×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְאֶחָד שִׁינּוּי מָקוֹם, א״צאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מֵיתִיבֵי: אשִׁינּוּי מָקוֹם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שִׁינּוּי יַיִן, אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. תְּיוּבְתָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן, תְּיוּבְתָא.
and a change of place, i.e., one moves to a different location in the middle of his meal, he need not recite a new blessing. The Gemara raises an objection from a baraita: In the case of a change of place one must recite a new blessing; however, in a case of a change of wine one need not recite another blessing. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan is indeed a conclusive refutation.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשב״םתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואחד שינוי מקום אין צריך לברך ואיתותב ר׳ יוחנן ונדחה.
א״צ לברך – שניה על היין.
ואחד שינוי מקום – לכל דבר הנאכל אם אכל ממנו במקום זה וחוזר ואוכל במקום אחר א״צ לברך שניה וכגון שלא היה לו היסח הדעת בינתים.
שינוי מקום צריך לברך – כרב ושמואל דאמרי ידי יין לא יצאו ותיובתא דרבי יוחנן: ה״ג במתני׳ דבי רב הינק כוותיך ותו יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה ולא גרסי׳ מתני׳ אתא לאשמועי׳ ושיבוש גמור היא שכן הוא שיטת הגמרא להשמיענו האמורא דבר המפורש בברייתא דזימנין שאין הכל בקיאין בברייתא וגם האמורא עצמו זימנין דלא ידע לה לההיא ברייתא עד דמייתי ליה סייעתא מיני׳ ולפי שראו דיתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה וטעו לומר מכלל שחזר בו ממה שאמר למעלה משמיה דרב הונא והגיהו בספרים קושיא זו ואינה אלא שני דברים אמר רב חסדא בההיא ברייתא חדא משמיה דרב הונא וחדא משמיה דנפשיה.
מיתיבי שינוי יין אין צריך לברך שינוי מקום צריך לברך – בעל כורחין הכי משמע דוקא אם שינה יין אין צריך לברך בורא פרי הגפן אבל אם שינה מקום צריך לברך בורא פרי הגפן דהא יין קא נקיט ותיובתא דר׳ יוחנן אם כן מוכיח מיכן דר׳ יוחנן איין קאמר דשינוי מקום נמי אין צריך לברך. ומאי דאמרינן לקמן הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא היין. אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן הן חמשת מיני תבואה כדכתבית במהדורא תינינא. ואין פנים לפתרון המורה.
כבר ביארנו באלו ששמעו קידוש בביהכ״נ שלא יצאו ידי יין והוא שאמרו שנוי מקום צריך לברך ומ״מ בזו דוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה או מבית לעלי׳ לא ואע״פ שלענין קידוש אתה קורהו שינוי מקום קידוש שאני שהדבר תלוי בסעודה ואין נקרא מקום סעודה אלא המקום שהוא אוכל בו והרי אין דרך בני אדם לקבוע סעודה אלא במקום אחד שבבית אבל שתייה דרך בנ״א לקבוע בו מקום בכל מקום שבבית ושינוי מקום עיקר ענינו הוא שהלך למקום אחר ושתה שם ומ״מ אף כל שהלך למקום אחר וחזר לשתות בכאן הרי זה בכלל שינוי מקום וצריך לחזור ולברך כמו שיתבאר:
שינוי יין ר״ל שאחר שבירך בורא פרי הגפן ושתה הביאו לו יין אחר א״צ לברך עליו בפה״ג ובמסכת ברכות פרשו שמ״מ אם יש אחר עמו כגון בניו ובני ביתו מברך הטוב והמטיב ואם אין שום אדם עמו אינו מברך עליו כלום ובאחר עמו מיהא שהוא מברך עליו הטוב והמטיב י״מ דוקא כשהאחרון חשוב מן הראשון וכן פירשו גדולי הרבנים באחרון של ברכות ואף גדולי הדורות נסכמים עמהם וא״כ אין לו לברך עד שיטעימנו לאחר או שיכיר חשיבותו בריחו ומ״מ רוב מפרשים מסכימים לברך עכ״פ מפני שהברכה על שפע הטובה היא באה והוא שאמרו בתלמוד המערב בפ׳ כיצד מברכין ר׳ אכל חביתא וחביתא דהוה פתח אמר הטוב והמטיב ואי אפשר להיות בכולן אחרון אחרון חביב וכן הביאו ממה שאמרו בסנהדרין (מ״ב.) בתוספת לבנה דליברך עלה הטוב והמטיב אטו כי חסרא מברך דיין האמת ולי נראה כדעת ראשון וזו של בכל חביתא וחביתא נ״ל שהדבר ידוע שהיין כשהוא הולך וכלה וסמוך לשוליו הוא מתקלקל ורוב פעמים התחלת החבית שפותחין עכשיו חשובה משולי אותה שעברה ואין זה צריך בדיקה וכן זו של סנהדרין אינה ראי׳ לדעתי שכל שהוא גוף אחד ואתה מברך על עלויו הטוב והמטיב ראוי לברך על קלקולו דיין האמת אבל בזו שהן שתי יינות אם על עלויו של זה הוא מברך מי שהטיב לו מה הכרח לברך על גריעותו דיין האמת הרי זה שלו לא נתקלקל ואף זה לא נתקלקל בידו והתבאר עוד בתלמוד המערב ואם הי׳ יין הראשון חדש תוך ארבעים יום והשני [ישן] מברך עליו בפה״ג והטוב והמטיב והוא שאמרו שם שינוי יין א״צ לברך חדש וישן צריך לברך וודאי על הדרך שאמר א״צ לברך שר״ל בבורא פרי הגפן עליה הוא אומר בחדש וישן שצריך לברך ופי׳ הגאונים שאם הי׳ שותה שכר תחלה ובא לו יין שמברך הטוב והמטיב ובורא פרה״ג ויש חולקין בזו כמו שכתבנו באחרון של ברכות [ובשותה] יין תחלה והביאו לו שכר יש אומרים שאף על זה מברך הטוב והמטיב ולא יראה כן:
שנוי פת יש אומרים שאף בזה צריך לברך הטוב והמטיב וכן כתבוה גדולי המפרשים בפ׳ כיצד מברכין בענין בירך על הפת פטר את הפרפרת ויש חולקין בזו הואיל ופת תקונו אף בידי אדם ואינו מסור אך לשמים לבד כיין:
ותו יתיב רב חסדא וכו׳ עד לא אמרן אלא בדברי׳ שאין טעונין ברכה לאחריו במקומן אבל בדברי׳ שטעונין ברכה לאחריהם במקומן אין צריך לברך – פרשב״ם דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם כגון מים או פירות שאין טעונין ברכה חשובה אלא בורא נפשות רבות הלכך כיון שעמד עמידתו זו היא גמר סעודתו והאיך סעודה אחריתי וצריך לברך אבל דברים הטעונים עליהם במקומן ברכה חשובה כגון שבעת המינין דאית להו ברכה א׳ מעין שלש והילכך צריכה במקומן והואיל ולא בירך אחריהם ועמד והלך אל מקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה יכול לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן ולפניהם נמי אין צריך לחזור ולברך.
ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך – פי׳ בין שטעונין ברכה לאחריהם במקומן ובין שאין טעונין שינוי מקום צריך לברך. ובתוספת הקשו על פי׳ רשב״ם ז״ל ודחו פירושו. וכתב הרא״ש ז״ל הלכך נראה שכל שבעת המינין לא הוי בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן אלא דוקא פת כפשט המשנה מי שאכל ושכח ולא ברך דמשמע דאיירי בברכת המזון והאי דנקיט דברים בלשון רבים משום דאיכא פת לחם גמור ופת הבאה בכיסנין איכא דקבע סעודתיה עלויה או שמא כל מיני מזונות שיש בהן מחמשת המינין הוו בכלל הטעונין ברכה ע״כ. רבינו אלפסי ז״ל כן פי׳ דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות עץ אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן אין צריך לברך המוציא ע״כ וכן פי׳ ר״א ז״ל. ולענין פסק הגאונים ורבינו אלפסי פסקו הלכה כרב ששת דתניא כותיה ואין כאן בין בדברים הטעונין ברכה אחריהן במקומן בין בדברים שאין טעומן שינוי מקום צריך לברך ודוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה לא כדתניא בבריית׳ רבינו רב הינך.
ורבינו שמואל ז״ל פסק כרב חסדא הלכך שינוי מקום בשבעת המינים שטעונין ברכה אחריהם מעין שלש כגון אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר קודם שמברך אחריהן או שאכל בבית זה והלך לשוק וחזר למקומו וגמר סעודתו בכל אלו אין צריך לחזור ולברך דלקיבעא קמא הדר אבל שאר פירות ומשקין שאינם מז׳ המינין שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר צריך לחזור ולברך אבל מפנה לפנה בבית אחד אין צריך לברך ע״כ. ואפי׳ דכ״ע היכא דהניחו שם זקן או חולה או מקצת חבירים אפי׳ לרב ששת אין צריך לברך למפרע על מה שאכלו ולא לכתחילה על מה שרוצים לאכול.
וכתב הר״י קרה קושא ז״ל ואפי׳ הניחו שם זקן או חולה אין להם לעקור לכתחילה רגליהם אלא לדבר מצוה בדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומם עד שיברכו ע״כ. וכן כתב הרא״ש ז״ל כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרין טעונין ברכה לכתחילה כתב הרא״ש ז״ל משמע הכא דהיכא דהסיח הדעת צריך ברכה למפרע על מה שאכל ואח״כ המוציא וקשה מהא דאמרינן בפרק כל הבשר השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה וכתב דהנכון דמשום היסח הדעת אין צריך לברך כי אם המוציא על מה שאכל ואין צריך לברך למפרע על מה שאכל והא דאמרינן בכולא שמעתין שינוי מקום צריך לברך היינו מכאן ולהבא והא דאמרינן הכא כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע עצה טובה קמל״ן שיברכו קודם שיצאו שמא ישהו לחזור עד שלא יעלה להם ברכת המזון על מה שאכלו כדאיתא בפרק אלו דברים ומיהו לא ברכו (נ״ל דצ״ל שיברכו, המעתיק) למפרע ע״כ. ואפי׳ הר״י קרה קושא נראה דסבר דכשם שטעונה על מה שרוצה לאכול היכא דשינה מקום כן טעונה ברכה למפרע על מה שאכל.
גמרא ל״ש אלא מבית לבית אבל מפינה לפינה לא כו׳ כצ״ל לגירסת התוס׳ לעיל וכ״ה ברי״ף והרא״ש ע״ש:
שם וטעמא דהניחו שם זקן כו׳ אבל לא הניחו שם זקן כו׳ בלאו דיוקא ה״מ לאקשויי מגופה דברייתא בסיפא ועיין במרדכי ודו״ק:
פרשב״ם בד״ה קשיא לר״ח כו׳ דאילו לר״ח אפילו לא חזרו כו׳ והכא מוכח דאפילו חזרו כו׳ עכ״ל לכאורה [א] ומאי קושיא דהכא בחזרו כיון דטעונין ברכה למפרע כשהן חוזרין ה״ל גמר סעודה בברכת המזון ובעי נמי ברכה לכתחלה אבל כשלא חזרו אי אפשר להן לברך שם ברכת המזון דטעונין ברכה לאחריה במקומה כשירצו לאכול שם אין להם לברך לכתחלה כיון שלא ברכו ברכת המזון עדיין לא נגמר סעודתן ולפי הפי׳ שכתבו התוס׳ דהיסח הדעת לא בעי אלא ברכה ראשונה וכשחזרו נמי אין מברכין ברכת המזון רק ברכה ראשונה ניחא ודו״ק:
ואחד שינוי מקום שעברו האוכלים ממקום למקום — אין צריך לברך פעם שניה. מיתיבי [מקשים] מברייתא שבה נאמר: שינוי מקום — צריך לברך, שינוי יין — אין צריך לברך, והיא תיובתא [קושיה חמורה] על ר׳ יוחנן! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] והושבו דבריו.
and a change of place, i.e., one moves to a different location in the middle of his meal, he need not recite a new blessing. The Gemara raises an objection from a baraita: In the case of a change of place one must recite a new blessing; however, in a case of a change of wine one need not recite another blessing. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan is indeed a conclusive refutation.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשב״םתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) יְתֵיב רַב אִידִי בַּר אַבִּין קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וִיתֵיב רַב חִסְדָּא וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא: בהָא דְּאָמְרַתְּ ״שִׁינּוּי מָקוֹם צָרִיךְ לְבָרֵךְ״, לֹא שָׁנוּ אֵלָּא מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא.

The Gemara relates: Rav Idi bar Avin sat before Rav Ḥisda, and Rav Ḥisda sat and said in the name of Rav Huna: That which you said, that after a change of place following kiddush one must recite a new blessing, they only taught this halakha with regard to one who moves from house to house; however, with regard to one who moves from place to place within one house, no, he is not obligated to recite a new blessing.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תנינאריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמרי משמיה דרב הונא הא דאמר שנוי מקום צריך לברך לא אמרו אלא מבית לבית אבל מפנה לפנה לא ואסיקנא הכי תנינא לה במתניתא דבי בר הינק ומתמהי׳ וכי רב הונא מתניתא אתא לאשמעינן אלא כי הא דרב חסדא דאמר שנוי מקום צריך לברך ברכה אחרת לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה ראשונה והיא ברכת הזימון לאחריהן במקומן [אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן] אם הלך למקום אחר וטעם שם עראי אין צריך שם לברך מאי טעמא לקבעיה הדר ורב ששת אמר א׳ זה ואחד זה צריך לברך ברכה במקום שהלך ואחר כך יטעום שם ואותבי׳ על רב חסדא מהא דתניא עקרו רגליהם לצאת לקראת חתן וכלה כשיוצאין אין [טעונין] ברכה למפרע על מה שאכלו וכשחוזרין אין טעונין ברכה על הפת לכתחלה במה דברים אמורים בזמן שהניחו שם זקן או חולה ודעתן לחזור אליהם אבל אם לא הניחו שם אדם כלל כשיוצאין טעונין ברכת המזון למפרע וכשחוזרין טעונין ברכת המוציא לכתחלה ודייקי׳ מדקתני עקרו מכלל דבדברים שהן מין דגן שטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן דאפילו בית הלל דאמרו מברך באיזה מקום שנזכר לא אמרו אלא מי שהחזיק בדרך שחזרתו למקום שאכל היא סכנה אבל אם לא החזיק בדרך וכל שכן מי שאינו עומד בדרך שאפילו בית הלל מודו דאינו מברך אלא במקו׳ שאכל וטעמא דהניחו שם זקן או חולה אבל לא הניחו שם זקן או חולה צריך לברך ואף על גב דהדר לקבעיה קשיא לרב חסדא ופריק רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירו׳ שצריך [להניח] שם זקן או חולה ר׳ יהודה היא דתניא חברים שהיו מסובין עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשיוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשחוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה.
{בבלי פסחים קא ע״ב-קב ע״א} יתיב רב אידי1 בר אבון קמיה דרב חסדא ויתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת2 שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית לבית אבל מפנה לפנה לא אמר ליה רב אידי בר אבון הכי תנינא לה במתניתא דבי רב3 הינק ואמרי לה במתניתא4 דבי בר הינק כותך ותוב5 יתיב רב חסדא וקאמר משמא דנפשיה הא דאמרת6 שנוי מקום צריך לברך7 לא אמרן אלא בדברין שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין8 אבל דברין9 שטעונין ברכה לאחריהן10 במקומן כגון פת ומיני דגן אין צריך
לומר המוציא11 מאי טעמ׳ לקבעיה12 הדר ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך מותיבי חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין13 ברכה14 לכתחלה במה דברים אמורים בזמן שהניחו שם זקן או חולה אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה [לכתחלה15] מדקתני עקרו מיכלל דבדברין שטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסיקינן וטעמא דהניחו [שם16] זקן או חולה אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה וקשיא לרב חסדא אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות ר׳ יהודה היא17 וכול׳18. {ר״ח} וקאמרי רבואתא הילכתא כרב ששת דתניא כותיה ואע״ג דשני רב נחמן בר יצחק לא סמכינן אשנויא:
1. אידי: כ״י קרפנטרץ: ״דימי״.
2. דאמרת: דפוס קושטא: אמרת. דפוסים: דאמרן.
3. דבי רב: דפוסים: דבר.
4. במתניתא: חסר ב-גלז גלח.
5. ותוב: וכן ב-גג. גטו גלו גלז גלח, כ״י נ, דפוסים: ״ותו״. כ״י קרפנטרץ: ״דהא״.
6. דאמרת: גג: ״דאמרן״.
7. צריך לברך: חסר ב-גטו.
8. כגון פירות ויין: חסר בכ״י קרפנטרץ. מובא בשם רבינו במאור כאן, ובחי׳ הרשב״א חולין פו ע״ב ד״ה ומיהו.
9. דברין: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״בדברים״.
10. לאחריהן: חסר ב-גטו.
11. לומר המוציא: וכן ב-גג גטו. בר״ח: ״לברך״. גלז גלח, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״לברך המוציא״.
12. לקבעיה: דפוסים: לקבעיה קמא.
13. טעונין: וכן בר״ח. גטו גל: ״צריכין״.
14. ברכה: כ״י קרפנטרץ: ״ברכה על הפת״ כבר״ח.
15. לכתחלה: גג גל גלה גלח, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. גלו: ״בתחילה״. חסר בכ״י א.
16. שם: גג גל גלה גלח, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. חסר בכ״י א.
17. היא: חסר ב-גלה.
18. וכול׳: הקיצור הושלם רק בכ״י נ, הממשיך מהגמרא (קב ע״א): ״דתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה אמ׳ ר׳ יהודה בד״א שהניחו שם מקצת חבירים אבל לא הניחו שם מקצת חבירים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה״.
ממקום למקום – מבית לעליה.
אבל מפנה לפנה לא – גם הנה גריס המורה ממקום למקום ומפרש מבית לעליה. אבל בספרים כתוב מפנה לפנה וגם רבינו יצחק מפאס זצוק״ל גריס מפנה לפנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א מסופר: יתיב [ישב] רב אידי בר אבין קמיה [לפני] רב חסדא, ויתיב [וישב] רב חסדא וקאמר [ואמר] הלכה משמיה [משמו] של רב הונא: הא [זה] שאמרת כי בשעת שינוי מקום ממקום הקידוש למקום הסעודה צריך לברך, לא שנו אלא כשמשנה מקומו מבית לבית, אבל אם משנה מקומו ממקום למקום באותו בית — לא.
The Gemara relates: Rav Idi bar Avin sat before Rav Ḥisda, and Rav Ḥisda sat and said in the name of Rav Huna: That which you said, that after a change of place following kiddush one must recite a new blessing, they only taught this halakha with regard to one who moves from house to house; however, with regard to one who moves from place to place within one house, no, he is not obligated to recite a new blessing.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תנינאריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אִידִי בַּר אַבִּין: הָכִי תְּנֵינָא לי׳לֵיהּ בְּמַתְנִיתָא דְּבֵי רַב הִינַק, וְאָמְרִי לֵיהּ בְּמַתְנִיתָא דְּבֵי בַר הִינַק כְּוָותָיךְ. וְאֵלָּא רַב הוּנָא, מַתְנִיתָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן, רַב הוּנָא, מַתְנִיתָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ.

Rav Idi bar Avin said to him: This is indeed what we learned in the baraita of the school of Rav Hinak, and some say in the baraita of the school of bar Hinak, in accordance with your ruling. The Gemara asks: But if there is a baraita that states the same halakha, does Rav Huna merely come to teach us a baraita? The Gemara answers: Rav Huna taught the halakha quoted in the baraita because he had not heard the baraita. Rav Huna independently issued the same ruling as that of the baraita.
בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וגדולי הפוסקים כתבו בשם גאונים שהלכה כרב ששת שהרי סתם הברייתא כמותו וכל שלא הניחו זקן או חולה אין אומרין לקיבעי׳ הדר ואף הם כתבו עלי׳ תניא כותי׳ דרב ששת ואע״ג דשני ר׳ נחמן בר יצחק דר׳ יהודה היא לא סמכינן אשנויא ואע״פ שהשמועה הסמוכה לה נאמר בה שר׳ יהודה אמרה בפי׳ שמא אף חכמים סוברים כן וכמו שאמרו כל מקום ששנה ר׳ יהודה במשנתנו אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ואע״פ שאין למדין מן הכללות וכן שלא נאמר כן אלא במשנתינו וזו ברייתא היא מ״מ הואיל והראשונה סתם ברייתא ואתיא כרב ששת הלכה כרב ששת ומה שגורסין אח״כ בקצת ספרים תניא כוותי׳ דר׳ יוחנן חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהם וחזרו א״צ לברך אלמא אף בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם אינו צריך לברך שהרי לשתות יין קאמר ואע״ג דתני ועקרו מ״מ אפשר לפרשה כמו שכבר ביארנו שלא ממילת עקירות דקדקוה אלא מסוף לשון הברייתא אעפ״כ אין הלכה כמותו שהרי נשארו דבריו בתיובתא ויש שאין גורסין בה תניא כותי׳ דר׳ יוחנן ומפני שאין דרך התלמוד לומר תיובתא ולהביא אח״כ תניא כוותי׳ אלא שמצינו כיוצא בה בפרק הנזיקין ובמס׳ תמורה ואעפ״כ אין הלכה כן עד שהרבה מפרשים כתבו בה שגנוזה היתה ונמצאת לרבנן בתראי וכתבוה ומ״מ לראשונים שומעין ואין הטוען אחר תיובתא כלום:
ומ״מ אנו גורסין בה תניא כותי׳ דרב חסדא ומפרשים אותה בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם וכפשטיה דעקרו על הדרך שפרשנו תחלה שאף מלת עקירות רומזת כן ואף אנו נסעדים בגירסא זו לפסוק כר׳ חסדא מצורף למה שדבריו בלי ספק טעמא דמסתבר הם ואין אנו גורסין בה לשתות יין אלא שהיו מסובין סתמא כחברותי׳ שהרי היין מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם הוא כמו שביארנו ויש מקשים מזו לגדולי הפוסקים ומ״מ אפשר שגדולי הפוסקים גורסין בה תניא כותי׳ דרב ששת וכן גורסין בה צריך לברך או שמא גורסין בה תניא כותי׳ דרב יוחנן לפטור אף בשאין טעונין ולא פסקוה מפני שכבר נדחית בתיובתא:
וגדולי המפרשים גורסים תיובתא דר׳ יוחנן ותניא כוותי׳ דר׳ יוחנן ומעמידן את שתיהן ופי׳ שזו שנשארה עליו בתיובתא ממה שאמרו שינוי מקום צריך לברך בשהלך לו למקום אחר ושתה שם וזו ששנינו כמותו בשחזר לו למקום הראשון שאע״פ שלא בירך עליו לאחריו מתחלה אינו צריך לברך הואיל וכשנעקר משם היה דעתו לחזור לשם לאכול עוד ואף הם מוסיפים דברים שהם הפך הסוגיא וכבר הביאו גדולי הדורות את דבריהם בחבוריהם ואיני צריך לכתבם וגדולי הרבנים פרשו שהיין ומיני פירות של שבעת המינין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ושאר פירות הוא שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ואין הדברים נראין שהרי נדון שלפנינו יין הוא ועל מה שאמרו בו ששינוי מקום צריך לברך בא מחלוקת רב נחמן ורב ששת ומתוך כך נראין דברי גדולי הפוסקים וגדולי הדורות נסכמים לפסוק כרב חסדא כשיטתנו וכן הדברים נראים ולמקצת גדולי הדור ראיתי שאם יצא ושכח ולא בירך וחזר מברך למפרע קודם שיחזור לאכול ומברך לכתחלה ואין נראה לי כן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב אידי בר אבין: הכי תנינא ליה במתניתא דבי רב הינק [כך שנינו זאת במשנתו של בית מדרשו של רב הינק], ואמרי ליה במתניתא דבי בר הינק כוותיך [ויש אומרים שאמר לו: בברייתא של בית מדרשו של בן הינק שנויה כשיטתך]. ושואלים: אם כן שיש ברייתא כזו, וכי רב הונא מתניתא קא משמע לן [ברייתא רצה להשמיענו] ומדוע אמרה בשמו? ומתרצים: רב הונא מתניתא [אותה ברייתא] לא שמיע ליה [שמע, ידע, אותה] ומעצמו חידש הלכה זו.
Rav Idi bar Avin said to him: This is indeed what we learned in the baraita of the school of Rav Hinak, and some say in the baraita of the school of bar Hinak, in accordance with your ruling. The Gemara asks: But if there is a baraita that states the same halakha, does Rav Huna merely come to teach us a baraita? The Gemara answers: Rav Huna taught the halakha quoted in the baraita because he had not heard the baraita. Rav Huna independently issued the same ruling as that of the baraita.
בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְתוּ יְתֵיב רַב חִסְדָּא וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ: הָא דְּאָמְרַתְּ ״שִׁינּוּי מָקוֹם צָרִיךְ לְבָרֵךְ״, לָא אֲמַרַן אֵלָּא בִּדְבָרִים שֶׁאֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן,

And furthermore, Rav Ḥisda sat and said in his own name, not in the name of his teachers: That which you said, that after a change of place one must recite a new blessing, we only said so with regard to one who eats items of food that do not require a blessing after them in their original place, e.g., water or fruit. In a case of this kind, exiting one’s location indicates that he has concluded his meal, and when he begins to eat again, this is considered a new meal that requires a new blessing.
רש״ירשב״םראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםתוספות רי״ד מהדורה תנינארמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם – כגון מים או פירות שאין טעונים ברכה חשובה בפני עצמן כגון (שבעת המינים) דודאי כיון דעמד והלך למקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה.
בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן – כגון מים או פירות שאינן טעונין ברכה חשובה בפני עצמם אלא בורא נפשות רבות הלכך א״צ לברך במקומן אחריהם דודאי כיון דעמד והלך במקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה.
(4-5) אוהא דאמ׳ רב חסדא שינוי מקום שצריך לברך ברכה אחרתב לא אמרן אלא בפירות ויין ומיני תרגימא שאין טעונין ברכת הזןג לאחריהן במקומן, אבל מין דגן שטעון ברכת הזןד לאחריהן במקומן אם הלך למקום אחר וטעם שם (אחר) עראי אין צריך לברך מאי טעמא לקבעיה הדר, ליתה לדרב חסדא דסלקא בקושיא. ואע״ג דאוקמי׳ כר׳ יהודה, שינויא הוא ולא סמכינן עלה, ועבדינן כרב ששת דאמר אחד מיני תרגימא ויין ופירות ואחד מין דגן צריך לברך בשינוי מקום דהוא מחמיר. ורבי יוחנן דאמר שינוי מקום אין צריך לברך איתותב ונידחו דבריו.
א. כל הדיבור בעקבות ר״ח. והו״ד ר״ח בראבי״ה סי׳ תקיא וכת׳ שכ״ד רבינו יואל והביא ראבי״ה ראיה לשיטתו. וכ״ד הרי״ף וכ״פ בשו״ע סי׳ קעח.
ב. הלשון ׳אחרת׳ משמעו לכאורה ברכה ראשונה על מה שאוכל במקום שני (שהיא ברכה נוספת על ברכת הנהנין הראשונה), אבל אין משמעותה ברכת אחרונה אלמפרע שאכתי אינה ׳אחרת׳. ולפי״ז דעת רבינו כמש״כ התוס׳ והרא״ש בסוגיין והטור בסי׳ קעח דשינוי מקום מחייב ברכה ראשונה אבל לא ברכה אחרונה למפרע. ודלא כהרמב״ם שהביא ב״י שם ופסקו בשו״ע. אבל הלשון הזה גם בר״ח וכנ״ל, והנה באו״ז הל׳ סעודה סי׳ קנח כתב: הלכך לפי׳ ר״ח ולר׳ יצחק אלפס ולה״ר משה מיימון כל היכא שיושב ואוכל בבית זה ועמד והלך לאכול בבית אחר לא שנא דברים הטעונים ברכה לאחריהם ל״ש שאינם טעונין לעולם צריך לברך למפרע על מה שאכל וברכה לכתחלה קודם שיתחיל לאכול בבית אחר. (ואמנם הלשון ׳ברכה אחרת׳ שנמצא בר״ח לא הובא באו״ז שם).
ג. לשון ר״ח: ברכה ראשונה והיא ברכת הזימון.
ד. משמע דוקא פת שמברך עליה ברכת הזן ולאפוקי שאר מיני דגן. לא כשיטת הרא״ש שכתב כגון פת ומיני דגן ור״י שהביא הטור ׳מיני דגן׳. (ומש״כ בהערות לראבי״ה סי׳ תקיא הע׳ ח אבל ראב״ן פירש דוקא מיני דגן – צריך לתקן דוקא פת). ועי׳ מה שכתבו בהערות לר״ח הנדמ״ח עמ׳ רכא ובאוצר מה״ת עמ׳ קלט הע׳ 45 ובמקו״צ לרמב״ם מהדורת הרש״ף פ״ד מהל׳ ברכות עמש״כ בהגמ״י שם אמנם ר״י פסק דאין טעון ברכה במקומו אלא פת.
אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן – פירש רשב״ם כגון מים ופירות שאין צריכין אחריהם ברכה חשובה מעין שלש ומה״ט א״צ לברך במקומן הלכך עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון יין וכל ז׳ מינין לקיבעא קמא הדר והא דתנן ברכות (דף נא.) מי שאכל ושכח ולא בירך לכתחלה צריך לברך במקומו בכל ז׳ מינים מיירי וברייתא דמייתי בסמוך לא גרסינן לשתות יין מדמדקדק הגמ׳ דאיירי בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן מדקתני עקרו ולא דייק מדקתני יין שהוא מז׳ מינין אבל בברייתא דתניא כוותיה דרב חסדא גרסי׳ יין ומיהו קשה דאי הוה יין בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן א״כ אמאי איתותב ר׳ יוחנן לעיל דרבי יוחנן איירי ביין דאמאי דקאמר ר׳ יוחנן אף ידי יין נמי יצאו קאמר ואזדא ר׳ יוחנן לטעמיה דאמר שינוי מקום א״צ לברך וברייתא איירי בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן ועוד דא״כ פליג רב חסדא ארב ושמואל דאמרי לעיל ידי יין לא יצאו ולכאורה משמע דלא פליג אלא עם רב ששת עוד קשה דאמר בירושלמי ס״פ כיצד מברכין היה אוכל במזרחה של תאנה ובא לו במערבה צריך לברך אלמא בז׳ מינין נמי שינוי מקום צריך לברך ודוחק לומר דאתיא כרב ששת שאין הלכה כמותו לכך נראה דיין וכל ז׳ מינין לא הוו בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא פת וכל מיני פת שמברכין עליו המוציא או שמא כל מיני מזונות שיש בהם מה׳ מינין הוו בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ולהאי פי׳ נמי לא גרסינן בברייתא דבסמוך לשתות יין ולא בדתניא כוותיה דרב חסדא דבפת או בה׳ מינין מיירי מדקתני עקרו וכן הלכה בכל דבר חוץ מפת ומיני מזונות שהם מחמשת מינין א״צ ברכה אחריהם במקומן ושינוי מקום צריך לברך בהם ושינוי מקום היינו אפי׳ בחד בית כמו מאיגרא לארעא או מחדר לבית אבל מפינה לפינה לא ולכל הפירושים אם הלך באמצע סעודה למקום אחר יכול לשתות יין או מים בלא ברכה דכיון שהוא בתוך הסעודה לקיבעיה קמא הדר.
{שמעתא דדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן ושינוי מקום}
דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן – פירש הרי״ף ז״ל: כגון פירות ויין.
ויש שמקשין על דבריו מההיא דתניא (בבלי פסחים ק״ב.): חברים שנכנסו1 לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו, אין צריך לברך. ואמרינן בגמ׳ (בבלי פסחים ק״א:): מדקתני, עקרו, מכלל דבדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן. אלמא, יין נמי טעון ברכה לאחריו במקומו. וברוב הספרים גרסינן בהא, תניא כותיה דרבי יוחנן. ויש שגורסין, תניא כותיה דרב חסדא2. משום דקשיא להו, אם איתא דתניא כותיה דרבי יוחנן, היכי אסיקנא בגמ׳ (בבלי פסחים ק״א:) בתיובתא מההיא דתניא: שנוי מקום צריך לברך. הוה לן לשנויי ולמימר: אמר לך ר׳ יוחנן, אנא דאמרי כי האי תנא. ואין לנו כיוצא בזה בכל התלמוד, תיובתא דפלוני ותניא כותיה. ובעלי הסברא הזו אומרים שהיין טעון ברכה לאחריו במקומו. ויש שמוחקין ברייתא זו מן הספר לגמרי, מפני שקשין עליהם הדברים הללו.
ואני דעתי נוטה לדברי הרי״ף, דאמר, שהיין אין טעון ברכה לאחריו במקומו. ואף על גב דקתני בה בברייתא (בבלי פסחים ק״ב.), עקרו. ודאמרינן בגמרא (בבלי פסחים ק״א:), הא מדקא תאני עקרו מכלל דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן, לאו למימרא שלשון עקירות מלמדת כך. אלא לשון קצרה היא, כלומר, מדקתני, עקרו לצאת לקראת חתן ולקראת כלה או לילך לבהכ״נ או לבית המדרש. טעמא דעקרו לדבר מצוה, אבל לדבר הרשות לא היה להם לעקור אף על פי שהניחו שם זקן או חולה, דחיישינן דילמא ממשיך ולא הדר לברוכי בדוכתיה. אלמא, בדברים שטעונים ברכה לאחריהן במקומן עסקינן. והא דתניא: חברים שנכנסו לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריך לברך, אין שם עקירה לדבר מצוה, ואתיא כרבי יוחנן.
ומסתברא כדברי הרי״ף שהיין אין טעון ברכה לאחריו במקומו. מדאמר ר׳ יוחנן (בבלי פסחים ק״א.), ידי יין נמי יצאו, ואזדא ר׳ יוחנן לטעמיה, דאמר ר׳ יוחנן (בבלי פסחים ק״א.), אחד שינוי יין ואחד שנוי מקום אין צריך לברך, ואותביניה מברייתא, דתניא: שנוי מקום צריך לברך, וסלקא ליה בתיובתא, ואתא רב חסדא ואוקמה לההיא בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן. אלמא, יין אין טעון ברכה לאחריו במקומו.
וה״ר שמואל טרח בפירושו להעמיד דברים הללו, ולומר שהיין טעון ברכה לאחריו במקומו. ולא נתיישבה דעתי בדבריו.
ואנן, תניא כותיה דרבי יוחנן, גרסינן בהא ברייתא בתרייתא דבמסקנא (בבלי פסחים ק״ב.). ובודאי שאין לנו כיוצא בזה בכל התלמוד, תיובתא דפלוני ותניא כוותיה. אלא יש לומר, שמא חיצונה היתה שהגיעה ליד רבנן סבוראי מאחרי סתימת התלמוד, וקבעוה בגמ׳. וכיון דעלתה לראשונים ההיא דר׳ יוחנן בתיובתא, לא חיישינן להא. וקי״ל כרב ושמואל, דאמרי תרווייהו, ידי יין לא יצאו, וכההיא דתניא (בבלי פסחים ק״א:), שינוי מקום צריך לברך, ואפי׳ בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, כרב ששת, וכדפסק הרי״ף משמיה דרבוואתא.
והוי יודע, כל שעקרו רגליהם והלכו להם למקום אחר, ל״ש לא חזרו למקומן ול״ש חזרו למקומן, כל זמן שלא הניחו שם זקן או חולה שנוי מקום הוא. ואפי׳ הניחו שם זקן או חולה, אין להם לכתחלה לעקור רגליהם אלא לדבר מצוה, בדברים שטעונים ברכה לאחריהן במקומן, עד שיברכו. וכדפרישית.
1. גירסתנו: שהיו מסובין
2. כך גירסתנו
[במאור דף כ. ד״ה ואני דעתי. לרי״ף סי׳ תשעא (פסחים דף קא:)]
כתוב שם: ואתא רב חסדא ואוקמא לההיא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן, אלמא יין אין טעון ברכה לאחריו במקומו.
אמר אברהם: עם כל זה לא בירר את דבריו, היה לו לומר אמאי סליק בתיובתא לישני ליה כי קאמר רבי יוחנן ביין שטעון ברכה במקומו אבל מתניתין דאמר שנוי מקום צריך לברך בפירות, אלא שמע מינה דיין נמי אין טעון ברכה לאחריו במקומו שמע מינה. ועוד מדוכתיה נמי שמעינן ליה ממתני׳ דברכות [דף נא:] דקתני מי שאכל ושכח ולא בירך, אכל קתני, שתה לא קתני.
[במאור שם.]
כתוב שם: וכיון שעלתה [לראשונים ההיא דר׳ יוחנן] בתיובתא לא חיישינן להא וכו׳.
אמר אברהם: הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו [קהלת ד׳ ה׳]. גם זה מוחק ומעמיד דברי התלמוד בהבאי ודברים בטלים. ואני אעמיד את הכל. ולעולם תניא כוותיה דרי׳ יוחנן איתא. ודוקא כדקתני לה כשחזרו למקומן הואיל והדר לדוכתיה, אבל אי לא הדר ובעי למשתי בדוכתא אחריתי צריך לברך. מיהו כשחזרו ודעתן היה לשתות עוד הואיל ולא הוצרכו לברך למפרע בצאתם שהרי אין טעונים ברכה במקומן ועכשו חזרו אין צריכים לברך בתחלה. אבל דברים שטעונים ברכה במקומן כיון שאין רשאים לצאת אפילו למצוה עד שיברכו שמא ישכחו מלחזור אם חזרו נמי טעונים ברכה בתחלה שהרי [הפסיקו] הפסק גמור. והלכה כרב ששת כדפסק הרב ז״ל. והלכה כרבי יוחנן גם כן כי הא מתניתא וכדפרישנא כשחזרו1.
1. עיין בספר ההשלמה פסחים דף קא. ד״ה הרב אלפסי פסק כרב ששת ובספר המאורות שם, ובמכתם שם ד״ה ורב ששת.
לא אמרן אלא בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון מים כו׳ – פירש המורה: דברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון מים או פירות שאינן טעונין חשובה בפני עצמם דודאי כיון דעמד והלך במקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן כלומר ברכה חשובה בפני עצמה כגון שבעת המינין הואיל ולא בירך אחריהם ועמד לילך במקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה הלך לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן ולפניהן נמי אין צריך לחזור ולברך. ואינו נראה לי פתרון זה דבמקומן לא משמע ברכה חשובה בפני עצמה דשבעת המינין אלא מידי דצריך ברכה לאחריו במקום שאכל ואינו רשיי להסתלק ולברך במקום אחר וזה הדין אינו נוהג בשבעת המינין אלא בחמשת המינין בלבד כדתנן בפרק אילו דברים מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך למקום שנזכר וסוגיא דשמעתא כבית שמי ובמזיד מודו בית הלל דיחזור למקומו ויברך ולא מיירא מתני׳ אלא בחמשת המינין כדתנן בסיפא ועד כמה הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון במיעיו אלמא במידי דזיין קא אתא ולאו בפירות ויין ותו אם איתה דיין הוי מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אי הכי אמאי אוקימנא לדר׳ יוחנן בתיובתא מהך מתניתא ולא פריקנא דר׳ יוחנן דלא אמר אלא ביין ובריתא במים ופירות דהא ר׳ יוחנן ביין קא מיירי אלא לאו שמע מינה יין נמי מדברים שאינן צריכין ברכה לאחריהן במקומן הוי ומשום הכי מותבינן ליה מבריתא ודברים הצריכין ברכה לאחריהן במקומן הן חמשת המינין שעשה מהן פת דצריכין ברכת המזון במקומן וכך פירש גם רבינו יצחק מפאס זצוק״ל דדברים שאינן צריכין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן. וכך פירש גם רבינו אלחנן זצוק״ל משם אביו.
{שמעתא דדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן ושינוי מקום}
ועוד, ואני דעתי נוטה לדברי הרי״ף ז״ל, דאמר: אין היין וכו׳, ודאמרינן בגמרא, הא מדקתני עקרו, מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם עסקי׳, לאו למימרא שלשון עקירות מלמדת כך, אלא לשון קצרה היא, כלומר, מדקתני, עקרו לצאת לקראת חתן וכו׳, טעמא דעקרו לדבר מצוה וכו׳.
אמר הכותב: טוב מזה, מדקתני: עקרו לצאת, כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע. אלמא, במקומן הם מברכין. דאי לא, הוה ליה למתני: ויצאו לקראת חתן, טעונין ברכה למפרע. חזרו, טעונין ברכה לכתחלה.
ועוד אני אומר שאין שנוי מקום מטעינו ברכה לאחריו, בין שחזר למקומו בין שאכל במקום אחר, אלא בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, מפני הטעם שהזכיר בעל המאור עצמו ז״ל, דילמא ממשיך ולא הדר לברוכי בדוכתיה. הא בדברים שאין טעונין ברכה במקומן ויצא ולא בירך, כשהוא חוזר אין טעון ברכה למפרע. הילכך, מדקתני, עקרו - טעונין ברכה למפרע, מכלל דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקי׳. וזה פי׳ נכון וברור.
ולענין מה שאמור בגמרא תיובתא ותניא כותיה דרבי יוחנן, דבר ברור הוא דאותבוה במימרא קמייתא וסייעוה בברייתא במקצת. אותבוה במאי דאמר, ידי יין יצאו, דאלמא, אפילו שינה מקום ושתה במקום אחר אין צריך לברך, וברייתא קתני מיהת שנוי מקום צריך לברך. ואסתייע במקצת במימרא דאמר, שנוי מקום אין צריך לברך, דברייתא קתני בשנוי מקום וחוזר אין צריך לברך, כדקתני: וחזרו, אין צריכין לברך ברכת היין. והיינו כרבי יוחנן בהא, דאילו לרב חסדא ורב ששת, בחוזרין למקומן נמי צריך לברך. וכיוצא בזה סיוע במקצת בפ״ק דעירובין (בבלי עירובין ג׳:): אמר ליה רב פפא לרבה1, תניא דמסייע לך: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה, יתר מפתחו של היכל, ימעט. וזה סיוע במקצת למבוי כשר, ולאפוקי ממאן דאמר, זה וזה לפסול. אבל אינו מסייע לסוכה כשרה, ועדיין יש לומר כדרבה: במבוי כשר, בסוכה פסולה. אף כאן סייעו לר׳ יוחנן במקצת, בשנוי מקום וחוזר, ולאפוקי מדרב חסדא ורב ששת.
ורבינו והגאונים ז״ל סמכו להם אדרב חסדא ורב ששת, דמתניתא קמייתא דעקירות כותייהו, ובתרייתא נמי כותייהו דיקא. וכל אלו דברים מחוורים.
אבל הפסק שאמרו כרב ששת, דאע״ג דפריק רב חסדא שינויא הוא, חוכך אני בו כנגדם. דהא מתניתא קמייתא על כרחין ר׳ יהודה היא, ולית לה לדרב ששת קיום, אלא או שיפסוק הלכה כר׳ יהודה, יחיד במקום רבים, או שיאמר שלא בא אלא לפרש דברי חכמים. וסוגיין בעלמא (בבלי עירובין פ״ב.), אימתי, לפרש, ובמה, לחלוק. ועוד, שלא אמרו כן אלא במשנתנו, אבל בברייתא הכל לחלוק, כדאיתא בדוכתא.
ושמא סברו הראשונים ז״ל לומר, דמאחר שמצינו ברייתא קמייתא דקתני סתם, בד״א - בשהניחו שם זקן או חולה, היא מוכחת על חברתה שאין במה זה של ר׳ יהודה אלא לפרש, והן רואין שזה פשטן והצעתן.
1. נראה דצ״ל: רבא
כבר ביארנו בשינוי מקום שכל שהלך למקום אחר וחזר לשתות בכאן במקומו הרי הוא בדין שינוי מקום וצריך לחזור ולברך ומ״מ נחלקו בענין זה רב חסדא ורב ששת שלדעת רב חסדא דוקא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם ומאחר שאין טעונים ברכה במקומם כשנעתק ממקומו והלך ולא בירך ודאי סלק דעתו משם ועלה בדעתו לברך במקום שיזדמן לו ואחר שכן כשחזר למקומו לאכול או לשתות תחלת הנאה הוא וצריך לברך וכ״ש אם אוכל במקום אחר אבל בדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם כיון שהי׳ לו לברך אחריהם לשם ולא בירך ודאי לא סלק דעתו מהם מאותה אכילה וכשחוזר למקומו ואוכל אין צריך לחזור ולברך שלקביעותו הוא חוזר וי״א שכן הדין אם אוכל לו במקום אחר ואין נראה כן ולדעת רב ששת אחד זה ואחד זה צריך לברך ואין אומרין לקיבעי׳ הדר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית לבית אבל מפינה לפנה לא – ולא דמי לקדוש דבעינן מקום סעודה ממש ומקום פיתא גרים אבל הכא בעקירו׳ גמורה תליא מילתא ומפנה לפנה לא הוה עקירות. ופי׳ שנוי המקום בין שהלך למקום אחר ואכל שם כהא דבני אדם שקדשו בביהכ״נ בין שהלך וחזר למקומו הראשון שינוי מקום מיקרי כהא דחברים שהיו מסובין ויצאו וחזרו דאיתי׳ השתא עלה דעלמא לא שנא:
הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה אחריהן במקומן פי׳ שאין להם קבע ואין קובעין להם מקום והלכך שינוי מקום אפי׳ חזר למקומו לא אמרי׳ לקבעיה הדר דאין להם מקום קביעות כלל אבל בדברי׳ הטעונין ברכה לאחריהן במקומן שיש קבע לאכילתן א״צ לברך מ״ט לקבעי׳ הדר. ודוקא בשינוי החוזר אבל אם נעתק ממקום למקום כל שכן דצריך לברך דהרי יש כאן עקירו׳ גמורה. ואדרבה צריך ברכה למפרע במקומו הראשון. ופי׳ הרב אלפסי ז״ל דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין. ונראה מדברינו דכל פירות בכלל מה יין שמברך לאחריו מעין שלש מ״מ אדם קובע סעודתו עליהן ואין הכל תלוי בנוסח הברכה אלא בקביעו׳ ורבינו שמואל ז״ל שפי׳ דברים שאין טעונין פירות שמברכין עליהן בורא נפשות בלבד לא נראו דבריו דהיכי קרי להו טעונין ברכ׳ והא בעלמא לברכת בורא נפשות ולא כלום קרי לה ועוד דהא איתא לקמן תניא כוותיה דר׳ יוחנן חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכי׳ לברך אלמא יין מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן הוא ומשו״ה מסעיינן מינה לר׳ יוחנן ולא לרב חסדא דאי מדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן לסייעיניה לרב חסדא מינה דאיהו אמר בהו היכי דלקבעי הדר. אלא שהוא ז״ל אזיל לטעמיה וגריס בה תניא כוותיה דרב חסדא כדבעי׳ למכתב ומ״מ כיון דאמרינן בסמוך דר׳ יוחנן אית ליה הכי אפי׳ בדברים שאין ברכה לאחריהן במקומן ואנן לא שמעי׳ ליה דאמר הכי בהדי׳ אלא בהא דאף ידי יין נמי יצאו ש״מ דיין נמי מדברי׳ שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא. ומעתה ה״ה לכל פירות וברכה הרב אלפסי ז״ל:
והרב בעל המאור ז״ל הקשה דאמרי׳ מדקתני עקרו ש״מ בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן היא ופירשו ראשונים ז״ל דלשון עקירות קא דייק דמשמע בדבר שיש לו קבע. וא״כ קשיא לרב אלפסי ז״ל דביין נמי אשכחן לשון עקירות וכדקתני חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן. לפי׳ פי׳ הוא ז״ל דרישא דברייתא קא נסיב ואסיפא סמיך מדקתני עקרו רגליהן לצאת לקראת חתן ולקראת כלה שהוא דבר מצוה ובהא הוא דאמרי׳ דאם הניחו שם זקן או חולה אינן טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחילה הא לדבר הרשות אפילו הניחו שם נמי צריכין ברכה. ואי בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אפי׳ לדבר הרשות נמי מברכין בכל מקום שהן. אבל בבריית׳ דהיו מסובין לשתו׳ יין דמסייעין מינה לר׳ יוחנן לית בה יציאה לדבר מצוה:
והרמב״ן ז״ל פי׳ דמדקתני כשהן יוצאין קא דייק דמשמע כשהן יוצאין מברכין למפר׳ במקומן קודם שיצאו ואי בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן למה לי כשהן יוצאין אפי׳ לאחר שיצאו נמי בכל מקום שהן. מיהו לישנא דגמ׳ ודאי לא משמע הכי מדאמרי׳ מדקתני עקרו ואמרי׳ מאן תנא עקירו׳ ר׳ יהוד׳ היא ואמרי׳ נמי והא דקתני עקרו להודיעך כוחו דר׳ יהודה דאלמא כולה מילתא מלשון עקירות קא דייק ואפי״ה מסתברא לי דקושיא מעיקרא ליתא דה״ק מדקתני עקרו סתמא ולא פירש ממאי סתם עקירא לא שייך אלא בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אבל אידך ברייתא דפריש שהיו מסובין לשתות יין כיון דפריש פריש דמידע ידע דיין מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא:
עוד כתב הרמב״ן ז״ל דדוקא בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא דאם לא הניחו שם זקן או חולה צריכין ברכה למפרע דחיישינן דילמא משתלי ולא הדר ולא מברך במקום קביעותיה. אבל בדברי׳ שאין טעונין ברכה במקומן אפי׳ לא הניחו שם מקצת חברים שאז הוא עקירות גמורה לכתחילה הוא דבעו לברוכי אבל לא למפרע דליכא למגזר בהו דלמא מישתלי והא למה זה דומה לנמלך ולשמש דמברך לכתחילה ולא לבסוף והנה אמת הנהו נכון:
ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך הרב אלפסי ז״ל ושאר הגאונים ז״ל פסקו הלכה כרב ששת דהא מסקי׳ לדרב חסדא בקשיא ואע״ג דשני רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות ר׳ יהודה היא אשנויא לא סמכי׳. וזה תימה דמ״מ שנויא דקושטא היא דהא קתני בה בהדיא אמר ר׳ יהודה בד״א וכו׳ וכי תימא דאמרי׳ דבד״א לפרש דברי חכמים הוא וכרבנן אתיא וקשיא לרב חסדא והא אמרי׳ בפ׳ חלון כל מקום שאמר ר׳ יהודה אימתי לפרש ובד״א לחלוק ולא עוד אלא אפי׳ אימתי ה״מ במתני׳ אבל בברייתא כולהו לחלוק. ושמא י״ל לפי שיטתם דכיון דבאידך ברייתא מתניא סתמא ולא מסיק בה דברי ר׳ יהודה משמע דכולי עלמא מודו בה והיא מלמדת על אידך דבד״א לפרש דברי חכמי׳ והשתא אתיאן תרוויהו כרב ששת ודלא כרב חסדא. אבל הרב בעל התוספות ז״ל פסק כרב חסדא משום דסמוך אשינוי׳ דמאן תנא עקירות ר׳ יהודה ורבנן דפליגי עליה וקם ליה רב חסדא כרבנן ואין לנו אלא דברי הגאונים ז״ל אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה. כתבו בתוספות דעצה טובה קמ״ל דצריכין ברכה למפרע דכיון שלא הניחו שם מקצת חברים שמא לא יחזרו שם או שהו יתר מזמן ברכה אבל אם יצאו בלא ברכה ולא שהו לחזור אין צריכין ברכה אלא לכתחי׳ ולא למפרע כלל וכן נראה עיקר. ולפי מה שפסקנו כרב ששת היכא ששכח ולא בירך במקומו ויצא צריך לחזו׳ למקומו ולברך כדאמרינן במס׳ ברכות דאחד עשה כדברי ב״ש ואחד עשה כדברי ב״ה שחזר למקומו ובירך וזה שעשה כדברי ב״ה אשכח ארנקי:
תוס׳ בד״ה אלא בדברים כו׳ אבל בברייתא דת״כ דרב חסדא גרסי׳ יין כו׳ עכ״ל וכמ״ש רשב״ם לקמן דאל״כ אמאי לא מייתי כרב חסדא מדרבנן דר״י וק״ל:
ותו [ועוד] מסופר באותו ענין: יתיב [ישב] רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה [ואמר משם עצמו] ולא בשם רבותיו: הא [זה] שאמרת כי בשעת שינוי מקום ממקום הקידוש למקום הסעודה צריך לברך, לא אמרן [אמרנו] כן אלא אם היתה סעודתו בדברים שאין טעונין ברכה חשובה, לאחריהן כגון מים או פירות שאינם חשובים שצריך האוכל לאומרה דווקא במקומן, כלומר, במקום שאכלם, ולכן עמידתו ללכת למקום אחר הוכיחה שסיים סעודתו ולכן אם הוסיף לאכול מהם במקום אחר הרי זו סעודה בפני עצמה וצריך לחזור ולברך,
And furthermore, Rav Ḥisda sat and said in his own name, not in the name of his teachers: That which you said, that after a change of place one must recite a new blessing, we only said so with regard to one who eats items of food that do not require a blessing after them in their original place, e.g., water or fruit. In a case of this kind, exiting one’s location indicates that he has concluded his meal, and when he begins to eat again, this is considered a new meal that requires a new blessing.
