×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דִּילְמָא בִּיאַת אוֹרוֹ הוּא, וּמַאי ״וְטָהֵר״, טְהַר גַּבְרָא!
Perhaps the expression: “And the sun sets and it is purified” refers to the very beginning of sunset, the setting of the sun’s light. According to that explanation, what does the expression and it is purified mean? It means that the person will become purified. After immersing, he will wait until the beginning of sunset, and only then will he be able to eat of his teruma (Tosafot).
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
והחומרו׳ שישנן בקודש שהוא קרוי קרבן מפני שמקטיר ממנו אמוריו וחלביו על גבי המזבח ואם תהיה מחשבת כהן המקריבו באחת מהעבודו׳ הארבע שהן שחיטה וקבלה והולכה וזריקה אם מחשב בשחיטה לזרוק דמה או להקטיר אמוריה למחרת אותו היום או אם יחשב באחת הארבע העבודות לוכל הימנה כזית בשר חוץ לזמנו נעשה אותו הזבח פיגול ונפסל במחשבה שחשב בשעת עבודה כדכתיב (ויקרא ז׳) לא יחשב לו פגול ודרשינן (זבחים דף כ״ט) במחשבה נפסל וכן מה שישתייר ממנו עד שיעבור העת והזמן הקצוב לו כבר נעשה נותר כדכתיב (ויקרא י״ט) ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר וגו׳ הפגול והנותר אם אוכל אדם מהן כזית במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת כדתנן (כריתות דף ב׳) ל״ו כריתות בתורה ומהן האוכל חלב ודם ונותר ופגול על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתם חטאת וכן נמי האדם הטמא אם יאכל כזית מבשר הקדשים במזיד חייב כרת כדכתי׳ (ויקרא ז׳) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמי׳ [וגו׳ וטומאתו עליו ונכרתה] ואם בשוגג אכל חייב קרבן עולה ויורד היינו שאמר בו הכתוב (שם ה׳) ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו וכל קרבן שחלק בו הכתוב בין עשיר לעני נקרא עולה ויורד והחטאת המתחייב בה על החלב ועל הדם והפגול והנותר וכלל המנויין במשנתנו היא חטאת קבועה בין דל בין עשיר שוין בה ואיתיה לפירושיה דקרבן עולה ויורד המתחייב בו טמא שאכל את הקודש בפרשת (ויקרא ה) ונפש כי תחטא ושמעה בפסוק שני ונפש אשר תגע בכל דבר טמא לפי שהשלים הענין בפסוק השלישי וכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם וכשאנו מעיינין באלו הפסוקים אין אנו רואין בהן זולתי זכרון הטומאה לא יותר וכבר ידענו כי כל אדם מישראל אם הוא נוגע בדבר טמא אינו חייב אלא ליטהר בלבד ואין עליו חטא בזה הדבר ולא אשמה אלא אם כן עשה דבר שגורם לו אשמה ופשע שמתחייב עליו להתכפר בקרבן ולא מצינו בפשוטן של כתובים הללו כלום מזה הדבר אבל העתיקו לנו רבותינו ז״ל פירושן של דברים הללו ובירורן והגידו לנו אי זו פשע הוא שחייב אותו הקרבן ההוא ומאי היא אכילת בשר הקודש או ביאת המקדש כדתניא (שבועות דף ו׳) ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר וענש על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו ומי שנגע בדבר מכל הטמאות הנזכרות בכתובין ואכל כזית מבשר הקודש בשוגג או נכנס למקדש בשוגג נתחייב קרבן עולה ויורד כדקתני בסיפיה דההיא מתני׳ שהזכרנוה (כריתות דף ב׳) חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד והוא שהיתה לו ידיעה בתחלה כי אותו הבשר קודש הוא וגם היתה לו ידיעה בטומאה שנטמא בה ובשעה שאכלו שגג באחת מהן או בשתיהן ואח״כ נודע לו אותו הדבר שכבר שגג בו כדתנן (שבועות דף ב׳) כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים הרי אלו בעולה ויורד ומי ששחט דבר אחד מקדשי המזבח חוץ לעזרה או הקטיר מהם כלום בחוץ חייב כרת כדכתיב (ויקרא י״ז) איש איש מבית ישראל אשר ישחט [וגו׳] ואל פתח אהל מועד לא הביאו ומי שנהנה מהן שוה פרוטה בשוגג נתחייב באשם מעילות כדכתיב (שם ה׳) נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וגו׳ והאונן נמי אין מותר לו לוכל מהם כלום דגמר ליה מקל וחומר ממעשר בספ׳ אלו המדות עדיפין הקדשים מן התרומה וגרסי רבנן דאית להו מדות אחרות שהן עדיפין בהן מן התרומה אין אנו מאריכין להזכירם לפי שהן נכללות בזו המשנה דמס׳ חגיגה (דף כ׳) דתנן חומר בקודש מבתרומה וכו׳ ולמדנו מגמרא דרבנן כללי דתרומה יש לה יתרון על המעשר ומעלתה למעלה ממעלתו שהכתוב חייב עליה מיתה כדכתיב (ויקרא כ״ב) ומתו בו כי יחללוהו והמעשר לא חייב עליו יותר מהמלקות על האוכל מעשר טמא כמו ששנו (יבמות דף ע״ג) אוכלו בטומאת עצמו לוקה מה שאין כן בתרומה ומעלת הקדש עדיפא מהתרומה שיש בו חיוב כרת והוא חמור יות׳ מהמיתה ואע״פ ששניהם בידי שמים כדאמרינן (בסוף) מסכת כריתות (דף כג) דהא איסור מעילה לר׳ קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ואתי איסור מעילה דקיל וחייל אאיסור כרת דחמיר ואיתא נמי בהרב׳ מקומות מן התלמוד אנו מזכירין מהן מה שעלה בידינו במס׳ שבת בפ׳ במה מדליקין (שבת דף כה) ובפסחים בפ׳ כל שעה (פסחים דף לב) ובחגיגה בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כה) וביבמות בפרק הערל (יבמות דף עג) ובשחיטת חולין (דף לא) בפרק השוחט אחד בעוף וכסדר הזה נמי אירע להיות דינם במעלות הטומאה כמו שתדע שהשרץ הוא אב הטומאה וכל מה שנגע בו מן החולין נקרא ראשון ומה שנגע בראשון נקרא שני והשני בחולין אינו מטמא שלישי ואינו פוסל ולפיכך קראתו המשנה פסול ולא קראהו טמא לפי שכל ולד טמא שאינו מטמא אחר פסול מיקרי וכל ולד טמא שמטמא אחר הוא שנקרא טמא וזה עיקר ראוי להיזהר בו וכך שנינו במס׳ טהרות (פ״ב מ״ג) הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא ויש במקומות הרבה במשנה מה שמסייע לזה והיה ר׳ עקיבא סובר כי השני בחולין מטמא שלישי כדמפורש במס׳ סוטה (פרק כשם דף כז) אלא על אותה סתם המשנה שהזכרנו אנו סומכין ולא על דבריו של ר׳ עקיבא ואע״פ שכל התנאין שסוברין (באותו) [כאותו] הסתם מנאם במסכת סוטה (דף ל) והעמידם כולם בשיטה אחת וקיימא לן דכל מילתא דאקמוה רבנן בשיטה נפקא לה מהלכתא מיהו אין אנו תופסין זה העיקר אלא אם אין אנו מוצאין בתלמוד מה שדוחה אותו עיקר ומסייע דברי אותם התנאים שהעמדנום בשיטה והרי מצינו סיוע לאותם התנאים חדא בהדא מס׳ דברכות בפ׳ ואלו דברים (ברכות נב) דאמרינן הכא בשולחן שני עסקינן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס׳ חולין בפ׳ השוחט (חולין דף לג) ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס׳ יו״ט בפ׳ יו״ט שחל להיות ערב שבת (דף יח) אמרינן ולד הטומאה היכא משכחת לה גבי תרומה כהנים זריזין הן ובפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף לד ועי׳ רש״י שם) אמרי כי האי גוונא ואיבעי תימה התם דנגעי בראשון דהוו להו אינהו שני ושני עושה שלישי בתרומה מכלל דבחולין אין שני עושה שלישי ובפרק (ו׳) [ד] דמס׳ טבול יום איתא בג׳ משניות מסודרות מפני [שהוא] שלישי ושלישי טהור בחולין והזכירו במס׳ נדה בפרק ראשון (דף ז) אחת מהן ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל (ברכות פרק אין עומדין הלכה א׳) דעבדוה להא מילתא דוגמא להילכתא פסיקאתא דגרסינן אבדן שאל לר׳ כמה מעלות לקודש א״ל ד׳.
{בבלי ברכות ב ע״ב} גמ׳ תנו רבנן מאמתי מתחילין [לקרוא]⁠1 קרית שמע בערבין משעה שבני אדם נכנסין לאכל פתן בערבי שבתות דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לוכל2 בתרומתן
וסימן3 לדבר צאת הכוכבים ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר4 {נחמיה ד:טו} ואנחנו עשים במלאכה וחצים5 מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד6 צאת הכוכבים ואומר {נחמיה ד:טז} והיו7 לנו הלילה משמר והיום מלאכה: שמעינן השתא דבין למתניתין ובין8 לבריתא עונת קרית שמע לרבנן משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן דהיא שעת צאת הכוכבים והכין הילכתא דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. והאי דאקשינן9 {בבלי ברכות ב ע״ב} דר׳ אליעזר אדר׳ אליעזר10 דתניא מאמתי מתחילין [לקרוא] קרית שמע ערבית11 משעה שקדש12 היום בערבי שבתות דברי ר׳ אליעזר ותנן13 במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן דברי ר׳ אליעזר לאו למימרא דהאי דקתאני במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן לר׳ אליעזר בלחוד היא אלא בין [לר׳] אליעזר בין [לרבנן]⁠14 הכי סבירא להו דהא לא איפליגו רבנן עליה דר׳ אליעזר אלא בעד סוף דר׳ אליעזר סבר עד סוף [האשמורת15 הראשונה]⁠16 ורבנן סברי עד חצות אבל במשעה שהכהנים נכנסין17 לא [פליגי]⁠18 דאי לא19 סבירא להו לרבנן משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן20 אלא [ר׳]⁠21 אליעזר בלחוד הוא דסבירא ליה הכי הוה להו לרבנן לאיפלוגי עליה במשעה כדאיפליגו עליה בעד סוף ומדלא איפליגו [עליה22] אלא בעד סוף שמעינן דבין לר׳ אליעזר בין23 לרבנן כולהו סבירא להו משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן וכיון דסבירא ליה לר׳ אליעזר בהדי רבנן דעונת קרית שמע24 משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן25 ואשכחינן ליה בבריתא דסבירא ליה משעה שקדש היום בערבי שבתות אקשינן דידיה אדידיה ופרקינן {בבלי ברכות ג ע״א} תרי תנאי אליבא26 דר׳ אליעזר ולהאיך פירוקא בתרא דאמרינן איבעית אימא27 סיפא ר׳ אליעזר רישא לאו ר׳ אליעזר28 ברירא מלתא29 דמשעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן לרבנן בלחוד היא ולא לר׳30 אליעזר הולכך31 בין לפירוקא קמא בין לפירוקא בתרא האי דקתאני במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן32 איתה לרבנן וכיון דאיתה לרבנן עבדינן33 כותיהו:
1. לקרוא: רק כ״י א: ״לקרות״, וכן במאמר שבהמשך הסוגיא שם.
2. לוכל: גה, גח, כ״י פריס 312, רא״ה: ״לאכל״. וכן לכל אורך הסוגיא.
3. וסימן: וכן גג גקטו. גד גה גז גח, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים: ״סימן״.
4. שנאמר: חסר ב-גג.
5. וחצים: כ״י פריס 312: ״חציים״.
6. עד: גיב, כ״י פריס 312, רא״ה: ״ועד״.
7. והיו: וכן כתוב. דפוסים: והיה.
8. ובין: וכן גיג. כ״י א: ״דבין״. גד, גה, גח,גיב, רא״ה: ״בין״.
9. דאקשינן: גיג: ״דאקשינן בג⁠[מרא]״.
10. אדר׳ אליעזר: חסר ב-גח.
11. ערבית: וכן גיז. חסר בכ״י פריס 312. גו גיב גיד, רא״ה, דפוסים: ״בערבין״, גח: ״בערבים״ (השוו הברייתא למשנה).
12. שקדש: גיב: ״שיקדש״.
13. ותנן: גיב, דפוסים: ותנן נמי, וכן גלא לאחר הגהה.
14. לר׳ אליעזר, לרבנן: כ״י א: ״ר׳, רבנן״.
15. האשמורת: דפוסים: האשמורה, כבמשנה שם.
16. האשמורת הראשונה: גו גח גיב גיז גיט גלא, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים. חסר בכ״י א, גיג גיד.
17. שהכהנים נכנסין: חסר בכ״י א (שמא לצורך הקיצור). גח, כ״י פריס 312, דפוסים: ״שהכהנים נכנסין לאכל בתרומתן״.
18. פליגי: רק כ״י א: ״איפליגו עליה״.
19. דאי לא: גח: ״דאם איתה דלא״.
20. לוכל בתרומתן: חסר ב-גיג גיז גיט לצורך הקיצור.
21. ר׳: רק כ״י א: ״לר׳⁠ ⁠״.
22. עליה: גח גיב גיד גיז גיט גכ, כ״י פריס 312, דפוסים.
23. בין: דפוסים: ובין.
24. דעונת קרית שמע: גח גיז גיט גכא גלא, וכן כ״י א לאחר הגהה (שלא במקומה). חסר ברא״ה, גיד דפוסים.
25. וכיון... בתרומתן: חסר בכ״י פריס 312 (שמא מחמת הדומות).
26. אליבא: רא״ה: ״ואליבא״.
27. איבעית אימא: חסר ב-גיד גכג, כ״י א לפני הגהה.
28. ולהאיך... אליעזר: חסר ב-גכ וכן ב-גכא לפני הגהה. (שמא מחמת הדומות).
29. מילתא: חסר בכ״י א.
30. ולא לר׳: גח, רא״ה, דפוסים: ״ולאו ר׳⁠ ⁠״. גכג: ״ולאו לר׳⁠ ⁠״.
31. הולכך: גכ: ״והילכך״.
32. לוכל בתרומתן: חסר ב-גכה.
33. וכיון דאיתה לרבנן עבדינן: גכג: ״ועבדינן״.
דילמא ביאת אורו הוא – שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר כך יאכל.
דילמא ביאת אורו הוא – פי׳ רש״י עד שיזרח אורו של יום השמיני ומאי וטהר טהר גברא שיטהר האיש בהבאת קרבנותיו. ותימא לפירושו לפרוך אההיא דהערל (דף עד:) דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו׳ מנלן דביאת שמשו הוא. ועוד היכי מצי למימר דמיירי בזריחה דאי בזריחה הוא הוה מצי למכתב בקרא וזרח השמש וטהר כמו ממזרח השמש (במדבר כא) או לשון יציאה כמו השמש יצא על הארץ (בראשית יט) ונקט בקרא ובא השמש אלמא דהיינו שקיעת החמה. ועוד דבסמוך קא מבעיא ליה האי ובא השמש אי ביאת אורו הוא ופשיט מברייתא זכר לדבר וכו׳ תפשוט ממתניתין (דנגעים פי״ד) העריב שמשו אוכל בתרומה אלמא דהיינו ביאת שמש. וי״ל דה״פ ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמש הוא ממש ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא דהיינו תחלתה של שקיעת החמה והוא תחלת הכנסתה ברקיע ועדיין יש שהות ביום חמש מילין עד צאת הכוכבים ומאי וטהר טהר גברא והשתא למתניתין דהערל לא קשה מידי דמצי למימר העריב שמשו דהתם היינו ביאת אורו ואף מהתם לא תפשוט דהיינו צאת הכוכבים. משום הכי איצטריך לאתויי הכא הברייתא דצאת הכוכבים.
ואמר נמי רבסז״ל: כולי עלמא לא פליגי דאי קרי קרית שמע בכוכב אחד לא נפק ידי חובתיה, דיומא ודאי הוא,⁠א ובשכבך אמר רחמנא זמן לילה. ומבתר הכי פליגי רבנן בסוף פלוגתאב ויהבי חמשה שיעורו:
שיעורנא קמא: דר׳ אליעזר דתנא משקדש היום בערבי שבתות, דהוא ביציאת שני כוכבים בתחילת היראות השניג ליכא למבצר דיום הוא, וליכא לאוספי דר׳ מאיר קאי בתריה.
השיעור השני: דאמרי משום דר׳ מאיר משעה שהכהנים טובלין, דאוקימנה בין השמשות דר׳ יוסי דהיינו סוף הזמן שהוא בין כוכב שני לשלישי, דהיינו סמוך לשלישי כהרף עין. ירושלמי:⁠ד אמר ר׳ תנחומא טיפה של דם שהיא נתונה על גבי חודה של סייף נחלקה הטיפה לכאן ולכאן זהו בין השמשות.⁠ה
השיעור השלישי: הכת׳ אומ׳,⁠ו והוא ר׳ יהושע, משעה שהכהנים זכאין לאכל בתרומה, והוא תחלת היראות כוכב שלישי, דהא אמרי הלילה משמר.
נמצאת אומר: כי שיעור [ראשון] ראיית כוכב שני. ושיעור שני סמוך לראיית שלישי, ושיעור שלישי ראיית שלישי.
שיעור רביעי: שיעורא דענא (דמפקי) [דמסקי] דעני מאוחר. ומסתברא דעני קדים משאר בני אדם, חדא (דאית) [דלית] ליה תיקונא דמעכב לסדוריה,⁠ז ואידך, כיון דלית ליה מישחאח קדים ואכיל מקדמי דנפשא הברא.⁠ט
שיעור חמישי: שיעורא דר׳ מאיר, דתנו רבנן מימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבין משעה שבני אדם נכנסין לאוכל פיתן בערבי שבתות דברי ר׳ מאיר, דשוה לשיעור דר׳ אחאי דאידך מתניתא, והאי שיעורא מאוחר מכולהו,⁠כ וכד רבנן עבדינן.
וסימן: קיד״ש וטב״ל כה״ן ענ״י באד״ם. ואי אפשר לאקדומי טבילה דר׳ מאיר אדר׳ אליעזר, וסימן: טב״ל וקידיש כה״ן ענ״י באד״ם.
ירושלמי:⁠ל אנן (מנין) [תנינן] משעה שהכהנים ניכנסין לאוכל בתרומה, תני ר׳ חייה משעה שדרך בני אדם לוכל פיתן בערבי שבתות ותני עליו קרובין דבריהן להיות שוין, אתמ שעה שהכהנים ניכנסין לוכל בתרומה משעת צאת הכוכביםנ ודרך בני אדם לוכל פיתן בערבי שבתות שעה ותרתי ליליא הוא, ואת אמרת קרובין דבריהן להיות שוין, אמר ר׳ יוסי תיפתר באילין כפראניא דקיקיא דאורחתהון מסתלקא עד דהוה יממא דצדי להון מקמי חיותא.⁠ס תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת אמר ר׳ יודןע אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו אילא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה.⁠פ
א. ראה שבת ל״ה ב׳: ״כוכב אחד יום וכו׳⁠ ⁠״. וכ״ה בירושלמי כאן לענין קריאת שמע. וע״ע באור הגר״א או״ח סי׳ רל״ה סק״ב.
ב. לפנינו בגמ׳ ע״ב.
ג. פירוש זה בשיעורו של ר׳ אליעזר לא הובא בראשונים, ואולי כ״ה גם כוונת רב האי גאון (הובא ברשב״א ובתוס׳ הרא״ש בשמו ובאוצה״ג שם עמ׳ 3) ששיעורו של ר״א הוא בתחילת השקיעה. וראה תוס׳ ד״ה מאימתי ובמאירי. וע״ע ס׳ אורות חיים להר״ח דרוק שליט״א עמ׳ רנא.
ד. בפרקין, עי״ש.
ה. נראה שמפרש שר׳ תנחומא אינו חולק על ר׳ יוסי. וכן פירש בעל ספר חרדים שם. וע״ע ״פירושים וחידושים בירושלמי״ לגינצבורג, עמ׳ 27.
ו. אולי כונתו שנלמד מהכתוב ״הלילה משמר״, כמ״ש להלן.
ז. כונתו כמ״ש במאירי: ״שסעודת עני אין בה הכנה ולכן הזכיר במלח״, וכ״ה ב״פירוש לברכות לאחד מקדמוני חכמי מערב״, הובא בגנזי שכטר ח״ב עמ׳ 366.
ח. כונתו כפירש״י ד״ה משהעני: ״שאין לו נר״.
ט. לפני שיחשך הרבה, ראה ערוך ע׳ הברא.
י. הוא כפי׳ השני שברש״י ד״ה נכנסין להסב: ״בשבתות״.
כ. ראה רש״י ומהרש״א.
ל. בפרקין, עי״ש.
מ. לפנינו: ״איתא חמי״, (נראה שהיה כתוב א״ח ומזה בטעות ״את״).
נ. לפנינו: ״יממא הוא ועם כוכביא הוא״.
ס. ראה פנ״מ שם. וב״פירושים וחידושים לירושלמי״ לגינצבורג ח״א, הביא גירסא אחרת מזהר חדש בראשית א׳ ג׳: ״דאורחון מסתלקין עד ההוא יממא מדחילו דחיוותא״, ופירושו: מאימת החיות.
ע. לפנינו: ״ר׳ יוסי״.
פ. ראה רש״י ותוס׳ ובפי׳ הראשונים במשנה כאן. וע״ע להלן פרק ד׳ הערה 24.
ואח״כ שאלו וממאי דהאי ובא השמש וכו׳ ועיקר הגרסא וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר גברא ופי׳ הדברים נהי דמודינא לך דכפרה לא מעכבא מ״מ זמן צאת הכוכבים מהיכא פשיטא לן דלמא הערב השמש משעת שקיעת החמה הוא והיינו דקאמר וממאי דביאת אורו הוא כלומר שקיעת אורו לגמרי וטהרת היום לגמרי שזהו צאת הכוכבים ביאת שמשו הוא ר״ל שקיעת החמה ומאי וטהר טהר גברא ר״ל בהערב שמשו אע״פ שאין הכוכבים יוצאים ותירץ א״כ לימא קרא ויטהר כלומר דלישני בלישניה בין ובא השמש דקאי איומא ובין ויטהר דקאי אגברא ומאי וטהר שהוא על גזירת ובא על כרחך איום קאי כלומר ובא השמש ויטהר היום וגדולי הרבנים פרשו ששאלה זו חוזרת על מה שאמר שאין כפרה מעכבת והם גורסים וממאי דביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו ר״ל זריחת אורו של מחר ומאי וטהר טהר גברא בהבאת כפרתו ותירץ לימא קרא ויטהר שהוא לשון עתיד מאי וטהר שהוא לשון עבר ש״מ אטהרת היום קאי וכמה קשים הדברים להתישב חדא שביאה ראשונה אתה מפרש בלשון שקיעה וביאה שניה בענין זריחה ועוד שלא מצינו ביאה במקרא אצל שמש אלא בענין שקיעה ואע״פ שמצינו כי בא אורך אור לחוד ושמש לחוד ואף זה אפשר לפרשו שכבר נשקעה אורה מועטת שבה ונתחדש לך אורה יתירה שאין עין שולטת בה ועוד ממה שנסתפקו בני מערבא בכך והיאך נסתפקו שתהא הבאת כפרתן מעכבת והלא משנה שלימה שנינו העריב שמשו אוכל בתרומה ועוד לפשטוה ממתני׳ דיהיב סימנא משעה שהכהנים וכו׳ וסתמא קאמר כדפרישנא אלא שעקר הדברים כדעת ראשון:
וצריך שתדע שאע״פ שהערב השמש האמור בתורה בתרומה והוא מה שאמרו העריב שמשו אוכל בתרומה פירושו הערב השמש הגמור והוא שיכלה כל אור היום ושמא זה הוא זמן צאת הכוכבים והוא זמן ק״ש של ערבית כמו שביארנו מ״מ לענין שבת קדושתו חלה משקיעת החמה ואילך שהוא זמן בין השמשות לדעת ר׳ יהודה והלכה כדבריו לענין שבת כמו שיתבאר במקומו:
בד״ה דילמא ביאת כו׳ ופשיט מברייתא וזכר לדבר כו׳ תפשוט ממתני׳ [דנגעים פי״ד] העריב שמשו כו׳ עכ״ל וה״מ נמי להקשות דתפשוט ממתני׳ דהכא דקתני מאימתי קורין בערבית משעה שהכהנים כו׳ דע״כ לאו ביאת אורו הוא דבערבית משתעי וכ״ה הקושיא לפירש״י בדברי בעל המאור ויש ליישב דעיקר קושייתם דפשיט מברייתא דעיקר מילתא לא איירי לענין תרומה אלא בק״ש ותרומה מילתא אגב אורחיה הוא תפשוט ליה טפי ממתני׳ דהתם דעיקר מילתא לענין תרומה מתניי׳ וק״ל:
בד״ה משעה שעני כו׳ עני גופא מתי יתפלל כו׳ כיון שבא זמן ק״ש כו׳ עכ״ל אבל אמתני׳ דקתני משעה שהכהנים כו׳ לא תקשי להו דהאיך יאכל אז תרומה דאסור להתחיל בסעודה כו׳ די״ל דה״ק משעה שהכהנים כו׳ דהיינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ומיהו ודאי אסירי להתחיל בסעודה משום זמן ק״ש אבל משהעני נכנס לאכול פתו במלח כו׳ משמע שאז דרכו לאכול כפרש״י משום שאין לו נר ואהא קשיא להו שפיר מתי יתפלל כו׳ ודו״ק:
בד״ה אי סלקא דעתך דעני קדים כו׳ דלא מסתבר לחלק כ״כ בשיעורי זמן שכיבה כו׳ עכ״ל ר״ל בשיעורי זמן שכיבה דמבע״י דקודם צאת הכוכבים דכל הני תנאי דפליגי אדר׳ יהושע היינו דס״ל זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים היא כפי דברי התוספות לקמן דאין סברא דשיעורא דעני נמי איירי בזמן שכיבה דקודם צאת הכוכבים וכל זמנים יהיה ביה אלא דעני הוא מאוחר מכהן ודו״ק:
בתוספות בד״ה דילמא ביאת אורו הוא פירש״י כו׳ ותימא לפירושו כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה דרש״י ז״ל הוכרח לפרש כן לפי גרסתו שהיא ג״כ גירסת התוס׳ וגירסת הספרים שלפנינו ומש״ה לא ניחא לרש״י לפרש כפי׳ התוס׳ דביאת השמש היינו סוף שקיעה וביאת אורו הוא תחילת שקיעה דמצד הלשון משמע להיפוך תדע שהרי הגאונים שמפרשים כפי׳ התוס׳ גרסו באמת להיפך וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא דילמא ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר גברא וכן גירסת בעל המאור והרשב״א ז״ל א״כ לפי גירסת רש״י ותוספות הוכרח רש״י לפרש כפירושו. ועוד דלפירוש התוס׳ והגאונים לא שייך להקשות בפשיטות ממאי דבסוף שקיעה דילמא בתחילת שקיעה ומאי קושיא שהרי אף אם היה הדבר שקול אית לן למילף לחומרא כמבואר בכמה דוכתין. ועוד שאף אם היה הדבר מפורש בתורה דמתחילת שקיעה רשאי לאכול בתרומה אפ״ה לא שייך להקשות בפשיטות אהא דאמרינן בשמעתין דכהנים לא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים. דהא מצינן למימר דהאי הרחקה הוא דעבדי רבנן כדאשכחן בכמה דוכתי שעשו כמה מעלות בתרומה וכ״ש במעלה והרחקה כי האי. וכדאשכחן הרחקה בכמה דוכתי דלא למיטעי ביום המעונן. ומה דמקשי התוס׳ אפירש״י דהו״ל לאקשויי מפרק הערל לא ידענא מאי קשיא להו התם טפי מהכא. דהתם נמי לאו עיקר מקומה הוא אלא אגב גררא מייתי התם. וניחא ליה לאקשויי הכא שהוא תחילת הש״ס. ועוד נ״ל דהא דקאמר ממאי דהאי ובא השמש כו׳ לאו דבעיקר דינא מספקא לענין תרומה דבאמת מילתא פשיטא היא ממתני׳ דפ׳ י״ד דנגעים דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה. אלא עיקר קושיית הש״ס אהך ילפותא דברייתא דיליף לה מובא השמש כו׳ דביאת שמשו מעכב כו׳ דאדרבה מהאי קרא לא משמע מידי. דפשטא משמע טפי דכפרתו מעכבתו ומאי וטהר טהר גברא וכבר אפשר דהאי קרא לא איירי בתרומה אלא לענין קדשים וכדדייקינן ביבמות פרק הערל. והך מתני׳ דהעריב שמשו אוכל בתרומה לאו אהך קרא דובא השמש כו׳ קסמיך אלא אאידך קרא דובמלאת ימי טהרה. וכה״ג גופא יש לפרש הך דאמרינן במערבא כו׳ ובעו לה מיבעיא כו׳ היינו נמי בהך ילפותא מספקא אי קרא דובא השמש איירי בתרומה או בקדשים וכדפרישית. ופשיט לה שפיר מברייתא דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים ואס״ד דילפותא דתרומה מקרא דעד מלאת ימי טהרה א״כ צ״ה היכא רמיזא. אע״כ דילפותא דתרומה מובא השמש וטהר דהיינו צ״ה דמאי וטהר טהר יומא. ואף שמלשון רש״י ז״ל בשמעתין בד״ה מברייתא כו׳ משמע קצת שלא נתכוין לזה מ״מ הנלע״ד כתבתי ליישב דברי הש״ס לפי גירסת רש״י ותוס׳ שלפנינו. ולשון רש״י אפשר לפרש ג״כ בזה בדוחק והמבין יבין ויתבאר עוד בסמוך. ומאי דקשיא להו דהו״ל למכתב וזרח השמש אפשר לומר דזריחת השמש דכתיבא בכל דוכתי היינו זריחת השמש על הארץ והוא שעה אחת אחר הנץ החמה כמבואר בש״ע א״ח סימן נ״ח סעיף א׳ ע״ש מש״ה כתב ובא השמש דהיינו ביאת אורו והוא משעלה עמוד השחר דמהאי שעתא ראוי להביא כפרתו כדתנן להדיא בספ״ב דמגילה וכולן משעלה ע״ה כשר. ומצינו למימר דאף דבכל דוכתי ובא השמש לשון שקיעה מ״מ איכא למימר דמשמע נמי ביאת אורו ושאני הני דמוכח קרא דלא משמע ליה למידרש וטהר אלא כפשטא דקרא דוטהר היינו טהר גברא כנ״ל:
בא״ד ועוד בסמוך קמיבעיא ליה האי ובא השמש כו׳ תפשוט ממתני׳ העריב שמשו כו׳ עכ״ל והקשה מהרש״א ז״ל דטפי הו״ל לאקשויי ממתני׳ דהכא דקתני דזמן ק״ש משעה שהכהנים נכנסין כו׳ ע״ש. נ״ל דלק״מ דהא מתני׳ איכא לאוקמי דאיירי בהנך כהנים דלאו בני כפרה נינהו כגון בעל קרי ומגע שרץ וטמא מת דהנך ודאי בהערב שמש לחוד אוכלין בתרומה ואע״ג דדייק הש״ס לעיל דמדלא קתני במתניתין עד צ״ה היינו משום דאגב אורחא קמ״ל דכפרה לא מעכבא מ״מ איכא למימר דבמערבא לא אלים הך דיוקא למיפשט מיניה משום דבהך שיעור דכהנים כו׳ נמי שמעינן ליה שפיר לפי שהוא דבר ידוע משא״כ מברייתא פשיטא ליה שפיר דקתני סי׳ לדבר צה״כ ואפ״ה תני נמי משעה שהכהנים כו׳ ותרי שיעורי ל״ל אע״כ דאתי לאשמעי׳ דכפרה לא מעכבא בתרומה ומש״ה לא הקשו התוס׳ על פירש״י ממתני׳ דהכא אבל ממתני׳ דנגעים הקשו שפיר דהא קתני התם בהדיא העריב שמשו כו׳ וקתני עלה הביא כפרתו אוכל בקדשים אלמא דבמצורע גופא דבר כפרה הוא אפ״ה בהעריב שמשו לחוד אוכל בתרומה. וזה ברור לענ״ד ודו״ק:
דילמא [אולי] פירוש ״ובא השמש״ — ביאת אורו הוא, רק תחילתה של השקיעה, ומאי [ומה] פירוש ״וטהר״טהר גברא [יטהר האדם], שילך הכהן הטמא עם תחילת השקיעה, ויקריב את קרבנותיו (כפרתו) ורק אז יהא כשר לאכול את התרומה (תוספות)?!
Perhaps the expression: “And the sun sets and it is purified” refers to the very beginning of sunset, the setting of the sun’s light. According to that explanation, what does the expression and it is purified mean? It means that the person will become purified. After immersing, he will wait until the beginning of sunset, and only then will he be able to eat of his teruma (Tosafot).
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֲמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: א״כאִם כֵּן, לֵימַא קְרָא וְיִטְהַר! מַאי ״וְטָהֵר״, טְהַר יוֹמָא, כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי: אִיעְרַב שִׁמְשָׁא וְאִדַּכִּי יוֹמָא..

