ציון א.ב.
גמרא. אמאי לא העלוהו? והאמר רב יהודה אמר רב: טעה בכל הברכות כלן - אין מעלין אותו, בברכת המינים - מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא! ...שאני שמואל הקטן דאתחיל בה, דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא שלא התחיל בה, אבל התחיל בה - גומרה.
שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל ושהה שעה - יעמוד אחר תחתיו, ואם טעה בברכת המינים - אין ממתינין לו אלא מיד יעמוד אחר תחתיו, שמא מינות נזרקה בו, והוא שלא התחיל בה, אבל אם התחיל בה - ממתינין לו שעה, ולא יהא השני סרבן באותה שעה.
(רמב״ם תפלה י, ג)
שליח צבור שטעה ודילג אחת מכל הברכות, וכשמזכירין אותו יודע לחזור למקומו - אין מסלקין אותו, אבל אם דילג ברכת המינים - מסלקין אותו מיד, שמא מין הוא, ואם התחיל בה וטעה - אין מסלקין אותו.
(שו״ע אורח חיים קכו, א)
לעומת דברי רב יהודה בשם רב שאם טעה אין מעלים אותו, למדנו במשנה לקמן
(לד, א) שהעובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו, ומתרצים רבינו יונה (יט, ב בדפי הרי״ף ד״ה טעה בכל) והרא״ה, וכן מובא בריטב״א ובמאירי, ששם הכוונה שמחליפים אותו באחר לפי שעה, ואילו כוונת רב שאין מסירים אותו לגמרי מלהיות שליח ציבור.
הרשב״א מתרץ תירוץ אחר, שרב מדבר על שליח ציבור שיודע לחזור למקום שטעה, בעוד שבמשנה לקמן מדובר כשאינו יודע לחזור. תירוץ זה נזכר בדברי הריטב״א והמאירי, אשר מבאר שבין כשנזכר מעצמו ובין כשנזכר לאחר שמזכירים לו אין מסלקים אותו, ורק כשאינו יודע לחזור אפילו כשמזכירים לו - מסלקים אותו.
הטור כותב כדברי הרשב״א והמאירי שאין מסלקים אותו אם יודע לחזור כשמזכירים לו, והבית יוסף מדייק שזו גם דעת הרמב״ם שכותב לגבי טעות בשאר הברכות שמעמידים אחר תחתיו רק אם שוהה ואינו יודע מהיכן יתחיל, וכך פוסק השלחן ערוך. אמנם המשנה ברורה בביאור הלכה מעיר שבדברי הרמב״ם יש חידוש שממתינים לו שעה, ורק אם לא הצליח במשך שעה להזכר ולחזור למקום שטעה - מעמידים אחר תחתיו, אך הבית יוסף מצטט את דברי הרמב״ם בלא לציין שיעור זמן של שעה, וגם בדברי שאר הפוסקים לא נזכר שיעור כזה.
הטור מביא את דברי הירושלמי (פ״ה ה״ג) ששליח ציבור שדילג שתים או שלש ברכות אין מחזירים אותו. אולם הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ לה) כותב שאין הלכה כדברי הירושלמי כיון שלא מצינו בגמרא שיש חילוק בין יחיד שצריך לחזור אם דילג ברכה לבין שליח ציבור, וגם מסברה אין לחלק. אכן לפי הירושלמי צריך לומר שיש חילוק בין ציבור לבין יחיד, ומסביר זאת בעל הגהות מיימוניות (אות ג) שזה מפני טורח הציבור, וכדרך שכותב הרמב״ם לגבי שליח ציבור שטעה בתפילת לחש. בעל ספר חרדים (בפירושו לירושלמי) מסביר שלפי הירושלמי, המשנה לקמן עוסקת בשליח ציבור שהשתתק לגמרי ואינו יודע להמשיך בתפלתו ולכן יעמוד אחר תחתיו, אך כשרק דילג והתחיל ברכה אחרת - אין מעמידים אחר תחתיו, ואף אין מחזירים אותו למקום שדילג.
הב״ח כותב שאף הטור אינו חולק על הרשב״א שמחזירים שליח ציבור שדילג ברכות, וכפי שכותב בעצמו בהמשך ששליח ציבור חוזר בכל מקום שהיחיד חוזר, שלא כדברי הירושלמי, ומביא את הירושלמי בשביל המשך הדברים, לגבי טעות בברכת תחית המתים ובברכת בונה ירושלים, כמבואר להלן. אולם מלבד זה הוא מביא גרסה אחרת בירושלמי לפיה נאמר ששליח ציבור שדילג שתים או שלש ברכות אין מסלקים אותו, ולפי זה מתאימים הדברים לסוגייתנו, ויש בהם חידוש שאף ביותר מברכה אחת אין מסלקים אותו, ואין הירושלמי חולק על המשמעות הפשוטה בבבלי שגם שליח ציבור שטעה חוזר למקום שטעה.
אמנם גם לפי הגרסה שאין מחזירים אותו כותב בעל הדרישה שיש לפרש זאת לא במשמעות שממשיך במקום שאליו דילג, אלא במשמעות אחרת, שמסלקים אותו ואין מחזירים אותו עוד להיות שליח ציבור. לדבריו מדובר בירושלמי על טעות בשלש הברכות הראשונות שדינה חמור יותר, ובסוגייתנו מדובר על טעות בשאר הברכות, שרק מסלקים אותו לזמן מועט אך מחזירים אותו לאחר מכן.
מתירוץ רבינו יונה לסתירה הנראית בין סוגייתנו לבין המשנה לקמן, מדייק הבית יוסף שמי שטעה בברכת המינים מסלקים אותו לגמרי מלהיות שליח ציבור, שהרי באופן זמני מסלקים אף את מי שטעה בשאר הברכות. לעומת זאת מסתבר שלפי תירוץ הרשב״א אין הכרח לומר כך, שכן גם בשאר ברכות אין מסלקים אותו אם חוזר לאחר שמזכירים לו, וממילא די אם נאמר שבברכת המינים מסלקים אותו מיד אך לא לצמיתות. כך מדייק המגן אברהם (סק״ב) מסתימת לשון המחבר בשלחן ערוך שאינו מדגיש שמסלקים אותו לעולם, וכבר התבאר שהשלחן ערוך נוקט את תירוצו של הרשב״א. כיוצא בזה מדייק בעל פרי חדש מדברי הרמב״ם, שכאמור נראה מדבריו שסובר כרשב״א, בהלכה ה שהאומר ׳איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועים׳ - אף בלבנים אינו עובר באותה תפילה, ומבואר במסכת מגילה
(כד, ב) שהחשש הוא שמא נזרקה בו מינות, מכאן שחשש זה אינו מונע ממנו מלהיות שליח ציבור בקביעות אלא רק באותה תפילה. אכן הראב״ד משיג וכותב שחשש מינות מונע אותו מלהיות שליח ציבור אף בתפילה אחרת, ואפשר שסובר כרבינו יונה בישוב הסוגיה עם המשנה.
מדברי הב״ח משמע שמבין שמסלקים אותו לצמיתות אף לפי תירוץ הרשב״א, אבל בעל הפרישה כותב שאין מעבירים אותו לגמרי אלא רק לזמן מה, וכן פוסק המשנה ברורה (סק״ה) כמגן אברהם שמשום פעם אחת שטעה אין מסלקים אותו מלהיות שליח ציבור לעולם.
ג. לאחר שהתחיל ברכת המינים.
