×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) שִׁילֹה נוֹב וְגִבְעוֹן וּבֵית עוֹלָמִים.
Shiloh, Nob, and Gibeon, and also the Eternal House, i.e., the Temple in Jerusalem. The dust for the sota is still brought from the ground of the Sanctuary wherever it is located, even after the Jewish people are no longer in the wilderness.
תוספותתוספות איווראמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים – רש״י גורס להביא קרקע בית עולמים ושיבש הגירסא שילה נוב וגבעון משום דנוב וגבעון אין משקין בהן סוטות משום דהויא מנחת יחיד שאין קבוע לה זמן ותימה ששיבשה משום קושיא זו דילמא קסבר איסי בן יהודה כרבי יהודה דאמר בפרק בתרא דשחיטת קדשים (זבחים דף קיז.) כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל ואין חילוק ביחיד אלא במתו שבראש גגו והשתא הוצרך לרבות נוב וגבעון משום דבמה הוו.
ובית העולמים – מקשינן אמאי איצטריך לרבות בית העולמים והאמר בפ״ב דשבועות (דף טז:) דמשכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן ואי לא הוה כתיב אלא (כי) את משכן ה׳ טמא הוה נמי מקדש בכלל הכא נמי נימא הכי ובריש מסכת עירובין (דף ב.) דנפקא לן שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולים במקדש משום דמקדש אקרי משכן ואע״ג דושחטו פתח אהל מועד במשכן כתיב ולפי גירסת הספר הזה אתי שפיר דהוי מצי למימר עיקר ריבויא לא הוה צריך אלא משום נוב וגבעון ובית עולמים נקט אגב שיטפיה אבל ר״י פירש האי דאיצטריך הכא לרבות בית עולמים משום דכתיב קרקע משמע היכא דאיכא קרקע לאפוקי בית העולמים דהואי ריצפה ולא מסתברא משום דמריבויא דקרקע מרבינן בית העולמים דאי לא הוה כתיב קרקע לא הוה בית העולמים בכלל ולפירושו לא הוה צריך למיכתב קרקע כלל ועוד קשיא מפ׳ טרף בקלפי (יומא דף מד.) דמייתי ברייתא וכל אדם לא יהיה באהל מועד אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית העולמים מנין אלמא דשילה לא הוה בכלל אהל מועד וכן בית העולמים ובפ״ק דעירובין (דף ב.) אמר דבית העולמים הוה בכלל אהל מועד ושחטו פתח אהל מועד הואיל ומקדש איקרי משכן וכן בפרק הוציאו לו (יומא דף נג.) רב ששת אמר אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין ת״ל וכסה.
ה״ג רש״י ז״ל [ולא גרס] לרבות נוב וגבעון ושילה ובית עולמים משום דשילה משכן הוא ולא צריך לריבויי דהא עיקר הכתוב ביה כתיב ונוב וגבעון אין משקין בהן את הסוטות דהא במת יחיד היא. ולא היה שם ארון אלא מזבח הנחשת לבדו ולא קרבה בהן מנחת סוטה ולא שום חובת יחיד שאין לה זמן קבוע כדאמרי׳ בשחיט׳ קדשים ובמסכת מגילה אבל בית עולמים הוצרך לרבות שלא תאמר משכן נאמר ולא מקדש ל״ה. אינו צריך לרבות בית עולמים ומה בטומאה קלה שהיא ליכנס בטומאת הגוף במקדש שאינה מיתת ב״ד אלא כרת לא חלק הכתוב בין משכן למקדש שנ׳ בפרשה פרה אדומה [שני פסוקים] את (מקדש) [משכן] ה׳ טמא. וכתיב את מקדש ה׳ טמא לא כ״ש שהושוו מקדש למשכן לבודקה ולבערה מתוכן ל״ה. אליבא דב״ש לא תיבעי לך דאמרי לא מצינו אפר שקרוי עפר פלוגתייהו גבי כיסוי הדם. ואומר ר״ת דהא דקאמר ב״ש דאפר לא הוי עפר היינו באפר של אוכלין כגון אפר פרה אבל אפר דעצים מודו דהוי עפר ומכסין בו. ומ״ה כתב ר״ת הכי משום דק״ל הא דקאמר פ״ק [דביצה] גבי פלוגתא דב״ש וב״ה הכל מודים בדקר נעוץ מבעוד יום ובאפר כירה שהוא מן המוכן פי׳ ומותר לכסות בו. ומ״ה פי׳ דאפר לא הוי [עפר] דקאמר ב״ש. י״ל דמיירי באפר של אוכלין והכי נמי לענין סוטה מיבעיא ליה באפר של אוכלין. ולפי פי׳ רש״י דפי׳ התם דהא דקאמר מודים לא קאי אלא אדקר נעוץ ולא אאפר כירה דאפי׳ באפר כירה פליגי ב״ש ואמרי שאין מכסין בו ולפי זה אתי שפיר הכא דמיבעי ליה לענין סוטה בכל מיני אפר:
בג׳ מקומות התורה עוקבת את המקרא פ״ה עוקבת מקפחת את עקבו והעמדתו ועוקרתו אישטלוני״ר בלע״ז:
התורה אמרה בעפר לענין כיסוי ולא הכשר דבר אחר והלכה בכל דבר המגדל צמחים הגיר והגור וסיד וחרס ולבינה שנכתשה. התורה אמרה ספר לענין כריתות ולא ד״א והלכה בכל דבר שאפי׳ כתבו על העלה של זית ועל הנייר ועל הלוח כשר. התורה אמרה תער לא יעבור על ראשו והלכה בכל דבר כדתניא נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שספסף כל שהוא חייב. וכל הני ג׳ מקומות הוי עוקרת ועוקבת והקשה בקונטרס גבי נזיר אין זה עקירה איברא עקירה היא שמלקין אותו על כך ואסור להכות ישראל על חנם שהרי אמרה תורה לא יוסיף פן יוסיף. וא״ת מאי קאמר עוקבת אנן דרשי׳ להו כולהו בכלל ופרט דבכולהו איכא ריבוי דקראי בגיטין ובנזיר ובכסוי הדם ומאי קאמר עוקבת הא מקראי נפקי׳ להו. וי״ל דסבירא ליה לר׳ ישמעאל דכולהו הני ריבויין איצטריכו להו כדמפרש התם קרא דוכתב דמרבי׳ מיניה לרבות כל דבר איצטריכא ליה למדרש בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכן כולן. אלא הל״מ הם וקרא אסמכתא בעלמא הילכך שאר מדרשים ריבויין דכל התורה כולה לא חשיב להו ר׳ ישמעאל בהלכה עוקבת מקרא כי אם אלו הג׳ כפ״ה ופי׳ באורך. ועוד פ״ה דבירושלמי דמסכת קידושין מייתי משנה דר׳ ישמעאל ואין תער מן הג׳ אלא מרצע דהכי תניא התם התורה אמרה מרצע והלכה אפי׳ סיל וסירה ימקדח ומכתב ופי׳ נראית בעיני דהך דתער תוספת היא ל״ה:
תנא ושייר וא״ת אמאי לא פריך והא בג׳ קתני כדפריך בפ״ק דקידושין גבי ד׳ מעניקין להם ג׳ באיש וג׳ באשה ואי אתה יכול לומר ד׳ באחד מהם ופרי׳ וניתני נמי מיתת האב וכי תימא תנא ושייר והא ד׳ קתני וה״נ הוה ליה למפרך הכא. וי״ל דהתם היינו טעמא משום דקת׳ ואי אתה יכול לומר ד׳ באחד מהם מ״ה פריך ליה והא ד׳ קתני אבל הכא לא שייך למימר הכי והא דפריך במכות תנא ח׳ לאוין קתני ואת אמרת תנא ושייר ה״נ הוה ליה למפרך הכא היינו משום דנחית למניינא לאפושי לאוין:
תוס׳ בד״ה לרבות כו׳ והשתא הוצרך לרבות כו׳. נ״ב ומשילה סבירא להו לתוספות דפשיטא שפיר גרסי׳ ואינו בכלל משכן יותר מבית עולמים דבית עולמים מצינו דהוה בכלל אהל מועד כמו שהקשו התוס׳ לקמן אבל שילה מצינו בפרק טרף בקלפי להדיא דלא הוי בכלל אהל מועד ודו״ק:
בד״ה ובית העולמים כו׳ הוה נמי מקדש בכלל כו׳. נ״ב ותימה גדולה הלא מוכח לשם איפכא דמצרכינן תרי קראי ולא ילפינן מהדדי וכה״ג הביאו התוס׳ בריש עירובין ובפ״ק דחולין וביומא וא״א ליישב אלא לגירסת ריב״ן כמו שהביאו התוס׳ בפרק טרף בקלפי דאף התם בשבועות גמרינן מהדדי וכן פירשו התוס׳ בחד שנויא במס׳ שבועות ע״ש (עיין במהרש״א):
תוס׳ בד״ה ובית העולמים מקשים אמאי כו׳ דמשכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן ואי לא הוה כתב אלא כי את משכן ה׳ טמא הוה נמי מקדש כו׳ עכ״ל וכתב מהרש״ל ותימה גדולה הלא מוכח לשם איפכא דמצרכינן ב׳ קראי כו׳ וא״א ליישב אלא לגירסת ריב״ן כמ״ש התוס׳ בפרק טרף בקלפי דאף התם בשבועות גמרינן מהדדי כו׳ עכ״ל וא״א לומר כן כיון דלאותה גירסא ר״א פליג אדרבי אליעזר דברייתח דסבר לא גמרינן מהדדי מאי קא קשיא להו הכא דאיכא למימר דאתיא ברייתא דהכא כר״א דברייתא דהתם גם שם בפ״ב דשבועות דחו התוס׳ אותה הגירסא משום דהיאך יהיה ר׳ אלעזר אמורא חולק על ר״א תנא דברייתא וע״כ נראה שהתוספות דהכא פירשו הסוגיא דשבועות כפירש הרא״ש מדרוי״ש שכתבו התוס׳ שם בפ״ב דשבועות דלר״א דברייתא נמי גמירי מהדדי כו׳ וה״פ דמלתא אם נאמר מקדש כו׳ עכ״ל ע״ש באורך והכריחם לפרש כן משום דכיון דמשכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן אמאי לא ידעינן להו מחד קרא ע״ש בתוס׳ ותו לא מידי וק״ל:
שילה נוב וגבעון שהיה המשכן בהם, ובית עולמים (המקדש בירושלים), אף שאינם המשכן שבמדבר.
Shiloh, Nob, and Gibeon, and also the Eternal House, i.e., the Temple in Jerusalem. The dust for the sota is still brought from the ground of the Sanctuary wherever it is located, even after the Jewish people are no longer in the wilderness.
תוספותתוספות איווראמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אִיסִי בֶּן מְנַחֵם אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ וּמָה בְּטוּמְאָה קַלָּה לֹא חָלַק הַכָּתוּב בְּטוּמְאַת אֵשֶׁת אִישׁ חֲמוּרָה לֹא כ״שכׇּל שֶׁכֵּן א״כאִם כֵּן מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן שֶׁלֹּא יָבִיא מִתּוֹךְ קוּפָּתוֹ.

Isi ben Menaḥem says: There is no need to derive this halakha from the verse. It may be learned by an a fortiori inference: With regard to the prohibition against entering the Sanctuary in a state of impurity, a lenient matter for which there is no court-imposed capital punishment, the Torah does not differentiate. It is prohibited for an impure person to enter the Tabernacle no matter where it stands. Therefore, with regard to the impurity of a married woman, which is stringent and carries the penalty of strangulation, all the more so is it not clear that the Torah does not differentiate? The dust must be brought from the Sanctuary no matter where it stands. If so, what is the meaning when the verse states: “And of the dust that is on the floor of the Tabernacle”? It teaches that one should not bring dust from his own basket and place it directly into the water; he must first place it on the floor.
רש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אינו צריך – לרבות בית העולמים.
ומה טומאה קלה – ליכנס בטומאת הגוף למקדש שאינה במיתת ב״ד אלא כרת לא חלק הכתוב בין מקדש למשכן שנאמרו בפרשת פרה אדומה שני פסוקים כי את מקדש ה׳ טמא (כי) את משכן ה׳ טמא (במדבר יט).
לא כל שכן – שהושוו מקדש ומשכן לבודקה ולבערה מתוכן.
א״כ מה ת״ל בקרקע שלא יביא מתוך קופתו – לתוך כלי ויכניס להיכל אלא מקרקעיתו יטול ואם אין שם יביא ויניח שם ואח״כ יטלנו ונתקיים אשר יהיה ונתקיים בקרקע כדדרשינן לעיל ובספרי לא תני הכי להך ברייתא ואומר אני מדרש שני הוא בפנים אחרים: פלוגתא דב״ש וב״ה בשחיטת חולין (דף פח:) גבי כיסוי הדם אליבא דב״ה דאמרי אפר קרוי עפר דכתיב (במדבר יט) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וב״ש אומרים עפר שריפה נקרא עפר סתמא לא אקרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איסי בן מנחם אומר: אינו צריך ללימוד זה מייתור הכתוב, שהרי קל וחומר הוא: ומה בטומאה קלה, כלומר, האיסור להיכנס בטומאה למקום הקודש, שאין בו מיתת בית דין לא חלק הכתוב בין המשכן שבמדבר לבין השאר — בטומאת אשת איש חמורה, שאם התברר שזינתה עונשה בחנק, לא כל שכן? אם כן מה תלמוד לומר ״בקרקע המשכן״ — הכוונה היא שלא יביא עפר מתוך קופתו (סלו) ישר לתוך הכלי עם מי הסוטה, אלא יניחנו על קרקע המשכן וירים אותו משם.
Isi ben Menaḥem says: There is no need to derive this halakha from the verse. It may be learned by an a fortiori inference: With regard to the prohibition against entering the Sanctuary in a state of impurity, a lenient matter for which there is no court-imposed capital punishment, the Torah does not differentiate. It is prohibited for an impure person to enter the Tabernacle no matter where it stands. Therefore, with regard to the impurity of a married woman, which is stringent and carries the penalty of strangulation, all the more so is it not clear that the Torah does not differentiate? The dust must be brought from the Sanctuary no matter where it stands. If so, what is the meaning when the verse states: “And of the dust that is on the floor of the Tabernacle”? It teaches that one should not bring dust from his own basket and place it directly into the water; he must first place it on the floor.
רש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִיבַּעְיָא לְהוּ אֵין שָׁם עָפָר מַהוּ שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר אַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דְּאָמְרִי לֹא מָצִינוּ אֵפֶר שֶׁקָּרוּי עָפָר.

A dilemma was raised before the Sages: If there is no dust there, what is the halakha? May one place ashes in the vessel instead? The Gemara responds: There is no need to raise the dilemma if one holds in accordance with the opinion of Beit Shammai, as they say: We never find ashes referred to as dust in the Torah.
תוספות איווראשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אליבא דבית שמאי לא תבעי לך וכו׳. אומר רבינו תם ז״ל דהא דאפר לא הוי עפר היינו אפר של אוכלין דומיא דאפר פרה אבל אפר דעצים כולי עלמא מודו דהוי עפר ומכסין בו. ומשום הכי פירש רבינו תם כך משום הא דאמרינן בפרק קמא דביצה גבי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא. פירוש ומותר לכסות בו. ולכן פירש דאפר לא הוי עפר דקאמרי בית שמאי רוצה לומר של אוכלין והכא נמי לענין סוטה מיבעיא לן באפר של אוכלין. ולפי (פירש״י) פירוש רבינו שמואל דפירש התם דהא דקאמר ומודים לא קאי אלא אדקר נעוץ ולא אאפר כירה ניחא דאפילו באפר כירה פליגי בית שמאי ואמרי אין מכסין ולפי זה אתי שפיר הכא דמיבעיא ליה לענין סוטה בכל מיני אפר. תוספי הרא״ש ז״ל:
התורה אמרה בתער. בקצת ספרים איתא התורה אמרה במרצע והלכה וכו׳ כבעמוד:
א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אם אין שם בקרקע המקדש עפר, מהו שיתן במקומו אפר? ומעירים: אליבא [לשיטת] בית שמאי לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, דאמרי הם אומרים] כי בכלל לא מצינו אפר שקרוי ״עפר״.
A dilemma was raised before the Sages: If there is no dust there, what is the halakha? May one place ashes in the vessel instead? The Gemara responds: There is no need to raise the dilemma if one holds in accordance with the opinion of Beit Shammai, as they say: We never find ashes referred to as dust in the Torah.
תוספות איווראשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל דְּאָמְרִי מָצִינוּ אֵפֶר שֶׁקָּרוּי עָפָר מַאי אע״גאַף עַל גַּב דְּאִיקְּרִי עָפָר הָכָא בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן כְּתִיב אוֹ דִילְמָא הַאי בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן לְכִדְאִיסִי בֶּן יְהוּדָה וּלְכִדְאִיסִי בֶּן מְנַחֵם הוּא דְּאָתֵי.

When you raise the dilemma, it is in accordance with the opinion of Beit Hillel, who say: We do find ashes referred to as dust in the context of the red heifer (Numbers 19:17). They likewise hold that ashes may also be used instead of dust to cover the blood of a slaughtered bird or undomesticated animal (see Leviticus 17:13). What is the halakha here, with regard to the water of a sota? May ashes replace dust? Although elsewhere ashes may be referred to as dust, here it is written: “On the floor of the Tabernacle,” indicating that dust in particular is required, since dust comes from the ground. Or perhaps the phrase “on the floor of the Tabernacle” comes only to teach that the halakha is in accordance with the teaching of Isi ben Yehuda or in accordance with the teaching of Isi ben Menaḥem. If so, perhaps ashes are acceptable as well.
רש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכא בקרקע המשכן כתיב – וקרא יתירא הוא דהא אתרבי מאשר יהיה דאין צריך לחופרו משם הילכך למעוטי אפר אתא ולמידרש דבעינן דומיא דקרקע המשכן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא [לשיטת] בית הלל דאמרי הם אומרים]: מצינו אפר שקרוי ״עפר״, לענין אפר פרה אדומה, ודינם שווה לענין כיסוי הדם, מאי [מהו] לענייננו? וצדדי השאלה האם נאמר אף על גב דאיקרי [אף על פי שאפר נקרא] ״עפר״ במקום אחר, הכא [כאן] ״בקרקע המשכן״ כתיב [נאמר], ולפי זה הכוונה דווקא לעפר שהוא מגוף הקרקע, או דילמא האי [שמא זה] שנאמר ״בקרקע המשכן״ — לכדברי איסי בן יהודה, ולכדברי איסי בן מנחם הוא דאתי [שבא] הכתוב?
When you raise the dilemma, it is in accordance with the opinion of Beit Hillel, who say: We do find ashes referred to as dust in the context of the red heifer (Numbers 19:17). They likewise hold that ashes may also be used instead of dust to cover the blood of a slaughtered bird or undomesticated animal (see Leviticus 17:13). What is the halakha here, with regard to the water of a sota? May ashes replace dust? Although elsewhere ashes may be referred to as dust, here it is written: “On the floor of the Tabernacle,” indicating that dust in particular is required, since dust comes from the ground. Or perhaps the phrase “on the floor of the Tabernacle” comes only to teach that the halakha is in accordance with the teaching of Isi ben Yehuda or in accordance with the teaching of Isi ben Menaḥem. If so, perhaps ashes are acceptable as well.
רש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״שתָּא שְׁמַע דא״רדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הֲלָכָה עוֹקֶבֶת מִקְרָא.

Come and hear evidence from that which Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yishmael: In three instances the halakha supersedes the verse, i.e., the tradition alters the straightforward meaning of the verse.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך עקב
עקבא(מכות י.) מאי עקובה מדם א״ר אלעזר שהיו עוקבין להרוג נפשות פי׳ מערימין ועוקב אחר מנאף נראה כענין זה. (סוטה טז.) בג׳ מקומות עוקבת מקרא פי׳ מל׳ ויעקבני זה פעמים כלומר עוקרת לשון אחר עוקמת ל׳ אחר עוקפת. (עבודה זרה עב) אם יש עקבת יין אסור. ס״א עכבת פי׳ בתוך המשפך יש מקום שמעכב את היין ואינו יורד כולו:
א. [בעטריגעריש.]
עוקבת – מקפחת את עקבו מעמדו ועוקרת בג׳ מקומות הלכה למשה מסיני באה ועוקרת את הפסוק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: תא שמע [בא ושמע], פתרון לדבר ממה שאמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ ישמעאל: בשלשה מקומות הלכה עוקבת, כלומר, משנה ומבטלת את משמעות המקרא. כיצד?
Come and hear evidence from that which Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yishmael: In three instances the halakha supersedes the verse, i.e., the tradition alters the straightforward meaning of the verse.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הַתּוֹרָה אָמְרָה {ויקרא י״ז:י״ג} בְּעָפָר וַהֲלָכָה אבְּכׇל דָּבָר הַתּוֹרָה אָמְרָה {במדבר ו׳:ה׳} בְּתַעַר וַהֲלָכָה בבְּכׇל דָּבָר הַתּוֹרָה אָמְרָה {דברים כ״ד:א׳} סֵפֶר וַהֲלָכָה גבְּכׇל דָּבָר.

The Torah states: “And whatsoever man…that takes in hunting any beast or fowl that may be eaten, he shall pour out the blood thereof, and cover it in dust” (Leviticus 17:13), but the halakha is that the blood may be covered in anything similar to dust. The Torah states with regard to the nazirite: “All the days of his vow of naziriteship there shall be no razor come upon his head” (Numbers 6:5), but the halakha is that the nazirite may not remove his hair with anything. The Torah states: “That he writes her a bill [sefer] of divorce” (Deuteronomy 24:1). The word sefer denotes a scroll, but the halakha is that the husband may inscribe the bill of divorce on anything that is detached from the ground and suitable to be written upon, not only on a scroll.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות איווראבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
התורה אמרה בעפר – לענין כסוי הדם ולא הכשיר דבר אחר.
והלכה בכל דבר – המגדל צמחים כגון (הגיר) והזרניך והסיד וחרסית ולבינה שכתשה.
התורה אמרה ספר – לענין גט כריתות.
והלכה בכל דבר – שכתבו עליו על עלה של זית על הנייר ועל הלוח.
התורה אמרה תער – לא יעבור על ראשו בנזיר.
והלכה בכל דבר – דתנן (נזיר דף לט.) נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שספסף כל שהוא חייב וא״ת אין זו עקירה אלא תוספת איברא עקירה היא שמלקין אותו על כך ואסור להכות את ישראל בחנם שהרי אמרה תורה (דברים כה) לא יוסיף פן יוסיף ואע״ג דבכולהו קראי דרשי׳ בשחיטת חולין (דף פח:) ובגיטין (דף כא:) ובנזיר (דף לט:) לר׳ ישמעאל לא משמע ליה קראי דוכתב לה דמרבינן מיניה לרבות כל דבר דריש ליה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף כדדרשינן לה התם וכן כולן אלא אהלכה למשה מסיני סמכינן וקראי אסמכתא בעלמא הוא הלכך שאר מדרשים ריבויין דכל התורה כולה לא חשיב להו ר׳ ישמעאל כהלכה עוקבת מקרא אלא הני תלת ובמסכת קידושין ירושלמי מצאתי משנה זו דר׳ ישמעאל ואין תער מן השלשה אלא מרצע והכי תניא התם התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר התלוש התורה אמרה עפר והלכה בכל דבר המגדל צמחים התורה אמרה מרצע והלכה אמרה אפי׳ סול וסירה והוא נראה בעיני מאד דהך דתער מוספת הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קרבן חובה שאין לו זמן קבוע אינו קרב בבמה כמו שביארנו בראשון של מגלה (ט׳:) ואחר שכן קרבן סוטה לא היה קרב בנוב וגבעון שהרי במה היתה שם ולא משכן ולא מקדש אבל שילה שהיה בו משכן ובית עולמים והוא בית המקדש קרבן סוטה היה קרב בו ואם כן מה שאמרו כאן לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים אין הלכה כן ואף לענין ביאור יש שאין גורסין בה אלא לרבות בית עולמים שהרי שילה משכן עצמו היה שם ומה הוצרך לרבותו הרי עיקר הכתוב לא נאמר אלא במשכן הא בית המקדש הוצרך לרבות מתוך שאינו קרוי משכן ומתוך כך הם גורסים לרבות בית עולמים ואף בסיפרי שנאוה כן בהדיא ומה שאמרו אחריה אינו צריך ומה טומאה קלה וכו׳ הם גורסים ומה טומאה קלה לא חלק בה הכתוב בין שילה לבית עולמים ר״ל שבשניהם הנכנס בהם בטומאה חייב כרת וכדכתיב בחד קרא את משכן ה׳ טמא ובקרא אחרינא את מקדש ה׳ טמא כל שכן בטומאת אשת איש חמורה ששניהם שוים לבדוק בהן את הסוטות ולבער הרע מקרבם ואין גורסין בה בין נוב וגבעון לשילה ובית עולמים ואפשר שנוב וגבעון לא היה הנכנס שם בטומאה חייב ומ״מ בתלמוד המערב שנו אף בראשונה לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים וכמו שנשנית כאן בקצת ספרים ואפשר שלדעת איסי נשנית ואין הלכה כן:
אעפ״י שבענין כסוי הדם האפר במקום עפר ומפני שמצינו אפר שנקרא עפר כדכתיב מעפר שרפת החטאת לענין סוטה אם אין שם עפר אין נתינת אפר מועלת כלל שהרי כתוב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן כלומר המצוי להיות בקרקע המשכן ומ״מ רקביבות דק הנופל מן העץ הנרקב הרי הוא כעפר ומביא ממנו ומקדשו בקרקע המשכן וחוזר ונוטלו ונותנו במים:
הרבה מקומות מצינו שהלכה עוקבת את המקרא ר״ל שבאה עליו כמו עקיפין ותואנות להזיז את המקרא מהבנתו ולהעמידו בהבנה אחרת מהם בעקירה לגמרי ומהם בתוספת התורה אמרה וכסהו בעפר כלומר ולא בדבר אחר והלכה באה ועוקבת להכשיר בסיד ובחרסית ולבנה כתושה וכיוצא בהם בכל דבר המגדל צמחים ר״ל שאם נטעו בהם עשבים שצמחו כבר עומדות שם על חיותם על ידי מים אעפ״י שאם זורעין בו אינו מצמיח וכן לענין גט התורה אמרה וכתב לה ספר כריתות כלומר ולא בדבר אחר והלכה באה ועוקבת להכשיר אף בעלה של זית ובכמה דברים ואף לענין נזיר התורה אמרה תער לא יעבור על ראשו הא בשאר דברים מותר והלכה אוסרת אף בזוג כל שגוזזה מעיקרא ואף זו אעפ״י שאין הלכה עוקבת אלא מוספת שהרי באה להחמיר ולהוסיף באיסור מ״מ עקיבה היא שהם אמרו שאף במספרים לוקה ואסור להכות ישראל בחנם ומ״מ בתלמוד המערב לא שנו בה תער אלא מרצע שהתורה אמרה מרצע הא בשאר דברים אין הרציעה כלום ויצא לחירות והלכה מעבירתו אף בסיל וסירא ואע״פ שבכל אלו מן המקראות נדרשו כן כמו שהתבאר בכל אחת במקומה מ״מ עיקר הסמך על הלכת סיני וקראי אסמכתא בעלמא נינהו:
תגלחות האמורות במצורע כשבא הכהן להקיפו ר״ל לגלחו אחת של יום טהרתו ואחת של יום השביעי לטהרתו שתיהן שוות להיות התגלחת בתער ולגלח כל שער הנראה ואפי׳ בית השחי ושער הרגלים ר״ל של בית הערוה ויבאר כל שערות שבגוף עד שיעשה כדלעת ולא נתמעט אלא שער שאינו נראה כגון שבתוך החוטם שהרי כתוב בראשונה את כל שערו ואע״פ שבתגלחת שניה כתוב בכלל ופרט וכלל כדכתיב את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו מ״מ הלכה באה ועוקבת להחמיר בגלוח וליעשות אף בזו כדלעת וזו מיהא אינה עוקרת אלא מוספת ולא עוד אלא שאינה עוקבת מקרא אלא מדרש והוא מדת כלל ופרט:
רש״י בד״ה התורה אומרה כו׳ המגדל צמחים כגון הזרניך כו׳ כצ״ל:
התורה אמרה ספר וכו׳. ואי קשיא מאי קאמר עוקבתו דבכולהו איכא ריבויי קראי בנזיר ובגיטין ובכסוי הדם. וי״ל דסבירא ליה לר׳ ישמעאל דכל הני ריבויי איצטריכו ליה התם כדמפרש למדרש לגבי גיטין דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכן כולם אלא הלכה למשה מסיני הם וקראי אסמכתא בעלמא. הלכך שאר מדרשי ריבויין דכל התורה כולה לא חשיב להו ר׳ ישמעאל כהלכה עוקבת המקרא כי אם אלו השלושה כך פירש הקונטרס ז״ל. תוספי הרא״ש ז״ל:
התורה אמרה ״ושפך את דמו וכסהו בעפר״ (ויקרא יז, יג), והלכה — בכל דבר הדומה לעפר. וכן התורה אמרה בנזיר ״תער לא יעבור על ראשו״ (במדבר ו, ה), והלכה — בכל דבר אסור להסיר שערו, ולוקה על כך. התורה אמרה בגט אשה ״וכתב לה ספר כריתות״ (דברים כד, א), והלכה — בכל דבר תלוש שאפשר לכתוב עליו.
The Torah states: “And whatsoever man…that takes in hunting any beast or fowl that may be eaten, he shall pour out the blood thereof, and cover it in dust” (Leviticus 17:13), but the halakha is that the blood may be covered in anything similar to dust. The Torah states with regard to the nazirite: “All the days of his vow of naziriteship there shall be no razor come upon his head” (Numbers 6:5), but the halakha is that the nazirite may not remove his hair with anything. The Torah states: “That he writes her a bill [sefer] of divorce” (Deuteronomy 24:1). The word sefer denotes a scroll, but the halakha is that the husband may inscribe the bill of divorce on anything that is detached from the ground and suitable to be written upon, not only on a scroll.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות איווראבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאִם אִיתָא לִיחְשׁוֹב נָמֵי הַאי.

And if it is so that ashes may be placed in the water of a sota despite the verse’s stipulation of dust, consider this fourth case as well to be a halakha that supersedes the verse. Since it is omitted from Rabbi Yishmael’s statement, it seems that ashes may not be used.
רש״יתוספותתוספות איווראשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואם איתא – דאפר נמי כשר ליחשב נמי דבהא הלכה עוקבת מקרא דהתורה אמרה עפר והלכה אמרה אף אפר וממשמעותיה לא משמע לן דהא לרבי ישמעאל. עפר לאו ממשמעותיה ממש נפקא ליה לענין כיסוי הדם.
ואם איתא ליחשב נמי הא – תימה היכי מצי למיפשט מדר׳ ישמעאל והא סבירא ליה כבית שמאי דאפר לא איקרי עפר ואליבא דבית שמאי לא קמיבעי׳ ליה אלא אליביה דב״ה א״כ ה״נ אפר בכלל משמעותא דעפר משום דהכא בקרקע כתיב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם איתא ליחשוב נמי הא. ולא גרסינן כולי משום דאיכא למימר דר׳ ישמעאל סבירא ליה כבית הלל דאית להו דאפר בכלל עפר הוי. הרא״ש ז״ל בפירושיו. עיין מה שכתב (ה׳ חי׳ הלכות) מהרש״א בפירוש רש״י כאן. צעיר אי״ן:
בפרש״י בד״ה ואם איתא דאפר כו׳ דהא לרבי ישמעאל אפר לאו ממשמעותיה ממש כו׳ עכ״ל כצ״ל מפירוש ישן ומיהו צ״ע לפי מה שפי׳ לעיל בעפר והלכה בכל דבר כגון הזרניך והסיד כו׳ אימא דאפר הוה שפיר בכלל עפר כב״ה והלכה אתא לכל הנך דלא מקרו עפר בשום דוכתא ויש לקיים דבריו לפי מה שפירשו התוס׳ הסוגיא דהכא בפרק כיסוי דם דעפר דקרא לא מיירי אלא בסתם עפר המגדל צמחים ומריבוי דוכסהו מרבינן כל מידי דמגדל צמחין או מידי דמקרי עפר אע״ג דלא מגדל צמחין דלא הוה מרבינן ליה אי לאו וכסהו ור׳ ישמעאל דהכא פליג אדרשא דוכסהו וקאמר דכולהו הוו הלכה והשתא אהך אפר דלא מגדל צמחין קאמר הכא כיון דלר״י לגבי כיסוי לאו ממשמעותיה נפקא אלא מהלכה אם איתא דהוה כשר לסוטה ליחשב נמי הא ורש״י שפי׳ לעיל הזרניך והסיד כו׳ דהוי מהלכה ה״ה אפר דלא מגדל צמחים ולפי שיטה זו אתיא שפיר הך מלתא דרבי ישמעאל כב״ה ודו״ק:
תוס׳ בד״ה ואם איתא ליחשב נמי הא כו׳ והא סבירא ליה כב״ש דאפר לא איקרי עפר כו׳ עכ״ל דברים אלו סותרים דבריהם בפרק כיסוי דם שכתבו שם לקיים דברי ר״י אליבא דב״ה וכמ״ש לעיל לקיים פרש״י דבשמעתין וצ״ל לשיטתם דהכא דבהא ס״ל לר״י כב״ש דאפר לא מקרי עפר מיהו פליג עליה בהא דלב״ש אין מכסין באפר כדאיתא בפ׳ כיסוי דם ולרבי ישמעאל מיהת מכסין בו ע״פ ההלכה ודו״ק:
בא״ד אלא אליביה דב״ה א״כ ה״נ אפר כו׳ עכ״ל וכצ״ל ודו״ק:
ואם איתא [ישנה] הלכה זו שאפשר לשים אפר במקום עפר — ליחשוב נמי האי [שימנה גם את זה]!
And if it is so that ashes may be placed in the water of a sota despite the verse’s stipulation of dust, consider this fourth case as well to be a halakha that supersedes the verse. Since it is omitted from Rabbi Yishmael’s statement, it seems that ashes may not be used.
רש״יתוספותתוספות איווראשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) תְּנָא וְשַׁיַּיר וּמַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר שַׁיַּיר מְצוֹרָע דְּתַנְיָא {ויקרא י״ד:ט׳} וְהָיָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כׇּל שְׂעָרוֹ כְּלָל אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבּוֹת עֵינָיו פְּרָט וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ חָזַר וְכָלַל כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט מָה פְּרָט מְפוֹרָשׁ מְקוֹם כִּינּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה אַף כׇּל מָקוֹם כִּינּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה.

The Gemara responds: Rabbi Yishmael taught some cases and omitted others; his list is not exhaustive. The Gemara asks: What else did he omit that he omitted this? It is not reasonable that he would provide a list lacking only one item. The Gemara answers: He omitted the leper, as it is taught in a baraita (Tosefta, Nega’im 1:9): In the verse: “And it shall be on the seventh day, that he shall shave off all his hair” (Leviticus 14:9), the phrase “all his hair” is a generalization. The phrase that follows: “His head and his beard and his eyebrows,” is a detail. And with the following phrase: “Even all his hair he shall shave off,” the verse then generalized again. In any case of a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. Just as the detail is explicitly referring to areas where there is a collection of hair which is visible, so too all areas on the leper that have a collection of hair which is visible must be shaven.
רש״יתוספותתוספות איווראמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא ושייר – לא חשבינהו לכולהו מקומות.
שייר מצורע – בתגלחת שניה שהוא צריך שני תגלחות דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגו׳ והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו׳ בתגלחת ראשונה לא כתב כלל ופרט אלא את כל שערו סתם דמשמע כל גופו זרועותיו ושוקיו ובית השחי שיהא כל גופו חלק כדלעת ובתגלחת שניה כתוב בכלל ופרט דמשמע מקום כינוס שיער שיהא שם קיבוץ שיער הרבה למעוטי זרועותיו ושוקיו שאינו מכונס ונראה למעוטי בית השחי.
תנא ושייר – ואי קשיא היכי מצי למימר תנא ושייר והא שלשה קתני ואמר בפ״ק דקידושין (דף טז:) גבי הענקה וכי תימא הכא נמי תנא ושייר והא ארבעה קתני ונראה דהתם דוקא כיון דנחת למניינא דוקא הוא משום דקתני בסיפא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן כו׳ ואם איתא דמיתת האב נמי מוציאה היה יכול לומר ארבעה באשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה שייר כו׳ ובתגלחת ראשונה כו׳ כצ״ל:
בד״ה תנא ושייר כו׳ ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד כו׳ כצ״ל. ונ״ב לשון המשנה ארבעה מעניקים להם ג׳ באיש וג׳ באשה ואי אתה יכול לומר ד׳ באחד מהן לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה ע״כ:
תנא ושייר. ותימא והא פריך במכות דף כ״א ב׳ תנא קתני שמונה ואת אמרת תנא ושייר. ויש לומר דשאני התם דנחית תנא למניינא לטפויי לאוין. הרא״ש ז״ל בפירושיו. ובהגהות התוס׳ כתבו על זה וזה לשונן: ואי הוה משכח טפי הוה אמר להו והני דנקט דוקא הוו עד כאן. וכן כתבו התוס׳ פרק הקומץ רבה דף ח״י ע״ב. ועיין עוד מה שכתבו התוס׳ שם דף כ״ב בד״ה מתקיף. צעיר אי״ן:
ודוחים: אין זו ראיה, כי לא נמנו הכל אלא תנא [שנה] ושייר, שיש עוד דוגמאות כאלה שלא נמנו במפורש. ושואלים: ומאי [ומה] שייר עוד שאתה אומר דהאי את זו] שייר? ומשיבים: שייר מצורע. דתניא כן שנינו בברייתא]: מה שנאמר ״והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו״ (ויקרא יד, ט) — הרי זה כלל, ״את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו״ (ויקרא יד, ט) — הרי זה פרט, ״ואת כל שערו יגלח״ (ויקרא יד, ט)חזר וכלל! ובדרך מדרש ההלכה כלל ופרט וכלל — אי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט: מה פרט מפורש דבר שהוא מקום כינוס שער, ונראה (גלוי) — אף כל מקום כינוס שער ונראה.
The Gemara responds: Rabbi Yishmael taught some cases and omitted others; his list is not exhaustive. The Gemara asks: What else did he omit that he omitted this? It is not reasonable that he would provide a list lacking only one item. The Gemara answers: He omitted the leper, as it is taught in a baraita (Tosefta, Nega’im 1:9): In the verse: “And it shall be on the seventh day, that he shall shave off all his hair” (Leviticus 14:9), the phrase “all his hair” is a generalization. The phrase that follows: “His head and his beard and his eyebrows,” is a detail. And with the following phrase: “Even all his hair he shall shave off,” the verse then generalized again. In any case of a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. Just as the detail is explicitly referring to areas where there is a collection of hair which is visible, so too all areas on the leper that have a collection of hair which is visible must be shaven.
רש״יתוספותתוספות איווראמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מָה רַבִּי רַבִּי שיער הָרַגְלַיִם מַאי מִיעֵט מִיעֵט דְּבֵית הַשֶּׁחִי וּדְכוּלֵּיהּ גּוּפֵיהּ.

To what otherwise excluded case does this baraita extend the halakha? It extends the halakha of hair to include pubic hair. What does the baraita exclude? It excludes armpit hair, which is not visible, and body hair that is not collected. This is the straightforward meaning of the verse.
רש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שיער הרגלים – דאותו מקום ולישנא מעלייתא נקט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה רבי [ריבה] בכך הכלל — רבי [ריבה] את שער הרגלים (שיער הערוה). מאי [מה] מיעט הפרט — מיעט שיער של בית השחי שאינו נראה, ודכוליה גופיה [ושל כל גופו] שאינו מכונס.
To what otherwise excluded case does this baraita extend the halakha? It extends the halakha of hair to include pubic hair. What does the baraita exclude? It excludes armpit hair, which is not visible, and body hair that is not collected. This is the straightforward meaning of the verse.
רש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְהִלְכְתָא דמְגַלֵּחַ כְּדַלַּעַת דִּתְנַן בָּא לוֹ לְהַקִּיף אֶת הַמְצוֹרָע מַעֲבִיר תַּעַר עַל כׇּל בְּשָׂרוֹ וְקָתָנֵי סֵיפָא וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלְּחוֹ התִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה.

And yet the halakha is: The leper shaves like a gourd, i.e., his entire body must be shaved. As we learned in a mishna (Nega’im 14:2): When the priest comes to shave the leper, he passes a razor over all of his flesh. And in the latter clause, the mishna teaches: On the seventh day he shaves the leper again. The second shaving is just like the first shaving. The verse previously analyzed is referring to the second shaving, and its straightforward meaning is that not all of the leper’s flesh needs to be shaved. However, the mishna states that the leper must shave all of his flesh in the second shaving as well. This is another instance where the halakha supersedes the straightforward meaning of the verse, yet it is omitted from Rabbi Yishmael’s list.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך מצורע
מצורעא(סוטה טז.) כדתניא בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו:
ערך דד
דדב(בבא מציעא ז. בבא בתרא קט.) כי פליגי בשאינו מקויים רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים ליה פליגי ואי לא מקיים ליה לא פליגי ורבן שמעון בן גמליאל סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו פי׳ שטר שיש בו קיום ב״ד חשוב כמו טלית ואדוקין בו מלוה ולוה ויחלוקו ושאינו מקוים אם מקיימו המלוה משוי ליה ממונא ויחלוקו דברי רבי קסבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והלכה כרבן שמעון בן גמליאל דסבר אע״פ שאין יכול המלוה לקיימו יחלוקו דממונא הוי דמאחר שמודה הלוה בשטר שכתבו אין צריך המלוה לקיימו ולא הלוה צריך שיאמר לו פרעתי ואפי׳ אומר פרעתי אינו נאמן אחר שהודה ואמר כי זה השטר כתבתיו עלי מקוים הוא אבל כשכופר אינו יודע בזה השטר מעולם אז צריך קיום. (כתובות יט) דא״ר הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו: (שבת עח) והכא במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו קא מיפלגי (בבא מציעא עב) א״ר יוסי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים פי׳ לוה שמודה בשטר שכתבו אין צריך המלוה לקיימו ואע״פ שטוען הלוה פרעתי אינו נאמן וגובה המלוה אפילו מנכסים משועבדים דהא מודה דשטרא מעליא הוא ובדין נכתב וזה שטוען פרעתי אינו פוסל את השטר ונמצא כטוען טענה אחרת ועליו להביא ראיה היאך פרעו. בזמן ששליח צבור אומר מודים וכו׳ (סוטה טז) ברכת כהנים עד על שאנו מודים לך פי׳ רבי משה ראש ישיבה בן מרנא יעקב משמע דקא מודן ציבור׳ על שליח צבור אנן סמיכין ומאי על שאנו מודים לך על הודאה דקאמר שליח ציבור וקא ענו אינון אמן. (בסוף פ״ק דברכות ירושלמי) הכל שוחחין עם שליח צבור במודים ומלחשים ואומרין ויש שם ענייני׳ הרבה. כל כהן שאינו מודה בעבודה (חולין קלב) השוחט לכהן פי׳ כהן המתנשא ליגע בחלבין ובדם ולהצית האליתא וכיוצא בהן הא מודה אע״פ שאינו בקי הואיל ומודה ומשמש כמו שכתוב יש לו חלק בהן. יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר בסוף (משנה מעשר שני פ״ה. בבא מציעא צ) והא תנן (סוטה מח) יוחנן כהן גדול העביר הודאת מעשר ובגמ׳ תנינא אף הוא בטל את הודאי וגזר על הדמאי ומסקנא תרתי תיקן ביטל וידוי דחברים וגזר על הדמאי דעמי הארץ פי׳ ביטל וידוי דחברים שהיו מתודים במנחה ביום טוב ואומר בערתי הקדש מן הבית וגו׳ כמו שהוא מפורש במשנ׳ (בסוף מעשר שני) ולמה ביטלו דרחמנא אמר תנו מעשר ראשון ללוי והן היו נותנין לכהן ואם תאמר נוודי אשאר מעשרות כל שאין מתודין על מעשר ראשון שוב אין מתודין על שאר מעשרות לפיכך ביטל הוידוי וגזר על הדמאי פי׳ דמאי אחד ממאה שיתן החבר לכהן לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו עמי הארץ מפרישין אלא תרומה גדולה משום דכתיב בה מיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ועוד הוא דבר מועט שמק׳ סאין היו נותנין ב׳ ולפי׳ נקרא תרומה תרי ממאה וגזר על חבר הלוקח תרומה מעם הארץ שיפריש ממנה תרומת מעשר ויתננה לכהן וכמה היא תרומת מעשר א׳ ממאה דמאן דאית ליה ק׳ סאין חייב למיתן מינייהו י׳ סאין ללוי ולוי מפריש מאותן י׳ א׳ ויהיב לכהן וזה קרוי תרומת מעשר דכתיב (בסוף ויקח קרח) ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמותם ממנו את תרומת ה׳ מעשר מן המעשר אמר להם בני בואו ואומר לכם כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר יש בה עון מיתה דכתיב (שם בפרשת קרח) ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו לכך הפרשוה ותנוה לכהן מעשר שני העלוהו ואכלוהו בירושלים שאין לכם הפסד בו מעשר ראשון ומעשר עני שהוא בלאו המוציא מחברו עליו הראיה ואי מייתי ראיה הלוים והעניים שלא הפרישם עם הארץ ליתנו להו ואי לא לא (א״ב אין זה הערך):
ערך משמע
משמעג(יומא ס: בבא מציעא כז. סנהדרין עה.) משמעות דורשין איכא בינייהו פי׳ רבי ישמעאל דורש אותו ואתהן אותו ואת אחת מהן שכך בלשון יוני קורין לאחת הן כלומר אחת נשרפת מי שביאתו עליה באיסור או אם אשתו או בת אשתו להוציא אשתו שאין עליה כלום ורבי עקיבא דריש שתיהן ממש חמותו ואם חמותו ויש מפרשין אותו ואת אחת מהן היינו חמותו לאפוקי אם חמותו דאינה בפרשה. (שבועות יט) משמעות דורשין איכא ביניהו פי׳ זה אומר כך פי׳ זה הפסוק וזה אומר כך פירוש זה הפסוק. (יומא פ) הואיל ושינה הכתוב במשמעו ושנו חכמים בשיעורו (סוטה טז) וכי עפר הוא והלא אפר הוא הכתוב כמשמעו וכו׳ (יומא מב) כל הפרשה כולה משמע מוליא מיד משמע ומשמע ממילא:
ערך קד
קדד(כלים פי״ו) רבי יהודה אומר אף המגיס וקוד הבבלי (גיטין סח: סנהדרין כ: ובויקרא רבה בריש אחרי מות) וזה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר קודו פי׳ מקלו מקלו שסומך עליו והולך ממקום למקום קודו קערה של חרש שאוכל עליה בכל מקום שהולך כמו מקידה של חרש והוא מכלי גולה המפורשין בערך שטח. (שבת קנז) קשרו את המקידה בגמי. (סוטה לב) ובמה היתה שותה במקידה של חרש (סוטה טז) היה מביא פיילי של חרש חדשה שמע מיניה דבר אחד הן:
א. [אויס זעציגער.]
ב. [בעקענען. דאנקין.]
ג. [בעדייטונג.]
ד. [שיסעל.]
והלכה מגלח כולו כדלעת – אף בתגלחת שניה קתני דמגלח כל גופו.
כדתנן – במסכת נגעים (פי״ד מ״ב).
להקיף – לגלחו כולו לשון לא תקיפו פאת ראשכם (ויקרא יט).
מעביר תער על כל בשרו – ובתגלחת ראשונה קאי.
ה״ג: וקתני סיפא וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה ולא גרסינן יגלחנו שתהא תגלחת וכו׳ דלאו אקרא קאי אלא לשון המשנה ומגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה תנן בה אלמא שניה נמי כדלעת דהא תנא ליה בתגלחת ראשונה מעביר תער על כל בשרו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה והלכה כו׳ כל גופו כדתנן במסכת נגעים הס״ד:
ובכל זאת הלכתא [ההלכה] היא: מגלח כדלעת, כלומר, את כל גופו. דתנן כן שנינו במשנה]: בא לו להקיף (לגלח) את המצורע — מעביר תער על כל בשרו, וקתני סיפא [ושנה בסופה] של אותה משנה: וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה כי בתגלחת הראשונה לטהרתו לא נאמרו כלל ופרט אלה אלא ״כל שערו״ (ויקרא יד, ח) ובודאי מגלח הכל.
And yet the halakha is: The leper shaves like a gourd, i.e., his entire body must be shaved. As we learned in a mishna (Nega’im 14:2): When the priest comes to shave the leper, he passes a razor over all of his flesh. And in the latter clause, the mishna teaches: On the seventh day he shaves the leper again. The second shaving is just like the first shaving. The verse previously analyzed is referring to the second shaving, and its straightforward meaning is that not all of the leper’s flesh needs to be shaved. However, the mishna states that the leper must shave all of his flesh in the second shaving as well. This is another instance where the halakha supersedes the straightforward meaning of the verse, yet it is omitted from Rabbi Yishmael’s list.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק כִּי קָא חָשֵׁיב הֲלָכָה עוֹקֶבֶת מִקְרָא הָא עוֹקֶבֶת מִדְּרַבָּנַן הִיא.

Rabbi Naḥman bar Yitzḥak said: Rabbi Yishmael consciously omitted the halakha of the leper because he counted only instances where the halakha supersedes the straightforward meaning of the verse. This halakha of the leper, however, is an instance where the halakha supersedes only an exegetical interpretation of the Sages.
רש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב נחמן בר יצחק – מצורע לא שיורא הוא דכי קא חשיב הלכה עוקבת מקרא כגון ספר תער עפר דכתיב בהדיא והלכה עוקבת מוספת על המקרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן בר יצחק: אין להחשיב את דין מצורע כשיור, שכן כי קא חשיב [כאשר התנא מונה], הרי הוא מונה מקרים שהלכה מן התורה עוקבת (משנה ומבטלת) מקרא — ואילו הא [זו] עוקבת מדרבנן [מדרש חכמים] היא.
Rabbi Naḥman bar Yitzḥak said: Rabbi Yishmael consciously omitted the halakha of the leper because he counted only instances where the halakha supersedes the straightforward meaning of the verse. This halakha of the leper, however, is an instance where the halakha supersedes only an exegetical interpretation of the Sages.
רש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רַב פָּפָּא אָמַר כִּי קָא חָשֵׁיב הֲלָכָה עוֹקֶבֶת וְעוֹקֶרֶת הָא עוֹקֶבֶת וּמוֹסֶפֶת הִיא.

Rav Pappa said: Rabbi Yishmael counted only cases where the halakha both supersedes and uproots the straightforward meaning of the verse. This, however, is an instance where the halakha supersedes and adds. The halakha does not overrule the verse but rather adds an additional requirement, i.e., that the whole body must be shaved.
תוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב פפא אמר באופן אחר: כי קא חשיב [כאשר הוא מונה] הלכה עוקבת ועוקרת את הדין שבמקרא, הא [זו] בגילוח מצורע עוקבת ומוספת היא שהרי אינה מבטלת את הדין האמור בתורה אלא רק מוסיפה עליו.
Rav Pappa said: Rabbi Yishmael counted only cases where the halakha both supersedes and uproots the straightforward meaning of the verse. This, however, is an instance where the halakha supersedes and adds. The halakha does not overrule the verse but rather adds an additional requirement, i.e., that the whole body must be shaved.
תוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) רַב אָשֵׁי אָמַר הָא מַתְנִיתָא מַנִּי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא דְּדָרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי

Rav Ashi said: This baraita, which teaches that only certain parts of the body must be shaved, is in accordance with whose opinion? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who interprets verses by means of the principle of generalizations and details. According to this interpretation, only collected areas of hair that are visible must be shaven.
רש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב אשי אמר הא מתניתא – דקתני מקום כינוס שיער ונראה.
דדריש – כל התורה כולה בכלל ופרט כדאמרינן בשבועות בפ״ג (דף כו.) רבי ישמעאל שימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה בכללי ופרטי ור״ע שימש את נחום איש גם זו שהיה דורש כל התורה בריבויי ומיעוטי וכבר פירשתי כל משמעות כלל ופרט וריבוי ומיעוט וחילוקן במס׳ סוכה בפ׳ החליל (דף נ:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר באופן אחר: הא מתניתא מני [ברייתא זו בדיני מצורע כשיטת מי היא] — שיטת ר׳ ישמעאל היא, דדריש הוא דורש] את הכתוב בדרך הלימוד של כללי ופרטי [כללים ופרטים], ולפי שיטה זו באמת אין המצורע מגלח את כל שערו אלא רק שיער כנוס ונראה.
Rav Ashi said: This baraita, which teaches that only certain parts of the body must be shaved, is in accordance with whose opinion? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who interprets verses by means of the principle of generalizations and details. According to this interpretation, only collected areas of hair that are visible must be shaven.
רש״יתוספות איווראפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוטה טז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סוטה טז., הערוך על סדר הש"ס סוטה טז., רש"י סוטה טז., תוספות סוטה טז., תוספות איוורא סוטה טז., בית הבחירה למאירי סוטה טז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סוטה טז., שיטה מקובצת סוטה טז., מהרש"א חידושי הלכות סוטה טז., פירוש הרב שטיינזלץ סוטה טז.

Sotah 16a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sotah 16a, Collected from HeArukh Sotah 16a, Rashi Sotah 16a, Tosafot Sotah 16a, Tosefot Evreux Sotah 16a, Meiri Sotah 16a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sotah 16a, Shitah Mekubetzet Sotah 16a, Maharsha Chidushei Halakhot Sotah 16a, Steinsaltz Commentary Sotah 16a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144