אע״פ שביארנו במשנה שהקוראה על פה לא יצא אם השמיט בה הסופר אותיות או פסוקי׳ מכאן ומכאן וקראן הקורא כמתורגמן שדרכו להוסיף דברים כדי לברר טעם הפסוק יצא ודוקא במקצתה אבל בכולה או ברובה לא יצא וכן אם היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות ואין רישומן ניכר וקראה על פה בכולה או ברובה לא יצא במיעוטה יצא ויש מי שאומר שלא הותר אף במקצתה כשחסר משם ענין שלם על הסדר שהרי אמרו צריך שתהא כתובה כלה אלא זו שבכאן שחסר פסוק מכאן ופסוק מכאן כמו שכתבנו ומה שאמרו צריך שתהא כתובה כולה למעט אם חסרה פרשה או ענין שלם ואע״פ שהוא מועט ואע״פ שבס״ת פוסלין אותה לדעת רוב מפרשין בחסרון אות אחת או ביתרון אות אחת כמו שיתבאר למטה הקלו במגלה אע״פ שנקראת ספר מפני שנקראת אגרת ג״כ והוא שאמרו בתלמוד המערב אין מדקדקין בטעיותיה:

תרגום שבמגלה שכתבו מקרא כגון פתגם המלך שכתבו דבר המלך וכן יתנו יקר שכתבו יתנו כבוד התבאר בפרק ראשון שנפסלה המגלה ויש שואלין והלא אף בהשמיט מקצתה אנו מכשירין אותה בכאן ומשיבין שזו נעשית מזוייפת מתוכה וכן נראה לי מפני שהשנוי מוכיח שהוא שינוי נעשה בכוונה ודרך מחשבת תקון ומ״מ יש פוסקין שאם קראם הקורא תרגום אע״פ שנכתבו בלשון מקרא יצא כדין השמיט והדבר רופף בידינו:

אע״פ שהקלנו בדברים אלו בקריאה שבעל פה לא הקלנו בכיוצא בו בקריאה של מפרע ואם השמיט בה הקורא פסוק אחד דרך מקרה לא יאמר אגמור את כולה ואחזור ואקרא את הפסוק אלא שתכף שזכר שכחתו יחזור לאותו פסוק שדלג ויחזור ממנו ואילך על הסדר והוא אמרם ז״ל קראה סירוסין לא יצא ואין צריך לומר במי שנכנס לבית הכנסת ומצא הצבור שקראו מקצתה שלא יאמר אקרא עמהם עד סופה ואחזור ואקרא מקצתה הראשון אלא קוראה מתחלתה ועד סופה כסדר:

המשנה השנית קראה סירוגין וכו׳ כוונת המשנה לבאר מה שהתחיל לבאר בשלפניה בענין תכונת הקריאה ואמר קראה סירוגין ופי׳ בגמ׳ פיסקי פיסקי כלומר שקורא מעט ושוהה מעט וחוזר וקורא וחוזר ושוהה יצא ופסקנו בגמ׳ אפילו שהה בשהייה אחת כדי לגמור את כולה מתחלתה ועד סופה וכן הלכה וכן אם קראה מתנמנם והוא מי ששינה מקיפתו עד שאינו יודע להשיב על מה שהוא נשאל אא״כ יזכירו לו הענין יצא וכן הדין בשומע מפי מתנמנם:

היה כותבה וקורא באותו הספר שמעתיק ממנו פסוק וכותב ואח״כ קורא בו פסוק אחר וכותב וכן בכולם או שהיה מגיהה וקוראה כדי להגיה או שהיה דורשה ר״ל שקורא פסוק ודורשו ואח״כ קורא פסוק אחר ודורשו אם כיון לבו פירוש לקריאה שאם לא כן אין הקריאה לכתיבה או להגיה נקראת קריאה ולא יצא אבל אם מוסיף על אלו כוונה כמו שמכוין לקרות לידיעת הדברים אע״פ שכונתו לאחד מדברים אלו כענין שפיל ואזיל בר אווזא ועינהא מטייפי יצא אע״פ שלא כיון לבו לצאת ידי חובת הקריאה שהרי כלל ידוע מצות אין צריכות כונה לצאת ויש מי שפירש שהמצוות צריכות כוונה ופי׳ אם כיוון לבו לצאת ומגדולי המחברים כתבו כן וכבר כתבנו מזה בענין קריאת שמע בפרק היה קורא ובמסכתא ר״ה (ל״ד.) נרחיב בה בע״ה:

זהו ביאור המשנה וקצת דברים נכנסו תחתיה בגמ׳ ואלו הן:

לא הוצרך לומר במשנה במי שקורא פסוק על פה ואח״כ כתבו וכן כלם שלא יצא שהרי על פה הוא וכן לא הוצרך ללמוד במי שכותב פסוק תחלה ואח״כ קוראו שאע״פ שאין קריאה זו על פה הרי מ״מ אין כל המגלה כתובה לפניו וצריכה שתהא כתובה כולה לפניו ואפי׳ כיון לבו באלו לא יצא א״כ אין היה כותבה שבמשנתנו מתבאר אלא במי שהיתה מגלה שלימה לפניו וקורא בה פסוק וכותבו וכן עד כולה וכגון זה הדבר תלוי בכיון לבו על הדרכים שביארנו ואע״פ שהכתיבה מלאכה היא ומלאכה בפורים אסירא שמא הואיל ולצורך מצות מגלה הוא כותבה כגון שרוצה לשלחה לבני עיר אחרת מותר או שמא לבני כפרים שהקדימו נאמרה או שמא בדיעבד:

שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה כגון ראובן שנשא לאה ומת בלא בנים ונפלה לאה לפני שמעון ולוי ובא לוי וקדש את רחל אחות היבמה אע״פ שמצוה בשמעון שהוא גדול ליבם את לאה אעפ״כ אומרים ללוי המתן לכנוס את ארוסתך עד שיעשה שמעון מעשה ר״ל שיכנוס או יפטור שכל זמן שלא עשה שמעון מעשה הרי לאה זקוקה לכל האחים והרי רחל אחות זקוקתו של לוי עד שיעשה שמעון מעשה ואין צריך לומר שכן בשמעון שהוא גדול שקדש את אחות זקוקתו שלו ושל לוי כמו שיתבאר במקומו:

אסור לכתוב אפי׳ אות אחת שלא מן הכתב אפילו לשלם שבשלמים שמא יקרה לו טעות בפיו ויכתבנו ואם היתה שעת הדחק כגון שהוא צריך לאותו דבר על כל פנים ואין לו ספר שיעתיק ממנו מותר ובלבד שיהא הוא מוצא עצמו שלם לענין זה ומ״מ תפלין ומזוזות הואיל ופרשיות שבהם שגורות בפי הכל מותר לכתבן שלא מן הכתב:

כבר בארנו בפרק ראשון שהמגלה צריכה שרטוט כאמתה של תורה התבאר בכאן שהמזוזה צריכה שרטוט אבל תפלין אין צריכין שרטוט וקצת המפרשים פירשו הטעם מפני שהתפלין אינן עשויין להגלות אבל מזוזה כבר אמרו עליה שהיא נבדקת אחת בשבוע ויש שבאים על זה מצד טעמים אחרים שאר ספרים אף הם צריכין שרטוט ובמס׳ גיטין (ו׳:) התבאר ששלש תיבות כותבין בלא שרטוט ארבע אין כותבין וי״מ שלש שיטין כותבין ארבע אין כותבין ואין הדברים נראין ויש מי שפסק שם שנים כותבין שלש אין כותבין אחרוני הרבנים כתבו שספר תורה ואין צריך לומר שאר ספרים אין צריכין שרטוט אלא בשיטה ראשונה כדי להדריך שאר השיטין על מתכונתה של ראשונה אבל מזוזה צריכה שרטוט בכל שיטה ושיטה מכח הלכה למשה מסיני שאם תאמר שספר תורה ושאר ספרים צריכין שרטוט מה הוצרכה הלכה למשה מסיני במזוזה ומגלה צריכה שרטוט בכל שיטה ושיטה וזהו כאמתה של תורה ר״ל כמזוזה שיש בה מלכות שמים ועוד שאם כן תפילין מפני מה אין צריכין שרטוט ומי גרעי משאר ספרים ומ״מ רוב מפרשים פירשו כאמתה של תורה כספר תורה עצמה וכן נראה ממה שאמרו בתלמוד המערב בענין מגלה נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה זו צריכה שרטוט אף זו צריכה שרטוט וכן הדין והסברא נותנת שכל העשוי לקרות בו יהא צריך שרטוט אבל תפלין שאין עשויין לקרות בהן לא וכן במזוזה מן הדין אלא שהלכת סיני רבתה מזוזה לשרטוט הואיל ונבדקת פעמים בשבוע ובמדרש אמרו קווצותיו תלתלים זה הסרגול ובמס׳ סופרים הלכה למשה מסיני שיהיו מסרגלין בקנה וקצת רבנים כתבו שכל שאינו ספר שלם לא אמרו בו ג׳ אין כותבין אלא בכעין אותה שנאמרה בראשון של גיטין בני אדם העולים משם לכאן קיימו בעצמן ויתנו הילד בזונה שעיקר הענין הוא בהבאת המקרא אבל מה שנוהגין לכתוב באגרות דרך צחות אינו צריך שרטוט וכבר כתבנו גם כן בענין זה סברות אחרות לקצת מפרשים בראשון של גיטין בספר יראים מצריך במגלה תגין וזיינין כדרך ספר תורה ובטלה דעתו אצל רוב המפרשים:

המשנה השלישית היתה כתובה וכו׳ כוונת המשנה לבאר בה ענין החלק השני בתכונת מעשה המגלה הן בגופה הן בכתיבתה ואמר שאם היתה כתובה בסם והוא הנקרא אורפומינ״ט ובסיקרא והוא הנקרא צבע אדום הנקרא מינ״י ובקומוס והוא שרף אילן והוא הנקרא גומ״א וי״מ בה ודריאול״ה ובקנקנתום והוא הנקרא איירמינ״ט והוא הדין לכל שאר צבעים לא יצא אלא בדיו והוא הרכבת דברים רבים מהם שמשחירין ומהם שמדביקין וכל שיש בו בכדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו שאין הכוונה אלא שיהא הכתב שחור ומקבץ הראות ושלא יהא נקל למחקו שלא בהיכר ומאחר שכן אין אנו צריכין לפרש מעשה הדיו אלא יש עושים אותו בדרך אחד ויש עושין אותו בדרך אחרת ואין לחוש בכך ואע״פ שראינו לקצת מפרשים שטרחו בזו אנו אין לנו וכבר בארנו אותו שהיו רגילין בו בימיהם בשני של שבת:

על הנייר ופי׳ בגמ׳ מחקא ופירשו בו שהוא האגד שלנו וי״מ גויל שנכתב ונמחק כל הכתב שבו עד שראוי לכתוב בו פעם אחרת ועל הדפתרא והוא שאחר שהשירו את השיער מלחוהו ושראוהו במים וקמח והוא תקון קלפים שלנו ולא עשה בו עבוד של עפצים שהוא נעשה גויל בהן לא יצא דספר בעינן ואין ספר אלא בגויל שאי אפשר למחוק בו דבר ולזייף בו בלא היכר וכן הלכה כדין ספר תורה והביאוה בגמ׳ מגזירה שוה של כתיבה כתיבה כתוב הכא ותכתוב אסתר וכתיב התם ואני כותב על הספר ובדיו ושמא תאמר ומה הוצרכנו לגזרה שוה והלא נקראת ספר ודברים אלו כלם אף בספר תורה הם אמורות כמו שהוזכר במס׳ שבת ובמס׳ סופרים מ״מ אף היא נקראת אגרת [ולא נתברר לאיזה ענין נקראת ספר ולאיזה ענין נקראת אגרת] ומתוך כך אנו צריכין להביאה מצד אחר ולמאי דאיתמר איתמר למאי דלא איתמר לא איתמר שהרי לענין עבוד לשמה אינה נקראת ספר לדעתנו וכן לענין שתהא צריכה גידין אלא שלשה חוטין וכן שקריאתה אף מיושב וכן שאינה צריכה לכרוך כספר תורה אלא שקורא ופושט כאגרת כמנהג הגאונים ומכאן נהגו שלא להפסיק בסוף פסוק אלא באמצען כדין אגרת וכבר בארנו שיש מצריכין בה עבוד לשמה ומפרשין שלא הניחו בה דין אגרת אלא בפסול שאינו מתפשט בכולה כגון תפירת מקצתה בגידין ומקצתה בפשתן וכן בהשמיט בה הסופר אותיות או פסוקים שבספר תורה פסול ובמגלה כשר הואיל וקראן הקורא כמתורגמן וכן בתלמוד המערב אמרו אין מדקדקין בטעיותיה ובתוספות כתבו שאף ספר תורה בדין זה שהרי אמרו אין בין ספרים למגלה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגלה דוקא אשורית כמו ששנויה בתלמוד המערב ועוד שהרי אמרו ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא פסוק אחד לא נפסל ומ״מ אינה ראיה דההיא איצטריכא ליה וכגון שחסרה מסוף הספר שנמצא מה שכתוב בו אינו חסר כלום והוצרך בה ללמד שלא יצא הא כל שחסר במה שכתוב בו אפי׳ אות אחת פסול ולא הוצרך ללמדה שהרי בתפלין ומזוזות אמרו אפי׳ כתב אחד מעכב והקשו בה פשיטא ותירצו לא נצרכה אלא לקוצו של יו״ד וכבר אמרו אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא וכו׳ הא לענין חסרות ויתרות זה וזה שוין וכן אמרו ארבע לא יתקן שלש יתקן וכן אמרו (מנחות ל׳.) הגיה בו אפילו אות אחת הרי הוא כאלו כתבו כלו שהרי באותו תקון נעשה ספר וכן אמרו ניקב יריכה של ה״א פסול והביאוה גדולי הפוסקים בהלכות ספר תורה וכן אמרו בתרגום שבתורה כגון יגר שהדותא שאם כתבה עברית אינו מטמא את הידים ואע״פ שכל אלו יש לפקפק בהם שקוצו של יו״ד וירכו של ה״א לא נאמרו בגמ׳ אלא בתפלין ומזוזות דכתיב בהו וכתבתם כלומר כתיבה תמה ומה שאמרו אין בין ספרים וכו׳ תנא ושייר וכן צריך לומר על דבריהן שלא בספר תורה לבד נאמרה וזו שאמרו יתקן שמא דוקא לכתחלה ותרגום שכתבו מקרא מפני שהוא מזויף מתוכו שהרי נעשה במחשבת תקון כמו שכתבנו למעלה וזה שאמרו בהגיה אות אחת שמא דוקא למצוה מ״מ הקבלה תנצח ועוד שאמרו ארבע יגנז ואמרו עליה מנחות שם היתה בו דף אחת שלימה מצלת על כלן ובלבד כשנכתב רוב הספר כהלכתו ומדקאמר מצלת משמע דאף בדיעבד קאמר וכן שאמרו יגנז ומ״מ עיקר הסברא במה שאמרו שלכל ענין פסול המתפשט בגופו נקראת ספר אינה שאם כן מה הוצרכו אלו שבמשנתנו להביאה מגזרה שוה והלא פסול המתפשט בכלה היא אלא שאין לנו בענינים אלו אלא מה שנתפרש בהם ואלו שבמשנתנו כלם הלכה הם אלא שמ״מ אנו נוהגין לכתוב אף בקלף הן מגלה הן ס״ת הן שטרות ושמענו בשם קצת רבני צרפת טעם לדבר הואיל ועכשיו אנו מעבדין אותו בסיד וגוררין את הקלף וכותבין בצד הלבן כתב שאין יכול להזדייף הוא וכשר הואיל ותפורין בגידין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ׳ דבר: