×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) חַבְרוּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא מִי אִיכָּא? אִי לָא כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא, מָחִינַן לֵיהּ בְּמַרְזַפְתָּא דְּנַפָּחָא עַד דִּמְכַוֵּין דַּעְתֵּיהּ.:
Can one have that degree of familiarity with Heaven, to the extent that he can take his words lightly and say them however he likes? If he did not focus his attention initially, we beat him with a blacksmith’s hammer until he focuses his attention, as conduct of that sort is unacceptable.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות לד ע״א} ובהאי פירקא לקמאן אמרינן1 אמר רב יהודה2 לעולם אל3 ישאל אדם
צרכיו לא בשלוש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות אמר רב הונא4 [ראשונות] דומה5 לעבד6 שמסדיר7 שבח לפני רבו8 [אמצעיות] דומה לעבד9 שמבקש פרס מרבו10 [אחרונות]⁠11 דומה לעבד12 שקיבל13 פרס מרבו14 ומשבחו15 והולך16 לו.
{בבלי ברכות לד ע״א} תנו רבנן העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב (למה הוא17) דומה לתבשיל שאין בו מלח ואם מסרב יתר18 מדאי דומה לתבשיל שקדחתו [מלח]⁠19. כיצד יעשה פעם20 ראשונה [מסרב]⁠21 שניה מהבהב שלישית22 פושט את23 רגליו ויורד:
אמר רב הונא טעה בשלוש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה ורב אסי24 אמר אמצעיות אין להם סדר {על פי ר״ח25} (פיר׳26) הא שמעתא פסקו בה27 קמאי28 הלכתא כרב אסי29 ואמרי אע״ג דאקשינן30 ליה31 לרב הונא מיהא דתנן [מנין]⁠32 הוא מתחיל מתחלת ברכה33 שטעה זה34 ופריק (דאמ׳ רב ששת מאי תחלת ברכה תחלת ראשונה דכולהי אמצעיות שוינהי רבנן כברכה אחת35) [ההוא]⁠36 פירוקא שנויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה37 ולא מפקינן למתניתא38 מפשאטאה39 וודאי הכין40 היא מילתא אלא מיהו חזינן לגאון41 דאמר היכא דטעה באמצעיות כגון ששכח42 ברכה מן האמצעיות ואידכר לה43 לאחר שעבר את מקומה כיון דאמר רב אסי אין להן44 סדר אומרה במקום שזוכרה ודיו. ואנן קשיא לן האי מימרא45 [דגאון46] דהא בהדיא גרסינן (במגלה47) {בבלי מגילה יז ע״ב ורי״ף שם, בבלי ברכות כח ע״ב ורי״ף שם} שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר48 ביבנה49 וגרסינן (נמי50) במגלה {בבלי מגילה יז ע״א-ע״ב וברי״ף שם} בענין51 הקורא את המגלה למפרע לא יצא52 תאנא וכן בהלל53 וכן בקרית שמע וכן בתפלה תפלה מנא לן54 דתניא שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות [לפני רבן גמלאיל]⁠55 על הסדר אמ׳ ר׳ ירמיה ואי תימא ר׳ חייה בר אבא ואמרי לה במתניתא מאה ועשרים זקנים ומהם כמה56 נביאים תקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר57 ושמעינן מיהא דהיכא [דלא אמרן]⁠58 על הסדר לא יצא (ידי חובתו59) ואם כן היכי אמרינן היכא דשכח ברכה במקומה וברך ברכה שאחריה60 ואחר כך נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו הלא61 בטל את סדר [ברכות]⁠62 ונמצא כמברך למפרע ועוד הא תניא בהדיא בהאי תוספתא63 דכתבינן64 {תוספתא מגילה ב:ב} קרא את המגלה וטעה והשמיט בה פסוק65 אחד לא יחזור66 ויקרא אותו הפסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו הפסוק וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן בקרית שמע ואי אמרת דאמר רב אסי אם טעה והשמיט67 ברכה68 אחת ואחר-כך נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו אם כן הוה ליה רב69 אסי מפליג70 אמתניתא וליכא למימר הכי דאי71 הוה רב אסי מפליג אמתניתא הוה מותבינן ליה תיובתא מינה ומדלא אותבינן72 [עליה] מינה73 שמעינן דלא פליג רב אסי [על האי מתניתא]⁠74 אלא דרב אסי לחוד ודמתניתא75 לחוד. והא דאמר רב אסי (אמצעיות76) אין להן סדר לאו למימרא דאין להן סדר כלל77 אלא דלא להוו78 כשלוש ראשונות וכשלוש אחרונות דאילו שלוש ראשונות היכא דטעה בחדא מניהו ואפילו בשלישית חוזר לראש וכן בשלש אחרונות79 אבל באמצעיות היכא דטעה בברכה ונזכר לאחר שעבר את מקומה אינו חוזר לאתה חונן אלא לתחלת אותה80 ברכה שטעה בה. ורב הונא סבר שבאמצעיות חוזר (לראש81) לאתה חונן דסבירא ליה דאמצעיות כולהו82 כחדא ברכה דמיאן ולית הלכתא כותיה:
83אילו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה84 וסוף בהודאה85 תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה86 מלמדין אותו שלא ישחה:
{ירושלמי ברכות א:ה } [ירושלמי בפרק מאימתי קורין87 הכל שוחחין88 עם שליח צבור בהודיה89 ר׳ זעירא אומ׳90 ובלבד במודים91 תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי]⁠92.
{משנה ברכות ה:ד}93מתני׳ העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו הוא שהוא שנושא94 את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי:
וכן הלכה95.
1. לקמאן אמרינן: כ״י פריס 312: ״אמרי׳ לקמ׳⁠ ⁠״.
2. אמר רב יהודה: חסר בכ״י נ.
3. אל: כ״י פריס 312: ״לא״.
4. הונא: כ״י א אחר הגהה: ״יהודה״.
5. דומה: גסו: ״דומות״.
6. לעבד: חסר בכ״י פריס 312 לפני הגהה.
7. שמסדיר: כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״שמסדר״.
8. לפני רבו: כ״י נ: ״לרבו״. כ״י פריס 312: ״בפני רבו״.
9. לעבד: כ״י פריס 312: ״למי״.
10. מרבו: גצא: ״מלפני רבו״.
11. ראשונות, אמצעיות, אחרונות: גנה, גסו, געח, גפא, גפו, כ״י נ, רא״ה. כ״י פריס 312, דפוסים: ״ראשונות, ואמצעיות, אחרונות״. כ״י א: ״בראשונות, ובאמצעיות, ובאחרונות״, השוה ה״ג (דפוס ורשה).
12. לעבד: חסר בכ״י פריס 312.
13. שקיבל: גנה, דפוסים: ״שמקבל״.
14. מרבו: גנה: ״מלפני רבו״.
15. ומשבחו: דפוס קושטא. וכן במקורות ספרד, רק כמאתיים שנה אחרי הרי״ף: טור או״ח קי״ב, צדה לדרך, בבלי כתב יד אוקספורד 366. דפוסים: ונפטר כבה״ג (דפוס ורשה).
16. והולך: וכן ר״י מיגאש בבא בתרא כה ע״א (בדפוס ובכתב יד). גנה, געח גפו, כ״י פריס 312: ״והלך״.
17. למה הוא: חסר ב-גסו, גפא, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
18. יתר: גקא, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״יותר״.
19. שקדחתו מלח: גסו, גקא. כ״י א: ״שקדחתו מלחו״. געה: ״שקדחותו מלח״. גפא: ״שהקדיחו מלח״. כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״שהקדיחתו מלח״.
20. פעם: וכן גפא. חסר ב-גסו, גפח, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים.
21. מסרב: גסו, געה, גפא, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״יסרב״.
22. שלישית: געה, גפח: ״בשלישית״.
23. את: חסר בכ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה.
24. אסי: כ״י נ: ״אשי״. וכן בהמשך שם.
25. בשם ר״ח באו״ז ועוד מקורות, ראה לקוטי פי׳ ר״ח (אוצה״ג סי׳ קמג). ראה ירושלמי ברכות ב:ד ר׳ אחא בשם ר׳ יהושע בן לוי אף מי שהתקי׳ את התפילה הזאת על הסדר התקינה וכו׳.
26. פיר׳: חסר ב-גסו, געה, גפא, גפח, גקא, כ״י נ, דפוסים, רא״ה.
27. בה: חסר ב-גפא. כ״י נ: ״לה״.
28. קמאי: כ״י קרפנטרץ: ״קדמאי ז״ל״.
29. אסי: כ״י נ: ״אשי״.
30. דאקשינן: כ״י נ: ״דמקשינן״. כ״י פריס 312: ״דקא מקשי׳⁠ ⁠״.
31. ליה: חסר בכ״י פריס 312, רא״ה. גקא: ״לה״.
32. מנין: געה, גפא, גפח, גקא, כ״י נ. גסו, כ״י פריס 312: ״מניין״. כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״מהיכן״, כבמשנה שם. כ״י א: ״מאין״.
33. ברכה: דפוסים: הברכה, כבמשנה שם.
34. זה: חסר בדפוסים.
35. ופריק דאמ׳ רב ששת...אחת והאי: ב-גסו, געה, גפא, גפח, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה רק ״ופריק״. דפוסים: ופריק בגמ׳ מאי מתחלת ברכה שטעה זה מתחלת אתה חונן וכו׳ דכחדא ברכה דמיאן.
36. ההוא: גסו, געה, גפא, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״והאי״.
37. עליה: דפוסים: אשינויא.
38. למתניתא: גסו, געה: ״למתניתין״. גקא, רא״ה: ״מתניתין״. כ״י קרפנטרץ: ״עליה ממתני׳⁠ ⁠״. כ״י פריס 312, דפוסים: ״מתני׳⁠ ⁠״.
39. מפשאטאה: גסו, געה, גפא, כ״י נ: ״מן פשטה״. כ״י קרפנטרץ: ״מן פשטיה״. גקא: ״מן פשוטה״.
40. הכין: גסו, גפא, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה: ״דהכין״.
41. לגאון: כ״י קרפנטרץ: ״לגאון ז״ל״, כ״י פריס 312: ״לגאון זצ״ל״.
42. ששכח: כ״י נ: ״ששכח מהם״.
43. לה: חסר ב-גפא, כ״י פריס 312. כ״י קרפנטרץ: ״ליה״.
44. אין להן: כ״י נ: ״אין לה״. גסו, גפא: ״אמצעיות אין להן״.
45. מימרא: כ״י נ: ״מילתא״.
46. דגאון: גפא, גפח, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י קרפנטרץ: ״דגאון ז״ל״. חסר בכ״י א, גסו.
47. במגלה: חסר ב-גסו, גפא, גפד, גפח, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
48. לפני רבן גמליאל על הסדר: כ״י קרפנטרץ רק: ״על הסדר״. גפא, רא״ה: ״על הסדר לפני רבן גמליאל״.
49. ביבנה: כ״י קרפנטרץ, דפוסים.
50. נמי: חסר ב-גסו, גפא, גפח, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
51. בענין: כ״י פריס 312: ״בפרק״.
52. לא יצא: גפח: ״לא יצא ידי חובתו״.
53. וכן בהלל: גפח: ״וכן בהלל וכן במגלה״.
54. לן: דפוסים: להו.
55. לפני רבן גמליאל: גפא, גפח, גקא, כ״י פריס 312. כ״י נ: ״בפני רבן גמליאל״. חסר בכ״י א.
56. ומהם כמה: גפח: ״וכמה מהם״.
57. אמ׳ ר׳ ירמיה...על הסדר: חסר בדפוסים, כנראה מחמת הדומות.
58. דלא אמרן: גסו, גפא, גפח, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״דאי לא אמ׳ להו״.
59. ידי חובתו: חסר ב-גסו, גפא, גפח, גצ, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
60. ברכה שאחריה: כ״י נ, דפוסים: ברכה של-אחריה. גפא רק: ״אחריה״.
61. הלא: גסו, גפט, גצ, כ״י פריס 312: ״והלא״. כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״והא״.
62. בטל את סדר הברכות: גסו גפא גפח גצ גקא, דפוסים, רא״ה. כ״י פריס 312: ״ביטול סדר הוא״. כ״י קרפנטרץ: ״בטל את הסדר״. כ״י א: ״בטל את סדר הברכות״.
63. בהדיא בהאי תוספתא: כ״י פריס 312: ״בתוספתא בהדיא״. רא״ה: ״בהדיא בתוספתא״.
64. דכתבינין: דפוסים: דכתי׳ בה.
65. פסוק: בכ״י א כאן ובכל המשך המאמר: ״פיסוק״.
66. יחזור: דפוסים: יחזיר.
67. והשמיט: גפא, גצא: ״והשמיט בה״.
68. ברכה: כ״י פריס 312: ״בה תיבה״.
69. רב: כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ: ״לרב״.
70. רב אסי מפליג: כ״י נ: ״רב אסי היה פליג״. כ״י פריס 312: ״לרב אסי להפליג״. דפוסים, רא״ה: ״רב אסי פליג״. וכן בהמשך.
71. דאי: כ״י פריס 312: ״דאם כן״.
72. ליה...אותבינן: חסר ב-גסו. כנראה גרס: ״ומדלא מותבינן״ כמו ברא״ה, והושמט ע״פ הדומות.
73. עליה מינה: גסו, גפא, גפד, גפח, גצא, כ״י פריס 312, כ״י נ, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״ליה מינה תיובתא״. כ״י קרפנטרץ: ״עליה מיהא״.
74. על האי מתניתא: גסו גפד. כ״י נ: ״על הא מתניתין״. גפא כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״על הא מתניתא״. כ״י א: ״אמתניתא״.
75. ודמתניתא: גסו: ״ומתניתא״. גפד: ״ומתניתין״.
76. אמצעיות: חסר ב-גסו, גפא, גפד, גפח, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
77. כלל: חסר בכ״י קרפנטרץ.
78. להוו: גסו: ״להוי״. גפא, גצ: ״למיהוי״. כ״י נ: ״ליהוי״. כ״י פריס 312: ״צריך למיהדר״. גפד, דפוסים, רא״ה: ״למהוי״.
79. גצ, גסו מוסיפים: ״חוזר לעבודה״.
80. אותה: חסר ב-גצ, גצא.
81. לראש: חסר ב-גפא, גצא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
82. דאמצעיות כולהו: כ״י נ: ״דכולהו אמצעיות״. כ״י קרפנטרץ רק: ״דכולהו״.
83. כ״י נ גסו, דפוסים מציינים כאן: ״מתני׳⁠ ⁠״, ולאחר הברייתא, (״שלא ישחה״): גמ׳. גפח מוסיף: ״תנו רבנן״.
84. באבות תחלה: כ״י נ: ״אבות בתחלה״.
85. בהודאה: גפח, גצא: ״בהודיה״. כ״י נ, רא״ה: ״ובהודאה״.
86. בסוף...וברכה ובתחלת...וברכה: גסו, גפח, כ״י נ רק: ״בסוף כל ברכה וברכה״ כבה״ג דפוס ורשה. כ״י קרפנטרץ בסדר הפוך: ״בתחלת...ובסוף...״. ראה נוסחאות בה״ג רק: ״בכל ברכה וברכה״. גם תלמיד ר׳ יונה דייק בזה.
87. בפרק מאימתי קורין: ציון הפרק בכ״י נ, רא״ש. בדפוסים רק: בפרק מאימתי.
88. שוחחין: רא״ש, דפוסים: שוחין.
89. בהודייה: כ״י נ, דפוסים: בהודאה.
90. אומ׳: וכן ברא״ש. כ״י קרפנטרץ, כ״י נ, דפוסים: אמ׳.
91. ובלבד במודים: כ״י קרפנטרץ: ״במודים בלבד״.
92. ירושלמי...מדאי: גצא, כ״י קרפנטרץ. וכן כ״י נ, רא״ש, דפוסים עד: במודים. מובא גם באשכול (רק עד: ״בהודאה״), אבל לא בהקשר לסוגיא שלנו. אינו ברי״ף שלפני תלמיד ר׳ יונה, ר׳ יונתן, רא״ה. מובא ברמב״ם משנ״ת הל׳ תפילה (ט:ד). בכ״י נ, רא״ש, דפוסים מקומו לאחר המאמר הבא: ״כמאן דכרע״.
93. ב-גסו, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים מקום המשנה לעיל. כ״י נ, כ״י קרפנטרץ לא הביאו משנה ד׳ בכלל, וגם בגצב אינו כאן.
94. הוא שהוא שנושא: גסו: ״היא שהוא נושא״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. כ״י פריס 312, דפוסים רק: שנושא. רא״ה: ״שהוא נושא״.
95. וכן הלכה: חסר ב-גסו, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. בה״ג לא הביא אלא הרישא, עד: ״הטירוף״.
ערך מרזב
מרזבא(ברכות לד. מגילה כה.) מחינן ליה במרזבתא דנפחי עד דמכוין דעתיה. (בילמדנו בהעלותך) טול ככר זהב והחלד לאור ונעשית היא וכפתריה ופרחיה וקניה את הוי מקיש במרזובתא מגרמ׳ היא מתעבדא פי׳ בלשון ישמעאל קורין למקבת מרזב׳. ס״א מרזפתא ויש מהן בערך ארזפת׳ בכשיל וכלפו׳ יהלומון תרגומו מחיין במרזופין:
א. [האממער.]
חברותא כלפי שמיא – מנהג שנוהג אדם בחברו ינהג אצל המקום ולא יזהר בתפלתו.
מחינן ליה – כלומר מלמדין אותו שיכוין ומכין אותו אם ירגיל בכך.
מרזפתא – קורנס ותשם את המקבת בידה מתרגמינן מרזפתא (שופטים ד).
חברותא כלפי שמיא כו׳. עיין פירש״י ועי״ל כלפי שאמרו לעיל דמחזי כב׳ רשויות קאמר נמי הכא חברותא כלפי שמיא שעושה שיתוף וחבור כלפי שמיא וק״ל:
ציון א.
עיין בירור הלכה לעיל כט, א ציון א.ב.

טעות בתפילה

ציון ג.ז.
משנה. העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו... מהיכן הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה זה.
גמרא. אמר רב הונא: טעה בשלש ראשונות - חוזר לראש, באמצעיות - חוזר ל׳אתה חונן׳, באחרונות - חוזר לעבודה, ורב אסי אמר: אמצעיות - אין להן סדר. מתיב רב ששת: מהיכן הוא חוזר? מתחלת הברכה שטעה זה, תיובתא דרב הונא! אמר לך רב הונא: אמצעיות - כלהו חדא ברכתא נינהו.
...מי שטעה באחת משלש ברכות הראשונות - חוזר לראש, ואם טעה באחת משלש ברכות אחרונות - יחזור לעבודה, ואם טעה באחת מן האמצעיות - חוזר לתחלת ברכה שטעה בה, ומשלים תפלתו על הסדר...
ומהיכן הוא מתחיל? מתחילת ברכה שטעה בה ראשון אם טעה באחת מן האמצעיות, אבל אם טעה באחת מן השלש ראשונות - מתחיל השני מן הראש, ואם טעה באחת מן האחרונות - יתחיל השני מן העבודה.(רמב״ם תפילה י, א, ד)
אם דילג או טעה בברכה אחת מהאמצעיות - אינו צריך לחזור אלא לראש הברכה שטעה או שדילג, ומשם ואילך יחזור על הסדר.(שו״ע אורח חיים קיט, ג)
שליח ציבור שטעה ואינו יודע לחזור למקומו - יעמוד אחר תחתיו, ומתחיל מתחלת הברכה שטעה זה אם היה הטעות באמצעיות, ואם היה בשלש ראשונות - מתחיל בראש, ואם בשלש אחרונות - מתחיל ׳רצה׳.(שם קכו, ב)

א. באיזו טעות מדובר במשנה.

רש״י (ד״ה מתחלת) מבאר שדילג על אחת מן הברכות ואינו יודע לשוב אליה ולהתפלל כסדר התפילה. אולם רבינו יהונתן מפרש שאינו יודע לסיים את הברכה. גם מדברי התוספות (ד״ה מהיכן) המביאים את הירושלמי העוסק במי שהשתתק באמצע ברכות קריאת שמע משמע שמדובר על מי שאינו יכול להמשיך ולהתפלל, ולא על מי שדילג. יש להעיר שלשון המשנה ״מתחלת הברכה״ נראית שלא כדעת רש״י, כי לפי פירושו היה ראוי לומר שיתחיל מהברכה שטעה בה הראשון ואין צורך להדגיש שמתחיל מתחילת הברכה. גם מהגמרא לעיל (כח, ב - כט, א) המקשה מדוע לא החליפו את שמואל הקטן כששכח כיצד מברכים את ברכת המינים, הרי ההלכה היא שמעלים את מי שטעה בברכת המינים, משמע שטעה היינו שאינו יודע לברך את הברכה.
בעל נחלת דוד מסביר שרש״י מפרש כך מפני שבגמרא מדובר על תפילת יחיד, ואמרו שאם טעה בשלש הברכות הראשונות חוזר לראש, מכאן שלא מדובר על מי שאינו יודע את הברכה, שאם כן מה התועלת בכך שיחזור לראש, אלא בודאי הכוונה שטעה ודילג, וכיון שהגמרא מקשה על הדין מהמשנה - מוכח שגם במשנה הפירוש הוא שדילג.

ב. טעה בברכות האמצעיות של שמונה עשרה.

רב הונא סובר שחוזר לברכת ״אתה חונן״, כיון שכל הברכות האמצעיות נחשבות כיחידה אחת, ואילו רב אסי סובר שלאמצעיות אין סדר.
רב האי גאון (אוצר הגאונים חלק הפירושים עמוד 47, מובא ברי״ף), רבינו חננאל (אוצר הגאונים חלק הנספחים עמ׳ 42), רש״י (ד״ה אין להן סדר) ובעל המאור (כד, א בדפי הרי״ף) מבארים שכוונת רב אסי שלאמצעיות אין סדר כלל, לכן אומר את הברכה שדילג עליה במקום שנזכר.
הרי״ף מקשה ממה שלמדנו לעיל (כח, ב) ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, והגמרא במגילה (יז, א) אף לומדת מכך שהמתפלל למפרע לא יצא. כך מקשים גם התוספות (ד״ה אמצעיות) והמרדכי (סי׳ קי).
בעל המאור מסביר ששמעון הפקולי רק התקין שהאמצעיות יהיו בין שלש הראשונות לבין שלש האחרונות, אך לא קבע סדר בתוך האמצעיות. לפי דבריו צריך לומר שדברי הגמרא במגילה (שם) שיש טעם לסמיכות של כל ברכה לחברתה אינם לעיכובא.
את הקושיה מדין המתפלל למפרע שלא יצא מתרץ בעל נחלת דוד לשיטת רש״י על פי דבריו לעיל (יג, א ד״ה מדברים הדברים) שלמפרע היינו שקורא מילים שלא כסדרן, ולא כשאומר פרק מאוחר לפני פרק מוקדם, לכן אף בשמונה עשרה אינו נחשב כמתפלל למפרע כשאומר את הברכות שלא לפי הסדר.
הרי״ף, התוספות (בשם רשב״ם) והרא״ש מפרשים את דברי רב אסי שאין להם סדר שכוונתו שאין צורך לחזור ל״אתה חונן״ אלא לברכה שדילג עליה ומשם ממשיך ומתפלל כסדר. לפי פירושם קושית הגמרא היא רק על רב הונא, אבל לשיטת רב אסי מתפרשת המשנה כפשוטה.
הראבי״ה מביא דעה הפוסקת כרב הונא שחוזר לברכת ״אתה חונן״, ונראה שמבארת את הסוגיה כרש״י שעל רב אסי יש קושיה מהמשנה ורק דעת רב הונא מתורצת.
אולם ראשונים אחרים המבארים כרש״י פוסקים הלכה כרב אסי שאומר את הברכה במקום שנזכר וממשיך בתפילתו, ונראה שמפרשים שהקושיה היא דוקא על רב הונא, ורב אסי יפרש במשנה שמתחיל את הברכה במקום שנזכר אף שלא כסדר הברכות.
גם הרי״ף והתוספות פוסקים כרב אסי על פי הסברם, משום שרב הונא נחשב כתלמיד לגבי רב אסי, ועוד שרב ששת סובר כרב אסי, ויש להקל בדברי סופרים ולכן פוסקים לקולא.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים כדעת רב אסי לפי שיטת הרי״ף והתוספות.

ג. טעה בשלש הברכות הראשונות.

המאירי ובעל ארחות חיים (תפילה סי׳ צח) בשם רבינו פרץ כותבים שאם טעה ונזכר לפני שגמר את הברכה - אינו חוזר לתחילת התפילה אלא לתחילת הברכה. אולם בשם הרשב״א כותב בעל ארחות חיים שחוזר לתחילת התפילה, וכן נראית דעת התוספות שכותבים שאם שכח לומר ״זכרנו״ - חוזר לראש, ואינם מדגישים שזה דוקא כשסיים את הברכה.
המאירי מביא דעה לפיה שליח ציבור שטעה בברכה השלישית - אינו חוזר לראש התפילה, כדי שלא יצטרכו הציבור לענות לקדושה פעם נוספת.
המחבר בשלחן ערוך (קיד, ד) פוסק שמי שאמר ׳מוריד הגשם׳ בימות החמה - חוזר לראש הברכה, וזה על פי דברי הרא״ש במסכת תענית (פ״א סי׳ א) והמרדכי (שם סי׳ תריב) בשם הראבי״ה. הגר״א (סק״י) תמה על כך, שהרי בסוגייתנו למדנו שעל טעות בשלש הברכות הראשונות חוזר לראש התפילה, ומסיק שחוזר לראש, וכמו שפוסק הרמב״ם בהלכות תפילה (י, ח).
נראה שאין מקום לתמיהת הגר״א לפי שיטת המאירי שכאשר נזכר באמצע אינו חוזר לראש אלא לתחילת הברכה, וכך אכן מיישב בעל קרבן נתנאל (תענית פ״א סי׳ א אות ז) את דברי הרא״ש עם מה שלמדנו בסוגייתנו שחוזר לראש התפילה, שזה דוקא כשסיים את הברכה, מפני שנחשב כאילו דילג על ברכה, ושלש הברכות הראשונות הן כחטיבה אחת.
הרמ״א (קיד, ו) כותב: ״שלש ברכות הראשונות חשובות כאחת, ובכל מקום שטעה בהם חוזר לראש, בין שהוא יחיד בין שהוא צבור״, וכותב על כך המגן אברהם (סק״ט): ״כגון שטעה בחתימתן או שלא אמר ׳המלך הקדוש׳, אבל טעה באמצע - אין בכך כלום״. הפרי מגדים מבין שכוונתו שדוקא על טעות בסיום הברכה חוזר לראש, ולא על טעות באמצע הברכה, שעליה חוזר לראש הברכה.
בעל אליה רבה מעיר שמדברי המגן אברהם בסימן קיט (סק״ה) משמע שבכל טעות בשלש הראשונות חוזר לראש התפילה, שכן הוא כותב שם שאם טעה באמצעיות חוזר לראש הברכה, מכאן שבשלש הראשונות חוזר לראש התפילה, אולם בעל חכמת שלמה מתרץ ששם מדובר כשפתח או סיים את הברכה שלא כהוגן, ואילו בסימן קיד מדובר כשטעה באמצע. הפרי מגדים מיישב ששם מדובר כשהתחיל את הברכה שאחריה, ואילו כאן מדובר כשעדיין לא התחיל.

ד. טעות בברכות קריאת שמע.

התוספות (ד״ה מהיכן), הרא״ש (סי׳ יח) ורבינו יונה (כג, ב בדפי הרי״ף ד״ה ומהיכן) מביאים את דברי הירושלמי על שליח ציבור שהשתתק ב״אופנים״, שזה שבא תחתיו מתחיל במקום שפסק, זאת משום שכיון שאמרו קדושה - הרי זה נחשב כתחילת ברכה ולכן אין צורך להתחיל מברכת ״יוצר אור״.
רבינו יונה כותב שאם טעה ב״אופנים״ או משם עד סוף הברכה - אין צריך לחזור אלא מ״לאל ברוך...״. בעל דברי חמודות (סעיף נו) מבין שכוונתו שרק על טעות שלאחר אמירת האופנים חוזר ל״לאל ברוך נעימות״, ועל טעות שלפניה - חוזר לברכת ״יוצר אור״, אולם הלבוש (נט, ה) כותב שאם טעה בין ״קדוש קדוש...״ ל ״לאל ברוך נעימות...״ - חוזר ל״קדוש קדוש...״.
המחבר בשלחן ערוך (נט, ה) כותב: ״אם טעה בברכת ״יוצר״ בענין שצריך לעמוד אחר תחתיו, אם טעה מקדושה ואילך - אין השני צריך להתחיל אלא במקום שפסק״, ומבאר הרמ״א ״דהיינו שמתחיל מקדושה ואילך, ואם טעה קודם קדושה - צריך להתחיל בראש״. המגן אברהם (סק״ז) והמשנה ברורה (סקכ״ז - סקכ״ח) מבארים את דברי המחבר והרמ״א כדעת הלבוש ולא כדעת בעל דברי חמודות. בחיי אדם (כלל כט, ו) ובמשנה ברורה (סקכ״ט) מבואר שהדין נוהג דוקא במקום ששליח הציבור מוציא את הציבור ידי חובת ברכות קריאת שמע, אולם כיום שהמנהג שכל אחד מברך לעצמו - מתחיל השני במקום שהפסיק הראשון ולא חוזר לראש.
הרי״ף והרמב״ם אינם כותבים את דברי הירושלמי, ומבאר בעל נחלת דוד שלדעתם יש מחלוקת בין התלמודים בדבר, ולדעת הבבלי אין לחלק בברכת ״יוצר אור״, אלא בכל מקום שטעה חוזר לראש הברכה.

האם שליח ציבור עונה ׳אמן׳ לברכת כהנים

ציון ד.
משנה. העובר לפני התיבה - לא יענה ׳אמן׳ אחר הכהנים, מפני הטרוף.
...ואין שליח ציבור רשאי לענות ׳אמן׳ אחר הכהנים כשאר העם, שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקרא אותן, אם פסוק שני או פסוק שלישי.(רמב״ם תפילה יד, ה)
אין שליח ציבור רשאי לענות ׳אמן׳ אחר ברכה של כהנים.(שו״ע אורח חיים קכח, יט)
במשנה מבואר ששליח ציבור אינו עונה ׳אמן׳ אחר ברכת כהנים כיון שחוששים לטירוף. רש״י (ד״ה מפני הטרוף) מבאר שכיון ששליח הציבור מקריא לכהנים - יש לחוש שמא לא יוכל לכוון מהר ולהקריא להם נכונה.
התוספות (ד״ה לא יענה) והרא״ש (סי׳ יז) מוכיחים מהמשנה שהוצרכה לטעם של חשש טירוף, שאין באמירת ׳אמן׳ על ברכת כהנים באמצע התפילה משום הפסק, מפני שזה מצורך התפילה.
הב״ח מביא בשם המרדכי (הארוך) דיוק מהמשנה שדוקא על הדין שבסיפא ״ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו״, היא אומרת: ״ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו - רשאי״, מכאן שבדין של הרישא שהחזן לא יענה ׳אמן׳, לא התירו אף כשבטוח שלא תטרף דעתו, והטעם הוא שבסיפא תתבטל נשיאת כפים אם לא ישא שליח הציבור כפיו. הט״ז (סקי״ד) מסביר שברישא החשש הוא שיסיח את דעתו למחשבה אחרת ולא יוכל לחזור לברכת כהנים, ואינו יכול להיות בטוח שיוכל לחזור, מה שאין כן בסיפא שהחשש הוא משום אימת הציבור.
בעל דברי חמודות (סעיף נב) והמגן אברהם (סקכ״ט) מביאים את הנאמר במדרש רבה (פר׳ כי תבא) שאם מובטח לו שלא יתבלבל - רשאי לענות ׳אמן׳. נראה לומר לפי שיטה זו, שהמשנה השמיעה את ההיתר דוקא בסיפא בגלל החידוש שיש בה, שאף בהפסק גדול כמו ברכת כהנים מותר כשבטוח שלא יטעה, וכל שכן בענית ׳אמן׳.
הט״ז (סקי״ד) כותב שדוקא ענית ׳אמן׳ על פסוקי ברכת כהנים אסורה על שליח הציבור, אבל על הברכה הראשונה שמברכים הכהנים ״אשר קידשנו בקדושתו...״ - יכול לענות ׳אמן׳, כיון שאין חשש של טירוף כשעדיין לא התחיל לומר את הפסוקים, ודוקא כשכבר התחיל יש לחוש שלא ידע לאן לחזור, וכפי שנראה מלשון הרמב״ם שלא ידע אם נמצא בפסוק שני או בשלישי.
דעה הפוכה מובאת בחיי אדם (כלל לב סכ״ד) ובדרך החיים (דיני נשיאת כפים טז) שעל הברכה הראשונה אינה עונה אמן, כיון שנחשבת כהפסק משום שאינה חלק מהתפילה.
הכסף משנה מסתפק בדבר האם אחרי ברכה זו רשאי לענות כי אין חשש שיתבלבל, או שמא לא חילקו חכמים.
המשנה ברורה בשער הציון (סקס״ב) כותב שכיון שיש מחלוקת בדבר - ״שב ואל תעשה עדיף״. לגבי פסוקי ברכת כהנים נפסק בדרך החיים, בחיי אדם ובמשנה ברורה (סקע״א) ששליח ציבור המתפלל מתוך סידור - יכול לענות ׳אמן׳, ואינו חושש שיתבלבל.

נשיאת כפים לשליח ציבור כהן

ציון ה.
משנה. ואם אין שם כהן אלא הוא - לא ישא את כפיו, ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו - רשאי.
צבור שלא היה בהן כהן אלא שליח צבור לבדו - לא ישא את כפיו, ואם היתה הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו - רשאי.(רמב״ם תפילה טו, י)
אם שליח ציבור כהן, אם יש שם כהנים אחרים - לא ישא את כפיו, הגה. ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו, אבל אם אמרו לו - צריך לעלות, דהא עובר בעשה אם אינו עולה. ואפילו אין שם כהן אלא הוא - לא ישא את כפיו, אלא אם כן מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת, שאם הוא מובטח בכך, כיון שאין שם כהן אלא הוא - ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים. וכיצד יעשה? יעקור רגליו מעט בעבודה ויאמר עד ׳ולך נאה להודות׳, ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר, ומסיים החזן ׳שים שלום׳, ואם המקרא כיוון לתפלת שליח ציבור מתחלה ועד סוף - עדיף טפי שיסיים המקרא ׳שים שלום׳.(שו״ע אורח חיים קכח, כ)

א. כשיש כהנים נוספים.

המהר״ם מרוטנבורג (מובא בהגהות מיימוניות אות ו) כותב שדוקא כשאין כהן אחר רשאי לשאת את כפיו כשבטוח שיחזור לתפילתו, אבל כשיש כהן אחר - אינו נושא את כפיו אפילו כשבטוח. הוא מדייק זאת מלשון המשנה ״ואם אין שם כהן אלא הוא - לא ישא את כפיו״, ואינה אומרת ״אפילו אין שם כהן״, כיון שהדין בסיפא נוהג דוקא כשאין כהן אחר. בטעם הדבר הוא כותב שהתירו רק כאשר תתבטל ברכת כהנים אם לא ישא את כפיו.
בעל הגהות מיימוניות כותב שכאשר יש כהן אחר - לא יאמרו לשליח הציבור שיעלה לדוכן או שיטול ידיו, ועל פי זה כותב הרמ״א שאם אמרו לו - צריך לעלות, שאם יסרב נמצא עובר על עשה.
בעל פרי חדש סבור שאף כשיש כהן אחר נושא את כפיו אם בטוח שיוכל לחזור לתפילתו, שלא ראוי למונעו מלקיים שלש מצוות עשה של נשיאת כפים.
רבי יעקב עמדין (בשו״ת שאילת יעב״ץ סי׳ נד) מוכיח כך מהמשנה שנקטה לשון שרשאי לשאת את כפיו כשבטוח דוקא כשאין שם כהן אחר, אבל כשיש כהנים נוספים, שחייבים לעלות לדוכן כיון שקוראים להם לעלות - גם שליח הציבור חייב לעלות כשבטוח, כדי שלא לבטל מצות עשה.
המגן אברהם (סקל״א) כותב שמי שמתפלל מתוך סידור נחשב כמי שבטוח שיחזור לתפילתו, לכן אם הוא כהן יחידי - נושא את כפיו, ואם יש כהנים נוספים - אינו נושא, כדעת המהר״ם מרוטנבורג. המשנה ברורה בשער הציון (סקס״ד) כותב שאין למחות בנוהגים לשאת כפים גם כשיש כהנים אחרים.
הרב טוקצינסקי (עיר הקודש והמקדש ח״ג פרק כה, ובספרו ארץ ישראל) כותב שמנהג ירושלים ששליח ציבור כהן נושא את כפיו אף כשיש כהנים נוספים.

ב. כשיש אחר שכוון בתפלת שליח הציבור.

בעל הגהות מיימוניות כותב בשם המהר״ם מרוטנבורג שמי שעומד במקום החזן להקרות את הכהנים ולומר את ברכת ״שים שלום״ - צריך להזהר שיכוון את ליבו לכל התפילה של שליח הציבור ולא ישוחח באמצע.
הבית יוסף תמה שלפי זה יוצא שאף שליח ציבור שאינו בטוח שיוכל לחזור לתפילתו - רשאי לשאת את כפיו ואחר יסיים את התפילה, ואין לכך כל רמז במשנה, אך מסיק שהמשנה עוסקת בשליח ציבור שמסיים בעצמו את תפילתו, שרשאי לשאת את כפיו רק כשבטוח שיוכל לחזור.
הב״ח חולק וסובר שדוקא כשבטוח שיוכל לחזור לתפילתו נושא את כפיו, ואחר שכוון מתחילת חזרת הש״ץ מסיים את התפילה. אבל כשאינו בטוח, אף אם יש מי שכוון בחזרת הש״ץ - אינו נושא כפיו, כיון שגם שליח הציבור צריך לכוון בברכת ״שים שלום״, שאם לא כן נמצא שהתפילה נאמרת על ידי שנים.
את דברי השלחן ערוך שעדיף שהמקריא ישלים מבארים בעל הלבוש (סכ״א) והב״ח על פי דבריו בבית יוסף, שזה אף כשאינו בטוח שיוכל לחזור, אולם הט״ז (סקט״ו) מפרש שבשלחן ערוך מדבר המחבר דוקא במי שבטוח שלא תטרף דעתו, ובכל זאת עדיף שאחר יאמר את ברכת ״שים שלום״. כמוהו מבאר המשנה ברורה (סק״פ), ומסביר שהעדיפות היא כדי שלא תהיה התפילה מופסקת בהליכת שליח הציבור מהדוכן לעבר התיבה שמתפלל שם, ועם זאת צריך שליח הציבור להתכוון לשמוע את ברכת ״שים שלום״.
למעשה מסקנת המשנה ברורה (סקפ״א) שעדיף ששליח הציבור עצמו יסיים את ברכת ״שים שלום״, וכותב שכן היא דעת הגר״א ובעל חיי אדם.

העובר לפני התיבה צריך לסרב

ציון ו.
גמרא. תנו רבנן: העובר לפני התיבה - צריך לסרב, ואם אינו מסרב - דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי - דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה? פעם ראשונה יסרב, שניה - מהבהב, שלישית - פושט את רגליו ויורד.
שליח צבור קבוע יורד לפני התיבה מעצמו, ולא ימתין שיאמרו לו.
מי שאינו שליח צבור קבוע - צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, ולא יותר מדי, אלא פעם ראשונה מסרב, וכשיאמרו לו פעם שניה - מכין עצמו כמי שרוצה לעמוד, ובפעם שלישית יעמוד, ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול - אינו מסרב לו כלל.(שו״ע אורח חיים נג, טו-טז)(סעיף טו לא צוין בעין משפט)
רש״י (ד״ה יסרב) מבאר שיעשה עצמו כאילו אינו רוצה וכאילו אינו כדאי. המאירי מבאר שלא יראה כרעבתן, ומאידך גיסא לא יסרב יותר מדי כיון שיש בזה משום יוהרא.
הרא״ה כותב שהברייתא מדברת באדם רגיל, אולם אם המבקש הוא אדם גדול - אין לסרב לו אפילו בפעם הראשונה, וכן לאידך גיסא, אם המתפייס הוא אדם פחות - צריך לסרב יותר.
הטור כותב שמדובר בשליח ציבור שאינו קבוע, ומבאר הבית יוסף ששליח ציבור קבוע אינו צריך להמתין עד שיקראו לו אלא עולה מעצמו ומתפלל, שאם לא יעשה כן הרי נראה שאינו סומך על דברי הציבור שמינוהו. כך נראה גם מדברי הרא״ה, ונראה שמדייקים זאת מלשון הברייתא ״העובר לפני התיבה״ ולא אמרה ״שליח צבור״.
הגר״א (סקכ״ד) ורבי יעקב עמדין (בהגהותיו לערכין יא, ב ובמור וקציעה סי׳ נג) מקשים מהגמרא בערכין (יא, ב) האומרת ״מידי דהוה אשליחא דציבורא דממליך״, ומבאר שם רש״י (ד״ה מידי) ששליח הציבור שואל רשות כדי להתפלל. רבי יעקב עמדין כותב שאמנם שליח הציבור אינו צריך לסרב, אבל צריך לשאול רשות מהציבור, אלא שלפי הטעם שכותב הבית יוסף שלא יראה כאילו אינו סומך על הציבור - מסתבר שראוי גם שלא ישאל רשות. בעל דמשק אליעזר מבאר שכוונת הגמרא בערכין לומר ששליח הציבור נמלך אם הגיע זמן התפילה, ולא על עצם התפילה. כן כותב גם בעל מור וקציעה שראוי אף לשליח ציבור קבוע להמתין עד שירמוז לו החשוב שבקהל, ובזה ימנע מריבות והקפדות.
הרמב״ם משמיט את הדין שבברייתא, וכנראה סומך על מה שכותב בהלכות תפילה (י, ג) ששליח ציבור שטעה בתפילה - יעבור אחר תחתיו ולא יסרב באותה שעה, מכאן שבדרך כלל צריך לסרב.
השלחן ערוך פוסק את ההלכה לפי מה שהתבאר, דהיינו דוקא בשליח ציבור שאינו קבוע, ודוקא כשהמפייס אינו אדם גדול.

הוספות ושאלת צרכים בברכות ראשונות ואחרונות

ציון ח.
גמרא. אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות, דאמר רבי חנינא: ראשונות - דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות - דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות - דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.
...שלש ראשונות שבח לה׳ ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים, שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, וכו׳.(רמב״ם תפילה א, ד)
...אבל לא ישאל לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.(רמב״ם שם ו, ג)
אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, ודוקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור - שרי.
אין לומר פיוטים ולא קרובץ... בתפלה, הגה. ויש מתירין הואיל וצרכי רבים הם, וכן נוהגין בכל מקום לאמרם.(שו״ע אורח חיים קיב, א-ב)(סעיף ב לא צוין בעין משפט)
באוצר הגאונים (חלק התשובות רכב, רכג) מובא שיש מקומות שלא נהגו לומר ״זכרנו״ ו״מי כמוך״ ו״בספר החיים״ בעשרת ימי תשובה, כיון שאין לבקש בקשות בשלש ראשונות ובשלש אחרונות.
גם בעל הלכות גדולות (הלכות תפילה, מובא באוצר הגאונים שם רכה) כותב שיש שאסרו לומר הוספות אלה בתפילה, ורק את הנוסח של ״בספר חיים״ אומרים ב״שים שלום״ כיון שזה נחשב כסיום של שמונה עשרה, וזה כתחנונים שלאחר התפילה.
הבית יוסף (תקפב) מקשה על דברי בעל הלכות גדולות שמאחר שלא חתם עדיין בברכת ״שים שלום״ - אין זה נחשב כסיום של התפילה, וכיצד אפשר לומר שם ״בספר חיים״.
הב״ח מיישב שכיון שסיים את שבחו ונשארה רק החתימה - מותר להוסיף, ובגמרא אסרו לשאול צרכיו דוקא באמצע השבח.
רב האי גאון (מובא ברשב״א) מחלק בין שלש הברכות הראשונות שבהן אין להוסיף דבר כיון שהן שבח לה׳, לבין שלש הברכות האחרונות שיש בהן בקשת צרכי ציבור, לכן מותר להוסיף שם בקשות שהן מצרכי ציבור, כמו ״בספר חיים״.
המאירי דוחה את דברי רב האי גאון שהרי במסכת סופרים (יט, ח) מפורש שיש לומר ״זכרנו לחיים...״. אמנם שם נאמר: ״ואין מזכירין זכרנו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים טובים שלא ראש השנה וביום הכיפורים בלבד, ואף באלו בקושי התירו״, אבל הרשב״ץ (לא, א ד״ה ובאי פירקא) כותב שמכל מקום מנהג ישראל - תורה, ולכן יש לומר זאת בכל עשרת ימי תשובה.
באוצר הגאונים (סי׳ רכא) מובא דיוק מהלשון ״אל ישאל אדם צרכיו״ שדוקא צרכי יחיד אין לבקש, אבל צרכי רבים נאמרים גם בשלש ראשונות ובשלש אחרונות. דעה זו מובאת בתוספות (ד״ה אל) בשם ר״ח ורב האי גאון, ברבינו יונה (כג, א בדפי הרי״ף) וברא״ש (סי׳ כא). הרא״ש מסביר שבקשת צרכי ציבור היא עצמה שבח לקדוש ברוך הוא.
המאירי מדגיש שלצרכי ציבור נחשבים דוקא צרכים של כל האומה, כגון ״זכרנו לחיים״ וכדומה, אך כשיש צרה על חלק מהציבור - אין להתפלל עליה בשלש ראשונות ואחרונות.
בעל הגהות מיימוניות (תפילה ו, אות ג) כותב בשם רבינו חננאל שאין להוסיף בשלש ראשונות אמירת קרובץ, אולם הוא מביא שרב יוסף טוב עלם ורבינו אליהו הזקן הסכימו עם אמירת הקרובץ שם, וכן מובא בתוספות וברא״ש שמותר לומר קרובץ.
הרמב״ם בהלכות תפילה (ב, יט) כותב: ״יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה ראשונה ״זכרנו לחיים״ ובשניה ״מי כמוך״... ובהודאה ״זכור רחמיך״ וכו׳, ומוסיפין בברכה אחרונה ״בספר חיים״ וכו׳...״, והכסף משנה מביא את הדעה שצרכי ציבור ניתן לומר בשלש ראשונות ואחרונות.
הטור מביא את השיטה המחלקת בין צרכי יחיד לבין צרכי ציבור, ומסיים שעל פי זה נהגו לומר קרובץ בשלש ראשונות.
המחבר בשלחן ערוך מביא את החילוק בין צרכי יחיד לבין צרכי ציבור, ובכל זאת כותב שאין לומר קרובץ, אבל הרמ״א מביא את הדעה שמותר לומר קרובץ, ומסיים שכך נוהגים.
ציון ט.
עיין בירור הלכה ליומא נג, ב ציון א.ב.

הוספת כריעות בתפילה

ציון י (לד, א), ציון א (לד, ב).
גמרא. תנו רבנן: אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה - מלמדין אותו שלא ישחה. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: הדיוט - כמו שאמרנו, כהן גדול - בסוף כל ברכה וברכה, והמלך - תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. אמר רבי יצחק בר נחמני: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יהושע בן לוי: הדיוט - כמו שאמרנו, כהן גדול - תחלת כל ברכה וברכה, המלך כיון שכרע - שוב אינו זוקף.
כריעה כיצד? המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה: ברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחלה ובסוף, וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו... במה דברים אמורים? בהדיוט, אבל כהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, והמלך כיון ששחה בראשונה - אינו מגביה ראשו עד שגומר כל תפלתו.(רמב״ם תפילה ה, י)
אלו ברכות ששוחין בהם: באבות תחילה וסוף ובהודאה תחילה וסוף, ואם בא לשחות בסוף כל ברכה או בתחלתה - מלמדין אותו שלא ישחה, אבל באמצעיתן יכול לשחות.(שו״ע אורח חיים קיג, א)

א. טעם הדין.

בטעם החיוב לכרוע בברכת אבות ובברכת הודאה כותב המאירי שזה מעורר לכוונה יתירה.
בטעם הדין שאינו רשאי לכרוע בתחילת ברכות אחרות או בסופן כותבים התוספות (ד״ה מלמדין) שחוששים שמא תעקר תקנת חכמים לכרוע באבות ובהודאה, כיון שלא ידעו מהו עיקר התקנה ומהי החומרא, ויבואו להקל במקום שצריך לכרוע מעיקר הדין, וגם יש חשש ליוהרא.
הרא״ה מנמק שהעושה כן נראה שנוטל שררה לעצמו, שנוהג כמו מלך או כהן גדול, ורבינו יונה (כד, א בדפי הרי״ף) מוסיף שנראה כסותר תקנת חכמים ופורש מן הציבור.

ב. כריעה באמצע הברכה.

בגמרא לעיל (לא, א) למדנו שרבי עקיבא הרבה כל כך בכריעות והשתחוויות בתפילה עד שהיה מתחיל את תפילתו בזוית זו ומסיימה בזוית אחרת, ויש לדון כיצד מתיישבים הדברים עם מה שלמדנו בסוגייתנו שאסור להוסיף כריעה בתפילה.
התוספות (לא, א ד״ה ומוצאו) כותבים בשם ר״י שאסור לכרוע דוקא בתחילת כל ברכה ובסופה, ורבי עקיבא היה כורע באמצע הברכה ומזדקף כשהגיע לסופה. הבית יוסף מביא לכך ראיה מלשון הברייתא ״ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה״, ואינה אומרת ״ואם בא לשוח בשאר ברכות״. הט״ז (סק״ב) מסביר את ההיתר לפי שני נימוקי התוספות בסוגייתנו, שדוקא בכריעה בסוף הברכה יש חשש שתתבטל תקנת חכמים, ולא באמצע הברכה שאין תקנת חכמים לכרוע שם, וגם החשש ליוהרא קיים דוקא בסוף ברכה, כיון שכך נהגו לכרוע מלך וכהן גדול.
התוספות לעיל (שם) מביאים את דעת הר״ר יוסף, וכן היא דעת הראבי״ה (סי׳ צה), שרבי עקיבא כרע דוקא בתחנונים שלאחר תפילת שמונה עשרה, מכאן שבשמונה עשר אין לכרוע אפילו באמצע הברכה.
גם הרא״ש (סי׳ ג) מבאר שרבי עקיבא כרע לאחר שמונה עשרה, אך זאת משום שלא יתכן שהיה זז ממקומו באמצע התפילה.
הבית יוסף מביא את דעת מהר״י אבוהב לפיה דוקא כששוחה בתפילה כולה מראשה ועד סופה רשאי לשחות באמצע הברכות, אך לא כשרוצה לשחות רק באמצע ברכה אחת. על פי זה הוא מבאר את פסקי הטור שבסימן קיג פוסק שבאמצע הברכות יכול לשחות, ואילו בסימן קט פוסק שמי שאיחר לתפילה - לא יעמוד ויתפלל אלא אם כן יכול לכוון שכאשר יגיע הש״ץ ל״מודים״ יגיע הוא למקום שכורעים שם, או באבות או בהודאה, משמע שבאמצע ברכה אינו יכול לכרוע.
הבית יוסף דוחה את חילוקו של מהר״י אבוהב, שכן הטור כותב שנוהגים לשחות בראש השנה וביום הכפורים כשאומרים ״זכרנו״ ו״מי כמוך״, מכאן שמותר אף באמצע ברכה אחת.
הרמב״ם משמיט את דברי הברייתא שמלמדים אותו שלא ישחה בשאר הברכות בתחילתן ובסופן, ומבאר רבי אברהם בן הרמב״ם (בתשובה סי׳ סב הוצאת פריימן) שהלשון ״מלמדין אותו״ מורה שאין זה איסור ממש, וכמוהו כותב בעל חוות יאיר (סי׳ רכב) שהרמב״ם השמיט זאת כיון שלא אמרו שמוחים בידו או שהרי זה מגונה.
בעל עינים למשפט כותב שהרמב״ם רומז לכך כשכותב שכהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסופה, ואילו יחיד כורע חמש כריעות בלבד, מכאן שיחיד אינו כורע בשאר ברכות.
הרמב״ם אינו כותב שיש היתר לשחות באמצע הברכות, אבל הטור והשלחן ערוך פוסקים כר״י שבאמצע הברכות מותר. המגן אברהם (סק״א) מביא בשם בעל ספר יפה מראה שנוטה לאסור לשחות באמצע הברכות, ובעל דמשק אליעזר כותב שזו דעת הגר״א (תקפב, ד) הכותב על דברי המחבר שיש נוהגים להתפלל בראש השנה וביום הכפורים בכריעה ״שאין הדבר עיקר״, כי אין ראוי לכרוע באמצע הברכות.
המשנה ברורה (קיג סק״ג) פוסק כדעת המחבר שמותר לשחות באמצע.

ג. כריעת כהן גדול ומלך.

בגמרא מבואר שלכהן גדול ולמלך דין שונה בכריעה, ומבאר רש״י שככל שגדול יותר - צריך יותר להכניע את עצמו. הריטב״א מסביר שכיון שמלך נדון בכל יום - ראוי שבשעת הדין יכניע עצמו.
לפי הגרסה שלפנינו לדעת רבי שמעון בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי כהן גדול כורע בסוף כל ברכה, ולדעת רבי יצחק בר נחמני בשם רבי יהושע בן לוי כורע בתחילת כל ברכה.
הרמב״ם פוסק שכהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסופה. הלחם משנה מבאר שהרמב״ם מבין שרבי יצחק בר נחמני בא להוסיף על דבריו של רבי שמעון בן פזי, שמלבד הכריעה בסוף הברכה כורע גם בתחילתה. הכסף משנה כותב שיתכן שלרמב״ם היתה גרסה שונה בגמרא, לפיה דעת רבי יצחק בר נחמני שכורע בתחילת כל ברכה ובסופה, וכן היא גרסת הגר״א בסוגייתנו.
הכסף משנה מסביר שהרמב״ם פוסק כרבי יצחק כיון שאמר ״לדידי מפרשא לי דרבי יהושע בן לוי״, משמע שדקדק בדבריו יותר.
גם בענין מלך פוסק הרמב״ם כרבי יצחק שכיון ששחה בתחילת התפילה - אינו זוקף עד הסוף.

ד. בימים נוראים.

הרא״ה והריטב״א כותבים שלפי הטעם במלך שכורע בכל התפילה כיון שנדון בכל יום - בראש השנה, שהוא יום הדין לכולם, מותר לשחות בכל הברכות. למעשה הם מסיקים שכיון שדבר זה אינו מוזכר בגמרא - יש מקום להתיר דוקא בברכות המיוחדות לראש השנה, דהיינו במלכויות, זכרונות ושופרות, וכן בהזכרות המיוחדות ליום זה, ולא בברכות שאומרים כל יום.
התוספות בדף יב, ב (ד״ה כרע) כותבים ״ובראש השנה וביום הכפורים שאנו שוחין כל שעה בתפילה...״, אולם בדף לא, א (ד״ה ומוצאו) הם כותבים ״ולכך נהגו העולם בראש השנה וביום הכפורים שמתפללין ״זכרנו״ וכן ״תן״ ו״תמלוך״ ששוחים״.
התוספות מדגישים שלפי כל המנהגים בראש השנה וביום הכפורים - יש להקפיד להזדקף כאשר מגיעים לסוף הברכה, מכאן שלדעתם ההיתר לכרוע בראש השנה אינו משום שביום דין דין ההדיוט כדין מלך אלא משום שכורע באמצע הברכה, שזה מותר בכל ימות השנה. נראה איפוא שלדעת הרא״ה והריטב״א שבימים נוראים דין הדיוט כדין מלך - אין צורך להזדקף לפני סוף הברכה, שהרי המלך כורע אף בסוף הברכה.
הטור (תקפב) כותב: ״נוהגים באשכנז להתפלל בראש השנה ויום כפורים בכריעה, לפי שאנו תלוין בדין... והמדקדקים מכוונין לזקוף בסוף הברכות משום הא דתניא...״, ונראה שמבין בדעת הרא״ה והריטב״א שאין צורך לזקוף בסוף הברכה, אך המדקדקים נוהגים כדעת התוספות שיש לזקוף. בסימן קיג מביא הטור רק את דברי התוספות בדף לא שהנוהגים לשחות כשאומרים ״זכרנו״ ו״מי כמוך״ - צריכים לזקוף בסוף הברכה.
השלחן ערוך בשני הסימנים מביא רק את דעת התוספות שצריך לזקוף בסוף הברכה, והט״ז (קיג סק״ג) מוסיף שאף בתחילת הברכה צריך לזקוף. כאמור, לדעת הגר״א אין לכרוע אף בימים הנוראים, וכן מובא במעשה רב (סי׳ רג): ״בראש השנה ויום כפור מתפללין מעומד ולא בכריעה״.
חברותא כלפי שמיא מי איכא [האם יש חברות כלפי שמים]?! שיכול אדם לזלזל בדבריו ולאומרם בכל אופן שירצה?! אי [אם] לא כוון דעתיה מעיקרא [דעתו מתחילה]מחינן ליה במרזפתא דנפחא [מכים אותו בקורנס של נפחים] עד דמכוין דעתיה [שמכוון דעתו]. שכה בלתי נכונה היא דרך התנהגות כזו.
Can one have that degree of familiarity with Heaven, to the extent that he can take his words lightly and say them however he likes? If he did not focus his attention initially, we beat him with a blacksmith’s hammer until he focuses his attention, as conduct of that sort is unacceptable.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מתני׳מַתְנִיתִין: (הָאוֹמֵר: ״יְבָרְכוּךְ טוֹבִים״ הֲרֵי זֶה דַּרְכֵי מִינוּת.) אהָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְטָעָה, יַעֲבוֹר אַחֵר תַּחְתָּיו, בוְלֹא יְהֵא סַרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. גמֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל? מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה זֶה.

MISHNA: This mishna and the next one deal with the communal prayer leader. (If one says: “May the good bless You,” this is a path of heresy.) One who is passing before the ark, as prayer leader, and erred, another should immediately pass in his place, and at that moment, this replacement should not refuse in the interest of courtesy. The Amida prayer was interrupted and he should replace him as quickly as possible. From where does the replacement commence? From the beginning of the blessing in which the former had erred.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ולא יהא סרבן באותה שעה – לפי ששאר יורדין לפני התיבה כשאומרים לו לך רד צריך לסרב פעם אחת כלומר איני כדאי לכך כדאמרי׳ לקמן בשמעתין אבל זה לא יסרב מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך.
מתחלת הברכה שטעה זה – אם דלג אחת מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן.
סימן קפא
ש״ץ שנאנס וירד מלפני התיבה באמצע ברכה זה שעובר תחתיו מהיכן מתחיל. ירושלמיא: בר פלו׳ אישתתק באופנים אתון שאלון לר׳ אבין אמר לון הכי אמר ריב״ל זה שעובר תחתיו מתחיל ממקום שפסק אמרו לו והתנינן מתחילת ברכה שטעה זה אמר לון מכיון דעניתון קדושתא כמה שהיא תחילת ברכה. הילכךב בין יחיד בין ש״צ טעה בג׳ ראשונות חוזר למגן אברהם בשלש אחרונות חוזר לעבודה באמצעיות אינו חוזר כלל אלא אומר לברכה ששכח במקום שזוכרה ודיו. גהיה קורא בתורה ונשתתק העומד תחתיו מתחיל ממקום שהתחיל הראשון ואם תאמר ממקום שפסק הראשון, הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם, וכת׳ תורת ה׳ תמימה שתהא כולה תמימה. לפיכך האחרון מברך תחילה וסוף וקורא ממקום שהתחיל הראשון.
א. בפירקין ה״ג והובא בר״ח [הו״ד באו״ז סי׳ קג] ובתוס׳ כאן ובראבי״ה סי׳ צה ובשא״ר. ובכולהו בטיטי אישתתק.
ב. מכאן ואילך עד ׳ודיו׳ הוא לשון ר״ח ככתוב באו״ז הנ״ל: ופי׳ ר״ח וכו׳ עד כאן פירוש רבינו חננאל. [ושיטת ר״ח כרש״י בפירוש אמצעיות אין להן סדר, שאומרה במקום שנזכר, ודלא כהרי״ף ודעימיה שפירשו שאומר משם ואילך כסדר אלא שאינו חוזר לתחילת אתה חונן]. וכ״כ רבינו בחרוזיו ח״א עמ׳ תעח שו׳ שעז: וטועה באמצע, תפילתו יבצע, וברכה שקיצע, אומרה במקום שזוכרה.
ג. מכאן ואילך שוב לשון הירושלמי [ונמצא בירו׳ לפני המאמר הקודם]. והובא ברי״ף ספ״ג דמגילה ובראבי״ה רס״י תקנב ותקנג ותקעג ובטור סי׳ קמ.
מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה – ירושלמי בטיטי אשתתק באופנים אתון שיילון לר׳ בון אמר להו בשם ריב״ל זה שעבר תחתיו יתחיל ממקום שפסק ופריך והתנן מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה אמר להו מכיון דעניתון קדושת השם כמי שהוא תחלת הברכה דמי.
העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא (יבא) [יהא] סרבן באותה שעה – פיר׳ אותו אחר שאומרין לו עבור במקום הטועה. מאיןא הוא מתחיל [מתחילת] ברכה שטעה – ופירשוה רבנן בב⁠(ת)⁠ריתא.
א. לפנינו: ״מהיכן״.
המשנה הרביעית העובר לפני התיבה וטעה כלומר ואינו יכול לחזור לא מעצמו ולא על ידי הזכרה יעבור אחר תחתיו ולא יהא אותו השני מסרב לעבור באותה שעה מפני שהשעה צריכה לכך ומהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ולא באמצע ברכה שאין ברכה אחת נחלקת לשנים ומ״מ בתלמוד המערב אמרו שקדושה שבברכת יוצר אור עושה את הברכה כשנים לענין זה ואם טעה אחריה קודם שיסיים יוצר אור זה שהוא עובר תחתיו מתחיל לאל ברוך וכו׳ ונסח דבריהם ר׳ אלעזר הוה יתיב בחדא כנישא וכו׳ אתא חזנא אשתתק באופניא ר״ל בברכת אופנים אמר לון ר׳ בון זה שהוא עובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק והא תני מתחלת ברכה שטעה זה אמר לו מכיון דעניתון קדושה כתחלת הברכה הוא:
זהו פי׳ המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
אע״פ שאמרנו שלא יהא סרבן באותה שעה בשעה אחרת מיהא ראוי לכל מי שיבקשו ממנו לעבור לפני התיבה שלא ימציא לאלתר כמי שמראה עצמו רעבתן בכך וכן שלא יסרב יותר מדאי שזו היא מדת יוהרא ובתלמוד המערב אמרו שלשה רובן ומעוטן קשה ובינוניותן יפה השאור והמלח והסירוב כיצד הוא עושה בראשונה מסרב בשניה מעמעם בשלישית רץ ובא ויורד לפני התיבה:
מי שטעה בתפלה כגון שדלג ברכה או חתם בברכה אחת בחתימה ברכה אחרת או שלא הזכיר בקצת ברכות מה שראוי להזכיר בהם אם טעה בג׳ ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות חוזר לעבודה ואם באמצעיות חוזר לתחלת הברכה שטעה ואומר משם ואילך על הסדר ויש שמקילין לומר שאותה ברכה שטעה חוזר ואומרה במקום שמזכיר את טעותו אע״פ שכבר אמר קודם שיזכיר טעותו ג׳ ברכות או ד׳ ואינו צריך לחזור משם ואילך על הסדר ומחלוקתם תלויה בביאור השמועה והוא שרב הונא אמר טעה בג׳ ראשונות חוזר לראש באחרונות לעבודה באמצעיות לאתה חונן ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר והקשה לרב הונא ממה שאמרו במשנתינו מתחלת ברכה שטעה זה ואע״פ שמשנתינו סתם נאמרה אף בראשונות ואחרונות וא״כ אף לרב אשי קשיא מ״מ רב אסי יכול לפרשה באמצעיות אבל לרב הונא קשיא שאף באמצעיות חוזר לאתה חונן לדעתנו ותירץ דכלהו כחדא ברכה נינהו והוא הוא מתחלת הברכה ונמצא שהברכות שמו שלשה ראשים ראש התפלה לראשונות ואתה חונן לאמצעיות ועבודה לאחרונות וכלן כעין ג׳ ברכות להתחיל מתחלתן ומ״מ הלכה כרב אסי אלא שבעלי שיטה ראשונה פירשו אין להם סדר לחזור לאתה חונן כראשונות לראש וכאחרונות לעבודה אלא כל שנזכר בטעות שבהן חוזר לתחלת הברכה שטעה ומשם ואילך על הסדר ואם דלג דרך הצעה ברכת רפאנו ואמר ד׳ ברכות או ה׳ אחריה ונזכר חוזר לרפאנו וחוזר אחריה אותן ד׳ או ה׳ שכבר אמרן אבל האחרים מפרשים אין להם סדר אלא בכל מקום שנזכר חוזר לאותה ברכה שדלג או שטעה בה ואח״כ חוזר למקום שנזכר בטעותו ואף דברי גדולי הרבנים מוכיחים כך ולדבריהם כתבו בתוספות בשליח צבור שדלג ברכת עננו כל שנזכר קודם סיום האמצעיות אומרה במקום שנזכר שמקומה אצל כל ברכה ואע״פ שאין מחזירין אותו אין זו חזרה שכל שבאמצעיות מקומה הוא וראשון עקר שהרי שמעון הפקולי הסדירן וכן שטעם סדורן מפורש במסכת מגילה ואף לשון משנתנו מוכיח כן שאמר מהיכן הוא מתחיל ולשון התחלה מורה שמשם ואילך הוא אומרן על הסדר וכן שבתוספתא אמרו הקורא למפרע לא יצא וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה וזו ודאי קריאת מפרע הוא ואע״פ שהם נדחקים לפרשה בהקדים אמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות או ברכה אחת קודם חברתה בראשונות ובאחרונות הא מפרע סתם אמרו בברייתא אלא ודאי כדעת ראשון עיקר ושליח צבור בעננו מכיון שעבר מקומו אין מחזירין אותו אבל אם טעה באחרות דינו כיחיד ויש חולקין בזו מדין טורח צבור וכן ממה שהקילו בו בשל ראש חדש ובקצת דברים ואינו כלום שאם כן כשהקשו לרב הונא ממשנתנו ופרשוה בראשונות ובאחרונות ומשום טורח צבור שהרי משנתנו בצבור היא אלא שאין חלוק בזו בין יחיד לצבור וכן אתה למד שכל שטעה בראשונות ואחרונות שחוזר לראש ולעבודה ולא סוף דבר שאינו יודע באיזה מקום טעה דאי הכי מאי למימרא אלא אף בברור לו היכן טעה שאם לא כן היה לו לרב הונא לתרץ מתניתין ביודע היכן טעה וכן כתבוה גדולי המפרשים ויראה לי שאם טעה אף באחרונות וראשונות ונזכר קודם שיגמור את הברכה שאינו חוזר אלא לראש הברכה יש מי שאומר שאם טעה שליח צבור בתפלה שניה שלו באתה קדוש ודלגה או שחתמה כחתימה אחרת אינו חוזר לראש שלא יהא צבור צריכין לענות קדושה פעם אחרת אלא חוזר לאתה קדוש ויש סעד לדעתי לדבר זה ממה שהזכרנו במשנה בשם תלמוד המערב:
יחיד המתפלל ומאריך בתפלתו או מקצר רשאי ואין לנו באריכותו או בקצורו כלל אחר שמתפלל תפלה הקבועה אם האריך הרבה הרי במשה רבינו נאמר ואתפלל לפני ה׳ ארבעים יום ואם הוא מקצר הרי במשה רבינו נאמר בתפלה על מרים אל נא רפא נא לה אלא שמ״מ ראוי לו למצע את הדרכים עד שלא ירננו את הבריות עליו לומר כמה ארכן הוא זה או כמה מקצרן וכשהוא מתפלל ביחיד על חברו אינו צריך להזכיר את שמו וסומך על מה שבלבו רחמנא לבא בעי וכדכתיב אל נא רפא נא לה ולא הזכיר את שמה וכל שהוא בינו לבין עצמו ומרבה בתפלות ובתחנונים אף בקידה וכריעה והשתחואה הרי זה משובח וקידה הוא על אפים וכריעה על ברכים והשתחואה בפשוט ידים ורגלים:
לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות וראשוני הגאונים כתבו שלא נאמר כן אלא ביחיד אבל בצבור מותר מיהא בג׳ אחרונות שהרי ברכת עבודה ושים שלום תביעת צורך רבים היא אבל ראשונות מיהא אינם אלא שבח ואין ראוי לשאול בהם אף לצרכי רבים ומכאן היו מוחין אף בזכרנו לחיים ואף באחרונות אין לומר בעל הנסים כשם שעשית להם נס וכו׳ שזו הודאה וזו תפלה ובמחילה מהם אין הדברים נראין שהרי זכרנו לחיים במסכת סופרים היא שנויה שהיא מסכתא קבועה וכן נסח כשם שעשית וכו׳ הואיל ועקרה הודאה כל שמסיים מעט בתפלה לא הפסיד אלא עקר הדברים שכל שהוא תפלה לצרה המתרגשת בצבור או איזה ענין שאירע אין כוללין אותו לא בראשונות ולא באחרונות אבל תוספות שהן לכלל האומה הן מענין גאולה כגון יעלה ויבא שבעבודה וזכרנו לחיים שהוא על כלל הדין וכיוצא בדברים אלו אין בהם חשש ואף בקצת תוספות כתבו בזכרנו לחיים שאם שכח מחזירים אותו הואיל ובמסכת סופרים הוזכר ודאי תפלה קבועה היא ואין נראה כן שלא אמרוה אלא בהזכרת מאורע:
המשנה החמשית אלו ברכות וכו׳ בא להודיע שצריך אדם לעורר עצמו בכונה יתרה במקומות והוא שאמרו שצריך לו לשחות בברכה ראשונה תחלה וסוף ובברכת הודאה תחלה וסוף ואם היה בא לשחות בכל הברכות מלמדים אותו שלא לעשות כן כמי שמתחסד ביותר ובגמ׳ פרשו על כהן גדול שהוא שוחה בכל הברכות תחלה וסוף ומלך כיון ששחה אינו זוקף עד שיסיים תפלתו שכל שמעלתו גדולה משאר בני אדם מדת הדין מתוחה כנגדו ומפשפשת במעשיו יותר לפיכך צריך להשפיל עצמו יותר משאר בני אדם:
בר״ה ויום הכפורים נהגו כל העם לעשות עצמן מלכים ושוחין בתחלת התפלה ואין זוקפין עד שיסיימו כל תפלתן מתוך שהם ימי הדין וזמן היראה הכל צריכים להשפיל עצמן ולכוין ביותר:
בתלמוד המערב שבפרק א׳ פירשו שהכל שוחין עם שליח צבור במודים ואומרים מודים דרבנן האמור במסכת סוטה ואם היה מכוין שישלים הוא מודים דרבנן בשעה שישלים שליח צבור ברכת מודים שבתפלה כורע עמו אף בסוף והוא שאמרו שם הכל שוחין עם הצבור בהודאה זעירא הוה סמיך לקרובא כדי שיהא כורע עמו תחלה וסוף וקרובא פי׳ חזן כלומר שהיה סומך דבריו עמו ומתכוין שישלים הוא מודים דרבנן עם אותה מלה שהוא משלים בה ברכת הודאה וכורע עמו אף בסוף ומ״מ הזהירו שם שלא לשוח יותר מדאי לא בשחייה זו ולא בשאר השחיות והוא שאמרו שם ובלבד שלא ישוח יותר מדאי אלא כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך ר׳ שמואל בר נתן בשם ר׳ חמא מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי אמר ר׳ אמי ר׳ יוחנן הוה מעבר אמר ליה ר׳ חייא בר בא לא הוה אלא גער ולענין זה ר״ל שהוא כורע תחלה וסוף במודים דרבנן נראה מה שכתבו בתלמוד המערב בפרק א׳ שחותם בא״י אל ההודאות ואע״פ שאין בה פתיחה נגררת היא אחר הודאה של שליח צבור שסמוכה לברכת עבודה ומ״מ בתלמוד שלנו במסכת סוטה לא הוזכרה בה חתימה:
ולענין ביאור זה שאמרו רבא כרע תחלה וסוף פירושו במודים דרבנן שאם במודים של תפלה היאך הקשו עליו בכך והרי משנתנו היא וכן כתבוה גדולי המפרשים:
מתני׳ העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה מהיכן הוא מתחיל מברכה שטעה זה. ירושלמי בטטי אישתק באופנים אתון שיילון לר׳ אייבון אמר לון ר׳ אייבון בשם ריב״ל זה שעובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק והא תנינא מתחיל בתחלת ברכה שטעה זה אמר להו מכיון דעניתון קדושתא כמו שהיא תחלת ברכה וא״צ לחזור לראש ברכת יוצר.
מהיכן מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה – ירושלמי בטיטיי אשתתק באופניא אתון ושיילין לר׳ אבון אמר לון ר׳ אבון בשם ריב״ל זה שעבר תחתיו יתחיל ממקום שפסק [אמרו ליה] והא תנינן מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה אמר לון מכיון דעניתון קדושתא (דמי) [כמי] שהוא תחלת הברכה העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. אבל אם לא מפני הטירוף לא הוה חשיב לי׳ הפסקה מה שעונה אמן דצורך תפל׳ חשיב לי׳, והכי נמי אמרינן [במדרש] טעמי חסירות ויתירות אמור להם מלא וא״ו מלמד שש״ץ אומר לכהנים (על) כל דבור ודבור, ור״ת ז״ל היה אומר דאין ש״צ יכול להפסיק ולומר כהנים שיעלו לדוכן דהפסקה היא ואפילו ליהא שמיה רבא מברך אסור להפסיק ואפילו המלך שואל בשלומו ואפילו נחש כרוך על עקבו, והא דאמרינן בסוטה פ׳ אלו נאמרין [דף ל״ח] דלשנים קורא כהנים אחזן קאי ולא אש״ץ וכן תניא בסיפרי אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו ובירושלמי דפירקין קאמר ובלבד שיהא החזן ישראל, וכן כתוב בפי׳ ר״ח לשנים קורא החזן כהנים אבל ש״ץ המפסיק עברה היא בידו, ובערוך פי׳ חזן ש״ץ וטעות הוא כי חזן הוא המתעסק בצרכי בהכ״נ וש״ץ [הוא] המתפלל להוציא הצבור ידי חובתן, ועוד אמרינן בסוטה [דף ל״ט] אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא ובסיפא קאמר אין ש״ץ רשאי להתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי הקהל אלמא דש״ץ לאו היינו חזן:
העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו – פירוש לשעה. ולא יהא סרבן. פירוש השני באותה שעה אף על פי שצריך לסרב במקום אחר כדאיתא בגמרא כדי שלא יפסיק התפלה כל כך.
מתני׳ העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו – פירוש לשעה:
ולא יהא סרבן – פירוש השני באותה שעה. אף על פי שצריך לסרב במקום אחר. כדאיתא בגמרא כדי שלא יפסיק התפלה כל כך:
גמרא ברכה שטעה זה כו׳ נ״ב פירוש קאי על ש״צ שנשתתק באמצע ברכה עד שצריכים להעמיד אחר תחתיו:
תוספות בדבור המתחיל אמצעיות כו׳ הך מלתא כדפרישית וכה״ג כו׳ כצ״ל:
בא״ד בספר חיים טובים נ״ב פירוש מכאן משמע שחוזר בעבור זכרנו וכתוב ואין דעת הרא״ש כן מאחר שלא הוזכר בתלמוד וכן עיקר:
במשנה העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו כו׳ מהיכן מתחיל מתחילת הברכה שטעה ופרש״י דהאי טעה דהכא היינו כגון שדילג א׳ מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב. הא דמפרש רש״י האי טעה בדלוג ולא מפרש ליה כפשטיה דלישנא דאיירי בטעה ממש בענין הברכה עצמה כמו שנראה מלשון הרמב״ם ז״ל אלא דלרש״י לא ניחא ליה לפרש כן דא״כ לא שייך לומר מהיכן הוא מתחיל דמלתא דפשיטא היא שצריך לחזור לתחלת אותה הברכה דמקצת הברכה שאמר הראשון אינה עולה מן המנין כלל דחדא ברכה בתרתי גברי לא מפסקינן וכה״ג כ׳ הטוא״ח בסי׳ רפ״א בשם אביו הרא״ש ז״ל שהיה תמה על שנהגו בשבת שהקהל אומר מקצת הברכה והש״ץ גומרה ע״ש לכך הוצרך רש״י לפרש דמתני׳ איירי ע״י דילוג ובהא שפיר שייך לומר מהיכן הוא מתחיל והיינו כיון דאיפלגו בה רב הונא ור״א בסמוך אם יש להם סדר ומקרי קורא למפרע או לא וכמו שיבואר:
ועוד נ״ל דרש״י סובר דכשטעה באמצע ברכה לא שייך לומר דיעבור אחר תחתיו דהא אמרינן לעיל דף כ״ט דאמר ר״י אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו ואף דנראה שהרמב״ם ז״ל הרגיש בזה ומש״ה מחלק בין אם שהה שיעור שעה או לא מ״מ לרש״י ז״ל לא נראה לפרש כן שבאמת נתקשו המפרשים בדברי הרמב״ם ז״ל מהיכן למד כן ונדחקו ליישב דבריו לכך הוצרך רש״י לפרש דבמתניתין איירי ע״י דילוג כדמשמע בשמעתין כן נ״ל ועיין עוד בסמוך:
בפרש״י בד״ה מתחלת הברכה כו׳ יתחיל העובר תחתיו כו׳ ואומר משם ולהלן עכ״ל. נראה שזה סותר למה שכתב רש״י בסמוך בד״ה אין להם סדר שאם דלג ברכה א׳ כו׳ אומרה אף שלא במקומה ואם כן לפ״ז פירושו כאן במתניתין דלא כמאן דאי כר״ה לעולם צריך לחזור לראש ואי לרבי אסי אומר אותה ברכה לבד במקום שנזכר אף שלא במקומה וא״כ היאך כ׳ כאן דאומר משם ולהלן ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:
בתוס׳ בד״ה מהיכן מתחיל כו׳ ירושלמי בטיטי אשתתק באופנים כו׳ יתחיל למקום שפסק עד סוף הדבור. וכדבריהם כן הוא בטור ובשלחן ערוך א״ח סימן נ״ט אלא שהב״י שם בסוף הסי׳ כתב שמצא בתשובה לרשב״א דלא משגחינן על ירושלמי אי אתיא דלא כגמרא ופירש הב״י דבריו דאי איתא דהוי ס״ל לגמרא דידן הכי לא הוי שתיק מיניה עכ״ל הב״י ע״ש שכתב כה״ג בשיטת הרמב״ם ז״ל. ולע״ד דבריו דחוקין בזה דא״כ כל היכא שמצינו דבר מבואר בירושלמי ולא נמצא בגמ׳ דידן נימא הכי ובכמה וכמה דוכתי אשכחן להיפך בכל הפוסקים שבכ״מ שלא נמצא בפי׳ שגמ׳ דידן פליג אירושלמי פסקינן כירושלמי לכך נראה לפע״ד דהרשב״א ז״ל משמע ליה דגמרא דידן פליג אירושלמי והיינו משום דאמרינן בסמוך דלכ״ע אם טעה בג׳ ראשונות או בג׳ אחרונות חוזר לראש וא״כ נראין הדברים ק״ו דאטו מי גריע הנך ג׳ ראשונות שכל אחת ברכה לעצמה וענין מיוחד ומסיים בברכה ואפ״ה חוזר לראש ולא למקום שטעה אם כן כ״ש בקדושת השם שאומר בברכת יוצר דאע״ג דכמי שהיא תחלת הברכה דמי אפ״ה לא עדיפא מטעה בג׳ ראשונות וג״א דחוזר לראש כן נ״ל ונראה דלהרמב״ם שהשמיט הירושלמי נמי מה״ט ולדעתי שיטת הטור והש״ע צ״ע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה משנה זו והבאה אחריה עניינן שליח הציבור. (האומר: ״יברכוך טובים״הרי זה דרכי מינות). העובר לפני התיבה, וטעהיעבור אחר תחתיו מיד, ולא יהא השני סרבן באותה שעה מטעמי נימוס, כי מאחר שהופסקה התפילה באמצעה ראוי לו להזדרז ככל האפשר. מהיכן הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה זה.
MISHNA: This mishna and the next one deal with the communal prayer leader. (If one says: “May the good bless You,” this is a path of heresy.) One who is passing before the ark, as prayer leader, and erred, another should immediately pass in his place, and at that moment, this replacement should not refuse in the interest of courtesy. The Amida prayer was interrupted and he should replace him as quickly as possible. From where does the replacement commence? From the beginning of the blessing in which the former had erred.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דהָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, לֹא יַעֲנֶה ״אָמֵן״ אַחַר הַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי הַטֵּרוּף. הוְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ, רַשַּׁאי.:

In order to prevent the prayer leader from erring in his prayer, it was said that one who passes before the ark should not respond amen after the blessing of the priests, because of potential confusion. Since the mishna is describing a situation in which he was praying without a prayer book, responding amen would interrupt the order of the prayer and potentially lead him to begin a different blessing. For this reason, even if there is no priest other than the communal prayer leader, he does not lift his hands to bless the people, lest he become confused. And, however, if he is certain that he can lift his hands and resume his prayer without becoming confused, he is permitted to recite the blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנררא״שפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך טרף
טרףא(ברכות לד.) לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף פי׳ לשון בילבול. (כלאים פרק ט) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה (תענית יט.) ועל הספינה המטרפת בים. (נדה יג) שנטרפה דעתו. (שבת פ:, כלים פרק ה) ביצה קלה שבבצים טרופה ונתונה באילפס. (משנה עדיות פרק ב) ביצה טרופה שהיא נתונה על גבי ירק (שבת קמז) מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפנה בצונן. טרף בקלפי פי׳ ערבבם. (סוכה לז) כל העם מטרפין בלולביהן. בגמ׳ דסימן העוף (חולין סד) בפרק אלו טרפות אין מוכרין ביצה לעכו״ם אלא אם כן טורפה בקערה (שבת קלג.) אם לא טרף יין ושמן (א״ב תרגום ותפעם רוחו ומטרפא רוחיה):
א. [פערמישט ווערין.]
לא יענה אמן אחר הכהנים – הש״צ בסוף כל ברכה וברכה.
מפני הטירוף – שלא תטרף דעתו ויטעה לפי שש״צ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה כדאמרינן במס׳ סוטה (דף לט:) ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו.
אם אין שם כהן אלא הוא – החזן.
לא ישא את כפיו – שמא לא יוכל לחזור לתפלתו לדעת לכוין להתחיל בשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור.
ואם הבטחתו – כלומר אם בטוח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת הצבור.
העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן.
אאם היה כהן אחד קורא כהן שנים קורא כהנים רב חסדא אמר אפילו לאחד קורא כהנים שאינו קורא אלא לשבט.
א. ירושלמי כאן סה״ד. אבל בבבלי סוטה לח ע״א אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן. ומסקינן שם והילכתא כוותיה דאביי. וכן הביא רבינו להלן במסכת סוטה. וצ״ת למה פסק כאן כירושלמי נגד הבבלי. ובאבני שהם כתב דרבינו נמשך כאן אחר דעת ר״ח שהובאה באו״ז הל׳ נ״כ רס״י תיא שפסק דלא כאביי אלא כרב חסדא דירושלמי. ועי׳ ראבי״ה סי׳ אלף וקנ״ה [כרך ד׳ עמ׳ רסז] דס״ל שר״ח לא פסק כרב חסדא בהא נגד הבבלי ושט״ס בדבריו [ועי״ש בהערה שנוסח ד״ר של הערוך כדעת ראבי״ה].
לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף – תימה תיפוק ליה דמפסיק תפלה אם עונה אמן וי״ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש״מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה הוא אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר״ת שאין ש״צ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם והא דאמרינן בסוטה פ׳ אלו נאמרים (סוטה לח.) לשנים קורא כהנים וכו׳ לאו אשליח צבור קאי אלא אחזן כדתניא בספרי (פרשת נשא) אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו וחזן לאו היינו שליח צבור דחזן היינו המתעסק בצרכי צבור וכן משמע נמי בסוטה (דף לט:) דלאו אשליח צבור קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא פי׳ הקורא כהנים ואח״כ אומר אין שליח צבור רשאי וכו׳ משמע דשנים הם ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש״צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה אמנם רבינו יהודה פי׳ דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור וכן יש שרוצים להתיר לשליח צבור עצמו לקרות כהנים אפילו לפי׳ ר״ת דמה דפי׳ דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם מיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים או״א ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה (שם) דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי׳ אמן שעונין בסיום ברכת הודאה אלמא משמע שלא היו אומרים אלא כהנים מיד אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסק דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיבא הפסק כדפרישית.
מפני הטירוףא – פיר׳ שמא תיטרף דעתו עליו ולא ידע לחזור לשום שלום.⁠ב
ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו – כלומ׳ אם יודע שאינו טועה אלא חוזר לתפלתו בלא שום טעות רשאי.
א. שייך למשנה שם.
ב. נראה ש״מפני הטירוף״ מוסב גם על ״לא ישא את כפיו״. וראה רש״י ד״ה לא ישא.
מתני׳ העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי אבל אם לאו מפני הטירוף לא חשיב הפסקה מה שעונה אמן שצורך תפלה חשיב ליה וה״נ אמרי׳ במדרש בטעמי חסרות ויתרות אמור להם מלא וי״ו מלמד שש״ץ אומר לכהנים על כל דבור ודבור ולא חשיב הפסק דצורך תפלה הוא ורבינו תם ז״ל היה אומר דאין ש״ץ יכול להפסיק ולקרות כהנים שיעלו לדוכן דהפסקה היא ואפי׳ ליהא שמיה רבא אסור להפסיק ואפי׳ המלך שואל בשלומו ואפי׳ נחש כרוך על עקבו לא יפסיק והא דאמרי׳ בסוטה פ׳ ואלו נאמרים (סוטה דף לח) דלשנים קורין כהנים אחזן קאי ולא אשליח צבור כן תנא בספרי אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו ובירושלמי דפירקין קאמר ובלבד שיהא החזן ישראל וכן כתוב בפר״ח ז״ל לשנים קורא החזן כהנים אבל ש״ץ המפסיק עבירה היא בידו ובערוך פי׳ חזן ש״ץ וטעות הוא דחזן הוא המתעסק בצרכי בהכ״נ וש״ץ הוא המוציא את הצבור ידי חובתם בתפלה ועוד אמרי׳ בסוטה (לט) אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא ובסוף קאמר אין ש״ץ רשאי להתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי הקהל אלמא ש״ץ לאו היינו החזן הקורא:
בתוס׳ בד״ה לא יענה אמן כו׳ וכן משמע בסוטה נמי דלאו אש״ץ קאי דמעיקרא קאמר כו׳ עד סוף הענין. וזה דלא כפרש״י כאן שהש״ץ הוא המקריא ונראה דלרש״י וסייעתו מהאי דסוטה לא מוכח מידי דהא דאמר מעיקרא מפי הקורא ולא קאמר מפי הש״ץ היינו משום דלא פסיקא ליה דזימנין שהש״ץ כהן וצריך לשתוק ואדם אחר קורא כהנים משא״כ לענין שים שלום ושאר מילי שייך שפיר לומר הש״צ ואף שהר״ם מרוטנבורג ר״ל דהקורא כהנים יכול להתחיל בשים שלום כשנתכוון בכל ברכות הש״ץ מרישא לסיפא מ״מ מילתא דלא שכיחא הוא כנ״ל ועיין בב״י א״ח סימן קכ״ח וק״ל:
בפרש״י בד״ה אין להם סדר ואם דילג ברכה א׳ ואח״כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה עכ״ל. והתוס׳ בד״ה אמצעיות כתבו פרש״י בלשון אחר שאם נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. נראה דמשמע להו דאותה ברכה לבדה שדילג הוא שאומרה במקום שנזכר ושוב אין צריך לחזור ולהתפלל אותן הברכות שהתפלל כבר קודם שנזכר ולכך הקשו על פרש״י מסוגיא דמגלה וכבר כתבתי דמלשון רש״י במשנתינו בד״ה מתחלת הברכה שסיים בא״ד ואומר משם ולהלן א״כ מבואר להדיא דשיטת רש״י היא כשיטת רב אלפס ורשב״ם שהביאו התוס׳ ודלא כמו שהעתיקו תוס׳ בשם רש״י וכן משמע עוד להדיא בפרש״י בדיבור הסמוך המתחיל מתחלת הברכה שכתב ממילא משתמע דגומר ממנו והלאה וא״כ לפמ״ש התוס׳ בשם רש״י סותר רש״י דברי עצמו זה פעמים וגם הרשב״א ז״ל בחידושיו כ׳ שנראה מדברי רש״י ז״ל כמ״ש התוס׳ כאן משמו ולפי דבריהם משמע שיש איזה טעות סופר בלשונות רש״י בשמעתין ומי ששנה זו לא שנה זו:
מיהו לולי דברי תוס׳ והרשב״א היה נ״ל לפרש שיטת רש״י לפי הגירסא שלפנינו שלא יהיו כסותרים זה את זה אלא שכל דבריו עולין בקנה א׳ דמה שכ׳ רש״י כאן אומרה אף שלא במקומה אין כוונתו שאין צריך לחזור להתפלל אותן ברכות שבינתיים דודאי צריך לאומרו דבזה סומך על מה שפי׳ במשנה דאומר אותה ברכה שדילג זה ואומר משם ולהלן כמ״ש עוד בדיבור הסמוך דגומר ממנו והלאה אלא דמ״ש כאן אומרה אף שלא במקומה היינו דהוי שלא במקומה לגבי ברכות הראשונות שקדמו לאותה שדילג ובהא איירי עיקר מילתא דרבי אסי לאפוקי מדרב הונא דאמר טעה באמצעיות חוזר לאתה חונן והיינו שסובר דצריך שיתפלל כל הברכות אמצעיות רצופים וסמוכות זו לזו ממש כמו שתיקנו אנשי כה״ג כדאיתא במגילה רפ״ב שצריך לומר תשובה אחר בינה וסליחה סמוך לתשובה וגאולה בשביעית ורפואה בשמינית וכה״ג בכולם נמצא דלפ״ז לא סגי במה שאומר אח״כ הך ברכה שדילג וגומר משם ולהלן דאכתי הך ברכה ושלאחריה הוי שלא במקומן כיון שכבר הפסיק ותו לא סמוכה למה שקודם להם ולא הוי נמי גאולה בשביעית ורפואה בשמינית ומש״ה סובר רב הונא שצריך לחזור לאתה חונן כדי שיהיו כל הברכות אמצעיות כסדרן ובמקומן ממש ובהא ודאי פליג רבי אסי עליה ואמר שאין להם סדר והיינו לענין שאין צריך לחזור לראש דאע״ג דהוי שלא במקומה לגבי הקודמת אפ״ה בדיעבד אין צריך לחזור משום דבכה״ג לא מיקרי כקורא הברכות למפרע דאע״ג שהפסיק בינתיים אפ״ה למפרע לא מיקרי כמ״ש התוס׳ להדיא לעיל פרק היה קורא (ברכות דף י״ז) בד״ה הקורא שמע ואינו יודע להיכן טעה ומסיימו שם בדבריהם וכן בהלל ומגילה א״כ ממילא משמע דה״ה לתפלה דע״י הפסקה באותן פסוקים וברכות עצמן לא מיקרי למפרע אבל לעולם מודה רב אסי דלאחר שאמר אותה ברכה שדילג צריך לחזור ג״כ כל הברכות שלאחריה דאל״כ הרי קורא אותן הברכות למפרע ממש כן נ״ל נכון וברור בכוונת רש״י ז״ל וכמ״ש מבואר להדיא בהגהת אשר״י בר״פ שני דמגלה שכן כ׳ האור זרוע בשם רש״י ע״ש ותמצא כדברי ממש ובשם ר״ת כ׳ שם כמ״ש התוס׳ כאן בשם רש״י ודוק היטב שנראה לענ״ד ברור כשמש בישוב לשונות רש״י ז״ל שכל דבריו א׳ הן ועיין עוד בסמוך:
תוס׳ ד״ה לא יענה אמן. וז״ל תימה תיפוק ליה דמפסיק תפלה אם עונה אמן וי״ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש״מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה הוא עכ״ל. יש לעיין מדוע הקשו תוס׳ רק דעניית אמן דהש״ץ ליהוי הפסק לתפלה ולא הקשו מעניית אמן של הקהל. ונראה דעניית אמן של הציבור לא הוי הפסק אלא הוי חלק מקיום תפלת הציבור, וכמו שכתב הרמב״ם (פ״ט מהל׳ תפלה ה״ג) ״ואחר שיפסיע שליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל והכל עומדים ושומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן״. ומבואר דמעיקר תקנת קיום תפלת הציבור שיענו הקהל אמן לכל ברכה הנאמרת בתפלה, ומאחר שברכת כהנים הוי חלק מעצם החפצא דתפלה משו״ה לא הקשו התוס׳ דעניית הקהל ליהוי הפסק אלא הקשו רק על עניית הש״ץ עצמו.
תוס׳ ד״ה לא יענה אמן. בא״ד. וז״ל אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר״ת שאין ש״צ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם והא דאמרינן בסוטה פ׳ אלו נאמרים (ד׳ לח א) לשנים קורא כהנים וכו׳ לאו השליח צבור קאי אלא אחזן כדתניא בספרי (פרשת נשא) אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו וחזן לאו היינו שליח צבור דחזן היינו המתעסק בצרכי צבור וכן משמע נמי בסוטה (ד׳ לט ב) דלאו אשליח צבור קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא פי׳ הקורא כהנים ואח״כ אומר אין שליח צבור רשאי וכו׳ משמע דשנים הם ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש״צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה אמנם רבינו יהודה פי׳ דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור וכן יש רוצים להתיר לשליח צבור עצמו לקרות כהנים אפילו לפי׳ ר״ת דמה דפי׳ דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם מיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים או״א ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה (שם) דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי׳ אמן שעונין בסיום ברכת הודאה אלמא משמע שלא היו אומרים אלא כהנים מיד אבל עכשיו שהורגלו לומר אלקינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסק דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיבא הפסק כדפרישית עכ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על מנת למנוע מן הכהנים לטעות בתפילתם אמרו כי העובר לפני התיבה לא יענה ״אמן״ אחר הכהנים המברכים את העם, מפני הטרוף (הבלבול), כי מאחר שלא היה בידו סידור תפילה תנתק אמירת ה״אמן״ את סדר התפילה ויתחיל בברכה אחרת. ומטעם זה אף אם אין שם כהן אלא הואלא ישא את כפיו לברך את העם, שמא יתבלבל. ואולם אם הבטחתו (מובטח לו) שהוא נושא את כפיו, וחוזר לתפלתו בלא להתבלבל — רשאי לברך.
In order to prevent the prayer leader from erring in his prayer, it was said that one who passes before the ark should not respond amen after the blessing of the priests, because of potential confusion. Since the mishna is describing a situation in which he was praying without a prayer book, responding amen would interrupt the order of the prayer and potentially lead him to begin a different blessing. For this reason, even if there is no priest other than the communal prayer leader, he does not lift his hands to bless the people, lest he become confused. And, however, if he is certain that he can lift his hands and resume his prayer without becoming confused, he is permitted to recite the blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנררא״שפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: והָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה צָרִיךְ לְסָרֵב, וְאִם אֵינוֹ מְסָרֵב, דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁאֵין בּוֹ מֶלַח, וְאִם מְסָרֵב יוֹתֵר מִדַּאי, דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁהִקְדִּיחַתּוּ מֶלַח. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? פַּעַם רִאשׁוֹנָה, יְסָרֵב, שְׁנִיָּה, מְהַבְהֵב, שְׁלִישִׁית, פּוֹשֵׁט אֶת רַגְלָיו וְיוֹרֵד.

GEMARA: The mishna teaches that one who replaces a communal prayer leader who erred in the middle of the Amida prayer should not refuse when approached. The Gemara cites the general halakha with regard to proper conduct when one is approached to serve as prayer leader. The Sages taught in a baraita: One who is approached to pass before the ark to serve as prayer leader, for the sake of propriety should refuse, to avoid creating the impression that he is too eager. And if he does not refuse, but jumps at the opportunity, he is like cooked food without salt, which is to say that he acts in bad taste. However, if he refuses too much this is similarly inappropriate, as he is like cooked food that was ruined by too much salt. So how should he act? The appropriate conduct when approached to serve as communal prayer leader is as follows: When approached the first time, one should refuse; the second time, one should vacillate like a wick that has just begun to catch a flame but is not yet burning; and the third time, he should stretch his legs and descend before the ark.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך הבהב
הבהבא(ברכות לד.) שנייה מהבהב פירוש נענע בראשו:
א. [קאפ שיטטעלין.]
גמ׳ יסרב – כשאומרים לו לך יעשה עצמו כלא רוצה כלומר איני כדאי.
שהקדיחתו – לשון שרפה כמו כי אש קדחה באפי (דברים לב).
מהבהב – כלומר מזמין עצמו כמו ננער לעמוד.
תנו רבנן העובר לפני התיבה צריך שיסרב – רבסז״ל: פיר׳ זאת הבריתא בלא שיטעה אדםא אלא לכתחילה כשיאמרו לאדם עבור לפני התיבה והוי שליח צריך לומ׳ אינני ראוי להיות שליח צבור לבורא הכל. ואם אינו מסרב דומה לתבשיל בלא מלח – פיר׳ אע״פ שאוכלין אותו מחרפין ומקללין טעמו שהוא רע. ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. שניה מהבהב – פיר׳ לא יאמ׳ לא לאו ולא הין.
רשצז״לב פיר׳: הקדיחתו – לשון שריפה, כמו אש קדחה באפי.⁠ג
רחז״ל:⁠ד העובר לפני התיבה וטעה וכו׳ – אוקימנא שליח צבור היורד בתחלה לפני התיבה, פעם ראשונה מסרב, ב׳ מהבהב, ג׳ פושט את רגליו ויורד, אבל היורד תחתיו של זה שטעה בתפלתו אינו רשאי [לסרב] כלל.
א. ראה להלן 65 מפיר״ח.
ב. ראה רש״י כאן.
ג. דברים ל״ב כ״ב.
ד. לא הובא במקום אחר וראה לעיל הערה 62.
מהבהב – פירושו מתעורר לעמוד.
מהבהב – פירושו מתעורר לעמוד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא במשנה נאמר שהבא למלא את מקומו של מי שטעה באמצע התפילה אין לו לסרב. ועל כן מובאת תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כשמציעים לאדם שיהא עובר לפני התיבהצריך לסרב בתחילה, מפני הנימוס, שלא יראה כלהוט אחר הדבר. ואם אינו מסרב ונענה מייד לכך — הריהו דומה לתבשיל שאין בו מלח, כלומר שהתנהגותו חסרת טעם. ואולם אם מסרב יותר מדי — אף זה אינו ראוי, שכן דומה הוא בכך לתבשיל שהקדיחתו מלח (שהוסיפו בו מלח יותר מדי). אלא כיצד הוא עושה, מהי הדרך הראויה: כאשר מבקשים ממנו פעם ראשונהיסרב, בפעם שניהמהבהב (רוצה ואינו רוצה), כפתיל זה שהתחילה האש לאחוז בו ועדיין אינו בוער. וכשמבקשים פעם שלישיתפושט את רגליו, ויורד לפני התיבה.
GEMARA: The mishna teaches that one who replaces a communal prayer leader who erred in the middle of the Amida prayer should not refuse when approached. The Gemara cites the general halakha with regard to proper conduct when one is approached to serve as prayer leader. The Sages taught in a baraita: One who is approached to pass before the ark to serve as prayer leader, for the sake of propriety should refuse, to avoid creating the impression that he is too eager. And if he does not refuse, but jumps at the opportunity, he is like cooked food without salt, which is to say that he acts in bad taste. However, if he refuses too much this is similarly inappropriate, as he is like cooked food that was ruined by too much salt. So how should he act? The appropriate conduct when approached to serve as communal prayer leader is as follows: When approached the first time, one should refuse; the second time, one should vacillate like a wick that has just begun to catch a flame but is not yet burning; and the third time, he should stretch his legs and descend before the ark.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה רוּבָּן קָשֶׁה וּמִיעוּטָן יָפֶה, וְאֵלּוּ הֵן: שְׂאוֹר, וּמֶלַח, וְסָרְבָנוּת.

On this note, the Gemara cites that which the Sages taught in a baraita: There are three things that are harmful in excess but are beneficial when used sparingly. They are: Leavening in dough, salt in a cooked dish and refusal for the sake of propriety.
רי״ףספר הנרמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ת״ר שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן שאור ומלח וסרבנות.
תנו רבנן וכו׳.⁠א מיבעי ליה לאיניש לאשוויה מידתא כי עבר לפני ציבורא דלא לקצירי ולא לאריכי.
אמ׳ ר׳ יעקב אמ׳ ר׳ חיסדא כל המבקש רחמים על חבירו אינו צריך להזכיר שמו שנ׳ אל נא רפא נא לה ולא אידכר שמיה דמרים – פיר׳ דמתחזי (דעביד) [דסביר] דהקב״ה לא גלי ליה רזיא בליביה עד דמגלי לי.⁠ב
א. ״מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה וכו׳⁠ ⁠״.
ב. כעי״ז בחי׳ יעב״ץ: ״דקמי שמיא גליא״. ולטעם זה ״אין צורך״ היינו שאינו רשאי. וכ״ג מל׳ הפרדס סי׳ רפ״ז: ״לא יזכיר״.
ג׳ רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו כו׳. ובירושלמי לא קאמר הכי אלא דרובן ומיעוטן רע ובינוניתן יפה כו׳ והוי דומיא דקחשיב ג׳ חלוקות בסירוב וק״ל ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אגב כך מובא מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: שלשה דברים הם שרובן (אם מרבה בהם) — הרי זה קשה (מזיק), ואילו מיעוטן (אם משתמש בהם במעט) — הרי זה יפה (מועיל), ואלו הם: שאור בבצק, ומלח בתבשיל, וסרבנות שמתוך נימוס.
On this note, the Gemara cites that which the Sages taught in a baraita: There are three things that are harmful in excess but are beneficial when used sparingly. They are: Leavening in dough, salt in a cooked dish and refusal for the sake of propriety.
רי״ףספר הנרמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֲמַר רַב הוּנָא: זטָעָה בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת, חוֹזֵר לָרֹאשׁ, בָּאֶמְצָעִיּוֹת, חוֹזֵר לְאַתָּה חוֹנֵן, בָּאַחֲרוֹנוֹת, חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה.

The mishna states that when one replaces the communal prayer leader, he commences from the beginning of the blessing in which the former had erred. However that is not universally true, as Rav Huna said: One who erred in any of the first three blessings he must return to the beginning of the Amida prayer because the first three blessing comprise a single entity. Likewise, if one erred in any of the thirteen middle blessings, he returns to the blessing of: You grace humanity, the first of the middle blessings. If one erred in any of the three final blessings, he must return to the blessing of Temple service, which is the first of the final blessings.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםרא״הרא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סימן קעט
המתפלל וטעה אם זכור באיזו ברכה טעה חוזר לראש הברכה. ואם אינו זכור הברכה שטעה בה ויודע שבג׳ הראשונות טעה חוזר לראש הג׳. ואם יודע שעבר את ג׳ הראשונות חוזר לראש האמצעיים שהוא אתה חונןא. ואם יודע שעבר האמצעיים וטעה בג׳ האחרונים חוזר לעבודה שהוא רצה י״י.⁠1
א. היינו כשהספק מתחיל אצלו מראש אמצעיים [קהלות יעקב ברכות סי׳ יג]. וכדברי רבינו כ״כ באו״ז סי׳ שעד סוף אות א: אם לא כיון לבו באמצע הברכות באמצעיות ואינו יודע באיזו מהן עומד יתחיל מאותה שיודע שאמר ואילך. וכ״ה בירושלמי פ״ה ה״ג טעה ואינו יודע איכן טעה חוזר למקום הברור לו. ועי״ש בפנ״מ שפירש כן [הביאו הר״ב קה״י שם]. אבל החיי אדם בכלל כד סע׳ כא כתב דבכה״ג מתחיל מברכה שיודע בודאי שלא אמרה אבל מה שמסתפק אין צריך להחזיר וצ״ע. ועי״ש בנ״א שהביא לדברי רבינו וכתב דאפשר דרבינו לשיטתו לעיל סי׳ קנה כר״י דאמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולא הזכיר דדוקא בנדבה וצ״ע. ועי׳ מה שהערנו לעיל סי׳ קנה. והרבה אחרונים כתבו כרבינו, הר״ב קה״י הנ״ל וטעמו שהרי אם האמת שלא אמר הברכות הקודמות ממילא גם אלו שודאי לא אמרן אינו יכול לאומרן דהרי בהחסיר ברכה אחת השאר הוו ברכות לבטלה וא״כ יצטרך לחזור לראש וכיון דממ״נ צריך לחזור הרי מוטב שיחזור למקום הברור מאשר לחזור לראש. וכת׳ דאולי היינו טעמא דרבינו. וכ״כ בשו״ת יבי״א ח״ב או״ח סי׳ יט בשם כמה אחרונים וטעמייהו דלא אמרינן סב״ל בתפלה.
1. המשך סימן קעט מופיע לעיל ברכות לא:.

אין עומדין

{שמעתא דסדר בברכות האמצעיות של תפילה}
כתב רבינו האי גאון ז״ל: היכא דטעה באמצעיות, כגון דשכח ברכה מן האמצעיות ואדכר ליה לאחר שעבר את מקומה, כיון דאמר רב אסי, אין להם סדר, אומרה במקום שזוכרה ודיו. והרי״ף ז״ל דחה דברי הגאון כמ״ש בהלכות.
ול״נ דברי הגאון. וזהו שבא רב אסי ללמדנו, שאין האמצעיות בכלל הסדר שהסדיר שמעון הפקולי. ואף על גב דקתני, הסדיר שמנה עשרה ברכות על הסדר, אין הסדר אמור אלא על הראשונות והאחרונות ולמהוי אמצעיות בין ראשונות לאחרונות. זהו הסדר האמור בהם, אבל אמצעיות לגבי הדדי אין להם סדר ואין בהם משום מתפלל למפרע.
זהו פירושו של רב אסי בהא דתניא (מגילה י״ז:, ברכות כ״ח:), שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר. והיינו דנקט במימריה לישנא דאין להם סדר, לפרש לנו אותה ברייתא השנויה במגילה. וכדאי הוא רב אסי לסמוך על פירושו בדברי הברייתא. וכ״ש שיש לנו לסמוך עליו ועל הגאון ז״ל.
פרק אין עומדין
[במאור דף כד. ד״ה כתב רבינו האיי לרי״ף סי׳ קכא (ברכות דף לד.)]
כתוב שם: כתב רבינו האיי גאון היכא דטעה באמצעיות וכו׳ וזהו שבא רב אסי ללמדנו שאין האמצעיות בכלל הסדר.
אמר אברהם: כבוד הגאון יהא מונח במקומו אבל הכרעו של זה [כהכרע הזבוב בראש התורן]⁠1 כי מכל דבריו לא נתגלה טעם הגאון ז״ל. אבל זה היה טעמו שהיה לו לרב אסי לומר אמצעיות חוזר למקום שטעה ומדלא אמר הכי משמע ליה לגאון שאומרה במקום שזוכרה ודיו. זה טעם הגאון ז״ל. ואעפ״י כן דברי הרב ז״ל הם מדוקדקים יותר ומיושבים מכמה טעמים. האחד שכל מה שיוכל אדם למעט מחלוקת בין שני אמוראים צריך למעט. וכמה היו משתדלים להסיר המחלוקת מביניהם, והדבר ידוע [ואינו] צריך לפנים. ועוד איך נוציא דבר מפשוטו אלא מראיה גדולה. וכבר ראינו שכל שמונה עשרה סדרו אותם חכמים על סדר יפה על פי זקנים ונביאים וכלן על סדר מקראות זו אחר זו. ועוד שהוקשו במסכת מגלה [דף יז:] למקרא מגלה ולהלל ולק״ש שלא יקרא אותם למפרע, ואיך נאמר דרבי [אסי] אתא לאפלוגי אההיא מתניתין, ואפילו אמר בפירוש הוה מותבינן ליה מינה, וכ״ש דלא אמר הכי, ומתרצא מלתיה דלא פליגא אמתניתין כלל. להכי קאמר אמצעיות אין להם סדר, כלומר אין להם הסדר האמור בראשונות ובאחרונות לפי שאין להם ראש כמותן, אלא חוזר למקום שטעה כהלל וכמגלה וכק״ש. ותו לא מידי2.
1. נוסף ע״פ כ״י המבורג, ובכ״י ירושלים 120 כתוב: א״א אין זה מונח במקומו, אבל הכרעו של זה הכרע.
2. עיין בספר הבתים על הרמב״ם הל׳ תפילה שער חמישי ס״ק א.
פיסקאא. העובר לפני התיבה וטעה הרי זה יעבור אחר תחתיו. תנו רבנן העובר לפני התיבה. כלומר שליח ציבור. לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. כלומר שמא יתערבב דעתו ולא ידע לחזור למקום שפסקב. ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו. כלומר מפני הטירוף. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו. כלומר למקום שפסק ולא יתערבב דעתו. רשאי. כלומר לשאת את כפיו, ובלבד באותו מקום שהוא מתפלל לא שישנה מקומו שזה ודאי אינו רשאי לעשות בתוך תפלתוג.
א. לפנינו הוא משנה, וע׳ הג׳ הב״ח מה שמחק ברי״ף אך לגי׳ רבינו ברי״ף ניחא ותיבת מתני׳ ט״ס.
ב. ורש״י פי׳ שלא יוכל לכוין מהר ולהתחיל להקריא לפניהם ברכה שניה של ברכת כהנים. וע׳ בתוס׳.
ג. אך בטור ושו״ע סי׳ קכח מפורש דעוקר ממקומו ועולה לדוכן, וטעמא דהטור כיון דהליכה אינה הפסק וכמ״ש תר״י בריש פירקין והובא בב״י ורמ״א סי׳ קד ס״ג, אע״פ דמ״מ אסור לו ללכת שלא לצורך וכדמוכח בשו״ע שם ס״ב וכמ״ש המג״א שם, (וכן מוכח בשטמ״ק שכתב בדף לג, א דהליכה אינה הפסקה ואפ״ה כתב בדף לא, א דאסור לזוז ממקומו, ומש״ה הוצרך לומר דרע״ק שהיה בזוית זו וכו׳ איירי בתחנונים שאחר התפלה ע״ש, וזה דלא כמש״כ הגר״א בסי׳ קד דהשו״ע והרמ״א פליגי ולהשו״ע הליכה הפסק היא וכתב שהוא מחלוקת ראשונים בהך דרע״ק דאיכא דמקשו מדאסור לשחות ואיכא דמקשו מדזז ממקומו אכן הא קמן בשטמ״ק דהק׳ מדזז ממקומו אע״פ שכתב דהליכה ל״ה הפסק וע״כ מ״מ אסור לזוז שלא לצורך וע׳ מג״א וט״ז ובהגר״א סי׳ ח סי״ג ואכ״מ), צ״ל דשאני הכא דצורך תפלה הוא דנשיאת אפים מכלל התפלה היא, ורבינו שכתב דבלבד שלא יזוז ממקומו צ״ע אם היינו דסובר דהליכה הפסק היא או דאי״צ לחדש כן ולעולם אינה הפסק כמ״ש תר״י דלא מצינו בשום מקום שתהא הפסק אלא דסובר דלא חשיבא צורך תפלה ונשיאת כפים מילתא בפ״ע חשיבא ולכן אין לזוז ממקומו באמצע תפלתו לישא את כפיו.
אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה רב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר פירש״י אם דילג ברכה ואח״כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה ולא נהירא דהא אמרינן לעיל בפ׳ תפלת השחר (ברכות דף כח) שמעון הפקולי תקן י״ח ברכות על הסדר לפני רבן גמליאל ביבנה ובפ״ב דמגילה (יז) מפרש טעמא לכולהו למה נסדרו כסדר הזה ועוד תנן במגילה הקורא את המגילה למפרע לא יצא ותנא וכן בהלל וק״ש ותפלה ופרשב״ם ז״ל אין להם סדר שאם טעה ודילג ברכה אחת ולבסוף נזכר ששכח יתחיל מאותה ברכה שטעה בה ויאמר מכאן ואילך הכל על הסדר וא״צ לחזור לאתה חונן כמו שחוזר בראשונות בראש ובג׳ אחרונות לעבודה וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמכילתין בפ״ב הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יתחיל ויקרא אותו פסוק עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סוף וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה ותניא נמי בפ״ב דמגילה (יח) שאם השמיט פסוק אחד במגילה חוזר וקורא כל הסדר מאותו פסוק ואילך והתם משוה יחד סדר תפלה ומגילה וק״ש ונ״מ להך פירושא בתענית צבור שש״ץ קובע ברכה לעצמו ואומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ולא אמרה במקומה אינו אומרה כי היה צ״ל אח״כ כל הברכה על הסדר והויא ברכה לבטלה אבל לפירש״י אומרה במקום שהוא נזכר ואין כאן ברכה לבטלה וכן אם שכח ולא אמר המלך המשפט בין ר״ה ליוה״כ דאמרינן לעיל ספ״ק דמחזירין אותו לפירש״י יאמר אותה ברכה במקום שנזכר ולפי׳ רשב״ם ז״ל יתחיל השיבה שופטנו ויאמר על הסדר ובה״ג פסק כרב אסי דאמר אין להם סדר חדא דרב הונא הוי כמו תלמיד חבר לגבי רב אסי ועוד דפרכינן לרב הונא ממתני׳ ודחיק לשנויי אליביה דכולהו אמצעיות כחדא ברכה דמיין ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכן פסק ר״ח ז״ל:
טעה בג׳ ראשונו׳ חוזר לראש – פי׳ לאבו׳ ודוקא שגמר אותה ברכה וחתם אבל אם לא גמרה חוזר למקום שטעה.
העובר תחתיו חוזר לראש – ובאמצעות חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות.
טעה בשלוש ראשונות חוזר לראש – פירוש לאבות. ודוקא שגמר אותה ברכה וחתם. אבל אם לא גמרה חוזר למקום שטעה:
העובר תחתיו חוזר לראש – ובאמצעות חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג במשנה נאמר כי הטועה בתפילתו, זה הבא במקומו מתחיל מתחילת אותה ברכה שבה אירעה הטעות. אולם דבר זה יש להבינו לא בדיוק כלשונו, שכך אמר רב הונא: טעה המתפלל בשלש ראשונות, ואפילו בשלישית — חוזר לראש (ראשית) התפילה, כי שלוש ברכות אלה הן יחידה אחת. כמו כן אם טעה באמצעיותחוזר ל״אתה חונן״ שהיא הראשונה בברכות אלו. ואם טעה באחת משלוש הברכות האחרונותחוזר ל״עבודה״ (״רצה״) שהיא תחילתן.
The mishna states that when one replaces the communal prayer leader, he commences from the beginning of the blessing in which the former had erred. However that is not universally true, as Rav Huna said: One who erred in any of the first three blessings he must return to the beginning of the Amida prayer because the first three blessing comprise a single entity. Likewise, if one erred in any of the thirteen middle blessings, he returns to the blessing of: You grace humanity, the first of the middle blessings. If one erred in any of the three final blessings, he must return to the blessing of Temple service, which is the first of the final blessings.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםרא״הרא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְרַב אַסֵי אָמַר: אֶמְצָעִיּוֹת, אֵין לָהֶן סֵדֶר.

And Rav Asi disputes one aspect of Rav Huna’s opinion, as he said: The middle blessings have no set order. If one erred in any of them he may insert it at whatever point he becomes aware of his error.
רי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״התוספות רא״שפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין להן סדר – ואם דלג ברכה אחת ואח״כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה.
אמצעיות אין להן סדר – פי׳ בקונטרס ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. ולא נהירא דהא תנן במגילה (דף יז.) הקורא את המגילה למפרע לא יצא ותניא (שם) וכן בהלל וכן בק״ש וכן בתפלה לכך נראה כפירוש רשב״ם ורב אלפס דאין להן סדר דקאמר היינו שיתחיל במקום שדלג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר אבל ודאי לא יתחיל באתה חונן כמו בג׳ ראשונות וג׳ אחרונות שחוזר לראש וראיה מדתניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע והשמיט בה פסוק אחד לא יקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סופה ותניא נמי בפ״ב דמגילה (דף יח:) שאם השמיט פסוק א׳ במגילה שקורא על הסדר מאותו פסוק ואילך והתם משוי תפלה למגילה לענין הך מילתא כדפרישית ובה״ג פסק כרב אסי דאמר אמצעיות אין להן סדר חדא דרב הונא כתלמיד לגבי רב אסי כדאמרינן בכמה מקומות אמר רב הונא אמר רב אסי ועוד דלרב הונא צריך לדחוק ולשנויי מתני׳ דכולהו חדא ברכתא נינהו ואשנויי דחיקי לא ניקום ונסמוך ועוד דרב אסי ורב ששת קיימי בחד שיטתא ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל וא״כ אדם שטעה ודלג ברכה אחת באמצעיות או שלא אמר המלך המשפט בין ר״ה ליוה״כ דקי״ל בפ״ק (דף יב:) דמחזירין אותו לא יחזור לאתה חונן אלא לאותה ברכה שדלג ומשם ואילך יאמר על הסדר כדפי׳ רשב״ם והיכא שטעה בג׳ ראשונות כגון שטעה בחתימתן או לא הזכיר בין ר״ה ליוה״כ בברכת אבות זכרנו או בתחיית המתים מי כמוך או שלא אמר המלך הקדוש חוזר לראשונה והיכא שטעה בשלש אחרונות כגון שטעה כמו כן בחתימתן או שלא הזכיר בין ראש השנה ליוה״כ בשים שלום בספר חיים טובים או וכתוב לחיים טובים בהודאה חוזר לעבודה וטעמא דכיון שכולה שבח הוי כברכה א׳. ותענית צבור שש״צ קובע ברכה לעצמו שאומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ונזכר בה קודם סיום תפלה אין מחזירין אותו כיון שהיה צריך לחזור ולומר על הסדר כפי׳ רשב״ם א״כ הויא ברכה לבטלה אם מחזירין אותו אבל לפי׳ הקונטרס היה אומרה במקום שנזכר ואין כאן ברכה לבטלה.
רב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר. יש מן הגאונים ז״ל שפירשו: שאין להם סדר כלל, אלא בכל מקום שזוכר שדלג אחת מן הברכות שם הוא חוזר ואומר אותה ברכה שדלג, וחוזר לאחר מכן לברכה שהיה עומד בה, כגון שדלג ברכת רופא ואמר ברכת השנים ואחר כך נזכר אומר ברכת רופא ואומר אחריה קבוץ גליות. וכן נראה מדברי רש״י ז״ל. וכתבו בתוספות דלפי דבריהם ענינו ששליח צבור קובעה ברכה בפני עצמה אם דלג אותה בכל מקום שהוא נזכר קודם שסיים את האמצעיות חוזר ואומרה ואף על גב דאמרינן דאם טעה אין מחזירין אותו, הני מילי שלא נזכר עד שסיים כל האמצעיות אבל כל זמן שהוא עומד באמצעיות כל מקום ומקום מקומה היא שהרי אין להם סדר כלל. ולפי דברי המפרשים האלו הא דאמרינן לעיל בפרק תפלת השחר (ברכות כח:) שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר, הכי קאמר סדרן על הסדר הזה שיקדים שלשה של שבח, ושל הודאה בסוף, ושאלת צרכים באמצע, אבל שיהא לאמצעיות עצמן סדר, לא.
ולפי דברי המפרשים האלו קשיא לי לישנא דמתניתין דקתני מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה בה זה. ואם כדבריהם היה לו לשנות להיכן הוא חוזר לברכה שטעה זה, אבל השתא משמע דמשם הוא מתחיל וחוזר לכסדרו, וכן נמי משמע מדקתני מהיכן ולא קתני היכן. אלא שיש לדחות דקתני הכי משום זמנין דקא טעי באמצע ברכה והוה אמינא דאינו צריך להתחיל אלא מן המקום הברור לו ואפילו באמצע הברכה, קא משמע לן דמתחלתה צריך להתחיל. והא דקתני בתוספתא (מגילה פרק ב, הלכה א) הקורא למפרע לא יצא וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה. לא שנו אלא בששנה הסדר שאמר אמצעיות קודם לראשונות או אחרונות קודם לאמצעיות. ואי נמי בראשונות ובאחרונות ממש ובשהקדים ברכה לחברתה.
אבל רבנו אלפסי ורובן של גאונים וכן הראב״ד ז״ל כולן הסכימו שיש לאמצעיות סדר שלא יקדים ברכה לחברתה, וכדמפרש בהו טעמא בגמרין דמגילה (מגילה יז:) וכן בירושלמי דמכלתין (ירושלמי ברכות ב׳:ד׳) מפני מה נסדרו זו אחר זו על זה הסדר וכו׳. וכן נראה כדבריהם. והא דקא מותיב רב ששת ממתניתין, סתמא דמתניתין ופשיטותא אפילו לרב אסי קשיא, דהא קא פסיק ותני מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה לא שנא בראשונות ואחרונות ולא שנא באמצעיות, אלא דלרב הונא לית ליה אוקימתא, ולרב אסי איכא לאוקומה באמצעיות, ואי נמי דקים להו דבאמצעיות מיירי. ואפשר נמי דהוה ליה לרב הונא לתרץ דמתניתין בשליח צבור שטעה ומשום טירחא דציבורא, וכמו שהקילו בו בכמה דברים אחרים, כגון בטועה בראש חודש ובשאר דברים, אבל ביחיד שטעה לא, אלא חוזר לאתה חונן, אלא מדלא משני הכי שמע מינה דרב הונא אפילו בשליח צבור קאמר. וכן כתב רב האי גאון ז״ל. ושמעינן נמי מיהא דלרב הונא לא שנא ידע באי זו ברכה טעה ולא שנא טעה ולא ידע היכן טעה לעולם חוזר לאתה חונן, דאי לא לישני ליה מתניתין ביודע היכן טעה. וכן כתב הראב״ד ז״ל.
[רי״ף כד, א] תנו רבנן העובר לפני התיבה. כלומר אדם שמבקשין ממנו להיות לשעה זו שליח ציבור. צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח. כלומר שהוא תפל. ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח כיצד יעשה פעם ראשונה מסרב שניה מהבהב שלישית פושט רגליו ויורד. פי׳ ומיהו הני מילי כולהו הכל לפי המפייס והמתפייס שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כללא, ודברים אלו לפי מה שהוא, ומיהו מתניתא ברובא דעלמא.
א. הובא בב״י סי׳ נג ובשו״ע שם סט״ז.
אמצעיות אין להם סדר – פרש״י אם דילג ברכה ואח״כ נזכר בה אומרה ואף שלא במקומה, ולא נהירא דהא אמרי׳ לעיל פרק תפלת השחר (ברכות כ״ח) שמעון הפקולי תקן י״ח ברכות על הסדר לפני ר״ג ביבנה, ובפ״ב דמגלה [דף י״ז] מפרש טעמא דכולהו למה נסדרו בסדר הזה. ועוד תנן במגלה הקורא את המגלה למפרע לא יצא ותניא וכן בהלל וק״ש ותפלה, ופרשב״ם אין להם סדר שאם טעה ודילג ברכה אחת ולבסוף נזכר ששכח יתחיל מאותה ברכה שטעה בה ואומר מכאן ואילך הכל על הסדר ואין צריך לחזור לאתה חונן כמו שחוזר בראשונות לראש ובשלש אחרונות לעבודה, וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמכילתין פרק שני הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יתחיל ויקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סופה וכן בהלל וכן במגלה וכן בתפלה, ותניא נמי בפרק ב׳ דמגלה [דף י״ח] שאם השמיט פסוק א׳ במגלה חוזר וקור׳ (על) [כל] הסדר מאותו פסוק ואילך והתם משוה יחד סדר תפלה ומגילה וק״ש, ונפקא מינה להך פירושא בתענית צבור שש״ץ קובע ברכה לעצמו ואומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ולא אמרה במקומה אין מחזירין אותו כי היה צריך לומר אח״כ כל הברכות על הסדר והוה ברכה לבטלה אבל לפי׳ רש״י יאמר (אותה ברכה) במקום שהוא נזכר ואין כאן ברכה לבטלה, וכן אם שכח ולא אמר המלך המשפט בין ר״ה לי״ה דאמרינן לעיל דמחזירין לפי׳ רש״י יאמר אותה ברכה במקום שנזכר ולפרשב״ם יתחיל בברכת השיבה ויאמר מכאן ואילך על הסדר, ופסק בה״ג כרב אסי דאמר אין להם סדר חדא דרב הונא הוא כמו תלמיד חבר לגבי רב אסי ועוד דפרכינן לרב הונא ממתני׳ ודחיק לשנויי אליביה דכולהו אמצעיות כחדא ברכה דמיין ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכן פסק ר״ח:
לא ישאל אדם צרכיו לא בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות – פי׳ בה״ג וכן ר״ת וכן ר״ח דהיינו דוקא בצרכי יחיד אבל בצרכי רבים שרי דהא כולהו שלש אחרונות צרכי צבור נינהו, ועם מה שהעבד מסדר שבח לפני רבו יכול לשאול צרכי צבור שהם רבים דהיינו שבח וכבוד לרב דרבים צריכין לו, ומטעם זה (נמי) נהגו לומר קרובות בג׳ ראשונות, וגם ר׳ אליעזר הקלירי שהיה מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדשין על פי הראיה שהרי לא תקן שום קרובה ליום שני וי״א שתנא היה כדאמר בפסיקתא כד דמיך ר׳ אלעזר ב״ר שמעון קראו עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוא תנא (קרובן) [קרוב״ץ] דרשן ופייטן, והוא תקן קרובות לאומרן בשלש ראשונות, ועוד שאנו אומרים יעלה ויבא ועל הנסים בג׳ אחרונות אלמא צרכי צבור שאני:
בתוס׳ בד״ה אמצעיות כו׳ ולא נהירא דהא תנן במגילה וכן בהלל וכן בק״ש וכן בתפלה עכ״ל. ואף שכתבתי בסמוך ליישב שיטת רש״י דלא תיקשה הך קושיא דתוספות מ״מ כבר כתבתי שהרשב״א ז״ל בחידושיו כתב ויש מן הגאונים שפסקו כמ״ש התוספות כאן בשם רש״י וכן הא״ז כ׳ דשיטת ר״ת כמ״ש התוספות כאן בשם רש״י וא״כ צריך ליישב סוגיא דמגילה לשיטתם והרשב״א ז״ל בחידושיו תירץ דהא דאמרינן במגילה וכן בתפלה דלמפרע לא יצא היינו לענין אם הקדים האמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות אבל באמצעיות גופייהו לא איכפת לן בדיעבד אם הקדים אחד לחברתה כו׳ ע״ש. ולכאורה נראין דבריו דחוקים דהא בברייתא דהתם סתמא קתני וכן בתפלה ואמרינן נמי בגמרא שם תפלה מנ״ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר סדר תפלת י״ח לפני ר״ג ביבנה א״כ סתמא דלישנא משמע דאיירי בכולהו י״ח ברכות שהרי לא נזכר שם מענין ראשונות ואמצעיות ואחרונות ומ״מ נ״ל ליישב דברי הרשב״א משום דבלא״ה יש לדקדק בסוגיא דמגילה בטעמא דמילתא מנ״ל דלא יצא אם אמרן למפרע דנהי דשמעון הפקולי הסדיר אותם לפני ר״ג ביבנה מ״מ מצ״ל דהאי סדרא היינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא ותדע שכן הוא בק״ש ומגילה והלל אע״ג דנאמרו בתורה ובכתובים כל א׳ על הסדר אפ״ה בעינן התם למילף מקרא דבדיעבד לא יצא דבק״ש כתיב והיו ובהלל ממזרח שמש עד מבואו ומאינך קראי דמייתי התם ובמגילה ככתבם וכלשונם אם כן משמע דאי לאו הנך קראי הוי משמע דאף שנאמרו על הסדר אפ״ה אם שינה וקרי למפרע יצא וא״כ אמאי פשיטא לן בתפלה דלא יצא אם שינה הסדר וע״כ צ״ל דכיון דתפלה ונוסח התפלה לכ״ע הוי מדרבנן לא שייך למילף מקרא אלא מסברא שמעינן לה ולפ״ז שפיר מצ״ל דעיקר הסברא היינו בג׳ ראשונות דכל אחת מהן רמיזא במזמור הבו לה׳ שלמדנו ממזמור זה י״ח ברכות כנגד י״ח אזכרות כדדרשינן התם הבו לה׳ בני אלים זו ברכת אבות וכבוד ועוז זו ברכת אתה גבור וכבוד שמו זו אתה קדוש מש״ה שפיר יש לומר דאם שינה א׳ מן חברתה לא יצא וכה״ג בג׳ אחרונות שהן עבודה והודאה וברכת כהנים דשייכי בחדא מלתא כדמסקינן התם וכ״ש ברכת שלום שיש לומר בסוף דוקא כדמצינו בהאי מזמור הבו לה׳ גופא שמסיים ה׳ יברך את עמו בשלום מש״ה אם שינה לא יצא. ועוד טעם אחר דכיון דג״ר אע״ג דברכות חלוקות הן מ״מ מענין א׳ הן שענינם בשבח המקום ומש״ה אם שינה הסדר באותו ענין גופא לא יצא כדאשכחן בק״ש אם קרא למפרע שהקדים בפרשה א׳ פסוק המאוחר למוקדם מקרי למפרע וכה״ג בג׳ אחרונות שהם ענין א׳ כדאמרינן הכא בסמוך שדומה בהן לעבד שקיבל פרס והוו נמי מענין א׳ עבודה והודאה וברכת כהנים כדפרי׳ מסוגיא דמגילה ומש״ה אם שינה לא יצא וכ״ש אם הקדים אמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות משא״כ באמצעיות גופייהו שהן שאלות צרכיו וכל א׳ ענין שאלת צורך בפני עצמו ועוד דלא מצינן שכולם סדורות זו אחר זו לא במזמור הבו לה׳ ולא בשום מקום ומש״ה אין סברא לומר שאם שינה ואמרן למפרע לא יצא שהרי אף בק״ש אם הקדים פרשה א׳ לחברתה יצא כיון שכל א׳ ענין בפני עצמו אם כן כ״ש וה״ה לאמצעיות דתפלה שכל אחד ענין בפני עצמו דאע״ג דאנשי כה״ג ושמעון הפקולי תיקנו על הסדר אפשר דהיינו לכתחלה כן נ״ל ליישב שיטת הגאונים וסייעתם דלר״א אמצעיות אין להם סדר כלל בדיעבד. ועוד יש לומר דאף על גב דבמגילה סתמא תניא וכן בתפלה מ״מ מצ״ל דלא איירי אלא בג״ר וג״א דשייכי בין בחול ובין בשבתות וי״ט בכל התפלות משא״כ באמצעיות שאינן בשבתות וי״ט ובמוספי ר״ח מש״ה לא הוו בסתם לשון תפלה דאיירי במגלה מיהו שיטת הפוסקים באמצעיות נמי בדיעבד לא יצא אפשר דאתיא לן בק״ו מק״ש והלל ומגילה דשואלין ומפסיקין בהן מפני היראה ומפני הכבוד אפ״ה אם אמרן למפרע לא יצא מכ״ש בתפלה דחמיר לענין הפסקה ולא שני לן בין ראשונות ואחרונות לאמצעיות כ״ש דלמפרע לא יצא כן נ״ל נכון ליישב שיטת הפוסקים כל אחד לפי שיטתו ודוק היטב:
והנה מבואר דלשיטת ר״ת אין הש״צ קורא לכהנים לדוכן דחשיב הפסק בתפלתו אלא אחד מבני הקהל יקראם. ויש שר״ל דלפי ר״ת אין הש״צ נמי מקריא לכהנים את הפסוקים דברכת כהנים דחשיב הפסק. ולכאורה ס״ל דברכת כהנים אינה מעיקר החפצא של תפלה. וצ״ע בזה דבמשנה איתא ״ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי״, וצריך עיון מדוע מותר לש״צ לברך ברכת כהנים כשמובטח שלא יתבלבל להוי הפסק באמצע תפלתו.
והנה רבינו יהודה (בתוס׳) סובר דאף לר״ת דס״ל שאין הש״צ קורא את הכהנים לדוכן דהוי הפסק בתפלה, מ״מ רשאי הש״צ להקרות לכהנים יברכך וכו׳, וכדאיתא במדרש ״אמור להם על כל דיבור ודיבור״. ונראה דרבינו יהודה סובר דשאני קריאת כהנים לדוכן מקריאת הפסוקים דיברכך וכו׳, דאמירת ״כהנים״ הויא הפסק בתפלה משום שהיא רק נתינת רשות לכהנים לברך את העם, או דרישת הציבור לקבל את הברכה, אבל אינו חלק מעיקר החפצא של התפלה אלא מילתא אחריתי. מאידך מה שאומר הש״צ יברכך וכו׳ ומקריא כל דבור ודבור, הוי חלק מהתפלה עצמה, שהרי עצם ברכת כהנים הויא חלק מהתפלה. וראיה לדבר, שהרי במתניתין בראש השנה (דף לב.) תנן ״ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים״, ומדלא קאמר ו״שים שלום״ אלא ״ברכת כהנים״ מבואר דברכת כהנים חלק מהתפלה עצמה, ונחשבת כתחילת ברכת שים שלום. ולכן אמירת הש״ץ יברכך וכו׳, מצטרפת לעצם הברכות דשמונה עשרה ואינה הפסק מדהויא חלק מברכת שים שלוםא.
ולפי״ז יש לבאר את סברת התוס׳ (בסוף הדיבור) שבזמנינו שאומרים או״א ברכינו בברכה, אף ר״ת היה מודה שיכול הש״ץ לקרוא ״כהנים״, דלפי מנהגינו אמירת או״א וכן כהנים מצטרפת לברכה של הש״צ ולא חשיבא הפסקב.
והנה עיין ברש״י בסוטה (דף לח. ד״ה לשנים קורא כהנים) וז״ל כשיש שם שני כהנים לברך, שליח ציבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן כהנים, והן הופכין את פניהן שהיו הפוכין לצד התיבה להתפלל עכ״ל. וכן עיין ברש״י (שם ד״ה אמור להם) וז״ל מקרא דלהם נפקא לן ששליח ציבור מזהיר אותן לברך עכ״ל. הרי דלשיטת רש״י הש״צ בעצמו קורא ״כהנים״. ונראה דרש״י סובר דמקרא ד״אמור להם״ נלמד דין דאורייתא שצריך לקרוא לכהנים לברך את העם. ובטעם הדבר י״ל דבברכת כהנים נאמר דין דבעי מברך ומתברך, ובעינן שהציבור המתברך ידרשו מהכהנים לברכם. ולכן צריך שדוקא הש״צ יקרא לכהנים לדוכן דעי״ז נחשב כאילו כל הציבור דרשו מהכהנים לברכם, ולכן אין זה הפסק בתפלת הציבור דחזרת הש״ץ.
תוס׳ ד״ה אמצעיות. בא״ד. וז״ל ותענית ציבור שש״ץ קובע ברכה לעצמו שאומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ונזכר בה קודם סיום תפלה אין מחזירין אותו כיון שהיה צריך לחזור ולומר על הסדר כפירוש רשב״ם א״כ הויא ברכה לבטלה אם מחזירין אותו אבל לפירוש הקונטרס היה אומרה במקום שנזכר ואין כאן ברכה לבטלה עכ״ל. המחבר (או״ח סימן קי״ט סעיף ד׳) פסק ״שליח ציבור שגמר גואל ישראל ושכח ולא אמר עננו לא יחזיר אפילו אם עדיין לא גמר רק רפאינו ואם חזר ברכה לבטלה היא״, וכתב ע״ז הרמ״א ״אלא יאמר עננו בשומע תפלה כיחיד״.
וצ״ע בפסק הרמ״א דלכאורה רק יחיד יכול להוסיף בקשות בשומע תפלה, ואילו שליח ציבור שמתפלל תפלת הציבור אינו יכול להוסיף בקשות בתפלה (ואף בקשות שהם עבור הציבור) וא״כ הש״ץ אינו יכול להזכיר עננו בשומע תפלה. וה״ה נמי דאם שכח הש״ץ לומר ותן טל ומטר חוזר לברכת השנים משום דאינו יכול לסמוך על שומע תפלה. ועיין בשו״ת הרא״ש (כלל ד׳ סימן י׳) שדן לגבי ארצות אשכנז וצרפת שצריכים מטר בין פסח לעצרת אם יכולין לשאול ותן טל ומטר בברכת השנים ונקט שישאלו ותן טל ומטר בשומע תפלה, וכן פסק המחבר (או״ח סימן קי״ח סעיף ב׳). אמנם הט״ז (שם ס״ק ב׳) כתב דהיינו רק ביחיד אבל לא בש״ץ המתפלל בקול רם שאם יזכיר יעשה חלק מתפלת הציבור ואין הזכרת ותן טל ומטר חלק משומע תפלה דציבור, ומבואר דלא נאמר בש״ץ דין הוספת בקשות בשומע תפלה, וצ״ע בדברי הרמ״א.
ובעיקר דברי התוס׳ שכתבו דלפי הרשב״ם אין הש״ץ חוזר משום שתהא ברכה לבטלה, יש להעיר דהתוס׳ (לעיל דף ל: ד״ה מסתברא) כתבו בשם ר״ת דהיכא דלא עקר רגליו חוזר לרצה אפילו בדברים שאין מחזירין (כגון על הניסים), ומשמע דלא איכפת לן דיהא ברכת הודאה ברכה לבטלה. וצריך לומר דתוס׳ דידן חולק על ר״ת. אי נמי י״ל דאפילו אי ס״ל כר״ת מ״מ התוס׳ מחלקים בין ברכת עננו של הש״ץ לבין על הניסים ויעלה ויבוא, שהדין שצריך לחזור לרצה חל כששכח הזכרה שנאמרת ע״י כל הציבור, משא״כ בעננו דהויא ברכה מיוחדת להש״ץ דאינו חוזר.
גמ׳ וז״ל תני חדא הכורע בהודאה הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בתחילה הא לבסוף רבא כרע בהודאה תחלה וסוף וכו׳ והתניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה ההיא בהודאה שבהלל והתניא הכורע בהודאה ובהודאה של הלל הרי זה מגונה כי תניא ההיא בהודאה דברכת המזון עכ״ל. מבואר בגמ׳ שחל חיוב כריעה בהודאה בשמונה עשרה ואילו הכורע בהודאה שבהלל ובברכת המזון הרי זה מגונה, ויש לעיין מהי סברת הגמ׳ לחלק בין הודאה שבתפלה להודאה דהלל וברכת המזון. ועוד יש להעיר דיעויין ברש״י (ד״ה בהודאה דהלל) וז״ל הודו לה׳ כי טוב עכ״ל, וצריך ביאור מדוע פירש רש״י דהודאה של הלל מיירי בפסוקים דהודו לה׳ כי טוב ולא בפרקים שבתחילת הלל (כהללוי - ה הללו עבדי ה׳ וגו׳, והללו את ה׳ כל גויים וגו׳).
ונראה דיש בהלל ב׳ ענינים: א) שבח על גבורות ה׳, ב) הודאה על חסדי ה׳. והנה חיוב שבח להקב״ה על גבורותיו וגדולתו יתברך חל אפילו לא קיבל אדם שום טובה מהקב״ה דעצם גבורתו ית׳ מחייבת שבח. ונראה דשבחו ית׳ מהווה קיום של מצות אהבת ה׳, וכמש״כ הרמב״ם (פ״ב מהל׳ יסוה״ת ה״ב) וז״ל והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהו חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם שע״י התבוננות בנפלאות הבורא, מכיר אדם בגבורות ה׳ ובגדלות ה׳, ומשו״ה משבח ומפאר את השי״ת. וכן מצינו שדוד המלך משבח את ה׳ על מעשי ה׳ וגדלות ה׳ יתברך וכדכתיב (תהלים ק״ד) ״ברכי נפשי את ה׳, ה׳ אלוקי גדלת מאד הוד והדר לבשת, עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה וגו׳ מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך״.
אמנם יסודה של הודאה היא הכרת הטוב על חסדי ה׳ והטבתו יתברך. ונראה דבזה חלוק שאר פרקי הלל מ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״, דפרקי הלל הויין שבח על גבורות ה׳, ואילו ״הודו לה׳ וגו׳⁠ ⁠״, היא הודאה על חסדי ה׳ יתברך.
ונראה דיש נפקא מינה לדינא בין הלל דשבח לבין הלל דהודאה, דהנה פסק המחבר (או״ח סימן תפ״ז סעיף ד׳) שאומרים הלל בנעימה, ונראה שכוונתו בנחת ובנעימה וכדין פסוקי דזמרא שפסק המחבר (או״ח סי׳ נ״א סעיף ח׳) שאין אומרים הזמירות דפסוקי דזמרא במרוצה כי אם בנחת. ואילו לגבי מזמור לתודה פסק המחבר (סי׳ נ״א סעיף ט׳) ״מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה״. וי״ל דבחלק של הלל שנאמר בתורת שבח על גבורות ה׳ חל דין לאומרו בנעימה דהיינו בנחת, וכפסוקי דזמרא שהן נמי חלות קיום שבח על גבורות ה׳. משא״כ ב״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״ דאית ביה חלות הודאה על חסדי ה׳, י״ל שחל דין נגינה ושירה כבמזמור לתודה דהיא תפלת הודאה כנגד קרבן תודה. וכן נהגו בבית המדרש של הגר״א לשיר באמירת ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״, וכן איתא להדיא (בילקוט שמעוני שה״ש) ״השמיעני את קולך זה הלל, כי קולך ערב בהודו לה׳⁠ ⁠״. ומבואר שחל דין שירה ונגינה בהודאה שבהלל.
ונראה דיסוד הענין של כריעה היינו דע״י כריעה מראה ביטול עצמיותו והכנעה, דלית ליה מגרמיה כלום, ולכן י״ל שכריעה שייכת בדוקא להודאה, שע״י כריעה האדם מודה ומכיר בחסד ה׳ ובטובתו יתברך דלית ליה לאינש מגרמיה מידי.
ועפ״ז י״ל דמשום הכי דקדק רש״י לפרש בהודאה שבהלל דהיינו בפסוקים ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״ שהן מלות הודאה ולא בשאר פרקים שבהלל המהווים חלות שבח, דאין כריעה שייכת לשבח.
אמנם עדיין צריך ביאור בגוף ההלכה שכורעין בהודאה שבשמונה עשרה דמאי שנא מהודאה שבהלל וברכת המזון דהרי זה מגונה. וי״ל דיסודה של תפלה היא צרה, וכדכתיב ״מן המיצר קראתי י - ה ענני במרחב י - ה״, ו״ממעמקים קראתיך ה׳⁠ ⁠״, וכמש״כ הרמב״ן (בסה״מ מ״ע ה׳) דיש מצוה מדאורייתא להתפלל בעת צרה שנלמד מקרא ״וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה׳ אלוקיכם״. ונראה דלכן חל דין כריעה בהודאה בתפלה משום שכריעה מבטאת ביטול - שהאדם מרגיש שאין לו כלום, ולא מגיע לו כלום והוא תלוי כולו בחסדו יתברך. וזה מתאים לתפלה, שיסוד ענין התפלה הוא שהאדם נמצא בצרה. וכולו תלוי בחסדי ה׳ (ובאמת בכל רגע האדם נמצא בצרה גדולה, ותלוי בחסדי ה׳, ומשום כך אמרו חז״ל ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו).
ומאידך, הלל וברכת המזון הויין הודאה על חסדי השם יתברך, ועל הטובות שמיטיב השי״ת לברואיו וחל בהן חלות של שמחה, שהאדם מרגיש כאילו יש לו הכל. בהלל חלה חלות שמחה מכיון דהלל נלמד מן הפסוק ״השיר יהיה לכם כליל התקדש חג״ (ערכין י ב), וכן כתב הרמב״ן בספר המצוות שורש א׳ שהלל מכלל מצות שמחה ונלמד מקרא ״וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות״. וכן בברכת המזון צריך אדם להרגיש כאילו לא חסר לו כלום, ״ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד״. ועפ״ז נראה לבאר את דברי התוס׳ (בדף לא: ד״ה מכאן ששכור) שכתבו בשם הירושלמי דשיכור מברך ברכת המזון אע״פ שתפלתו תועבה, דמעצם ענין התפלה הוא שהאדם מרגיש שהוא בצרה ובצער כנ״ל, ושיכור אינו מרגיש בצרה ולכן תפלתו תועבה. משא״כ בברכת המזון שחל בה ענין שמחה והרגשה שלא חסר לאדם כלום קיימא לן דשיכור מברך. ונראה דלכן אין כריעה שייכת לברכת המזון והלל שבהן חל חלות שמחה על הטבת ה׳. וכריעה שייכת רק בהודאה דתפלה, דבתפלה מודים על החסד של ה׳ בעת צרה.
גמ׳. המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת א״ר חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רב באבות עכ״ל. עיין ברמב״ם (פ״י מהל׳ תפלה ה״א) וז״ל מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך עכ״ל. ומבואר שהרמב״ם פסק דכוונה מעכבת בברכה ראשונה בלבד. וצ״ע דבפרק ד׳ מהלכות תפלה הלכה א׳ פסק ״חמשה דברים מעכבין את התפלה וכו׳ וכוונת הלב״, ובהלכה ט״ו (שם) פסק ״כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה״. ומסתימת לשון הרמב״ם (פרק ד׳ הל׳ ט״ו) משמע דכוונה מעכבת בכל התפלה, וצ״ע.
וביאר הגר״ח זצ״ל (בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב״ם פ״ד מהל׳ תפלה ה״א) דיש ב׳ דיני כוונה בתפלה: א) דין כוונת פירוש המילים, ב) דין כוונה שהוא עומד בתפלה לפני ה׳, וכמש״כ הרמב״ם (פרק ד׳ מהל׳ תפלה הל׳ ט״ז) וז״ל כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה עכ״ל. וחלוקים הם ביסוד דינם מהדדי, שדין כוונה שהוא עומד לפני המלך הויא הלכה בעצם החפצא של מעשה תפלה, דבלי כוונה זו הוי כמתעסק בעלמא וכאילו לא התפלל כלל. משא״כ הדין שצריך לכוון בפירוש המילים הוא דין מסוים של כוונה בתפלה שחלה בברכה ראשונה בלבד. ולפי זה ביאר הגר״ח זצ״ל שדין כוונת שהוא עומד לפני ה׳ מעכבת בכל התפלה ובזה מיירי הרמב״ם בפרק ד׳ מהל׳ תפלה הל׳ ט״ו, ואילו ההלכה שצריך לכוון בפירוש המלים אינו מעכב אלא בברכה הראשונה בלבד, וכדפסק הרמב״ם בפ״י מהל׳ תפלה ה״א.
אמנם יתכן לפרש את דברי הרמב״ם באופן אחר דבאמת הרמב״ם סובר שכוונה מעכבת בכל התפלה דכל החפצא של תפלה בעיא כוונה (וכדמשמע מסתימת לשונו בפ״ד מהל׳ תפלה הט״ו). ברם, יתכן לפרש דמש״כ הרמב״ם (פ״י מהל׳ תפלה ה״א) ״ואם כיון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך״, דר״ל שהכוונה שכיוון בברכה ראשונה של שמונה עשרה מצטרפת וחלה לכל התפלה, ונחשב כאילו כיוון בכל השמונה עשרה, דבעי רק מעשה כוונה בברכה ראשונה ועי״ז חלה כוונה לכל התפלה, אלא א״כ חלה הפקעה שמפקיעה את כוונתו. והרמב״ם סובר דלו יצוייר שכיוון בברכת אבות ונעשה שיכור בשים שלום דאזי חלה הפקעה בכוונתו, ונחשב כאילו לא התפלל כלל, אע״פ שכיון בברכת אבות. ומשום הכי פסק הרמב״ם (פ״ד מהל׳ תפלה הי״ז) בסתמא דשיכור שהתפלל תפלתו תועבה ולא חילק בין אם היה שיכור בברכה ראשונה בלבד או אף בשאר ברכות, דשכרות הויא הפקעה מחלות שם כוונה, ומכיון שכוונה מעכבת בכל התפלה אם היה שיכור אף בברכת שים שלום פקעה כוונתו מהתפלה וכאילו לא התפלל כללג.
(חידושי אגדה)
גמ׳. וז״ל ״עין לא ראה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו״ וכו׳ כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעוה״ב עין לא ראה אלוקים זולתך וכו׳ מאי עין לא ראתה אמר ריב״ל זה יין המשומר מששת ימי בראשית ריש לקיש אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה וכו׳ עכ״ל. דברי הגמ׳ צריכים ביאור דמהי שאלת הגמ׳ מאי עין לא ראתה וכו׳, דהרי הפסוק אומר ״עין לא ראה אלוקים זולתך״ ור״ל דהיינו דבר שלמעלה מהשגת בני אדם, וא״כ מהו הפשט בשאלת הגמ׳. ועוד צ״ב מהו תירוצו של ריב״ל דזה יין המשומר מששת ימי בראשית. וכן צ״ב בכוונת ריש לקיש דזה עדןד.
ונל״ב דהתורה נמשלה ליין וכדאיתא בחז״ל (מדרש רבה שה״ש פ״א, י״ח) עה״פ ״כי טובים דודיך מיין״ - ״חביבים דברי סופרים מיינה של תורה״. וצ״ב מהו יסוד הענין שתורה נמשלה ליין. ונל״ב דיש באדם ג׳ בחינות: א) לבוש, ב) גוף, ג) ונשמה. וכן לתורה יש ג׳ בחינות, בחינת לבוש - דהיינו תושב״כ שהיא החלק של תורה שנראה לעין כמו הלבוש, בחינת גוף - דהיינו תושבע״פ שהיא גופי ההלכות שבתורה, וההלכות וסברות ההלכות הן גוף התורה, ובחינת נשמה - דהיינו חלק הסוד שבתורה שהיא הנשמה שבתורה. והסוד שבההלכה היא השקפת העולם של ההלכה - והיא בחינת הנשמה של התורה. וזהו באמת הענין של סתרי תורה. וזהו בחינת יינה של תורה דיין נמשל לסוד, ד״יין״ בגימטריא סו״ד, ויין מסמל חלק הסוד שבתורה. ואילו גוף ההלכות נמשלו ללחם ובשר וכמש״כ הרמב״ם (פ״ד מהל׳ יסודי התורה הי״ג) וז״ל ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות עכ״ל. וכתיב ״ולחם לבב אנוש יסעד״ דיהודי צריך לדעת גופן של ההלכות כדי לחיות - כמו שלחם היא מצרכי החיים הבסיסים. אמנם לגבי יין כתיב ״יין ישמח לבב אנוש״ - שאם יודעים הסודות והשקפת העולם של התורה זה מביא אדם לידי שמחה, שע״י הבנת השקפת התורה יודע איך לחיות ולהתנהג. שהתורה מדריכתו בכל צעד ושעל בחיים, ועי״ז שמתדבק בתורה וחי ע״פ השקפת התורה ואינו נמשך אחרי עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, זוכה לחיות חיים של שמחה בעבודת ה׳. וי״ל דזהו כוונת ריב״ל דפירש שעין לא ראתה וכו׳ דהיינו השכר שבעוה״ב וזהו יין המשומר מששת ימי בראשית - דיין המשומר היינו סודות התורה, וזהו בחינת האור הגנוז מששת ימי בראשית, דהכוונה היא לאור הדעת, ויתגלה לעת״ל בעוה״ב וכדכתיב ״כי מלאה כל הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״, דבעוה״ז יש רק גילוי ניצוצות של האור הגנוז ולעת״ל יתגלה האור עצמו - דיתגלה כל סודות וחכמת התורה. וריש לקיש פירש דזה עדן. ונראה שבחינת עדן היא בחינת נקודה סתימאה של חכמה, דהיינו הנקודה של מקור החכמה. דכתיב ״ונהר יוצא מעדן״ דעדן הוא המקור שממנו יוצא הנהר, ולדעת ר״ל לעת״ל יתגלה לת״ח מקור החכמה ויפתחו כל מעיינות החכמה ומלאה הארץ דעה את ה׳.
א. ועיין בשו״ת משיב דבר (סימן מ״ז) שכתב הנצי״ב דליכא דין שומע כעונה בברכת כהנים משום דברכת כהנים הריהי חלק מן התפלה ובתפלה ליכא דין שומע כעונה כדאיתא בירושלמי (ברכות פ״ג ה״ג).
ב. ועיין ברמ״א (או״ח סימן קכח, י׳) שהביא די״א שהש״ץ יאמר או״א בלחש ורק יאמר מלת כהנים בקול רם, (וזוהי שיטת הטור ובהג״מ רמב״ם פי״ד מהל׳ תפלה הל״ח בשם מהר״ם). אך פשטות לשון התוס׳ הוא דהש״ץ אומר או״א בקול רם כשאר התפלה משום דהויא חלק מתפלת הציבור הנאמרת בקול רם.
ג. עיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ ל׳. ויל״ע האם חל דין הפקעת כוונה בתפלה רק בשכרות או דחלה הפקעת כוונה אף בדברים החופזים אותו, וכן כשמפסיק באמצע התפלה ושהה כדי לגמור את כולה. ועיין ברמב״ם פ״ד מהל׳ תפלה ה״א, ובה״י - י״ד.
ד. ועיין במהרש״א בחידושי אגדות ובחידושי הרשב״א בסוגיין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורב אסי חולק על רב הונא בנקודה אחת, שכן אמר: אמצעיות אין להן סדר, ולכן אם טעה באחת מהן יכול הוא להשלימה במקום בו נזכר.
And Rav Asi disputes one aspect of Rav Huna’s opinion, as he said: The middle blessings have no set order. If one erred in any of them he may insert it at whatever point he becomes aware of his error.
רי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״התוספות רא״שפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מְתִיב רַב שֵׁשֶׁת, מֵהֵיכָן הוּא חוֹזֵר? מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה זֶה. תְּיוּבְתָא דְּרַב הוּנָא!

Rav Sheshet raised an objection based on a baraita: From where does he commence repetition of the Amida prayer? He commences from the beginning of the blessing in which the former had erred. If so, this is a conclusive refutation of Rav Huna’s opinion, as Rav Huna said that if one erred in one of the middle blessings, he returns to the beginning of the middle blessings, not to the beginning of that particular blessing.
רי״ףרש״יפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתחלת הברכה שטעה זה – וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה.
בגמ׳ מתיב רבי ששת כו׳ תיובתא דר״ה. ויש לתמוה דהא ודאי לרבי אסי נמי שייך הך תיובתא גופא לענין ג״ר וג״א דמודה בהו רבי אסי דחוזר לראש ולעבודה ומה שכתב הרשב״א ז״ל דר״א מוקי לה מתניתין באמצעיות דוקא נראה דוחק דהא העובר לפני התיבה סתמא קתני ואפילו ברכות דקודם ק״ש בכלל שכן נראה מלשון הירושלמי שהביאו התוס׳ בד״ה מהיכן הוא מתחיל ונלע״ד בזה דלענין ראשונות ואחרונות שפיר ס״ד דמקשה דשייך בהו לשון מתחילת ברכה שטעה דכולהו חדא ברכתא נינהו כיון ששלשתן מענין אחד כדפרי׳ משא״כ באמצעיות שכל א׳ מהן הוא שאלת צורך בפני עצמו משמע ליה דלא שייך בכה״ג לומר מתחילת ברכה אלא מתחלת ברכות כן נ״ל נכון:
סליק פרק חמישי
כיצד מברכין פרק ששי
רש״י ד״ה מתחלת הברכה וכו׳ וממילא כו׳. עיין בקרבן נתנאל שמצא גירסא בקלף. תיובתא דרב אסי לימא תהוי תיובתא דר״ה אמר לך ר״ה:
רש״י ד״ה מתחלת הברכה וכו׳ וממילא כו׳. עיין בקרבן נתנאל שמצא גירסא בקלף. תיובתא דרב אסי לימא תהוי חיובתא דר״ה אמר לך ר״ה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתיב [הקשה] רב ששת מן הברייתא. שנאמר בה: מהיכן הוא חוזרמתחלת הברכה שטעה זה. ואם כן הוא תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא שאמר שאף בברכות האמצעיות חוזר לתחילתן.
Rav Sheshet raised an objection based on a baraita: From where does he commence repetition of the Amida prayer? He commences from the beginning of the blessing in which the former had erred. If so, this is a conclusive refutation of Rav Huna’s opinion, as Rav Huna said that if one erred in one of the middle blessings, he returns to the beginning of the middle blessings, not to the beginning of that particular blessing.
רי״ףרש״יפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר לָךְ רַב הוּנָא, אֶמְצָעִיּוֹת כֻּלְּהוּ חֲדָא בִּרְכְתָא נִינְהוּ.

Rav Huna could have said to you: The middle blessings are all considered one blessing; commencing from the beginning of the blessing means returning to the beginning of the middle blessings.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חדא ברכתא נינהו – ודקתני מתני׳ מתחלת הברכה שטעה זה היינו אתה חונן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא שהאמצעיות כולהו חדא ברכתא נינהו [כולן ברכה אחת הן], וחזרה מתחילת הברכה משמעה — הברכה הראשונה.
Rav Huna could have said to you: The middle blessings are all considered one blessing; commencing from the beginning of the blessing means returning to the beginning of the middle blessings.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֲמַר רַב יְהוּדָה: חלְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו, לֹא בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת, אֵלָּא בָּאֶמְצָעִיּוֹת, דא״רדַּאֲמַר רִבִּי חֲנִינָא: רִאשׁוֹנוֹת, דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּסַדֵּר שֶׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ, אֶמְצָעִיּוֹת, דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ, אַחֲרוֹנוֹת, דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁקִּבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ טוְנִפְטַר וְהוֹלֵךְ לוֹ.

Rav Yehuda said: There is an additional distinction between the various sections of the Amida prayer: One must never request his own needs in the first three or in the last three blessings; rather, he should do so in the middle blessings. As Rabbi Ḥanina said: During the first three blessings, he is like a servant who arranges praise before his master; during the middle blessings, he is like a servant who requests a reward from his master; during the final three blessings, one is like a servant who already received a reward from his master and is taking his leave and departing.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותההשלמהרשב״ארא״שמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פרס
פרסא(בריש אבות) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. (ברכות לד.) אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו (בבא בתרא כה.) ואימא כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחריו פי׳ מתנה ותהי מואב לדוד עבדים נושאי מנחה תרגום נטלי פרס (א״ב ערך זה שייך לענין הראשון כי העבדים מדי שבוע היו מקבלים חלק המזון והטרף אבל טעם נטלי פרס פי׳ בל״י מס שנותנת מדינה לשלטון):
א. [לאהן.]
ונפטר – נוטל רשות.
סימן קפב
אמר רב יהודה אמר שמואל לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות. אקים להו לרבנן דביחיד, אבל שאלה ששואלין בציבור, כגון זכרנו לחיים במגן אברהם וכיוצא בהן בעשרת ימי תשובה, שרי, דהא שלש אחרונות עבודה והודאה ושים שלום שאלה נינהו, ושרו משום דשאילת ציבור נינהו.
א. לשון ר״ח המובא באו״ז הל׳ תפלה סי׳ קד.
אל ישאל אדם צרכיו לא בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות – פי׳ ר״ח ורבינו האי דוקא ליחיד אבל צרכי צבור שואלין ולכך אנו אומרים זכרנו וקרובץ ויעלה ויבא בהם ותדע דדוקא יחיד קאמר שהרי עיקר ברכות אחרונות צרכי צבור הם.
הא דאמר ר׳ חנינא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה, לא תימא הני מילי במי שטעה ואינו יודע להיכן טעה, אבל יודע היכן טעה חוזר למקום שטעה. לא תימא הכי, אלא אפילו יודע להיכן טעה חוזר לראש, דהא מקשינן עלה דר׳ חנינא מהא דתנן מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה. ואם איתא לישני ליה שאני מתניתין דידע להיכן טעה. אלא לאו ש״מ דביודע להיכן טעה נמי אמרינן בג׳ ראשונות חוזר לראש, באחרונות חוזר לעבודה, באמצעיות חוזר לאתה חונן לר׳ חנינא, ולרב אסי לתחלת ברכת שטעה כמו שכתב הרב אלפסי ז״ל. והלכתא כרב אסי.
הא דאמר רב הונא לעולם אל ישאל אדם צרכיו בשלש אחרונות. כתב רב האי גאון ז״ל דהני מילי צרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלין, דהא כל שלש אחרונות שאלת צרכי רבים נינהו, ואפילו תרצה לפניך עבודתינו דהוו אמרי במקדש צורך הוא, ושים שלום נמי תביעת ציבור הוא. אלא מיהו אף על גב דהכין, שלש ברכות ראשונות לשבח הן אמורות ואין בהם מקום תביעת צורך לא ליחיד ולא לצבור ולא מהוגן לרבנן אפילו מאן דאמר זכרנו לחיים באבות ומאן דאמר זכור רחמיך בהודאה, ואפילו מאן דאמר בחנוכה ופורים כמו שעשית נסים לראשונים כן תעשה נסים לאחרונים. והני מילי לאו רגילי במתיבתא למימרינהו ע״כ.
ובהלכות גדולות [כתב]: לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ומהכא לא שבקין רבנן למימרא אפילו זכרנו לחיים במגן, וזכור רחמיך וכבוש את כעסך במודים, אבל בספר חיים אמרין בשים שלום דסליקו להו שמונה עשרה והוי ליה כתחנונים.
ויש מן הגאונים האחרונים ז״ל שהתירו בו צרכי צבור. וכן ודאי נראה, דמאי שנא מיעלה ויבא דאמרינן בעבודה וכן כל דבר שהוא להבא שאומרים בעבודה, וזכרנו לחיים איתיה נמי במסכת סופרים (פי״ט, ה״ח) שהיא ממסכתות קטנות המקובלות מן הראשונים. וגדולה מזו אמרו בכמה מקומות בתוספות לרבותינו הצרפתים ז״ל (ד״ה אמצעיות ולעיל ברכות יב: ד״ה והלכתא) שאלו טעה ולא הזכיר זכרנו ומי כמוך בשלש ראשונות חוזר לראש כאילו טעה בגופן של ברכות. וכן בוכתוב לחיים ובספר חיים שבאחרונות, כעין שחייבו לחזור בראשי חדשים, וזה ודאי דבר של תימה שלא הצריכו לחזור אלא במאורע היום והוא שיש לו קרבן מוסף.
אמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ופר״ת ור״ח ז״ל דהיינו דוקא בצרכי יחיד אבל בצרכי רבים שרי דהא כולהו ג׳ אחרונות צרכי צבור נינהו ועם מה שעבד מסדר שבחו לרבו יכול לשאל צרכי צבור דשבח וכבוד הוא לרב שהרבים צריכין לו וכן נהגו לומר זכרנו ומי כמוך ובכן בראשונות ומטעם זה נהגו לומר קרוב״ץ בג׳ ראשונות וכן ר׳ אליעזר הקליר ז״ל שהיה מא״י מקריית ספר ובימיו היו מקדשים ע״פ הראיה שהרי לא תיקן שום קרוב״ץ ליום שני ויש אומרים שתנא הוא כדאמר בפסיקתא כד דמיך ר״א בר׳ שמעון קראו עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוא תנא קרוב״ץ דרשן ופייטן והוא תיקן קרוב״ץ לאומרה בג׳ ראשונות ועוד שאנו אומרים יעלה ויבא ועל הנסים בג׳ אחרונות אלמא צרכי צבור שאני:
בד״ה אמר פסוקא כו׳ אך לשון התלמוד לא משמע כפי׳ כו׳ עכ״ל לא ידענא משמעו וק״ל:
ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו כו׳. והיינו כדדריש רבי שמלאי לעיל דלעולם יסדר אדם שבחו של הקב״ה ואחר כך יתפלל כו׳ כמבואר שם ובפ״ק דמסכת ע״ז (ו:) ע״ש. ואמר
דאחרונים דומה לעבד שקבל פרס כו׳. דהיינו דמחזיק טובה ומשבחו על הפרס שקבל ממנו וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חלוקה דומה של תפילת שמונה עשרה אמר רב יהודה: לעולם (הנכון והרצוי תמיד) הוא שאל ישאל אדם צרכיו בתפילתו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. שכן אמר ר׳ חנינא שבברכות ראשונותדומה המתפלל לעבד שמסדר שבח לפני רבו (אדונו). בברכות האמצעיות — הריהו דומה לעבד שמבקש פרס (הספקת צרכיו) מרבו. ואילו בברכות האחרונות — הריהו דומה לעבד שכבר קבל פרס מרבו, והריהו עתה נפטר (נפרד) והולך לו.
Rav Yehuda said: There is an additional distinction between the various sections of the Amida prayer: One must never request his own needs in the first three or in the last three blessings; rather, he should do so in the middle blessings. As Rabbi Ḥanina said: During the first three blessings, he is like a servant who arranges praise before his master; during the middle blessings, he is like a servant who requests a reward from his master; during the final three blessings, one is like a servant who already received a reward from his master and is taking his leave and departing.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותההשלמהרשב״ארא״שמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי, א״לאָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, כַּמָּה אַרְכָן הוּא זֶה! אָמַר לָהֶם: כְּלוּם מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: {דברים ט׳:כ״ה} אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה וְגוֹ׳.

Continuing on the subject of prayer, the Sages taught: There was an incident where one student descended to serve as prayer leader before the ark in the presence of Rabbi Eliezer, and he was excessively prolonging his prayer. His students complained and said to him: How long-winded he is. He said to them: Is this student prolonging his prayer any more than Moses our teacher did? As about Moses it is written: “And I prostrated myself before the Lord for the forty days and forty nights that I prostrated myself” (Deuteronomy 9:25). There is no limit to the duration of a prayer.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלום מאריך יותר ממשה כו׳. דלפי הענין וגודל החטא כמו במעשה עגל שהיה חטא הרבים ודאי צריך להאריך עד שיהיה נענה בתפלתו כדאמרינן לעיל (ברכות לב:) כל המאריך בתפלתו אין חוזרת ריקם מנלן ממשה כו׳ ע״ש ובהיפך קאמר ר״א כלום מקצר יותר ממשה כו׳ דהיינו בחטא יחיד של מרים שלא היה קשה כל כך ואין צריך להאריך ומייתי אל נא רפא נא לה דאפילו בשם לא היה מאריך רק באל משא״כ במעשה עגל דבכמה שמות וכינויין שהיה מתפלל וכן במרגלים ומייתי ע״ז א״ר יעקב כל המבקש רחמים על חברו א״צ להזכיר שמו כו׳ נ״ל להגיה דא״ר יעקב כו׳ וגופא דהך מימרא הוא [שייך] לקמן בסוף פירקין ולא מייתי ליה הכא אלא דכ״כ היה מקצר דאפילו שמה דמרים לא היה מדכר והוא שהקב״ה יראה ללבב וידע כוונתו לרפא את מרים וא״צ להזכיר שמה בפירוש וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ועוד בעניני התפילה תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה כשליח ציבור בפני ר׳ אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו בתלונה: כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך תלמיד זה בתפילתו יותר ממשה רבינו בתפילתו, דכתיב ביה [שנאמר בו]: ״ואתנפל לפני ה׳ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי״?! (דברים ט, כה), הרי שאין קיצבה לאריכות תפילה.
Continuing on the subject of prayer, the Sages taught: There was an incident where one student descended to serve as prayer leader before the ark in the presence of Rabbi Eliezer, and he was excessively prolonging his prayer. His students complained and said to him: How long-winded he is. He said to them: Is this student prolonging his prayer any more than Moses our teacher did? As about Moses it is written: “And I prostrated myself before the Lord for the forty days and forty nights that I prostrated myself” (Deuteronomy 9:25). There is no limit to the duration of a prayer.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד א׳אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי ר״ארִבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מְקַצֵּר יוֹתֵר מִדַּאי. א״לאָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: כַּמָּה קַצְרָן הוּא זֶה! א״לאָמַר לָהֶם: כְּלוּם מְקַצֵּר יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב: {במדבר י״ב:י״ג} אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.

There was again an incident where one student descended to serve as prayer leader before the ark in the presence of Rabbi Eliezer, and he was excessively abbreviating his prayer. His students protested and said to him: How brief is his prayer. He said to them: Is he abbreviating his prayer any more than Moses our teacher did? As it is written with regard to the prayer Moses recited imploring God to cure Miriam of her leprosy: “And Moses cried out to the Lord, saying: ‘Please, God, heal her, please’” (Numbers 12:13). This student’s prayer was certainly no briefer than the few words recited by Moses.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושוב (ועוד) מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר׳ אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו בתרעומת: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר הוא בתפילתו יותר ממשה רבינו, דכתיב [שנאמר] בו, בתפילתו על רפואת מרים אחותו מצרעתה: ״ויצעק משה אל ה׳ לאמר אל נא רפא נא לה״ (במדבר יב, יג). שודאי לא קיצר תלמיד זה בתפילתו יותר ממילים ספורות אלו.
There was again an incident where one student descended to serve as prayer leader before the ark in the presence of Rabbi Eliezer, and he was excessively abbreviating his prayer. His students protested and said to him: How brief is his prayer. He said to them: Is he abbreviating his prayer any more than Moses our teacher did? As it is written with regard to the prayer Moses recited imploring God to cure Miriam of her leprosy: “And Moses cried out to the Lord, saying: ‘Please, God, heal her, please’” (Numbers 12:13). This student’s prayer was certainly no briefer than the few words recited by Moses.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) א״ראֲמַר רִבִּי יַעֲקֹב אֲמַר רַב חִסְדָּא: כָּל הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. וְלָא קָמַדְכַּר שְׁמַהּ דְּמִרְיָם.:

Having mentioned Moses’ prayer for Miriam, the Gemara cites what Rabbi Ya’akov said that Rav Ḥisda said: Anyone who requests mercy on behalf of another need not mention his name, as it is stated: “Please, God, heal her, please,” and he did not mention Miriam’s name.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אץ
אץא(עירובין צט:) בגמ׳ דאילן שהיה מיסך על הארץ. אסור לו לאדם לכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא פי׳ כמו ובשליתה היוצאת מבין רגלי׳ וכן בין רגליה כרע כלומר כל מי שיאיץ אשתו ומכריחה שלא ברצונה חוטא וכן פי׳ גם בלא דעת נפש לא טוב אם יבא אדם על אשתו שלא לדעתה ולרצונה אלא על כרחה נפש היוצא מביניהן שהוא הולד לא טוב ולא יהא הגון שאני התם דאגב אילנא מזקי (ברכות לד.) דאפי׳ נחש כרוך על עקבו. (יבמות קכא) בגמר׳ נפל למים (שבת קמד) איכא בינייהו דאתי בתר איצצא. הני מיתאכלי אגב איצצא (מועד קטן ט) (בבא מציעא יא) בגמ׳ דסמך יוציא לו שתות ליין איבעית אימא משום אצצא דחי׳ אגב אצצא מזקי פי׳ אגב שדוחקין הנחשים זה בזה מצער שיש בהן נושכין:
א. [צווינגן. צוזאמן פרעסן.]
א״צ להזכיר שמו – של חולה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואגב הזכרת פסוק זה, מביאים מה שאמר ר׳ יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים (המתפלל) על חבירואין צריך להזכיר שמו בתפילה, וראיה לדבר שכן נאמר בתפילתו של משה על מרים אחותו ״אל נא רפא נא לה״, ולא קמדכר [ואין הוא מזכיר] את שמה של מרים.
Having mentioned Moses’ prayer for Miriam, the Gemara cites what Rabbi Ya’akov said that Rav Ḥisda said: Anyone who requests mercy on behalf of another need not mention his name, as it is stated: “Please, God, heal her, please,” and he did not mention Miriam’s name.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: יאֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה בָּהֶן: בָּאָבוֹת תְּחִלָּה וָסוֹף, בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאִם בָּא לָשׁוּחַ בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וּבִתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה.

The Sages taught in a Tosefta: These are the blessings in the Amida prayer in which a person bows: In the first blessing, the blessing of the Patriarchs, one bows at the beginning and the end; in the blessing of thanksgiving, one bows at the beginning and the end; and if one seeks to bow at the end of each and every blessing and at the beginning of each and every blessing, they teach him not to bow so as not to go beyond the ordinance instituted by the Sages.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרא״הרא״שתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן כו׳. פי׳ בתלמוד ארץ ישראל בפ׳ מאימתי קורין הכל שוחין בהודאה עם שליח צבור ר׳ זעירא אמר ובלבד במודים כו׳ תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי ובגמ׳ דד׳ אבות נזיקין (בבא קמא דף טז) איתא שדרו של אדם לסוף (ע׳) [שבע] שנה נעשה נחש והני מילי הוא דלא כרע במודים ובגמ׳ דסוטה בפ׳ אלו נאמרים בכל לשון (סוטה דף מ) אמרי בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הם אומרים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ברך
ברךא(פסחים קה.) חוץ מברכ׳ המצות וברכת הפירות שפותח בהן בברוך ואין חותם בהם בברון ברכת הפירות פירות ממש ברכת המצות תפילין ומזוזה וציצית ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אקב״ו להתעטף בציצית. (סוכה מו.) תני תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים אין מברכין עליהן אלא שחרית בלבד אתמר אביי אמר הלכה כר׳ רבא אמר הל׳ כחכמים אמר רב מרי ברה דבת שמואל חזינא לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא כל אימת דמנח להו מברך וכן הלכתא. תנן (פסחים קכא) בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו׳ תניא בתוספתא דסוף פסחים איזו היא ברכת הפסח אומר בא״י אקב״ו לאכול הפסח איזו ברכת הזבח בא״י אקב״ו לאכול הזבח. (זבחים ל״ו) מנין לניתנין בזריק׳ שנתנן בשפיכ׳ יצא ת״ל ודם זבחיך ישפך סבר לה כר״ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה דתנן בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו׳ (פסחים קכ״א) כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה לדברי ר״ע לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה פי׳ קיימא לן הפסח דמו בשפיכה כדתנן כהן הקרב אצל המזבח זורק זריקה אחת כנגד היסוד והזבח כגון השלמים וכיוצא בהן דמן בזריקה ואמרי כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל דאמר ברכת הפסח פוטר את של זבח ואינו צריך לברך על הזבח ברכה בפני עצמה אבל ברכת הזבח אינה פוטרת של פסח זריקה בכלל שפיכה כלו׳ הטעון זריקה אם תזרקהו בכלל שפיכה יצא אבל אין שפיכה בכלל זריקה והטעון שפיכה אם יזרקהו לא יצא אלא טעון שפיכה לדברי ר׳ עקיבא לא זו פוטר את זו (ברכות מב) בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון. פי׳ אח׳ שישלים סעודתו ונטל ידיו לברך ברכת המזון אם ביקש לשתות יין קודם ברכת המזון אינו צריך לברך בפה״ג וה״מ בשבתות ובימים טובים ובעת שיצא מן המרחץ ובשעת הקזת הדם וכיוצא בהם שאדם קובע סעודתו על היין ובדעתו לשתות אחר סעודתו וכי מברך בתחלה דעתו על כל מה שישתה אבל בשאר ימות השנה ברכת היין שלפני המזון אינה פוטרת היין שלאחר המזון אבל היין שלאחר ברכת המזון בין בזה ובין בזה צריך לברך וברכת המזון ודאי מפסק׳ וכיון דמפסקא איתסר ליה למשתי ולא שתי עד דבריך כדרבה בר מרי דבריך על היין שלפני המזון ואחר ברכת המזון. (ראש השנה כט) תני אהבה בריה דר׳ זירא כל הברכות כולן אע״פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם המוציא לחם מן הארץ ברכת היין בורא פרי הגפן שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוצי׳. ירושלמי בברכות בפרק מי שמתו׳ תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא תנינן כל שאינו מחוייב בדב׳ אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא מחוייב אע״פ שיצא מוציא א״ר אילא שאני ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך בעי רחבה ברכת הלחם של מצה שצריך לברך המוציא ועל אכילת מצה וברכת יין של קדוש היום שצריך לברך ברכת היין וברכת קדוש היום מהו מי אמרינן כיון דחובה הוא מפיק או דילמא ברכה לאו חובה ופשטינן ליה מההיא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש וכי הוה אתו אריסי מדברא הוה מקדש להו שמעינן מינה שאף על פי שיצא מוציא והוא הדין לברכת הלחם. כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא (ברכות לד. סוטה לח) ברכת הבית ברובה (כתובות קג) פי׳ ברכת הבית כגון הא דאמר נר לאחד נר למאה כל כי האי גוונא אין נותנין אלא כגון פת וכיוצא בה נותנין לה ואפילו בבית אביה (מגילה כב) אין אומרין ברכת אבלים וחתנים ואין מזמנין על המזון בשם פחות מי׳. ברכת אבלים ברכת רחבה וא״ר יצחק א״ר יוחנן ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בי׳ ואין אבלים מן המנין. (כתובות ז) אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן מברכין ברכת חתנים בי׳ וחתנים מן המנין וכו. ואמר רבי יוחנן ברחבה ואסיק ברכ׳ רחבה כל ז׳ מי איכא משכחת לה בפנים חדשות כי הא דרב חייא בר אשי מקרי בריה דר״ל היה ואמרי לה מתני בריה דר״ל הוה וכו׳. פי׳ רב האי גאון ברכת רחבה מאי דבריך יהודה מתורגמני׳ דר״ל ואית ביה נפישי מילי כגון צדוק הדין וחותם דילה בא״י מחיה המתים. ומנהגא דילה הכי הוה אחר שקוברין את המת נקבצין ועומדין במעמד והוא שדה שמפטירין בה מתים ועומדין מעומד ומיושב אחורי קבורה יש להם מקום קבוע מוכן ברחבה ומכריזים ואומרים שבו יקרים שבו ויושבין וממתינין כמעט ומכריזים עמדו יקרים עמודו ועומדים למקום אחר ומכריזים שבו יקרים שבו ובאותה עמידה ובאותה ישיבה מנחמין את האבל בין שאבלין עוברין וכל העם עומדין ובין שאבלין עומדין וכל העם עוברין במקום שרגילים לעמוד בשורה ובין שיושבין ואין מנחמין בעמידה אלא בישיבה כמנהגנו עכשיו כשאר העם אבל בראשונים מנהג לעמוד בשורה ואבלין עוברין ומקודם ישיבה ראשונה מאחרי הקבורה לאלתר מברכין ברכת רחבה קודם עטיפת ראש האבל ומאלתר עוטפין את ראשו לומר שחלה עליו אבילות וי״ל ברכת רחבה כמה שערים בצידוק הדין וכל אחד מוסיף מחכמתו ואין מנהג ברכת רחבה בבבל. תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ויקרא יעבץ אל ה׳ ויאמר אם ברך תברכני. (תמורה טו) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. (בגמ׳ דפרק יש בערכי׳) ברוך שחלק מכבודו למלכי׳. (בילמדנו ראה החילותי) הרואה את המלך כך חייב לברך. ברכת לבנה בא״י אשר במאמרו ברא שחקים וכו׳. (סנהדרין מ״ב) בסוף גמ׳ דפרק היו בודקין מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת מפני שהיא תחלת ברייתה רבי הונא בשם רבי יוחנן אמר אף מוצאי יום הכפורים מברכין מפני ששבת האו׳ כל היום (וב״ר פרש׳ יא ויב ובסוף פר׳ כג ובברכות ירושלמי) בפרק אלו דברים בגמ׳ בית שמאי אומרים שברא מאור האש:
א. [זעגענען בענטשען.]
תחלה וסוף – במודים ולך נאה להודות.
מלמדין אותו שלא ישחה – וא״ת וישחה ומה בכך וי״ל שלא יבא לעקור דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמי׳ וחיישינן ליוהרא.
אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש אמצעיות חוזר לאתה חונן אחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר. פי׳ הא דאמרינן טעה בשלש ראשונות דוקא בטעות שיהא כדי חזרה שיהא ראוי לחזור בשבילו, ודוקא בשגמר אותה ברכה שחתם בה אבל אם לא סיים אותה ברכה לגמרי שלא חתם בה חוזר לראש אותה ברכה או למקום שטעהא, אבל כשסיים אותה והוא טעות שראוי לחזור עליו חוזר לראש אבות והיינו חוזר לראש, וכן שליח ציבור שנשתתק ואינו יודע לחזור האחר העובר תחתיו חוזר לראש לגמרי דהיינו לראש אבותב. באמצעיות חוזר לאתה חונן, באיזה מקום שיטעה בו באמצעיות והוא שיהיה טעות [ש]⁠ראוי לחזור בשבילו, חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות. כללא דמילתא לרב הונא אמצעיות כולהו כשלש ראשונות.
ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר. לא בעי למימר אין להן סדר כלל שיהא יכול לאמרן כמו שירצה ולסדרן כרצונו שהרי במסכת מגילה (בבלי מגילה יז:) אמרו מפני מה נסדרו כסדר הזה שהן היום בידינו ומביא ראיה לכולן, אלא הכי קאמר אין להן סדר כראשונות לענין שיהא חוזר לראש אלא חוזר למקום שטעה וקורא מכאן ואילך כסדר, כיצד הרי שטעה בברכת השנים ולא נזכר עד שסיים שומע תפלה אין אומרים שיחזור לאתה חונן אלא חוזר לראש ברכת השנים וקורא ממנה ולהלן כסדרג.
וכן פי׳ רבינו ז״ל ופסק כרב אסי, וזה לשונו. הא שמעתא פסקו בה קמאי הילכתא כרב אסי ואמרי אף על גב דאקשינן לרב הונא מהא דתנן מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ופריק ההוא פירוקא שינוייא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ולא מפקינן מתניתין מפשטה ודאי דהכין הוא מילתא אלא מיהו חזינן לגאון דאמר היכא דטעה באמצעיות כגון דשכח ברכה מן האמצעיות ואדכר לה לאחר שעבר מקומה כיון דאמר רב אסי אין להן סדר אומרה במקום שזוכרה ודיו. ואנן קשי לן האי מימרא דגאון דהא בהדיא גרסינן (בבלי ברכות כח:) שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר לפני רבן גמליאל וגרסינן במגילה (בבלי מגילה יז.) בענין הקורא את המגילה למפרע לא יצא תנא וכן בהלל וכן בקרית שמע וכן לתפלה תפלה מנא לן שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה על הסדר אמר ר׳ ירמיה ואיתימא ר׳ חייא בר אבא ואמרי לה במתניתא מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר ושמעינן מינה דהיכא דלא אמרן על הסדר לא יצא ואם כן היכי אמרינן היכא דשכח ברכה במקומה ובירך ברכה שאחריה ואחר כך נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו דהא ביטל סדר ברכות ונמצא כמברך למפרע ועוד תניא בהדיא בתוספתא (תוספתא מגילה ב׳:א׳) דכתיבא בגמ׳ד קרא את המגילה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא הפסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו הפסוק וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בקרית שמע וכן בתפלה ואי אמרת הא דאמר רב אסי אם טעה והשמיט ברכה אחת ואחר כך נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו אם כן הוה ליה רב אסי פליג אמתניתא וליכא למימר הכי דאי אמרת רב אסי מיפליג אמתניתא הוה מותבינן ליה תיובתא מינה מדלא מותבינן עליה מינה שמעינן דלא פליג רב אסי על הא מתניתא אלא דרב אסי לחוד ודמתניתא לחוד. והא דאמר רב אסי אין להן סדר לאו למימרא דאין להן סדר כלל אלא דלא למהוי כשלש ראשונות וכשלש אחרונות דאילו בשלש ראשונות היכא דטעה בחדא מינייהו ואפילו בשלישית חוזר לראש וכן בשלש אחרונות אבל באמצעיות היכא דטעה בברכה אחת ונזכר לאחר שעבר את מקומה אינו חוזר לאתה חונן אלא לתחלת אותה ברכה שטעה בה ורב הונא סבר שבאמצעיות חוזר לאתה חונן דסבירא ליה דאמצעיות כולהו כחדא ברכה דמיין ולית הילכתא כותיה.
אלו ברכות שאדם שוחה בהן. פי׳ מתניתא היא בגמראה. באבות תחלה וסוף. כלומר בראש הברכה ובחתימתה. ובהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה או בתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. פי׳ שהכרעת הדיוט במקום שאינה ראויה לו שררה היא לוו.
פי׳ ובגמרא אמרינן אמר רבי יהושע בן לוי הדיוט כמו שאמרנו, כהן גדול בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכהז, מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף שנאמר ויהי ככלות שלמה וגו׳ קם מלפני מזבח השם מכרוע על ברכיו וכפיו פרושות השמימה. פי׳ איכא מאן דמפרש בהאח שכל אדם לפי מעלתו ראוי להכניע עצמו יותר ולפי מדריגתו. ויש שפירשוט שטעם מלך שהוא שוחה ואינו זוקף לפי ששםי בראש השנה אמרו שהמלך נידון בכל יום וכיון שכן ראוי לו שיהא נכנע וכפוףכ ומטעם זה נהגו העם עכשיו לשחות בכל הברכות של ראש השנה שהוא יום הדיןל. ודין זה הואיל ואינו מחוור בגמראמ אפשר שדי לנו שנשחה במלכיות זכרונות ושופרות שהן עיקר חובת היוםנ או אפילו כשבא להוסיף בכל שהוא בתפלה מחמת היום בזה ודאי נראה שדי לו שהרי בשחייה עצמה יש סרך איסור שהדיוט אינו רשאי לשחות, ולפיכך ראוי לפקפק בדבר, שבשחייה יש איסור להדיוט שהיא לו מעלה שאינו ראוי לה.
אמרס רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. פי׳ איסר בקרקע מונח כנגד לבוע, ושמעינן מינה ודאי דכריעה כפיפת ראשפ ולא כפיפת ברכיו וגופו וראשו זקוף. רבי חנינא אמר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומתחזי כמאן דכרע.
א. וכ״כ בשטמ״ק ומאירי (ע״ש שכתב לראש הברכה). ועיין מ״ב סי׳ קיט סקי״ד דטעה באמצעיות ולא חתם חוזר למקום שטעה ולא לתחלת הברכה והרי ממילא ה״ה בג׳ ראשונות וכמ״ש רבינו. וכ״כ בארחות חיים הל׳ תפלה סי׳ צח בשם י״מ ובשם הר״פ אך כתב דשמע בשם הרשב״א דכל שעבר מקום הטעות חוזר לראש התפלה, (ואין ללמוד כן ממש״כ הרשב״א כאן דטעה הש״ץ ולא סיים הברכה העובר תחתיו מתחיל מתחלת הברכה ולא ממקום הברור לו דשאני התם דאין ברכה אחת נחלקת לשנים כמ״ש רבינו לעיל) וצ״ע. ויל״ע בדברי רבינו דהנה שינה וקיצר נוסח הברכה יצא דיעבד כמ״ש רבינו לעיל יא, א והיכי משכח״ל לפ״ז טעה טעות המחייבת חזרה בברכת תחה״מ או קדושת השם ולא סיים הברכה, ולעיל כט, ב כתבה רבינו אשכח משיב הרוח דאם לא חתם אין חוזר לראש דלא חשיב טעה אלא בשחתם ע״ש מש״כ בזה.
ב. כן מוכח מקושיית הגמ׳ ממתניתין אדרב הונא, והיינו טעמא דכל שהפסיק הש״ץ אין השני יכול להמשיך ממקום שפסק דחצי ברכה הוא ואין ברכה אחת נחלקת לשנים כמ״ש רבינו במתני׳ וג׳ ראשונות חשיבי כחד ברכה וממילא צריך להתחיל מתחלתם.
ג. אכן דעת רש״י ורה״ג (שהביא הרי״ף) ור״ח (הובא באו״ז ח״א סי׳ קג) וכ״מ לשון בה״ג דלרב אסי דילג ברכה אחת אומרה במקום שנזכר ואי״צ לחזור כלל לומר כסדר, ודעת הרי״ף והראב״ד והרשב״א ושא״ר כרבינו. והנה תוכן דברי רבינו דאין לפרש אין להם סדר שיכול לאמרם בסדר שרוצה אלא אין להם סדר פירושו שאינם כראשונות ואחרונות שהם חפצא אחת וכברכה אחת בסדר זה שהם מסודרים אבל אמצעיות כל ברכה דבר בפ״ע היא ואלא שנאמר סדר מה להקדים ומה לאחר ולכן חוזר לברכה שדילג ומברך כסדרן והוכחתו דהא במגילה יז, ב נאמר טעם בסידורן של כל שמו״ע ברכות זה אחר זה ועל זה אמרו דק״כ זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו תפלה על הסדר ושכחום וחזר והסדירם שמעון הפקולי לפני ר״ג, ועד״ז ברשב״א שכתב שלדעת רה״ג מה שאמר שמעון הפקולי וכו׳ צריך לפרש על סדר ראשונות ואח״כ אמצעיות ואח״כ אחרונות אבל להרי״ף ורוב הגאונים והראב״ד יש לאמצעיות סדר וכדמפרש טעם בסידורן בגמ׳ דמגילה יעו״ש. אכן הפשוט לכאורה דגם לרש״י ודעימיה נאמר בהו סדר באמצעיות ולא פליגי כלל בזה וכפשטא דגמ׳ מגילה דכל שמו״ע ברכות נאמר בהו סדר באמירתם וכ״פ רש״י שם אהך דשמעון הפקולי אלא דסדר זה לא לעיכובא נאמר אלא לכתחלה והיינו דאמר רב אסי דאין להן סדר ר״ל לעיכובא בשכח ודילג שאומרה שלא במקומה ולא כג׳ ראשונות שהם חטיבה אחת בסדר שהם מסודרים. ולא קשיא עלייהו אלא מה שהק׳ הרי״ף דבברייתא תניא הקורא את המגילה למפרע לא יצא כו׳ וכן בתפלה משמע דגם בתפלה לא יצא למפרע והביא דמפורש בתוספתא (מגילה ב, א וברכות ב, ד) דגם בתפלה השמיט בה ברכה אחת חוזר לברכה שדילג ואומר כסדר כמו במגילה, והרשב״א תי׳ דלדעתם תתפרש הברייתא בלא התפלל בסדר של ראשונות אמצעיות ואחרונות וסדר זה הוא שמעכב או בהקדים ברכה לחברתה מראשונות ואחרונות וכ״כ רז״ה (וע״ש בהש׳ הראב״ד). אכן למ״ש דגם לרש״י נאמר סדר באמצעיות לכתחלה והרי במגילה אמרו אהא דתניא וכן בתפלה תפלה מנ״ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר שמ״ע ברכות על הסדר לפני ר״ג והרי מבואר דסדר זה שהסדיר שמעון הפקולי לפני ר״ג והיינו סדר דכל שמו״ע ברכות עליו נאמר וכן בתפלה, ולכאורה צ״ל דמ״ש וכן בתפלה ר״ל לכתחלה ולא לעיכובא, ובאמת אי נימא דהסדר מעכב קשה במגילה דמייתי קראי דמגילה והלל וק״ש למפרע לא יצא ולכאורה פשוט דגם בלאו קראי ידעינן דאית בהו סדר לכתחלה אלא דמ״מ הו״א דאינו פוסל ומעכב ואהא מייתינן מקראי דסדר זה מעכב וא״כ תפלה דלא מייתי התם אלא דשמעון הפקולי הסדירם לפני ר״ג מנ״ל דלעיכובא נאמר סדר זה ודלמפרע לא יצא וצ״ע, אך מ״מ זה דחוק כיון דבמגילה והלל וק״ש לא יצא וקאמר וכן בתפלה משמע דמעכב גם בתפלה, וגם צ״ע מהתוספתא דהשמיט פסוק במגילה לא יקראנו בפ״ע אלא חוזר לאותו פסוק וגומר עד סוף וכן בתפלה (ועיין נחל״ד). וי״ל בזה לרש״י ודעימיה דלעולם נאמר בהו סדר ואם התפלל למפרע אף להאמצעיות בלבד לא יצא אבל זהו דוקא בשזהו סדרו דעקר הסדר ואמרן למפרע אבל דילג ברכה ואומרה במקום שנזכר הר״ז בגדר תשלומין שמשלים הברכה שדילג ואין כאן קביעת סדר אחר לתפלה אלא משלים הברכה ששכח היכן שנזכר בה ואינה נעשית כהמשך של הברכה שקדמה לה וכקודמת לברכה הבאה אחריה אלא דבר העומד בפ״ע בגדר תשלומין ונשאר הסדר שבלעדיה, ואף דבמגילה וק״ש לא אמרינן הכי היינו טעמא דהתם הדין למפרע נאמר בכל פסוק שצריך הוא להיקרא במקומו אבל כאן לא נאמר הדין בהברכה שתאמר במקומה לפני זו ואחרי זו אלא בכללות התפלה שתהא עם סדר שהסדירו בה והיינו טעמא דחלוקין דבמגילה יסוד הדין מצד שהיפך הענין וכל המגילה דבר אחד היא וכן פרשת ק״ש וכמ״ש הריטב״א במגילה שם ולכן כל פסוק צריך להיקרא במקומו דבפני עצמו אין לו מובן ותוכן וזהו יסוד הדין שנלמד בזה דפסוק בפ״ע לאו מידי הוא וצריך להיקרא במקומו כענינו אבל בתפלה בעצם כל ברכה באמצעיות עכ״פ היא דבר בפ״ע ואף שיש טעם בסידורן מ״מ אי״ז מפקיע מהברכה מובן ותוכן כשנאמרת שלא במקומה אלא שיש בזה ענין נוסף לסדרן באופן זה וזהו דין הנאמר בכלל התפלה שיתפלל על הסדר ולא למפרע אבל שכח ודילג שפיר אומר במקום שנזכר דבכלל התפלה התפלל כסדר והך נאמרת בתורת תשלומין למה ששכח ואינה קובעת לה מקום היכן שאומרה, וזהו דמייתי משמעון הפקולי דהסדירן על הסדר ואין בזה הוכחה שהוא לעכב ואכן אין דין בכל ברכה שמעכב בה להאמר במקומה אלא דמ״מ משמע לן דסדר זה חלק מתקנת התפלה הוא ובכללות התפלה נאמר דין להתפלל כסדר שזהו התפלה שתיקנו, והך דתוספתא ר״ל שלא יאמר הברכה לאחר התפלה אלא היכן שנזכר דהתשלומין אינו מועיל אלא להשלים שכחתו מיד שנזכר אבל לדחותה לאחר התפלה אף שכבר זכור הוא בה חשיב עקירת הסדר דאם אומרה בתוך התפלה שבכללותה נאמרת היא כסדר הרי שהברכה נאמרה בתפלה מסודרת אבל לאחר התפלה כדבר בפ״ע אינו יוצא בזה דלא נכללה הברכה בכלל התפלה המסודרת ואי״ז תפלה של שמו״ע ברכות דאחת השמיט ודחאה לאחר גמר תפלתו, ועוד דצריכה להיות חלק מהאמצעיות (מיהו בתוספתא אתי עלה משום למפרע וע״כ משום הא לא איריא כיון דכתשלומין אומרה), ועדיין צ״ב בזה אבל כתבתי כ״ז ליישב שי׳ רש״י ורה״ג ור״ח ובה״ג עמודי עולם. ודעת רבינו דחשיב למפרע מכל מקום, ותפלה כמגילה ממש, וי״ל עוד דסברי דפסול למפרע לאו משום שמהפך הענין אלא דנאמר דין סדר, והיינו דמייתי משמעון הפקולי דהתפלל למפרע לא יצא כיון שנאמר סדר ממילא לא יצא אבל במגילה וק״ש אף שודאי ראוי שיאמרם כענינם אבל צריך קרא שנאמר בהו דין סדר בעצם קיומם. ועמ״ש בפ״ב הערה 3 והערה 14. והנה רה״ג ור״ח ובה״ג פסקו כר״א, אכן יעו׳ רש״י ד״ה מתחלת דמבואר דפרכינן לדר״א ובגהש״ס הביא דרש״י גרס תיובתא דר״א לימא תיהוי תיובתא דר״ה וכן ברש״י במתני׳ פי׳ דחוזר ואומר כסדר אך י״ל דגם כר״ה לא קיי״ל לענין דחוזר לאתה חונן אלא חוזר לברכה שטעה בה וכ״מ ברש״י במתני׳ וי״ל דזהו הכרעת רב ששת, אכן רה״ג ור״ח ובה״ג מוכח דגרסי כדלפנינו וצ״ב למה ליכא פירכא לדר״א ממתני׳ ונראה דמתני׳ טעה קאמר ואמנם רש״י פי׳ דילג וזהו לשיטתו בגמ׳ דאקשינן לגירסתו ארב אסי אבל הם מפרשים כפשוטו שטעה באמצעה או נשתתק דחוזר השני לתחלת הברכה ואין ממשיך מהיכן שפסק הראשון שאין ברכה אחת נחלקת לשנים ואקשי מינה אדר״ה כיון דלדידיה חשיבי אמצעיות כולהו כחדא ברכה יצטרך לחזור לאתה חונן אבל אדרב אסי לק״מ ממתני׳ וכותיה קיי״ל.
ד. ר״ל בהמשך אותה ברייתא שהובאה בגמ׳. ולפנינו, דכתיבא בה.
ה. וחסר ברי״ף, תנו רבנן. אך לפנינו ברי״ף נרשם מתניתין והב״ח מחקו אכן בתר״י לעיל כב, ב בדפי הרי״ף כתב דתנן לקמן וכו׳.
ו. עיין בדברי רבינו להלן שביאר יותר. ועיין בתוס׳ ותר״י מש״כ בזה. וע׳ תוספתא פ״א ה״ז והי״א.
ז. עיין בגמ׳ ובהג׳ הגר״א ודק״ס אות ת.
ח. כן פי׳ רש״י בההיא דכהן גדול.
ט. בריטב״א ר״ה לב, א הובא כן בשם רבינו בשם רבו (הרמב״ן ז״ל) יעו״ש.
י. נראה דצ״ל לפי שבירושלמי (ר״ה פ״א ה״ג).
כ. עיין ר״ה כו, ב בר״ה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי והכי קיי״ל התם ע״ש.
ל. ונזכר בדברי תוס׳ לעיל יב, ב ד״ה כרע ולעיל לא, א ד״ה ומוצאו. והם כתבו דבאמצע הברכה מותר לשחות וכתבו דיש לזקוף כשמגיע לסוף הברכה, אבל רבינו לית ליה חילוק זה והך דר״ע פירש לקמן דלאו בשמו״ע איירי, ולשיטתו דמשום נוטל שררה לעצמו הוא דאסור אין לחלק בזה אבל תוס׳ לשיטתם דמשום עוקר תקנ״ח אתי׳ עלה ואינו עקירה אלא בתחלת ברכה וסוף ברכה.
מ. בשטמ״ק כאן, כיון דלא איתמר בגמרא דילן.
נ. בריטב״א ר״ה הנ״ל, ודעת מורי נר״ו שאין לשוח אלא במה שהוסיפו מפני הדין דהיינו מלכיות זכרונות שופרות ובתפלה וקראי בלחוד ולא בברכות.
ס. גמ׳ כח, ב.
ע. וכ״פ הרשב״א לעיל כח, ב ותר״י כאן בשם רה״ג יעו״ש. וע׳ רש״י לעיל כח, ב וטור סי׳ קיג.
פ. ואין הכונה שיכפוף ראשו בלבד אלא כופף אף גופו וכדקאמר עד שיתפקקו וכו׳ וכדקאמר איסר כנגד לבו והרי דכופף לבו כלפי קרקע, ולא אתי לאפוקי אלא כפיפת ברכים (והא דקאמר בגמ׳ כריעה על ברכים היינו כריעה גמורה שמניח ברכיו ארצה). ומה שהביא הרי״ף ההיא דר׳ חנינא יעו׳ בר״מ פ״ה תפלה הי״ב דלא פליגא אאינך אמוראי אלא איירי במי שקשה לו לכרוע.
גמ׳ ת״ר העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח ואם מסרב ביותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח כיצד יעשה ראשונה מסרב בשניה מהבהב שלישית פושט את רגליו ויורד:
ת״ר אלו הברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף אם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדים אותו שלא ישחה פ׳ תפילת השחר (ברכות כח:) א״ר תנחום א״ר יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה כלומר שיהו בולטים החוליות שבשדרה לאחריו מלשון פקק הגפן שהוא קשר שבגפן שבולט לחוץ עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו פי׳ רב האי ז״ל שאם היה איסר מונח בקרקע כנגד לבו שיראה אותו ר׳ חנינא אמר כיון שמנענע ראשו שוב אינו צריך ואמר רבא והוא דמצער נפשיה ואתחזי כמאן דכרע אלא שאינו בריא ואינו יכול לכרוע כראוי:
ירושלמי בפרק מאימתי קורין הכל שוחין עם ש״ץ בהודאה ר׳ זירא אומר ובלבד במודים תניא הכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון ה״ז מגונה:
באבות תחלה וסוף – שכן דרך בני אדם כשבאין שמשתחוין ורמז מן הפסוק ואקוד ואשתחוה לה׳ ואברך:
מלמדין אותו שלא ישחה – שלא יבוא לעקור תקנת חכמים ואהאי נמי חיישינן ליוהרא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: אלו הן הברכות בתפילת שמונה עשרה שאדם שוחה (משתחווה) בהן: ב״אבות״ (ברכה ראשונה), תחלה וסוף. ב״הודאה״ (״מודים״) תחלה וסוף. ואם בא (ברצונו) לשוח בסוף כל ברכה וברכה מברכות שמונה עשרה, ובתחלת כל ברכה וברכהמלמדין אותו שלא ישחה. שלא יוסיף על תקנת חכמים.
The Sages taught in a Tosefta: These are the blessings in the Amida prayer in which a person bows: In the first blessing, the blessing of the Patriarchs, one bows at the beginning and the end; in the blessing of thanksgiving, one bows at the beginning and the end; and if one seeks to bow at the end of each and every blessing and at the beginning of each and every blessing, they teach him not to bow so as not to go beyond the ordinance instituted by the Sages.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרא״הרא״שתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אר״שאֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי אריב״לאֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: הֶדְיוֹט, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ;

Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of the tanna bar Kappara: An ordinary person [hedyot], conducts himself as we said; he bows at the beginning and the end of the blessings of Patriarchs and thanksgiving and is admonished if he seeks to bow at the beginning and end of the other blessings.
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אר״ש בן פזי אריב״ל. במדרש רבה בראשית פרשה לט איתא ריב״נ בשם ריב״ל אמר ר״ג תחלת כל ברכה שוחה והמלך בתחלת כל ברכה ובסוף כל ברכה שוחה. רבי סימון בשם ריב״ל אמר המלך משהיה כורע לא היה נזקף:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ שמעון בן פזי שכך אמר ר׳ יהושע בן לוי משום [בשם] התנא בר קפרא: דברים אלה שאמרנו בענין ההשתחוואה בסוף כל ברכה וברכה נוהגים רק בהדיוט (סתם אדם), וכמו שאמרנו, שמלמדים אותו שלא יעשה כן.
Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of the tanna bar Kappara: An ordinary person [hedyot], conducts himself as we said; he bows at the beginning and the end of the blessings of Patriarchs and thanksgiving and is admonished if he seeks to bow at the beginning and end of the other blessings.
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות לד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ברכות לד., עין משפט נר מצוה ברכות לד., ר׳ נסים גאון ברכות לד., רי"ף ברכות לד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות לד., רש"י ברכות לד., ראב"ן ברכות לד. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות לד., בעל המאור ברכות לד. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ברכות לד. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר ברכות לד. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות לד. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רשב"א ברכות לד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות לד. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות לד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות לד., תוספות רא"ש ברכות לד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות לד., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות לד., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות לד., מהרש"א חידושי הלכות ברכות לד., מהרש"א חידושי אגדות ברכות לד., פני יהושע ברכות לד., גליון הש"ס לרע"א ברכות לד., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות לד. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות לד., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות לד., אסופת מאמרים ברכות לד.

Berakhot 34a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Berakhot 34a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 34a, R. Nissim Gaon Berakhot 34a, Rif by Bavli Berakhot 34a, Collected from HeArukh Berakhot 34a, Rashi Berakhot 34a, Raavan Berakhot 34a, Tosafot Berakhot 34a, Baal HaMaor Berakhot 34a, Raavad Katuv Sham Berakhot 34a, Sefer HaNer Berakhot 34a, HaHashlamah Berakhot 34a, Rashba Berakhot 34a, Raah Berakhot 34a, Meiri Berakhot 34a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 34a, Tosefot Rosh Berakhot 34a, Ritva Berakhot 34a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 34a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 34a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 34a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 34a, Penei Yehoshua Berakhot 34a, Gilyon HaShas Berakhot 34a, Reshimot Shiurim Berakhot 34a, Beirur Halakhah Berakhot 34a, Steinsaltz Commentary Berakhot 34a, Collected Articles Berakhot 34a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144