׳ שעה״מ הל׳ יו״ט פ״ג ה״ד שכיון שרב אשי מפרש למילתיה דרבה בר רב הונא, דהיינו היכא דקא בעי ליה ליה לאורחא, אלמא הלכתא כוותיה. וכן מפורש בפסקי הרי״ד שם.
ח. שם קכח, א.
ט. ראיה זו הובאה בשו״ת רש״י סי׳ שטז, וכתב שם: וכ״ש לצלי דנורא משאב שאיב. אבל בפסחים עד, א ד״ה שריא נראה מרש״י שצריך מליחה מועטת לצלי. וכ״כ בספר האורה סי׳ קט. ועי׳ תוס׳ שם.
י. מכאן עד לאומצא הוא ע״פ כי״ל ושטמ״ק, ונשמט בכי״י האחרים בטעות הדומות.
כ. שם קמב, ב.
ל. קיא, א.
מ. להלן קיג, א.
נ. כן גרס רבינו בגמ׳ שם, ראה שם ד״ה הא לדידיה, וראה חידושי הרשב״א להלן שם שכגירסא זו הכריע הרמב״ן. וכן הובא בכ״י תוס׳ תלמיד ר״ת על התורה שם, שכן הוא בספרים המדוייקים ובספר רבינו גרשום. והיא גירסת הרי״ף שם (מב, ב בדפי הרי״ף), ראה עיטור שער הכשר הבשר (הוצ׳ רמ״י ג ע״ג), והעיטור שם, הרמב״ן (ראה רשב״א חולין שם), הרשב״א, הרא״ש שם (סי׳ נ) והר״ן (על הרי״ף שם). וכ״נ שגרס הרמב״ם פ״ו ה״ט, ראה כס״מ שם וב״י יו״ד סז אות ג. אבל לפנינו שם: הא לדידיה שפיר דמי. והיא גירסת רש״י שם.
ומ״מ אף לגירסת רש״י ניתן לפרש שהוא בלא מליחה, ראה ספר התרומה שם: ׳הא לדידיה שפיר דמי, והיינו בלא מליחה לצלי או חי, דאי לקדירה ולמליחה מאי קאמר או דילמא אפי׳ לדידיה אסור׳ וסיים שם: וכן איתא ברוב ספרים ה⁠(ל)⁠א לדידיה ש״ד באומצא׳.
ס. ראה רא״ש להלן שם סי׳ נ, וראה מרחשת ח״א סי׳ כח, א.
ע. להלן קט, ב.
פ. קיג, א ד״ה הא לדידיה. וראה חידושי רבינו שם.
צ. ובתוס׳ ואו״ז שם כתבו דאפשר דמיירי שעבר ומלח, או שמלח עכו״ם. ועי׳ כו״פ סי׳ יא.
ק. כא, א. [וצ״ל: פרק שלישי].
ר. תיבה זו נוספה מכי״ל.
ש. כ״ה לפנינו שם, ובתוס׳ פסחים עד, א ד״ה הא, סמ״ג לאוין קלד, או״ז שם, ובתמים דעים שם. ובתוס׳ ותוס׳ הרא״ש כאן: רבה. ובפסקי הרא״ש סי׳ יט: רבא.
ת. ראה סמ״ג שם: ׳אפס לפירוש רבינו חננאל ובסדר קדשים כתב יד רבינו גרשם מאור הגולה גריס: וכן לצלי׳ [וכ״ה בריטב״א להלן שם]. וכן גרס הריצב״א, הובא בסמ״ג שם.
א. כן גרסו התוס׳ שם, ואו״ז וסמ״ג וספר התרומה שם.
ב. בחי׳ הרשב״א להלן צג, ב: ׳אבל הראב״ד ז״ל כתב בסוף איסור משהו שלו דבגירסא ספרדים מצא וכן לצלי והיא ישרה בעיניו׳. וראה תמים דעים סי׳ יד (שו״ת הראב״ד סי׳ צג) בקיצור. ושם ציין הראב״ד: ׳וכבר כתבתי מזה בספר האיסור והיתר שחברתי לפני הרב ר׳ משלם ז״ל׳.
ג. אבל לצלי א״צ שהיה, ראה חי׳ הרשב״א שם בשם הראב״ד: שהרי זו אין צריך שהייה במלח, ולקדרה בעי שהייה. וראה ראש יוסף להלן צז, ב ד״ה גמרא וכ״ת.
ד. להלן קיג, א.
ה. שטמ״ק נוסף: בלבד.
ו. מכאן עד ׳מיד׳, בכי״ל (עה״ג) ושטמ״ק. בשאר כי״י ליתא.
ז. בחי׳ הרשב״א שם: ומיהו לא בעי שהייה ולא בעי הדחה, אלא מולחו וצולהו מיד עם מלחו׳. וראה רמב״ם הל׳ מאכ״א פ״ו הי״ב, ומ״מ שם שכן דעת המפרשים. וראה באריכות בשו״ת אגרות משה יו״ד ח״א סי׳ כה.
ח. לדעה זו צריך מליחה לצלי. וכן דעת הריצב״א, הובא בסמ״ג שם. ובדעת הרמב״ם הל׳ מאכ״א פ״ו הי״ב, ראה מ״מ ולח״מ שם, וב״י יו״ד סי׳ עו.
ט. שאי׳ קסח.
י. כי״ל ושאילתות שם. בהוצ׳ הגרשז״ר בטעות: הינו.
כ. בספר ׳איסור משהו׳ לרבינו משולם מלוניל (נדפס בקובץ על יד (ס״ח) יא (ב) עמ׳ 73: ׳פירש רב אחא... באומצא שפיר דמי. פי׳ באומצא... ואם אוכל הבשר כשהוא חי אע״פ שלא מלחו מותר׳.
ל. בשאילתות שם: דאמר רבא אמר שמואל חוטין שביד אסורין. ולהלן צג, א: אמר רב אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חוטין שביד אסורין. ולהלן קלג, א: אמר רב אבא אמר רב הונא אמר רב חוטין שבלחי אסורין.
מ. הל׳ דם ד״ו קלג, א.
נ. בתוה״ב שם: הרב רבי יהודה ברבי ברזילי ברצלוני ז״ל.
ס. וכ״ד רבים מן הראשונים, ראה אשכול (אלבעק) ח״ב עמ׳ 122, ואו״ז וסמ״ג וספר התרומה שם, ראבי״ה סי׳ אלף וצח, מרדכי חולין רמז תשיט.
ע. להלן קיג, א.
פ. זבחים כו, א.
צ. להלן קלג, א.
ק. בכי״ל: דאמ׳.
ר. ראה חידושי הרא״ה ובבדה״ב בית ג שער ג (עא ע״ד) ור״ן (ד, ב בדפי הרי״ף).
ש. שטמ״ק. בכל כה״י חסרה המלה ׳בלע׳. [וראה תוה״ב הקצר (עמ׳ 140 שהוסיף: ׳בד״א במלחו ומעלהו לצלי, אבל אם שהה במלחו, המלח בולע את הדם ונאסר׳. וכ״כ רבינו דוד בפסחים שם, וראה הערות שם. אבל במ״מ הל׳ מאכ״א פ״ו הי״ב חולק וסובר שאפילו בלי המלח מן הדם הכל יוצא ע״י האור. ועי׳ טוש״ע יו״ד סי׳ עו ס״ב].
ת. נראה שרבינו פירש מסקנת הגמ׳ שם: כבינה, שלא יתן יותר מדי, וכן מפורש בשמו בתוה״ב שם: שאינו צריך לבוננו כבינה. וכ״נ מרש״י ותוס׳ שם. וכן פירש הריצב״א בסמ״ג שם: כבינה הנותנת טעם גדול באדם, ת״ל תמלח שדי במליחה מועטת. אבל בערוך ע׳ בן (ב) פירש: כלומר כל דהו מלח. וכן פירש הראב״ד בתו״כ דבורא דנדבה פרק יד ה״ד. וכן פירש ר״ת, הובא בסמ״ג שם וברשב״א וריטב״א להלן שם, שהוא מעט מלח, כבינה המועטת שנותן טעם באדם. וראה אגרות משה שם. [ומ״מ ייתכן שאין ראיה שרבינו מפרש כך אוקימתא דרב אשי שם ״כבינה״, אלא כיון שאליבא דאביי עסקינן (ראה לעיל שכן גירסת רבינו), שאמר שם וכן לקדירה, ואביי מפרש שם: יכול יעשנו כבנין, עיי״ש].
א. ראה סמ״ג ותוס׳ פסחים שם.
ב. עא, א.
