ציון א.
עיין בירור הלכה לסוכה מב, א ציון ט.
מצות תפילה מדאורייתא או מדרבנן
ציון ב.
משנה. וחייבין בתפלה.
גמרא. דרחמי נינהו; מהו דתימא - הואיל וכתיב בה ״ערב ובקר וצהרים״ כמצות עשה שהזמן גרמא דמי? קא משמע לן.
ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה׳ על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
(רמב״ם תפלה א, ב)
ונשים ועבדים, אף על פי שפטורים מקריאת שמע - חייבים בתפלה מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, וקטנים שהגיעו לחינוך - חייבים לחנכם.
(שו״ע אורח חיים קו, ב)
רש״י כותב שאין גורסים שהגמרא שואלת ״פשיטא״, לפי שאין מצות תפילה מדאורייתא, והתוספות מסבירים בכוונת רש״י שכיון שזו מצוה דרבנן - לא היה מקום לפטור נשים אף על פי שהזמן גרמא, ומכל מקום אף הם מסכימים שאין מצוה דאורייתא להתפלל.
לעומתם כותב הרי״ף (דף יא, ב) שהתפילה היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, ולכן נשים חייבות. רבינו יונה מבאר שאף על פי שיש לתפילה זמן קבוע - בכל זאת אינה מצוה שהזמן גרמא, לפי שאמרו ״הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו״, ועוד שהנשים חייבות בתפילה מפני שהיא רחמים, וכן כותב הרא״ש (סי׳ יב).
הרמב״ם בהלכה שלפנינו כותב שנשים חייבות בתפילה שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, ובספר המצוות (מצות עשה ה) מונה אותה במנין המצוות על פי הדרשה בספרי: ״לעבדו בכל לבבכם - זו תפילה״.
הרמב״ן בהשגותיו לספר המצוות חולק וכותב שמצות התפילה היא מדרבנן, ועל דרשת הספרי הוא כותב שזו אסמכתא בעלמא, ועוד שהמכוון שם הוא על תפילה בעת צרה דוקא, שהיא מצוה מדאורייתא, אולם בכל יום אין מצוה להתפלל אלא מדרבנן. בענין זה יש לעיין במה שכותב המגן אברהם (סק״ב) שמביא את דעת הרמב״ן שתפילה מדרבנן ומוסיף בשם הסמ״ק שיש מצוה להתפלל בעת צרה, ולא ברור מדוע אינו כותב זאת בשם הרמב״ן עצמו. אבל אפשר שדעת הרמב״ן אינה חד משמעית, שהרי כותב שני הסברים על דרשת הספרי, ולכן מביא המגן אברהם את דעת הסמ״ק שהיא כנראה מוחלטת שיש חיוב להתפלל בעת צרה.
בעל ספר החינוך (מצוה רלג) מונה את התפילה כמצות עשה מדאורייתא וכותב שזו מצוה שאין הזמן גרמא. הוא מסכם שלפי הרמב״ם יש להתפלל בכל יום, והעובר ואינו מתפלל הרי הוא מבטל מצות עשה, ולפי הרמב״ן הדברים האמורים על מי שצר לו ולא קרא אל ה׳ להושיעו, שהוא מבטל את המצוה ועונשו גדול בהיותו כמסיר את השגחת ה׳ מעליו.
בגמרא לא התבאר האם חייבות בכל התפילות וכיון שלא נאמר אחרת וכרכו את חיוב הנשים יחד עם חיובם של הקטנים - ממילא מסתבר לומר שאף הן חייבות בכל התפילות.
אולם המגן אברהם (סק״ב) כותב שלפי דעת הרמב״ם שיש מצוה מדאורייתא להתפלל - הרי זו מצוה שאין הזמן גרמא שלא קבעו לה זמן, ודי שיתפלל פעם אחת ביום, לכן נהגו הנשים שאין מתפללות בתמידות, משום שאומרות מיד בבוקר איזו בקשה, ומדאורייתא די בזה.
על חידושו של המגן אברהם יש להעיר ממה שכותב רבינו יונה (דף יא, ב בדפי הרי״ף) שאין זו מצוה שהזמן גרמא מפני שאמרו ״הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו״. מדבריו משמע שהחיוב מדאורייתא אינו מצומצם יותר כי אם גדול יותר, אלא שבאו חכמים ותיקנו שיקיים את החיוב שבכל היום בשלש תפילות, שחרית מנחה וערבית, וכך כותב גם בעל שלחן הטהור (על השו״ע) שנשים חייבות בתפילה מדאורייתא, וצריכות להתפלל את כל התפילות.
אולם לדעת הסוברים שמצות התפילה מדרבנן, הרי זה פשוט שנשים חייבות בתפילות כאנשים, שכך היתה התקנה שיתפללו תפילות של שמונה עשרה בשחרית ובמנחה ובערבית, ועל התקנה הזו אמרו שנשים חייבות. כך כותב המשנה ברורה (סק״ד) בדעת הרמב״ן הסובר שעיקר מצות תפילה היא מדברי סופרים, וכן כותב בעל ערוך השלחן (סעיף ז) בדעת רש״י אשר סובר שתפילה מדרבנן ואין לדון בה כמצוה שהזמן גרמא.
עם זאת לגבי תפילת ערבית שהיא רשות הסכימו שהנשים פטורות, כי אף על פי שכבר קבלוה עליהם כל ישראל לחובה - מכל מקום הנשים לא קבלוה עליהן ורובן אינן מתפללות.
רבי עקיבא איגר (בהגהותיו לשו״ע) מביא בשם שו״ת בשמים ראש שהנשים פטורות כיון שאינן משתתפות בתרומה לקרבנות ציבור שמקריבים ממחצית השקל, ומביא גם בשם הצל״ח שפוטרן מפני שזו מצוה שהזמן גרמא.
דברי הצל״ח הם בפרק רביעי לקמן
(דף כו, א), והוא מסביר על פי רבינו יונה (דף יח, א בדפי הרי״ף) שבתפילת המוספים אין רחמים, ולכן חזר הדין שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אולם נראה שבעל בשמים ראש אשר מנמק את הפטור מטעם אחר סובר שגם בתפילת המוספים יש רחמים, שזה טבעה של תפילה ותכונתה שבאה לעורר רחמים.
אכן, המשנה ברורה (סק״ד) לאחר שמביא את דעת הצל״ח שפוטר את הנשים מביא את דעת בעל מגן גבורים שהנשים חייבות, ויש להבין שלדעתו שני הטעמים אינם מספיקים לפטור. זאת משום שגם בתפילת המוספים יש רחמים, ובאשר לנימוק השני צריך לומר שגם אם אין הנשים משתתפות בתרומה לקרבן של המוספים - עדיין אין זה אומר שאינן שייכות בקרבן אשר קרב כקרבן צבור בשם כל ישראל, והנשים בכלל.
הצל״ח על פי דרכו שהנשים פטורות מתפילת המוספים דן בשאלה האם יכולות להתפלל כשרוצות, ותולה זאת תחילה בשאלה האם הנשים רשאיות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, שכידוע יש בזה מחלוקת בפוסקים. עם זאת הוא מוסיף שאף לדעת הרמב״ם והשלחן ערוך שאין לנשים לברך על המצוות שנפטרו מהן, הרי זה משום שאינן יכולות לומר ״וציונו״ על מה שלא נצטוו, אולם בתפילה אין מניעה שיתפללו, שהרי אין בה נוסח של ברכה המעיד על ציווין.
גם בעל שו״ת יביע אומר (ח״ב סי׳ ו, אות ז) דן בשאלה זו וכותב שיש שסוברים, ככלל, שאין מברכים ברכה בדבר שאין מחוייבים בו, בלי קשר לנוסח שאומרים ״וציונו״. לכן הוא כותב שראוי לנשים שיבואו לבית הכנסת לשמוע את התפילה מפי הש״ץ ולא יתפללו לבדן, אך גם לדעתו יכולות להתפלל לכתחילה את תפילת המוסף בימים נוראים כשברור שיש בתפילה רחמים.
ציון ד. [ה]. ז.
משנה. וחייבין... ובברכת המזון.
גמרא. פשיטא! מהו דתימא, הואיל וכתיב ״בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע״ - כמצות עשה שהזמן גרמא דמי? קא משמע לן... אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה? לאפוקי רבים ידי חובתן; אי אמרת דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, ואי אמרת דרבנן - הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. מאי? תא שמע, באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן - אתי דרבנן ומפיק דאורייתא?! ולטעמיך, קטן בר חיובא הוא?! אלא הכא במאי עסקינן? כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן.
נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חייבין מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן...
ובן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן, אבל אמרו חכמים: תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.
במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן? בזמן שאכלו ולא שבעו, שהן חייבים לברך מדברי סופרים, ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה מידי חובתן, אבל אם אכל ושבע, שהוא חייב בברכת המזון מן התורה, בין אשה בין קטן או עבד - אין מוציאין אותן, שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו.
השגת הראב״ד. אין הדברים כתקנן ואין מסכימין להלכה, דקיימא לן אכילה כזית וכביצה דאורייתא היא, שהרי מוציאין אחרים שאכלו כדי שבען, ולא נאמרו הדברים הללו אלא לרב עוירא דאמר כזית דגן מדקדוק שדקדקו ישראל על עצמן עד כזית וכביצה הוא, וברייתא דקתני בן מברך לאביו וכן אשה ועבד - במקרין אותו ועונה אחריהם מה שהן אומרים, ואיתא בירושלמי.(רמב״ם ברכות ה, א, טו-טז)
נשים חייבות בברכת המזון, וספק הוא אם הן חייבות מדאורייתא ומוציאות את האנשים או אם אינן חייבות אלא מדרבנן ואינן מוציאות אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן.
(שו״ע אורח חיים קפו, א)
בגמרא יש ספק בדבר, ומפרש רש״י שכיון שמברכים על הארץ והנשים לא השתתפו בחלוקתה - אפשר שחיובן לברך הוא רק מדרבנן. התוספות חולקים על רש״י ומפרשים את הספק שכיון שאינן בברית ובתורה - אפשר שאינן חייבות, שהרי אמרו שכל מי שלא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא ידי חובתו.
המאירי מביא את הספק כפירוש רש״י, אך כותב שהספק הוכרע על פי מה שמובא לקמן
(מט, א) שרב לא אמר ברית, תורה ומלכות לפי שאינן בנשים, מכאן שסובר שחיובן מדאורייתא, וזה הבסיס לקביעת הנוסח לכולם.
כמסקנה זו מובא בירושלמי (הלכה ג) שהנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא, וכן מובא באוצר הגאונים (חלק התשובות סי׳ קכג) בשם רבינו החסיד, אלא שלדעתו ראוי שמעיקר הדין לא תוציא את בעלה ידי חובה, שהוא צריך לכלול ברית ותורה והיא אינה שייכת בהם. נמצא שלדעתו יש שיטה חדשה שצריך לומר ברית ותורה מדאורייתא, אולם זה דוקא אצל מי ששייך בהם, ואילו האשה תדלג עליהם כשתברך, שלא תהיה הברכה לבטלה, ועוד עיין בבירור הלכה לקמן דף מט, א ציון א-ב.
הרי״ף (דף יב, א) כותב בסתמא שנשים חייבות בברכת המזון שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, ומשמע לכאורה שסובר שחיובן מדאורייתא. אולם בעל המאור כותב שהרי״ף לא פירש את דעתו על הבעיה שבגמרא, ואכן הרמב״ן משיג עליו שמפשטות דבריו של הרי״ף משמע שסובר שחייבות מדאורייתא. אמנם נראה שלדעת בעל המאור אי אפשר להוכיח דבר מלשון הרי״ף, שמה שכותב שזו מצוה שאין הזמן גרמא הרי זה נחוץ גם אם חיובן מדרבנן, שכן אינן חייבות במצות עשה שהזמן גרמא גם במצוות דרבנן, כמבואר בתוספות (ד״ה בתפלה).
הרשב״א, הריטב״א והנמוקי יוסף סוברים שחיובן מדאורייתא, אבל רבינו יונה כותב שחיובן מדרבנן. הסוברים שהחיוב הוא מדאורייתא מביאים סיוע לשיטתם ממה שמצינו בסוגיה שכך היא דעתו של רבא, המוכיח זאת מהברייתא הקובעת שאשה מוציאה את בעלה. לעומת זאת נראה שהסוברים שהחיוב מדרבנן מכריעים כך על פי תשובתו של רבינא שנראית הכרחית מפני שהקטן בודאי אינו חייב בברכה מדאורייתא, וממילא הוא הדין באשה.
הרא״ש (סי׳ יג) מביא את כל המשא ומתן שבגמרא ומסיים שהספק נותר במקומו, ולכן מספק אינן מוציאות ידי חובה את המחוייב מדאורייתא.
הרמב״ם כותב בהלכה אם הספק שישנו את הנשים חייבות בברכת המזון מהתורה או מדרבנן, ולכן אינן מוציאות את הגדולים ידי חובה, אלא כשאכלו בשיעור המחייב רק מדרבנן.
לכאורה גם הראב״ד מסכים לשיטת הרמב״ם, אך חולק עליו בענין השיעורים וסובר שלהלכה מחוייבים בברכת המזון מדאורייתא כבר על אכילה בשיעור של כזית, ולכן אין אשה מוציאה את בעלה אפילו כשאכל כזית, אולם בהשגותיו על הרי״ף נוטה הראב״ד לומר שהאשה חייבת בברכת המזון מדאורייתא, וכן מביא הטור בשמו.
השלחן ערוך פוסק כדעה שיש ספק בדבר, וממילא אינן מוציאות אלא את מי שחיובו מדרבנן.
המשנה ברורה כותב בביאור הלכה שכיון שיש הרבה מפרשים שסוברים שחיובה מדאורייתא - על כן יש לנהוג כמו שכותב בספר שער אפרים (סי׳ א) שכאשר יש לה ספק אם בירכה - תחזור ותברך, כדין ספק דאורייתא.
ציון ח.
עיין בירור הלכה לקמן מה, א ציון ט. ודף מח, א ציון ו.
ציון ט.
עיין בירור הלכה לקמן כב, א ציון א. ד.
ציון י.כ.
משנה. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה.
גמרא. אמר רבינא: זאת אומרת הרהור כדבור דמי, דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי - למה מהרהר? אלא מאי, הרהור כדיבור דמי? יוציא בשפתיו! כדאשכחן בסיני. ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי, דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי - יוציא בשפתיו! אלא מאי, הרהור לאו כדיבור דמי? למה מהרהר?! אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל.
כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר, ואם לא השמיע לאזנו - יצא, בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו.
(רמב״ם ברכות א, ז - לא צוין בעין משפט)
צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו - יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו.
אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו - יצא. הגה. ואף לכתחילה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו - משום אונס יהרהר בלבו, ובלבד שלא יהא המקום מטונף לגמרי, דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת.
(שו״ע אורח חיים סב, ג-ד)
התוספות (ד״ה ורב חסדא), הרא״ש (סי׳ יד) ורבינו יונה (דף יב, א בדפי הרי״ף) פוסקים כרב חסדא שהרהור אינו כדיבור וההוכחה היא ממה שמצינו בגמרא שרבי אלעזר ורב אדא בר אהבה עוסקים בתירוץ שיטתו.
לעומתם פוסקים הריא״ז (פ״ב הלכה ג, א, מובא בשלטי הגבורים דף ח, ב בדפי הרי״ף) והסמ״ג (עשין כז) שהרהור כדיבור. בעל המכתם ובעל ההשלמה כותבים שהרהור כדיבור דוקא אצל בעל קרי, אבל אדם טהור יקרא בפיו ולא יהרהר, ואם הרהר - צריך לחזור. נראה שההסבר לדבריהם הוא שרק בעל קרי שאסור לו להוציא את המילים בפיו יוצא בהרהור כשעושה את כל מה שיכול, מה שאין כן באדם טהור שכיון שיכול לומר את המילים אינו יוצא עד שיעשה את מה שיכול.
בדומה להם כותב הרא״ש בפירוש דברי רבינא שאף על פי שהרהור כדיבור - בכל זאת צריך לכתחילה להשמיע את הדברים באזניו, והוא מה שאמר רבי יהודה לעיל
(טו, א) שיצא בדיעבד ולכתחילה צריך שישמיע לאזניו, ורק בבעל קרי העמידוהו על הדין מדאורייתא.
לגבי שיטת הרמב״ם, עיין בבירור הלכה לעיל דף טו, א ציון ד ודף טו, ב ציון ב, שם נדונה שיטתו בעיקר סביב השאלה אם יש חילוק בין קריאת שמע לבין שאר דברים, שדוקא בקריאת שמע יש הקפדה שיוציא את המילים בשפתיו, הגם שיוצא גם כשלא השמיע לאזנו, בעוד שבשאר הדברים יוצא ידי חובה גם כשבירך בליבו. מאידך גיסא אין לרמב״ם הוראה מיוחדת לבעל קרי, שהרי כותב בהלכות קריאת שמע
(ד, ח) שבטלה תקנת עזרא וכבר נהגו כל ישראל לקרוא בתורה ולקרוא קריאת שמע גם כשהם בעלי קרי, ועיין לקמן בבירור הלכה לקמן דף כב, א ציון א. ד.
הטור והשלחן ערוך מדגישים את הצורך להוציא את המילים בשפתיו, מכאן שפוסקים שהרהור לאו כדיבור. עם זאת הם כותבים שכאשר יש חולי או אונס וקורא בליבו - יצא, והרמ״א מוסיף שיעשה כן לכתחילה כשהוא במקום שאינו נקי. הפוסקים האחרונים נחלקו בביאור הדברים. הפרי מגדים, בעל ברכי יוסף ובעל יד אהרן מפרשים שמעיקר הדין נפסקה הלכה שהרהור כדיבור ורק החמירו שלכתחילה יוציא את המילים בשפתיו, וכשאי אפשר יוצא בהרהור לגמרי ואינו צריך לחזור ולברך כשהסתלק האונס. אולם הפרי חדש, בעל אליה רבה, רבי עקיבא איגר ובעל ערוך השלחן (סעיף ז) נוטים לבאר שההלכה היא שהרהור לאו כדיבור, וכל מה שאמרו שיהרהר בשעת האונס הרי זה בלית ברירה, וכשמסתלק האונס צריך לחזור ולקרוא ולברך.
אכן, ניתן לכאורה להסביר את פסיקת ההלכה שהיא כמו שכותבים בעל המכתם ובעל ההשלמה שהדין של הרהור כדיבור אינו קבוע ומשתנה לפי האדם, שאם הוא טהור צריך להוציא את המילים בשפתיו, וכשאינו יכול די לו בהרהור, וכאמור, הכלל הוא שכל אחד צריך לעשות את כל מה שיש באפשרותו. אמנם בעל ההשלמה ובעל המכתם כותבים כך לגבי בעל קרי הנדון בסוגייתנו, אולם אפשר שהוא הדין לכל מי שהוא אנוס מכל סיבה שהיא.
ב. הרהור כדיבור במקום של ברכה לבטלה.
הצל״ח דן במי שספק לו אם בירך ברכה מסויימת, אם רשאי להחמיר על עצמו ולהרהר את הברכה בליבו, שהרי ממה נפשך, אם הרהור לאו כדיבור - הרי אינו מועיל כלום כשחוזר ומהרהר, ואם הרהור כדיבור - הרי יש לחשוש מפני ברכה לבטלה.
הוא מסיק שראוי שיחזור ויהרהר, כיון שהוצאת שם שמים לבטלה אסורה על פי הפסוק ״לא תשא שם ה׳ ״ וגו׳ אשר כתוב לגבי איסור שבועת שוא, ובדיני שבועות למדנו בפירוש במסכת שבועות
(דף כו, ב) בשם שמואל שאם גמר בליבו צריך שיוציא בשפתיו. הרי מבואר שהרהור לאו כדיבור, וכך פוסק הרמב״ם בהלכות שבועות
(ב, י) ובהלכות נדרים
(ב, ב), ומסביר הצל״ח שאין פסיקה זו סותרת את מה שפוסק הרמב״ם בסוגייתנו שהרהור כדיבור, הואיל וגזירת הכתוב היא בדיני שבועות שצריך לבטא בשפתים. לפיכך אין לחוש שיחזור על הברכה בהרהור, כי האיסור של הוצאת שם שמים לבטלה אינו אלא בביטוי שפתים כמו בדיני שבועות.
אמנם התוספות במסכת שבועות (שם ד״ה צריך) מפרשים שההלכה בשבועות אינה נלמדת מגזירת הכתוב אלא מפשט הכתוב, ומסתבר שכך הם כותבים לפי הפוסקים את ההלכה שהרהור לאו כדיבור גם בסוגייתנו, ולפיהם מובן מאליו שאין לחזור ולברך בהרהור מפני שבלאו הכי לא יועיל כלום בהרהור שאינו כדיבור.
ג. הרהור במקומות המטונפים.
לעיל בפרק שני (דף ח, ב בדפי הרי״ף) כותב רבינו יונה שמי שאינו יכול לבטא בשפתים ברכות ותפילה, כגון שידיו אינן נקיות או שעומד במקום שאינו נקי - יש לו להרהר על הברכה או על התפילה שהתחייב בה, ואף על פי שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה - ה׳ יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה. שיטתו מבוארת על פי מה שפוסק שהרהור לאו כדיבור, אולם הבית יוסף (סי׳ פה) מקשה איך הוא מתיר להרהר, הלא סוגיה ערוכה היא לקמן
(כד, ב) ובמסכת שבת
(דף מ, ב) שאסור אפילו להרהר בדברי תורה במבואות המטונפות. לכן הוא מתרץ שרבינו יונה מתכוון בדבריו למקומות שאינם מטונפים לגמרי, שאין בהם איסור של הרהור.
באותו ענין מביא המגן אברהם (סי׳ סב סק״ב) את מה שכותב השל״ה שמה שכותב רבינו יונה שיהרהר במקומות המטונפים כוונתו שרק יחשוב בליבו שמחוייב לברך, ויצטער על כך שאינו יכול לברך. המגן אברהם כותב את הדברים על ההלכה שלפנינו בקשר למה שכותב הרמ״א שכאשר אינו יכול לקרוא קריאת שמע בפיו יקרא על ידי הרהור, ונראה שסובר שהרהור לאו כדיבור, וכיון שבלאו הכי אינו יוצא ידי חובה בהרהור - ממילא אפשר לפרש שהכוונה להרהור כזה כמו שכותב השל״ה, ומובן גם שכאשר מגיע למקום נקי צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע, שהרי לא יצא ידי חובה.
מאידך גיסא, אם מסבירים בשיטת ההלכה שיוצאים ידי חובה בקריאה שעל ידי הרהור, לפחות כשיש אונס, ממילא צריך לומר שמדובר כשמהרהר בליבו את כל הפרשה של קריאת שמע, ובעל כרחנו מדובר כשנמצא במקומות שאינם מטונפים לגמרי, שאין בהם איסור של הרהור, וכמו שכותב הבית יוסף.