×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְקַבָּלוֹת הַזָּאוֹת וְהַשְׁקָאַת סוֹטָה וַעֲרִיפַת עֶגְלָה עֲרוּפָה וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע וּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ תַּלְמוּד לוֹמַר מִבְּנֵי אַהֲרֹן עֲבוֹדָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי אַהֲרֹן.
and the receiving of the blood in a vessel; and its sprinkling upon the altar, each offering according to its halakha; and the giving of water to a woman suspected by her husband of having been unfaithful [sota]; and the ritual of breaking a heifer’s neck in an untilled valley when a corpse is discovered and the murderer is unknown; and the purification of a leper; and the lifting of the hands for the Priestly Benediction, whether inside or outside the Temple; from where are these derived? The verse states: “Among the sons of Aaron,” indicating that this is the halakha with regard to any sacrificial rite that is stated to the sons of Aaron.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין קלג ע״א} אמר רבא בדיק לן רב יוסף האי כהנא דחטיף מתנאתא חבובי מצוה הוא או זלזולי1 מצוה הוא ופשטנא ליה {דברים יח:ג} ונתן ולא שיטול מעצמו. אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא אמינא חבובי מצוה הוא כיון דשמעתה2 להא דתניא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטיף3 לא חטיפנא מימר4 אמינא הבו לי כיון דשמעתה להא דתניא5 ר׳ מאיר אומר6 חלקם שאלו בפיהם מימר נמי לא אמינא אי יהבי7 לי שקילנא כיון דשמעתה להא דתניא הצנועין מושכין את8 ידיהן והגרגרנין חולקין משקל נמי לא שקילנא בר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשין בכהני9 ולפרוס ידיה אנסי ליה [עדניה]⁠10 {פירוש ר״ח}11 כלומר חולה במיעיו היה ולא היה יכול לשהות את נקביו ולפיכך לא היה פורס את ידיו.
אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיבובתיה ודחיקא12 ליה מילתא ליזכי ליה13 מתנאתא ואף על גב דלא [אתו]⁠14 לידיה
[במכרי]⁠15 כהונה ולויה. רבא ורב ספרא איקלעו לבי16 מר יוחנא בר רב חונא17 בר אדא ואמרי לה לבי יוחנא בר18 חנא בר ביזנא עבדו ליה19 עגלא תלתא20 אמ׳ ליה21 רבא22 לשמאעיה זכי לי23 מתנאתא דבעינא24 למיכל לישנא בחרדלא זכי ליה25 רבא אכל רב ספרא לא אכל אקריוה26 לרב27 ספרא בחלמיה {משלי כה:כ} מעדה בגד ביום קרה [חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע]⁠28 אתא לקמיה רב29 יוסף אמר ליה דלמא משום דעברי אשמעתיה30 דמר31 אקריון הכי אמר ליה כי אמרי אנא [בחבריה]⁠32 שמעא בעל33 כרחיה מזכה34 וכי אמרי אנא היכא דלא איפשר ליה רבא35 אפשר ליה [ואלא]⁠36 מאי טעמ׳ אקריון37 כלפי38 רב ספרא כלפי רבא אקריון וליקריוה39 לרבא [נזוף הוה]⁠40 {כפירוש ר״ח41}42מההוא מעשה דתעניות {בבלי תענית כד ע״ב} דאטרח קמי שמיא ואתא מטרא בתקופת תמוז ואחזי43 ליה אבוה44 בחלמיה ואמר ליה איכא דמטרח קמי שמיא כולי האיי שני דוכתך ושני דוכתיה45 ואשכחיה46 לדוכתיה47 דמרשם48 בסכיניא אההיא49 נזיפה דיליה50. אמר ליה אביי לרב דימי51 פשאטיה דקרא במאי כתיב אמ׳ ליה52 בשונה53 לתלמיד שאינו הגון דאמר רב יהודה אמר רב54 כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגהנם55 שנאמר {איוב כ:כו} כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח56 ירע שריד באהלו57 ואין שריד אלא תלמיד [חכמים]⁠58 שנאמר {יואל ג:ה} ובשרידים אשר יי׳י קרא:
1. זלזולי: כ״י פריס: ״אוזולי״.
2. דשמעתה: דפוסים: דשמעיתא. אשכול: ״דשמענא״. וכן בהמשך שם.
3. כ״י נ מוסיף: ״נמי״.
4. מימר: חסר בכ״י נ.
5. בדפוסים נוסף כאן הפסוק הנדרש בגמ׳: ויטו אחרי הבצע. (שמואל א ח:יג), וכן באשכול.
6. ר׳ מאיר אומר: חסר בכ״י פריס.
7. יהבי: וכן דפוסים. כ״י פריס, כ״י נ, דפוס קושטא, ויניציאה: יהבו.
8. את: חסר בכ״י פריס.
9. נפשין בכהני: וכן בכ״י נ. גיז: ״נפשי בכהני״. כ״י פריס: ״נפשיה בכהני״. אשכול, דפוסים: נפשאי בכהנא.
10. עדניה: כ״י נ, כ״י פרמא. גיז, כ״י פריס, דפוסים, אשכול: ״עידניה״. כ״י א: ״עדני״.
11. בשמו בר״י אלמדארי. וכן בערוך (אנס). אלא ראה שם (עדן ב׳) פירוש אחר.
12. ודחיקא: כ״י פריס: ״דדחיקא״.
13. ליה: כ״י פריס: ״ביה״.
14. אתו: גיז, כ״י פריס, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״אתי״.
15. במכרי: גיז, כ״י פריס, כ״י נ, כ״י פרמא, ר״י אלמדארי. דפוסים: במכירי. ואולי כצ״ל בכ״י א, שם (משובש): ״במיכרי״.
16. לבי: וכן כ״י נ. גיז, כ״י פריס, דפוסים: ״לגבי״.
17. חונא: גיז: ״חנה״. כ״י פריס: ״חנא״. כ״י נ: ״הונא״.
18. בר: גיז: ״בר בר״. דפוסים: בר רב.
19. עבדו ליה: גיא גיז: ״עבד להו״. כ״י נ: ״עבדי ליה״.
20. תלתא: וכן כ״י נ. כ״י פריס: ״תולתא״, וכן גיז אחר הגהה. ראה ערוך (תלת). כ״י פרמא, דפוסים: תילתא. דפוס קושטא, ויניציאה: תליתא.
21. ליה: כ״י נ: ״להו״.
22. רבא: חסר בכ״י פריס.
23. לי: וכן גיא, כ״י פריס, כ״י נ, ר״י נרבונא. גיז, דפוסים: ״לן״. כ״י פרמא: ״ליה״.
24. דבעינא: גיא גיז, כ״י נ: ״דבעינן״.
25. זכי ליה: חסר בכ״י נ.
26. אקריוה: וכן גיז, כ״י פריס, דפוס קושטא. כ״י נ: ״אקרויה״. דפוסים: אקריון.
27. לרב: כ״י פריס: ״רב״. משמע רב ספרא קרא (לרבא).
28. מעדה... לב רע: גיז, כ״י נ, וכן כ״י א אחר הגהה. כ״י פריס עד: ״חומץ על נתר״. כ״י א לפני הגהה, כ״י פרמא, דפוסים עד: ״קרה״.
29. רב: וכן גיז, דפוס קושטא. כ״י פריס, כ״י נ, כ״י פרמא, דפוסים: דרב.
30. אשמעתיה: כ״י פריס: ״אשמעתא״, כבר״י אלמדארי.
31. דמר: כ״י נ: ״דרב״.
32. בחבריה: גיז, כ״י נ, כ״י פרמא, דפוס קושטא, ויניציאה, ר״י אלמדארי. כ״י פריס: ״בחבר״. כ״י א: ״בחברי״. דפוסים: באחר.
33. בעל: וכן כ״י נ, גיז אחרי הגהה. גיז לפני הגהה, כ״י פריס, כ״י פרמא, דפוסים: ״על״.
34. מזכה: גיז, כ״י נ, ר״י אלמדארי: ״מזכי״.
35. רבא: וכן בכל כה״י, ר״י אלמדארי. דפוסים: והכא.
36. ואלא: גיז, כ״י נ, ר״י אלמדארי. כ״י פריס, דפוסים: אלא. כ״י א: ״ולא״, כנראה משובש.
37. אקריון: כ״י נ: ״אקרוין״.
38. כלפי: כ״י פריס: ״אמ׳ ליה כלפי״.
39. וליקריוה: כ״י פריס: ״וליקרייה״. דפוסים:ולקרויה.
40. נזוף הוה: גיז, כ״י פריס, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״נזיף היה״.
41. בשמו בר״י אלמדארי.
42. כ״י נ מציין כאן: ״פי׳⁠ ⁠״.
43. ואחזי: כ״י נ: ״ואתחזי״.
44. אבוה: חסר בכ״י פרמא.
45. שני דוכתך ושני דוכתיה: לשון ההגהה בכ״י א (שם פגום הדף וחסר התיבה ״ושני״). גיז, כ״י נ, דפוסים רק: ״ושני דוכתיה״.
46. ואשכחיה: וכן כ״י פרמא, דפוסים. חסר בדפוס קושטא. גיז: ״ואשכחה״. כ״י נ: ״ואשכח״.
47. לדוכתיה: כ״י נ: ״בדוכתיה״.
48. דמרשם: וכן כ״י נ: ״דמירשם״. גיז, כ״י פרמא, דפוסים: ״דמרגש״.
49. בסכיניא אההיא: גיז: ״בסכניא ההיא״. כ״י נ: ״בסכיני ההיא״.
50. מההוא מעשה... דיליה: פירוש ר״ח חסר בכ״י פריס, וכן חסר בכ״י א לפני הגהה. ואין דרכו של רבינו להרחיב באגדה.
51. דימי: כ״י פריס: ״יוסף״.
52. אמ׳ ליה: חסר בכ״י פריס.
53. בשונה: כ״י נ: ״לשונה״.
54. אמר רב: חסר בכ״י פריס.
55. בגהנם: גיז: ״בגיהינם״. גקי, כ״י פריס, כ״י נ: ״בגיהנם״. דפוסים: לגיהנם.
56. כל חשך... אש לא נופח: גקי עד ״לצפוניו וג׳⁠ ⁠״. כ״י פריס עד ״תאכלהו״.
57. ירע שריד באהלו: חסר ב-גקי.
58. חכמים: גקי. כ״י נ, כ״י פריס: ״חכם״. חסר בכ״י א.
קבלות – קבלת הדם.
הזאות – היא זריקת דם הנזרקים במזבח בין הניתזין בפנים על הפרוכת ועל מזבח הזהב בין הניתזין בחוץ. שחיטה לא קחשיב שאף הזר כשר בה.
עריפת העגלה – בכהנים היא כדכתיב (דברים כא) ונגשו הכהנים בני לוי.
טהרת מצורע – בצפרים להזות.
בין מבפנים – במקדש כדכתיב (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו וגו׳.
בין מבחוץ – בגבולין בכל עיר ועיר בבית הכנסת.
מבני אהרן – סיפיה דקרא דלעיל הוא.
קבלות – וא״ת תיפוק ליה קבלות מהמקריב את דם השלמים דהקרבה הוי לשון קבלה כדאמרינן פרק הקומץ [רבה] (מנחות דף יט.) והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה וי״ל דהכא כיון דכתיב המקריב את דם השלמים ואת החלב ובחלב לא שייך קבלה דם נמי לא משתעי בקבלה.
היציקות – בריש הקומץ [רבה] (שם דף יח:) פריך מינה להא דאמר התם לא יצק כהן אלא זר כשר והכא קאמר שהיא עבודה המסורה לבני אהרן ומסקינן דלא כר״ש.
אע״פ שהתורה זכתה את הכהן במתנות אלו ויכול ליטלן מעצמו אין ראוי לו להחזיק בכך ר״ל שלא יטלם לעולם מעצמו עד שיתנום לו ואם הוא מן המהדרין ראוי לו שלא ישאלם בפיו שהרי בבני שמואל נאמר ויטו אחרי הבצע ואמרו רבותינו בפירוש דבר זה חלקם שאלו בפיהם ר״ל שלא היתה גזלה בידם אלא שהיו תובעים הראוי להם מצד שהיו לויים ר״ל מעשר ראשון בפה ודרך גרגרנות והוחזקה להם מדה זו כגזלה אלא אם נתנו לו נוטל:
תוס׳ ד״ה קבלות וכו׳ לא משתעי בקבלה. עיין זבחים דף ד ע״א:
וקבלות (קבלת הדם לשם זריקתו על המזבח), והזאות דם הקרבנות על המזבח, כל קרבן כדינו. והשקאת סוטה במי סוטה לבדיקתה אם זינתה, ועריפת עגלה ערופה בידי כהנים בנחל שלא נעבד, במקום בו נמצא גופת אדם שלא נודע מי הרגו. וטהרת מצורע המביא צפורים ביום טהרתו, ובכלל שמזה הכהן מדם הצפור על המזבח, ונשיאות כפים של כהנים המברכים את העם, בין ברכת כהנים שמבפנים (בבית המקדש), בין זו שמבחוץ למקדש, בבתי הכנסת במקומות יישובם של ישראל — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בדינו של הכהן הזכאי למנה מן הקדשים, ״מבני אהרן״ (ויקרא ז, לג), שלא רק בהולכה אמורים הדברים, אלא בכל עבודה האמורה לבני אהרן. ומעתה יש לדייק בדברי הברייתא: שנינו בה כי
and the receiving of the blood in a vessel; and its sprinkling upon the altar, each offering according to its halakha; and the giving of water to a woman suspected by her husband of having been unfaithful [sota]; and the ritual of breaking a heifer’s neck in an untilled valley when a corpse is discovered and the murderer is unknown; and the purification of a leper; and the lifting of the hands for the Priestly Benediction, whether inside or outside the Temple; from where are these derived? The verse states: “Among the sons of Aaron,” indicating that this is the halakha with regard to any sacrificial rite that is stated to the sons of Aaron.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אוְכׇל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה טַעְמָא דְּאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ הָא מוֹדֶה בָּהּ אע״גאַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן.

And the Gemara explains the proof: The baraita teaches that any priest who does not believe in the validity of these rites has no portion in the gifts of the priesthood. It may be inferred that the reason the priest has no portion is that he does not believe in it, whereas if he does believe in it, even though he is not an expert in its halakhot, he receives a portion. This contradicts the opinion of Rav Ḥisda.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל כהן שאינו מודה בהאין לו חלק במתנות כהונה. ונדקדק: טעמא [הטעם] שאין לו חלק — מפני שאינו מודה בה, הא [הרי] אם הוא מודה בה — יש לו חלק, אף על גב [אף על פי] שאינו בקי בהן, ושלא כדברי רב חסדא שאין נותנים מתנות כהונה לכהן שאינו בקי בהן.
And the Gemara explains the proof: The baraita teaches that any priest who does not believe in the validity of these rites has no portion in the gifts of the priesthood. It may be inferred that the reason the priest has no portion is that he does not believe in it, whereas if he does believe in it, even though he is not an expert in its halakhot, he receives a portion. This contradicts the opinion of Rav Ḥisda.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר ר׳רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב בחוּטִין שֶׁבַּלְּחִי אֲסוּרִים וְכׇל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִיטְּלָן אֵין נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה.

With regard to priests who should not be given gifts of the priesthood, Rabbi Abba says that Rav Huna says that Rav says: The veins that are contained in the jaw of an animal are prohibited for consumption, due to the blood they contain. And one does not give the gift of the jaw to any priest who does not know how to remove the veins, as the priest might eat them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חוטין שבלחי אסורים – משום דם.
א ועוד בענין הכהנים שאין נותנים להם מתנות כהונה, אמר ר׳ אבא, אמר רב הונא, אמר רב: החוטין (כלי דם) שנמצאים בלחי הבהמה אסורים באכילה, ומשום כך כל כהן שאינו יודע כיצד ליטלן ממקומם, ויש חשש שיבוא לאוכלם — אין נותנין לו את הלחיים במתנה של כהונה.
With regard to priests who should not be given gifts of the priesthood, Rabbi Abba says that Rav Huna says that Rav says: The veins that are contained in the jaw of an animal are prohibited for consumption, due to the blood they contain. And one does not give the gift of the jaw to any priest who does not know how to remove the veins, as the priest might eat them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְלָא הִיא אִי בְּטַוְיָא מֵידָב דָּיְיבִי וְאִי לְקִדְרָה אִי דִּמְיחַתֵּךְ לְהוּ וּמָלַח לְהוּ מֵידָב דָּיְיבִי.

The Gemara notes: But that is not so, i.e., one need not be concerned that the priest might consume the blood within the veins, as any method of preparing the jaw will remove the blood: If the priest prepares the jaw by roasting it, the blood will drain from the jaw due to the fire. And if he intends to place the jaws in a pot to cook them, if he cuts them and salts them, as one is required to do before cooking any meat, the blood will drain from them, and they will be permitted for consumption.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בטויא – בצלי.
אי מטוי להו מידב דאיב. ובחתיכה קאמר, וכמו שפירשתי בפרק גיד הנשה (חולין צג.) גבי חוטין שביד.
אי בטויא ליה מידב דייב ואי לקדרה אי מחתך ומלח וכו׳ – פי׳ משום חוטין ששלחי שצריכין חתיכה ומליחה וש״מ דלצלי אפי׳ מליחה לא בעי וכדמפרש לעיל מיהו צריך הדחה משום דם הנסרך ומתייבש על פניו.
גמ׳ ואי לקדרה איירי דמיחתך להו כו׳ כצ״ל:
ומעירים: ולא היא, שאף שיש בחוטים הללו דם, אין הנותן מכשיל את הכהן באכילה אסורה. שכן בכל אופן שבו יתקין הכהן את הלחי לאכילה, לא יימצא דם בלחי. כי אי בטויא [אם בצלי] הוא מתקין לאכילה את הלחי — מידב דייבי [זב] הדם מהלחי באש הצלייה. ואי [ואם] הוא מתקין את הלחי לבישול בקדרה, אי דמיחתך להו ומלח להו [אם הוא חותך אותם ומולח אותם] — מידב דייבי [זב] מהם הדם, ומותרת הלחי באכילה.
The Gemara notes: But that is not so, i.e., one need not be concerned that the priest might consume the blood within the veins, as any method of preparing the jaw will remove the blood: If the priest prepares the jaw by roasting it, the blood will drain from the jaw due to the fire. And if he intends to place the jaws in a pot to cook them, if he cuts them and salts them, as one is required to do before cooking any meat, the blood will drain from them, and they will be permitted for consumption.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רָבָא בָּדַק לַן רַב יוֹסֵף הַאי כָּהֲנָא דְּחָטֵיף מַתְּנָתָא חַבּוֹבֵי קָא מְחַבֵּב מִצְוָה אוֹ זַלְזוֹלֵי קָא מְזַלְזֵל בְּמִצְוָה וּפְשַׁטְנָא לֵיהּ {דברים י״ח:ג׳} וְנָתַן גוְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ.

§ With regard to the manner in which a priest takes gifts of the priesthood from their owners, Rava said: Rav Yosef examined us, his students, with the following question: A priest who seizes gifts of the priesthood from their owners, is he demonstrating fondness for the mitzva or is he demonstrating contempt for the mitzva? And I resolved this question for him from the verse: “That they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3). The term “that they shall give” indicates that the owner should give the gifts, and not that a priest should take them by himself. Accordingly, a priest who seizes the gifts from their owners is demonstrating contempt for the mitzva.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בדק לן – מנסה אותנו אם נדע להשיב ורבא כהן היה.
דחטיף מתנתא – מתינוקות שנושאין אותם לכהנים.
רש״י בד״ה בדק לן כו׳ ורבא כהן היה. נ״ב נ״ל לפי׳ התוס׳ רבה וצ״ל דרבה אעפ״י שגדול מרב יוסף מ״מ אמרינן בהוריות רב יוסף סיני כו׳ ובדיק לו אם בקי בברייתות:
בד״ה דבעינא למיכל כו׳ ובבכורות נמי אמרינן רבא כו׳. נ״ב נ״ל שגרסינן רבא בכל השמעתתא אפילו לרש״י ודו״ק:
ב ובענין הדרך בה הכהן נוטל את מתנותיו מידי הבעלים, אמר רבא: בדק (בחן) לן [אותנו התלמידים] רב יוסף בשאלה הבאה: האי כהנא דחטיף מתנתא [כהן זה שחוטף מתנות כהונה], האם בכך חבובי קא מחבב [לחבב הוא מחבב] את המצוה, או זלזולי קא מזלזל [לזלזל הוא מזלזל] במצוה? ופשטנא ליה [ופתרתי לו] את שאלתו מן האמור במתנות כהונה ״ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה״ (דברים יח, ג), שבאה הלשון ״ונתן״ להורות שהבעלים הוא שיתן, ולא שיטול הכהן מעצמו. ומכאן שהחוטף את מתנותיו, מזלזל במצוה ולא מחבבה.
§ With regard to the manner in which a priest takes gifts of the priesthood from their owners, Rava said: Rav Yosef examined us, his students, with the following question: A priest who seizes gifts of the priesthood from their owners, is he demonstrating fondness for the mitzva or is he demonstrating contempt for the mitzva? And I resolved this question for him from the verse: “That they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3). The term “that they shall give” indicates that the owner should give the gifts, and not that a priest should take them by himself. Accordingly, a priest who seizes the gifts from their owners is demonstrating contempt for the mitzva.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר אַבָּיֵי מֵרֵישׁ הֲוָה חָטֵיפְנָא מַתְּנָתָא אָמֵינָא חַבּוֹבֵי קָא מְחַבֵּיבְנָא מִצְוָה כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ מִיחְטָף לָא חָטֵיפְנָא מֵימָר אֲמַרִי הַבוּ לִי וְכֵיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא {שמואל א ח׳:ג׳} וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע ר׳רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּנֵי שְׁמוּאֵל חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם מֵימָר נָמֵי לָא אָמֵינָא וְאִי יָהֲבוּ לִי שָׁקֵילְנָא.

Abaye, who was a priest, said: At first, I would seize gifts of the priesthood, as I said to myself that I am demonstrating fondness for the mitzva in this manner. Once I heard this interpretation: “That they shall give,” and not that he should take by himself, I did not seize them anymore. Instead, I would say to the owners of the gifts: Give me. And once I heard that which is taught in a baraita: The verse states with regard to the sons of Samuel, who were Levites: “But turned aside after wealth” (I Samuel 8:3), and Rabbi Meir says: The sons of Samuel sinned when they asked for their portion, the first tithe given to the Levite, with their mouths, i.e., they demanded that the owners give them the first tithe. Abaye continued: After I heard that, I also did not say anything to the owners, but if they would give me gifts I would take them.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי אמרינן חבובי קא מחבב המצוה – ויפה הוא עושה.
ונתן – לכהן ולא שיטול הכהן מעצמו.
מימר אמרי הבו לי – הייתי שואלו בפה מלא שהייתי סבור שהוא חיבוב מצוה.
חלקם שאלו בפיהם – דמגני להו קרא לבני שמואל ויטו אחרי הבצע אמר רבי מאיר שלא היה עבירת גזל בידם אלא חלק לויה כגון מעשר ראשון היו שואלין בפיהם.
גמ׳ כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו מחטיף לא חטיפנא מימר אמרי הבו לי וכיון דשמענא להא דתניא רבי מאיר אומר כו׳ כצ״ל:
ובענין זה אמר אביי, שכהן היה: מריש הוה חטיפנא מתנתא [בתחילה הייתי חוטף מתנות], שכן אמינא [אמרתי] לעצמי כי בכך חבובי קא מחביבנא [לחבב הריני מחבב] את המצוה. ואולם כיון דשמענא להא [ששמעתי את זו] דרשת הכתוב ״ונתן״ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא [לחטוף לא הייתי חוטף], אלא מימר אמרי הבו לי [הייתי אומר] לבעל הבהמה שיתן לי את מתנותיו. ואולם כיון דשמענא להא דתניא [ששמעתי את זו ששנינו בברייתא] על הכתוב בבני שמואל הנביא ״ויטו אחרי הבצע״ (שמואל א ח, ג) ובפירוש הכתוב ר׳ מאיר אומר: בני שמואל, את חלקם (מתנות לוי, כמעשר ראשון) שאלו בפיהם, שדרשו מהבעלים שיתנו להם את מתנותיהם. מאז מימר נמי לא אמינא [לומר לבעלים גם כן לא הייתי אומר], ואולם אי יהבו [היו נותנים] לי, שקילנא [הייתי לוקח] מהם.
Abaye, who was a priest, said: At first, I would seize gifts of the priesthood, as I said to myself that I am demonstrating fondness for the mitzva in this manner. Once I heard this interpretation: “That they shall give,” and not that he should take by himself, I did not seize them anymore. Instead, I would say to the owners of the gifts: Give me. And once I heard that which is taught in a baraita: The verse states with regard to the sons of Samuel, who were Levites: “But turned aside after wealth” (I Samuel 8:3), and Rabbi Meir says: The sons of Samuel sinned when they asked for their portion, the first tithe given to the Levite, with their mouths, i.e., they demanded that the owners give them the first tithe. Abaye continued: After I heard that, I also did not say anything to the owners, but if they would give me gifts I would take them.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא דהַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרָנִים חוֹלְקִים מִשְׁקָל נָמֵי לָא שָׁקֵילְנָא לְבַר מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי הלְאַחְזוֹקֵי נַפְשַׁאי בְּכָהֲנֵי.

Abaye said further: Once I heard that which is taught in a baraita with regard to the distribution of the shewbread among the priests: The modest ones [hatzenu’im] withdraw their hands and do not take, and the gluttons divide all the bread; I also did not take gifts even when they were offered to me, except for when they were given on the eve of Yom Kippur, when there was an abundance of gifts due to the many animals that were slaughtered, as it is a mitzva to eat that day. In that instance, I took the gifts in order to affirm myself among the priests, i.e., if I would never take gifts then my status as a priest might be called into question.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הצנועים מושכין את ידיהם – בחילוק לחם הפנים קאמר במס׳ יומא בטרף בקלפי (דף לט.) משמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים.
לאחזוקי נפשאי בכהני – שלא ישתכח הדבר שאני כהן.
משקל נמי לא שקילנא – שלא אקרא גרגרן ולא אגזול ממי שצריך יותר ממני אע״פ שגם הוא לא היה עשיר.
לבר ממעלי יומא דכפורי – שיום טוב הוא כדאמר בפרק אותו ואת בנו (לעיל דף פג.) ומתנות מרובות וכהנים מתאספין ואילו לא היה נוטל היו אומרים שאינו כהן.
הצנועין מושכין את ידיהם. בחלוק לחם הפנים קא מיירי, דתניא משמת שמעון הצדיק נשתלחה מאירה בלחם הפנים, שמתחלה כל כהן שמגיעו כפול יש אוכלו ומותיר, ויש אוכלו ושבע, ומשמת הוא לא היה משביע כי אם כשאר לחם חולין. הצנועין מושכין את ידיהם, ולא היו רוצין לקחת כשיעור זית או כפול המגיע לחלקם. והגרגרנין חולקין. ומדקרי להו גרגרנין מדשקלי דבר מועט, אנא נמי לא שקילנא גרמא גרמא, או מבהמה דקה זרוע לבדו או קיבה לבדה או לחיים לבדן. ולפי שדרך הטבחים שאין רוצין לתת כל שלשה המתנות לכהן אחד, אלא לשלשה, כדי שלא יהא אחד מן הכהנים שמח ושאר עצבין, לפיכך לא היה גם הוא רוצה לקחת דבר מועט. אלא בערבי יום הכפורים, שמתקבצין רוב ישראל לפני ראש הגולה ואב בית דין ושוחטין בהמות רבות, וכדי שלא ישיב פני הישראלים שהם אורחים ואינן מכירין אותו אלא מפי השמועה, שאם לא יקבל מהן היו חושבין אותו בחזקת ישראל, לפיכך היה מקבל מכל מי שיביא לו הן רב הן מעט, ואפי׳ גרמא גרמא.
ואולם כיון דשמענא להא דתניא [ששמעתי את זו ששנינו בברייתא] בכהנים שאכלו מלחם הפנים כי הכהנים הצנועים מושכין את ידיהם, ואילו אלה הגרגרנים חולקים, משקל נמי לא שקילנא [לקחת גם כן לא הייתי לוקח], אף שנותנים לי, לבר ממעלי יומא דכיפורי [חוץ מערב יום הכיפורים], שמצות היום באכילה, ומרובות מאד הן הבהמות הנשחטות בו לאכילה, ולכך ניתנות ביום זה מתנות כהונה לרוב — כדי לאחזוקי נפשאי בכהני [להחזיק עצמי, להעמידני בחזקת כהנים], שאילו לא הייתי מקבל ממתנות הכהונה, עלול היה הדבר להטיל ספק בכהונתי.
Abaye said further: Once I heard that which is taught in a baraita with regard to the distribution of the shewbread among the priests: The modest ones [hatzenu’im] withdraw their hands and do not take, and the gluttons divide all the bread; I also did not take gifts even when they were offered to me, except for when they were given on the eve of Yom Kippur, when there was an abundance of gifts due to the many animals that were slaughtered, as it is a mitzva to eat that day. In that instance, I took the gifts in order to affirm myself among the priests, i.e., if I would never take gifts then my status as a priest might be called into question.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלִפְרוֹס יְדֵיהּ אַנְסֵיהּ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ.

The Gemara challenges: But let him spread his hands for the Priestly Benediction throughout the year, as this will make it clear to all that he is in fact a priest. The Gemara responds: His schedule constrained him, as he was constantly involved in teaching Torah to his students, so much so that he would miss the time during which the community gathered in the synagogue for the Priestly Benediction.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אנס
אנסאאין אונס. (גיטין לד) פי׳ כיון שנתן הגט על תנאי כך וכך כלומר אם לא אבא מכאן עד שלשים יום ונאנס ולא בא וטוען אנוס הייתי ובטל הגט אין ממש בדבר אף על פי שנאנס כיון שלא נתקיים התנאי הגט גט והגירושין גירושין גמורין שאני רבא דאנסי ליה עידניה (שבת לג) פירשה בערך עידן (חולין קלג.) וליפריס ידיה אנסי ליה עידניה פי׳ אביי היה לו חולי ולא היה לו לשהות נקביו והיה מתיירא לעבור לפני התיבה ולפרוש כפיו שמא ידחקוהו נקביו ויבוא לידי כסופא:
א. [גצוואונגן.]
ופריך וליפרוס ידיה – כיון שאינו עושה אלא שלא ישתכח שם כהן מעליו יפרוס ידיו לדוכן כל השנה ומחזיק נפשיה בכהני.
אנסיה ליה עידניה – עתים שקבע לתלמידיו היו טורדים אותו מלישא את כפיו שהיה עוסק לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת.
וליפרוס ידיה. למה הוצרך לבייש עצמו בקבלת מתנה מועטת, הלא יכול לישא את כפיו ולברך ברכת כהנים ויכירוהו כולם שהוא כהן באמת, כדאמרינן חזקה לכהונה נשיאות כפים בבבל.
אנוסי ליה עידניה – פי׳ שהיה טרוד בתלמודא בעת שקבע לתורתו שהיה קובע עתים לתורה. כדאמרינן בפסחים שלא ליפתח בעידניה. ועתו של ר״י היה קבוע בשעת נשיאות כפים ומהאי טעמא נמי לא הוי מצי מחזיק נפשיה בכהן לקרוא בתורה ראשון. ויש שפי׳ שהיה חולי מעים ולא היה יכול לעמוד בעצמו כדי קריאת ג׳ פסוקים.
שם אנסיה ליה עידניה כו׳. נ״ב והרי״ף פי׳ חולי במעיו הוה:
ושואלים: והרי לצורך זה יכול היה לפרוס ידיה [לפרוש ידיו] בברכת כהנים כל השנה, ובכך יודעים היו הכל כי הוא כהן? ומשיבים: אנסיה ליה עידניה [אנסו זמנו], שלא נמצאה לו עת לפרוש ידיו בברכת כהנים, משום שטרוד היה בכל עת בהרבצת תורה לתלמידיו, אף בעת שהציבור נאסף בבית הכנסת לתפילה.
The Gemara challenges: But let him spread his hands for the Priestly Benediction throughout the year, as this will make it clear to all that he is in fact a priest. The Gemara responds: His schedule constrained him, as he was constantly involved in teaching Torah to his students, so much so that he would miss the time during which the community gathered in the synagogue for the Priestly Benediction.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַב יוֹסֵף והַאי כָּהֲנָא דְּאִית לֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן בְּשִׁבָבוּתֵיהּ וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא לִיזַכֵּי לֵיהּ מַתְּנָתָא וְאַף עַל גַּב דְּלָא אָתֵי לִידֵיהּ בְּמַכָּרֵי כְּהוּנָּה וּלְוִיָּה.

Rav Yosef said: In a case where a priest who has a Torah scholar [tzurva merabbanan] living in his neighborhood and that Torah scholar is hard-pressed for money, let the priest grant his gifts to him, i.e., the priest may declare that those gifts he is destined to receive should be given to the poor Torah scholar. And even though the gifts have not yet come into his possession, he may grant them to the Torah scholar in a case where there are associates of the priesthood and the Levites, i.e., if that specific priest or Levite was well known in his neighborhood and has a standard arrangement with many people that they give him their gifts, as he is certain that he will be given them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודחיקא ליה מלתא – לההוא צורבא מרבנן והכהן רוצה לההנותו יתן לו חלק מתנותיו לקבל זרוע ולחיים מבני העיר בשביל הכהן והוא יאכלם.
ואע״ג דלא אתי לידיה – דכהן יכול לזכות לו.
במכרי כהונה ולויה – בכהן שהיה ניכר בעיר ורוב בני אדם אוהבים אותו ונותנין לו המתנות ובאותו כהן אמרינן דיכול לזכות מעשרותיו לאחר אף על גב דלא אתי לידיה. מכרי לשון (מלכים ב יב) איש מאת מכרו.
האי כהנא וכו׳. כלומ׳ כהן עשיר שאינו צריך למתנות, או שהוא צנוע שאינו רוצה לקחת דבר מועט, כדאמרי׳. ליזכי זכותו במכרי כהונה, לתלמיד חכם שכנו, ואותו צורבא מרבנן יחזור ויטרח לקבל מיד הטבחים, ולא מצו אמרי ליה לאו בעל דברים דידי את, כיון דבמכרי כהונה עסיקינן, דאע״ג דלא אתו לידי כהן מצי לזכותן, כיון דרגילין היו לתתן לו, וכאלו אתו לידיה דמו, וכיון שהכהן זוכה בהן, יכול לזכות לכל מי שירצה. וקמ״ל רב יוסף דמתנות כהונה מותרות לזרים.
אמר רב יוסף האי כהנא דאיכא צורבא מדרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה שעתא ליזכי מתנתא להאי צורבא מדרבנן – פי׳ כשאין הכהן צריך להם שהוא עשיר ואע״ג דלא אתי לידי במכרי כהונה דחשבינן כמאן דזכה ביה ומצי לזכויינהו לאחרינא. אמר רבא לשמעיה זכי לו מתנתא פי׳ דההוא שמעי׳ כהן הוי והוי מכירו של רבא דיהיב ליה מתנתא דידיה כל שעתא ואמרינן דכי אמר רב כהנא היינו בכהן דעלמא דמזכי׳ מדעתיה ושמעי׳ בעל כורחיה זכי ליה וכי דאמרי׳ נמי בצורבא מדרבנן היינו דלא אפשר ליה אבל אפשר ליה בלאו הכי לא.
תרגמא אדא בר חנן קמיה דרב פפא באותן הנמכרים בתוך הבית – פי׳ בכור ומעשר דהתם תנן חוץ מן הבכור ומעשר שהנאתן לבעלים שאין דמיהן קודש לפיכך לא התירו בו בשביל הנאתו לזלזל בהם למוכרם בשוק כדרך חולין אלא בתוך הבית ואף על פי שמפסיד בדבר שאין קופצים שם לוקחין וכיון דכן מוכח מילתא אבל פסולי המוקדשין דמיהם הקדש אי לא שרית ליה למוכרן בשוק וכדרך חולין אית ליה פסידא דמזלזל בפדיונו בתחלה ויש להקדש הפסד בדבר.
ג ועוד אמר רב יוסף בענין חלוקת מתנות כהונה: האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא [כהן זה שיש לו תלמיד חכם הגר בשכנותו ונצרך לו הדבר, כי עני הוא]ליזכי ליה מתנתא [שיזכה לו בעל הבהמה את מתנותיו, מתנות הכהונה שעתידים לבוא לידו מאנשי העיר] לאותו תלמיד חכם עני, ויקחם העני לעצמו, ואף על גב דלא אתי לידיה [ואף על פי שלא באו מתנות הכהונה לידו של הכהן]. וניתן לעשות כן במכרי כהונה ולויה, באלה הרגילים ומוחזקים לתת את מתנותיהם לכהנים ולויים מסויימים. ובענין זה מסופר כי
Rav Yosef said: In a case where a priest who has a Torah scholar [tzurva merabbanan] living in his neighborhood and that Torah scholar is hard-pressed for money, let the priest grant his gifts to him, i.e., the priest may declare that those gifts he is destined to receive should be given to the poor Torah scholar. And even though the gifts have not yet come into his possession, he may grant them to the Torah scholar in a case where there are associates of the priesthood and the Levites, i.e., if that specific priest or Levite was well known in his neighborhood and has a standard arrangement with many people that they give him their gifts, as he is certain that he will be given them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רָבָא וְרַב סָפְרָא אִיקְּלַעוּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַּר אַדָּא וְאָמְרִי לַהּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא עָבֵיד לְהוּ עִגְלָא תִּילְתָּא א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ זַכִּי לַן מַתְּנָתָא דִּבְעֵינָא לְמֵיכַל לִישָּׁנָא בְּחַרְדְּלָא.

With regard to the statement of Rav Yosef, the Gemara relates that Rava and Rav Safra visited the house of Mar Yoḥana, son of Rav Ḥana bar Adda, and some say they visited the house of Mar Yoḥana, son of Rav Ḥana bar Bizna. Mar Yoḥana prepared for them a third-born calf. Rava said to the attendant of Mar Yoḥana, who was a priest and would normally receive gifts of the priesthood from Mar Yoḥana: Grant us the gifts, as I wish to eat tongue with mustard, and the tongue along with the jaw is one of the gifts.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה רבא לשמעיה – לשמשו של בעה״ב והוא כהן ובעה״ב נותן לו מתנותיו.
זכי לי מתנתא – תן לי רשות ליקח מתנותיך לאוכלם מפני שהלשון עם הלחיים ניתן לכהנים ובעינן למיכל לישנא בחרדלא שהוא דבר חשוב וה״נ אמרינן בהשוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פו:) כדי להאכילם שלש לשונות בחרדל. ואף על גב דרבא נמי כהן הוה דקיימא לן (ראש השנה דף יח.) דמבני עלי אתא ובבכורות (דף כז.) נמי אמרינן רבא הוה מבטל תרומת חוצה לארץ ברוב ואכיל לה בימי טומאתו מיהו מנפשיה לא מצי שקיל דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ומימר נמי לא בעי למימר הבו לי דתניא חלקם שאלו בפיהם להכי שקלם בתורת זר על ידי נתינת כהן ואף על גב דלא מטא לידיה דשמעא סמך רבא אדרב יוסף דלעיל.
אמר ליה רבא לשמעיה כו׳ – רבא גרסי׳ דרבה כהן הוה כדאמר פרק עד כמה (בכורות דף כז.) (רבא) [רבה] הוה מבטל לה ברוב ואמרי׳ נמי (ר״ה דף יח.) אביי ורבה מדבית עלי קא אתו.
בפרש״י בד״ה זכי לי כו׳ דבעינא למיכל כו׳ ח״ל ברוב ואכיל לה כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה זכי לי וכו׳ דקי״ל (ר״ה יח ע״א) וכו׳. עי׳ ברש״י שם שכתב בהיפוך מבכאן:
רבא ורב ספרא איקלעו לבי [הזדמנו לבית] מר יוחנא בריה [בנו] של רב חנא בר אדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהזדמנו לבי [לבית] מר יוחנא בריה [בנו] של רב חנא בר ביזנא. עביד להו עגלא תילתא [עשה להם עגלה משולשת], אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו] של בעל הבית שהיה כהן, והיה בעל הבית רגיל לתת לו מתנותיו: זכי לן מתנתא [זכה לנו מתנות], דבעינא למיכל לישנא בחרדלא [שרוצה אני לאכול לשון בחרדל] והלשון עם הלחיים היא ממתנות הכהונה!
With regard to the statement of Rav Yosef, the Gemara relates that Rava and Rav Safra visited the house of Mar Yoḥana, son of Rav Ḥana bar Adda, and some say they visited the house of Mar Yoḥana, son of Rav Ḥana bar Bizna. Mar Yoḥana prepared for them a third-born calf. Rava said to the attendant of Mar Yoḥana, who was a priest and would normally receive gifts of the priesthood from Mar Yoḥana: Grant us the gifts, as I wish to eat tongue with mustard, and the tongue along with the jaw is one of the gifts.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) זַכִּי לֵיהּ רָבָא אֲכַל וְרַב סָפְרָא לָא אֲכַל אַקְרְיוּהּ לְרַב סָפְרָא בְּחֶלְמָא {משלי כ״ה:כ׳} מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חוֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁירִים עַל לֶב רָע.

The attendant granted the gifts to him; Rava ate from them but Rav Safra did not eat. Following this incident, they read the following verse to Rav Safra in a dream: “As one that takes off a garment in cold weather, and as vinegar upon niter, so is he that sings songs to a heavy heart” (Proverbs 25:20). The verse can be interpreted allegorically as a chastisement of one who studies Torah but fails to understand it.
רי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב ספרא לא אכל – משום דלא מטא לידיה דשמעא.
מעדה בגד ביום קרה – בגד בלוי ונרקב כמו (ישעיהו סד) וכבגד עדים. בעת הקור אינו שוה כלום.
וכמו חומץ על נתר – שאינו אלא מפסידו. נתר הוא מין צריף אלומ״א בלעז.
כן שר בשירים על לב רע – כן האומר דברי תורה למי שאינו יודע להבין בהן.
מעדה בגד ביום קרה וגו׳. וסופיה דקרא ושר בשירים על לב רע, כלומ׳ איש רע עין הוא זה השמעא ולא זיכה להם זכותו אלא מפני בושת שנתבייש. היכא דלא אפשר ליה. שהצורבא מרבנן הוא איש עני ואינו יכול לקנות בשר.
זכי ליה [זכה לו] השמש, ומסופר כי רבא אמנם אכל, ואילו רב ספרא לא אכל, ובעקבות מעשה זה אקריוה [הקריאו] לרב ספרא בחלמא [בחלום] את הכתוב ״מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע״ (משלי כה, כ), שיש במשמעו נזיפה ללומד תורה (״שר בשירים״, וכדרך שיתבאר להלן) שאינו ראוי (״לב רע״).
The attendant granted the gifts to him; Rava ate from them but Rav Safra did not eat. Following this incident, they read the following verse to Rav Safra in a dream: “As one that takes off a garment in cold weather, and as vinegar upon niter, so is he that sings songs to a heavy heart” (Proverbs 25:20). The verse can be interpreted allegorically as a chastisement of one who studies Torah but fails to understand it.
רי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף א״לאֲמַר לֵיהּ דִּלְמָא מִשּׁוּם דַּעֲבַרִי אַשְּׁמַעְתָּא דְּמָר אַקְרְיִין הָכִי אֲמַר לֵיהּ זכִּי אֲמַרִי אֲנָא בְּאַחֵר שַׁמָּעָא בְּעַל כֻּרְחֵיהּ מְזַכֵּי וְכִי אֲמַרִי אֲנָא לְמַאן דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ הָא אֶפְשָׁר לֵיהּ.

Rav Safra came before Rav Yosef and said to him: Perhaps because I transgressed the halakha of the Master they read this verse to me in chastisement. Rav Yosef said to him: No, you acted appropriately by refraining from consuming the gifts. When I said that a priest may grant the gifts to a Torah scholar, that was only with regard to a priest who grants them to another person of his own choosing. I did not permit this in the case of an attendant who grants the gifts to a dignified guest of the homeowner. The reason is that he grants the gifts against his will, as he feels pressured by the homeowner to acquiesce. And furthermore, when I said this halakha, it was only for one who cannot eat under another circumstance, as he is hard-pressed for money. In this incident, it was possible for Rava to consume his own meat with mustard, since Rava was not poor.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום דעברי אשמעתא דמר – שלא סמכתי על שמועתך שאמרת דמותר לצורבא מרבנן לקבלה אף על גב דלא אתו לידיה דכהן.
כי אמרי אנא באחר – היכא דמזכי ליה כהן אחר שאינו כפוף לו אבל שמעא דבעל הבית על כרחו מזכי ליה לאדם חשוב שהוא בא בביתו של בעל הבית. אי נמי אימר דאמרי אנא דיכול לזכות מתנתא לאחר אף על גב דלא אתו לידיה.
דלא אפשר ליה – כלומר לאיש שהוא עני ודחוק אבל רבא אפשר ליה ולא דחיקא ליה מילתא.
אתא לקמיה [בא רב ספרא לפני] רב יוסף, אמר ליה [לו]: דלמא [שמא] משום דעברי אשמעתא דמר אקריין הכי [שעברתי על דברי אדוני שהורית כי אפשר לזכות מתנות כהונה לתלמיד חכם ואני לא נהגתי כן, הקריאו לי כך] להשמיעני נזיפה חמורה? אמר ליה [לו] רב יוסף לרב ספרא: אין זה כך, שכן נהגת כראוי, שהרי כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני] את הוראתי זו — היה זה דווקא בכהן המזכה את מתנותיו לאדם אחר מדעתו, ואולם שמעא [בשמש] המזכה את מתנותיו לאורח חשוב המתארח בבית אדונו — לא אמרתי שמותר לעשות כן, שהרי בעל כרחיה מזכי [בעל כרחו הוא מזכה], שחושש מאדונו. ומלבד זאת, כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני] את הוראתי זו — היה זה דווקא למאן דלא אפשר ליה [למי שאי אפשר לו] לאכול אלא בדרך זו, שתלמיד חכם עני הוא, ואולם הא [זה] המקרה שהיה אצלך עם רבא — הרי אפשר ליה [לו] לרבא לאכול בשר משלו בחרדל, שהרי אין הוא עני ונזקק. ולכך נהגת כראוי בכך שלא אכלת.
Rav Safra came before Rav Yosef and said to him: Perhaps because I transgressed the halakha of the Master they read this verse to me in chastisement. Rav Yosef said to him: No, you acted appropriately by refraining from consuming the gifts. When I said that a priest may grant the gifts to a Torah scholar, that was only with regard to a priest who grants them to another person of his own choosing. I did not permit this in the case of an attendant who grants the gifts to a dignified guest of the homeowner. The reason is that he grants the gifts against his will, as he feels pressured by the homeowner to acquiesce. And furthermore, when I said this halakha, it was only for one who cannot eat under another circumstance, as he is hard-pressed for money. In this incident, it was possible for Rava to consume his own meat with mustard, since Rava was not poor.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאֶלָּא מ״טמַאי טַעְמָא אַקְרְיִין הָכִי כְּלַפֵּי רָבָא ולקריין לְרָבָא רָבָא נָזוּף הֲוָה.