ג. והרא״ה בחידושיו ובבדה״ב שם כתב (לפירושו שם ש׳וכן לצלי׳ הוא לענין קרבנות שצריך לאכלם במלח): ׳והא דאמרי׳ וכו׳ לענין שעירי הרגלים וכו׳ התם נמי במליחה הוא דנאכלין חיים, דאע״ג דאסירי מליחה בשבת, לענין קרבן במקדש שרו רבנן׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות בד״ה כגון שקצץ לו דלעת כו׳ ואם תאמר והא חזיא לבהמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם כו׳ עכ״ל ומוקצה מחמת איסור בישול ליכא כאן כיון דבלא בישול ליכא איסור כלל לאוכלו אלא משום דלא חזיא ליה לכוס משא״כ גבי השוחט דבלא שחיטה מחמת איסור אבר מן החי אסור לאכלו כך פרש״י לעיל:
ודע שהרשב״א הקשה לפרש״י דגבי השוחט דמותר נקט חולי מבע״י [וגבי מבשל] דאסור קמיירי דוקא בנחלה היום הא בשוחט נמי אסור בנחלה היום וכן במבשל נמי מותר בחולה מבע״י [ועוד] דמשמע דמבשל נמי אחולה מבעוד יום דנקט קאי וכתב מתוך זה דקיים פיר״ת דבדלעת תלושה איירי ע״ש באורך ולולי פרש״י דבנחלה היום היה נ״ל לפרושי נמי דמבשל אחולה מבע״י קאי אלא דסתם חולה צריך לבשר ולא צריך לאכילת דלעת ולכך אין מקציץ ממנו בשר ומותר לבריא אבל הדלעת המחובר היה מקציץ ממנו בבין השמשות ודו״ק:
תוס׳ ד״ה כגון כו׳ וי״ל כיון דדלעת עומדת לאדם. לפ״ז למאי נדחקו לעיל דף יד ע״א ד״ה מחתכין הא בפשיטות י״ל בתלישה ותליא שפיר בפלוגתא דר״י ור״ש דביה״ש היה עומד לאדם וכיון דא״י לבשל בשבת הוי מוקצה וכשבא בשבת לחתכו לכלבים נעשה עתה מוכן לבהמה והוי כמו נבילה דפליגי אי אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות וצ״ע:
אמר רב פפא: פעמים שגם השוחט בשבת מותר לבריא לאכול מן הבשר — כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, והבהמה עמדה לשחיטה בכניסת השבת, ולא היתה מוקצה. ומצד שני, פעמים שמבשל בשבת אסור לבריא לאכול מן המבושל — כגון שקצץ לו בשבת דלעת מן המחובר ובישל אותה, מפני שהיתה מוקצה מחמת האיסור לקוצצה.
Rav Pappa says: There are times when one slaughters for an ill person on Shabbat and it is permitted for a healthy person to eat the meat on Shabbat, such as where he had a critically ill person in his household before Shabbat and the animal was designated for slaughter while it was still day, before Shabbat; in that case, it was not set aside from use. And there are times when one cooks on Shabbat for an ill person and it is prohibited for a healthy person to eat the food on Shabbat, such as where one cut a gourd that was attached to the ground for the ill person on Shabbat. Because it is prohibited to detach the gourd on Shabbat, it is set aside from use and forbidden.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא הִלְכְתָא הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת מוּתָּר לַבָּרִיא בְּאוּמְצָא מ״טמַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה כִּי קָא שָׁחֵיט אַדַּעְתָּא דְּחוֹלֶה קָא שָׁחֵיט הַמְבַשֵּׁל לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת אָסוּר לַבָּרִיא גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ.:

Rav Dimi of Neharde’a says that the halakha is: In the case of one who slaughters for an ill person on Shabbat, it is permitted for a healthy person to eat the raw meat [be’umtza]. What is the reason that it is permitted? Since it is impossible for an olive-bulk of meat to be permitted without slaughter of the entire animal, when he slaughters the animal, he slaughters it with the ill person in mind. Since slaughter of the animal was permitted, all its meat is permitted even for a healthy person. In the case of one who cooks for an ill person on Shabbat, it is prohibited for a healthy person to eat the food on Shabbat. What is the reason that it is prohibited? It is due to a rabbinic decree lest he increase the amount of food that he is cooking on behalf of the healthy person.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלכתא השוחט לחולה בשבת – לחולה מבעוד יום.
באומצא – לכוס.
אדעתא דחולה קא שחיט – וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה.
השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו חי בלא בישול. דכיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה שחיט. והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא שמא ירבה בשבילו לבשל.
גמרא. הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. ומיירי בשהיה לו חולה מסוכן מבעוד יום, דליכא משום מוקצה.
[כי קא שחיט, אדעתא דחולה קא שחיט. וליכא למיגזר שמא ירבה בשבילו, דהא אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה].
המבשל לחולה בשבת אסור לבריא. גזירה שמא ירבו בשבילו, פירש הרב ז״ל גזירה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו, ומשום הכי גזרינן שמא יעשה כך. לפי שיבא לידי איסור סקילה בכך. אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה על האש, דאפילו עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא, אלא דרבנן לבד, שהרי ביום טוב מותר לכתחלה בכי האי גוונא, כדתניא במסכת ביצה (ביצה יז.) ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חביות של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך, והתם נמי אמרינן אין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו, ועל כרחך אית לן לפרושי כי האי גוונא שמא יתן בקדרה אחר שהיא על האש חתיכה נוספת על שאר חתיכה, דאילו ליתן שם חתיכות הרבה בבת אחת קודם הנחתה על האש שרי, כדתניא ממלאה אשה קדרה בשר, אלא ודאי בזו אחר זו קאמר, ובאפיית הפת גזרו אפילו בבת אחת, לפי שדרך האפיה ליתן זה אחר זה, ומיהו קיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר דשריא אפילו בפת, מפני שהפת [נאפית] יפה בשעה שהתנור מלא.
ואם תאמר כיון דביום טוב נמי אסור להרבות בזה אחר זה, אמאי לא גזרינן ביום טוב כדרך שגזרו בשבת. יש לומר דכיון שלצורך היום מותר לו לבשל כל מה שצריך לו, ליכא למגזר שמא ירבה בזו אחר זו, אלא אם כן זימן את הנכרי, דהשתא איכא למיגזר דפעמים שיזמנו אחר נתינת קדרה על האש וירבה בשבילו. ומסתברא דביום טוב אפילו נתן בקדרה חתיכות נוספות זו אחר זו ואחר נתינת הקדרה על האש מותר, דלא גרע מפת דשרי ר״ש לפי שהפת יפה בשעה שהתנור מלא וכל שכן בשר, וההיא דאין מזמנין את הנכרי גזירה שמא ירבה בקדרה אחרת קאמר כן נראה לי.
ובשם רבינו יצחק ז״ל ובשם רבינו יצחק ז״ל אף על פי שהתירו ביום טוב למלאות חבית מים אף על פי שאין צריך אלא לקיתון אחד. בשבת לא התירו להרבות בשביל הבריא אף על פי שמבשל לחולה, משום חומרא דשבת, והיינו דאיבעיא להו במסכת מנחות (מנחות סד.) פרק רבי ישמעאל אמדוהו לב׳ גרוגרת ויש גרוגרת בעוקץ זה וגרוגרת בעוקץ זה וג׳ גרוגרות בעוקץ אחר הי מינייהו מייתינן, מכלל דפשיטא לן שאם יש ב׳ בעוקץ וג׳ בעוקץ זה שאסור להביא את הג׳. ואם תאמר והא אמרינן בערובין (עירובין סח.) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו נשיילה לאימיה, ואי צריכה ניחמו ליה אגב (אותה) [אימיה], אלמא אפילו בשבת לרבות בשיעור שרי. יש לומר ניחמו ליה על ידי נכרי קאמר, וכן פירש שם רש״י ז״ל ור״ח ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא [הלכה היא]: השוחט לחולה בשבתמותר לבריא לאכול מן הבשר באומצא, כלומר, בשר חי, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיטאדעתא דחולה קא שחיט [כאשר הוא שוחטעל דעת החולה הוא שוחט], שהרי גם אם החולה אוכל מעט צריך לשחוט עבורו בהמה שלימה, וכיון ששחט בהיתר — מותר גם לאחרים. אבל המבשל לחולה בשבתאסור לבריא לאכול מן התבשיל, והטעם הוא: גזירה שמא ירבה יוסיף לתבשיל גם בשבילו.
Rav Dimi of Neharde’a says that the halakha is: In the case of one who slaughters for an ill person on Shabbat, it is permitted for a healthy person to eat the raw meat [be’umtza]. What is the reason that it is permitted? Since it is impossible for an olive-bulk of meat to be permitted without slaughter of the entire animal, when he slaughters the animal, he slaughters it with the ill person in mind. Since slaughter of the animal was permitted, all its meat is permitted even for a healthy person. In the case of one who cooks for an ill person on Shabbat, it is prohibited for a healthy person to eat the food on Shabbat. What is the reason that it is prohibited? It is due to a rabbinic decree lest he increase the amount of food that he is cooking on behalf of the healthy person.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַתְנִי׳: אהַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד בְּצוֹר וּבְקָנֶה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

MISHNA: In the case of one who slaughters an animal with the smooth side of a hand sickle, which has both a smooth and a serrated side, or with a sharpened flint, or with a reed that was cut lengthwise and sharpened, his slaughter is valid.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במגל יד סכין של פועלים שחותכין הכרמים שמקופל ראשו לפניו לחתוך חפציו:
מתני׳ במגל יד – רפש״א בלעז ויש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות.
משנה. ד. השוחט במגל יד, בצור ובקנה, שחיטתו כשרה. כלומ׳, בדיעבד אין אבל לכתחלה לא. מאי טעמא, מגל יד לפי שיש לו שתי פיות, מצד אחד חלקה כסכין, ומצד אחר יש בה פגימות הרבה, ומשום הכי לא שרי׳ לכתחלה לשחוט באותו צד שהוא כסכין, דגזרינן שמא ישחוט מצד האחר שהוא פגום כולו. ובצור ובזכוכית ובקנה נמי לכתחלה לא, משום דמיירי שקבעום בכותל דהוי תלוש ולבסוף חברו, וגזרינן לכתחלה תלוש ולבסוף חברו משום מחובר מעיקרו, ובמחובר מעיקרו פסול מן התורה אליבא דדברי הכל, דילפינן מאברהם, דכתי׳ וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, דמשמע דתלוש בעינן.
