×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם מִשְׁתֵּא וּבָרוֹכֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא אֶפְשָׁר הָכָא אֶפְשָׁר דְּשָׁחֵיט בַּחֲדָא וּמְכַסֵּי בַּחֲדָא.:
The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, in the incident involving the students of Rav, it is impossible to drink and recite a blessing simultaneously. Accordingly, by requesting a cup over which to recite the blessing of Grace after Meals, they demonstrated their desire to cease drinking. Here, when one covers the blood of the undomesticated animal before slaughtering the bird, it is possible to slaughter the bird with the one hand and cover the blood of the undomesticated animal with the other one. Accordingly, the act of covering the blood of the undomesticated animal is not considered an interruption of the acts of slaughter, since they could have been performed simultaneously.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין פז ע״א} שחט ולא כסה1 וראהו אחר חייב לכסות:
תנו רבנן {ויקרא יז:יג} ושפך וכסה מי ששפך יכסה2 מנין3 [שאם שחט]⁠4 ולא כסה וראהו אחר שחייב5 לכסות שנאמר {ויקרא יז:יד} ואומר לבני ישראל מצוה זו על כל בני6 ישראל. תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהיו המצות7 בזויות עליו. תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך יכסה8 ומעשה9 באחד ששפך וקדם10 חברו וכסה וחייבו רבן גמליאל11 ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה ותו12 ההוא דסעד אצל רבי אמר13 לו ר׳14 כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל אמר ליה כוס של ברכה אני שותה יצאת15 בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים:
כסתו16 הרוח חייב לכסות: אמר רבה17 בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן לא שאנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. והא18 דתניא השוחט ונבלע הדם19 בקרקע חייב לכסות אוקמה ר׳ זירא בשרשומו ניכר אבל אין רשומו ניכר הוה ליה20 כמי שכסתו21 הרוח ואינו חייב לכסות22:
{משנה חולין ו:ה-ו} מתני׳ דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותו23 כאילו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם חייה24 רואין אותו כאילו הוא מים ר׳ יהודה אומר אין דם מבטל דם. דם הניתז25 ושעל (גב26) הסכין חייב לכסות אמר ר׳ יהודה אימתי בזמן שאין שם [דם]⁠27 אלא הוא אבל יש שם דם [שלא הוא]⁠28 פטור מלכסות:
1. כסה: גי, כ״י פריס: ״כיסהו״. ראה משנה.
2. יכסה: כ״י פריס: ״הוא יכסה״. וכן בהמשך שם.
3. מנין: כ״י פריס: ״ומנין״.
4. שאם שחט: גכח, כ״י פריס, דפוסים. גי: ״שאם לא שחט״. כ״י א: ״ששחט״.
5. שחייב: גכח: ״חייב״.
6. בני: חסר בכ״י פריס.
7. יהיו המצות: גי, כ״י פריס: ״יהו מצוות״. דפוסין: יהו המצות.
8. יכסה: כ״י פריס: ״הוא יכסה״, כבספרא שם (סי׳ ז), ובה״ג.
9. ומעשה: וכן גי, גכח, כ״י פריס. דפוסים: מעשה, כבה״ג (מנותק מהמשפט הקודם. המעשה אינו במקור שבספרא!). ואף בכ״י א סימן נקודה לפניו.
10. ששפך וקדם: וכן גכח. כ״י פריס לפני הגהה: ״שקדם ששפך וקדם״. דפוסים: ששחט וקדם כבה״ג, וכן בעיטור. ראה רי״ף בבא קמא פרק ח (דף לב ע״ב); רמב״ם משנ״ת הל׳ חובל ומזיק (ז:יד).
11. וכסה וחייבו רבן גמליאל: גי לפני הגהה: ״רבן גמליאל או׳⁠ ⁠״.
12. ותו: כ״י פריס: ״ועוד״.
13. אמר: גכח: ״ואמר״.
14. ר׳: וכן כ״י פריס. חסר ב-גי, גכח, דפוסים.
15. ליה, יצאת: גי בעברית: ״לו, יצתה״.
16. כסתו: דפוסים: כסהו, כבמשנה שם.
17. רבה: גי: ״רבא״.
18. והא: גי: ״דהא״.
19. השוחט ונבלע הדם: גי, גכח, גקמו: ״השוחט ונבלע דם״. כ״י פריס רק: ״נבלע״.
20. הוה ליה: כ״י פריס: ״אינו חייב לכסות דהוי״.
21. שכסתו: דפוסים: שכיסהו, כבמשנה שם.
22. ואינו חייב לכסות: וכן גכח, גקמו. חסר בכ״י פריס. גי רק: ״חייב לכסות״.
23. אותו: חסר ב-גכח.
24. בדם בהמה או בדם חייה: גכח: ״בדם בהמה או בדם החייה״. כ״י פריס: ״דם חיה בדם בהמה״. גקסז רק: ״בדם בהמה״.
25. הניתז: כ״י פריס: ״שניתז״.
26. גב: חסר ב-גי, גכח, גקסז, כ״י פריס, וכן חסר בפיהמ״ש לרמב״ם.
27. שם דם: גי, גכח, וכן בה״ג, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א רק: ״שם״. גקסז, כ״י פריס, דפוסים רק: דם, וכן בסמוך שם.
28. שלא הוא: גי, גכח, כ״י פריס,דפוסים, כבספרא שם (סי׳ ט). וכן בה״ג וברמב״ם פיהמ״ש. גקסז: ״בלא הוא״. כ״י א: ״אחר״, וכן בעיטור, ובמנהיג (הל׳ שחיטה) בשם רבינו. ראב״ן (סי׳ רפד).
הכי השתא התם מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר – כלומר וכיון דאמר הבו ליבריך מפסיק הברכה בין ברכת היין שבירך תחלה ליין ששותה עתה ובעי לברך בתחלה על היין אבל הכא לא מפסיק הכיסוי של חיה לברכת שחיטת העוף קודם שישחוט דיכול לכסות דם חיה בחדא ידא ולשחוט עוף בחדא ידא ולא חשוב כסוי דם חיה הפסק לפיכך א״צ אלא ברכה אחת לחיה ועוף:
ערך דק
דקא(חולין נו.) עוף הדק ניקבו הדקין פי׳ בני מעי׳ קטנים. (פרק ב דדמאי) בגסה ומדדו בדקה טפילה דקה לגס׳. (ירושלמי) הין מדה גסה מן הין ולמטה מדה דקה שומן מדה דקה מן שומן ולמעלה מדה גסה (חולין נד:) תא שמע מיהא דתנן (בפרק שני בכלים) הדקים שבכלי חרס הן וקרקעותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין פי׳ הכלים הקטנים אם נפחתו ונשתייר בשוליהן או בדפנותיהן שהן הצדדין שיעור שישבו במקום שלא מסומכין. ריש מעיא באמת׳ בעי גריד׳ וזהו חלב שעל הדקין (חולין צג. נזיר נט) מה עביד לדקים ולא ליסריח פי׳ שאם יזרוק הדם קודם גילוח ראשו ויניח האמורי׳ להקטיר עם הזבחים שמביא לסוף שלשים אי אפשר שלא יסריחו הדקים והמעים הלכך מותר להקטירם בחציין כבן זומא: זבל דק וחול (חולין פז בפרק כסוי הדם. חולין נא) כתנא דייק ונפיץ לא חיישינן דייק ולא נפיץ חיישינן דקתא חיישינן דק דקתא לא חיישינן פי׳ דייק ונפיץ לא חיישינן משום ריסוק איברים דרך הוא דייק ולא נפיץ קשה הוא (א״ב פי׳ רש״י דייק חבוט ולי נראה שהחביטה במקל נקראת כן ואחר כך החביטה ביד נקראת נפוץ ודקת׳ הוא נעורת הנפרד בשעת החביטה ודק דקתא הוא נעורת דק):
ערך קד
קדב(עירובין נח.) שמעתי שמקדדין בהרים פי׳ לא צריך לממשחי׳ לגוב׳ ההר אלא חזינא ליה כאילו קדוד ונקיב (בפרק קמא בעבודה) ועורות לבובין (גמרא) ת״ר איזהו עור לבוב כל שקרוע כנגד הלב וקדוד כמין ארובה פי׳ ענין נקיבה וחתיכה וכן קודד בקופיץ וכן נמי קודד כל אזכרות שבו. (חולין נ:) אמר רב אסי נקדדה כסלע טרפה פירוש נוקבה נקב עגול כסלע (חולין פז) נקדד כמין טבעת מהו פירוש נפתח בעצם כמין טבעת ופשט משרטו מחתכו בעצם ומעלה ארוכה והוא דקרא אותו העצם דידה והוא לחלוחית וכשתיבש סותם הפתח ודוקא בעצם שמשרטו אבל ברזל שורף ואינו מעלה ארוכה. (קידושין כב) קודד ויורד עד שמגיע אצל דלת (א״ב בנוסחאות כל אלו כתובים קדר):
א. [דין.]
ב. [דורך באהרען.]
מישתא וברוכי בהדדי לא אפשר – הלכך כי אמר הב ליבריך נתנו דעתם לפסוק מלשתות אבל זה אע״פ שיודע שיכסה דם ראשון לא הסיח דעתו מן השחיטה וכל שעתא זמן שחיטה היא לו אפילו בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחדא ידיה ומכסי בחדא ידיה.
משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר – מכאן היה אומר הר״ר יום טוב שאם עמד מאכילתו והתפלל כשחוזר ובא לאכול צריך לברך ברכת המזון וליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר ואין נראה דלא דמי כלל משום דהכא הב ונבריך הוי גמר דבר והוי הפסק וכן כסוי אי לאו דאפשר בהדי הדדי אבל תפלה לא הוי גמר לסעודה דאטו אם בירך בסעודה על הרעמים או אפילו בפה״ג יצטרך ליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ובהדיא אמרינן בערבי פסחים (דף קב.) דאם הניחו מקצת חבירים ועקרו רגליהן לילך לבהכ״נ כשהם חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אף על פי שהתפללו בנתיים.
ומכסי בחדא ידא – יש להסתפק אם סח בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך כמו גבי תפילין דאם סח בין תפילין לתפילין דמברך שתים לרש״י להניח על של יד ועל מצות על של ראש ולדברי ר״ת מברך על של ראש שתים או שמא אין צריך לחזור ולברך כמו באמצע סעודה שיכול לדבר וא״צ לחזור ולברך המוציא ומיהו אם אומר מענין שחיטה כמו תביא עוף לשחוט או הסכין פשיטא דאין צריך לחזור ולברך כמו (ברכות דף מ.) טול ברוך גביל לתורי ואם צריך לחזור ולברך כמו בתפילין אז אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה כמו בתפילין כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לו.) דעבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואין ראיה מתפילין דהתם היא מצוה אחת ואין לו להפסיק אבל בשחיטה אי בעי שחיט אי בעי שביק ליה ומ״מ נראה דאיסורא הוא להביא עצמו לידי לחזור ולברך כדמוכח בפרק אלו נאמרין (סוטה דף מא.) דתנן נוטל ס״ת וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא ונייתי ס״ת וניקרי ביה ומשני ר״ל משום ברכה שאינה צריכה ונראה היכא דצריך לחזור ולברך כגון שהסיח דעתו מלשחוט שצריך לכסות קודם מה שכבר שחט דהא אשכחן ר׳ יהודה שמצריך לכסות בין חיה לעוף אף על פי שא״צ לחזור ולברך.
משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. יש מרבותינו הצרפתים ז״ל שהיה מוכיח מכאן דפעמים שאדם נזכר בתוך סעודתו שעדיין לא התפלל ומתפלל בתוך סעודתו, טעון ברכה למפרע, ואחר כך נוטל ידיו ובוצע, משום דמיכלי וצלויי בהדי הדדי לא אפשר, וכדאמרינן הכא דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. וזו דעת רבינו אלפסי ז״ל בפסחים בערבי פסחים גבי ארבע כוסות, והרב בעל התוס׳ ז״ל כתב דלא דמו כלל, דברכת המזון הוא דחשוב הפסק וכן כיסוי אי לאו טעמא דאפשר למשחט וכסוי בהדי הדדי משום דהני גמר מעשה נינהו, אבל תפילה לא הוי גמר והפסק דאטו מי שברך על הזיקים ועל הזועות בתוך סעודתו או אפילו בורא פרי הגפן מי חשבינן ליה הפסק וחוזר ומברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, ובהדיא אמרינן התם בפרק ערבי פסחים (פסחים קב.) עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת והניחו שם מקצת חברי׳ כשהן חוזרין אינן טעונין ברכה למפרע ולא לכתחילה, ואף על פי שמסתמא התפללו בנתים, וזו היא דעת רבי זרחיה ז״ל שם בפרק ערבי פסחים, וזה נ״ל עיקר, ויש עוד ראיות אחרות.
הכי השתא התם משתה וברוכי בהדי הדדי לא אפשר – פי׳ ולפיכך ברכת מזון שבנתיים הוי הפסק וצרך לברך בזה בורא פרי הגפן אחרי והוא הדין לאומר הב ונברך שנזדמן לברכה ויש למדין מכאן למי שקם באמצע סעודה להתפלל שיש לו לחזור ולברך ברכת הנהנין כיון דמיכל ומשתי ונצלויי בהדי הדדי לא אפשר וכן למד מכאן ריא״ף ז״ל לענין כוסות של פסח לומר בורא פרי הגפן על כל אחד ואחד כמו שכתיב שם בהלכותיו וכן דעת הגאונים ז״ל והרמב״ם ז״ל אבל שני רבותי ז״ל הסכימו לדברי האומריה מגדולי רבותי האחרוני׳ ז״ל שלא אמרו כאן לענין ברכת המזון שהוא גמר מעשה ראשון וכיון דלא אפשר למישתי ולברוכי כחדא הוי הפסקה ובברכת שחיטה וכיסוי אע״ג דכיסוי גמר מעש׳ לא הוי הפסק משום דאפשר למישחט וכיסוי בחדא אבל דבר שאינו גמר מעשה ראשון פשיטא דלא הוי הפסק ואינו קובע ברכה ולכן זה שהתפלל באמצע סעודה אינו חוזר ומברך ולענין ארבעה כוסות אין לברך אלא על כוס ראשון וכוס ברכת המזון וכן עיקר וכבר הארכתי בזה במקומו בס״ד וגם בהלכות סדר האגדה בס״ד ולדברי הכל כל שקם לשוח באמצע סעודה עם חבירו אף על פי שהפליג אינו חוזר ומברך דדבר של רשות אינו הפסק ולענין ברכת הכיסוי נהגו לברך על כיסוי הדם וטעם זה לפי שאין ברכה זו קבוע עליו בלחוד כי מצוה זו על כל ישראל וכדרך שאמרו על ביעור חמץ כפי הכלל שכתבחי שם בס״ד אבל מה שכתב בהלכות גדולות שמכסה ואח״כ מברך ולפיכך היה בעל כמו על הטבילה ועל נטילת לולב זה אינו דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה כדאיתא בפ״ק דפסחים ולמה תצא זו מן הכלל כיון שלא הוציאה בתלמוד הילכך מברך ואח״כ מכסה.
תד״ה משתי וברוכי כו׳ צריך לברך ברכת המזון וליטול כו׳ עכ״ל זה אינו כשיטת התוס׳ דלעיל דלא בעי בהיסח הדעת ברכת המזון אלא ברכה ראשונה אבל דברי הר״ר י״ט הם כשיטת רש״י בפ׳ ע״פ שפי׳ בהך עובדא דאיתסר לכו למשתי עד לאחר ברכת המזון ע״ש וק״ל:
ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] במעשה בתלמידי רב — משתא וברוכי בהדי הדדי [לשתות ולברך ביחד] לא אפשר, ולכן, משעה שזימנו עצמם לברך, נתנו דעתם שלא לשתות יותר. אבל הכא [כאן], כששחט חיה, והוא רוצה לשחוט עוף, כשהוא מכסה את דם החיה אינו מסיח דעתו מן השחיטה, שהרי אפשר דשחיט בחדא, ומכסי בחדא [שישחוט ביד אחת, ויכסה ביד אחת].
The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, in the incident involving the students of Rav, it is impossible to drink and recite a blessing simultaneously. Accordingly, by requesting a cup over which to recite the blessing of Grace after Meals, they demonstrated their desire to cease drinking. Here, when one covers the blood of the undomesticated animal before slaughtering the bird, it is possible to slaughter the bird with the one hand and cover the blood of the undomesticated animal with the other one. Accordingly, the act of covering the blood of the undomesticated animal is not considered an interruption of the acts of slaughter, since they could have been performed simultaneously.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַתְנִי׳: אשָׁחַט וְלֹא כִּסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר חַיָּיב לְכַסּוֹת בכִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת כִּסָּהוּ הָרוּחַ חַיָּיב לְכַסּוֹת.:

MISHNA: If one slaughtered an undomesticated animal or bird and did not cover the blood, and another person saw the uncovered blood, the second person is obligated to cover the blood. If one covered the blood and it was then uncovered, he is exempt from covering it again. If the wind blew earth on the blood and covered it, and it was consequently uncovered, he is obligated to cover the blood.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומי ששפך חייב לכסות, ואם לא כיסה וראהו אחר חייב לכסות.
