×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אהָנֵי תַּמְרֵי דְּכַדָּא לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שַׁרְיָין.
These dates stored in a jar are permitted after remaining there for twelve months of the year. Since worms have no bones, they cannot last twelve months. Consequently, any worms found in the dates must have hatched after they were picked and are therefore permitted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה חולין ג:ה} מתני׳ אחוזת הדם1 והמעושנת2 ושאכלה הרדופני ושאכלה צואת תרנוגלין3 וששתת4 מים הרעים כשרה אכלה סם המות או שנשכה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום5 סכנת נפשות:
{בבלי חולין נח ע״ב} גמ׳ אמר שמואל הלעיטה חלתית טרפה מאי טעמא6 משום דמנקיב למעיה מותיב רב שיזבי אחוזת הדם7 [והמעושנת והמצוננת]⁠8 או שהלעיטה חלתית9 או שאכלה10 הרדופני או תיוקע11 או שאכלה סם המות או ששתת מים הרעים כשרה [הכישה]⁠12 נחש או שנשכה כלב שוטה מותרת משום טרפה ואסורה משום13 סכנת נפשות. קשיא חלתית אחלתית קשיא סם המות אסם המות חלתית אחלתית לא קשיא בעלין כשרה ודאמר שמואל14 טרפה בקרטין15 דמנקבי16 למעיה [וסם] המות אסם המות [נמי]⁠17 לא קשיא מתניתין דקתני אסורה מפני18 סכנת נפשות בשאכלה19 סם המות דאדם ובריתא דקתני20 כשרה בסם21 המות דבהמה:
1. הדם: וכן גג, גח, גל, גקלח, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. כ״י פריס, דפוסים: ״דם״.
2. והמעושנת: חסר ב-גקלח. דפוסים: והמעושנת והמצוננת כברא״ש, וכמשנה שבבלי. כתב הרמב״ם בפיהמ״ש שמצוננת הוא לשון הברייתא.
3. תרנוגלין: וכן כ״י פריס. גח: ״תרנגלין״, כברמב״ם פיהמ״ש. גקלח, דפוסים: ״תרנגולין״.
4. וששתת: גח: ״ששתת״. רמב״ם פיהמ״ש: ״או ששתת״.
5. משום: גח: ״מפני״.
6. מאי טעמא: חסר בכ״י פריס.
7. הדם: כ״י פריס, דפוסים: ״דם״. ראה משנה.
8. והמעושנת והמצוננת: גג, גח, גקלח, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״ומעושנת ומצוננת״.
9. בכ״י א: נוסף: ״או שאכלה חלתית״.
10. או שהלעיטה, או שאכלה: כ״י פריס: ״ושהלעיטה, ושאכלה״, כבה״ג.
11. או תיוקע: וכן גח. כ״י פריס: ״או תייקע״. ערוך: ״תייקא״. דפוסים: או תיעה. בה״ג: ״ותיאה״. ר״י נרבונא: ״תיעא״. חסר ב-גג, גקלח.
12. הכישה: גג, גח, גקלח, כ״י פריס, דפוסים, וכן בה״ג. כ״י א: ״השיכה״.
13. משום: גח, גקלח: ״מפני״. ראה בסוף המשנה.
14. בעלין כשרה ודאמר שמואל: וכן ב-גח, גקלח. כ״י פריס: ״מתני׳ דקתני כשיר׳ בעלין והא דשמואל דאמ׳⁠ ⁠״.
15. בקרטין: דפוסים: בדקרטין.
16. דמנקבי: כ״י פריס: ״דמנקבין״.
17. וסם, נמי: גח, גקלח, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״סם״ (אחר נקודה המסמנת סוף משפט).
18. מפני: וכן גח, גקלח. כ״י פריס, דפוסים: משום כבמשנה.
19. בשאכלה: דפוסים: כשאכלה.
20. דקתני: כ״י פריס: ״דא׳⁠ ⁠״.
21. בסם: כ״י פריס: ״בשאכלה סם״.
הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריא – כלומר הני תמרי שהתליעו בכד שמשימין אותן. בתר תריסר ירחי שתא שתלשו אותן מן הקרקע שריין דאמרינן הני תולעין עכשיו התליעו ומקום רביתא [דידהו] (הן) מן הפירות עצמן הן ולא עלו עמם מן הקרקע שהן שעלו עמו מן הקרקע כבר מתים בתוך י״ב חדש והני תולעין דהשתא לא השריצו על הארץ:
1הני תמרי דכדא – שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש.
לבתר תריסר ירחי שתא שריין – דאי במחובר התליע לא הוי חיי עד השתא.
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״שמע מינה״ שמופיע במהדורתנו בסוף דף נ״ח.
הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שרי – רבינו שמואל גריס דכרים פירוש שהתליעו כמו ענבי דכרום ושדה שלקתה בעמרים בפרק המקבל (ב״מ דף קו: ע״ש) ובנזיר בריש גמרא פרק שלשה מינים (נזיר לד:) לאתויי ענבים דכרום ובאמצע הפרק זה (דף לח:) והא שייר ענבים דכרום שהרי אין דרך פירות להניח בכד ועוד דהוה ליה למימר שהתליעו ור״ת מפרש שדרך להניח כל דבר בכד כדאיתא בפ׳ חזקת הבתים (ב״ב דף נה.) הני שערי דכדא משתעבדי לכרגא ובהמפקיד (ב״מ דף מ.) הוה עובדא ופקע כדא ובפ׳ הזהב (שם דף נט.) במשלם שערי מכדא נקיט ואתי תיגרא.
וש״מ מדרב הונא הני תמרי דכדא. שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש. לבתר תריסר ירחי שתא שרו. דאי במחובר התליעו לא הות חיה עד השתא.
ואם תשאל, הא ניחא אם ימצאם חיים, דמותרין הן, אלא אם ימצאם מתים אמאי מותרין, דילמא התליעו באיביה ומתו יום או יומים קודם שהשלימו השנים עשר חדש וליתסרן, דהא עדיין יש להן לחות של איסור.
וקבלנו תירוץ קושיא זו, כיון שמצינו בתלמוד ירושלמי של שבת בפרק ראשון בפסיקת המשנה של אין פולין ואין קורין לאור הנר, ואמרינן כל שאין לו עצם אינו חי אלא ששה חדשים, ובתלמוד בבלי גריס אינו מתקיים, ש״מ דאינו מתקיים ואינו חי תרתי מילי נינהו, ולא פליגי אהדדי, דלעולם אינו חי אלא ששה חדשים, אבל לחותו מתקיים עד שנים עשר חדש אבל לא יותר, ומשום הכי לאחר שנים עשר חדש מותרין, משום דכעפרא בעלמ׳ הוא.
וקשיא לי להאי תירוצא דקאמר בגמ׳ לית דודבא בת שתא, ופירושו משום שאין בו עצם, נמצא שלשון אינו מתקיים, אינו חי רוצה לומ׳, כי היכי דלית בקא בת יומא, שפירושו אינו חי, ש״מ דפליגי שתי הגמרות ולא סמכינן על הירושלמי דמיקל טפי, דשרי לאחר ששה חדשים תמרי דכדא. וקושיא קמייתא במקומה עומדת עד יבוא מורה צדק.
הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שרו. פי׳ אבל תוך שנים עשר חודש אסורין בשהתליעו ודאיא, אבל לחוש אין לנו, שאם באנו לחוש, לאחר שנים עשר חודשב נמי יהו אסורין שמא התליעו ופרשו וחזרו, וכי הא דגרסינן במס׳ תרומות ירושלמיג יכול אפלו יצאו וחזרו, ת״ל כלד, ולקמן בגמ׳ה בפורשת על גב תמרה מהו דלאו היינו רביתייהו, אלא משום דאחזוקי איסורא לא מחזקינןו. מ״מ במינין שההתלעה מצויה בהן היאך לא נחוש, והרי אמרו נמי ניחוש נמי דילמא פרישו לדופנא דבירא כדלקמןז, אלמא דבר המצוי מחזקינןח. וכן דעת ר׳ משה הספרדי ז״לט.
ובתוספותי אמרו דמינין המתליעין במחובר אלא שהתולעת קטנה עומדת בחור קטן כמותה, כגון המינין שקורין פשיטכ, מותרין הן, שלא אסר שמואל אלא תולעת המהלכת בתוך הפרי במחובר. והם הביאו ראיהל מלשון פי׳ רש״י ז״ל שכתבמ קישות שהתליעה באביה אסורה, דכיון דמהלכת בתוך הקישות והקישות מחוברת בארץ, שורץ על הארץ קרינן ביהנ. ואיני יודע להיתר זה עיקרס, שהתולעת הנברא בארץ בחורו הקטן אע״פ שלא הלך כלל שורץ על הארץ הוא, ולשמואל כל שמחובר לקרקע כקרקע הוא. ויש בעלי נפש שאין אוכלין פולים ועדשים ואפי׳ לבתר תריסר ירחי שתא, מפני שמיד שהחום של אור שולט בהם פורשין ואחר כך נמוחין ואסורין ומילתא שכיחא טובא, וחיישינן, כדאמרינן לקמןע לא לישתי איניש שכרא בצבתא באורתא, אלמא כל כי האי גונא דשכיח חיישינן. ויש מקילין בה, ורואה אני דבריהם, שאם נמוחין הן בטילין בששיםפ, ואם בעינן זורק אותם.
א. ראה רש״י ד״ה הני: ׳הני תמרי דכדא, שהתליעו׳. וראה חידושי הרשב״א: ׳נראה מדברי רש״י ז״ל שאין חוששין להן מספק אלא בשהתליעו ודאי שכן פי׳ רש״י ז״ל הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר ואם בתלוש לבתר תריסר ירחי שתא שריין דאלמא משמע דוקא בשידוע שהתליעו קאמר שמואל הא מן הספק אין חוששין להן׳. וכ״ה בר״ן (יט, א).
ב. תיבה זו ליתא בנדפס וכי״ל.
ג. פ״ח ה״א.
ד. לפנינו בירושלמי שם: ׳ת״ל טמאים הם׳ [וראה תרגום המיוחס ליונתן דברים יד, יט], אמנם בתו״כ (שמיני פרק יב ה״ג): ׳אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ, להביא את שפרשו לארץ וחזרו׳. וכ״ה ברמב״ם הל׳ מאכ״א פ״ב הי״ד ובספר המצוות ל״ת קעה. ורבינו השיג עליו שם שורש ט: ׳לא רבו אותם מפסוק (שמיני יא מב) לכל השרץ השורץ על הארץ כמו שכתב אלא מן הכתוב השני (שם מג) (ולא תטמאו) [אל תשקצו] את נפשותיכם בכל השרץ השורץ שלא מיעט בו על הארץ׳.
ה. סז, ב.
ו. בחידושי הרשב״א: ׳וכן אין לחוש שמא פירשו וחזרו לחורן, שאין הדבר מצוי לעולם שיחזור לחורו אחר שיצא, ולדבר שאינו מצוי אין חוששין לו׳. ועיי״ש ובתוה״א שם פד, ב.
ז. סז, א.
ח. בחידושי הרשב״א: ׳ומיהו נראה שאין הלשון מתיישב בזה יפה דהוה ליה למימר הני פירי דהתליעו לבתר תריסר ירחי שתא שריין דמאי שנא תמרי דנקט ולא נקט פירי סתמא, ועוד דאמר סתמא הני תמרי דכדא, אלא משמע דמשו״ה נקט תמרי לפי שהתליעה מצויה בהן ולומר דכיון שהדבר מצוי אע״פ שהוא מיעוט למיעוט המצוי חששו וכענין שחששו לסירכות שבריאה׳. וכ״ה בר״ן שם.
ט. הל׳ מאכלות אסורות פ״ב הט״ו. וכן הביאו הרשב״א בחידושיו. וכן הסיק שם, בתוה״ב הקצר בית ג ש״ג (פג, א) ובתשובותיו ח״א סי׳ קיג שפירות שדרכן להתליע אסור לאוכלן בלא בדיקה. וכ״כ הרא״ש סי׳ נג, וכן נפסק בשו״ע יו״ד סי׳ פד ס״ח.
י. להלן סז, ב ד״ה דיקא.
כ. כי״פ: פשיש.
ל. עי׳ ש״ך סי׳ פד ס״ק יט, ונקה״כ שם (לאחר ד״ה ט״ז ס״ק יז) ופר״ח שם ס״ק יח שכתבו שאין מרש״י ראיה, עיי״ש.
מ. שם ד״ה באביה.
נ. וכ״כ הרא״ש סי׳ סח והגהות מיימוניות על הרמב״ם הל׳ מאכ״א פ״ב הט״ו אות ד, שכן הורה הר״ם. וראה ב״י סי׳ פד.
ס. וכ״כ הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב ב״ב ש״ג (עמ׳ 167), המאירי והר״ן. וכ״כ מגיד משנה בדעת הרמב״ם הל׳ מאכ״א פ״ב הי״ד. וראה הגהות מיימוניות פ״ב הט״ו שכן הורה רבינו יחיאל. מדברי רבינו נראה דהא פשיטא ליה שעל הארץ אע״פ שלא הלך שורץ על הארץ הוא, ואף רש״י מודה לזה, שאל״כ מה הקשה על רש״י. וכן לשון הר״ן: ׳והרי הוא כתולעת הגדל על גבי קרקע וההוא ודאי אפילו לא הלך שרץ השורץ על הארץ קרינא ביה׳. אכן, מלשון רש״י עצמו נראה שאף בשורץ על הקרקע צריך שיהא מהלך דווקא, ראה רש״י לעיל ע״א ד״ה אסורה: ׳עד דנפיק מיניה ומהלך על גבי קרקע׳. וכ״מ מרש״י להלן סז, ב ד״ה באביה: ׳דכיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הוי כמהלכת על גבי קרקע׳. וצ״ע.
ע. סז, א.
פ. בתוה״ב הקצר שם ביאר: ׳ואע״פ שאמרו בריה לא בטלה, לא אמרו אלא בבריה שלמה, אבל מחויה ואפילו חתוכה בטלה כמו שיתבאר בבית התערובת, ולפיכך כל שיש בו שתי ספקות אפילו באיסור תורה הולכין להקל׳. וראה ב״י שם וט״ז ס״ק יב.
תוס׳ בד״ה הני תמרי כו׳ לאתויי ענבים דברום ובאמצע כו׳ כ״ה בס״א:
בא״ד והא שייר ענבי דברום כו׳. נ״ב בגמ׳ שלנו לא נאמר אלא והא שייר בין הביניים אלא שהתוס׳ גורסין נמי והא שייר ענבי דברום דבתחילת הפ׳ אומר מחרצנים לאתויי ענבי דברום עד לאתוי בין הביניים וא״כ ממילא מתרוייהו פריך וק״ל:
כי הני תמרי דכדא [אותם תמרים המונחות בכד], לבתר תריסר ירחי שתא [לאחר שנים עשר חודשי שנה ששהו שם] שריין [מותרות], שהואיל ואין לתולעים עצם — אינן מתקיימות שנים עשר חודש, ובוודאי התליעו לאחר שכבר נתלשו מן הקרקע, ותולעים שנוצרו בפרי לאחר שנתלש מן הקרקע אינן אסורות.
These dates stored in a jar are permitted after remaining there for twelve months of the year. Since worms have no bones, they cannot last twelve months. Consequently, any worms found in the dates must have hatched after they were picked and are therefore permitted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רַב לֵית בָּקָא בַּר יוֹמָא וְלֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא.