המשנה החמישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי מן הפרק בענין במה שוחטין ואמר על זה השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה אמר הר״מ פי׳ מגל יד צדו האחד מגל וצדו האחד סכין והצד שהוא הסכין הוא שאסור לשחוט בו לכתחלה גזרה שמא ישחוט בצד השני ואם שחט בו שחיטתו כשרה לפי שכשאמר השוחט מורה על מי שעבר אבל לא לכתחלה וזה היה צור וקנה שחברן בקרקע או מחוברין מתחלתן ואפי׳ דיעבד שחיטתו נבלה אבל תלושין מן הקרקע מותר לכתחלה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה השוחט בשפתו החלקה של מגל יד, ששפתו האחת חלקה והשניה משוננת, או בצור (אבן חדה), או בקנה שנחתך לאורכו ושפתו חדה — שחיטתו כשרה.
MISHNA: In the case of one who slaughters an animal with the smooth side of a hand sickle, which has both a smooth and a serrated side, or with a sharpened flint, or with a reed that was cut lengthwise and sharpened, his slaughter is valid.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הַכֹּל שׁוֹחֲטִין בוּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין גוּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין דחוּץ מִמַּגַּל קָצִיר וְהַמְּגֵירָה וְהַשִּׁינַּיִם וְהַצִּיפּוֹרֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵם חוֹנְקִין.:

All slaughter [hakkol shoḥatin], and one may always slaughter, and one may slaughter with any item that cuts, except for the serrated side of the harvest sickle, a saw, the teeth of an animal when attached to its jawbone, and a fingernail, because they are serrated and they consequently strangle the animal and do not cut its windpipe and gullet as required.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכל שוחטין ובכל שוחטין – כולה מפרש בגמרא.
מגל קציר – שקוצרין בה התבואה פלציל״א בלעז שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשיפוע.
מגירה – סכין מלא פגימות ואין משופעות כשל מגל קציר אלא מכוונות שיש לפגימה מורשא מכאן ומכאן כסתם פגימות אוגרת. ומגירה בלעז סייג״א.
שינים – התחובים בלחי של בהמה.
והצפורן – מחוברת.
שהם חונקין – שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימות. והאי חונקין אשארא קאי ולאו אצפורן דטעמא דצפורן מפרש בגמרא משום מחובר.
ה. הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין. מפרש בגמ׳ הכל שוחטין, אפי׳ ישראל המשומד לאכול נבלה לתיאבון, ובלבד שבדק לו חכם הסכין קודם שישחוט, דכיון דאי משכח התירא לא אכיל איסורא, אין לנו ספק בו ששוחט כהוגן. אבל אם לא בדק לו חכם את הסכין, אין לנו לסמוך בו, דמטרח לא טרח. ולאחר שחיטה נמי משמע שצריך חכם לבדוק סכינו אם נפגם אם לאו, דכיון דסביר׳ לן השתא דהלכתא כרב הונא בשלא שבר בה עצמות או עצים, אם נמצאת הסכין פגומה חיישי׳ שמא בעור נפגמה, וזה השוחט הוא חשוד לאכול נבלות לתיאבון, אין לנו לסמוך על בדיקתו, מפני שני דברים, חדא שאיננו רוצה לבדוק, דהא אמרי׳ מטרח לא טרח. ואם נפשך לומר לא דמי טרחת בדיקת הסכין באחרונה לטורח קודם שחיטה, לפי שקודם שחיטה אם ימצאנו פגום צריך שיתקננו במשחזת של אבן עד שיסיר פגימתו, מה שאין כן בסוף שחיטה שאינו צריך אלא אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא לראות אם הוא פגום אם לאו, אפי׳ הכי אין לסמוך על בדיקתו, כיון שהוא חשוד לאכול נבלה לתיאבון, אם ימצאנו פגום לא ירצה לגלות, שלא יהיה לו בשר לאכול.
אבל משומד אוכל נבלה להכעיס אסור לאכול משחיטתו אלא אם כן ישראל עומד על גביו מתחלה ועד סוף ובדק סכין ונתן לו, למאן דסבירא ליה דמשומד להכעיס לא מיקרי מין, סגי ליה בישראל עומד על גביו מתחלה ועד סוף. ולמאן דסבירא ליה דמשומד להכעיס מין הוא, לא סגי ליה בישראל עומד על גביו, אלא כנכרי נחשב, דלא סגי ליה בישראל עומד על גביו, וחמור מנכרי, דשחיטת הנכרי נבלה אבל לא אסיר בהנאה, ושחיטת מין אסורה אף בהנאה, דכוונתו לעבודה זרה, כדתניא שחיטת מין לעבודה זרה, פתו פת כותי, יינו יין נסך, ספריו ספרי קוסמין, ושורפין הם עם אזכרותיהם, ופירותיו טבלים. ויש אומ׳ אף בניו ממזרים.
ובכל שוחטין. מפרש בגמרא בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. והאי קרומית של קנה מוקים לה בגמ׳ בסימוניא דאגמא, עשב הגדל באגמי המים, וכשהוא יבש הוא חד וחותך ואין קסמין נבדלין ממנו. אבל בשאר קנים שגדלים בארץ, קסמין נבדלין מהן, ואסור לשחוט בהם לכתחלה. ואם שחט ובדק ומצאן כבתחלה, מותר לאכול משחיטתן.
ולעולם שוחטין. מפרש בגמ׳ בין ביום בין בלילה, היכא שאבוקה או נר כנגדו. ובין בראש הגג. ולא אמרי׳ דילמא חשדי ליה דלחמה ולצבא השמים קא שחיט. ובין בראש הספינה. דאע״ג דתנן לקמן אין שוחטין לתוך ימים, דאמרי׳ לשרא דימא קא שחיט, אבל בראש הספינה ודם שותת ויורד דרך דופני הספינה מותר, דמוכחא מילתא דלנקר ספינתו הוא צריך.
חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים והצפורן מפני שהן חונקין. מגל קציר, שקוצרין בה התבואה, פאלגי בלע״ז, שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשיפוע. ומגירה, סכין מלא פגימות ואינן משופעות, ויש לכל פגימה ופגימה מורשא מכאן ומכאן ואוגרת ומעכבת כל מה שפוגע בה. ואינן חותכות אלא חונקות מחמת הפגימות.
וכן שינים, כלומר שירצה לשחוט בשתי שינים הדבוקות, אע״פ שהן תלושות, כסכין פגומה נחשבות, דהא איכא הפרש בין זו לזו, וחונקות. אבל בשן אחת לבדה התלושה מותר לשחוט, דאע״פ שאין בה כמלא צואר חוץ לצואר, הא קימא לן נמי הני מילי בשהוליך ולא הביא בעינן שיעור גדול כזה, אבל אם הוליך והביא אפי׳ בכל שהוא מותר.
והצפורן, מפר׳ בגמ׳ במחוברת קא מיירי, ולא מיפסל משום חניקה אלא מפני שהיא מחוברת, ומפני שהן חונקין אשארא קאי, ולא אצפורן, אבל אי הויא צפורן תלושה, מותר לשחוט בה לכתחלה. ולא מצי למיתני פסול בצפרנים תלושות כדקתני בשינים, משום דלא משכחת שתי צפרנים תלושות שיהיו מחוברות ודבוקות זו בזו בתולדותן כמו שנמצא בשינים.
גמרא. בצור ובקנה לכתחלה לא, ואמאי לא, והא תנן בכל שוחטין, ומרבינן אפי׳ צור וזכוכית וקנה. ומתרץ, הא דאמרי׳ דאיעבד אין לכתחלה לא מיירי בתלוש ולבסוף חיברו, ואפי׳ לא בטלו שם, דגזרי׳ לכתחלה משום מחובר מעיקרו, או משום תלוש ולבסוף חברו וביטלו שם לגמרי, ששוה הוא למחובר מעיקרו, ואפי׳ בדיעבד פסול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין (בכל דבר שחותך) חוץ ממגל קציר והמגירה (משור), והשינים כשהן קבועות בעצם הלחי של בהמה, והציפורן, שאין שוחטים בהם מפני שהם חונקין ולא חותכים, שיש להם פגימות הנאחזות בסימנים (הקנה והושט) וקורעות אותם.
All slaughter [hakkol shoḥatin], and one may always slaughter, and one may slaughter with any item that cuts, except for the serrated side of the harvest sickle, a saw, the teeth of an animal when attached to its jawbone, and a fingernail, because they are serrated and they consequently strangle the animal and do not cut its windpipe and gullet as required.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גְּמָ׳: ההַשּׁוֹחֵט דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא בִּשְׁלָמָא בְּמַגַּל יָד ודִּלְמָא אָתֵי לְמֶעְבַּד בְּאִידַּךְ גִּיסָא אֶלָּא צוֹר וְקָנֶה לְכִתְחִלָּה לָא וּרְמִינְהִי זבַּכֹּל שׁוֹחֲטִין בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.

GEMARA: The Gemara notes that the language of the mishna, which states: One who slaughters an animal with a hand sickle, with a flint, or with a reed, rather than: One may slaughter, indicates that after the fact, yes, the slaughter is valid, but one may not slaughter with those blades ab initio. The Gemara asks: Granted, one may not slaughter it with a hand sickle, lest he come to perform the slaughter with the other, serrated, side; but as a flint and a reed have no serrated side, is it so that one may not slaughter with those ab initio? And the Gemara raises a contradiction from a baraita: One may slaughter with any item that cuts, whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דילמא אתי למעבד באידך גיסא שהיא עשויה כמו ברזל ואתי לידי דרסה:
ערך צר
צרא(כלים פכ״ו) רמ״א צרור שעה טהורות צרור עולם טמאות רבי יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות פי׳ לשני המלכים עושין חכמי האומות צלמים ונותנים ביריהם כ״ד אבנים ותחתיו ספל גדול של נחשת ובסוף כל שעה משליך הצלם מידו אבן אחת לתוך אותו הספל ונשמע קול הספל בכל העיר ויודעין השעות פ״א אם היתה החמת שנאמרה בראש ההלכה קשורה בקשר ואינו מתוקן ואינו של קיימא והוא לשעה אינו מקבל טומאה ואם הוא קשר של קיימא ועומד בקשירתו לעולם מקבל טומאה ובזה אמרו צרור עולם טמאות (מקואות פרק ד) החוטט בצינור לקבל צרורות פי׳ חופר בצינור שיהא רחב שאם יפלו שם צרורות ילכו הם ולא יסתמו הצינור (בריש טבול יום) צרור שבככר וגרגר מלח הגדול פי׳ יש מנהג בכמה מקומות שמשימין סימן בככר אבן (חולין טו:) בכל שוחטין בצור ובקנה:
ערך קרם
קרםב(שבת ח.) אי אפשר לקרומיו של קנה שלא יעלו למעלה מי׳ טפחים פי׳ מה שמשתייר מן המחצלת כשמתקנין אותה. (שבת קכה.) אמר שמואל קרומית של מחצלת מותר לטלטלה בשבת פי׳ שירי מחצלות שבלו. (חולין טו: קידושין נו) בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה (ירושלמי בפרק המוציא יין) ה׳ דברים נאמרו בקרומית של קנה וכו׳ עד מפני שרוח רעה שורה עליו (חולין נז) רחל היתה בשכונתנו שנקדר קנה שלה ועשו קרומית של קנה וחיתה:
ערך סמניא
סמניאג(חולין טו) א״ר פפא בסימוניא דאגמא פי׳ גאון סימוניא דאגמא קניא שככה שמו ומהלך במים על הארץ וקרומיתו משונה וחדה ואינה מתפגמת ומתחככת כשאר הקנים לפיכך השוחט בה שחיטתו כשרה. פ״א בסימוניא דאגמא כלומר ברוחב עלה שגדל באגמא כלומר דומה ללישקא בלעז:
ערך פרע
פרעדוהפרעות עיין בערך סך (חולין נ:) מאי מפרעתא א״ר אויא היכא דפרעי טבחי פי׳ מקום שפותחין בו הבהמה להוציא קרביה כדאמרינן שחיטה מפורעת כלומר פתוחה. (חולין טו) צומת הגידים שאמרו היכא דפרעי טבחי (חולין צג:) והתניא חיצון הסמוך לעצם א״ר יהודה היכא דפרע טבחי (מועד קטן כז) פריעת הראש בשבת רשות פירוש צריך לגלות חוטמו ושפמו וזקנו שהיה מכסה בימי אבלו להודיע כי אין אבלות בשבת אבל לגלות ראשו אינו צריך:
א. [שטיין, פעלז.]
ב. [ברוך שטיק, אבפאלל.]
ג. [וואסר טראסטנע.]
ד. [אויף רייסען.]
גמ׳ דלמא אתי למעבד באידך גיסא – במקום הפגימות. ושמעינן מהא דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחלה דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא וכל שכן הכא דבההיא גיסא גופה פגומה.
קרומית – צלע של קנה.
(9-10) סימן ריב
בכל שוחטין בין בצור בין בקנה ובלבד שיהא תלוש ואם שחט במחובר בדיעבד שחיט׳ כשירה.
אלא צור וקנה לכתחלה לא – וא״ת ודלמא נקט לשון דיעבד משום מגל יד כדאשכחן בריש כל הפסולין (זבחים דף לב.) דנקט ששחט משום טמא אע״ג דזרים ונשים ועבדים שוחטין לכתחלה וי״ל דהתם ניחא ליה למינקט כל הפסולין בעבודה יחד דשחיטה כשרה אבל כאן מה לו לשנות יחד כשרים לכתחלה עם כשרים בדיעבד וא״ת דבפ׳ חבית (שבת קמז.) קתני הרוחץ דיעבד משום מי מערה אע״ג דחמי טבריא אפי׳ לכתחלה וי״ל דמש״ה קתני חמי טבריא בהדי מי מערה למידק נמי דמי מערה חמין דומיא דמי טבריא כדאמר התם.
ורמינהי בכל שוחטין בין בצור – הוה מצי למימר בשלמא קנה אקנה לא קשיא הא בסימוניא דאגמא הא בשאר קנה כמו שמחלק לקמן (דף טז:) אלא צור אצור קשיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ורמינהו בכל שוחטין בין בצור כו׳ בריש מכילתין גבי הכל שוחטין מסיק דאיכא לכתחלה ואיכא דיעבד והכא בכל שוחטין משמע להו בפשיטות לכתחלה ואפשר דהיינו משום דלא תנא הכא בהדייהו נמי מגל יד כדקתני במתני׳ ועוד הכל שוחטין דבסיפא דמתניתי׳ נמי מסיק רבא לקמן לאתויי בין בצור בין בזכוכית בין בקנה והיינו ע״כ לכתחלה דמדקתני ברישא שחיטתו כשירה ע״כ הכל שוחטין לכתחלה כדדייק תלמודא נמי בריש מכילתין ודו״ק:
בפרש״י בד״ה נעץ סכין בכותל והוליך והביא צואר בהמה עליה עכ״ל ר״ל עליה על חודה מיהו צואר בהמה מלמטה והסכין מלמעלה דהכי אוקמינן לה לקמן וק״ל:
ב גמרא שנינו במשנה ״השוחט״ במגל יד בצור ובקנה, ומשמע: בדיעבדאין [כן], שחיטתו כשרה, אבל לכתחלהלא ישחט באלה. ושואלים: בשלמא [נניח] במגל יד מובן הטעם — דלמא אתי למעבד באידך גיסא [שמא יבוא לשחוט בצד האחר] המשונן, אלא צור וקנה שהיו חדים האם לכתחלה לא שוחטים בהם? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו בברייתא: בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה!
GEMARA: The Gemara notes that the language of the mishna, which states: One who slaughters an animal with a hand sickle, with a flint, or with a reed, rather than: One may slaughter, indicates that after the fact, yes, the slaughter is valid, but one may not slaughter with those blades ab initio. The Gemara asks: Granted, one may not slaughter it with a hand sickle, lest he come to perform the slaughter with the other, serrated, side; but as a flint and a reed have no serrated side, is it so that one may not slaughter with those ab initio? And the Gemara raises a contradiction from a baraita: One may slaughter with any item that cuts, whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּתָלוּשׁ כָּאן בִּמְחוּבָּר דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא הַשּׁוֹחֵט בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע חרַבִּי פּוֹסֵל ור׳וְרַבִּי חִיָּיא מַכְשִׁיר עַד כָּאן לָא קָא מַכְשִׁיר רַבִּי חִיָּיא אֶלָּא בְּדִיעֲבַד אֲבָל לְכַתְּחִלָּה לָא.

The Gemara answers: This is not difficult. There, where the baraita permits slaughter ab initio, it is referring to slaughter with a flint and a reed when they are detached. Here, where the mishna says that the slaughter is valid only after the fact, it is referring to slaughter with a flint and a reed when they are attached to the ground, as Rav Kahana says: In the case of one who slaughters with a blade that is attached to the ground, Rabbi Yehuda HaNasi deems the slaughter not valid and Rabbi Ḥiyya deems it valid. The Gemara infers: Even Rabbi Ḥiyya deems the slaughter valid only after the fact; but one may not do so ab initio.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא קשיא כאן בתלוש כשרה כאן במחובר [פסולה]:
רבי פוסל – לקמן נפקא לן מויקח את המאכלת.
ורבי חייא מכשיר – ומתניתין דקתני שחיטתו כשרה לא מתוקמא כרבי אלא כרבי חייא ולכתחלה מיהת לא שחטינן ואשמועינן מתני׳ דעד כאן כו׳.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

הא דאמר רבא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. פירש רש״י ז״ל ועדיין לא הבריא, דאין כאן איסור מוקצה ולא איסור שבת, הלכך מותר לבריא לכוס. והמבשל לחולה שנחלה היום אסור לבריא, כגון שקצץ לו דלעת מן המחובר ובשלה לו, דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה, ומוקצה דידה משום דקשה היא. ולא היא [חדא ד]⁠דלעת רכה היא יותר מן הבשר, ועוד קצץ מן המחובר משמע, דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חתוך, כגון מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, עכ״ל. ור״ת ז״ל פירש בתלושה, דאי במחוברת מאי איריא משום בישול, כי לא נתבשלה נמי אסירא משום מחובר, ושפיר שייך קציצה בתלושה כדאמרינן בסנהדרין (סנהדרין לג:) אדמוקדך יקוד קוץ קראך וצלי, ובשבת (שבת לד.) אמרינן כאן קצץ בן זכאי תורמוסי תרומה, ותרומה לא שייכא אלא בתלוש (קידושין סא:) והא דלא נקיט לשון חתיכה, לפי שדרך לקצצה בחתיכות קטנות כשרוצין לבשלה, ולאותו חתוך קרי קציצה. אבל כשמחתכה לפני בהמה מחתכה חתוך גדול, וההיא קרי חתיכה. וטעמא דמבשל דאסור משום דדלעת לכוס לא חזיא, כדאמרינן במסכת נדרים (נדרים מט:) כל מידי לא תפלוט קמיה רבך בר מקרא ודיסא. ואי קשה לך כיון דחזיא לכלבים מוכן לאדם קרי ליה כדאמרינן במסכת ביצה (ביצה ו:) גבי אפרוח שנולד ביום טוב דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, יש לומר דשאני דלעת, דכיון שעומדת לאכילת אדם ואינה עכשיו ראויה לאדם, אף על גב דחזיא לבהמה, מוקצת היא, ומוקצת קריא לה. זו היא שיטתו של ר״ת ז״ל.
ולעיקר פירושו של רש״י ז״ל שפירשה מבשל אסור בחולה שנחלה בו ביום, ומשום הכי אסור בשקיצץ לו דלעת מן המחובר, דבין השמשות מוקצה היתה, אם כן לא הוה ליה לרבא למיסתם לישניה ולמימר מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת, אלא הוה ליה למימר מבשל אסור כגון שחלה בו ביום וקצץ לו דלעת, ועוד דלשון שקצץ לו דלעת משמע דקאי אאותו חולה דאיירי ביה שהיה חולה מבעוד יום, ואם בא רבא לקצר את לשונו, היה לו להפך דבריו ולומר פעמים שהמבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת שוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, דאז ודאי היה במשמע שחלה בו ביום, כיון שחדש בשוחט שחלה מבעוד יום, ועוד שסמך דבריו לדברי רב דמיירי בחולה שחלה בו ביום, ועוד דאם כדברי רבינו ז״ל אין חלוק בין שוחט למבשל אלא בין חלה מבעוד יום לחלה היום, ולא הוה ליה לרבא למימר אלא פעמים ששוחט ומבשל מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ושוחט ומבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז״ל מפני מה לא העמידה כולה בחולה שחלה מבעוד יום, ואפילו הכי בשקצץ לו דלעת מן המחובר אסור, משום גזירת פירות הנושרין, דהא איכא התם מאן דאסר ביצת תרנגולת העומדת לאכילה משום גזירת פירות הנושרין, ואף על גב דתרנגולת עצמה מוכנת ועומדת לאכילה, והכא נמי לא שנא, דאף על גב דדלעת זו מוכנת לחולה, אפילו הכי אסירא לבריא משום פירות הנושרין. אלא שעדיין לא יתיישב הענין בכך אמאי נקט מבשל, שהרי אין איסורו מחמת בישולו אלא מחמת הקצאת חיבורו.
על כן נראה לי דרבא כולה בחולה שחלה מבעוד יום נקט לה, וקוצץ לו דלעת מערב שבת קאמר, והכא נמי משמע לישנא דנקיט שקוצץ לו, כלומר שקצץ לו כבר, ומאי דנקט דלעת ושבקיה לשוחט ולא אמר מבשל אסור כגון שבישל לו בשר, משום דבשר ראויה לכוס ודלעת אינה ראויה לכוס, כדאמרינן בשבת (שבת קנה:) נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני היכי משכחת לה בבשר פילא, אלמא סתם דלועין אינן ראוין לכוס כבשר.
ואם תאמר אי בשחלה מבעוד יום מאי שנא משוחט בהמה דבחייה אינה ראויה לכוס לבריא, ואפילו הכי אגב הכנתו של חולה נתכנה לו לבריא, דלעת נמי כיון דאיתכנה לחולה ולחולה אינה ראויה אלא על ידי בשול, כשנתבשלה מיהא לישתרי אף לבריא, דאיסור שבת ליכא ומשום מוקצה ליכא, דהא איתכנה בבשולה אף לבריא על ידי החולה, ולא היא דהתם על כרחך איתכנה כולה בהמה על ידי החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל דלעת אפשר להכין ממנה מה שצריך לחולה לבד והשאר אסור הקצאתו רביע עליה, וכיון שכן נמצאת שהיא מוקצה לבריא, כן נראה לי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שמשמע ששוחטים לכתחילה — מדובר בתלוש, כאן שמשמע שהדבר נאסר לכתחילה — מדובר במחובר, כששוחט על ידי צור או קנה המחובר לקרקע, וכשיטת ר׳ חייא. שאמר רב כהנא: השוחט באמצעות דבר המחובר לקרקערבי פוסל ור׳ חייא מכשיר; והרי עד כאן לא שמענו שקא מכשיר רבי חייא במחובר אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא.
The Gemara answers: This is not difficult. There, where the baraita permits slaughter ab initio, it is referring to slaughter with a flint and a reed when they are detached. Here, where the mishna says that the slaughter is valid only after the fact, it is referring to slaughter with a flint and a reed when they are attached to the ground, as Rav Kahana says: In the case of one who slaughters with a blade that is attached to the ground, Rabbi Yehuda HaNasi deems the slaughter not valid and Rabbi Ḥiyya deems it valid. The Gemara infers: Even Rabbi Ḥiyya deems the slaughter valid only after the fact; but one may not do so ab initio.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) בְּמַאי אוֹקֵימְתַּא כְּרַבִּי חִיָּיא וְדִיעֲבַד אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר בֵּין שֶׁהַסַּכִּין לְמַעְלָה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַטָּה בֵּין שֶׁהַסַּכִּין לְמַטָּה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה מַנִּי לָא רַבִּי וְלָא ר׳רַבִּי חִיָּיא אִי ר׳רַבִּי חִיָּיא דִּיעֲבַד אִין לְכִתְחִלָּה לָא אִי רַבִּי דִּיעֲבַד נָמֵי לָא.

In accordance with which opinion did you interpret the mishna? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, and the slaughter is valid after the fact? But if so, with regard to that which is taught in a baraita: One may slaughter with any item that cuts, whether with a blade that is detached from the ground or with a blade that is attached to the ground, whether the knife is above and the neck of the animal is below or the knife is below and the neck of the animal is above; in accordance with whose opinion is it? It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi nor with the opinion of Rabbi Ḥiyya. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, he says: After the fact, yes, the slaughter is valid, but it is not permitted to slaughter in this manner ab initio. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, he says: Even after the fact, the slaughter is not valid.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין שהסכין למעלה – כעין כל השחיטות.
ובין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה – ולא חיישינן שמא יכבד הצואר על הסכין ויתיז בבת אחת קודם שיוליך ויביא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] לפי זה את המשנה? כדעת רבי חייא ודיעבד; אלא הא דתניא [זו ששנויה] בברייתא: בכל שוחטין לכתחילה, בין בתלוש, בין במחובר, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה, מני [כשיטת מי היא]? לא כשיטת רבי ולא כשיטת ר׳ חייא, שכן אי [אם] לשיטת ר׳ חייא — הרי בדיעבד אין [כן] השחיטה כשרה, אבל לכתחלהלא יעשה כן, אי [אם] לשיטת רבי — בדיעבד נמי [גם כן] לא כשרה השחיטה!
In accordance with which opinion did you interpret the mishna? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, and the slaughter is valid after the fact? But if so, with regard to that which is taught in a baraita: One may slaughter with any item that cuts, whether with a blade that is detached from the ground or with a blade that is attached to the ground, whether the knife is above and the neck of the animal is below or the knife is below and the neck of the animal is above; in accordance with whose opinion is it? It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi nor with the opinion of Rabbi Ḥiyya. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, he says: After the fact, yes, the slaughter is valid, but it is not permitted to slaughter in this manner ab initio. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, he says: Even after the fact, the slaughter is not valid.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לְעוֹלָם רַבִּי חִיָּיא וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה וְהַאי דְּקָמִיפַּלְגִי בְּדִיעֲבַד לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי.

The Gemara answers: Actually, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, and he permits slaughter with these blades even ab initio. And the fact that the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Ḥiyya were formulated such that they disagree concerning the halakha after the fact is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi that the slaughter is not valid even after the fact.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להודיעך כחו דרבי דאפילו בדיעבד פוסל קשיא דרבי אדרבי דמתנית׳ א׳ השוחט במחובר דאיעבד כשרה (ור׳ פוסל) והכא1 במחובר לקרקע ודאיעבד ופוסל וכו׳:
1. נראה דצ״ל והכא בברייתא פוסל רבי במחובר לקרקע אפי׳ דיעבד.
לעולם רבי חייא ואפי׳ לכתחלה – נמי מכשר.
להודיעך כחו דרבי – ולא חייש לאשמועי׳ כח דהיתרא דרבי חייא דכבר אשמועינן בברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר.
ולענין פסק הלכה במבשל בשבת. יש מי שפוסק כרבי מאיר דהא כי מורה רב לתלמידוי כרבי מאיר מורה להו. אבל הרב בעל ההלכות ורבי אחא משבחא ז״ל פסקו כרב יהודה. וכן פסק הרמב״ם ז״ל (פ״ו שם הכ״ג), חדא דהא רב הכי דרש בפירקא משום עמי הארץ, והשתא ליכא לאורויי כרבי מאיר דהא נפישי עם הארץ, ועוד דעל כרחך לא מורה רב כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה כרבי מאיר ורב יהודה לית הילכתא כרב יהודה במטין איתמר וכדאיתא התם בעירובין (עירובין מו:), אבל אנן כרבי יהודה סבירא לן, דאמר התם דכי אמרינן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרב יהודה הלכה אתמר, ועוד דסתם מתניתין דהכא על כרחך רבי יהודה, ועוד נראה לי ראיה מדאמר רב דימי מנהרדעי הילכתא המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, ומי עדיף מבשל באיסור שוגג ממבשל לחולה בהיתר דאפילו הכי אסרינן לבריא, אלא שיש לדחות דאין הכי נמי דטפי עדיף שוגג ממבשל לחולה, דהתם איכא למיגזר הכא ליכא למגזר דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ולרבי יוחנן הסנדלר לא חיישינן דאפילו בפירקא לא דריש רב כותיה, והלכך ליתא כלל, וכן פסק הרב אלפסי ז״ל.
ולענין מה שאמרו מותר למוצאי שבת, כבר כתבתי למעלה (טו.) שיש מי שמפרש דלערב צריך להמתין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים ואפילו בעושה בשוגג, וכן דעת רש״י ז״ל. ויש אומרים שלא הוזכר בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי. אי נמי בדבר הנעשה ממילא על ידי מלאכת ישראל שמערב שבת, כאותה שאמרו בשבת (שבת יח:) לא תמלא אשה קדרה עששית ותורמסין מערב שבת וכמו שכתבנו למעלה. ומיהו לכולי עלמא במבשל לחולה או שקצץ לו דלעת מותר לבריא למוצאי שבת מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במחלל את השבת או בשוגג או במזיד. אבל כאן שעשה ברשות ואין כאן אלא אי משום מוקצה אי משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו. והשוחט לחולה ואפילו חלה בו ביום, איכא מאן דאמר שמותר לבריא באומצא, לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בשבת, דלית ליה לרבי שמעון מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס ועששית שהדליקו בו באותו שבת. ויש מי שאומר דאף רבי שמעון מודה בשוחט אף על פי שאיסור הבא מאליו הוא, כיון שאינו מצפה אימתי תשח⁠(ו)⁠ט בהמתו בשבת וכמו שכתבנו למעלה. ולפי הדעת הזו הא דאמר רב דימי בחולה שח⁠(ו)⁠לה מבעוד יום היא, ואההיא דרבא דלעיל מינה קא סמיך. והמבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לעולם תפרש שברייתא זו היא כשיטת רבי חייא, והוא מתיר לשחוט במחובר אפילו לכתחלה, והאי דקמיפלגי [וזה שנחלקו] בדיעבד, כפי שאמר רב כהנא — הרי זה כדי להודיעך כחו של רבי, שהוא אוסר אפילו בדיעבד.
The Gemara answers: Actually, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, and he permits slaughter with these blades even ab initio. And the fact that the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Ḥiyya were formulated such that they disagree concerning the halakha after the fact is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi that the slaughter is not valid even after the fact.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי הַשּׁוֹחֵט דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא מַנִּי לָא רַבִּי וְלָא רַבִּי חִיָּיא אִי רַבִּי חִיָּיא אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה אִי רַבִּי דִּיעֲבַד נָמֵי לָא.

But rather, the mishna here, which teaches: With regard to one who slaughters, after the fact, yes, it is valid, but it is not ab initio, in accordance with whose opinion is it? It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi nor with the opinion of Rabbi Ḥiyya. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, he says: The slaughter is permitted even ab initio. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, he says: Even after the fact, the slaughter is not valid.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אלא, לפי זה, מתניתין דקתני [משנתנו שהוא שונה בה]: ״השוחט״, ומשמע: בדיעבדאין [כן], לכתחלהלא, מני [כשיטת מי היא]? לא שיטת רבי ולא שיטת רבי חייא, שכן אי [אם] שיטת רבי חייא — הרי אמרת שלדעתו אפילו לכתחלה מותר לשחוט במחובר, אי [אם] שיטת רבי — הרי בדיעבד נמי [גם כן] לא מכשיר!
But rather, the mishna here, which teaches: With regard to one who slaughters, after the fact, yes, it is valid, but it is not ab initio, in accordance with whose opinion is it? It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi nor with the opinion of Rabbi Ḥiyya. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, he says: The slaughter is permitted even ab initio. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, he says: Even after the fact, the slaughter is not valid.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) לְעוֹלָם רַבִּי חִיָּיא וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה וּמַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי הַשּׁוֹחֵט רַבִּי הִיא.

The Gemara answers: Actually, Rabbi Ḥiyya holds that it is permitted to slaughter with these blades, and even ab initio; and the mishna here, which teaches: One who slaughters, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לעולם יש לפרש שלשיטת רבי חייא שוחטים במחובר ואפילו לכתחלה, ומתניתין דקתני [ומשנתנו שהוא שונה בה] ״השוחט״, ומשמע ששחיטה במחובר כשרה רק בדיעבד — שיטת רבי היא.
The Gemara answers: Actually, Rabbi Ḥiyya holds that it is permitted to slaughter with these blades, and even ab initio; and the mishna here, which teaches: One who slaughters, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) קַשְׁיָא דְּרַבִּי אַדְּרַבִּי לָא קַשְׁיָא טכָּאן בִּמְחוּבָּר מֵעִיקָּרוֹ כָּאן בְּתָלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִיבְּרוֹ.

The Gemara objects: This is difficult, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda HaNasi and another statement of Rabbi Yehuda HaNasi, as in his dispute with Rabbi Ḥiyya he holds that the slaughter is not valid. The Gemara answers: This contradiction is not difficult. There, in his dispute with Rabbi Ḥiyya, Rabbi Yehuda HaNasi holds that slaughter is not valid in a case where the blade was attached from the outset; here, in the mishna, Rabbi Yehuda HaNasi deems the slaughter valid after the fact in a case where the blade was detached and ultimately he reattached it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קשיא דרבי אדרבי – דהא קתני בברייתא רבי פוסל דמשמע דיעבד.
מחובר מעיקרו – פוסל ואפילו בדיעבד.
כאן במחובר מעיקרו – לעיל גבי רבי חייא לא הוה מצי לשנויי הכי דכיון דמחובר מעיקרו כשר בדיעבד למה יאסור לכתחלה דאי משום שמא ידרוס א״כ תלוש ולבסוף חיברו נמי.
{שמעתא דשחיטה בתלוש ולבסוף חיברו}
קשיא דרבי אדרבי. ל״ק. כאן במחובר מעיקרו, כאן בתלוש ולבסוף חיברו – אבל לר׳ חייא לא אפשר לאוקומינהו. כיון דלית ליה לר׳ חייא שחיטה בתלוש מן התורה, כדקאמר ליה לרב, וא״ו דקאי אאופתא קאמר לך, לא שני ליה כלל בין תלוש למחובר אלא הכל מותר לכתחלה.
וקי״ל כרבי. הלכך, מחובר מעיקרו, אפי׳ בדיעבד שחיטתו פסולה. וכן תלוש ולבסוף חיברו בדבר שמבטל אותו ואין דעתו לעקרו משם, שחיטתו פסולה. והיינו בעיא דרבא. וכיון דלא איפשיט, לחומרא נקיטינן. ואם הוא תלוש ולבסוף חיברו בדבר שאין מבטל אותו, כגון סכין שדעתו לעקרו ממקום נעיצתה, לכתחלה לא ישחוט, גזירה משום שחיטה במחובר, ואם שחט, שחיטתו כשרה.
והרי״ף ז״ל לא כתב בזה כל הצורך.
{שמעתא דשחיטה בתלוש ולבסוף חיברו}
ועוד, קשיא דרבי אדרבי, ל״ק, כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חיברו וכו׳, עד וקי״ל כרבי, הלכך, מחובר מעיקרו, אפי׳ בדיעבד שחיטתו פסולה, וכן תלוש ולבסוף חברו בדבר שמבטל אותו ואין דעתו לעוקרו משם, שחיטתו פסולה, והיינו בעיא דרבא, וכיון דלא אפשיט, לחומרא נקיטינן וכו׳, והרי״ף ז״ל לא כתב בזה כל הצורך.
אמר הכותב: קיצורו של רבינו ז״ל ולא אריכותם של אחרים. דבעיא זו דרבא כבר נפשטה לקולא, ממה ששנו בברייתא צור דומיא דקנה עולה מאליו. אלמא, במחובר מעיקרו הוא. ש״מ, הא1 בתלוש ולבסוף חיברו, אפי׳ דומיא דמחובר מעיקרו דקא מבטל ליה, שחיטתו כשרה. והיינו מסקנא דבעיין.
ומה דאיתמר בתר הכי, ת״ש, פשטא בתר פשטא, לומר מרישא נמי שמעת מינה דתלוש ולבסוף חיברו שחיטתו כשרה וסיפא במחובר מעיקרו, וכדשנינן. ודחי לה על דרך, מההיא ליכא למשמע מינה, דדלמא שאני לה סכין דלא מבטל ליה. מיהו, פשטין מצור דומיא דקנה איתא. ולפום האי סברא הוא דאוקימנא לעיל, במחובר מעיקרו בתלוש ולבסוף חברו.