Rabba bar Rav Sheila said: If so, that: And it is purified, means that the priest goes and purifies himself, then let the verse say unambiguously: And he will become purified. Since the Torah does not employ that language, the conclusion is: What is the meaning of the expression: And it is purified? It means the day is pure, no residue of day remains, as people say colloquially: The sun has set and the day is purified.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם כן – דהאי וטהר לשון צווי הוא נימא קרא ויטהר, מאי וטהר.⁠1
אידכי – לשון עבר מן העולם, נתפנה העולם מן השמש.⁠2
1. כן בדפוסים. בכ״י לונדון 5975, פרמא 2589 חסר: ״מאי וטהר״.
2. כן בכ״י לונדון 5975, פרמא 2589 (לאחר תיקון). בדפוסים: ״נתפנה מן העולם השמש״.
אם כן לימא קרא ויטהר – אף על גב דבכמה מקומות כתיב וטהר. התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הוה ליה למכתב ויטהר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ טהר יומא. עתוי״ט רפ״ב דזבחים ד״ה וטב״י:
בהגהת מהרי״ב אחר תיבת ביה״ש. אבל קשה לי הא בשבת שם איתא דלר״י שיעור בה״ש ב׳ תלתי או ג׳ רביעי מיל וצ״ע:
על כך אמר רבה בר רב שילא: אם כן, שפירוש המלה ״וטהר״ הוא ציווי לכהן ללכת ולהיטהר, לימא קרא [יאמר הכתוב]: ״ויטהר״, וישתמש בביטוי חדמשמעי, ומאחר שלא נאמר בתורה כך, עלינו לומר שמאי [מה] פירוש ״וטהר״טהר יומא [טהר היום], ויהא זה כדאמרי אינשי [כפי שאומרים אנשים] כפתגם עממי: ״איערב שמשא, ואדכי יומא״ [שקעה השמש, ונטהר היום].
Rabba bar Rav Sheila said: If so, that: And it is purified, means that the priest goes and purifies himself, then let the verse say unambiguously: And he will become purified. Since the Torah does not employ that language, the conclusion is: What is the meaning of the expression: And it is purified? It means the day is pure, no residue of day remains, as people say colloquially: The sun has set and the day is purified.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בְּמַעֲרָבָא, הָא דְּרַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא לָא שְׁמִיעַ לְהוּ, וּבְעוֹ לָהּ מִיבַּעְיָא: הַאי ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ״, בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ הוּא, וּמַאי ״וְטָהֵר״, טְהַר יוֹמָא, אוֹ דִּילְמָא בִּיאַת אוֹרוֹ הוּא, וּמַאי ״וְטָהֵר״, טְהַר גַּבְרָא?

