ציון א.
עיין בירור הלכה לעיל כט, א ציון א.ב.
ציון ג.ז.
משנה. העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו... מהיכן הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה זה.
גמרא. אמר רב הונא: טעה בשלש ראשונות - חוזר לראש, באמצעיות - חוזר ל׳אתה חונן׳, באחרונות - חוזר לעבודה, ורב אסי אמר: אמצעיות - אין להן סדר. מתיב רב ששת: מהיכן הוא חוזר? מתחלת הברכה שטעה זה, תיובתא דרב הונא! אמר לך רב הונא: אמצעיות - כלהו חדא ברכתא נינהו.
...מי שטעה באחת משלש ברכות הראשונות - חוזר לראש, ואם טעה באחת משלש ברכות אחרונות - יחזור לעבודה, ואם טעה באחת מן האמצעיות - חוזר לתחלת ברכה שטעה בה, ומשלים תפלתו על הסדר...
ומהיכן הוא מתחיל? מתחילת ברכה שטעה בה ראשון אם טעה באחת מן האמצעיות, אבל אם טעה באחת מן השלש ראשונות - מתחיל השני מן הראש, ואם טעה באחת מן האחרונות - יתחיל השני מן העבודה.(רמב״ם תפילה י, א, ד)
אם דילג או טעה בברכה אחת מהאמצעיות - אינו צריך לחזור אלא לראש הברכה שטעה או שדילג, ומשם ואילך יחזור על הסדר.
(שו״ע אורח חיים קיט, ג)
שליח ציבור שטעה ואינו יודע לחזור למקומו - יעמוד אחר תחתיו, ומתחיל מתחלת הברכה שטעה זה אם היה הטעות באמצעיות, ואם היה בשלש ראשונות - מתחיל בראש, ואם בשלש אחרונות - מתחיל ׳רצה׳.
(שם קכו, ב)
א. באיזו טעות מדובר במשנה.
רש״י (ד״ה מתחלת) מבאר שדילג על אחת מן הברכות ואינו יודע לשוב אליה ולהתפלל כסדר התפילה. אולם רבינו יהונתן מפרש שאינו יודע לסיים את הברכה. גם מדברי התוספות (ד״ה מהיכן) המביאים את הירושלמי העוסק במי שהשתתק באמצע ברכות קריאת שמע משמע שמדובר על מי שאינו יכול להמשיך ולהתפלל, ולא על מי שדילג. יש להעיר שלשון המשנה ״מתחלת הברכה״ נראית שלא כדעת רש״י, כי לפי פירושו היה ראוי לומר שיתחיל מהברכה שטעה בה הראשון ואין צורך להדגיש שמתחיל מתחילת הברכה. גם מהגמרא לעיל (כח, ב - כט, א) המקשה מדוע לא החליפו את שמואל הקטן כששכח כיצד מברכים את ברכת המינים, הרי ההלכה היא שמעלים את מי שטעה בברכת המינים, משמע שטעה היינו שאינו יודע לברך את הברכה.
בעל נחלת דוד מסביר שרש״י מפרש כך מפני שבגמרא מדובר על תפילת יחיד, ואמרו שאם טעה בשלש הברכות הראשונות חוזר לראש, מכאן שלא מדובר על מי שאינו יודע את הברכה, שאם כן מה התועלת בכך שיחזור לראש, אלא בודאי הכוונה שטעה ודילג, וכיון שהגמרא מקשה על הדין מהמשנה - מוכח שגם במשנה הפירוש הוא שדילג.
ב. טעה בברכות האמצעיות של שמונה עשרה.
רב הונא סובר שחוזר לברכת ״אתה חונן״, כיון שכל הברכות האמצעיות נחשבות כיחידה אחת, ואילו רב אסי סובר שלאמצעיות אין סדר.
רב האי גאון (אוצר הגאונים חלק הפירושים עמוד 47, מובא ברי״ף), רבינו חננאל (אוצר הגאונים חלק הנספחים עמ׳ 42), רש״י (ד״ה אין להן סדר) ובעל המאור (כד, א בדפי הרי״ף) מבארים שכוונת רב אסי שלאמצעיות אין סדר כלל, לכן אומר את הברכה שדילג עליה במקום שנזכר.
הרי״ף מקשה ממה שלמדנו לעיל
(כח, ב) ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, והגמרא במגילה
(יז, א) אף לומדת מכך שהמתפלל למפרע לא יצא. כך מקשים גם התוספות (ד״ה אמצעיות) והמרדכי (סי׳ קי).
בעל המאור מסביר ששמעון הפקולי רק התקין שהאמצעיות יהיו בין שלש הראשונות לבין שלש האחרונות, אך לא קבע סדר בתוך האמצעיות. לפי דבריו צריך לומר שדברי הגמרא במגילה (שם) שיש טעם לסמיכות של כל ברכה לחברתה אינם לעיכובא.
את הקושיה מדין המתפלל למפרע שלא יצא מתרץ בעל נחלת דוד לשיטת רש״י על פי דבריו לעיל (יג, א ד״ה מדברים הדברים) שלמפרע היינו שקורא מילים שלא כסדרן, ולא כשאומר פרק מאוחר לפני פרק מוקדם, לכן אף בשמונה עשרה אינו נחשב כמתפלל למפרע כשאומר את הברכות שלא לפי הסדר.
הרי״ף, התוספות (בשם רשב״ם) והרא״ש מפרשים את דברי רב אסי שאין להם סדר שכוונתו שאין צורך לחזור ל״אתה חונן״ אלא לברכה שדילג עליה ומשם ממשיך ומתפלל כסדר. לפי פירושם קושית הגמרא היא רק על רב הונא, אבל לשיטת רב אסי מתפרשת המשנה כפשוטה.
הראבי״ה מביא דעה הפוסקת כרב הונא שחוזר לברכת ״אתה חונן״, ונראה שמבארת את הסוגיה כרש״י שעל רב אסי יש קושיה מהמשנה ורק דעת רב הונא מתורצת.
אולם ראשונים אחרים המבארים כרש״י פוסקים הלכה כרב אסי שאומר את הברכה במקום שנזכר וממשיך בתפילתו, ונראה שמפרשים שהקושיה היא דוקא על רב הונא, ורב אסי יפרש במשנה שמתחיל את הברכה במקום שנזכר אף שלא כסדר הברכות.
גם הרי״ף והתוספות פוסקים כרב אסי על פי הסברם, משום שרב הונא נחשב כתלמיד לגבי רב אסי, ועוד שרב ששת סובר כרב אסי, ויש להקל בדברי סופרים ולכן פוסקים לקולא.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים כדעת רב אסי לפי שיטת הרי״ף והתוספות.
ג. טעה בשלש הברכות הראשונות.
המאירי ובעל ארחות חיים (תפילה סי׳ צח) בשם רבינו פרץ כותבים שאם טעה ונזכר לפני שגמר את הברכה - אינו חוזר לתחילת התפילה אלא לתחילת הברכה. אולם בשם הרשב״א כותב בעל ארחות חיים שחוזר לתחילת התפילה, וכן נראית דעת התוספות שכותבים שאם שכח לומר ״זכרנו״ - חוזר לראש, ואינם מדגישים שזה דוקא כשסיים את הברכה.
המאירי מביא דעה לפיה שליח ציבור שטעה בברכה השלישית - אינו חוזר לראש התפילה, כדי שלא יצטרכו הציבור לענות לקדושה פעם נוספת.
המחבר בשלחן ערוך (קיד, ד) פוסק שמי שאמר ׳מוריד הגשם׳ בימות החמה - חוזר לראש הברכה, וזה על פי דברי הרא״ש במסכת תענית
(פ״א סי׳ א) והמרדכי (שם סי׳ תריב) בשם הראבי״ה. הגר״א (סק״י) תמה על כך, שהרי בסוגייתנו למדנו שעל טעות בשלש הברכות הראשונות חוזר לראש התפילה, ומסיק שחוזר לראש, וכמו שפוסק הרמב״ם בהלכות תפילה
(י, ח).
נראה שאין מקום לתמיהת הגר״א לפי שיטת המאירי שכאשר נזכר באמצע אינו חוזר לראש אלא לתחילת הברכה, וכך אכן מיישב בעל קרבן נתנאל (
תענית פ״א סי׳ א אות ז) את דברי הרא״ש עם מה שלמדנו בסוגייתנו שחוזר לראש התפילה, שזה דוקא כשסיים את הברכה, מפני שנחשב כאילו דילג על ברכה, ושלש הברכות הראשונות הן כחטיבה אחת.
הרמ״א (קיד, ו) כותב: ״שלש ברכות הראשונות חשובות כאחת, ובכל מקום שטעה בהם חוזר לראש, בין שהוא יחיד בין שהוא צבור״, וכותב על כך המגן אברהם (סק״ט): ״כגון שטעה בחתימתן או שלא אמר ׳המלך הקדוש׳, אבל טעה באמצע - אין בכך כלום״. הפרי מגדים מבין שכוונתו שדוקא על טעות בסיום הברכה חוזר לראש, ולא על טעות באמצע הברכה, שעליה חוזר לראש הברכה.
בעל אליה רבה מעיר שמדברי המגן אברהם בסימן קיט (סק״ה) משמע שבכל טעות בשלש הראשונות חוזר לראש התפילה, שכן הוא כותב שם שאם טעה באמצעיות חוזר לראש הברכה, מכאן שבשלש הראשונות חוזר לראש התפילה, אולם בעל חכמת שלמה מתרץ ששם מדובר כשפתח או סיים את הברכה שלא כהוגן, ואילו בסימן קיד מדובר כשטעה באמצע. הפרי מגדים מיישב ששם מדובר כשהתחיל את הברכה שאחריה, ואילו כאן מדובר כשעדיין לא התחיל.
ד. טעות בברכות קריאת שמע.
התוספות (ד״ה מהיכן), הרא״ש (סי׳ יח) ורבינו יונה (כג, ב בדפי הרי״ף ד״ה ומהיכן) מביאים את דברי הירושלמי על שליח ציבור שהשתתק ב״אופנים״, שזה שבא תחתיו מתחיל במקום שפסק, זאת משום שכיון שאמרו קדושה - הרי זה נחשב כתחילת ברכה ולכן אין צורך להתחיל מברכת ״יוצר אור״.
רבינו יונה כותב שאם טעה ב״אופנים״ או משם עד סוף הברכה - אין צריך לחזור אלא מ״לאל ברוך...״. בעל דברי חמודות (סעיף נו) מבין שכוונתו שרק על טעות שלאחר אמירת האופנים חוזר ל״לאל ברוך נעימות״, ועל טעות שלפניה - חוזר לברכת ״יוצר אור״, אולם הלבוש (נט, ה) כותב שאם טעה בין ״קדוש קדוש...״ ל ״לאל ברוך נעימות...״ - חוזר ל״קדוש קדוש...״.
המחבר בשלחן ערוך (נט, ה) כותב: ״אם טעה בברכת ״יוצר״ בענין שצריך לעמוד אחר תחתיו, אם טעה מקדושה ואילך - אין השני צריך להתחיל אלא במקום שפסק״, ומבאר הרמ״א ״דהיינו שמתחיל מקדושה ואילך, ואם טעה קודם קדושה - צריך להתחיל בראש״. המגן אברהם (סק״ז) והמשנה ברורה (סקכ״ז - סקכ״ח) מבארים את דברי המחבר והרמ״א כדעת הלבוש ולא כדעת בעל דברי חמודות. בחיי אדם (כלל כט, ו) ובמשנה ברורה (סקכ״ט) מבואר שהדין נוהג דוקא במקום ששליח הציבור מוציא את הציבור ידי חובת ברכות קריאת שמע, אולם כיום שהמנהג שכל אחד מברך לעצמו - מתחיל השני במקום שהפסיק הראשון ולא חוזר לראש.
הרי״ף והרמב״ם אינם כותבים את דברי הירושלמי, ומבאר בעל נחלת דוד שלדעתם יש מחלוקת בין התלמודים בדבר, ולדעת הבבלי אין לחלק בברכת ״יוצר אור״, אלא בכל מקום שטעה חוזר לראש הברכה.
האם שליח ציבור עונה ׳אמן׳ לברכת כהנים
ציון ד.
משנה. העובר לפני התיבה - לא יענה ׳אמן׳ אחר הכהנים, מפני הטרוף.
...ואין שליח ציבור רשאי לענות ׳אמן׳ אחר הכהנים כשאר העם, שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקרא אותן, אם פסוק שני או פסוק שלישי.
(רמב״ם תפילה יד, ה)
במשנה מבואר ששליח ציבור אינו עונה ׳אמן׳ אחר ברכת כהנים כיון שחוששים לטירוף. רש״י (ד״ה מפני הטרוף) מבאר שכיון ששליח הציבור מקריא לכהנים - יש לחוש שמא לא יוכל לכוון מהר ולהקריא להם נכונה.
התוספות (ד״ה לא יענה) והרא״ש (סי׳ יז) מוכיחים מהמשנה שהוצרכה לטעם של חשש טירוף, שאין באמירת ׳אמן׳ על ברכת כהנים באמצע התפילה משום הפסק, מפני שזה מצורך התפילה.
הב״ח מביא בשם המרדכי (הארוך) דיוק מהמשנה שדוקא על הדין שבסיפא ״ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו״, היא אומרת: ״ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו - רשאי״, מכאן שבדין של הרישא שהחזן לא יענה ׳אמן׳, לא התירו אף כשבטוח שלא תטרף דעתו, והטעם הוא שבסיפא תתבטל נשיאת כפים אם לא ישא שליח הציבור כפיו. הט״ז (סקי״ד) מסביר שברישא החשש הוא שיסיח את דעתו למחשבה אחרת ולא יוכל לחזור לברכת כהנים, ואינו יכול להיות בטוח שיוכל לחזור, מה שאין כן בסיפא שהחשש הוא משום אימת הציבור.
בעל דברי חמודות (סעיף נב) והמגן אברהם (סקכ״ט) מביאים את הנאמר במדרש רבה (פר׳ כי תבא) שאם מובטח לו שלא יתבלבל - רשאי לענות ׳אמן׳. נראה לומר לפי שיטה זו, שהמשנה השמיעה את ההיתר דוקא בסיפא בגלל החידוש שיש בה, שאף בהפסק גדול כמו ברכת כהנים מותר כשבטוח שלא יטעה, וכל שכן בענית ׳אמן׳.
הט״ז (סקי״ד) כותב שדוקא ענית ׳אמן׳ על פסוקי ברכת כהנים אסורה על שליח הציבור, אבל על הברכה הראשונה שמברכים הכהנים ״אשר קידשנו בקדושתו...״ - יכול לענות ׳אמן׳, כיון שאין חשש של טירוף כשעדיין לא התחיל לומר את הפסוקים, ודוקא כשכבר התחיל יש לחוש שלא ידע לאן לחזור, וכפי שנראה מלשון הרמב״ם שלא ידע אם נמצא בפסוק שני או בשלישי.
דעה הפוכה מובאת בחיי אדם (כלל לב סכ״ד) ובדרך החיים (דיני נשיאת כפים טז) שעל הברכה הראשונה אינה עונה אמן, כיון שנחשבת כהפסק משום שאינה חלק מהתפילה.
הכסף משנה מסתפק בדבר האם אחרי ברכה זו רשאי לענות כי אין חשש שיתבלבל, או שמא לא חילקו חכמים.
המשנה ברורה בשער הציון (סקס״ב) כותב שכיון שיש מחלוקת בדבר - ״שב ואל תעשה עדיף״. לגבי פסוקי ברכת כהנים נפסק בדרך החיים, בחיי אדם ובמשנה ברורה (סקע״א) ששליח ציבור המתפלל מתוך סידור - יכול לענות ׳אמן׳, ואינו חושש שיתבלבל.
נשיאת כפים לשליח ציבור כהן
ציון ה.
משנה. ואם אין שם כהן אלא הוא - לא ישא את כפיו, ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו - רשאי.
צבור שלא היה בהן כהן אלא שליח צבור לבדו - לא ישא את כפיו, ואם היתה הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו - רשאי.
(רמב״ם תפילה טו, י)
אם שליח ציבור כהן, אם יש שם כהנים אחרים - לא ישא את כפיו, הגה. ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו, אבל אם אמרו לו - צריך לעלות, דהא עובר בעשה אם אינו עולה. ואפילו אין שם כהן אלא הוא - לא ישא את כפיו, אלא אם כן מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת, שאם הוא מובטח בכך, כיון שאין שם כהן אלא הוא - ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים. וכיצד יעשה? יעקור רגליו מעט בעבודה ויאמר עד ׳ולך נאה להודות׳, ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר, ומסיים החזן ׳שים שלום׳, ואם המקרא כיוון לתפלת שליח ציבור מתחלה ועד סוף - עדיף טפי שיסיים המקרא ׳שים שלום׳.
(שו״ע אורח חיים קכח, כ)
המהר״ם מרוטנבורג (מובא בהגהות מיימוניות אות ו) כותב שדוקא כשאין כהן אחר רשאי לשאת את כפיו כשבטוח שיחזור לתפילתו, אבל כשיש כהן אחר - אינו נושא את כפיו אפילו כשבטוח. הוא מדייק זאת מלשון המשנה ״ואם אין שם כהן אלא הוא - לא ישא את כפיו״, ואינה אומרת ״אפילו אין שם כהן״, כיון שהדין בסיפא נוהג דוקא כשאין כהן אחר. בטעם הדבר הוא כותב שהתירו רק כאשר תתבטל ברכת כהנים אם לא ישא את כפיו.
בעל הגהות מיימוניות כותב שכאשר יש כהן אחר - לא יאמרו לשליח הציבור שיעלה לדוכן או שיטול ידיו, ועל פי זה כותב הרמ״א שאם אמרו לו - צריך לעלות, שאם יסרב נמצא עובר על עשה.
בעל פרי חדש סבור שאף כשיש כהן אחר נושא את כפיו אם בטוח שיוכל לחזור לתפילתו, שלא ראוי למונעו מלקיים שלש מצוות עשה של נשיאת כפים.
רבי יעקב עמדין (בשו״ת שאילת יעב״ץ סי׳ נד) מוכיח כך מהמשנה שנקטה לשון שרשאי לשאת את כפיו כשבטוח דוקא כשאין שם כהן אחר, אבל כשיש כהנים נוספים, שחייבים לעלות לדוכן כיון שקוראים להם לעלות - גם שליח הציבור חייב לעלות כשבטוח, כדי שלא לבטל מצות עשה.
המגן אברהם (סקל״א) כותב שמי שמתפלל מתוך סידור נחשב כמי שבטוח שיחזור לתפילתו, לכן אם הוא כהן יחידי - נושא את כפיו, ואם יש כהנים נוספים - אינו נושא, כדעת המהר״ם מרוטנבורג. המשנה ברורה בשער הציון (סקס״ד) כותב שאין למחות בנוהגים לשאת כפים גם כשיש כהנים אחרים.
הרב טוקצינסקי (עיר הקודש והמקדש ח״ג פרק כה, ובספרו ארץ ישראל) כותב שמנהג ירושלים ששליח ציבור כהן נושא את כפיו אף כשיש כהנים נוספים.
ב. כשיש אחר שכוון בתפלת שליח הציבור.
בעל הגהות מיימוניות כותב בשם המהר״ם מרוטנבורג שמי שעומד במקום החזן להקרות את הכהנים ולומר את ברכת ״שים שלום״ - צריך להזהר שיכוון את ליבו לכל התפילה של שליח הציבור ולא ישוחח באמצע.
הבית יוסף תמה שלפי זה יוצא שאף שליח ציבור שאינו בטוח שיוכל לחזור לתפילתו - רשאי לשאת את כפיו ואחר יסיים את התפילה, ואין לכך כל רמז במשנה, אך מסיק שהמשנה עוסקת בשליח ציבור שמסיים בעצמו את תפילתו, שרשאי לשאת את כפיו רק כשבטוח שיוכל לחזור.
הב״ח חולק וסובר שדוקא כשבטוח שיוכל לחזור לתפילתו נושא את כפיו, ואחר שכוון מתחילת חזרת הש״ץ מסיים את התפילה. אבל כשאינו בטוח, אף אם יש מי שכוון בחזרת הש״ץ - אינו נושא כפיו, כיון שגם שליח הציבור צריך לכוון בברכת ״שים שלום״, שאם לא כן נמצא שהתפילה נאמרת על ידי שנים.
את דברי השלחן ערוך שעדיף שהמקריא ישלים מבארים בעל הלבוש (סכ״א) והב״ח על פי דבריו בבית יוסף, שזה אף כשאינו בטוח שיוכל לחזור, אולם הט״ז (סקט״ו) מפרש שבשלחן ערוך מדבר המחבר דוקא במי שבטוח שלא תטרף דעתו, ובכל זאת עדיף שאחר יאמר את ברכת ״שים שלום״. כמוהו מבאר המשנה ברורה (סק״פ), ומסביר שהעדיפות היא כדי שלא תהיה התפילה מופסקת בהליכת שליח הציבור מהדוכן לעבר התיבה שמתפלל שם, ועם זאת צריך שליח הציבור להתכוון לשמוע את ברכת ״שים שלום״.
למעשה מסקנת המשנה ברורה (סקפ״א) שעדיף ששליח הציבור עצמו יסיים את ברכת ״שים שלום״, וכותב שכן היא דעת הגר״א ובעל חיי אדם.
העובר לפני התיבה צריך לסרב
ציון ו.
גמרא. תנו רבנן: העובר לפני התיבה - צריך לסרב, ואם אינו מסרב - דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי - דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה? פעם ראשונה יסרב, שניה - מהבהב, שלישית - פושט את רגליו ויורד.
שליח צבור קבוע יורד לפני התיבה מעצמו, ולא ימתין שיאמרו לו.
מי שאינו שליח צבור קבוע - צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, ולא יותר מדי, אלא פעם ראשונה מסרב, וכשיאמרו לו פעם שניה - מכין עצמו כמי שרוצה לעמוד, ובפעם שלישית יעמוד, ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול - אינו מסרב לו כלל.
(שו״ע אורח חיים נג, טו-טז)(סעיף טו לא צוין בעין משפט)
רש״י (ד״ה יסרב) מבאר שיעשה עצמו כאילו אינו רוצה וכאילו אינו כדאי. המאירי מבאר שלא יראה כרעבתן, ומאידך גיסא לא יסרב יותר מדי כיון שיש בזה משום יוהרא.
הרא״ה כותב שהברייתא מדברת באדם רגיל, אולם אם המבקש הוא אדם גדול - אין לסרב לו אפילו בפעם הראשונה, וכן לאידך גיסא, אם המתפייס הוא אדם פחות - צריך לסרב יותר.
הטור כותב שמדובר בשליח ציבור שאינו קבוע, ומבאר הבית יוסף ששליח ציבור קבוע אינו צריך להמתין עד שיקראו לו אלא עולה מעצמו ומתפלל, שאם לא יעשה כן הרי נראה שאינו סומך על דברי הציבור שמינוהו. כך נראה גם מדברי הרא״ה, ונראה שמדייקים זאת מלשון הברייתא ״העובר לפני התיבה״ ולא אמרה ״שליח צבור״.
הגר״א (סקכ״ד) ורבי יעקב עמדין (בהגהותיו לערכין יא, ב ובמור וקציעה סי׳ נג) מקשים מהגמרא בערכין
(יא, ב) האומרת ״מידי דהוה אשליחא דציבורא דממליך״, ומבאר שם רש״י (ד״ה מידי) ששליח הציבור שואל רשות כדי להתפלל. רבי יעקב עמדין כותב שאמנם שליח הציבור אינו צריך לסרב, אבל צריך לשאול רשות מהציבור, אלא שלפי הטעם שכותב הבית יוסף שלא יראה כאילו אינו סומך על הציבור - מסתבר שראוי גם שלא ישאל רשות. בעל דמשק אליעזר מבאר שכוונת הגמרא בערכין לומר ששליח הציבור נמלך אם הגיע זמן התפילה, ולא על עצם התפילה. כן כותב גם בעל מור וקציעה שראוי אף לשליח ציבור קבוע להמתין עד שירמוז לו החשוב שבקהל, ובזה ימנע מריבות והקפדות.
הרמב״ם משמיט את הדין שבברייתא, וכנראה סומך על מה שכותב בהלכות תפילה
(י, ג) ששליח ציבור שטעה בתפילה - יעבור אחר תחתיו ולא יסרב באותה שעה, מכאן שבדרך כלל צריך לסרב.
השלחן ערוך פוסק את ההלכה לפי מה שהתבאר, דהיינו דוקא בשליח ציבור שאינו קבוע, ודוקא כשהמפייס אינו אדם גדול.
הוספות ושאלת צרכים בברכות ראשונות ואחרונות
ציון ח.
גמרא. אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות, דאמר רבי חנינא: ראשונות - דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות - דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות - דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.
...שלש ראשונות שבח לה׳ ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים, שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, וכו׳.
(רמב״ם תפילה א, ד)
...אבל לא ישאל לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.(רמב״ם שם ו, ג)
אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, ודוקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור - שרי.
אין לומר פיוטים ולא קרובץ... בתפלה, הגה. ויש מתירין הואיל וצרכי רבים הם, וכן נוהגין בכל מקום לאמרם.
(שו״ע אורח חיים קיב, א-ב)(סעיף ב לא צוין בעין משפט)
באוצר הגאונים (חלק התשובות רכב, רכג) מובא שיש מקומות שלא נהגו לומר ״זכרנו״ ו״מי כמוך״ ו״בספר החיים״ בעשרת ימי תשובה, כיון שאין לבקש בקשות בשלש ראשונות ובשלש אחרונות.
גם בעל הלכות גדולות (הלכות תפילה, מובא באוצר הגאונים שם רכה) כותב שיש שאסרו לומר הוספות אלה בתפילה, ורק את הנוסח של ״בספר חיים״ אומרים ב״שים שלום״ כיון שזה נחשב כסיום של שמונה עשרה, וזה כתחנונים שלאחר התפילה.
הבית יוסף (תקפב) מקשה על דברי בעל הלכות גדולות שמאחר שלא חתם עדיין בברכת ״שים שלום״ - אין זה נחשב כסיום של התפילה, וכיצד אפשר לומר שם ״בספר חיים״.
הב״ח מיישב שכיון שסיים את שבחו ונשארה רק החתימה - מותר להוסיף, ובגמרא אסרו לשאול צרכיו דוקא באמצע השבח.
רב האי גאון (מובא ברשב״א) מחלק בין שלש הברכות הראשונות שבהן אין להוסיף דבר כיון שהן שבח לה׳, לבין שלש הברכות האחרונות שיש בהן בקשת צרכי ציבור, לכן מותר להוסיף שם בקשות שהן מצרכי ציבור, כמו ״בספר חיים״.
המאירי דוחה את דברי רב האי גאון שהרי במסכת סופרים
(יט, ח) מפורש שיש לומר ״זכרנו לחיים...״. אמנם שם נאמר: ״ואין מזכירין זכרנו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים טובים שלא ראש השנה וביום הכיפורים בלבד, ואף באלו בקושי התירו״, אבל הרשב״ץ (לא, א ד״ה ובאי פירקא) כותב שמכל מקום מנהג ישראל - תורה, ולכן יש לומר זאת בכל עשרת ימי תשובה.
באוצר הגאונים (סי׳ רכא) מובא דיוק מהלשון ״אל ישאל אדם צרכיו״ שדוקא צרכי יחיד אין לבקש, אבל צרכי רבים נאמרים גם בשלש ראשונות ובשלש אחרונות. דעה זו מובאת בתוספות (ד״ה אל) בשם ר״ח ורב האי גאון, ברבינו יונה (כג, א בדפי הרי״ף) וברא״ש (סי׳ כא). הרא״ש מסביר שבקשת צרכי ציבור היא עצמה שבח לקדוש ברוך הוא.
המאירי מדגיש שלצרכי ציבור נחשבים דוקא צרכים של כל האומה, כגון ״זכרנו לחיים״ וכדומה, אך כשיש צרה על חלק מהציבור - אין להתפלל עליה בשלש ראשונות ואחרונות.
בעל הגהות מיימוניות (תפילה ו, אות ג) כותב בשם רבינו חננאל שאין להוסיף בשלש ראשונות אמירת קרובץ, אולם הוא מביא שרב יוסף טוב עלם ורבינו אליהו הזקן הסכימו עם אמירת הקרובץ שם, וכן מובא בתוספות וברא״ש שמותר לומר קרובץ.
הרמב״ם בהלכות תפילה
(ב, יט) כותב: ״יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה ראשונה ״זכרנו לחיים״ ובשניה ״מי כמוך״... ובהודאה ״זכור רחמיך״ וכו׳, ומוסיפין בברכה אחרונה ״בספר חיים״ וכו׳...״, והכסף משנה מביא את הדעה שצרכי ציבור ניתן לומר בשלש ראשונות ואחרונות.
הטור מביא את השיטה המחלקת בין צרכי יחיד לבין צרכי ציבור, ומסיים שעל פי זה נהגו לומר קרובץ בשלש ראשונות.
המחבר בשלחן ערוך מביא את החילוק בין צרכי יחיד לבין צרכי ציבור, ובכל זאת כותב שאין לומר קרובץ, אבל הרמ״א מביא את הדעה שמותר לומר קרובץ, ומסיים שכך נוהגים.
ציון ט.
עיין בירור הלכה ליומא נג, ב ציון א.ב.
