אר׳ חנינא היינו ר׳ אליעזר. בפירושי רב האיי גאון ז״ל משום דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלויה בדבר, דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר ובא השמש ביאת שמשוב, ומאי וטהר, טהר גברא, ור׳ יהושע סבר ביאת אורו הוא, ומאי גוטהר, טהר יומאד, ואין ביניהם שעה שאפשר להיות שיעור אחר, ודר׳ מאיר [לא חשי]ב, דבכהן קא יאהיב שיעורא קודם שיעורא דר׳ יהושע כשיעור טבילה.ה ור׳ חנינא אומר דלא תלינן שיעורא בתחלת הלילה אלא שעת שכיבה, ואין דרכן של בני אדם לישכב בתחלת הלילה, אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח אחר שמספר בחוץ עם שכניו, לפי שאין לו פ[ת לאוכלה] במכשיריןו יפין ש[צריך לטרוח בעשייתןז]. ור׳ אחא [אמרח] משעה שבני אדם נכנסין להסב, שהוא מאוחר יותר, לפי שמספרין בתחלת הלילה ברחוב העיר ועל פתחיהן זה עם זהט. וכיון שכן, אי שיעורא דר׳ חנינא קודם לשיעורא דר׳ יהושע אין לך שיעור אחר לתלות בו, אלא שיעורא דרבי אליעזר דהוא ביאת שמשו.
א. מקור הזיהוי: חידושי הרשב״א, והשלמות מכת״י ג2, כמפורט בפנים בהערה.
ב. כאן הוסיף הרשב״א: ׳דהיינו תחלת השקיעה׳. ויש שרצו להוכיח מזה שדעת רב האיי גאון בענין זמן השקיעה היא כדעת ר״ת שיש שתי שקיעות. ואולם אי אפשר להוכיח כן מכאן, דהא משפט זה אינו אלא ביאור שהוסיף הרשב״א לדברי רב האיי גאון, והרשב״א נקט בזה כשיטתו דס״ל כדעת ר״ת שיש שתי שקיעות [ואמנם, כן היא דרכו של הרשב״א בכמה דוכתי לשנות והוסיף בדברי רה״ג, ואינו מוסר תמיד את לשונו בדקדוק, אלא אם כן מציין זאת במפורש שעתה הוא מעתיק את הלשון במדויק, ראה על כך במבוא]. ואכן דעת מהר״ם אלאשקר בדעת רב האיי גאון אינה כפי דיוקו של הרשב״א, אלא ס״ל שדעת רב האיי גאון היא שיש שקיעה אחת וכדעת שאר הגאונים, ודייק זאת מדבריו של רבינו שכתב בתשובתו המשותפת לו עם אביו רב שרירא גאון
(נדפסה בגנזי קדם ספר חמישי עמוד לז), ואשר את תמציתה הביא בשמם בתשובה
(שו״ת מהר״ם אלאשקר סי׳ צו). וכך מתבאר מדבריו של רב האיי בתשובה נוספת
(הובאה בספר האשכול - לקוטים מהלכות תפלה עמוד קה, ומשם לתשובות הגאונים - ליק סי׳ נא) שכתב שמִבּוֹא השמש עד זמן ק״ש של ערבית ישנה שהות לומר שמו״ע של מנחה, ע״ש. ועוד כתב רה״ג בתשובה
(תשובות הגאונים - ליק סי׳ נח, תשובות הגאונים - שערי תשובה סי׳ קיט, ספר העתים עמ׳ ריב-ריד) ש׳קדש היום׳ שנזכר בפסחים
(קה.) הוא בין השמשות, ע״ש. וכן הביא הרי״ף בתענית
(דף ג.) משם גאון בתשובה: ׳ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום,
חזינן לגאון דקאמר הכין, אע״פ שפוסק, חוזר ואוכל עד שיבא השמש׳. וסתם ׳גאון׳ בדברי הרי״ף הוא רב האיי גאון
(וכפי שכתב הקורא הדורות ועוד, ראה על כך במבוא). והאור זרוע
(הל׳ תשעה באב סי׳ תטז) הביא דברים אלו בשם רב שרירא גאון, וכתב: ׳בנימוקי רב שרירא גאון זצ״ל, פירשו הגאונים יחיד שקיבל עליו תענית שני וחמישי כל ימות השנה, ואירע ערב תשעה באב להיות בשני בשבת וכו׳, סועד פעם אחת טרם יבוא השמש׳. עכ״ל. והרי זה כמבואר דדעת רב האיי ואביו רב שרירא דאחר שיבוא השמש – שהוא השקיעה הנראית, שוב אסור לו לאכול דאז מתחיל ביה״ש, ואז היא השקיעה האמיתית, וכדעת הגאונים, ולא לאחר מכן
(ראה בבירור שיטת רב האיי במאמרו של הר״ש אוירבך קובץ צהר ח״ח סע׳ ז-ח שהאריך להוכיח שכל דברי הרשב״א בשיטת רב האיי אינם אלא מכח שיטתו שתפס כדעת ר״ת אך דעת רב האיי באמת הינה כדעת הגאונים, וראה ״בין השמשות - מכתבים ומאמרים״ עמ׳ לא ואילך).
והנה, הרשב״א כתב בסוף דבריו שרה״ג ורש״י נחלקו אימתי הוא זמן ׳קדש היום׳, האם הוא בשקיעה או בבין השמשות, וסיים: ׳ומ״מ לדברי רבינו האי גאון ז״ל נמצינו למדין דשעה שקדש היום היינו תחלת השקיעה, דהיינו ביאת שמשו, ואם כן לא נפרש שקדש היום מעצמו דהיינו בין השמשות, אלא שראוי ליקדש שהוא זמן הראוי לתוספת קדש מן החול. והשתא ניחא לי אמאי לא אמר דילמא שיעורא דעני קודם, ולאו היינו ר״א, אלא שיעורא דר׳ חנינא משעה שתשקע החמה, דהיינו ביאת שמשו׳, עכ״ל. והנה יסוד כל דבריו לקביעת המחלוקת בין רה״ג לרש״י הוא אך מכח הבנתו שרה״ג סובר כדעת ר״ת שישנן שתי שקיעות, ו׳קדש היום׳ הוא זמן השקיעה הראשונה. ואמנם רב האיי גאון כתב בתשובה הנ״ל בהדיא ש׳קדש היום׳ היינו בין השמשות ממש, ולא רק זמן הראוי לתוספת שבת, וזאת משום שכאמור דעתו היא שישנה רק שקיעה אחת וכדעת הגאונים, ודלא כהרשב״א שסבר כדעת ר״ת שישנן שתי שקיעות.
ג. מכאן נוספו כמה תוספות על הציטוט שהובא ברשב״א, ע״פ קטע גניזה מקביל מפירוש רה״ג (כת״י ג2), ומשום שהרשב״א כדרכו קיצר הדברים, והעתיק רק מה שהיה לו בו ענין לחיבורו שלו, על כן שולבו התוספות שבקטע הגניזה בלשון הרשב״א.
ד. גירסת רבינו בדברי הגמרא היא כגירסה שנזכרה ברשב״א כאן ובבעל המאור בשם הגאונים, וכן גרס הערוך (ערך אר). ודלא כרש״י שגרס ״וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא״, ע״ש ברשב״א שהקשה על גירסת רש״י והכריע כגירסת הגאונים.
ה. וכן הובא פירוש זה בשמו של רבינו בפירוש קדמון למסכת ברכות (מתורתן של הגאונים, סיני נח עמוד קצג-קצה. וכאן מתוקן על פי כת״י שטרסבורג 4110.17), והובא שם דרב שרירא גאון השיב ליצחק בן יוסף אנדלסי השרוי בצוען, שהדעות בברייתא הזו מנויות לפי סדר הזמנים, ואמר ר׳ יצחק להשיג על דבריו: ״אמינא דכי נים ושכיב רבנא שרירא אמרה להא מלתא, דליכא ספיקא דשיעורא דר׳ מאיר קדים, דהא אמ׳ משעה שהכהנים טובלין לאכל בתרומתן וטבילתן בסוף היום כדאשכ[חן] כל חיבי טבילות טבילתן ביום, ועוד שדרך המשנה והתלמוד להקדים כל אחד מן החולקין לפי כבודו וגדלו ולפי דורו, הולכך [-הילכך] [אפי]לו היה שיעורו של ר׳ יוסי קודם לא היה איפשר להקדים דבר׳ על דברי ר׳ אליעזר כלל״, והוסיף שאף בנו רבנא האיי כתב בפירושו ששיעור הזמן של ר׳ מאיר קודם לר׳ יהושע, עכת״ד.
ולעצם קושית ר׳ יצחק על רב שרירא גאון, כן הוקשה גם למאירי, שאף הוא כרב שרירא גאון ביאר שהברייתא מנתה את הדעות לפי סדר הזמנים, וכתב שיוצא מן הכלל הוא זמנו של ר׳ יהושע, שהיה ראוי להמנות אחר ר׳ מאיר, והטעם שנסמכו דבריו לר׳ אליעזר, משום שהוא בר פלוגתיה בכל מקום.
מהפירוש הקדמון הנ״ל שרד דף נוסף (מאותו טופס, כת״י שטרסבורג 4104.28), ובו הובא עוד מפירושו של רב שרירא לסוגיין, והריני מספחו כאן דלא ירכס איידי דזוטרא הוא, וז״ל: ״והכי אמר שרירא, דקשיא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר, משום דבחדא תניא ר׳ מאיר אומר משעה שבני אדם נכנסין, ובחדא משעה שבני אדם טובלין, ודכותה קשיא דר׳ אליעזר אדר׳ אליעזר ולאו דכותה היא, משום דר׳ אליעזר אדר׳ אליעזר קשיא לדברי הכל, וקשיא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר לא נתברר דלדברי הכל היא, אלא על דעת מן דסליק אדעתיה דבני אדם הן עניים, הולכך [-הילכך] כיון דעני מאוחר מכוהן אוכל הויא קושיא לדברי הכל, ועל דעת מן דאמר דלמא עני וכהן חד שיעורא ובני אדם חד שיעורא הוא, לא קשיא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר, וכבר נתברר דעני מאוחר מכהן, אבל בני אדם לא נתברר דחד שיעורא הוא, ולכך נאמר שהמקשה ואומר ודלמא עני וכהן חד שיעורא הוא, הוא המקשה כקושיא דר׳ [מאיר א]דר׳ מאיר על האומר סלקא דעתא בני אדם הם [כעניים ..]ל[.] תרי תנאיי אליבא דר׳ מאיר הולכך [לא קשיא, והא דקשיא] דר׳ אליעזר אדר׳ אליעזר שהיא [...] ר׳ מאיר שיש״ [...].
ו. מִתְבָּל וליפתן שבו מלפתין את הפת, וכפי שמבואר מדבריו בפירושו להלן (דף מא:), שנקט ג״כ לשון ׳מכשירין׳ במשמעות זאת.
ז. כאן נקטע כתה״י [ובסוגריים הושלם מסברא ע״פ המאירי וראב״ם דלהלן], וברשב״א לא הובא מ׳לפי׳ ודולג עד ׳ור׳ אחא׳ וכו׳. ודברי רבינו יתחוורו היטב ע״פ פירוש המאירי, שכתב וז״ל: ׳זמן רביעי הוא הנזכר לר׳ חנינא, והוא משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, והוא אחר צאת הכוכבים, וכמו שאמרו פשיטא דעני מאוחר, ר״ל לצאת הכוכבים, דאי ס״ד עני מוקדם ר׳ חנינא היינו ר׳ אליעזר כמו שנבאר בסמוך. וענינו שהוא פוסק ממלאכתו בשעת צאת הכוכבים ובא לו לביתו, ושיעור ביאתו לביתו הוא מאוחר לשיעור צאת הכוכבים ואין בהאיחור שום הכנה, שסעודת עני אין בה הכנה בחול ודרכו בפת ומלח שהם מצויים, וקאמר שזמנה בשעה שנכנסים לכך קודם שיסבו, אבל רוב בני אדם צריכים להכנה מועטת, וזהו לדעתי מה שאמר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, דאם לא כן מה היה לו להזכירו את מלחו ולביישו מתוך משנתו׳, עכ״ל.
וכן הוא בפירוש התלמוד למסכת ברכות המיוחס לרבינו אברהם בן הרמב״ם (גנזי שכטר ח״ב סי׳ לג, ראה חצי גבורים ח עמוד א׳קז לזיהוי הפירוש כחלק מחיבורו האבוד של ראב״ם) שכתב בביאור שיעור זמן ׳שהעני עומד ליפטר מתוך סעודתו׳ ששונה הוא מהשיעור המבואר במשנה, משום: ׳שאין העני נמשך בסעודתו עד שליש הלילה קל וחומר עד חצות, מפני שהוא סועד במלח כדאמרינן, ואין לו דבר המרגיל להאריך בסעודה כולי האי׳, ע״כ. והנה שם איירי בענין שיעור סוף זמן תפלת ערבית, אך עכ״פ מבואר דמשום שהעני אין לו הרבה מאכלים לכן אינו מאריך בסעודה, וא״כ כך יפרש גם את שיעור זמן תחילת סעודת העני, דכיון שאין לו הרבה צרכי סעודה לכן אוכל מוקדם משאר בני אדם.
ח. כן צ״ל, וברשב״א ליתא (בכת״י של פירוש רה״ג הנ״ל אין הקבלה לקטע זה).
ט. בפירוש קדמון למסכת ברכות (גנזי קדם ה, תרצ״ד, עמוד קכח) העיר על דברי רבינו, וכתב לפרש את הגמ׳ באופן אחר, וז״ל [מתורגם מערבית]: ״ואשר פירש רב האיי גאון ז״ל בפירושו למשעה שרוב בני אדם נכנסים להסב ואמר: ׳משום שיושבין ברחוב העיר ובשערי פונדקאות וכיוצא בהן׳. אני אומר לפי עניות דעתי שאין זה מתקבל על הדעת משני טעמים, הראשון הוא בהיות שרוב האנשים לא יעשו כדבר הזה, ולא יעשו אותו אלא המעט מהם, והתנא לא השוה אלא לרוב. והטעם השני שאין עושים כענין הזה - כלומר הישיבה ברחוב העיר וכיוצא לשיחת חולין ועוזבים ומניחים את העסק בתורה ובמצוות - אלא השוטים, ואין מביאים ראיה מן השוטים.
וכך גם פירושו זצ״ל לדברי חנניה משעה שעני נכנס לאכל פתו במלח, ואמר הוא ז״ל כי חנניה סבר שעת שכיבה ממש וכו׳, אני אומר ג״כ לפי עניות דעתי שאין הטעם הזה מתקבל על הדעת, ואמנם הטעם הוא מפני שכל ישראל, כלומר העניים והעשירים, חייבין בקרית שמע, סבר חנניה שזמן חיובן כולן הוא זמן אחד, ושמכיון שאי אפשר לעני לקרוא קרית שמע משעת צאת הכוכבים, כי מסכן הוא וזקוק ללכת לבתי העשירים עד שיזדמן לו מזון לזון עצמו בו ואחרי זה יקרא קרית שמע, ככה גם העשיר לא יתחייב אלא באותו הזמן, כלומר זמן העני״, עכ״ל.