×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) שִׁירֵי מִצְוָה מְעַכְּבִין אֶת הַפּוּרְעָנוּת, שֶׁהֲרֵי תְּנוּפָה, שִׁירֵי מִצְוָה הִיא, וְעוֹצֶרֶת רוּחוֹת וּטְלָלִים רָעִים. וַאֲמַר רָבָא: וְכֵן בַּלּוּלָב. רַב אֲחָא בַּר יַעֲקֹב מַמְטֵי לֵיהּ וּמַיְיתֵי לֵיהּ, אָמַר: דֵּין גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּסִטְנָא. וְלָאו מִלְּתָא הִיא, מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְאִיגָּרוֹיֵי בֵּיהּ.:
non-essential aspects of a mitzva avert calamity, as waving is a non-essential aspect of the mitzva, since even if one failed to wave the loaves he fulfilled his obligation, and nevertheless it halts harmful winds and dews. And Rava said: And likewise one should conduct himself the same way with a lulav, i.e., one should wave it to and fro and raise and lower it for the same reasons. When Rav Aḥa bar Ya’akov would move the lulav to and fro, he would say: This is an arrow in the eye of Satan, as despite his best efforts, the Jewish people continue to joyously fulfill mitzvot. The Gemara notes: That is not a proper manner of conduct, as it will induce Satan to come to incite him to sin. Gloating due to his victory over the evil inclination will lead Satan to redouble his efforts to corrupt him.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי סוכה לח ע״א-ע״ב} גמ׳ תנו רבנן באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה1 מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תהא2 מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אמר רבא הלכאתא3 גברתא4 איכא למיגמר ממנהגא דהלילא הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מיכאן שמצוה לענות הללויה הוא אומר הללו עבדי יי׳י והן אומרים הללויה מיכאן שגדול מקרא אותו ועונה אחריו הללויה. הוא אומר הודו ליי׳י כי טוב5 והן אומרים הודו לה׳ כי טוב6 מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים. איתמר נמי אמר רב חנן בר רבא7 מצוה לענות ראשי פרקים8 הוא אומר אנא יי׳י הושיעה נא והן אומרין אנא יי׳י הושיעה נא מיכאן שקטן מקרא אותו ועונה אחריו מה שהוא אומר הוא אומר אנא יי׳י הצליחה נא והן אומרין אחריו9
אנא יי׳י הצליחה נא10 מיכאן שאם בא לכפול [כופל]⁠11 הוא אומר ברוך הבא והן אומרין בשם יי׳י12 מיכאן ששומע13 כעונה. בעו מיניה מרבי חייה14 בר אבה שמע ולא ענה מהו אמר להו15 חכימיא וספריא ודרושיא16 ורישי17 עמא אמרין18 שמע ולא ענה יצא. איתמר נמי אמר ר׳ שמעון בן פזי19 אמר ר׳ יהושע בן לוי משום בר קפרא מנין לשומע כעונה שנאמר {ע״פ מלכים ב׳ כב:טז} את הדברים האלה20 אשר קרא המלך יאשיהו21 וכי יאשיהו קראן22 והלא שפן קראן דכתיב {ע״פ מלכים ב כב:י; ד״ה ב לד:יח} ויקרא שפן את הדברים לפני המלך23 אלא מיכאן לשומע כעונה:
1. ועבד, ואשה: כ״י נ: ״עבד, אשה״.
2. תהא: וכן ב-גד, גט, גי. כ״י נ, דפוסים: ״תבא״ (כבמשנה שם). וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ה:טו).
3. הלכאתא: גי אחרי הגהה: ״כמה הילכאתא״.
4. גברתא: גד, גט: ״גובראתא״. גי: ״גיבאראתא״. כ״י נ: ״גבראתא״. דפוסים: גוברתא.
5. יי׳י והן...כי טוב: חסר ב-גד.
6. כי טוב, כי טוב: וכן כ״י נ (הראשון). חסר ב-גד, גט, גי, דפוסים, ר״ח.
7. רבא: וכן גד, גי, כ״י נ. גט, דפוסים: ״אבא״.
8. פרקים, פרקים: וכן ב-גד, גט, כ״י נ. וכן בר״ח וריצ״ג. גי: ״הפרקים, פרקים״. דפוסים: הפרקים, הפרקים.
9. אומרין אחריו: גי, כ״י נ רק: ״אומרין״, וכן ר״ח וריצ״ג (הלכות הלל). דפוסים: עונין אחריו. (ברמב״ם משנ״ת הל׳ חנוכה (ג:יד): ״עונין״).
10. והן אומרין אחריו...נא: חסר ב-גט.
11. כופל: גט, גי, כ״י נ, דפוסים, וכן ר״ח וריצ״ג. כ״י א: ״יכפול״ כלשון המשנה הבאה.
12. ברוך הבא והן אומרין בשם יי׳י: גט: ״ברוך הבא⁠[ב]⁠שם י׳י״.
13. ששומע: וכן ב-גט, גי, כ״י נ. דפוסים: שהשומע, וכן בהלכות הלל לריצ״ג. (ר״ח: ״לשומע״).
14. חייה: כך בכל כה״י כבר״ח. דפוסים: חנינא.
15. להו: וכן גי. גט: ״להם״. כ״י נ, דפוסים: ״ליה״, וכן בכ״י א לפני הגהת המנקד.
16. ודרושיא: וכן ב-גט, גי, דפוסים. כ״י נ: ״ודרשיא״, וכן בה״ג (הלכות תפילה, כ״י) ור״ח.
17. ורישי: כ״י נ: ״וראשי״.
18. אמרין: וכן בה״ג (הלכות תפילה). גי, כ״י נ, דפוסים: ״אמרי״, וכן בר״ח. גט: ״אמר״.
19. בן פזי: חסר ב-גט.
20. האלה: דפוסים, וכן גי לפני הגהה.
21. במלכים ב׳ שם: את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה. וכן בר״ח.
22. קראן: חסר ב-גט.
23. ויקרא שפן...המלך: וכן כ״י נ, גט, גי, דפוסים. במלכים ב כב:י: ויקראהו שפן לפני המלך. וכן ב-גי אחרי הגהה. בדברי הימים: ויקרא בו שפן לפני המלך.
ערך אהן
אהןא(עירובין כח) בריש בכל מערבין (פסחים נג.) אהיני דטובינא, עבודה זרה פרק אין מעמידין (עבודה זרה לג.) בגמ׳ השלקות הני אהיני שליקי. (סוכה לח) ניטלה פטמתו. (חולין לה) הריאה שניקבה כאהינא סומקא. (בבא בתרא ה) קיבורת דאהיני פי׳ מכבדות של תמרה ופי׳ אהיני פרי של תמרים שאינן מבושלין וכל בוסר בלשון תלמוד אהיני. (בבא מציעא קיג) בגמרא דהמלוה מאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא פי׳ האוכל פני תמרה קודם שיטעום כלום:
ערך דץ
דץב(סוכה לח) אמר רבא לא לידוץ אינם לוליביא בהושענא פי׳ לא ינעוץ. (חולין ו:) ונוהג בשליל רישא בכבשא אותביה אבית השחיטה דייב דמא ושרי אצדדין מקפא קפי ואסור אותביה אנחירי אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסור. דצייה ברישא דרומחא (בריש גמ׳ דהמוכר את הספינה. בכורות ח:) שקל סיכתא תתי דצה לתתאי לא עאל דלי דצא לעילאי עאל (עבודה זרה כח) רירא דיצא דמא ודמעתא פי׳ רירא היוצא מן העין דיצא שנוק׳ בו הצע׳ כמו המחט דמא דם שיש בעין (א״ב כמו דעץ ואות ע׳ מובלעת ובנוסחאות דידן כתוב דעציתיה בריש׳ דרומחא ופירושו מענין נעץ):
א. [אומצייטיגי פרוכט.]
ב. [איינשטעקין.]
שירי מצוה – מצוה שהיא שירים שאינה עיקר לעכב כפרה אעפ״כ חשובה היא לעכב את הפורענות.
שהרי תנופה שירי מצוה היא – ואינה מעכבת כדתניא בתורת כהנים ומייתינן לה בגמרא דיומא (דף ה.) לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה ששיירה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשה מן המובחר וכיפר כלומר אעפ״כ כיפר שאין צריך להביא קרבן אחר.
וכן לולב – מוליך ומביא מעלה ומוריד.
ממטי ליה – מוליך.
ומייתי – מביא.
גירא בעיניה דסטנא – הרי זה לחץ בעיניו של שטן שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצות.
ולאו מלתא היא – אין נכון לומר כן.
לאיגוריי – שיתגרה בו שטן שהוא יצר הרע וישיאנו לתעות מעל קונו וימסור עצמו על הדבר.
מי שבא בדרך ואין בידו לולב, לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו. כתוב בהשלמה, רמינן עלה הא דתנן בפרק יציאות שבת (בבלי שבת ט׳:) אם התחילו אין מפסיקין, וכי תימא הא דאורייתא והא דרבנן, מדקתני בא בדרך אלמא ביום טוב שני דהוא מדרבנן עסיקינן. ומשני הא דאיכא שהות [ביום] הא דליכא שהות ביום. וביום ראשון דהוא מדאורייתא מסתברא דמפסיקין אפילו בדאיכא שהות ביום, דהא מעיקרא דשנינן הא בדאורייתא הא בדרבנן, בדאיכא שהות ביום עסיקינן, ואפילו הכי בדאורייתא מפסיקין. ואע״ג דבמסקנא לא אצטריך ההוא שינויא, מיהו ההוא סברא לא אידחיא. לא נטל שחרית יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומרים ותהא לו מארה. ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה. באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אוקימנא בפרק מי שמתו (בבלי ברכות כ׳:) כגון דאכל אביו שיעורא דרבנן דהוא כזית ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. אבל אם אכל אביו שיעורא דאורייתא לא אתי קטן שאינו מחויב אלא מדרבנן ומפיק דאורייתא, ושם ביארנו זה. צ״ע אי הוא עונה אחריהם כל מה שהם אומרים אפילו אכל שיעורא דאורייתא אמאי לא נפיק.
אמר רבא וכן לולב – פירוש: מוליך ומביא מעלה ומוריד כדרך שהיו עושין בכבשי עצרת ובשעה שמוליך ומביא מעלה ומוריד מנענע שכך מצותו של לולב בנענוע. ובירושלמי אמרו צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר. ר׳ זירא בעי הכין חד והכין חד – פירוש: צריך לנענע בכל אלו שאמרו במשנה ובשעת ברכה שלשה פעמים והינו שלשה פעמים מוליך ומביא מעלה ומוריד לא חשיב. ובעי ר׳ זירא אם מוליך ומביא חשיב כתרי או דלמא לא חשיב ליה אלא כחד כשם שמעלה ומוריד לא חשיב אלא חד. ואם כן צריך להוליך ולהביא שני פעמים. ואנן לית לן אלא כגמרא דילן והכי נקטינן. הלכך איכא למימר דלית ליה למיעבד אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד פעם אחת ובלבד שיטרף את הלולב בנענוע כמו שאמרו כל העם מטרפין לולביהן. וכן נראה נכון.
מתניתין. מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו. לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב.
גמרא. הא גופא קשיא אמרת יטול על שולחנו אלמא פסיק וכו׳ – פירוש: מפסיק ליטול לולב.
והא תנן אם התחילו אין מפסיקין לא קשיא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום וכו׳ – דמיירי בשאר ימים דלולב מדרבנן וכל שהוא דרבנן אין מפסיקין אבל ביום טוב ראשון דאוריתא וכן בשופר ודאי מפסיקין. מיהו אפילו בהני דרבנן לכתחלה ודאי מצוה לעשותן קודם לכן. קידוש היום אף על גב דמדאוריתא כדמוכח בברכות אמר ר׳ יוסי אין מפסיקין דכיון דעסוק בסעודת היום לא אתי למשכח.
וכן לולב – כשמנענעו מוליך ומביא כנגד הרוחות לצד זה ולצד זה, מעלה ומוריד למעלה ולמטה.
ממטי ליה – מוליך.
ומייתי – מביא.
ולאו מילתא היא – אין ראוי לומר כן, שלא יתגרה ביצר הרע. כתב הרי״ף, וכן ללולב וכך המנהג. איכא מ״ד צריך לנענע שלש פעמים בהולכה והבאה, חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד, וגמר לה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם רב חייא בר אשי בשם רב המשכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וכו׳ תני צריך לנענע שלש פעמים על כל דבר ודבר ר׳ זעירא בעי הכן חד והכן חד או דילמא הבן והכן חד, כלומר ההולכה אחת וההבאה אחת או דילמא ההולכה וההבאה שניהן כאחד, דאלמא נענוע זה חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד הוא, עד כאן. ולשון הר״ם פרק ז׳ ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורות. כיצד מוליך ומנענע ראש הלולב שלש פעמים, ומביא ומנענע ראש הלולב שלש פעמים, וכן בעלייה וירידה, והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל בהודו לה׳ תחלה וסוף ובאנא ה׳ הושיעה נא, וכל היום כשר לנטילת לולב, ואינו נוטל בלילה, עד כאן. הרי העת הר״ם כהאי איכא מאן דאמר״ שכתב הרי״ף. ופירוש על כל דבר ודבר״ על כל דבר ודבר שמנענע, דהיינו בהולכה והבאה ועלייה וירידה. ובעיא דר׳ זעירא היא אי חשבינן להולכה והבאה בתרי, וצריך לנענע גי פעמים בהולכה וג׳ בהבאה. או דילמא חדא מילתא היא, ואין צריך אלא ג׳ פעמים אחר הולכה והבאה, ולא אפשיט. הילכך מנענע ג׳ בכולהו. ואיכא מאן דמפרש על כל דבר ודבר שצריך לנענע בקריאתו, כגון הודו תחלה וסוף ואנא [השם] הושיעה נא, ובעי אם ההולכה היא נענוע אחד וההבאה נענוע אחר ואחר ההולכה וההבאה ינענע פעם אחת. או דילמא ההולכות וההבאות אינם אלא נענוע אחד, ואחר כל ההולכות וההבאות ינענע ב׳ פעמים. והעיקר מה שפירש הר״ם.
רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ואמר גירא בעינא דשטנא הא פרישנא דהיינו בשעת ברכה ולמדנו בו אף על פי שאם סח בין ברכה למעשה הוי הפסק מכיון שהתחיל בעשיית מצוה רשאי להסיח וכדברירנא בהלכות פסחים ור״ה.
הא גופא קשיא אמרת נוטלו על שלחנו אלמא פסיק – פי׳ שמפסיק סעודתו כדי ליטול לולב.
במשנה ותבא לו מאירה כו׳ לברך יברך הכל כמנהג המדינה כצ״ל ונמחק אחריו ונ״ב נ״ל טעות אף שברוב ספרים שראיתי כתוב כך וראיה מלא שנו דלקמן וק״ל וכה״ג בפ׳ הקורא המגילה עומד ע״ש:
וכן לולב כו׳. ע״פ מ״ש פ׳ הקומץ ארבע מינין שבלולב ב׳ מהן עושין פירות וב׳ אין עושין פירות כו׳ ועוד שיהיו כולן באגודה א׳ כו׳ והוא מבואר שם ד׳ כתות שבישראל ב׳ מהן עושין פירות ומ״ט כדמיון הלולב ואתרוג וב׳ אין עושין פירות ומ״ט כדמיון הדס וערבה ויהיו אגודה אחת שיגינו אלו על אלו והשתא עיקר הנענוע בב׳ שעושין פירות שהוא הלולב בימין והאתרוג בשמאל למי שהו׳ קצוות שלו שיעצור רוחות וטללים רעים מזמן החג שמתחילין הרוחות והגשמים:
ממטי ומייתי ליה ואמר דין גירא כו׳. מבואר כדלעיל שהלולב בא לעצור רוחות וטללים רעים והם כח הטומאה מסטרא דשמאלא דסטנא ולכך אמר שהנענוע גירא דסטנא הוא לבטל כחו הרע. ואמר
דלאו מלתא היא דגם שכוונת הנענוע כן הוא מ״מ אל יאמר אדם כן בפה משום דאתי לאגרוי ביה כפרש״י ודו״ק:
בגמ׳ - שירי מצוה מעכבין את הפורענות. במס׳ חגיגה (ט:) יש נ״מ בין צדיק ועובד אלקים לצדיק אשר לא עבדו - שאינו דומה השונה את פרקו מאה פעמים לשונה את פרקו מאה ואחת פעמים. בעל התניאא הסביר שהיתה תקנה במסורת התורה בעל פה שכל תלמיד אחרי שלומד דבר מדברי המסורה יחזור עליו מאה פעמים. אם עשה כן קיים חובתו ונקרא צדיק אשר לא עבדו, אבל תלמיד שלומד פעם נוספת על המאה מראה חיבתו לתורה ונקרא עובד אלקים. צדיק מקיים את חובתו, בעוד שעובד אלקים עושה מאהבה מעל ומעבר לגבול החיוב. גם המנענע ומקפיד על כל פרט ודקדוק של המצוה עובד אלקים מאהבה מקרי ודוקא הוא מעכב את הפורענות.
א. לקוטי אמרים תניא בספר של בינונים פרק ט״ו, ועי״ע בש״ע שלו פ״ב מהל׳ ת״ת הל״א.
שירי מצוה מעכבין את הפורענות. שאפילו חלק המצוה שאיננו עיקרי והוא רק כשיריים שלה — אף הוא כוחו יפה לעכב הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, שכן אם לא הניף — יצא ידי חובה, ובכל זאת אמרנו שעוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא: וכן צריך לנהוג גם בלולב (מוליך ומביא, מעלה ומוריד) ומאותם הטעמים. מסופר: רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה [היה מוליך ומביא אותו] את הלולב ואמר באותה שעה: דין גירא בעיניה דסטנא [זה חץ בעיניו של השטן, יצר הרע] שאנו מקיימים את המצוה ושמחים בה. ומעירים: ולאו מלתא היא [ואין זה דבר], כלומר: אין ראוי לומר כן, משום דאתי לאיגרויי ביה [שעשוי השטן להתגרות בו], שאם הוא מדגיש את נצחונו על יצר הרע יבוא להתגרות בו ביותר.
non-essential aspects of a mitzva avert calamity, as waving is a non-essential aspect of the mitzva, since even if one failed to wave the loaves he fulfilled his obligation, and nevertheless it halts harmful winds and dews. And Rava said: And likewise one should conduct himself the same way with a lulav, i.e., one should wave it to and fro and raise and lower it for the same reasons. When Rav Aḥa bar Ya’akov would move the lulav to and fro, he would say: This is an arrow in the eye of Satan, as despite his best efforts, the Jewish people continue to joyously fulfill mitzvot. The Gemara notes: That is not a proper manner of conduct, as it will induce Satan to come to incite him to sin. Gloating due to his victory over the evil inclination will lead Satan to redouble his efforts to corrupt him.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מתני׳מַתְנִיתִין: מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ לוּלָב לִיטּוֹל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ, יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב.:

MISHNA: With regard to one who was coming along the way and did not have a lulav in his hand to take and fulfill the mitzva while traveling, when he enters his house to eat,he should take the lulav at his table. He interrupts his meal to fulfill the mitzva of lulav. If he did not take the lulav in the morning, he should take it in the afternoon, as the entire day is suited for fulfilling the mitzva of lulav.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןבעל המאורהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פי׳ כסכוס כמו לכסכוסי קרמי [במו״ק דף י׳ ע״ב] והוא כמו חיכוך ובעיא דר׳ ירמי׳ התם במסכת נדה ולא איפשיטא ועלתה בתיקו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ יטול על שלחנו – אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב.
מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לכשנכנס לביתו יטול על שלחנו. לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב.
{שמעתא דהפסקה לנטילת לולב}
הא דתנן: מי שבא בדרך ואין בידו לולב יטול על שולחנואלמא מפסיק, אוקימנא בגמ׳ דליכא שהות ביום. וההיא דתנן (שבת ט׳:), אם התחילו אין מפסיקין, בדאיכא שהות ביום. ואידי ואידי דרבנן. דיקא נמי, דקתני, מי שבא בדרך.
וההיא דתניא (ברכות ל׳.) − השכים לצאת לדרך, מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה. ולכשיגיע זמן קריאת שמע, קורא את שמע − משום לולב ומשום מגילה נקט לצאת לדרך, ותני חדא אטו תרתי. דביום שופר לא אפשר, דהא יום טוב הוא.
והרי״ף ז״ל לא כתב מזה כלום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב כשבא לביתו יטול על שלחנו – מוקים לה בגמרא בחולו של מועד, דאי ביום טוב היאך בא בדרך. וכן כי אמר דיטול על שלחנו דמשמע דאפילו התחיל לאכול מפסיק ומוקים לה בדליכא שהות ביום, דאי איכא שהות ביום אם התחיל אינו מפסיק. והיינו דאמר ברישא דמתניתין לא נטל שחרית יטול בין הערבים. והני מילי במצוה דרבנן, כגון לולב בשאר הימים אבל במצוה דאורייתא דקביעא בו ביום, כגון לולב ביום ראשון, אם התחיל לאכול קודם שיטלנו מפסיק סעודתו ונוטלו, אפילו יש שהות ביום לנוטלו אחר גמר סעודתו. וכן דעת הרב בעל ההשלמה ז״ל.
המשנה השביעית וענינה כענין החלק השני גם כן ובפרט בענין זמן נטילת הלולב והוא שאמר מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב כשיכנס לביתו יטול על שולחנו אם לא נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב כלומר שכל שלולב בידו ראוי לו ליטלו שחרית אחר תפלה קודם ההלל הא אין בידו לולב ונכנס לביתו ושכח ואכל או שאף כשבא לא מצא לולב והוא רעב והתחיל לאכול ונזדמן לו לולב יטול על שלחנו ר״ל שמפסיק מלאכול ופירשוה בגמרא דוקא בשאין שהות ביום אבל אם יש שהות ביום אינו מפסיק והוא שאמר אח״כ לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב ומ״מ יראה בגמרא דוקא בדרבנן כגון לולב בשאר הימים שהרי בחולו של מועד היא שנויה שאפשר לו להיות בא בדרך שאם בא בראשון האיך הוא בא בדרך דמסתמא בא לדרך מחוץ לתחום הוא ואם שיצא לדבר מצוה ועל ידי עירוב כל כי הא ודאי נוטל הוא בהשכמה וכמו שאמרו המשכים לצאת בדרך מביאין לו וכו׳ אלא בחול המועד היא שנויה שהוא דרבנן ומתוך כך אם התחילו אין מפסיקין וכמו שאמרו (שבת ט׳:) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא יכנס לאכול ואם התחילו אין מפסיקין ולדעת האומר תפלה מדרבנן אבל ביום ראשון שהוא מן התורה אם שכח ונכנס לאכול מפסיק ואע״פ שלענין קדוש היום בערבי פסחים אמרו לדעת ר׳ יוסי שאם התחילו אין מפסיקין אע״פ שקדוש מן התורה הואיל וקדוש במקום סעודה אין השכחה מצויה בו מה שאין כן בשאר מצות ואף בזו פסקנו בה שפורס מפה ומקדש ולבני גולה שעושין שני ימים מספק שני להם כראשון לענין זה כך הוא דעת רוב פוסקים ומשום דמסקנא דרבא הכי ומ״מ יש פוסקין כרב ספרא ואף בדאורייתא אין מפסיקין אחר שיש שהות אלא שנאה הדבר להפסיק אף בדרבנן ואין צריך לומר שלא להתחיל וכן המנהג:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:
על שולחנו – אם שכח ולא נטלו קודם סעודה וניכר בתוך הסעודה צריך להפסיק סעודתו.
במשנה מי שבא בדרך כו׳ לא נטל שחרית יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב. אע״ג דתנינא להך מילתא חדא זימנא בספ״ב דמגילה אלא דהתם אגב גררא נקיט לה והכא עיקר כדאשכחן בדוכתי טובא ועיין עוד בסמוך:
שם. משנה - לא נטל שחרית יטול בין הערבים. כבר שנוי במשנה במגילה (כ:) הכלל שכל שמצותו ביום כשר כל היום, וא״כ מהו חדושה של משנתנו בלולב.
נראה שמשמעות מלת שחרית במשנתנו היא תפלת שחרית. המשנה אומרת שיוצאים מצות לולב גם אם נטלו אותו אחרי תפלת שחרית - כלומר אחרי אמירת ההלל בשחרית שאמר אותו בלי לולב. לתוס׳ (לז:) שסוברים שלקיחת הלולב לחודה ואמירת ההלל לחודה, באופן זה שאמר הלל בלי לולב, כשנוטל הלולב בין הערבים יקיים מצות לקיחה גמורה ותחסר לו מצות אז ירננו עצי היער. ברם לרמב״ם (הנ״ל) יחסר לו חלק של מצות הלקיחה עצמה והחדוש דמשנה הוא שיוצא מצות הלקיחה בדיעבד בלי הללא.
א. יש לעיין אם יוכל לחזור לומר ההלל עם הלולב בין הערביים כדי לקיים את מצות ההלל עם נענועים. פעם אמר רבינו שליט״א שמרמב״ם משמע שההלל של לולב ונענועים היא מצוה מדאורייתא, אע״פ ששיטת הרמב״ם היא שהלל בכלל הוא מדרבנן. ובאמת גמ׳ מפורשת בפרק ערבי פסחים - וכי אפשר שישראל שוחטים פסחיהם ונוטלים לולביהם ואינם אומרים הלל, ומוכח שהלל עם לולב הוא מן התורה לכ״ע. ועיין בסה״מ שורש א׳ וברמב״ן שם. א״כ י״ל שבנוטל בין הערבים יש לו לחזור ולומר הלל ביחד עם נענועי לולב כיון שלא עשה כן בשחרית ולקיים את המצוה מדאורייתא. וצ״ע בנוסח הברכה בהלל פעם שנית - היברך בברכת הלולב או בברכת ההלל.
א משנה מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול — לכשיכנס לביתו לאכול, יטול על שלחנו, כלומר: יפסיק סעודתו ויטול לולב. לא נטל את הלולב שחרית — יטול בין הערבים, שכל היום כולו כשר ללולב.
MISHNA: With regard to one who was coming along the way and did not have a lulav in his hand to take and fulfill the mitzva while traveling, when he enters his house to eat,he should take the lulav at his table. He interrupts his meal to fulfill the mitzva of lulav. If he did not take the lulav in the morning, he should take it in the afternoon, as the entire day is suited for fulfilling the mitzva of lulav.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןבעל המאורהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גמ׳גְּמָרָא: אֲמַרְתְּ ״נוֹטְלוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ״, לְמֵימְרָא דְּמַפְסִיק. וּרְמִינְהִי: אִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין.! אֲמַר רַב סָפְרָא: ל״קלָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִיכָּא שָׁהוּת בַּיּוֹם, הָא דְּלֵיכָּא שָׁהוּת בַּיּוֹם.

GEMARA: The Gemara analyzes the mishna. On one hand, you said that if he did not take the lulav before the meal then he takes it at his table. That is to say that if remembers that he did not yet take the lulav, he interrupts his meal, takes the lulav, and then continues his meal. And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Shabbat 9b): One may not begin to eat before he recites the afternoon prayer; however, if they started a meal, they need not interrupt the meal in order to pray. Rav Safra said: This is not difficult, as this mishna, where one need not interrupt his meal, is referring to a case where there is opportunity to pray later in the day; that mishna, where one must interrupt his meal, is referring to a case where there is no opportunity to take the lulav later in the day. In that case, one must fulfill the mitzva immediately.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ מי שבא בדרך ואין בידו לולב כשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו וכו׳ – אלמא מפסיק סעודתו ונוטלו ואוכל. איני והתנן בשבת פ״א לא יכנוס לאכול סמוך למנחה עד שיתפלל וקתני אם התחילו אין מפסיקין. ושנינן אי איכא שהות ביום כדי לאכול ולגמור סעודתו ואחר כך מתפלל אינו מפסיק. ואם אין שהות ביום מפסיק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אם התחילו אין מפסיקין – גבי תפלת המנחה תנן לה במסכת שבת לא ישב אדם לפני הספר ולא יכנס לא לאכול ולא לדון ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה אין מפסיקין אין צריכין להפסיק סעודתן ולהתפלל.
הא דאיכא שהות ביום – התם בדאיכא שהות להתפלל אחר שיגמרו סעודתם ומתני׳ דהכא בדליכא שהות שתמשך סעודתו עד שתחשך.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם התחילו – לאכול קודם שהתפלל תפלת המנחה אינו מפסיק מסעודתו ומתפלל אלא גומר סעודתו ואחר כך מתפלל, כדאיתא פ״ק דשבת.
הא דאיכא – ההיא דשבת מיירי שיש שהות ביום כל כך שיכול לגמור סעודתו קודם שיעבור זמן תפלת המנחה, משום הכי אינו צריך להפסיק. והכא מיירי שאין שהות ביום כל כך שאם יגמור סעודתו תחשך.
הכא בי״ט שני עסקינן דהוי דרבנן – פי׳ בחולו של מועד דיקא נמי דקתני נמי שבא בדרך וק׳ דלמא הביאו ע״י עירוב או על ידי בורגנין וכ״ת דהתם בא בדרך כדרכו בחול משמע הא ליתא דאמרינן התם השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ואלו שופר ליכא אלא ביום קדש ממש ואפ״ה קתני השכים לצאת לדרך והיינו בתוך התחום או על ידי ערוב או ע״י בורגנין ובהא נמי איכא למימר הכי וי״ל דסתם דרך אינו אלא חוץ לתחום וכדרכו בחול וכי קתני התם השכים לצאת לדרך היינו משום לולב ומגילה שאפשר ללכת בדרך ולולב דקתני היינו בימי החול א״נ דסתם כל דרך משמע ואפי׳ בתוך התחום כההיא דהתם מיהא הכא מייתורא דמתניתין דייקינן לה דבשלמא התם אצטריך למתני השכים לצאת לדרך כי מפני כן התירו לו לעשות דברים אלו משיעלה עמוד השחר דבלא״ה לא שרי עד הנץ החמה אבל הכא למה ליה למתני מי שבא בדרך הכי הול״ל מי שלא נטל לולב בשחר יטול על שולחנו ואגב אורחין שמעינן דחולו של מועד י״ט מיקרי מכיון דאסור בעשיית מלאכה והכי נמי משמע בריש פרקין ובמסכת מגילה אמרינן גבי פורים י״ט לא קבילו עלייהו לפי שלא יאסר במלאכה ומה שאין אנו אומרים בחולו של מועד בתפלה את י״ט מקרא קדש הזה לפי שעושין בו מלאכה בדבר האבד ושלא לזלזל בי״ט ממש שיהיו סבורין שהם שוין בקדושה מכיון ששוין בשמותם מפי מורי נר״ו.
שם. בגמ׳ - הא דליכא שהות ביום. צ״ע, פשיטא דצריך להפסיק ומהו החידוש של משנתנו. ונראה דקמ״ל דחייב מיד ואפילו בתחלת הסעודה. כלומר, אם יושב בסעודה שיודע שתמשך עד אחרי הזמן ויצטרך בסופה להפסיק הסעודה ולקיים את המצוה, חייב הוא להפסיק מיד מסעודתו. ומסתבר שהסעודה באופן זה אסורה ואין בו מצות סעודת יו״ט. איסור האכילה פוסל את המצוה של סעודת יו״ט.
ב גמרא בלשון המשנה מדקדקים: אמרת במשנה שאם לא נטל את הלולב לפני הסעודה, נוטלו על שלחנו; למימרא [לומר] מכאן שהוא מפסיק, שאם נזכר שלא נטל הרי הוא מפסיק אפילו באמצע הסעודה ונוטל, ואחר כך ממשיך בסעודתו, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר, שאמרו שיש להתפלל תפילת מנחה לפני הסעודה, אבל אם התחילו בסעודה — אין מפסיקין, הרי שאף לצורך מצוה אין מפסיקים בסעודה! אמר רב ספרא: לא קשיא [קשה], ואפשר לתרץ כי הא [זה] ששנינו שאין מפסיקים — דאיכא [שיש] שהות ביום להתפלל אחר כך, הא [זו] ששנינו שמפסיקים — דליכא [שאין] שהות ביום, ולכן ראוי לו להזדרז ולעשות את המצוה, שמא לא יספיק מאוחר יותר לעשותה.
GEMARA: The Gemara analyzes the mishna. On one hand, you said that if he did not take the lulav before the meal then he takes it at his table. That is to say that if remembers that he did not yet take the lulav, he interrupts his meal, takes the lulav, and then continues his meal. And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Shabbat 9b): One may not begin to eat before he recites the afternoon prayer; however, if they started a meal, they need not interrupt the meal in order to pray. Rav Safra said: This is not difficult, as this mishna, where one need not interrupt his meal, is referring to a case where there is opportunity to pray later in the day; that mishna, where one must interrupt his meal, is referring to a case where there is no opportunity to take the lulav later in the day. In that case, one must fulfill the mitzva immediately.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֲמַר רָבָא: מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא הָא דְּאוֹרָיְיתָא הָא דְּרַבָּנַן! אֵלָּא, אֲמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא: לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ, נוֹטְלוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ. אַלְמָא דְּמַפְסִיק, וַהֲדַר תָּנֵי: לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם. אַלְמָא לֹא מַפְסִיק!

Rava said: What is the difficulty? The two cases are different, and there is no contradiction at all. Perhaps this mitzva of lulav is a mitzva by Torah law, and therefore one must interrupt his meal to take the lulav, while that mitzva to recite the afternoon prayer is a mitzva by rabbinic law, and therefore one need not interrupt his meal to pray. Rather, Rava said: If there is a difficulty, i.e., a contradiction, this is the difficulty: In the first clause in the mishna it says that when he enters his house to eat, he should take the lulav at his table. Apparently, one must interrupt his meal. And then in the latter clause of the mishna it is taught: If he did not take the lulav in the morning, he should take it in the afternoon. Apparently, he need not interrupt his meal.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומתני׳ בדליכא שהות ביום. ואתא רבא ושני שנויא אחרינא ואמר לא שני לן בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. הלא בהדיא שנינן מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה. הלכך לולב דמדאורייתא מפסיק. תפלה דמדרבנן לא מפסיק. אלא מתני׳ היא גופא קשיא קתני כשנכנס לביתו נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והדר תני לא נטל שחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק בשחרית. ומשני רב אשי לא שווי לולב לתפלה. ואמר לכתחלה איבעי ליה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול כל היום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאי קושיא – דתפלה אלולב דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה דלמא תרוייהו בדאיכא שהות וגבי לולב מפסיקין דמדאורייתא היא אבל תפלה דרבנן.
אלא אי קשיא – דאיצטריך רב ספרא לשנויי היא גופה קשיא דלולב אלולב רישא דקתני מפסיק וסיפא משמע ימתין אם ירצה שהרי יש לו שהות כל היום.
מאי קושיא דלמא הא דאורייתא והא דרבנן – תימה והרי קידוש היום דאורייתא כדאמרי׳ פ׳ מי שמתו (ברכות דף כ: ושם) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה והא דמשמע בריש נזיר (דף ג:) שהוא מדרבנן איין הוא מדרבנן דדריש לאסור על היין מצוה כיין הרשות וקאמרינן מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא ומשני קידוש עצמו דאורייתא ואפ״ה א״ר יוסי בריש ערבי פסחים (דף ק. ושם) דאין מפסיקין ופסקינן התם הלכה כר׳ יוסי בע״ש וכר׳ יהודה בערב פסח וי״ל דשאני קידוש היום שיכול לקדש ביום כבלילה וליכא למיחש לפשיעות׳ כולי האי ועוד לפי שעוסק בסעודת שבת לא חיישינן כולי האי שמא יתעצל בקידוש היום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאי קושיא – דאיצטריך לרב ספרא לאוקמינהו בתרי גווני, אפילו תימא דתרוייהו מיירי בדאיכא שהות ביום. ולולב שהוא מן התורה מפסיק, כדקתני התם מפסיקין לק״ש והטעם דק״ש דאורייתא הוא. ואין מפסיקין לתפלה דתפלה היא מדרבנן, כלומר תיקון [נוסח] תפלה היא היא דרבנן ואינו מפסיק.
אלא אי קשיא דאיצטריך רב ספרא לשנויי הא דאיכא שהות וכו׳ – דמתניתין גופא, כלומר קשיא רישא אסיפא.
ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין – פי׳ במסכת שבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא למרחץ ולא לדון ולא לאכול ואם התחילו אין מפסיקין ופרקינן ל״ק התם בדאיכא שהות ביום לכתחלה לא יסעוד עד שיתפלל ואפ״ה אם התחיל לאכול אינו מפסיק מכיון שיש שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו והכא כשאין שהות ביום ליטול לולב אחר שיגמור סעודתו ולפיכך מפסיק. ואסיקנא דכל מצוה דאורייתא כגון לולב ביום ראשון ושופר וכיוצא בהם אף על פי שיש שהות ביום אם התחילו מפסיקין אבל בכל מצוה דרבנן כגון תפלה ולולב ביום שני וכיוצא בהם אי ליכא שהות ביום מפסיקין ואם איכא שהות ביום לא יתחיל לאכול עד שיעשה מצותו ואם התחיל אינו פוסק ואק״ל והא קדוש היום דהוי דאורייתא כדאיתא בהדיא בברכות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ואפי׳ הכי אמר רבי יוסי התם שאם היה אוכל מבע״י וקדש עליו אינו פוסק אלא יגמור סעודתו ואח״כ מקדש י״ל דשאני התם כיון דעסיק בסעודות היום לא אתי לאתנשויי מקדוש וכיון שהתחיל לאכול ברשות כי היה חול ולא היה לו לקדש אין מטריחין אותו להפסיק סעודתו משא״כ בזה שהגיע זמנו קודם שיתחיל לאכול כנ״ל מיהו הא קי״ל התם כשמואל דאמר שפוסק ופורס מפה ומקדש וכדברירנא בדוכתא.
תוס׳ בד״ה מאי קושיא כו׳ מאי היא אילימא קידושא כצ״ל:
בגמרא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו כו׳ א״ר זירא מאי קושיא דלמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק כו׳. ולכאורה יש לתמוה דאכתי רבא מעיקרא מאי קשיא ליה רישא אסיפא כיון דפשטא דמתני׳ בפשיטות איכא לאוקמי כדרבי זירא ורב ספרא נמי אמאי מוקי לה בשינויא דחיקא דהא דקתני רישא יטול על שלחנו היינו בדליכא שהות שנראה דוחק ועוד דא״כ מאי קמ״ל ואמאי לא מוקי לה בפשיטות כר׳ זירא. ונראה לי ליישב דלא משמע ליה לאוקמי כדר׳ זירא דא״כ הא דקתני לא נטל שחרית יטול בין הערביים כולה משנה שאינה צריכה היא דפשיטא דכל היום כשר ללולב דמלבד מאי דתנינן לה בפ״ב דמגילה בהדיא אלא דהתם נמי משנה שאינה צריכה היא דפשיטא דכל היום כשר כיון דלא שייך ביה שום קביעות זמן אחר ולא קתני לה התם אלא אגב גררא דאינך דאית בהו קצת רבותא דבמגילה סד״א דכיון דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים א״כ בעינן שתקדם זכירה לעשיה דוקא היינו משלוח מנות וסעודת פורים אבל לאחר עשיה עברה זמן זכירה שהוא קריאת המגילה כי היכי דילפינן מהאי קרא גופא דהקורא למפרע לא יצא קמ״ל דאפ״ה כשר כל היום וכ״ש באינך בבי דהתם דאיירי בעניני קרבנות שיש במקצתן קביעות זמן קמ״ל דהנך כשרין כל היום משא״כ לענין לולב דהכא מילתא דפשיטא היא שעיקר מצותן דאורייתא היינו כל היום ועוד דמבבא דרישא נמי שמעינן לה מדקתני יטול על שלחנו משמע דהיינו כל היום ומש״ה אוקמה רב ספרא במילי אוחרא ור׳ זירא מסיק דהכי קאמר מצוה לאפסיק ואי לא פסיק יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב ובהא נמי איכא רבותא טובא דסד״א כיון דמצוה לאפסוקי מסעודתיה דגזרינן דלמא אתי לאמשוכי מכ״ש בי״ט דשכיחא שכרות א״כ היכא דלא איפסק אפשר דקנסוהו חכמים ולא יטלנו עוד משום סייג וגדר כדאשכחן בריש ברכות במעשה דר״ג ובניו וכמ״ש שם רבינו יונה ז״ל דאפילו בק״ש דאורייתא יש כח ביד חכמים לבטל מצות עשה משום סייג וגדר קמ״ל הכא דאפ״ה יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב אפילו בכה״ג שביטל במזיד והיינו מהטעם שכתבו התוס׳ דשאני לולב שאין צריכין שהות דמכי אגבהיה נפיק ביה כן נ״ל נכון ובעיקר שקלא וטריא בשמעתין אי מפלגינן בין איכא שהות לליכא שהות ולא מפלגינן בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור כבר כתבתי באריכות בפ״ק דשבת דף ט׳ ע״ב ע״ש:
גמ׳ אמר רבא מאי קושיא. עיין זה יבמות דף קח ע״ב:
אמר רבא: מאי קושיא [מה הקושיה]? שמתחילה לא היה מקום לקושיה, כי דלמא [שמא] הא [זו] מצות הלולב דאורייתא [מן התורה] ולכן מפסיק בסעודתו כדי לקיימה, הא [זו] תפילת המנחה דרבנן [מדברי סופרים] ולכן אינו צריך להפסיק לצורך קיומה. אלא אמר רבא: יש לחזור משאלה זו, ואי קשיא הא קשיא [ואם קשה בענין זה של הפסקה זה הוא הקשה]; ששנינו: לכשיכנס לביתונוטלו על שלחנו, אלמא [מכאן] שמפסיק, והדר תני [חזר ושנה]: לא נטל שחרית — יטול בין הערבים. אלמא [מכאן] שהוא לא מפסיק בסעודתו, אלא דוחה את נטילת הלולב לשעה מאוחרת יותר!
Rava said: What is the difficulty? The two cases are different, and there is no contradiction at all. Perhaps this mitzva of lulav is a mitzva by Torah law, and therefore one must interrupt his meal to take the lulav, while that mitzva to recite the afternoon prayer is a mitzva by rabbinic law, and therefore one need not interrupt his meal to pray. Rather, Rava said: If there is a difficulty, i.e., a contradiction, this is the difficulty: In the first clause in the mishna it says that when he enters his house to eat, he should take the lulav at his table. Apparently, one must interrupt his meal. And then in the latter clause of the mishna it is taught: If he did not take the lulav in the morning, he should take it in the afternoon. Apparently, he need not interrupt his meal.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲמַר רַב סָפְרָא: ל״קלָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִיכָּא שָׁהוּת בַּיּוֹם, הָא דְּלֵיכָּא שָׁהוּת בַּיּוֹם.

Resolving the contradiction, Rav Safra said: This is not difficult. This clause, where one need not interrupt his meal, is referring to a case where there is opportunity to take the lulav later in the day; that clause, where one must interrupt his meal, is referring to a case where there is no opportunity to take the lulav later in the day.
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועל כך אמר רב ספרא: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שאמרו שאינו מפסיק — דאיכא [שיש] שהות ביום לקיים את המצווה מאוחר יותר, הא [זה] ששנינו שמפסיק — דליכא [שאין] שהות ביום ולכך צריך להפסיק.
Resolving the contradiction, Rav Safra said: This is not difficult. This clause, where one need not interrupt his meal, is referring to a case where there is opportunity to take the lulav later in the day; that clause, where one must interrupt his meal, is referring to a case where there is no opportunity to take the lulav later in the day.
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״ראֲמַר רִבִּי זֵירָא: אמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא מִצְוָה לְאַפְסוֹקֵי, וְאִי לָא פָּסֵיק, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב! אֵלָּא אֲמַר ר׳רִבִּי זֵירָא: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא, וּדְקַשְׁיָא לָךְ הָא דְּאוֹרָיְיתָא, הָא דְּרַבָּנַן, הָכָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי דְּרַבָּנַן עָסְקִינַן.

Rabbi Zeira said: What is the difficulty? There is no contradiction, as perhaps the mishna is teaching that there is a mitzva to interrupt one’s meal and take the lulav; but if he did not interrupt his meal he should take it in the afternoon, as the entire day is suited for fulfilling the mitzva of lulav. Rather, Rabbi Zeira said: Actually, the contradiction is as we said initially, between the ruling with regard to lulav and the ruling with regard to the afternoon prayer. And as to that which you found difficult, i.e., there is no contradiction at all, as this mitzva of lulav is a mitzva by Torah law and that mitzva to recite the afternoon prayer is a mitzva by rabbinic law, that is not difficult; as here, in the case of lulav, we are dealing with the second day of the Festival and beyond, during the intermediate days, when the mitzva of lulav is by rabbinic law. The contradiction is therefore between the rulings pertaining to two mitzvot by rabbinic law.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי הכי קשיא הכא קתני יטול על שלחנו אלמא מפסיק. והתם קתני ואם התחילו אין מפסיקין (לכתחלה לא).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלמא מצוה לאפסוקי – שמא ישכח ויפשע.
אלא אמר ר׳ זירא לעולם – כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך.
יום טוב שני דרבנן – ואכתי הוה מצי לשנויי דאידי ואידי איכא שהות אלא משום דכולי יומא זימניה הוא חיישינן טפי דלמא אתי למיפשע כדאמרינן פ״ק דשבת (דף י.) במנחה כיון דקביעא ליה זימנא מירתת ולא אתי למיפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה לא מרתת ואתי למיפשע ואין לומר משום דהתם ליליא זמן שינה וחיישינן טפי דא״כ ההוא טעמא ה״ל למימר התם וי״ל דתפלה צריכה שהות ומתעצל בה טפי מנטילת לולב דמכי אגבהיה נפק ביה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דילמא מצוה לאפסוקי – ואע״פ שיש לו שהות, שמא ישכח ויפשע.
אלא אמר ר׳ זירא לעולם – כי איצטריך רב ספרא לשנויי הא דאיכא שהות וכו׳, מקושיא קמייתא דתפלה הוא דאיצטריך לשנויי הכי, דלא מצית לתרוצי הא דאורייתא והא דרבנן, דהכא נמי גבי לולב מיירי בדרבנן, דביום שני עסקינן דנטילת לולב היא דרבנן, דהא קתני מי שבא בדרך וזה אי אפשר בי״ט ראשון, הילכך תרוייהו דרבנן נינהו. והא דקתני הכא נוטלו על שולחנו דמשמע שמפסיק, מיירי דליכא שהות ביום. ומתניתין דשבת דאמרה אין מפסיקין מיירי דאיכא שהות ביום. והואיל ואיכא שהות ביום לכתחלה נמי אינו חייב להפסיק, הואיל ומדרבנן נינהו. הילכך ודאי סיפא דמתניתין דהכא דתני לא נטל וכו׳ מיירי בדאיכא שהות ביום, דהואיל ואיכא שהות ביום אפילו לכתחלה אינו חייב להפסיק בדרבנן כדחזינן בהדיא ממתניתין דשבת. ומיהו אפילו בדרבנן לכתחלה לא ישב לסעודה עד שיעשה המצוה כדאיתא התם. ומה שהוא מן התורה אע״פ שיש שהות ביום יפסיק, כדתנן התם מפסיקין לק״ש כלומר שהוא מן התורה, ואין מפסיקין לתפלה כלומר שהיא מדרבנן. ואוקימנא למתניתין דהתם בדאיכא שהות ביום. אלמא אע״ג דאיכא שהות ביום מפסיק למה שהוא מן התורה. הילכך ביום ראשון מפסיק מסעודתו ובוטל לולב אע״ג דאיכא שהות ביום. ורבא נמי הכי סבירא ליה ואע״ג דלא [תירץ הכי] משום דמתניתין משמע דביום שני קא מיירי. אבל מעיקר דיניה לא אידחי, דדילמא הוא כדקאמר ותו לא מידי.
מתני׳ מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים – פי׳ שאינו יוצא בשמיעה אלא בשעונה אחריהם שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן וצריך להוציא הכל בפיו שיצא ע״י עצמו.
שם. תוס׳ ד״ה מאי כו׳ והרי קידוש היום כו׳ ואפ״ה א״ר יוסי כו׳ דאין מפסיקין וכו׳. ולע״ד ניתן ליישב את קושית התוס׳ ע״י פירוש אחר בסוגיא בערבי פסחים, ועם היסוד שהמחייב של קידוש על הכוס אינו כניסת השבת בלבד אלא גם סעודת השבת. וזה מוכח מהא שאין קידוש אלא במקום סעודה. משום כך סובר ר׳ יוסי דאם התחיל לאכול סעודת חול מבעוד יום בערב שבת ממשיך לאכלה גם אחרי כניסת השבת, מפני שהסעודה - הואיל והיא סעודת חול - אינה מחייבתו בקידוש. ההלכה שלא כר׳ יוסי אלא פורס מפה ומקדש, והטעם הוא מפני שסוברים שהסעודה מתחלקת לחצאין, החצי הראשון מהווה סעודת חול והחצי השני מהווה סעודת שבת, ולפיכך פורס מפה ומקדש מפני שהחצי השני של הסעודה היא סעודת שבת. ברם אליבא דר׳ יוסי כל הסעודה היא סעודת חול, ומשום כך סובר שחיוב הקדוש נדחה עד אחרי גמר סעודת החול ובשעת הסעודה אין חיוב לקדש כלל. קדוש שונה משאר מצוות, כי בקדוש גם הסעודה קובעת את החיוב - ולכן אין מפסיקין, משא״כ בשאר מצוות שאין להן שייכות לסעודה - חייבים להפסיק.
אמר ר׳ זירא: מאי קושיא [מה הקושיה] והסתירה שמצא רבא? דלמא [שמא] פירוש הדבר כך הוא: אכן המצוה היא לאפסוקי [להפסיק] מסעודתו, אלא ואי [ואם] לא פסיק [הפסיק] כמצותו — יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. ואין איפוא קושי עוד. אלא אמר ר׳ זירא: לעולם יש להקשות כדאמרינן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה] בסתירה מדין לולב לדין תפילה, ודקשיא לך [ומה שהיה קשה לך] מדוע אין לתרץ סתירה זו באופן זה; הא דאורייתא [זו מצות הלולב מן התורה] הא דרבנן [זו תפלת מנחה מדברי סופרים] — צריך לומר כי הכא [כאן] ביום טוב שני (חול המועד) שמצות לולב בו היא דרבנן עסקינן [עוסקים אנו] ולכן אפשר להקשות מדין תפילה לדין לולב, לפי ששניהם מדברי סופרים.
Rabbi Zeira said: What is the difficulty? There is no contradiction, as perhaps the mishna is teaching that there is a mitzva to interrupt one’s meal and take the lulav; but if he did not interrupt his meal he should take it in the afternoon, as the entire day is suited for fulfilling the mitzva of lulav. Rather, Rabbi Zeira said: Actually, the contradiction is as we said initially, between the ruling with regard to lulav and the ruling with regard to the afternoon prayer. And as to that which you found difficult, i.e., there is no contradiction at all, as this mitzva of lulav is a mitzva by Torah law and that mitzva to recite the afternoon prayer is a mitzva by rabbinic law, that is not difficult; as here, in the case of lulav, we are dealing with the second day of the Festival and beyond, during the intermediate days, when the mitzva of lulav is by rabbinic law. The contradiction is therefore between the rulings pertaining to two mitzvot by rabbinic law.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) דָּיְקָא נַמֵי מִדְּקָתָנֵי ״מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְאֵין בְּיָדוֹ לוּלָב״, דְּאִי ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ ביו״טבְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, מִי שָׁרֵי!:

The language of the mishna is also precise and indicates that it is dealing with the intermediate days of the Festival from the fact that it teaches: One who was coming along the way and does not have a lulav in his hand. As, if it enters your mind to say that the mishna is referring to the first day of the Festival, is it permitted to travel a long distance on that day? Rather, it is referring to the intermediate days.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותהמאורותרא״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לעולם כדאמרינן הא דאיכא שהות ביום אין מפסיקין. ואי ליכא שהות ביום מפסיקין ומתני׳ נמי הכי קתני אין שהות ביום יטול על שלחנו אלמא מפסיק. ואם יש שהות ביום אינו מפסיק שאם נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב. ושינויא הא דלולב דאורייתא ותפלה דרבנן לא מצית אמרת מדקתני מי שבא בדרך אלמא מתני׳ דבשאר הימים דמדרבנן היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדקתני מי שבא בדרך – תימה בסוף פ׳ תפלת השחר (ברכות דף ל. ושם) אמרי׳ השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע [לולב ומנענע] והיינו ביום טוב וי״ל דהיכא דליכא למיטעי לא חייש ומיירי בהולך בתוך התחום למקום שבא חכם ועוד דהתם קתני השכים לצאת לדרך שמביתו הולך לקראת חכם ונוטל לולב קודם שיצא אבל הכא קתני מי שבא בדרך וכשיכנס בביתו נוטל לולב משמע שממקום רחוק בא לביתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דליכא שהות ביום מפסיקין דייקא נמי דקתני במי שבא בדרך אי סלקא דעתך ביום טוב ראשון מי שריא – ללכת בדרך, הרי אמרו השכים לצאת לדרך מביאין לולב {ומ}⁠נענע1 שופר ותוקע. היכי משכחת שופר ביום שני ודאי לא משכחת לה אלא על ידי {עירוב, הכא}⁠2 נמי אימא על ידי עירוב. איכא למימר דהרי לישנא יתירא קא דייק דהוה ליה למימר מי שלא נטל לולב. {מדאמרי}⁠3 מי שבא בדרך ודאי מיירי {...} 4 התם איצטריך השכים לדרך דהתם הוא דשרינן משיעלה עמוד השחר, הא לאו הכי {לא}⁠5 שרינן 6{אלא מן הנץ ה}⁠חמה.
1. כן צ״ל. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף.
2. כן צ״ל. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרות כמה מלים.
3. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרה כאן מלה.
4. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרות כמה מלים.
5. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרה מלה.
6. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרות כמה מלים.
בד״ה מדקתני כו׳ שופר ותוקע לולב ומנענע והיינו ביו״ט כו׳ כצ״ל:
ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן כך] מלשון המשנה, שמדובר ביום טוב שני, כלומר: בחול המועד. וההוכחה לכך, מדקתני [ממה ששנינו] בה: מי שבא בדרך ואין בידו לולב. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמדובר ביום טוב ראשון מי שרי [האם מותר] ללכת בדרך רחוקה ביום זה? אלא ודאי הכוונה היא לימי חול המועד, ומדוייק כדברי ר׳ זירא.
The language of the mishna is also precise and indicates that it is dealing with the intermediate days of the Festival from the fact that it teaches: One who was coming along the way and does not have a lulav in his hand. As, if it enters your mind to say that the mishna is referring to the first day of the Festival, is it permitted to travel a long distance on that day? Rather, it is referring to the intermediate days.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותהמאורותרא״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מתני׳מַתְנִיתִין: במִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן, מַקְרִין אוֹתוֹ. עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין, וְתָבֹא לוֹ מְאֵירָה. אִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו ״הַלְלוּיָהּ״. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל, יִכְפּוֹל; לִפְשׁוֹט, יִפְשׁוֹט; לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ. גהַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.:

MISHNA: With regard to one for whom a Canaanite slave, a woman, or a minor was reciting hallel, he repeats after them what they are saying word for word. The mishna notes: And may a curse come to him for being so ignorant that he needs them to recite it for him. If an adult male was reciting hallel on his behalf, he need not repeat each word, as the adult male can fulfill the obligation to recite hallel on his behalf. Rather, he simply answers: Halleluya, to each phrase that is recited. In a place where they were accustomed to repeat certain verses, he, too, should repeat them. If the custom is to recite them plainly, without repetition, he should recite them plainly. In a place where the custom is to recite a blessing before hallel, he should recite a blessing. Everything is in accordance with the local custom in these matters.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותרא״הבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאי ס״ד ביום טוב ראשון שהוא מן התורה כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו׳. מי שרי לסגויי באורחא אלא שמע מינה דמדרבנן בשאר הימים נינהו.
מתני׳ מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ מקרין אותו – כך היו נוהגין אחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים ואם היה עבד או אשה או קטן הואיל ואין מחויב בדבר אין מוציא את המחויב מידי חובתו הלכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר.
ותבא מאירה – שלא למד ואם למד תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה.
עונה אחריו הללויה – על כל דבר שהוא אומר והכי קתני לה במסכת סוטה (דף ל:) כיצד אמרו ישראל שירה בים כגדול המקרא את ההלל והם עונין אחריו הללויה משה אמר אשירה לה׳ והם אומרים אשירה לה׳ משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה׳ אלמא דעל כל דבר ודבר קאמר דעונין הללויה.
לכפול – כל פסוק ופסוק ונהגו כן מפני שיש פרשה שכולה כפולה הודו תחלה וסוף יאמר נא שלשה פעמים קראתי יה ענני במרחב יה ה׳ לי ה׳ לי טוב לחסות טוב לחסות סבבוני סבוני דחה דחיתני ויהי לי לישועה קול רנה וישועה ימין ה׳ ימין ה׳ לא אמות ולמות לא נתנני פתחו לי שערי זה השער וגו׳ אבל מאודך ולמטה אינו (כופל) והיינו דאמרינן לקמן (דף לט.) מוסיף לכפול מאודך ולמטה.
מי שאינו יודע לקרוא את ההלל או לברך על הלולב ועבד או אשה מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים ותבא מאירה לו. ואם היה גדול מקרא אותו, עונה אחריו הללויה.
מי שהיה עבד ואשה – משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא אע״ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (פסחים קח.) דמחייבי בד׳ כוסות ומסתמא לא תיקנו ד׳ כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור.
ותהי לו מאירה – שלא למד ואם למד תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחין כאלה כן פי׳ בקונט׳ ועל אשתו ובניו מברכין לו בגמרא היה לו לפרש כן דמתני׳ מיירי בלא למד שמקרין אותו ועונה אחריהן מה שהן אומרים ומשום דמבזה במה שאלו מברכין לו דלאו בני חיובא נינהו המקרין אותו קלייט ליה דהא בגדול מקרא אף על פי שאין עונין אחריו אלא הללויה דנפיק בשמיעה לחודיה ותבא לו מאירה דעבד ואשה נמי לא מיחייבי בהלל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתניתין. מי שהיה עבד או {אשה או קטן מקרין אותו עונה}1 אחריהן – דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא {...}⁠2 כל מה שהן אומרים ותבא לו מארה שהוצרך לכך.
ואם היה גדול {מקרא אותו עונה אחריו}3 הללויה – בגמרא מפרש כיצד סדר ענייתו.
מקום שנהגו לכפול יכפול {לפשוט יפשוט, לברך יברך}4 הכל כמנהג המדינה.
1. כן במשנה בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרות כמה מלים.
2. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרות כמה מלים.
3. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרות כמה מלים.
4. כן במשנה. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרות כמה מלים.
המשנה השמינית ועניניה בענין החלק השני גם כן ובפרט במה שנתגלגל בו בעניני קריאת ההלל והוא שאמר מי שהיו עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותהא לו מארה אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך אחריו יברך הכל כמנהג המדינה אמר הר״ם לכפול הוא שיקרא מאודך כי עניתני עד סוף ההלל כל מלה ומלה שני פעמים לפשוט הוא שיקרא מאודך כי עניתני עד סוף ההלל פעם אחת כל מלה ומלה כמו שקורין כל ההלל והברכה על קריאת ההלל קודם קריאתו חובה בכל מקום ואין הדבר הולך אחר המנהג:
אמר המאירי מי שהיה עבד או קטן או אשה מקרין אותו פי׳ מנהג קבוע היה בידם שאחד היה קורא את ההלל ומוציא את הרבים והדבר ידוע שכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את המחויב הלכך צריך שיהו מקרין אותו ושיענה אחריהם מה שהם אומרים ותהא לו מארה על שהוא עם הארץ כל כך שכשאין מזדמן לו מחויב בדבר להוציאו יהא צריך שיהו אשה וקטן מקרין אותו ושיענה אחריהם כל מה שהם אומרים ובתלמוד המערב אמרו תבא מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר:
ואם הי׳ גדול שהוא מחויב בדבר מקרא אותו עונה אחריו הללויה ואע״פ שהיה לנו לומר שלא יהא צריך כלום שהרי המחויב מוציאו הואיל וכעין תפלה הוא ואין אדם מוציא ידי חברו בה וכמו שאמרו בדין הוא שיהא אדם מבקש רחמים על עצמו צריך לענות הללויה ואע״פ שמ״מ בתפלה מוציא הוא את שאינו בקי והוא שישנו שם מתחלה ועד סוף בזו הצריכו לענות הללויה ראשי פרקים על הדרך שיתבאר כדי להפליג בהערת השמחה שזו היא דרך שירה וכמו שאמרו במסכת סוטה (ל׳:) כיצד אמרו ישראל שירה משה אמר אשירה לה׳ והם ענו אשירה לה׳ משה אמר כי גאה גאה והם ענו אשירה לה׳ וכו׳ והקלו לסמוך בהקראה זו אף הבקיאים מפני שאינה תפלה גמורה:
מקום שנהגו לכפול פירוש כל פסוק ופסוק שבכל פרשיות של הלל כופל ומנהג זה היה מפני שממזמור הודו ולמטה הכל כפול הודו שני פעמים יאמר נא שלשה פעמים מן המיצר קראתי יה חזר ואמר יה פעם אחרת ר״ל ענני במרחביה וכן טוב לחסות שני פעמים וכן סבוני וכו׳ ויהי לי לישועה קול רנה וישועה ימין ה׳ עושה וכו׳ ימין ה׳ רוממה וכו׳ שערי צדק וכו׳ זה השער לה׳ ומפני זה נהגנו לכפול מאודך ולמטה כמו שאמרו בגמ׳ ר׳ כופל בה דברים ופירשו בו מאנא ולמטה עד סוף המזמור כך פירשו גדולי הרבנים ואין נראה כן שא״כ אנו שאין אנו כופלין מברוך הבא ולמטה כמאן אלא כך נראה לי לפרש ר׳ כופל בה דברים מאודך ולמטה עד ברוך הבא ור׳ אלעזר מוסיף לכפול אף בברוך הבא עד סוף המזמור ואנו נוהגים כר׳ או שמא ר׳ כופל אנא ה׳ הושיעה נא ואנא ה׳ הצליחה נא וכו׳ לבד ור׳ אלעזר מוסיף מאודך ולמטה ואנו נוהגים כר׳ אלעזר ומ״מ בקצת מקומות היו נוהגים לכפול בכל הפרשיות לדמיון אותו מזמור ועל דרך זה אמר שבמקום שנהגו לכפול אף בשאר פרשיות יכפול ומקום שנהגו לפשוט אף מאודך ולמטה יפשוט הכל כמנהג המדינה:
מקום שנהגו לברך אחריו ברכת יהללוך יברך אבל לפניו מ״מ אינו תלוי במנהג שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן וי״מ במה שאמר מקום שנהגו לברך אחריו יברך שלא מברכת יהללוך הוא אומר כן אלא מברכה אחרת לפי המנהג הא ברכת יהללוך אינה ברכת חתימה אלא ברכה בפני עצמה והוא שקראוה ברכת השיר ולא ברכת ההלל והראיה שהרי בלילי הפסח אין ברכה לפני ההלל ומי איכא מידי שמברכין לאחריו ואין מברכין לפניו ומ״מ נראה שברכת יהללוך ברכת חתימה היא שאם לא כן האיך לא שאל לאחריה באתרא דנהיגי מאי מברך כמו שמצינו במגילה אלא ודאי ידועה היא והיא ברכת יהללוך ואם מפני שינוי השם ר״ל שקורים לה ברכת השיר שינוי החוזר לברייתו הוא שברכת השיר וברכת ההלל ענין אחד הוא ואע״פ שמברכין אותה במקום שאין ברכה לפניו ר״ל בלילי הפסח שמא מתוך הפסק האכילה שבנתים הפקיעו ברכה שלפניה ואחרונה הואיל ונטמעה נטמעה ולא זזה ממקומה וי״מ שבברכה לפניה היו סומכים על מה שהיו נוהגים לקרותו בבית הכנסת בליל הפסח ומברכין לפניו ויש אומרים בעזרה ומבעוד יום וכן האמת ומ״מ יש מברכין לפניו אף בלילי הפסח ואף אנו נסכמים לכך וכבר כתבנו הענין בשביעי של ברכות ובאחרון של פסחים:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
לענין ברכת המזון בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה וסתם הדברים אע״פ שאינו עונה מה שהם אומרים אלא שיענה אמן או אף בלא אמן ומשום שומע כעונה וכן סתם הדברים אע״פ שהאב והרב והבעל אכלו כדי שביעה שנמצאו מחויבין בברכה מן התורה וא״כ אתה צריך לפרשה באשה לדעת מי שמחייבה בברכת המזון מן התורה ומתוך כך בדין הוא להוציא את בעלה וכן בעבד שהרי דינו כאשה אלא שהדבר ספק כמו שביארנו בשלישי של ברכות וא״כ אף הקטן פירושו בבן שלש עשרה שהוא חייב מן התורה ונמצאו שלשתן מחוייבים בדבר מן התורה ומוציאין אחרים אלא שאעפ״כ תבא לו מארה באשה ועבד מפני שבודאי אינו מזלזל בעצמו לצאת בברכתם אלא מתוך שהוא עם הארץ ובבנו מיהא אע״פ שהוא גדול על שיוצא בברכת קטן הימנו במקום שאין זימון ונעשה אצל בנו כעם הארץ אצל תלמיד חכם שיוצא בברכתו בלא מארה כמו שביארנו במקומו ואע״פ שברכת חובה היא הרי אמרו בתלמוד המערב מי שאכל יברך אא״כ בתורת זימון בשלשה או בסופר ובור בשנים והכא ודאי בשנים היא מדקתני דומיא דאשה שאינה בתורת זימון ומארה שלו מפני שהוא בור אצל בנו או שמא אף על ידי זימון שאין ראוי שיהא קטן הימנו וכפוף תחתיו מברך לפניו אא״כ באורח וכדי להפיס דעתו שיברכהו וזו היא שיטת רבותי וכן ראיתיה לקצת מפרשים ואי אפשר להעמידה שהרי בקטן מיהא שאלוה במסכת ברכות (כ׳:) ואמרו קטן בר אפוקי הוא וכו׳ עד שהעמידוה בשלא אכל האב כדי שביעה שאין כזית או כביצה שיעור המחייב אלא מדברי סופרים ואחר שאין חיוב ברכתו אלא מדברי סופרים והרי אף קטן זה הואיל והגיע לחנוך חייב מדברי סופרים אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואם כן אף באשה וקטן לדעת הפוסק שאין בה חיוב אלא מדברי סופרים אע״פ שלא הזמן גרמא הואיל ומ״מ תלאה בנחלת הארץ ונשים אין לה חלק בה אתה צריך לפרשה בשלא אכלו בה כדי שביעה ואתי דרבנן ומפיק דרבנן הא אחר שלא אכל כלל אינו מוציא אע״פ שהיא ברכת חובה הואיל ועל מה שנהנה היא באה כמו שכתבנו אא״כ יקרא אותו ויענה אחריו כל מה שהוא אומר ומ״מ הדברים מתמיהים שהרי ברייתא סתם נאמרה והדברים מוכיחים שאפי׳ אכלו כדי שביעה כן ואף גדולי המפרשים כתבוה כן ובתנאי שיהא מכוין לבו לשמוע ויענה אמן על כל ברכותיו שאין שומע כעונה לבד מספיק לו הואיל ולא מפי המחויב הוא שומע ולא עוד אלא שאף הם סוברים שאף באכילת כזית אדם מחויב בברכה מן התורה ודחו זה שהזכרנו מפרק שלישי של ברכות ממה שנאמר בפרק שלשה שאכלו בסתם משנה בכזית ולא נאמר בתורה ושבעת אלא שדבר בהווה או על דרך מה שאמרו (ברכות מ״ט:) ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואעפ״כ קטן מוציא בכונת לבו של שומע ובעניית אמן וכן הדברים נראין וכבר כתבנו מזה במסכת ברכות:
ולאיזו שיטה שתרצה מיהא כתבו קצת גאונים בתשובת שאלה באלו שנוהגים לברך לפניהם אחד מבחוריהם אע״פ שהוא גדול מנהג רע הוא ואין ראוי לעשות כך אא״כ הוא אורח שכל שאין שם אורח ראוי לבעל הבית לברך כדי להודות לבוראו שגמלו לספק לבני ביתו ואף במקום אורח לא ניתנה לאורח אלא להפיס דעתו של בעל הבית כדי שיברכהו אבל עיקרה של ברכה לבעל הבית היא ומה שאמרו (חולין פ״ז.) על ר׳ שאמר לאחד כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל ואם עיקרה לבעל הבית מה הוצרך לכך אין ספק שיכול היה ר׳ מן הדין לברך בלא רשותו אלא שרוצה היה לכבדו ולהמציא לו ריוח והנאה וכל שאין שם אורח מיהא אין ראוי לבעל הבית להניחה למי שהוא קטן ממנו וכל שכן למי שהוא כפוף תחתיו ומ״מ לדעתי הכל תלוי בכונת הלב וכל שאינו עושה כן להקל במצוה אלא להדריך את בניו בכך אומר אני שיפה הוא עושה אחר שהוא בר מצוה ומ״מ הועלנו מצד אחר בתשובה זו לגעור באותם שמדברים דברי הבאי ושיחה בטלה או באיזו שיחה בשעה שמברכים ואף הם מפרשים כן במה שאמרו אין משיחין בכוס של ברכה כמו שביארנו במקומו:
מקרין אותו – כך היו נוהגין, אחד היה קורא את ההלל ומוציא את הרבים.
ואם היה עבד או אשה או קטן – הואיל ואינו מחויב בדבר אינו מוציא את המחויב ידי חובתו. הילכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר.
ותבוא לו מאירה – על שלא למד, ואם למד תבוא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה.
והם עונים הללויה – על כל דבר שהוא אומר. ובמסכת סוטה ד) נמי גרסינן כיצד אמרו ישראל שירה משה אמר אשירה לד׳ והם אומרים אשירה לד׳, משה אמר כי גאה גאה והם אמרו אשירה לד׳. והכא נמי על כל דבר דקאמר עונין אחריו הללויה: כתב הר״ם בחנוכה פרק ג׳ [הי״ב] מנהג קריאת ההלל בימי החכמים הראשונים כך היה, אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל, הגדול מתחיל ואומר הללויה, וכל העם עונין אחריו הללויה, וחוזר ואומר הללו עבדי ד׳, וכל העם עונין הללויה, וחוזר ואומר יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם וכל העם עונין הללויה. וכן על כל דבר ודבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל מאה ושלש ועשרים פעמים. סימן להם שנותיו של אהרן. וכן כשהקורא מגיע לראש כל פרק ופרק הם חוזרים ואומרים מה שהוא אומר. כשהוא אומר בצאת ישראל ממצרים הם חוזרים ואומרים בצאת ישראל ממצרים, והקורא אומר בית יעקב מעם לועז וכל העם עונין הללויה, עד שיאמר אהבתי. וכן כשיאמר הקורא הללו את ד׳ כל גוים כל העם חוזרין ואומרים הללו את ה׳ כל גוים. הקורא אומר אנא ה׳ הושיעה נא והן עונין אחריו אנא הי הושיעה נא אע״פ שאינו ראש הפרק. הוא אומר אנא ה׳ הצליחה נא והם עונין אחריו אנא ה׳ [הצליחה נא]. הוא אומר ברוך הבא והם עונין אחריו בשם ד. ואם היה הקורא את ההלל קטן או עבד או אשה עונה אחריהם מה שהם אומרים מלה במלה בכל ההלל. זהו המנהג הראשון ובו ראוי לילך. אבל בזמנים אלו ראיתי בכל המקומות מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם, אין אחד מהם דומה לאחר ע״כ.
ותהא לו מארה – פי׳ מפני שלא למד שאלו למד לא היו מקרין אותו אבל בשהגדול מקרא אותו ומוציאו לא אמר שתהא לו מארה שדרך הגדול להקרות לאחרים אף על פי שהם יודעין לקרות ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה ובגמרא מפרש כיצד סדר ענייתו.
מקום שנהגו לכפול בו בגמרא מפרש.
גמרא ת״ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה – פי׳ במסכת ברכות שקלינן וטרינן אשה דמחייב׳ בברכת המזון אי מדאורייתא או מדרבנן למאי נ״מ לאפוקי לאחרים ידי חובתן דאי מדרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאוריי׳ ואתי׳ למיפשטה מהא דאשה מברכת לבעלה לאפוקי ידי חובא אלמא דאורייתא הוא ודחי׳ דלמא בדאכל בעלה שיעור׳ דרבנן דמחייב בבה״מ דרבנן לחוד ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. ולפום האי תירוצא כי קתני בן מברך לאביו היינו בן שהגיע לחנוך דחיוביה מדרבנן אבל למאי דקי״ל דאשה מדאורייתא מחייב׳ מתני׳ כפשטא בבן גדול ובדאכל איהו שיעורא דאורייתא ואתי הני ומפקי ליה והא דלא דחינן התם מעיקרא דמתניתין אפי׳ בדאכל שיעורא דאורייתא וכשהוא עונה אחריהם מה שהם אומרים שיוצא על ידי עצמו כריש׳ דמתני׳ משום דכיון דקתני בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה משמע שהם המברכין לו ובברכתם הוא יוצא והא דמייתי׳ לה הכא לאו משום דהויא כמתניתין לגמרי דאלו הכא יוצא ע״י עצמו והתם יוצא בברכתם כדפרישנא וכדמוכח בהדיא התם אלא משום דהתם נמי אמרינן תבא עליו מארה מייתינן לה הכא דהתם ודאי כשיוצא בברכתו והתירו זה לכתחלה היינו שלא בזימון דאלו בזימון דעלמא ובדיעבד ליכא למיעבד הכי לכתחלה אלא שלא בזימון היא ומפני שהוא בור יוצא בברכתם כדרך שאמרו היה אחד מהם בור וא׳ חכם מברך חכם ובור יוצא ומפני זה אמרו שתבא לו מארה כשלא למד והוא בור שיוצא בברכת אחרים שלא בזימון וכ״ש אם יודע לברך שהוא מצוה ליחלק שאם יוצא בברכתם הוא מזלזל הברכה וראוי שתבא לו מארה ואפי׳ כשהוא מזומן ע״י זמון יש בזיון לדבר שהקטן מברך לגדול אלא א״כ כשעושה כן כדי לחנך את בניו וזהו שלא אמרה ותהא לו מארה בלחוד כדתנן במתניתין אלא שחזר ואמר תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו לעולם כלומר שמברכין לו לעולם ואפי׳ ע״י זימון לפי שיש בזיון בדבר כאשתו מברכתו וכן כשבניו מברכין דומיא דאשתו דלא עביד לחנכם אבל לחנכם ולהרגילם בברכה תע״ב ובלבד כשהם גדולים וראויים א״נ כשהגיע לחנוך ובדאכל איהו שיעורא דרבנן ויש פירושים הרבה וזהו הנכון.
בד״ה ותהי לו כו׳ דהא בגדול מקרא אע״פ שאין עונין כו׳ נ״ב והא דלא לייטינן משום דלא למד נ״ל דלאו כל האדם בקי בקריאת הלל משא״כ בבהמ״ז ודו״ק (עיין במהרש״א). בד״ה באמת אמרו כו׳ ולא מייתי ליה נמחק. (עיין במהרש״א):
בד״ה ותהי לו מאירה שלא למד ואם למד כו׳ דמתני׳ מיירי בלא למד כו׳ דהא בגדול מקרא אע״פ כו׳ עכ״ל דהשתא ע״כ אשלא למד לא קלייט דאם כן בגדול מקרא אמאי לא קלייט ליה גם דרך השני שבפ״ה ואם למד תבא לו מאירה שמבזה כו׳ א״א לפרש במתני׳ דהא בלא למד איירי מתני׳ אלא משום דלאו בני חיובא מקרין אותו ואין מוציאין אותו קלייט ליה אבל בברייתא דמיירי דמוציאין אותו וכדמוקמינן לה באכל שיעורא דרבנן ע״כ דלא קלייט ליה אלא משום שלא למד ואם למד משום שמבזה קונו בשלוחים שפלים כאלה ולא הוציא את עצמו ובמתני׳ דמיירי בלא למד לא סגי להו בהאי טעמא שמבזה קונו בשלוחים שפלים כאלה דכיון דלא למד ולא היה יכול להוציא עצמו הוצרך לשלוחים שפלים ועדיפא להו לפרש במתני׳ כיון דלאו בני חיובא נינהו ואינן מוציאין אותו קלייט ליה ומהרש״ל כתב והא דלא לייט ליה במתני׳ משום דלא למד צ״ל דלא כל אדם בקי בקריאת הלל משא״כ בבהמ״ז עכ״ל והוא דחוק אלא שהנראה שתנא דמתני׳ לא נחית כלל להך מילתא למילט ליה משום דלא למד וק״ל:
מקרין אותו כו׳. נקט האי לישנא ע״ש מארת ה׳ בבית רשע ונוה צדיקים יברך שתבא מאירה לביתו של רשע שהוא לא ידע לברך בביתו וצדיקים שבנוהו שהן עבד ואשה וקטן יברך במקומו וק״ל:
מקום שנהגו לכפול יכפול כו׳ ענין הכפול מפורש באגדה ס״פ ע״פ:
והנה הר״ן מתרץ קושית התוס׳ מקדוש היום אליבא דר׳ יוסי, ותירץ שמיירי בהתחיל לאכול בהיתר - לפני זמן הקדוש - ובהתחיל בהיתר אין מפסיקין למצוה אפי׳ דאורייתא. ומקשה למה לשמואל פורס מפה ומקדש, וז״ל הר״ן היינו טעמא משום דקידוש במקום סעודה ומקמי סעודה אתחיל כו׳ אבל בשאר מילי דאורייתא כי אתחיל מקמי זמן חיובא טובא אינו מפסיק עכ״ל. ונראה כי הנ״ל הוא שיטת הר״ן, והיינו שמפסיקין לקדוש לא מחמת הדין שבעלמא דאסור לסעוד בזמן מצוה דאורייתא, אלא מחובת קדוש מיוחדת שיקדש בזמן סעודת שבת, ומכיון שהגיע זמן השבת נקבעת הסעודה לסעודת שבת וחייב להפסיק ולקדש משום שהסעודה מחייבתו לקדש. לפיכך פורס מפה ומקדש כדי לקיים המצוה של קדוש במקום סעודת שבת, והוא דין מסוים בקדוש וסעודה.
ובדרך הזו בענין הקדוש ניתן גם להבין את הדין של הבדלה. עיקר מצות הבדלה על הכוס באה להתיר אכילת חול, וראיה לדבר מדיון הגמרא (פסחים קו:) אם טעם מבדיל או לא, והשאלה היא אם שייך הבדלה שבאה להתיר אכילת חול אחרי שהגברא כבר אכל אכילת חול בלי היתר. לפי ההלכה כשהתחיל לאכול סעודה בשבת והגיע זמן ההבדלה אינו פוסק, אלא גומר סעודתו ואח״כ מבדיל. וביסוד הנ״ל נראה לפרש שסעודת שבת שהתחילה בשבת נמשכת גם בזמן הבדלה. חובת ההבדלה אינה באה ואוסרת אכילת סעודה של שבת, כי חובת ההבדלה אוסרת דוקא סעודת חול ולא סעודת שבת, וחובת ההבדלה על הכוס מתחילה רק אחרי שנגמרו סעודות השבת. יוצא שבזה שונה הסעודה במוצ״ש מהסעודה מערב שבת. בסעודה בערב שבת חייב לפרוס מפה ולקדש, כי הסעודה של חול מתחלקת לחצאין והופכת להיות סעודת שבת מחמת זמן השבת המחייב קדוש בסעודה. אולם במוצ״ש מאחר שהתחיל הסעודה כסעודת שבת היא נמשכת גם בתוך זמן של הבדלה כסעודת שבת ואין חיוב להפסיק ולהבדיל. חובת ההבדלה חלה דוקא אחרי גמר סעודות השבת ולא באמצע סעודת שבת, כי החיוב של הבדלה על הכוס תלוי בסעודה ולאו בזמן לחוד. כשם שחובת הקדוש על הכוס תלוי׳ בחלות שם סעודת שבת כן הבדלה על הכוס תלוי׳ בחלות שם סעודת חול. (עיין בקונטרס בענין קידוש בסוף המסכת.)
בביאור מחלוקת הר״ן והתוס׳ - שדעת הר״ן שמפסיק למצוה דאורייתא רק בהתחיל באיסור ולא בהתחיל בהיתר ושיטת התוס׳ שאפי׳ בהתחיל בהיתר מפסיק, נ״ל כי הר״ן סובר שהחובה להפסיק היא מטעם קנס בגלל האיסור לסעוד ואינה גזרה סתם של חשש פשיעה, משום כך אם התחיל בהיתר אינו מפסיק. לפי התוס׳ הגזרה להפסיק היא מחמת חשש פשיעה ואין נ״מ בין התחיל בהיתר או באיסור כי בכל אופן קיים החשש שמא יפשע ולא יעשה את המצוה, ולפיכך סוברים שבכל אופן מפסיק.