In the West, Eretz Yisrael, they did not hear this explanation given by Rabba bar Rav Sheila. They raised the dilemma: Does the expression: And the sun sets, refer to the actual setting of the sun, and does: And it is purified, mean the day clears away? Or perhaps it refers to the setting of its light at sunset, in which case what is the meaning of: And it is purified? It refers to the purification of the person. In other words, in Eretz Yisrael, they attempted to clarify the halakha based on the biblical passage, but were unable to do so.
רי״ףהערוך על סדר הש״סראב״ןספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אר
ארא(ברכות ב:) ביאת אורו מעכבתו פירוש ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת אורו ומאי וטהר טהר היום כלומר פנה היום והוא יציאת הכוכבי׳ ועונ׳ וטהר ליום ודלמא ביאת שמשו ומאי וטהר טהר גברא ועונה וטהר לגברא ועדיין לא פנה היום:
א. [ליכט.]
ממאי דהאי ובא השמש ביאת שימשו הוא, ששקע לגמרי דהיינו שעת צאת הכוכבים, דילמא ביאת אורו הוא, דהיינו כששקע אורו ואין אורו נראה בעולם הוי לילהא, א״כ לימא קרא ויטהר, דהוי משמע מיד כשיבא אור השמש ויטהר האיש, מאי וטהר טהר יומא, כלומר כשבא השמש וטהר היום לגמרי. דהיינו בשעה ששקע השמש לגמרי וטהר מן העולם דהיינו צאת הכוכביםב.
א. בראשונים הנ״ל ל״נ דהוי לילה, ובתוס׳ מפורש ׳ועדיין יש שהות ביום ׳וכו׳.
ב. מפרש כתוס׳ כאן וכ״ה בתוס׳ ר״י שירליאון בשם רבינו שמואל וכ״פ עוד ראשונים [אלא שהם מהפכים הגירסא: ממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו וכו׳]. ודלא כרש״י. עי׳ בריטב״א ובהערות שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במערבא, הא [בארץ ישראל, סברה זו] של רבה בר רב שילא לא שמיע להו [שמעו], ובעו לה מיבעיא [ושאלו אותה בשאלה]: האם האי [כתוב זה] ״ובא השמש״ כוונתו ביאת שמשו הוא, ומאי [ומה] פירוש ״וטהר״טהר יומא [טהר היום], או דילמא [שמא] ביאת אורו הוא, ומאי [ומה] פירוש ״וטהר״טהר גברא [יטהר האדם], שניסו לברר את ההלכה מתוך הכתוב, והגיעו לספק בהבנתו,
In the West, Eretz Yisrael, they did not hear this explanation given by Rabba bar Rav Sheila. They raised the dilemma: Does the expression: And the sun sets, refer to the actual setting of the sun, and does: And it is purified, mean the day clears away? Or perhaps it refers to the setting of its light at sunset, in which case what is the meaning of: And it is purified? It refers to the purification of the person. In other words, in Eretz Yisrael, they attempted to clarify the halakha based on the biblical passage, but were unable to do so.
רי״ףהערוך על סדר הש״סראב״ןספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וַהֲדַר פְּשַׁטוּ לַהּ מִבָּרַיְיתָא, מִדְּקָתָנֵי בַּבָּרַיְיתָא ״סִימָן לַדָּבָר, צֵאת הַכּוֹכָבִים״, שְׁמַע מִינַּהּ בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ הוּא, וּמַאי ״וְטָהֵר״? טְהַר יוֹמָא..

Ultimately they resolved this dilemma from a baraita. It was taught in a baraita that the time for the recitation of the evening Shema corresponds to the time when priests are permitted to eat of their teruma, a sign for which is the emergence of the stars. Therefore, derive from here that “and the sun sets” refers to the complete sunset, and the expression “and it is purified” means the day clears away, as the Sages in Babylonia concluded.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מברייתא – דקתני לקמן בשמעתין: משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן וראייה לדבר צאת הכוכבים, שמע מינה אין כפרתן מעכבתן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושאלה זו הדר פשטו לה [חזרו ופתרו אותה] מברייתא. מדקתני מה ששנינו] בברייתא שנקבעה שעת קריאת שמע משעה שהכהנים רשאים לאכול בתרומתם, סימן לדברצאת הכוכבים. הרי שמע מינה [למד ממנה] שיש להבין כי ״ובא השמש״ — ביאת שמשו הוא, ומאי [ומה] פירוש ״וטהר״טהר יומא [יטהר היום], וכפי שהגיעו לסיכום זה בבבל.
Ultimately they resolved this dilemma from a baraita. It was taught in a baraita that the time for the recitation of the evening Shema corresponds to the time when priests are permitted to eat of their teruma, a sign for which is the emergence of the stars. Therefore, derive from here that “and the sun sets” refers to the complete sunset, and the expression “and it is purified” means the day clears away, as the Sages in Babylonia concluded.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲמַר מָר: ״מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן״, וּרְמִינְהוּ: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין? מִשֶּׁהֶעָנִי נִכְנָס לֶאֱכוֹל פִּתּוֹ בְּמֶלַח, עַד שָׁעָה שֶׁעוֹמֵד לִיפָּטֵר מִתּוֹךְ סְעוּדָתוֹ..

In our mishna, the Master said: The beginning of the time for the recitation of the evening Shema is: From the time when the priests enter to partake of their teruma. The Gemara raises a contradiction to this opinion from a baraita that states that the time for the recitation of the evening Shema is: From when a poor person enters to eat his bread with salt until he rises from his meal.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משהעני – שאין לו נר להדליק בסעודתו.
משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח – תימא עני גופיה מתי יתפלל דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן ק״ש וכיון שבא זמן ק״ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל ברישא כדתניא לקמן (דף ד:) וקורא ק״ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ויש לומר דזמן תפלה הוי קודם לזמן סעודה דלאו דוקא משעני נכנס לאכול אלא פורתא מעיקרא קאמר שעד שיכינו לו סעודתו יקרא ויתפלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משעה שהעני נכנס לאכול פתו. איכא למידק, ועני מתי יקרא קריאת שמע, קודם לזמן הזה אינו יכול שלא הגיע זמנו, ואינו נכון לומר דבעניים נכרים קא יהיב שיעורא. ועוד דלמאן דיהיב שיעורא בשעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, הנהו אימת קראו. ואין לומר דיקראו לאחר אכילה, דהא תניא לקמן (ברכות ד:) לא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואחר כך אתפלל. ועוד דהא כיון שהגיע זמן המקרא, ואפילו סמוך לו קצת מלפניו לא יסב עד שיקרא, ואפשר דאפילו התחיל מפסיק לקריאת שמע, וכדמוכח בשבת (שבת ט:). ויש לומר דמשעה שהן נכנסין לאכול קתני ולא משעה שהן אוכלין, אלא הן נכנסין לאכול ואחרים מתקנין להם והן קורין בשעה שאחרים מכינין להם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משעה שהעני נכנס (לביתו) לאכול פתו במלח עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו – וא״ת ועני זה מתי יקרא את שמע וכי בעניים כותים יהיב שיעורא למילתיה, ור״ח גורס עד שעה שעומד לישן משמע לגירסתו שיתפלל ויקרא ק״ש אחר אכילתו קודם שילך לישן, ולא נהירא דאמרינן לקמן אדם בא מן השדה וכו׳ וקורא ק״ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך, וכן נמי קשה למ״ד לקמן בשעה שבני אדם נכנסין להסב דמשמע שיקרא ויתפלל אחר אכילה, וי״ל שיקרא ויתפלל בשעה שיכינו לו סעודתו ולהכי נקט משעה שעני נכנס משעה שרוב בני אדם נכנסין:
תוס׳ ד״ה משעה כו׳. מתי יתפלל כו׳. וכי בעני עו״ג יהי׳ שעורא. בספר חדות יעקב בשם גליון תוס׳ בכ״י:
א אמר מר [החכם] במשנתנו כי זמן תחילת קריאת שמע בערב הוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לדעה זו ממה ששנינו בברייתא: מאמתי קורין (קוראים) את שמע בערביןמשעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח, עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו.
In our mishna, the Master said: The beginning of the time for the recitation of the evening Shema is: From the time when the priests enter to partake of their teruma. The Gemara raises a contradiction to this opinion from a baraita that states that the time for the recitation of the evening Shema is: From when a poor person enters to eat his bread with salt until he rises from his meal.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) סֵיפָא וַדַּאי פְּלִיגָא אַמַּתְנִיתִין.. רֵישָׁא, מִי לֵימַא פְּלִיגִי אמתני׳אַמַּתְנִיתִין?.

The Gemara begins its analysis by clarifying whether there is an actual contradiction here, or whether different expressions are being employed to describe the same time. The latter clause of the baraita, which established that the time for the recitation of the evening Shema ends when a poor person rises from his meal, certainly disagrees with our mishna. Since the poor person clearly does not continue eating until the end of the first watch, this baraita certainly contradicts our mishna. With regard to the first clause of the baraita, however, which establishes the beginning of the time for the recitation of the evening Shema, shall we say that it disagrees with our mishna?
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סיפא ודאי פליגא אמתניתין – דקתני הכא עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה, והיינו לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל1 דדריש ובשכבך עד2 זמן שכיבה, ובמתניתין תנן: עד סוף האשמורה הראשונה.
1. כן בדפוסים. בכ״י לונדון 5975, פרמא 2589 חסר: ״מתוך הסעודה... ולא כרבן גמליאל״.
2. כן בכ״י לונדון 5975, פרמא 2589. בדפוסים: ״תחלת״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סיפא ודאי פליגי – דהא אמרינן דאינו נמשך זמן החיוב אלא עד שעה שעומד ליפטר וכו׳ וטפי הוא שיעור׳ דמתני׳ דאמר עד סוף האשמורה הראשונה.
ואינהו הוא דמקדמי ומחשכי – והיו עושים מלאכה אפי׳ אחר כלות היום. ת״ש והיה וכו׳, אלמ׳ ביום היו עושים מלאכה ולא בלילה. וא״ת ואמאי אמרינן שאין ראיה לדבר דהא ראיה גמורה היא דלילה הוא משעת צאת הכוכבים. י״ל דמשום הכי לא חשבינן לה ראיה גמורה משום דבק״ש אינה תלויה בלילה אלא בזמן שכיבה וה״ק אף על פי שאין ראיה לדבר דצאת הכוכבים הוי זמן ק״ש ואפי׳ הכי זכר איכ׳ דכיון שיציאת הכוכבים הוא לילה מסתמא זמן שכיבה הוא: קס״ד בני אדם היינו עניים. כלומר דשיעור׳ דבני אדם בערבי שבתות כשיעור׳ דעניים בימות החול משום שכיון שהעני אין לו אלא פת במלח אין לו להתאחר לתקן שום דבר אף בני אדם בערבי שבתות הכל מתוקן לסעודה ואין להם לעכב בכלום.
סיפא ודאי פליגי – דהא אמרינן דאינו נמשך זמן החיוב אלא עד שעה שעומד ליפטר וכו׳ וטפי הוא שיעורא דמתניתין דאמר עד סוף האשמורה הראשונה:
ומבררים תחילה אם אכן קיימת כאן מחלוקת, או שזו שיטה אחת שנאמרה באופני התבטאות שונים. סיפא [הסוף] של הברייתא, הקובעת את סוף זמן קריאת שמע בשעה שעומד העני להיפטר מתוך סעודתו ודאי פליגא אמתניתין [חלוקה על משנתנו], שוודאי שאין סעודת העני נמשכת עד סוף האשמורה, שהרי כעני ודאי סעודתו דלה ביותר ואינו מאריך בה. ואולם ביחס לרישא [ההתחלה] בברייתא הקובעת את תחילת זמן קריאת שמע של ערב יש לברר: מי לימא פליגא אמתניתין [האם לומר כי חולקת היא על משנתנו]?
The Gemara begins its analysis by clarifying whether there is an actual contradiction here, or whether different expressions are being employed to describe the same time. The latter clause of the baraita, which established that the time for the recitation of the evening Shema ends when a poor person rises from his meal, certainly disagrees with our mishna. Since the poor person clearly does not continue eating until the end of the first watch, this baraita certainly contradicts our mishna. With regard to the first clause of the baraita, however, which establishes the beginning of the time for the recitation of the evening Shema, shall we say that it disagrees with our mishna?
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לָא, עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁיעוּרָא הוּא..

The Gemara immediately rejects this idea: No, the time when the poor person eats and the time when the priest is purified and permitted to partake of his teruma are one and the same time.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עני וכהן – עני בכל לילה,⁠1 וכהן טמא לאכול בתרומה.⁠2
חד שיעורא הוא – בצאת הכוכבים.
1. כן בכ״י פרמא 2589. בדפוסים: ״כל לילותיו״.
2. כן בדפוסים. בכ״י לונדון 5975, פרמא 2589 חסר: ״בתרומה״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ לא עני וכהן חד שיעורא. ואי תיקשי ליתני מצאת הכוכבים דאפשר דהאי שיעורא עדיף ליה טפי משום דשיעורא דצ״ה איכא למטעי ביום המעונן. ועוד שאין הכל בקיאין בין כוכבים גדולים לבינונים. ומש״ה נקט שיעורא דעני דהוא שיעור ידוע. והא דמקשה לעיל אהא דתני משעה שהכהנים כו׳ ליתני משעת צ״ה משום שהכהנים לעצמן אין להם שיעור ידוע אלא בצ״ה. ועוד י״ל דתני שיעורא משום סיפא דתני עד שעה שעומד לפטור מתוך סעודתו:
ומיד דוחים הנחה זו: לא, זמן אכילתו של העני והזמן בו נטהר הכהן לאכול בתרומה חד שיעורא [שיעור אחד] הוא.
The Gemara immediately rejects this idea: No, the time when the poor person eats and the time when the priest is purified and permitted to partake of his teruma are one and the same time.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וּרְמִינְהוּ: מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לִקְרוֹת ק״שקְרִיאַת שְׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל פִּתָּן בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, דִּבְרֵי ר״מרִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים זַכָּאִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. סִימָן לַדָּבָר צֵאת הַכּוֹכָבִים.. ואע״פוְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: {נחמיה ד׳:ט״ו} ״וַאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים, מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים״, וְאוֹמֵר: {נחמיה ד׳:ט״ז} ״וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה״.

The Gemara raises a contradiction from the Tosefta: From when does one begin to recite Shema in the evening? From the time when people enter to eat their bread on Shabbat eve. This is the statement of Rabbi Meir. As they do in our mishna, the Rabbis say: From the time when the priests are eligible to partake of their teruma, a sign for which is the emergence of the stars. And although there is no explicit proof that the emergence of the stars is when one may begin to recite the evening Shema, there is an allusion in the book of Nehemiah to the fact that the emergence of the stars is generally considered the beginning of the night. As it is stated with regard to the building of the walls of Jerusalem: “And we perform the work, and half of them grasp their spears from dawn until the emergence of the stars” (Nehemiah 4:15). And it says: “That in the night they may be a guard to us, and may labor in the day” (Nehemiah 4:16). From here we ascertain that the day ends with the emergence of the stars.
רב האיי גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אוחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן וכו׳. שמעינן השתא דבין למתניתין ובין לבריתא עונת קרית שמע לרבנן משעה שהכהנים נכנסין לוכלב בתרומתן, דהיא שעת צאת הכוכבים, והכין הילכתא, דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
והאי דאקשינן דר׳ אליעזר אדר׳ אליעזר, דתניא מאמתי מתחילין לקרוא קרית שמע ערבית משעה שקדש היום בערבי שבתות, דברי ר׳ אליעזר, ותנן במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן, דברי ר׳ אליעזר, לאו למימרא דהאי דקתאני במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן לר׳ אליעזר בלחוד היא, אלא בין לר׳ אליעזר בין לרבנן הכי סבירא להו, דהא לא איפליגו רבנן עליה דר׳ אליעזר אלא בעד סוף, דר׳ אליעזר סבר עד סוף האשמורת הראשונה, ורבנן סברי עד חצות, אבל במשעה שהכהנים נכנסין לא פליגי, דאי לא סבירא להו לרבנן משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן אלא ר׳ אליעזר בלחוד הוא דסבירא ליה הכי, הוה להו לרבנן לאיפלוגי עליה במשעה כדאיפליגו עליה בעד סוף, ומדלא איפליגו עליה אלא בעד סוף שמעינן דבין לר׳ אליעזר בין לרבנן כולהו סבירא להו משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן.
א. מקור הזיהוי: רי״ף. ונראה שהדברים שאובים מפירושו של רבינו, מכך שכתב רבינו לעיל (ב.) בהדיא שעתיד הוא לפרש במקומו את הבנת הגמ׳ בדברי המשנה בתחילת זמן ק״ש, האם הוי דברי ר׳ אליעזר או סתם משנה. ועוד, שהרשב״א הביא דברים אלו בשם הרי״ף וכל הגאונים (כ״ה ברשב״א דפו״ר). והרי זה כדרכו של הרי״ף, שרגיל הוא להעתיק קטעים רבים מדברי רה״ג מבלי לקרוא שמו עליהם, ובפרט במסכתא זו, וכפי שהתבאר במבוא.
ב. -מלאכול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בערבי שבתות – ממהר לאכול1 שהכל מוכן.
שאין ראייה לדבר – שהיום כלה בצאת הכוכבים, זכר לדבר איכא.⁠2
1. כן בכ״י פרמא 2589. בדפוסים: ״ממהרין לסעודה״.
2. כן בדפוסים. בכ״י פרמא 2589 חסר: ״איכא״.
אע״פ שאין ראיה לדבר – ראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואף על פי שאין ראיה לדבר. כלומר: שאין ראיה שיהא זה זמן המקרא.
תנו רבנן מאימתי מתחילין לקרוא קרית שמע בערבין משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות דברי רבי מאיר. פי׳ דהתם מיקרי זמן תחילת שכיבהא, דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא פעמים אלו ופעמים אלו, לומר שדרכן של בני אדם לפעמים לישן בזמן זה, וכיון דכן שפיר מיקרי זמן שכיבה ולא שייך למימר הכא מיעוטא הוא דמנהגא דכולי עלמא הוא מיהו זימנין הני וזימנין הניב. והא דאמרינן משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן וכן משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, פי׳ משעה שנכנסים חייבין לאלתר להתפלל קודם שיאכלו, דמיקרי קרית שמע ומיכל בהדדי לא אפשרג.
וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים, ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואומר (והיה) [והיו] לנו הלילה משמר והיום מלאכה. כלומר מכלל דשעה שפורשין ממלאכה דהיינו צאת הכוכבים לילה הואד.
[רי״ף א, ב] כתב רבנו ז״ל שמעינן השתא דבין למתניתין בין לברייתא עונת קרית שמע בערבין לרבנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דהיא שעת צאת הכוכבים והכין הילכתא דיחיד ורבים הלכה כרבים. והאי דאקשינן דרבי אליעזר אדרבי אליעזר דתניא מאימתי מתחילין לקרות קרית שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי רבי אליעזר ותנן במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דברי רבי אליעזר, לאו למימרא דהאי דקתני במתני׳ משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן לרבי אליעזר בלחוד הוא, אלא בין לרבי אליעזר בין לרבנן הכין סבירא להו, דהא לא איפליגו רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בעד סוף, דרבי אליעזר סבר עד סוף האשמורת הראשונה ורבנן סברי עד חצות, אבל במשעה שהכהנים נכנסין לא פליגי, דאי לא סבירא להו לרבנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן אלא רבי אליעזר בלחוד הוא דסבירא ליה הכי הוה להו לרבנן לאיפלוגיה עליה במשעה כדאיפליגי עליה בעד סוף ומדלא איפליגו עליה אלא בעד סוף שמעינן להו דבין לרבי אליעזר בין לרבנן כולהו סבירא להו משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, וכיון דסבירא ליה לרבי אליעזר בהדי רבנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואשכחינן ליה בברייתא דסבירא ליה משעה שקדש היום בערבי שבתות אקשינן דידיה אדידיה ופרקינן תרי תנאי ואליבא דרבי אליעזר, ולהאיך פירוקא בתרא דאמרינן איבעית אימא סיפא רבי אליעזר רישא לא רבי אליעזר ברירא מילתא דמשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן לרבנן בלחוד היא ולאו רבי אליעזר, הילכך בין לפירוקא קמא בין לפירוקא בתרא האי דקתני במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן איתה לרבנן וכיון דאיתה לרבנן עבדינן כותייהוה עד כאן.
א. מתבאר בדברי רבינו דזמן אכילה בע״ש לפני צאה״כ הוא דלכן הוצרך לפרש דאי״ז מיעוט שמקדימין אלא כולם לפעמים מקדימין. וכן מבואר בתוס׳ ב, א ד״ה מאימתי ב, ב ד״ה ואי (ע״ש ברשב״א ומהרש״א) ג, א ד״ה קשיא, אבל ברש״י ג, א ד״ה קשיא ב, ב ד״ה נכנסין מבואר דזמן אכילה לאחר צה״כ וכ״כ המאירי יעו״ש שהאריך בזה והוכיח כן מהירושלמי, וכן מבואר ברשב״א דבנ״א בער״ש היינו שיעורא דעני, וכן מוכח בדברי רה״ג שהביא הרשב״א שסובר דמד״א דזמנה משקדש היום לאו משום התחלת שכיבה אלא משום דתחלת הלילה הוא ואין בין שקדש היום לצאה״כ אלא שעה שכהנים טובלין ושאר תנאי מאחרי לה לאחר צאה״כ דלא סגי להו בתחילת הלילה אלא בעו גם תחילת שכיבה, אבל דעת רבינו והתוס׳ דלא תליא מילתא בלילה כלל כי אם בזמן שכיבה והנהו דמקדמי לה משום דחשוב התחלת זמן שכיבה לפני צאה״כ וכן דעת רוב הראשונים, ועיין מלחמות (ב, א) דסובר על דרכו של רה״ג דתלי בלילה ויום.
ב. מבואר דעת רבינו דאין מתחשבין עם המיעוט כי אם במנהג כלל העולם ולכן צריך לפרש דכל העולם לפעמים קורה שמקדימין, והמחלוקת בסוגיין האם מתחשבים במקרים אלו או דאזלינן בתר הזמן הרגיל של בנ״א שהוא מצאה״כ ואע״פ דגם בדרך הרגיל אין בנ״א ישנים כבר מצאה״כ דהא בימות החול נכנסים לאכול אחר צאה״כ אך מ״מ שכיח הוא שהולכים לשכב בצאה״כ משא״כ לפני כן, ועיקר הדבר מבואר עוד בדברי רבינו להלן ח, ב ושם ט, א. ויעו׳ מש״כ בזה לעיל הע׳ 3. אך בשאר ראשונים בסוגיין מבואר דלתנאי דמקדמי מתחשבין בהמיעוט, יעו׳ מאירי ופסקי רי״ד ותשו׳ הרא״ש כלל ד אות ה ור״י מלוניל ושא״ר, ויעו׳ תוס׳ מגילה כ, ב ד״ה והיה.
ג. קשיא ליה דאם משנכנסין לאכול הוא זמן ק״ש הרי דאין נכנסין לאכול אלא קורין ק״ש דאסור לאכול לפני ק״ש ותפלה משהגיע זמנם, ותי׳ דהא לא קאמר משאוכלים אלא שנכנסים דכשנכנסים מתפללים ואח״כ אוכלים, וכ״כ הרשב״א. וילה״ע דרבינו הק׳ ממתני׳ והרשב״א לא הק׳ מזה וי״ל דמתניתין איכא לפרושי משמותרים לאכול. ולמ״ש רש״י במתני׳ ע״פ הירושלמי דמנהגם היה לקרות ולהתפלל מבעו״י ויוצאין יד״ח בק״ש שעל המטה ל״ק קו׳ הראשונים דהא מוכח לד׳ רש״י דבכה״ג הקלו דאין איסור לאכול לפני שקורא ק״ש אלא אוכל ואח״כ קוראה על מטתו לציד״ח כמש״כ המג״א סי׳ רלה סק״ב.
ד. ברש״י ד״ה שאין וד״ה ת״ש משמע דבא להוכיח דאין היום כלה לפני צאה״כ מששקעה חמה מדקרי כל עת מלאכה יום, אבל בדברי רבינו משמע דמייתי ראיה דבצאה״כ לילה הוא ולא אח״כ, ומה שאמרו בגמ׳ מאי ואומר וכ״ת מכי ערבא שימשא ליליא הוא וכו׳ לדברי רבינו אינו אלא לפרש מאי ואומר אבל עיקר הזכר לדבר הוא לענין דלילה הוא מצאה״כ, ובאמת הרי מבואר בדברי רבינו לעיל דלא תליא זמן ק״ש בלילה כי אם בזמן שכיבה, ויעו׳ תוס׳ מגילה כ, ב דמה״ט אינו ראיה אלא זכר בלבד, וא״כ הרי גם אם היה לילה משקיעת החמה לא היה זמן ק״ש משקיעת החמה וע״כ לא בא להוכיח דאין תחילת הלילה משקיעה״ח אלא בא להוכיח דמצאה״כ חשוב כבר לילה וכיון דחשוב לילה מסתמא זמן שכיבה הוא, ורש״י שפירש לענין דאינו לילה קודם לכן, אע״פ דפשט דבריו בסוגיין דתליא בזמן שכיבה ולא בתחילת הלילה ודלא כרב האי גאון שהביא הרשב״א, נראה דרש״י מפרש דמייתי זכר לדבר לענין דכהנים אוכלים מצאה״כ דובא השמש וטהר לאו שקיעה״ח אלא צאה״כ וכן מוכח ברש״י ב, א שכתב על מה שאמרו בגמ׳ דכהנים אוכלים בתרומה מצאה״כ ופירש״י שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן והיינו דילפינן מהנך קראי דהיום כלה בצאה״כ ולא קודם לכן, ועיין ברש״י דמבואר דלענין עיקר הראיה דחשיב יום זכר הוא ולא ראיה ודלא כתוס׳ הנ״ל דלענין ק״ש הוא דליכא ראיה.
ה. יעו׳ בדברי רבינו להלן ה, א ולהלן יג, ב מה שכתב ביישוב המנהג להקדים קרית שמע לפני צאת הכוכבים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואע״פ שאין ראי׳ לדבר זכר לדבר – וא״ת והלא ראיה גדולה היא דדרשינן מיניה במגילה [דף כ:] דמצאת הכוכבים עד עמוד השחר הוי לילה לענין כל דבר שמצותו בלילה, וי״ל דודאי לילה אבל לענין שכיבה שתהא זמנה באותה שעה אינה אלא זכר, ותימא כיון דקיי״ל דצאת הכוכבים לילה הוא ואמרינן בשילהי במה מדליקין כוכב א׳ יום ב׳ ביה״ש ג׳ לילה א״כ למה נחלקו תנאים לענין ביה״ש ניחזי אנן בכוכבים, וי״ל לפי שאין אנו בקיאין בשיעור הכוכבים דאמרינן התם לא גדולים הנראין ביום ולא קטנים הנראין בלילה אלא בינונים, ותימא למה לא נחלקו כמו כן בעמוד השחר ויתנו בו זמן מתי הוא, וי״ל לפי שזמנו קבוע מתי הוא והכי איתא בירושלמי (כמה) ר׳ חנינא חבריהון דרבנן בעי כמה דתימר בערבית נראו ג׳ כוכבים אע״פ שהחמה נתונה באמצע ויימר אף בשחרית כן אמר (רבא) [ר׳ בא] כתיב השמש יצא על הארץ וכתי׳ ובא השמש וטהר הקיש יציאתו לביאתו מה ביאתו משיתכס׳ מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות א״ר (אבא) [בא] כתיב הבקר אור התור׳ קראה לבוקר אור תני ר׳ ישמעאל בבקר בבקר [שמות י״ט] כדין ליתן תחום לבקרו של בקר א״ר יוסי בר בון אם אומר אתה ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין [ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין א״ר הונא] נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפיק אע״ג דלא נפק אמרי דנפק שרי (מלכא) על לא אמרי דעל עד שעתא דייעול:
וכדי לברר את הנושא רמינהו [משליכים, מביאים מן התוספתא] שכך שנינו בה: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערביתמשעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים כמשנתנו: משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן. וסימן לדבר: צאת הכוכבים. ואף על פי שאין ראיה מפורשת לדבר זה ששעת צאת הכוכבים היא תחילת הזמן לקריאת שמע של ערבית, לכל הפחות יש זכר לדבר שצאת הכוכבים נחשב כרגיל תחילתו של הלילה, כי כאשר מספר נחמיה על בנין החומה בימי בית שני נאמר: ״ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים״ (נחמיה ד, טו), ואומר עוד: ״והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה״ (נחמיה ד, טז), הרי שהיום מסתיים עם צאת הכוכבים.
The Gemara raises a contradiction from the Tosefta: From when does one begin to recite Shema in the evening? From the time when people enter to eat their bread on Shabbat eve. This is the statement of Rabbi Meir. As they do in our mishna, the Rabbis say: From the time when the priests are eligible to partake of their teruma, a sign for which is the emergence of the stars. And although there is no explicit proof that the emergence of the stars is when one may begin to recite the evening Shema, there is an allusion in the book of Nehemiah to the fact that the emergence of the stars is generally considered the beginning of the night. As it is stated with regard to the building of the walls of Jerusalem: “And we perform the work, and half of them grasp their spears from dawn until the emergence of the stars” (Nehemiah 4:15). And it says: “That in the night they may be a guard to us, and may labor in the day” (Nehemiah 4:16). From here we ascertain that the day ends with the emergence of the stars.
רב האיי גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַאי ״וְאוֹמֵר״?

Even before analyzing these sources, the Gemara seeks to clarify a confusing element in the Tosefta. In their biblical proof, the Rabbis do not suffice with one verse, but rather they say: And it says…and they cite an additional verse. What is added by this use of: And it says? It seems superfluous, as the entire proof appears in the first verse.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד לפני שדנים בהשוואת המקורות, מבררים תמיהה מסויימת בלשון התוספתא. בהוכחתם מן המקרא אין חכמים מסתפקים בפסוק אחד, אלא מוסיפים עוד ״ואומר...״, אך לכאורה אין צורך בתוספת זו שהרי כל ההוכחה מצויה כבר בפסוק הראשון, ואם כן מאי [לשם מה] מוסיפים ״ואומר״?
Even before analyzing these sources, the Gemara seeks to clarify a confusing element in the Tosefta. In their biblical proof, the Rabbis do not suffice with one verse, but rather they say: And it says…and they cite an additional verse. What is added by this use of: And it says? It seems superfluous, as the entire proof appears in the first verse.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְכִי תֵּימָא, מִכִּי עָרְבָא שִׁמְשָׁא, לֵילְיָא הוּא, וְאִינְהוּ דְמַחְשְׁכִי וּמַקְדְּמִי! ת״שתָּא שְׁמַע ״וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה״.

The Gemara answers that the first verse was not sufficient. As, if you say that night begins when the sun sets, but the workers stayed late and arrived early; i.e., due to the importance of their task they worked even into the night. In anticipation of this objection, the second verse was cited to teach: Come and hear, as it is stated: “That in the night they may be a guard to us, and may labor in the day,” the time between dawn and the emergence of the stars is explicitly referred to as “day,” proving that night begins with the emergence of the stars.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דמחשכי – ועושין מלאכה בלילה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים.
ומקדמי – ומשכימין קודם היום דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה, והם מקדימין מעלות השחר דהוי כמו מהלך ה׳ מילין (בבלי פסחים צ״ג:).⁠1
תא שמע והיה לנו הלילה משמר – מדקאמר והיום מלאכה אלמא האי דעבר מעלות השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא. וזכר לדבר איכא דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום.
1. כן בדפוסים. בכ״י פרמא 2589 מופיע נוסח אחר שבו חוברו ד״ה ״דמחשכי״ וד״ה ״ומקדמי״ לביאור אחד: ״דמחשכי ומקדמי – שהיו מאחרין ומקדימין למלאכה ולעולם מעלות השחר לאו יומא הוא דהוא נמי מהלך ה׳ מילין עד הנץ החמה.״
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואינהו הוא דמקדמי ומחשכי והיו עושים מלאכה אפילו אחר כלות היום. תא שמע והיה וכו׳ אלמא ביום היו עושים מלאכה ולא בלילה – וא״ת ואמאי אמרינן שאין ראיה לדבר דהא ראיה גמורה היא דלילה הוא משעת צאת הכוכבים. יש לומר דמשום הכי לא חשבינן לה ראיה גמורה משום דבקריאת שמע אינה תלויה בלילה אלא בזמן שכיבה. והכי קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דצאת הכוכבים הוי זמן קריאת שמע (ו)⁠אפילו הכי זכר איכא דכיון שיציאת הכוכבים הוא לילה מסתמא זמן שכיבה הוא:
ומשיבים: אין די בפסוק הראשון לבדו, לפי שאפשר להקשות: וכי תימא [ואם תאמר] כי מכי ערבא שמשא, ליליא [מכאשר ששוקעת השמש, לילה] הוא, ואינהו דמחשכי ומקדמי [והם שהחשיכו והקדימו], שמשום חשיבות העבודה עבדו גם בלילה, על כן תא שמע [בוא ושמע] הוכחה מן הפסוק ״והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה״ שהזמן בין עלות השחר לצאת הכוכבים נקרא בפירוש ״יום״.
The Gemara answers that the first verse was not sufficient. As, if you say that night begins when the sun sets, but the workers stayed late and arrived early; i.e., due to the importance of their task they worked even into the night. In anticipation of this objection, the second verse was cited to teach: Come and hear, as it is stated: “That in the night they may be a guard to us, and may labor in the day,” the time between dawn and the emergence of the stars is explicitly referred to as “day,” proving that night begins with the emergence of the stars.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּעָנִי וּבְנֵי אָדָם חַד שִׁעוּרָא הוּא, וְאִי אָמְרַתְּ עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, חֲכָמִים הַיְינוּ רִבִּי מֵאִיר!

In analyzing the three opinions regarding the beginning of the period for the recitation of the evening Shema, the Gemara begins with the supposition: It might enter your mind to say that the time when the poor person typically eats his meal and the time when ordinary people eat their Shabbat evening meal are one and the same time, since in both cases those eating would seek to begin their meals as early as possible, as, for different reasons, they are unable to kindle additional lights to illuminate their meal. And, if you say that the time of the poor person’s meal and the time when the priest is purified and permitted to partake of his teruma are one and the same time, then the opinion of the Rabbis is identical to that of Rabbi Meir. What is their disagreement?
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קס״ד1בני אדם היינו עניים, כלומר בני אדם בערבי שבתות ועניים בימות החול חד שיעורא הוא.
1. כן בכ״י פרמא 2589. בדפוסים נוסף כאן: ״רוב״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קא סלקא דעתך בני אדם היינו עניים – כלומר דשיעורא דבני אדם בערבי שבתות כשיעורא דעניים בימות החול משום שכיון שהעני אין לו אלא פת במלח אין לו להתאחר לתקן שום דבר אף בני אדם בערבי שבתות הכל מתוקן לסעודה ואין להם לעכב בכלום:
כדי להשוות את שלוש השיטות בקביעת זמן תחילת קריאת שמע, הועלתה מתחילה השערה קא סלקא דעתך [עלה על דעתך] לומר שהזמן בו אוכל עני את סעודתו כרגיל, והזמן שבו אוכלים בני אדם סתם את סעודתם בליל שבת חד שעורא [שיעור אחד] הוא, כיון שבשני המקרים חפצים להקדים ככל האפשר את זמן הסעודה משום שאין רוצים (או יכולים) להדליק נרות נוספים להאיר בשעת האוכל. ואולם, אי אמרת [אם אומר אתה] כי זמן סעודת העני והזמן שכהן שנטהר מטומאתו רשאי לאכול בתרומה חד שעורא [שיעור אחד] הוא, מכאן ששיטת חכמים היינו [זוהי] בדיוק שיטת ר׳ מאיר, ומה היא איפוא המחלוקת ביניהם?
In analyzing the three opinions regarding the beginning of the period for the recitation of the evening Shema, the Gemara begins with the supposition: It might enter your mind to say that the time when the poor person typically eats his meal and the time when ordinary people eat their Shabbat evening meal are one and the same time, since in both cases those eating would seek to begin their meals as early as possible, as, for different reasons, they are unable to kindle additional lights to illuminate their meal. And, if you say that the time of the poor person’s meal and the time when the priest is purified and permitted to partake of his teruma are one and the same time, then the opinion of the Rabbis is identical to that of Rabbi Meir. What is their disagreement?
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֵלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, עָנִי שִׁעוּרָא לְחוֹד וְכֹהֵן שִׁעוּרָא לְחוֹד. לָא, עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, וְעָנִי וּבְנֵי אָדָם לָאו חַד שִׁעוּרָא הוּא..

Rather, what we said previously must be rejected, and instead learn from this that there is a separate time for the poor person and a separate time for the priest. However, this conclusion is based on the assumption that the time of the poor person and the time of people are the same. That too can be rejected with the assertion that, no, the time of the poor person and the priest are one and the same time, and the time of the poor person and people are not the same. Accordingly, the opinion expressed by the tanna in our baraita is identical to that of the other tanna’im, and only Rabbi Meir disagrees with them.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם לא עני וכהן חד שיעורא ועני ובני אדם לאו חד שיעורא. הא דלא מדקדק הכא הש״ס הי מינייהו מאוחר כדדייק בסמוך. נראה משום דהכא ע״כ דכהן מאוחר מבני אדם. דהא רבנן אמילתיה דר״מ קיימי ומייתי מקראי דוהיו לנו הלילה משמר כו׳. ומשמע שבא לסתור בזה דברי ר״מ א״כ ממילא משמע דלר״מ מכי ערבא שמשא ליליא. והיינו שיעורא דבני אדם ואם כן ממילא שמעינן דשיעורא דכהנים מאוחר כנ״ל:
אלא על כן יש לדחות את מה שאמרנו, ולומר כי שמע מינה [למד מכאן] ש׳עני׳ הוא שעורא [שיעור] לחוד ו׳כהן׳ הוא שעורא [שיעור] לחוד. ואולם דברים אלה היו מבוססים רק על הנחה כי ׳עני׳ ו׳בני אדם׳ זהים הם, ואפשר לדחות את המסקנה הזו, ולומר כי לא כן הוא, אלא ׳עני׳ ו׳כהן׳ חד שעורא [שיעור אחד] הוא, ודווקא ׳עני׳ ו׳בני אדם׳ לאו חד שעורא [לא שיעור אחד] הוא, ודעת התנא בברייתא זהה לשיטת שאר התנאים, ורק ר׳ מאיר לבדו חולק עליהם.
Rather, what we said previously must be rejected, and instead learn from this that there is a separate time for the poor person and a separate time for the priest. However, this conclusion is based on the assumption that the time of the poor person and the time of people are the same. That too can be rejected with the assertion that, no, the time of the poor person and the priest are one and the same time, and the time of the poor person and people are not the same. Accordingly, the opinion expressed by the tanna in our baraita is identical to that of the other tanna’im, and only Rabbi Meir disagrees with them.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְעָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא? וּרְמִינְהוּ: מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לִקְרוֹת שְׁמַע בָּעֲרָבִין? מִשָּׁעָה שֶׁקָּדַשׁ הַיּוֹם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, דִּבְרֵי ר׳רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים מְטוֹהָרִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים טוֹבְלִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. אָמַר לוֹ ר׳רִבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא כֹּהֲנִים מִבְּעוֹד יוֹם הֵם טוֹבְלִים! ר׳רִבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: מִשָּׁעָה שֶׁעָנִי נִכְנָס לֶאֱכוֹל פִּתּוֹ בְּמֶלַח. ר׳רִבִּי אַחַאי, וְאָמְרִי לַהּ ר׳רִבִּי אֲחָא, אוֹמֵר: מִשָּׁעָה שֶׁרוֹב בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לְהָסֵב..

And is the time of the poor person and the priest the same? The Gemara raises a contradiction to this approach from another baraita, in which other opinions regarding the time for the recitation of the evening Shema are cited: From when does one begin to recite the evening Shema?
From the time when the day becomes sanctified on the eve of Shabbat, this is the statement of Rabbi Eliezer, who established an earlier time for Shema.
Rabbi Yehoshua, like our mishna, says: From the time when the priests are eligible to partake of their teruma.
Rabbi Meir says: The time for the recitation of Shema begins before the priests were purified, from when the priests immerse themselves in order to partake of their teruma.
Rabbi Yehuda said to Rabbi Meir: How is it possible that the time for the recitation of the evening Shema corresponds to the time of the priests’ immersion? Do the priests not immerse themselves during the day, so that with nightfall and the onset of a new day they will be purified? If so, how can that time be called night?
Rabbi Ḥanina says that the time for the recitation of the evening Shema begins when the poor person enters to eat his bread with salt.
But Rabbi Aḥai, and some say Rabbi Aḥa, says: From the time when most people enter to recline at their meal during the week.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משעה שקדש היום בערבי שבתות – היינו1 בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, וכיון דספק הוא, קדש היום מספק.
משעה שהכהנים טובלין – היינו קודם בין השמשות כדי שיהא להם2 בין השמשות להערב3 שמש. והכי אמרינן בבמה מדליקין (בבלי שבת ל״ה.): דזמן טבילה הוי קודם בין השמשות מעט.
והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין – רבי יהודה לטעמיה דאמר בבמה מדליקין (בבלי שבת ל״ה.): בין השמשות – כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים קרוי בין השמשות, והוי ספק, הילכך טבילה דמיקמי הכי מבעוד יום הוא, ולאו זמן שכיבה הוא.⁠4 ולקמן מפרש מאי אהדר ליה רבי5 מאיר.
נכנסין להסב – אית דאמרי בימות החול, ואית דאמרי בערבי שבתות.⁠6 ומכל מקום מאוחר7 הוא לכולן.⁠8
1. כן בדפוסים. בכ״י פרמא 2589: ״והיינו״.
2. כן בכ״י פרמא 2589. בדפוסים נוסף כאן: ״קודם״.
3. כן בכ״י פרמא 2589. בדפוסים: ״הערב״.
4. כן בדפוסים. בכ״י פרמא 2589 חסר: ״הוא״.
5. כן בדפוסים. בכ״י פרמא 2589: ״לר׳⁠ ⁠״.
6. כן בכ״י פרמא 2589. בדפוסים: ״ואית דאמרי בשבתות״.
7. כן בכ״י פרמא 2589 ובדפוסים. בכ״י לונדון 5975: ״מואחר״, וכן גם בהמשך.
8. כן בכ״י לונדון 5975. בכ״י פרמא 2589: ״מכולן״. בדפוסים: ״(לכולם)״, ומהרש״א כתב שצריך למחוק את המילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי אחאי ואמרי לה רבי אחא אומר, משעה שבני אדם נכנסים להסב. פירש רש״י ז״ל: אית דאמרי בחול ואית דאמרי בשבת. ובודאי משמע כפירוש הראשון, דהא כיון דאסיקנא הכא דשיעורא דעני לחוד ודכהן לחוד, מסתמא נראה דהדרינן למאי דסבירא לו מעיקרא דעני ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא אית להו, וכיון שכן רבי אחאי היינו ר׳ חנינא, אלא דמשעה שבני אדם נכנסין להסב בימות החול קאמר והם מתאחרים יותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ אחאי ואמרי לה ר׳ אחא משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב – פרש״י בלשון אחר בערבי שבתות, ולא נהירא דלפי מאי דמסקינן דעני וכהן לאו חד שיעורא משמע שחוזר לסברתו הראשונה להא דקאמר דעני ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא הוי דאל״כ אלא תלתא שיעורא הוו א״כ הי׳ לו לדקדק עני ובני אדם הי מיניהו מאוחר אלא עני ובני אדם חד שיעורא וא״כ קשיא דר׳ אחא היינו ר׳ חנינא, הילכך נראה כפי׳ שני דבחול איירי ופשיט ליה שהוא מאוחר מכולם שאין דרך בני אדם למהר סעודתן בחול דהא מתעסקין בצרכיהן קצת בבואם מבית הכנסת קודם שיאכלו:
משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן – דהיינו יציאת הכוכבים: ר׳ מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן, דהיינו קודם בין השמשות היו טובלין כדי שיערב השמש עליהם בטבילה. ר׳ יהודה אומר וכו׳ ר׳ אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב, פירוש זה השיעור מאוחר לכולן כלומר משעה שרוב בני אדם נכנסין מן השוק שספרו זה עם זה: הי מינייהו מאוחר מסתבר׳ דעני מאוחר דאי ס״ד עני מוקדם ר׳ חנינא היינו ר׳ אליעזר. פירוש דודאי קודם צאת הכוכבים ליכא למיתלי שיעור׳ אחרינא אלא קדש היום או שיהא יום לגמרי דליכ׳ למימר דשיעורא דעני פורתא קודם יציאת הכוכבים כדאוקימנ׳ לקמן במילת׳ דר׳ מאיר דסבר בין השמשות דר׳ יוסי קודם יציאת הכוכבים כהרף עין דשיעור אכילת עני לא איפשר דהוי שיעור מכוון שיהא כל הזמן ברגע אחד אלא ודאי לא איפשר למימר גבי עני אלא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום.
משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן – דהיינו יציאת הכוכבים:
ר׳ מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן – דהיינו קודם בין השמשות היו טובלין כדי שיערב השמש עליהם בטבילה:
ר׳ יהודה אומר וכו׳ ר׳ אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב – פירוש זה השיעור מאוחר לכולן כלומר משעה שרוב בני אדם נכנסין מן השוק שספרו זה עם זה:
פרש״י בד״ה נכנסין כו׳ מ״מ מאוחר כו׳ עכ״ל כצ״ל ומלת לכולם שכתוב כאן בפרש״י שלפנינו נראה שטעות הוא שהרי כתוב אחר כך הי מינייהו מאוחר לכולם דעני או כהן כו׳ וכן נראה מדברי התוס׳ שכתבו דא״כ ר״מ היינו רבי אחאי לפירש״י כו׳ דהיינו בע״ש כו׳ וא״כ ע״כ כהנים נכנסים לאכול בתרומתן ע״כ יותר מאוחר מדרבי אחאי ודו״ק:
שם מאימתי מתחילין כו׳ משעה שקידש כו׳. וכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו בשם רבינו האי גאון ז״ל דמפרש טעמא דכל חד וחד מהנך תנאי ע״ש ותמצא נחת. אמנם במ״ש דטעמא דר״א דאמר משעה שקידש כו׳ היינו משום דס״ל ובא השמש היינו תחילת שקיעה ומאי וטהר טהר יומא. ולכאורה יש לתמוה טובא חדא דאכתי מאי ענין זמן ק״ש דתלי בזמן שכיבה לאכילת תרומה דילפינן מובא השמש. דאע״ג דבמתני׳ נמי יהיב שיעורא לזמן אכילת תרומה והיינו משעת צ״ה לאו דחד טעמא אית ליה לתרווייהו. אלא להא טעמא לחוד דק״ש בהאי שעתא הוה זמן שכיבה. ובתרומה טעמא לחוד דבהאי שעתא הוה ובא השמש וטהר גברא. ותנא סימנא בעלמא קיהיב משא״כ לדברי רבינו האי ז״ל שרצה לפרש טעמא דמילתא אליבא דר״א הדרא קושיא לדוכתיה מאי ענין זה לזה. מיהו לפי מה דפרישית לעיל במתני׳ מטעמא דנפשאי דשיעור זמן ק״ש דהוה משעת צ״ה היינו נמי מקרא דובא השמש דכתיב גבי תפלה א״כ לפ״ז נתיישב שפיר דברי הגאון ז״ל דהא בהא תליא אלא שאין זה במשמעות לשונו. לכך נראה יותר דסברת הגאון דזמן שכיבה תליא בזמן אכילה כמ״ש הראב״ן א״כ כיון דבהאי קרא כתיב ואחר יאכל מן הקדשים משמע דזמן אכילה היא ומסברא נמי אית לן למימר כיון דטמאים אסורים לאכול עד האי שעתא איקרי שפיר זמן שכיבה דהיינו סמוך לשכיבה כמ״ש. ואין לתמוה על הגאון במ״ש דלר״א זמן אכילת תרומה בתחלת שקיעה אע״ג דלא אישתמיט בכולא תלמודא לומר הכי משום דר״א גופא מודה דמדרבנן אסור עד צ״ה וכדפרישית לעיל:
וכל זה כתבתי לשיטת הגאון ולולי שאיני כדאי היה נ״ל לפרש בדרך אחר משום שנ״ל דוחק גדול לומר דכל הני תנאי פליגי בזמן ק״ש דאורייתא. דלכאורה אין לספק בזמן שכיבה דאורייתא אלא בא׳ מג׳ פנים או שנאמר דכל חד וחד קודם שכיבה שלו. או דהכל תלוי בשכיבה לרוב בני אדם. או דמיד משיתחיל זמן שכיבה לשום אדם מתחיל זמן ק״ש כדקי״ל זריזין מקדימין למצות. א״כ ממילא תו א״א לפרש להעמיד מחלוקת דכל הני תנאי בשיעורי טובא שאין טעם לדבר שיחלוקו במציאות. לכך היה נ״ל לפרש דכל הני תנאי לאו בשיעורא דאורייתא פליגי דמדאורייתא בודאי ליכא אלא בא׳ מג׳ פנים שזכרנו מיהו לעולם פשטא דקרא דסמוך לשכיבה בעינן היינו אחר זמן אכילה דהוה ביממא כדאיתא ביומא אלא דכל הנך תנאי דפליגי בשיעורא דזמן ק״ש היינו בשיעורא דרבנן קמיפלגי א׳ שתקנו תפלת ערבית ועשו ג״כ סייג לדבריהם שלא יאכל קודם שיתפלל ותקנו ג״כ להסמיך ק״ש לתפלה שיהא קריאתו בציבור או משום ברוב עם הדרת מלך. ומשום טורח הציבור הוצרכו לקבוע זמן מיוחד לכולם שיהא קודם זמן אכילה לכל חד כדאית ליה מר באכילת כהנים ומר באכילת עניים. ואין בזה עקירת דבר מה״ת היינו כדפרישית במתני׳ דק״ש שעל המטה עיקר כדפרישית לעיל בלשון רש״י וגם התוס׳ מודים דיוצא בזה:
בתוס׳ ד״ה משעה שהעני כו׳ תימא עני גופא מתי יתפלל כו׳ כדתני לקמן וקורא ק״ש ומתפלל כו׳ עכ״ל. אע״ג דלקמן משמע דהך ברייתא דלקמן סברה דתפלת ערבית חובה משמע דלמאי דקי״ל כהנך תנאי דס״ל תפלת ערבית רשות אפשר דלית להו הך סייג דאסור לאכול קודם זמן תפלה. אלא דא״א לומר כן דהא מבואר בפ״ק דשבת דף ט׳ ע״ב דקאמר אביי להדיא דלמ״ד תפלת ערבית רשות כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה. ומשמע להו להתוס׳ דלית לן לחלק בין עני לשאר בני אדם בהא דלא יאכל. ועיין מש״ל בסימן ד׳ אי איכא שום תנא דפליג אהך סייג או דנימא דכ״ע מודו בהא ע״ש וק״ל:
ודע שמ״ש התוס׳ בזה הדיבור היינו לשיטת ר״ת דלעיל שתופס בפשיטות דלכ״ע זמן ק״ש וזמן תפלה חדא מילתא היא. משא״כ לפי מ״ש לעיל שאין זה מוכרח א״כ אין מקום לקושיתם בכאן דמצינו למימר דאיירי שכבר התפלל בבהכ״נ עם הציבור קודם לכן כמו שמפורש בירושלמי שכן היה בימי התנאים. ומק״ש גופא נמי ליכא להקשות עני גופא מתי יקרא ק״ש דאפשר לענין ק״ש לחוד הך סייג כמו שאבאר לקמן במקומו. וכן מה שהקשו בסמוך בד״ה אמר ליה ר״י כו׳ דר״י אדר״י ג״כ לשיטת ר״ת ז״ל וק״ל:
בתוס׳ ד״ה ואי ס״ד כו׳ דלא מיסתבר לחלק כ״כ בשיעורי זמן שכיבה עכ״ל. עיין במהרש״א. והרשב״א ז״ל בחידושיו נ״ל ליישב באופן אחר. ולע״ד נראה דבלא״ה א״א לומר דשיעורא דעני קודם קידוש היום כיון דקידוש היום ע״כ מהתחלת בה״ש וליכא למימר דשיעורא דעני קודם דא״כ היינו מבעוד יום והא ליכא למ״ד כדמותיב ר״י עליה דר״מ ור״מ נמי אהדר ליה ול״ש נמי לומר דשיעורא דעני מאוחר דכיון דשיעור בה״ש אינו אלא זמן מועט פחות מרביעית שעה קודם צ״ה והך שיעורא דעני נמי א״א לצמצם שיהיו כל עניים אוכלין בזמן א׳ ממש אלא שיהיה לאותו זמן איזה משך א״א שיחלקו בזה בזמן שכיבה בשיעורים הללו. ואפשר שזהו כוונת התוס׳. ואע״ג דר״מ לא פליג אדרבי יהושע אינו אלא כהרף עין וא״א לעמוד עליו ואפ״ה פליג נ״ל דהתם מילתא אחריתי היא דר״מ בעיקר דרשה דקרא פליג אדר״י דלר״י בשכבך דקרא היינו צ״ה ולר״מ לא מיסתבר כלל לומר כן דא״כ לכתוב בבקר ובערב כמו שמבואר לקמן דף י״א ע״א אע״כ דובשכבך דקרא היינו זמן מועט קודם הערב כנ״ל נכון ובזה נתיישב קושית ד״ה קשיא דר״מ אדר״מ ע״ש דהאיך שרוב אדם נכנסים להסב בע״ש ברגע כזו שא״א לעמוד עליו אע״כ דלאו חדא שיעורא כנ״ל ודו״ק:
ו.
גמ׳. מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקידש היום בערבי שבתות דברי ר׳ אליעזר עכ״ל. עיין ברש״י (ד״ה משעה) וז״ל היינו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכיון דספק הוא קדש היום מספק עכ״ל, וצריך ביאור דהרי רש״י סובר דמצות ק״ש תלוי בצאה״כ, ולשיטתו צ״ע איך סובר ר׳ אליעזר דיוצאים ק״ש דערבית משקידש היום דהיינו בבין השמשות דהוי ספק לילה. ונראה דכיון דלגבי כמה דינים לאחר שקיעת החמה הוי חלות דין לילה וכדמצינו שדם נפסל בשקיעת החמה אף לגבי ק״ש נחשב כלילה דאי הוי רק ספק לילה אינו יכול לקיים מצות ק״ש דהוי ספק מה״ת. ולמעלה בשיעורים נתבאר דבשקיעת החמה מתחיל זמן לילה בתורת ודאי וכשיטת הגר״א, ונראה דר״א סובר דחיוב ק״ש תלוי בזמן לילה ולא בחפצא דלילה.
אפשר איפוא להניח ש׳עני׳ ו׳כהן׳ הינם שיעור אחד, ושואלים: וכי עני וכהן חד שעורא [שיעור אחד] הוא? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לשיטה זו ממה ששנינו בבריתא אחרת, שבה הובאו שיטות אחרות בקביעות זמן קריאת שמע של ערבית: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערביןמשעה שקדש היום בערבי שבתות, אלו דברי ר׳ אליעזר, שלדעתו יש להקדים את זמן הקריאה לשעת כניסת השבת. ר׳ יהושע אומר כשיטת משנתנו: משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן. ר׳ מאיר מביע גם הוא דעה, שאינה זהה לדעתו בתוספתא, ואומר שתחילת זמן קריאת שמע היא עוד לפני שנטהרו הכהנים, כלומר, משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן. אמר לו ר׳ יהודה: כיצד אפשר לקבוע קריאת שמע של ערבית עם טבילת הכהנים, והלא הכהנים מבעוד יום הם טובלים כדי שבהגיע הערב (שהוא תחילת היום הבא) יהיו כבר טהורים, ואם כן כיצד אפשר לקרוא לזמן זה לילה? ר׳ חנינא אומר שהזמן הוא משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח. ואילו ר׳ אחאי ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה ר׳ אחא שאומר: משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב בימות השבוע.
And is the time of the poor person and the priest the same? The Gemara raises a contradiction to this approach from another baraita, in which other opinions regarding the time for the recitation of the evening Shema are cited: From when does one begin to recite the evening Shema?
From the time when the day becomes sanctified on the eve of Shabbat, this is the statement of Rabbi Eliezer, who established an earlier time for Shema.
Rabbi Yehoshua, like our mishna, says: From the time when the priests are eligible to partake of their teruma.
Rabbi Meir says: The time for the recitation of Shema begins before the priests were purified, from when the priests immerse themselves in order to partake of their teruma.
Rabbi Yehuda said to Rabbi Meir: How is it possible that the time for the recitation of the evening Shema corresponds to the time of the priests’ immersion? Do the priests not immerse themselves during the day, so that with nightfall and the onset of a new day they will be purified? If so, how can that time be called night?
Rabbi Ḥanina says that the time for the recitation of the evening Shema begins when the poor person enters to eat his bread with salt.
But Rabbi Aḥai, and some say Rabbi Aḥa, says: From the time when most people enter to recline at their meal during the week.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְאִי אָמְרַתְּ עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, ר׳רִבִּי חֲנִינָא הַיְינוּ ר׳רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ!

The preceding was the text of the baraita. Returning to our question, if you say that the time of the poor person and the priest are one and the same time, then the opinion of Rabbi Ḥanina is identical to that of Rabbi Yehoshua. However, the fact that they are cited together indicates that they are not, in fact, the same.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד כאן לשון הברייתא, ולענייננו אי אמרת [אם אומר אתה] כי ׳עני׳ ו׳כהן׳ חד שעורא [שיעור אחד] הוא, אם כן שיטת ר׳ חנינא היינו [זוהי] בדיוק שיטת ר׳ יהושע, ומאחר שמובאות שתי הדעות יחד, ברור כי שני שיעורים אלה אינם זהים!
The preceding was the text of the baraita. Returning to our question, if you say that the time of the poor person and the priest are one and the same time, then the opinion of Rabbi Ḥanina is identical to that of Rabbi Yehoshua. However, the fact that they are cited together indicates that they are not, in fact, the same.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֵלָּא, לָאו שְׁמַע מִינַּהּ שִׁעוּרָא דְּעָנִי לְחוֹד וְשִׁעוּרָא דְּכֹהֵן לְחוֹד? שְׁמַע מִינַּהּ..