Rav says: There is no one-day-old mosquito, since all mosquitoes die before they have lived a day. And there is no one-year-old fly.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בקא מושקרון:
דידבא מושקא:
ערך בק
בקא(חולין נח:) אימרא בקתא לבקא לית בקא בר יומא (שבת עז:) מאי טעמא תורא אריכא גנובתיה משום דדייר באגמא ובעי לכרכושי בקי (סוכה כו) חולין משום בקי פירש י״א פשפש בלשון ערבי בק ונמצאות במטות ובמחצלאו׳ ששוכבין בהן בני אדם ובספינות וככל מקומות. וי״מ זבובים קטנים:
ערך דדב
דדבב(ברכות מד.) רבי אבהו אכיל עד דהוה יתיב דודבא אפותיה ושריק. (גיטין פו:) מאי קרצית אמר אביי דדבתא דביני כיפי. (חולין נח:) אמר רב ליתי בקא בת יומא וליתי דדבא בת שתא פי׳ זבוב כדאמרינן בתחילת ערך ד׳. תרגום ישרוק ה׳ לזבוב. פי׳ דדבא אפותיה היה יוצא השמנונית על מצחו וכשיושב הזבוב על מצחו לאכול היה מחליק ומפל מרוב השמנינית. פי׳ דדבתא דביני כיפי זבובים שבין עומרים פוסלת אם שותה ממי חטאת מפני שמוצצת ואינה מקיאה ולא הוו כמים שאובים:
א. [אין מיק.]
ב. [פליג.]
בקא – מין זבוב צינצ״א והיא נושכת כצרעה.
דידבא – זבוב.
אמר רב: לית בקא בר יומא [אין יתוש בן יום], שאינו חי יותר מכך. ולית דידבא בת שתא [ואין זבוב בן שנה].
Rav says: There is no one-day-old mosquito, since all mosquitoes die before they have lived a day. And there is no one-year-old fly.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי שַׁב שְׁנֵי אימרא בָּקְתָּא מִבָּקָא דְּאָמְרָה לֵיהּ חֲזִיתֵיהּ לְבַר מָחוֹזָא דִּסְחָא בְּמַיָּא וּסְלֵיק וְאִיכְּרֵךְ בִּסְדִינִין ואותיבת עֲלֵיהּ וּמְצֵת מִינֵּיהּ וְלָא הוֹדַעְתְּ לִי א״לאֲמַר לֵיהּ וְלִיטַעְמָיךְ הָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי שִׁיתִּין מָנֵי פַּרְזְלָא תְּלוּ לֵיהּ לְבָקָא בְּקוּרְנָסֵיהּ מִי אִיכָּא אִיהוּ גּוּפֵיהּ כַּמָּה הָוֵי אֶלָּא בְּמָנֵי דִּידְהוּ הָכָא נָמֵי בִּשְׁנֵי דִּידְהוּ.

Rav Pappa said to Abaye: But isn’t there the adage that people say that the female mosquito revolted against the male mosquito seven years, since she said to him: I saw a townsman swimming in the water, and he came out and wrapped himself in sheets, and you sat on him and sucked blood from him, and you did not inform me? Apparently, some boneless creatures can survive at least seven years. Abaye said to him: And according to your reasoning, what about that adage that people say: Six thousand iron dinars hang in a mosquito’s mallet, i.e., its bite is powerful? Is there really such a thing? How much does the mosquito itself weigh? Rather, the saying must be referring to hundreds of their own dinars, i.e., the mosquitoes’ coins. Here, too, the adage is referring to their own years, not human years.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אימראי – כעסא:
ומצית מינה – כלומר מצית מיניה דמה ושבעת נפשך:
שיתין מאני ליטרין בקורנסיה – לשון קורנס:
אלא במאני דידהו – כלומר בליטרין שלהן זהו משהו:
אימרא – לשון (איוב לט) כעת במרום תמריא. נתנכרה לו ומרדה עליו אינשלביי״ר.
לבר מחוזא – על שם שהיו בני מחוזא מעונגים ושמנים נאמר משל זה עליהם.
ומצת מיניה – דמא. מצצת דמו.
מני – משקל ששים מני.
בקורנסיה – מרטי״ל. כלומר הוי זהיר בו שנשיכתו כבדה.
במני דידהו – במשקל שלהן של בקי שהוא קל.
בשני דידהו – רגעים הן.
אמרי אנשי שב שני אימרא בקתא מבקא כו׳. גם אם לישנא דאינשי הוא אינו דומה דלחוכא וטלולא נאמר אבל הוא משל על אשה רעה מסייעתו להרע לאחרים ולפעמים הוא עושה רעה לאחרים ולא הודיע לה עד אח״כ וחרה לה על אישה שלא הודיעה כדי שתהיה גם היא עושה כמו כן כמו בקתא זו שחרה לה על הבקא שלא הודיע אותה שאפשר למצוץ דם דרך הסדין וק״ל:
ס׳ מאני דפרזלא תלוי ליה לבקא כו׳. גם זה למשל נאמר על בעל לשון הרע שהוא חושב שלא עשה כלום בדיבורו ל״ה אבל נשיכתו כבידה כנשיכת בקא זו כדאמרינן בערכין שהיא שקולה נגד ג׳ עבירות ע״ז וג״ע וש״ד דהתם כתיב גדולה והכא כתיב מדברת גדולות ודו״ק:
אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי [והרי אומרים אנשים], כפתגם עממי: שב שני אימרא בקתא מבקא [שבע שנים מרדה היתושה ביתוש], ומדוע? דאמרה ליה [שאמרה לו]: חזיתיה לבר [ראיתי את בן העיר] מחוזא דסחא במיא [ששחה במים], וסליק ואיכרך [ועלה והתעטף] בסדינין, ואותיבת עליה ומצת מיניה [וישבת עליו ומצצת דם ממנו], ולא הודעת לי [ולא הודעת לי], הרי שיצורים שאין בהם עצם מתקיימים לפחות שבע שנים! אמר ליה [לו] אביי: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], הא דאמרי אינשי [מה שאומרים אנשים] כפתגם עממי: שיתין מני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסיה [משקל ששים מטבעות מנה, מאה דינרים, ברזל תלויים לו ליתוש בקורנסו], כלומר, באבר שהוא עוקץ בו, לומר שעקיצתו קשה, מי איכא [האם ישנו, שייך דבר כזה]? והרי איהו גופיה כמה הוי [הוא עצמו כמה הוא] שוקל? אלא צריכים לומר שבמני דידהו [במנים שלהם] של היתושים מדובר, הכא נמי [כך גם כן] כשהוזכרו שבע שנים — בשני דידהו [בשנים שלהם] מדובר, וממילא אין להקשות מכך.
Rav Pappa said to Abaye: But isn’t there the adage that people say that the female mosquito revolted against the male mosquito seven years, since she said to him: I saw a townsman swimming in the water, and he came out and wrapped himself in sheets, and you sat on him and sucked blood from him, and you did not inform me? Apparently, some boneless creatures can survive at least seven years. Abaye said to him: And according to your reasoning, what about that adage that people say: Six thousand iron dinars hang in a mosquito’s mallet, i.e., its bite is powerful? Is there really such a thing? How much does the mosquito itself weigh? Rather, the saying must be referring to hundreds of their own dinars, i.e., the mosquitoes’ coins. Here, too, the adage is referring to their own years, not human years.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תְּנַן הָתָם בבְּהֵמָה בַּעֲלַת ה׳חָמֵשׁ רַגְלַיִם אוֹ שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ ה״זהֲרֵי זֶה מוּם אָמַר רַב הוּנָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָסֵר וְיָתֵר בַּיָּד אֲבָל גחָסֵר וְיָתֵר בָּרֶגֶל טְרֵפָה נָמֵי הָוְיָא מַאי טַעְמָא כׇּל יָתֵר כְּנָטוּל דָּמֵי.

§ We learned in a mishna elsewhere (Bekhorot 40a): With regard to an animal with five legs, or one that has only three, this is a blemish, and the animal may not be brought as an offering. Rav Huna said: They taught this halakha only in a case where the animal was missing or had an additional foreleg. But if it was missing or had an additional hind leg, it is also a tereifa. What is the reason? It is that any extra limb is considered like a removed limb. An animal whose foreleg was removed is kosher, but if its hind leg was removed it is a tereifa; the same applies if it had an extra leg.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1 אבל ברגל טרפה. כלומר ניטל ירך וחלל שלה טרפה לענין בכור איתמר ולענין קדשים ליקרב:
1. נראה דצ״ל או שאין לה אלא שלש ה״ז מום לענין בכור איתמר ולענין קדשים ליקרב: אבל ברגל טרפה כלומר ניטל [ירך] וחלל שלה טרפה.
תנן התם – בבכורות לענין מומים.
לא שנו – דקתני הרי זה מום לגבוה הא להדיוט שרי.
אלא שחסר ויתר ביד – שחסור זה דבעלת שלש או יתור זה דבעלת ה׳ ביד שאין לה אלא יד אחד או שיש לה ג׳ ידים.
כנטול דמי – יתר אחד כחסר אחד והויא כבעלת רגל אחד וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה.
סימן רסד
תנן התם בעלת ה׳ רגלים או שאין לה אלא ג׳ הרי זו בעלת מום, ואמר רב הונא לא שנו אלא שחיסר ויתר ביד, הם הראשונים, אבל חיסר ויתר ברגל, הם האחרונים, טרפה הוי דכל יתר כנטול דמי, אובכל אחד יש לומר הוא היתר והוי כנטול והרי הוא חסר רגל.
בונראה לי דאי איכא לאותו היתר היכרא, כגון שהאחד עומד במקומו והשני שלא במקומו, גדאע״ג דכנטול דמי אותו היתר, כשירה דלאו חסר הוא. וכן אם אין מגיע האחד [לארץ] לא הוי רגל דלא מהלך עליה אלא הוי כמין תלתול בשר וכשירה. ואם למטה מן הארכובה הנמכרת עם הראש יוצאים שני רגלים ומגיעים שניהם לארץ ומהלכת עליהם, אע״ג דכנטול דמי כשרה דלא מטרפה בהכי אפילו ניטלה, ואם למעלה מן הארכובה יוצאין ומהלכת על שניהם כנטול דמי וטריפה, ואם אין מגיע לארץ הוי כתלתול בשר ולא רגל ולא מיטרפא.
א. שיטה חדשה בביאור כל יתר כנטול דמי. רש״י (נח ע״ב) פירש דיתר אחד כחסר אחד [כלומר כחסר אחד מהעיקרים כנגדו] והרמב״ן פירש כאילו ניטל היתר בידי אדם ומקומו עמו ומטריף משום נקב [והעיר באבן שלמה דגם רבינו כתב לעיל סי׳ יט ביתר במעיים דה״ז כנקוב וכן להלן בד״ה ותרתי] ואילו רבינו מפרש יתר כנטול, היתר לבד, אך כשאין היכר מי היתר חשובים שניהם יתרים כיון דבכל אחד יש לומר שהוא היתר ע״כ חשובים כנטולים שניהם והרי הוא חסר רגל וטריפה. אך בשניכר מי היתר כגון שהאחד עומד במקומו והשני שלא במקומו דאע״ג דכנטול דמי אותו היתר כשירה דלאו חסר הוא. [פירוש דברי רבינו העתקתי משו״ת אבנ״ז סי׳ סז]. ועי׳ בלבו״ש סי׳ נה אות כא שפירש דברי רבינו וז״ל: דע״י דמצינו למימר בכל חד דהיא היתר נמשך מזה דהוי כניטלו שניהם וכו׳ דכל יתר שאין בו סימן איזהו היתר יש על שניהם שם יתר משום דחיות והנהגה הראוי לאותו אבר נחלק לב׳ ושוב לא יוכל הב״ח להתנהג על ידיהם. משא״כ היכא דיש באחד מהם שינוי לגריעותא עד שניכר שהוא לבדו היתר אז לא נטל שום חיות והנהגה מאבר העיקרי ולא הפחיתו.
ב. עד סוף הדיבור הובא בראבי״ה עמ׳ קיט [וההשלמה משם] ובאו״ז סי׳ תלג ובמרדכי ר׳ תרלו (ומהמרדכי בתורת חטאת כלל פו סעיף ד) ובאו״ה סוף כלל נ ובהגש״ד סס״י פו (׳והילך לשון הראב״ן שכ׳ בה׳ טרפות שלו׳) ובשם או״ז בל״ו שערים למהרא״י. ומהמרדכי בב״י וברמ״א סי׳ נה סעיף ד.
ג. בראבי״ה גרס: כשירה דלאו תורת רגל עליה וכן אם וכו׳. וכ״ג או״ז ומרדכי שמקורם בראבי״ה. ואילו בהגש״ד ובתורת האשם לתו״ח כלל פו אות ד שכנ׳ העתיקו מספר ראב״ן הגירסא כבספרנו. [ובהגש״ד ד׳ לובלין של הרנ״ש הובא נוסח ראבי״ה כ׳נוסח אחר׳]. באו״ה סוף כלל נ כתוב על כל שלשת הדינים [שלא במקומו, לא מגיע לארץ, למטה מארכובה]: קי״ל בכל הני שדלדול בשר בעלמא הוא. וכ״ה בשם או״ז בל״ו שערים שער כ״ט. ועי׳ תשו׳ אבנ״ז יו״ד סי׳ סז אות ב שכתב שנפק״מ בין הנוסחאות, לנוסח ספרנו היתר שאינו במקומו כנטול דמי אלא שבעניננו שאין נקב מטריף כשרה, אבל במקום שנקב מטריף טרפה, ואילו לגירסת ראבי״ה אף היתר אינו כנטול ולכן גם במקום שנקב מטריף כשרה. ועי״ש שהוכיח שלהלכה נקטינן כנוסח המרדכי וכמו שהובא ברמ״א. והר״ב אבן שלמה כתב דאפשר דאין חילוק בין הנוסחאות וגם לנוסח ספרנו ס״ל רבינו לשני הטעמים ׳וכתב לרוחא דמילתא דאפילו הוי היאי יתר כנטול ג״כ כשר דלאו חסר הוא והוסיף דבלא״ה כשר דהוי רק כתלתול בשר. וכדעת רבינו להכשיר רגל שלא במקומה כ״ד רבינו יהודה ממגנצא במרדכי שם. והך דבאינו מגיע לארץ אינו מטריף, נמצא גם בס׳ אלדד הדני פרסבורג תרנ״א עמ׳ כא.
תנן התם. בבכורות, לענין מומין. לא שנו. דקתני הרי זה מום לגבוה, אבל להדיוט שרי. אלא שחסר ויתר ביד. שאפילו היה נטול לגמרי לא מיפסלא שמוטת יד. אבל ברגל, טרפה. ואסורה אף להדיוט, דהויא כשמוטת ירך בבהמה.
אבל חסרא ויתר ברגל טרפה מאי טעמא כל יתר כנטול דמי. פי׳ נראה ליב דכנטול ממקום שהוא יתר קאמרג, ולא כנטולד כל אותו האבר קאמרה, לפיכך בהמה שנמצאת יתירתו רגל למטה מן הארכובה וממקום צומת הגידין, כשרה כאלו נחתכה שם באותו מקוםז. ומדאמרינן כנטול דמי ולא אמרינן כחסר דמי, ש״מ כנטול בידי אדם קאמר, לפיכך בהמה שנמצאו בה שני טחולין סמוכין בסומכייהוח, רואין אותן כאלו נטלו ונקבו באותו מקום, וכן שני כבדין שנמצאו מחוברין בכזית שהוא במקום מרה או במקום שהיא חיהט, רואין אותו כאלו ניטל מאותו מקום וטרפה, וכגון דא צריכה רבהי. ורש״י ז״ל כתבכ כנטול דמי, הותיר אחת כחסר אחתל והוי כבעל רגל אחת וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמהמ. ואין לשונו בכאן מכוון אצלי, דלאו כחסר קאמרינןנ אלא כנטול קאמרינןס, וחסרה בירך, כגון שאין לה בוקא דאטמא ויש לה רגל כשרה היא, ולפיע מה שכתבתי למעלהפ. ועוד ראיתי בהלכות גדולותצ כי משתכחן תרתי טחלי שפיר דמי, וצ״ע.
א. בכי״ל: ׳וחיסר ויתר׳.
ב. תיבה זו ליתא בכי״ל ושטמ״ק.
ג. כדעת רבינו כ״כ הרשב״א (ראה שיטתו להלן) והר״ן. וראה רוקח סי׳ תה, הגהת שערי דורא סי׳ פט אות ב, ביאור הגר״א יו״ד שם ס״ק טו, בית אפרים יו״ד סי׳ כ. ועי׳ בה״ג הל׳ טריפות (קל, ב) וראב״ן סי׳ יט. וראה עוד אשכול (רצ״ב אויערבך) ח״ג סי׳ טז, שיש להחמיר מספק כשני הפירושים, ואפשר ששניהם אמת. וראה גידולי הקדש סי׳ נה ס״ק ז בבירור דעות הראשונים. [וראה רא״ש סוכה פ״ג סי׳ טו בשם הירושלמי (שם ה״ו) שחזזית חשוב כחסר, וראה הגהות מסגרת זהב על המשנה שם, שכוונתו שכל יתר כחסר, וראיה משם לדעת רבינו דכמאן דחסר במקומו, עיי״ש].
ד. כי״ל: ׳כניטל׳.
ה. תיבה זו ליתא בכי״ל ובנדפס. בתוהב״א (בית ב ש״ג מ, ב) הביא הרשב״א שלש שיטות בדבר וביארן: ׳פרש״י כל יתר אחת כחסר אחת והוה כבעלת רגל אחת וטרפה דהוה כשמוטת ירך בבהמה. ולפי פירושו אם נמצאו לה שני טחולין ואפילו דבוקין בעביין כשרה שהרי אתה רואה אותן כאלו נטלו שניהם, וניטל הטחול כשרה, ואם נמצאו לה ב׳ כבדין ואפי׳ דבוקין שלא במקום מרה ושלא במקום חיותה טרפה, שהרי רואין אותן כנטולין וניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כזית טריפה. אבל הרמב״ן ז״ל כתב דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן כלומר שרואין אותו היתר כאלו ניטל ממקומו [נ״ל צ״ל הוא ומקומו וכן הוא באשיר״י להרמב״ן. ט״ז סי׳ נה ס״ק ד. וכן הוא בר״ן] על ידי אדם, וכל שאלו ניטל טריפה יתר נמי טריפה וכל שאלו ניטל ע״י אדם כשירה ה״נ כשירה, ולפיכך ב׳ טחולין הדבוקין בסומכייהו טרפה שהרי רואין אותן כאלו ניטלו וניקבו במקום חבורן, וב׳ כבדין הדבוקין בכזית שבמקום מרה וכזית שבמקום חיותה טרפה, הא לאו הכי כשרה, וכן אם היא יתרת רגל למטה מצומת הגידין כשרה. אלו דברי הרב ז״ל. ולי נראה שלא אמרו כל יתר כנטול עם מה שמחובר לו קאמר, אלא כנטול הוא בלבד ממקומו, וכל יתר שאלו אתה נוטלו לבדו ממקומו טרפה אף זה טרפה, הא לאו הכי כשרה, ולפיכך ב׳ טחולין לעולם כשרה שאפי׳ דבוקין בעביין ואתה נוטל האחד עדיין נשאר השני שלם, כלומר שעדיין יש במה שנשאר יתר מעובי דינר זהב, וכן ב׳ כבדין באיזה מקום שיהיו מחוברים שאין חסרון פוסל בו, כל זמן שנשאר בו כזית במקום מרה ובמקום חיותא כשרה וכו׳. וראה עוד בביאור שיטות אלו, בים של שלמה סי׳ יח, וט״ז שם. וראה יש״ש שם שלהלכה יש להחמיר ככל השיטות.
ו. כי״פ: יתירה.
ז. בר״ן על הרי״ף (יט, ב): ׳ולפיכך כשהיא מחוברת במקום בוקא דאטמא רואין כאילו ניטל הוא ובוקא דאטמא של חברו וכן כשהיא סמוכה במקום צומת הגידין רואין כאילו ניטלו צומת הגידין של שניהם אבל רגל יתר המחובר למטה מבוקא דאטמא ומצומת הגידין כשרה׳.
ח. ראה לעיל נה, ב.
ט. ראה לעיל מו, א.
י. לשון רבינו נראה שנסתפק בדבר. אבל הראשונים שהביאו שיטת רבינו לא הזכירו בדעתו ספק. ועי׳ שטמ״ק הערה 167 בביאור דברי רבינו.
כ. ד״ה כנטול.
ל. וכדעת רש״י נקטו ראב״ן חולין סי׳ רסד, רמב״ם הל׳ שחיטה פ״ו ה״כ (ראה ב״י יו״ד סי׳ נה ס״ה שפירש כן בדבריו. וראה רמב״ם הל׳ תפילין וס״ת פ״ז הט״ז ואבנ״ז יו״ד סי׳ נג אות י, סי׳ סז וסי׳ שעא אות ה שהוכיח כן מדבריו שם), אור זרוע הל׳ טריפות סי׳ תלג, ספר המכריע סי׳ יב ומרדכי סי׳ תרלו (עי׳ דמשק אליעזר כאן סי׳ מו אות כג) ועוד. וכ״כ המאירי והרא״ש סי׳ נד שפירוש רש״י עיקר, וכ״פ בשו״ע סי׳ נה ס״ד. וראה ראבי״ה סי׳ אלף ופט, רוקח סי׳ שצה, שבלי הלקט הל׳ טריפות סי׳ ט. ועי׳ פר״ח יו״ד סי׳ מא ס״ק יח ופרי תואר שם ס״ק יא שהביאו ראיות לדעת רש״י וכתבו שהיא עיקר.
מ. בחידושי הרא״ה כתב בדעת רש״י שדווקא ביתור במקום שאם ניטל כנגדו טריפה, אבל יתר ברגל למטה מן הארכובה כשרה. [וכן מפורש בראב״ן ואו״ז שם]. ובפירוש רבינו בדעת רש״י נחלקו האחרונים, שהט״ז שם נקט שיתרה בכל מקום אמרינן כאילו חסר מעיקר חיבורו, אבל בבית מאיר שם חלק עליו, עיי״ש. ועי׳ פרי מגדים יורה דעה שפתי דעת סימן נה ס״ק ח.
נ. כי״ל ובנדפס ליתא תיבה זו.
ס. ראה ר״ן טז, ב.
ע. בהוצ׳ מערבא הגיהו: וכפי. ואולי צ״ל: לפי.
פ. ראה לעיל נו, א ד״ה וסדר משנה.
צ. הל׳ טריפות ד״ו קל, א; הוצ׳ רע״ה (ירושלים) ח״ג עמ׳ 168.
הא דאמרינן: לא שנו אלא ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי מאי טעמא כל יתר כנטול דמי. בדבר שאין דרכו בכך קאמר, כגון רגליה או מעים בבהמה וכיוצא בזה, אבל בדבר שדרכו בכך לאו, כדאמרינן בסמוך בההיא גובתא דנפקא מבי כסי להובלילא וסבר רב אשי למיטרפא, ואמר ליה רב הונה מר בר רב בריה דרב אויא הני עיזי ברייתא הכי אית להו. והיינו דאמרינן לעיל (חולין מז.) בפירקין לית הילכתא כרבא ביתרת, ואמרינן התם טעמא משום דכל הני עיזי ברייתא הכי אית להו.
והא דאמרינן: כל יתר כנטול דמי. פירש רבינו שלמה ז״ל יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת וטריפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה, ואפשר דלפי פירושו של רש״י ז״ל אם נמצאו שני טחולין ואפילו סמוכין זה לזה בסומכייהו כשירה. שהרי רואין אותן כאלו נטלו שניהן ונטל הטחול כשירה. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז״ל כי משתכחן תרין טחלי שפיר דמי. ואם נמצאו שני כבדין אסורה, שהרי כנטלה כל הכבד. אבל הרמב״ם ז״ל כתב (פ״ו מהל׳ שחיטה ה״כ) דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן, כלומר שרואין אותו היתר כאלו נטל ממקומו בידי אדם, וכל שאלו נטל טריפה יתר נמי טריפה וכל שאילו נטל בידי אדם ממקומו כשרה הכא נמי כשרה, ולפיכך כתב דשני טחולין הסמוכין בסומכייהו טריפה, שהרי רואין אותן כאלו נטלו ונקבו במקום חבורן, וכן שני כבדין הנמצאין מחוברין בכזית שהיא במקום מרה או במקום שהיא חיה טריפה, הא לאו הכי כשירה, וכן אם יתרה רגל למטה מצומת הגידין כשירה, וצ״ע.
בהמה שהיתה חסרת רגל או יתרת רגל לענין בכור הרי זה מום אף ברגליה הראשונים אבל לענין טרפות רגליה הראשונים אין בהם שום טרפות אפי׳ נשמט ראש עצם שלישי שלו ממקום תחיבתה בגוף ויש מי שחושש בזו מחשש הריאה ואין דבריו נראין כלל שהרי אף בשבירת צלעות אין חוששין לריאה כלל:
א תנן התם [שנינו שם] במסכת בכורות: בהמה בעלת חמש רגלים, או שאין לה אלא שלשהרי זה מום בבהמה, שאינה ראויה להקרבה. אמר רב הונא: לא שנו דבר זה אלא שחסר ויתר ביד, שחסרה אחת מרגליה הקדמיות, או שיש לה רגל קדמית יתרה. אבל חסר ויתר ברגל, ברגלים האחוריות — טרפה נמי הויא [הוא גם כן]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל שהוא יתר, הרי כנטול דמי [הוא נחשב], ולכן בהמה זו שיש לה רגל יתירה, רואים אותה כאילו נשמטה ירכה, שהיא טריפה. אבל כיון שאם נשמטה אחת מרגליה הקדמיות — כשרה היא, הוא הדין אם היתה לה רגל קדמית יתירה או חסרה.
§ We learned in a mishna elsewhere (Bekhorot 40a): With regard to an animal with five legs, or one that has only three, this is a blemish, and the animal may not be brought as an offering. Rav Huna said: They taught this halakha only in a case where the animal was missing or had an additional foreleg. But if it was missing or had an additional hind leg, it is also a tereifa. What is the reason? It is that any extra limb is considered like a removed limb. An animal whose foreleg was removed is kosher, but if its hind leg was removed it is a tereifa; the same applies if it had an extra leg.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָהִיא חֵיוְתָא דַּהֲוָה לַהּ תַּרְתֵּי סַנְיָא דֵּיבֵי אַיְיתוּהָ לְרָבִינָא דוְטַרְפַהּ מִדְּרַב הוּנָא הוְאִי שָׁפְכָן לַהֲדָדֵי כְּשֵׁרָה.

The Gemara recounts the case of a certain animal that had two ceca. They brought it to Ravina, and he deemed it a tereifa based on the statement of Rav Huna that an extra limb is like a missing limb. Since an animal missing a cecum is a tereifa, an animal with an extra cecum is likewise a tereifa. The Gemara adds: But if they empty into each other, such that food can move freely between them, the animal is kosher, because they are considered one organ.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי שפכי להדדי כשרה – כלומר דאינו אלא אחת:
סניא דיבי – בודי״ל קרשטנ״י קורין לו.
ותרתי סניי דיבי המונחין זה אצל זה יוצאין ממקום אחד וכלין אל מקום אחר הוי יתיר וכנטול דמי והוי כנקב למעלה ונקב למטה וטרפהא. אבל אם זה למעלה מזה שנשפך אחד לחבירו כשירה.
א. הר״ב אבן שלמה פירש למעלה בתחילת היתר ולמטה היינו בסוף היתר. וזה דחוק. ואולי כונת רבינו לשיטתו לעיל שגם היתר וגם העיקרי כנטולים דמיין, א״כ יש כאן שני נקבים זה מעל זה.
סניא דיבי. בודיל קרישטיינגא קורין אותו. ופי׳ אחר, תרגם רפש וטיט, סין וטין, ודבי לשו׳ זב.
מסופר, ההיא חיותא דהוה לה תרתי סניא דיבי [בהמה אחת היו לה שני מעי עיור], אייתוה [הביאו אותה] לרבינא, וטרפה [והטריפה] מתוך דברי רב הונא, שכל היתר כנטול נחשב, וכאילו ניטל חלק מן המעיים, שדבר זה עושה טריפה. ומוסיפים: ואי שפכן להדדי [ואם הם שופכים זה לזה], כלומר, המזון עובר מזה לזה — הריהי כשרה, שאבר אחד הוא.
The Gemara recounts the case of a certain animal that had two ceca. They brought it to Ravina, and he deemed it a tereifa based on the statement of Rav Huna that an extra limb is like a missing limb. Since an animal missing a cecum is a tereifa, an animal with an extra cecum is likewise a tereifa. The Gemara adds: But if they empty into each other, such that food can move freely between them, the animal is kosher, because they are considered one organ.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הָהִיא גּוּבְתָּא דַּהֲוָה נָפְקָא מִבֵּי כָסֵי לְהוּבְלִילָא סָבַר רַב אָשֵׁי לְמִיטְרְפַהּ א״לאֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא מָר בַּר חִיָּיא לְרַב אָשֵׁי כֹּל הָנֵי חֵיוֵי בָּרָיָיתָא הָכִי אִית לְהוּ.

The Gemara recounts the case of a certain tube that exited from the reticulum into the omasum. Rav Ashi thought to deem the animal a tereifa. Rav Huna Mar bar Ḥiyya said to Rav Ashi: All animals that dwell outside have tubes like this, and one need not be concerned.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא גובתא דהוה נפקא – כלומר לשון בני מעיים היוצאים כלומר שני כרכשות:
גובתא – כמו קנה בשר.
דהוה מעבר מבי כסי להובלילא – המסס.
וגובתא דנפקא מבי כסי להובלילא שהוא המסס כשירה דכל [חיוי] ברייתא הכי אית להו.
גובתא. כמין קנה בשר. דהוה מעבר מבי כסי. דהיינו בית הכוסות. להובלילא. דזהו המסס. למטרפא. משום דכנטול דמי, וניקב הוא מאותו מקום שינטל. סבר לאכשורה. כדשרינן מבי כסי להובלילא.
מסופר, ההיא גובתא דהוה נפקא מבי כסי להובלילא [מעשה בשפופרת של בשר, כעין מעי, שהיתה יוצאת מבית הכוסות להמסס], סבר [סבור היה] רב אשי למיטרפה [להטריף אותה]. אמר ליה [לו] רב הונא מר בר חייא לרב אשי: כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו [כל בהמות הבר כך יש להן], כך היא ברייתן, ואין כאן חשש.
The Gemara recounts the case of a certain tube that exited from the reticulum into the omasum. Rav Ashi thought to deem the animal a tereifa. Rav Huna Mar bar Ḥiyya said to Rav Ashi: All animals that dwell outside have tubes like this, and one need not be concerned.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הָהוּא גּוּבְתָּא דַּהֲוָה מְעַבְּרָא מִבֵּי כָסֵי לִכְרֵסָא סְבַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי לְאַכְשׁוֹרַהּ אֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעְיָא אַטּוּ כּוּלְּהוּ בַּחֲדָא מְחִיתָא מַחֵתִינְהוּ הֵיכָא דְּאִתְּמַר אִתְּמַר הֵיכָא דְּלָא אִתְּמַר לָא אִתְּמַר.

The Gemara recounts the case of a certain tube that passed from the reticulum to the rumen. Mar bar Rav Ashi thought to deem the animal kosher, as in the above case. Rav Oshaya said to him: Is that to say all such cases are woven in one weave? Where it was stated that such an organ is normal, it was stated; where it was not stated, it was not stated. This animal is a tereifa.
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאכשורה – כדאכשרנא בגובתא דבי כסי והובלילא.
בחדא מחיתא מחתינהו – וכי באריגה אחת ארגתם לכולם לשון (שמות לט בתרגום) עובד מחי. דתיקון דבור קרו לו אינשי אריגה שמסדר את דבריו.
היכא דאיתמר – דברייתא הכי אית להו איתמר.
והיכא דלא איתמר לא איתמר – ויתר הוא וכאילו ניטל אחד מן המעים כנגדו הוא דכל יתר כנטול דמי וכן הלכה דליכא מאן דפליג. ואע״ג דאמרן (לעיל דף מז.) באוני דריאה לית הלכתא כוותיה דרבא ביתרת הא אוקימנא והוא דקיימא בדרא דאוני דקים להו לרבנן דאורחייהו בהכי אבל ביני ביני טרפה אלמא כנטול דמי וגבי רגלים דלאו אורחייהו ודאי טרפה.
וגובתא דנפקא מבי כסי לכרסא טרפה דלאו אורחה בהכי.
וגובתא הוא כמו חלל קנה פתוח מבית הכוסות להמסס ומהמסס לכרס הגדול. וזה מנהג מאכל הבהמה, דרך הוושט בא המאכל אל כרס הגדול שקורין פנצא ויש גובתא מן הכרס להמססא ומהמסס לבית הכוסות ויוצא המאכל דרך אותו גובתא להמסס וטוחנו ומשם יוצא אל בית הכוסות וטוחנו עוד ומשם יוצא לקיבה, כי בית הכוסות פתוח בגובתא גם להמסס גם לקיבה, ומן הקיבה אל המעיים.
סימן רסה
אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה, הוא במחובר, אסור (חולין נח ע״א). כן פסק בהלכות גדולות (סס״י סב). אבל רבינו שלמהב ורבינו יצחק בר אשר הלויג חולקין על זה ואומרים דלית הלכתא כשמואל, ודייקי מדמקשי בסיפא דפרקין (חולין סז ע״ב) עלה דשמואל ומפרקינן לא קשיא הא דאתלע פירא הא דאתלע אילנא דיקא נמי דקתני לרבות תולעים שבעיקרי זתים וגפנים, אלמא מסקנא דליתה כשמואל.
א. בכת״י: ויוצא המאכל וכו׳ אל בית הכוסות דרך גובתא וטוחנו וכו׳.
ב. עי׳ ראבי״ה סי׳ תקמב הע׳ ב.
ג. הובא בתוס׳ על אתר ובעוד ראשונים.
רש״י בד״ה בחדא מחתא כו׳ לשון עובד מחי. נ״ב תרגום של מעשה אורג:
בא״ד שמסדר את דבריו כצ״ל:
בד״ה והיכא דלא כו׳ אוקימנא והוא דקיימא כו׳ כצ״ל:
בהמשך לכך מסופר, ההוא גובתא דהוה מעברא מבי כסי לכרסא [מעשה בשפופרת שהיתה עוברת מבית הכוסות לכרס], סבר [סבור היה] מר בר רב אשי לאכשורה [להכשיר אותה] כמו במקרה הקודם. אמר ליה [לו] רב אושעיא: אטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו [וכי את כולם באריגה אחת ארגו]? היכא דאתמר אתמר [במקום שנאמר שכך דרכן של בהמות נאמר], היכא דלא אתמר [במקום שלא נאמר] לא אתמר [לא נאמר], והריהי איפוא טריפה.
The Gemara recounts the case of a certain tube that passed from the reticulum to the rumen. Mar bar Rav Ashi thought to deem the animal kosher, as in the above case. Rav Oshaya said to him: Is that to say all such cases are woven in one weave? Where it was stated that such an organ is normal, it was stated; where it was not stated, it was not stated. This animal is a tereifa.
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הֵעִיד נָתָן בַּר שֵׁילָא רַב טַבָּחַיָּא דְּצִיפּוֹרִי לִפְנֵי רַבִּי ועַל שְׁנֵי בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין מִן הַבְּהֵמָה כְּאֶחָד שֶׁהִיא טְרֵפָה וּכְנֶגְדָּן בָּעוֹף כְּשֵׁרָה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיּוֹצְאִין בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת אֲבָל יוֹצְאִין בְּמָקוֹם אֶחָד וְכָלִין עַד כְּאֶצְבַּע כְּשֵׁרָה.