בגמרא אמרו שאם התחיל בה גומרה ואין מסלקים אותו, והרמב״ם מוסיף שממתינים לו שעה, וכאמור כך הוא כותב גם לגבי שאר הברכות אף כשלא התחיל בהן, שאם שהה שעה - יעמוד אחר תחתיו.
אמנם בגמרא הסבירו על פי זה מדוע לא סילקו את שמואל הקטן כיון שטעה לאחר שכבר התחיל בברכת המינים, ונאמר בברייתא שהשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו, אבל הכסף משנה מסביר שלדעת הרמב״ם לאו דוקא שתים ושלש שעות, אלא די בשעה אחת. הלחם משנה מסביר שהרמב״ם למד זאת מלשון המשנה לקמן
(לד, א) ״יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה״, מכאן שההמתנה הנדרשת היא של שעה בלבד, ורק לשמואל הקטן המתינו שלש שעות מפני שהוא עצמו תיקן את הברכה וראוי לחלוק לו כבוד ולהמתין יותר.
סברה דומה נזכרת במאירי, שכיון שהוא תיקנה ולא היה הנוסח ידוע לכולם - המתינו לו יותר, אבל כשהנוסח ידוע - אין ממתינים כל כך אלא די בשיעור זמן שלפי אומדן הדעת כבר לא יחזור למרות שמזכירים לו, ואפשר שמבין כך את דעת הרמב״ם ששעה לאו דוקא אלא לפי אומדן הדעת. עם זאת הוא מביא גם דעה חולקת לפיה ממתינים לו עד שיגמור אפילו שעה או שתים, וכנראה שלדעה זו ממתינים לו אפילו שלש שעות, כמו שהמתינו לשמואל הקטן.
השלחן ערוך אינו מזכיר שיעור של המתנה לא בשאר הברכות ולא בברכת המינים לאחר שהתחיל בה, ואפשר שמבין בדעת הרמב״ם שלאו דוקא שעה, אולם כאמור אינו כותב זאת אף בבית יוסף כשמצטט את דברי הרמב״ם.
ד. בברכת תחית המתים ובברכת בונה ירושלים.
בירושלמי (שם) מובאת בברייתא האומרת: ״לכל אין מחזירין אותו חוץ ממי שלא אמר מחיה המתים ומכניע זדים ובונה ירושלים, אני אומר מין הוא״. רבינו יונה (שם ד״ה טעה בברכת) מסביר שבסוגייתנו לא חששו אלא לברכת המינים מפני שיש בה קללה למינים וחוששים שנמנע מלאומרה כדי לא לקלל את עצמו, מה שאין כן בתחית המתים שאולי לא אכפת לו לאומרה למרות שאינו מאמין כיון שאינו מקלל את עצמו, לכן אין מסלקים אותו כשאינו אומרה כי אין לחשוד בו במינות, ועוד שאפשר שמאמין בתחית המתים למרות שהוא מין. הבית יוסף מוסיף שאף ברכת בונה ירושלים לא נזכרה בסוגייתנו מאותה סיבה.
הטור מביא את דברי הירושלמי, ואכן הבית יוסף תמה שבסוגייתנו משמע שרק בברכת המינים מסלקים אותו, וגם הרי״ף, הרא״ש (סי׳ יג) והרמב״ם אינם מביאים את דברי הירושלמי. אבל הב״ח כותב שהטור מבין שלאו דוקא ברכת המינים אלא הוא הדין תחית המתים ובונה ירושלים שדומות לה, ויש ללמוד מהמפורש בירושלמי על הסתום בבבלי. לעומתם כותב בעל הדרישה שהטור מסכים שרק בברכת המינים מסלקים אותו, ומביא את הירושלמי רק בשביל החידוש שבתחילת הדברים שבשאר ברכות אין מסלקים אותו אפילו כשדילג על שתים או שלש, ואם הירושלמי שמחמיר בתחית המתים ובבונה ירושלים מיקל בזה - כל שכן שלפי הבבלי יש להקל.
הסבר אחר כותב הט״ז (סק״א) שאין מחלוקת בין התלמודים, וכוונת הירושלמי כשדילג בפעם אחת שתים מתוך שלש הברכות שאז יש לחשוד בו שאינו מאמין בהן, ואמנם בברכת המינים מסלקים אותו אף כשטעה בה לבדה, כמבואר בסוגייתנו, אך כשהתחיל בה - גומרה, וכשטועה בברכה אחרת מהשלש או בשתי האחרות מסלקים אותו אפילו אם התחיל בה, ואין הבבלי חולק על זה אלא שאינו עוסק בחשש מינות הנובע מצירוף של טעויות בשתי ברכות.
מלבד זה יש להעיר שלפי המשמעות הפשוטה בירושלמי לפי הגרסה שלפנינו לא מדובר שם בכלל על סילוקו של שליח הציבור, וכן כותב בעל ערוך השלחן (סעיף ג) שאין דברי הירושלמי נוגעים לדיון שבסוגייתנו, אלא הם עוסקים בשליח ציבור שדילג והתחיל להלן, שבשאר ברכות אין מחזירים אותו למקום שטעה מפני טורח הציבור ובשלש ברכות אלה מחזירים אותו, אך לא נאמר שמסלקים אותו.
המחבר בשלחן ערוך אינו מביא את דברי הירושלמי, מכאן שפוסק כרבינו יונה שרק בברכת המינים יש דין מיוחד, והמשנה ברורה (סק״ב) מביא את החידוש היוצא מדברי הט״ז שאם השמיט שתים משלש הברכות - יש לחשוד בו במינות, אך מציין שיש שחולקים עליו.
תפילת מעין שמונה עשרה - ״הביננו״
ציון ג.ד.ה.
משנה (כח, ב). רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה. רבי יהושע אומר: מעין שמנה עשרה. רבי עקיבא אומר: אם שגורה תפלתו בפיו - מתפלל שמנה עשרה, ואם לאו - מעין שמנה עשרה.
גמרא. מאי מעין שמנה עשרה? רב אמר: מעין כל ברכה וברכה, ושמואל אמר: ׳הביננו ה׳ אלהינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, ותסלח לנו להיות גאולים, ורחקנו ממכאובינו, ודשננו בנאות ארצך, ונפוצותינו מארבע תקבץ, והתועים על דעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, ברוך אתה ה׳ שומע תפלה׳. לייט עלה אביי אמאן דמצלי ״הביננו״. אמר רב נחמן אמר שמואל: כל השנה כולה מתפלל אדם ״הביננו״ חוץ ממוצאי שבת וממוצאי ימים טובים, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. מתקיף לה רבה בר שמואל: ונימרה ברכה רביעית בפני עצמה! מי לא תנן, רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה, רבי אליעזר אומר: בהודאה! אטו כל השנה כולה מי עבדינן כרבי עקיבא דהשתא נמי נעביד?! כל השנה כולה מאי טעמא לא עבדינן כרבי עקיבא? תמני סרי תקון, תשסרי לא תקון, הכא נמי שבע תקון, תמני לא תקון. מתקיף לה מר זוטרא: ונכללה מכלל ׳הביננו ה׳ אלהינו המבדיל בין קדש לחול׳! קשיא. אמר רב ביבי בר אביי: כל השנה כולה מתפלל אדם ״הביננו״ חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. מתקיף לה מר זוטרא: ונכללה מכלל ׳ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר׳! אתי לאטרודי.
בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר. במה דברים אמורים? כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות, אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו מהתפלל - יתפלל שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות, ויצא ידי חובתו.