Rather, must one not conclude from this the time for the poor person is separate and the time for the priest is separate? Since no objection is raised, the Gemara concedes: Indeed, conclude from this.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי שעורא [השיעור] של ׳עני׳ לחוד ושעורא [והשיעור] של ׳כהן׳ לחוד, ומאחר שאין כל ערעור להוכחה זו הפעם, מסכימים: אכן שמע מינה [למד ממנה].
Rather, must one not conclude from this the time for the poor person is separate and the time for the priest is separate? Since no objection is raised, the Gemara concedes: Indeed, conclude from this.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) הֵי מִנַּיְיהוּ מְאוּחָר? מִסְתַּבְּרָא דְּעָנִי מְאוּחָר, דְּאִי אָמְרַתְּ דְּעָנִי מוּקְדָּם, ר׳רִבִּי חֲנִינָא הַיְינוּ ר׳רִבִּי אֱלִיעֶזֶר! אֵלָּא, לָאו שְׁמַע מִינַּהּ דְּעָנִי מְאוּחָר? שְׁמַע מִינַּהּ.:

Having established that the time of the poor person and that of the priest are different, the Gemara seeks to determine: which one is later? The Gemara suggests that it is reasonable to conclude that the time of the poor person is later. As if you say that the poor person is earlier, it would be impossible to establish a time earlier than that established by Rabbi Yehoshua, unless we hold that night begins with sunset, in which case the opinion of Rabbi Ḥanina is identical to that of Rabbi Eliezer. Rather, must one not conclude from this that the poor person is later? The Gemara notes: Indeed, conclude from this.
רב האיי גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אר׳ חנינא היינו ר׳ אליעזר. בפירושי רב האיי גאון ז״ל משום דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלויה בדבר, דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר ובא השמש ביאת שמשוב, ומאי וטהר, טהר גברא, ור׳ יהושע סבר ביאת אורו הוא, ומאי גוטהר, טהר יומאד, ואין ביניהם שעה שאפשר להיות שיעור אחר, ודר׳ מאיר [לא חשי]⁠ב, דבכהן קא יאהיב שיעורא קודם שיעורא דר׳ יהושע כשיעור טבילה.⁠ה ור׳ חנינא אומר דלא תלינן שיעורא בתחלת הלילה אלא שעת שכיבה, ואין דרכן של בני אדם לישכב בתחלת הלילה, אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח אחר שמספר בחוץ עם שכניו, לפי שאין לו פ⁠[ת לאוכלה] במכשיריןו יפין ש⁠[צריך לטרוח בעשייתןז]. ור׳ אחא [אמרח] משעה שבני אדם נכנסין להסב, שהוא מאוחר יותר, לפי שמספרין בתחלת הלילה ברחוב העיר ועל פתחיהן זה עם זהט. וכיון שכן, אי שיעורא דר׳ חנינא קודם לשיעורא דר׳ יהושע אין לך שיעור אחר לתלות בו, אלא שיעורא דרבי אליעזר דהוא ביאת שמשו.
א. מקור הזיהוי: חידושי הרשב״א, והשלמות מכת״י ג2, כמפורט בפנים בהערה.
ב. כאן הוסיף הרשב״א: ׳דהיינו תחלת השקיעה׳. ויש שרצו להוכיח מזה שדעת רב האיי גאון בענין זמן השקיעה היא כדעת ר״ת שיש שתי שקיעות. ואולם אי אפשר להוכיח כן מכאן, דהא משפט זה אינו אלא ביאור שהוסיף הרשב״א לדברי רב האיי גאון, והרשב״א נקט בזה כשיטתו דס״ל כדעת ר״ת שיש שתי שקיעות [ואמנם, כן היא דרכו של הרשב״א בכמה דוכתי לשנות והוסיף בדברי רה״ג, ואינו מוסר תמיד את לשונו בדקדוק, אלא אם כן מציין זאת במפורש שעתה הוא מעתיק את הלשון במדויק, ראה על כך במבוא]. ואכן דעת מהר״ם אלאשקר בדעת רב האיי גאון אינה כפי דיוקו של הרשב״א, אלא ס״ל שדעת רב האיי גאון היא שיש שקיעה אחת וכדעת שאר הגאונים, ודייק זאת מדבריו של רבינו שכתב בתשובתו המשותפת לו עם אביו רב שרירא גאון (נדפסה בגנזי קדם ספר חמישי עמוד לז), ואשר את תמציתה הביא בשמם בתשובה (שו״ת מהר״ם אלאשקר סי׳ צו). וכך מתבאר מדבריו של רב האיי בתשובה נוספת (הובאה בספר האשכול - לקוטים מהלכות תפלה עמוד קה, ומשם לתשובות הגאונים - ליק סי׳ נא) שכתב שמִבּוֹא השמש עד זמן ק״ש של ערבית ישנה שהות לומר שמו״ע של מנחה, ע״ש. ועוד כתב רה״ג בתשובה (תשובות הגאונים - ליק סי׳ נח, תשובות הגאונים - שערי תשובה סי׳ קיט, ספר העתים עמ׳ ריב-ריד) ש׳קדש היום׳ שנזכר בפסחים (קה.) הוא בין השמשות, ע״ש. וכן הביא הרי״ף בתענית (דף ג.) משם גאון בתשובה: ׳ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום, חזינן לגאון דקאמר הכין, אע״פ שפוסק, חוזר ואוכל עד שיבא השמש׳. וסתם ׳גאון׳ בדברי הרי״ף הוא רב האיי גאון (וכפי שכתב הקורא הדורות ועוד, ראה על כך במבוא). והאור זרוע (הל׳ תשעה באב סי׳ תטז) הביא דברים אלו בשם רב שרירא גאון, וכתב: ׳בנימוקי רב שרירא גאון זצ״ל, פירשו הגאונים יחיד שקיבל עליו תענית שני וחמישי כל ימות השנה, ואירע ערב תשעה באב להיות בשני בשבת וכו׳, סועד פעם אחת טרם יבוא השמש׳. עכ״ל. והרי זה כמבואר דדעת רב האיי ואביו רב שרירא דאחר שיבוא השמש – שהוא השקיעה הנראית, שוב אסור לו לאכול דאז מתחיל ביה״ש, ואז היא השקיעה האמיתית, וכדעת הגאונים, ולא לאחר מכן (ראה בבירור שיטת רב האיי במאמרו של הר״ש אוירבך קובץ צהר ח״ח סע׳ ז-ח שהאריך להוכיח שכל דברי הרשב״א בשיטת רב האיי אינם אלא מכח שיטתו שתפס כדעת ר״ת אך דעת רב האיי באמת הינה כדעת הגאונים, וראה ״בין השמשות - מכתבים ומאמרים״ עמ׳ לא ואילך).
והנה, הרשב״א כתב בסוף דבריו שרה״ג ורש״י נחלקו אימתי הוא זמן ׳קדש היום׳, האם הוא בשקיעה או בבין השמשות, וסיים: ׳ומ״מ לדברי רבינו האי גאון ז״ל נמצינו למדין דשעה שקדש היום היינו תחלת השקיעה, דהיינו ביאת שמשו, ואם כן לא נפרש שקדש היום מעצמו דהיינו בין השמשות, אלא שראוי ליקדש שהוא זמן הראוי לתוספת קדש מן החול. והשתא ניחא לי אמאי לא אמר דילמא שיעורא דעני קודם, ולאו היינו ר״א, אלא שיעורא דר׳ חנינא משעה שתשקע החמה, דהיינו ביאת שמשו׳, עכ״ל. והנה יסוד כל דבריו לקביעת המחלוקת בין רה״ג לרש״י הוא אך מכח הבנתו שרה״ג סובר כדעת ר״ת שישנן שתי שקיעות, ו׳קדש היום׳ הוא זמן השקיעה הראשונה. ואמנם רב האיי גאון כתב בתשובה הנ״ל בהדיא ש׳קדש היום׳ היינו בין השמשות ממש, ולא רק זמן הראוי לתוספת שבת, וזאת משום שכאמור דעתו היא שישנה רק שקיעה אחת וכדעת הגאונים, ודלא כהרשב״א שסבר כדעת ר״ת שישנן שתי שקיעות.
ג. מכאן נוספו כמה תוספות על הציטוט שהובא ברשב״א, ע״פ קטע גניזה מקביל מפירוש רה״ג (כת״י ג2), ומשום שהרשב״א כדרכו קיצר הדברים, והעתיק רק מה שהיה לו בו ענין לחיבורו שלו, על כן שולבו התוספות שבקטע הגניזה בלשון הרשב״א.
ד. גירסת רבינו בדברי הגמרא היא כגירסה שנזכרה ברשב״א כאן ובבעל המאור בשם הגאונים, וכן גרס הערוך (ערך אר). ודלא כרש״י שגרס ״וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא״, ע״ש ברשב״א שהקשה על גירסת רש״י והכריע כגירסת הגאונים.
ה. וכן הובא פירוש זה בשמו של רבינו בפירוש קדמון למסכת ברכות (מתורתן של הגאונים, סיני נח עמוד קצג-קצה. וכאן מתוקן על פי כת״י שטרסבורג 4110.17), והובא שם דרב שרירא גאון השיב ליצחק בן יוסף אנדלסי השרוי בצוען, שהדעות בברייתא הזו מנויות לפי סדר הזמנים, ואמר ר׳ יצחק להשיג על דבריו: ״אמינא דכי נים ושכיב רבנא שרירא אמרה להא מלתא, דליכא ספיקא דשיעורא דר׳ מאיר קדים, דהא אמ׳ משעה שהכהנים טובלין לאכל בתרומתן וטבילתן בסוף היום כדאשכ⁠[חן] כל חיבי טבילות טבילתן ביום, ועוד שדרך המשנה והתלמוד להקדים כל אחד מן החולקין לפי כבודו וגדלו ולפי דורו, הולכך [-הילכך] [אפי]⁠לו היה שיעורו של ר׳ יוסי קודם לא היה איפשר להקדים דבר׳ על דברי ר׳ אליעזר כלל״, והוסיף שאף בנו רבנא האיי כתב בפירושו ששיעור הזמן של ר׳ מאיר קודם לר׳ יהושע, עכת״ד.
ולעצם קושית ר׳ יצחק על רב שרירא גאון, כן הוקשה גם למאירי, שאף הוא כרב שרירא גאון ביאר שהברייתא מנתה את הדעות לפי סדר הזמנים, וכתב שיוצא מן הכלל הוא זמנו של ר׳ יהושע, שהיה ראוי להמנות אחר ר׳ מאיר, והטעם שנסמכו דבריו לר׳ אליעזר, משום שהוא בר פלוגתיה בכל מקום.
מהפירוש הקדמון הנ״ל שרד דף נוסף (מאותו טופס, כת״י שטרסבורג 4104.28), ובו הובא עוד מפירושו של רב שרירא לסוגיין, והריני מספחו כאן דלא ירכס איידי דזוטרא הוא, וז״ל: ״והכי אמר שרירא, דקשיא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר, משום דבחדא תניא ר׳ מאיר אומר משעה שבני אדם נכנסין, ובחדא משעה שבני אדם טובלין, ודכותה קשיא דר׳ אליעזר אדר׳ אליעזר ולאו דכותה היא, משום דר׳ אליעזר אדר׳ אליעזר קשיא לדברי הכל, וקשיא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר לא נתברר דלדברי הכל היא, אלא על דעת מן דסליק אדעתיה דבני אדם הן עניים, הולכך [-הילכך] כיון דעני מאוחר מכוהן אוכל הויא קושיא לדברי הכל, ועל דעת מן דאמר דלמא עני וכהן חד שיעורא ובני אדם חד שיעורא הוא, לא קשיא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר, וכבר נתברר דעני מאוחר מכהן, אבל בני אדם לא נתברר דחד שיעורא הוא, ולכך נאמר שהמקשה ואומר ודלמא עני וכהן חד שיעורא הוא, הוא המקשה כקושיא דר׳ [מאיר א]⁠דר׳ מאיר על האומר סלקא דעתא בני אדם הם [כעניים ..]⁠ל⁠[.] תרי תנאיי אליבא דר׳ מאיר הולכך [לא קשיא, והא דקשיא] דר׳ אליעזר אדר׳ אליעזר שהיא [...] ר׳ מאיר שיש״ [...].
ו. מִתְבָּל וליפתן שבו מלפתין את הפת, וכפי שמבואר מדבריו בפירושו להלן (דף מא:), שנקט ג״כ לשון ׳מכשירין׳ במשמעות זאת.
ז. כאן נקטע כתה״י [ובסוגריים הושלם מסברא ע״פ המאירי וראב״ם דלהלן], וברשב״א לא הובא מ׳לפי׳ ודולג עד ׳ור׳ אחא׳ וכו׳. ודברי רבינו יתחוורו היטב ע״פ פירוש המאירי, שכתב וז״ל: ׳זמן רביעי הוא הנזכר לר׳ חנינא, והוא משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, והוא אחר צאת הכוכבים, וכמו שאמרו פשיטא דעני מאוחר, ר״ל לצאת הכוכבים, דאי ס״ד עני מוקדם ר׳ חנינא היינו ר׳ אליעזר כמו שנבאר בסמוך. וענינו שהוא פוסק ממלאכתו בשעת צאת הכוכבים ובא לו לביתו, ושיעור ביאתו לביתו הוא מאוחר לשיעור צאת הכוכבים ואין בהאיחור שום הכנה, שסעודת עני אין בה הכנה בחול ודרכו בפת ומלח שהם מצויים, וקאמר שזמנה בשעה שנכנסים לכך קודם שיסבו, אבל רוב בני אדם צריכים להכנה מועטת, וזהו לדעתי מה שאמר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, דאם לא כן מה היה לו להזכירו את מלחו ולביישו מתוך משנתו׳, עכ״ל.
וכן הוא בפירוש התלמוד למסכת ברכות המיוחס לרבינו אברהם בן הרמב״ם (גנזי שכטר ח״ב סי׳ לג, ראה חצי גבורים ח עמוד א׳קז לזיהוי הפירוש כחלק מחיבורו האבוד של ראב״ם) שכתב בביאור שיעור זמן ׳שהעני עומד ליפטר מתוך סעודתו׳ ששונה הוא מהשיעור המבואר במשנה, משום: ׳שאין העני נמשך בסעודתו עד שליש הלילה קל וחומר עד חצות, מפני שהוא סועד במלח כדאמרינן, ואין לו דבר המרגיל להאריך בסעודה כולי האי׳, ע״כ. והנה שם איירי בענין שיעור סוף זמן תפלת ערבית, אך עכ״פ מבואר דמשום שהעני אין לו הרבה מאכלים לכן אינו מאריך בסעודה, וא״כ כך יפרש גם את שיעור זמן תחילת סעודת העני, דכיון שאין לו הרבה צרכי סעודה לכן אוכל מוקדם משאר בני אדם.
ח. כן צ״ל, וברשב״א ליתא (בכת״י של פירוש רה״ג הנ״ל אין הקבלה לקטע זה).
ט. בפירוש קדמון למסכת ברכות (גנזי קדם ה, תרצ״ד, עמוד קכח) העיר על דברי רבינו, וכתב לפרש את הגמ׳ באופן אחר, וז״ל [מתורגם מערבית]: ״ואשר פירש רב האיי גאון ז״ל בפירושו למשעה שרוב בני אדם נכנסים להסב ואמר: ׳משום שיושבין ברחוב העיר ובשערי פונדקאות וכיוצא בהן׳. אני אומר לפי עניות דעתי שאין זה מתקבל על הדעת משני טעמים, הראשון הוא בהיות שרוב האנשים לא יעשו כדבר הזה, ולא יעשו אותו אלא המעט מהם, והתנא לא השוה אלא לרוב. והטעם השני שאין עושים כענין הזה - כלומר הישיבה ברחוב העיר וכיוצא לשיחת חולין ועוזבים ומניחים את העסק בתורה ובמצוות - אלא השוטים, ואין מביאים ראיה מן השוטים.
וכך גם פירושו זצ״ל לדברי חנניה משעה שעני נכנס לאכל פתו במלח, ואמר הוא ז״ל כי חנניה סבר שעת שכיבה ממש וכו׳, אני אומר ג״כ לפי עניות דעתי שאין הטעם הזה מתקבל על הדעת, ואמנם הטעם הוא מפני שכל ישראל, כלומר העניים והעשירים, חייבין בקרית שמע, סבר חנניה שזמן חיובן כולן הוא זמן אחד, ושמכיון שאי אפשר לעני לקרוא קרית שמע משעת צאת הכוכבים, כי מסכן הוא וזקוק ללכת לבתי העשירים עד שיזדמן לו מזון לזון עצמו בו ואחרי זה יקרא קרית שמע, ככה גם העשיר לא יתחייב אלא באותו הזמן, כלומר זמן העני״, עכ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והי מינייהו מאוחר1דעני או דכהן.
ה״ג: אי ס״ד דעני קודם רבי חנינא היינו רבי אליעזר.
1. כן בכ״י לונדון 5975, פרמא 2589. בדפוסים נוסף כאן: ״(לכולם)״, ועיינו בהערה הקודמת.
ואי ס״ד דעני קדים רבי חנינא היינו ר׳ אליעזר – ולא מצי למימר דעני קדים לקדוש היום או קדוש היום קדים לשעורא דעני. דלא מסתברא לחלק כל כך בשעורי זמן שכיבה דכל זמנים הללו אית ביה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי חנינא היינו רבי אליעזר. פירשו בתוספות: משום דלא מסתברא לחלוק בשיעורא דזמן שכיבה קודם צאת הכוכבים. אבל בפירושי רבנו האי גאון ז״ל [כתב], משום דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלויה בדבר, דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר דובא השמש ביאת שמשו, דהיינו תחילת השקיעה, ומאי וטהר טהר גברא. ורבי יהושע סבר ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, ואין ביניהם שעה שאפשר להיות שיעור אחר אלא רבי מאיר דיהיב שיעורא קודם שיעורא דרבי יהושע כשיעור טבילה. ורבי חנינא אמר דלא תלינן שיעורא בתחילת הלילה, אלא [ב]⁠שעת שכיבה ואין דרכן של בני אדם לישכב בתחילת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכניו. ורבי אחא אמר משעה שבני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר, לפי שמספרין בתחילת הלילה ברחוב העיר ועל פתחיהן זה עם זה. וכיון שכן אי שיעורא דרבי חנינא קודם לשיעורא דרבי יהושע, אין לך שיעור אחר לתלות בו אלא שיעורא דרבי אליעזר דהוא ביאת שמשו.
ולכל הפירושין נראה לי דלאו דוקא נקט היינו רבי אליעזר, דהוא הדין דהוה מצי למימר היינו רבי מאיר שאף הוא קודם לרבי יהושע, אלא כיון דרבי אליעזר קדים בברייתא תליא ליה בדברי רבי אליעזר והוא הדין בדרבי מאיר.
ומכל מקום לדברי רבנו האי גאון זצ״ל נמצינו למדין דשעה שקדש היום היינו תחילת השקיעה דהיינו ביאת שמשו, ואם כן לא נפרש שקדש היום מעצמו דהיינו בין השמשות, אלא שראוי ליקדש שהוא זמן הראוי לתוספת קדש מן החול, והשתא ניחא לי אמאי לא אמר דילמא שיעורא דעני קודם ולאו היינו רבי אליעזר אלא שיעורא דרבי חנינא משעה שתשקע החמה דהיינו ביאת שמשו.
אבל מה שפירש רש״י ז״ל משעה שקדש היום דהיינו בין השמשות, קשיא לי דילמא שיעורא דעני קודם כדאמרן. וי״ל לפי פירוש רש״י ז״ל, אי איתא דרבי חנינא יהיב שיעורא בביאת השמש לא הוה נקט ליה בההוא לישנא דשעה שהעני נכנס לאכול פתו, דשקיעת החמה ידועה טפי וסימנא דמינכר ומתפרסם לכל טפי משיעורא דעני. אבל מ״מ מהכא איכא למשמע דליכא תנא דס״ל מפלג המנחה, ואפילו רבי יהודה גופיה, דאי איתא דילמא היינו שיעורא דעני. וי״ל דהא לא אפשר דעני ודאי לא מקדים כולי האי, משום דמשכיר עצמו הוא אצל אחרים ואינו נכנס עד לאחר השקיעה מיהא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ חנינא היינו ר׳ אליעזר – ותימא ולימא ב׳ שיעורין הן עני וקדש היום, וי״ל דלא מסתבר ליה לחלק כ״כ בשיעור דזמן שכיבה קודם צאת הכוכבים, ורב האי גאון פי׳ דחלוקתם של הני רבנן שנחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלויה בדבר דר׳ אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר ובא השמש ביאת שמשו הוא דהיינו תחילת שקיעותו ומאי וטהר טהר גברא, וקדש היום ר״ל שהוא ראוי לקדש שהוא זמן הראוי להוסיף מן הקדש אל החול ולא בבה״ש שהוא חצי מיל, ור׳ יהושע סבר ביאת אורו ומאי וטהר טהר יומא ור״מ כר׳ יהושע אלא דמקדים מעט כשיעור טביל׳, ור׳ חנינא אומר דלא תלינן שיעורא בתחילת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכיניו ואז הוא זמן שכיבה לרוב בני אדם, ור׳ אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר לפי שמספרים בתחילת הלילה ברחוב העיר על פתחיהן זה עם זה, וכיון שכן הוא אי שיעורא דר׳ חנינא קדים לשיעורא דר׳ יהושע אין לך שיעור אחר לתלות אלא שיעור דר׳ אליעזר דהוא ביאת שמשו:
הי מינייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי סלקא דעתך עני מוקדם ר׳ חנינא היינו ר׳ אליעזר – פירוש דודאי קודם צאת הכוכבים ליכא למיתלי שיעורא אחרינא אלא קדש היום או שיהא יום לגמרי. דליכא למימר דשיעורא דעני פורתא קודם יציאת הכוכבים כדאוקימנא לקמן במילתא דר׳ מאיר דסבר בין השמשות דר׳ יוסי קודם יציאת הכוכבים כהרף עין דשיעור אכילת עני לא איפשר דהוי שיעור מכוון שיהא כל הזמן ברגע אחד. אלא ודאי לא איפשר למימר גבי עני אלא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום:
ולאחר שהחלטנו כי שני שיעורים אלה שונים הם, ראוי לברר הי מינייהו [איזה מהם] מאוחר יותר? והתשובה היא כי מסתברא [מסתבר] לומר ששל ׳עני׳ מאוחר יותר. שכן אי אמרת [אם אומר אתה] כי של עני מוקדם יותר, הלא אי אפשר להקדים שיעור אחר לשיעורו של ר׳ יהושע, אלא אם כן מחזיקים בשיטה שהלילה מתחיל עם השקיעה, ואז לכאורה שיטת ר׳ חנינא היינו [זוהי] בדיוק שיטת ר׳ אליעזר. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד ממנה] כי שעורא [השיעור] של ׳עני׳ מאוחר יותר. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה].
Having established that the time of the poor person and that of the priest are different, the Gemara seeks to determine: which one is later? The Gemara suggests that it is reasonable to conclude that the time of the poor person is later. As if you say that the poor person is earlier, it would be impossible to establish a time earlier than that established by Rabbi Yehoshua, unless we hold that night begins with sunset, in which case the opinion of Rabbi Ḥanina is identical to that of Rabbi Eliezer. Rather, must one not conclude from this that the poor person is later? The Gemara notes: Indeed, conclude from this.
רב האיי גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אֲמַר מָר: אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא כֹּהֲנִים מִבְּעוֹד יוֹם הֵם טוֹבְלִים!