Natan bar Sheila, head of the butchers of Tzippori, testified before Rabbi Yehuda HaNasi about two intestines that exit the abomasum of the animal as one, that this renders the animal a tereifa. But if this phenomenon occurs likewise in a bird, it is kosher, because it is common in birds. In what case is this statement said, i.e., that two intestines render an animal a tereifa? It is said in a case where they exit at two different points. But if they exit at one point, adjacent to each other, and they end, i.e., they merge into one intestine, within a fingerbreadth, the animal is kosher.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד באצבע כשרה – כלומר יוצאין ממקום אחד ואינן הולכין אלא באצבע עד שמצטרפין זה עם זה ושופכין זה לזה כשרה:
היוצאים מן הבהמה כאחד – דאית לה תרתי הדורי דכנתא ושניהם יוצאין מן הקיבה זה בראשה וזה באמצעה.
וכנגדן בעוף כשרה – דעוף זימנין דהוי הכי ואע״ג דלא משתכח להו הכי קים להו. ויש מפרשין שכל עוף דרכו כן משום דמן הזפק ועד הקורקבן קנה של מעיין אחד וההוא קרי בני מעים ובראש הקורקבן יוצאין בני מעים גמורין.
אבל יוצאין ממקום אחד – סמוכין זה לזה.
וכלים עד כאצבע – וחוזרין ומתחברין בתוך רוחב אצבע.
שני בני מעיים שיוצאין מן הבהמה פירשתי למעלה פירוש יפה בסימן י״ט (תשובות ראב״ן י״ט). וזה פירוש מצאתי. א
כל בהמה וחיה הדקין שלה חוט אחד נמשך ועכשיו אם יוצא ממנו מעי אחד כמו ענף שיוצא ממנו בד, ואם יוצאין משני מקומות טרפה, ואם נמשכין ממקום אחד וכלין עד כאצבע כשירה. פר״חב.
ורבינו גרשום מאור הגולה פירשג ב׳ כרכשות, אבל יוצא⁠[ין] במקום אחד ואינן הולכין עד כאצבע עד שמצטרפין זה עם זה ושופכין זה לזה כשירה. כלין מלמטהד, כלומר כלין קודם שיגיעו למקום הדבק כשיעור אצבע אע״פ שפרודין זה מזה כחצי אמה במעיה, אבל קודם שיגיעו למקום הדבק כלין כשיעור אצבע, כשירה.
א. עד סוף הסימן הובא בראבי״ה עמ׳ קכז ומשם באו״ז סי׳ תלג וקצתו במרדכי ר׳ תרלז.
ב. והובא בסתם ברי״ף.
ג. כ״ה בפירושו הנדפס בש״ס.
ד. הכי גריס רגמ״ה בגמרא במקום גירסתנו ׳עד כאצבע מלמטה׳ מאי וכלין עד כאצבע כלין מלמטה.
וכנגדן בעוף כשרה. דעוף זמנין דהוי הכי, ואף על גב דלא משתכח לן, הכי קים להו. ויש מפרשים שכל עוף דרכו כך, דמשום דמן הזפק עד הקרקבן קנה של מעים אחד, וההוא קרי בני מעים, ובראש הקרקבן יוצאין בני מעים גמורין. ובבהמה טרפה, דכל יתר כנטול דמי. אבל יוצאין ממקום אחד. סמוכין זה לזה. וכלין עד כאצבע. וחוזרין ומתחברין שניהם בתוך רחב אצבע. כשרה. אבל אי לא הדרי וערבי אלא לאחר רחב אצבע, טרפה, דהכי קים להו לרבנן דבהכי חיי ובהכי לא חיי.
העיד [ר׳] יונתן בן שילא ריש טבחיא בצפורי לפני ר׳ על שני בני מעים שיוצאין מן הבהמה כאחת שהיא טרפה וכנגדן בעוף כשרה בד״א שיוצאין בשני מקומות אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה והוא דהדר⁠[י] וערבי. פירוש כל (ה)⁠בהמה הדקין שלה יוצאין מן הקיבה. ושני בני מעין דקא אמר לאו למימרא שיהו שני מעים יתרים אלא עם [אחד מן] הדקים, (שלא) [ואילו] יצא מעי אחד יתר באמצע הדקין כמו שיוצא ענף בתוך הבד של עץ טרפה. אבל יוצאין במקום אחד פירוש אם יוצא המעי היתר בראש הדקין היוצאין מן הקיבה וכלין ומתחברין בתוך רוחב אצבע כשרה. זהו פירוש הרב אלפסי. וגם פירוש רבינו שלמה ז״ל הולך בדרך זה שאין בו אלא מעי אחד יתר, אלא שפירש רבינו שלמה ז״ל בשני מקומות שניהם יוצאין מן הקיבה זה בראשה וזה באמצעיתה. ומסתברא דמאי דקא אמר שניהם יוצאין מן הקיבה לאו דוקא, דהוא הדין אם מן הדקין יוצא מעי אחד יתר כענף היוצא בתוך הבד, כפירוש הרב אלפסי ז״ל. אלא משום דקא אמר וכנגדן בעוף שלפי פירוש רבינו שלמה ז״ל הוא בדרך זה ששניהם יוצאין מן הקורקבן זה בראשו האחד וזה (על) [ב]⁠ראשו [מ]⁠על השני הוא דקא אמר הכי, דכיון דכל יתר כנטול דמי מה לי אם יוצא בקיבה מה לי אם יוצא בדקין. ומה דפסק הרב אלפסי ז״ל כמאן דאמר [ו]⁠הוא דהדרי וערבי, יש חולקין עליו לפסוק להחמיר כמאן דאמר אע״ג דלא הדרי וערבי, מדקא שקיל וטרי בגמרא אליביה.
היתה חסרת רגל בצד רגליה האחרונים אם היתה חסרה בירך או בשוק טרפה היתה חסרת רגל הנמכר עם הראש כשרה היתה יתרת רגל בצד זה אם מצומת הגידין ולמטה כשרה על איזה צד שתפרש כל יתר כנטול דמי אם משם ולמעלה יש אוסרין כאלו ניטל אף העקרי וכן שטת סוגיא זו מוכחת ונמצא לדעת זה ענין כל יתר כנטול שמפרשים אותו כמי שניטל העקרי אלא שיש מפרשים כניטל היתר ואין שטת סוגיא זו מוכחת כדבריהם שאם כן היאך היא טרפה בכאן והלא אבר זה אינו יוצא ממקום שאם ניטל ממנו יהא העקרי נפסל בנקב ומ״מ למי שפירש בו כאלו ניטל עם מקומו יש לחוש בזו מחסרון בוקא דאטמא אם הוא מתחיל ביתירותו משם ואף לפי׳ כאלו ניטל היתר יש לפרש בו שנעשה העקרי כנשמט והוה ליה שמוטת ירך:
כל שנמצא במעין מעי אחד יתר טורפין אותה על איזה צד שתפרש כל יתר כנטול דמי ואם מעי היתר מחובר ודבק לעקרי בלא שום פירוד ונשפכין זה לזה הרי הוא כאחד וכשרה:
ובענין דומה מסופר, העיד נתן בר שילא רב טבחיא [ראש הטבחים] של ציפורי לפני רבי על שני בני מעים היוצאין מן הבהמה, מן הקיבה שלה, כאחדשהיא טרפה, וכנגדן בעוף בכגון זה — כשרה, שדבר זה מצוי בעוף. במה דברים אמורים שטריפה בבהמה? שיוצאין בשני מקומות, אבל אם יוצאין במקום אחד, בסמוך זה לזה, וכלין (ומסתיימים), כלומר, חוזרים ומתחברים למעי אחד עד כשיעור אצבע ממקום שיצאו — כשרה.
Natan bar Sheila, head of the butchers of Tzippori, testified before Rabbi Yehuda HaNasi about two intestines that exit the abomasum of the animal as one, that this renders the animal a tereifa. But if this phenomenon occurs likewise in a bird, it is kosher, because it is common in birds. In what case is this statement said, i.e., that two intestines render an animal a tereifa? It is said in a case where they exit at two different points. But if they exit at one point, adjacent to each other, and they end, i.e., they merge into one intestine, within a fingerbreadth, the animal is kosher.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי חַד אָמַר זהוּא דְּהָדְרִי וְעָרְבִי וְחַד אָמַר אע״גאַף עַל גַּב דְּלָא הָדְרִי וְעָרְבִי.

Rav Ami and Rav Asi disagree with regard to this halakha. One says: It is kosher when the two intestines exit at one point only in a case where they subsequently merge into one intestine; and one says: It is kosher even if they do not subsequently merge.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פליגי בה – בהיכא דיוצאים ממקום אחד דקתני כשרה.
ומעירים: פליגי בה [נחלקו בכך] רב אמי ורב אסי מתי היא כשרה כשיצאו ממקום אחד, חד [אחד מהם] אמר: והוא דהדרי וערבי הם חוזרים ומתערבים], כלומר, שהם הופכים להיות מעי אחד, וחד [ואחד מהם] אמר: אף על גב דלא הדרי וערבי [אף על פי שאינם חוזרים ומתערבים].
Rav Ami and Rav Asi disagree with regard to this halakha. One says: It is kosher when the two intestines exit at one point only in a case where they subsequently merge into one intestine; and one says: It is kosher even if they do not subsequently merge.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הוּא דְּהָדְרִי וְעָרְבִי הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עַד כְּאֶצְבַּע אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אע״גאַף עַל גַּב דְּלָא הָדְרִי וְעָרְבִי מַאי עַד כְּאֶצְבַּע עַד כְּאֶצְבַּע מִלְּמַטָּה.:

The Gemara asks: Granted, according to the one who says that it is kosher only in a case where they subsequently merge, this explanation is consistent with that which the baraita teaches: Within a fingerbreadth. That is, the two intestines must merge within a fingerbreadth for the animal to be kosher. But according to the one who says: It is kosher even if they do not subsequently merge, what is the meaning of the phrase: And they end within a fingerbreadth? The Gemara responds: It means within a fingerbreadth below. As long as the intestines merge before the final fingerbreadth near the anus, the animal is kosher.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלין מלמטה – כלומר כלין קודם שיגעו למקום הדבק כשיעור אצבע אע״פ שפרודין זה מזה כחצי אמה במעיה. אבל קודם שיגיעו למקום הדבק כלין כשיעור אצבע כשרה:
מלמטה – סמוך לנקב הרעי מתחברין כדי שיהא הרעי יוצא ממקום אחד.
ומאי כלין עד כאצבע מלמטה. פירש רבינו שלמה ז״ל מלמטה סמוך לנקב הרעי מתחברין כדי שיהא הרעי יוצא ממקום אחד.
אלא למאן דאמר אף על גב דלא הדרי ערבי מאי כלין כלין מלמטה. כך היא הגירסא במקצת הנוסחאות, ונראה שכך גירסתו של רש״י ז״ל, והכי פירושא דמאן דאמר והוא דהדר ערבי קא סלקא דעתין דהכי קאמר אבל יוצאין ממקום אחד ומתפצלין וכלין הפצולין בתוך כדי אצבע שחזרו ונתערבו כשירה, אבל אם ארך הפיצול יותר מכאצבע טריפה אף על פי שיוצאין ממקום אחד וחוזרין ומתערבים למטה מכאצבע, ומאן דאמר אף על גב דלא הדרי קא סבר דלא בעיא דהדרי ערבי מיד תוך כדי אצבע אלא אף על פי שהפיצול הולך ונמשך אמה ואמתים כשירה, ובלבד שיהו כלין יחדיו למטה במקום בית הרעי בכדי אצבע. ובהלכות הרב ר׳ שמעון (בן) קייר״א ז״ל גריס מאי כלין כלין עד כאצבע מלמעלה, כלומר דמאן דאמר והוא דהדרי ערבי קסבר דכיון דהדרי ערבי ואפילו מעט במקום בית הרעי כשירה, ובלבד שהיא ממקום חבורן ולמטה כאצבע, וכן נמי לא קפדינן ארוחב מקום חבורן למעלה במקום שאין צבע, אבל אחיבורן מלמטה לא קפדינן, ולפי גירסא זו כיון דלא איפסקא הילכתא בהדיא (בחד) [כחד] מינייהו, נקיטינן לחומרא עד דאיכא מקום חבורן כדי אצבע והוא דהדרי ערבי למטה בכדי אצבע כחומרי דמר ודמר. וכן כתוב בהלכות רבינו אלפסי ז״ל במה דברים אמורים ביוצאין בשתי מקומות, אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשירה, והוא דהדרי ערבי ונעשו שניהם חוט. ויפה לימד טעם על גירסא זו השניה, הרב בעל העיטור ז״ל לימד דלפי גירסא זו אתיא שפיר הא דקא אמר אף על גב דלא הדרי ערבי, דהא אף על גב דלא הדרי ערבי כלל מכשר, אבל לגירסת הספרים הכי קאמר אף על גב דלא הדרי ערבי דהא תרווייהו הדרי ערבי קא בעו, אלא דמר אמר הוא דהדרי ערבי בכדי אצבע ומר אמר הוא דהדרי ערבי בכדי אצבע מלמטה.
ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר]: הוא דהדרי וערבי [שהם חוזרים ומתערבים], והופכים למעי אחד — היינו דקתני [זה שהוא שונה] עד כאצבע, שמיד לאחר שהם מתפצלים הריהם חוזרים ומתחברים בתוך כאצבע, אלא למאן דאמר דעת מי שאומר]: אף על גב דלא הדרי וערבי [אף על פי שאינם חוזרים ומתערבים], מאי [מהי] לשון ״וכלין עד כאצבע״? ומשיבים: עד כאצבע מלמטה, שאם הם חוזרים ומתחברים עד מרחק של כאצבע מנקב הרעי — הרי זו כשרה.
The Gemara asks: Granted, according to the one who says that it is kosher only in a case where they subsequently merge, this explanation is consistent with that which the baraita teaches: Within a fingerbreadth. That is, the two intestines must merge within a fingerbreadth for the animal to be kosher. But according to the one who says: It is kosher even if they do not subsequently merge, what is the meaning of the phrase: And they end within a fingerbreadth? The Gemara responds: It means within a fingerbreadth below. As long as the intestines merge before the final fingerbreadth near the anus, the animal is kosher.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם נִיטְּלָה הַנּוֹצָה פְּסוּלָה.: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ר׳רַבִּי יְהוּדָה ור׳וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד ר׳רַבִּי יְהוּדָה הָא דַּאֲמַרַן ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דִּתְנַן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר הַנּוֹצָה מִצְטָרֶפֶת.

§ The mishna states: Rabbi Yehuda says: If the down covering its body was removed, it is a tereifa and unfit for consumption, like an animal whose hide was removed. With regard to this, Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda and Rabbi Yishmael said the same thing. Rabbi Yehuda said that which we said here, that the removal of the feathers is like removal of the hide. Rabbi Yishmael agrees, as we learned in a baraita: Rabbi Yishmael says: The down joins the flesh to constitute an olive-bulk for purposes of piggul. If a priest pinches the nape of the neck of a bird with intent to consume a combined olive-bulk of its meat and its down beyond the permitted time, the offering is rendered piggul. Evidently, both Rabbi Yehuda and Rabbi Yishmael agree that the down of a bird is considered like the hide of an animal.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת לכביצה – כלומר מטמא טומאת אוכלין דחשוב כבשר והיינו דא״ר יוחנן ר׳ יהודה ור׳ ישמעאל אמרו דבר אחד כשם שר׳ יהודה אמר ניטלה הנוצה פסולה דחשוב כבשר כך לר׳ ישמעאל חשוב כבשר אבל לענין טומאה כרבנן סבירא ליה דאין מצטרפין:
ר׳ יהודה – הא דאמר דחשיב לה כגלודה שניטל עורה ורבי ישמעאל נמי חשיב לנוצה כעור דאמר נוצה מצטרפת לכזית לפגל בחטאת העוף אם מלקה ע״מ לאכול כזית בין נוצה ועור ובשר חוץ לזמנו.
הנוצה מצטרפת – פ״ה לענין פגול וגריס אבל לענין פגול כרבנן סבירא ליה ור״ת אומר שהוא משנה בטהרות (פ״א מ״ב) הכנפים והנוצה מטמאות ומיטמאות ולא מצטרפין רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת פירוש מצטרפת לכביצה דשומר הוא ותנן במסכת עוקצין (פ״א מ״א) כל שהוא יד ואינו שומר טמא ומטמא ולא מצטרף שומר אפילו שאינו יד טמא ומצטרף והשתא מייתי ראיה מדחשיב ליה כשומר לבשר אלמא הוי כמו עור וכשניטלה כאילו ניטל העור דהוי גלודה וטרפה ורבא דחי עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא לענין אגוני אבל שומר לבשר לא חשיב שאין רגילות להצניע העוף עם הנוצה שלא יתלכלך ועד כאן לא קאמר ר׳ ישמעאל אלא לענין טומאה דחשיב שומר אבל לענין אגוני לא מגין.
הא דאמר ר׳ ישמעאל הנוצה מצטרפת, פרש״י ז״לא לענין פגול, ובספרים כולם כתוב אבל לענין טומאהב, ורש״י ז״ל גורס אבל לענין איפגולי, ואינו כןג, אבל לענין טומאת נבלותד נשנית בריש מסכת טהרותה, המגפייםו והנוצה מיטמאות ומטמאותז ולא מצטרפות, ר׳ ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת החרטוםח והצפרנים מיטמאין ומטמאיןט ומצטרפין ר׳ יוסי אומר אף ראשי גפיים וראש הזנב מצטרפין שכן מניחין בפטומות.
א. ד״ה ר׳ יהודה.
ב. כך הוא בכי״ו 122, ובכ״י שהובאו בדק״ס אות ח, עיי״ש. [אבל בכי״ו 121 הנוסח: אלא לענין אגוני, אבל לענין איצטרופי וכו׳, ובכי״ו 123: לענין טריפה וכו׳, אבל לענין צירוף וכו׳].
ג. כ״כ תוד״ה הנוצה, תוספות רבינו פרץ שהובאו בשטמ״ק כאן, ובר״ש טהרות שם.
ד. כן פירשו תוספות חיצוניות שהובאו בשטמ״ק כאן, וכן פירשו הרמב״ם בפיה״מ טהרות שם, ובהל׳ אבות הטומאות פ״ג ה״ט, והראב״ד, הובא בשטמ״ק כאן. אבל תוס׳ הנ״ל פירשו שהצירוף הוא לענין טומאת אוכלין [וסמך לפירוש זה בגירסת כי״ו 123: ׳ועד כאן לא קא״ר ישמע׳ הת׳ אל׳ לענין צירוף דה״ל שומר ומצטרף וכו׳. וכ״ה בכ״י בדק״ס שם].
ה. פ״א מ״ב.
ו. כך בכתבי היד ובשטמ״ק, והגרשז״ר הגיה: האגפיים. ואפשר שכן גרסו במשנה שם. [אבל בכי״י ודפוסים של המשנה שם ג״כ הגירסא: כנפיים].
ז. כי״פ: מטמאות ומטמות.
ח. בשטמ״ק: הרהטים.
ט. שם: מטמאין ומטמין.
הא דתנן רבי ישמעאל [אומר] הנוצה מצטרפת. במסכת טהרות (פ״א, מ״ב) תנינן לה גבי טומאת אוכלין ולומר שהנוצה שהיא רכה מצטרפת לכביצה לטמא אוכלין אחרים, והכי תנינן לה התם הכנפים והנוצות מטמאות ומיטמאות ואין מצטרפות רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת וטעמא דמילתא מפני שהיא שומר וכדאמרינן לקמן בפרק העור והרוטב (חולין קיח.) שומר מכניס ומוציא ומצטרף, ותנן במסכת עוקצין (פ״א, מ״א) כל שהוא יד ולא שומר מטמא ומיטמא ומצטרף, והכא לענין טומאה גרסינן ולא לענין לאיפלוגי כמו שכתב רש״י ז״ל.
אע״פ שהחלטנו הדבר שכל מעי היתר טרפה יש בו צדדין להכשיר כיצד כל מעי שהוא אחד מצד שרשו והוא המקום שיוצא משם והוא הקיבה ובאמצעיתו נתפצל מתוכו מעי אחר כענף היוצא מן הבד ופצול זה מתארך עד כאורך אצבע ויש מפרשים כרחב אצבע אלא שבכל מקום כאצבע פירושו כאורך אצבע ולסוף שיעור זה חוזר והולך ומתאחד עם המעי הראשון עד שלא יגיע לתחום תחתית המעי הראשון כשיעור אצבע כשרה ר״ל (שלא ישאר) [שישאר] ממקום שחזר ומתאחד עמו עד סוף המעי ר״ל הכרכשא כארך אצבע כשרה אבל אם היו שנים משרשן אע״פ שנתאחדו אחר כך או שהיו אחד משרשן ונתפצלו ואורך פצולן מתארך יותר מכאורך אצבע או שנתפצל לצד סוף המעי שנמצא אחד משרשו ואין בפצולו אורך אצבע אלא שאינו חוזר ומתערב עד שלא יגיע לתחום תחתית של ראשון בשיעור אצבע אע״פ שמתאחד עמו כשמגיע לתחום סוף המעי הראשון או שהיו אחד משרשן ואין פיצולן יותר מכאצבע וחזרו ונתאחדו קודם שיגיע לתחתית הראשון אלא שפצול זה יוצא משני צדי המעי טרפה וכנגדו בעוף אפי׳ נתפצל פצול זה משני צדדין כשרה ובלבד על שאר הצדדין שביארנו:
ב שנינו במשנה, שר׳ יהודה אומר: אם ניטלה הנוצה (הפלומה הצמודה לעור) של העוף — פסולה, כלומר, טריפה, כמו בהמה שניטל עורה (גלודה). אמר ר׳ יוחנן: ר׳ יהודה ור׳ ישמעאל אמרו דבר אחד, ר׳ יהודההא דאמרן [זו שאמרנו], שהוא רואה את הנוצה כחלק מן העור, שאם ניטל מן העוף הרי זו טריפה. ר׳ ישמעאלדתנן [ששנינו] בברייתא, לעניין מחשבת פיגול בחטאת העוף, ר׳ ישמעאל אומר: הנוצה מצטרפת, שאם הכהן מלק את העוף על מנת לאכול כזית מן הבשר ומן הנוצה למחר — הרי זה פיגול. הרי שגם ר׳ יהודה וגם ר׳ ישמעאל מחשיבים את הנוצה כעורו של העוף.
§ The mishna states: Rabbi Yehuda says: If the down covering its body was removed, it is a tereifa and unfit for consumption, like an animal whose hide was removed. With regard to this, Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda and Rabbi Yishmael said the same thing. Rabbi Yehuda said that which we said here, that the removal of the feathers is like removal of the hide. Rabbi Yishmael agrees, as we learned in a baraita: Rabbi Yishmael says: The down joins the flesh to constitute an olive-bulk for purposes of piggul. If a priest pinches the nape of the neck of a bird with intent to consume a combined olive-bulk of its meat and its down beyond the permitted time, the offering is rendered piggul. Evidently, both Rabbi Yehuda and Rabbi Yishmael agree that the down of a bird is considered like the hide of an animal.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רָבָא דִּילְמָא לָא הִיא עַד כָּאן לָא קָאָמַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה הָכָא אֶלָּא לְעִנְיַן טְרֵפָה דְּלֵיכָּא מִידֵּי דְּמַגֵּין עֲלֵיהּ אֲבָל לְעִנְיַן אִיפַּגּוֹלֵי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָתָם אֶלָּא לְעִנְיַן אִיפַּגּוֹלֵי אֲבָל לְעִנְיַן טְרֵפָה אַגּוֹנֵי לָא מַגֵּין.:

Rava said: Perhaps it is not so, and they disagree. Perhaps Rabbi Yehuda says that the down is like the hide of an animal here only with regard to a tereifa, since when the down is removed, there is nothing that protects the bird, and its life is in danger; but with regard to piggul, he holds in accordance with the opinion of the Rabbis that the down is not treated like the hide of an animal, because piggul applies only if one had intent to consume an item that is normally consumed. And perhaps Rabbi Yishmael says so there only with regard to piggul, since he holds that the down is in fact fit for consumption; but with regard to a tereifa, he holds that the down does not protect the bird, and its removal does not endanger it.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כרבנן סבירא ליה דלא מגין – כלומר לא מגין עליה ולא חשוב כבשר:
אפגולי גרסינן.
אלא לענין אפגולי – דקסבר חזיא לאכילה.
לא מגין – וכי ניטלה נמי לא איכפת לן.
אמר רבא: דילמא לא היא [שמא אינו כן]! עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר׳ יהודה הכא [כאן] שדינה של הנוצה כעור, אלא לענין טרפה, מפני דליכא מידי דמגין עליה כשהיא ניטלת — אין דבר שמגין עליו] על העוף, אבל לענין איפגולי [להתפגל]כרבנן סבירא ליה דעת חכמים הוא סבור], שאין הנוצה נחשבת כעור, מפני שאינה ראויה לאכילה, ורק מחשבת פיגול בדבר שדרכו לאכול מפגלת ולהיפך, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר׳ ישמעאל התם [שם] אלא לענין איפגולי [להתפגל], מפני שהנוצה נחשבת כחלק מן העור, והעור עצמו נאכל, אבל לענין טרפהאגוני לא מגין [להגן אין הנוצה מגינה] על העוף, להחשיבו טריפה אם ניטלה.
Rava said: Perhaps it is not so, and they disagree. Perhaps Rabbi Yehuda says that the down is like the hide of an animal here only with regard to a tereifa, since when the down is removed, there is nothing that protects the bird, and its life is in danger; but with regard to piggul, he holds in accordance with the opinion of the Rabbis that the down is not treated like the hide of an animal, because piggul applies only if one had intent to consume an item that is normally consumed. And perhaps Rabbi Yishmael says so there only with regard to piggul, since he holds that the down is in fact fit for consumption; but with regard to a tereifa, he holds that the down does not protect the bird, and its removal does not endanger it.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַתְנִי׳: חאֲחוּזַת הַדָּם וְהַמְעוּשֶּׁנֶת וְהַמְצוּנֶּנֶת וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנֵי וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים אוֹ שֶׁשָּׁתָת מַיִם הָרָעִים כְּשֵׁרָה טאָכְלָה סַם הַמָּוֶת אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.:

MISHNA: With regard to an animal that is congested with excess blood, or that was smoked, i.e., that suffered from smoke inhalation, or that was chilled and subsequently became sick, or that ate oleander, which is poisonous, or that ate the excrement of chickens, or that drank foul water, although in all these cases the animal is in danger, it is kosher. By contrast, if the animal ate deadly poison, or if a snake bit the animal, with regard to the prohibition of tereifa, consumption of the animal would be permitted, but it is prohibited due to the threat to one’s life if he eats it.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המעושנת היתה במקום עשן ונסתכנה:
והמצוננת – נצטננה:
או שאכלה הירדופני – סם המות דבהמה ומין עשב הוא:
ערך הרדפני
הרדפניא(חולין נח:) אחוזת דם והמעושנת ושאכלה הרדפני. (פסחים לט.) בגמ׳ ואלו ירקות מה מצה גידולי קרקע אף מרור גדולי קרקע ואימא הרדוף כמצה מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים. (סוכה לב) ואימא הרדוף אמר אביי דרכי׳ דרכי נועם. (ובילמדנו) ויורהו ה׳ עץ ר׳ נתן אומר הרדפני מר היה פי׳ אילן הגדל על שפת הנהר ועושה פרחין דומין לשושנים והן מרין ביותר והוא סם המות של בהמה וי״א סנגי״גו בל׳ לעז שמו (א״ב פי׳ הרדפני בל׳ יוני ורומי מין אילן אשר פרח שלו כמו ורד הנקרא בל׳ יון רודון ועלים שלו כמו עלי דפני והוא סם המות לבהמות ויש מהרופאים שכתבו שיזיק גם לאדם ואחרים כתבו שיועיל למי שנשכו נחש):
א. [לארבעער.]
מתני׳ אחוזת הדם – שאחזה דם וחלתה.
והמעושנת – נכנס עשן בגופה.
והמצוננת – חולי מחמת צינה.
הרדופני – סם המות לבהמה.
מים הרעים – מים מגולים.
משנה. ו. אחוזת הדם. שגבר עליה הדם וחלתה. והמעושנת. שנכנס עשן בגופה אך לא נפלה לאור. והמצוננת. שחלתה מחמת צנה. ושאכלה הרדופני. שהוא סם המות לבהמה. ואפילו הכי כשרה, דכמסוכנת חשבינן לה, ומסוכנת מוכחינן מקראי דשריא. וכן צואת כלבים מזקת מאד לבהמה כסם המות, ואפי׳ הכי שרינן ליה לאדם, שלא יזיק לאדם. ואפי׳ שתתה מים הרעים. שפירושו מים מגולין, דאיכא חששא שיש בה ארס נחש, לא מחמרי׳ כל כך מחמת ספק שנאסור בשר הבהמה משום סכנת נפשות. אבל אם אכלה בידוע דבר שהוא סם המות לאדם, או שהכישה נחש, מותרת משום טרפה. כמו שפירשתי, אבל אסורה משום סכנת נפשות. כיון שהוא בידוע.
אע״פ שאין הדבר מצוי להיות שום מעי עובר מבית הכוסות להמסס אם נמצא כן כשרה כך קבלו רבותינו בתלמוד שכל עזים מדבריות יש להם כן וכל שיש במינו כן אף במדברי אין פוסלין מאותו דבר אף לבייתי ואין למדין מזה להקל במעי אחר שהוא יתר אפי׳ מבית הכוסות עצמו למקום אחר כגון לכרס או לכיוצא בו:
ג משנה בהמה שהיא אחוזת הדם כלומר, שיש לה עודף דם, והמעושנת שהזיק לה העשן, והמצוננת שנתקררה וחלתה, ושאכלה הרדופני, שיח רעיל לבעלי חיים, ושאכלה צואת תרנגולים, או ששתת מים הרעים — בכל אלה כשרה, למרות שחייה בסכנה. אבל אם אכלה סם המות, או שהכישה נחשמותרת משום טרפה, אבל אסורה משום סכנת נפשות לאוכל אותה, בגלל הרעל שנספג בגופה.
MISHNA: With regard to an animal that is congested with excess blood, or that was smoked, i.e., that suffered from smoke inhalation, or that was chilled and subsequently became sick, or that ate oleander, which is poisonous, or that ate the excrement of chickens, or that drank foul water, although in all these cases the animal is in danger, it is kosher. By contrast, if the animal ate deadly poison, or if a snake bit the animal, with regard to the prohibition of tereifa, consumption of the animal would be permitted, but it is prohibited due to the threat to one’s life if he eats it.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) גְּמָ׳: אָמַר שְׁמוּאֵל יהִלְעִיטָהּ חִלְתִּית טְרֵפָה מ״טמַאי טַעְמָא דִּמְינַקְּבָה לְהוּ לְמַעְיָינַהּ.

GEMARA: Shmuel says: If one fed an animal asafoetida, a very sharp plant, it is a tereifa. What is the reason? Since it perforates its intestines.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חלתית – לסרא בלעז:
אכלה סם המות – שהוא סם המות לאדם.
גמרא. הלעיטה חלתית. לַזְרַא בלעז. ולהכי נקט לשון הלעטה ולא קתני לשון אכלה כדקתני בהרדופני וסם המות, משמע דחלתית אינו טוב לאכילה כדמוקמינן לה בקרטין לקמן, ולא משכחת לה שתאכלנה הבהמה אלא על ידי הלעטה בעל כרחה, שהלעיט אותה בן אדם, אבל שאר סם המות והרדופני נוחין הן לאכילה ואוכלת אותן הבהמה מעצמה. בסם המות דבהמה, והרדופני נמי סם המות דבהמה היא, ותרי גוני סם המות דבהמה הן. ולא מיטרפא בכך, דכמסוכנת נחשבת, וכיון שעושה יותר מסימני מסוכנת, כשרה, אע״פ שעתידה למות בודאי.
ד גמרא אמר שמואל: אם הלעיטה את בהמתו חלתית שהיא עשב חריף מאד — הרי היא טרפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דמינקבה להו למעיינה [משום שהיא מנקבת את בני המעיים].
GEMARA: Shmuel says: If one fed an animal asafoetida, a very sharp plant, it is a tereifa. What is the reason? Since it perforates its intestines.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מֵתִיב רַב שֵׁיזְבִי אֲחוּזַת הַדָּם וְהַמְעוּשֶּׁנֶת וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנֵי וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים וְשָׁתָת מַיִם הָרָעִים הִלְעִיטָהּ תִּיעָה חִלְתִּית וּפִלְפְּלִין אָכְלָה סַם הַמָּוֶת כְּשֵׁרָה הִכִּישָׁהּ נָחָשׁ אוֹ שֶׁנְּשָׁכָהּ כֶּלֶב שׁוֹטֶה מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת קַשְׁיָא חִלְתִּית אַחִלְתִּית קַשְׁיָא סַם הַמָּוֶת אַסַּם הַמָּוֶת.