משנה. ה. שחט ולא כסהו וכו׳. חייב האחר לכסותו אע״פ שלא שחטו הוא, דכתי׳ ואומר לבני ישראל, מצוה זו על כל ישראל.
ו. כסהו ונתגלה פטור מלכסות. דאע״ג דאמרינן בעלמא השב, אפי׳ מאה פעמים משמע, אבל הכא כתי׳ מיעוטא, דכתי׳ וכסהו, ולא כתיב וכסה. כסהו הרוח, חייב לכסותו. ומוקים לה בגמרא היכא שחזר ונתגלה, ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה, אבל לא חזר ונתגלה פטור, שכבר מכוסה הוא, ונדחה.
המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והחלק החמישי לבאר מי הוא הראוי לכסות ר״ל אם אפשר בזולת השוחט אם לאו ועל איזה צד חייב לחזור ולכסות ועל איזה צד פטור ואמר על זה שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסתו הרוח חייב לכסות אמר הר״מ פי׳ מה שאמר כסתו הרוח חייב לכסות ר״ל אם נתגלה אחר כן כדי שלא תדמה כאלו כסהו ונתגלה שהוא פטור מלכסות אבל אם כסתו הרוח ונשאר מכוסה פטור מלכסות ואין הלכה כר׳ יהודה:
א משנה שחט חיה או עוף ולא כסה את הדם בעפר, וראהו אחרחייב האחר לכסות. כסהו ונתגלהפטור מלכסות. כסהו הרוחחייב לכסות.
MISHNA: If one slaughtered an undomesticated animal or bird and did not cover the blood, and another person saw the uncovered blood, the second person is obligated to cover the blood. If one covered the blood and it was then uncovered, he is exempt from covering it again. If the wind blew earth on the blood and covered it, and it was consequently uncovered, he is obligated to cover the blood.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גְּמָ׳: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {ויקרא י״ז:י״ג} וְשָׁפַךְ וְכִסָּה גמִי שֶׁשָּׁפַךְ יְכַסֶּה שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר מִנַּיִן שֶׁחַיָּיב לְכַסּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י״ז:י״ד} וָאוֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַזְהָרָה לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse states: “And he shall pour out its blood and cover it with earth” (Leviticus 17:13), indicating that the one who poured out its blood, i.e., slaughtered the animal, shall cover it. If one slaughtered the animal or bird and did not cover the blood, and another person saw the uncovered blood, from where is it derived that the person who saw the blood is obligated to cover it? It is derived from the following verse, as it is stated: “Therefore I said to the children of Israel” (Leviticus 17:12), which is a warning to all the children of Israel to fulfill the mitzva of covering the blood.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ואומר לבני ישראל – בפרשת כסוי הוא.
ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״ושפך וכסה״ (״ושפך את דמו וכסהו בעפר״, ויקרא יז, יג), ודברים אלו שנאמרו ברצף אחד מלמדים כי מי ששפך כלומר, שחט את החיה או העוף — מצוה שיכסה את דמו. שחט ולא כסה, וראהו אחר, מנין שחייב לכסות? שנאמר באותה פרשה: ״ואומר לבני ישראל״ (שם יד) — אזהרה לכל בני ישראל.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse states: “And he shall pour out its blood and cover it with earth” (Leviticus 17:13), indicating that the one who poured out its blood, i.e., slaughtered the animal, shall cover it. If one slaughtered the animal or bird and did not cover the blood, and another person saw the uncovered blood, from where is it derived that the person who saw the blood is obligated to cover it? It is derived from the following verse, as it is stated: “Therefore I said to the children of Israel” (Leviticus 17:12), which is a warning to all the children of Israel to fulfill the mitzva of covering the blood.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תַּנְיָא אִידַּךְ וְשָׁפַךְ וְכִסָּה דבַּמֶּה שֶׁשָּׁפַךְ בּוֹ יְכַסֶּה שֶׁלֹּא יְכַסֶּנּוּ בָּרֶגֶל שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו תַּנְיָא אִידַּךְ וְשָׁפַךְ וְכִסָּה מִי שֶׁשָּׁפַךְ הוּא יְכַסֶּנּוּ המַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁחַט וְקָדַם חֲבֵירוֹ וְכִסָּה וְחִיְּיבוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִיתֵּן לוֹ י׳עֲשָׂרָה זְהוּבִים.

It is taught in another baraita: The verse states: “And he shall pour out its blood and cover it with earth,” indicating that with that which he poured out the blood he shall cover it, i.e., he must use his hand, and he may not cover it with his foot, so that mitzvot will not be contemptible to him. It is taught in another baraita: The verse states: “And he shall pour out its blood and cover it with earth,” indicating that the one who poured out the blood shall cover it. An incident occurred involving one who slaughtered an undomesticated animal or bird and another individual preempted him and covered the blood, and Rabban Gamliel deemed him obligated to give ten gold coins to the one who performed the act of slaughter.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במה ששפך יכסה – כלומר ביד:
במה ששפך – בידו.
שלא יכסנו ברגל גרסינן.
ליתן לו – מפני שהפסידו שכר ולקמן בעי שכר מצות מעשה או שכר הברכה.
ובמה ששפך יכסה, בידו ולא ברגלו.
וחייבו ר״ג ליתן עשרה זהובים – ולא היה יכול לפטור עצמו במה שהיה נותן לו עוף אחר לשחוט דזאת מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה והוי מעוות לא יוכל לתקן ומיהו לא דיינינן השתא ליחייב עשרה זהובים דבמלתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו כדאמר בהחובל (ב״ק דף פד:) ואחד שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור בלאו האי טעמא ואפילו תפס מפקינן מיניה משום דכולם חייבים בקריאת התורה וכן פירש ריב״א ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן (נדרים דף סב.) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון אסמכתא היא.
גמרא. ושפך וכסה, במה ששפך. כלומ׳, בידו ששפך ושחט, באותה היד יכסה, ולא ברגל. שלא יהיו המצות בזויות עליו. כלומ׳, דריש טעמיה דקרא.
מי ששפך יכסה. כלומ׳ כיון שאותו האיש ששחט רוצה לכסות, אסור לאיש אחר שיקפוץ במצוה ויכסה, אע״פ שמצות כסוי מוטלת עליו אם לא היה רוצה לכסות.
אסיקנא דעשרה זהובים שכר ברכה הוא, והוא הדין למצוה בלא ברכהא, כדאמרינן בפרק החובלב בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה. וכולןג שכרן עשרה זהובים, שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כולן כך שכרןד. אלא שאין דנין דין זהה בבבלו אע״פ שהוא ממוןז, מידי דהוי אבושת שאע״פ שהוא ממון כיון דלית ביה חסרון כיס לא מגבינן ליה בבבלח. ומיהו אי תפס לא מפקינן מיניהט, ולפיכךי כתבה רבינו הגדול ז״ל בפ׳ החובלכ לדון בה באי תפס כמו שכתב דיני הבושת ושאר חמשה דברים.
א. ראה שו״ת יכין ובועז ח״ב סי׳ טז.
ב. ב״ק צא, ב.
ג. וכן הביאו הרשב״א, הרא״ה הריטב״א והר״ן על הרי״ף (כט, א).
ד. ראה רמב״ם הל׳ חובל ומזיק פ״ז הי״ד: ׳וכן מי ששחט חיה או עוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים, וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים עשרה זהובים׳. ועי׳ מ״מ שם שהם סברות כתובות בהלכות, ראה להלן הערה 131. ועי׳ דרישה סי׳ שפב, וש״ך שם סק״א.
ה. כי״ל: דין קנס.
ו. וכן כתבו (לענין מילה) או״ז הל׳ כיסוי הדם סי׳ שצט וארחות חיים הל׳ מילה אות ז בשם ר״ת. וכ״כ הרא״ש סי׳ ו בשמו.
ז. ראה רי״ף ב״ק לב, ב: ׳איכא מאן דאמר האי דחייביה ר״ג להאי גברא י׳ זהובים קנסא הוא דקנסיה ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא... אלא לאו דינא הוא וגמרינן מיניה׳. וראה רא״ש שם סי׳ יד. וראה שלה״ג שם [שלא היו לפניו דברי רבינו כאן] שהוכיח מדברי הרא״ש כאן שס״ל שהוא קנס, שהרי כתב שאין גובין אותו בבבל, והסיק שאף שהוא ממון אין גובין אותו שאין בו חסרון כיס, וכדברי רבינו להלן.
ח. ב״ק פד, ב. רא״ש סי׳ ו בשם ר״ת.
ט. כתובות מא, ב; ב״ק שם.
י. כ״כ הראשונים הנ״ל.
כ. לב, ב בדפי הרי״ף.