שם. רש״י ד״ה אם. רש״י מפרש דאין מפסיקין למנחה מיירי בהתחיל בהיתר. מדבריו משמע כי בהתחיל באיסור מפסיקין אפילו למצוה דרבנן. וקשה, הלא לולב ביו״ט שני איירי בהתחיל באיסור ומכל מקום אמר ר׳ זירא בסוגיא שאינו מפסיק והטעם משום שהוא מצוה מדרבנן. ואולי י״ל שהמשנה בלולב מדברת כששכח והתחיל לאכול בשוגג, ורש״י מחמיר באופן שאכל לכתחילה במזיד בזמן האיסור ואז מפסיק לדעתו גם למצוה דרבנן, וצ״ע.
שם. שיטת הרמב״ם בהפסקת סעודה לצורך מצוה: כתב הרמב״ם (פ״ב מק״ש הל״ו) וז״ל היה עוסק באכילה כו׳ גומר ואח״כ קורא ק״ש ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא הרי זה משובח עכ״ל. צ״ע בביאור הלכתו. מדברי הרמב״ם נראה שדעתו שמפסיקין למצוה דאורייתא אינו חיוב גמור אלא מצוה לכתחילה ומי שמפסיק הרי זה משובח. כן מפרש לשונו של ר׳ זירא ״מצוה להפסיק״. גם יתכן שגירסת הרמב״ם היתה כגירסת ר״ח ״לכתחלה אבעי ליה לאפסוקי״. ניתן לומר כי כשאין שהות ביום, כלומר באופן שבודאי תמשך סעודתו עד אחרי סוף הזמן, יהיה הדין לרמב״ם שיפסיק מיד כפשטות סוגיתנו, אלא שהרמב״ם מדבר באופן שהגברא רק חושש שמא יעבור הזמן ואינו וודאי, ולפיכך אם פוסק הרי הוא משובח אבל אינו חייב להפסיק, וצ״ע בזה.
שם. תוס׳ ד״ה מי. לפי התוס׳ חייבות נשים בהלל בליל הפסח שאף הן היו באותו הנס. ונראה דהלל בליל הפסח מהווה חלק ממצות ספור יציאת מצרים הגדה וד׳ כוסות, והראייה לכך ממה שאנו אומרים ״לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל וכו׳⁠ ⁠״. יוצא מזה שלפי התוס׳ חייבות נשים בספור יציאת מצרים בליל הפסח כמו שהן חייבות בהלל וד׳ כוסות, שהרי הלל הוה חלק מספור יציאת מצרים שמתחילין בגנות ומסיים בשבח. ומאחר שלתוס׳ חייבות בהלל משמע שחייבות נמי במצות ספור יציאת מצרים דהלל הוה חלק ממצות הספור.
והנה יל״ע לתירוצם של התוס׳ דמחייבי נשים בהלל בפסח משום שאף הן היו באותו הנס, וחייבות בהלל כמו בד׳ כוסות, דמה דין הנשים בהלל בחנוכה, שהרי חייבות בהדלקת נרות משום שאף הן היו באותו הנס. הרמב״ם (פ״ג מחנוכה הלי״ד) פוסק דפטורות, וצריכים להבין מהו ההבדל בין חנוכה לפסח. (ועיין במרומי שדה מגילה ד.)
ויתכן ששאני הלל בפסח שהוא חלק מעיקר מצות ד׳ כוסות, וכשם שנשים חייבות בד׳ כוסות - שהן מעשה המצוה דפרסומי ניסא וחלק של מצות ספור יציאת מצרים - חייבות נמי בהלל. מאידך בחנוכה - הדלקת הנרות לחוד וההלל לחוד. הדלקת הנרות היא מצות פרסומי ניסא - והואיל ואף הן היו באותו הנס חייבות במצות ההדלקה - אבל אמירת ההלל בחנוכה אינה מצות פרסומי ניסא אלא שבח והלל בלי פרסומי ניסא, ולפיכך פטורות, וצ״ע. והנה, התוס׳ בברכות (יד) ובפסחים (קד) מביאים מטעם הירושלמי שאם אחד אמר הלל בבית הכנסת בליל הסדר יצא ואינו חייב לחזור ולאומרו בסדר על הכוס. לדעה זו הלל בליל הפסח אינו מהווה חלק בעצם מצות ספור יציאת מצרים אלא הוי חיוב יו״ט (הנלמד מקרא - ״השיר יהיה לכם כליל התקדש חג״) אלא שהחכמים תקנוה לכתחילה על הכוס. לפי זה מסתבר שנשים פטורות מהלל בליל הפסח כמו שפטורות מהלל ביו״ט אחרים. אך יתכן כי גם לדעת הירושלמי מכיון שנשים חייבות בד׳ כוסות י״ל שנכלל בחיוב ההלל משום שמסדרים אותו על הכוסות השני והרביעי, וצ״ע.
והנה התוס׳ במגילה (כא. ד״ה לאתויי) כתבו שצריך לאכול האפיקומן קודם חצות הלילה כי מצה בזמן הזה דאורייתא אבל בהלל אין להחמיר כ״כ כי הוא רק מדרבנן. וקשה - שהרי האפיקומן בזה״ז גם הוא רק מדרבנן, כי כבר יצא חובת המצה מדאורייתא בכזית הראשון, וא״כ מ״ש אפיקומן מהלל בנוגע לחצות לילה.
וי״ל, כי אפיקומן מדרבנן מהווה חלק ממצות מצה, ולר׳ אלעזר בן עזריה אין מצוות מצה וסיפור יציאת מצריםא מתקיימות אחרי חצות, אבל ההלל אינו חלק ממצות מצה וספור יציאת מצרים [בכוס הרביעי], אלא מהווה מצות שירה לעצמה על קדושת החג - ולכן זמנו כל הלילה. כל זה לתוס׳ במגילה, אולם לתוס׳ בסוכה הלל בליל הפסח אינו מטעם קדושת היום - שא״כ היו נשים פטורות - אלא הוא משום חיוב ההודאה שהיא חלק מספור יציאת מצרים, ומשום כך נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס. לפי הירושלמי הנ״ל ההלל בליל הסדר הוא מטעם קדושת החג ונשים פטורות כשם שהן פטורות מהלל בעצרת ובסוכות. אליבא דהתוס׳ שלפנינו ההלל בליל הסדר מהווה חלק מספור יציאת מצרים ונשים חייבות, ומסתבר לפיהם שגם הזמן של חצות יעכב בהלל זה. אמנם לפי דעת הירושלמי שההלל הוא מטעם קדושת החג מתקבל על הדעת שזמן אמירת ההלל הוא כל הלילהב.
שם. תוס׳ ד״ה באמת. וז״ל כיון דאין מצטרפות לזימון כו׳ אין מוציאות אע״פ שהאיש מוציאן שאני איש דחשיב טפי עכ״לג. לענין שומע כעונה בלי זמון שלשה נחלקו הרמב״ם והתוס׳ במס׳ ברכות. לפי הרמב״ם (פ״ה מברכות הלט״ו - ע״פ הירושלמי) אין אחד מוציא את חברו בברכת המזון אא״כ היה בור, ודוקא בזמון שלשה יש למזמן להוציא את כל בני החבורה, אבל בקי אינו מוציא בקי בלי זימון של שלשת בני אדם. לפי התוס׳ בברכות (מח. ד״ה עד) הבקי יכול להוציא את הבקי בברהמ״ז גם בלי זמון שלשה מדין שומע כעונה. תוס׳ שלפנינו סוברים כהרמב״ם, דהא דמוציאים בברהמ״ז הוא דוקא מדין זמון, ומאחר שאין נשים בדין הזמון לזמן עם אנשים אינן מוציאות את האנשים בבהמ״ז. אך קשה למה מוציא איש את האשה בזמון, ומה הבאור בדברי תוס׳ ״איש חשוב טפי״, דמ״ש - שהרי כיון דאנשים ונשים אינם מצטרפים לזמון אינו בדין שיכול איש להוציא אשה, כי כאמור דעת התוס׳ כאן שאין דין שומע כעונה חל בבהמ״ז.
ונראה לומר שכשאנשים מזמנים לעצמם - כשיש שלשה אנשים - ואשה יושבת ועונה להם הרי היא נכללת בכלל חבורתם. אשה אינה עולה למנין שלשה המכשיר והמחייב זמון של אנשים ולכן אינה יכולה להיות המזמנת של האנשים. אבל במקום ששלשה אנשים מזמנים, אשה מצטרפת לחבורת הזמון והאיש המזמן שפיר יכול להוציאה. וה״ה בתפלה - אשה בכלל הצבור, והש״ץ יכול להוציאה בתפלה - אע״פ שאינה במנין העשרה המחייב והמכשיר את תפלת הצבור. ראייה לכך שהאשה הוי חלק של הצבור לתפלה אע״פ שאינה עולה למנין עשרה, מדין המשנה דנשים עולות לקריאת התורה. משמע שאשה חלק מהצבור הקוראים בתורה, שלקה״ת צריכים עולים לעלות מהצבורד. ההלכה של נשים בענינים אלו היא שאינן יכולות לקבוע את המנין המחייב והמכשיר את התפלה או את קה״ת וכו׳ ולהיות ש״ץ להוציא את הרבים בתפלה או המזמן להוציא את אנשים. אעפ״כ כשיש מנין אנשים גם אשה מצטרפת עמהם לחפצא של הצבור המתפלל והש״ץ מוציאתה, וכן בזמון אשה מצטרפת לחבורת אנשים והאיש המזמן מוציאתה. כ״ז כשיש חבורת אנשים שאשה מצטרפת לחפצא של חבורתם ולזמונם. ברם איש חשוב טפי ואינו מצטרף לחבורת נשים כשהן מזמנות לעצמן, ומשום כך אין האשה מוציאה איש בבהמ״ז. ונראה לבאר את המילים של התוס׳ - ״שאני איש דחשיב טפי״, כלומר, כשאיש אומר לאנשים ״רבותי נברך״ ברשותו להזמין גם נשים להצטרף לחבורתו ולברך בזמונם ולפיכך מוציאתם בבהמ״ז. אולם לאשה אין רשות להזמין את האיש לברך אתה בחבורת נשים משום שהוא חשוב טפי, ועל כן אין האיש היושב על השלחן מתחבר לחבורתן ואינו יכול לצאת בזמונן.
שם. בא״ד - א״נ משום דרבים זילא בהו מילתא דהרי מגילה דנשים חייבות בה ופירש בה״ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה עכ״ל. לשיטת בה״ג שאין לאשה להוציא את הרבים במגילה יש הרבה הסברים:
א) הטורי אבן (מגילה ד.) מפרש דנשים חייבות במגילה מדברי סופרים ואנשים מדברי קבלה ולכן אינן מוציאות אנשים שאין חובותיהן שוות.
ב) אחרים אומרים שנשים חייבות בשמיעת המגילה בלבד אבל אנשים חייבים גם בקריאת המגילה.
ג) הגר״מ זצ״ל פירש שנשים חייבות במגילה מטעם שאף הן היו באותו הנס בלבד והרי זו מצוה כללית להודות על הנס, אבל אנשים חייבים בעיקר מצות המגילה בעצמה, ולכן אינן יכולות להוציא אנשים משום שקריאתן היא רק קיום פרסומא ניסא של אף הן היו באותו הנס ולא קריאת מגילה עצמה כמו שמקיימים אנשים.
ד) מורנו ורבנו שליט״א ביאר שבקריאת המגילה יש שני קיומים: א) תלמוד תורה דקריאת כתבי הקודש: ב) ופרסום הנס. אנשים חייבים בשני הקיומים. נשים חייבות רק מטעם קיום המצוה של פרסום הנס ולא מטעם הקיום של תלמוד תורה הבא מקריאת כתבי הקדש, ומשום כך אינן מוציאות אנשים.
ה) הגר״א (או״ח סי׳ תרפ״ט ס״ב) הביא מהירושלמי שנשים בעצמן פטורות ממגילה אלא שהבעל חייב לקרוא את המגילה לכל בני משפחתו, ודומה לשמחת יו״ט שהמצוה היא על הבעל לשמח את אשתו אבל האשה כשלעצמה פטורה, ולפיכך אינן יכולות להוציא אנשים.
ברם לפי התוס׳ שלפנינו יש הסבר נוסף. לפי פשטותו ר״ל כי נשים אינן קוראות משום כבוד הצבור כמו בקריאת התורה, כי משום כבוד הצבור אין אשה עולה לתורה וכן איננה יכולה לקרוא את המגילה בצבור. יוצא לתוס׳ שאשה יכולה להוציא איש יחיד בקריאת המגילה שלו שאין בכך פגם בכבוד הצבור.
אמנם נראה מתוס׳ כשאשה קוראה את המגילה ברבים אין האנשים יוצאים ידי קריאת המגילה אפי׳ בתורת יחידים. ונראה לומר שבקריאת המגילה יש שני קיומים: א) קיום קריאת יחיד, ב) קיום קריאת צבור. קריאת המגילה בצבור מהווה חפצא חדש של מגילה ואשה שאין ביכולתה להכשיר את החפצא של קריאה בצבור גם אינה יכולה להוציא את שומעיה באותו מעמד בחובתם כיחידים. בקריאה ברבים או שהקריאה כשרה כחפצא של קריאת צבור או שפסולה לגמרי וגם בתורת קריאת יחידים. ראייה לכך מפסקו של הרמב״ם (פ״ב ממגילה הל״ח) וז״ל: אין קוראין בצבור במגילה הכתובה בין הכתובים ואם קרא לא יצא עכ״ל. מלשון הרמב״ם נראה שאין קיום קריאה כלל ואפילו קיום קריאת יחידים איננה. קריאת המגילה בצבור מהוה חפצא של מגילה לעצמה ואם אין יוצאים בה ידי חובת הצבור ליכא קיום יחיד כלל כי אין כאן חפצא של קריאת מגילה ליחיד. הוא הדין באשה - אם פסולה ברבים לקריאת הצבור אין קריאתה מוציאתם אפילו כיחידים, כי קריאת מגילה ברבים פסולה אינה כשרה אפילו בתורת קריאת יחידים. יוצא כי אם אשה קוראה לפני עשרה אנשים אינן יוצאים כלל, אבל היא יכולה להוציא כל אחד ואחד לחוד אם קוראת לכל אחד ואחד בלחוד. כ״כ במגילה הכתובה בין הכתובים, לפני עשרה שומעים אין הכשר קריאה כלל, אבל ביחידות יכול היחיד לצאת בה במצות קריאת היחיד.
דמיון לזה נמצא גם ברמב״ם בנוגע לתפלה, וז״ל (פ״א מתפלה הל״י) אין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה עכ״ל. קשה, התינח שאם עשרה מתקבצים ומתפללים נדבה שאינם מקיימים מצות תפלת נדבה בצבור, מ״מ למה לא יקיים כל א׳ וא׳ לפחות מצות תפלת נדבה בתורת יחיד. ובביאור ההלכה הסביר הגאון ר׳ משה זצ״ל כי יש שני מיני תפלות: א) יש חפצא של תפלת יחיד ב) ויש חפצא של תפלת צבור. תפלת צבור אינה תפלת יחיד יותר משובחת ומעולה, אלא הריהי חפצא מיוחד של תפלת צבור שאין בה חלות שם תפלת יחיד כלל. ואם הצבור אינם יוצאים הדין דתפלת צבור בתפלת נדבה מפני שאין הצבור מקריבים קרבן נדבה, אין להם אפי׳ חפצא של תפלת יחיד שיוכלו היחידים לצאת בו. וכן היא שיטת התוס׳ בקריאת מגילה לגבי קריאת אשה.
לפי״ז יוצא כי שיטת התוס׳ שלפנינו היא כי אשה אינה יכולה לחדש את החפצא של מצות צבור בכדי שיצאו בו. בתפלת הצבור, בקריאת המגילה לצבור ובזמון, יש חפצא של מצות צבור לעצמה שאינו שוה בכלל לחפצא של מצות יחיד. אשה אינה יכולה להכשיר חפצא של מצות צבור ומפני זה אינה מזמנת לאנשים, אינה קוראת את המגילה בצבור, ואינה יורדת לפני התיבה להיות ש״ץ לרבים.
מאידך יש בראשונים במס׳ מגילה החולקים על הבה״ג וסוברים דאפשר לצרף נשים למנין עשרה בקריאת המגילה ואשה יכולה להוציא את האיש בקריאתה ברבים, כי אין זה צבור של דבר שבקדושה (כי שם אין נשים מצטרפות למנין). לשיטתם יש לנשים הקיום דקריאת המגילה בצבור שלא כתוס׳ ובה״ג.
שם. משנה: ז״ל אם היה הגדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה עכ״ל. בעניית הללויה על כל דבר ודבר יוצאים ידי מצות קריאת ההלל. כן פרש״י (לח:) ד״ה הוא וכו׳ וז״ל מי שאינו בקי או בקי ואינו גומרו אלא סומך על המקרא דיו לענות הללויה על כל דבר ודבר עכ״ל. דין זה מקורו בשירת משה ובנ״י על הים כדאיתא במס׳ סוטה (ל:) כיצד אמרו ישראל שירה בים כגדול המקרא את ההלל והם עונים אחריו הללויה משה אמר אשירה לה׳ והם אומרים אשירה לה׳ משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה׳. וכן ברמב״ם (פ״ג מחנוכה הלי״ב) ז״ל: מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה כו׳ מתחיל ואומר הללויה הללו את שם ה׳ וכל העם עונים הללויה כו׳ וכן על כל דבר עד שנמצאו עונין בכל ההלל הללויה מאה ושלש ועשרים פעמים סימן נתן להם שנותיו של אהרן עכ״ל.
וכן יוצאים חובת ההלל גם בלי עניית הללויה מדין שומע כעונה כדאיתא בסוגיא (לח:) הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה׳ מכאן לשומע כעונה. ועוד איתא חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא.
וצריכים להבין את יסוד שני האופנים דהלל - בעניית הללויה על כל דבר ודבר ובדרך שומע כעונה. נראה לומר שהלכת שומע כעונה קובעת שהשומע המכוון לצאת כאילו קרא הלל בעצמו. ברם בעניית הללויה על כל דבר ודבר יש קיום מסוים ומעולה של מקריא ועונה דומה לקיום אמירת קדושה דכתיב בה וקרא זה אל זה ואמר - שיש הזמנה לומר קדושה מפי שליח הצבור לצבור ועניית הצבור אליו שעונים קדוש קדוש קדוש. גם בהלל ישנם כנראה שני קיומים: אופן הקיום המעולה והשלם הוא ההלל של קריאה וענייה המתקיים ע״י עניית הללויה על כל דבר ודבר של הש״ץ. מאידך בקיום שומע כעונה הרי הוא כאילו קרא את כל ההלל בעצמו. מכל מקום באופן זה חסר הקיום של קריאה וענייה המהווה מצוה מעולה במצות ההלל.
ונראה להוסיף כי קיום מצות הענייה שייך רק בצבור - שהש״ץ מקריא, מזמין, ותובע את הצבור לענות והצבור עונה הללויה. אמנם היחיד בידו לקיים רק את מצות קריאת ההלל הפשוטה, וחסרה לו מצות ההלל השלמה שהיא מתהווה בעניית הצבור הללויה לקריאת הש״ץ. משום כך קובע הרמב״ם (פ״ג מחנוכה הלי״ד) שהמנהג של קריאה וענייה הוא המנהג הראשון, וז״ל ובו ראוי לילך עכ״ל, שבמנהג הזה מתקיים הקיום של קריאה וענייה שהיא המצוה המעולה של הלל.
היוצא מזה שבהלל יש שני קיומים - א) קריאה פשוטה, ב) קריאה וענייה. יחיד בעצמו מקיים רק מצות קריאת ההלל הפשוטה. אולם הצבור יכול לקיים את מצות קריאה וענייה שהיא מצות ההלל השלמה הדומה למצות קדושה בצבור.
ומסתבר כי לפיכך פסק הרמב״ם (שם הל״ז) שבראש חודש אומרים הלל בצבור בלבד, מפני שהמנהג של הלל בר״ח הוא לאמרו דוקא בקריאה וענייה ולא באופן של קריאה פשוטה. ביחיד אין ענייה ולכן לדעת הרמב״ם אינו קורא הלל בר״ח.
ובכך מובנים דברי הר״ת (ברא״ש פ״ק דפסחים) המבאר שנוסח ברכת ההלל הוא דוקא באות למ״ד - לקרוא את ההלל, ולא במלת על - על קריאת ההלל, מפני שעונים הודו לד׳ ויש בהלל שהייה - ודבריו לכאורה מחוסרים ביאור. ונראה שכוונתו לומר כי יש בהלל שני קיומים: א) קיום קריאה פשוטה; ב) וקיום קריאה וענייה. כשיש במצוה אחת שני קיומים מברכים באות הלמ״ד מפני שאין כאן מצוה פשוטה של חד קיום. דמיון לשופר שמברכים עליו לשמוע באות למ״ד כי יש בו שני קיומים - קיום מצות שופר דמיושב (שהוא קיום שמיעת תקיעות) ומצות שופר דמעומד (שהיא קיום שופר עם ברכות כלומר קיום של תפלה וזעקה בשופר). כשברכת המצוה חלה על שני קיומים משתמשים באות למ״ד, וכן בהלל.
ב

לענין
זה שייכת שיטת הרמב״ם באמן ובשומע כעונה. וז״ל הרמב״ם (פ״א מברכות הלי״א): כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע״פ שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה וכו׳ עכ״ל. מהרמב״ם משמע שישנן שתי הלכות בדין לצאת בברכה מפי חבירו. א) הלכה של שומע כעונה; ב) הלכה של עניית אמן. בדין שומע כעונה יוצא השומע אם שמע את הברכה מתחלתה ועד סופה ובכוונה לצאת בה. גם העונה אמן יוצא בברכה, ומלשון הרמב״ם נראה כי בעניית אמן יוצא גם אם לא שמע מתחלת הברכה ועד סופה וגם בלי כוונה לצאת. (לפיכך הדגיש מו״ר שליט״א לתלמידיו לא לענות אמן לברכת הש״ץ בתחלת ההלל ואח״כ לברך בעצמם על ההלל, כי לפי הרמב״ם יצאו את ברכת ההלל בעניית האמן לברכת הש״ץ וגם בלי כוונתם לצאת בה, הדרך הנכונה היא לומר ברכת ההלל עם הש״ץ מלה במלה.) מסתבר שהרמב״ם הוציא דין זה מהגמ׳ במס׳ שבועות (לו.) ״אמן בו האמנת דברים״, שמלת אמן בעצמה לשונה של ברכה היא ובאמן יש חזרה על כל מה שאמר המברך במפורש. משום כך אין צורך בכוונה לצאת בברכת המברך כי האמן של העונה הוי ברכה בעצמו. שונה הוא מדין שומע כעונה כי בדין שומע כעונה ברכת המברך מצטרפת לשומע, ומשו״ה חייב השומע לכוון לצאת בברכת המברך ולשמוע אותה מתחילתה עד סופה. בעניית אמן לברכה, בדין דאמן בו ברכה, גם בלי כוונה לצאת בברכת המברך יש בו ברכה ויוצאים בעניית אמן גרידא.
ברם צריכים להבין, אם אמן יש בו חלות דין ברכה גם בלי כוונה לצאת ובלי כוונת המשמיע והשומע, למה פוסק הרמב״ם שרק אם עונה אמן לבר חיוב כמוהו יוצא ידי הברכה, למה לא יחשב אמן כברכה גם כשעונה אמן למי שאינו בר חיובא. ע״כ צריכים לומר שלאמן יש דין ברכה רק כשהאמן נאמר כמענה לחפצא של ברכה. דוקא בר חיובא כמוהו יכול להשוות חפצא של ברכה, ודוקא עניית אמן לחפצא של ברכה נחשבת ברכה. אם אינו עונה אמן לבר חיובא כמוהו ה״ז כעונה לברכת הקוף, שברור שאין קרוי ברכה כיון שאין בעניית האמן ענייה לחפצא של ברכה.
אך עדיין טעון עיון בשיטת הרמב״ם בהלכות שבועות (פ״ב הל״א), כי הוא פוסק שם שבעניית אמן לשבועת קטן ועכו״ם יש בו דין שבועה, ומאי שנא מדין אמן יש בו ברכה כי רק בעונה אמן אחרי בר חיובא יש בו חלות דין ברכה. ויש ליישב בתרי אנפי: א) י״ל כי עכו״ם וקטן יכולים ליצור חפצא של שבועה ואין יכולים ליצור חפצא של ברכה. לפיכך אמן אחרי שבועת עכו״ם או קטן יש בו דין שבועה דשבועתם שבועה, אבל אמן אחרי ברכת קטן אינה כלום דברכתו אינה ברכה. ואולי המקור לכך הוא מהא דהשביע נבוכדנצר שהיה עכו״ם לצדקיהו וצ״ל כי צדקיהו ענה אמן. ב) א״נ אמן יש בו דין שבועה גם כשאין עונין אמן לחפצא של שבועה, ומשום כך יש באמן דין שבועה בשבועת עכו״ם וקטן. ברם אמן אין בו דין ברכה אלא כשעונין אותו לחפצא של ברכה, ולפיכך רק באמן הנאמר אחרי ברכת בר חיובא יש דין ברכהה, וצ״ע בזה.
ג

כתב
הרמב״ם (פ״ח מתפלה הל״ד - הל״ה) וז״ל: תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין כו׳ וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעים ועונין אחריו אמן אלא בעשרה וזה הוא הנקרא פורס על שמע עכ״ל. פסק הרמב״ם קשה - למה מצריך עשרה בשומע כעונה בברכות ק״ש, וכן הקשה בכסף משנה שם, וז״ל, שאין עניית אמן מועיל לפטור לשומעים אלא כשאומרים הברכה בעשרה כו׳, אבל קשה לו על פירוש זה מאי טעמא כי ליכא עשרה לא אמרי׳ סופר מברך ובור יוצא וכו׳.
ונראה לומר שפסק הרמב״ם הוא על פי הירושלמי (פ״ג מברכות הל״ג) שבשלשה מקומות לא חל דין שומע כעונה: בקריאת שמע, בתפלה ובברכת המזון. תפלה היא רחמים ואין אחד יכול לבקש רחמים בעד חבירו. ק״ש היא שנון וקבלת עול מלכות שמים ובזה אין אחד יכול להוציא את חבירו, ובהמ״ז תלויה בהנאת מעים ורק הנהנה בעצמו יכול לברך ואין חבירו יכול להודות בעדו. משום כך פוסק הרמב״ם כי גם בתפלה וגם בק״ש ובברכותיה אין אחד מוציא את חבירו כדרך שא׳ מוציא את חבירו בשאר ברכות וקריאות שבתורה. אמנם יש אופן לצאת בתפלה ובק״ש ע״י חברו אבל זה רק בצבור - כשיש עשרה. כשיש עשרה מישראל חל דין תפלת צבור. תפלת הצבור אינה תפלה של עשרה יחידים אלא הריהי חפצא של תפלה מסוים לעצמה וחלות שם מיוחדת של תפלה. מי שאינו בקי יוצא בתפלת הצבור בהשתתפותו לצבור. הש״ץ מתפלל על שם הצבור - והיחיד שאינו בקי יוצא בתפלה ע״י זה שהוא משתתף בתפלת הצבור. היחיד יוצא ע״י הצבור אבל לא מדין שומע כעונה בעלמא כבשאר ברכות. בשומע כעונה בכהת״כ יחיד מוציא את היחיד, אבל בק״ש ובתפלה הצבור הוא המוציא את היחידים.
לפי״ז נזכה לעמוד על דיוק נפלא בלשונו של הרמב״ם. בנוגע לברכות ק״ש של הצבור (הפורס על שמע) פוסק הרמב״ם (פ״ט מתפלה הל״א): ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה עכ״ל. הרמב״ם מחייב את השומעים בעניית אמן. הרמב״ם אינו מזכיר את הדין שמביא בהלכות ברכות (פ״א הלי״א) של שומע כעונה בלי עניית אמן. גם בתפלת הצבור (פ״ט מתפלה הל״ג) כותב הרמב״ם: שליח צבור כו׳ מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת ברכות להוציא את מי שלא התפלל והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה וכו׳. משמע כי לצאת בתפלה ע״י תפלת הצבור צריך היחיד שאינו בקי לענות אמן לש״ץ, ואפי׳ מתכוון לצאת מתחלת התפלה עד סופה בלי לענות אמן אינו יוצא. גם בזמון שלשת בני חבורה משמע מהרמב״ם שעניית אמן מעכבת, וז״ל (פ״ה מברכות הל״ג): ואח״כ אומר ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הזן כו׳ והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה עכ״ל. אין דין השומע כעונה חל לצאת בברכת הזמון, ורק העונה אמן יוצא. פסקו מחייב לנו בירור.
ונראה שביאור פסק הרמב״ם הוא שרק חלות שם של ענייה - היינו עניית אמן שיש בו ברכה - יכולה לצרף יחיד לתוך קיום מצות הצבור. בשומע כעונה בלבד - בכוונה מתחילה ועד סוף בלי עניית אמן אין היחיד מצטרף לק״ש של הצבור, לתפלת הצבור, או לזמון החבורה. דוקא ע״י עניית אמן שיש בו מעשה ברכה מצטרף הוא לחפצא של ברכת הצבור ובכך שמשתתף עם הצבור יכול לצאת חיובו ע״י הקיום של הצבור. אולם בלי קריאה וענייה ובלי שתוף פעולה למעשה עם הצבור אינו חלק מהצבור המתפלל, או מהצבור המקבל את קבלת עול מלכות שמים, או מהצבור המזמן.
והנה בברכת המזון (פ״ה מברכות הלט״ו) פסק הרמב״ם שהבקי מוציא את שאינו בקי (משא״כ בתפלה ובק״ש), וז״ל, שנים שאכלו כאחד כל אחד ואחד מברך לעצמו ואם היה אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו עכ״ל, לפי הרמב״ם כשבקי מוציא את שאינו בקי בבהמ״ז חייב האינו בקי לענות אמן כדי לצאת אבל בכוונת משמיע ושומע להוציא ולצאת בדין שומע כעונה אינו יוצא. גם כאן לרמב״ם השנים - האחד הבקי והאחד שאינו בקי - יוצאים רק בדרך ברכה וענייה - כאילו היו מזמנים בחבורת שלשה - אבל לא בדין שומע כעונה כבשאר ברכות. אין דין שומע כעונה חל להוציא את היחיד בברהמ״ז. אפשר לצאת דוקא ע״י דין זמון וענייה כבחבורת המזמנים, אלא כשכולם בקיאים אין חבורה בפחות מג׳ וכשאחד אינו בקי יש דין הכשר של זמון בשנים. דין זמון קיים רק בחבורה המברכת ועונה אמן, ולפעמים יש דין הכשר בשנים, היינו בבקי ובאינו בקיו.
ד

גם
בהלל יש שני אופני קיום המצוה - מצות קריאה פשוטה ומצות קריאה ועניה. במצות הקריאה הפשוטה היחיד יוצא מדין שומע כעונה. ברם בצבור יש חלות מצות קריאה וענייה בעניית הללויה על כל דבר ודבר. אלו העונים במצות הלל הצבור יוצאים ידי מצותם דרך הלל הצבור. מצות ההלל בצבור מוציאה כל אלו שמשתתפים בה בעניית הללויה. בזה שוה הלל לק״ש, לברהמ״ז, ולתפלה.
אך צריכים לברר - למה שונה ק״ש מהלל שבהלל יש חלות דין שומע כעונה ליחידים ובק״ש אין דין שומע כעונה בכלל לירושלמי ולרמב״ם.
ונראה כי בק״ש המצוה היא קבלת עול מלכות שמים - ורק הקורא בעצמו יכול לקבל על עצמו את עול מלכות שמים. משו״ה ליכא דין שומע כעונה. אמנם בהלל יש בכל אופן מצות קריאת פסוקים של כתבי הקודש - ובמצות קריאה בכהת״כ יש חלות דין שומע כעונה (כמו במגילה). ברם בהלל יש גם מצוה שניה של שירה והלול שאינה מתקיימת במלואה בשומע כעונה אלא באמירת ההלל ע״י היחיד בעצמו ובמיוחד בענייתו הללויה בהלל של הצבור. אך עכ״פ יש בהלל מצות של קריאת כתבי הקודש ובקיום זה חל דין שומע כעונהז.
שם. מקום שנהגו לכפול יכפול. עיין ברש״י. נראה לומר שיסוד המנהג לכפול הוא כי אסור להפסיק בשבחו של מקום (עיין ברכות לג: ובמגילה יח:). אין קץ לגבורותיו ולשבחיו ובחיוב להללו, הלואי שישבח ויהלל האדם לקונו כל היום כולו על חסדיו. לשם כך כופלים את הפסוקים בסוף ההלל להראות כי אין קץ לשבחיו יתברך שמו ואין אנו מדמים שבידנו לסיים ההלל. הגם שאנו מפסיקים נשאר עוד ועוד שירה והלל לומר להקב״ה ולא הספקנו לספר אפי׳ אחת מאלף אלפי אלפים מההלולים הראויים לו יתברך שמו שיש לחזור עליהם עוד ועוד. גם בתפלת שחרית בסוף פסוקי דזמרה כופלים את הפסוק כל הנשמה להראות ולהטעים כי הזמרה לא הפסיקה ולא סיימנו את כל שבחי יוצר הכל ב״ה, ויש להוסיף עליהם עד בלי די. יש דורשים מלת ״חזק״ הנאמרת כשגומרים חומש בקריאת התורה בצבור כראשי תיבות של ״חזן וקהל״ - כלומר על החזן והקהל לחזור על הפסוק האחרון. כן היה מנהג קדמונים שהצבור חוזר על הפסוק האחרון של הספר להדגיש כי לא סיימו למוד התורה בהגיעם לסוף הספר אלא צריכים לחזור על התורה פעם אחר פעם. ונ״ל שזהו מקור המנהג ששרים ״אדון עולם״ אחרי ערבית ושוב מתחילים בו את תפלת שחרית. גם יתכן שיסוד מנהג החסידים וארץ ישראל לומר ברכו אחר תפלת שחרית וערבית הוא לציין שמוטל עלינו לשוב ולהתפלל עוד פעם מההתחלה, היינו מברכו, משום שאסור להפסיק בשבחו של מקום. לשם כך אומרים ״אשרי״ בשחרית ובמנחה לפני התפלה להטעים כי כל אותיות הא״ב אינן מספיקות לסדר את שבחיו של הרבש״ע ב״ה, ויסוד זה מבואר בתפלת נשמת כל חי.⁠ח
שם. בגמ׳ - אמר רבא הלכתא כו׳. כתב רש״י ד״ה ממנהגא דהלילא וז״ל ממה שאנו רואים שנוהגין עכשיו כו׳ אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין עכ״ל. יש לעמוד על הצורך ללמוד מקריאת ההלל שבימינו את תקנת הראשונים בהלל - האם באמצע אמירת ההלל הוא המקום הנכון ללמד לצבור תקנות הראשונים.
והנה איתא בגמרא במס׳ סוטה (ל:) - בשעה שעלו בנ״י מן הים כיצד אמרו שירה ר״ע אומר כגדול המקרא את ההלל כו׳ משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה׳. דעת תנא אחר שם היא שעל הים אמרו שירה אחרי משה כקטן המקרא, משה אמר כי גאה גאה והם אומרים כי גאה גאה. ר׳ נחמיה אומר שכל יחיד ויחיד אמר את השירה, כסופר הפורס על שמע.
מנהגו של רבא היה לקרוא את ההלל בכל שלשת האופנים של קריאת שירת משה - כגדול המקרא, כקטן המקרא, וכל אחד כסופר שקורא לעצמו. משום כך מחולק ההלל לקטעים שונים - וכל חלק של ההלל נאמר באופן אחר כמו שמשה ובנ״י שרו את שירת הים. ונראה כי שירת משה ובנ״י על הים קובעת את הדין של אמירת ההלל לכל הדורות. לולא המתיר של משה היה אסור לומר הלל שהרי אסור לומר הלל בכל יום כדאיתא במסכת שבת (קיח:), הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. לשם כך הנהיגו לומר את ההלל בכל האופנים ששרו משה ובנ״י על הים.
ונראה שלכך נתכוון הרמב״ם באמרו (פ״ג מחנוכה הלי״ב) שעונים הללויה מאה שלש ועשרים פעמים - וז״לט, ״סימן להם שנותיו של אהרן״, ולכאורה מהי השייכות בין שנותיו של אהרן לאמירת ההלל. אך הביאור הוא כי כשמשה אמר כי גאה גאה ובנ״י ענו אשירה לה׳ וכן הלאה בשאר השירה היה ראש העונים אהרן הכה״ג, וכדי לרמז שגם ההלל שלנו מיוסד על שירת משה ובעניית אהרן ובנ״י נקבע הסימן של קכ״ג פעמים הללויה כמנין שנות אהרן.
א. כי יש צרוף בין מצות מצה ומצות ספור יציאת מצרים, עיין ברמב״ן בס׳ המלחמות (ברכות רפ״ק).
ב. ובשעורים למס׳ פסחים הסביר רבינו שליט״א שי״ל שלראב״ע אע״פ שמצוות פסח, מצה ומרור פוסקות בחצות אבל מצות סי״מ נוהגת עד הבוקר. א״כ י״ל דגם אמירת ההלל של סי״מ נוהגת אחרי חצות עד הבקר, ואכמ״ל.
ג. כן גירסת מהרש״א ומהר״ם בתוס׳, ועיין בתוס׳ הרא״ש.
ד. ראייה זו צ״ע, שהרי גם קטן עולה לקרואים, ולכאורה קשה לומר שקטן מצטרף לחפצא של הצבור.
ה. לפי״ז אמן אחרי תקליט יש בו שבועה אבל אין בו ברכה, ועי׳ בירושלמי במס׳ סוכה (פ״ג ה״ט) ובס׳ מקראי קודש הל׳ פורים דף קל״ה.
ו. לפי״ז צ״ע בא׳ בקי וא׳ שאינו בקי אם מברכים ברכת הזמון כמו בג׳ המזמנים או שמתחילים בברכת הזן.
ז. עיין בספר הגרי״ז הלוי על הרמב״ם בענין מצות השירה ומצות קריאת כתבי הקודש בהלל בנוגע לברכת ההלל.
ח. עיי״ע במאירי על המשנה, ובחדושי הריטב״א לדף לט., ובמהרש״א פ׳ ערבי פסחים, ובברכות (כא.) ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ועי׳ במפרשים שם.
ט. כבר ציין התוי״ט פ״ה דסוכה מ״ב שמקורו במס׳ סופרים פרק ט״ז הלי״ב, וכ״כ בירושלמי דשבת פט״ז הל״א.
ג משנה מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו (מקריאין לפניו את נוסח ההלל) והוא עונה אחריהן מה שהן אומרין מלה במלה. ומעירים: ותבא לו מאירה (קללה), שהוא בור ועם הארץ הנזקק לכך. אם היה גדול מקרא אותו — אינו צריך לחזור אחריו, משום שהגדול מוציאו ידי חובתו באמירתו, אלא עונה אחריו ״הללויה״ על כל דבר שהוא אומר. ומעירים: מקום שנהגו לכפול פסוקים מסויימים ולאומרם פעמיים — יכפול, ואם נהגו לפשוט, כלומר: לאומרם כמות שהם — יפשוט, מקום שנהגו לברך לפני אמירת ההלל — יברך, והכל כמנהג המדינה בענין זה.
MISHNA: With regard to one for whom a Canaanite slave, a woman, or a minor was reciting hallel, he repeats after them what they are saying word for word. The mishna notes: And may a curse come to him for being so ignorant that he needs them to recite it for him. If an adult male was reciting hallel on his behalf, he need not repeat each word, as the adult male can fulfill the obligation to recite hallel on his behalf. Rather, he simply answers: Halleluya, to each phrase that is recited. In a place where they were accustomed to repeat certain verses, he, too, should repeat them. If the custom is to recite them plainly, without repetition, he should recite them plainly. In a place where the custom is to recite a blessing before hallel, he should recite a blessing. Everything is in accordance with the local custom in these matters.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותרא״הבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: דבֶּאֱמֶת אָמְרוּ: בֶּן מְבָרֵךְ לְאָבִיו, וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ, וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבֹא מְאֵירָה לָאָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ.

GEMARA: The Sages taught: Actually, they said that a son may recite a blessing on behalf of his father, and a slave may recite a blessing on behalf of his master, and a woman may recite a blessing on behalf of her husband, but the Sages said: May a curse come to a man who, due to his ignorance, requires his wife and children to recite a blessing on his behalf.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותרא״ההמכתםר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ באמת אמרו – כל באמת הלכה היא ואין חולק בדבר.
בן מברך לאביו – ברכות המזון משהגיע לחינוך דחייב מדרבנן ובמסכת ברכות פרק מי שמתו (דף כ:) מוקים לה כגון שלא אכל אביו אלא כזית או כביצה דהוי שיעורא דרבנן דמדאורייתא לא מיחייב עד דשבע דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הלכך אתי מדרבנן ומפיק מדרבנן.
שאשתו ובניו מברכין לו – דודאי מחמת שלא למד הוא.
באמת אמרו עבד מברך לרבו ובן לאביו ואשה לבעלה אבל אמרו תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו.
באמת אמרו בן מברך לאביו – אין זה מענין משנתינו ולא מייתי ליה אלא אגב גררא דתבא לו מאירה דהכא לא איירי במקרא אותו דבפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ: ושם) רוצה לדקדק מכאן דנשים חייבות בברכת המזון דאורייתא מדמוציאה אחרים ידי חובתן ופריך קטן איכא למימר דאורייתא אלא הב״ע דאכל שיעורא דרבנן ומפיק דרבנן ובתוספתא קתני גבי ברכת המזון דאין אשה ועבד וקטן מוציאין את הרבים ידי חובתן ואיכא לאוקומי כשאכל שיעורא דאורייתא ואין יכול לדקדק מכאן דברכת המזון דאורייתא דדלמא לא הוי דאורייתא כיון דאין מצטרפות לזימון כדתנן פרק שלשה שאכלו (שם דף מה.) אין מוציאות אע״פ שהאיש מוציאן שאני איש דחשיב טפי אי נמי משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מגילה דנשים חייבות בה ופירש בה״ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא. תנו רבנן באמת אמרו בן מברך {לאביו ועבד מברך לרבו}1 ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא {מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין}2 לו – מתניתין בהלל ועונה אחריהן, מתניתא בברכת המזון, וסתמא תניא {...}⁠3 אומרים. ואי אשה לא מחייבא בברכת המזון אתיא בדאכל שיעורא דרבנן ובן 4{קטן ש}⁠הגיע לחנוך דחייב מדרבנן. אבל התם בברכות משמע דאשה מחייבא מדאוריתא, וכיון דכן אפילו בדאכל {שיעורא}⁠5 דאוריתא מיירי ובן לאביו בבן גדול ואפילו הכי לייט ליה משום זילותא דמ⁠{צ}⁠וה6 בגדול לברך. ואי משום דלא ידע ניחא דחזי להכי. ואי ידע נמי ניחא דחזי להכי דנהו7 ביה זילותא שיוצא על ידי קטן ממנו ידי חובתו שלא בתורת זימון דהכא ודאי בשנים ושלא בתורת זימון מדקתני בן דומיא דאשה דליתה בתורת זימון.
1. כן בגמרא. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרות כמה מלים.
2. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרות כמה מלים.
3. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרות כמה מלים.
4. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וחסרה מלה.
5. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף וקשה לפענח מלה זו.
6. בכ״י מוסקבה 185 נפגם כאן הקלף.
7. קשה לפענח מלה זו בכ״י מוסקבה 185.
תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו – פירוש שהוא אינו יודע לברך. ואפילו יודע לברך אע״פ שאינו במארה זו אינו ראוי לעשות כן לעשות שלוחים כאלה לברך בשבילו לשם יתברך. ואפילו היה הבן גדול שמוציאו ידי חובתו. (ו)⁠יותר נאה לבעל הבית שיברך הוא בעצמו, ויתן שבח והודאה לשם יתברך שהספיק בידו מזונות בניו ובני ביתו. ואותן בעלי בתים שנוהגים שמברכין לפניהם אחד מבחוריהם אינו מנהג יפה. זאת ועוד אחרת שמרבין שיחה בעוד שמברכין עד שלא ישמע קול המברך מהמונם ומהמיהם ועוברין על דברי חכמים שאמרו אין מסיחין על כוס של ברכה. לפיכך [כתב] הר״ם ז״ל ואע״פ שאמרו חכמים ז״ל אורח מברך ברכת המזון, אינו אלא כדי לפייס בעל הבית כדי לברכו. ואם האורח צריך לברכו על מה שהטיב לו, כשם שיש לבעל הבית לברך ולהודות למי שהטיב לכל יתברך. ואע״פ שמצינו שאמר רבי לאותו האיש כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל, הרי אמרו קצת החכמים שאם רצה בעצמו לברך הוא מברך. אלא שהיה רצונו של רבי לעשות לו טובת הנאה מפני שהיה לו מבשר טוב.
באמת אמרו בן מברך לאביו, בבן קטן מיירי, אלא שהגיע לחינוך – ולהכי אוקימנא לה בפרק מי שמתו שאביו אכל ולא שבע, דאינו חייב אלא מדרבנן, ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. אבל אם אביו אכל ושבע לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. ירושלמי גבי תבא מארה: תבא מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר.
באמת אמרו – כל באמת הלכה למשה מסיני היא, כלומר אין חולק בדבר.
בן מברך וכו׳ – מ⁠[וקי] פרק מי שמתו דוקא כשאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל אם אכל שיעורא דאורייתא לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. בברכות ביארנוה.
בד״ה באמת אמרו בן כו׳ ואין יכול לדקדק מכאן [דחייבות] בברכת המזון דאורייתא כו׳ עכ״ל וכ״ה בכל נוסחות ישנות בתוס׳ ומהרש״ל הגיה מכאן דברכת המזון דאורייתא עכ״ל וא״א להגיה כן דבהא ליכא מאן דפליג ולא מבעיא לן בשום דוכתא דלכ״ע ברכת המזון דאורייתא ולא פליגי ר״מ ור״י אלא בשיעורא אי בכביצה אי בכזית אלא הא מבעיא לן בפ׳ מי שמתו אם נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או לא והגהת א״א ז״ל כאן בתוס׳ הכי מכאן דאין חייבות בברכת המזון דאורייתא דדלמא כו׳ ושיעור דבריהם כך הוא לפי מה שכבר כתבו דבפרק מי שמתו רוצה לדקדק מהך ברייתא דנשים חייבות בבהמ״ז דאוריי׳ ודחי לה ואהא כתבו דמהך תוספתא דמייתינן אין לדקדק בהיפך דאין חייבות בבהמ״ז דאורייתא מדאין מוציאין הרבים בשאכלו שיעור דאורייתא ואהא תירצו דודאי איכא למימר דחייבות בבהמ״ז דאורייתא אלא דלא הוי דאורייתא לענין דלא מצטרפות לזמון וכדקתני דאין מוציאין הרבים י״ח ומשום דרבים זילא בהו מלתא ובהכי סליקו דבריהם כהוגן ודו״ק:
ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: באמת אמרו בן מברך לאביו ברכת המזון, שכיון שהוא חייב בה מדברי סופרים, יכול לברך גם עבור אביו. וכן עבד כנעני מברך לרבו (אדוניו), ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים: תבא מאירה (קללה) לאדם שנזקק לכך שאשתו ובניו מברכין לו והוא עצמו אינו יודע.
GEMARA: The Sages taught: Actually, they said that a son may recite a blessing on behalf of his father, and a slave may recite a blessing on behalf of his master, and a woman may recite a blessing on behalf of her husband, but the Sages said: May a curse come to a man who, due to his ignorance, requires his wife and children to recite a blessing on his behalf.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותרא״ההמכתםר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֲמַר רָבָא:

Rava said:
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא:
Rava said:
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה לח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סוכה לח., עין משפט נר מצוה סוכה לח., ר׳ חננאל סוכה לח., רי"ף סוכה לח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סוכה לח., רש"י סוכה לח., ראב"ן סוכה לח. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סוכה לח., בעל המאור סוכה לח. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., המאורות סוכה לח. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רא"ה סוכה לח., המכתם סוכה לח. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי סוכה לח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר סוכה לח. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א סוכה לח., מהרש"ל חכמת שלמה סוכה לח., מהרש"א חידושי הלכות סוכה לח., מהרש"א חידושי אגדות סוכה לח., פני יהושע סוכה לח., גליון הש"ס לרע"א סוכה לח., רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה לח. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה לח., אסופת מאמרים סוכה לח.

Sukkah 38a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sukkah 38a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 38a, R. Chananel Sukkah 38a, Rif by Bavli Sukkah 38a, Collected from HeArukh Sukkah 38a, Rashi Sukkah 38a, Raavan Sukkah 38a, Tosafot Sukkah 38a, Baal HaMaor Sukkah 38a, HaMeorot Sukkah 38a, Raah Sukkah 38a, HaMikhtam Sukkah 38a, Meiri Sukkah 38a, R. Avraham of Montpellier Sukkah 38a, Ritva Sukkah 38a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 38a, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 38a, Maharsha Chidushei Aggadot Sukkah 38a, Penei Yehoshua Sukkah 38a, Gilyon HaShas Sukkah 38a, Reshimot Shiurim Sukkah 38a, Steinsaltz Commentary Sukkah 38a, Collected Articles Sukkah 38a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144