רש״ירשב״םראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםתוספות רי״ד מהדורה תנינארמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲבָל דְּבָרִים הַטְּעוּנִין בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן, אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מַאי טַעֲמָא? לְקִיבְעָא קַמָּא הֲדַר. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ.

However, this is the ruling if one is eating items of food that require a blessing of significance, i.e., Grace after Meals and its abridged version, after them, e.g., one of the seven species: As this blessing must be recited in their original place, i.e., where one ate these foods, he has not completed his meal by exiting that location. Therefore, if he changes location and continues to eat, he need not recite a new blessing. What is the reason for this halakha? He returns to the originally established meal when he continues eating, as he certainly intended to continue that meal. And Rav Sheshet said: Both in this case and that case, whether or not one is eating food that requires a blessing afterward in the place where he ate, if he changes location and continues eating he must recite a new blessing.
רש״ירשב״םראב״ןההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן – כלומר ברכה חשובה בפני עצמן כגון שבעת המינין הואיל ולא בירך אחריהן ועמד לילך למקום אחר לסעוד על קביעות הראשון הלך לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן ולפניהם נמי אין צריך לחזור ולברך.
לקיבעיה קמא הדר – כלומר על דעת סעודה הראשונה הוא אוכל עכשיו לסיים סעודתו.
אחד זה ואחד זה – בין שטעונין ברכה לאחריהן במקומן בין שאינן צריכין.
אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומו – כלומר ברכה חשובה בפני עצמו (והלכך) צריכן במקומן כגון שבעת המינין דאית בהו ברכה אחת מעין שלש הואיל ולא בירך אחריהן והלך במקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה הלך לברך ברכה אחת על שתיהן ולפניהן נמי א״צ לחזור ולברך מהכא שמעינן דהא דתנן (ברכות דף נא:) מי שאכל ושכח ולא בירך ב״ש אומרים כו׳ ושמעינן מינה דלכתחלה צריך לברך במקומו בשבעת המינין מיירי דאיכא כעין ברכת המזון ברכה אריכתא וחשיבותא מעין שלש.
לקיבעיה קמא הדר – כלומר על דעת סעודה הראשונה הוא אוכל עכשיו לסיים סעודתו וא״ת אמאי אותיבניה לרבי יוחנן מהך ברייתא תיובתא הא איכא לתרוצי ברייתא כרב חסדא בשאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן ומילתיה דרבי יוחנן בשטעונין והלכך אין צריך לברך ליכא לתרוצי הכי דרבי יוחנן סתמא קאמר שינוי מקום אינו צריך לברך בכל דבר הנאכל קאמר מדלא פירש שהאמורא יש לו לפרש דבריו יותר מן הברייתא ועוד יודעין היו האמוראין שהשיבו מההיא ברייתא לרבי יוחנן דבכל מקום קאמר רבי יוחנן שינוי מקום אינו צריך לברך אבל הברייתא שקדמה להם הרבה יש להם לפרש כן וכן.
אחד זה ואחד זה – בין שטעונין ברכה לאחריהן במקומן בין שאינן טעונין שאינן משבעת המינין.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

הרב אלפסי ז״ל פסק כרב ששת דאמר אחד זה ואחד זה צריך. [ויש תמהין עליו ד](ו)⁠ברוב הספרים גרסינן, תניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריך לברך. וכיון דתניא כותיה דרב חסדא היכי פסקינן כותיה דרב ששת. ואית דגרסי תניא כותיה דר׳ יוחנן. ואין זו שטת התלמוד דמעיקרא אמר תיובתיה דר׳ יוחנן והדר לימא תניא כותיה. והראב״ד ז״ל העמיד גירסא זו, ושתי הברייתות קיימות, דהא דתניא שינוי יין אין צריך לברך שינוי מקום צריך לברך, דהיא תיובתא דר׳ יוחנן, מיירי כגון שבירך על היין ושתה בבית זה והלך בבית אחר⁠(ת) וקא אמר שצריך לברך בבית אחר. אבל אם חזר בבית ראשון ששתה [בו], ומתחלת לא בירך אחריו אינו צריך לברך אע״פ שהיין הוא דבר שאינו טעון ברכה לאחריו [במקומו] לדברי הרב אלפסי. וזה לשון הראב״ד ז״ל: אמר אברהם, אני אעמיד את הכל. ולעולם תניא כותיה דר׳ יוחנן איתא. ודוקא כדקתני לה בשחזרו למקומן, הואיל והדר לדוכתיה. אבל אי לא הדר, ובעי למשתי בדוכתא אחרינא, צריך לברך. מיהו כשחזרו ודעתן היה לשתות עוד, הואיל ולא (הוצרך לכך) [הוצרכו לברך] למפרע בצאתם, שהרי אין טעונין ברכה (למקומן) [לאחריהן במקומן], ועכשיו חזרו, אין צריכין לברך לכתחלה. אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, כיון שאינן רשאין לצאת אפילו למצוה עד שיברכו, שלא ישכחו (מ)⁠לחזור. ואם חזרו נמי טעונין ברכה בתחלה, שהרי הפסיקו הפסק גמור. והלכה כרב ששת, כדפסק הרב. והלכה כר׳ יוחנן נמי כי הא מתניתא, וכדפריש בשחזרו, עד כאן. ובשמעתא דידן נתחלפה סברא זו. שבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך, ובדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן צריך לברך. ואי לאו דמסתפינא מרבוותא הוה אמינא דתניא כותיה דרב חסדא היא עיקר הגירסא, והלכתא כותיה.
ובדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן מסתברא כפירוש רבינו שמואל, שכל שבעת המינין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, דתניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו וכו׳, ומדקתני ועקרו וקתני יין אלמא יין דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן הוא. ועוד מדאמר תלמודא תניא כותיה דרב חסדא, ופלוגתא דרב חסדא ורב ששת בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן הוא, והאי מתניתא קתני חברים שהיו מסובין לשתות יין, אלמא יין מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא. ולמאן דגרס נמי תניא כותיה דר׳ יוחנן שמעינן דיין מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא, דהא קתני חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו וכו׳, ועקרו משמע דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן. והרב בעל המאור פירש דלישנא דעקרו לא משמע הכי, אלא מדקתני בברייתא ועקרו לצאת לקראת חתן וכו׳ דמשמע דוקא לדבר מצוה אבל לדבר הרשות אינן רשאין לצאת. ומפני זה דקדקו בגמרא דלישנא דעקרו משמע דברים הטעונין במקומן. אבל בתניא כותיה דר׳ יוחנן דקתני עקרו סתמא, ולא קתני לקראת חתן או לבית המדרש לא משמע דברים הטעונין. ומדקתני יין, אלמא דברים שאין טעונין נמי אין צריך לברך. ולא נהיר האי פירושא כלל, דאם כן (היה) [הוה] ליה למימר בגמרא מדקתני עקרו לצאת לקראת חתן מכלל דבדברים הטעונין וכו׳. ומדלא אדכר בגמרא אלא מדקתני עקרו, אלמא לישנא דעקרו (היא) [הוא] שמורה על דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, ומינה שמעינן דיין טעון ברכה לאחריו במקומו. והוא הדין לשבעת המינין שלא כדברי הרב אלפסי ז״ל. ומיהו לכאורה משמע דיין אין טעון ברכה לאחריו במקומו, דהא גבי יין א״ר יוחנן אין צריך לברך, ואותיבנא תיובתא לר׳ יוחנן מהא דתניא שנוי יין אין צריך לברך, שנוי מקום צריך לברך. ועל זה אמרו הא דאמרת שנוי מקום צריך לברך לא שנו אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן וכו׳, ואפילו הכי מדתניא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך. אלמא יין אין טעון ברכה לאחריו במקומו. ומאי דאותיבנא לר׳ יוחנן מהא דתניא שנוי מקום אין צריך לברך, משום דסתמא קתני שנוי מקום צריך לברך בין בדברים הטעונין במקומן בין בדברים שאין טעונין במקומן. ור׳ יוחנן נמי סתמא אמר שנוי מקום אין צריך לברך, אפילו בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן. והמחמיר לברך ברכה אחרונה של שבעת המינין במקומה תבא עליו ברכה. ואית דלא גרסי בברייתא דתניא כותיה (דאחרים) [דחברים] שהיו מסובין, לשתות יין, אלא חברים שהיו מסובין, ולפי הגירסא הזאת יש להעמיד דברי הרב אלפסי ז״ל שאין טעון ברכה לאחריו במקומו אלא פת דגן ומיני דגן. רק בכל הספרים שלנו כתוב חברים שהיו מסובין לשתות יין. ואית דגרסי תניא כותיה דרב ששת חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהן וחזרו (צריך) [צריכין] לברך. ואולי על הגירסא הזאת סמך הרב אלפסי ז״ל שפסק כרב ששת. רק שלא נמצא כן אפילו באחד מן הספרים שלנו. לכך נראין דברים לפסוק כרב חסדא.
גרסינן בפרק הרואה שנוי יין אין צריך לברך אבל מברך הטוב והמטיב, והוא דאיכא אחריני בהדיה. כללו של דבר על שלו אומר שהחיינו ועל [שלו ו]⁠של חבירו אומר הטוב והמטיב. ודוקא כשהיין האחרון מבושם מן הראשון, אבל אם אינו מבושם מן הראשון אינו מברך הטוב והמטיב. וחכמי צרפת אומרים אע״פ שאינו מבושם מן הראשון, דגרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח [היה] מברך עליה, מה היה אומר, ברוך הטוב והמטיב. ומסתברא דבשעת פתיחת החבית בלבד היה מברך, שהיה נותן שבח והודאה לשם על שלא החמיץ יינו. [ומסתברא דוקא ביין הוא שמברך הטוב והמטיב, משום דמזליה דמריה גרים, שאף היין שיצא מכרם אחד ומגת אחת, האחד מבושם והאחד מחמיץ. ולכך יש לו לכל אחד ואחד לתת הודאה לשם על היין הטוב שבא לפניו. אבל פת חטים ופת שעורים או מיני פרפראות, שהן תולדות שלהן שיהיה האחד משובח מחבירו, אינו מברך הטוב והמטיב. וכן אם הביאו לו פרפראות בתוך הסעודה. והראב״ד ז״ל כתב בפרק כיצד מברכין: הא דתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת, הדעת נוטה שמברך עליהם הטוב והמטיב. ולא מסתברא הכי מדלא חזינן בכוליה תלמודא הטוב והמטיב אלא ביין].
ופירשו גדולי הפוסקים דברים שאינן טעונים ברכה לאחריהם במקומם כגון יין שהוא נתון לפנינו ופירות ומאחר שהם מצרפים פירות עם יין אלמא אף בפירות של שבעת המינים כן שהרי יין אחד מהם ואע״פ שהם טעונים ברכה חשובה ר״ל מעין שלש אין צריך לעשותה במקום שנאכלו ואין צריך לומר ששאר פירות שאין טעונין ברכה חשובה אלא בורא נפשות רבות שהם בדין זה ודברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם פירוש לדעת זה כגון [פת] ומיני דגן אפי׳ חביץ קדירה ודייסא שאע״פ שהן במעין שלש ר״ל על המחיה ועל הכלכלה מ״מ הואיל ומין מזון הם טעונים ברכה במקומם וגדולי הרבנים פירשו שכל שבמעין שלש טעון ברכה במקומו ואין לך שאין טעון מקום אלא מים ופירות שלא משבעת המינין שברכה אחרונה שלהם בבורא נפשות ואין נראה כן שהרי שמועה זו ביין היא שנויה ואנו קורין לה שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא שדעת ראשון עיקר:
ונאמר על זה בגמ׳ מיתיבי ר״ל לרב חסדא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה וכו׳ ודעתם לחזור למסיבתם ומתוך כך אינם מברכים כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה במה דברים אמורים בשהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים טעונין ברכה לכתחילה מדקתני עקרו ר״ל שהוא לשון המורה שלא כראוי עשו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן עסקינן וכל שלא הניחו וכו׳ אין אומרין לקיבעי׳ הדר וקשיא לרב חסדא וי״מ שלא ממילת עקירת מדקדקים כן אלא מדקתני עקרו רגליהם לצאת לקראת חתן וכו׳ שמשמען של דברים שאלמלא מהירות המצוה לא היו עושין כן אלמא וכו׳ וי״מ מדקתני עקרו וכו׳ ומסיים בה כשהם יוצאים טעונים ברכה למפרע אלמא בדברים הטעונים ברכה במקומם עסקינן שאלמלא כן האיך טעונין ברכה למפרע הרי הם יכולים לברך בכל מקום שהם ואף כשהם חוזרים ולא ברכו למפרע מברכין עכשיו ברכה לכתחלה ולבסוף ברכה אחת על הכל לאחריהם כדין נמלך שהוא מברך פעמים ולבסוף ברכה אחת על הכל אלא ודאי בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן שהם טעונים ברכה למפרע משום עקירת מקום שהרי כשם שאתה קורא שינוי מקום למי שהוא הולך למקום אחר ואוכל לשם כך הענין למי שהלך למקום אחר וחוזר ואוכל בכאן ואי אתה קורהו במקומן אא״כ מברך קודם שיעקור ממקומו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל אם אכל דברים הטעונין ברכה חשובה לאחריהן כגון שבעת המינים, ולכן צריכה שתיאמר דווקא במקומן, הרי עמידתו ממקומו לא הוכיחה דבר על סיום הסעודה, ולכן אם הלך למקום אחר והוסיף לאכול שם מאותם פירות — אין צריך לברך ברכה שניה נוספת לפני האכילה. מאי טעמא [מה טעם] לקיבעא קמא הדר [לקביעות הראשונה חוזר] ובודאי דעתו כשאוכל במקום אחר שהוא ממשיך את סעודתו הראשונה. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה אם עמד ממקומו והלך למקום אחר והוסיף שם ואכל מאותם דברים — צריך לחזור ולברך.
However, this is the ruling if one is eating items of food that require a blessing of significance, i.e., Grace after Meals and its abridged version, after them, e.g., one of the seven species: As this blessing must be recited in their original place, i.e., where one ate these foods, he has not completed his meal by exiting that location. Therefore, if he changes location and continues to eat, he need not recite a new blessing. What is the reason for this halakha? He returns to the originally established meal when he continues eating, as he certainly intended to continue that meal. And Rav Sheshet said: Both in this case and that case, whether or not one is eating food that requires a blessing afterward in the place where he ate, if he changes location and continues eating he must recite a new blessing.
רש״ירשב״םראב״ןההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מֵיתִיבֵי: גבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין לִשְׁתּוֹת, וְעָקְרוּ רַגְלֵיהֶן לָצֵאת לִקְרַאת חָתָן אוֹ לִקְרַאת כַּלָּה, כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין, אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ, כְּשֶׁהֵן חוֹזְרִין, אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה.

The Gemara raises an objection to Rav Ḥisda’s opinion from a baraita: With regard to members of a group who were reclining to drink, and they uprooted themselves from their place to go and greet a groom or greet a bride, when they exit, these foods do not require a blessing to be recited afterward, and when they return these foods do not require an introductory blessing.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״םבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע – כלומר לברך ברכה של אחריהן הואיל ועתידין לחזור.
שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהן כו׳ – גרסינן ולא גרסי׳ יין.
כשהן יוצאין אין טעונין ברכה לאחריהן למפרע – כלומר לברך ברכה שלאחריה הואיל ועתידין לחזור.
ויש גורסין הא שאין טעונין וכו׳ כשהן יוצאין וכו׳ וכשהן חוזרין וכו׳ ואינה שמאחר שדעתו לחזור ולשתות אין טעונין ברכה למפרע שהרי שינוי דעת של נמלך גדול הוא משינוי מקו׳ ולפניו הוא שצריך לחזור ולברך אבל לאחריו לא אלא ברכה אחת על הכל שלא הצריכו ברכה לאחריו בשינוי מקום הואיל ודעתו לחזור אלא בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומם ומחשש שמא לא יחזור לו שם זהו תורף השמועות:
ולפי דרכך למדת שאין גורסין בהם שהיו מסובים לשתות יין שכבר פרשנו שהיין אין טעון ברכה לאחריו במקומו אלא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם וכו׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים] על רב חסדא מברייתא: בני חבורה שהיו מסובין לשתות, ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה, כשהן יוצאין — אין טעונין ברכה למפרע (ברכה אחרונה) על המזון שאכלו, כשהן חוזרין — אין טעונין ברכה לכתחלה (ברכה ראשונה) על המזון שיאכלו.
The Gemara raises an objection to Rav Ḥisda’s opinion from a baraita: With regard to members of a group who were reclining to drink, and they uprooted themselves from their place to go and greet a groom or greet a bride, when they exit, these foods do not require a blessing to be recited afterward, and when they return these foods do not require an introductory blessing.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״םבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, אֲבָל לֹא הִנִּיחוּ שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חוֹלֶה, כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין, טְעוּנִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ, כְּשֶׁהֵן חוֹזְרִין, טְעוּנִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה.

The baraita continues: In what case is this statement said? When they left there an elderly or a sick person who cannot go with them, and he remains in the place of the meal. In this case, the original meal is considered ongoing. However, if they did not leave there an elderly or sick person, when they exit, the foods that they have already eaten require a blessing; when they return, the foods that they will eat require an introductory blessing.
רש״ירשב״םתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: בד״א כו׳ – ולא גרס בהא ר׳ יהודה.
ה״ג בד״א כו׳ – ולא גרסי׳ בהא רבי יהודה.
כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע כו׳ – משמע היכא דאיכא היסח הדעת לא סגי שיברך ברכת המוציא אלא צריך שיברך ברכת המזון וא״כ הא דאמר לקמן (דף קג:) כיון דאמר הב וניבריך איתסר לכו למישתי היינו עד שיברך ברהמ״ז וכן משמע בכיצד מברכין (ברכות דף מב) דקאמר רבה ורבי זירא הוו אכלי סליקו תכא מקמייהו אייתי להו ריסתנא רבה אכל ורבי זירא לא אכל א״ל לא סבר לה מר סילק אסור מלאכול א״ל אנא אתכא דריש גלותא סמיכנא והשתא אם לא היה צריך לברך בהמ״ז למה לא אכל ויש לדחות דאותו מאכל היה מעורב בו לחם והיה לו טורח ליטול ידיו ולברך המוציא והא דקאמר הכא טעונין ברכה למפרע היינו משום שמא ישהו מלחזור עד שירעבו ואז לא יוכלו לברך ברהמ״ז כדאמר באלו דברים (שם דף נא:) ומיהו אם יצאו ולא בירכו למפרע כשיחזרו לא יברכו רק ברכת המוציא ותדע דאם לעולם טעונין ברכה למפרע אמאי איצטריך לאשמעינן כשהן חוזרין דמברכין ברכה לכתחלה פשיטא כיון דלעולם מברכין למפרע והא דאמר בשמעתין שינוי מקום צריך לברך היינו לפניו ולא למפרע וכן פירש רשב״ם ור״ח לקמן (דף קג:) איתסר לכו למישתי עד דברכיתו בפה״ג ואע״פ שלא היה יודע אם רוצים לשתות בלא ברכה מ״מ היה מורה להם שלא ישתו בלא ברכה וכן נראה עיקר דהא בפ׳ כל הבשר (חולין דף קז:) אמר השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה לפי שמסיח דעתו ולא משמע שיצטרך בכל פעם לברך ברכת המזון ועוד דלקמן גבי חד בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא בפה״ג ומייתי ראיה מהב וניבריך דאסור למישתי עד שיברך ואי בפה״ג מייתי שפיר אבל אי אסור למישתי עד שיברך ברהמ״ז מנא ליה דאחר ברכת המזון יצטרך לברך בפה״ג אף על פי שיש לדחות דמוכח שפיר דאי אחר ברהמ״ז אין מברך בפה״ג דלא הוי הפסק בהב וניבריך אמאי אתסר למישתי אבל לא משמע הכי מדלא פי׳ עד דברכיתו ברכת המזון ובפה״ג וסברא הוא כיון דהב וניבריך הוי הפסק כאילו כבר בירכו סגי בברכת בפה״ג כמו אחר ברהמ״ז והא דתניא בתוספתא דברכות בעל הבית שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך כו׳ הפליג צריך ברכה למפרע וכשהוא חוזר צריך ברכה לכתחלה לאו כשחזר טעון ברכה למפרע אלא כשרוצה לצאת ומיירי שקראו להפליג ומברך שמא ישהה כדפרי׳ ותדע דאמר בפ״ג דיומא (דף ל.) דיבר עם חבירו והפליג טעון נטילת ידים ומשמע דה״ה ברכת המוציא אבל ברהמ״ז לא קאמר דצריך ומיירי שלא ידע מתחלה שיפליג ואין הלכה כאותן ברייתות אלא אפילו ברכה לכתחלה לא צריך דקי״ל כרב חסדא דאמר לקיבעי׳ קמא הדר והנהו ברייתות וההיא דתוספתא אתו כרבי יהודה.
ותירץ לו מאן תנא עקירות כלומר מאן תנא להך ברייתא שלמדנו מלשון עקירות שבה דבדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן כל שלא הניחו שם זקן או חולה צריכים לברך ר׳ יהודה היא וכדתניא חברים שהיו מסובין וראו ששעת כניסה לבית הכנסת היא ועקרו רגליהם לצאת לביהכ״נ לשמוע קדיש או קדושה שאם להתפלל אף במקומו היתה תפלתו הפסק דהא צלויי ומיכל בהדדי לא אפשר ויש מי שאומר שאין התפלה הפסק אחר שאין בה חובה להפסיק ושיכול להתפלל אח״כ ועיקר הדברים כדעת ראשון והליכתו לביהכ״נ הוא לשמוע קדיש או קדושה או לבית המדרש לשמוע הדרשה ודעתם לחזור למסבתם כשהם יוצאים אין טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונין ברכה לכתחלה אמר ר׳ יהודה אימתי כשהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם מקצת חברים כשהם יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים טעונין ברכה לכתחלה ומדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הא שאין טעונים צריך לברך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במה דברים אמורים — שהניחו שם באותו מקום זקן או חולה שאינו יכול ללכת, שאפשר לומר שיש עוד קבע לסעודה זו, אבל אם לא הניחו שם לא זקן ולא חולה, הרי כשהן יוצאין ממקומם — טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין — טעונין ברכה לכתחלה.
The baraita continues: In what case is this statement said? When they left there an elderly or a sick person who cannot go with them, and he remains in the place of the meal. In this case, the original meal is considered ongoing. However, if they did not leave there an elderly or sick person, when they exit, the foods that they have already eaten require a blessing; when they return, the foods that they will eat require an introductory blessing.
רש״ירשב״םתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מִדְּקָתָנֵי ״עָקְרוּ רַגְלֵיהֶן״, מִכְּלָל דְּבִדְבָרִים הַטְּעוּנִין בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן עָסְקִינַן, וְטַעֲמָא דְּהִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, הוּא דִּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִין אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ, וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה;

The Gemara infers from the baraita: From the fact that it is taught in the baraita: Uprooted themselves, this proves by inference that we are dealing with items of food that require a blessing after them in their original place. The word uprooted indicates that in the normal course of events, a blessing would have been required for this meal in its place, and for some reason the people left the meal early. And the reason is that they left there an elderly or sick person. That is why when they exit, these foods do not require a blessing to be recited afterward, and when they return, these foods do not require an introductory blessing.
רש״ירשב״םתוספות רי״ד מהדורה תנינאריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונין כו׳ – דעקירות משמע משום מהירות חתן וכלה הן נעקרין אבל אם לא כן עדיין היו צריכין לעמוד ולברך ברכה שלאחריהם.
מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונין כו׳ – דעקירות משמע דמשום מהירות חתן וכלה הן נעקרין אבל אם לא כן עדיין היו צריכין לעמוד ולברך ברכה שלאחריהן.
כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה – מהכא משמע דכיון דצריכין ברכה לכתחלה משום עקירת רגליהן צריכין נמי ברכה למפרע ולא מצינן למימר יברכו לכתחלה ויאכלו עד שיגמרו סעודתן ואחרי כן יברכו ברכת המזון ויפטרו שתי האכילות שעשו אלא כל היכא דמיחייב ברכה לפניו מיחייב לברך על מה שאכל ומיכן יש להוכיח בד׳ כוסות של פסח שכיון שצריך לברך בורא פרי הגפן על כל אחת ואחת כמו כן צריך על הגפן אחר כל כוס וכוס. וכן ביין ששתה בתוך סעודתו כיון שצריך לברך בורא פרי הגפן על כוס של ברכה צריך לברך נמי על הגפן על היין ששתה בתוך סעודתו ולא אמרינן יברך לאחר כוס של ברכה על הגפן ויפטור כוס של ברכה ומה ששתה בתוך סעודתו אלא צריך לברך על הגפן על היין ששתה בתוך הסעודה לבד ועל כוס של ברכת המזון לבד. וכך כתב המורה בפרדס שלו דצריך לברך על הגפן על היין שבתוך סעודתו קודם שיברך ברכת המזון ועוד יברך על הגפן על כוס של ברכת המזון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונדייק: מדקתני [ממה ששנינו] עקרו רגליהן, הרי מלשון זו משמע שבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן [עוסקים אנו], שלשון עקירה משמעה שסעודה זו היתה כדרכה צריכה עוד להמשך והיתה צריכה ברכה אחרונה אבל הם נעקרו מסיבה כלשהי טרם זמנם והולכים, וטעמא [והטעם, דוקא] שהניחו שם זקן או חולה הוא שכשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה,
The Gemara infers from the baraita: From the fact that it is taught in the baraita: Uprooted themselves, this proves by inference that we are dealing with items of food that require a blessing after them in their original place. The word uprooted indicates that in the normal course of events, a blessing would have been required for this meal in its place, and for some reason the people left the meal early. And the reason is that they left there an elderly or sick person. That is why when they exit, these foods do not require a blessing to be recited afterward, and when they return, these foods do not require an introductory blessing.
רש״ירשב״םתוספות רי״ד מהדורה תנינאריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲבָל לֹא הִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין, טְעוּנִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין טְעוּנִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה. קַשְׁיָא לְרַב חִסְדָּא.

However, if they did not leave there an elderly or sick person, when they exit, the foods they have already eaten require a blessing to be recited afterward, and when they return, these foods require an introductory blessing before resuming eating. This is difficult according to the opinion of Rav Ḥisda, who maintains that even if one did not return to his original location at all but resumed eating elsewhere, he need not recite a new blessing.
רשב״םריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קשיא לרב חסדא – דאילו לרב חסדא אפילו לא חזרו למקומן אלא גמרו סעודתן במקום אחר אין צריך לברך תחלה הואיל ועדיין לא בירך אחריהם והכא מוכח דאפילו חזרו למקומן הראשון צריך לברך תחלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה אף אחד, הרי כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע — מברכים ברכה אחרונה על מה שאכלו וכשהן חוזרין טעונין ברכה [מברכים] לכתחלה, ואם כן קשיא [קשה] לשיטת רב חסדא הסובר שאפילו לא חזרו למקומם אלא המשיכו סעודתם במקום אחר, אינם צריכים לחזור ולברך בתחילה!
However, if they did not leave there an elderly or sick person, when they exit, the foods they have already eaten require a blessing to be recited afterward, and when they return, these foods require an introductory blessing before resuming eating. This is difficult according to the opinion of Rav Ḥisda, who maintains that even if one did not return to his original location at all but resumed eating elsewhere, he need not recite a new blessing.
רשב״םריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:

Rav Naḥman bar Yitzḥak said:
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן בר יצחק:
Rav Naḥman bar Yitzḥak said:
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים קא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים קא:, ר׳ חננאל פסחים קא:, רי"ף פסחים קא: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י פסחים קא:, רשב"ם פסחים קא:, ראב"ן פסחים קא: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות פסחים קא:, בעל המאור פסחים קא: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם פסחים קא: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההשלמה פסחים קא: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תנינא פסחים קא:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים קא:, רמב"ן מלחמות ה' פסחים קא: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי פסחים קא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים קא:, מהר"ם חלאווה פסחים קא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות פסחים קא:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים קא:, אסופת מאמרים פסחים קא:

Pesachim 101b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 101b, R. Chananel Pesachim 101b, Rif by Bavli Pesachim 101b, Rashi Pesachim 101b, Rashbam Pesachim 101b, Raavan Pesachim 101b, Tosafot Pesachim 101b, Baal HaMaor Pesachim 101b, Raavad Katuv Sham Pesachim 101b, HaHashlamah Pesachim 101b, Tosefot Rid Second Recension Pesachim 101b, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 101b, Ramban Milchamot HaShem Pesachim 101b, Meiri Pesachim 101b, Ritva Pesachim 101b, R. Moshe Chalava Pesachim 101b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 101b, Steinsaltz Commentary Pesachim 101b, Collected Articles Pesachim 101b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144