וזוהי הברכה שתקנו מעין כל האמצעיות: ׳הביננו ה׳ אלהינו לדעת את דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך לסלוח, היה לנו להיות גאולים, רחקנו ממכאוב ודשננו ושכננו בנאות ארצך, ונפוצים מארבע תקבץ, והתועים בדעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, כדבר שנאמר ״והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע״, כי אתה הוא עונה בכל עת, פודה ומציל מכל צוקה, ברוך אתה ה׳ שומע תפלה׳.
במה דברים אמורים? בימות החמה, אבל בימות הגשמים - אינו מתפלל ״הביננו״ מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, וכן במוצאי שבתות וימים טובים אינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת.
(רמב״ם תפלה ב, ב-ד)(הלכה ב צוינה לעיל כח, ב ציון ז)
בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך, או שהוא עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו, או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה - מתפלל אחר שלש ראשונות ״הביננו״, ואומר אחריה שלש אחרונות, וצריך לאמרם מעומד, וכשיגיע לביתו - אין צריך לחזור ולהתפלל. ואינו מתפלל ״הביננו״ בימות הגשמים, ולא במוצאי שבת ויום טוב.
(שו״ע אורח חיים קי, א)
א. פסק ההלכה במחלוקת התנאים.
הרמב״ם בפירוש המשניות כותב שהלכה כרבי עקיבא, וכן מבואר בדבריו בהלכה ב שרק אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל - מתפלל מעין שמונה עשרה. הכסף משנה מסביר זאת על פי הכלל שהלכה כרבי עקיבא מחבירו, ואף שרבן גמליאל ורבי יהושע חולקים עליו - הלכה כמותו, כיון שהם בעצמם אינם בדעה אחת. כן פוסק המאירי ומבאר שאף לרבי יהושע יכול לפטור עצמו במעין שמונה עשרה רק אם הוא טרוד בטרדה כשלהי, אלא שלדעתו הטרדה פוטרתו אפילו כשיכול בכל זאת לכוון בכל שמונה עשרה, ואילו לרבי עקיבא הטרדה פוטרת רק כשמחמתה אינו יכול לכוון כראוי.
לעומתם כותב האור זרוע (ח״א סי׳ צ) שהלכה כרבי יהושע, ומוכיח זאת מלשון האמוראים בגמרא: ״כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו״. מפשטות דבריו נראה שמבין שרבי יהושע מתיר להתפלל כל יום מעין שמונה עשרה, אף אם אינו טרוד.
ב. פסק ההלכה במחלוקת האמוראים.
בפירושי רבינו חננאל מובא שאמנם מהסוגיה נראה שהלכה כשמואל, אך כיון ש״חזינן דנהגו לצלויי כי הא דרב בתפלת המנחה בעידנא דממהרי, ולא חזינן רבנן קשישאי דהוו מחו בידייהו, שמע מינה דהלכתא כותיה דרב״. כיוצא בזה מובא בהגהות מיימוניות (אות א) בשם ר״י שפוסקים כאביי שקילל את מי שמתפלל ״הביננו״, ומשמע שאת מי שמתפלל מעין שמונה עשרה כדברי רב לא קילל, וכן משמע מפירוש רש״י (ד״ה לייט) שכותב: ״לפי שמדלג הברכות וכוללן בברכה אחת״. גם התוספות (ד״ה לייט) כותבים שהלכה כאביי, אך מוסיפים שיש גרסה בספרים לפיה ״הני מילי במתא, אבל בדרך - שרי״, ולפי זה יוצא שבדרך יכול להתפלל אף ״הביננו״.
כן פוסקים הרי״ף (יט, ב בדפיו) והרא״ש (סי׳ יג) הכותבים: ״וקאמרי רבנן הני מילי בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק - אין מתפלל הביננו״, וכן בהמשך הפרק (הרי״ף בדף כ, ב והרא״ש בסי׳ יח): ״מיהא שמעינן דלא מצלי איניש ״הביננו״ אלא בשעת הדחק, כגון מי שהוא מהלך במדבר וכיוצא בו״.
גם הסמ״ג (עשין יט), הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך פוסקים שמי שהוא טרוד יכול להתפלל תפילת ״הביננו״. הבית יוסף כותב שמפשטות הסוגיה משמע כשמואל ולכן פוסקים כמותו, ופוסקים גם כאביי שאסר להתפלל בעיר, ולכן כותבים שיכול להתפלל דוקא במקום הדחק.
יש להעיר שלפי גרסת הספרים שמובאת בתוספות שמותר להתפלל ״הביננו״ בדרך, מסתבר שהוא הדין בכל שעת הדחק ואף בעיר, וכן מפורשים הדברים ברבינו יונה (ג, ב בדפי הרי״ף) שכותב: ״מיהו שמעינן דלא מצלי איניש ״הביננו״ אלא בשעת הדחק, כגון מי שהיה מהלך בדרך וכיוצא בו, ונראה שאם עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפילה ארוכה כל כך - שאפילו בעיר מתפלל הביננו״.
אולם בעל שלטי הגבורים (כ, ב אות א) מבין שיש מחלוקת בין הרמב״ם לבין הרי״ף, שהרי״ף מתיר להתפלל דוקא בדרך ואילו הרמב״ם מתיר לכל מי שטרוד, ואף בבית.
המגן אברהם (סק״א) כותב בשם בעל שיירי כנסת הגדולה שאף כאשר השעה עוברת, ואם יתפלל באריכות יפסיד תפילה בזמנה - יכול להתפלל ״הביננו״.
האור זרוע (שם) כותב שאף שהלכה כשמואל, אם עושה כרב - כל שכן שנהג כהלכה, ומשמע מדבריו שרצוי לעשות כן. יתר על כן, בעל שו״ת פעולת צדיק (ח״ג סי׳ עג) מסיק שרק אם השעה דחוקה ביותר מתפלל ״הביננו״, אך אם אין השעה דחוקה כל כך - מתפלל מעין שמונה עשרה, כשיטת רב, שכן אינו כולל שם את כל הברכות בברכה אחת.
למעשה אין נוהגים להתפלל ״הביננו״ אף כשיש טרדה, ומסביר זאת המשנה ברורה בביאור הלכה שהתקנה להתפלל ״הביננו״ מבוססת על כך שעדיף שיתפלל שבע ברכות בכוונה משיתפלל שמונה עשרה ברכות בלא כוונה, וכיון שחוששים שאפילו בשבע לא יצליח לכוון - שוב אין מקום לתפילת ״הביננו״. עד הוא כותב שאם מחמת טרדה נתיר לקצר את התפילה - לא נתפלל לעולם תפילה שלמה מפני רוב הטרדה. הסבר אחר כותב בעל כף החיים (סק״ה) שיש לברכת ״הביננו״ נוסחים שונים, לכן אין נוהגים עכשיו לאומרה.
בעל ערוך השלחן (סעיף ג) מעיר שדברי הרמב״ם על מי שקצרה לשונו מהתפלל שמתפלל ״הביננו״ אינם אלא בזמנם, שהיו מתפללים בעל פה, אך כשהתפילה בנוסחה השלם מודפסת בסידורים - אין מקום להתיר את הקיצור מטעם זה, ולכן הטור והשלחן ערוך אינם מזכירים לשון זו.
