בתוס׳ בד״ה בישוב לא עבידנא אפילו בצינעה כו׳ עס״ה. נראה דמה שהוצרכו לפרש כן היינו משום דלקושטא דמילתא הכי משמע להו לדינא דאין לחלק במלאכה בין בצינעה לפרהסיא משום דלא פלוג אלא דלפ״ז יש לדקדק דא״כ לעיל בעיקר מילתא דמתניתין במלאכה בע״פ נמי הוי להו לפרש כן. והנראה בזה דדוקא לענין י״ט שני דמקום שאין עושין היינו משום איסור גמור דספק י״ט משו״ה אין לחלק בין צינעה לפרהסיא משא״כ במלאכה בע״פ אפילו במקום שאין עושין לא הוי אלא מנהגא לבד משום הכי יש לחלק בין צינעה לפרהסיא. כנ״ל. ועיין בזה באריכות בס׳ פרי חדש בא״ח סימן תצ״ו שהביא דעת החולקים על התוס׳:

בגמרא פיסקא כיוצא בו המוליך פירות שביעית כו׳ ולית ליה לר״י הא דתנן נותנין עליו כו׳ וחומרי מקום שהלך לשם. נראה מבואר דהשתא לא אסיק אדעתיה הא דאמר ר״א בסמוך לא אמר ר״י אלא לחומרא דהא השתא בעי למימר דודאי לקולא קאמר דאפשר דר״א גופא דגמר מרביה דר״י לחומרא קאמר כמו שפירש״י בסמוך היינו משום הך קושיא גופא דמקשינן הכא ולית ליה לר״א הא דתנן וכיון דע״כ צריך לאוקמי דת״ק ור״י אמלתא אחריתא קאי משו״ה גמיר ר״א מרבי׳ דהך מילתא אחריתא איפכא תנינא משא״כ השתא לענין פשטא דמילתא לא שייך למתני איפכא. כן נ״ל:

מיהו בעיקר קושיית הגמ׳ דמקשה בפשיטות ולית ליה לר״י הא דתנן קשיא לי טובא דלמא אה״נ דלית ליה הך מילתא לענין פירות שביעית לא מיבעיא לפי׳ שני של תוס׳ בד״ה ממקום שכלו דאומר ר״י דבפירות לא שייך מחלוקת דאמרינן ממקום שכלו באו אם כן אפשר דמה״ט גופא אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון שעיקר האיסור תלוי בשינוי מקומות אפי׳ מעיקר הדין תורה שתלוי הדבר במקום שכלו כדמשמע לקמן גבי ג׳ ארצות לביעור אלא אפילו לתירוץ ראשון של התוס׳ דלא נחתו להך סברא אפ״ה קשה מאי מקשה הכא בפשיטות כיון דסברא רבה איכא למימר דבכה״ג אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון ששינוי הדינים מחמת שינוי מקומות הם מעיקר הדין דבכלו ולא כלו תליא מילתא. ועל פירש״י קשיא לי יותר דנראה שהרגיש בזה וכתב דר״י מודה בכה״ג היינו כי היכי דמודה ממקום שאין עושין למקום שעושין דאע״ג דלא שייך טעמא דמחלוקת אפ״ה אסור משום חומרי מקום שיצא משם ולכאורה לא דמי כלל והיינו למאי דפרישית לעיל בסמוך דחומרי מקום שיצא משם בלא״ה אסור משום ואל תטוש תורת אמך ומשום בל יחל וזה לא שייך בחומרי מקום שהלך לשם ולעולם דשפיר מצינן למימר דר״י מודה דכיון דהכא לא שייך הך טעמא דשינוי מחלוקת לר״י. ולולי פרש״י היה נראה לי דהא דמקשה הש״ס בפשיטות ולית ליה לר״י היינו משום דמסברא פשיטא ליה לתלמודא דיש להחמיר חומרי מקום שהלך לשם אי משום לא תתגודדו כדאיתא בירושלמי או משום לעז וחשד דלאו כ״ע ידעי שהוא ממקום שנהגו היתר ואם כן האי חששא גופא שייך בפירות שביעית דהכא. כנ״ל ודו״ק ועיין עוד בסמוך:

שם אלא אמר רב אשי בפלוגתא דהני תנאי דתנן הכובש שלשה כבשים כו׳ ופירש״י דת״ק כרבי יהושע ור״י כר״ג ואדיוקא דת״ק פליג ר״י. ונראה דמה שהוצרך לדחוק בכך ולאוקמי גם כן מלתא דת״ק דלא כהלכתא דהא הלכה כר״ג היינו משום דמשמע ליה לרש״י דהא דאמר ר״א לעיל ולא אמר ר״י אלא לחומרא היינו לכולהו אוקימתא דשמעתין דליכא מאן דפליג עליה דר״א בהא אלא דאכתי קשיא אדר״א גופא דאע״ג דהכי גמיר ליה מרביה אכתי ארבי׳ דר״א גופא נמי קשה דטפי הו״ל לפרש כולה מתניתין כפשטיה דת״ק לחומרא כדקתני חייב לבער והיינו כר״ג דהלכתא כוותיה ור״י לקולא כר׳ יהושע ובשלמא בהנך אוקימתא דרב שישא ואביי דלעיל שפיר מצינן למימר דרבי׳ דר״א ע״כ בפירוש שמיע ליה שיש תוספת בל׳ המשנה במילתא אחריתי או ממקום שלא כלו כו׳ ומסיים אינו חייב לבער וא״כ ת״ק לקולא ור״י לחומרא משא״כ באוקימתא דרב אשי ורבינא דהכא דמשמע דלא באו להוסיף בל׳ המשנה וכדמשמע בל׳ רש״י אם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי דוחקייהו למימר דר״י אדיוקא פליג ולאוקמי נמי מלתא דת״ק דלא כהלכתא ובר מן דין קשיא לי טובא אאוקימתא דרב אשי ורבינא שאין להם שום רמז במשנה ומאי איריא דקתני הך מילתא במוליך פירות ממקום למקום כיון דלא שייך הך פלוגתא בענין זה כלל ואמאי לא פליגי ת״ק ור״י בהדיא בהך מילתא דהכובש ג׳ כבשים אפילו במקום א׳ בלא הולכה ממקום למקום וכן באוקימתא דרבינא ועוד מאי כיוצא בו דקאמר דמשמע דדומיא דבבא דרישא דלעיל איירי מה שתלוי בשינוי המקומות מפני המחלוקת. ולולי פרש״י היה נ״ל דהא דקאמר רב אשי ורבינא בפלוגתא דהנך תנאי לא באו למימר דפליגי בהך מלתא גופא אף במקום אחד דאפשר דבכה״ג ת״ק גופא מודה דחייב לבער לחומרא כיון דהכי הלכתא אלא דבמוליך פירות שביעית ממקום למקום דוקא פליגי בהך גוונא דלת״ק במוליך פירות שביעית ממקום למקום ע״י כבישת ג׳ כבשים נמי חייב לבער כל שכלה אותו מין והיינו כר״ג ואפילו בכה״ג נמי סבר דצריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם משא״כ ר״י דאמר צא והבא אף אתה היינו לקולא דנהי דבג׳ כבשים במקום א׳ סבר כר״ג אפ״ה כיון שבמקום שהלך לשם כבר כלו כל המינים א״כ אין כאן שינוי מחלוקת כ״כ כיון שבאותו מקום גופא כבר כלו קצתן לרב אשי כדאית ליה ולרבינא כדאית ליה כך נ״ל אם נאמר דרב אשי ורבינא לית להו הא דר״א דלעיל אלא דאפי׳ אם נאמר דלדידהו נמי אית להו הא דר״א דר״י לחומרא אפ״ה א״ש טפי כמו שפירשתי לולי דרש״י לא פי׳ כן. ומכ״ש דא״ש טפי למאי שאבאר בסמוך בלשון התוס׳ דבלא״ה נראה לומר דכל הנך שיעורי דזמני הביעור בין בהאי דשלשה כבשים ובין השיצין והכיפין וכן הך דשלש ארצות לביעור כולהו לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דרבנן וכן נ״ל מלשון הרמב״ם ז״ל ממה שכתב במנין המצות וכן בתחלת הלכות שמיטה דנחית למנינא כל מ״ע וכל מצות ל״ת בפרטיות וענין הביעור השמיט מלמנותה מצוה מיוחדת וא״כ ע״כ היינו משום דסובר שכל ענין הביעור אינו אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן (אף על גב שהחמיר במצות ביעור דבעי שריפה או להשליכו לים המלח אפ״ה איכא למימר דאינו אלא מדרבנן) ואף שכל זה נ״ל נכון וברור אעפ״כ לא מלאני לבי לפרש כן לבא בדבר החדש עד שהעיר ה׳ את עיני ומצאתי וראיתי בפי׳ החומש להרמב״ן ז״ל שכתב כן בפירוש דכל המשניות והברייתות בענין זמן הביעור ומשנה דהכובש ג׳ כבשין ומשנה דג׳ ארצות לביעור כולהו אסמכתא בעלמא נינהו ומסיים בה אולי אפילו הביעור כולו אינו אלא מד״ס ונראה בכוונתו דאפילו את״ל שעיקר הביעור הוא מה״ת היינו כשכלו לגמרי כל מיני פירות ותבואות מן השדה בזמנים מיוחדים כדאיתא לקמן דהיינו בענבים עד הפסח וזיתים עד עצרת כו׳ ונתתי שבח לאל יתברך שכוונתי לדעת הגדול כמותו ולקמן אבאר עוד בזה ודוק היטב:

בתוספות בד״ה הכובש ג׳ כבשין כו׳ אומר ר״ת דבת״כ בפ׳ בהר פליגי בקראי כו׳ ובמגלת סתרים דרבינו ניסים פי׳ כו׳ והכי אמרינן בירושלמי כו׳ עס״ה. ונראה דלפי׳ רבינו ניסים שהוא ע״פ הירושלמי לא תקשי הך ברייתא דת״כ שהביא ר״ת דשפיר מצינן לפרש לשון הברייתא דהא דילפינן מקרא דכל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית היינו דאין איסור הביעור אלא לאחר שכלו כל המינים לגמרי מן השדה וכדפרישית בסמוך בשיטת הרמב״ן ז״ל דאפשר דאפילו בכה״ג אינו אלא אסמכתא בעלמא ואם כן סיפא דברייתא דמסיים מכאן אמרו חכמים הכובש ג׳ כבשים כו׳ ומייתי פלוגתא דר״א ורבי יהושע ור״ג ור״ש דאמר כל מיני ירק אחד הן לביעור היינו דבמידי דרבנן פליגי אי מחמרינן בו כמו בשאר איסורין או אזלינן לקולא כיון שעיקר ענין הביעור אין לו עיקר מן התורה בזמנים הללו משא״כ לפי׳ ר״ת שהביאו התוספות ליישב תמיהת ר״י א״כ משמע להדיא דמאן דמיקל היינו מן התורה מדרשא דקרא וא״כ היאך מיישב ר״ת שיטת הירושלמי דמשמע דלית ליה הך דרשא וכיון דלא אשכחן בתלמודא דידן דפליג אירושלמי א״כ ליתא לפי׳ ר״ת וצ״ע ליישב וע׳ מ״ש רבינו שמשון בזה בפי׳ המשניות בפ״ט דשביעית ודו״ק: