×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְזוֹ נִתְּנָה בי״גבִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת.
and that, the covenant of circumcision, was given with thirteen covenants, as the word brit, covenant, appears thirteen times in the portion dealing with the circumcision of Abraham (Genesis 17:1–14).
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנררא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
הכין מפרש בספרי (פרשת ראה) כנגד ג׳ בריתות שכרת הקב״ה עם ישראל אחד בחורב ואחד בערבות מואב ואחד בהר גרזים ובהר עיבל ובמס׳ סוטה בפ׳ ואלו נאמרין בכל לשון שנינו הפכו פניהם כלפי הר גרזים כו׳ (דף לז) תנו רבנן ברוך בכלל ברוך בפרט וכן בסיני וכן בערבות מואב שנא׳ (דברים כח) אלה דברי הברית אשר צוה ה׳ את משה וגו׳ מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב וכתיב (שם כט) ושמרתם את דברי הברית הזאת ואדונינו האי גאון ז״ל כתב בפירושו דברכות הכי ג׳ דתורה מפרשי רבנן האמורין בלוחות שניות (שמות לד) הנה אנכי כורת ברית (שם פסוק כז) כרתי אתך ברית (בחורב) (שם פסוק כח) ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את דברי הברית:
{בבלי ברכות מט ע״א} תנו רבנן מה הוא חותם בה בונה ירושלם ר׳1 יוסי בר ר׳ יהודה2 אומר מושיע ישראל ובונה ירושלם רבה בר רב3 הונא איקלע לבי ריש גלותא פתח בחדא וסיים בתרתי במושיע ישראל ובונה4 ירושלם אמר רב חסדא גברותא5 למחתם בתרתי והא תניא ר׳ אומר אין חותמין בשתים קשיא ומסקאנא אפילו פתח ברחם על ישראל עמך6 חותם בבונה7 ירושלם שנ׳ {תהלים קמז:ב} בונה ירושלם ייָ׳ נדחי ישראל יכנס8. גופה ר׳ אומר אין חותמין בשתים אותיביה לוי [לר׳9] על הארץ ועל המזון ארץ דעבדא מזון על הארץ ועל הפירות ארץ דעבדא פירות מקדש ישראל והזמנים ישראל דמקדשי זמנים10 מקדש ישראל וראשי חדשים ישראל מקדשי11 חדשים12 מקדש השבת [וישראל]⁠13 וראשי חדשים אמר ליה חוץ מזו ומאי שנא הנך כל חדא וחדא באנפי נפשה כתיבה אבל הכא הא בהא תליא14 וטעמ׳ מאי דאין15 חותמין בשתים משום דאין עושין מצות חבילות חבילות.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן הטוב והמטיב צריכה16 מלכות מאי קא משמע לן כל ברכה שאין בה מלכות17 אינה ברכה והא אמרה ר׳ יוחנן חדא זימנא אמ׳ זעירי18 לומר שצריכה שתי מלכויות חדא דידה19 וחדא דבונה ירושלם אי הכי ניבעי20 תלת חדא דידה21 וחדא דברכת הארץ וחדא דבונה ירושלם22 אלא ברכת הארץ מאי טעמ׳ לא23 משום דהויה לה24 ברכה הסמוכה לחברתה ובדין הוא דבונה25 ירושלם נמי26 לא בעיא27 משום28 דהויה29 לה30 ברכה הסמוכה לחברתה ואיידי דאמר מלכות31 בית דויד לאו אורח ארעא דלא לאידכורי32 מלכות שמים אמר רב פפא הולכך33 צריכה שתי מלכויות לבד34 מדידה.
{בבלי ברכות מט ע״א-ע״ב} והיכא דבריך ברכת המזון בשבת וטעה ולא הזכיר של-שבת אומר ברוך אשר נתן35 [שבת מנוחה לעמו ישראל]⁠36 לאות ולברית (ולזכרון37) בא״י38 מקדש השבת39. ואי טעה ולא הזכיר של-יום טוב אומר ברוך40 אשר נתן41 מעדי שמחה42 לעמו ישראל לששון ולשמחה בא״י43 מקדש ישראל והזמנים והני מילי [היכא44] דאידכר מיקמי דנפתח45 בהטוב והמטיב אבל פתח46 בהטוב והמטיב חוזר לראש והיכא דטעה ולא הזכיר של-ראש חדש אומר ברוך47 אשר נתן48 ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון
ולית בה חתימה. ואי לא אידכר אלא לבתר דנפתח49 בהטוב והמטיב גמיר לה לברכה ולא באעי למהדר לרישא50 דאמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של-ראש חדש בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו מאי טעמא תפלה דלא מצי פטר נפשיה מהדרינן ליה ברכת51 המזון דמצי פטר נפשיה דאי באעי אכיל ואי בעי לא אכיל לא מהדרינן ליה52:
עד כמה מזמנין עד כזית ר׳ יהודה אומר עד כביצה: והילכתא כתנא קמא:
1. ר׳: גפא, גקב, רא״ה: ״ור׳⁠ ⁠״.
2. בר ר׳ יהודה: גפא: ״ביר׳ יהודה״. כ״י קרפנטרץ, כ״י נ, רא״ה: ״בר׳ יהודה״. חסר ב-גקב, כ״י פריס 312.
3. רב: חסר בכ״י פריס 312.
4. ובונה: כ״י נ: ״ובבונה״.
5. גברותא: דפוסים: גבורתא.
6. עמך: חסר ב-גקב, כ״י פריס 312, רא״ה.
7. בבונה: כ״י נ, רא״ה: ״בונה״.
8. נדחי ישראל יכנס: חסר ב-גקב, כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה.
9. לר׳: גקב, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. חסר בכ״י א, גפא.
10. דמקדשי זמנים: וכן בה״ג. כ״י פריס 312: ״דמקדשי לזמנים״ (כבה״ג דפוס ורשה). כ״י קרפנטרץ: ״דקדשינהו לזמנים״. גפא, כ״י נ, דפוסים: ״מקדשינהו לזמנים״. רא״ה: ״מקדשי לזמנים״.
11. מקדשי: גפא: ״לראשי״. כ״י נ, רא״ה: ״מקדשינהו״. גקב כ״י פריס 312: ״דמקדשי לראשי״. דפוסים: מקדשינהו לראשי.
12. חדשים: כ״י נ, רא״ה: ״לחדשים״.
13. וישראל: גפא גקב, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״ישראל״. רק בדפוסים: וישראל והזמנים.
14. כתיבה...תליא: כך בנוסח הבבלי כ״י פריז (בכתב ספרדי). והציגו הרשב״א בלשון: גירסת הרב אלפסי ז״ל (אלא שם מסתיים: ״הדא בהדא תליא״).
15. דאין: כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה: ״אין״.
16. צריכה: דפוסים: צריך.
17. מלכות: כ״י קרפנטרץ: ״מלכות שמים״.
18. זעירי: כ״י קרפנטרץ, גקב, כ״י נ, דפוסים: ״ר׳ זעירא״. כ״י פריס 312: ״ר׳ זירא״.
19. דידה: גקב, כ״י נ, רא״ה: ״דילה״. וכן בהמשך שם.
20. ניבעי: דפוסים: ניעביד.
21. דידה: גקב, כ״י נ, דפוסים: ״דילה״.
22. דברכת הארץ וחדא דבונה ירושלם: כ״י פריס 312, רא״ה: ״דבונה ירושלם וחד דברכת הארץ״.
23. מאי טעמ׳ לא: כ״י נ: ״טעמ׳ לא״ כ״י פריס 312: ״מאי טעמ׳⁠ ⁠״.
24. לה: כ״י נ, דפוסים, רא״ה.
25. דבונה: גקב, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים: ״דאפילו בונה״. ובדין הוא דבונה: רא״ה: ״בונה״.
26. נמי: חסר בכ״י נ, רא״ה.
27. בעיא: כ״י פריס 312: ״הויא״. ומעליו נכתב: ״בעיא״.
28. משום: חסר ב-גקב, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים.
29. לא בעיא משום דהויה: רא״ה: ״הויא״.
30. לה: גקב, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים.
31. מלכות: כ״י נ: ״ומלכות״.
32. לאידכורי: גקב, כ״י נ: ״אמ׳⁠ ⁠״. כ״י פריס 312: ״א׳⁠ ⁠״. דפוסים: אמר. רא״ה: ״אמרינן״.
33. אמ׳ רב פפא הולכך: רק בכ״י א. גקב, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״רב פפא אמר״.
34. לבד: בכ״י א ניתן לקרוא: ״לבר״.
35. אשר נתן: כ״י פריס 312, אשכול: ״שנתן״.
36. שבת מנוחה לעמו ישראל: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה, רמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ב:יב. ושם התיבה ״שבת״ נוספה בהגהה). כ״י קרפנטרץ: ״שבת למנוחה לעמו ישראל״. כ״י א: ״שבתות לעמו ישראל למנוחה״, וכן באשכול: ״שבתות למנוחה לעמו ישראל״, וכן בשאילתות (יתרו סא).
37. ולזכרון: רק בכ״י א.
38. בא״י: וכך גם ברמב״ם שם. בפי׳ ר׳ יונתן מעיר: וצריך שיזכור בה הזכרת השם ומלכות. וכנראה כוונתו לחתימה. בכ״י א: מסומן כבי״ת ארוכה. כ״י קרפנטרץ, כ״י נ, אשכול, רא״ה רק: ״ברוך״, כבשאילתות שם.
39. השבת: כ״י קרפנטרץ: ״את השבת״.
40. ברוך: בכ״י א מסומן כבי״ת ארוכה.
41. אשר נתן: כ״י פריס 312, רא״ה: ״שנתן״.
42. מעדי שמחה: כ״י קרפנטרץ, גם כאן: ״מנוחה״. כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול, רא״ה: ״ימים טובים״, וכן ברמב״ם שם.
43. בא״י: וכן ברמב״ם הנוסח המלא. בכ״י א מסומן כבי״ת ארוכה. כ״י קרפנטרץ, כ״י נ, אשכול, רא״ה רק: ״ברוך״, כבשאילתות שם.
44. היכא: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה.
45. דנפתח: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, אשכול, רא״ה: ״דפתח״.
46. פתח: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה: ״לבתר דפתח״, כלשון שבהמשך המאמר.
47. ברוך: בכ״י א מסומן כבי״ת ארוכה.
48. אשר נתן: וכן באשכול וברמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ב:יג) לפני הגהה. כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״שנתן״ וכן ברמב״ם אחרי הגהה (רק כאן). כ״י א: ״א׳ נתן״.
49. דנפתח: כ״י קרפנטרץ, כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול, דפוסים: ״דפתח״.
50. לרישא: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312: ״ברישא״. אשכול, דפוסים: ״מרישא״.
51. תפלה, ברכת: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה: ״בתפלה, בברכת״.
52. דאי באעי...ליה: כ״י פריס 312: ״לא מהדרינן ליה מש׳ דאיבעי אכיל ואיבעי לא אכיל״.
מילה נתנה בי״ג בריתות – בפרשת מילה שנתנה לאברהם אבינו הם כתובים.
רבי׳ האיי ז״ל:⁠א י״ג בריתות דמילה מפורשת בפרש׳ ויהי אברם בן תשעים שנה בסוף סדר ויאמר יו״י אל אברם לך לך וג׳.⁠ב דתורה, דאמרינן בלוחות שניות הנה אנכי כרת ברית.⁠ג
אמ׳ ליה חוץ (מאומ׳) [מזון] ומאי שנא הנך וכו׳ד – רשצז״ל:⁠ה חוץ מזו, דאין חותמין בשתים חוץ מזו.⁠ו ומאי שנא הכא חדא היא ואין כאן אלא ברכת מקדש שמברך להקב״ה שמקדש את השבת ואת הזמנים. אבל מושיע (ושונה) [ובונה] תרתי נינהו ואין כוללין ב׳ דברים בברכה אחת, ולא גרסי׳ הא בהא תליא, ובהלכות גדולות גריס הכי חוץ מזו ומאי שנה הכא תרתי קידושי נינהי ומודה רב⁠[י] דחותמין בשתים אבל נחמה חדא מילתא היא ובחדא בעי למחתם ואינה נראית (לו ואם איתה לרב) [לי דאם כן אית ליה לרבי] חותמין בשתים והכא היינו טעם משום דהא בהא תליא ולא היה לו (לכפול) [לכלול] ולומ׳ אין חיתמין בשתים, ועוד [רבי] כי אמרה לאו אנחמה אמרה. עד הנה דברי רשצז״ל.
א. כעי״ז בערוך ע׳ ברית, בסתם. ובס׳ המפתח לר״נ גאון בשם ״אדוננו האי גאון ז״ל״ הובא רק ג׳ בריתות דתורה. ראה אוצה״ג הפי׳ עמ׳ 83.
ב. בראשית י״ז ב׳.
ג. שמות ל״ד י׳. בערוך שם ובס׳ המפתח לר״נ גאון נוסף: ״כרתי אתך ברית (שם כ״ז) ויכתוב על הלוחות (כמכתב הראשון) את דברי הברית״ (שם כ״ח).
ד. ראה להלן הערה 56.
ה. לשון רש״י כאן בקצת שינויים.
ו. ברש״י שלפנינו אינו.
[רי״ף לו, א] רבי אבא אומר צריך שיאמר הודאה תחלה וסוף. פי׳ בברכת הארץ. והפוחת לא יפחות מאחת וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע ישראל בבונה ירושלים הרי זה מגונה וכל שאינו אומר ברית ותורה וחייםא בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבנין ירושלים לא יצא ידי חובתו. פי׳ כל הני לאו לעיכובא מדלא קבעום בברכת מעין שלשב אלא לכתחלה ולמצוה קאמרג, ואף על גב דתני לא יצא ידי חובתו לא יצא כראוי קאמר, וכדאמרינן (בבלי פסחים קטז:) כל מי שלא אמר בפסח שלשה דברים לא יצא ידי חובתו ולאו לגמרי קאמרינן אלא כלומר לא יצא כראויד, ואי לא אמרינהו לא הדר וכדאמרינן לקמן גבי רב חסדא דלא אמר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב [ששת] לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריה.
א. בכת״י ישנם נקודות מעל וחיים ואולי הוא למחיקה אך גם לעיל מד, א הביא רבינו ברית ותורה וחיים, וכ״ה בראבי״ה ואו״ז בברכת מעין ג׳ כמ״ש בהע׳ הבאה, ולפנינו בגמ׳ ורי״ף ליתא חיים. ועיין תוד״ה ברית וטור סי׳ קפז.
ב. כבר כתב רבינו כל זה לעיל מד, א. ור״ל דבנוסח ברכת מעין שלש לעיל מד, א ליתא ברית ותורה וחיים, ורבינו לשיטתו לעיל מד, א דברכת מעין שלש מה״ת, (ואף בלחם יצא דיעבד בברכת מעין שלש לדעת רבינו), והרי מוכח דאין ברית ותורה לעיכובא דאם היו רבנן מתקנים ברית ותורה לעיכובא בבהמ״ז אלחם היו כוללים לזה גם בברכת מעין שלש, (אכן באו״ז סי׳ קפא בשם ר״ח ובראבי״ה סי׳ קנא הנוסח במעין שלש ועל ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה חיים ומזון), ועיין להלן גבי מלכות בהטוב והמטיב שהביא רבינו ראיה לזה דברית ותורה ומלכות בית דוד מדרבנן נינהו ולכתחלה אבל מה״ת על מזונו וארץ חמדה וירושלים, ויל״ע אם הא דקאמר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא יד״ח לעיכובא קאמר או דילמא לכתחלה קאמר דכיון דהזכיר הארץ יצא, וממש״כ ארץ חמדה ולא כתב הארץ סתם ליכא ראיה דהא לא כתב טובה ורחבה, (ועיין לעיל מח, ב גבי משה תיקן ברכת הזן וכו׳), ובריטב״א פ״ו ה״ז מבואר דאינו לעיכובא ע״ש.
ג. וכ״כ הריטב״א הנ״ל, וכ״כ הטור סי׳ קפז בשם אחיו ה״ר יחיאל, אבל הטור חולק דלעיכובא קאמר, ועיין בב״י דכן משמעות הרא״ש בשם ר״ח, והביא שכן מפורש בתוספתא פ״ג הי״ג דלא אמר ברית בברכת הארץ מחזירין אותו וכ״ה בירושלמי פ״א ה״ו אתורה ומלכות בית דוד, ופסק כן בשו״ע, ועיין בר״מ פ״ב ה״ג וה״ד ובלח״מ. ובתוס׳ לעיל כ, ב מבואר דברית ותורה מה״ת נינהו, ולפ״ז ודאי לעיכובא נינהו, אך בשא״ר נראה דמדרבנן נינהו, וכ״ה ברשב״א כאן, אלא דפליגי אם לעיכובא נאמר או למצוה, ועיין ביאה״ל סי׳ קפז ד״ה מחזירין. (ומשמעות התוספתא והירושלמי דהוא דין הזכרה ולא מעצם בהמ״ז, ומבואר בזה מש״כ בשעה״צ סי׳ קפז סק״ח, אך לרבינו נראה דהוא מעצם המטבע ולכתחלה).
ד. וכ״כ הר״ן בפסחים והריטב״א בפירוש ההגדה, ועיין במלחמות (לעיל ב, ב) שכתב ג״כ שאין הכונה שלא יצא כלל אלא שלא קיים מצוה כהלכה אבל אי״צ לחזור ולאכול פסח מצה ומרור (ומשמע דצריך לאומרם לפני אכילתו דלכן אם לא יצא כלל היה צריך לחזור ולאכול ולומר לפני אכילתו), ומבואר דלא יצא קאי אמצות הפסח והמצה והמרור אבל בפי׳ ראב״ן על ההגדה כתב דלא יצא אמצות הגדה קאי וכ״מ קצת בר״מ פ״ז מחומ״צ, ועיין בתוס׳ פסחים שם.
והמילה ניתנה בי״ג בריתות – והם מפורשים בסוף פרשת לך לך וכל הני ודאי לכתחלה קאמר דבעי למיעבד הכי ולמצוה אבל ודאי לאו לעיכובא קאמרינן למימרא דבעי למיהדר אי לא אמרינהו דא״כ הוה להו לאדכורי במעין שלש וכן נמי משמע לקמן בסמוך דרב חסדא בריך קמי רב ששת ולא אידכר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב ששת לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריה, ואע״ג דאמר לא יצא ידי חובתו לא יצא כראוי קאמר ואשכחן כותיה בפסחים דאמרינן כל מי שלא אמר ג׳ דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ולאו לגמרי קאמר אלא כלומר לא יצא כראוי הא לא אמרינהו לא הדר.
והמילה ניתנה בשלושה עשר בריתות – והם מפורשים בסוף פרשת לך לך. וכל הני ודאי לכתחלה קאמר דבעי למיעבד הכי ולמצוה אבל ודאי לאו לעיכובא קאמרינן למימרא דבעי למיהדר אי לא אמרינהו. דאם כן הוה להו לאדכורי במעין שלש. וכן נמי משמע לקמן בסמוך דרב חסדא בריך קמי רב ששת ולא אידכר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב ששת לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריה. ואף על גב דאמר לא יצא ידי חובתו לא יצא כראוי קאמר. ואשכחן כותיה בפסחים דאמרינן כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ולאו לגמרי קאמר אלא כלומר לא יצא כראוי. הא [אם] לא אמרינהו לא הדר:

ברכת הטוב והמטיב

גמרא. פליגי בה אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן, חד אמר: הטוב והמטיב צריכה מלכות, וחד אמר: אינה צריכה מלכות. מאן דאמר צריכה מלכות - קסבר דרבנן, ומאן דאמר אינה צריכה מלכות - קסבר דאורייתא.
הגמרא מבארת שמחלוקת התנאים אם מזכירים מלכות בברכת הטוב והמטיב תלויה בשאלה האם חיובה מהתורה או מדרבנן.
רש״י (ד״ה ומ״ד אינה צריכה) כותב שאף מי שסובר שחיובה מהתורה ואינו מזכיר בה מלכות - סובר שפותחת בברוך, מפני שהיא ברכה קצרה ודומה לברכת המצוות.
התוספות (ד״ה מאן) מקשים על רש״י מדוע לפי הדעה שחיובה מהתורה תיקנו אותה בברכה קצרה ולא תיקנו להאריך בה ולא לפתוח בה בברוך אלא לסיים בברוך, כמו בכל ברכה הסמוכה לחבירתה. לפיכך הם מפרשים שבאמת לפי הדעה שחיובה מהתורה מסיים בברוך ואינו פותח בברוך, וכן היא דעת הרשב״א.
הרשב״א מביא ראיה מהסוגיה לעיל (מו, א) המוכיחה שברכת הטוב והמטיב אינה מדאורייתא ממה שפותחת בברוך, מכאן שאם היא מדאורייתא אינה פותחת בברוך. אכן רש״י עצמו (שם ד״ה שהרי פותח) כותב שאינה פותחת בברוך אם היא מדאורייתא, בניגוד לדבריו בסוגייתנו.
בפשטות המחלוקת אם חיובה מהתורה היא המחלוקת בין הברייתות לעיל (מח, ב), שברייתא אחת דורשת את הפסוק ״אשר נתן לך״ שזו ברכת הטוב והמטיב, וברייתא אחרת אומרת שתיקנוה ביבנה ביום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.
התוספות (מו, ב ד״ה והטוב) מסבירים שפותחת בברוך כיון שנתקנה בפני עצמה בשביל הרוגי ביתר, ומבאר המהרש״א שהטעם הזה מסביר מדוע לאחר שהסמיכוה לברכות של תורה אינה נחשבת לברכה הסמוכה לחברתה שאינה פותחת בברוך. התוספות מסבירים עוד שאינה חותמת בברוך מפני שהיא ברכה קצרה, והתקנה לומר בה שלש מלכויות, שלש גמולות ושלש הטבות היא תקנה מאוחרת, וכן כותבים רבינו יונה (לו, א בדפי הרי״ף ד״ה ובכאן) והרא״ש (סי׳ כב).
בדרך אחרת מבארים רבינו יונה בשם רבני צרפת והמאירי, שכיון שאין בה אלא הזכרת תאריו של הקדוש ברוך הוא - הרי זה כענין אחד ונחשבת כברכה קצרה. הרשב״א (מו, א ד״ה תדע) מסביר שלא רצו לתקן בה חתימה כדי שלא תהיה מעולה מהברכות שלפני כן, שהן מן התורה, שרק חותמות בברוך ואינן פותחות בברוך.
הרי״ף (לה, ב בדפיו), התוספות (ד״ה מאן), הרמב״ם (ברכות א, יז), הרא״ש (סי׳ כב), הטור (סי׳ קפח) והמחבר בשלחן ערוך (קפח, א) פוסקים שחיובה מדרבנן. לפי זה כותב הלחם משנה (ברכות ב, ב) שמי שמסתפק אם בירך ברכת הטוב והמטיב - אינו חוזר ומברך, ככל ספק דרבנן, ורק כשמסתפק בברכות שמדאורייתא - חוזר ומברך, כמבואר ברמב״ם (ברכות ב, יד) ובשלחן ערוך (קפד, ד), וכך היא דעת הרמב״ן (שבת כג, א ד״ה ספק דדבריהם).
אולם בעל ספר האשכול (ח״א סי׳ יח) כותב שחוזר ומברך אף ברכת הטוב והמטיב, כדי שלא יבואו לזלזל בברכה שהיא מדרבנן, כמו שאמרו לעיל (מה, ב) שרב אשי היה עושה ׳אמן׳ בלחש לאחר ברכת בונה ירושלים כדי שלא יבואו לזלזל בברכת הטוב והמטיב.
הרדב״ז (מובא בשו״ת ישועות יעקב סי׳ תלח) סבור שלאחר שהסמיכו את ברכת הטוב והמטיב לשלש הברכות שמדאורייתא - הכל נחשב כחטיבה אחת, ולכן כשיש ספק בדבר שיש בו חיוב מהתורה וגם חיוב מדרבנן - מחמירים גם בדרבנן. למעשה פוסקים הבן איש חי (חוקת אות ט), ובעל כף החיים (קפד סקט״ו) שמספק לא יברך ברכת הטוב והמטיב, אולם המגן אברהם (קפד סק״ז), בעל פרי חדש (סי׳ רט) והמשנה ברורה (קפד סקי״ג) כותבים שיברך גם ברכה זו.

נוסח החתימה של ברכה שלישית בברכת המזון

ציון ד.
גמרא. תנו רבנן: מהו חותם בבנין ירושלים? רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ׳מושיע ישראל׳. ׳מושיע ישראל׳ אין, בנין ירושלים לא?! אלא אימא: אף ׳מושיע ישראל׳. רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא, פתח בחדא וסיים בתרתי. אמר רב חסדא: גבורתא למחתם בתרתי?! והתניא, רבי אומר: אין חותמין בשתים! ...מאי הוי עלה? אמר רב ששת: פתח ב׳רחם על עמך ישראל׳ - חותם ב׳מושיע ישראל׳, פתח ב׳רחם על ירושלים׳ - חותם ב׳בונה ירושלים׳, ורב נחמן אמר: אפילו פתח ב׳רחם על ישראל׳ - חותם ב׳בונה ירושלים׳, משום שנאמר ״בונה ירושלים ה׳, נדחי ישראל יכנס״; אימתי בונה ירושלים ה׳? בזמן שנדחי ישראל יכנס.
ברכה שלישית פותח בה ׳רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך׳, או ׳נחמנו ה׳ אלהינו בירושלים עירך׳, וחותם בה ׳בונה ירושלים׳ או ׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳, וכו׳.(רמב״ם ברכות ב, ד)
נוסח ברכה זו, פותח בה ׳רחם ה׳ אלהינו׳ או ׳נחמנו ה׳ אלהינו׳, וחותם בה ׳בונה ירושלים׳ או ׳מנחם ציון בבנין ירושלים׳... הגה. ויש אומרים דאמרין ׳בונה ברחמיו ירושלים׳, וכן נוהגין.(שו״ע אורח חיים קפח, ד)

א. ביאור דעות התנאים והאמוראים.

רש״י (ד״ה אלא אימא) מבאר שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה רשאי לחתום ב׳מושיע ישראל׳ במקום ב׳בונה ירושלים׳, כיון שתשועת ישראל היא בנין ירושלים. אולם מדברי הרי״ף (לו, א בדפיו) משמע שמפרש שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה נוסח החתימה הוא ״מושיע ישראל ובונה ירושלים״, ואינו רשאי לחתום רק באחד מהם.
בברייתא לעיל אמר רבי אבא שכל החותם ׳מושיע את ישראל׳ - הרי זה בור. מסתבר שלפי רש״י חולק רבי אבא על רבי יוסי ברבי יהודה, בעוד שלפי הרי״ף אין הכרח שחולקים, כי אפשר שרבי אבא מתכון למי שחותם ׳מושיע ישראל׳ בלי להוסיף ׳בונה ירושלים׳.
בגמרא מסופר שרבה בר רב הונא חתם בשתים, ומפרש רש״י שאמר ׳מושיע ישראל ובונה ירושלים׳, ועל כך אמר רב חסדא שאין חותמים בשתים מהטעם שאין עושים מצוות חבילות חבילות.
לפי פירוש הרי״ף יוצא שרבה בר רב הונא נהג כדעת רבי יוסי ברבי יהודה, ונראה שלכן רש״י אינו מקבל את פירוש הרי״ף כדי שלא יתפרשו דברי רבי יוסי ברבי יהודה שלא כדעת רבי שאין חותמים בשתים.

ב. פסיקת ההלכה.

הרי״ף פוסק כרב נחמן שחותם בבונה ירושלים אפילו כשפתח ב׳רחם על ישראל׳, כנראה מפני שדברי רבי אבא בברייתא מתאימים לשיטתו.
הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך מוסיפים שניתן לחתום אף ב׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳ או ׳מנחם ציון בבנין ירושלים׳, ועיין בבירור הלכה לעיל מח, ב ציון ג בשאלה האם זו חתימה בשתים.
הרמ״א כותב שנוהגים לחתום ׳בונה ברחמיו ירושלים׳, כמו שמובא במרדכי (סי׳ ריז) בשם המהר״ם מרוטנבורג, אולם בעל ארחות חיים (הל׳ ברכת המזון סי׳ מט) והכלבו (סי׳ כה) מסתייגים מנוסח זה כיון שירושלים עתידה להבנות במשפט. הבית יוסף כותב שאם אמר ׳ברחמיו׳ - אין מחזירים אותו, לפי הפסוק בזכריה (א, טז) ״שבתי לירושלים ברחמים...״.
הרש״ל (בביאור לטור, מובא בב״ח) מקבל את הנוסח שמביא המרדכי כיון שהברכה מתחילה ב׳רחם׳, לכן ראוי להזכיר גם בחתימה ענין של רחמים, כדי החתימה כעין הפתיחה. עם זאת כותב המשנה ברורה (סקי״א) שלדעת הכל אין התוספת הזו מעכבת.
בעל דברי חמודות (סעיף סז) כותב בשם מהר״י גינצבורג שהנוסח הנכון הוא ׳בונה ירושלים ברחמים׳, שזהו נוסח הפסוק בזכריה.

הזכרת ברית ותורה על ידי נשים ועבדים

גמרא. דאמר רב חננאל אמר רב: לא אמר ברית ותורה ומלכות - יצא; ברית - לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות - לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים.
הראב״ד (מובא במכתם, בארחות חיים הל׳ ברכת המזון סי׳ נה ובכלבו סי׳ כה) סובר שאמנם אין הלכה כרב לענין אנשים שמי שלא אמר ברית ותורה יצא, אך לגבי נשים ועבדים הלכה כמותו, שאינם מזכירים ברית, תורה ומלכות בברכת המזון. התוספות לעיל (כ, ב ד״ה נשים) מבארים שמטעם זה מסתפקת הגמרא האם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, כי אפשר שכיון שאינן יכולות לומר ברית ותורה - אין חיובן אלא מדרבנן.
אולם הרשב״ץ והמאירי סוברים שאין הלכה כדברי רב כלל, גם לגבי נשים, וחכמים קבעו מטבע אחת לנשים ולאנשים, לכן נשים מזכירות ברית ותורה בברכת המזון. המאירי מסביר שאמירת הנשים אינה מתייחסת אל עצמן אלא אל הכלל, שהרי הן בכלל ישראל, כשם שבברכת הארץ אומרות הנשים את הנוסח הרגיל אף על פי שאין להן נחלה בארץ.
הבית יוסף בבדק הבית (סי׳ קפז) תמה על שיטת הראב״ד, מדוע העבדים, שחייבים במצוות כנשים, אינם יכולים להזכיר תורה, ומדוע אין הנשים יכולות להזכיר ברית אף על פי שזכר ונקבה הם כגוף אחד. מדבריו עולה שמבין בדעת הראב״ד שהנשים מזכירות תורה ולא ברית, והעבדים מזכירים ברית ולא תורה, וכן מבין בעל הפרישה (סק״ט) ומוסיף שאף התוספות (שם) שכותבים שנשים אינן בתורה ובברית אינם חולקים על כך, וכוונתם לומר שמתחילה לא תיקן יהושע את נוסח הברכה לנשים, אך אם רוצות - יכולות להזכיר תורה כיון שחייבות ללמוד את הדינים השייכים להן.
לעומת זאת נראה מדברי הלבוש שמבין בדעת הראב״ד שנשים אינן מזכירות לא תורה ולא ברית, ועבדים אינם מזכירים רק תורה, ומכל מקום הוא עצמו חולק וסובר שנשים יכולות להזכיר תורה ועבדים מזכירים גם תורה וגם ברית.
הרי״ף, הרמב״ם, הרא״ש, הטור והמחבר בשלחן ערוך אינם כותבים שיש שינוי בנוסח ברכת המזון לנשים, ונראה שדעתם היא שמברכות כמו האנשים.
הרמ״א (קפז, ג) כותב ״ונשים ועבדים לא יאמרו ברית ותורה, דנשים לאו בני ברית נינהו, ועבדים לאו בני תורה נינהו״. המגן אברהם (סק״ג) מבין מלשונו שנשים אינן מזכירות רק ברית ועבדים אינם מזכירים רק תורה, ומקשה שמדברי התוספות (שם) והגמרא בסוגייתנו משמע שנשים אינן מזכירות לא ברית ולא תורה.
אולם בעל אליה רבה (קפח סק״ו) מדייק מתחילת דברי הרמ״א שנשים ועבדים אינם מזכירים לא ברית ולא תורה, זאת משום שבזכות שני אלה זכו להכנס לארץ, לכן מי שאינו יכול להזכיר אחד מהם - אינו מזכיר אף את השני, כיון שנחשבים כחטיבה אחת.
למעשה כותבים המגן אברהם (שם), המשנה ברורה (סק״ט), הברכי יוסף ובעל כף החיים (סק״כ) שהנשים נוהגות לומר גם ברית וגם תורה.

הזכרת מלכות בברכת המזון

ציון ה.
גמרא. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הטוב והמטיב צריכה מלכות. מאי קא משמע לן, כל ברכה שאין בה מלכות לא שמה ברכה?! והא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא! אמר רבי זירא: לומר שצריכה שתי מלכיות, חדא דידה וחדא דבונה ירושלים... הוא הדין דאפילו בונה ירושלים נמי לא בעי, אלא איידי דאמר מלכות בית דוד - לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים. רב פפא אמר: הכי קאמר, צריכה שתי מלכיות לבר מדידה.
ברכה רביעית צריך להזכיר בה שלש מלכיות, וכו׳.(רמב״ם ברכות ב, ז)
ברכה רביעית... ואומר בה שלשה מלכיות: ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו... המלך הטוב׳, וכו׳.(שו״ע אורח חיים קפט, א)
את דברי רבי יוחנן שהטוב והמטיב צריכה מלכות מפרש רבי זירא שבנוסף להזכרת מלכות של הברכה עצמה יש להזכיר עוד מלכות כנגד ברכת בונה ירושלים, כיון שלא ראוי להזכיר מלכות דארעא בלא מלכות דשמיא, ורב פפא מפרש שיש להזכיר מלכות עוד פעמיים, אחת כנגד ברכת הארץ ואחת כנגד בונה ירושלים.
הרשב״א מסביר שבברכת בונה ירושלים עצמה אי אפשר להזכיר מלכות לא בתחילתה ולא באמצעה מפני שהיא סמוכה לחברתה, ועל כן אין לומר בה ׳הקם מלכותך ומלכות בית דוד...׳ או ׳אבינו מלכנו רוענו׳. אולם למעשה הוא כותב שהדבר צריך תלמוד מפני שמצינו לשון מלכות גם בברכות הסמוכות, כגון בברכת ״אתה גבור״, בברכת סליחה ובברכת רפואה.
אכן הריטב״א כותב שרשאי להזכיר מלכות אף בברכה הסמוכה לחברתה, ולא אמרו אלא שאינו חייב להזכיר משום שהמלכות שמזכיר בברכה הראשונה מתייחסת לכל הברכות, וכאן העדיפו לתקן את השלמת המלכות שהחסיר בברכות הראשונות בתוך ברכת הטוב והמטיב שבה חובה להזכיר מלכות. מלבד זה הוא כותב שהזכרת מלכות היינו כשמצרף זאת לברוך, כמו המלכויות שמזכיר בברכת הטוב והמטיב, ולא כשמזכיר בסתם, כמו בברכות שמציין הרשב״א.
הרא״ש (סי׳ כב) ורבינו יונה (לו, א ד״ה ואיידי) מבארים שאין מזכירים מלכות בברכת בונה ירושלים כיון שאין ראוי לסמוך מלכות שמים למלכות שבארץ, וניתן להסיק מדבריהם שבדרך כלל מותר להזכיר מלכות בברכה הסמוכה לחברתה.
התוספות (ד״ה לומר) מביאים שיש שנוהגים לומר בבונה ירושלים מלכות, ומבאר המהרש״א שאינם מזכירים מלכות בתחילת הברכה, שהרי היא סמוכה לחברתה, אלא באמצע הברכה, כמו בנוסח שמביאים הרשב״א והמרדכי (סי׳ ריז): ׳אבינו מלכנו רוענו...׳, ואף הנוהגים כן מזכירים בברכת הטוב והמטיב מלכות כנגד הברכה של בונה ירושלים.
המרדכי כותב שהנוהגים כן - מנהג טעות בידם, וכן הרא״ש מסיק שאין לומר את הנוסח הזה.
המחבר בשלחן ערוך (קפח, ג) פוסק כרא״ש ורבינו יונה שאין להזכיר בברכת בונה ירושלים שום מלכות חוץ ממלכות בית דוד, כדי שלא להשוות מלכות דארעא עם מלכות דשמיא, ולכן גם אין לומר בה ׳אבינו מלכנו׳.
הרמ״א מביא את דברי האבודרהם (עמ׳ שכג) שביעלה ויבא לא יסיים ׳מלך חנון ורחום׳ אלא ׳חנון ורחום׳, וכותב שזו סברה נכונה, אך מעיר שלא ראה שנוהגים כן.
המגן אברהם (סק״ב) כותב שאין למחות בנוהגים לסיים כרגיל, שהרי שאף בברכת בונה ירושלים יש נוהגים לומר מלכות, וכל שכן ביעלה ויבא שהוא ענין בפני עצמו. גם הט״ז (סק״ב) מצדיק את המנהג מפני שאין מניעה להזכיר מלכות שמים ביעלה ויבא שאינה סמוכה להזכרת מלכותא דארעא, וכן כותב המשנה ברורה (סק״ו).

שכח להזכיר קדושת היום בשבת ויו״ט בברכת המזון

ציון ו.ז (מט, א), ציון ב.ג (מט, ב).
גמרא. יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל... ויתיב וקאמר: טעה ולא הזכיר של שבת - אומר ׳ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך מקדש השבת׳... טעה ולא הזכיר של יום טוב - אומר ׳ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון, ברוך מקדש ישראל והזמנים׳... גידל בר מניומי הוה קאי קמיה דרב נחמן, טעה רב נחמן והדר לרישא, אמר ליה: מאי טעמא עביד מר הכי? אמר ליה: דאמר רבי שילא אמר רב: טעה - חוזר לראש. והא אמר רב הונא אמר רב: טעה - אומר ׳ברוך שנתן׳! אמר ליה: לאו איתמר עלה, אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב: לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב, אבל פתח בהטוב והמטיב - חוזר לראש... אלא מעתה, שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל - הכי נמי דאי טעי הדר?! אמר ליה: אין!
שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום, אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית - בשבת אומר: ׳ברוך ה׳ אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קדש, ברוך אתה ה׳ מקדש השבת׳; ביום טוב אומר: ׳ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים׳, ומתחיל בברכה רביעית וגומר, ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית - פוסק וחוזר לראש, שהוא ברכת הזן.
השגת הראב״ד. טעה בזה, דלא גריעא ברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, שאם טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה, אף על פי שסיים שים שלום - חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש, הלכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים.(רמב״ם ברכות ב, יב)
טעה ולא הזכיר של שבת - אומר ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה׳ מקדש השבת׳, ואם טעה ולא הזכיר של יום טוב - אומר ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה, את יום חג פלוני הזה, ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים׳. ...וכל ברכות הללו בשם ומלכות, והא דסגי בהך ברכה - דוקא כשנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב - צריך לחזור לראש ברכת המזון.(שו״ע אורח חיים קפח, ו)

א. כשהתחיל ברכה רביעית להיכן חוזר.

בירושלמי (הלכה ד) מצינו מחלוקת לגבי מי ששכח להזכיר קדושת היום של שבת בברכת המזון, שרב אומר שחוזר ושמואל אומר שאינו חוזר. בסוגייתנו מובאת רק דעת רב שחוזר לראש, ומבואר שכך הדין דוקא כשכבר התחיל ברכה רביעית, אך כשעדיין לא התחיל - אומר את הברכה ׳ברוך שנתן שבתות׳ וכו׳.
רש״י (ד״ה והדר לרישא) מבאר שרב נחמן חזר לתחילת ברכת המזון כדין מי שכבר עקר את רגליו בתפילת שמונה עשרה, לגביו שנינו לעיל (כט, ב) שחוזר לראש. כן היא דעת הרא״ש (סי׳ כג), הרי״ד והריטב״א שמסביר שזהו הפירוש הפשוט ללשון ״חוזר לראש״, ואילו היתה הכוונה שחוזר לתחילת הברכה היתה הלשון צריכה להיות ״חוזר למקום שטעה״.
אולם הראב״ד (בהשגותיו על הרמב״ם) משוה את מי שעדיין לא התחיל ברכה רביעית למי שרגיל לומר תחנונים לאחר תפילתו ולא עקר את רגליו, לגביו שנינו לעיל (שם) שחוזר לעבודה ולא לראש התפילה, ואף כאן די בכך שיחזור לברכת בונה ירושלים. לפי זה יוצא שהראב״ד מודה שאם כבר סיים את ברכת הטוב והמטיב חוזר לראש ברכת המזון, וכן כותבים בשיטתו בעל המכתם והרשב״ץ. כשיטת הראב״ד סוברים בעל ספר החינוך (מצוה תל), הרשב״א ורבינו יונה (לו, ב בדפי הרי״ף).
הרא״ש דוחה את שיטתם בטענה שבשמונה עשרה חוזר לעבודה מפני ששלש הברכות האחרונות נחשבות כחטיבה אחת, ואף לפי השיטה שמחזירים על טעות בברכת שים שלום בעשרת ימי תשובה חוזר לעבודה ולא לתחלת הברכה שטעה בה, לכן גם בברכת המזון צריך לחזור לראש הברכות כיון ששלש הברכות נחשבות כאחת.
הרשב״א מקשה על שיטת רש״י שאם סיום ברכה שלישית נחשבת כעקירת רגלים - ראוי שיחזור לראש אף כשעדיין לא התחיל ברכת הטוב והמטיב, אולם הריטב״א כותב שרק כשהתחיל ברכה אחרת והסיח דעתו מהברכה הקודמת נחשב כאילו עקר את רגליו.
מדברי החיי אדם (כלל מז, יח) לא משמע כן, שכן הוא פוסק שאם נזכר לאחר שהתחיל את הברכה הרביעית ואמר ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם׳ יכול לסיים ׳אשר נתן שבתות למנוחה׳ וכו׳, ורק אם נזכר לאחר מכן חוזר לראש. אכן המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה עד שהתחיל) מסתפק בדבר, שכן אפשר שלאחר שהתחיל מתוך כוונה לברך ברכה רביעית כבר הסיח דעתו וחייב לחזור לראש.
הרמב״ם, הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים כדעת רש״י שחוזר לראש ברכת המזון, והמגן אברהם (סק״ח) מוסיף שאם טעה בברכה רביעית - אינו חוזר לראש אלא לתחילת הברכה.
המגן אברהם (שם) מביא את דברי הרא״ש שכל שלש הברכות הראשונות נחשבות כחטיבה אחת, ומסיק לפי זה שבכל טעות שמחזירים אותו עליה, כגון ששכח לומר ברית ותורה בברכת הארץ - חוזר לתחילת ברכת המזון.
אולם הפרי מגדים מעיר שיש שאינם כותבים את הטעם של הרא״ש, כמו רש״י שכותב שסיום הברכות נחשב כעקירת רגלים, ולפי זה מסתבר שאם טעה בברכת הארץ חוזר לתחילת הברכה שטעה בה ולא לתחילת ברכת המזון, וכן מסיק המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה לראש).
הכסף משנה מדייק מדברי הרמב״ם שכותב שחוזר לברכת הזן, שאין צורך לחזור ולזמן, וכן כותבים הטור, הכלבו (סי׳ כה) והריא״ז (הלכה א, יט, מובא בשלטי הגבורים), ומסבירים שכבר יצאו ידי זימון. אולם הריטב״א כותב שחוזרים ומזמנים, כנראה מפני שכמו שהתבטלה הברכה - כך בטל הזימון.
המחבר בשלחן ערוך (סעיף ט) פוסק שחוזרים לראש ברכת המזון וכל אחד יברך לעצמו, כיון שכבר יצאו ידי חובת זימון.

ב. נוסח הברכה.

בגמרא מובא הנוסח ללא שם ומלכות, והראב״ד (מובא ברשב״א) אכן סובר שאין בברכה זו הזכרת שם ומלכות. כך יוצא גם לפי מה שכותב הראב״ד בהשגותיו על המאור (מד, א בדפי הרי״ף) שכל ברכה שנעקרת לפרקים אינה טעונה הזכרה, ומסתבר שכל שכן ברכה שנאמרת רק בדיעבד.
אולם דעת הרשב״א היא שפותחת בהזכרת השם, כיון שנאמרת בתור ברכה נפרדת, אף על פי שאילו היה מזכיר קדושת היום במקומה לא היה מזכירה בשם, מפני שנכללת בתוך ברכה אחרת שיש בה הזכרה ומלכות בתחילתה ובסופה.
עם זאת כותב הרשב״ץ שאפשר שאם נזכר לפני שאמר ׳אמן׳ לאחר ברכת בונה ירושלים - אומר את הברכה ללא הזכרת שם בפתיחתה, כיון שהיא סמוכה לחברתה. אולם בעל הלבוש כותב שתמיד פותחת בהזכרת שם, כיון שהזכרת מעין המאורע אינה אלא מדרבנן, ויש להפריד בינה לבין הברכות שמדאורייתא.
בלשון הרמב״ם יש הבדל בין נוסח הברכה בשבת ׳ברוך ה׳ אשר נתן...׳ לבין הנוסח ביום טוב ׳ברוך אשר נתן...׳ וכו׳, אולם מסתבר שדעתו שאף ביום טוב אומר ׳ברוך ה׳...׳, והלחם משנה מוסיף שבודאי כוונתו שצריך להזכיר גם מלכות, שאין הזכרת השם בלא מלכות נחשבת כברכה.
לעומת זאת מפרש בעל ראשון לציון שלדעת הרמב״ם נחשבת ברכה זו כסמוכה לחברתה ואינה צריכה לפתוח ב׳ברוך אתה ה׳...׳, אלא שבשבת אומר לפי הנוסח שכתוב בפסוק ״ברוך ה׳ אשר נתן מנוחה...״, מה שאין כן בגבי יום טוב שאינו מזכיר את השם כלל, ומלכות אינו מזכיר לא בשבת ולא ביום טוב.
דעת הראבי״ה (סי׳ קלא) והריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות ז, ז) שהנוסח הוא: ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר נתן׳ וכו׳, בין בשבת ובין ביום טוב, וכן פוסקים הטור והמחבר בשלחן ערוך.
מדברי הרשב״א נראה שמבין בדעת הראב״ד שאין הזכרת שם ומלכות בין בפתיחה ובין בחתימה, אולם המאירי כותב שיש הזכרת שם בחתימה, וכן נראה מלשון הרי״ף (לו, א בדפיו) שכותב: ״אומר ברוך אשר נתן... ברוך אתה ה׳ מקדש השבת״. גם הרמב״ם כותב את הנוסח עם הזכרת שם בחתימה, למרות שכאמור לא ברור אם בפתיחה מצריך הזכרת שם, ואף הרשב״ץ כותב בדעתו שפתיחתה בלא שם וחתימתה בשם.
הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים שחותם בשם, ובכסף משנה הוא מוכיח זאת מהגמרא שמסתפקת האם בראש חודש חותם בה, משמע שבשבת ויום טוב אין ספק שחותם.

ג. שכח בסעודה שלישית ורביעית ובסעודת יו״ט.

בגמרא מבואר שהטעם לכך שמי ששכח להזכיר קדושת היום בשבת וביום טוב צריך לחזור הוא שיש בהם חיוב לאכול. בתוספות (מט, ב ד״ה אי בעי) מובא שר״י מסתפק במי ששכח לומר רצה בסעודה שלישית, האם אינו חוזר כיון שאינו חייב לאכול דוקא פת ויוצא ידי חובה גם במיני תרגימא, או שחוזר על פי מה שנראה מהגמרא בכתובות (סד, ב) שכל הסעודות בשבת דינן שוה, וממסכת שבת (קיז, ב) שם למדו חייב שלש סעודות מהמן, מכאן שדינן שוה. עם זאת כותבים התוספות שאם שכח בסעודה רביעית בשבת - ודאי שאינו חוזר, כיון שאינו חייב לאכול סעודה זו כלל.
אולם הרא״ה כותב שלא הסעודה קובעת אלא היום, וביום שחייבים לאכול בו פת יש לכל אכילה ואכילה חשיבות, לכן אפילו אכל מאה פעמים ולא הזכיר באחרונה - חוזר.
בעל עינים למשפט מדייק מסתימת לשון הרמב״ם שסובר כרא״ה שבכל סעודה שאוכל בשבת צריך לחזור אם שכח לומר רצה.
המחבר בשלחן ערוך (סעיף ח) פוסק שסעודה שלישית בשבת דינה כראש חודש, דהיינו שאם כבר התחיל ברכה רביעית - אינו חוזר. הט״ז (סק״ו) והמגן אברהם (סקט״ז) כותבים שאף על פי שבסימן רצא, ה מחמיר המחבר שסעודה שלישית טעונה פת - כאן חשש לדעה שאינה מצריכה אכילת פת, על כן לא יחזור כשיש בכך ספק ברכה לבטלה. המגן אברהם מדייק שאם עדיין לא פתח בברכה רביעית - יאמר את הברכה ׳ברוך שנתן׳ וכו׳, והמשנה ברורה (סקל״א) כותב שכך הדין גם בסעודה רביעית וחמישית. עם זאת מדייק המשנה ברורה (ביאור הלכה ד״ה בשבת) מדברי המגן אברהם שבסעודה שלישית כשאומר את הברכה ׳ברוך אתה ה׳ אשר נתן׳ וכו׳ - אינו חותם בה, כמו שיתבאר לקמן בדין ראש חודש, אולם הוא עצמו סובר שחותם מפני שהשבת חשובה, ואינה דומה לראש חודש שאינו חותם בו משום שיש ספק אם ראוי לקבוע עליו ברכה נפרדת בפתיחה ובחתימה.
באשר לסעודות יום טוב, אין ספק שאינו חוזר בסעודה שלישית שאינה חובה, כמו שכותבים המגן אברהם (סקט״ו) והמשנה ברורה (סקל״א), אולם הרשב״א כותב שאף בשאר סעודות יום טוב אינו חוזר מפני שאין חובה לאכול בהם פת, ומה שאמרו בסוגייתנו שחוזר מפני שחייב לאכול פת היינו דוקא בליל ראשון של פסח שיש בו חובה לאכול מצה, ובליל ראשון של סוכות שנלמד בגזירה שווה מפסח, וכן כותבים התוספות במסכת סוכה (כז, א ד״ה אי). אולם התוספות בסוגייתנו (ד״ה אי), הרא״ש (סי׳ כג), הרא״ה והריטב״א למדים מסוגייתנו שאף ביום טוב יש חובה לאכול פת, ועל כן אין חילוק בין סעודת הלילה לסעודת היום, וכן נראית דעת הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך שאינם מחלקים.

שכח ולא הזכיר של ראש חודש

ציון ח (מט, א), ציון א (מט, ב).
גמרא. הדר יתיב וקאמר: טעה ולא הזכיר של ראש חודש - אומר ׳ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון׳, ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה, אי חתים בה אי לא חתים בה... אמר רב נחמן אמר שמואל: טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפילה - מחזירין אותו, בברכת המזון - אין מחזירין אותו... תפלה דחובה היא - מחזירין אותו, ברכת מזונא דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל - אין מחזירין אותו.
בראשי חדשים, שכח ולא אמר יעלה ויבא, אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית - אומר: ׳ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון׳, ואינו חותם בה, ומתחיל בברכה רביעית וגומר, ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית - גומר אותה ואינו חוזר, וכן בחולו של מועד, וכו׳.(רמב״ם ברכות ב, יג)
אם טעה ולא הזכיר בה של ראש חדש, בין ביום בין בלילה - אומר ׳ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון׳, ואינו חותם בה, והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב - אינו חוזר מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך ברכת המזון, וחול המועד דינו כראש חדש. הגה. ואפשר דמכל מקום יש לאמרו בתוך שאר הרחמן, כמו שנתבאר לעיל גבי על הניסים סימן קפז, ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש בו הזכרות שמות ואין לאמרו לבטלה, כן נראה לי, וכן נוהגין. אם חל ראש חדש בשבת והזכיר של שבת ולא הזכיר של ראש חדש, ולא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב - אינו חוזר, ואם שכח גם של שבת ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב - כולל ראש חדש עם שבת ואומר ׳שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון׳, ואם פתח בהטוב והמטיב - חוזר לראש ברכת המזון ומזכיר של שבת ושל ראש חדש, ויש מי שאומר שאם שכח של שבת וראש חדש ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב - אומר ׳שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון׳, וחותם בשל שבת ואינו חותם בשל ראש חדש.(שו״ע אורח חיים קפח, ז)
מזכירין יעלה ויבא בברכת המזון, ואם לא אמר - אין מחזירין אותו, ואם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב - אומר: ׳ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון׳, הגה. ועיין סימן קפח סעיף ז.(שם תכד, א)

א. אמירת הברכה ׳ברוך שנתן׳.

בעל המאור (לו, א בדפי הרי״ף) מפרש שרב נחמן האומר שאם לא אמר יעלה ויבוא בברכת המזון אין מחזירים אותו, סובר שאף כשעדיין לא התחיל את ברכת הטוב והמטיב אינו אומר דבר, וחולק על רב הונא הסובר שאם לא התחיל ברכה רביעית אומר את הברכה ׳ברוך אשר נתן׳ וכו׳. לדעתו יש לפסוק כרב נחמן שדבריו הובאו במסקנת הסוגיה, וגם משום שבספק דרבנן יש להקל. הוא מוכיח כשיטתו מדברי בעל השאילתות בפרשת יתרו, וכן פוסקים ריב״ב והריטב״א בהלכות ברכות (ז, ו).
לעומת זאת מפרשים הרי״ף, הרמב״ן (במלחמת ה׳), הראב״ד (בהשגותיו על הרי״ף), בעל המכתם, הרשב״א והריטב״א בחידושיו שרב נחמן אינו חולק על רב הונא, כיון שאין הכרח לומר שיש מחלוקת, אלא יש לפרש שרב נחמן האומר שאין מחזירים אותו מתכוון לשלול רק חזרה לברכה שטעה בה, ולא אמירת ברכה חדשה שאינה נחשבת כחזרה. הרמב״ן והראב״ד כותבים שאין להוכיח אחרת מדברי בעל השאילתות, והרמב״ן מוסיף שכן דעת הגאונים ורבינו חננאל.
הרמב״ם, המרדכי (סי׳ קעו), הרא״ש (סי׳ כג), הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים שאם נזכר לפני שהתחיל ברכה רביעית - אומר את הברכה ׳אשר נתן...׳.

ב. כשהתחיל ברכה רביעית.

מדברי רב נחמן עולה שאינו חוזר, וכן דעת רבי יוחנן בירושלמי (הלכה ד). אמנם בירושלמי מובאת גם ברייתא האומרת: ״כל יום שיש בו קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - צריך להזכיר מעין המאורע. אם לא הזכיר - מחזירין אותו״, אולם בעל מראה הפנים מפרש שהברייתא מדברת על תפילה ולא על ברכת המזון, ואינה חולקת על סוגייתנו.
הרמ״א כותב שאפשר שיש להזכיר ראש חודש בהרחמן, כדין מי ששכח לומר על הניסים, אבל דוחה שביעלה ויבוא יש הזכרת שמות ואין לאמרם לבטלה, ומסיים שכן נוהגים. המגן אברהם (סקי״א) תמה על כך, שהרי בכל יום אומרים תחינות שיש בהן הזכרת שמות, ולמה לא יוכל לומר יעלה ויבוא בהרחמן.

ג. נוסח הברכה ׳ברוך שנתן...׳

בגמרא יש ספק האם בראש חודש חותם בה והאם אומר בה שמחה, והרי״ף (לו, ב בדפיו) פוסק שאין בה חתימה. אבל הרא״ש (סי׳ כג) מביא גם את דעת ר״י שחותם בה כמו בשבת ויום טוב, ומוסיף שמסתבר שאינו אומר בה שמחה משום שאין שמחה בראש חודש.
הרא״ש בתוספותיו מפרש ששתי השאלות תלויות זו בזו, שאם מזכירים שמחה - הרי זו ברכה ארוכה שיש לחתום בה, ואם אין מזכירים - הרי זו ברכה קצרה ואין לחתום. אבל מסקנת הרא״ש שחותם בה אף על פי שאינו מזכיר שמחה.
הרא״ה, הרמב״ם והמאירי פוסקים כרי״ף שאין לחתום, ומסביר זאת הרא״ה שהזכרת ראש חודש אינה חשובה כל כך. כך פוסק גם המחבר בשלחן ערוך, והרמ״א בדרכי משה (סק״ז) מקבל זאת מהטעם שיש להקל בספק ברכות.
לגבי נוסח הפתיחה של הברכה כותבים הרי״ף, הרמב״ם, הטור והמחבר בשלחן ערוך שאין מזכירים בה את השם. לעומת זאת פוסקים בעל שבלי הלקט (סי׳ קפב), הריא״ז (הלכה א, יט) ורבינו ירוחם (נתיב יא ח״א) שיש לפתוח בהזכרת השם, ובעל ערוך השלחן (סעיף טז) כותב שאפשר שאף הרמב״ם והשלחן ערוך סוברים שיש בפתיחה הזכרת השם, וסמכו על מה שכבר כתבו בנוסח התפילה הזו בשבת שפותחת בהזכרת השם.
ר״י שירליאון כותב שאין לחתום בברוך כיון שזוהי ברכה קצרה ודינה כברכת הפירות והמצוות, ומדבריו מדייק המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה אומר) שפותחת בברוך ובשם, ומוסיף שהסוברים שאף חותם בה בשם - כל שכן שסוברים שפותחת בשם.

ד. ראש חודש שחל בשבת.

המגן אברהם (סקי״ג) כותב לגבי מי שאמר יעלה ויבוא ושכח לומר רצה, שאם נזכר לפני שהתחיל ברכה רביעית - אומר ׳ברוך שנתן׳ וכו׳ בנוסח של שבת ולא של ראש חודש, שהרי כבר הזכיר ראש חודש, אך אם נזכר לאחר שהתחיל ברכה רביעית - חוזר לראש ברכת המזון ואומר רצה ויעלה ויבוא, משום שבכל פעם שמברך צריך להזכיר גם ראש חודש.
באשר למי ששכח לומר יעלה ויבוא וגם רצה, ונזכר לפני התחלת הברכה הרביעית - כותבים התוספות (ד״ה ברוך) שאומר ׳ברוך שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון׳. לדעת בעל הגהות מיימוניות (אות ו) אין חותמים בהזכרה של ראש חודש כשם שלא חותמים בראש חודש שלא חל בשבת, וכן כותב המחבר בשלחן ערוך, אולם בעל הלבוש כותב שכיון שבלאו הכי צריך לחתום משום שבת - יכול להזכיר בחתימה גם ראש חודש, וכן פוסקים בעל דברי חמודות (סעיף עו) והמשנה ברורה (סק״ל).
המגן אברהם (סקי״ד) תמה על פסק השלחן ערוך, שהרי בחול אין חותמים רק משום ספק ברכה לבטלה, ואם כן כשחותם ממילא משום שבת - מדוע שלא יחתום אף בשל ראש חודש.
לגבי מי שהזכיר של שבת ושכח לומר יעלה ויבוא, אם לא התחיל בברכה רביעית - פשוט שאומר ׳ברוך שנתן ראשי חודשים׳ וכו׳, אולם אם התחיל כבר ברכה רביעית - כותבים הרא״ה, הריטב״א (הל׳ ברכות ז, ח) וה״ר יוסף (מובא במרדכי סי׳ קעו ובטור) שאינו חוזר אף על פי שחייב לאכול פת, כיון שהחיוב הוא משום שבת ולא משום מראש חודש. אולם הרשב״א (ד״ה שבתות), הראבי״ה, רבינו יחיאל (מובא בטור) והטור כותבים שחוזר כיון שחייב לאכול פת בסעודה זו, וכן פוסק בעל דברי חמודות (סעיף עח).
הבית יוסף בבדק הבית כותב שספק ברכות להקל ולכן אינו חוזר, וכן הוא פוסק בשלחן ערוך.
וזו ברית המילה נתנה בשלש עשרה בריתות, ששלוש עשרה פעמים מוזכרת המלה ״ברית״ בפרשת המילה שנצטווה בה אברהם (בראשית יז, א—יד).
and that, the covenant of circumcision, was given with thirteen covenants, as the word brit, covenant, appears thirteen times in the portion dealing with the circumcision of Abraham (Genesis 17:1–14).
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנררא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ר׳רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר: אצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בָּהּ הוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. וְהַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מא׳מֵאַחַת. וְכׇל הַפּוֹחֵת מא׳מֵאַחַת – הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה.

Rabbi Abba says: One must mention thanks in the blessing of thanksgiving in Grace after Meals at the beginning and the end of the blessing. And one who decreases the number of expressions of thanksgiving may not decrease their number to fewer than one, and if anyone decreases their number to fewer than one, it is reprehensible.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תחלה וסוף – נודה ה׳ אלהינו ועל כולם ה׳ אלהינו אנו מודים לך.
1ר׳ הונאא אמ׳ צריך שיאמ׳ הודיה תחלה וסוף – תחלה נודה לך וסוף על כולם אנו מודים לךב ומי שלא אמר הודיה מגונה היא.
ר׳ פפא אמ׳ צריכה שתי מלכיות לבר מדידה – רחז״ל:⁠ג תקינו לומ׳ שתי מלכיות בהטוב, והמה אחת לעצמה שהיא התחילה והיא ברכה בפני עצמה וקיימ׳ לן כר׳ (יהודה) [יוחנן] דאמ׳ כל ברכה שאין בה מלכיות אינה ברכה, וחדא לבונה ירושלים.⁠ד וכך תקינו לברך ב׳ א׳ יו״י אמ״ה אבינו מלכינו קדוש יעקב [המלך] הטוב והמטיב וכו׳. הנה מלכנו קדוש יעקב מלכות אחת, המלך הטוב והמטיב מלכות אחרת ומצאו בה ג׳ מלכיות חוץ מן הראשונה שפתח בה ב׳ א׳ יו׳י אמ״ה. הא [דאמר] ר׳ פפא צריכה שתי מלכיות בר מדידה,⁠ה לא פריש מאי טעם צריך שתים. ויש מי שאומ׳ אחת לבונה ירושלים וא׳ לברכת הארץ שהן ברכות סמוכות לחברתה וכיון שלא פתח בהן בברוך לא הזכיר בהן מלכיות, לפי׳ צריך הטוב והמטיב שתי מלכיות בר מדידה אבל הזן הרי פתח בו בברוך והזכיר בה מלכות לפי׳ אין צריכה מלכות אחרת.
וכן תקנת כל הברכות,⁠ו כל ברכה שהיא תחלה כגון ברכת יוצר אור, פותחין בה בברוך, מזכיר בה ב׳ א׳ יו׳י יוצר (המ׳) [אור] וכו׳. אהבת עולם סמוכה היא אין פוחתין בה בברוך. וכן אמת ויציב. אבות פותחין בה בברוך ומזכיר בה מלך מושיע ומגן הרי מלכות.⁠ז אבל שאר כל הברכות שבתחלת י״ח אין פותחין בהן בברוך, שכל אחת סמוכה לחברתה היא. ופירש בתלמוד ארץ [ישראל]⁠ח אם היתה ברכה סמוכה לחברתה כגון קרית שמע ותפלה אין פותחין בהן בברוך. עד הנה דברי רחז״ל.
א. צ״ל: ״ר׳ אבא״.
ב. ראה רש״י שם.
ג. קטע זה מפיר״ח לא נודע לנו ממקום אחר.
ד. יש להוסיף: ״וחדא לברכת הארץ״ וכ״ה גם להלן.
ה. המשך פיר״ח.
ו. ראה תוס׳ כאן ד״ה ברוך ולעיל מ׳ ב׳ ד״ה אמר.
ז. כעי״ז בהמנהיג הל׳ תפילה סי׳ נ״א: ״ויש מלכות בסוף סמוך לחתימה מלך עוזר ומושיע ומגן״.
ח. ירושלמי פ״א ה״ה.
1. ד״ה זה מופיע בכ״י באמצע הביאורים לדף מ״ז. ולאחר ד״ה ״והילכ׳ גדול מברך״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ אבא אומר: צריך שיאמר בה בברכת ההודאה שבברכת המזון הודאה תחלה וסוף. ועוד אמרו שהפוחת בברכות ובהודאות לא יפחות מאחת. וכל הפוחת מאחתהרי זה מגונה.
Rabbi Abba says: One must mention thanks in the blessing of thanksgiving in Grace after Meals at the beginning and the end of the blessing. And one who decreases the number of expressions of thanksgiving may not decrease their number to fewer than one, and if anyone decreases their number to fewer than one, it is reprehensible.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְכׇל הַחוֹתֵם ״מַנְחִיל אֲרָצוֹת״ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וּ״מוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל״ בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ – הֲרֵי זֶה בּוּר. בוְכׇל שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר בְּרִית וְתוֹרָה בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.

The Gemara added that the conclusions of the blessing of the land and the blessing: Who builds Jerusalem, may also not be changed. Anyone who concludes the blessing of the land: Who bequeaths lands and concludes the blessing: Who builds Jerusalem, with the formula: Who redeems Israel, is an ignoramus, as he thereby corrupts the intention of the blessing. And anyone who does not mention covenant and Torah in the blessing of the land and the royal house of David in the blessing: Who builds Jerusalem, did not fulfill his obligation.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברית ותורה – אין צריך להזכיר ברית ותורה וחיים ומזון דדי להזכיר על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו וכו׳ דהיינו ברית ותורה והגמרא לסימנא בעלמא נקטיה.
ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו – פר״ח דקיי״ל בכולהו אם לא אמר לא יצא ידי חובתו מאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא פרש״י ואע״פ שהיא מן התורה פותח בה בברוך ואע״פ דסמוכה לחברתה לפי שכולה הודאה אחת היא ואין בה הפסק ודומה לברכת הפירות וברכת המצות, ולא נהירא כי למה יש לשנותה משאר ברכות שלפניה שאין פותחין בהם בברוך, הילכך נראה דלמאן דאמר דאורייתא לא היה פותח בה בברוך והיה חותם בה בברוך כשאר ברכות הסמוכות ותניא נמי בתוספתא ר׳ יוסי הגלילי היה מאריך בה וחותם בה ומדהאריך בה משמע דסביר הטוב והמטיב דאורייתא והיה עושה אותה ארוכה כמו שאר ברכות ולכך היה חותם בה ומסתמא לא היה פותח בברוך, וכן אמרינן לעיל (ברכות מ״ו ע״ב) תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך ואינו חותם בה בברוך משמע שאם היה מן התורה היה לה להיות כמו הארוכות שתחתום בברוך ולא תפתח בברוך כיון דהיא ברכה הסמוכה לחברתה מאן דאמר צריכה מלכות קא סבר [דרבנן]. והכי נמי קאמר רב פפא לקמן לפרושי דברי ר׳ יוחנן שצריכה שתי מלכיות לבר מדידה חד בשביל בונה ירושלים וחד בשביל ברכת הארץ אע״ג דברכת הארץ לא הויא צריכה מלכות כיון דסמוכה לחברתה מ״מ כיון שתקנו בשביל בונה ירושלים דלא סגיא דלא תקון משום מלכות בית דוד תקנו נמי משום ברכת הארץ, הילכך בבונה ירושלים אין לומר אבינו מלכנו רוענו דמוכח הכא דלית בה מלכות [רק מה] שמזכירו באמצע ברכה מלכות ומ״מ יש להסתפק שהרי אתה רואה שלא דקדקו חכמי ישראל שסדרו סדר ברכות שלא לומר מלכות באמצע הברכות באותם ברכות שאינן צריכות מלכות כמו ברכה ראשונה של י״ח אומר בה מלך עוזר ומושיע ומגן וכן באתה גבור מלך ממית ומחיה וכן בכמה ברכות וכן מ״ש מלך אוהב צדקה ומשפט [הרי] כיון שאינו אומר מלך העולם כמטבע שאר ברכות שיש בו מלכות לא קרי לה מלכות ולא ידענא אי אמר בה שמחה. פרש״י דר׳ זירא אמר לה ולפי לישנא דתלמודא משמע דרב גידל אמרה:
כל שאינו אומר ברית ותורה כו׳ ומלכות בית דוד כו׳ מפורש פרק ע״פ בחידושינו:
בגמרא וכל שאינו אומר ברית ותורה וכו׳ ומלכות ב״ד בב״י לא יצא ידי חובתו מפשטא דלישנא משמע דכל הנך לא יצא י״ח דאמרי׳ בכולה שמעתין היינו אפילו בדיעבד שצריך לחזור לראש אלא שהטור א״ח בסי׳ קפ״ז כתב שאחיו הר׳ יחיאל היה מסתפק בדבר אי לעיכובא קאמר או שלא יוצא י״ח מצוה מן המובחר וכתב שהדעת נוטה דלמצוה קאמר ונראה שטעמו משום דנהי בעיקר ברכת הארץ וב״י נפקא לן מקרא לעיל בברייתא אפ״ה כל הנך דשמעתין כגון ברית וחיים ומזון ומלכות ב״ד לא רמיזי באורייתא כלל וא״כ אין סברא לומר שאם לא אמרן יהא צריך לחזור לראש. ולכאורה סוגיא דשמעתין בסמוך נמי משמע דלא מעכב דהא בהאי עובדא דרבי זירא ורב חסדא ורב ששת בסמוך דרב חסדא לא אמר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב ששת לקועיה עליה וכו׳ ולא אשכחן שהיה רב חסדא חוזר ומברך ועוד דרב ששת גופא מיהא היה צריך לחזור ולברך שהרי לא היה יוצא בברכת ר״ח ואם כן ממילא משמע דלמצוה בעלמא איתמר ולא לענין שיהא צריך לחזור דאע״ג דריב״ב דריש לעיל הטובה זו תורה אפ״ה מסתמא לא קי״ל כוותיה אלא ככל הנך תנאי קמאי דפליגי עליה לעיל בברייתא ואם כן כ״ש בכל הנך דלא רמיזי כלל באורייתא כך היה נראה לי לכאורה. מיהו כד עיינינן שפיר בהאי עובדא דרב ששת ור״ח בסמוך משמע איפכא דהא רבי זירא אמר לר״ח אמאי לא אמרת ומהדר ליה כדרב חננאל אמר רב ואמר ליה רבי זירא ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב וקשיא לן בגווה הא כרב נמי לא עבד דרב גופא לא אמר אלא שאם לא אמר ברית ותורה וכו׳ יוצא בדיעבד ואכתי אמאי לא אמרן ר״ח לכתחילה אע״כ דעובדא דר״ח נמי בדיעבד הוי שטעה ולא אמרן וגמר כל הברכה וזקף רב ששת לקועיה עליה על שלא היה חוזר לראש ובהא שפיר קאמר ר״ח לר״ז דעביד כרב חננאל א״ר דבדיעבד מיהא יוצא ואין צריך לחזור לראש וא״כ מדקאמר ר״ז לר״ח ואת שבקת כל הני תנאי ועבדת כרב ע״כ היינו משום דכל הנך תנאי ואמוראי סברו דצריך לחזור לראש ולענ״ד היא ראיה ברורה שאין עליה תשובה למיפשט הך ספיקא של רבינו יחיאל ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן אמרו שאין לשנות בחתימת ברכת הארץ וברכת ״בונה ירושלים״, וכל החותם ״מנחיל ארצות״ בברכת הארץ, ו״מושיע את ישראל״ ב״בונה ירושלים״הרי זה בור, ששיבש את כוונת הברכה. וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד ב״בונה ירושלים״לא יצא ידי חובתו.
The Gemara added that the conclusions of the blessing of the land and the blessing: Who builds Jerusalem, may also not be changed. Anyone who concludes the blessing of the land: Who bequeaths lands and concludes the blessing: Who builds Jerusalem, with the formula: Who redeems Israel, is an ignoramus, as he thereby corrupts the intention of the blessing. And anyone who does not mention covenant and Torah in the blessing of the land and the royal house of David in the blessing: Who builds Jerusalem, did not fulfill his obligation.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מְסַיַּיע לֵיהּ לר׳לְרַבִּי אִילְעָא, דא״רדְּאָמַר רַבִּי אִילְעָא א״ראָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: כׇּל שֶׁלֹּא אָמַר בְּרִית וְתוֹרָה בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.

The Gemara notes: This baraita supports the opinion of Rabbi Il’a, as Rabbi Il’a said that Rabbi Ya’akov bar Aḥa said in the name of Rabbeinu, Rabbi Yehuda HaNasi: Anyone who did not mention covenant and Torah in the blessing of the land and the royal house of David in the blessing: Who builds Jerusalem, did not fulfill his obligation.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: הנאמר בברייתא הריהו מסייע ליה [לו] לר׳ אילעא, שכן אמר ר׳ אילעא שכך אמר ר׳ יעקב בר אחא משום [בשם] רבינו (רבי יהודה הנשיא): כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד ב״בונה ירושלים״לא יצא ידי חובתו.
The Gemara notes: This baraita supports the opinion of Rabbi Il’a, as Rabbi Il’a said that Rabbi Ya’akov bar Aḥa said in the name of Rabbeinu, Rabbi Yehuda HaNasi: Anyone who did not mention covenant and Torah in the blessing of the land and the royal house of David in the blessing: Who builds Jerusalem, did not fulfill his obligation.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) פְּלִיגִי בַּהּ אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ צְרִיכָה מַלְכוּת, וְחַד אָמַר: אֵינָהּ צְרִיכָה מַלְכוּת. מַאן דְּאָמַר צְרִיכָה מַלְכוּת קָסָבַר דְּרַבָּנַן. וּמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ צְרִיכָה מַלְכוּת קָסָבַר דְּאוֹרָיְיתָא.:

Abba Yosei ben Dostai and the Rabbis disagreed whether or not God’s sovereignty must be invoked in the blessing: Who is good and does good. One said: Who is good and does good, requires mention of God’s sovereignty, and one said: It does not require mention of God’s sovereignty. The Gemara explains: The one who said that it requires mention of God’s sovereignty holds that this blessing was instituted by the Sages, so it is not a continuation of the previous blessings. As an independent blessing, God’s sovereignty must be mentioned. The one who said that it does not require mention of God’s sovereignty holds that the obligation to recite this blessing is by Torah law. Therefore, it is a continuation of the previous blessings.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מ״ד צריכה מלכות קסבר דרבנן – הלכך לאו ברכה הסמוכה לחברתה היא שאינה מברכת הארץ.
ומ״ד אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא היא – ומברכת הארץ היא כדאמר לעיל (דף מח:) אשר נתן לך זה הטוב והמטיב והויא לה ברכה הסמוכה לחברתה ומיהו פותח בה בברוך לפי שפתיחתה היא חתימתה שכולה הודאה אחת היא ואינה הפסקה ודומה לברכת הפירות והמצות.
מאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא – הקשה רש״י הואיל והיא דאורייתא אמאי פותחת בברוך הא סמוכה היא ותירץ דקצרה היא והויא הודאה בעלמא כברכת פירות וכברכת מצות ותימה אמאי שינו אותה יותר משאר ברכות הסמוכות שחותמות ולא פותחות הואיל ודאורייתא היא היה לנו להאריך בה ולחתום בברוך ולא לשנות משאר סמוכות וי״ל דאין ה״נ ולמאן דאית ליה שהיא דאורייתא היה חותם ולא פותח וכן איתא בתוספתא [פ״א] בהדיא ר׳ יוסי הגלילי היה מאריך בה וחותם ומיהו אנן קי״ל שהיא מדרבנן ולכך צריכה מלכות כדאמר צריכה שתי מלכיות בר מדידה.
לומר שצריכה ב׳ מלכיות בר מדידה – חדא דבונה ירושלים דלאו אורח וכו׳ וגם בה אין יכולין לומר מלכות דהא סמוכה היא ע״כ אומרה בהטוב והמטיב והואיל ואמר בה מלכות דבונה ירושלים דלאו אורח ארעא וכו׳ אמר נמי דברכת הארץ אע״פ שהיא סמוכה לחברתה הואיל ולא נתקנו בזה אחר זה דיהושע תקן ברכת הארץ ומשה תקן ברכת הזן מש״ה נקט מלכות דלא הוי סמוכות ומיהו אנן הואיל ונתקנו על הסדר אין אנו פותחין בברוך ויש שנוהגין לומר בבונה ירושלים מלכות.
קשה לי בברכה זו של הטוב והמטיב, כיון דמטבע ארוך הוא, למה לא חתמו בה. בשלמא פתיחה להפריש בינה לשל תורה עשו כן,⁠א שאין של דבריהם סמוכה לשל תורה,⁠ב אלא חתימתה למה סלקיה. ואי אפשר לומר שמטבע קצר הוא, דהא מאריכי׳ בה.⁠ג ועוד, דהא אמרינן,⁠ד תדע דלאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך, ואי מטבע קצר בין דאורייתא בין דרבנן לעולם פותחין בה,⁠ה וצ״ל שהיה ראוי לחתום בה ולא לפתוח. ומפני שהיא של דבריהם, הוצרכו להפריש בינה לשל תורה ופתחו בה.⁠ו ולא ראו להעלותה יותר משל תורה, שיהיו שאר ברכות שהן של תורה בברוך אחד, וזו בשנים, והחזירו ברוך שבח תהלה לפתיחה.
וראיתי שנתלין לומר דמטבע קצר הוא, כמה שאמור בירושלמי בפ״ק,⁠ז אלו ברכות שמקצרין בהם, המברך על הפירות ועל המצות,⁠ח וברכת הזימון,⁠ט וברכה אחרונה שבברכת המזון.⁠י ולאו מילתא היא, שדרך הירושלמי בזה אינו מטבע קצר דפתיחה, ומטבע ארוך דפתיחה וחתימה. אלא שלא יאריך בנוסח ברכות קצרות, ולא יקצר ארוכות,⁠כ ואף על פי שאומרן כמטבען. וברייתא היא שנויה בתוספתא, והביאו בירושלמי עלה דמתניתין, דתנן,⁠ל בערב שתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה. ותני עלהמ למה אמרונ אחת קצרה ואחת ארוכה, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. לחתום אינו רשאי שלא לחתום. שלא לחתום אינו רשאי לחתום.⁠ס לשוח אינו רשאי שלא לשוח, שלא לשוח אינו רשאי לשוח. אלו ברכות שמקצרין בהם, המברך על הפירות ועל המצות, ברכת הזימון, וברכה אחרונה שבברכת המזון. אלו ברכות שמאריכין ברכות תענית, וברכות של ר״ה ויוה״כ.⁠ע (והרבה)⁠1, בירושלמי אלו ברכות המקצרין בהם וכו׳, הא בשאר כל הברכות אדם מאריך2. אמר חזקיה מאן דתני המאריך זה הוא מגונה, מקצר הרי זה משובח. הדא אמרה אין זה כלל3. תני צריך להאריך בגואל ישראל בתענית, הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך. א״ר יוסה שלא תאמר הואיל והוא מעין י״ח לא יאריך בה, לפום כך צריך מימר צריך להאריך בגואל ישראל בתענית. כל אלו דברים ברורים הם, שאין הענין הזה למטבע ארוך דפתיחה וחתימה, אלא שלא יוסיף דברים על מה שתיקנו חכמים בברכות, אלא במקומות שהאריכו מאריך, כעין גואל ישראל בתענית, שאינו משנה בפתיחה וחתימה, אלא מוסיף דברים בלבד. ולפי דרכנו למדנו, שהמוסיפים בפיוטים וזמירות אינן נוהגין כשורה.⁠פ וכן מצאתי עוד במדרש קהלתצ טוב לשמוע גערת חכם, אלו הדרשנין, מאיש שומע שיר כסילים, אלו החזנין, שמוסיפין על קבע תפלה. ודבר פשוט הוא. מיהו מעובדא דמנימיןק רעיא, משמע שהמקצר במקום שאמרו להאריך, וכן המאריך במקום שאמרו לקצר דיעבד יצא.⁠ר וכבר ראיתי להראב״דש ז״ל באלו, דברים שאינן כדאי. והא דקתנית ברכה אחרונה שבק״ש, לומר שברכה שאחר ק״ש סמוכה היא לברכה שלפני קריאה.⁠א וכן נהגו בהלל שמברכין לפניו ולאחריו, (במקו׳) ועשו ברכה שלאחריו סמוכה לשלפניו ולא פתחו בה בברוך.⁠ב אבל במגלה וקריאת התורה, לא נהגו כן. איכא למימר במגילה שאלמלא היו מברכין על קריאת מגלה בלבד היו עושין כן, אבל לפי שמברכין שעשה נסים וזמן, לא עשו אותה כסמוכה. אבל ברכה אחרונה של הלל בחובהג תקנוהד בלילי פסחים, וסמוכה היא לברכה שלפני ההלל, שמברכין בלילי פסחים לגמור את הלל.⁠ה כמו שהוזכר בירושלמי במסכת זו פרק ראשון,⁠ו ובמסכת סופרים.⁠ז ובכל מקום שנהגו לברך בכל קריאה של הלל, משום לילי פסחים הנהיגו אותה, ובסמוכה נהגו בה. אבל בקריאה של תורה כיון שעשו של שבעה קורין כאחד, שהפותח מברך לפניה, והחותם מברך לאחריה,⁠ח לא ראו לעשות ברכה של שביעי, סמוכה לברכה של ראשון, ותקנו אותה בפתיחה.⁠ט
וכן מה שתקנו בברכה זו שתי מלכיות לבד מדידה, משום בונה ירושלים הוא, דלאו אורח ארעא הוא, דאמר מלכות בית דוד, ולא אמר מלכות שמים. ולא רצו לומר בה ממש בעצמה מלכות, שלא לשנותה מסדר ברכות הסמוכות,⁠י לפיכך קבעוה בהטוב והמטיב. וכיון דהשלימו מלכות לבונה ירושלים, השלימו מלכות לברכת הארץ, ששתיהן סמוכות הן, ואין לשנות מטבע זו מזו. ומי שאומר מלכותך ומלכות בית דוד משיחך עבדך, מהרה תחזירנה למקומה, בבונה ירושלים, טועה הוא, ומשתבש הוא.⁠כ ונראה קודם שתקנו הטוב והמטיב, היו אומרין מלכיות הללו בברכות עצמן, משום דלאו אורח ארעא דלא לאמרינהו. ולא היו חוששין לשנו׳ המטבע משאר ברכות, משום דלא אפשר. וכיון שתקנו הטוב והמטיב, החזירו הדבר לשאר מטבע שבברכות. וכן היה בשעה שהיתה מלכות בית דוד קיימה, היו אומרים מלכות בית דוד עבדך תכין עד עולם, וכיוצא בזה. ובזמן החורבן הוא שאמר תחזירנה למקומה. וכן בכל ענין ברכות ותפלות עיקר הברכה חובה, ושאר תורף שלהם לפי הזמן מתקנין אותה.
א. וברש״י מו ב ד״ה הטוב, תוס׳ שם ד״ה והטוב, רש״י פסחים קד ב ד״ה הטוב, רשב״ם שם ד״ה וברכת, כתבו דפותחת בברוך לפי שניתקנה בפ״ע על הרוגי ביתר.
ב. וכ״ה בריטב״א כאן ורשב״א יב א, וכונת רבינו דנחשבת כעומדת בפ״ע ואין לה דין סמוכה לחברתה אם היא סמוכה לברכה דאורייתא, וכ״ה ברשב״א, תוספי הרא״ש ומאירי מו א, ורבינו יונה כאן.
ג. כן גם דעת הרא״ה (עמ׳ קמז) רשב״א ריטב״א ושמ״ק מו א ותירצו כמ״ש רבינו. אבל דעת רש״י ד״ה היא, רש״י ורשב״ם פסחים שם דקצרה היא דכולה חדא הודאה היא כברכת המצוות והפירות, וכ״כ האו״ז סי׳ קצט, ועיין תוס׳ שם ד״ה הטוב, ר׳ יונה כאן ומאירי מו א דמה שמאריכין בה אינו אריכות רק הזכרת השם בכמה לשונות. ובתוס׳ בפרקין מו ב כתבו דמתחילה תקנו רק הטוב והמטיב, ואח״כ הוסיפו בה, וכ״כ ר׳ יונה כאן בתי׳ השני, רא״ש סס״י כב, תוס׳ ר״י החסיד, תוספי הרא״ש, אבודרהם דין ברהמ״ז עמ׳ שכה, שבה״ל סי׳ קנז ועיין מאירי מו ע״א.
ד. מו ע״א.
ה. כן הוא גם דעת הרא״ה רשב״א וריטב״א דברכה קצרה פותחת בברוך אפילו היא סמוכה לחברתה, ולדעת רש״י ותוס׳ וסיעתם דלעיל שפירושו דקצרה היא, משמע שאילו היתה דאורייתא לא היתה פותחת בברוך אע״פ שקצרה היא.
ו. משמע דלמ״ד דאורייתא אין פותחת בברוך, וכן דעת התוס׳ מט א ד״ה מאן תוספי הרא״ש שם, רא״ה רשב״א וריטב״א מו א, ודלא כרש״י מט א ד״ה ומ״ד, דגם למ״ד דאורייתא פותחת בברוך.
ז. ה״ה, והוא מתוספתא פ״א ה״ח.
ח. כן הנוסחא בתוספתא. ובירושלמי: על המצוות ועל הפירות.
ט. בתוספתא: הזמן.
י. כן גירסת רוב הראשונים, ועיין בתוספתא נוסח אחר, וגירסת הראבי״ה ברכות סי׳ לז עמ׳ 23, וברכה אחרונה שבק״ש, ובהערות שם: כן הגירסא בתוספתא דפוס צוקרמנדל, ולפי״ז אין ראיה מהירוש׳.
כ. והרא״ה והריטב״א אף דס״ל כרבינו דארוכה היא, פירשו הירושלמי לענין פתיחה וחתימה, וכתבו דאין הכונה שקצרה היא, רק שעשאוה כקצרה. ובמאירי מו א הביא פירוש רבינו. ועיין רשב״א יא א.
ל. יא א.
מ. תוספתא שם ה״ז, ה״ח, וה״ט.
נ. בתוספתא: אחת ארוכה ואחת קצרה.
ס. בתוספתא נוסף: לפתוח בברוך וכו׳.
ע. כ״ה בתוספתא, ובירושלמי: ברכות ר״ה ויוהכ״פ וברכות תענית צבור.
פ. כ״ד הרמ״ה בתשובה, הובא בטור סי׳ סח, אבל דעת ר״ת בתוס׳ יא א ד״ה אחת, ר׳ יונה ותוספי הרא״ש שם דמותר להוסיף, וכן דעת הרשב״א ומאירי שם, ועיין מאירי לד א, ובריטב״א ושמ״ק כתבו דלהוסיף רק שלא בדרך קבע שרי, ועיין שו״ת הרמב״ם פאר הדור סי׳ סד, הג״א שם, מרדכי סי׳ כה, הגהת מרדכי ר״ה סי׳ תשכא, שבה״ל ענין תפילה סי׳ כח, טור ושו״ע סי׳ סח ונו״כ שהביאו השיטות בזה.
צ. מ״ר פ״ז אות יב. ועיין אבע״ז קהלת ה א.
ק. מ ב, בגמ׳: בנימין, ובאו״ז סי׳ קעג, רא״ה. מנהיג, רשב״א מח א וכס״מ הל׳ ק״ש פ״א ה״ז הגירסא, כרבינו: מינימין, ועיין דק״ס אות צ.
ר. ראה מאירי יא ע״א.
ש. בהשגות על הרי״ף דף ה ב מדפי הרי״ף אות א. והובא במאירי יא א ומא א בשם גדולי המפרשים.
ת. מו א.
א. כ״כ רבינו לעיל ד״ה וכבר נהגו עיי״ש הערה 8 שיטות הראשונים. וע״ע תוס׳ מו א ד״ה כל ופסחים קד ב ד״ה חוץ.
ב. בזה גם הרשב״א יא א מודה דברכת ההלל ויהללוך וההלל הכל שבח וענין אחר ואינו הפסק, משא״כ בק״ש ומגילה הברכה היא ברכת המצוות והקריאה מעשה המצוה והוי הפסק.
ג. משמע שאלמלי היתה חובה לא היה לה דין סמוכה, וכן תירצו הריטב״א והשמ״ק גבי ברכה שאחר המגילה, דכיון שתלויה במנהג אין בה דין סמוכה. וצ״ע מדוע לא תירץ רבינו כן.
ד. כדעת רב יהודה פסחים קיח א, ור״ל דאף שבשאר ימים ברכה שאחר ההלל מנהג כמבואר שם קיט ב, בליל פסח היא חובה. ובחידושי רבינו פסחים קיז נתן טעם לדבר. ועיין תוס׳ שם קיח א ד״ה מאי, רא״ש סי׳ לב, מרדכי לדף קיח, טור וב״י סי׳ תפ שהביאו מחלוקת בזה.
ה. דעת רבינו כאן כמו שכתב בחידושיו פסחים קיז ב ושם האריך בזה. ובתוס׳ פסחים קד ב ד״ה חוץ, משמע דאין מברכין. וכ״כ הרא״ש שם סי׳ לב. ועיין תוס׳ כאן יד א ד״ה ימים, רשב״א כאן יא א ומאירי מו א שהביאו מחלוקת הגאונים בזה, וע״ע בראשונים פסחים שם, אוצה״ג פסחים עמ׳ 124–125, הגדה שלמה עמ׳ 135-140, או״ז ח״א סי׳ מג, וח״ב סי׳ רעב ורעד, ראבי״ה ברכות סי׳ קסח עמ׳ 177, סמ״ג עשין סי׳ מא, שו״ת ר״י מיגש סי׳ מד, הגהמ״י הל׳ חו״מ פ״ח אות ה.
ו. ה״ה.
ז. פ״כ ה״ט.
ח. ראה מגילה כא א.
ט. כ״כ רבינו גם בפסחים שם, וכ״כ התוס׳ מו א ד״ה כל, ומשמע דלא חשיבא סמוכה משום הפסק. וברא״ה ריטב״א ורשב״א כתבו משום דבשלשה אנשים היא, ואפשר דרבינו ס״ל דאילו היו רק שלשה היה לה דין סמוכה, רק כיון שיש פעמים שיש בה שבעה, לא עשאוה כסמוכה לעולם, אפילו כשיש רק שלשה. ובריטב״א מגילה כא ב כתב דכל שהוא בשנים אין בו דין סמוכה. ובסו״ד שם מסיק דכל מעשה כמו קה״ת הוי הפסק. וכ״כ הרשב״א יא א, מאירי, ור״י שיריליאון כאן. ועיין תוס׳ הרא״ש מה ב דרק בקה״ת הוי הפסוקים הפסק כיון שאינם קבועים.
י. טעם זה כתבו גם הרשב״א ריטב״א ושמ״ק. אבל רבינו יונה כתב דאין להזכיר מלכות שמים ומלכותא דארעא בברכה אחת ונראה כמדמה אותם.
כ. כ״כ גם הרא״ש סי׳ כב ור׳ יונה, ומבואר בדבריהם דגם אבינו מלכינו אין להזכיר, וכ״כ בחידושי ר״י שיריליאון, והאו״ז סי׳ קצט בשמו, מרדכי סי׳ קעו. אבל התוס׳ כתבו דיש נוהגים לומר מלכות בבונה ירושלים, ועיין ריטב״א ומאירי דמשום דבונה ירושלים סמוכה לחברתה אין להזכיר בה מלכות בפתיחה בלשון מלך עולם, אבל באמצע יכול להזכירו. וברשב״א ותוספי הרא״ש נסתפקו בזה. והנה לדברי ר׳ יונה שהבאנו לעיל הע׳ 66 דאין להזכיר מלכות שמים ומלכותא דארעא יחד, גם באמצע ברכה אין להזכירם. אבל לפי הטעם שכתב רבינו צ״ע מדוע לא יזכיר באמצע. ואפשר דסברת רבינו דכיון שסמוכה היא ואינה פותחת בברוך לא תקנו להזכיר בה מלכות כלל, ואין להוסיף בנוסח הברכות כמ״ש רבינו לעיל. ולכך אין להוסיף הקם או מלכינו. והסוברים שהקפידא רק בפתיחה, לשיטתם שמותר להוסיף בנוסחה הברכה באמצע, וכמ״ש לעיל הערה 51. וברא״ה כתב שוהקם אינו הזכרת מלכות רק בקשה. ומ״מ לדעת רבינו אין להוסיף אף בקשה באמצע ברכה.
1. הגהת הגרא״ז: והקשו.
2. הגהת הגרא״ז: פי׳ דהא קתני אלו ברכות שמאריכין ומוכח דבכל קצרות אינו רשאי להאריך.
3. הגהת הגרא״ז: פי׳ דבאמת לא דוקא באלו מקצרין.
[קסבר דאורייתא]. והא דאמרי הני תנאי הכא הטוב והמטיב דאורייתא, פירש רש״י ז״ל דאף על גב דהויא דאורייתא פותח בה בברוך, ואף על פי שסמוכה לחברתה שכולה הודאה אחת ודומה לברכת המצות. ואינו נכון, דמאי שנא משאר הברכות שלפניה שאין פותחות בברוך מחמת סמיכותן. אלא נראה ודאי דלמ״ד דאורייתא אינה פותחת בברוך, וכדמייתינן ראיה לעיל מינה בריש פרקין (ברכות מו.) דאמרינן תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך, וכדאמרינן נמי לקמן בסמוך מאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא.
וא״ת אם כן מאי קאמר לעיל תדע דלאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך דהא אמרת דלמאן דאמר דאורייתא לא פתחינן בה בברוך. נראה לי דהכי קאמר תדע דסבירא לן דלאו דאורייתא דהא פתחינן בה אנן בברוך. ועוד ראיה דלמאן דאמר דאורייתא אינו פותח אבל חותם מדתניא בתוספתא דפרק קמא דמכלתין (תוספתא ברכות א׳:ט׳) רבי יוסי הגלילי מאריך בה וחותם בה, ומשמע שהיה סובר שהיא דאורייתא ולפיכך היה מאריך בה וחותם בה ואינו פותח כשאר הברכות שחותם בהם ואינו פותח.
מאן דאמר צריכה מלכות קסבר דרבנן – והילכך פותח ואינו חותם למעביד היכירא בינה ובין ברכות לעיל דאורייתא ומ״ד אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא והילכך היה לה סמוכה לחברתה וחותם ואינו פותח ואין בה מלכות.
מאן דאמר צריכה מלכות קסבר דרבנן – והילכך פותח ואינו חותם למעביד היכירא בינה ובין ברכות לעיל דאורייתא:
ומאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא – והילכך הויא לה סמוכה לחברתה וחותם ואינו פותח ואין בה מלכות:
רש״י ד״ה ומ״ד א״צ מלכות וכו׳. ומיהו פותח בה בברוך לפי שפתיחתה היא חתימתה. עיין לעיל דף מו ע״א תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ושם לא נזכר מלכות בברייתא וצ״ע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פליגי [נחלקו] בה אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן [וחכמים] בברכת ״הטוב והמטיב״ אם צריך להזכיר בה מלכות או לא. חד [אחד] מהם אמר: ״הטוב והמטיב״ צריכה הזכרת המלכות, וחד [ואחד] מהם אמר: אינה צריכה הזכרת מלכות. ומסבירים: מאן [מי] שאמר צריכה מלכות קסבר [הוא סבור] שברכה זו דרבנן [מדברי סופרים], היא, ואינה נדונה כסמוכה לברכות הקודמות, ועל כן יש להזכיר בה שם ומלכות לחוד. ומאן [ומי] שאמר אינה צריכה מלכות קסבר [הוא סבור] שאין להזכיר בה מלכות, משום שברכה זו דאורייתא [מן התורה] היא, והיא צמודה לברכות הקודמות.
Abba Yosei ben Dostai and the Rabbis disagreed whether or not God’s sovereignty must be invoked in the blessing: Who is good and does good. One said: Who is good and does good, requires mention of God’s sovereignty, and one said: It does not require mention of God’s sovereignty. The Gemara explains: The one who said that it requires mention of God’s sovereignty holds that this blessing was instituted by the Sages, so it is not a continuation of the previous blessings. As an independent blessing, God’s sovereignty must be mentioned. The one who said that it does not require mention of God’s sovereignty holds that the obligation to recite this blessing is by Torah law. Therefore, it is a continuation of the previous blessings.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: מַהוּ חוֹתֵם בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם, רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל״. ״מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל״ – אִין, בנין יְרוּשָׁלָיִם״ – לָא? אֶלָּא אֵימָא: אַף ״מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל״..

The Sages taught in a baraita: With what formula does he conclude the third blessing of Grace after Meals? He concludes it with: The building of Jerusalem. Rabbi Yosei son of Rabbi Yehuda says: He concludes it with: Who redeems Israel. This is perplexing: Is that to say that with: Who redeems Israel, yes, he concludes the blessing; with: The building of Jerusalem, no, he does not conclude the blessing? The Gemara responds: Rather, say that Rabbi Yosei son of Rabbi Yehuda said the following: One who recites the blessing concludes either with: The building of Jerusalem, or even with: Who redeems Israel.
רי״ףרש״ירא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בונה ירושלים לא – בתמיה אם חתם בונה ירושלים לאו חתימה היא הלא עיקר ברכה דירושלים היא.
אלא אימא אף מושיע – אם בא לחתום מושיע ישראל ולא חתם בונה ירושלים יצא שתשועת ישראל היא בנין ירושלים.
תנו רבנן מהו חותם בה בונה ירושלים ורבי יוסי ברבי יהודה אומר מושיע ישראל ובונה ירושלים רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא פתח בחדא וסיים בתרתי במושיע ישראל ובונה ירושלים אמר ליה גברותא למחתם בתרתי והא תניא רבי אומר אין חותמין בשתים קשיא ומסקנא אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בונה ירושלים שנאמר בונה ירושלים ה׳א. פי׳ בגמרא אפליגו עלה דאיכא מאן דאמר דכי פתח ברחם על ישראל לא חתים בונה ירושלים ומסקנא דלעולם חותם בונה ירושלים כדכתב רבינו ז״ל, ומייתי ראיה מדכתיב בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס ברישא בונה ירושלים והדר נדחי ישראל יכנס אלמא בנין ירושלים עיקרב ולפיכך ראוי לחתום בה.
א. לפנינו בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס, וע׳ בסמוך.
ב. לפנינו בגמ׳ אימתי בונה ירושלים ה׳ בזמן שנדחי ישראל יכנס ופירש״י דבנין ירושלים תשועת ישראל היא, אך רבינו כנראה לא גרס לה וכן ליתא בש״ס כת״י כמ״ש בדק״ס, ומפרש דמייתי דבנין ירושלים עיקר, וכן לגירסתו ברי״ף עיין בהע׳ הקודמת משמע כפירושו, אכן צ״ב דלכאורה משום חתימה כעין הפתיחה הוא דדנו בזה וא״כ מאי אהני הא דבנין ירושלים עיקר הא מ״מ אינו כעין הפתיחה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מהו הלשון שהמברך ברכת המזון חותם בברכת ״בונה ירושלים״, ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: חותם בלשון ״מושיע ישראל״. על כך תוהים: ״מושיע ישראל״אין [כן] חותמים, ואילו בלשון ״בנין ירושלים״לא? ומשיבים: אלא אימא [אמור] כך את דברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה: המברך ברכת ״בונה ירושלים״ חותם אף ״מושיע ישראל״.
The Sages taught in a baraita: With what formula does he conclude the third blessing of Grace after Meals? He concludes it with: The building of Jerusalem. Rabbi Yosei son of Rabbi Yehuda says: He concludes it with: Who redeems Israel. This is perplexing: Is that to say that with: Who redeems Israel, yes, he concludes the blessing; with: The building of Jerusalem, no, he does not conclude the blessing? The Gemara responds: Rather, say that Rabbi Yosei son of Rabbi Yehuda said the following: One who recites the blessing concludes either with: The building of Jerusalem, or even with: Who redeems Israel.
רי״ףרש״ירא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, פְּתַח בַּחֲדָא וְסַיֵּים בְּתַרְתֵּי. אָמַר רַב חִסְדָּא: גְּבוּרְתָּא לְמֶחְתַּם בְּתַרְתֵּי! וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: אֵין חוֹתְמִין בִּשְׁתַּיִם!

The Gemara recounts: Rabba bar Rav Huna happened to come to the house of the Exilarch. While reciting the blessing: Who builds Jerusalem in Grace after Meals, he opened with one theme: Have compassion on Jerusalem, and concluded with two themes: Both the building of Jerusalem and Who redeems Israel. Rav Ḥisda said derisively: It takes great fortitude to conclude with two themes. How could you conclude with two themes? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: One may not conclude with two themes? Each blessing has its own particular ending.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פתח בחדא – כשהתחיל בברכה לא אמר רחם ה׳ על ישראל עמך ועל ירושלים עירך אלא אחת מהן וכשחתם חתם בשתים מושיע ישראל ובונה ירושלים.
אין חותמין בשתים – שדומין לעושין מצות חבילות כי היכי דאמר (פסחים קב:) אין אומר ב׳ קדושות על כוס אחד.
(7-8) רבי אומר אין חותמין בשתים משום דעושה מצות חבילות – דומיא דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד.
(7-8) רבי אומר אין חותמין בשתים משום דעושה מצות חבילות [חבילות] – דומיא דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד:
גמ׳ והתניא ר׳ אומר אין חותמין בשתים. עי׳ פסחים דף קד ע״ב תוס׳ ד״ה ולית הלכתא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר: רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא [נקלע, הזדמן, לבית ראש הגולה], בברכת המזון, בברכת ״בונה ירושלים״ פתח בחדא [באחת], במילים ״רחם על ירושלים״ וסיים בתרתי [בשתים], שהזכיר בנין ירושלים ותשועת ישראל. על כך אמר רב חסדא: גבורתא למחתם בתרתי [גבורה לחתום בשתים]! כלומר, כיצד זה יכול אחד החכמים לחתום בשתים, והתניא [והרי שנינו בברייתא] כי רבי אומר: אין חותמין בשתים! ולכל ברכה יש חתימה בנושא אחד.
The Gemara recounts: Rabba bar Rav Huna happened to come to the house of the Exilarch. While reciting the blessing: Who builds Jerusalem in Grace after Meals, he opened with one theme: Have compassion on Jerusalem, and concluded with two themes: Both the building of Jerusalem and Who redeems Israel. Rav Ḥisda said derisively: It takes great fortitude to conclude with two themes. How could you conclude with two themes? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: One may not conclude with two themes? Each blessing has its own particular ending.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גּוּפָא. רַבִּי אוֹמֵר: אֵין חוֹתְמִין בִּשְׁתַּיִם. אֵיתִיבֵיהּ לֵוִי לְרַבִּי, ג״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן״! – אֶרֶץ דְּמַפְּקָא מָזוֹן. ״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּירוֹת״! – אֶרֶץ דְּמַפְּקָא פֵּירוֹת.

The Gemara discusses the matter itself: Rabbi Yehuda HaNasi says: One may not conclude with two themes. Levi, his student, raised an objection to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi based on the standard conclusions of various blessings. The second blessing of Grace after Meals concludes: For the land and for the food. Rabbi Yehuda HaNasi explained that the conclusion to that blessing is actually a single theme: The land that produces food. Levi raised a similar objection from the blessing that concludes: For the land and for the fruit. Rabbi Yehuda HaNasi explained that there, too, it means: The land that produces fruit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גופה רבי אומר אין חותמין בשתים איתיביה לוי לרבי על הארץ ועל המזון ארעא דעבדא מזון על הארץ ועל הפירות ארעא דעבדא פירות מקדש ישראל והזמנים ישראל מקדשי לזמנים מקדש ישראל וראשי חדשים ישראל מקדשינהו לחדשים מקדש השבת וישראל [והזמנים] וראשי חדשים. פי׳ והכא ודאי גבי שבת ישראל לא מקדשי ליה, והוה ליה תרתי קדושות קדושת שבת וקדושת ישראל. אמר ליה חוץ מזו. פי׳ דהכא ודאי חתמינן בהני אף על גב דהוו כעין תרתי אבל בעלמא לא חתמינן בתרתי. ומאי שנא. פי׳ מאי שנא דלא חתמינן במושיע ישראל ובונה ירושלים משום דחשבינן להו בתרתי, וחתמינן מקדש השבת וישראל והזמנים דלא חשבינן בתרתי. הנך כל חדא וחדא באפי נפשה כתיבא. כלומר תשועת ישראל ובנין ירושלים כל אחד ענין חלוק לעצמו. אבל הכא הא בהא תליא. פי׳ דכולהו חדא מילתא וחדא ענינא דכולה קדושה דמקדש (ישראל) רחמנא לשבת וישראל והזמנים חדא מילתאא, אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו. וטעמא מאי אין חותמין בשתים משום דאין עושין מצות חבילות חבילות.
א. דהכל ענין קדושה וכל הקדושות תלויות ומתקשרות זו לזו שהקב״ה קידש ישראל להיות אצלם השבת והזמנים זמני קודש, ועד״ז פי׳ רש״י והרשב״א, אך תר״י כתבו לגירסת הא בהא תליא דקדושת ישראל תלויה בקדושת השבת וצריך ביאור (ויש לציין דמשומד לחלל שבת כמשומד לכה״ת כדאי׳ בחולין ה, א).
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה דנים בהלכה זו גופא [גופה]. רבי אומר: אין חותמין בשתים! על כך איתיביה [הקשה לו] תלמידו לוי לרבי מתוך נוסחאות מקובלות של ברכות שונות, והרי אומרים ״על הארץ ועל המזון״! השיב רבי שלאמיתו של דבר זוהי חתימה בנושא אחד, שכך יש להבין את הברכה: ארץ דמפקא [שמוציאה] מזון. ושוב הקשה לוי מנוסח הברכה ״על הארץ ועל הפירות״, ותירץ לו רבי שכך היא כוונת הברכה: ארץ דמפקא [שמוציאה] פירות.
The Gemara discusses the matter itself: Rabbi Yehuda HaNasi says: One may not conclude with two themes. Levi, his student, raised an objection to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi based on the standard conclusions of various blessings. The second blessing of Grace after Meals concludes: For the land and for the food. Rabbi Yehuda HaNasi explained that the conclusion to that blessing is actually a single theme: The land that produces food. Levi raised a similar objection from the blessing that concludes: For the land and for the fruit. Rabbi Yehuda HaNasi explained that there, too, it means: The land that produces fruit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״! – יִשְׂרָאֵל דְּקַדְּשִׁינְהוּ לִזְמַנִּים. ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים״! – יִשְׂרָאֵל דְּקַדְּשִׁינְהוּ לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים.

Levi cited two other blessings: Who sanctifies Israel and the seasons. It means: Who sanctifies Israel, who sanctify the seasons. Who sanctifies Israel and the New Moon. It means: Who sanctifies Israel, who sanctify the New Moons.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

״מקדש ישראל והזמנים״! — מקדש ישראל דקדשינהו [שהם מקדשים] את הזמנים. ״מקדש ישראל וראשי חדשים״!ישראל דקדשינהו [שהם מקדשים] את ראשי חדשים.
Levi cited two other blessings: Who sanctifies Israel and the seasons. It means: Who sanctifies Israel, who sanctify the seasons. Who sanctifies Israel and the New Moon. It means: Who sanctifies Israel, who sanctify the New Moons.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ״מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״! – חוּץ מִזּוֹ.

Levi cited an additional blessing that concludes with two themes, the blessing recited when Shabbat coincides with a Festival: Who sanctifies Shabbat, Israel, and the seasons. Rabbi Yehuda HaNasi answered: Except for that one.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקדש השבת וישראל והזמנים – והכא ליכא למימר ישראל מקדשי לשבת וזמנים דאילו זמנים תלויין בב״ד לקדש חדשים ע״פ הראייה אבל שבת קדישא וקיימא.
חוץ מזו ומ״ש הכא חדא היא – אין כאן אלא ברכת מקדש שמברך להקב״ה שמקדש השבת והזמנים אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו ואין כוללים ב׳ דברים בברכה אחת ולא גרס הא בהא תליא ובה״ג גרס הכי חוץ מזו ומ״ש הני תרתי קדושי נינהו ומודה רבי דחתמינן בהו בשתים אבל נחמה חדא מילתא היא ובחדא בעי למחתם ואינו נ״ל דא״כ אית ליה לרבי חותמין בשתים והכא ה״ט דהא בהא תליא ולא היה לו לכלול ולומר אין חותמין בשתים ועוד רבי כי אמרה לאו אנחמה אמרה.
גירסת הרב אלפסי ז״ל: אמר ליה חוץ מזו. ומאי שנא הנך כל חדא וחדא באפי נפשא כתיבא אבל הכא הדא בהדא תליא. ויש מי שגורס חוץ מזו איכא דאמרי התם נמי חדא היא. כלומר שהקב״ה מקדש את ישראל ואת הזמנים. ואף על פי שמזכיר קדושת השבת וישראל וקדושת הזמנים, מכל מקום אין זה כשתים שהכל קדושה אחת, אבל בנין ירושלים וישועת ישראל שני דברים מוחלקין הן.
מקדש השבת וישראל והזמנים א״ל חוץ מזו – פירוש משום דלא איפשר בלאו הכי איכא דאמרי [לפנינו הגי׳ ומ״ש] הכא נמי חדא היא, פירוש דכולה ענין קדושה דרחמנא מקדש שבת וישראל והזמנים והכל ענין קדושה אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו דלשון ישועה לחוד ולשון בנין לחוד ולא דמו כלל.
מאי קמ״ל הטוב והמטיב לאו דאורייתא לימא בהדיא וכו׳ [לפנינו גי׳ אחרת] – פירוש אע״ג דאשכחן לתנאי דאמרי לעיל בהאי לישנא מ״מ אמוראין אין דרכן לסתום כל כך אלא לפרש.
(10-11) מקדש השבת וישראל והזמנים אמר לו חוץ מזו – פירוש משום דלא איפשר בלאו הכי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חזר והקשה לוי ממה שמסיימים בשבת שחלה ביום חג ״מקדש השבת וישראל והזמנים״, על כך ענה רבי: חוץ מזו,
Levi cited an additional blessing that concludes with two themes, the blessing recited when Shabbat coincides with a Festival: Who sanctifies Shabbat, Israel, and the seasons. Rabbi Yehuda HaNasi answered: Except for that one.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּמַאי שְׁנָא? הָכָא חֲדָא הִיא, הָתָם תַּרְתֵּי, כׇּל חֲדָא וַחֲדָא בְּאַפֵּי נַפְשָׁהּ.

The Gemara asks: What is different about this blessing? The Gemara answers: Here, the blessing thanks God for one matter, the sanctity of the day. However, there, in the conclusion of the third blessing of Grace after Meals, the building of Jerusalem and redemption of Israel are two themes, and each one is distinct from the other.
רי״ףספר הנרמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי שנא הנך כל חדא וחדא באנפה [נפשה] כתיבה אבל הכא הא בהא תליא.⁠א נ״א מאי שנא הכא ומאי שנא הכא.
רבסז״ל: פיר׳ מאי חתמין מקדש השבת ישראל והזמנים ולא חתמין בונה ירושלים ומושיע יש⁠[ראל], הכא תרתי פיר׳ בנין וישועה הכא חדא דזה מקדש וזה מקדש וזה מקדש.⁠ב
א. לשון הרי״ף כאן וכן הגירסא גם בב״נ ובדק״ס מכתי״פ.
ב. הוסיף ״וזה מקדש״ פעם שלישית, שמקדש השבת וישראל והזמנים, אבל רש״י כתב רק ״שמקדש השבת והזמנים״.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

איכא דאמרי [לפנינו הגירסא ומ״ש] הכא נמי חדא היא – פירוש דכולה ענין קדושה דרחמנא מקדש שבת וישראל והזמנים והכל ענין קדושה. אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו דלשון ישועה לחוד ולשון בנין לחוד ולא דמו כלל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] ברכה זו מאחרות? ועונים: הכא חדא [כאן אחת] היא, שזו הודאה לה׳ על קדושת היום הזה, מה שאין כן בחתימה כפולה בברכת ״בונה ירושלים״ שהתם תרתי [שם שתים], כל חדא וחדא באפי נפשה [אחת ואחת בפני עצמה].
The Gemara asks: What is different about this blessing? The Gemara answers: Here, the blessing thanks God for one matter, the sanctity of the day. However, there, in the conclusion of the third blessing of Grace after Meals, the building of Jerusalem and redemption of Israel are two themes, and each one is distinct from the other.
רי״ףספר הנרמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְטַעְמָא מַאי אֵין חוֹתְמִין בִּשְׁתַּיִם? לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת.

The Gemara asks: And what is the reason that one does not conclude a blessing with two themes? The Gemara responds: Because there is a general principle: One does not perform mitzvot in bundles; rather, each mitzva must have its own blessing.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: וטעמא מאי [ומה טעם] אין חותמין בשתים!? ומשיבים: לפי שכלל הוא, אין עושין מצות חבילות חבילות, שעל כל דבר יש לברך לעצמו.
The Gemara asks: And what is the reason that one does not conclude a blessing with two themes? The Gemara responds: Because there is a general principle: One does not perform mitzvot in bundles; rather, each mitzva must have its own blessing.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַאי הָוֵי עֲלַהּ?

The Gemara has yet to arrive at a clear conclusion regarding the conclusion of the third blessing of Grace after Meals. The Gemara asks: What conclusion was reached about it?
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בסיכומם של דברים עדיין לא הוברר לנו אם יש לומר ״מושיע ישראל״ ב״בונה ירושלים״, ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, על הלכה זו]?
The Gemara has yet to arrive at a clear conclusion regarding the conclusion of the third blessing of Grace after Meals. The Gemara asks: What conclusion was reached about it?
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) א״ראָמַר רַב שֵׁשֶׁת: פָּתַח בְּ״רַחֵם עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״ – חוֹתֵם בְּמוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל. פָּתַח בְּ״רַחֵם עַל יְרוּשָׁלָיִם״ – חוֹתֵם בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״. וְרַב נַחְמָן אָמַר: דאפי׳אֲפִילּוּ פָּתַח בְּ״רַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל״ – חוֹתֵם בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים קמ״ז:ב׳} ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה׳ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס״: אֵימָתַי בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה׳ – בִּזְמַן שֶׁנִּדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס.

Rav Sheshet said: If he opened with: Have compassion on Your people, Israel, mentioning redemption of Israel at the start, he concludes with: Who redeems Israel; if he opened with: Have compassion on Jerusalem, he concludes with: Who builds Jerusalem. Rav Naḥman said: Even if he opened with: Have compassion on Israel, he concludes with: Who builds Jerusalem, because it is stated: “The Lord builds Jerusalem; He gathers in the exiles of Israel” (Psalms 147:2). This verse is interpreted to mean: When does God build Jerusalem? When He gathers in the exiles of Israel. The rebuilding of Jerusalem symbolizes Israel’s redemption.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פתח בעל עמך ישראל כו׳ – דבעינן חתימה מעין פתיחה.
ור״נ כו׳ – בונה ירושלים תשועת ישראל היא דכתיב (תהלים קמז) בונה ירושלים ה׳ ואז נדחי ישראל יכנס.
וצריך שיזכיר לשון הודאה בתחלתה ובסופה כמו שאנו אומרים בתחלתה נודה לך וכו׳ ובסופה על הכל אנו מודים לך וכו׳ והפוחת לא יפחת מאחת ואם פחת ולא הזכיר הודאה כלל הרי זה מגונה אלא שבזו אין מחזירין אותו ושאר דברים שהצרכנו בה יש אומרים שאם לא אמר מחזירין אותו ויש חולקים בכך וממה שלא נתקנו בברכה מעין ג׳ וממה שאמרו למטה זקפיה רב ששת לחוטמיה כי חויא משום דלא אמר ברית ותורה הא מ״מ לא הצריכו לחזור ומ״מ נראה כדעת ראשון ממה שאמרו בתלמוד המערב שבפרק א׳ כל שלא אמר תורה בארץ מחזירין אותו מה טעם ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו ותורותיו וגו׳:
לא הזכיר ברית בארץ או מלכות בית דוד בבונה ירושלים מחזירין אותו וברכה זו ר״ל ברכת הארץ חותם בה על הארץ ועל המזון ואין כאן משום חתימה בשתים שפירושו על הארץ המוציאה המזון:
וכל מי שלא הזכיר מלכות בית דוד בברכת נחמה לא יצא ידי חובתו שאין נחמה שלימה אלא במלכות בית דוד וחותם בה בונה ירושלים או מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים אבל לא יחתום מושיע ישראל ובונה ירושלים שאין חותמין בשתים מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות וכבר ביארנו בעל הארץ והמזון שאין בו סרך חתימה בשתים וכן מקדש ישראל והזמנים פי׳ שהוא מקדש ישראל שמקדשין את הזמנים וכן מקדש ישראל וראשי חדשים ואפי׳ מקדש השבת וישראל והזמנים השבת מקודשת היא מאליה ור״ח וזמנים ישראל קובעין אותם ומה שחותמין במגילה הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע אחד הוא כלומר שנפרע לנו מהם והושיענו מידם:
לא חתם בה בונה ירושלים לא יצא אבל בפתיחתה אע״פ שראוי להזכיר בה ירושלים ואמר רחם ה׳ אלקינו על ישראל עמך ומלכות בית דוד וכו׳ הואיל וחתם בבונה ירושלים יצא:
הטוב והמטיב צריך לפתוח בה בברוך וצריך להזכיר בפתיחתה מלכות ומלבד אותו מלכות של עצמה צריך להזכיר בה שתי מלכיות אחת להשלים מלכות בברכת נחמה שהזכיר בה מלכות בית דוד ולא הוזכר בה מלכות שמים והאחר להשלים מלכות שחסר בברכת הארץ ואע״פ שאין מלכות צריך בהם שהרי ברכות הסמוכות לחברתן הן הואיל והושלם בברכת נחמה לסבה שהזכרנו השלמנוהו בברכת הארץ ובמדרש פרשו שצריך להזכיר ג׳ מלכיות וג׳ הטבות וג׳ גמולות ונסח הברכה לענין זה בא״י אמ״ה מלכנו אדירנו בוראנו גואלנו קדושנו המלך הטוב והמטיב שבכל יום הוא מטיב לנו והוא ייטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכל טוב:
גדולי המפרשים למדו מכאן שאין לומר בברכת נחמה הקם מלכותך ומלכות בית דוד אלא הקם מלכות בית דוד שהרי כאן אמרו שמלכות שבברכת הטוב והמטיב משלימתה ומ״מ יש אומרים שלא נאמר אלא במלכות של פתיחה ואע״פ שסמוכות הן ואין צריך למלכות בפתיחתן הואיל וכולו תוספת השלימו בה כל מלכות שבפתיחה אע״פ שאינו צריך ויש מפרשים בה הואיל ולא נתקנו ביחד שהרי משה תקן ברכת הזן וכו׳ ולפי דרכנו יש שואלים ברכה ראשונה של י״ח היאך לא תקנו בה מלכות ותרצו בה הואיל ואינן באות אלא לרחמים ואין מלכות אלא על ברכה הנעשית על בריאת העולם או על המצות:
כשם שאדם חייב לברך על המזון על הדרכים שביארנו כך חייב לברך על התורה וכבר ביארנו הצורך בענינים שבה בפרקים הקודמים וכשם שאדם חייב לברך על הטובה כך הוא חייב לברך על הרעה כמו שיתבאר:
מ׳ שטעה ולא הזכיר של שבת בברכת נחמה וכבר השלימה אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך שנתן שבת לעמו ישראל לאות ולברית בא״י מקדש השבת וכן בי״ט על דרך זה אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה בא״י מקדש ישראל והזמנים וכתבו בה גדולי המפרשים שמזכיר בה את יום חג המצות הזה וכו׳ ובר״ח בדרך זה אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ואינו חותם בה כלל וגדולי הראשונים שבגירונאה כתבו שאינו חוזר וכסתם שמועה האמורה למטה בשם שמואל טעה ולא הזכיר של ר״ח בברכת המזון אין מחזירין אותו וסתמא קאמר אף בלא פתח הטוב והמטיב וחולקת עם זו והלכה כשמואל אלא שלדעתנו אין ביניהן מחלוקת אלא שזו בשלא פתח הטוב והמטיב וזו של שמואל בשפתח וברכות אלו אין בהם מלכות כלל ולא הזכרת השם אלא בחתימתן הואיל ואינן ברכות קבועות כמו שבארנו במשנת פרק הרואה ויש מפרשים את כלן בהזכרת השם וכן היא בתלמוד המערב בפרק הרואה בברכות הנזכרות שם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובכך נחלקו חכמים, אמר רב ששת: אם פתח ב״רחם על עמך ישראל״, שהזכיר בפתיחה את תשועת ישראל — הריהו אף חותם ב״מושיע ישראל״. ואם פתח ב״רחם על ירושלים״חותם ב״בונה ירושלים״. ורב נחמן אמר: אפילו פתח ב״רחם על ישראל״חותם ב״בונה ירושלים״, משום שנאמר ״בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס״ (תהלים קמז, ב), ופירושו: אימתי בונה ירושלים ה׳⁠ ⁠״בזמן ש״נדחי ישראל יכנס״. הרי שבנין ירושלים הוא סמל שכבר היתה גאולת ישראל.
Rav Sheshet said: If he opened with: Have compassion on Your people, Israel, mentioning redemption of Israel at the start, he concludes with: Who redeems Israel; if he opened with: Have compassion on Jerusalem, he concludes with: Who builds Jerusalem. Rav Naḥman said: Even if he opened with: Have compassion on Israel, he concludes with: Who builds Jerusalem, because it is stated: “The Lord builds Jerusalem; He gathers in the exiles of Israel” (Psalms 147:2). This verse is interpreted to mean: When does God build Jerusalem? When He gathers in the exiles of Israel. The rebuilding of Jerusalem symbolizes Israel’s redemption.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב חִסְדָּא: נֵיתֵי מָר וְנִתְנֵי. אֲמַר לֵיהּ: בִּרְכַּת מְזוֹנָא לָא גמרינא וְתַנּוֹיֵי מתנינ׳מַתְנֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: דְּאִקְּלַעִי לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, וּבָרֵיכִי בִּרְכַּת מְזוֹנָא, וזקפי רַב שֵׁשֶׁת לְקוֹעֵיהּ עֲלַי כְּחִוְיָא. וְאַמַּאי? דְּלָא אֲמַרִי לֹא בְּרִית וְלֹא תּוֹרָה וְלֹא מַלְכוּת. וְאַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ? כִּדְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: לֹא אָמַר בְּרִית וְתוֹרָה וּמַלְכוּת – יָצָא. בְּרִית – לְפִי שֶׁאֵינָהּ בְּנָשִׁים. תּוֹרָה וּמַלְכוּת – לְפִי שֶׁאֵינָן לֹא בְּנָשִׁים וְלֹא בַּעֲבָדִים. וְאַתְּ שְׁבַקְתְּ כֹּל הָנֵי תַּנָּאֵי וְאָמוֹרָאֵי, וַעֲבַדְתְּ כְּרַב?!:

On a similar topic, the Gemara relates: Rabbi Zeira said to Rav Ḥisda: Let the Master come and teach Mishna. He responded: I have not yet learned Grace after Meals, and I will teach Mishna? He responded: What is this? Why do you say that you have not yet learned Grace after Meals? He said to him: I happened to come to the house of the Exilarch and recited Grace after Meals, and Rav Sheshet stiffened his neck over me like a snake, i.e., he got angry and challenged me. Rabbi Zeira asked: And why did Rav Sheshet become angry with you? He answered: I did not mention covenant, Torah, or sovereignty in Grace after Meals. Rabbi Zeira wondered: And why did you not mention those themes? He answered that he did so in accordance with the opinion that Rav Ḥananel said that Rav said, as Rav Ḥananel said that Rav said: If one does not mention covenant, Torah or sovereignty in Grace after Meals, he nevertheless fulfilled his obligation because these themes are not applicable to all of Israel. Covenant does not apply to women; Torah and sovereignty apply neither to women nor to slaves. Rabbi Zeira said to him: Rav Sheshet should have been angry with you. And you abandoned all of these tanna’im and amora’im who disagree with him, and followed Rav? Evidently, many tanna’im and amora’im hold that covenant, Torah, and sovereignty must be mentioned in the second blessing of Grace after Meals.
רי״ףרשב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב לא הוה אמר לא ברית ולא תורה ברית לפי שאינה בנשים, תורה לפי שאינה לא בנשים ולא בעבדים. כלומר: וכדי שלא יתקנו שתי מטבעות אינו מזכיר אפילו באנשים. והקשה הראב״ד ז״ל אם כן אפילו הארץ לא יזכיר לפי שאינה בעבדים, ואם יאמר שהנחלת את ישראל, אנו נוחלים הארץ והעבדים מודים עליה. ומסתברא שזו אינה קושיא, דברית ותורה אינה דבר תורה, והילכך לא טבעו חכמים מטבע אחד לאנשים ומטבע אחד לנשים ומטבע אחד לעבדים, אבל ברכת הארץ שהיא דאורייתא לא חלקה תורה, וטעמא נמי איכא דכולהו נהנין בנחלת הארץ ושבעין מטובה ומפירותיה. והילכך אומר שהנחלת את ישראל והוא מודה בה מפני שהכל נהנין בה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ובענין זה מסופר, שפעם אמר ליה [לו] ר׳ זירא לרב חסדא: ניתי מר וניתני [יבוא אדוני וישנה משנה]. אמר ליה [לו]: ברכת מזונא [המזון] עדיין לא גמירנא [למדתי], ותנויי מתנינא [ואשנה משנה]. אמר ליה [לו]: מאי האי [מהו זה], מדוע אומר אתה שעדיין לא למדת ברכת המזון? אמר ליה [לו]: דאקלעי לבי ריש גלותא, ובריכי ברכת מזונא, וזקפיה [שנקלעתי לבית ראש הגולה וברכתי ברכת המזון, וזקף] רב ששת לקועיה [את צוארו] עלי כחיויא [כנחש] כלומר, כעס עלי וטען לעומתי. שאל אותו: ואמאי [ומדוע] כעס עליך רב ששת? ענה לו: משום שלא אמרי [אמרתי] בברכת המזון לא ברית ולא תורה ולא מלכות. ושוב תהה ר׳ זירא: ואמאי [ומדוע] לא אמרת דברים אלה? ענה לו שנהג כשיטתו של רב חננאל שאמר בשם רב, שכך אמר רב חננאל אמר רב: לא אמר בברכת המזון ברית ותורה ומלכותיצא ידי חובתו, משום שדברים אלה אינם שייכים בכל ישראל: בריתלפי שאינה שייכת בנשים, תורה ומלכותלפי שאינן שייכות לא בנשים ולא בעבדים. אמר לו ר׳ זירא: אכן צדק רב ששת, ואת שבקת [ואתה עזבת] את כל הני תנאי ואמוראי, ועבדת [אלו התנאים והאמוראים, ועשית] כרב?! שהרי מקודם נאמרו הדברים בשמם של תנאים ואמוראים רבים שפסקו שיש לאמרם.
On a similar topic, the Gemara relates: Rabbi Zeira said to Rav Ḥisda: Let the Master come and teach Mishna. He responded: I have not yet learned Grace after Meals, and I will teach Mishna? He responded: What is this? Why do you say that you have not yet learned Grace after Meals? He said to him: I happened to come to the house of the Exilarch and recited Grace after Meals, and Rav Sheshet stiffened his neck over me like a snake, i.e., he got angry and challenged me. Rabbi Zeira asked: And why did Rav Sheshet become angry with you? He answered: I did not mention covenant, Torah, or sovereignty in Grace after Meals. Rabbi Zeira wondered: And why did you not mention those themes? He answered that he did so in accordance with the opinion that Rav Ḥananel said that Rav said, as Rav Ḥananel said that Rav said: If one does not mention covenant, Torah or sovereignty in Grace after Meals, he nevertheless fulfilled his obligation because these themes are not applicable to all of Israel. Covenant does not apply to women; Torah and sovereignty apply neither to women nor to slaves. Rabbi Zeira said to him: Rav Sheshet should have been angry with you. And you abandoned all of these tanna’im and amora’im who disagree with him, and followed Rav? Evidently, many tanna’im and amora’im hold that covenant, Torah, and sovereignty must be mentioned in the second blessing of Grace after Meals.
רי״ףרשב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַבָּה בב״חבַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ צְרִיכָה מַלְכוּת. מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן, כׇּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ מַלְכוּת – לֹא שְׁמָהּ בְּרָכָה? וְהָא א״ראַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא! א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא: לוֹמַר שֶׁצְּרִיכָה שְׁתֵּי מַלְכֻיוֹת, חֲדָא דִּידַהּ וַחֲדָא דְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״.

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The blessing: Who is good and does good, requires mention of God’s sovereignty. The Gemara asks: What is he teaching us that we did not already know? If you say that he is teaching us that any blessing that does not contain mention of God’s sovereignty is not considered a blessing, didn’t Rabbi Yoḥanan already say that halakha once? Rabbi Zeira said: Rabba bar bar Ḥana is saying that the blessing: Who is good and does good, requires two mentions of sovereignty, one for itself and one for the blessing: Who builds Jerusalem.
רי״ףרשב״ארא״הגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי קמ״ל דהטוב והמטיב לאו דאורייתא נימא בהדיא הטוב והמטיב לאו דאורייתא. כלומר: לפי שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפתוח ולפרש, אבל בברייתא דלעיל דפליגי יוסי בן דוסתאי ורבנן חד אמר הטוב והמטיב צריכה מלכות וחד אמר אינה צריכה מלכות, מאן דאמר צריכה סבר לאו דאורייתא ומאן דאמר אינה צריכה סבר דאורייתא ולא אקשינן נימא בהדיא דאורייתא או לאו דאורייתא, משום דמתניתין וברייתא אורחיהו למסתם.
אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קא משמע לן דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה והא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא אמר זעירי לומר שצריכה (לומר) שתי מלכיות חדא דילה וחדא דבונה ירושלים. פי׳ דלית בה מלכות (בית) שמים דסמוכה לחברתה היא, ואית בה מלכות בית דוד ו⁠[לאו אורח ארעא ד]⁠לא לידכר מלכות שמיםא. ובנוסח ברכה גופה ליכא לאדכורי מלכות שמים, דליכא לשנויי מטבע ברכות דתקון דכל ברכה הסמוכה לחברתה אין בה מלכות, אבל כיון שהוזקקו להזכיר מלכות שמים בהטוב והמטיב לפי שעשאוה פותחת, אמרו גם כן להשלים בו מלכות שמים שהיה ראוי להזכיר בבונה ירושלים כיון דמזכיר בה מלכות בית דוד. והא דאמרינן בבונה ירושלים והקם מלכותךב, התם לאו מלכות הוא דהא הקם אמרינן משמע דהשתא [ליתיה דהא לא קאמרי וקיים מלכותך עלינו]⁠ג אלא הקם מלכותך עלינו קאמרי ולא חשבינן האי לישנא הזכרת מלכות שמים, ואע״ג דבמלכות בית דוד נמי הא מדכרינן לה שיחזירנה למקומו, אנן הכי קאמרינן כיון דמדכר כלל מלכות בית דוד לא אורח ארעא דלא מדכר מלכות שמים שלמה, ותו דמלכות בית דוד פעמים שהיה נזכר שלמה בזמן שהיתה קיימת והיו אומרים ומלכות בית דוד לעולם תושיענהד וראוי להזכיר מלכות שמים שלמה וקיימת, ולגבי בית דוד אישתני נוסחא משום דליתיה למלכות אבל במלכות שמים שהיא קיימת לעולם צריך להזכירה בנוסח אחד ובמלכות שלמה וקיימתה. אי הכי ניבעי תלת חדא דידה וחדא דבונה ירושלים וחדא דברכת הארץ (אבל) [אלא] ברכת הארץ מאי טעמא לא בעיא מלכות דהויא לה ברכה הסמוכה לחברתה בונה ירושלים נמי הויא לה ברכה הסמוכה לחברתה בדין הוא דאפילו דבונה ירושלים לא בעיא אלא איידי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמרינן מלכות שמים, פי׳ וכדפרישנא לעיל. ורב פפא אמר צריכה שתי מלכיות לבר מדידה. פי׳ דאחר שהוזקקו להשלים בה מלכות שמים כנגד בונה ירושלים, אילו לא ישלימו בה מלכות כנגד ברכת הארץ מתחזי כריעותא דההיא ברכה, דלא מגלי טעמא לעלמא, הילכך בעינן שתי מלכות לבר מדידה.
פי׳ וכל הני מילי משום דאיכא ברכה בסוף שלש ברכות והוזקקו להזכיר בה מלכות לעצמה, וכיון דכן השלימו בה שתי מלכיות כנגד שתי ברכות שלמעלה ממנה שאין בהן מלכות, ולפי שהזכיר באחת מהן דהיינו בונה ירושלים מלכות בית דוד ראוי להזכיר מלכות שמים שתי פעמים בהטוב והמטיב לבר מדידה, ומכל מקום טעמא דכולה מילתא מתוך שהוזקקו להזכיר בה מלכות לעצמה כיון שבא להזכיר מזכיר גם כן שתי מלכיות כדאמרן, וחד מינייהו אבינו מלכנו דאמרינן בה דמלכנו נמי מלכות הוא, הא למאן דאמר בגמרא דהטוב והמטיב דאורייתא וחותמת ולא פותחת דהויא לה סמוכה לחברתהו, להאי סברא ודאי לית בה מלכות כללז, ואע״ג דאדכרנא מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא קפדינן אהא.
ובודאי בכל בית שני לא הזכירו בה מלכות בית דוד שלא היתה קיימת והיו מזכירין בה ומלכות ישראל תושיענהח, ומכל מקום דבר זה ראיה למה שכתבנו למעלה שלא נאמרו הזכרת דברים אלו לעכב דהיינו ברית ותורה ומלכות, דאילו לעכב לא יצאו ידי ברכה בכל בית שני, אלא מדרבנן נינהו ולכתחלה, אבל מדאורייתא על מזונו וארץ חמדהט וירושלם.
והיכא דבריך ברכת המזון בשבת וטעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך אשר נתן שבת לעמו ישראל לאות ולברית ברוך מקדש השבת. פי׳ דכתיב ביה בשבת ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות ל״א:ט״ז-י״ז). ואם טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך שנתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה ברוך מקדש ישראל והזמנים. פי׳ דכתיב בהו בימים טובים ושמחת בחגך (דברים ט״ז:י״ד). והני מילי היכא דאדכר מקמי דפתח הטוב והמטיב אבל לבתר דפתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. [פי׳ לראש ברכת המזון דכל היכא] דאיתמר בשום דוכתא סתמא חוזר לגמרי קאמרי, וטעמא דמילתא לפי שכבר גמר כל ברכות התורה ופתח בהטוב והמטיב דסילק עצמו מברכות של תורה לברכה אחרת והא חשיבא הפסקה לגמרי ובעי חזרה לראש, וליכא לדמוייה כלל לההיא דלעיל (בבלי ברכות כט:) ברגיל לומר תחנונים אחר תפלתו דחוזר לעבודה ונימא דהכא נמי חוזר לנחמהכ, דלא דמו כלל דרגיל לומר תחנונים תחנונים כתפלה אריכתא דמיין אבל כאן קבעו להפסיק ביניהן באמן ועשאוה לנחמה סוף ברכותיו ופתחו בה בברוך עשאוה כברכה בפני עצמה לגמריל. פי׳ ובהני ברכות דלעיל דברוך שנתן בכל חדא מינייהו איכא שם ומלכותמ דברכה גמורה היא לפתוח ולחתום, ולא עשאוה כדין סמוכה לחברתה, שאינה כלל ממין ברכת המזון אלא ברכה לעצמה ומטבע לעצמונ. והיכא דטעה ולא הזכיר של ראש חודש אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ולית בה חתימה. פי׳ דהא דראש חודש לא חשיבא כולי האי למחתם בה. ואי לא אידכר ליה מקמיה דפתח בהטוב והמטיב לא בעי למיהדר לרישא. פי׳ ותו לא מדכר לראש חודש כלל דבתר הטוב והמטיב ליכא הזכרה לשום דבר כללס. דאמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו מאי טעמא בתפלה דלא מצי פטר נפשיה מהדרינן ליה בברכת המזון דמצי פטר נפשיה דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל לא מהדרינן ליה זה כתב רבינו ז״ל.
פי׳ והא דאמרינן אי בעי אכיל בראש חודש אי בעי לא אכיל, לאו דוקא אי בעי לא אכיל כלל, דהא ראש חודש אסור הוא בתעניתע, אלא אי בעי לא אכיל פת, אבל בשבתות וימים טובים (ד)⁠כי לא אדכר שבת ויום טוב כלל ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש משום דלא סגיא דלא אכיל פתפ.
ואיכא מאן דאמרצ דכי אמרינן דבימים טובים לא סגיא דלא אכיל פת, היינו בלילה הראשון של פסח דאמרינן (בבלי פסחים קכ.) דהכתוב קבעו חובה מדכתיב בערב תאכלו מצות, ולילה הראשון של סוכות כדדרשינן התם בסוכה (בבלי סוכה כז.) דגמרינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, הא אידך רשות, וכיון דכן אי טעה בברכת המזון לא הדר.
וליתה דודאי בכולהו ימים טובים חייב אדם לאכול בהן פת וחייב בסעודה וחייב בלחם משנהק כשבת, וחציו לה׳ כלומר לשנות וחציו לכם כלומר לאכילה כדאיתא ביום טוב (בבלי ביצה טו:) ואפילו רבי אליעזר לא פטר פי׳ מאכילה אלא כשכולו לה׳ כלומר כשהוא שונה, ובעצרת הכל מודים שכולו לכםר. והני ראיות דאייתו (בשאר) [דשאר] ימים טובים רשות חוץ מלילה הראשון של פסח ולילה הראשון של סוכות לאו ראיות נינהו, דההיא דפסח לענין חובת מצה איתמרא שחייב בלילה הראשון במצה הא ביום אוכל מצה עשירה ואינו חייב לאכול מצהש, ואף בלילה אינו חייב במצה אלא לאכול כזית לצאת בה ידי אכילת מצהת, וההיא נמי דסוכה מדין סוכה איתמרא דמדין סוכה חייב לאכול בלילה הראשון בסוכה, ואם אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה שהיא אכילת עראי (ורשאי) [שרשאי] לאכלו חוץ לסוכהא ואחר כך ישן כל הלילה בסוכה ועמד שם כל שבעת הימים ואכל שם בכל יום שלש פעמים לא יצא ידי חובתו שחייב הוא לאכול בלילה הראשון, ואם אכל שם בלילה הראשון ולמחר אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה ואחר כך עמד כל היום בסוכהב יצא ידי יום טוב וידי סוכה, אבל בכולהו ימים טובים ודאי לא סגיא דלא אכל פת כשבת. ואע״ג דרשאי להתענות בתענית חלום וכיוצא בוג, ההוא מילתא אחריתי שניתנה שבת לידחות אצלו בכך כשם שניתנה לידחות לבשל לחולה שאין בו סכנה על ידי ארמאיד, ואנן רשות קאמרינן דברשות אין לו להתענות, הילכך בכולהו שבתות וימים טובים חוזר.
ובראש חודש ליכא חזרה, והוא הדין לחולו של מועד דליכא חזרהה, וכן ראש חודש דאיקלע בשבת ושכח ולא הזכיר של ראש חודש בברכת המזון אין מחזירין אותו כלל דאע״ג דלגבי האי יומא ודאי לא סגיא דלא אכיל פת, ההיא משום שבת הוא ולאו משום ראש חודש, דאכילת פת בראש חודש בחובה ליכא כללו, ואלו דברים שהאמת מעיד עליהם.
ולענין שבתות וימים [טובים] אפילו אכל מאה פעמים ביום ולא הזכיר באחרונה חוזר, דטעמא דעיקר חזרה קאמרינן משום דלא סגיא דלא אכיל פת בהאי יומא, ולא אמרינן בהאי סעודתא אלא בהאי יומא, ומשום דהאי גברא לא סגיא דלא אכיל פת בהאי יומא [איכא] חיובא לחזור, והאי טעמא לכולהו סעודות, וגם זה ברורז.
א. בגמ׳ אמרו לטעם זה מכח הקו׳ מברכת הארץ, אך סובר רבינו דטעם זה מוכרח ממה שאין מזכיר מלכות בה עצמה וע״כ דמעיקר מטבע ברכות אין לומר בה מלכות, ורק מחמת שמזכיר מלכות בית דוד יש להזכיר גם מלכות שמים וזה אינו טעם לשנות ממטבע שקבעו בברכות, ולא אהני הך טעמא אלא דאחר שתיקנו הטוה״מ הוסיפו בה מלכות בעבור בונה ירושלים, והרי הוא אומר מלכות שמים, מיד אחר שמזכיר מלכות בית דוד, בברכה הבאה אחריה. ועוד דאילו היה צריך מלכות מצד עיקר הברכה לא הוה מהני לומר בהטוה״מ בעבורה כיון דבהברכה גופה ליכא מלכות וע״כ משום לאו אורח ארעא וכו׳ הוא דיש לומר בה מלכות.
ב. כך היה נוסח רבינו בברכת בונה ירושלים.
ג. כך נראה להשלים ע״פ הענין.
ד. עיין מש״כ רבינו מח, ב גבי משה תיקן וכו׳ ובהע׳ שם.
ה. אע״פ שהטוב והמטיב תיקנו לאחר ששינו הנוסח של מלכות בית דוד מ״מ כשתיקנו מטבע דבונה ירושלים ואמרו בה ומלכות בית דוד לעולם תושיענה הרי דהיה ראוי לומר בה גם מלכות שמים ואף שא״א לאומרה כדי שלא לשנות מטבע ברכות מ״מ ראוי הוא לאומרה וממילא אחר שתיקנו הטוה״מ תיקנו לומר בה מלכות בעבור בונה ירושלים שהיה ראוי לומר בה מצד עיקר מטבע שלה, דהרי גם האידנא דאישתני נוסחא דמלכות בית דוד מ״מ בעצם מטבע שלה הא מזכירין מלכות בית דוד לענין קיומה ולא רק מחמת שנתבטלה הוא שנתקן לבקש על החזרתה ולכן הזכרת מלכות בית דוד מחייב הזכרת מלכות שמים ודוק. (ובזמן בית ראשון ושני שביקשו על קיום המלכות לא היו מזכירים בה לפ״ז מלכות שמים כלל דאם היו מזכירים בה הרי שלא היו אומרים הקם מלכותך אלא קיים מלכותך דהיה בהמ״ק קיים וכבוד מלכותו ית׳ גלוי עלינו). אכן בלקוטות הרמב״ן כתב דהאומר מלכותך ומלכות בית דוד משיחך עבדך מהרה תחזירנה למקומה טועה ומשתבש הוא (וכ״ה ברשב״א) וזה דלא כרבינו.
ו. וכמ״ש בגמ׳ לעיל מו, א ודלא כרש״י ד״ה ומ״ד, ועמ״ש רבינו לעיל מו, א.
ז. וממילא דאין מלכות גם בעבור בונה ירושלים, אכן בלקוטות הרמב״ן כתב דקודם שתיקנו הטוה״מ היו אומרים מלכות בבונה ירושלים עצמה מהאי טעמא דלאו אורח ארעא וכו׳ ורק אחר שתיקנו הטוה״מ העבירוהו להטוב והמטיב כדי שלא תהא בונה ירושלים שונה מסדר ברכות הסמוכות, ולפ״ז למד״א הטוה״מ דאורייתא אומרים מלכות בבונה ירושלים עצמה דלא כרבינו.
ח. צ״ע דילמא היו מבקשים על מלכות בית דוד שתחזור למקומה, ואיך מביא ראיה מזה דמלכות בית דוד לאו לעיכובא הא אדרבה אם הוא לעיכובא באמת היו מזכירין מלכות בית דוד וצ״ב.
ט. עיין מש״כ בזה לעיל הע׳ 171.
י. וכן דעת רש״י והר״מ ורוב הראשונים.
כ. לאפוקי ממ״ש הראב״ד בהשגות פ״ב הי״ג דחוזר לראש ברכה שלישית דדמי ללא עקר את רגליו דתפלה כיון דמברך ברכה רביעית.
ל. וכמ״ש בגמ׳ מו, ב מהא דפותחין בה בברוך מכלל דברכה בפני עצמה היא, ומה״ט אומר אמן בבונה ירושלים כמ״ש רבינו מה, ב ע״ש, ובדעת הראב״ד נראה לפמ״ש לעיל מו, א הע׳ 112 בדעת רבינו ודעימיה דבעצם אינה ברכה בפ״ע אלא דעשאוה כאילו היא ברכה בפ״ע שלא תראה המשך ברכות של תורה, ומה״ט גם אומר אמן כאילו היא סוף ברכותיו וכמ״ש הריטב״א פ״ו ה״ח, אבל לעניננו דנים אותה כהמשך בהמ״ז, ורבינו סובר דעשאוה כברכה בפ״ע לכל מילי, (ועיין מאירי שכתב בדעת הראב״ד דאפילו הרחמן שנוהגים לומר הו״ל כלא עקר רגליו). ועיין עוד ברא״ש מש״כ ע״ד הראב״ד, ועיין בביאור הלכה סי׳ קפח ס״ו ד״ה לראש בהמ״ז. וברש״י משמע דשאני תפלה דאיכא מעשה עקירת רגלים משא״כ בבהמ״ז.
מ. וכן דעת שאר הראשונים מלבד הראב״ד (הובא ברשב״א) שסובר דאין בה שו״מ כיון דאינה ברכה קבועה יעו״ש.
נ. אע״פ שכל חיוב הזכרה דשבת מדיני בהמ״ז הוא, וכל שפתח בהטוה״מ שוב אינו אומר לברכה זו, (ולראבי״ה ברא״ש ריש תענית הביאור דכל שלא פתח בהטוה״מ חשיב כלא סיים הברכה הקודמת ע״ש), מ״מ אין מתייחס פתיחה של בהמ״ז לברכה זו כיון שאין ברכה זו שמברך על השבת מענינה ומינה של בהמ״ז, אבל תוס׳ כתבו הטעם כיון שאינה קבועה שם אלא לפרקים בשטעה להכי לא חשיבא סמוכה, ולא ס״ל לטעמא דרבינו דכיון דגדרה וחובתה כהזכרה בבהמ״ז הו״ל מכלל בהמ״ז אף שאין ענינה מענין בהמ״ז ושפיר מתייחסת פתיחה דבהמ״ז גם לברכה זו, ולא דמי להטוה״מ שהיא תוספת מחודשת בפ״ע, אלא דכיון שאינה קבועה שם אין היא נכללת בפתיחה של ברכה הראשונה וכעי״ז כתב בשיטמ״ק.
ס. עיין רמ״א סי׳ קפח ס״ז.
ע. כדאיתא בר״ה יט, א ותענית יז, ב. ועיין תוס׳ דאסור משום דהוא מיומי דמגלת תענית, והא דאמרינן התם בתענית וראש השנה ר״ח דאורייתא ר״ל דהוא מועד דאורייתא וכן פי׳ רש״י בר״ה, ודעת רי״ו הובא בב״י סי׳ תיח דכיון דבטלה מג״ת בטיל איסוריה אך שא״ר לא סברי הכי כמ״ש בטור וב״י שם ומשום שלענין ר״ח לא בטיל מג״ת רק י״ט מחודשים דמג״ת מדרבנן הוא דבטלו, ובפיר״ח בתענית משמע דאיסור תענית דר״ח מדאורייתא. ועיין בב״י ומג״א שם. ועיין מש״כ להלן הע׳ 202.
פ. וכ״כ שאר הראשונים (ועיין בעה״מ פסחים פרק אלו דברים).
צ. לענין שבתות ליכא פלוגתא דכיון דמחוייב בעונג צריך לענגו בפת, וי״א דמשום חיוב שלש סעודות צריך פת ואף בסעודה שלישית, אבל לענין ימים טובים דעת תוס׳ בסוכה כז, א דליכא חיובא בפת וכ״כ הרשב״א כאן.
ק. כ״ה ברי״ף פסחים (כה, ב) ולכאורה מדמחייב בלחם משנה משמע דעת הרי״ף דבפת פשיטא דחייב, ויש לדחות ע״פ הרמ״א סי׳ רצא ס״ד ע״ש.
ר. פסחים סח, ב. ומש״כ רבינו דלא פטר ר״א אלא כשהוא שונה כ״כ רבינו גם ברפ״ב דביצה והיינו דחיובו לקדש היום לה׳ או לשמוח בו. ומבואר מדברי רבינו דמחוייב בפת משום חיוב שמחה ביו״ט דהא הך חציו לכם משום שמחה הוא כדאיתא בפסחים שם ר״י לטעמיה דאמר שמחת יו״ט נמי מצוה הוא, וכ״כ בתוס׳ ריה״ח ובתוס׳ ורא״ש בסוגיין דכיון דבעינן חציו לאכילה משום שמחה עיקר אכילה הוא לחם (והתוס׳ דסוכה והרשב״א סברי דשמחה בבשר ויין בלבד ול״צ לחם). ובר״מ פ״ו יו״ט נראה דמשום שמחה ל״צ אלא בשר ויין אבל לדעתו יש גם חיוב עונג וכבוד ביו״ט ומשום הך חיובא בעינן פת כשבת, וכ״כ הגרע״א בתשובה בהשמטות לסי׳ א. ומשמעות דברי רבינו דמחוייב בג׳ סעודות ביו״ט כשבת כדעת הר״מ ויש אומרים בטור סי׳ תקכט וכ״כ הריטב״א בסוכה כז, א. ועיין להלן לענין חוה״מ.
ש. עניה אבל בלילה צריך עניה דבעשירה אין יוצא יד״ח כדאיתא בפסחים לו, א ושם לח, ב.
ת. משמע דמותר לו לאכול מצה עשירה בלילה ולענין לציד״ח בלבד בעינן מצה עניה כרש״י פסחים לו, א דלא כר״ח שם והר״מ בהל׳ חומ״צ פ״ה ה״כ (ע״ש בחי׳ מרן רי״ז הלוי).
א. כדאיתא סוכה כו, א כדטעים בר בי רב וכו׳ וכתב רבינו בחי׳ שם דהיינו כביצה, וע״ש בר״ן (יא, א). וכונת רבינו דיש בזה נפ״מ דמצד חיובא דיו״ט מצי לאכול חוץ לסוכה אכילת עראי עד כביצה ויצא יד״ח אכילה דיו״ט, ואף דיוצא בזה יד״ח יו״ט מ״מ חשיב אכילת עראי, אבל חיובא דסוכה דליל ראשון לא יצא. ומ״ש אי בעי לא אכיל ר״ל בסוכה וכ״כ רבינו בחי׳ לסוכה. וע״ש בריטב״א בסוכה בשם רבינו דשיעור אכילה דסוכה בלילה הראשון בכזית דומיא דמצה, ועיין בר״ן שם (יב, ב) ובתוס׳ בסוגיין.
ב. דמחוייב גם לטייל ולעשות שאר עניניו בסוכה אבל לאכול אי״צ.
ג. כדאיתא בשבת יא, א.
ד. שבת קכט, א והיינו דומיא דהותר איסור מעשה נכרי משום צורך חולי ה״ה דהותר איסור תענית משום צורך תענית חלום, וצ״ע דהא מחוייב בעונג ושמחה מה״ת ואיך נדחה מפני תענית חלום, ובעה״מ בפסחים פרק אלו דברים כתב דהתענית עונג היא לו ולכן משום חיוב שמחה ועונג אין כאן איסור (וכ״ה בדרכי משה סי׳ תקכט ועיין מ״ב סי׳ רפח סקט״ו), ולכאורה י״ל דגם רבינו מודה לזה, אלא דמ״מ איכא איסור תענית ולזה לא מהני מה שעונג הוא לו דמ״מ אסור לענות גופו, ולהכי כתב רבינו דאיסור תענית נדחה מחמת צורך דתענית חלום (ומוכח דאיסור תענית מדרבנן ולהכי נדחה מפני ת״ח דומיא דמעשה נכרי וזה דלא כהר״ח שהובא לעיל הע׳ 192 דאף בראש חודש אסור להתענות מה״ת), אכן משמעות דברי רבינו דקשיא ליה מצד חיוב פת דמשום עונג ושמחה וצ״ע, וע״ע בבעה״מ שם דליכא בזה איסור תענית דאינו מין תענית האסור כלל ע״ש, אך לכאורה מהא דצריך למיתב תענית לתעניתיה על מה שנצטער גופו בשבת נראה דהוא דין דחייה ולא שאין כאן איסור כלל.
ה. ואע״פ דחיוב פת לרבינו משום שמחה כמש״נ לעיל הע׳ 196, מוכח מזה דליכא חיוב שמחה בחוה״מ, וכ״כ בעה״מ בפסחים פרק אלו דברים דשמחת חוה״מ רשות ולאו מצוה, אכן להר״מ דחיוב פת משום עונג דאיתיה ביו״ט כמו בשבת כמש״נ לעיל, לכאורה הוא הדין חוה״מ דהא ילפא התם מדכתיב ולקדוש ה׳ מכובד וימים טובים נקראים מקרא קודש וגם חוה״מ נקרא מקרא קודש, אכן בר״מ ברכות פ״ב הי״ג מפורש דבחוה״מ אין מחזירין אותו כראשי חדשים, (ועיין מג״א סי׳ תקל וביאור הגר״א סי׳ קפח ס״ז וסי׳ תקכט, ועיין בדברי הגרע״א בתשובה בהשמטות לסי׳ א), ובב״י סי׳ קפח הביא דבסמ״ג וכל בו כתבו דחוה״מ כר״ח אבל בתשב״ץ מבואר דדינו כיו״ט.
ו. אבל הרשב״א חולק, וכן בטור סי׳ קפח הביא פלוגתא בזה, ובשו״ע פסק כרבינו, ועיין בהערה הבאה.
ז. דברי רבינו מחודשים, אבל בתוס׳ ובשא״ר נראה דרק בסעודה שמחוייב בה חוזר, וכ״פ בשו״ע סי׳ קפח, מיהו הר״מ ברכות פ״ב הי״ב סתם דכל שלא הזכיר קדושת היום בבהמ״ז חוזר ומשמע כרבינו, שו״ר ברשב״ץ שכתב כן בדעתו, וביאור הדברים דהנה עיקר דברי הגמ׳ צריכים ביאור דכיון דאכל הא נתחייב בבהמ״ז ומאי נפ״מ אם היה מחוייב באכילה זו או לאו, ובמ״ב סי׳ קפח סקכ״ו כתב דבשבת וי״ט דמחוייב בפת ונמצא בהמ״ז קבוע בימים אלו לכן תיקנו רבנן לעיכובא גם להזכיר שם קדושת היום וכמו בתפלה אבל בר״ח אין בהמ״ז קבוע בו ולכן לא תיקנו רבנן הזכרת מעין המאורע שלו לעיכובא, והיינו דבשבת דבהמ״ז הוא מוכרח בו ולעולם איכא בהמ״ז של שבת קבעו חכמים במטבע בהמ״ז דשבת הזכרת קדושת היום, אבל בר״ח שאין מוכרח כלל שיהא בו בהמ״ז אין מטבע מיוחד לבהמ״ז דידיה, אלא דאם אכל ומברך יש לו להזכיר לכתחלה מעין המאורע, והיינו טעמא דרבינו דאין נפ״מ אם סעודה זו היתה חיוב אלא תליא בהיום, דבהמ״ז דיום השבת קבעו מטבע שלו עם הזכרת קדושת היום כיון דבהכרח יש בו בהמ״ז, והא דאמרו דמוכרח לאכול אין הכונה לסעודה זו דמה שחייב בה הוא גורם שיהא הזכרת קדושת היום דבהמ״ז דידה לעיכובא אלא עיקר טעמא דחזרה אמרינן דלהכי תיקנו הזכרה דשבת בבהמ״ז דידיה לעיכובא כיון דביום זה בהכרח הוא שיאכל, אכן לדעת שא״ר לא קבעו ההזכרה לעיכובא אלא בבהמ״ז הבאה בהכרח (ע״ש במ״ב), ועוי״ל בזה דלדעת רבינו ההזכרה דקדושת היום ומעין המאורע מכלל עצם בהמ״ז, ולכן מפרש כונת הגמ׳ דבשוי״ט דאיכא בהמ״ז בהכרח, תיקנו מטבע דידה עם קדושת היום, משא״כ בר״ח אינו אלא דין של לכתחלה לאופן שאכל ומברך, אבל לשא״ר ההזכרה הוא דבר בפ״ע שיש לו מחמת כבוד היום להזכירו בתפלתו וברכותיו וזהו שאמרו דכיון דיכל שלא לאכול הרי דלא רמיא עליה חיוב הזכרת היום דהא יכול שלא לאכול כלל אבל בשבת דמחוייב בסעודה זו נמצא דרמיא עליה השתא חיוב הזכרת היום דהא מוכרח לאכול ולברך ודוק. והנה רבינו לשיטתו ודאי שפיר קאמר לעיל דר״ח שחל בשבת אין הזכרת ר״ח לעיכובא דמאי איכפ״ל דאיכא חיוב אכילה משום שבת מ״מ הא ליכא חפצא דבהמ״ז דר״ח דיומא דר״ח אינו מחייב אכילה וממילא אין הזכרת מעין המאורע בר״ח לעיכובא, אבל לשא״ר יש לדון בזה, והוא דאי נימא דגם לדידהו הביאור כמ״ש המ״ב אלא דלא קבעו לעיכובא אלא בבהמ״ז הבאה בהכרח א״כ גם בר״ח שחל בשבת מכל מקום אין הזכרה דר״ח לעיכובא, אבל אי נימא כמש״כ דתליא אי רמי עליה השתא לאכול שפיר י״ל דכיון דמחוייב עתה לאכול משום שבת ונמצא דלא מצי פטר נפשיה מבהמ״ז והרי דרמיא עליה הזכרת ר״ח לעיכובא ולא מצי פטר נפשיה מינה ודוק. ועמ״ש בפ״ו הע׳ 413.
שם ארבב״ח אר״י הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קמ״ל. ק״ל הא לעיל פליגי בזה בן דוסתאי ורבנן וצ״ע [עי׳ רשב״א]:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן: ברכת ״הטוב והמטיב״ צריכה הזכרת מלכות. ושואלים מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו, חידש לנו בזה]? אם תאמר שהשמיענו שכל ברכה שאין בה מלכותלא שמה ברכה, ואולם הא [הרי] כבר אמרה ר׳ יוחנן להלכה זו חדא זימנא [פעם אחת]! אמר ר׳ זירא: היה צריך לומר בענין ״הטוב והמטיב״ ללמדנו שצריכה שתי מלכיות שיזכירו בה פעמיים את מלכות ה׳, חדא דידה וחדא [אחת שלה, עבור ברכה זו עצמה, ואחת] עבור ״בונה ירושלים״.
Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The blessing: Who is good and does good, requires mention of God’s sovereignty. The Gemara asks: What is he teaching us that we did not already know? If you say that he is teaching us that any blessing that does not contain mention of God’s sovereignty is not considered a blessing, didn’t Rabbi Yoḥanan already say that halakha once? Rabbi Zeira said: Rabba bar bar Ḥana is saying that the blessing: Who is good and does good, requires two mentions of sovereignty, one for itself and one for the blessing: Who builds Jerusalem.
רי״ףרשב״ארא״הגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אִי הָכִי נִבְעֵי תְּלָת: חֲדָא דִּידַהּ, וַחֲדָא דְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״, וַחֲדָא דְּבִרְכַּת הָאָרֶץ! אֶלָּא בִּרְכַּת הָאָרֶץ מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דהויא לַהּ בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ נָמֵי לָא תִּבְעֵי, דְּהָוְיָא לַהּ בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ!

The Gemara asks: If so, that God’s sovereignty must be mentioned a second time in the blessing: Who is good and does good, to compensate for the fact that it was not mentioned in the blessing: Who builds Jerusalem, it should require three mentions; one of its own, one for the blessing: Who builds Jerusalem, and one for the blessing of the land, in which sovereignty is also not mentioned. Rather, in the blessing of the land, what is the reason that sovereignty is not mentioned? Because it is a blessing juxtaposed to another preceding blessing. Who builds Jerusalem, should also not require its own mention of God’s sovereignty, as it is a blessing juxtaposed to another preceding blessing.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: אי הכי [אם כך] שבברכת ״הטוב והמטיב״ מזכירים מלכות נוספת להשלים את הזכרת המלכות אשר לא הוזכרה ב״בונה ירושלים״, אם כן ניבעי תלת [שיצטרכו שלוש], חדא דידה [אחת שלה], וחדא [ואחת] של ״בונה ירושלים״, וחדא [ואחת] של ברכת הארץ שאף בה לא הוזכרה מלכות! אלא ברכת הארץ מאי טעמא [מה טעם] לא צריך לומר בה מלכות? משום דהוייא לה [שהריהי] ברכה הסמוכה לחברתה, ואם כן ״בונה ירושלים״ נמי [גם כן], לא תבעי [צריכה] כי הויא לה [היא] ברכה הסמוכה לחברתה!
The Gemara asks: If so, that God’s sovereignty must be mentioned a second time in the blessing: Who is good and does good, to compensate for the fact that it was not mentioned in the blessing: Who builds Jerusalem, it should require three mentions; one of its own, one for the blessing: Who builds Jerusalem, and one for the blessing of the land, in which sovereignty is also not mentioned. Rather, in the blessing of the land, what is the reason that sovereignty is not mentioned? Because it is a blessing juxtaposed to another preceding blessing. Who builds Jerusalem, should also not require its own mention of God’s sovereignty, as it is a blessing juxtaposed to another preceding blessing.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) ה״ההוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ נָמֵי לָא בָּעֲיָא. אלא אַיְּידֵי דְּאָמַר מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, לָאו אוֹרַח אַרְעָא דְּלָא אָמַר מַלְכוּת שָׁמַיִם. רַב פָּפָּא אָמַר, הָכִי קָאָמַר: הצְרִיכָה שְׁתֵּי מַלְכֻיוֹת לְבַר מִדִּידַהּ.

The Gemara responds: The same is true even with regard to the blessing: Who builds Jerusalem, that it does not require mention of sovereignty. However, since he mentioned the royal house of David in the blessing, it would not be proper if he did not mention God’s sovereignty as well. On the other hand, Rav Pappa said: The blessing: Who is good and does good, requires two mentions of sovereignty besides its own; one to compensate for its lack of mention in the blessing: Who builds Jerusalem, and one for the blessing of the land.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים – בבונה ירושלים הלכך מהדר לה בהטוב והמטיב (ואומר מלך העולם הטוב והמטיב).
שתי מלכיות – כגון אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל המלך הטוב והמטיב לכל וכו׳.
לבר מדידה – שפותחת ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם וכו׳.
ברוך שנתן שבתות למנוחה וכו׳ – וא״ת והא סמוכה היא וי״ל הואיל ולא נתקנה שם אלא לאומרה לפרקים כששכח רצה והחליצנו אין זה קרוי סמוכה וצריך פתיחה בברוך ובברכות של י״ח ברכות כולם סמוכות לברכות אל חי וקים אי נמי אלהי אברהם היינו מלכות כדאמרינן (לעיל דף ז:) משנברא העולם לא היה אדם שקראו להקב״ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנא׳ אדני אלהים מה תתן לי (בראשית טו) ואם הוא י״ט כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה וי״ט לעמו ישראל לשמחה וכן כי מקלע שבת ור״ח.
ואידי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים. פירוש: ובדידיה לא אפשר לאדכורי מלכות שמים משום דהויא סמוכה לחברתה, וכל שסמוכה אינה פותחת ואינו מזכיר בה מלכות. ומכאן שאין אומרים ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך אלא הקם מלכות בית דוד. וכן נמי משמע דמאן דאמר בה אבינו מלכנו רוענו טעות הוה בידו, דאבינו מלכנו חשוב נמי מלכות, שהרי חד מהני דמדכרינן בהטוב והמטיב הוי האל אבינו מלכנו וחשבינן ליה כהזכרת מלכות. ומכל מקום יש להסתפק בזה הרבה שהרי באתה גבור אומרין מי דומה לך מלך ממית ומחיה, ובקדושת השם חותמין בימים שבין ראש השנה ויום הכפורים המלך הקדוש ובברכת השיבה שופטינו המלך המשפט ובשאר הימים מלך אוהב צדקה ומשפט, ובברכת סליחה מחול לנו מלכנו, ובברכת רפואה מלך רופא, ובאהבת עולם אבינו מלכנו בעבור אבותינו שבטחו בך, ובאמת ויציב מלכנו מלך אבותינו, וכן באמת ואמונה, וכן רבים בברכות סמוכות. והדבר צריך תלמוד.
רב פפא אמר לומר שצריכה שתי מלכיות לבר מדידה – חדא דבונה ירושלים משום דכיון דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים ואף על פי שמן הדין אינה צריכה מלכות בונה ירושלים וכיון שהוזקקו להשלים מלכות לבונה ירושלים אף על פי שהיא סמוכה השלימו ג״כ לברכת הארץ אף על פי שהיא סמוכה מפני שלא היו הכל מבינים שטעם של בונה ירושלים הוא מפני שהזכיר בה מלכות בית דוד ומ״מ בברכות עצמן לא רצו לתקן בהם מלכות כדי שלא להוציאם מכלל הברכות כולן הסמוכות שאין בהם מלכות ועוד דאנן מלכו׳ בהדי ברוך קאמרי׳ כי הטוב והמטיב דאמ׳ ברוך וכולי וכל היכא דליכא ברוך אין אלו תשלומין של כלום ומ״מ כל עיקר לא הוזקקו חכמים לכך אלא מפני שמצאו מקום לגבות את חובם כלומר שיש ברכה שהיא פותחת בברוך והיא תוספת מדבריהם. ויש אומרים מכאן שאין אומרים והקם מלכותך בבונה ירושלים, דא״כ מאי קאמרינן כיון דאמר מלכות דוד לאו אורח ארעא דלא לאדכורי מלכות שמים דהא אידכר ליה, ואינה ראיה דאין זה מלכות שמים אלא כשממליכו עליו ובברוך כמו שכתבנו אבל מה דאמר והקם אין זה מלכות שמים ואע״ג דמלכות דוד גופיה בהך לישנא גופיה מדכר ליה מ״מ מלכות בית דוד הכי איתיה דהשתא ליתיה ובעינן למימר והקם וכל היכא דאידכר ליה כלל לאו אורח ארעא דלא לאדכורי מלכות שמים ויש שהיו רוצים להוכיח שאין ראוי לומר מלכות כלל בשום ברכה הסמוכה ומפני כך דחקו להשלים אלו המלכיות בהטוב והמטיב ולא תקנום בעצמן והוקשו להם כמה ברכות שמצינו שיש בהם מלכות והם סמוכות באהבת עולם מלכנו באמת ויציב ואמת ואמונה ג״כ באתה גבור מלך בסלח מלכנו בהודאה מלכנו ומלכות דבאמצע ברכה מלכות מיקרי דהא בברכה ראשונה של י״ח ליכא מלכות כלל אלא באמצע מלך עוזר וכו׳ ויש אומרים דודאי חכמים לא הקפידו אלא על הברכות שאינן סמוכות שיהא שם מלכות ובלאו הכי אינה ברכה וכאן אין אנו אומרים אלא שאחר שאין בברכות אלו מלכות בחיוב מפני סמיכתן ראו להשלים מלכות לכל אחת בהטוב והמטיב ואלו ודאי חובה אבל מי שאומר באותן ברכות מלכנו או כיוצא בזה הוא רשות ואין מוחין בידו ולא הקפידו חכמים בכך.
מאי קא משמע לן הטוב והמטיב לאו דאורייתא לימא בהדיא וכו׳ [לפנינו גירסא אחרת] – פירוש אף על גב דאשכחן לתנאי דאמרי לעיל בהאי לישנא מכל מקום אמוראין אין דרכן לסתום כל כך אלא לפרש:
בד״ה לומר שצריכה כו׳ ומ״ה נקט מלכות דלא הוי סמוכות ומיהו אנן כו׳ עכ״ל פי׳ לדבריהם דמ״ה נקט מלכות בהטוב ומטיב במקום ברכת ארץ דהיה ראוי לומר בה מלכות כיון דלא הוו סמוכות מעיקרא כמ״ש דיהושע תקן ברכת הארץ והא דאין פותחין בה בברוך ככל שאר ברכות שאין סמוכות היינו לדידן דנתקנו על הסדר אבל מדינא היה לפתוח בברוך ולומר בה מלכות ולכך לדידן מיהת אומרים מלכות במקומה בהטוב והמטיב ומ״ש שיש שנוהגין לומר בב״י מלכות לאו בתחלת הברכה קאמר דהא לדידן סמוכה הוי ולדידהו נמי משמע דאמר מלכות בהטוב והמטיב תחת ברכת ב״י אלא על האומר אבינו מלכנו רוענו כו׳ וכ״ה במרדכי ע״ש:
פירש״י בד״ה לאו אורח כו׳ מהדר לה בהטוב והמטיב הס״ד ואח״כ מ״ה שתי מלכיות כו׳ כצ״ל והשאר נמחק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אכן, הוא הדין שאפילו ״בונה ירושלים״ נמי [גם כן] לא בעיא [צריכה] הזכרת מלכות כשלעצמה, ואולם איידי דאמר [אגב שאומר המברך] מלכות בית דוד, לאו אורח ארעא [אינו דרך ארץ] שלא אמר [יאמר] גם מלכות שמים. ואילו רב פפא אמר: צריכה ברכת ״הטוב והמטיב״ שתי מלכיות לבר מדידה [חוץ ממנה], אחת עבור ״בונה ירושלים״ ואחת עבור ברכת הארץ.
The Gemara responds: The same is true even with regard to the blessing: Who builds Jerusalem, that it does not require mention of sovereignty. However, since he mentioned the royal house of David in the blessing, it would not be proper if he did not mention God’s sovereignty as well. On the other hand, Rav Pappa said: The blessing: Who is good and does good, requires two mentions of sovereignty besides its own; one to compensate for its lack of mention in the blessing: Who builds Jerusalem, and one for the blessing of the land.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) יָתֵיב רַבִּי זֵירָא אֲחוֹרֵי דְּרַב גִּידֵּל, וְיָתֵיב רַב גִּידֵּל קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: וטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית, בָּרוּךְ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת״. אֲמַר לֵיהּ: מַאן אַמְרַהּ? רַב.

The Gemara recounts: Rabbi Zeira sat behind Rav Giddel in the study hall, and Rav Giddel sat before Rav Huna, and he sat and he said: One who erred and did not mention the formula for Shabbat in Grace after Meals, says the following abridged version instead: Blessed…Who gave Shabbatot for rest to His people Israel with love, as a sign and a covenant; Blessed…Who sanctifies the Shabbat. Rav Huna said to him: Who said this halakha? He answered: Rav.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך טע
טעא(כתובות פד:) מר סבר טעם ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ברוך מקדש השבת טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל וכו׳ טעה ולא הזכיר של ראש חדש אומר ברוך וכו׳ (ברכות מט. נדה נו:) מפני שהן גריס טועין (א״ב תרגום והנה תעה בשדה והא טעי בחקלא והוא לשון מקרא הטעו את עמי וענין אחר קרוב לזה תרגום ואל תטוש תורת אמך ולא תטעי נמוסא דאמך ואת ברית אלהיה שכחה וקיימא דאלהא שכחת וענין אחר קרוב לזה תרגום אשר הם זונים אחריהם דאנון טען בתריהון והזנו את בניך ויטעון ית בנך):
א. [אירדען.]
ויתיב רב גידל וקאמר טעה כו׳ א״ל – רב הונא לרב גידל מאן אמרה.
סימן קפו
טעה ולא הזכיר של שבת, רצה והחליצנו בבונה ירושלים, אם עד שלא התחיל בהטוב המטיב נזכר אומר בא״י אמ״ה שנתתה שבתות למנוחה לעמך ישראל לאות ולברית בא״י מקדש השבת. ואם התחיל בהטוב והמטיב חוזר לראש הברכה נחמנוא וכו׳.
א. אבל רוב הראשונים פסקו דחוזר לראש ברהמ״ז וכ״פ הרמב״ם והטושו״ע סי׳ קפח. וכד׳ רבינו כ״ד הראב״ד ורבינו יונה והרשב״א כמבואר בב״י סי׳ קפח וטעמייהו דהטוב והמטיב הו״ל כרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שאינו נחשב כעקר רגליו. [ומה שאמר רבינו ׳נחמנו׳ הוא כד׳ הרי״ף וסייעתו, שפירשו כן הא דאמ׳ מח ע״ב ובשבת פותח בנחמה ומסיים בנחמה].
ברוך שנתן שבתות למנוחה וכו׳. מסתברא דכל הני בשם נינהו וכן נמי חתימתן בשם. ואף על פי שאם היה מזכירן במקומן לא היו בשם, היינו משום דכל שהוא מזכיר בברכה הסמוכה הרי הן נכללות בברכה שיש בה מלכות בפתיחתה וחתימתה, דכל שסמוכה הרי היא כאלו פותחת בברוך שפתיחת הראשונה כוללת את כולן. וכן נראית דעת רבותינו הצרפתים ז״ל. אבל הראב״ד ז״ל כתב שאינו מזכיר בה שם אלא כמו שהיא נזכרת בגמ׳. והרבה ברכות יש בלא שם כברכת הזימון שהיא בלא שם ובלא מלכות. וטעמא דמלתא לפי שאינן ברכות קבועות, וכן בכל הברכות האמורות בפרק הרואה. ואינו מחוור, דאף ברכות האמורות בפרק הרואה כולן בשם הן, וכמו שמפורש שם בהדיא בירושלמי (ריש פ״ט), ואנו עתידין לכתוב שם (ד״ה הרואה) בסייעתא דשמיא.
טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות לעמו ישראל למנוחה לאות ולברית ברוך מקדש השבת – וביום טוב אומר ימים טובים למנוחה ולזכרון ברוך מקדש וכו׳. וכתב הראב״ד ז״ל וצריך לומר את חג פלוני הזה.
תוס׳ בד״ה ברוך שנתן כו׳ ובברכת של י״ח ברכות כולם סמוכות לברכת אל חי וקים כו׳ עכ״ל לא ידענא כוונתו מה הוא ברכת אל חי וקים שסמוכות לה ברכות של י״ח ואם נאמר כוונתו על ברכת גאל ישראל וקרי ליה ברכת אל חי וקים כאמור בה למלך אל חי וקים דכל י״ח ברכות דהיינו אף הראשונות סמוכות לגאל ישראל וא״צ מלכות דא״כ גם בא״י לא בעי בפתיחת י״ח כמו בשאר ברכות של י״ח ועוד במנחה ובמוסף לא הוי ברכה ראשונה די״ח סמוכה וכתירוץ הב׳ שכתבו התוס׳ הכא דאלהי אברהם היינו מלכות ולא ברכה ראשונה סמוכה כלל כ״כ התוס׳ פרק כיצד מברכין ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד מסופר: יתיב [ישב] ר׳ זירא אחורי דרב גידל בבית המדרש, ויתיב [וישב] רב גידל קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: טעה ולא הזכיר בברכת המזון את הנוסח של שבת, אומר במקומה נוסח מקוצר: ״ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך מקדש השבת״. אמר ליה [לו]: מאן [מי] אמרה את ההלכה הזאת? ענה לו: רב.
The Gemara recounts: Rabbi Zeira sat behind Rav Giddel in the study hall, and Rav Giddel sat before Rav Huna, and he sat and he said: One who erred and did not mention the formula for Shabbat in Grace after Meals, says the following abridged version instead: Blessed…Who gave Shabbatot for rest to His people Israel with love, as a sign and a covenant; Blessed…Who sanctifies the Shabbat. Rav Huna said to him: Who said this halakha? He answered: Rav.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) הֲדַר יָתֵיב וְקָאָמַר: זטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשִׂמְחָה וּלְזִכָּרוֹן, בָּרוּךְ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״. א״לאֲמַר לֵיהּ: מַאן אַמְרַהּ? רַב.

Again Rav Giddel sat and said: One who erred and did not mention the formula for Festivals in Grace after Meals, says: “Blessed…Who gave Festivals to His people Israel for joy and for commemoration; Blessed…Who sanctifies Israel and the seasons.” Rav Huna said to him: Who said this halakha? He answered: Rav.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןרא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן אם טעה בי״ט ולא אמר יעלה ויבוא בבונה ירושלים, אם עד שלא התחיל בהטוב והמטיב נזכר, אומר ברוך [כו׳] אשר נתן ימים טובים לעמוא ישראל לששון ולשמחה בא״י מקדש ישראל והזמנים.
א. בכת״י לישראל.
יתיב ר׳ זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל וקאמר קמיה דרב הונא טעה ולא הזכיר של שבת בבהמ״ז אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך מקדש השבת טעה ולא הזכיר של יו״ט אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון ברוך מקדש ישראל והזמנים טעה ולא הזכיר של ר״ח אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא ולא ידענא אי חתם בה אי לא כתב רב אלפס ז״ל דאין לחתום בה ור״י כתב דאין לשנותה משבת ויו״ט ויש לחתום בה אבל שמחה מסתברא שלא יאמר דלא שייך שמחה בר״ח ואי איקלע יו״ט ושבת בהדי הדדי כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ויו״ט לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון ברוך מקדש השבת וישראל והזמנים וכן שבת ור״ח ואע״פ שהיא סמוכה לחבירתה פותח בה בברוך כיון שהיא מדרבנן מידי דהוי אהטוב והמטיב ועוד שאינה אלא אקראי בעלמא אמר רב מנשה בר תחליפא משמיה דרב לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש ברכת הזן כדאמרי׳ לעיל (ברכות דף כט:) גבי י״ח שאם עקר רגליו חוזר לראש וכאן אין עקירת הרגל אחר אלא סילוק סדר ברכות דאורייתא הוי כמו הפסקה גמורה ויש מפרשים כיון שעדיין לא סיים ברכת הטוב והמטיב א״צ לחזור לראש ברכת המזון דלא גרע ברכת הטוב והמטיב ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר של ר״ח בעבודה כל זמן שלא סיים תחנונים א״צ לחזור כל התפלה ה״נ כל זמן שלא סיים ברכת הטוב והמטיב אינו צריך לחזור לברכת הזן אלא חוזר לתחלת בונה ירושלים ולא מסתבר לי דשאני התם דג׳ ברכות אחרונות חשובות כברכה אחת שהרי אם טעה ולא הזכיר בשים שלום בספר חיים בעשרת ימי תשובה וכן וכתוב לחיים במודים לדברי רבינו יצחק דכתב למעלה פ״א סי׳ ט״ז דמחזירין אותו אינו חוזר לאותה ברכה שדילג בה אלא חוזר לתחלת רצה דהנך שלש חשובות כאחת לענין דילוג וכן בהמ״ז נמי חשובות כולן כברכה אחת וצריך לחזור לראש. אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר״ח בתפלה מחזירין אותו בבהמ״ז אין מחזירין אותו מאי טעמא בתפלה דלא מצי פטר נפשיה מהדרינן ליה בבהמ״ז דמצי מפטר נפשיה דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל לא מהדרינן ליה לאו משום דמותר להתענות בר״ח דהא אמרינן בפ״ק דמגילה ובמגילת תענית דאסור להתענות אלא הכי קאמר אי בעי לא אכיל דבר שצריך בהמ״ז דאפשר שיאכל פירות או ירקות רק שלא יתענה אלא מעתה שבתות וימים טובים דלא סגי ליה דלא אכל פת ה״נ דמהדר אמר ליה אין דא״ר שילא אמר רב טעה חוזר לראש משמע הכא דביו״ט לא סגיא דלא אכל פת דבר שצריך לברך אחריו בהמ״ז וקשה דבפ״ב דסוכה (כז.) קאמר גבי מתני׳ דקאמר אמר ר׳ אליעזר י״ד סעודות חייב לאכול בסוכה דטעמא דר״א תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה כן ורבנן דאמרי אין לדבר קצבה סברי כדירה מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל ועל כרחך היינו לא אכיל פת כלל דאי אכיל חייב לאכול בסוכה הלכך הא דקאמר הכא יו״ט דלא סגי דלא אכיל היינו דוקא בליל יו״ט הראשון של פסח וליל יו״ט ראשון של חג הסוכות והא דקאמר בפ״ב דביצה (טו:) ובפרק אלו דברים בפסחים (פסחים סח:) גבי יו״ט חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לביהמ״ד דברי ר׳ יהושע אפשר בבשרא ופרי דאין בהם בהמ״ז ומיהו קשה דמשמע יו״ט דומיא דר״ח ור״ח דוקא ביום דאלו בלילה אפי׳ בתפלה אין מחזירין אותו דאין מקדשין החדש בלילה הלכך נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביו״ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם והא דאמרי׳ בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל הכי קאמר רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יו״ט וא״ת הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה וי״ל משכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת גשמים ואינו חייב לאכול בסוכה אבל חוץ לסוכה חייב לאכול משום שמחת יו״ט ודוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה ואפי׳ יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן מחג המצות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הדר יתיב וקאמר [חזר אחר כך, ישב ואמר] הלכה זו: טעה ולא הזכיר בברכת המזון את הנוסח של יום טוב, אומר: ״ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון, ברוך מקדש ישראל והזמנים״. אמר ליה [לו]: מאן [מי] אמרה את ההלכה הזאת? ענה לו: רב.
Again Rav Giddel sat and said: One who erred and did not mention the formula for Festivals in Grace after Meals, says: “Blessed…Who gave Festivals to His people Israel for joy and for commemoration; Blessed…Who sanctifies Israel and the seasons.” Rav Huna said to him: Who said this halakha? He answered: Rav.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןרא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) הֲדַר יָתֵיב וְקָאָמַר: חטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חוֹדֶשׁ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן״. וְלָא יָדַעְנָא אִי אָמַר בָּהּ ״שִׂמְחָה״ אִי לָא אָמַר בָּהּ ״שִׂמְחָה״, אִי חָתֵים בָּהּ, אִי לָא חָתֵים בָּהּ, אִי דִּידֵיהּ אִי דְּרַבֵּיהּ.

Again Rav Giddel sat and said: If one erred and did not mention the New Moon, he says: “Blessed…Who gave the New Moon to His people Israel for commemoration. Rabbi Zeira, who related this incident, said: I do not know whether he mentioned joy in the formula or whether he did not mention joy, whether he concluded this formula with a blessing as he did in the parallel formulas for Shabbat and Festivals or if he did not conclude it with a blessing; and whether this halakha is his or whether it is his teacher Rav’s statement.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'תוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא ידענא – רבי זירא קאמר לה לא ידענא אי אמר רב גידל לזכרון ולשמחה אי לא אמר לשמחה ואי אמרה משמיה דרב אי לא אמרה.
אי חתים בה – מקדש ישראל וראשי חדשים אי לא חתים.
וכן בר״ח אומר שנתןא לעמו ישראל ראשי חדשים לזכרון בא״יב מקדש ישראל וראשי חדשים.
ובתפלה לעבודה. אבל בר״ח הוא [חוזר] בתפילה לעבודה דלא סגי בלא תפילה, אבל במזון אינו חוזר לרחם דהא סגי בלא אכילה. אבל בי״ט לא סגי, ואם התחיל בהטוב והמטיב (זמן) [חוזר] בי״ט. אבל בחנוכה ופורים אין מחזירין דתניאג כל יום שיש בו קרבן מוסף כגון ראש חדש וחולו של מועד טעה מחזירין אותו וכל יום שאין בו קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים טעה אין מחזירין אותו אם לא אמר מעין המאורע.
א. בכת״י שנתתה לעמך ישראל.
ב. כשיטת הירושלמי שהובא בראבי״ה סי׳ קלא ובאו״ז ח״א סי׳ ר וח״ב סי׳ תסא. ולפנינו ליתא. וראבי״ה שם כתב דלא חתמינן ואע״ג דבירושלמי איכא חתימה, כיון דמספקא לן בגמרא דידן.
ג. רבינו מביא הברייתא כפי שהיא בתוספתא פ״ג הי״ד שמדברת בתפלה. וכ״ה בירושלמי פ״ז ה״ד. ומינה יליף שגם בבהמ״ז אין מחזירין, אבל בגמ׳ שבת כד ע״א הובאה ברייתא שבימים שאין בהם מוסף אין כלל הזכרה בבהמ״ז ולא רק שאין מחזירין. ולענין אין מחזירין בבהמ״ז לכאו׳ א״צ להגיע לענין המוסף, דסגי במה שאי בעי לא אכיל, כדאמ׳ במכילתין מט ע״ב וכדהביא רבינו לעיל גבי ר״ח. ואולי חנוכה ופורים ס״ל לרבינו דבעי אכיל. כד׳ ראבי״ה סי׳ קלא. אלא דראבי״ה ס״ל שמחזירין ואילו רבינו ס״ל דאין מחזירין ומשום טעמא דמוסף.
{שמעתא דטעה ולא הזכיר של ר״ח בברכת המזון}
וממה שכתב הרי״ף ז״ל בהלכות, היכא דטעה ולא הזכיר של ראש חדש, אומר, ברוך אשר נתן – נראה מדבריו דלא פליגי רב הונא ורב נחמן בטועה בראש חדש.
ואנן לאו הכין אסתברא לן. אלא רב הונא ורב נחמן שוין הן בשבתות וימים טובים, ובראש חודש מפלג פליגי. דלרב הונא הדר ולרב נחמן לא הדר כלל כלל, לא שנא פתח בהטוב והמטיב ולא שנא לא פתח, ואף, ברוך אשר נתן, נמי לא צריך למימר. וכרב נחמן קי״ל, דהוא מסקנא דשמעתא, ועוד, דספק דדבריהם להקל.
ואף על גב דמסייעי׳ ומקשינן מדרבי שילא ומדרב הונא אדרב נחמן ומפרקי׳, במאי דשוו אהדדי הוא דמסייעי׳ ומקשינן ומפרקינן, דהיינו, שבתות וימים טובים, אבל בראשי חדשים בהדיא פליגי רב הונא ורב נחמן אהדדי.
וכן מצאתי בשאילתות רב אחאי גאון ז״ל בפרשה וישמע יתרו: ברם, צריך את למילף, טעה ולא הזכיר של שבת ושל יום טוב בברכה, חוזר לראש או לא. מי אמרינן, כיון דבריך ברכת מזון יצא ידי חובתו ואי הדר מברך הויא לה ברכה שאינה צריכה, או דילמא כיון דתקנוה רבנן ואסמכוה אדאורייתא, דכתיב, הטובה, כמאן דלא בריך דמי.
תא שמע: דיתיב ר׳ זירא אחוריה דרב גידל קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר, טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך אשר נתן. אמר ליה, מאן אמרה. רב. ואמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב: לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב, אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. אלמא, חוזר בין בתפלה בין בברכת המזון. והני מילי בשבת ויום טוב, דלא סגיא דלא אכיל, אבל ר״ח, דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, בתפלה, הדר, בברכת המזון, לא הדר. דאמר רב נחמן: טעה ולא הזכיר של ר״ח, בתפלה, חוזר, בברכת המזון, אינו חוזר.
אלו דברי הגאון רב אחאי ז״ל. כשתדקדק מדבריו תמצא שאין לנו ברכת אשר נתן כלל כלל בראש חדש, דלא כרב הונא ודלא כדברי הרב אלפסי ז״ל. וכן נראין הדברים.
[במאור דף לו. ד״ה וממה. לרי״ף סי׳ קפא (ברכות דף מט.)]
כתוב שם: ואנן לאו הכי מסתבר לן, אלא רב נחמן ורב הונא שוים הם בשבתות וימים טובים ובראש חדש מיפלג פליגי, דלרב הונא הדר, ולרב נחמן לא הדר כלל, לא שנא פתח בהטוב והמטיב לא שנא לא פתח. ואף ברוך אשר נתן לא שייך למימר כו׳.
אמר אברהם: [הקרחי הזה] מה ראה להחזיק במחלוקת ולשים מחלוקת בין האמוראים, [וכמה יש בינו לרב שלמון שמשים שלום בין התלמידים (ברכות דף לט:) וזה משים ביניהם מחלוקת שאינו], דרב נחמן אין מחזירין אותן אמר, וברוך [ש]⁠נתן אינו חזרה, שכל זמן שלא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך [ש]⁠נתן, ואין זו חזרה אלא תשלום ברכה, והיכא דפתח בהטוב והמטיב אי הדר ואמר ברוך שנתן הויא חזרה, ובר״ח אין מחזירין אותו כלל. ומדברי הגאון רב אחאי ז״ל [שאילתות פרשת יתרו] אין שום ראיה בעולם, דבחזרה קאמר אבל בהזכרה לא קאמר, דודאי צריך הזכרה, וברוך שנתן הזכרה היא, ואינו חזרה כל זמן שלא פתח בהטוב ומטיב. [וזה הקרחי מה שצריך הלכה למעשה לא דבר, כי אם הבליו ורוחותיו, כי מה שאמרו בשבתות וימים טובים היכא דפתח בהטוב והמטיב חוזר לראש לא שיחזור כל הברכה כולה אלא חוזר לראש הברכה שטעה בה, דדמיא הא מילתא למאי דאמרינן באידך פירקין [דף כט:] טעה ולא הזכיר של ר״ח בעבודה ונזכר בהודאה או בשים שלום חוזר לעבודה, ואפילו סיים שים שלום ורגיל לומר תחנונים אחר תפלתו גם זה חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש התפלה, והטוב והמטיב ודאי לא גרע מתחנונים אחר תפלתו1, וכן הלכה למעשה2.]
1. בראבי״ה (הלכות תענית סי׳ תתמו) חולק כיון שלפעמים עוקרים אותה, כגון בבית האבל.
2. עיין בהשגתו על הרמב״ם הל׳ ברכות פ״ב הי״ב, ובספר המאורות ברכות דף מט., וברשב״א ורשב״ץ שם.
{שמעתא דטעה ולא הזכיר של ר״ח בברכת המזון}
ועוד, וממה שכתב הרי״ף ז״ל בהלכות, היכא שטעה ולא הזכיר של ר״ח, אומר, ברוך אשר נתן, נראה מדבריו דלא פליגי רב הונא ורב נחמן בטועה בראש חודש.
אמר הכותב: וכן הוא באמת, שלא נמצא להם מחלוקת בזו. שאין לשון, אין מחזירין אותו, בכל מקום אלא שלא יחזור למה שאמר כבר, אבל להזכיר מכאן ולהבא מזכיר. ובשמעתין נמי, כי אמר רב נחמן דבשבת, דלא סגיא דלא אכיל, מחזירין אותו, הוצרך להעמידה בשפתח בהטוב והמטיב, שחוזר לראש. ליכא1 בכולה שמעתין מאן דפליג מידי בהזכרה, אלא בחזרה בלבד נאמרו הדברים. ואין צורך להשיב בזה, שאין מחזיקין במחלוקת חנם.
ומדברי רב אחאי משבחא לא למדנו כלום. אבל מדברי שאר כל הגאונים למדנו. וכן כתב רבינו הגאון, שיש ברכת, אשר נתן, בר״ח. ורבינו חננאל הסכים בה. ובסדור מר רב עמרם גאון נמצא גם בזו סעד לדברי הרב ז״ל. וכן בגדולות ובפסוקות.
1. נראה דצ״ל: וליכא
אי אמר בה שמחה וכו׳ – דר״ח לא שייך בה שמחה או שמא כיון דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם איתקש ר״ח ליום שמחה ועוד דשמחה כתיב ברגלים ומצינו ר״ח דאיקרו מועד אבל בשבת לא אשכחן דכתיב ביה שמחה אי חתים אי לא חתים. מילתא דתמיה היא היאך נסתפק בזה כיון שתקנו ברכה זו לאומרה בר״ח כמו בשבת ויום טוב למה לא יחתום בה כמו בשבת ויו״ט, ואפשר דהנך ב׳ ספקות הך בהך תליא דבשבת דקאמר לאות וברית הוי מטבע ארוך כיון שמזכיר בה אות וברית וחותם בה וכן בי״ט שמזכיר שמחה וזכרון, ונראה דאע״ג דתלמוד לא קא פשיט לה נראה שאין לשנותה משבת ויו״ט ויש לחתום בה אע״פ שהיא סמוכה לחברתה פותח בה בברוך כיון שהיא מדרבנן מידי דהוה אטוב והמטיב ועוד שאינה אלא אקראי בעלמא ולענין שמחה כיון דלא איפשטא נראה שאין לאומרה ומסתבר למימר דלא שייך שמחה בר״ח, ואי איקלעו יו״ט ושבת בהדי הדדי כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות וברית וימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון ברוך מקדש השבת והזמנים וכן שבת ור״ח:
ובראש חודש אומר ראשי חדשים לזכרון ולא ידענא אי חתים בה אי לא – ואית נמי דגרסי ולא ידענא אי אמר בה שמחה. ופירושו משום דכתיב וביום שמחתכם וכו׳ ובראשי חדשיכם אתקש ראש חדש להנך דהוו שמחה וכל הני בשם ומלכות נינהו. ואע״ג דאי מדכר להו בדוכתייהו ליכא ברכה כלל היינו משום שהיו נכללין עם הברכה שמזכירין בה. אבל היכא שמזכירן בפני עצמן צריכין ברוך ושם ומלכות. ואף על פי שלעולם הן סמוכות ולא היה להן לפתוח היינו כשהן סמוכות בקביעות שם שהאחרת שלפניה פוטרתה אבל בזו אין לומר כן לעולם דכשהוא מזכיר ברכה הקודמת לה אינו מזכיר על דעת ברכה זו כלל דבטעות הוא חתם כיון שלא הזכיר המאורע ובכי הא לא עשאוה כסמוכה: ואמרינן לא שנו אלא דלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש ואינו אומר ברוך שנתן. פירוש לראש הברכות כולן דהיינו הזן או נברך אם הן בזימון. וכן פירש הרמב״ם ז״ל ורבותינו הצרפתים ז״ל, והקשה הראב״ד ז״ל ומי גרע הטוב והמטיב מהיכא דרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ולא עקר דאמרינן לעיל דחוזר למקום שטעה. ויש מי שתירץ בתחנונים שאחר התפלה כתפלה אריכתא דמיא אבל כאן לא אדרבה קבלו חכמים להפסיק ביניהם באמן מפני שזו דאורייתא וזו דרבנן ועשאוה כברכה אחרת דפותחת כאלו הוא דבר אחר לגמרי. וא״ת אפילו [לא] אתחיל בהטוב והמטיב כל שסיים אותן של תורה. וי״ל דמ״מ בעינן שיסיח דעתו לברכה אחרת ויתחיל בה כעין מאי דאמרינן לעיל דבעינן עקר את רגליו ולגבי ברכת המזון התחלה בברכה אחרת חשיבא כעקירה וזה נכון דודאי חוזר לראש בכל מקום לגמרי משמע ולא לראש הברכה דההוא למקום שטעה מיקרי. וקיי״ל דבראש חודש כל שלא פתח בהטוב אומר ברוך שנתן אבל פתח בהטוב והמטיב אינו אומר כלום ואינו חוזר לראש כדאמר בסמוך טעה בר״ח בברכת המזון אין מחזירין אותו. ומ״מ דוקא אין מחזירין קאמר הא כל היכא דלא פתח אומר ברוך דמסתמא לא משוינן פלוגתא בין אמוראי. וכן פסקו הגאונים ז״ל שלא כדברי הר״ז הלוי ז״ל שכתב בשם רב אחאי גאון ז״ל. ומיהו מספקא לן אי חתים בה או לא ומספיקא חתים בה ואי לא חתם יצא. ואמרינן טעמא דבראש חדש אינו חוזר משום דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ואי מקלע ראש חדש בשבת כולל ואומר ברוך שנתן שבתות וראשי חדשים ואם טעה ולא הזכיר של ר״ח בשבת ופתח בהטוב והמטיב יש אומרים שחוזר כמו בטועה בשבת דמכל מקום יום זה נתחייב בכך, ויש אומרים דכיון דחיוב אכילה בהאי יומא הוא משום שבת ולא משום ראש חדש ובראש חדש הוא שטעה אינו חוזר. והא דאמר דבר״ח אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל לאו למימרא דלא אכיל כלל דהא אסור להתענות בראש חדש. ואי משום תענית חלום ההוא אפי׳ בשבת שרי אלא ה״ק אי בעי אכיל פת אי בעי לא אכיל פת אלא פירות שאין טעונין לאחריהם אפילו מעין ג׳ ופת הוא המחייב בברכת המזון אבל בשבת ויום טוב לא סגיא דלא אכיל פת. ויש אומרים דבימים טובים נמי לא אמרינן חוזר אלא בלילה הראשון של פסח ובלילה הראשון של חג דהנהו נינהו חובה למיכל בהו פת כדאמרינן הכתוב קבעו חובה וילפינן חמשה עשר מחמשה עשר מחג המצות אבל בשאר ימים ליכא חובה למיכל פת אלא הרי הם כראש חדש, ואיכא מ״ד דאנן ימים טובים קאמרינן סתמא ובודאי כי היכי דאיכא חיובא למיכל פת בשבת, ה״נ ביום טוב וחייבין נמי בלחם משנה כשבת ומאי דקאמרינן בלילה הראשון הכתוב קבעו חובה לאו לאפוקי שאר ימים אלא חובה מדין מצה קאמרינן ואלו אכל מצה עשירה יצא ידי שמחת יום טוב ולא יצא ידי חובת מצה וכן בלילה הראשון של חג חייב לאכול מדין סוכה ואם אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה שהוא אכילת עראי לא יצא ידי סוכה. ומיהו חולו של מועד דינו כראש חדש וכתב רבינו תם ז״ל דבשבת בסעודה שלישית אינו צריך פת הילכך אם טעה בה דינה כראש חדש. ויש חולקים ואומרים שאף היא צריכה פת.
רב פפא אמר לומר שצריכה שתי מלכיות לבר מדידה – חדא דבונה ירושלים משום דכיון דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים ואף על פי שמן הדין אינה צריכה מלכות בונה ירושלים. וכיון שהוזקקו להשלים מלכות לבונה ירושלים אף על פי שהיא סמוכה השלימו גם כן לברכת הארץ אף על פי שהיא סמוכה מפני שלא היו הכל מבינים שטעם של בונה ירושלים הוא מפני שהזכיר בה מלכות בית דוד. ומכל מקום בברכות עצמן לא רצו לתקן בהם מלכות כדי שלא להוציאם מכלל הברכות כולן הסמוכות שאין בהם מלכות. ועוד דאנן מלכות בהדי ברוך קאמרינן כי הטוב והמטיב דאמר ברוך וכו׳ וכל היכא דליכא ברוך אין אלו תשלומין של כלום. ומכל מקום כל עיקר לא הוזקקו חכמים לכך אלא מפני שמצאו מקום לגבות את חובם כלומר שיש ברכה שהיא פותחת בברוך והיא תוספת מדבריהם. ויש אומרים מכאן שאין אומרים והקם מלכותך בבונה ירושלים דאם כן מאי קאמרינן כיון דאמר מלכות דוד לאו אורח ארעא דלא לאדכורי מלכות שמים דהא אידכר ליה. ואינה ראיה דאין זה מלכות שמים אלא כשממליכו עליו ובברוך כמו שכתבנו. אבל מה דאמר והקם אין זה מלכות שמים. ואף על גב דמלכות דוד גופיה בהך לישנא גופיה מדכר ליה מכל מקום מלכות בית דוד הכי איתיה דהשתא ליתיה ובעינן למימר והקם וכל היכא דאידכר ליה כלל לאו אורח ארעא דלא לאדכורי מלכות שמים. ויש שהיו רוצים להוכיח שאין ראוי לומר מלכות כלל בשום ברכה הסמוכה ומפני כך דחקו להשלים אלו המלכיות בהטוב והמטיב ולא תקנום בעצמן. והוקשו להם כמה ברכות שמצינו שיש בהם מלכות והם סמוכות. באהבת עולם מלכנו. באמת ויציב ואמת ואמונה גם כן. באתה גבור מלך. בסלח מלכנו. בהודאה מלכנו. ומלכות דבאמצע ברכה מלכות מיקרי דהא בברכה ראשונה של שמונה עשרה ליכא מלכות כלל אלא באמצע מלך עוזר וכו׳. ויש אומרים דודאי חכמים לא הקפידו אלא על הברכות שאינן סמוכות שיהא שם מלכות ובלאו הכי אינה ברכה. וכאן אין אנו אומרים אלא שאחר שאין בברכות אלו מלכות בחיוב מפני סמיכתן ראו להשלים מלכות לכל אחת בהטוב והמטיב ואלו ודאי חובה. אבל מי שאומר באותן ברכות מלכנו או כיוצא בזה הוא רשות ואין מוחין בידו ולא הקפידו חכמים בכך:
טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות לעמו ישראל למנוחה לאות ולברית ברוך מקדש השבת:
וביום טוב אומר ימים טובים למנוחה ולזכרון ברוך מקדש וכו׳ – וכתב הראב״ד ז״ל וצריך לומר את חג פלוני הזה:
ובראש חודש אומר ראשי חדשים לזכרון ולא ידענא אי חתים בה אי לא – ואית נמי דגרסי ולא ידענא אי אמר בה שמחה. ופירושו משום דכתיב וביום שמחתכם וכו׳ ובראשי חדשיכם אתקש ראש חדש להנך דהוו שמחה. וכל הני בשם ומלכות נינהו. ואף על גב דאי מדכר להו בדוכתייהו ליכא ברכה כלל היינו משום שהיו נכללין עם הברכה שמזכירין בה. אבל היכא שמזכירן בפני עצמן צריכים ברוך ושם ומלכות. ואף על פי שלעולם הן סמוכות ולא היה להן לפתוח היינו כשהן סמוכות שם בקביעות שהאחרת שלפניה פוטרתה. אבל בזו אין לומר כן לעולם דכשהוא מזכיר ברכה הקודמת לה אינו מזכיר על דעת ברכה זו כלל דבטעות הוא חתם כיון שלא הזכיר המאורע ובכי הא לא עשאוה כסמוכה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הדר יתיב וקאמר [חזר שוב, ישב ואמר] הלכה זו: טעה ולא הזכיר של ראש חודש אומר ״ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון״ ועל כך מעיר ר׳ זירא, שסיפר סיפור זה: ולא ידענא [ואיני יודע, איני זוכר] אי [אם] אמר בה לשון ״שמחה״, אי [אם] לא אמר בה לשון ״שמחה״, וכן אי חתים [אם חתם] בה בתוספת זו בהזכרת שם ומלכות, אי [אם] לא חתים [חתם] בה, אי דידיה אי דרביה [אם שלו היא הלכה זו או של רבו, רב].
Again Rav Giddel sat and said: If one erred and did not mention the New Moon, he says: “Blessed…Who gave the New Moon to His people Israel for commemoration. Rabbi Zeira, who related this incident, said: I do not know whether he mentioned joy in the formula or whether he did not mention joy, whether he concluded this formula with a blessing as he did in the parallel formulas for Shabbat and Festivals or if he did not conclude it with a blessing; and whether this halakha is his or whether it is his teacher Rav’s statement.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'תוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144