פרק ב הישן
הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו אוקימנא בגמרא במטה גבוהה עשרה ואע״ג דמטה קבועה בעיא י׳ ולא דמיא לקינופו׳ דפסלי בפחות מעשרה ופרישנא טעמא בפרק קמא דקביעי דהתם הוא בקינופו׳ דלתוכן עשויות אבל מטה דלגבה עשויה גבוהה עשרה חשיבא אהל ואי לא לא.

א״ר יהודה נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטות בפני הזקנים – פי׳ ואף על פי דגבהי י׳ ופרישנ׳ טעמא משום דסבר סוכה דירת קבע ולא אתי אהל עראי דמטה ומבטל אהל קבע ור״ש סבר דאתי אהל עראי ומבטל אהל קבע והיינו דקאמר מעשה בטבי עבדו של ר״ג שהיה ישן תחת המטה פירוש דאי לא״ה יצא ידי חובתו ובירושלמי משמע להו דמשום אימתו של ר״ג הוא שנכנס תחת המטה שהיה פטור מן הסוכה אלו היה יושב בסוכה היה מוחה בו ר״ג לפי שאסור לו לישב שם שאלמל׳ היה מותר לישב שם לא היה לו לישב תחת המטה לפי שפטור מן הסוכה וזו שמשבחו ר״ג שישב לו תחת המטה לפי שפטור מן הסוכה והיינו דגרסינן התם מחלפא שטתיה דר״ג דתני טבי עבדו של ר״ג הניח תפילין לפניו ולא מיחה בו כה אתמר הכין פירוש דהא עבדים פטורין מן התפילין ואפ״ה לא מיחה בו כשהניח תפילין ואלו הכא משמע שימחה בו אם היה יושב שלא תחת המטה ופריק שלא לדחוק את החכמים פיר׳ שלא נכנס תחת המטה מפני שהוא אסור לישב בסוכה אלא מפני שלא ידחוק את החכמים. ופריך וישב לו חוץ לסוכה ומהדר רוצה טבי לשמוע דברי חכמים. וקשיא לן אהאי ירושלמי למאי דקס״ד דמעיקרא דמשום דאסור לישב בסוכה ישב לו תחת המטה למה לי׳ למיפרך מההיא דתפילין דאפי׳ מאן דאסר התם מודה דהכא שרי דע״כ לא איפליגו התם בנשים סומכות רשות או לא אלא במצות עשה שיש בעשייתן צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה בקרבן שהוא סומך עליו בידיו וכל גופו ומשתמש בקדשים ומש״ה אסר בה מאן דלית ליה נשים סומכות רשות דכיון דלא מפקדי כלל ולית להו אגרא איכא איסורא וכן בתקיעת שופר איכא שבות דרבנן וכן הנחת תפילין איכא איסורא שלא במקום מצוה מפני קדושתן והיינו דאמרינן התם מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה ואתיא כמ״ד נשים סומכות רשות דכיון דאיכא מצוה בעשייתו שרי לה לאנוחי הא לאידך אסירי וכן מה שאמרו באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל כמ״ד נשים סומכות רשות אבל לאידך היתה אסורה לפי שהיתה מקרבת שלמי חגיגה ויש בדבר איסור שלא במקום מצוה אבל בסוכה וכיוצא בו דליכא בה צד איסור שלא במקום מצוה דכ״ע אם רצו לעשות אותם הרשות בידם ואין מוחין בהן וא״כ למה להו לבני מערבא למיפרך הכא מתפילין. וי״ל דאה״נ דלא צריכי למיפרך מההיא דתפילין אלא דאלומי מאלמי בה פירכא דידהו דהשתא ומה תפילין דאית בהו איסורא שלא במקום מצוה לא מיחה בו הכא דליכא איסורא מיחה ופריק שלא לדחוק את החכמים כו׳ ובגמרא דילן ל״ק להו הא כלל דלא משמע להו ממתני׳ שיהא טבי אסור לישב בסוכה אלא שבא ר״ג לומר שטבי עבדו מפני שיודע שפטור מן הסוכה הוא ישן תחת המטה שאלמלא היה חייב בסוכה לא היה עושה כן וסבר׳ דכלהו רבוותא ז״ל דקי״ל כמ״ד נשים סומכות רשות ואפי׳ במצות שיש בהם צד איסור שלא במקום מצוה רשאות לעשותן אף על פי שאין חייבו׳ בדבר יש להם מצוה ונוטלו׳ עליהן שכר ולפיכך אם רצו לברך עליהן הרשות בידן ושפיר מצו למימר אקב״ו וכדברירנא במסכת קדושין בס״ד.

גמרא והא ליכא עשרה תרגמה שמואל במטה י׳ – כתב הרי״ף ז״ל דהו״ל כסוכה תחת סוכה וכן גבי קינופות והקשה עליו הרז״ה מה ענין סוכה תחת סוכה לכאן שהרי אין כאן שם סוכה ולא ענין סוכה תחת סוכה והכי הול״ל שלא יצא ידי חובתו לפי שיושב תחת האהל ולא תחת סוכה ורבינו הגדול כתב שדעת רי״ף דפיסלא דהכא לא משום אהל דהא טפח על טפח חשיב אהל לענין שבת ולענין טומאה ולא פסילי הכא אלא דהכא ליכא טעמא דאהל דהא דין הוא שיהא סכך עליון מבדיל כל מה שהוא תחתיו לפי שהעליון הוא העושה הצל אלא דכיון דחזינן דקפיד רחמנא למפסל סוכה שתחת סוכה ששתיהם סכך כשר והיה ראוי שלא תפסול זו לזו ילפינן מינה דקפיד רחמנא לפסול סוכה שיש תחתיה אהל חשוב כעין סוכה שפוסל אותו מלמעלה ואשתכח דפיסולא דהכא מדין סוכה שתחת סוכה נפקא ויפה למד עליו זכות כמשפטו אבל עדיין דברי הרב ז״ל אינן מתוקנין בעיני רבינו נר״ו כל הצורך דהא חזינן דהתם בסוכה שתחת סוכה איפליגו אמוראי כמה יהא בין סוכה לסוכה ותפסל התחתונה חד אמר טפח וחד אמר עשרה ואלו הכא לא איפליגו כלל ומודו כלהו דלא מיפסלא לעולם באהל טפח ולא באהל ד׳ ואפילו עשוי לתוכו כדמוכח בפ״ק אלא ודאי דטעמי דפליגן נינהו ודין הוא דמה ענין זו שפסולה מחמת אהל שתחתיה לזו שפסולה מפני סוכה כשרה שעלי׳ ואלו הכא כל כמה שקרוב לסכך פוסל יותר אפי׳ אינו אהל כענין פירס תחתיה סדין מפני הנשר משא״כ באידך אלא כך ענין הדבר דסוכה שתחת הסוכה אין פסולו מדין בטול שהרי שניהם סכך כשר ומין במינו ואינו חוצץ לא מבטל כלל אלא שגזה״כ הוא שלא תהא למעלה מן הסוכה דבר שהוא חשוב אהל אפילו ממינה ומפני זה נחלקו בה שמא הקפיד הכתוב או בטפח או בד׳ אלא הכא מדין בטול שאינו יושב תחת הסוכה ולפי שהדין נותן שלא יהא תחתון מבטל העליון והרי הכל כבגדים וכלים שהעליון מיסך עליהם היה בדין שלא תפסל בטפח ולא בד׳ ובעו אהל חשוב וקבוע ואי לא הרי הם כבגדיו שאינם מבטלים כלומר מן העליון וזה מבואר מפי ר׳ נר״ו.

תנן התם חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת וכן נדבך של אבנים או צואר של קורות – פי׳ יש באחד מאלו טפח על טפח ברום טפח או יותר כשיעור אהל לטומאה ויש שם כזית מן המת וכלים מן הצד האחר תחתיו הרי זה מאהיל הטומאה לטמא את הכלים כדין אהל כדפרישנא בפ״ק.

רבי יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל ואינו מאהיל על הכלים כלל אלא טומאה בוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע מ״ט דר״י יליף אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם ויפרוש את האהל – פי׳ ושניהם מיותרים ומופנים לג״ש מה להלן עשוי בידי אדם אף כאן עשוי בידי אדם ורבנן אמרי אהל אהל ריבה דהא כתיב נמי כל הבא אל האהל וכל אשר באהל לרבות וקשיא לן טובא הא דאמרי׳ במסכת שבת פרק במה מדליקין גבי הא דתנן כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן מ״ט יליף אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כו׳ מה להלן פשתן אף כאן פשתן ופרכי׳ אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה אף כאן שזורין וחוטן כפל ששה ופרקי׳ אהל אהל ריב׳ ופרי׳ אי אהל אהל רב׳ הכתו׳ אפילו כל מילי נמי ופרקי׳ א״כ ג״ש מאי אהני לן אלא גמרינן בג״ש דלהוי מפשתן בלחוד ומהני לן ריבוייא דלא בעינן שזורין וחוטן כפול ששה ואילו הכי אמרי רבנן דאהל אהל ריבה כל דבר ולדידהו ג״ש מאי אהני לן ותו לרבי יהודה נמי היכי יליף בג״ש כל דבר שהו׳ עשוי בידי אדם מיהת ואלו התם לא ילפינ׳ בג״ש אלא פשתן ועור בהמה טהורה דגמרינן ליה מקראי אחרי׳ שהיא אהל כדאיתא התם. והנכון דלגבי אהל המת יש שני ענינים חלוקין הא׳ טומאת אהל עצמו שהוא מטמא וצריך הזאה כדכתיב והזה אל האהל והשני טומאת כלים ודברים הנאהלים תחתיו ושמעתא דפ׳ במה מדליקין מיירי לענין טומאת אהל ובהאי ילפינן בג״ש ממשכן שאינו מטמא אלא אהל של פשתן או של עור בהמה טהורה ושמעתא דהכא מיירי לענין הדברים הנאהלים תחת האהל והכא לא גמרינן ג״ש דמשכן לגמרי שלא יטמא כלים אלא אהל של פשתן משום דאיכא מצורע שהוא קל ממת והוא מטמא כל הדברים הנאהלים תחת אהלו ואפי׳ באהל שאינו עשוי בידי אדם דהא כתיב בי׳ מושבו דמשמע כל מידי וכדאמרי׳ התם בת״כ ומנין לעשות כל המאהילין באהל לטמא מה שתחתיהן ק״ו ממצורע ומה מצורע הקל עשה בו כל המאהילין כאהל מת חמור לא כ״ש והיינו דפליגי הכא רבי יהודה ורבנן דרבי יהודה סבר אע״ג דגמרי ממצורע אהני ג״ש ורבנן ס״ל לא אהני לן הכא ג״ש כלל דלא אתיא ג״ש אלא לענין טומאת האהל עצמו אבל לדברים הנאהלין ממצורע גמרינן לגמרי והא דנקטי רבנן אהל אהל ריבה אע״ג דדינא ממצורע הוא דאתיא להו א״ל דאינהו סברי דריבויא דאהל אהל דכתיב בדברים הנאהלין מדכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל דמצי למיכתב כל הבא אליו וכל אשר בו גלי לן דליגמר ממצורע גבי נאהלין ולא נגמר ממשכן כלל גבי דידהו ואהל קמא ריבה לאהל עצמו כל שהו׳ מפשתן אף על פי שאינו שזור וכפול ואהל בתר׳ ריבה בנאהלי׳ כל דבר פירוש דאשמועינן דגמרינן ממצורע א״נ משום דג״ש דאהל אהל משמע מיעוטא ואנן נפקא לן ממצורע ריבוייא לכל דבר נקטי רבנן דמשמע דקשיא לן למימרא דהכא אהל אהל ריבוייא הוא ודכותה הא דאמרינן בקדושין ועבדו לעולם ואמרינן בפ״ק דפסחים ת״ל לא ימצא וכדכתיב התם וזה מבואר ונכון.