והנה בדין וידוי כתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ תשובה ה״א) וז״ל כיצד מתודה אומר אנא ה׳ חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי ניחמתי ובשתי במעשי ולעולם אינו חוזר לדבר זה, זה הוא עיקרו של וידוי עכ״ל. וצ״ב מדוע בנוגע לוידוי כולל הרמב״ם גם בושה כחלק מחרטה, וכמש״כ ״והרי נחמתי ובשתי במעשי״. אולם כשהגדיר הרמב״ם את מהות התשובה השמיט את ענין הבושה, דכתב (פ״ב מהל׳ תשובה ה״ב) וז״ל ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו׳ וכן יתנחם על שעבר וכו׳ ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה לעולם עכ״ל.
ונראה דמסוגיין מוכח דלגבי תשובה רק חרטה שכוללת גם בושה מהווה חרטה מעלייתא לתשובה, וע״כ צ״ל דאה״נ דהרמב״ם (בפ״ב מהל׳ תשובה ה״ב הנ״ל) מיירי באופן שהחוטא מתחרט ומתבייש מהעבירה. אך הרמב״ם שם בא להגדיר רק את הסדר של תשובה דהיינו עזיבת החטא, קבלה להבא, וחרטה. ואילו בדין וידוי (בפ״א ה״א) הגדיר הרמב״ם את התשובה המכפרת, ולכן הדגיש דהחרטה הנצרכת לתשובה היא חרטה שיש בה בושה, שהבושה הויא עיקר המכפר.
והנה יש להעיר עוד בדברי הרמב״ם (פ״ב מהל׳ תשובה ה״ב) הנ״ל דהדגיש דסדר התשובה היא קבלה להבא ואח״כ חרטה וז״ל ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו׳ וכן יתנחם על שעבר עכ״ל, וצ״ע דבסוגיין לא מוזכר קבלה להבא כלל. ועוד צ״ע דמלשון הרמב״ם (בפ״א ה״א) ״כיצד מתודה אומר אנא ה׳ חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי ניחמתי ובשתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, זה הוא עיקרו של וידוי״, משמע דסדר התשובה הוא מקודם חרטה ואח״כ קבלה להבא.
ונראה דמש״כ הרמב״ם (פ״א ה״א מהל׳ תשובה) ״והרי ניחמתי ובשתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה״, ר״ל דהקבלה להבא הויא תוצאת חרטתו ובושתו מהעבירה, דהוא מתבייש כ״כ דממילא מקבל על עצמו ״לעולם איני חוזר לדבר זה״. ולפי״ז י״ל דבאמת בסוגיין נמי מיירי דאיכא קבלה להבא, והקבלה להבא היא תוצאה דממילא מבושתו על העבירה, וע״כ הויא תשובה מעלייתא ומוחלין לו על עונותיו.
ובישוב השינוי בסדר התשובה שבדברי הרמב״ם נראה דבפ״ב מהל׳ תשובה הרמב״ם מבאר את סדר התהליך של מעשה התשובה ושינוי הנהגת הבעל תשובה במעשיו, דעיקר מעשה התשובה היינו שמשנה התנהגותו מכאן ולהבא וגומר בלבו שלא לחטוא עוד. ולכן הרמב״ם מתחיל בעזיבת החטא ובקבלה להבא שלא לחטוא מכאן ולהבא ואח״כ מזכיר חרטה לשעבר. אמנם בפ״א מהל׳ תשובה (ה״א) בנוגע לוידוי, הרמב״ם מתאר את התהליך התשובה בנפש החוטא, והרמב״ם משמיענו שתהליך התשובה בנפש החוטא מתחיל בחרטה לשעבר ועי״ז בא לידי קבלה להבא, דחרטה על העבירה מביאה ממילא לקבלה להבא שלא ישוב לחטוא עוד וכמש״כ ״נחמתי ובשתי במעשי - ולעולם איני חוזר לדבר זה״, ולפיכך הקדים חרטה לשעבר לקבלה להבא.
ועוד יש לתרץ בישוב שינוי הסדר דתשובה אי חרטה קודמת או קבלה להבא קודמת, דלכאורה קשה דבפ״א מהל׳ תשובה (ה״א) הרמב״ם הביא מקודם את החרטה ואח״כ הקבלה להבא, ואילו בפ״ב מהל׳ תשובה (ה״ב) הפך את הסדר דשם קבלה להבא לפני החרטה. וי״ל דיש ב׳ דרכים של חרטה ותשובה: א) חרטה ותשובה משום פתח וטעות דהיינו תשובת השכל, ב) חרטה ותשובה מחמת הרגשת תועבת החטא דמתבייש בעצם המעשה שעשה, דהיינו תשובת הלב, דהוי תשובה מחמת הרגשת התיאוב שבחטא, וכלשון תפלת זכה ביוה״כ ״תמהים אנו על נפשותינו איך נעשתה התועבה הזאת״. ונראה דבתשובה וחרטה משום טעות דהיינו תשובת השכל מתחילה תשובה בקבלה להבא, משום שהחוטא מבין הטעות שבחטא ומקבל על עצמו שלא יעשהו עוד, ואח״כ בא לידי חרטה לשעבר. משא״כ בחרטה ותשובת הלב, התהליך מתחיל מהרגשת מיאוס ותועבת החטא ומזה בא לידי קבלה להבא. ונראה דבפ״ב מהל׳ תשובה מיירי הרמב״ם בתשובת השכל, שהרי כתב (בפ״ב מהל׳ תשובה ה״א) וז״ל איזו היא תשובה גמורה זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה ולא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו וכו׳ ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה עכ״ל. ונראה ממש״כ ״והוא עומד באהבתו ופירש ולא עבר מפני התשובה״, דמיירי בתשובת השכל והתגברות השכל על רגשותיו ותאותיו. ועפי״ז מבואר המשך דברי הרמב״ם שם (בפ״ב מהל׳ תשובה ה״ב) וז״ל ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וכן יתנחם על שעבר עכ״ל. דהרמב״ם ביאר דהמהלך של תשובת השכל מתחיל בעזיבת החטא וקבלה להבא עד שמגיע לבסוף להרגשת חרטה על העבר. ומאידך בפ״א מהל׳ תשובה ה״א סדר התשובה מתחיל בחרטה על העבר ואח״כ קבלה להבא, דמיריי בתשובה שיסודה בהרגשת הלב משום שמתבייש ממעשיו, והחרטה לשעבר מביאתו ממילא לקבלה להבאא.
גמ׳. ז״ל אמר רב אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפני מה לא קבעוה משום טורח ציבור מ״ט אילמא משום דכתיב בה קל מוציאם ממצרים לימא פרשת ריבית ופרשת משקולות דכתיב בהן יציאת מצרים אלא וכו׳ משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו וכו׳ פרשת ציצית מפני מה קבעוה א״ר יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים, מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ודעת מינות הרהור עבירה והרהור עבודה זרה וכו׳ עכ״ל. הפרי חדש (ס׳ ס״ז) הוכיח מלשון הגמ׳ ״מפני מה קבעוה״ דאין חיוב מה״ת לקרוא פרשת ציצית. וצידד עוד דפרשת ציצית אינה מה״ת משום דלא כתיב בה ודברת בם או לדבר בם בשכבך ובקומך, ויוצא יד״ח זכירת יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים בעלמא, וכדמבואר בגמ׳ (יג:) דרבי הוה קמהדר על שמעתתא דאית בה יציאת מצרים. אמנם עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ ק״ש הל׳ א׳ - ג׳) וז״ל פעמיים בכל יום קוראין ק״ש בערב ובבוקר שנאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבים וזה הוא לילה ובשעה שדרך בני אדם עומדים וזה הוא יום. ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן שמע, והיה אם שמוע, ויאמר וכו׳ וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע עכ״ל. ומבואר מדבריו דג׳ פרשיות אלו הן מצות ק״ש מה״ת. וצ״ע לשיטתו דמהו ההוה אמינה בסוגיין ״דבקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע״, דהרי פרשת ויאמר היא מדאורייתא.
והנה הקשו האחרונים (עיין במנחת חינוך מצוה כ״א, ובצל״ח דף יב: ובפרי מגדים בהקדמה לאו״ח) אמאי השמיט הרמב״ם ממנין המצות שלו את מצות זכירת יציאת מצרים, ואע״פ שהביאו בפ״א מהל׳ ק״ש (ה״ג), וז״ל ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך עכ״ל. ותירץ הגר״ח זצ״ל דהרמב״ם סובר שמצות זכירת יציאת מצרים אינה חובה וקיום מצוה בפני עצמה אלא דהויא קיום במצות קבלת עול מלכות שמים דק״ש, דיש דין מסוים שיקבל עול מלכות שמים ע״י זכירת יציאת מצרים. ויסוד לזה מהגמ׳ במס׳ ר״ה
(דף לב.) ״מנין שאומרים מלכיות, תניא רבי אומר אני ה׳ אלוקיכם וכו׳ זו מלכיות״. ומבואר דאמירת ״אני ה׳ אלוקיכם״ מהווה קבלת עול מלכות שמים. וכעין זה י״ל דאמירת ״אני ה׳ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה׳ אלוקיכם״ שבסוף פרשת ויאמר ג״כ מהווה קבלת עול מלכות שמים. ועיין בגמ׳ לקמן
(דף יג:) ״דמהדר רבי אשמעתתא דאית בה יציאת מצרים וכו׳ כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה״. ופרש״י (ד״ה בזמנה) ״בזמן ק״ש״, ולכאורה מוכח דס״ל דזכירת יציאת מצרים הויא קיום במצות ק״ש עצמה ולכן הקפיד רבי להזכיר יציאת מצרים בזמן ק״ש. ומבואר כדברי הגר״ח זצ״ל אליבא דהרמב״ם דמה״ת זכירת יצ״מ מהווה קיום במצות ק״ש ותלויה בזמן ק״ש. אמנם בשיטמ״ק (דף יג: ד״ה חוזר וגומרה) כתב וז״ל דאע״ג דאפשר כוליה יומא מכל מקום כיון שקבעוה בקריאת שמע היה רוצה לאומרה תכף שהיה קורא ק״ש עכ״ל. ומבואר דס״ל דבדיעבד מקיים זכירת יציאת מצרים כל היום דהויא קיום מצוה בפני עצמה, ורבי היה מהדר לכתחילה להזכירה בזמן ק״ש מדרבנן.
ולפי״ז מבואר הא דהשמיט הרמב״ם את מצות זכירת יציאת מצרים ממנין המצוות שלו, והוא משום דסובר דמצות זכירת יצ״מ נכללת במצות קבלת עומ״ש דק״ש. ומשום כך הרמב״ם הביאה דוקא בהל׳ ק״ש, דזכירת יציאת מצרים מהווה קיום במצות ק״ש עצמה.