תדע, שהרי על כרחנו רבא לית ליה הנהו אוקמתא דאוקמנהו גמ׳ לעיל מתני׳ ומתניתא. דהא מתני׳ דקתני צור, וצור בכותל דבר שאדם מבטל הוא ואינו דומה לסכין, ואעפ״כ שחיטתו כשרה. וכבר ראיתי מי שפי׳ דרבא מוקי לה בשחיברו חבור של עראי, שלא כדרך בנין, אבל חברו כדרך בנין היינו בעיין. [והיינו, נעיצת]⁠2 סכין בכותל אינו כדרך,⁠3 וטעמא דלא מבטל ליה משום חשיבותיה דסכין ושאין אדם מניחו שם, הא בצור דומיא דסכין שחיטתו פסולה לדעת בעיא זו. ועוד, קתני סיפא, והצפורן במחובר. ומדתני הכשרה4 בצור בתלוש ולבסוף חברו ורהיט ותני פסולה בצפורן מחובר מעיקרו, ש״מ כל תלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה. והיינו אוקמתא דמתני׳ בתר פשטא דבעיא, כדפרישית.
תדע, דהא מעיקרא כל תלוש ולבסוף חברו קס״ד דמיבעיא ליה לרבא, מדקא איירי׳ סכין. אלמא, לית ליה אוקמתא דלעיל. שאם לא היתה בעיא אלא בדבר שהוא מבטל אותו דוקא, וכי לא היה להם להביא ראיה ממשנתינו ולדחות אותה ולהעמידה בכגון סכין, כמו שהביאו מברייתא. והיאך אמרו: ת״ש, נעץ סכין בכותל. הרי כל עיקרה של שאלה לא באה אלא על דבר שהוא מבטל אותה, אם5 הוא כסכין [דבר שאינו מבטלו]⁠6 ששחיטה כשרה בו, דהיינו תלוש ולבסוף חברו דמתני׳.
אלא רבא לית ליה אוקמתא דלעיל, אבל הוא מסתפק במשנתינו. שמא ר׳ חייא היא, ועד כאן לא מכשר ר׳ חייא אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא, כדקס״ד מעיקרא. ואפשר שהטעם, גזירה שמא יאמרו שחיטה שאינה באה מכח אדם כשרה, או שגזרו בה לכתחלה משום צואר בהמה למעלה, שמא ידרוס. והך ברייתא דקתני, בכל שוחטין - בין בתלוש בין במחובר, בתלוש ולבסוף חברו, דתלוש הוא, ולא גזרינן. והוא היה שואל לדברי רבי שפוסל במחובר מן התורה, בתלוש ולבסוף חברו אם כמחובר מעיקרא הוא או לא.
ואנן השתא אגמ׳ סמכינן ולסוגיא דשמעתא שמעינן. ומסקנ׳ [דמאן בתר]⁠7 רבא אסיקנא כאוקמתא דלעיל, דמכשר במתני׳ אפי׳ בצור תלוש ולבסוף חברו, כשרה.⁠8 היה צור יוצא מאליו וקנה עולה מאליו, פסולה.
עוד יש מוסיפין סיוע לזו הסברא ואומרין שלא היתה בעיא אלא לפי שהיה סובר בתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים כתלוש ולענין עבודת כוכבים כתלוש, ואף על פי שהוא להחמיר דברי9 תורה, וכל לענין מעילה כתלוש הוא, ולמדוה מעבודת כוכבים ובמס׳10 מעילה (ע״ש דף כ.). הרי כל הדברים שוין כתלוש הוא, ומאי שנא לענין שחיטה דליהוי כמחובר. וכרב פפא קי״ל, דמתרגם מתני׳ אליבא דחד תנא.
ומן הדרך הזה איני רואה בכאן פסק מחוור. מפני שר״א ורבא רבים וסוגיין בעלמא כוותייהו. דגרסי׳ בפ׳ המוכר את הבית (בבא בתרא סו:): בעי רב יוסף: מי גשמים שחשב עליהן להדיח בהן את האצטרוביל, מהו. וזו הבעיא לדברי האומר, כותל כמחובר. אלא שיש לומר דטעמא דרב פפא מכולה, טבא חדא פלפלתא חריפא ממלי צנא דקרי (עיין יומא פה:). דאיהו מתרגם מתני׳ אליבא דחד תנא ופשיט ליה ואינהו משבשי ליה ותנו ומספקא להו. ורב פפא בתרא הוא. בתר דאיבעיא להו לקמן הדר פשטה. וגם זה נכון.
ועכשיו, לפי הדרך הזה, יכולנו לפרש דרבא אית ליה אוקמתין במתני׳ דסוגיין דלעיל, אלא שלא היה יכול לפשוט בעיא שלו להקל משנתינו,⁠11 לפי שיעמיד אותה לדברי תנא בתרא דזרעים. ומ״מ, אפי׳ לדבריו, הו״ל סתם מתני׳ ומחלוקת בברייתא, והלכתא כסתם. וכ״ש דלא פשיטא ליה לרבא גופיה מחלוקת בשחיטה כלל.
1. בדפ״ר: היא.
2. נלדצ״ל: וזה אינו, דנעיצת.
3. נדצ״ל: כדרך בנין.
4. בדפ״ר: הכשרא.
5. נדצ״ל: ואם.
6. נדצ״ל: דבר שאינו מבטלו הוא.
7. נלדצ״ל כגון: ממאי דבעי.
8. נלדצ״ל: דכשרה.
9. נדצ״ל: בדברי.
10. נדצ״ל: במסכ׳.
11. נדצ״ל: ממשנתינו.
ועד כאן לא קא שרי רבי חייא אלא דיעבד אבל לכתחלה לא. והאי מחובר דקאמרינן, לאו מחובר מעיקרו קאמר, אלא תלוש ולבסוף חברו, דאי במחובר מעיקרו מאי טעמא דרבי חייא, אי סבירא ליה דמחובר מעיקרו דאורייתא אפילו דיעבד נמי לא, ואי לאו דאורייתא אפילו לכתחלה אמאי לא, דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזור עליה.
לעולם רבי חייא אפילו לכתחלה. וברייתא דקתני רבי חייא מכשיר דיעבד, [לאו] דוקא קאמר, אלא משום דקתני רבי פוסל תנא רבי חייא מכשיר, אבל לדידיה אפילו לכתחלה נמי שרי.
לא קשיא כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חברו. קשיא לי אמאי נדי מאוקימתא דאוקימנא כרבי חייא, לימא מתניתין נמי רבי חייא, ורבי חייא במחובר מעיקרו מיפסל פסיל, ומתניתין וברייתא דשרו בדיעבד בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, וברייתא דקתני הכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר בשלא בטלו, והיינו דנקט סכין, משום דלא מבטיל ליה. ויש לומר דלא בעי לאיפלוגי בלכתחלה בין ביטלו לשלא בטלו, דהא ברייתא דהשוחט במוכני בתרוייהו קא תני שחיטתו כשרה. והאי מתרץ על ההיא ברייתא קסמיך כדאמרינן ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו, דאלמא על ההיא ברייתא קא סמיך במאי דמתרץ. עוד יש לומר דכיון דאשכח אוקימתא למיתני כרבי, ניחא ליה לאוקמיה כותיה, דאיהו הוא דקא סתים להו. ועוד דלא ניחא ליה למימר דרבי חייא מודי ליה לרבי במחובר מעיקרו, דאיהו מסתמא עיקר דינה פליג עליה, וכדתני בברייתא דבסמוך (טז.) ויו דקאי אאפותא קאמר. דקרא זריזותיה דאברהם קא משמע לן, דאלמא לרבי חייא לית ליה פוסל במחובר כלל, ולפי מה שכתבתי ניחא לי מאי דלא אוקי כולהו מתניתין ומתניתין כרבי ולימא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, ומתניתא דרבי פוסל במחובר מעיקרו, ומתניתין דהכל שוחטין בשלא בטלו, דהא איהו אברייתא דהשוחט במוכני קא סמיך, וההיא לא חלק בין בטלו, הילכך לרבי דפוסל מחובר מעיקרו אפילו בדיעבד לא שנא תלוש ולבסוף חברו ובטלו ולא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט, כן נראה לי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כן, קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי, שהרי במחלוקתו עם ר׳ חייא מפורש שהוא פוסל אפילו בדיעבד! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן ששנינו שהוא פוסל בדיעבד — מדובר כששוחט בדבר שהוא מחובר מעיקרו, כאן ששנינו שהוא מכשיר בדיעבד — מדובר כששוחט בדבר שהיה תלוש ולבסוף חיברו.
The Gemara objects: This is difficult, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda HaNasi and another statement of Rabbi Yehuda HaNasi, as in his dispute with Rabbi Ḥiyya he holds that the slaughter is not valid. The Gemara answers: This contradiction is not difficult. There, in his dispute with Rabbi Ḥiyya, Rabbi Yehuda HaNasi holds that slaughter is not valid in a case where the blade was attached from the outset; here, in the mishna, Rabbi Yehuda HaNasi deems the slaughter valid after the fact in a case where the blade was detached and ultimately he reattached it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין מְחוּבָּר מֵעִיקָּרוֹ לְתָלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִיבְּרוֹ דְּתַנְיָא יהַשּׁוֹחֵט בְּמוּכְנִי שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה כנָעַץ סַכִּין בַּכּוֹתֶל וְשָׁחַט בָּהּ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה הָיָה צוֹר יוֹצֵא מִן הַכּוֹתֶל אוֹ קָנֶה עוֹלֶה מֵאֵלָיו וְשָׁחַט בּוֹ שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה

The Gemara asks: And from where do you say that there is a difference for us between a blade that was attached from the outset and a blade that was detached and ultimately he reattached it? As it is taught in a baraita: With regard to one who slaughters with a mechanism [bemukhni] of a wheel with a knife attached to it, his slaughter is valid; with an item that is attached to the ground, his slaughter is valid; if one embedded a knife in a wall and slaughtered with it, his slaughter is valid. If there was a flint emerging from a wall or a reed arising from the ground on its own and he slaughtered with it, his slaughter is not valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במוכני – כלומר גלגל שקשר הסכין במוכני וכדרך גלגולו שהיה מגלגלו שחט ועכשיו כיון דבא מכח אדם שחיטתו כשרה:
במוכני – גלגל שקורין טו״ר והשכיב בו הסכין חודו למעלה וגלגל ושחט.
