תוס׳ ד״ה דבעינא כו׳ הכא לא שייך למימר דלא ליהוי חציצה כו׳ דלעיל איירי כשיאגד בלולב והכא כשכרך בידו ובדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה עכ״ל. עלינו לבאר יסודה של דעה זו. ונראה שלדעה הראשונה בתוס׳ חציצה בלולב דין הוא בחפצא כשחציצה כרוכה עליו אינו ראוי ללקיחה ופסול. אבל אם כרך הנוטל סודר על ידו כשר שככה החפץ ראוי ללקיחה. לפי״ז אין פסול החציצה שייך למעשה מצות הגברא אלא לחפצא. חפצא שיש עליו חציצה פסול למצות לקיחת ד׳ מינים.
שם. בא״ד - ובסוף מקום שנהגו כו׳ ופי׳ בקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים כו׳ אע״ג דלקיחה ע״י דבר אחר שמה לקיחה לרבא ה״מ דרך כבוד וכו׳. תוס׳ ביומא (נח. ד״ה מין) כתבו בשם ריצב״א שקדשים מחייבים לקיחה בעצמו של הכהן ולפיכך בקדשים לקיחה ע״י דבר אחר לא שמה לקיחה. כן י״ל לפ״ה, שבלולב חציצה היא דין בחפצא בלבד אבל בקדשים יש דין חציצה גם במעשה עבודת הגברא - משום שעבודת קדשים כשרה רק בעצמו של הכהן.
שם. בא״ד - י״ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינין שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב וכו׳. השיטה הזו צריכה ביאור. ונ״ל שגם כאן סוברים התוס׳ שחציצה היא דין בחפצא. ברם סוברים שאגד חוצץ משום שהלולב זקוק לו שלא יתפרדו המינין, אבל חפצא של לולב אינו צריך סודר ולפיכך אין סודר פוסל את כשרות החפצא של הלולב.
שם. בא״ד - וי״ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב וכו׳. נראה שלדעה זו כל דבר שעוזר ללקיחה אינו חוצץ. הכלי שהוא בית היד מאפשר את נטילת הלולב ולכן אינו נחשב לחציצה ונחשב לקיחה ע״י דבר אחר ושמה לקיחה (לרבא). שיטה זו מפרשת דין החציצה ביחס ללקיחת הגברא. אם הגברא נעזר בלקיחתו אין הדבר חוצץ. חציצה קיימת רק בדבר שאינו עוזר ומאפשר את הלקיחה. שיטה זו חולקת אדלעיל וס״ל דחציצה אינה פסול בחפצא אלא מפקיעה את מעשה הגברא.
ב
חציצה בנתינת הגט
מעשה בבריסק באיש שנתן גט במעטפה שלו על השולחן ואמר לאשתו (שהיתה מסרבת לקבל גט ממנו) שיש לה מכתב בפנים. לקחה את המעטפה והאיש אמר לה הרי זה גיטך. השאלה באה לפני הגר״ח זצ״ל ופסק שהיא ספק מגורשת. טעמו של הגר״ח זצ״ל היה מפני שיש מחלוקת להלכה אם חציצה מפסיקה בקנין יד. אם אין חציצה מפסיקה בקנין יד קנתה האשה את הגט בקנין ידה (ואין המעטפה חציצה) כשנטלתו מהשולחן, וא״כ איננה מגורשת כי הגט פסול מטעם טלי גיטך מע״ג קרקע. מאידך אם חציצה פוסלת קנין יד הרי שידה לא קנתה את הגט כשנטלה את המעטפה עם הגט בתוכה, אלא הקנאת הבעל את המעטפה הקנתה לה את הגט מטעם חצר, ומגורשת מדין נתן גט בחצרו והקנה לה את חצרו שמגורשת ואין זה טלי גיטך מע״ג קרקע כדאיתא במס׳ גיטין
(כא.)א.
ג
חציצה בנטילת לולב
בדין חציצה בנטילת לולב יש כמה שיטות:
א) שיטת הר״ן, וז״ל: דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב ומאי דחיישינן ביה היינו משום דלא הוי לקיחה תמה כו׳ דכל לנאותו בטל לגבי לולב כו׳ וכל שהוא טפל לידו בטל לגבי ידו כו׳ אבל לאו משום חציצה ממש אתינא עלה דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא כטבילה דכתיב ביה ורחץ בשרו במים כו׳ וכתפילין וכו׳. נראה ששיטת הר״ן היא שאין דין חציצה חל בלולב כמו שחל בטבילה ובתפילין. בטבילה ובתפילין יש הלכה של נגיעה בבשר וחציצה מפסקת ופוסלת. אכן בלולב אין דין נגיעה בידו אלא לקיחה עם ידו וחציצה כשלעצמה אינה פוסלת ורק לקיחה ע״י דבר אחר פסולה. משום כך אם הדבר האחר טפל לידו או ללולב הלקיחה כשרה.
ב) שיטת הגר״א: כתב הרמ״א (או״ח סי׳ תרנ״א ס״ז) וז״ל: ונהגו להחמיר להסיר התפילין וטבעות מידם אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן עכ״ל. וציין הגר״א וז״ל: היינו לדעת הר״ן דבטל לידו אבל לדעת התוס׳ משום חציצה אין חלוק דהא אמרי׳ כו׳ בזבחים דאפילו נימא אחת חוצצת במקום בגדים וכן ביד וכו׳. הגר״א מסביר שלפי בעלי התוס׳ הסוברים שיש דין חציצה בנטילת הלולב, חציצה במקצת היד פוסלת כי צריכים נגיעה בלי חציצה בכל היד כמו בעבודת הקרבנות. ברם לפי הר״ן שבלולב אין דין חציצה ממש, ורק דין לקיחה, אין חציצה במקצת היד פוסלת או מונעת מעשה לקיחה כשרה.
ועלינו להבין שיטת הגר״א דהא דנימא א׳ בבגדי כהונה חוצצת הוא משום דבעינן שיכסה הבגד את כל גופו דכהן הראוי ללבישה, דכל גוף הכהן ששייך בו לבישה טעון לבישת בגדים, ואם יש נימא א׳ החציצה פוסלת את הלבישה על כל חלק וחלק של גוף הכהן. מאידך בלולב אפי׳ אם יש חציצה על מקצת ידו בינה ללולב, מ״מ הא נשארת שאר היד בלי חציצה, ומנ״ל דבעינן שכל היד תאחז את הלולב, ומאחר שיכול ליטול את הלולב גם במקצת היד, א״כ דל מהכא מקום החציצה - הלא הנטילה כשרה עם שאר היד. ונראה שזוהי דעת הרמ״א דסובר שמעיקרא דדינא כשר בין לפי התוס׳ ובין לפי הר״ן דאין צורך לנטילה בכל חלק של היד וגם בנטילה במקצת היד יוצא, ולפיכך חציצה על מקצת היד אינה פוסלת. כדי לעמוד על דברי הגר״א יש לעיין בדין פסול חציצה, האם החסרון בזה שאין החלק הזה של היד משתתף בנטילה, וא״כ באופן של חציצה במקצת היד כשרה הנטילה כרמ״א, דהא עדיין יש נטילה כשרה בשאר היד, או״ד הפשט הוא שחציצה מהוה הפקעה ופוסל של הנטילה כולה והוי׳ פסול בכל מעשה הנטילה. ומסתבר שזוהי דעת הגר״א דמהוה פסול ומפקיע של מעשה הנטילה כולו ולפיכך חציצה במקצת היד פוסלת כל הנטילה.
ג) שיטת הרמב״ם וז״ל (פ״ז מלולב הלי״א): עשה לאגודה זו גימון של כסף ושל זהב או שכרך עליה סדין ונטלה יצא לקיחה ע״י דבר אחר שמה לקיחה והוא שיהיה דרך כבוד ודרך הדור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ וכו׳. נראה לבאר שלרמב״ם ישנן שתי הלכות: א) דין במעשה לקיחה, והיינו לקיחה ע״י דבר אחר. ב) דין חציצה בעצמו של יד הנוטל וכל לנאותו אינו חוצץ. יוצא שלרמב״ם יש דין של לקיחה ע״י דבר אחר וגם של חציצה.
מאידך עיין ברש״י ד״ה דלא נהוי חציצה, וז״ל ואין זו לקיחה עכ״ל. לרש״י הפסול אינו פסול חציצה בתורת עצמה אלא שאינה לקיחה כלל. וכוונתו היא שלא יהא דבר אחר מעורב בלקיחה - דבעי לקיחת ד׳ המינים לבדם.
ונראה שיש חלוק אחר בין חציצה המפקיעה לקיחה לרש״י לחציצה החוצצת בין היד והלולב כבהת״כ לרמב״ם. אם הוא דין בלקיחה, כשיש חציצה חסרה בגוף המצוה של הלקיחה. אמנם אם הוי פסול חציצה מהלל״מ דשעורין וחציצין הלל״מ, אז יתכן שגם כשיש חציצה יש מעשה מצוה אלא שהחציצה פוסלת ומפקיעה את קיום המצוה. נ״מ לגבי בל תוסיף כשיוסיף מין חמישי עם חציצה באגד אם יעבור בב״ת. אם מפקיעה הלקיחה עצמה ובגופו של מעשה המצוה כפירש״י - לא יעבור בב״ת, אבל אם חציצה פוסלת את קיום המצוה ומ״מ יש מעשה מצוה כרמב״ם - עובר בב״ת, ויל״ע בזה.
גם בעבודת הקרבנות ישנן שתי הלכות: א) עצמו של כהן. ב) מעשה עבודה ע״י הכהן. ביסוד זה תירץ הגר״ח זצ״ל את שיטת הרמב״ם (עיין בספרו על הרמב״ם פ״ג מתמידין הל״ד) שמכשרת חציצה בהולכת קטורת להיכל. הסברו הוא שמכיון שהולכת הקטורת בשמאל הכהן א״כ אינה מחייבת עצמו של כהן (שעצמו של הכהן נאמר רק בעבודת ימין) ומשו״ה חציצה אינה פסול במעשה העבודה דקטורתב.
לרמב״ם בלולב יש דין אחד במעשה נטילת הנוטל ודין שני שהנטילה תהיה בעצמו של יד הנוטל. דין החציצה חל בדין עצמו של יד הנוטל ודין לקיחה ע״י דבר אחר חל בדין מעשה הלקיחה.
ד
שם. תוס׳ ד״ה כי כו׳ מין במינו אינו חוצץ התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת רחם בלא חציצה ואע״ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה כו׳ דלמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי עכ״ל.
נראה דר״ל, דיש שתי הלכות בבכור: 1) מעשה לידה, 2) נגיעה ברחם. לענין נגיעה ברחם די בנגיעה במקצת רחם בכדי לקדש. בדין של מעשה לידה מכיון שאורחייהו של תאומים בהכי אין חלות חציצה שמפקיעה מעשה הלידה. אבל לולב אינו שוה ללידת תאומים בבכור.
עיין בהלכות בכורות לרמב״ן (פרק שלישי) וז״ל: מין במינו חוצץ בבכור דפטר רחם אמר רחמנא וכל דלא נגע ברחם לאו פטר רחם הוא עכ״ל. נראה לפרש, שהרמב״ן סובר כי יש דין מיוחד בקדושת בכור שזקוקה לנגיעה ברחם. הסוגיות בבכורות דנות בדין נגיעה זו אם מין במינו חוצץ בנגיעת הרחם או לא. לפי״ז נראה לומר שבדין הלולב אין צורך בנגיעה ממש, אלא שיש דין של מעשה לקיחה בעצם יד הנוטלג. אין שתי ההלכות (דבכור ולולב) תלויות זה בזה. בבכור יש דין נגיעה ממש. בלולב יש דין לקיחה בעצמו של יד אבל דין נגיעה איננו קיים.
הרמב״ם פוסק (פ״ד מבכורות הלי״ז) שבכור שיצא כשנכרכה עליו אחותו דינו כספק בכור והספק הוא אם מין במינו חוצץ בלידת הבכור או לא. ברם בלולב פוסק (פ״ז מלולב הלי״ב) שמין במינו אינו חוצץ, וז״ל, אגד את הלולב עם ההדס והערבה והבדיל בין הלולב ובין ההדס במטלת וכיוצא בה הרי זה חוצץ, הבדיל ביניהן בעלי הדס אינו חוצץ שמין במינו אינו חוצץ, עכ״ל. יש להבין מהו ההבדל בין בכור ללולב.
לפי הנ״ל מבואר, שבכור קדוש בנגיעה - ולרמב״ם יש ספק אם מין במינו חוצץ בנגיעת הרחם או לאו. ברם לולב מחייב נטילה בעצם יד הנוטל ולא נגיעה, והרמב״ם סובר שמין במינו אינו חוצץ בנטילה בעצמו של יד. אין דין נגיעה בלולב כמו שיש בבכור.
שם. בא״ד - הניח מזרק בתוך מזרק כו׳ הניח סיב בתוך המזרק כו׳ ואין לדמות כל הדברים עכ״ל. הדברים מחוסרים ביאור. יתכן לפרש שבהניח מזרק בתוך מזרק הספק הוא חציצה במעשה העבודה. אמנם בהניח סיב בתוך המזרק יש חציצה בין הדם והכלי המקדש והספק הוא חציצה בקדוש כלי. משום כן אין לדמות הדברים.
בסכום מקצת הדברים:
א) שיטת הרמב״ם היא שיש בלולב דין לקיחה בעצמו של יד אבל יש דין מיוחד של נגיעה בלידת בכור השונה מדין לקיחת הלולב.
ב) שיטת הריצב״א (בתוס׳
יומא נח.) היא שבעבודת הכהן יש דין עצמו של יד אבל לא בלולב.
ג) לפי התוס׳ דידן גם בעבודה משמע שאין דין עצמו של יד ורק דין מעשה עבודה כמו מעשה לקיחת הלולב.
א. עיין בסטעניסלס של הגר״ח זצ״ל על הש״ס שמביא את המעשה הזה, אולם מסביר שספק הגר״ח זצ״ל היה מטעם כליו של מוכר ברשות לוקח ולא מטעם חציצה. ועיין בספר חלקת יואב חלק א״ע סי׳ י״ג בדין חציצה בגט, וברמ״א (א״ע סי׳ קל״ט סי״ד).
ב. עיין בסטענסילס חדושי הגרי״ז על זבחים
(כו.) ובספר הזכרון להגר״י אברמסקי זצ״ל (דף קב).
ג. עיין בספר אבני נזר יו״ד סי׳ רס״ו.