ונראה דמכיון דאליבא דהרמב״ם זכירת יציאת מצרים אינה חובה וקיום בפ״ע אלא דהויא חלק ממצות קבלת עול מלכות שמים דק״ש, אי אפשר לצאת יד״ח זכירת יציאת מצרים בזכירה בעלמא בלשונו ובמילי דיליה, דזכירת יציאת מצרים מתקיימת רק ע״י קריאת פרשה הכתובה בתורה ככתבה כק״ש עצמה. ולפי״ז נראה דאע״פ שלשיטת הרמב״ם כל ג׳ פרשיות הן מה״ת, מ״מ חלוקות פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע מפרשת ויאמר. דבב׳ פרשיות הראשונות נאמר דין מסוים שב׳ פרשיות אלו מעכבות בקיום מצות ק״ש, ומשום דנאמר בהן ״ודברת בם״ ו״לדבר בם״, ואם יקרא במקומן פרשה אחרת שבתורה שיש בה ענין יחוד ה׳ וקבלת עול מצוות לא יצא יד״ח מצות ק״ש. משא״כ בפרשת ויאמר, שאין דין מסוים לומר דוקא פרשה זו, כי יסוד הדין הוא שצריך לקרות פרשה בתורה שיש בה זכירת יציאת מצרים כחלק וקיום במצות קבלת עול מלכות שמים דקריאת שמע. ומשו״ה סד״א דאפשר לצאת חובת זכירת יצ״מ גם בקריאת פרשת בלק ופרשת ריבית ופרשת משקולות. דבאמת מן התורה יוצא בקריאת איזה פרשה בתורה שמוזכרת בה יציאת מצרים, וקביעות פרשת ויאמר הויא דין מדרבנן משום שיש בה חמשה דברים. אך הקיום של פרשת ויאמר הוי קיום דאורייתא של קבלת עומ״ש ע״י זכירת יצ״מ והיא קיום במצות קריאת שמע עצמהב.
גמ׳. וז״ל ולימא האי פסוקא ותו לא גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן עכ״ל. והנה איתא בגמ׳
(מגילה כב א): ״ותני עלה בראשית בשנים יהי רקיע באחד, והוינן בה בשלמא יהי רקיע באחד דתלתא פסוקי הוו, אלא בראשית בשנים חמשה פסוקי הוו, ותניא הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים. ואתמר עלה רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק. רב אמר דולג מ״ט לא אמר פוסק, קסבר כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה. ושמואל אמר פסקינן ליה והא אמר רב חנינא קרא צער גדול היה לי אצל ר׳ חנינא הגדול ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הן עשויין, התם טעמה מאי משום דלא אפשר ה״נ לא אפשר״. ויש לדקדק בשינוי לשון ההלכה דבסוגיין נאמר ״כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן״ - שהאיסור חל בפיסוק פרשה. ואילו התם תני ״כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן״, דמשמע שהאיסור חל בפיסוק פסוקים, וצ״ב. ועוד צ״ע דמדברי הגמ׳ בסוגיין משמע שאסור להפסיק באמצע פרשה שבתורה, ולא מצינו שחוששין לזה בקריאת התורה דאין מדקדקין אלא שלא להתחיל פרשה בפחות מג׳ פסוקים ושלא לשייר פחות מג׳ פסוקים.
ונראה דיש ב׳ דינים בדין כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן: א) דין איסור להפסיק באמצע פסוק, ב) דין קיום קריאת תורה ככתבה דהיינו לקרות את כל הפסוק כפי שכתוב בתורה ולא להפסיק בו. ושני דינים אלו חלים בקריאת פסוקי התורה. אך נראה שהאיסור להפסיק באמצע חל דוקא בקריאת פסוקים, ולא בקריאת פרשיות. דאיסור זה מיוסד באיסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, דנלמד מיניה שאסור לקרות תושב״כ שלא כצורתה ואסור לקרותה אלא ככתבה. ברם איסור זה חל דוקא בפסוקים ולא בפרשיות. וכדמוכח מהא דקיי״ל דבימים שיחיד גומר בהם את ההלל אסור להפסיק באמצע הפרק, ובימים שאין היחיד גומר בהם את הלל מפסיק באמצע הפרק (כדמבואר לקמן יד א). ואי נימא דחל איסור להפסיק באמצע פרשה משום שקוראה שלא ככתבה צריך היה לחול איסור להפסיק בקריאת הפרק אף בימים שאין גומרין בהם את ההלל, דאע״פ שאין חיוב בר״ח לגמור את ההלל מ״מ קורא פרקים ואם מפסיק באמצע הויא קריאה שלא ככתבה. ועל כרחך צ״ל דחלוק דין אמירת הלל שלם מאמירת חצי הלל, דבהלל שלם המצוה חלה מדין מצות קריאת פרשיות, ומשום הכי אסור להפסיק באמצע הפרק כדי לקיים את המצוה כדינה. משא״כ כשאומר חצי הלל בדילוג יסוד המצוה היא מצות קריאת פסוקים, וע״כ אין איסור להפסיק באמצע הפרקג, מפני דקורא הפסוקים כצורתם וחל איסור להפסיק רק באמצע פסוק ולא באמצע פרשה.
אמנם נראה דחלות קיום מצות קריאה ככתבה חלה בין בקריאת פרשיות ובין בקריאת פסוקים, דחל קיום קריאה ככתבה כשקורא או פרשה שלימה או פסוק שלם. ונראה דבזה חלוקה מצות ק״ש ממצות קריאת התורה, דק״ש מהווה מצות קריאת פרשיות, וכדמבואר בגמ׳ דידן דקבעה דאין לומר הפסוק ״כרע שכב כארי וכלביא מי יקימינו״ משום דכל פרשה דלא פסקה משה אנן לא פסקינן. ומבואר דלקיום קריאת שמע ככתבה חייב לקרות פרשה שלימה, והך פסוק אינו פרשה שלימה. אמנם במס׳ במגילה
(דף כב.) מיירי הגמ׳ לענין מצות קריאת התורה, דיסוד דינה הוי קיום קריאת פסוקים, וכדמבואר נמי בגמ׳
(ב״ק דף פב.) דמעיקרא תקנו חד גברא ותלתא פסוקי א״נ תלתא גברי ותלתא פסוקי וכו׳ תלתא גברי ועשרה פסוקי, ומוכח דהקיום הוי קריאת פסוקים. ומשו״ה אמרינן דאין להפסיק בקריאת התורה באמצע פסוק משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. ועפי״ז מיושב דרק בק״ש דמהווה מצות קריאת פרשיות אמרינן כל פרשה דלא פסקה משה אנן לא פסקינן, משא״כ בקרה״ת דקיומה חל כמצות קריאת פסוקים חל רק האיסור שלא להפסיק באמצע פסוק, ואין מדקדקין כלל בקרה״ת שלא להפסיק באמצע פרשה.
והנה האחרונים העירו על המנהג לומר י״ג מדות בעת פתיחת הארון ביו״ט דפוסקים ב״ונקה״ שבאמצע הפסוק, וצ״ע דהא כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. ונראה דרק כשחל חיוב אמירת פסוקים אז חל איסור לומר חצי פסוק. אמנם הי״ג מדות אינן נאמרות בתורת פסוקים אלא בתורת י״ג מדות, וחל היתר מיוחד לאמרם בתורת י״ג מדות (עפ״י הגמ׳ ר״ה יז: ״יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם״)ד. וע״כ מותר להפסיק באמצע הפסוק בשעה שמסיים י״ג מדות. וכן בחליצת אשה כשהיא אומרת ״מאן יבמי לקחתי״ אינה אומרת הדברים בתורת פסוק משום דאין בחליצה חלות קיום קריאה ככתבהה, ומשום הכי לא חל איסור ואין בזה חסרון דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן.
והנה בקריאת עשרת הדברות ניתן לקרותן בב׳ טעמים: א) בטעם עליון שמחלקן לדברות, ולמשל את הפסוק ״לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ברעך עד שקר״ נחלק לד׳ דיברות דכל דיבור ודיבור נקרא כמו פסוק בפ״ע. ב) בטעם התחתון המחלק את קריאת עשרת הדברות לפסוקים כקריאת התורה דעלמאו. ויש נוהגים לקרות את עשרת הדברות כשקוראין בפרשת יתרו ופרשת אתחנן בטעם התחתון, ובשבועות קוראין אותן בטעם העליון. ובביאור מנהג זה נראה דבשבת קורין את עשרת הדברות כמצות קריאת התורה דעלמא דמהווה חלות קיום דקריאת פסוקים, וע״כ קורין אותן בטעם תחתון שמחלק את עשרת הדברות לפסוקים. ואילו בשבועות חל בקריאת עשרת הדברות קיום קריאה בתורת דברות משום דהויא זכר למעמד הר סיני. ומשו״ה נוהגים לקרותן בטעם העליון שמחלקן לדברות. ולכאורה צ״ע במנהג לקרותן בטעם העליון דהא כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינןז. ולהנ״ל מיושב שפיר, דבקריאת טעם העליון אין הקיום מצות קריאת פסוקים אלא קיום דקריאת דברות, ומשו״ה מותר להפסיק אף באמצע הפסוק. אמנם הגר״ח זצ״ל הקפיד לקרות את עשרת הדברות תמיד בטעם התחתון בלבד ואף בשבועות, משום דסבר דאין בקריאתן קיום דקריאת דברות אלא קיום של קריאת פסוקים בלבד, ולכן סבר דחל דין דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינןח.
ועיין בשו״ע (סי׳ תכ״ח סעיף ה׳) וז״ל ״פרשת האזינו מחלקים פרשיותיה כדרך שהיו מחלקים אותה במקדש שהיו קורין השירה פעם אחת לששה ימי השבוע וסימן הזי״ו ל״ך, האזינו, זכור, ירכיבהו, וירא, לו חכמו, כי אשא אל שמים עד סוף השירה, והשביעי קורא מסוף השירה עד סוף הפרשה״. וכתב ע״ז הרמ״א ״ודוקא בשבת מחלקים הפרשיות אבל במנחה בשבת ב׳ וה׳ אין לחוש״. ועיין במחצית השקל (שם ס״ק ז׳) שהביא דעת הפרי חדש שגם בקריאה בשבת וגם בקריאת מנחה ב׳ וה׳ יקראו כסדר הזי״ו ל״ך. ונראה דלפי הפרי חדש דין קריאת פרשת האזינו הוא דנקראת בתורת שירה וכקריאת הלויים במקדש. ומשו״ה נחלקת לסדר הזיו ל״ך, דחל בסדר זה קיום שירה. ומשו״ה ס״ל שיש להקפיד שלא לשנות את הסדר אף בקריאה דשבת מנחה ובב׳ וה׳, שאם יפסיק במקום שלא פסקו הלויים לא יחול בה חלות שם וקיום של קריאת שירה. ושיטת הרמ״א היא דדוקא בקריאת התורה דשבת שחרית חל קיום שירה ובשאר הקריאות הקיום הוי קיום קריאת פסוקים כקריאת התורה דעלמא.
משנה: מזכירין יציאת מצרים בלילות א״ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא׳ למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים ימי חייך העוה״ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח עכ״ל.
בענין מצות זכירת יציאת מצרים
א.הנה בפשטות המשנה מבואר דמקורה של מצות זכירת יציאת מצרים הנוהגת בכל יום הוא הקרא
(דברים ט״ז, ג׳) למען תזכר את יום צאתך וגו׳, וכן כתב הרמב״ם (פ״א הלכות קריאת שמע ה״ג) וז״ל: ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכר את יום צאתך וגו׳ עכ״ל. ואילו מצות סיפור יציאת מצרים הנוהגת רק בליל ט״ו בניסן, מקורה הוא מהקרא שבפרשת בא, דכתיב
(שמות י״ג, ג׳), זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו׳, וכמו שכתב הרמב״ם (פ״ז הלכות חמץ ומצה ה״א) וז״ל מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בליל ט״ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו׳ עכ״ל. וכן מבואר בספר המצוות (מצוה קנ״ז) שהביא הרמב״ם שם את דברי המכילתא (שם) דיליף את מצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח מקרא דזכור את היום הזה.
אולם עיין ברש״י בפירושו על הפסוק זכור את היום הזה
(שמות יג. ג) שכתב וז״ל: למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום עכ״ל. הרי דסובר רש״י דילפינן מצות זכירת יציאת מצרים שבכל יום מזכור את היום הזה, שלא כדברי הרמב״ם. ודברי רש״י צ״ע, דבמשנתינו מבואר דבן זומא דרש זכירת יציאת מצרים בלילות מ״למען תזכר״ ולא מ״זכור את היום הזה״, וכדברי הרמב״ם. (וכבר הקשה כן המנחת חינוך, מצוה כ״א).
ובאמת דברי רש״י מפורשים במכילתא (שם י״ג, ג׳), וז״ל ויאמר משה אל העם [זכור את היום הזה וגו׳] אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים, בלילות מנין שנאמר למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ע״כ. ומבואר להדיא במכילתא כדברי רש״י דילפינן מצות זכירת יציאת מצרים מהקרא של זכור את היום הזה. ברם דברי המכילתא עצמם צריכים ביאור, דהרי המכילתא נמי יליף את מצות זכירת יציאת מצרים בלילות מהקרא ד״למען תזכר״.
ונראה דהמכילתא יליף מצות זכירת יציאת מצרים מהקרא ד״זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים״ שהוא נאמר בלשון צווי. אלא דעדיין לא נתבאר מהו זמן המצוה של זכירת יציאת מצרים, האם המצוה נוהגת רק ביום או אפילו בלילה. וזמן המצוה ילפינן מהקרא שבפרשת ראה, ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני וגו׳ למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״. דבפסוק זה כתוב טעם לאיסור אכילת חמץ וחיוב אכילת מצה בשבעת ימי הפסח, דצריך לזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, דהיינו בין ביום ובין בלילה. ומזה אפשר למילף דגם המצוה של זכירת יציאת מצרים בכל יום מצותה היא בין ביום ובין בלילה, דחזינן דיציאת מצרים טעונה זכירה ביום ובלילה. אמנם מקור המצוה דזכירת יציאת מצרים הוא מהקרא דזכור את היום הזה.
והנה עיין בפירוש רש״י על הפסוק למען תזכר את יום צאתך וגו׳ שכתב, וז״ל על ידי אכילת הפסח והמצה את יום צאתך עכ״ל. ומבואר דרש״י מפרש דפסוק זה הוא טעם לאכילת מצה ומיירי בליל ט״ו, ואינו מדבר במצות זכירת יציאת מצרים. והיינו משום דאזיל רש״י לשיטתו דסובר דמצות זכירת יציאת מצרים ילפינן מזכור את היום הזה, ולכך כתב דהקרא דלמען תזכר הוא רק טעם לאכילת מצה.
אלא דיש לעיין לפי רש״י היכן כתובה מצות סיפור יציאת מצרים. וצריך לומר דסובר רש״י דמצוה זו מקורה הוא מהקרא
(שמות י״ג, ח׳) דוהגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים, וכדאיתא בהגדה של פסח.
ב.
ביאור שיטת הרמב״ם במצות זכירת יציאת מצרים
הרמב״ם לא מנה את מצות זכירת יציאת מצרים במנין המצוות. והקשו האחרונים דצ״ע אמאי השמיטה, דהרי מצות זכירת יציאת מצרים היא מצוה מן התורה, וכדאיתא לקמן בברכות
(דף כ״א) ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר, חוזר ואומר אמת ויציב, כיון דאמת ויציב מצוה דאורייתא. ומבואר שם בסוגיא דמצוה דאורייתא זו שמקיים אותה כשאומר אמת ויציב היא מצות זכירת יציאת מצרים, וכן כתב רש״י שם (בד״ה אמת) וז״ל שמזכיר בה יציאת מצרים דחיובא דאורייתא היא עכ״ל. וכן מבואר ברמב״ם בפ״א מהלכות קריאת שמע (ה״ג) שכתב וז״ל ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וגו׳ עכ״ל. ומפורש בדבריו דמצות זכירת יציאת מצרים מצוה מן התורה היא. וא״כ צ״ע למה לא מנה הרמב״ם מצוה זו במנין המצוות.
ותירץ הגר״ח זצ״ל דבמשנתנו (דף יב:) נחלקו ר׳ אלעזר בן עזרי׳ וחכמים אם מזכירין יציאת מצרים בלילות. ויסוד מחלוקתם הוא כיצד לדרוש את הפסוק כל ימי חייך, לראב״ע דרשינן לרבות את הלילות. וחכמים דורשים להביא לימות המשיח. וא״כ לחכמים ליכא דרשה לרבות את הלילות, ולכן לדעתם אין מזכירין יציאת מצרים בלילות. וא״כ יוצא דלראב״ע הדורש כל לרבות את הלילות, ליכא דרשה דמצות זכירת יציאת מצרים נוהגת לימות המשיח, דהלא חזינן מהחכמים דצריך ילפותא שתהא זכירת יציאת מצרים נוהגת לימות המשיח, א״כ לראב״ע דליכא דרשה לימות המשיח, דהוא דורשה לרבות את הלילות, אין מצוה זו נוהגת בימות המשיח.
ולפי״ז מיושב למה לא מנה הרמב״ם מצות זכירת יציאת מצרים במנין המצוות, דהרמב״ם כתב בספר המצוות (שרש ג׳) דמצוה שעתידה ליבטל אינה נמנית במנין המצוות, ומצות זכירת יציאת מצרים עתידה ליבטל בימות המשיח.
ועוד תירץ הגר״ח זצ״ל דאליבא דהרמב״ם מצות זכירת יציאת מצרים אינה קיום מצוה בפנ״ע, אלא דמהווה קיום במצות קבלת עול מלכות שמים דקריאת שמע, דממצות קבלת עומ״ש דק״ש היא לקבל עליו עול מלכות שמים ע״י זכירת יציאת מצרים, וזכירת יצ״מ הויא חלק ממצות קריאת שמע. ויסוד דבר זה הוא מהקרא
(במדבר ט״ו, מ״א) אני ה׳ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה׳ אלוקיכם. ובמס׳ ר״ה: (דף ל״ב) ילפינן חיוב אמירת מלכיות בר״ה מקרא דאני ה׳ אלוקיכם. הרי דאני ה׳ אלוקיכם ר״ל קבלת מלכותו יתברך. וזהו נמי יסוד מצות זכירת יציאת מצרים לקבל עליו עול מלכות שמים ע״י זכירת יציאת מצרים, ולכן הויא קיום אחד עם ק״ש.
ולפי״ז יש ליישב למה לא מנה הרמב״ם את מצות זכירת יציאת מצרים במנין המצוות, דהרי כלולה היא במצות ק״ש וחלק ממנה, ומצות ק״ש הרי מנה אותה הרמב״ם. וכן מוכח נמי ממש״כ הרמב״ם בפ״א מהלכות ק״ש (הל׳ ב׳ - ג׳) שהביא את מצות זכירת יציאת מצרים ביחד עם מצות קריאת שמע וכחלק ממצות ק״ש, עכ״ד הגר״ח זצ״לט.
ונראה להוסיף, דהנה הרמב״ם בהלכות ק״ש (הל׳ א׳ - ג׳) כתב וז״ל פעמיים בכל יום קוראים ק״ש וכו׳ ומה הוא קורא שלש פרשיות אלו והן שמע והיה אם שמוע וויאמר עכ״ל, ומשמע מדבריו דכל שלשת הפרשיות של קריאת שמע הן מצוה מדאורייתאי. ולכאורה צ״ע דבשכבך ובקומך כתוב רק בשתי הפרשיות הראשונות, ואמאי הויא פרשת ציצית חלק מק״ש דאורייתא. ואילו מהרמב״ם משמע דהכל חלק ממצות ק״ש, וכמו שכתב נמי (בה״ג) וז״ל וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע עכ״ל. אולם לפי דברי הגר״ח זצ״ל דברי הרמב״ם מתפרשים היטב, דפרשת ציצית דאורייתא כדי לקיים בה מצות זכירת יציאת מצרים, דיסוד מצות זכירת יצ״מ הוא שיקבל עליו עול מלכות שמים ע״י זכירת יציאת מצרים, ומשום הכי הוי קיום אחד עם ק״ש וחלק ממנה. ולפיכך כתב הרמב״ם דשלש פרשיות של ק״ש הן מדאורייתא, דצריכים לקרוא מדאורייתא אף פרשת ציצית כדי לקיים קבלת עול מלכות שמים דק״ש בזכירת יציאת מצרים וכמו דמקיים קיום דקבלת עומ״ש בשתי הפרשיות האחרות של קריאת שמע.
והנה עיין בגמ׳ לקמן
(דף י״ג:) ״אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה ליה לאהדוריה כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה״ ופירש רש״י ד״ה בזמנה ז״ל בזמן קריאת שמע עכ״ל. ומבואר שצריך להזכיר יציאת מצרים בזמן ק״ש, וביום צריך לקיים מצוה זו קודם שלש שעות. ולפום ריהטא צ״ע, אמאי מצות זכירת יציאת מצרים אינה כשירה כל היום כשאר המצוות הנוהגות ביום, וכדמבואר במגילה
(דף כ:) דנוהגות כל היום. ועיין בשטמ״ק (שם ד״ה חוזר) דכתב דבאמת מצות זכירת יציאת מצרים כשירה כל היום אלא דמדרבנן לכתחילה צריך לקיימה בזמן ק״ש. וכן כתב השאגת אריה (סי׳ י׳). אמנם לפי דברי הגר״ח זצ״ל נראה דדין דאורייתא הוא דצריך לקיים מצות זכירת יציאת מצרים בזמן ק״ש, דכיון דמצות זכירת יציאת מצרים חלק ממצות ק״ש, לכן זמנה גם כן בזמן ק״ש. והנה איתא בגמ׳ לעיל
(יב.) ״כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא יד״ח״. ומבואר שצריך להזכיר קריעת ים סוף כחלק ממצות זכירת יציאת מצרים. ומשום דזכירת יצ״מ הויא חלק וקיום במצות ק״ש, וע״כ צריך להזכיר את קריעת ים סוף בברכות ק״ש, ומשום שהיתה קבלת עול מלכות שמים בשעת קריעת ים סוף וכששרו בני ישראל ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״. ומבואר לפי״ז נמי דברי המג״א (סי׳ ס״ז סק״א) דיוצא י״ח זכירת יצ״מ בהזכרת שירת הים בכל יום. והקשה עליו הגרע״א זצ״ל בגליון לשו״ע דצ״ע איך יוצא, והרי אינו מזכיר יציאת מצרים בשירת הים. ולפי״ד י״ל דכיון דעיקר הקיום דזכירת יצ״מ הוי חלות קבלת עומ״ש ע״י זכירת יצ״מ, שפיר יוצא במה שמזכיר את קבלת עול מלכות שמים שבקריעת ים סוף
כ.
והנה התוס׳ לעיל (דף ב. ד״ה מאימתי) הביאו את שיטת הר״י דיכול לקרות ק״ש של ערבית מבעוד יום לפני צאת הכוכבים, משום דקיי״ל כהנך תנאים הסוברים דזמן קריאת שמע הוא משעה שקדש היום או משעה שבני אדם נכנסים להסב. ולכאורה צ״ע דהלא זמנים אלו הם רק למצות ק״ש דכתיב בה בשכבך דהריהן זמן שכיבה, אבל כשקורא את שמע מקיים נמי מצות זכירת יציאת מצרים, ומצוה זו אינה תלוי׳ בזמן שכיבה אלא בלילה, וכמו שכתב השאגת ארי׳ (סי׳ ח׳ עיי״ש), וא״כ איך יכול לקרות ק״ש וברכותי׳ מבעוד יום והרי לא יצא ידי חובת מצות זכירת יציאת מצרים. אולם לפי דברי הגר״ח זצ״ל אתי שפיר, דמצות זכירת יציאת מצרים הויא חלק ממצות ק״ש ולכן זמנה היא בזמן ק״ש, ויכול לקרות ק״ש מבעוד יום, ולצאת גם ידי חובת מצות זכירת יציאת מצרים, ואין צריך לקרותה שנית כשתחשך, משום דק״ש וזכירת יצ״מ הריהן קיום מצוה אחת.
ג.
בגדר מצות זכירת יצ״מ וסיפור יציאת מצרים
ישנן שתי מצוות בענין יציאת מצרים: מצות זכירת יציאת מצרים הנוהגת בכל יום, ומצות סיפור יציאת מצרים הנוהגת בליל חמשה עשר בניסן בלבד כמצוה בפני עצמה. וכבר דנו האחרונים (עיין במנחת חינוך מצוה כ״א שם) בשאלה מה ניתוסף במצות סיפור יציאת מצרים שבליל חמשה עשר שאינו נוהג בכל יום.
והגר״ח זצ״ל ביאר ששתי מצוות אלו חלוקות הן בשלושה דברים: א) מצות זכירת יציאת מצרים היא רק לומר בקצרה שיצאנו ממצרים, ואילו מצות סיפור יציאת מצרים היא לספר בארוכה את כל מה שאירעו לאבותינו במצרים. ב) מצות זכירת יציאת מצרים היא בינו לבין עצמו ואילו מצות סיפור יציאת מצרים היא לספר לבנו ולאחרים. ג) מצות זכירת יציאת מצרים מצותה היא לקבל עליו מלכות שמים ע״י זה שמזכיר יציאת מצרים, והויא חלק ממצות קריאת שמע (כמו שביארנו לעיל בארוכה), ואילו מצות סיפור יציאת מצרים מצוה בפני עצמה היא.
ונראה להוסיף דבמצות סיפור יציאת מצרים נכלל גם חיוב להודות ולהלל לקב״ה על זה שהוציאנו ממצרים, ולכן אנו קורים הלל בליל הסדר. אך מצות זכירת יציאת מצרים היא רק הזכירה בעצמה. ויש להביא ראייה לזה מדברי הר״ן במגילה (סוף פרק שני) שכתב דלראב״ע הסובר דהפסח נאכל עד חצות, צריך לקרות אף ההלל לפני חצות. הרי להדיא דהלל נכלל במצות סיפור יציאת מצרים והויא חלק ממנה, ואפשר לקרותה רק בזמן שיוצא ידי חובת מצות סיפור. וזמן סיפור יצ״מ הוא רק באותו זמן דאכילת פסח מצה ומרור וכדדרשינן בעבור זה וכו׳ בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך, ולכן הזמן דסיפור יצ״מ נגמר לראב״ע בחצות כמו קרבן פסח. ועוד יש להביא ראייה לזה, דהנה דרשינן בפסחים
(דף ל״ו) דמצה הויא לחם עוני - שעונין עליו דברים הרבה, וכתב רש״י (ד״ה שעונין) דדברים הרבה אלו הם הלל והגדה. הרי דסובר רש״י שצריך לקרות את ההלל על המצה, ומזה מוכח דהלל הוי חלק מההגדה וסיפור יציאת מצרים, דאם מצותה היא ככל קריאת הלל דעלמא שנאמר בשביל החג א״כ למה צריך לקרות את ההלל על המצה.
ובאמת הדברים מפורשים בספר המצוות להרמב״ם (מצוה קנ״ז) וז״ל וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשו לנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח ה׳ נקמתנו מהם ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו יהי׳ יותר טוב וכו׳ עכ״ל. וכן מפורש בספר החינוך (מצוה כ״א) וז״ל לספר בענין יציאת מצרים בליל ט״ו בניסן כל אחד כפי צחות לשונו ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם עכ״ל.
ובאמת מה שחז״ל קורים את סיפור יציאת מצרים הגדה (
פסחים דף קט״ו: ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה, דף קט״ז: מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף) הוא משום דהגדה הוא לשון של שבח והודאה, כמו
(דברים כ״ו, ג׳) הגדתי היום לה׳ אלוקיך, שתרגם בתרגום ירושלמי אודינן ושבחינן יומא הדין (בתרגום יונתן אודינן יומא דין), וכבר העיר בזה האבודרהם בסדר ההגדה. והיינו משום דהלל והודאה הם חלק ממצות סיפור יציאת מצרים. משא״כ במצות זכירת יציאת מצרים לא מצינו שיהיו הלל והודאה חלק ממצוה זו.
אלא דעיין לקמן
(דף י״ד) דאיכא מ״ד הסובר דאף דמצות זכירת יציאת מצרים נוהגת בלילה אבל אין אומרים פרשת ציצית בלילה, מכיון דציצית אינה נוהגת בלילה. וכדי לקיים את מצות זכירת יציאת מצרים צריך לומר, מודים אנחנו לך ה׳ אלוקינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך. ומבואר בגמרא שצריך לומר מודים אנחנו לך, והיינו הודאה, הרי דגם במצות זכירת יציאת מצרים צריכים להודות על יציאת מצרים, ובאמת שוות בזה מצוות סיפור יציאת מצרים ומצות זכירת יציאת מצרים, וצ״ע
ל.
ע״כ ענין מצות זכירת יציאת מצרים
א. ובשיעורים אחרים ביאר רבינו זצ״ל דבפ״ב מהל׳ תשובה מיירי הרמב״ם במהות התשובה ולכן הרמב״ם מתחיל עם קבלה להבא דזוהי עיקר תכלית התשובה שהחוטא ישנה את מעשיו מכאן ולהבא. ואילו בפ״א מיירי מדין וידוי דחל כמכפר על החטא שעבר ומשו״ה הדגיש הרמב״ם החרטה לשעבר. ברם עיין באגרות הגרי״ד הלוי פ״א מהל׳ תשובה ה״א שביאר שם רבינו זצ״ל דיש ב׳ דינים בוידוי: א) וידוי דהוא דין במעשה התשובה המועלת להפקיע שם רשע מהגברא החוטא, ומדין וידוי כמעשה תשובה צריך הוידוי לכלול חרטה וקבלה להבא (וכמו שפסק הרמב״ם בפ״א מהל׳ תשובה ה״א), ב) דין וידוי כמעשה מכפר בפ״ע שאינו כולל חרטה וקבלה להבא והוי רק וידוי על החטא וכדפסק הרמב״ם (פ״ב מהל׳ תשובה ה״ח) דעיקר הוידוי לומר אבל אנחנו חטאנו אע״פ שאינו מזכיר חרטה לשעבר וקבלה להבא.
ב. יש להעיר דמשמע דלצאת יד״ח זכירת יצ״מ צריך לקרות פרשה בתורה שמוזכר בה יציאת מצרים, וצ״ע דבגמ׳ (דף יג:) איתא ״דרבי קמהדר אשמעתתא דאית בה יציאת מצרים״ דמשמע דהזכיר הלכות תושבע״פ דיש בהן זכירת יצ״מ ולא קרא פרשה שבתורה, וצ״ע.
ג. ועפי״ז ביאר רבינו דברי תוס׳
סוכה מד ב ד״ה כאן דמברכים על הלל בראש חודש דלא גרע מקורא בתורה דר״ל דהוי קיום של קריאת פסוקים.
ד. ועיין במגן אברהם ריש סי׳ רפ״ג דדרך תחינה ובקשה מותר.
ה. לכאורה צ״ע בדברי רבינו זצ״ל דמלשון הרמב״ם בנוסח גט חליצה (פ״ד מהל׳ יבום ה״ל) משמע דחל בחליצה דין קריאה ככתבה שכתב וז״ל מיד אקרינוה לפלונית דא ״מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי״, ואף להאי פלוני אקרינוהו ליה ״לא חפצתי לקחתה״ וכו׳ ותוב אקרינוה לפלונית דא ״ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל״ וכו׳ עכ״ל. ומשמע דחל בחליצה דין קריאה ככתבה שבתורה אלא דמותר מגזה״כ דבפרשת חליצה שהחולץ והחולצת יאמרו דוקא מקצת לשון הקרא ולא כל הפסוק ככתבו.
ו. ועיין בביאור הלכה סי׳ תצ״ד ד״ה מבחודש.
ז. ועיין בשיעורים לגמ׳ דלעיל דף יב. ד״ה וקורין עשרת הדברות וכו׳.
ח. וצ״ל דהמנהג לקרוא קרה״ת בשבועות ובפרשת יתרו בטעם עליון כדברות ס״ל דאע״פ דקיי״ל דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן שאני קריאת הפסוקים דעשרת הדברות דניתנו ליקרא בתורת דברות, ומשו״ה אע״פ שקורא את הפסוקים כדברות ומפסיק באמצע הפסוק מ״מ חל קיום קריאת פסוקים כדינם ויצא יד״ח קרה״ת.
ט. ועיין בשיעורים לעיל דף יב: ד״ה אמר רב אבהו וכו׳ בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע.
י. וכן דקדק הפרי מגדים בהקדמה להלכות קריאת שמע.
כ. כלומר דעיקר קבלת עומ״ש בזמן יציאת מצרים היתה בשירת הים, ובכן ה״ה לדורות מתקיימת קבלת עומ״ש דזכירת יצ״מ בק״ש בשירת הים עצמה.
ל. ועוד קשה דמבואר אליבא דהך מ״ד דמצות זכירת יציאת מצרים מצוה בפני עצמה היא, דמקיימין אותה בהודאה בעלמא בלי קריאת פרשה שבתורה, והרי נתבאר לעיל בשיעורים דזכירת יצ״מ חלק ממצות ק״ש, ומצות ק״ש זקוקה לקריאת פרשיות שבתורה ככתבה. וצ״ל דדברי הגר״ח זצ״ל נאמרו רק בביאור שיטת הרמב״ם, ואילו המ״ד שסובר דאומרים ״מודים אנחנו לך ה׳ אלוקינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך״ ובכך לקיים מצות זכירת יצ״מ, ס״ל דזכירת יצ״מ הויא מצוה בפנ״ע.