Rav Sheizvi raises an objection from a baraita: An animal that is congested with excess blood, or that suffered from smoke inhalation, or that ate poisonous oleander, or that ate the excrement of roosters, or that drank foul water, or if one fed it tia, asafoetida, or peppers, or if it ate deadly poison, it is kosher. But if a snake bit the animal, or if a mad dog bit it, with regard to the prohibition of tereifa its consumption is permitted, but it is nevertheless prohibited due to the threat to one’s life. The statement of the baraita concerning an animal that was fed asafoetida poses a difficulty to Shmuel’s statement that asafoetida renders the animal a tereifa, and the statement concerning deadly poison poses a difficulty to the mishna’s statement that deadly poison renders the animal prohibited due to the threat to one’s life.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלב שוטה – משוגע:
ערך תייקא
תייקאא(חולין נח:) הלעיטה חלתית או שאכלה הרדיפני או תייקא היינו תייא שלמעלה:
ערך אחז
אחזבאחיזת דם (חולין נח) בכור שאחזו דם (בכורות לג:) פירוש חולי יש לה שאם לא יקיזו ממנה דם מתה:
ערך גבתא
גבתאג(שבת סו:) ולישדייה בגובתא דנחש׳ (יומא פד.) מי שנשכו כלב שוטה לא לישתי מים אלא בגובתא דנחשא. (שבת צ) ופלגיה דשמאלא רמי ליה בגובתא דנחשא. (ברכות יח) ואימא לה לאימא תשדר ליה גובתא דכוחלא. (יבמות קב) ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא אוסתתם גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים. (שבת נח) דאי בעי מנח ליה בגובתא דקניא. (חולין נח) ההוא גובתא דהוה נפקא מבי כסי להובלילא ההיא גובתא דהוה נפיק מבי כסי לכריסה (שבת קמו) בגמרא אין נוקבין גובתא רב אסר ושמואל שרי וכו׳. פי׳ גובתא היא שפופרת של קנה או של עצים שנותנין אותו בנקב של חבית או ביד הנוד של יין להיות מושכין ממנו יין מן החבית אומן הנוד רב אסר ושמואל שרי ואוקימנא לפלוגתייהו בשפופרת חתוכה ואינה מתוקנת להכניסה לנקב אבל לחתוך דברי הכל אסור ואם היתה חתוכה ומתוקנת דברי הכל מותר להחזירה בנקב החבית אז בנוד למשוך יין ממנו. פי׳ גובתא דנחשא (דפרק יום הכיפורים) יניח קנה של נחשת ארוך ראש אחד בכוס וראש אחד בפיו והוא שלא כנגד הכוס ושותה דילמא אי שתי בכוס או כנגד הכוס חזי בבואה דיליה ומסתכן (א״ב: פירש בלשון רומי כלי כמו קערה):
ערך הבלילא
הבלילאדבי כסי בי כסי הבלילא (שבת לו. סוכה לה חולין נח) פירשנו בערך חצוצרת:
ערך נבר
נברה(שבת כ) כלי מילת נברא בר קורא פי׳ דקל בראש ענף שלו יש בו חריות סביביו בין חריות לחריות יש לו סביב כמו בגד עבה ודומה לארג וקרוב לשתי וערב ועושין מהן מוסרות לשוורי׳ למעלה מהן כל נברא שקרוב לבו של דקל מתעלה יותר מחברו עד שמגיע נקורא. כדאמרינן (בררות לו) קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה. ונברא הוא קליפתו של קורא וכרוך עליו והעליונים שבהם רכים כקורא משום הכי קרו ליה בר קורא ודומיא דיליה כלי מילת זה פי׳ (שבת צ:) ומשתכחא בדיקלא דחד נברא. (עירובין נח.) מאי נרגילא אמר רב יעקב דיקלא דחד נברא יש מפרשים דקל שאין לו אלא ענף אחד. (חולין נח) נברא חיישינן פירוש ר״ח ז״ל עיקר הדקל:
ערך עשן
עשןומעשנין עד ראש השנה פי׳ בערך זבל (ביצה כג.) לעולם לעשן מידי דהוה אבישרא אגומרי פי׳ לעשן פירות שהוא מכשירי אוכל נפש. פ״א להניח בשמים על גחלים לעשן שום דבר שיהא לו ריח טוב אסור מפני שמכבה גחלים בשעה שנותן בשמים עליהם ונימא מותר מפני שמבעיר. דהבערה בי״ט שרי. על גבי חרש מותר פי׳ שליבן לבינה ונתן עליה בשמים מותר דאינה מכבה כלל (יומא לח.) מעלה עשן ראיתי כנגדי פי׳ הסם שנותנין בקטורת ומעלה עשנה כמקל שאינה מפצעת לכאן ולכאן (יבמות קטו) עישנו עלינו בית עישנו עלינו מערה פי׳ אנשי חיל כשהולכין לכבוש עיר ורואין מערות ומדמין שיש שם בני אדם ומתיראין ליכנס שמא כלי זיין בידם והורגין אותם מה עושים מציתין בהן את האור על פתח המערות שתמלא מערה עשן ואם יוצאין אליהן מוטב ואם לאו נחנקין ופעמים יש חורין במערה ונמלטין מהן (חולין נח) אחוזת דם והמעושנת (מנחות פו) אין מביאין לא מתוק ולא מבושל ולא מעושן:
א. [איינע פפלאנצע.]
ב. [פרהאלטן.]
ג. [רעהער.]
ד. [שכייזע רעהר מאגעמונד.]
ה. [שייליכטץ פין איין צווייג.]
ו. [רייכערן.]
גמ׳ קורט של חלתית – חד הוא ונוקב את בני המעים. חלתית לזר״א.
תיעא – תור״א בלעז ועשב מר הוא מאד וכל אלו קשין לה.
כלב שוטה – אמרינן בסדר יומא (דף פג:) רוח רעה שורה עליו וכשנושך אדם שורה עליו והורגתו.
קשיא חלתית – דהכא אחלתית דשמואל.
ודבר זה מבולבל בפירושו ביד מפרשים ומה שכתבתי נראה לי בפי׳ השמועה ובפסק ענין שבה וביאור השמועה לדעת זה העיד נתן על שני בני מעין היוצאין מן הבהמה כאחת ר״ל שהאחד יתר שטרפה בבהמה וכשרה בעוף בד״א שטרפה בבהמה בשני מקומות כלומר הן שיהו שנים בשעה שיוצאין מן הקיבה שלא היו אחד במקום השורש הן שנתפצל באמצע אלא שנתפצל משני צדי המעי אבל במקום אחד כשר אף בבהמה כל שכלים עד כאצבע ושאל בה מאי כלין עד כאצבע ופליגי בה וכו׳ חד אמר דהדרי וערבי כלומר שיהו חוזרים ומתאחדים בשיעור אצבע והוא שיהא הפיצול כלה לסוף אצבע ויחזור ויתאחד וחד אמר אע״ג דלא הדרי וערבי וקס״ד דלא הדרי וערבי כלל ושאלו לו ואם כן מאי וכלים עד כאצבע ופירש בו כלים מלמטה כלומר אע״ג דלא הדרי וערבי לסוף אצבע כל שיתערב עמו כשיגיע לכאצבע סמוך לבית הרעי:
ולענין פסק בעינן לתרויהו ואינו כשר בבהמה אלא בארבעה תנאים והוא שיהא אחד משרשו ושלא יתפצל אלא מצד אחד ושלא יתארך פצולו יותר מכאצבע ומיד שיגיע הפצול לכאצבע יחזור ויתאחד ושיהא במקום חזרת חבורו עמו רחוק כאצבע מבית הרעי ובעוף כשרה אף כשנתפצל בשני צדדין שכך היה ידוע להם בענינים אלו ונמצאו בו שלשה תנאים ושמא תאמר ומאיזה צד אנו מחמירין כשניהם והרי מי שהזקיק שלא להיות פצולו למעלה ארוך יותר מכאצבע אינו מקפיד בחזרת חבורו כמה שיהא קרוב מסוף הכרכשא וכן מי שמקפיד בזו אין מקפיד בזו תדע שכך הוא אלא שיש פוסקים כזה ויש פוסקים כזה ואין בידינו להכריע ולא עוד אלא שבהלכות גדולות גורסין כלים מלמעלה ומחליפים זה לשל זה ומתוך כך מחמירין כשניהם או כאחד מהם לשני הגרסאות ומתוך שאין אנו בקיאים בענינים אלו לענין הוראה כל שאנו מוצאים יתר במעין אוסרין אותו אא״כ במעי הגדול ובתנאים אלו וצריך להתישב בדבר לחסרון הבקיאות וכבר אירע פעם אחד בעיר גדולה שהיה בה מרביץ לתורה שמצא במעי היוצא מן הקיבה אחר שנמשך המעי הגדול זרת או זרתיים מעי אחר ונמלכו כלן לאסרו עד שאמר להם הטבח שכך הוא בכל בהמות שבעולם ובדקו באותו היום כמה טלאים ומצאוהו בכלם אלא שלא מצאום בשיעור אחד לא הם ולא מקום יציאתם מן המעי הגדול אבל מ״מ בכלם מצאוהו ומצאו מפורש שהוא הקרוי סניא דיבי ונקרא כן על שהוא כחוש מאד עד שהזאבים כשטורפים את הבהמה ואוכלים את בשרה מניחים אותו וקצת לועזות קורין אותו בדיל קרשטיאנגי והוא מחובר ראשו אחד בכבד והאחד בדקין וכלה במעי הגדול היוצא מן הקיבה ופעמים שחותכין אותו וכלו נשאר בכבד ונשאר המעי הגדול חלק כאלו לא נתחבר בו זה מעולם ופעמים שנשאר כלו עם המעי ופעמים מקצתו ומתוך כך טועים בו קצת בני אדם ומדמים שהוא יתר וכן כל כיוצא בזה צריך הרבה להתישב בדבר על פי בקיאים:
נוצה של עוף מצטרפת עם הבשר לכביצה לטמא טומאת אוכלין כדין המקומות הרכים כמו שיתבאר במסכתא זו ונוצה זו פירשו בה אותו הדק בתכלית הסמוך לבשר ונקראת וולוא ומ״מ לענין פגול בקדשים אינו מצטרף לכזית ואם חישב לאכול כזית בין בשר ונוצה חוץ לזמנו אין כאן פגול:
המשנה החמישית והכונה להשלים בה מה שהתחיל לבאר בשלפניה אלא שהיא בין בבהמה בין בעוף והוא שאמר אחוזת הדם המעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני ושאכל⁠[ה] צואת תרנגולין או ששתתה מים הרעים כשרה אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות אמר הר״מ פי׳ אחוזת דם הוא שגבר הדם עליו עד שחנקה והמעושנת שגברה עליו המרה השחורה אמרו בבריתא והמצוננת שגברה עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה ולא זכרו תגבורת המרה האדומה לפי שהוא בבהמה מעוטה ביותר כמו שנתבאר בספר רפואת הבהמות והרדופני הוא עשב כשאוכלין אותו הבהמות יהרגו אותן ואינו מזיק לבני אדם כמו צואת התרנגולין ומה שאמר סם המות ר״ל הדבר שהורג האדם אם יאכל ממנו לפי שיש דברים שהם מזון יפה למין ידוע מבעלי חיים וסם המות לבעלי חיים אחרים וזה מפורסם אצל הרופאים:
אמר המאירי אחוזת הדם ר״ל שגבר עליה דם ונעשית חולה לסבתו וכן המעושנת ר״ל שנכנס עשן בתוכה והמצוננת שאחזתה צנה וחלתה ושאכלה הרדופני והוא עשב ידוע בו שהוא סם המות של בהמה ומ״מ אינה נוקבת אלא שמסכנת ושאכלה צואת תרנגולין והיה ידוע להם שהוא מזיק לבהמה וכן ששתתה מים הרעים ר״ל מים מגולין כשרה שכל אלו אין בהם חשש נקיבת הדקין אלא חשש סכנה ומסוכנת מותרת וכן אין כאן חשש סכנת נפשות לאדם אף במים מגולין שכבר נאבדה בם המרה ר״ל כח הארס אבל אם אכלה העשבים שהם סם המות לאדם או שהכישה נחש אע״פ שמותרת משום טרפה שהרי אין כאן חשש נקיבה אסורה משום סכנת נפשות ולמדת שארס נחש אינו מזיק לבהמה ואין בה דין דריסה אלא בדורסים בצפורן:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:
הלעיטה קורטי חלתית וכן כל דבר שהוא נוקב וממית חוששין שמא ניקבו הדקין וטרפה אבל בעלין של חלתית אין כחם חזק כל כך ומותרת:
בהמה שנשנה נחש במקום ידוע ובדקו אותו אבר ולא מצאו בו נזק אין סומכין על בדיקה זו לאכל ממנה בצליי׳ מועטת מפני הסכנה עד שיונח בתנור ויצלו אותה צלייה גמורה ותהא צלייתו עולה יפה מעשה היה באחת שנשכה נחש ופסקה רגליה האחרונים ובדקו בצומת גידין ומצאום בקיומם וכשהושיבוה בתנור לצלות נפל הבשר תלחים תלחים כבשר המתמסמס וקראו על עצמם לא יאונה לצדיק כל און:
מתיב [מקשה על כך] רב שיזבי ממה ששנינו בברייתא: אחוזת הדם, והמעושנת, ושאכלה הרדופני, ושאכלה צואת תרנגולים, ושתת מים הרעים, או הלעיטה תיעה (שיבואר עניינה להלן), חלתית ופלפלין, או אכלה סם המות — הרי זו כשרה. הכישה נחש, או שנשכה כלב שוטהמותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות. ואם כן, קשיא [קשה] מחלתית ששנינו שהיא כשרה, על מה שאמר שמואל שאם אכלה חלתית הריהי טריפה, וכן קשיא [קשה] ממה ששנינו בברייתא זו שאם אכלה סם המות הריהי כשרה, על מה ששנינו במשנה שאם אכלה סם המות הריהי אסורה משום סכנה!
Rav Sheizvi raises an objection from a baraita: An animal that is congested with excess blood, or that suffered from smoke inhalation, or that ate poisonous oleander, or that ate the excrement of roosters, or that drank foul water, or if one fed it tia, asafoetida, or peppers, or if it ate deadly poison, it is kosher. But if a snake bit the animal, or if a mad dog bit it, with regard to the prohibition of tereifa its consumption is permitted, but it is nevertheless prohibited due to the threat to one’s life. The statement of the baraita concerning an animal that was fed asafoetida poses a difficulty to Shmuel’s statement that asafoetida renders the animal a tereifa, and the statement concerning deadly poison poses a difficulty to the mishna’s statement that deadly poison renders the animal prohibited due to the threat to one’s life.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) חִלְתִּית אַחִלְתִּית לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּעָלִין כָּאן בִּקְרָטִין סַם הַמָּוֶת אַסַּם הַמָּוֶת לָא קַשְׁיָא הָא דִּידַהּ הָא דְּאָדָם סַם הַמָּוֶת דִּבְהֵמָה הַיְינוּ הַרְדּוּפְנֵי תְּרֵי גַּוְונֵי סַם הַמָּוֶת.

The Gemara responds: The apparent contradiction between one statement about asafoetida and the other statement about asafoetida is not difficult. Here, the baraita is referring to a case where the animal ate asafoetida leaves, which are less dangerous. There, Shmuel is referring to a case where the animal ate slivers of asafoetida, which are very sharp. Likewise, the apparent contradiction between one statement about deadly poison and the other statement about deadly poison is not difficult. This statement of the baraita that it is permitted is referring to a case where the animal consumed poison that is deadly only to itself. That statement of the mishna that it is prohibited is referring to a case where it consumed poison deadly to a person. The Gemara asks: Poison deadly to an animal is the same as oleander; why should the baraita mention both? The Gemara responds: The tanna is referring to two types of deadly poison.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קשיא חלתית אחילתית ולמתניתין קשיא סם המות אסם המות:
כאן בקרטין – גבעולין טרפה כאן בסם המות דאדם טרפה אבל אכלה סם המות דבהמה כשרה:
היינו הרדופני – כלומר למה לי למיתנא תרתי זימני אכלה הרדופני או שאכלה סם המות כשרה:
וקשיא סם המות – דהכא אסם המות דמתני׳.
הא דידה – ברייתא בסם המות דבהמה שאינו סם המות לאדם.
בתרי גווני סם המות – דבהמה מיירי תנא דברייתא.
ומתרצים: מחלתית על חלתית לא קשיא [קשה]: כאן שאם אכלה חילתית היא כשרה — באוכלת עלין של חילתית, שאינם מזיקים כל כך, כאן שהיא טריפה — באוכלת קרטין (חתיכות קטנות) של חילתית, שיש בהן חריפות יתירה. וכן מסם המות על ענין סם המות גם כן לא קשיא [קשה], הא דידה [זה שהיא מותרת הרי זה בסם המוות שלה] — שאכלה סם מוות שהורג רק בהמות, ואין בו סכנה לאדם. הא [זה] שהיא אסורה — בשאכלה סם שהורג אדם. ושואלים על הברייתא: סם המות של בהמה היינו [הרי זה] הרדופני, ומדוע הוצרך להזכיר את שניהם? ומשיבים: תרי גווני [שני סוגים] של סם המות שונה התנא, הרדופני וסם אחר.
The Gemara responds: The apparent contradiction between one statement about asafoetida and the other statement about asafoetida is not difficult. Here, the baraita is referring to a case where the animal ate asafoetida leaves, which are less dangerous. There, Shmuel is referring to a case where the animal ate slivers of asafoetida, which are very sharp. Likewise, the apparent contradiction between one statement about deadly poison and the other statement about deadly poison is not difficult. This statement of the baraita that it is permitted is referring to a case where the animal consumed poison that is deadly only to itself. That statement of the mishna that it is prohibited is referring to a case where it consumed poison deadly to a person. The Gemara asks: Poison deadly to an animal is the same as oleander; why should the baraita mention both? The Gemara responds: The tanna is referring to two types of deadly poison.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מַאי תִּיעָה אָמַר רַב יְהוּדָה

The above baraita teaches that if an animal was fed tia, it is kosher. The Gemara asks: What is tia? Rav Yehuda said:
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אגב הבאת ברייתא זו שואלים: מאי [מה פירוש] תיעה? אמר רב יהודה:
The above baraita teaches that if an animal was fed tia, it is kosher. The Gemara asks: What is tia? Rav Yehuda said:
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין נח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין נח:, עין משפט נר מצוה חולין נח: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין נח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין נח:, הערוך על סדר הש"ס חולין נח:, רש"י חולין נח:, ראב"ן חולין נח: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין נח:, ר"י מלוניל חולין נח: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין נח: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין נח: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין נח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין נח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין נח:, מהרש"א חידושי אגדות חולין נח:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין נח:, אסופת מאמרים חולין נח:

Chulin 58b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 58b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 58b, Rif by Bavli Chulin 58b, Attributed to R. Gershom Chulin 58b, Collected from HeArukh Chulin 58b, Rashi Chulin 58b, Raavan Chulin 58b, Tosafot Chulin 58b, Ri MiLunel Chulin 58b, HaHashlamah Chulin 58b, Ramban Chulin 58b, Rashba Chulin 58b, Meiri Chulin 58b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 58b, Maharsha Chidushei Aggadot Chulin 58b, Steinsaltz Commentary Chulin 58b, Collected Articles Chulin 58b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144