We learned that the Master said in a baraita that the time for the recitation of the evening Shema according to Rabbi Meir begins with the time of the immersion of the priests. Regarding this, Rabbi Yehuda said to Rabbi Meir: Do the priests not immerse themselves during the day?
רי״ףתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה ר׳ יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים – תימא תיקשי ליה לנפשיה שהרי פלג המנחה מבעוד יום היא והוא אומר (לקמן דף כז.) מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן ערבית. ויש לומר דלדידיה לא קשיא דלא דריש בשכבך ובקומך אבל לרבנן דדרשי קשיא דאינו זמן שכיבה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(17-18) אמר מר אמר לו ר׳ יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלים שפיר קאמר ליה ר״י לר׳ מאיר – דודאי כיון דטבלי קמי בין השמשות יממא הוא ולא מיקרי זמן שכיבה. אמר לך ר׳ מאיר מי סברת דאנא בין השמשות דידך קאמינ׳ דהוא תיכף לשקיעת החמה ודאי האי לאו זמן שכיבה הוא אבל אנא בין השמשות דר׳ יוסי סביר׳ לי דהוא כהרף עין קודם צאת הכוכבים והן טובלין קודם לכן כדי שתחשך עליהם הלילה בטהרה וכיון שהוא סמוך לחשכה זמן שכיבה קרינא ביה וליכ׳ למימר הכא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום דהא ודאי פליגי דר׳ מאיר סבר לה כר׳ יוסי ור׳ יהודה כר״א.
(17-18) אמר מר אמר לו ר׳ יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלים שפיר קאמר ליה ר׳ יהודה לר׳ מאיר – דודאי כיון דטבלי קמי בין השמשות יממא הוא ולא מיקרי זמן שכיבה:
ב שנינו כי אמר מר [החכם] בברייתא שזמן קריאת שמע של ערבית לשיטת ר׳ מאיר הוא משעה שטובלים הכהנים. ועל כך אמר ליה [לו] ר׳ יהודה לר׳ מאיר: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים!
We learned that the Master said in a baraita that the time for the recitation of the evening Shema according to Rabbi Meir begins with the time of the immersion of the priests. Regarding this, Rabbi Yehuda said to Rabbi Meir: Do the priests not immerse themselves during the day?
רי״ףתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי מֵאִיר!

The Gemara notes: What Rabbi Yehuda said to Rabbi Meir seems correct, and how can Rabbi Meir respond? Rabbi Meir’s response is connected to the fundamental dispute over when night begins. After sunset, a period begins which is neither day nor night. The tanna’im disagree over the precise duration of this period known as twilight [bein hashemashot]. Rabbi Yehuda holds that twilight extends a full hour after sunset. Rabbi Neḥemya agrees in principle, though he disagrees over the specifics. Rabbi Yosei maintains that twilight is very brief, and occurs immediately before the emergence of the stars, which marks the beginning of the night. Regarding Rabbi Meir’s argument, Rabbi Yehuda asks that since the priests immerse themselves before twilight, they have a long wait until nightfall; clearly their immersion takes place while it is still day.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 17]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 17]

ומעירים: והלא שפיר קאמר ליה [יפה אמר לו] ר׳ יהודה לר׳ מאיר, ומה יענה על כך ר׳ מאיר? תשובת ר׳ מאיר קשורה במחלוקת יסודית בקביעת תחילת הלילה. לאחר השקיעה מתחילה שעת דמדומים, שאינה לא יום ולא לילה, וקיימה מחלוקת תנאים בקביעת שיעורו המדויק של זמן מסופק זה הקרוי ״בין השמשות״. לדעת ר׳ יהודה (וגם לדעת ר׳ נחמיה, החולק עליו בפרטים) נמשך זמן זה שעה ארוכה לאחר שקיעת החמה. ואילו ר׳ יוסי סבור כי ״בין השמשות״ הוא קטע פעוט של זמן, החל מיד לפני צאת הכוכבים, שהיא תחילת הלילה. ר׳ יהודה הקשה על ר׳ מאיר, שמאחר שהכהנים טובלים לפני בין השמשות, ועד ללילה עליהם לחכות עוד שעה ארוכה, הרי שהטבילה היא ביום ממש.
The Gemara notes: What Rabbi Yehuda said to Rabbi Meir seems correct, and how can Rabbi Meir respond? Rabbi Meir’s response is connected to the fundamental dispute over when night begins. After sunset, a period begins which is neither day nor night. The tanna’im disagree over the precise duration of this period known as twilight [bein hashemashot]. Rabbi Yehuda holds that twilight extends a full hour after sunset. Rabbi Neḥemya agrees in principle, though he disagrees over the specifics. Rabbi Yosei maintains that twilight is very brief, and occurs immediately before the emergence of the stars, which marks the beginning of the night. Regarding Rabbi Meir’s argument, Rabbi Yehuda asks that since the priests immerse themselves before twilight, they have a long wait until nightfall; clearly their immersion takes place while it is still day.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וְרִבִּי מֵאִיר, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ דַּאֲנָא אַבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דִּידָךְ קָא אָמֵינָא? אֲנָא אַבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרִבִּי יוֹסֵי קָא אָמֵינָא, דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּהֶרֶף עַיִן, זֶה נִכְנָס וְזֶה יוֹצֵא וְאֵי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד עָלָיו.

The Gemara answers that Rabbi Meir said to Rabbi Yehuda as follows: Do you maintain that I am speaking of your definition of twilight? I am speaking of Rabbi Yosei’s definition of twilight, as Rabbi Yosei said: Twilight is like the blink of an eye; night begins and day ends and the time between them is so brief, it is impossible to quantify. According to this opinion, the priests immerse themselves just before the emergence of the stars, when it is already considered night.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בין
בין – השמשות (ברכות ב:) רבי יהודה סבר בין השמשות טובא הוי וכי טובלין מבעוד יום טובלין ור׳ מאיר סבר לה כר׳ יהודה דאמר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו (שבת לה.) אמר רב יהודה אמר שמואל בין השמשות דר׳ יהודה כהנים טובלין בו למאן אילימא לר׳ יהודא ספיקא הוא אלא בין השמשות דר׳ יהודה לר׳ יוסי כהנים טובלין בו פשיטא מהו דתימא בין השמשות דר׳ יוסי מישך שייך בדרבי יהודה קא משמע לן דשלים בין השמשות דר׳ יהודה והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי (נדה נג) הך תנא סבר שלים בין השמשות דרבי יהודה ומתחיל בין השמשות דר׳ יוסי והאי תנא סבר בין השמשות דר׳ יוסי מישך שייך בדרבי יהודה:
בין השמשות דרבי יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים ודרבי יוסי כהרף עין לפני צאת הכוכבים, ורבי מאיר כרבי יוסי ס״ל, וכי טביל מקמי הכי סמוך לחשכה הוא וזמן שכיבה קרינן ביה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אנא בין השמשות דרבי יוסי קאמינא. והקשה הראב״ד ז״ל א״כ כיון דשלים בין השמשות דרבי יהודה מאי איכא תו עד צאה״כ, וא״כ היינו רבי יהושע דכל ביהש״מ דרבי יהודה לרבי יוסי יממא הוא וכהנים טובלין בו. ותירץ הוא ז״ל דרבי מאיר כרבי יהודה סבירא ליה, והכי קאמר אנא לאו משעה שטובלין לדידי ולדידך קאמינא דההוא ודאי יממא הוא, אלא משעה שטובלין לרבי יוסי קאמינא דלית ליה בין השמשות קודם צאת הכוכבים אלא כהרף עין, ונמצא לרבי יוסי שטובלין בבין השמשות דרבי יהודה, וזמן טבילה דרבי יוסי דהיינו כל ביהש״מ דרבי יהודה איכא בין רבי מאיר לרבי יהושע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר לך ר׳ מאיר מי סברת דאנא בין השמשות דידך קאמינא – דהוא תיכף לשקיעת החמה ודאי האי לאו זמן שכיבה הוא. אבל אנא בין השמשות דר׳ יוסי סבירא לי דהוא כהרף עין קודם צאת הכוכבים והן טובלין קודם לכן כדי שתחשך עליהם הלילה בטהרה וכיון שהוא סמוך לחשכה זמן שכיבה קרינא ביה. וליכא למימר הכא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום דהא ודאי פליגי דר׳ מאיר סבר לה כר׳ יוסי ור׳ יהודה כר׳ אליעזר:
על כך אומרים כי ר׳ מאיר הכי קאמר ליה [כך אמר לו] לר׳ יהודה: מי סברת דאנא [האם סבור אתה כי אני] על בין השמשות דידך קא אמינא [שלך, כשיטתך אומר אני] את דבריי? אנא [אני] על בין השמשות של ר׳ יוסי קא אמינא [אמרתי], ולדעתו בין השמשות כהרף עין, זה, הלילה — נכנס, וזה, היום — יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו מפני קטנותו, והשעה שהכהנים טובלים בה (לשיטה זו) הריהי ברגעים הסמוכים לצאת הכוכבים שהוא הזמן הנחשב כבר כלילה.
The Gemara answers that Rabbi Meir said to Rabbi Yehuda as follows: Do you maintain that I am speaking of your definition of twilight? I am speaking of Rabbi Yosei’s definition of twilight, as Rabbi Yosei said: Twilight is like the blink of an eye; night begins and day ends and the time between them is so brief, it is impossible to quantify. According to this opinion, the priests immerse themselves just before the emergence of the stars, when it is already considered night.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות ב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), רב האיי גאון ברכות ב: – מהדורת הרב ישי רונן על פי כתבי יד מגניזת קהיר ומובאות מהראשונים והקדמונים, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ר׳ נסים גאון ברכות ב:, רי"ף ברכות ב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות ב:, רש"י ברכות ב:, ראב"ן ברכות ב: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות ב:, ספר הנר ברכות ב: – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), רשב"א ברכות ב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות ב: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות ב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש ברכות ב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות ב:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות ב:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות ב:, פני יהושע ברכות ב:, גליון הש"ס לרע"א ברכות ב:, רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות ב: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ ברכות ב:, אסופת מאמרים ברכות ב:

Berakhot 2b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), R. Hayyei Gaon Berakhot 2b, R. Nissim Gaon Berakhot 2b, Rif by Bavli Berakhot 2b, Collected from HeArukh Berakhot 2b, Rashi Berakhot 2b, Raavan Berakhot 2b, Tosafot Berakhot 2b, Sefer HaNer Berakhot 2b, Rashba Berakhot 2b, Raah Berakhot 2b, Meiri Berakhot 2b, Tosefot Rosh Berakhot 2b, Ritva Berakhot 2b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 2b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 2b, Penei Yehoshua Berakhot 2b, Gilyon HaShas Berakhot 2b, Reshimot Shiurim Berakhot 2b, Steinsaltz Commentary Berakhot 2b, Collected Articles Berakhot 2b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144