×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָעוֹשֶׂה לוּלָב אלְעַצְמוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְמַן הַזֶּה נְטָלוֹ לָצֵאת בּוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב וְאַף עַל פִּי בשֶׁבֵּירַךְ עָלָיו יוֹם רִאשׁוֹן חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כׇּל שִׁבְעָה גהָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ כּוּ׳ נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ אוֹמֵר אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסּוּכָּה וְכֵיוָן שֶׁבֵּירַךְ יוֹם רִאשׁוֹן שׁוּב אֵינוֹ מְבָרֵךְ.
One who prepares a lulav for himself, but not one who prepares for others, recites when preparing it on the eve of the Festival: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he takes it during the Festival in order to fulfill his obligation, he says: Blessed…Who sanctified us with His mitzvot and commanded us concerning the taking of a lulav. And even though he recited the blessing over the lulav on the first day of the Festival, he repeats and recites the blessing over the lulav all seven days when fulfilling the mitzva. One who establishes a sukka for himself recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he enters to sit in the sukka, he recites: “Blessed…Who has sanctified us with His mitzvot and commanded us to reside in the sukka. And once he recited the blessing on the first day, he no longer recites it on the rest of the days, as all seven days are considered a single unit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי סוכה מו ע״א} תנו רבנן העושה לולב לעצמו אומר ב׳1 שהחיינו וקי׳ והגיענו לזמן הזה2. נטלו לצאת בו אומר ב׳3 אשר קדשנו במצ׳ וצונ׳ על נטילת לולב. ואע״פ שבירך ביום4 ראשון חוזר ומברך5 ביום6 שני והעושה סוכה לעצמו אומר ב׳ שהחיינו וקי׳ והגיע׳ לזמן הזה7. נכנס לישב בה אומר ב׳8 אשר קד׳ במצ׳ וצו׳ לישב בסוכה: ואסיקנא דכל שעה שנכנס לישב בסוכה9 מברך ב׳ אשר קד׳ במצ׳ וצ׳10 לישב בסוכה דגמרינן לה מתפילין דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי רבי11 וקימא לן כותיה דהא רבא כל אימת12 דמנח להי13 מברך ורב מארי נמי14 כל15 אימת דמנח להי16 מברך עלייהו וכן הילכתא:
תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר ב׳17 שהחיינו וקיימנו והגי׳ לזמן הזה18. היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד
ואם לאו לכשיכנס [לישב בה מברך]⁠19 שתים אמר רב אשי חזינא20 ליה לרב כהנא דמסדר21 להי כולהי22 אכסא דקידושא23:
{בבלי סוכה מו ע״א} תנו רבנן היו לפניו מצות הרבה אומ׳ ב׳24 אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות ר׳ יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת25 בפני עצמה אמר רבי זירא ואיתימא ר׳ חיננא26 בר [פפא]⁠27 הלכה כר׳ יהודה:
1. ב׳: כאן מסומן בכ״י א ב׳ מאורך המסמן מטבעות שונות של פתיחות של ברכה. וכן לאורך כל המאמר שם. גד, גי, כ״י נ בכתב מלא: ״ברוך״. וכן בה״ג וריצ״ג.
2. ב׳ שהחיינו...הזה: גד, גי, כ״י נ: ״ברוך שהחיינו״. דפוסים רק שם הברכה: שהחיינו.
3. ב׳: ב׳ מאורך כנ״ל. חסר בכ״י נ. גד, גי: ״ברוך״. דפוסים: בא״י.
4. ביום: וכן גי, כ״י נ. וכן בריצ״ג. דפוסים: יו״ט.
5. חוזר ומברך: כ״י נ רק: ״מברך״.
6. ביום: וכן ב-גי, כ״י נ. דפוסים: יו״ט.
7. ב׳ שהחיינו...הזה: גי, כ״י נ, רק: ״ברוך שהחיינו״. וכן בר״ח. דפוסים רק: שהחיינו.
8. אומר ב׳: גי: ״אומר ברוך״. דפוסים: אומר בא״י. כ״י נ: ״מברך״.
9. בסוכה: וכן גי אחר הגהה. כ״י נ, דפוסים, גי לפני הגהה: ״בה״.
10. ב׳ אשר קד׳ במצ׳ וצ׳: גי, כ״י נ: ״אשר קדשנו במצותיו וצונו״. חסר בדפוסים.
11. דברי רבי: חסר בכ״י נ.
12. אימת: כ״י נ: ״זמן״.
13. להי: וכן גי. כ״י נ: ״להון״. דפוסים: להו. וכן בהמשך.
14. נמי: חסר בכ״י נ.
15. כל: וכן ב-גי, כ״י נ. דפוסים: אמר דכל.
16. להי: וכן גי. כ״י נ: ״להון״. דפוסים: להו.
17. אומר ב׳: גי: ״אומר ברוך״. וכן בר״ח. כ״י נ: ״מברך״. דפוסים רק: אומר.
18. שהחיינו...הזה: גי, כ״י נ, דפוסים רק: ״שהחיינו״. וכן בר״ח.
19. לישב בה מברך: גי, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״יברך״. ר״ח: ״בה מברך״. ריצ״ג: ״מברך״.
20. חזינא: כ״י נ: ״חזינן״.
21. דמסדר: כ״י נ: ״דקא מסדר״.
22. להי כולהי: וכן ב-גי. כ״י נ, דפוסים: להו כולהו, וכן בר״ח.
23. דקידושא: וכן בה״ג, ריצ״ג ור״ח. חסר בכ״י א, גי, כ״י נ.
24. אומ׳ ב׳: גי, כ״י נ: ״אומר ברוך״, וכן בר״ח. דפוסים: מברך.
25. כל אחת ואחת: גי, כ״י נ: ״אחת אחת״. דפוסים: על כל אחת ואחת, וכן בר״ח, וברמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (יא:י).
26. חיננא: וכן בכ״י נ. גי: ״חננא״. דפוסים: חנינא.
27. פפא: גי, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״בבא״.
העושה לולב – בערב יום טוב.
לעצמו – ולא לאחרים.
1
1. ביאור ראב״ן לסוגיית ״העושה סוכה לעצמו״ מופיע לעיל סוכה ב׳., וביאורו לסוגיית ״העושה לולב לעצמו״ מופיע לעיל סוכה כ״ט.
העושה סוכה לעצמו – דווקא נקט לעצמו אבל לאחר לא מברך מידי להאי תנא דסבר דאין מברך לעשות כדדייקינן פ׳ התכלת (מנחות דף מב. ושם:) ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה [לשמו].
העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו – צריך לפרש טעם מאי שנא דיש מצות שתקינו לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקינו בעשיית סוכה ולולב תקינו כדאשכחן הכא ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו כדמוכח פרק התכלת (מנחות דף מב.) דמפרש ר׳ יוחנן מאי מברך אתפילין של יד ותפילין של ראש ואילו לעשות תפילין לא מברך דלא חשיב ליה וכמו כן יש לדקדק דשהחיינו נמי לא מברך מדלא חשיב לה וכן אפדיון הבן מברך שהחיינו כדאיתא בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קכא:) ואילו אמילה לא מברך מדלא חשיב בפ׳ התכלת (מנחות שם) ובסוף ר״א דמילה (שבת דף קלז:) בהדי ברכות של מילה וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו כדאיתא בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה דף בא:) ואילו אקריאת הלל לא מברך ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו ודאמרינן בהרואה (ברכות דף נד.) דמברך על כלים חדשים כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן עלה דמסקינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ:) דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה מפדיון הבן.
נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה – מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת ואין יכול לחדש בה דבר משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו ותימה ותיפוק ליה דמברך משום יו״ט כמו שמברכין איום טוב דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ושמא כיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אע״פ שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי אפילו בלא יום טוב כדאמר לקמן (דף מז:) דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אוחרא.
העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו, נטלו לצאת בו אומר בא״י אמ״ה אקב״ו על נטילת לולב. וכתב הר״מ (רמב״ם הלכות סוכה ז׳:ו׳) דמברך קודם שיטלנו בידו. וכן נראה מדאמרינן בגמרא (בבלי סוכה מ״ב.) מדאגבהיה נפק ביה, וקיימא לן דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. מיהו האידנא לא נהגי הכי, ואינו מברך קודם שיגביהנו אלא עד שעה שרוצה לצאת בו וינענענו, שיוליך ויביא ויעלה ויוריד כדמתבאר לקמן (בבלי סוכה ל״ז:). וכן כתב ה״ר יצחק אבן גיאת בשם רבינו האיי שנטילה ראשונה אינה אלא לחיבוב מצוה. ואע״ג דקיימא לן מצות אינן צריכות כונה, שאני הכא שכוונתו שלא לצאת עד שיברך וינענע. ואינו מברך אפילו ביום ראשון כל זמן שנוטל אלא פעם ראשונה. ולא דמי לסוכה שמברך כל זמן שנכנס לישב בה, התם היינו טעמא משום דכתיב בסוכות תשבו, ודרשינן תשבו כעין תדורו, ואמרינן אוכל ומשנן ומטייל בסוכה, והילכך מברך על כל פעם ופעם שנכנס לישב בה. אבל בלולב כיון שיצא ידי חובתיה בפעם ראשונה כבר יצא ידי מצותו ואין ראוי לברך עליו. הא למה זה דומה למי שקרא ק״ש בשחר או בערב בברכותיה, שאם רצה לקרות עוד פעם שניה שאין ראוי לברך עליה, וכן בקריאת הלל ומגלה. ואע״פ שברך ביום ראשון חוזר ומברך בשני. העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו׳. נכנס לישב אומר בא״י אמ״ה אקב״ו לישב בסוכה. וכן כל שעה שנכנס לישב בה מברך, דגמרינן מתפלין דכל זמן שמניחן מברך עליהן. אם היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך ואם לאו לכשיכנס לישב בה מברך שתים. ואיכא מרבנן דמסדרי להו אכסא דקדושא ליל ראשון וליל שני, וכן נהיגי האידנא. וכן בעשיית לולב אין מברכין אלא בשעת נטילתו מברך יום ראשון ויום שני שתים. וכי תימא מי גרע יום ראשון משעת עשיה דמשמע דכיון שבירך עליו שהחיינו בשעת עשיה תו לא מברך עליה בשעת נטילה, ואמאי מברך ביום שני. אין מגרע גרע, שיום ראשון אין הכונה אלא שהיום הוא עיקר מצותו, ושמא אין עיקר מצותו אלא עד יום שני, ולכך צריך לברך ביום שני, והוא הדין לסוכה. מיהו לענין סוכה אע״פ שבירך בשעת עשייה מברך בשעת קידוש שהחיינו משום יום טוב, דלא גרע משאר ימים טובים. מיהו אם לא אכל בסוכה בלילה הראשון, כגון שירדו גשמים או שהיה חולה, מברך אקדושא שהחיינו משום יום, ולמחר כשיאכל בסוכה מברך שהחיינו משום סוכה, ובהשלמה צ״ע. וכן נראה כמו שכתבנו. ואע״פ שבפרק הרואה משמע בירושלמי (ירושלמי ברכות ט׳:ג׳) דבשעת עשיית סוכה ובשעת עשיית לולב מברך לעשות סוכה או לעשות לולב, וכשעושה לאחר מברך לעשות סוכה לשמו או לעשות לולב לשמו, כתוב בהשלמה דליתיה להאי ירושלמי דגרסינן בפרק התכלת (בבלי מנחות מ״ב:) כל מצוה שעשייתה גמר מצותה כגון מילה מברך על עשייתה, וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון תפלין וכיוצא בהם אינו מברך על עשייתה. ובציצית למאן דאמר חובת מנא הוא מברך על עשייתה לעשות ציצית. ולמאן דאמר חובת גברא הוא אינו מברך על עשייתה, לפי שאין עשייתה גמר מצותה. והרי״ף והר״מ (רמב״ם הלכות ציצית ג׳:ח׳,י׳) פסקו דחובת גברא הוא. גרסינן בפרק החליל הלכתא סוכה ואחר כך זמן, דחובה דיום עדיף. היו לפניו מצוות הרבה מברך אחת אחת בפני עצמה.
העושה לולב לעצמו ר״ל שאוגדו ומתקנו מערב יום טוב לאחר שאגדו ותקנו מברך שהחיינו אע״פ שלא חל עדיין זמן חיובו הואיל ולצורך חיוב הוא נעשה נטלו משחל זמן חיובו לצאת בו מברך על נטילת לולב ואע״פ שבירך ביום ראשון מברך עליו כל שבעה ואינו מברך שהחיינו בשעת נטילתו אף ביום ראשון הואיל וברכו בשעת עשייתו הא אם לא בירך שהחיינו בשעת עשייתו מברכו בנטילת יום ראשון אבל לא כל שבעה ובזמן הזה מברכין אותו אף ביום שני שהרי תורת ראשון עליו:
וכן העושה סוכה לעצמו מערב יום טוב אע״פ שלא חל זמן חיובה עדיין לאחר שעשאה לעצמו למצותו מברך זמן נכנס לישב בה משנכנס זמן חיובה מברך לישב בסוכה וי״מ בה קודם שישב ומשום עובר לעשייתה ואין צורך בכך שאף לאחר ישיבתה נמשכת מצותה הרבה ואין ענין לישב אלא לקבוע ישיבה לשם כענין ותשבו בקדש ומברך לישב בסוכה כל שבעה כמו שביארנו ולא עוד אלא אף כל זמן שנכנס לישב בה אפי׳ ביום אחד מברך כענין האמור בתפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן ר״ל שאם הניחן שחרית ובירך וחלצן וחזר והניחן מברך עליהן וכן כל היום וסוכה כל שבעה הרי היא כתפילין ליום אחד ויש מפריזין על מדותיהם לומר שאפי׳ לא יצא אלא להביא לחם או יין או פירות כשחוזר ונכנס מברך כדרך תפילין שאפי׳ חלץ ליכנס לבית הכסא שדעתו להניחם מיד כשחוזר ומניחם חוזר ומברך וכן בציצית ואין הדברים נראין שאין יציאה זו חשובה הפסק ואין זה אלא כטול ברוך שמאחר שהוא צורך המוציא אינו חוזר ומברך ודוגמתו בתפלין משמושו בהם בכל שעה על הדרך שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ואפי׳ מצאם שמתחילים להשמט והולמן בעצמו שלא ישמטו אינו צריך לברך שאין הלכה כדברי האומר כל אימת דממשמשי מברכי הא כל שיצא לעסקיו או לאיזה ענין חוזר ומברך אבל שהחיינו אינו מברך כלל אף ביום ראשון הואיל וברכו בשעת עשייה ואם לא ברכו בשעת עשייה מברכו ביום ראשון ושני בקדוש הלילה שהשני כראשון ושמא תאמר ברכו בשעת עשייה יחזור ויברך בקדוש מחמת יום טוב אפשר מאחר שעיקר יום טוב משום סוכה ונפטר מחמת הסוכה אינו חוזר וניעור מחמת היום טוב הא אם לא בירך בשעת עשייה מברכו בקדוש ואפילו לא אכל בסוכה כגון שירדו גשמים או שהיה חולה מברכו בביתו מחמת יום טוב וכשיאכל בסוכה מברך זמן מחמת הסוכה אפי׳ ביום ואפי׳ התחיל בה בחולו של מועד:
סוכה שהיתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד שהחיינו שחדושו כעשייתו ואם לאו לכשיכנס בה מברך שתים לישב בסוכה ושהחיינו והוזכר על מקצת חכמים שהיו מסדרין אותם על כוס הקידוש ולא היו מברכים בשעת עשייה וכן המנהג:
בתלמוד המערב אמרו באחרון של ברכות העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה עשאה לאחר מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה לשמה נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה העושה לולב לעצמו מברך אקב״ו לעשות לולב עשאו לאחר מברך אקב״ו לעשות לולב לשמו כשנוטלו מברך על נטילת לולב כשמניחו אומר שהחיינו העושה מזוזה לעצמו מברך אקב״ו לעשות מזוזה עשאה לאחר מברך אקב״ו לעשות מזוזה לשמה כשקובעה אומר ברוך אקב״ו לקבוע מזוזה ואין הלכה כדברים אלו שהרי אמרו במסכת מנחות פרק תכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצותה מברך על עשייתה כגון מילה אבל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון תפילין אינו מברך על עשייתה ומעתה ציצית לדעת האומר חובת מנא היא הרי עשייתה גמר מצותה ומברך על העשייה אבל לדעת האומר חובת גברא אין מברך על עשייתה ובברכת שהחיינו מיהא נראה מדברי גדולי המחברים שאף העושה לעצמו שופר או מצה או מגילה או ציצית וכיוצא באלו מברך זמן ואף בברייתא מצאנוה כן בהדיא בעושה ציצית או תפילין וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן אלא במצוה שיש בעשייתה קצת הנאה כסוכה ולולב שיש בהם הרחבת הלב לעושיהן אבל עשיית מצה ושופר ומגילה אין בעשייתן הנאה אלא טורח יתר והדברים רופפים:
מי שהיו לפניו מצות הרבה והוא בא לעשותן כאחת כגון להתעטף בציצית ולהניח תפלין ולישב בסוכה וליטול לולב וכיוצא באלו אינו רשאי לכלול את כולן בברכה אחת כגון שיאמר אקב״ו על המצות או על מצות אלו אלא צריך לברך על כל אחת בפני עצמה כך דרשו רבותינו ברוך ה׳ יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו כלומר אם שבת שבת ואם יו״ט יו״ט ואם ר״ח ר״ח כך כל מין ומין ותן לו מעין ברכותיו וכן כל מצוה ומצוה צריך לברך על כל אחת ואחת ואע״פ שבששי של ברכות אמרוה בפירות הארץ כגון קשואין ודלועין ודומיהם שמברך עליהם בורא פרי האדמה ובירקות שהם נבלעות בארץ כגון כרוב וסילקא או כרתי ודומיהם אמרו חכמים גם כן שמברך עליהם בורא פרי האדמה ור׳ יהודה אומר בורא מיני דשאים ומפני שהוא מצריך בהם ברכה מיוחדת ומטעם כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו ואין הלכה כר׳ יהודה אלא כרבנן ונמצא שאין אנו הולכים אחר טעם זה בזו פירות הארץ וירקות כעין דבר אחד הם ודי להם בברכה אחת אבל מצות אלו כל אחת ואחת מצוה בפני עצמה היא וצריך ברכה לכל אחת ואחת ומה שנתגלגל כאן בענין ברכות נר חנוכה כבר ביארנוהו במקומו ודברים פשוטים הם:
והא דאמרי׳ אמר רב יוסף נקוט דרבה בר חנא בידך דכלהו אמוראי קיימי כותיה בסוכה תמיהא מלתא דהא בסוכה שפיר מודו רבין ורבה בר חנא ואלו בלולב פליגי ליכא למפסק כותיה משום דמודו ליה בסוכה דהאי לאו טעמא הוא כלל. והנכון דהכא לאו למפסק הלכתא בין רבה בר חנא ורבין דלא אתינן אלא למפסק בין שמואל ור״י דאע״ג דקי״ל דשמואל ור״י הלכה כרבי יוחנן אלו איפליגו אמוראי אליבא דרבי יוחנן ולא איפליגו אדשמואל לא שבקינן דשמואל דהוא ודאי משום דרבי יוחנן דהוי ספק ולהכי קאמר רב יוסף ואע״ג דאיפליגו הני אמוראי בדרבי יוחנן בלולב כיון דכלהו מודו בדר׳ יוחנן גבי סוכה הלכתא כרבי יוחנן בסוכה מיהת אבל לא בלולב דהא אמוראי פליגי בדר׳ יוחנן ועוד דסוגיין כשמואל כדכתיבנא לעיל. והא דנקט רב יוסף דרבה בר חנא טפי מדרבין משום דלרבה בר חנא אייתי תלמודא למפלגא אדשמואל ואידך לסייעתא דידיה או למפלג עליה בלולב אייתינהו תלמודא ואסיקנא דאביי פסיק הלכתא כר׳ בתפילין ורבא דפסק כרבנן הדר ביה ועביד כרבי.
גמ׳ נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה כו׳ כצ״ל:
שם מאי ממעט זמן אימא ממעט נס נס כל יומא איתיה כל זה נמחק ונ״ב בס״א אינו וכן נ״ל כי אין כאן מקומו:
תוס׳ בד״ה העושה סוכה לעצמו כו׳ עליה שמחה כו׳ נ״ב ומילה צערא דינוקא וק״ל:
בסה״ד דאתי מזמן לזמן נ״ב ופסק מהרא״י בתה״ד דדברי רב שרירא ליתא מקמי כל המחברים:
תוס׳ בד״ה העושה סוכה לעצמו כו׳ עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה לשמה עכ״ל מהרש״ל הגיה לשמו ולא ידענא טעם שיתכוין האחר לשמו וי״ל לר״א דפוסל סוכה שאולה מש״ה הוצרך האחר לעשותה לשם מי שיושב בה וברא״ש הביא הירושלמי בע״א עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך על עשיית סוכה עכ״ל ולפי זה יש טעם בחילוק הברכה כמו שכתבו המפרשים בפ״ק דפסחים דכל המצוה הנעשית ע״י אחר הכל מודים שאותו אחר מברך בעל כדאמרינן התם גבי מילה לא סגיא דלאו איהו מהיל ויש לפרש הירושל׳ לגיר׳ התוס׳ שלפנינו דסוכה לשמה בעינן לב״ש כדאמרינן בפרק קמא ואם הוא לעצמו עושה הסוכה אין צריך לומר בברכה דעושה לשמה דמעשיו שיושב בה ומברך לישב בסוכה מוכיחין שפיר דעשאה לשמה אבל אם עשאה לאחר אין כאן מעשים מוכיחים ולהכי צ״ל בברכה כך דעשאה לשמה ודו״ק:
בד״ה העושה כו׳ ודאמרינן בהרואה כו׳ כתב רב שרירא כו׳ דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה כו׳ עכ״ל ר״ל דבהך מלתא דרב שרירא יתיישבו כל הקושיות לבר מהך דפדיון הבן ועיין בר״ן שתירץ בזה דפדיון הבן נמי מזמן לזמן קאתי וק״ל:
בגמ׳ - העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו. לר״י שסובר לולב צריך אגד יש דין עשיה בשעה שמאגדים את המינים ביחד, ובשעה זו מברכים. ברם לפי רבנן שסוברים לולב אינו צריך אגד, ודין האגד הוא מטעם זה קלי ואנוהו, מדוע נחשב כשעת עשיית הלולב, הא לכאורה אין באגד שלהם דין עשייה. וניתן לומר דר״ל דשעת קניית הלולב נחשבת שעה הראויה לברכה.
העושה לולב לעצמו (אבל לא לאחרים) בערב החג, אומר בשעת עשייה: ״ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״. נטלו לצאת בו בתוך החג אומר: ״ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב״. ואף על פי שבירך עליו ברכה זו ביום ראשון — חוזר ומברך עליו אותה ברכה כל שבעה בזמן שנוטלו. העושה סוכה לעצמו אומר: ״ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה ״. נכנס לישב בה אומר: ״ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה״, וכיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך בשאר הימים, שכל הימים נחשבים כיחידה אחת.
One who prepares a lulav for himself, but not one who prepares for others, recites when preparing it on the eve of the Festival: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he takes it during the Festival in order to fulfill his obligation, he says: Blessed…Who sanctified us with His mitzvot and commanded us concerning the taking of a lulav. And even though he recited the blessing over the lulav on the first day of the Festival, he repeats and recites the blessing over the lulav all seven days when fulfilling the mitzva. One who establishes a sukka for himself recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he enters to sit in the sukka, he recites: “Blessed…Who has sanctified us with His mitzvot and commanded us to reside in the sukka. And once he recited the blessing on the first day, he no longer recites it on the rest of the days, as all seven days are considered a single unit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) קַשְׁיָא לוּלָב אַלּוּלָב קַשְׁיָא סוּכָּה אַסּוּכָּה.

Now, the halakha cited in this baraita that the blessing over lulav is recited all seven days is difficult; it contradicts the halakha stated by Rabba bar bar Ḥana in the name of Rabbi Yoḥanan, that the blessing over lulav is recited only on the first day. The halakha cited in this baraita that the blessing over sukka is recited only on the first day is likewise difficult, as it contradicts the halakha that Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said, that the blessing over sukka is recited all seven days.
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה קשיא [קשה] מדין לולב שבברייתא זו שמברכך עליו כל שבעה, על הדין שאמר רבה בר בר חנה בשם ר׳ יוחנן בלולב שמברך עליו יום ראשון בלבד, וכן קשיא [קשה] מדין סוכה שבברייתא זו שמברך עליה יום אחד בלבד, על הדין שאמר ר׳ יוחנן בסוכה שמברך עליה כל שבעה!
Now, the halakha cited in this baraita that the blessing over lulav is recited all seven days is difficult; it contradicts the halakha stated by Rabba bar bar Ḥana in the name of Rabbi Yoḥanan, that the blessing over lulav is recited only on the first day. The halakha cited in this baraita that the blessing over sukka is recited only on the first day is likewise difficult, as it contradicts the halakha that Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said, that the blessing over sukka is recited all seven days.
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בִּשְׁלָמָא לוּלָב אַלּוּלָב לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אֶלָּא סוּכָּה אַסּוּכָּה קַשְׁיָא.

The Gemara continues: Granted, the contradiction between the halakha with regard to lulav in the baraita and the halakha with regard to lulav stated in the name of Rabbi Yoḥanan is not difficult. Here, in the baraita, where the halakha is to recite the blessing each day, it is referring to a time when the Temple is in existence, where the mitzva of lulav is performed all seven days. There, in the case of the statement of Rabbi Yoḥanan that the blessing is recited only on the first day, it is referring to a time when the Temple is not in existence. However, the contradiction between one halakha of sukka and the other halakha of sukka remains difficult, as Rabbi Yoḥanan’s statement indicates that the mitzva of sukka during the Festival is considered seven separate mitzvot, while the halakha in the baraita indicates that it is one extended mitzva.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סוכה תנאי היא דתניא תפלין כ״ז שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים אין מברך עליהן אלא שחרית בלבד ור׳ יוחנן דאמר כרבי. ואף על גב דאמר רבה בר בר חנה הלכה כחכמים לא עביד עובדא כשמעתיה אלא כל אימת דמנח להו מברך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כאן בזמן בית המקדש – מברכין עליו במקדש כל שבעה דמדאורייתא היא כרבי יוחנן דתלי טעמא בדאורייתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: בשלמא [נניח] כי מדין לולב על דין לולב לא קשיא [קשה], כי ניתן לומר: כאן בברייתא שאמרו מברך עליו בכל יום הרי זה בזמן שבית המקדש קיים שהרי מצותו במקדש כל שבעה, וכאן שאמר ר׳ יוחנן שאינו מברך על הלולב אלא יום אחד בלבד, הוא בזמן שאין בית המקדש קיים. אלא מדין סוכה על דין סוכה קשיא [קשה], שלדברי ר׳ יוחנן משמע כי ישיבה בסוכה בשבעת ימי החג היא שבע מצות נפרדות, ומברייתא זו נראה שאינה אלא מצוה אחת בלבד!
The Gemara continues: Granted, the contradiction between the halakha with regard to lulav in the baraita and the halakha with regard to lulav stated in the name of Rabbi Yoḥanan is not difficult. Here, in the baraita, where the halakha is to recite the blessing each day, it is referring to a time when the Temple is in existence, where the mitzva of lulav is performed all seven days. There, in the case of the statement of Rabbi Yoḥanan that the blessing is recited only on the first day, it is referring to a time when the Temple is not in existence. However, the contradiction between one halakha of sukka and the other halakha of sukka remains difficult, as Rabbi Yoḥanan’s statement indicates that the mitzva of sukka during the Festival is considered seven separate mitzvot, while the halakha in the baraita indicates that it is one extended mitzva.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא דתְּפִילִּין כׇּל זְמַן שֶׁמַּנִּיחָן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן דִּבְרֵי רַבִּי וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא שַׁחֲרִית בִּלְבַד.

The Gemara answers: This matter is related to a general dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: With regard to phylacteries, every time one dons them he recites the blessing over them; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: One recites the blessing only in the morning. Apparently, these tanna’im would dispute the issue of sukka as well: Does one recite the blessing each time he performs the mitzva or only the first time he performs it at the beginning of Sukkot?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תנינאהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל זמן שמניחן – ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום וגבי סוכה נמי אע״ג דלא מפסקי לילות מימים וכחד יומא אריכא הוא מברכין עליה בכל יום דהוא דומיא דחולץ ומניח.
אלא שחרית – ובסוכה נמי כיון דכחד יומא הוא סגי בברכה של יום ראשון.
תנאי היא דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי ר׳ וחכמים אומרים אין מברך עליהן אלא שחרית בלבד – פירוש: וכך הם כל שבעת ימי הסוכה כיון דלא מפסקי לילות ביום אחד של תפילין ור׳ יוחנן דלא כרבנן אלא כר׳ וכי היכי דבתפילין מברך עליהן כל זמן שחולצן ומניחן הם הכי בסוכה כל זמן שיוצאין ונכנסין ואפילו כמה פעמים ביום והאי דקאמר ר׳ יוחנן סוכה שבעה לאו למימרא דבכל יומא ברכה חדא ותו לא אלא הכי קאמר בכל השבעה נוהגת הברכה ולאפוקי משמואל דאמר יומא ותו לא ומיהו בכל שעה שנכנס ויוצא מבור1 נכנס חייב לברך כתפילין אליבא דר׳.
1. כן בכ״י ששון 557. בדפוסים: ״מכי״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא ולא בדין זה בלבד אלא בבעיה כוללת יותר. דתניא כן שנינו בברייתא]: תפילין, כל זמן, כלומר: כל פעם שמניחן — מברך עליהן מחדש, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא פעם אחת ביום, בשחרית בלבד. ונראה כי אף בסוכה נחלקו אם מברך בכל פעם שבא לקיים את המצוה, או שמברך בפעם הראשונה שחלה עליו המצוה, ושוב אינו מוסיף לברך.
The Gemara answers: This matter is related to a general dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: With regard to phylacteries, every time one dons them he recites the blessing over them; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: One recites the blessing only in the morning. Apparently, these tanna’im would dispute the issue of sukka as well: Does one recite the blessing each time he performs the mitzva or only the first time he performs it at the beginning of Sukkot?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תנינאהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִתְּמַר אַבָּיֵי אָמַר הִלְכְתָא כְּרַבִּי וְרָבָא אָמַר הִלְכְתָא כְּרַבָּנַן אָמַר רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל חֲזֵינָא לֵיהּ לְרָבָא דְּלָא עָבֵיד כִּשְׁמַעְתֵּיהּ אֶלָּא מַקְדֵּים וְקָאֵי וְעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ וְכִי אִצְטְרִיךְ זִימְנָא אַחֲרִינָא עָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ וַאֲנַן נָמֵי כְּרַבִּי עָבְדִינַן הוּמְבָרְכִין כׇּל שִׁבְעָה.

Apropos phylacteries, it was stated that Abaye said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. Rav Mari, son of the daughter of Shmuel, said: I observed Rava, who did not act in accordance with his own halakha and recite the blessing over phylacteries only once. Rather, he rises early, and enters the bathroom, and exits, and washes his hands, and dons phylacteries, and recites the blessing. And when he needs to go another time, he enters the bathroom, and exits, and washes his hands, and then dons phylacteries, and then recites the blessing. And we too, in the case of sukka, act in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi and recite the blessing all seven days.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ברך
ברךא(פסחים קה.) חוץ מברכ׳ המצות וברכת הפירות שפותח בהן בברוך ואין חותם בהם בברון ברכת הפירות פירות ממש ברכת המצות תפילין ומזוזה וציצית ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אקב״ו להתעטף בציצית. (סוכה מו.) תני תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים אין מברכין עליהן אלא שחרית בלבד אתמר אביי אמר הלכה כר׳ רבא אמר הל׳ כחכמים אמר רב מרי ברה דבת שמואל חזינא לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא כל אימת דמנח להו מברך וכן הלכתא. תנן (פסחים קכא) בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו׳ תניא בתוספתא דסוף פסחים איזו היא ברכת הפסח אומר בא״י אקב״ו לאכול הפסח איזו ברכת הזבח בא״י אקב״ו לאכול הזבח. (זבחים ל״ו) מנין לניתנין בזריק׳ שנתנן בשפיכ׳ יצא ת״ל ודם זבחיך ישפך סבר לה כר״ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה דתנן בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו׳ (פסחים קכ״א) כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה לדברי ר״ע לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה פי׳ קיימא לן הפסח דמו בשפיכה כדתנן כהן הקרב אצל המזבח זורק זריקה אחת כנגד היסוד והזבח כגון השלמים וכיוצא בהן דמן בזריקה ואמרי כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל דאמר ברכת הפסח פוטר את של זבח ואינו צריך לברך על הזבח ברכה בפני עצמה אבל ברכת הזבח אינה פוטרת של פסח זריקה בכלל שפיכה כלו׳ הטעון זריקה אם תזרקהו בכלל שפיכה יצא אבל אין שפיכה בכלל זריקה והטעון שפיכה אם יזרקהו לא יצא אלא טעון שפיכה לדברי ר׳ עקיבא לא זו פוטר את זו (ברכות מב) בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון. פי׳ אח׳ שישלים סעודתו ונטל ידיו לברך ברכת המזון אם ביקש לשתות יין קודם ברכת המזון אינו צריך לברך בפה״ג וה״מ בשבתות ובימים טובים ובעת שיצא מן המרחץ ובשעת הקזת הדם וכיוצא בהם שאדם קובע סעודתו על היין ובדעתו לשתות אחר סעודתו וכי מברך בתחלה דעתו על כל מה שישתה אבל בשאר ימות השנה ברכת היין שלפני המזון אינה פוטרת היין שלאחר המזון אבל היין שלאחר ברכת המזון בין בזה ובין בזה צריך לברך וברכת המזון ודאי מפסק׳ וכיון דמפסקא איתסר ליה למשתי ולא שתי עד דבריך כדרבה בר מרי דבריך על היין שלפני המזון ואחר ברכת המזון. (ראש השנה כט) תני אהבה בריה דר׳ זירא כל הברכות כולן אע״פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם המוציא לחם מן הארץ ברכת היין בורא פרי הגפן שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוצי׳. ירושלמי בברכות בפרק מי שמתו׳ תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא תנינן כל שאינו מחוייב בדב׳ אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא מחוייב אע״פ שיצא מוציא א״ר אילא שאני ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך בעי רחבה ברכת הלחם של מצה שצריך לברך המוציא ועל אכילת מצה וברכת יין של קדוש היום שצריך לברך ברכת היין וברכת קדוש היום מהו מי אמרינן כיון דחובה הוא מפיק או דילמא ברכה לאו חובה ופשטינן ליה מההיא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש וכי הוה אתו אריסי מדברא הוה מקדש להו שמעינן מינה שאף על פי שיצא מוציא והוא הדין לברכת הלחם. כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא (ברכות לד. סוטה לח) ברכת הבית ברובה (כתובות קג) פי׳ ברכת הבית כגון הא דאמר נר לאחד נר למאה כל כי האי גוונא אין נותנין אלא כגון פת וכיוצא בה נותנין לה ואפילו בבית אביה (מגילה כב) אין אומרין ברכת אבלים וחתנים ואין מזמנין על המזון בשם פחות מי׳. ברכת אבלים ברכת רחבה וא״ר יצחק א״ר יוחנן ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בי׳ ואין אבלים מן המנין. (כתובות ז) אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן מברכין ברכת חתנים בי׳ וחתנים מן המנין וכו. ואמר רבי יוחנן ברחבה ואסיק ברכ׳ רחבה כל ז׳ מי איכא משכחת לה בפנים חדשות כי הא דרב חייא בר אשי מקרי בריה דר״ל היה ואמרי לה מתני בריה דר״ל הוה וכו׳. פי׳ רב האי גאון ברכת רחבה מאי דבריך יהודה מתורגמני׳ דר״ל ואית ביה נפישי מילי כגון צדוק הדין וחותם דילה בא״י מחיה המתים. ומנהגא דילה הכי הוה אחר שקוברין את המת נקבצין ועומדין במעמד והוא שדה שמפטירין בה מתים ועומדין מעומד ומיושב אחורי קבורה יש להם מקום קבוע מוכן ברחבה ומכריזים ואומרים שבו יקרים שבו ויושבין וממתינין כמעט ומכריזים עמדו יקרים עמודו ועומדים למקום אחר ומכריזים שבו יקרים שבו ובאותה עמידה ובאותה ישיבה מנחמין את האבל בין שאבלין עוברין וכל העם עומדין ובין שאבלין עומדין וכל העם עוברין במקום שרגילים לעמוד בשורה ובין שיושבין ואין מנחמין בעמידה אלא בישיבה כמנהגנו עכשיו כשאר העם אבל בראשונים מנהג לעמוד בשורה ואבלין עוברין ומקודם ישיבה ראשונה מאחרי הקבורה לאלתר מברכין ברכת רחבה קודם עטיפת ראש האבל ומאלתר עוטפין את ראשו לומר שחלה עליו אבילות וי״ל ברכת רחבה כמה שערים בצידוק הדין וכל אחד מוסיף מחכמתו ואין מנהג ברכת רחבה בבבל. תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ויקרא יעבץ אל ה׳ ויאמר אם ברך תברכני. (תמורה טו) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. (בגמ׳ דפרק יש בערכי׳) ברוך שחלק מכבודו למלכי׳. (בילמדנו ראה החילותי) הרואה את המלך כך חייב לברך. ברכת לבנה בא״י אשר במאמרו ברא שחקים וכו׳. (סנהדרין מ״ב) בסוף גמ׳ דפרק היו בודקין מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת מפני שהיא תחלת ברייתה רבי הונא בשם רבי יוחנן אמר אף מוצאי יום הכפורים מברכין מפני ששבת האו׳ כל היום (וב״ר פרש׳ יא ויב ובסוף פר׳ כג ובברכות ירושלמי) בפרק אלו דברים בגמ׳ בית שמאי אומרים שברא מאור האש:
ערך ספקלר
ספקלרבבסוף כלים ספקלריא טהורה ותמחוי שעשאו אספקלריא טמא (סוכה מו) הא דמסתכלי באספקלריא המאירה הא דמסתכלי באספקלריא שאינה מאירה. (יבמות מט:) כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה פי׳ כיון דאמר ליה משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואתה אמרת ואראה את ה׳ חילוף דבריו אמר ידענא ביה דלא מקבל הוה בעי למימר ליה והלא אותן העומדין עם משה נאמר בהן ויראו את אלהי ישראל וגו׳ וכתיב כי לא יראני האדם וחי וכתיב כי לא ראיתם כל תמונה אלא כבודו ראו גם כבודו ראיתי אני ויש כבוד למעל׳ מכבוד והכבוד שהוא ההוד הגדול הקרוב לשכינה לא ראהו אדם ועליו נאמר כי לא יראני האדם וחי ומקצת ממנו בקש משה רבינו שנא׳ הראני נא את כבודך והשיב לו כי לא יראני האדם וחי וזהו שאמרו בשמועה זו מכל מקום קשו קראי אהדדי ופי׳ בעניין זה הפירוש ואמרו תנאי היא. וי״ס שאין כתוב בהן תנאי היא אלא קשו קראו אהדדי כדתניא כל הנביאים נסתכלו בספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו נסתכל בספקלריא המאירה. פי׳ כי לא יראני האדם וחי על הוד שכינה נאמר שהוא הוד בוהק ואין בריה יכולה להסתכל בו וכל המסתכל מת מיד וכל הנביאים ראו כבודו מתוך ספקלריא שאינה מאירה כאור כחוש ונדמה להן שראו מראה וזהו כאדם זקן שאורו כחוש ורואה הנמוך כאילו גבוה והאחד כשנים וכן כיוצא בהן ואינו כך וזהו שאמר הכתוב וביד הנביאים אדמה. כלומר מראה שרואין דמיון ולא עיקר ומשה רבינו נסתכל בכבוד ובהוד השכינה בספקלריא המאירה מאחורי הוד השכינה וביקש יותר מראה מן ההוד ולא ניתן לו. וכענין הזה מפורש בריש ויקרא רבה מה בין משה רבינו לכל הנביאים רבי יהודה ברבי אלעאי אומר כל הנביאים ראו מתוך ט׳ אספקלריות מראה וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר ומראות כמראה אשר ראיתי על נהר כבר ואראה ומשה רבינו ראה מתוך ספקלריא אחת שנא׳ במראה ולא בחידות. ורבנן אמרי כל הנביאים ראו מתוך ספקלריא מלוכלכת הדא היא דכתיב וביד הנביאים אדמה ומשה רבינו ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת שנא׳ ותמונת ה׳ יביט הרי רבי יהודה ברבי אלעי ורבנן כולן שוין שראה משה רבינו שלא כראיית כל הנביאים הנה בין למאן דגריס תנאי הוא והוא רבי יהודה ברבי אלעאי ורבנן ובין מאן דגריס בלא תנאי נתברר פי׳ שמועה זו ומכל מקום אין שם דבר מבורר ראיית דמות ידועה שהרי יחזקאל שפי׳ במרכבה ולא הזכיר אלא רוח גדולה וענן גדול ואש מתלקחת ומתוכה כעין החשמל מתוך האש אבל דברי הכל ההוד והכבוד הגדול הוא כבוד השכינה לא ניתנה רשות להסתכל בו לכל בריה וכל שהוא חכם מבין מדעתו. אבל לפרש יותר מזה בהוד השכינה לא ניתנה רשות (א״ב פי׳ בל׳ יוני ורומי מראות ורקועי זכוכית):
א. [זעגענען בענטשען.]
ב. [דורך זיכטיג.]
דלא עביד כשמעתיה – אלא כל זמן דמנח תפילין מברך.
הכי גרסינן: ואנן נמי כרבי עבדינן ומברכינן כל שבעה – ואע״ג דכחד יומא הוא ובלולב נמי כל שבעה ואע״ג דמדרבנן מברכינן עליה כי היכי דמברכינן בנר חנוכה ובמגילה דרבנן דקם ליה רב ושמואל בחד שיטתא בלולב ורבין נמי משמיה דר׳ יוחנן אמר לולב שבעה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בענין תפילין אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בהלכה; אביי אמר: הלכתא [הלכה] כשיטת רבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן [הלכה כשיטת חכמים], שאין מברך אלא שחרית. אמר רב מרי ברה דבת [בנה של בתו] של שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה [ראיתי את רבא שאינו נוהג כשיטתו] שמברכים רק פעם אחת, אלא מקדים וקאי ועייל [ועומד ונכנס] לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה [ויוצא ורוחץ ידיו] ומנח [ומניח] תפילין ומברך עליהן, וכי איצטריך זמנא אחרינא [וכאשר הוא נזקק פעם אחרת] לצרכיו עייל [הריהו נכנס] לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה [ויוצא ורוחץ ידיו] ומנח [ומניח] תפילין ומברך, ואנן נמי [ואנחנו גם כן] בדין סוכה כשיטת רבי עבדינן [אנו עושים], ומברכין כל שבעה ימים.
Apropos phylacteries, it was stated that Abaye said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. Rav Mari, son of the daughter of Shmuel, said: I observed Rava, who did not act in accordance with his own halakha and recite the blessing over phylacteries only once. Rather, he rises early, and enters the bathroom, and exits, and washes his hands, and dons phylacteries, and recites the blessing. And when he needs to go another time, he enters the bathroom, and exits, and washes his hands, and then dons phylacteries, and then recites the blessing. And we too, in the case of sukka, act in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi and recite the blessing all seven days.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר מָר זוּטְרָא חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב פַּפֵּי דְּכׇל אֵימַת דְּמַנַּח תְּפִילִּין מְבָרֵךְ רַבָּנַן דְּבֵי רַב אָשֵׁי כׇּל אֵימַת דמשמשי בְּהוּ מְבָרְכִי.

Mar Zutra said: I observed Rav Pappi, who recited the blessing whenever he donned phylacteries. The Sages of the school of Rav Ashi recited the blessing whenever they touched the phylacteries that they were donning.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבנן דבי רב אשי כל אימת דהוו משמש בהו מברכי אמר רב יהודה אמר שמואל מצות לולב כל ז׳ ואף רב סבר מצות לולב כל ז׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דמשמשי בהו – דקיימא לן חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק״ו מציץ בפ״ק דיומא (דף ז:).
דכל אימת דמשמשי מברכי – דמצוה למשמש בהן שלא יסיח דעתו דבפרק קמא דיומא (יומא ז:) ילפינן מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת ולא אתפרש מאי הוא מברך אם מברכין לשמור את חוקיו כמו שמברכין בתר דמסלקין תפלתו או להניח כמו שמברכין בשעת הנחה כדאיתא בהקומץ רבה (מנחות דף לז. ושם) דהכא הרי מונחין ועומדין ומסתברא דמברכין לשמור חוקיו כמו דמברכין לשמור בתר דמסלקין תפלתו כדאיתא פרק בא סימן (נדה דף נא:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא דאמרינן תנאי היא דתניא תפילין וכו׳ הוה משמע לכאורה דרבי יוחנן דאמר סוכה שבעה כרבי דאמר תפילין כ״ז שמניחן ושמואל דאמר בסוכה יום א׳ כרבנן דאמרי תפילין אינו מברך אלא שחרית בלבד וכי היכי דלרבנן סגי בברכה אחת לכל הנחות שביום הכי נמי סגי ברכה אחת לסוכה של שבעה דכיון דלא מפסקי לילות מימים כלהו כחד יומא אריכתא נינהו ומה שמברך בתפילין בכל יום ויום משום דאיכא הפסקת לילות בנתיים דקסבר לילה לאו זמן תפילין דאי לא בברכ׳ יום ראשון סגי דומיא דסוכה ואם כן טעמא דרבנן דתפילין דלאו כהלכתא דהא קי״ל בתפילין דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן ואשתכח דליכא הפסקת לילות ולמה מברך עליהם לא הי״ל לחזור ולברך עליהם אלא כשהפסיק שבת או מועד בנתיים שאינו זמן תפילין. וי״ל דמ״מ כיון דאין מורין להניח תפילין לכתחלה בלילה הפסקה חשיב אבל יותר נראה לומר דרבנן דתפילין סברי דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן והא דמברכי כל שחרית משום דסברי לה כרבי יוחנן דסוכה שבעה אע״ג דליכא הפסקת לילות משום שנתערטל ממנה וחזר ונתלבש בה אלא דקסברי דכל ליומיה מיהת לא בעי אלא ברכה אחת וחליצת תפילין שבנתים אינו ערטול מצוה והפסק דיו שיחזיר לברך עליו כל שחרית שבא אחר חליצה והיסח הדעת לגמרי והשתא דרבי יוחנן בין כרבי בין כרבנן. ודשמואל דלא כחד מינייהו אלא כאידך תנא דסבר דסוכה יום אחד דאותבינא מיניה לר׳ יוחנן ועליה אמרי׳ תנאי הוא ויש כיוצא בזה בתלמוד וחדא מינייהו בפרק נגמר הדין בפלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מלתא היא דאוקימנא כתנאי דתניא ציפן זהב וכו׳ דלא כחד תנאי דההיא מתניתא דרשב״ג אלא חד מתנאי דרבנן דאידך מתניתא דאמר לאומן עשה לי נרתק של תפילין דאותיבנא מיניה התם כדפריק במסכת גיטין בס״ד.
ועוד בענין תפילין אמר מר זוטרא: חזינא ליה [ראיתי] את רב פפי, דכל אימת דמנח [שבכל פעם שהיה מניח] תפילין היה מברך ברכה חדשה. רבנן דבי [חכמים של בית מדרשו] של רב אשי, כל אימת דמשמשי בהו מברכי [כל פעם שהיו ממשמשים בהם בתפילין היו מברכים].
Mar Zutra said: I observed Rav Pappi, who recited the blessing whenever he donned phylacteries. The Sages of the school of Rav Ashi recited the blessing whenever they touched the phylacteries that they were donning.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִצְוַת לוּלָב כׇּל שִׁבְעָה ור׳וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר יוֹם רִאשׁוֹן מִצְוַת לוּלָב מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת זְקֵנִים וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר כָּל יוֹמָא מִצְוַת זְקֵנִים וַאֲפִילּוּ יוֹם רִאשׁוֹן וְהָא קַיְימָא לַן דְּיוֹם רִאשׁוֹן דְּאוֹרָיְיתָא אֵימָא בַּר מִיּוֹם רִאשׁוֹן אִי הָכִי הַיְינוּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֵימָא וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק.

§ Rav Yehuda said that Shmuel said: The blessing over the mitzva of lulav is recited all seven days of the Festival. And Rabbi Yehoshua ben Levi said: On the first day, there is the mitzva of lulav by Torah law, and one recites a blessing. From that point onward it is a mitzva of the Elders, a rabbinic ordinance to commemorate the Temple, and one is not required to recite a blessing. Rabbi Yitzḥak said: On each day of Sukkot it is a mitzva of the Elders. The Gemara wonders: Even on the first day? But don’t we maintain that on the first day the mitzva of lulav is by Torah law? The Gemara emends the citation. Say that Rabbi Yitzḥak said: On each day of Sukkot except for the first day. The Gemara asks: If so, that opinion is the same as that of Rabbi Yehoshua ben Levi; but they appear to disagree. The Gemara answers: Emend the citation and say: And likewise, Rabbi Yitzḥak said, in agreement with Rabbi Yehoshua ben Levi.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב יהודה אמר שמואל לולב ז׳. פי׳ צריך לברך עליו כל שבעה. אבל סוכה סגי לה בחד יומא. רב׳ בר בר חנה אמר סוכה צריכה ברכה כל ז׳. ולולב ביום אחד. ורב דימי ורבין תרוייהו משמא דר׳ יוחנן תרוייהו כרבה בר בר חנה קיימי בסוכה ומותיבנן עליה דר׳ יוחנן מהא מתניתא דקתני לולב ז׳ וסוכה יום אחד ומשני לולב שבעה בזמן שבהמ״ק קיים. לולב יום אחד האידנא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מצות לולב שבעה – לברכה.
יום ראשון מצות לולב – דאורייתא ועיקר ובעיא ברכה.
מכאן ואילך מצות זקנים – רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו ודרבנן לא בעיא ברכה.
אמר ר׳ יהושע בן לוי יום ראשון מצות לולב מן התורה מכאן ואילך מצות תקנת זקנים, רבן יוחנן שתיקן זכר למקדשא.
א. לעיל מא ע״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר רב יהודה אמר שמואל: מצות לולב לענין ברכה, היא כל שבעה ימים של החג. ור׳ יהושע בן לוי אמר: יום ראשון של החג — מצות לולב מן התורה וצריכה ברכה. מכאן ואילך — אינה אלא מצות זקנים, כלומר: תקנת חכמים היא, זכר למקדש ואינה צריכה ברכה. ור׳ יצחק אמר: כל יומא [יום] מחג הסוכות מצות זקנים. ותוהים: ואפילו יום ראשון?! והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שמצות נטילת לולב ביום הראשון היא דאורייתא [מן התורה]! ומתקנים: אימא [אמור]: בר [חוץ] מיום ראשון. ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש היינו [הרי זו בדיוק] שיטתו של ר׳ יהושע בן לוי! ומתרצים: אימא [אמור] ותקן בלשון: וכן אמר ר׳ יצחק, כדברי ר׳ יהושע בן לוי.
§ Rav Yehuda said that Shmuel said: The blessing over the mitzva of lulav is recited all seven days of the Festival. And Rabbi Yehoshua ben Levi said: On the first day, there is the mitzva of lulav by Torah law, and one recites a blessing. From that point onward it is a mitzva of the Elders, a rabbinic ordinance to commemorate the Temple, and one is not required to recite a blessing. Rabbi Yitzḥak said: On each day of Sukkot it is a mitzva of the Elders. The Gemara wonders: Even on the first day? But don’t we maintain that on the first day the mitzva of lulav is by Torah law? The Gemara emends the citation. Say that Rabbi Yitzḥak said: On each day of Sukkot except for the first day. The Gemara asks: If so, that opinion is the same as that of Rabbi Yehoshua ben Levi; but they appear to disagree. The Gemara answers: Emend the citation and say: And likewise, Rabbi Yitzḥak said, in agreement with Rabbi Yehoshua ben Levi.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאַף רַב סָבַר כׇּל שִׁבְעָה מִצְוַת לוּלָב דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר הָרוֹאֶה נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ מַאי מְבָרֵךְ אָמַר רַב יְהוּדָה יוֹם רִאשׁוֹן והַמַּדְלִיק מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ זהָרוֹאֶה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם מִכָּאן וְאֵילָךְ חמַדְלִיק מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם וְרוֹאֶה מְבָרֵךְ אַחַת.

The Gemara notes: And Rav also held that the blessing over the mitzva of lulav is recited all seven days, and one recites the blessing even on the six days when the mitzva is by rabbinic law, as Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One who lights a Hanukkah light must recite a blessing. Rabbi Yirmeya said: One who sees a burning Hanukkah light must recite a blessing. What blessings does one recite? Rav Yehuda said: On the first day of Hanukkah, the one who lights recites three blessings: To light the Hanukkah light, Who has performed miracles, and the blessing of time. The one who sees burning lights recites two blessings. From this point onward, from the second day of Hanukkah, the one who lights recites two blessings, and the one who sees recites one blessing.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינאהמאורותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך ביום ראשון המדליק מברך ג׳ והרואה מברך ב׳ כו׳ – וריב״ל אמר יום ראשון מצות לולב מיכן ואילך מצות זקנים וכן א״ר יצחק.
תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו. נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה. היתה עשויה אם יכול לחדש בה דבר מברך אחת מיד שהחיינו. ואם לאו לכשיכנוס בה מברך שתים אמר רב אשי רב כהנא מסדר להו לכולהו הני ברכתא אכסא דקידושא.
תנו רבנן היו לפניו מצות הרבה אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות. ר׳ יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת מדכתיב ברוך י״י יום יום כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו כלומר אם היא שבת מברך ברכת שבת. ואם יום טוב הוא מברך ברכת יום טוב הכא נמי כל מצוה ומצוה תן לו ברכתה בפ״ע והלכתא כר׳ יהודה א״ר זירא [לא] כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת הקב״ה כלי מלא מחזיק שנאמר והיה אם שמוע תשמע ריקן אינו מחזיק שנאמר ואם יפנה לבבך ולא תשמע כלומר אם הוא פנוי לא תשמע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואף רב סבר לה כל שבעה – בעי ברכה למצות לולב ואף על גב דמדרבנן הוא בעי ברכה.
דאמר רב – בנר חנוכה דמדרבנן היא ובעי ברכה הכא נמי לא שנא.
הרואה נר חנוכה – קאי על שלא הדליק בביתו ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל שמצוה להניח בפתח צריך לברך על הראשונה.
מברך שתים – שהחיינו ושעשה נסים שאין על הרואה לברך להדליק הנר.
מכאן ואילך – זמן ליכא.
המדליק מברך – להדליק נר ושעשה נסים.
והרואה – שעשה נסים לחודיה.
הרואה נר של חנוכה צריך לברך – בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך.
המדליק נר חנוכה חייב לברך – אי קשיא: כיון דמברכין אמצוה דרבנן למה אין מברכין על הדמאי דתנן בפרק א׳ דתרומה חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור1 והערום כול׳ וטעמא דערום לא משום שחייב לברך על הפרשת תרומה וערום לא מצי לברוכי ובפרק א׳ דדמאי תנן ומפרישין אותו ערום ומפרש בירושלמי לפי שאין צריך ברכה. תשובה: יש לומר בדמאי היקלו מפני שרוב עמי הארץ מתעשרין2 הן.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״והשכיר״.
2. כן בכ״י ששון 557. בדפוסים: ״מעשרין״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה הרואה נר חנוכה כו׳ צריך לברך הס״ד ואח״כ מה״ד על הראשונה מברך שתים כו׳ והד״א ונ״ב כך הוא נקוד בס״א אבל יכול להיות ג״כ (להיות) לברך על הראשונה פי׳ אותה שראה בראשונה וק״ל:
בד״ה הרואה נר של חנוכה כו׳ שאין העושה מברך נ״ב פי׳ ולישב בסוכה אין שייך לעשות אפי׳ רואה אחד שיושב בסוכה כמו שהכא אין שייך לברך להדליק אלא שעשה נסים וא״כ צריכים אנו לעשות ברכה אחרת מה שאין העושה מברך וזה לא יתכן ודו״ק ומברכת שהחיינו לא קשה מידי אע״פ שהעושה מברך בעשיית סוכה לא קשה כי אין שייך שהחיינו היכא דלא שייך ברכה אחרת ודו״ק ועוד העושה נמי יכול לסדר אותה על כוס של קידוש ודו״ק. (עיין במהרש״א):
בד״ה הרואה נר של חנוכה כו׳ דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך עכ״ל מפי׳ מהרש״ל דלעשות ברכה אחרת שאין העושה מברך זה לא יתכן וברכת שהחיינו לק״מ אע״פ שעושה כו׳ כי אין שייך שהחיינו היכא דלא שייך ברכה אחרת ועוד כו׳ עכ״ל ודאי דמצינו ברכת שהחיינו שפיר בלאו ברכה אחרת וכגון ברואה חבירו לאחר ל׳ יום גם לא ידענא מאי קשיא ליה משהחיינו דהא באחר הרואה קיימינן ודומיא דהכי אפילו אחר העושה אינו מברך שהחיינו אלא בעושה לעצמו וק״ל:
ומעירים, ואף רב סבר: כל שבעה מצות לולב וחובה לברך עליה כל שבעת הימים, אף על פי שחוץ מן היום הראשון אינה מן התורה. שאמר ר׳ חייא בר אשי אמר רב בענין דומה: המדליק נר של חנוכה, אף על פי שאינו אלא מדברי סופרים — צריך לברך. ר׳ ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה, אף על פי שלא הדליק בעצמו — צריך לברך. ושואלים: מאי [מה] מברך? אמר רב יהודה: ביום הראשון המדליק מברך שלש ברכות (״להדליק נר של חנוכה״, ״שעשה נסים״, ״שהחיינו״); ואילו הרואה אינו מברך אלא שתים (״שעשה נסים״, ״שהחיינו״), מכאן ואילך, מיום השני והלאה, המדליק את הנרות מברך שתים (״להדליק נר של חנוכה״, ״שעשה נסים״), והרואה מברך אחת (״שעשה נסים״).