אמר המאירי שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות שהרי נאמר במצות כסוי ואומר לבני ישראל וגו׳ מצוה זו על כל בני ישראל כסהו ונתגלה פטור מלכסות שהרי מ״מ כבר יצא ידי חובתו כסהו הרוח חייב לכסות אם חזר ונתגלה ובברכה כמו שביארנו בשלישי של סוכה הא אם לא חזר ונתגלה פטור שכבר מכוסה הוא וכן הלכה:
ומעיהם תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] על כתוב זה: ״ושפך וכסה״, במה ששפךבו יכסה, כלומר בידו, או בסכין, שלא יכסנו ברגל, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו. וכן תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ״ושפך וכסה״, מי ששפךהוא יכסנו. מעשה באחד ששחט חיה או עוף, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים.
It is taught in another baraita: The verse states: “And he shall pour out its blood and cover it with earth,” indicating that with that which he poured out the blood he shall cover it, i.e., he must use his hand, and he may not cover it with his foot, so that mitzvot will not be contemptible to him. It is taught in another baraita: The verse states: “And he shall pour out its blood and cover it with earth,” indicating that the one who poured out the blood shall cover it. An incident occurred involving one who slaughtered an undomesticated animal or bird and another individual preempted him and covered the blood, and Rabban Gamliel deemed him obligated to give ten gold coins to the one who performed the act of slaughter.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִיבַּעְיָא לְהוּ שְׂכַר מִצְוָה אוֹ שְׂכַר בְּרָכָה לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן אִי אָמְרַתְּ שְׂכַר מִצְוָה אַחַת הִיא וְאִי אָמְרַתְּ שְׂכַר בְּרָכָה הָוְיָין אַרְבָּעִים מַאי.

A dilemma was raised before the Sages: Are these ten gold coins compensation for the stolen mitzva or are they compensation for the stolen blessing recited over the mitzva? The Gemara elaborates: What is the practical difference? The difference is with regard to a similar case involving Grace after Meals. If you say the coins are compensation for the mitzva, then with regard to Grace after Meals, since all its blessings constitute one mitzva, one would be obligated to give only ten gold coins. But if you say they are compensation for the lost blessing, then with regard to Grace after Meals the compensation is forty gold coins, since Grace after Meals comprises four blessings. What is the conclusion?
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברכת המזון – ד׳ ברכות הן ואיכא ארבעים זהובים ואי בתר מצוה אזלת כו׳ חדא מצוה היא.
איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה. ואסיקנא דשכר ברכה עשרה זהובים. והוא הדין למצוה בלא ברכה כדאמר בפרק החובל (ב״ק צא:) בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה כולן שכרן עשרה זהובים, שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כך וכולן שכרן.
ומיהו אין דנין דין זה בבבל, דאף על גב דדיני ממונות הוא, מכל מקום לית ביה חסרון כיס, והוה ליה כבושת ופגם דלא עבדינן שליחותייהו ולא מגבינן ליה בבבל. ומיהו אם תפש לא מפקינן מיניה, ולפיכך כתב הרב רבינו אלפסי ז״ל בפרק החובל לדון בה בדתפש וכן לכל דיני הקנסות דאי תפש לא מפקינן מיניה.
איבעיא להו [נשאלה להם]: האם עשרה זהובים אלה הם שכר מצוה שגזל ממנו, או שכר ברכה, ברכת המצוות? ומסבירים, למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה] משאלה זו למעשה — לברכת המזון, אי אמרת [אם אתה אומר] שכר מצוה חייבו רבי — ברכת המזון כולה מצוה אחת היא, ואי אמרת [ואם אתה אומר] שכר ברכה — ארבע ברכות של ברכת המזון הויין [הריהן] שוות ארבעים זהובים. מאי [מה] התשובה?
A dilemma was raised before the Sages: Are these ten gold coins compensation for the stolen mitzva or are they compensation for the stolen blessing recited over the mitzva? The Gemara elaborates: What is the practical difference? The difference is with regard to a similar case involving Grace after Meals. If you say the coins are compensation for the mitzva, then with regard to Grace after Meals, since all its blessings constitute one mitzva, one would be obligated to give only ten gold coins. But if you say they are compensation for the lost blessing, then with regard to Grace after Meals the compensation is forty gold coins, since Grace after Meals comprises four blessings. What is the conclusion?
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תָּא שְׁמַע דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא1 לְרַבִּי מִי שֶׁיָּצַר הָרִים לֹא בָּרָא רוּחַ וּמִי שֶׁבָּרָא רוּחַ לֹא יָצַר הָרִים דִּכְתִיב {עמוס ד׳:י״ג} כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ אֲמַר לֵיהּ שׁוֹטֶה שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from an incident in which a certain heretic said to Rabbi Yehuda HaNasi: He who created mountains did not create wind, and he who created wind did not create mountains; rather, each was created by a separate deity, as it is written: “For behold, He Who forms the mountains and He Who creates the wind” (Amos 4:13), indicating that there are two deities: One who forms the mountains and one who creates the wind. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Imbecile, go to the end of the verse, which states: “The Lord, the God of hosts, is His name.” The verse emphasizes that God is the One Who both forms and creates.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״צדוקי״.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה׳ צבאות שמו – אלמא חדא הוא דבראינהו.
שפיל לסיפא דקרא ה׳ צבאות שמ׳ מכאן אומר רבי אליהו ז״ל מפריז שתקנו בסוף ברכת מעריב ערבים לומר סמוך לחתימה ה׳ צבאות שמו ואין (נראה דצ״ל ואח״כ עיין תר״י ברכות די״א ע״ב) אומרים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד כדכתיבנא בדוכתיה בס״ד יתיב רבי בתענית׳ תלתא יומין פי׳ בתוס׳ לפי שר׳ היה גדול ישראל והוא אינו יכול לומר להם אלא דברי דחיות כענין ענה כסיל כאולתו ואם סבורים שאינו מנצחם כהוגן יהא חלול התורה.
כוס של ברכה אתה שותה – פירש״י ז״ל כי לא על השתי׳ היה מקפיד אלא שלא יצטרף עמהם בברכה ולא יענה אמן שהוא כמברך וזהו שלמדו מכאן דשכר ברכה עשרה זהובים ומכאן דן ר״ת ז״ל באחד שקראוהו לקרוא בתורה ועמד אחר במקומו שאין לו לשלם כלום דכיון שחבירו עמד שם ועונה אמן הרי הוא כמברך וכן דין במי שהי׳ מזומן לימול ובא חבירו ומל ועוד נתן הר״ר פטר ז״ל טעם אחר דקריאה בתורה מצוה מוטלת על כולם ואין לאחד לקרוא יותר מחבירו.
ואסקינא דשכר ברכה עשרה זהו׳ ואפילו ברכה דרבנן דהא ברכת הטוב והמטיב דרבנן היא ושכר מצוה נמי בלא ברכ׳ עשרה זהובים כדאמרינן בבבא קמא פרק החובל דף צ״א ע״ב גבי אילן העומד ליקצץ וכולן שכרן י׳ זהובים וכי איכא מצוה וברכה כחדא חשיב׳ ושכר שתיהן עשרה זהובים. דאי לא כוס של ברכה שוה חמשים וכל זה אינו דנין בחוצה לארץ דמילתא דלית ביה חסרון כיס הוא וכדמוכח בפר׳ החובל ואין דיננו בזה אלא להיכא דתפס ולזה הוא שהביאה הרי״ף ז״ל מ״ר ז״ל.
ומאי שנה מהשב דאמר מר השב אפי מאה פעמים – פי׳ דליכא למימר דשאני התם דכתיב השב תשיבם דהא תשיבם לדרשא אחרית׳ אתא ומהשב בלחוד נפקא אפי ק׳ פעמים כדאיתא בפ אלו מציאות וכדפי׳ רש״י ז״ל.