כאשר יכול להתפלל שמונה עשרה בשלמות והתפלל ״הביננו״ - לדעת בעל עולת תמיד יצא ואינו צריך להתפלל שוב, שאם לא כן לא היה אביי מקלל את מי שמתפלל ״הביננו״ שהרי בלאו הכי צריך לחזור ולהתפלל. אולם בעל אליה רבה דוחה שאביי קילל את מי שהתפלל ״הביננו״ בהיתר מפני שאינו יכול לכוון בתפילה ארוכה, וקללו כדי שלא יהיה רגיל בכך אלא ישתדל לכוון בכל שמונה עשרה. מלבד זה הוא מביא ראיה שלא יצא מדברי הגמרא לקמן
(ל, א) שמי שהתפלל ״הביננו״ ״כי מטי לביתיה - לא בעי למהדר לצלויי״, משמע שדוקא מי שהתפלל כדין בהיותו בדרך אינו צריך לחזור ולהתפלל כשיבא לביתו, מה שאין כן כשהתפלל ״הביננו״ בביתו שלא כדין.
ג. במוצאי שבת ויו״ט ובימות הגשמים.
הגמרא מבחינה בין הזכרת הבדלה במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב, שניתן לשלבה בברכת ״הביננו״ בתחילתה בלא לחשוש שיטעה, בניגוד לדברי שמואל שאינו מתפלל ״הביננו״ במוצאי שבת ויום טוב, לבין שאלת גשמים הנאמרת בברכת השנים, ושילובה בברכת ״הביננו״ עלול לגרום לטעות, ובכך מוסברים דברי רב ביבי בר אביי שבימות הגשמים אין להתפלל ״הביננו״.
כך אכן פוסקים הרי״ץ גיאת (מובא ברשב״א ובמאירי בשם קצת גאוני ספרד), הרשב״א, הריא״ז (בפסקיו הלכה ג, ד, מובא בשלטי הגבורים אות ב) והאור זרוע (שם) שדוקא בימות הגשמים אין להתפלל ״הביננו״, אבל במוצאי שבת ויום טוב מתפלל ״הביננו״ ומוסיף בתחילתה את ענין ההבדלה. הרשב״א מדייק שאף רב ביבי בר אביי מקבל את קושית מר זוטרא על שמואל וסובר שיכול לומר ״הביננו״ במוצאי שבת, שכן מפורש בדבריו שבכל השנה מתפלל ״הביננו״ חוץ מימות הגשמים, וגם הגמרא מקשה על רב ביבי מדוע חושש לטעות רק בשאלת גשמים ולא בהבדלה, ומתרצת שזו באמצע וזו בהתחלה, מכאן שסובר שאין חשש באמירת ״הביננו״ במוצאי שבת, והלכה כמותו שהוא בתרא.
לעומתם פוסקים רב האי גאון (מובא ברשב״א), הרי״ף (יט, ב בדפיו), הרא״ש (סי׳ יג), רבינו יונה (שם ד״ה מפני), המאירי, הסמ״ג (שם), הרי״ד (בפסקיו), הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך כשמואל, שאינו יכול להתפלל ״הביננו״ במוצאי שבת, ומסביר רב האי שאמנם קושית מר זוטרא לא תורצה, אך כיון שלא אמרו ״תיובתא״ אלא ״קשיא״ - אין לדחות את דברי שמואל מההלכה, כי שמא אם נעיין היטב נמצא תירוץ לקושיה. רבינו יונה אכן מעלה אפשרות לתרץ שאילו היו אומרים מעין הבדלה בברכת ״הביננו״, כמו שאומרים בה מעין כל שאר הברכות - היה נראה הדבר כאילו ההבדלה היא ברכה בפני עצמה, והרי להלכה אינה ברכה בפני עצמה אלא נאמרת בברכת חונן הדעת.
הב״ח מקשה על תירוצו, מה בכך שיראה כאילו היא ברכה בפני עצמה, הרי בודאי לא יקבעוה כברכה בפני עצמה לאחר שכבר נהגו לכוללה בברכת חונן הדעת, ועוד, שהרי בגמרא הקשו מדוע לא יזכיר שאלת גשמים ב״הביננו״ ותרצו שיש לחשוש לטעות, ולא חששו לטעם זה שיאמרו שהיא ברכה בפני עצמה. לפיכך הוא מבאר שהחשש הוא שיבואו לחשוב בטעות שדין הבדלה כדין שאר ברכות, שאם שכח ולא אמר צריך לחזור ויברך ברכה לבטלה, ובשאלת גשמים באמת צריך לחזור אם שכח, לכן הוצרכו דוקא לטעם שיש לחשוש לטעות ולבלבול.
המגן אברהם (סק״ו) מתרץ שדוקא לגבי הבדלה יש לחשוש שיאמרו שהיא ברכה בפני עצמה, מפני שזו באמת דעת רבי עקיבא ויטעו לחשוב שהלכה כמותו, מה שאין כן בשאלת גשמים שאין מי שסובר שנאמרת כברכה בפני עצמה.
בעל ערוך השלחן (סעיף ד) מסביר שהחילוק בין הבדלה לבין שאלת גשמים נאמר בסוגיה רק לשיטת רב ביבי שחושש דוקא לתפילת ״הביננו״ בימות הגשמים, אבל שמואל אכן סובר שגם בהבדלה יש חשש שהתוספת תגרום לטעות ולבלבול, והלכה כמותו, ואין צורך למצוא טעם אחר לאיסור תפילת ״הביננו״ במוצאי שבת, ואכן רבינו מנוח (ספר המנוחה, מובא בכס״מ) כותב שהחשש הוא שמא יתבלבל הן לענין הבדלה והן לענין שאלת גשמים. אולם יש להעיר שכמו שמלשון רב ביבי יש לדייק שסובר שבמוצאי שבת מתפלל ״הביננו״ - כך יש לדייק מלשון שמואל שסובר שבימות הגשמים מתפלל ״הביננו״, ואם כן אין לומר שחושש לטעם שיבא להתבלבל, כי כל שכן שיש לחשוש לכך בשאלת גשמים שהיא באמצע.
כאמור, פסק השלחן ערוך הוא שאין לומר ״הביננו״ במוצאי שבת, אולם רבי עקיבא איגר (על השו״ע) מעלה אפשרות לחדש שהיינו דוקא במצבים שעליהם מדבר השלחן ערוך, כגון שהוא בדרך או שטרוד, אבל במצב הנזכר במגן אברהם (סק״א) שהשעה עוברת וממילא לא יוכל להתפלל שמונה עשרה בשלמות - עדיף שיתפלל ״הביננו״ בלא להזכיר הבדלה, שהרי יוצא ידי תפילה גם כשלא אמר הבדלה, מה שאין כן בימות הגשמים שאינו יוצא אף בדיעבד אם לא שאל גשמים, ולכן אף שהשעה עוברת - אין ערך לתפילת ״הביננו״ ללא שאלת גשמים.
רבינו מנוח (שם) כותב שכיון שכל החשש הוא שמא יטעה, אם הוא בטוח שיכול לשלב בברכת ״הביננו״ הבדלה או שאלת גשמים ולחזור למקומו בלא לטעות - רשאי, כמו שאמרו במשנה לקמן
(לד, א) לגבי נשיאת כפים על ידי שליח ציבור כהן. הכסף משנה כותב שלא מצא לו חבר, אולם כדבריו כותבים בעל ספר המאורות וכן המאירי בשם גדולי המפרשים שאם בטוח בעצמו שלא יבוא לידי טעות והיא שעת הדחק - מותר. הדברים מבוארים בספר המכתם וברשב״ץ בשם הראב״ד שכיון שמדובר בדרך או בשעת הדחק - מוטב לסמוך על מר זוטרא שאינו חושש לבלבול ולכלול ב״הביננו״ הבדלה ושאלת גשמים, ולא תתבטל התפילה.