ציון י (לד, א), ציון א (לד, ב).
גמרא. תנו רבנן: אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה - מלמדין אותו שלא ישחה. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: הדיוט - כמו שאמרנו, כהן גדול - בסוף כל ברכה וברכה, והמלך - תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. אמר רבי יצחק בר נחמני: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יהושע בן לוי: הדיוט - כמו שאמרנו, כהן גדול - תחלת כל ברכה וברכה, המלך כיון שכרע - שוב אינו זוקף.
כריעה כיצד? המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה: ברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחלה ובסוף, וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו... במה דברים אמורים? בהדיוט, אבל כהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, והמלך כיון ששחה בראשונה - אינו מגביה ראשו עד שגומר כל תפלתו.
(רמב״ם תפילה ה, י)
אלו ברכות ששוחין בהם: באבות תחילה וסוף ובהודאה תחילה וסוף, ואם בא לשחות בסוף כל ברכה או בתחלתה - מלמדין אותו שלא ישחה, אבל באמצעיתן יכול לשחות.
(שו״ע אורח חיים קיג, א)
בטעם החיוב לכרוע בברכת אבות ובברכת הודאה כותב המאירי שזה מעורר לכוונה יתירה.
בטעם הדין שאינו רשאי לכרוע בתחילת ברכות אחרות או בסופן כותבים התוספות (ד״ה מלמדין) שחוששים שמא תעקר תקנת חכמים לכרוע באבות ובהודאה, כיון שלא ידעו מהו עיקר התקנה ומהי החומרא, ויבואו להקל במקום שצריך לכרוע מעיקר הדין, וגם יש חשש ליוהרא.
הרא״ה מנמק שהעושה כן נראה שנוטל שררה לעצמו, שנוהג כמו מלך או כהן גדול, ורבינו יונה (כד, א בדפי הרי״ף) מוסיף שנראה כסותר תקנת חכמים ופורש מן הציבור.
בגמרא לעיל
(לא, א) למדנו שרבי עקיבא הרבה כל כך בכריעות והשתחוויות בתפילה עד שהיה מתחיל את תפילתו בזוית זו ומסיימה בזוית אחרת, ויש לדון כיצד מתיישבים הדברים עם מה שלמדנו בסוגייתנו שאסור להוסיף כריעה בתפילה.
התוספות (לא, א ד״ה ומוצאו) כותבים בשם ר״י שאסור לכרוע דוקא בתחילת כל ברכה ובסופה, ורבי עקיבא היה כורע באמצע הברכה ומזדקף כשהגיע לסופה. הבית יוסף מביא לכך ראיה מלשון הברייתא ״ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה״, ואינה אומרת ״ואם בא לשוח בשאר ברכות״. הט״ז (סק״ב) מסביר את ההיתר לפי שני נימוקי התוספות בסוגייתנו, שדוקא בכריעה בסוף הברכה יש חשש שתתבטל תקנת חכמים, ולא באמצע הברכה שאין תקנת חכמים לכרוע שם, וגם החשש ליוהרא קיים דוקא בסוף ברכה, כיון שכך נהגו לכרוע מלך וכהן גדול.
התוספות לעיל (שם) מביאים את דעת הר״ר יוסף, וכן היא דעת הראבי״ה (סי׳ צה), שרבי עקיבא כרע דוקא בתחנונים שלאחר תפילת שמונה עשרה, מכאן שבשמונה עשר אין לכרוע אפילו באמצע הברכה.
גם הרא״ש (סי׳ ג) מבאר שרבי עקיבא כרע לאחר שמונה עשרה, אך זאת משום שלא יתכן שהיה זז ממקומו באמצע התפילה.
הבית יוסף מביא את דעת מהר״י אבוהב לפיה דוקא כששוחה בתפילה כולה מראשה ועד סופה רשאי לשחות באמצע הברכות, אך לא כשרוצה לשחות רק באמצע ברכה אחת. על פי זה הוא מבאר את פסקי הטור שבסימן קיג פוסק שבאמצע הברכות יכול לשחות, ואילו בסימן קט פוסק שמי שאיחר לתפילה - לא יעמוד ויתפלל אלא אם כן יכול לכוון שכאשר יגיע הש״ץ ל״מודים״ יגיע הוא למקום שכורעים שם, או באבות או בהודאה, משמע שבאמצע ברכה אינו יכול לכרוע.
הבית יוסף דוחה את חילוקו של מהר״י אבוהב, שכן הטור כותב שנוהגים לשחות בראש השנה וביום הכפורים כשאומרים ״זכרנו״ ו״מי כמוך״, מכאן שמותר אף באמצע ברכה אחת.
הרמב״ם משמיט את דברי הברייתא שמלמדים אותו שלא ישחה בשאר הברכות בתחילתן ובסופן, ומבאר רבי אברהם בן הרמב״ם (בתשובה סי׳ סב הוצאת פריימן) שהלשון ״מלמדין אותו״ מורה שאין זה איסור ממש, וכמוהו כותב בעל חוות יאיר (סי׳ רכב) שהרמב״ם השמיט זאת כיון שלא אמרו שמוחים בידו או שהרי זה מגונה.
בעל עינים למשפט כותב שהרמב״ם רומז לכך כשכותב שכהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסופה, ואילו יחיד כורע חמש כריעות בלבד, מכאן שיחיד אינו כורע בשאר ברכות.
הרמב״ם אינו כותב שיש היתר לשחות באמצע הברכות, אבל הטור והשלחן ערוך פוסקים כר״י שבאמצע הברכות מותר. המגן אברהם (סק״א) מביא בשם בעל ספר יפה מראה שנוטה לאסור לשחות באמצע הברכות, ובעל דמשק אליעזר כותב שזו דעת הגר״א (תקפב, ד) הכותב על דברי המחבר שיש נוהגים להתפלל בראש השנה וביום הכפורים בכריעה ״שאין הדבר עיקר״, כי אין ראוי לכרוע באמצע הברכות.
המשנה ברורה (קיג סק״ג) פוסק כדעת המחבר שמותר לשחות באמצע.
בגמרא מבואר שלכהן גדול ולמלך דין שונה בכריעה, ומבאר רש״י שככל שגדול יותר - צריך יותר להכניע את עצמו. הריטב״א מסביר שכיון שמלך נדון בכל יום - ראוי שבשעת הדין יכניע עצמו.
לפי הגרסה שלפנינו לדעת רבי שמעון בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי כהן גדול כורע בסוף כל ברכה, ולדעת רבי יצחק בר נחמני בשם רבי יהושע בן לוי כורע בתחילת כל ברכה.
הרמב״ם פוסק שכהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסופה. הלחם משנה מבאר שהרמב״ם מבין שרבי יצחק בר נחמני בא להוסיף על דבריו של רבי שמעון בן פזי, שמלבד הכריעה בסוף הברכה כורע גם בתחילתה. הכסף משנה כותב שיתכן שלרמב״ם היתה גרסה שונה בגמרא, לפיה דעת רבי יצחק בר נחמני שכורע בתחילת כל ברכה ובסופה, וכן היא גרסת הגר״א בסוגייתנו.
הכסף משנה מסביר שהרמב״ם פוסק כרבי יצחק כיון שאמר ״לדידי מפרשא לי דרבי יהושע בן לוי״, משמע שדקדק בדבריו יותר.
גם בענין מלך פוסק הרמב״ם כרבי יצחק שכיון ששחה בתחילת התפילה - אינו זוקף עד הסוף.
הרא״ה והריטב״א כותבים שלפי הטעם במלך שכורע בכל התפילה כיון שנדון בכל יום - בראש השנה, שהוא יום הדין לכולם, מותר לשחות בכל הברכות. למעשה הם מסיקים שכיון שדבר זה אינו מוזכר בגמרא - יש מקום להתיר דוקא בברכות המיוחדות לראש השנה, דהיינו במלכויות, זכרונות ושופרות, וכן בהזכרות המיוחדות ליום זה, ולא בברכות שאומרים כל יום.
התוספות בדף יב, ב (ד״ה כרע) כותבים ״ובראש השנה וביום הכפורים שאנו שוחין כל שעה בתפילה...״, אולם בדף לא, א (ד״ה ומוצאו) הם כותבים ״ולכך נהגו העולם בראש השנה וביום הכפורים שמתפללין ״זכרנו״ וכן ״תן״ ו״תמלוך״ ששוחים״.
התוספות מדגישים שלפי כל המנהגים בראש השנה וביום הכפורים - יש להקפיד להזדקף כאשר מגיעים לסוף הברכה, מכאן שלדעתם ההיתר לכרוע בראש השנה אינו משום שביום דין דין ההדיוט כדין מלך אלא משום שכורע באמצע הברכה, שזה מותר בכל ימות השנה. נראה איפוא שלדעת הרא״ה והריטב״א שבימים נוראים דין הדיוט כדין מלך - אין צורך להזדקף לפני סוף הברכה, שהרי המלך כורע אף בסוף הברכה.
הטור (תקפב) כותב: ״נוהגים באשכנז להתפלל בראש השנה ויום כפורים בכריעה, לפי שאנו תלוין בדין... והמדקדקים מכוונין לזקוף בסוף הברכות משום הא דתניא...״, ונראה שמבין בדעת הרא״ה והריטב״א שאין צורך לזקוף בסוף הברכה, אך המדקדקים נוהגים כדעת התוספות שיש לזקוף. בסימן קיג מביא הטור רק את דברי התוספות בדף לא שהנוהגים לשחות כשאומרים ״זכרנו״ ו״מי כמוך״ - צריכים לזקוף בסוף הברכה.
השלחן ערוך בשני הסימנים מביא רק את דעת התוספות שצריך לזקוף בסוף הברכה, והט״ז (קיג סק״ג) מוסיף שאף בתחילת הברכה צריך לזקוף. כאמור, לדעת הגר״א אין לכרוע אף בימים הנוראים, וכן מובא במעשה רב (סי׳ רג): ״בראש השנה ויום כפור מתפללין מעומד ולא בכריעה״.