נעץ סכין בכותל – והוליך והביא צואר בהמה עליה.
1צור יוצא מן הכותל – היינו מחובר מעיקרו דמוקמי׳ ליה לקמן בכותל מערה שלא נבנה הכותל ע״י אדם אלא חוקק בקרקע והכותל עומד מאליו ורישא בתלוש ולבסוף חברו והאי דהדר תנא נעץ סכין בכותל איצטריך לאשמועינן דאף על גב דלא מבטל ליה אפילו הכי לכתחלה לא ישחוט. קנה עומד מאליו שלא נטעו אדם שם אלא מעצמו עלה.
1. ד״ה זה מופיע בדפוס וילנא בדף ט״ז.
או שהיה קנה עומד מאליו – לאו למעוטי נטעו אדם קאתי דההוא נמי חשיב מחובר מעיקרו דאפי׳ למאן דאמר המשתחוה לבית אסרו המשתחוה לאילן לא אסרו אלא תוספת דוקא ולא נקט הכא עולה מאליו אלא לגלות על צור היוצא מן הכותל דאיירי בכותל מערה דומיא דקנה העומד מאליו.
תלוש ולבסוף חברו עצמו שאנו מכשירין בדיעבד יש אומרים דוקא בשלא בטלו אלא שדעתו ליטול משם אבל אם בטלו הרי הוא כמחובר מעקרו וראיה לדבריהם שהרי רבא שאל למטה תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מה דינו בדיעבד וודאי צריך לעיין מה שאל והרי העמדנו משנתנו בכך ולדעת ר׳ אלא ודאי ר׳ לא דבר אלא בשלא בטלו ואיהו בעי לה בבטלו דומיא דמשתחוה לבית בענין ע״ז וכותל בנין בהכשר זרעים ולא הובררה שאלתו ודנין בה לחומרא וכן כתבוה גדולי הדורות ויש אומרים לענין פסק שבלא בטלו שוחטין לכתחלה ובבטלו כשר בדיעבד ומפני שלדעתם רבא שאלה במה שהיה ר׳ מתיר בדיעבד ומשום דלא סבירא ליה לתרוצי מתניתין ובריתא בפלוגתא דמחובר לתלוש כלל אלא דמתניתין בצור דק שהוא נפרך וקנה שיהא עדיין רך ביותר ובריתא בדאלימי ובריתא דבמחובר לקרקע ר׳ פוסל מפרש לה במחובר מעקרו אבל תלוש וחברו לדעת רבא לא איירי בה איהו כלל ומשום הכי בעי לה רבא ובלא בטלו מיהא לא בעי לה כלל ואנן קיימא לן בסוגיא דגמרא דהא דר׳ פוסל במחובר מעקרו ומשנתינו בתלוש וחברו ודאי בבטלו דאי לאו הכי הוה ליה לאוקומי תרוייהו בתלוש כאן בבטלו כאן בלא בטלו אלא לא בטלו לא איירי בה ואף לכתחלה כשרה ונעץ סכין אע״ג דסתמיה לא מבטלי ליה פירושו שבטלו בהדיא ועקר הדברים שבטלו ולא בטלו לדעת ר׳ שוים הם וכל שאינו מחובר מעקרו בטלו או לא בטלו בדיעבד כשר וכמו שכלל תלוש וחברו כנגד מחובר מעקרו ורבא הוא שנסתפק בכך ותלמוד ערוך אין מניחים משום ספק בעיא דידיה והילכך לכתחלה אוסרין אף בלא בטלו שהרי שחיטה בתלוש מויקח את המאכלת נפקא ואין קיחה אלא בתלוש ובדיעבד מכשירין אפי׳ בבטלו ואפי׳ בצור היוצא מכותל הבנין הואיל ומ״מ תלוש ולבסוף חברו הוא וכן נראה דעת גדולי המחברים תלוש ולבסוף חברו שהכשרנו שחיטתו בדיעבד אם בבטלו אם בלא בטלו דוקא בשהסכין למעלה וצואר בהמה למטה והוא מוליך ומביא צואר הבהמה בחדה של סכין אבל אם היה הסכין למטה וצואר בהמה למעלה פסולה שמא מתוך כובד הבהמה נדחק צואר שלה על הסכין ונחתך הסימן בדריסה ולא הרגיש ואפי׳ אמר בריא לי שלא דרסתי יראה שאינו נאמן שמא דרס ולא הרגיש וכן דעת גדולי הדור אלא שהם באים בפיסולה מטעם אחר שאינו נראה לי ולקצתם ראיתי בזו שהוא נאמן ומגדולי קדמונינו כתבוה כדעת ראשון ובעוף בין כך ובין כך כשרה וגדולי הדור פוסלין בעוף הגס כגון אוז וכיוצא בו ולא יראה לי כן ולא עוד אלא שמגדולי קדמונינו מתירין אף בגדיים וכיוצא בהם ולא יראה לי כן אלא בכל עוף מותר:
נעץ הסכין בדבר התלוש ושחט יש מי שאומר שכתלוש הוא נדון וכשרה ובלבד שלא יהא צואר בהמה למעלה וכן כתבוה גדולי המחברים בלחי שנתלש ושן קבועה בו ושחט באותו השן שכשרה:
ממה שאסרנו במשנה שחיטה במגל יד לכתחלה אף בצד הכשר מגזרת צדו האחר יש מי שאומר כל שכן שאם היתה לו סכין פגומה אע״פ שיש מפגימה ולהלן כשיעור הראוי אין שוחטין בו לכתחלה אף על דעת שיזהר שלא לשחוט אלא מפגימה מאילך שמא יפשע ולא יזהר ומ״מ אם שחט ואמר בריא לי שלא שחטתי אלא מפגימה ואילך כשרה והרבה מפרשים מתירין לכרוך חוט על הפגימה דרך סימן ולשחוט בשיעור הנשאר לכתחלה שמגל יד צורתו כך היא ושמא יבא לטעות אבל כאן שהוא עושה סימן ולפי שעה מותר ומ״מ בבריתא ראיתי במסכתא זו פרק ראשון שאף בלא סימן מותר והוא שאמרו שם סכין שיש בה פגימות הרבה אם יש בין פגם לפגם כמלא צואר חוץ לצואר מותר לשחוט בה אלא שלרוחא דמילתא כל שבלא סימן ראוי לחוש ובסימן מיהא אין פקפוק בהיתרו וכמו שאמרו במסכת יום טוב מתוך שלא התרת לו אלא על ידי דליו זכור הוא כך מכיון שלא התרת לו אלא על ידי סימן זכור הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומוסיפים: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר ששונה לנו], שיש הבדל בהלכה בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו? דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט באמצעות מוכני (סוג של מכונה שקבועה בה סכין) — שחיטתו כשרה, וכן השוחט במחובר לקרקעשחיטתו כשרה, וכן אם נעץ סכין בכותל כשהלהב בולט החוצה ושחט בה, שהוליך והביא את צואר הבהמה עליה — שחיטתו כשרה. אבל אם היה צור יוצא (בולט) כמין זיז מן הכותל, או קנה עולה מאליו מן הקרקע, ושחט בושחיטתו פסולה;
The Gemara asks: And from where do you say that there is a difference for us between a blade that was attached from the outset and a blade that was detached and ultimately he reattached it? As it is taught in a baraita: With regard to one who slaughters with a mechanism [bemukhni] of a wheel with a knife attached to it, his slaughter is valid; with an item that is attached to the ground, his slaughter is valid; if one embedded a knife in a wall and slaughtered with it, his slaughter is valid. If there was a flint emerging from a wall or a reed arising from the ground on its own and he slaughtered with it, his slaughter is not valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין טו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין טו:, עין משפט נר מצוה חולין טו: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין טו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין טו:, הערוך על סדר הש"ס חולין טו:, רש"י חולין טו:, ראב"ן חולין טו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין טו:, בעל המאור חולין טו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין טו: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין טו: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין טו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' חולין טו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין טו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין טו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין טו:, מהרש"א חידושי הלכות חולין טו:, גליון הש"ס לרע"א חולין טו:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין טו:, אסופת מאמרים חולין טו:

Chulin 15b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 15b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 15b, Rif by Bavli Chulin 15b, Attributed to R. Gershom Chulin 15b, Collected from HeArukh Chulin 15b, Rashi Chulin 15b, Raavan Chulin 15b, Tosafot Chulin 15b, Baal HaMaor Chulin 15b, Ri MiLunel Chulin 15b, HaHashlamah Chulin 15b, Ramban Chulin 15b, Ramban Milchamot HaShem Chulin 15b, Rashba Chulin 15b, Meiri Chulin 15b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 15b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 15b, Gilyon HaShas Chulin 15b, Steinsaltz Commentary Chulin 15b, Collected Articles Chulin 15b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144