בעל פרי חדש חולק על רבינו מנוח ופוסק שאפילו כשבטוח שלא יטעה עדיף להתפלל שמונה עשרה בשלמות, שכן גם לגבי נשיאת כפים רשאי כשבטוח שיחזור לתפילתו רק אם הוא הכהן היחיד, ואפילו לפי הדעה שרשאי גם כשיש עוד כהנים יש לחלק שדוקא שם שמקיים שלש מצוות עשה אמרו שישא כפיו. כך היא גם מסקנת בעל כף החיים (סק״ח) שאין להתיר תפילת ״הביננו״ בימות הגשמים, אלא יזרז עצמו להתפלל תפילה בזמנה כראוי, ואם לא נשאר זמן לתפילה ארוכה - יש לו תשלומין בתפילה שאחריה, אם שגג או נאנס. בעל אליה רבה מסכים למסקנה זו, ומסביר שדברי רבינו מנוח אינם אלא לפי הטעם שבגמרא שהחשש הוא שיטעה ויתבלבל, אבל לפי הטעם של רבינו יונה שיחשבו שהבדלה היא ברכה בפני עצמה - יש לומר את הטעם הזה אף לגבי שאלת גשמים, והגמרא אמרה טעם אחר רק בשביל להסביר את השיטה שהבדלה ניתן לשלב בתפילת ״הביננו״, ממילא ברור שאין חילוק בין מי שבטוח שלא יטעה לבין מי שאינו בטוח, ולכן לא מוזכר חילוק כזה בדברי הפוסקים.
הפרי מגדים (משבצות זהב סק״א) כותב שיש הבדל נוסף להלכה בין הטעמים לאי אמירת תפילת ״הביננו״ במוצאי שבתות ובימות הגשמים, כאשר בכל זאת התפלל בזמנים אלה תפילת ״הביננו״, שאם החשש הוא שמא יטעה - מסתבר שבדיעבד יצא ואינו צריך לחזור ולהתפלל, מה שאין כן לפי הטעם שיאמרו שהיא ברכה בפני עצמה, שיתכן שהוא בגדר משנה ממטבע שטבעו חכמים, וצריך לחזור ולהתפלל.
בעל חיי אדם (כלל כד, לא) מתיר לחולה או בשעת הדחק להתפלל אף בימות הגשמים או במוצאי שבת מעין שמונה עשרה, כשיטת רב שמקצר בכל ברכה ואומר רק את פתיחתה וחתימתה, וכולל בנוסח המקוצר שאלת גשמים או הבדלה, וכן פוסק המשנה ברורה (סק״ו).
ציון ו.
עיין בירור הלכה לתענית ג, א ציון ה.
טעה ולא שאל גשמים בברכת השנים
ציון ז.ט.
גמרא. גופא, אמר רבי תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר... שאלה בברכת השנים - אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה... מיתיבי: טעה ולא הזכיר... שאלה בברכת השנים - מחזירין אותו...! לא קשיא, הא ביחיד הא בצבור. בצבור מאי טעמא לא, משום דשמעה משליח צבור? אי הכי, האי מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה?! מפני ששומע משליח צבור מיבעי ליה! אלא אידי ואידי ביחיד, ולא קשיא, הא דאדכר קודם שומע תפלה, הא דאדכר בתר שומע תפלה.
מי ששכח שאלה בברכת השנים, אם נזכר קודם שומע תפלה - שואל את הגשמים בשומע תפלה, ואם אחר שבירך שומע תפלה - חוזר לברכת השנים, ואם לא נזכר עד שהשלים כל תפלתו - חוזר לראש ומתפלל שנייה.
(רמב״ם תפלה י, ט)
אם לא שאל מטר בימות הגשמים - מחזירין אותו אף על פי ששאל טל, אבל אם שאל מטר ולא טל - אין מחזירין אותו.
אם לא שאל מטר ונזכר קודם שומע תפלה - אין מחזירין אותו, ושואל בשומע תפלה... ואם לא נזכר עד אחר שומע תפלה, אם לא עקר רגליו - חוזר לברכת השנים, ואם עקר רגליו - חוזר לראש התפלה, ואם השלים תפלתו ואינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אף על פי שעדיין לא עקר רגליו - כעקור דמי, ואם נזכר אחר שחתם שומע תפלה קודם שיתחיל רצה - נראה שאומר ׳ותן טל ומטר׳ ואחר כך אומר ׳רצה׳.
(שו״ע אורח חיים קיז, ד-ה)
א. להיכן חוזר כשנזכר אחרי שומע תפילה.
התוספות (ע״ב ד״ה הא) כותבים שאם עדיין לא עקר רגליו - חוזר לשומע תפילה ואינו צריך לחזור לראש או לברכת השנים. כך כותב גם הרשב״א בשם רב האי גאון, שכיון שכאשר נזכר לפני שומע תפילה יכול לשאול גשמים בשומע תפילה - אין סיבה להחזיר את מי שנזכר אחרי שומע תפילה לברכת השנים. התוספות מביאים ראיה לשיטתם מהירושלמי (פ״ה הלכה ב) שמשווה זאת למי ששכח יעלה ויבא בראש חודש, וכשם ששם אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לעבודה - כך גם כאן אם לא עקר רגליו חוזר לשומע תפילה.
מסקנה זו נראית תמוהה, שהרי עיקר מקומה של תפילת יעלה ויבא הוא בעבודה, ומההשוואה היה ראוי איפוא ללמוד שכשם ששם חוזר למקום העיקרי של התפילה - כך בשאלת גשמים חוזר למקום העיקרי שהוא בברכת השנים ולא בשומע תפילה. בעל עינים למשפט כותב על כך שאפשר שלדעת הירושלמי ברכת שומע תפילה ניתקנה מתחילה כברכה כוללת לכל הבקשות שבשאר הברכות שבשמונה עשרה, ולא רק בתור אפשרות להשלמה, לכן נחשבת שאלת גשמים בשומע תפילה כמו יעלה ויבא בעבודה.
כדעה זו פוסקים רבינו יונה (כ, א בדפי הרי״ף ד״ה והא), הר״ן (
תענית דף א, ב בדפי הרי״ף ד״ה בבלי), רבינו חננאל
(תענית ג, א), הראבי״ה (סי׳ תתמו), ר״י שירליאון ובעלי שבלי הלקט
(סי׳ כא).
לעומתם סבור הראב״ד (מובא ברשב״א) שחוזר לברכת השנים, ומביא ראיה מהגמרא לקמן
(לג, א) לגבי מי שטעה ולא אמר הבדלה לא בתפילה ולא על הכוס שחוזר לראש, דהיינו שחוזר להבדיל גם בתפילה וגם על הכוס, למרות שמי שלא הבדיל בתפילה אינו חוזר כיון שאומר הבדלה על הכוס, ואף כאן יש לומר שכיון שלא נזכר עד לאחר שומע תפילה - חוזר לברכת השנים ולא לשומע תפילה.
ראיה זו נדחית על ידי הרא״ש (סי׳ יד) והר״ן במסכת תענית (שם), שיש הבדל בין הבדלה בתפילה ועל הכוס, שהם שני דברים, לבין תפילה שהיא דבר אחד, על כן כשטעה בשני מקומות, כמו כאן שלא שאל גשמים לא בברכת השנים ולא בשומע תפילה - אינו צריך לחזור אלא למקום הסמוך שטעה בו. הר״ן מוסיף שכיון שלא שאל בברכת השנים - התחייב בשומע תפילה, וכששכח גם שם - נחשב כמי שטעה בשומע תפילה שחוזר לשם.
הרשב״א מביא ראיה לשיטת הראב״ד מלשון הברייתא שקובעת שמחזירים את מי שלא הזכיר גבורות גשמים בתחית המתים ואת מי שלא שאל גשמים בברכת השנים, ובודאי כוונתה שמחזירים אותו לתחית המתים ולברכת השנים, שהרי ברכת שומע תפילה כלל לא נזכרת בברייתא, ולפי מסקנת הגמרא עוסקת הברייתא במי שנזכר לאחר שומע תפילה. מדברי הרשב״א נראה שמבין שיש מחלוקת בין התלמודים בדבר זה, ודעתו לפסוק כבבלי שחוזר לברכת השנים.
הרא״ש (סי׳ יד) מביא את דברי בעל הלכות גדולות שחוזר לראש כשלא נזכר לפני שומע תפילה, ומפרש שכוונתו לומר שחוזר לברכת השנים שהיא הראש מבחינת שאלת גשמים, ונמצאת שיטתו כשיטת הראב״ד. הרא״ש כותב שנראה שלדעת בעל הלכות גדולות חלוק הבבלי, שקובע לגבי הבדלה שאם טעה בזו ובזו חוזר לראש, על הירושלמי, ומסיים הרא״ש שיש לסמוך על דברי בעל ההלכות מפני שכל דבריו דברי קבלה.
כשיטת הראב״ד והרא״ש סוברים גם בעל השאילתות (שאילתא כב), הרא״ה והריא״ז (בפסקיו פרק ה הלכה ג, א), וכן נראית דעת הרי״ד (בפסקיו) שכותב שאם נזכר לאחר שומע תפילה חוזר לראש, ויש לפרש את דבריו כדרך שמפרש הרא״ש את דברי בעל הלכות גדולות.
בעל עינים למשפט מעיר שלכאורה לפי שיטת התוספות לא רק שאינו צריך לחזור לברכת השנים אלא אף אסור לחזור לשם, שכן כיון שיכול לחזור לשומע תפילה - הרי שאם יחזור יותר נמצא מברך ברכה לבטלה, או שזו הפסקה שאסורה.
הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך פוסקים שחוזר לברכת השנים. עם זאת מחדש בעל עינים למשפט שבדיעבד אם חזר לשומע תפילה - אינו צריך לחזור ולהתפלל, שכן בדיעבד יש לסמוך על הדעה החולקת.
ב. נזכר לאחר שסיים תפילתו.
הטור כותב שאם כבר עקר רגליו - חוזר לראש, והבית יוסף מוסיף שהוא הדין כשהשלים תפילתו ועדיין לא עקר רגליו כשאינו רגיל לומר תחנונים. זאת על פי הסוגיה לקמן (עמוד ב) לגבי מי שלא נזכר לומר יעלה ויבא עד שסיים תפילתו, ועיין בירור הלכה שם ציון א.ב.
ג. נזכר לפני שהתחיל את הברכה הבאה.
הבית יוסף כותב שאם נזכר לאחר שכבר חתם בשומע תפילה אך עדיין לא התחיל ״רצה״ - עדיין יכול לשאול גשמים, שכן נחשב כמי שעדיין לא סיים שומע תפילה כל עוד לא התחיל את הברכה הבאה. ענין זה שנוי במחלוקת, והוא נוגע גם לטעויות אחרות, כגון מי שנזכר שלא אמר יעלה ויבא לאחר ״המחזיר שכינתו לציון״ ולפני ״מודים״, מי שנזכר שלא הזכיר גבורות גשמים לאחר ״מחיה המתים״ ולפני ״אתה קדוש״, מי שנזכר שלא שאל גשמים לאחר ״מברך השנים״ ולפני ״תקע בשופר״, ועוד.
בשאלה זו יש לדון הן לגבי טעויות שאין מחזירים עליהן, כלומר שאילו התחיל כבר את הברכה הבאה לא היה צריך לחזור, כמו על הניסים, והן לגבי טעויות שמחזירים עליהן, דהיינו שאילו התחיל את הברכה הבאה היה צריך לחזור, כמו גבורות גשמים ויעלה ויבא.
התוספות לקמן (ל, ב ד״ה מסתברא) מביאים מחלוקת לגבי טעויות שאין מחזירים עליהן, שלדעת ר״י כל שסיים את הברכה שבה היה צריך לומר את התוספת - שוב אינו חוזר, למרות שעדיין לא התחיל את הברכה הבאה, ולדעת רבינו אלחנן כל עוד לא התחיל את הברכה הבאה צריך לומר את מה שהשמיט. רבינו אלחנן מביא ראיה מברכת המזון, שאמרו
(לקמן מט, א) הן לגבי מי ששכח ״רצה והחליצנו״ בשבת והן לגבי מי ששכח יעלה ויבא בראש חודש, שאומר ״ברוך שנתן שבתות למנוחה״ וכו׳, או ״ברוך שנתן ראשי חדשים״ כו׳, ומדובר כשסיים את ברכת בונה ירושלים ועדיין לא התחיל את ברכת הטוב והמטיב. מכאן שגם בטעות שאינו חוזר עליה, כגון יעלה ויבא בראש חודש בברכת המזון - עדיין צריך לתקן כשלא התחיל את הברכה הבאה.
התוספות דוחים את ראית רבינו אלחנן, שכן ברכת הטוב והמטיב אינה דאורייתא ולכן גם בטעות שאינו חוזר עליה אין פגם בכך שיחזור כי אין זה נחשב כל כך להפסק, אך בשמונה עשרה יש לחשוש להפסק אם יחזור, כשעדיין לא התחיל את הברכה הבאה, על תוספת שאינו צריך לחזור עליה. אולם לבסוף כותבים התוספות בשם ר״י שראה את רבינו תם חוזר לרצה אפילו בדברים שאינו חוזר עליהם, כגון על הניסים, כל עוד לא עקר רגליו, ואפילו לאחר שכבר התחיל את הברכה הבאה, והחזרה לרצה ולא לתחילת הברכה שטעה בה היא על פי הכלל שכל שטעה בשלש אחרונות חוזר לעבודה.
רבינו יונה (כ, א בדפי הרי״ף ד״ה ואם) נוטה לקבל את דעת ר״י, ומדייק כך מלשון הגמרא לקמן (עמוד ב): ״טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה - חוזר לעבודה״, ממנה משמע שמיד כשסיים ברכת עבודה בלא שאמר יעלה ויבא - הרי הוא נידון כמי שטעה, למרות שלא התחיל עדיין את הברכה הבאה, ולכן אמרו עליו שחוזר לעבודה, מכאן שכאשר טעה בדבר שאין מחזירים עליו - אינו חוזר כשעדיין לא התחיל את הברכה הבאה, כיון שכבר סיים את הברכה וטעה בה. גם הרשב״א והמאירי מסכימים לשיטת ר״י.
הרא״ש (סי׳ יז) דן במה שנזכר שרבינו תם היה חוזר לרצה כל עוד לא עקר רגליו אפילו בדברים שאין חוזרים עליהם, וכותב שלא מסתבר כלל שעל טעות שאם עקר רגליו אינו חוזר עליה לראש יחזור לעבודה כשלא עקר רגליו, אך מסביר שאולי רבינו תם סובר שעל כל טעות רשאי לחזור אם רוצה, וכשאמרו שאין מחזירים אותו - התכוונו שאינו חייב לחזור. הרא״ש עצמו דוחה את הסברה הזו וכותב שגם אם יש לה מקום במי שסיים תפילתו, שיכול לחזור לראש כמו שיכול להתפלל תפילת נדבה - אין מקום להתיר זאת כשנמצא באמצע התפילה במקום שאינו חייב לחזור, מפני שזהו הפסק.
מאידך גיסא, בטעויות שצריך לחזור עליהן דעת הראבי״ה (סי׳ תתמו) שכל עוד לא התחיל את הברכה הבאה אומר את התוספת, כגון ״ותן טל ומטר״ לפני ״תקע״, וכן מובאים דבריו להלכה על ידי הרא״ש (
תענית פ״א סי׳ א), המרדכי (תענית סי׳ תריג - תריד), בעל הגהות מיימוניות (אות ו) והטור (סי׳ קיד).
הבית יוסף (שם) מסביר שלדעת הרא״ש והטור יש חילוק בין דברים שמחזירים עליהם שאינו נחשב כמי שטעה עד שיתחיל את הברכה הבאה, ולכן הם מביאים את דברי הראבי״ה ללא חולק, לבין דברים שאין מחזירים עליהם שגם כשסיים את הברכה ועדיין לא התחיל אחרת נחשב כבר כמי שטעה שאינו חוזר מפני שזה הפסק, כדברי הרא״ש בסוגייתנו המובאים גם על ידי הטור בסימן רצד בקשר למי ששכח הבדלה בחונן הדעת.
אולם מדברי רבינו יונה נראה שחולק על כך, שהרי הראיה שמביא מדיוק הלשון בסוגייתנו היא מדין מי שטעה ולא אמר יעלה ויבא בראש חודש שחוזר לעבודה, הרי מפורש שלדעתו גם בדברים שמחזירים עליהם נידון כמי שטעה ומכאן למד לדברים שאין מחזירים עליהם. אכן הבית יוסף והב״ח מסבירים שהרא״ש מביא את דברי רבינו יונה רק כדי לסתור את דברי רבינו אלחנן שאפילו בדברים שאין מחזירים אותו עליהם יכול לתקן אם עדיין לא התחיל את הברכה הבאה, אך אין הרא״ש מסכים לכל דברי רבינו יונה אלא סובר כראבי״ה לגבי דברים שמחזירים עליהם.
כשיטת רבינו יונה נראה לדייק מדברי הרא״ה שכותב לגבי גבורות גשמים שכל עוד לא חתם את הברכה יכול להזכיר ואינו נחשב כטועה אלא כשחתם, מכאן שלאחר שחתם שוב אינו מזכיר אף כשעדיין לא התחיל את הברכה הבאה, וגם לגבי טעויות שאינו חוזר עליהן הוא כותב
(לקמן ל) שכל שסיים את הברכה שוב אינו חוזר.
כיוצא בזה נראית דעת הריא״ז (בפסקיו פ״ה הלכה ג, ג, מובא בשלטי הגבורים יט, ב) אשר כותב לגבי גבורות גשמים שאם לא נזכר עד שהשלים את הברכה - חוזר לראש, משמע שהיינו גם כשעדיין לא התחיל ברכה חדשה.
הבית יוסף מסיק להלכה כדעת הרא״ש על פי הסברו, וכך הוא פוסק בשלחן ערוך לגבי גבורות גשמים (סי׳ קיד, ו) שאם נזכר לפני ״אתה קדוש״ - אינו חוזר אלא אומר שם ״משיב הרוח ומוריד הגשם״, ולגבי יעלה ויבא בראש חודש (סי׳ תכב, א) שאם נזכר לפני ״מודים״ אומר שם ואינו צריך לחזור לרצה, ואילו לגבי הבדלה (סי׳ רצד, ד) פוסק שאם נזכר לאחר סיום הברכה - אינו חוזר אף על פי שלא התחיל את הברכה שאחריה, וכך הדין בכל טעות שאינו חוזר עליה. ברור שגם לגבי שאלת גשמים דעתו היא שאם נזכר לפני ״תקע״ אומר שם ״ותן טל ומטר״, כמו שפוסק המגן אברהם (סק״ה), שהרי על בסיס זה מחדש המחבר בהלכה שלפנינו שאף כשנזכר בין ״שומע תפלה״ ל״רצה״ - אומר ״ותן טל ומטר״ וממשיך ״רצה״.
בעל מעדני יום טוב (אות ז) מסביר את שיטת הרא״ש בדרך שונה מהבית יוסף, לפיה בסוגייתנו הרא״ש אינו עוסק באמירת התוספת שהשמיט בין ברכה לברכה, אלא הוא בא לומר שאינו חוזר שוב על ברכה שכבר בירך למרות שעדיין לא התחיל בזו שאחריה, ובענין זה הוא מביא את דברי רבינו יונה שכאשר סיים את הברכה בלא התוספת נחשב כבר כמי שטעה, אך לגבי האמירה של ההשמטה בפני עצמה בין הברכות אינו מסכים לרבינו יונה שמשמע מדבריו שאף אינו מזכיר הבדלה לאחר שכבר סיים ״אתה חונן״, אלא סובר כראבי״ה שמוסיף במקום שנזכר, וזה לא רק בטעויות שחוזר עליהן אלא אף בכאלה שאינו חוזר עליהן.
לעומת פסק השלחן ערוך פוסק המהרש״ל (בביאורו לטור, מובא בב״ח) כרבינו יונה שאם סיים את הברכה חוזר, כדין מי שהתחיל את הברכה הבאה, ואינו אומר את מה שהשמיט בין הברכות מפני שזהו הפסק, ורק בברכת המזון כשכבר סיים את שלש הברכות שמדאורייתא יכול להפסיק בברכה נוספת, לפני ברכת הטוב והמטיב שאינה דאורייתא.
הב״ח (סי׳ קיד) והמגן אברהם (סי׳ קיד סק״ח) פוסקים כשלחן ערוך, אולם הגר״א (קיד סקי״ז) מקשה על שיטתם, שמתבססת על הראיה מברכת המזון שמברך ברכה בפני עצמה בין ברכת בונה ירושלים לברכת הטוב והמטיב כששכח ״רצה והחליצנו״ או יעלה ויבא, שהרי משם יש להביא ראיה להיפך, שכן אם יכול להזכיר את מה ששכח לפני שמתחיל את הברכה הבאה - מדוע הוצרכו לתקן ברכה חדשה ולא אמרו שיאמר שם ״רצה והחליצנו״ או יעלה ויבא בנוסח המקורי. מלבד זה הרי הרא״ש עצמו, שעל דבריו מבוסס הפסק, דוחה את ההשוואה לברכת המזון, כפי שהתבאר. עוד מעיר הגר״א שמהסוגיה מוכח שחוזר אף כשעדיין לא התחיל את הברכה הבאה, שכן כשאמרו על מי שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בעבודה שחוזר לעבודה - התכוונו למי שעדיין לא התחיל ״מודים״, כי כשהתחיל הרי נאמר עליו במפורש: ״בהודאה - חוזר לעבודה״, מכאן שבתחילה מדובר כשסיים ברכת עבודה ולא התחיל עדיין הודאה. גם הפני יהושע כותב שצריך עיון לדינא, כי פשט לשון הסוגיה מורה שלא כשיטת הראבי״ה והרא״ש.
אכן הצל״ח עומד על קושי זה, ומתרץ שבסוגיה מדובר בתחילה על מי שנזכר לפני החתימה ואחרי ״בשובך לציון ברחמים״, שאינו יכול לומר שם יעלה ויבא כיון שאז לא תהיה החתימה מעין מה שאומר סמוך לחתימה, ולכן חוזר לתחילת הברכה.
למעשה כותב המשנה ברורה בביאור הלכה (סי׳ קיד ד״ה בלא חתימה) שכיון שמצד אחד כמה ראשונים חולקים על הראבי״ה, כפי שהתבאר, וכן הגר״א מקשה עליו וכמה אחרונים פוסקים שלא כמותו, ומצד שני קשה להכריע בניגוד לפסק השלחן ערוך - יש לפחות להמנע מלנהוג כמותו בכגון שנזכר לאחר שכבר אמר ״ברוך אתה ה׳ ״ ולומר אז ״למדני חקיך״ ולחזור ל״משיב הרוח״ או ליעלה ויבא, ואם טעה בברכת השנים - לא יאמר ״ותן טל ומטר״ לפני ״תקע״ אלא יאמר בשומע תפילה, שיוצא בכך לדעת הכל, וכן הוא פוסק במשנה ברורה על ההלכה שלפנינו (סקט״ו).
בבירור הלכה למסכת תענית (ג, א ציון ה) מובאת מחלוקת ראשונים לגבי מי שהזכיר טל בימות הגשמים בברכת תחית המתים ולא הזכיר גשם, האם חוזר כדין מי שלא הזכיר כלום או שאינו חוזר. גם בסוגייתנו יש דיון דומה בראשונים לגבי שאלת גשמים, אבל יש המחלקים בין מי שהזכיר טל בגבורות גשמים, שאינו חוזר, לבין מי ששאל רק טל בברכת השנים, כמו רבינו יונה (יט, ב בדפי הרי״ף ד״ה ואומרים) אשר מסביר שדוקא בגבורות גשמים שההזכרה היא בתור שבח בלבד, כיון שהזכיר שבח הטל - אין מחזירים אותו, למרות שלא הזכיר שבח הגשם, אבל לגבי שאלת גשמים, כששואל רק טל ולא מטר - הרי הוא כאילו לא שאל כלל, שכן הטל יורד לעולם תמיד ואינו נעצר גם בלי שאלתו, על כן מחזירים אותו כדי שישאל מטר.
כיוצא בזה כותב הר״ן (תענית א, ב בדפי הרי״ף ד״ה היה) בשם הרמב״ן, וכן פוסקים הרא״ש (סי׳ יד) והמאירי במסכת תענית
(ג, ב), וכותב הבית יוסף שכך נראית דעת הרמב״ם. נראה שדיוקו הוא מזה שבהלכה ח לגבי גבורות גשמים כותב הרמב״ם שאם הזכיר טל אינו חוזר, בעוד שבהלכה שלפנינו בדין שאלת גשמים אינו מזכיר זאת.
לעומת זאת כותב בעל שלטי הגבורים (יט, ב בדפי הרי״ף אות ד) בשם רבני צרפת שגם בדין שאלת גשמים אין מחזירים אותו כששאל טל, כמו בדין ההזכרה. אמנם הב״ח כותב שאין זו דעת רבני צרפת אלא כמו שמפרשם רבינו יונה, ובטעות סבר בעל שלטי הגבורים שמשווים שאלה להזכרה. אולם מכל מקום מצינו דעה כזאת במאירי במסכת תענית שכאמור חולק עליה, וכן דעת המרדכי (תענית סי׳ תריג) אשר כותב שיש האומרים בימות החמה ״ותן טל לברכה״ כדי שלא יצטרכו לחזור גם אם ישכחו לשאול מטר בימות הגשמים, מכאן שסובר ששאלת טל פוטרת מחזרה למרות שלא שאל מטר.
הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים שיש חילוק, ואם שאל רק טל ולא מטר - מחזירים אותו.
באשר לדין כששאל רק מטר ולא טל - מבואר בטור ובשלחן ערוך שאין מחזירים אותו, ומבאר הבית יוסף שבדבר זה פשוט שאין חילוק בין שאלה לבין הזכרה, וכשם שלמדנו במסכת תענית
(ג, א) שאינו חייב להזכיר טל מפני שאינו נעצר - כך אינו חייב לשאול טל, מאותו טעם.
הגמרא תירצה תחילה את הקושיה על רב אסי מהברייתא, שהברייתא עוסקת ביחיד ואילו רב אסי עוסק בציבור, דהיינו יחיד המתפלל בציבור, שאינו צריך לחזור מפני ששומע משליח הציבור. הגמרא דוחה תירוץ זה, וכותבים הרשב״א, הרא״ה והמאירי שרק בשל הקושי הלשוני נדחה התירוץ, אך הדין נשאר אמת, שכל ששומע משליח הציבור - אינו צריך לחזור.
גם בעל השאילתות (שאילתא כב) כותב: ״והני מילי ביחיד, אבל בעשרה - לא צריך למיהדר, דשמע משליחא דציבורא, וכן הילכתא״. זוהי גם שיטת בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 29) לגבי כל דבר שמחזירים אותו, ודבריו מובאים להלכה בתוספות (עמוד ב ד״ה טעה), ברא״ש (סי׳ יד), ברבינו יונה (כ, א בדפי הרי״ף ד״ה טעה), בהגהות מיימוניות (אות י), במרדכי (סי׳ צג), בטור (סי׳ קכד) ובשלחן ערוך (סי׳ קצד, י). עם זאת מבואר בדבריהם שכדי לצאת במה ששומע משליח הציבור צריך לדקדק בשמיעת כל אות ואות מתחילה ועד סוף. אולם האור שמח כותב שלולי דבריהם היה נראה לפרש שרק את הברכה של שאלת הגשמים צריך לשמוע מילה במילה משליח הציבור, שאם לא כן לא מובן תירוץ הגמרא שדברי רב אסי נאמרו בציבור, שכן גם כשלא הזכיר גבורות גשמים מן הדין שלא יחזור כיון שיוכל לצאת בשמיעת כל התפילה משליח הציבור, אך אם צריך לשמוע רק את אותה ברכה - מובן שיש חילוק, שבגבורות גשמים לא יוכל לצאת אפילו אם ישמע מפני שנחשב כאילו לא אמר את הברכה כלל, כי מקצר בשבח הבורא, ועל פי שיטת הר״מ המובאת בתוספות שאם שכח ברכה שלמה - אינו יוצא במה ששומע משליח הציבור.
בעל ספר ההשלמה מביא ראיה לחילוק בין יחיד לציבור ממה שאמרו בסוגייתנו במסקנה ״אלא אידי ואידי ביחיד״, מכאן שבציבור אפילו אם נזכר לאחר שומע תפילה אינו חוזר, וכל החילוק הוא דוקא ביחיד, שאם לא כן היתה הגמרא יכולה להעמיד בין ביחיד ובין בציבור, וכך מדייק גם הרמ״ך (מובא בכסף משנה).
הרמב״ם אינו מזכיר חילוק בין יחיד לבין ציבור, אולם כותב הכסף משנה שאין לתמוה על כך, לפי שאין דרכו לכתוב אלא דרכי הגמרא.
למעשה כותב המהרש״ל (ביאורו לטור, מובא בב״ח סי׳ קכד) שאין לסמוך על שליח הציבור, מפני שבודאי לא יצליח לכוון לשמוע את כל התפילה בלי לדלג אפילו מילה אחת, ולכן עדיף לחזור ולהתפלל בעצמו, וכן פוסקים המגן אברהם (שם סקט״ז) והמשנה ברורה (שם סק״מ).
ציון ח.
עיין בירור הלכה לקמן לג, א ציון ל.