לא ברא רוח כו׳ הצדוקי הזה נטה להאמין בשניות ואמר מי שברא הרוחני לא ברא הגשמי שהם ההרים ולכך שינה הלשון ברא בדבר רוחני ויצר בדבר גשמי והיה תשובת רבי לו שוטה שפיל לסיפיה דקרא כי תשובתך בצידו ה׳ צבאות שמו כי ה׳ שהוא שמו המיוחד הוא ה׳ של שני הצבאות שהם הגשמי והרוחני וכה״ג איתא בסנהדרין ששאל צדוקי א׳ לר״ג כו והשיב לו ר״ג אלא מעתה גבי אדם דכתיב ויברא ויצר ה״נ כו׳ דכתיב גבי צלמו שהוא צלם אלהים דבר רוחני לשון בריאה וגבי יצירת הגוף כתיב ויצר ה׳ אלהים אדם מן האדמה וזה אין סברא שיהיו שני שותפין באדם א׳ כדמסיק שם ויבואר זה במקומו שם. ומ״ש ויתנו בברותי ראש כו׳ המינות נקרא ראש ע״ש הפסוק שורש פורה ראש ולענה וגו׳ ודו״ק:
גמ׳ דא״ל ההוא צדוקי לרבי מי שיצר כו׳. עי׳ ברבינו יונה פ״ק דברכות דף ז ע״ב הביא הנוסחא מי שברא אור לא ברא חשך ומי שברא חשך לא ברא אור א״ל שפיל לסיפיה דקרא ה׳ צבאות שמו ובאמת בקרא דהתם לא כתוב בסיפא דקרא ה׳ צבאות שמו ואולי דט״ס הוא וצ״ל לסיפיה דקרא כי אני ה׳ עושה כל אלה:
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה שמסופר שאמר ליה [לו] ההוא מינא [אותו מין, כופר] לרבי בקינטור: מי שיצר הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא יצר הרים, דכתיב [שנאמר]: ״כי הנה יוצר הרים ובורא רוח״ (עמוס ד, יג), הרי שיש יוצר ויש בורא! אמר ליה [לו] רבי: שוטה, שפיל לסיפיה דקרא [רד, המשך לסופו של הכתוב], שנאמר: ״ה׳ אלהי צבאות שמו״, שהוא גם היוצר וגם הבורא.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from an incident in which a certain heretic said to Rabbi Yehuda HaNasi: He who created mountains did not create wind, and he who created wind did not create mountains; rather, each was created by a separate deity, as it is written: “For behold, He Who forms the mountains and He Who creates the wind” (Amos 4:13), indicating that there are two deities: One who forms the mountains and one who creates the wind. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Imbecile, go to the end of the verse, which states: “The Lord, the God of hosts, is His name.” The verse emphasizes that God is the One Who both forms and creates.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֲמַר לֵיהּ נְקוֹט לִי זִימְנָא תְּלָתָא יוֹמֵי וּמַהְדַּרְנָא לָךְ תְּיוּבְתָּא יְתֵיב רַבִּי תְּלָת תַּעֲנִיָּתָא כִּי הֲוָה קָא בָּעֵי מיברך אֲמַרוּ לֵיהּ מִינָא1 קָאֵי אַבָּבָא אֲמַר {תהלים ס״ט:כ״ב} וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רוֹשׁ וְגוֹ׳.

The heretic said to Rabbi Yehuda HaNasi: Give me three days’ time and I will respond to you with a rebuttal of your claim. Rabbi Yehuda HaNasi sat and fasted three days of fasting while awaiting the heretic, in order that he would not find a rebuttal. When Rabbi Yehuda HaNasi wanted to have a meal at the conclusion of those three days, they said to him: That heretic is standing at the doorway. Rabbi Yehuda HaNasi recited the following verse about himself: “They put gall into my food, and for my thirst they gave me vinegar to drink” (Psalms 69:22), i.e., my meal is embittered with the presence of this heretic.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״צדוקי״.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נקוט לי זימנא – תן לי זמן.
כי הוה בעי רבי מיברך – כשהיה רבי רוצה לסעוד.
אמרו ליה – בני ביתיה ההוא צדוקי שקבעת לו זמן קאי אבבא.
אמר – רבי על עצמו מקרא הזה.
ויתנו בברותי רוש – בסעודתי נותנין מרה.
אמר ליה [לו] אותו מין: נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא [תן לי זמן שלושה ימים ואחזיר לך תשובה]. יתיב רבי תלת תעניתא [ישב רבי שלוש תעניות], באותם שלושה ימים, כדי שלא ימצא לו אותו מין תשובה, שלא יהיה בכך חילול שם שמים. כי הוה קא בעי מיברך [כאשר עברו אותם שלושה ימים, והיה רוצה רבי לסעוד], אמרו ליה [לו] לרבי: מינא קאי אבבא [מין עומד בשער]. אמר רבי על עצמו את הפסוק: ״ויתנו בברותי רוש (עשב מר) ולצמאי ישקוני חומץ״ (תהלים סט, כב), כלומר, נותנים דבר מר לסעודתי.
The heretic said to Rabbi Yehuda HaNasi: Give me three days’ time and I will respond to you with a rebuttal of your claim. Rabbi Yehuda HaNasi sat and fasted three days of fasting while awaiting the heretic, in order that he would not find a rebuttal. When Rabbi Yehuda HaNasi wanted to have a meal at the conclusion of those three days, they said to him: That heretic is standing at the doorway. Rabbi Yehuda HaNasi recited the following verse about himself: “They put gall into my food, and for my thirst they gave me vinegar to drink” (Psalms 69:22), i.e., my meal is embittered with the presence of this heretic.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״לאֲמַר לֵיהּ רַבִּי מְבַשֵּׂר טוֹבוֹת אֲנִי לָךְ לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה אוֹיִבְךָ וְנָפַל מִן הַגָּג וָמֵת אָמַר לוֹ רְצוֹנְךָ שֶׁתִּסְעוֹד אֶצְלִי אָמַר לוֹ הֵן לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ א״לאָמַר לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל אָמַר לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אֲנִי שׁוֹתֶה יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה שָׁוֶה1 אַרְבָּעִים זְהוּבִים.

When Rabbi Yehuda HaNasi came to the door he saw that it was in fact a different heretic, not the one who asked for three days to prepare a rebuttal. This heretic said to him: Rabbi, I am a bearer of good tidings for you: Your enemy did not find a response, and he threw himself from the roof and died. Rabbi Yehuda HaNasi said to the heretic: Since you have brought me good tidings, would you like to dine with me? The heretic said to him: Yes. After they ate and drank, Rabbi Yehuda HaNasi said to the heretic: Would you like to drink the cup of blessing, i.e., the cup of wine over which the Grace after Meals is recited, or would you like to take forty gold coins instead, and I will recite the Grace after Meals? The heretic said to him: I will drink the cup of blessing. A Divine Voice emerged and said: The cup of blessing is worth forty gold coins. Evidently, each one of the blessings in the Grace after Meals is worth ten gold coins.
1. כן בכתבי היד ובדפוסים הראשונים. בדפוס וילנא: ״ישוה״.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ארבע הוויין – כלומר בברכת המזון איכא ד׳ ברכות. ברכת הזן וברכת הארץ בונה ירושלים והטוב והמטיב:
למיברא – כלומר להאריח:
לבסוף אישתכח דלאו איהו הוא אלא צדוקי אחר הבא לבשרו על הראשון שעלה לגג ומת.
ארבעים זהובים – שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן.
או ארבעים זהובים אתה נוטל – שתיה לא שייכא לשכר ברכה אלא היה רוצה לסלקו מברכת המזון לפי שהיה צדוקי וא״ת או נ׳ זהובים ה״ל למימר דהא איכא ברכת בפה״ג שלאחר בהמ״ז וי״ל דסבר כמ״ד בערבי פסחים (דף קג: ושם ד״ה לאו) דאין צריך לברך אכסא דברכתא אלא אכסא קמא ותו לא.
כוס של ברכה אתה שותה. כלומ׳, שתברך אתה ברכת המזון כדין כל אורח, שבעל הבית בוצע ואורח מברך. או ארבעים זהובים אתן לך. עשרה זהובים לשכר כל ברכה וברכה, שהן ארבעה עם הטוב והמטיב.
אמר ליה [לו] המין שעמד בפתח: רבי, מבשר טובות אני לך, לא מצא תשובה אויבך, ונפל (הפיל עצמו) מן הגג ומת. אמר לו רבי: הואיל ובישרת לי בשורה טובה, רצונך שתסעוד אצלי? אמר לו: הן. לאחר שאכלו ושתו, אמר ליה [לו] רבי: כוס של ברכה אתה שותה, כלומר האם רצונך לברך ברכת מזון על הכוס, או ארבעים זהובים אתה נוטל, ואני אברך? אמר לו: כוס של ברכה אני שותה. יצתה בת קול ואמרה: כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים.
When Rabbi Yehuda HaNasi came to the door he saw that it was in fact a different heretic, not the one who asked for three days to prepare a rebuttal. This heretic said to him: Rabbi, I am a bearer of good tidings for you: Your enemy did not find a response, and he threw himself from the roof and died. Rabbi Yehuda HaNasi said to the heretic: Since you have brought me good tidings, would you like to dine with me? The heretic said to him: Yes. After they ate and drank, Rabbi Yehuda HaNasi said to the heretic: Would you like to drink the cup of blessing, i.e., the cup of wine over which the Grace after Meals is recited, or would you like to take forty gold coins instead, and I will recite the Grace after Meals? The heretic said to him: I will drink the cup of blessing. A Divine Voice emerged and said: The cup of blessing is worth forty gold coins. Evidently, each one of the blessings in the Grace after Meals is worth ten gold coins.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַבִּי יִצְחָק עֲדַיִין יֶשְׁנָהּ לְאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי וְקוֹרְאִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת בַּר לוּיָאנוּס.:

The Gemara adds: Rabbi Yitzḥak says: That family of the heretic who dined with Rabbi Yehuda HaNasi still exists among the prominent families of Rome, and that family is called: The family of bar Luyyanus.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאותה משפחה – של מבשר.
אמר רבי יצחק: עדיין ישנה לאותה משפחה של אותו מין שבישר לו את הבשורה, בין גדולי רומי, וקוראין אותה משפחת בר לויאנוס.
The Gemara adds: Rabbi Yitzḥak says: That family of the heretic who dined with Rabbi Yehuda HaNasi still exists among the prominent families of Rome, and that family is called: The family of bar Luyyanus.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה.: אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי מַאי שְׁנָא מֵהֲשָׁבַת אֲבֵדָה דְּאָמַר מָר ו{דברים כ״ב:א׳} הָשֵׁב אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים.

§ The mishna teaches that if one covered the blood and it was then uncovered he is not obligated to cover it again. Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: What is different about this case from the mitzva of returning a lost item, where the Master said: The verse states with regard to the obligation to return a lost item: “You shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1), even one hundred times?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאמר מר – באלו מציאות (ב״מ דף לא.) השב אפילו מאה פעמים משמע ותשיבם מפקינן לדרשא אחרינא. הכא נמי וכסה טובא משמע.
לא שנו אלא שחזר ונתגלה – פי׳ בעוד שרישומו ניכר וכי חזר ונתגלה מאי הוי נימא הואיל ואידחי אידחי פי׳ כיון דאמרת דכי לא נתגלה פטור כי חזר ונתגלה מאי הוי אבל לדידי אף על פי שלא נתגלה חייב לכסות ומקשה לומר דהוא הדין דאע״ג דלא נתגלה שיהא חייב לכסות דלא עדיף כסהו הרוח מהיכי דנבלע דם בקרקע שחייב לכסות.
ג שנינו במשנה: כסהו ונתגלה — חייב לכסות. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי שנא [במה שונה הדבר] מהשבת אבדה, שאמר מר [החכם]: מה שנאמר ״השב תשיבם״ (דברים כב, א) ״השב״אפילו מאה פעמים?
§ The mishna teaches that if one covered the blood and it was then uncovered he is not obligated to cover it again. Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: What is different about this case from the mitzva of returning a lost item, where the Master said: The verse states with regard to the obligation to return a lost item: “You shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1), even one hundred times?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֲמַר לֵיהּ הָתָם לָא כְּתִיב מִיעוּטָא הָכָא כְּתִיב מִיעוּטָא וְכִסָּהוּ.:

Rav Ashi said to Rav Aḥa: There, in the verse discussing the obligation to return a lost item, a restriction is not written in the verse to limit the obligation. Here, in the verse discussing the obligation to cover the blood, a restriction is written, as the verse states: “And he shall cover it.” The usage of the term “it” indicates that one must cover the blood only one time.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כתיב מיעוטא – אי הוה כתיב וכסה הוה משמע שיהא נכסה כל שעה ואפי׳ מאה זימנין אבל וכסהו מיעוטא הוא כסוי זה ותו לא.
אמר ליה [לו]: התם לא כתיב מיעוטא [שם לא נאמרה לשון מיעוט], הכא, כתיב מיעוטא [כאן נאמרה לשון מיעוט] ״וכסהו״ כלומר, כסה אותו, כיסוי זה ולא יותר.
Rav Ashi said to Rav Aḥa: There, in the verse discussing the obligation to return a lost item, a restriction is not written in the verse to limit the obligation. Here, in the verse discussing the obligation to cover the blood, a restriction is written, as the verse states: “And he shall cover it.” The usage of the term “it” indicates that one must cover the blood only one time.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) כִּסָּהוּ הָרוּחַ.: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זלֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלָּה אֲבָל לֹא חָזַר וְנִתְגַּלָּה פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת וְכִי חָזַר וְנִתְגַּלָּה מַאי הָוֵי הָא אִידְּחִי לֵיהּ אָמַר רַב פָּפָּא זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין דִּיחוּי אֵצֶל מִצְוֹת.

§ The mishna teaches that if the wind blew earth on the blood and covered it one is obligated to cover the blood. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: They taught this halakha only if the blood was again uncovered. But if the blood was not again uncovered one is exempt from the obligation to cover it. The Gemara asks: And when the blood was again uncovered, what of it? Isn’t it already rejected from the mitzva of covering since it was covered by the wind? Rav Pappa said: That is to say that there is no permanent rejection with regard to mitzvot. Although the wind covered the blood, the mitzva to cover it was not rendered null; rather, the mitzva simply could not be performed. Consequently, once the blood is again uncovered, the mitzva to cover the blood remains in place.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פטור מלכסות – דהא מכוסה ועומד הוא.
הא אידחי ליה – מכסוי דהא כיסהו ונתגלה פטור מלכסות.
אין דיחוי – אין אמרינן דחוי אצל מצות וכי אמרינן דיחוי בפסול קרבן הוא דאמרינן.
אמר רבי זירא ההוא שרישומו ניכר פי׳ דההיא שלא נבלע לגמרי אלא שהיה רישומן ניכר וכן הילכתא.
לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטיל דאף על גב דאיכא בסוף מראות דם פסול לזריקה ואינו חוזר וניער דהואיל ונדחה מתחילתו כשלא הי׳ מראה דם נדחה לעולם מה שאין כן באיסורין שחוזר וניער ולא אמרינן דהואיל ונדחה מתחילתו בשלא היה כשיעור נדחה כדאמרינן בסוף מסכת ע״א. ואמרינן דלענין כיסוי אינו כן לפי שאין דיחוי אצל מצות ולאיסורן דמי׳. ואיכא דקשיא ליה לר״י דהא כדם לתוך מים הוא כשעירה מדם השעיר לדם הפר ולא אמרי׳ ראשון ראשון בטיל. ותירצו כשהיה מערה מספל דדמי׳ לצרצר גדול. ואין צריך לזה דאנן לא אמרינן אלא בדם ומים שיש לו ביטול. ודכוותי׳ לרבנן במין במינו אבל במין במינו לר״י דאין ביטול ואוסר במשהו לא שייך לומר ראשון ראשון בטיל.
והוא דאיכא כזית – פרש״י ז״ל כזית דם גמור. ויפה כיון דאי בדם עם גשמים פשיטא דהא אפי׳ דם גמור כזית בעי. וא״ת ואי בשיש באדמומי׳ כזית מאי רבותי דהאי דם. וי״ל דאע״ג דמעורב בדם צלול ולבן הרבה עד דהוי כזית ביותר מאכילת פרס חייב. דכיון דכולו חד דם הוא לא מיבטל כאיסורא בעלמא.
ד שנינו במשנה: כסהו הרוח — חייב לכסות. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שחזר ונתגלה לאחר שכיסהו הרוח. אבל לא חזר ונתגלהפטור מלכסות. ושואלים: וכי [וכאשר] חזר ונתגלה מאי הוי [מה בכך]? הא אידחי ליה [הרי כבר נדחה] ממצות הכיסוי כשכיסהו הרוח! אמר רב פפא, זאת אומרת: אין מושג דיחוי שייך אצל מצות, וכיון שנתחייב הדם בכיסוי — לא נדחתה ממנו המצוה, ואם נתגלה — עומדת בעינה המצוה לכסותו.
§ The mishna teaches that if the wind blew earth on the blood and covered it one is obligated to cover the blood. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: They taught this halakha only if the blood was again uncovered. But if the blood was not again uncovered one is exempt from the obligation to cover it. The Gemara asks: And when the blood was again uncovered, what of it? Isn’t it already rejected from the mitzva of covering since it was covered by the wind? Rav Pappa said: That is to say that there is no permanent rejection with regard to mitzvot. Although the wind covered the blood, the mitzva to cover it was not rendered null; rather, the mitzva simply could not be performed. Consequently, once the blood is again uncovered, the mitzva to cover the blood remains in place.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא חהַשּׁוֹחֵט וְנִבְלַע דָּם בַּקַּרְקַע חַיָּיב לְכַסּוֹת הָתָם טכְּשֶׁרִשּׁוּמוֹ נִיכָּר.:

The Gemara asks: But even if the wind covered the blood and it remained covered, why is one exempt from performing the mitzva of covering the blood? What is different about this case from that which is taught in a baraita: In a case where one slaughters an undomesticated animal or a bird and its blood is absorbed by the ground, one is obligated to cover the blood? The Gemara responds: There, the baraita is referring to a case where the impression of the blood is still recognizable, i.e., it was not entirely absorbed in the ground.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מ״ש מהא דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות – כלומר הכא נמי כיסהו הרוח אע״ג דלא חזר ונתגלה יהא חייב מלכסות:
התם בשרישומו ניכר – כלומר מה דאמרי׳ נבלע דם בקרקע חייב לכסות בשרישומו ניכר אבל אין רישומו ניכר פטור מלכסות:
חייב לכסות – אף על גב דלא חזר ונתגלה.
השוחט ונבלע הדם בקרקע. כלומ׳ השוחט עוף או חיה בעפר תיחוח ומרוב שהיה בו עפר תיחוח נבלע בקרקע, אם רישומו ניכר חייב לכסות. והוא הדין שאם שחט על רצפת אבנים והלך לו, ומצאו שנבלע ונראה רישומו נכר, שחייב לכסותו כדפרישית לעיל בשוחט לחולה בשבת.
זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ושואלים: ואם כסהו הרוח ולא נתגלה, מדוע פטור מלכסות? ומאי שנא מהא דתניא [ובמה שונה הדבר מזו ששנויה בברייתא]: השוחט חיה או עוף ונבלע דם בקרקעחייב לכסות? ומשיבים: התם [שם מדובר] כשרשומו של הדם ניכר בקרקע, שלא נבלע לגמרי.
The Gemara asks: But even if the wind covered the blood and it remained covered, why is one exempt from performing the mitzva of covering the blood? What is different about this case from that which is taught in a baraita: In a case where one slaughters an undomesticated animal or a bird and its blood is absorbed by the ground, one is obligated to cover the blood? The Gemara responds: There, the baraita is referring to a case where the impression of the blood is still recognizable, i.e., it was not entirely absorbed in the ground.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מַתְנִי׳: ידָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם חַיָּיב לְכַסּוֹת כנִתְעָרֵב בְּיַיִן רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם נִתְעָרֵב בְּדַם הַבְּהֵמָה

MISHNA: In a case of the blood of an undomesticated animal or bird that was mixed with water, if there is in the mixture the appearance of blood one is obligated to cover it. If the blood was mixed with wine one views the wine as though it is water, and if a mixture with that amount of water would have the appearance of blood one is obligated to cover it. Likewise, if the blood of an undomesticated animal or a bird was mixed with the blood of a domesticated animal, which one does not have to cover,
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים – כלומר אם יש בו מראית דם חייב לכסות:
מתני׳ נתערב ביין – שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו.
רואין אותו – יין כאילו הוא מים ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור הזה חייב לכסות.
נתערב בדם הבהמה – דלאו בר כסוי הוא ורובו דם בהמה.
סימן רפה
ונתערב בדם הבהמה אין דם מבטל דם וחייב לכסותא. ומכסין בכל דבר הנבלל בדםב.
א. כ״ז כתב רבינו אליבא דרש״י ודעימיה הפוסקים כר׳ יהודה דמב״מ לא בטל אבל רבינו איהו ס״ל כחכמים כמבואר לקמן רס״י שיא (ראב״ן ע״ז ע״ג:). (הר״ב אבן שלמה). ואכן מצינו לרבינו לעיל סס״י כ (תשובות ראב״ן כ׳) שכתב בסגנון זה שכתב ׳וכל זה הפסק שפסקתי מין במינו במשהו וכו׳ לא פירשתי אלא אחרי דברי רבנא שלמה זצוק״ל שפסק מב״מ במשהו וחלק על הראשונים׳. עכ״ל. אבל יש להעיר שמצינו לו בחרוזיו (ח״א עמ׳ תעב שו׳ ער) שפסק כרש״י וז״ל: באיסור להוריהו, מין במינו במשהו, ושאינו במינהו, בשישים משוערים. וכן עוד שם: והאיסור דבוק לה, עצמה נעשית נבילה, ובמינה לא בטלה, אפילו במותרים. וכן עוד (שם עמ׳ תעג שו׳ רפו): וחלב אינו מין בשר לכן עד ששים אסר. ואע״פ שקשה להוכיח מחרוזיו שהרי נקט בהן בכמה מקומות שלא כבספרו (כמש״כ לעיל בהערות), וקשה לומר שחזר בו ולהעדיף את החרוזים על ספרו, מ״מ חזי לאיצטרופי לומר שהלכה למעשה נהג כרש״י וכדנהגו חתנו רבינו יואל ונכדו ראבי״ה כמבואר בס׳ ראבי״ה כרך ד׳ עמ׳ קמד. ועוד יש לומר שרבינו העתיק כאן משערי שחיטה של רשב״ח שהובאו כפה״נ בס׳ האסופות סס״י ז [עי׳ לעיל בהערה לו (ראב״ן חולין פ״ו:)] וליה לא ס״ל פרט זה.
ב. עי׳ להלן מס׳ שבועות (ראב״ן שבועות ד׳:) ד״ה ועוד שאלני שכתב רבינו: כדאמרינן בפרק כיסוי הדם וכסהו כלל בעפר וכו׳ אלא אמרינן מה עפר דבר הנבלל אף כל דבר הנבלל. ונראה שנקט שם לשון רש״י בדף פח ע״ב ד״ה כלל: ואיצטריך עפר להורות שאין כיסוי זה אלא בדבר המתערב ונבלע בו כגון עפר, וכנ׳ גרס ברש״י ׳ונבלל׳ בו, ועפי״ז כתב כאן האי כללא.
רואין אותו כאילו הוא מים – בפ׳ התערובות (זבחים דף עח:) אמר דלאו רואין לדם קדשים קאמר אלא רואין ליין ולדם בהמה וחיה קאמר דרואין כאילו הוא מים כדפירש בקונטרס והקשה הר״ר שמואל מוורדו״ן דבפ׳ הקומץ רבה (מנחות דף כב.) מפרש טעמא דרבנן ור׳ יהודה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר גלוי וידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה ור׳ יהודה אומר מכאן למין במינו שאינו בטל והשתא היכי מוכח דאפילו מבטלין עולין זה את זה ומין במינו בטל הכא לא בטיל שאפילו היה דם הפר היה ניכר אדמומית דם השעיר וי״ל דאם דם הפר היה מים לא יהיה בדם השעיר מראית דם גמור אלא יהיה דיהה מראהו ובטל כדאמרי׳ בפ׳ התערובות (זבחים דף עח:) דלי שיש בתוכו יין לבן וחלב ר׳ יהודה אומר רואין ליין וחלב כאילו יין אדום ואם דיהה מראיהן (כשר אבל) דם לתוך מים ראשון ראשון בטל וה״נ אמרינן בפ״ה דע״ז (דף עג.) כי אתא רב דימי א״ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ובפרק בתרא דנדה (נדה עא:) גבי דם תבוסה היכא דפסק שאין הולך בלא הפסק אמרינן ראשון ראשון בטל וקשיא דאמר בפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממה נפשך אי רובא מיא נינהו סלקא ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא ואי משום מיעוטא דמים דבציר בטלי ברובא וקאמר רב דימי בשם ריש לקיש לא שנו אלא לטבל פתו אבל לקדרה חוזר וניעור אלמא דאפילו טהרה מעוררת טומאה כ״ש דטומאה מעוררת טומאה ואפילו לאביי דקאמר וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה היינו מחמת טהרה אבל בטומאה דמעוררת טומאה ליכא מאן דפליג וכל שכן דאיסור מעורר איסור כדאמר לעיל (דף פו:) אם אמרו ספק טומאה לטהר כו׳ ובהערל (יבמות דף פב:) נמי אמרי׳ נתן סאה ונטל סאה עד רובו אלמא טפי מרובו לא אמרינן דראשון ראשון בטל אע״ג דהוי בהפסק וי״ל דבכ״מ אמרינן דחוזר וניעור אפילו בהפסק ובדם תבוסה דמפליג בין פסק ללא פסק משום דבדם תבוסה דרבנן הקילו והכא בקדשים דוקא אמרינן ראשון ראשון בטל דכיון שנדחה בקדשים שוב אינו חוזר ונראה וההיא דבפרק בתרא דע״ז (עבודה זרה עג.) מפרש ר״י דראשון ראשון בטל ואין נאסר בכל שהוא עד שיהא בו נותן טעם כמו בשאר איסורין וקאי אמתניתין דקאמר ואלו אסורין ואוסרין בכל שהוא יין נסך כו׳ מפרש רב דימי דהיינו דוקא כי נפל היתרא לגו איסורא כדקאמר בתר הכי אבל איסורא לגו היתרא אינו אסור בכל שהוא דראשון ראשון בטל כל זמן שיש ששים בהיתר ופריך תנן ואלו אסורין ואוסרין בכל שהוא יין נסך כו׳ מאי לאו איסורא לגו היתרא לא היתרא לגו איסורא ת״ש יין במים בנ״ט מאי לאו חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתרא ומהך גופה לא פריך דמודה רבי יוחנן דבנתינת טעם חוזר וניעור תדע דהא טעם כעיקר במין שאינו מינו מן התורה כדאמר בהתערובות (זבחים דף עח:) ובאלו עוברין (פסחים דף מד:) ובפ׳ שלשה מינין (נזיר דף לז.) אלא ה״פ מדסיפא איסורא לתוך היתרא ה״נ רישא דיין ביין בכל שהוא ומשני לא בנפל חמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא ופריך מדרישא במיא דאיסורא סיפא נמי במיא דאיסורא וקתני מים ביין בנ״ט פירוש וכי היכי דהך סיפא באיסורא לגו היתרא ה״ה רישא דיין ביין בכל שהוא ומשני דכולה בהיתרא לגו איסורא איירי ובנ״ט דקאמר דמשמע דכי ליכא בנותן טעם דשרי היינו כגון שנפל הרבה מן ההיתר בבת אחת לתוך האיסור שנתבטל האיסור בבת אחת וא״ת אמאי נקט מחבית לבור משום דראשון ראשון בטל בלאו הכי שרי כיון דלבסוף נשאר ששים של היתר וי״ל דדוקא נקט מחבית לבור דלא נפיש עמודיה כולי האי אע״ג דנפיש טפי מצרצור אבל היכא דנפיש עמודיה טובא לא בטיל אפילו יש ששים בהיתר.
משנה. ז. דם שנתערב במים וכו׳, חייב לכסות. שהרי אינו מבוטל, שגבר כח הדם על המים.
נתערב ביין וכו׳. שהוא אדום, ואין מראה הדם ניכר בו. רואין אותו יין כאילו הוא מים. ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור הזה, חייב לכסותו.
נתערב בדם בהמה. דלאו בר כסוי הוא, ורובו דם בהמה.
מה שהתרנו את הרצועה להיות אחר זוכה בכסוי אינו כן אלא בשהניחה השוחט והלך לו הא אם הוא לשם עדיין עיקר המצוה עליו היא מוטלת ואין ראוי לשום אדם לחטוף אותה ממנו ואם בא אחר וחטף פטור השוחט שהרי נתכסה ומ״מ מנהג קדמונינו בתלמוד לקנוס על כל כיוצא בזה עשרה זהובים וכן בכל כיוצא בזה כגון מי שהיה ראוי לברך ברכת המזון כגון כהן או גדול והוזמן לכך ובא אחר וחטפה ממנו היו קונסין אותו ארבעים זהובים עשרה לכל ברכה ויש מפרשים דבר זה בתורת ממון ולא בתורת קנס אם כן אף בזמן הזה דנין כן ואין הדברים נראין לנו:
כסוי הדם צריך שיזהר שלא לעשותו דרך בזוי ברגלו או בדבר אחר אלא או בידו או בסכין ששחט בו ושפך וכסה במה בשפך יכסה:
המצות אע״פ שנדחו שעה אחת שאין מקום לקיומן אם חזרו ונראו לחיובן חזר החיוב למקומו ואין אומרין הואיל ונדחה נדחה על הדרך שאמרנו בכסהו הרוח שאם חזר ונתגלה חייב לכסות ולענין קדשים הואיל ונדחה ידחה כמו שיתבאר למטה:
השוחט ונבלע הדם בקרקע עד שאי אפשר לגררו אם רשומו ניכר מכסהו במקומו ואם אין רשומו ניכר פטור מלכסות:
כבר ביארנו בפרק שני על השוחט ולא יצא דם ששחיטתו כשרה בחולין שאין הכסוי צרך לאכילה כלל אלא כל שנשחט כראוי הותר לאכילה יתכסה או לא יתכסה:
המוצא את האבדה שהוא צריך להחזיר אם החזירה וברחה חייב להחזיר וכן בכל פעם ופעם שנאמר השב תשיבם ודרשו בו השב אפי׳ מאה פעמים כמו שביארנו בשני של מציעא:
המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ר״ל בדם על איזה צד יבטל עד שלא יהיה חייב בכסוי ועל איזה צד לא יבטל ואמר על זה דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים נתערב בדם הבהמה או בדם הקזה של חיה רואין אותו כאלו הוא מים ר׳ יהודה אומר אין דם מבטל דם אמר הר״מ פי׳ מה שאמר בדם חיה ר״ל עם דם חיה טמאה שאם היתה טהורה הכל מסכימין שחייב לכסות וענין מה שאמר ר׳ יהודה אין דם מבטל דם שאם היה דרך משל אותו העוף במשקל גרגיר ונתערב בכמה ליטרין מדם הבהמה עמו ולא בטל דם העוף אלא מכסה הכל וכבר זכרנו בשמיני מזבחים שאין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות ואם לאו בטל הוא אצל המים ופטור מלכסות נתערב ביין שהוא אדום ואין שנוי מראה ניכר ביניהם רואין את היין כאלו מים ואומדין בדעתנו אלו נפלו שם מים כשיעור יין זה אם בטלו מראה הדם אם לאו ואם נראה לנו שמראה הדם היה נהפך ללבן בשיעור מים כיין זה פטור מלכסות ואם לאו חייב וכן אם נתערב בדם בהמה שאינו בתורת כסוי וכן בדם הקזה אף של חיה אחרת לעולם רואין את התערובת כאלו הוא מים ור׳ יהודה אומר אין דם מבטל דם ולעולם כל שנתערב בדם חייב לכסות והלך ר׳ יהודה בכאן על השטה הידועה לו בתלמוד מין במינו לא בטיל ואין הלכה כדבריו בזו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
בד״ה רואין אותו כאילו כו׳ מפרש טעמא דרבנן ודר׳ יהודה מדכתיב ולקח כו׳ עכ״ל כצ״ל וכ״ה הקושיא לרבנן בתוס׳ בפ׳ התערובות וק״ל:
בא״ד אבל דם בתוך מים ראשון כו׳ מדרישא במיא דאיסורא כו׳ וכי היכי דהך סיפא באיסור כו׳ ה״ה רישא דיין ביין כו׳ עכ״ל צ״ע מאי קושיא לדמות רישא דיין ביין לסיפא דסיפא מים ביין דאיירי באיסורא לגו היתרא אדרבה נדמהו לסיפא דיין במים דאיירי בהיתרא לגו איסורא דבמיא דאיסורא מיירי הנך בבי לפי סברת המקשה ואפשר דמשמע למקשה דהנך תרי בבי דרישא דכל שהוא דומיא דתרי בבי דסיפא וכמו דתרי בבי דסיפא איירי חדא באיסורא לגו היתרא וחדא בהיתרא לגו איסורא דומיא דהכי תרי בבי דרישא יין ביין ומים במים איירו בכה״ג חדא באיסורא לגו היתרא וחדא בהיתרא לגו איסורא ודו״ק:
ה משנה דם חיה או עוף שנתערב במים, אם יש בו מראית דם בתערובת — חייב לכסות. נתערב הדם ביין שהוא אדום — רואין אותו את היין כאילו הוא מים, ואם בכמות כזו של מים היתה מראית דם — חייב לכסות. נתערב דם החיה או העוף בדם הבהמה
MISHNA: In a case of the blood of an undomesticated animal or bird that was mixed with water, if there is in the mixture the appearance of blood one is obligated to cover it. If the blood was mixed with wine one views the wine as though it is water, and if a mixture with that amount of water would have the appearance of blood one is obligated to cover it. Likewise, if the blood of an undomesticated animal or a bird was mixed with the blood of a domesticated animal, which one does not have to cover,
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין פז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין פז., עין משפט נר מצוה חולין פז. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין פז. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין פז., הערוך על סדר הש"ס חולין פז., רש"י חולין פז., ראב"ן חולין פז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין פז., ר"י מלוניל חולין פז. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין פז. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין פז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין פז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין פז., מהרש"א חידושי הלכות חולין פז., מהרש"א חידושי אגדות חולין פז., גליון הש"ס לרע"א חולין פז., פירוש הרב שטיינזלץ חולין פז., אסופת מאמרים חולין פז.

Chulin 87a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 87a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 87a, Rif by Bavli Chulin 87a, Attributed to R. Gershom Chulin 87a, Collected from HeArukh Chulin 87a, Rashi Chulin 87a, Raavan Chulin 87a, Tosafot Chulin 87a, Ri MiLunel Chulin 87a, Ramban Chulin 87a, Rashba Chulin 87a, Meiri Chulin 87a, Ritva Chulin 87a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 87a, Maharsha Chidushei Aggadot Chulin 87a, Gilyon HaShas Chulin 87a, Steinsaltz Commentary Chulin 87a, Collected Articles Chulin 87a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144