Rav Safra asked Rav Yosef: But if so, what is the reason that they read this verse to me? Rav Yosef responded: The reading was directed not toward you but toward Rava, who ate from the gifts against my ruling. The Gemara objects: But let them read this verse to Rava himself in a dream. The Gemara responds: Rava was rebuked as a result of this incident and therefore was not granted heavenly communication. The verse was therefore proclaimed to Rav Safra instead.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נזף
נזףא(חולין קלג.) וליקרויה לרבא נזוף הוה פ׳ אותו מעשה המפורש (תענית כד.) תרגום ויגער בו אביו ונזף ביה אבוהי:
א. [הארט אנפאהרען.]
כיון דלא עבר רב ספרא אשמעתיה דרב יוסף מאי טעמא אקריוה בחלמיה.
כלפי רבא – כלומר על רבא שלא ידע להבין בטעמו של רב יוסף הקרוהו לרב ספרא כך.
נזוף הוה – אני שמעתי משום דהטיח כלפי מעלה במסכת תענית (דף כד:) דבעא מיטרא ללא צורך משום יקרא דאמיה דשבור מלכא ואמרינן התם דאיתחזי ליה אבוה בחלמיה וא״ל מי איכא דמיטרח קמי שמיא אשני דוכתיך אשני דוכתיה למחר אשכחיה לפורייה דמרשם בסכיני שנועדו מלאכי חבלה להורגו בלילה. ולי נראה נזוף משום האי מעשה.
בד״ה נזוף הוה כו׳ שנועדו מלאכי חבלה כו׳. נ״ב בכאן מוכח בהדיא דגרסינן רבא דרבא הוה בעובדא דהתם ודו״ק:
שאל רב ספרא את רב יוסף: ואלא אם כך הוא, מאי טעמא אקריין הכי [מה טעם הקריאו לי כך]? השיב לו רב יוסף: לא הקריאו כן כלפיך אלא כלפי רבא שאכל, ושלא כהוראתי. ושואלים: ולקריין [ושיקריאו] לרבא עצמו? ומשיבים: רבא נזוף הוה [היה] באותו זמן בשל מעשה זה, ולכך הקריאוהו לרב ספרא.
Rav Safra asked Rav Yosef: But if so, what is the reason that they read this verse to me? Rav Yosef responded: The reading was directed not toward you but toward Rava, who ate from the gifts against my ruling. The Gemara objects: But let them read this verse to Rava himself in a dream. The Gemara responds: Rava was rebuked as a result of this incident and therefore was not granted heavenly communication. The verse was therefore proclaimed to Rav Safra instead.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי וּפְשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב א״לאֲמַר לֵיהּ חבְּשׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן.

In the preceding incident, the Gemara related that the verse: “As one that takes off a garment in cold weather, and as vinegar upon niter, so is he that sings songs to a heavy heart” (Proverbs 25:20), was proclaimed to Rav Safra in a dream. Abaye said to Rav Dimi: And with regard to what matter is the plain meaning of the verse written? Rav Dimi said to him: It is referring to one who teaches an unworthy student. In other words, just as one should remove a worn garment that has no use in cold weather, or just as vinegar upon niter ruins the niter, rendering it unusable, so too, there is no use in singing songs, i.e., teaching Torah, to an unworthy student who has a heavy heart, i.e., who does not intend to adhere to the halakhot he is taught.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשטיה דקרא במאי כתיב כו׳. כבר כתבנו בפ״ק דבס׳ משלי פשטיה דקרא הוא הנמשל כדמסיק בתלמיד שאינו הגון ושר בשירים היא התורה שנקראת כולה שירה כמ״ש כתוב לך את השירה הזאת ועי״ל הכא דקאמר פשטיה דקרא במאי כתיב משום דלעיל דריש ליה על לב רע אי כרב ספרא אי כרבא דמיירי בתלמיד שאינו מבין והכא דריש ליה טפי כפשטיה על לב רע כמשמעו תלמיד שאינו הגון וק״ל:
ד למעלה הובא שהוקרא לרב ספרא בחלום הפסוק ״מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע״, כרמז להנהגה הראויה באותו מעשה, ועל כך אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: ופשטיה דקרא במאי כתיב [ופשוטו של מקרא זה במשלי במה הוא אמור]? אמר ליה [לו]: ברב השונה לתלמיד שאינו הגון. שבדומה לבגד בלוי שאינו ראוי עוד ללבישה ויש להסירו (״מעדה בגד״) ביום קרה, שאין בו כל תועלת, ובדומה לחומץ הניתן על החומר הנקרא ״נתר״ שהחומץ מקלקלו לבלי תועלת, כן אין תועלת בללמד תורה (״שר בשירים״) לתלמיד שאינו הגון, שאין בלבו לקיימה (״על לב רע״).
In the preceding incident, the Gemara related that the verse: “As one that takes off a garment in cold weather, and as vinegar upon niter, so is he that sings songs to a heavy heart” (Proverbs 25:20), was proclaimed to Rav Safra in a dream. Abaye said to Rav Dimi: And with regard to what matter is the plain meaning of the verse written? Rav Dimi said to him: It is referring to one who teaches an unworthy student. In other words, just as one should remove a worn garment that has no use in cold weather, or just as vinegar upon niter ruins the niter, rendering it unusable, so too, there is no use in singing songs, i.e., teaching Torah, to an unworthy student who has a heavy heart, i.e., who does not intend to adhere to the halakhot he is taught.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כׇּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר {איוב כ׳:כ״ו} כׇּל חוֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאׇכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נוּפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאׇהֳלוֹ וְאֵין שָׂרִיד אֶלָּא ת״חתַּלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר {יואל ג׳:ה׳} וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה׳ קוֹרֵא.

As Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who teaches Torah to an unworthy student falls into Gehenna, as it is stated: “All darkness is laid up for his treasures; a fire not blown by man shall consume him; it shall go ill with him that remains [yera sarid] in his tent” (Job 20:26), and sarid means nothing other than a Torah scholar, as it is stated: “And among the remnant [sarid] those whom the Lord shall call” (Joel 3:5). The word yera shares a root with the word ra, evil, and “yera sarid” is therefore understood to be referring to an unworthy student.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ירע שריד באהלו – למי שירע שריד באהלו תלמיד רע.
תאכלהו אש לא נופח – אשו של גיהנם.
היו נהנים רבים בית המטבחיים וכלם מצפים למתנות ראוי לצנועים למשוך ידיהם שכך מצינו בלחם הפנים כשנשתלחה בו מארה משמת שמעון הצדיק ולא היה מספיק לכלם הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חוטפין ואם היה כהן זה צנוע ויושב אוהלים ואינו רגיל אצל הבריות כדי לישא תמיד את כפיו הרי זה לוקח לפעמים בכונה כדי שלא תשתכח כהנתו:
כבר ביארנו שהכהן שרצה להאכיל מתנותיו לישראלים אפי׳ לישראל עשיר ואפי׳ לגוים רשאי או להאכילן לכלבו שחולין גמורין הם בידו של כהן:
לא באו המתנות עדיין ביד כהן אלא שיש לו מכירים שנותנין לו המתנות בכל בהמותיהן אע״פ שלא באו לידו עדיין הרי הם כמי שבאו לידו לענין זה והוא רשאי לזכות בהן ישראל חברו ואותו ישראל לוקחן במקומו וראוי לכהן שהוא מסתפק ויש חכם או תלמיד בשכונתו שאינו מספיק שיהדרנו בכך:
מה שאמרנו שרשאי הכהן לזכות בהן ישראל ואפי׳ ישראל עשיר אע״פ שלא באו לידו הואיל והן ממכירים שלו דוקא בשאין כהן זה שמש לישראל זה ולא שכירו ולקיטו אבל אם היה כן אינו מזכן לו שאם כן אף הוא רוצה לזכות בהם בעל כרחו של כהן ומ״מ אחר שבאו לידו יכול ליתנם לו וכן אם היה ישראל זה אורח לבעל הבית ושמשו של בעל הבית הוא כהן ובעל הבית נותן לו מתנותיו אין לישראל זה הנכנס עמו שיהא משתדל עמו לזכות לו מתנותיו שמכיון שהוא נכנס לשם אף השמש בוש הימנו ומזכהו על כרחו:
יש מי שאומר שאף בשאינו ברשותו אין יכול לזכותן אלא לישראל שאין לו כדי לקנות וכן שיטת הסוגיא מוכחת ולא יראה לי כן לא נאמר בגמ׳ לדעתי דלא אפשר ליה וכו׳ אלא שבזו ראוי לכהן לגמלו בכך:
מאחר שביארנו שאין הכהן החשוב נוטלן מעצמו ולא שואלן היה חפץ במתנות רשאי הוא לומר לכהן אחר שיהא מזכהו ליקח במקומו והראיה שהרי רבא כהן היה ומבית עלי ולא רצה לקבלם אלא על דרך זה ומ״מ יש מפרשים על רבא האמור כאן שלא היה אותו האמור בכל התלמוד ולא יראה כן:
ראוי לתלמיד חכם להזהר שלא לקבוע עתו עם תלמיד שאינו הגון שגנאי הוא לו ויחשד לסוף כשיראו קלקול מעשיו של תלמיד זה עד שמתוך קלקול מעשיו של זה יחזיקנו מי שלא ידעו ביורשי גיהנם:
אע״פ שגמילות חסד מדה מעולה היא ושנתיבות התורה סובבות עליה אינו מחוייב לגמול טובה למי שאינו מכירה דרך צחות אמרו כל העושה טובה למי שאינו מכירה כאלו זורק אבן למרקוליס:
ירע שריד באהלו. עיין פרש״י נראה לומר מלשונו דשריד מיירי באותו תלמיד רע ולא משמע כן מדקאמר ואין שריד אלא ת״ח שנא׳ בשרידים אשר ה׳ גו׳ אבל ת״ח לאו היינו ההוא תלמיד אלא שהוא רבו השונה אותו והמקרא מסורס אש לא נופח בשריד על אשר ירע באהלו על שהניח התלמיד הרע באהלו של תורה וק״ל:
כאילו זורק כו׳. הדמיון בזה כי התורה נמשלה לאבן יקרה והיצה״ר אשר בתלמיד שאינו הגון הוא נקרא אבן מכשול ואבן מרקוליס ואמר כי הזורק אבן למרקוליס אף שאין דעתו רק לבזיון הנה הוא מוסיף כבוד ע״ז כיון דעבודתה בכך ונעשה גם אבן הזה אבן שיקוץ לע״ז כן השונה התורה שהיא אבן יקרה לאינו הגון הנה הוא הוסיף אבני מכשול בו שאינו לומדה אלא לתכלית וכוונה רעה כמאמרם הלומד תורה שלא לשמה טוב לו שלא נברא וק״ל:
שכן אמר רב יהודה, אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגוןנופל בגיהנם, שכן נאמר ״כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו״ (איוב כ, כו), ואין ״שריד״ אלא תלמיד חכם, שכן נאמר ״ובשרידים אשר ה׳ קורא״ (יואל ג, ה).
As Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who teaches Torah to an unworthy student falls into Gehenna, as it is stated: “All darkness is laid up for his treasures; a fire not blown by man shall consume him; it shall go ill with him that remains [yera sarid] in his tent” (Job 20:26), and sarid means nothing other than a Torah scholar, as it is stated: “And among the remnant [sarid] those whom the Lord shall call” (Joel 3:5). The word yera shares a root with the word ra, evil, and “yera sarid” is therefore understood to be referring to an unworthy student.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב כׇּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְמֶרְקוּלִיס שֶׁנֶּאֱמַר {משלי כ״ו:ח׳} כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד וּכְתִיב {משלי י״ט:י׳} לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג.:

On a similar note, Rabbi Zeira says that Rav says: Anyone who teaches Torah to an unworthy student is considered like one who throws a stone to Markulis, as it is stated: “As a small stone in a heap of stones, so is he that gives honor to a fool” (Proverbs 26:8), and it is written: “Luxury is not seemly for a fool” (Proverbs 19:10).
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שן
שןא(חולין קלג.) כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקולית (סנהדרין פ) שיננא לא תימא ליה לאבוהי הכי (נדה יג.) שיננא אחוז באמה והשתין מים לחוץ פי׳ מחודד בתלמוד מלשון חץ שנון וי״א גדול השינים (סנהדרין פב) שלף שיננא והניחה באנקלי שלו פי׳ ברזל המחודד ולהבת חניתו תרגום שיננא דמורניתא:
א. [לעהרען שארף זיניג.]
כזורק אבן למרקוליס – זו היא עבודתו כדאמרינן במסכת ע״ז (דף מט:).
שם כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק כו׳ כצ״ל:
ועוד בענין זה מדברי רב, שכך אמר ר׳ זירא, אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון — הריהו כזורק אבן למרקוליס, שכן נאמר ״כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד״ (משלי כו, ח), וכתיב [ונאמר] ״לא נאוה לכסיל תענוג״ (שם יט, י).
On a similar note, Rabbi Zeira says that Rav says: Anyone who teaches Torah to an unworthy student is considered like one who throws a stone to Markulis, as it is stated: “As a small stone in a heap of stones, so is he that gives honor to a fool” (Proverbs 26:8), and it is written: “Luxury is not seemly for a fool” (Proverbs 19:10).
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן צָרִיךְ לִרְשׁוֹם.: וַאֲפִילּוּ עִם הַגּוֹי1 וּרְמִינְהוּ הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם כֹּהֵן צָרִיךְ לִרְשׁוֹם וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַגּוֹי2 וּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים אֵין צָרִיךְ לִרְשׁוֹם

§ The mishna teaches that one who enters into partnership with a priest or a gentile must mark the animal. The Gemara asks: And is one obligated to mark the animal even if he enters into partnership with a gentile? And the Gemara raises a contradiction from a baraita: One who enters into partnership with a priest must mark the animal, but one who enters into partnership with a gentile and one who slaughters disqualified consecrated animals does not need to mark the animal.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובד כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובד כוכבים״.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואפילו עם העובד כוכבים – בתמיה. ורמינהי המשתתף עם הכהן כו׳.
עם העובד כוכבים – או המוכר פסולי המוקדשין שנפדו ושחטן ומכרן והן פטורין מן המתנות כדאמר במתניתין דצבי ואיל כתיב בהו.
אינו צריך לרשום – ולקמן מפרש.
גמ׳ עם העובד כוכבים. עי׳ בכורות דף ב ע״ב תוס׳ ד״ה אסור:
ה ועוד שנינו במשנתנו כי המשתתף עמהן צריך לרשום. ומקשים: מלשון הדברים עולה כי כך הדין אפילו במשתתף עם הגוי, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו כי המשתתף עם כהןצריך לרשום, והמשתתף עם הגוי ופסולי המוקדשיםאין צריך לרשום!
§ The mishna teaches that one who enters into partnership with a priest or a gentile must mark the animal. The Gemara asks: And is one obligated to mark the animal even if he enters into partnership with a gentile? And the Gemara raises a contradiction from a baraita: One who enters into partnership with a priest must mark the animal, but one who enters into partnership with a gentile and one who slaughters disqualified consecrated animals does not need to mark the animal.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין קלג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין קלג. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין קלג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס חולין קלג., רש"י חולין קלג., תוספות חולין קלג., ר"י מלוניל חולין קלג. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א חולין קלג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין קלג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין קלג., מהרש"ל חכמת שלמה חולין קלג., מהרש"א חידושי הלכות חולין קלג., מהרש"א חידושי אגדות חולין קלג., גליון הש"ס לרע"א חולין קלג., פירוש הרב שטיינזלץ חולין קלג., אסופת מאמרים חולין קלג.

Chulin 133a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 133a, Rif by Bavli Chulin 133a, Collected from HeArukh Chulin 133a, Rashi Chulin 133a, Tosafot Chulin 133a, Ri MiLunel Chulin 133a, Rashba Chulin 133a, Meiri Chulin 133a, Ritva Chulin 133a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 133a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 133a, Maharsha Chidushei Aggadot Chulin 133a, Gilyon HaShas Chulin 133a, Steinsaltz Commentary Chulin 133a, Collected Articles Chulin 133a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144