The Gemara notes: And Rav also held that the blessing over the mitzva of lulav is recited all seven days, and one recites the blessing even on the six days when the mitzva is by rabbinic law, as Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One who lights a Hanukkah light must recite a blessing. Rabbi Yirmeya said: One who sees a burning Hanukkah light must recite a blessing. What blessings does one recite? Rav Yehuda said: On the first day of Hanukkah, the one who lights recites three blessings: To light the Hanukkah light, Who has performed miracles, and the blessing of time. The one who sees burning lights recites two blessings. From this point onward, from the second day of Hanukkah, the one who lights recites two blessings, and the one who sees recites one blessing.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינאהמאורותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּמַאי מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר (שֶׁל) חֲנוּכָּה וְהֵיכָן צִוָּנוּ מִלֹּא תָּסוּר וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר {דברים ל״ב:ז׳} שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ.

The Gemara asks: And what is the first blessing that one recites? He recites: Blessed…Who has made us holy through His mitzvot and has commanded us to light the Hanukkah light. The Gemara asks: And where did He command us? The mitzva of Hanukkah is not mentioned in the Torah, so how can one say that it was commanded to us by God? The Gemara answers: The obligation to recite this blessing is derived from the verse: “You shall not turn aside from the sentence which they shall declare unto you, to the right, nor to the left” (Deuteronomy 17:11). From this verse, the mitzva incumbent upon all Jews to heed the statements and decrees of the Sages is derived. Therefore, one who fulfills their directives fulfills a mitzva by Torah law. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the mitzva to heed the voice of the Elders is derived from the verse: “Ask your father, and he will declare unto you, your Elders, and they will tell you” (Deuteronomy 32:7).
רי״ףרש״יראב״ןהמאורותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והיכן צונו – הואיל והוא מדבריהם.
ותקנת זקנים צריכה ברכה מלאו דלא תסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברם מסתבר כי גם לרבנן נחשבת שעת האגד לשעת עשיית החפצא של מצוה דשייך לברך בשעתה. והוא ע״פ מה שכבר הבאנו פעמים רבות בשם הגר״ח זצוק״ל דלרבנן נמי חל האגד בעצם הנטילה להשוותה מצוה מעולה ומיוחדת. וראייתו משיטת המרדכי וש״ע דמקיימים מצות האגד דוקא בקשר של קיימא (והשרשרות שמשתמשים בהן בימינו אינן קשר של קיימא וצריכים לקשר את המינים דוקא בקשר של קיימא.⁠א אין הקשר של קיימא נוי בעלמא, אלא חל לצרף המינים אהדדי המהווים חפצא אחד של מצוה שנוטלים בנטילה אחת. האגד הוא חלות בעצם מעשה המצוה ואינו רק סתם נוי והדור מצוה, לפיכך ראויה שעת עשיית האגד לברכהב.
א. ככה הורה הגר״ח זצ״ל וכן מנהג מרן רבנו שליט״א, ועיין במשנה ברורה סי׳ תרנ״א סק״ח.
ב. עיין בלשונו של הרמב״ם (פי״א מברכות הל״ח).
ומאי [ומה] הוא נוסח הברכה שמברך על הדלקת הנרות: ״ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה״. על לשון הברכה שואלים: והיכן צונו דבר זה? שהרי הדלקת נרות חנוכה ודאי לא נצטוינו עליה בתורה! ומשיבים: ממה שנאמר: ״ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳ ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל״ (דברים יז, ט-יא). ורב נחמן בר יצחק אמר שלמדים את הדבר ממה שנאמר ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״ (דברים לב, ז), וכל המקיים דברי חכמים — מקיים מצוות אלה שבתורה.
The Gemara asks: And what is the first blessing that one recites? He recites: Blessed…Who has made us holy through His mitzvot and has commanded us to light the Hanukkah light. The Gemara asks: And where did He command us? The mitzva of Hanukkah is not mentioned in the Torah, so how can one say that it was commanded to us by God? The Gemara answers: The obligation to recite this blessing is derived from the verse: “You shall not turn aside from the sentence which they shall declare unto you, to the right, nor to the left” (Deuteronomy 17:11). From this verse, the mitzva incumbent upon all Jews to heed the statements and decrees of the Sages is derived. Therefore, one who fulfills their directives fulfills a mitzva by Torah law. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the mitzva to heed the voice of the Elders is derived from the verse: “Ask your father, and he will declare unto you, your Elders, and they will tell you” (Deuteronomy 32:7).
רי״ףרש״יראב״ןהמאורותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) (מַאי מְמַעֵט זְמַן אֵימָא מְמַעֵט נֵס נֵס כֹּל יוֹמָא אִיתֵיהּ) רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא אָמַר רַב כׇּל שִׁבְעָה מִצְוַת לוּלָב.

The Gemara asks: What blessing does he omit on the other days of Hanukkah? The Gemara answers: He omits the blessing of time: Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. The Gemara asks: And say that he omits the blessing of the miracle: Who has performed miracles. The Gemara answers: The miracle is relevant on all of the days, whereas the blessing: Who has given us life, is pertinent only to the first time one performs the mitzva each year. In any event, from the statement of Rav it is clear that one recites a blessing over a rabbinic mitzva, and therefore one recites the blessing over the lulav all seven days. Rav Naḥman bar Yitzḥak taught this halakha in the name of Rav explicitly, and it is unnecessary to infer Rav’s opinion from statements in other areas of halakha. Rav said: On all seven days, one recites the blessing over the mitzva of lulav.
רי״ףרש״יהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני לה בהדיא – להא דרב גבי לולב ולא שמע לה מכללא דנר חנוכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומבררים: מאי [מה, איזה ברכה] הריהו ממעט מיום שני של חנוכה והלאה? — ממעט ברכת זמן (״שהחיינו״) שאומרים רק פעם ביום הראשון. ושואלים: אימא ממעט [אמור שימעט] את ברכת הנס ״שעשה נסים״)? ומשיבים הלא נס כל יומא איתיה [בכל יום ישנו]. על כל פנים מדברי רב למדנו שמברכים גם על מצוה שמדברי חכמים בלבד וכן אם כן הדין גם בלולב כל שבעה. רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא [היה שונה הלכה זו במישרין] ולא הוצרך ללמדה בעקיפין מדבר אחר, שאמר רב: כל שבעה מצות לולב לענין ברכה.
The Gemara asks: What blessing does he omit on the other days of Hanukkah? The Gemara answers: He omits the blessing of time: Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. The Gemara asks: And say that he omits the blessing of the miracle: Who has performed miracles. The Gemara answers: The miracle is relevant on all of the days, whereas the blessing: Who has given us life, is pertinent only to the first time one performs the mitzva each year. In any event, from the statement of Rav it is clear that one recites a blessing over a rabbinic mitzva, and therefore one recites the blessing over the lulav all seven days. Rav Naḥman bar Yitzḥak taught this halakha in the name of Rav explicitly, and it is unnecessary to infer Rav’s opinion from statements in other areas of halakha. Rav said: On all seven days, one recites the blessing over the mitzva of lulav.
רי״ףרש״יהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ כּוּ׳ נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ כּוּ׳ הָיְתָה עֲשׂוּיָה וְעוֹמֶדֶת אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר מְבָרֵךְ אִם לָאו לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לֵישֵׁב בָּהּ מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם אָמַר רַב אָשֵׁי טחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דְּקָאָמַר לְהוּ לְכוּלְּהוּ אַכָּסָא דְקִדּוּשָׁא.

§ The Sages taught in a baraita: One who establishes a sukka for himself recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he enters to reside in the sukka, he recites: “Blessed…Who has sanctified us with His mitzvot and commanded us to reside in the sukka. If the sukka was already established and standing and was not constructed for the sake of the mitzva of sukka, then if he is able to introduce a novel element in the sukka for the sake of the mitzva, he recites the blessing: Who has given us life. And if not, then when he enters to reside in the sukka on the Festival he recites two blessings: To reside in the sukka, and: Who has given us life. Rav Ashi said: I observed Rav Kahana, who recites all these blessings over the cup on which he recites kiddush.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מברך שתים – לישב בסוכה וזמן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר מר זוטרא חזינא ליה לר״פ דכל אימת דמנח להו מברך עלייהו וכיון שכן הלכתא כרבי והא דאמרי׳ רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי מברכי מסתבר לי דהיינו היכא דאסחו דעתייהו מיניהו לדברים בטלים דכי הדרי לשמושי בהו ולמיתב בהו דעתייהו הדרי ומברכי דהויא להו כהנחה והיינו לדידהו דזריזי בהו טובא מהסח הדעת ולדידהו הוי הפסק אבל לדידן מסתיין בשעת הנחה כר׳ וכאידך רבנן וי״א שחייב לברך כ״ז שמשמש בהם ואינו נראה נכון מיהו אם שכח והניחן בלא ברכה ממשמש בהו ומברך.
העושה סוכה לעצמו אומר זמן – פי׳ בשעשאה תוך שלשים יום לחג דחיילא עליה חובת סוכה אבל לא קודם שלשים יום כדאיתא בפ״ק דפסחים לענין בעור וכן דעת מורי נר״ו. ומאי דאמרינן היתה עשויה ועומדת היינו אפי׳ בשהיתה עומדת ועשויה מקודם שלשים יום לשם החג ממש שלא בירך עליה ולא כמו שפי׳ שהיתה עשויה שלא לשם החג אלא לשם צל בלבד ודכ״ע אין לו לברך בשעת עשית לולב וסוכה אלא זמן אבל לא ברכת המצות לברך אקב״ו לעשות סוכה או לולב דהכי אסיקנא במנחות פרק התכלת שכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון אלו וכגון ציצית ותפילין אינו מברך ברכת המצות בעשייתן אלא זמן בלחוד.
היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר – פי׳ בסכך או בדפנות הצריכות לה לעכב מברך מיד שהחיינו ושוב אינו מברך אותו בכניסת ליל החג שכבר בירך זמן מדין סוכה בשעת מעשה.
ואם לאו לכשנכנס בה מברך שתים – פי׳ ברכת לישב בסוכה וברכת שהחיינו שעל הסוכה.
אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר ליה כלהו אכסא י״מ דלתנא דמתניתא כל שלא בירך זמן בשעת מעשה שמברך אותו בשעת כניס׳ זמן זה עולה לו אף לרגל ורב אשי אשמעי׳ דרב כהנא אינו מברך זמן כלל בשעת עשיית סוכה ולא בשעת עשיית לולב אלא זמן דסוכה מנח ליה עד ליל סוכות שמקדש על הכוס ומסדר עליו ברכת הסוכה והזמן שעולה לשניהם וכן בלולב מסדר הזמן בשעת נטילה עם ברכת הנטיל׳ והכין כתבו רובא דרבנן ז״ל ועמא דבר כותייהו שלא לברך זמן בשעת מעשה סוכה ולולב ולא מחוור דהא תנאי קפדי לברך זמן בשעת מעשה כדקתני בהדיא העושה סוכה העושה לולב מברך שהחיינו וקתני נמי אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד דחייב לברך זמן מיד היכי שביק ליה עד שעת כניסה אלא ודאי דלתנא דמתני׳ בשעת מעשה מברך זמן על הסוכה ועל הלולב וכשנכנס בה ליל החג חייב לומר זמן אחר קודם או לאחר מכאן על הכוס מדין הרגל ואין זה יוצא בזמן של סוכה כלל. ואתא רב אשי ואמר שיכול הוא לפטור עצמו עכשיו בזמן א׳ כיון ששניהם באין עליו בליל החג והוא שיסדר ברכת הסמוכה על הכוס לאחר קדוש ויאמר אח״כ זמן ויעלה לו זמן לסוכה ולחג אבל לא בא רב אשי לפטור מזמן שבשעת מעשה ודכ״ע כל שבירך על הסוכה או על הלולב זמן בשעת מעשה שוב אין לומר עליהם זמן אלא שאומר זמן בשעת קדוש מדין החג והרוצה לצאת ידי שתיהן כשעושה סוכה לעצמו מברך זמן ואח״כ מסדר ברכת לישב וזמן על הכוס ועושה לולבו ע״י אחרים כדי שלא יתחייב עליו לומר זמן בשעת מעשה וכן ראוי לעשות וכך מצאתי בשם רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל.
שם. רש״י ד״ה העושה וז״ל בערב יום טוב עכ״ל. לכאורה דברי רש״י מיותרים כי מ״ל ערב יו״ט מיום אחר. ונראה שרש״י נתכוין להוציא משקדש היום. הטעם לכך, דמאחר שכבר נתחייבו בנטילת הלולב אין לברך שהחיינו על העשייה אלא על הנטילה. ובנוגע לעשייה לפני החג מסתבר שבתוך ל׳ יום שלפני החג מברכים שהחיינו על עשיית הלולב, כי עד ל׳ יום לפני החג קיים צרוף לחג אבל לא לפני כן.
ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: העושה סוכה לעצמו, אומר: ״ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״. נכנס לישב בה, אומר: ״ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציונו לישב בסוכה״. היתה הסוכה עשויה כבר ועומדת מקודם, שלא נעשתה לשם מצוה, אם יכול לחדש בה דבר בבניינה לשם מצות סוכה, הריהו מברך ״שהחיינו״, ואם לאו — לכשיכנס לישב בה בסוכות מברך שתים: ״לישב בסוכה״, ו״שהחיינו״. אמר רב אשי: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא [שהיה אומר את כולן את כל הברכות הללו על כוס הקידוש]; ״שהחיינו״ ו״לישב בסוכה״.
§ The Sages taught in a baraita: One who establishes a sukka for himself recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he enters to reside in the sukka, he recites: “Blessed…Who has sanctified us with His mitzvot and commanded us to reside in the sukka. If the sukka was already established and standing and was not constructed for the sake of the mitzva of sukka, then if he is able to introduce a novel element in the sukka for the sake of the mitzva, he recites the blessing: Who has given us life. And if not, then when he enters to reside in the sukka on the Festival he recites two blessings: To reside in the sukka, and: Who has given us life. Rav Ashi said: I observed Rav Kahana, who recites all these blessings over the cup on which he recites kiddush.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן הָיוּ לְפָנָיו מִצְוֹת הַרְבֵּה אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּצְוֹת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ימְבָרֵךְ עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה דִּכְתִיב {תהלים ס״ח:כ׳} בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם וְכִי בַּיּוֹם מְבָרְכִין אוֹתוֹ וּבַלַּיְלָה אֵין מְבָרְכִין אוֹתוֹ אֶלָּא בָּא לוֹמַר לְךָ בְּכׇל יוֹם וְיוֹם תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו הָכָא נָמֵי בְּכׇל דָּבָר וְדָבָר תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו.

The Sages taught: If one had several mitzvot before him to fulfill, he recites: Blessed…Who has sanctified us with His mitzvot, and commanded us concerning the mitzvot. Rabbi Yehuda says: He recites a blessing over each and every one in and of itself. Rabbi Zeira said, and some say that it was Rabbi Ḥanina bar Pappa who said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And Rabbi Zeira said, and some say that it was Rabbi Ḥanina bar Pappa who said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda? It is as it is written: “Blessed is the Lord, day by day” (Psalms 68:20). The question arises: Is it so that one blesses Him by day and does not bless Him at night? Rather, the verse comes to tell you: Each and every day, give the Lord the blessings appropriate for that day. Here too, with regard to each and every matter, give Him blessings appropriate to that matter, and do not group the blessings together.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןהמאורותהמכתםמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מצות הרבה – ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית.
על המצות – ויצא ידי כולן.
כל יום ויום מעין ברכותיו – של שבת מעין של שבת של חול מעין של חול של יו״ט מעין של יו״ט המאורע.
ת״ר היו לפניו מצות הרבה אומר אשר קדשנו במצותיו וציונו על המצות. ר׳ יהודה אומר מברך על כל אחת בפני עצמה. ואמר ר׳ זירא הלכה כר׳ יהודה. ואמר רבאא מ״ט דר׳ יהודה, ברוך י״י יום יום כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו וכן נמי כל מיןב ומין תן לו מעין ברכותיו.
א. לפנינו רבי זירא [ואיתימא ר״ח בר פפא].
ב. וכ״ה בכת״י א׳ שבדק״ס ובעו״ר שהביא שם. לפנינו בכל דבר ודבר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היו לפניו מצוות הרבה – כגון ליטול לולב ולישב בסוכה ולהתעטף בציצית ולהניח תפלין מברן אשר קדשנו במצוותיו וצונו על המצוות. ובברכה זו יהא כולל כולן ויצא ידי כולן ואינו צריך לברך על כל אחת לעצמה, ולית הילכתא כותיה אלא כרבי יהודה דמברך על כל אחת לעצמה, כדמפרש בגמרא משום דכתיב ברוך י״י יום יום, בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. הכא נמי על כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו. ובמסכת ברכות אמר רבי יהודה משום האי טעמא דעל הירקות מברך על כל מין ומין בפני עצמו. מיהו התם לית הילכתא כותיה אלא כתנא קמא דאמר בורא (מיני דשאים) [פרי האדמה]. וטעמא דמילתא דהתם הנאה אחת לכולן וסגי בברכה אחת לכולן. אבל הכא כל חדא וחדא מצוה באפי נפשה היא.
ברוך ה׳ יום יום כו׳. בכל יום תן לו מעין ברכותיו כו׳ כל הסוגיא מפורש פרק כיצד מברכין:
שם. תוס׳ ד״ה העושה סוכה לעצמו. וז״ל ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה לשמו עכ״ל. ועיין בגר״א דמוחק גירסא זו. וכתב המהרש״א, וז״ל - דסוכה לשמה בעינן לב״ש כדאמרינן בפ״ק ואם הוא לעצמו עושה הסוכה אין צ״ל בברכה דעושה לשמה דמעשיו שיושב בה ומברך לישב בסוכה מוכיחין שפיר דעשאה לשמה אבל אם עשאה לאחר אין כאן מעשים מוכיחים ולהכי צ״ל בברכה כך דעשאה לשמה, ודו״ק. וצ״ע, דהא קיי״ל כב״ה דלא בעי לשמה.
ויתכן, דאף דקיי״ל כב״ה דל״צ לשמה בסוכה, היינו בנוגע לקיום המצוה דגם סוכה ישנה כשרה בלי עשייה לשמה, ברם לגבי ברכה בשעת עשיית סוכה אם עשאה סתמא, מכיון שאין בה חלות שם חפצא של סוכה לחג, אין לברך על עשייתה - שהרי אין לסוכה חלות שם מצוה אא״כ יעשנה לשמה, דאז יש מצוה לברך על עשייתה, וצ״ע.
שם. תוס׳ ד״ה העושה סוכה לעצמו מברך וכו׳. לתוס׳ בתי׳ הראשון רק במצוות שיש בהן שמחה מברכים שהחיינו, ואין מברכין שהחיינו על הלל דאינו שייך לשמחה. לעומת זה הרמב״ן בסה״מ שרש ראשון סובר דהלל הוי קיום שמחה. ונראה דלרמב״ן הא דאין מברכין שהחיינו על הלל הוא משום דמאחר דהלל קיום שמחה הוא, א״כ כשם שאין מברכין שהחיינו על המצוה של שמחת יו״ט כי היא נכללת בשהחיינו על קדהו״י, כמו״כ אין לברך שהחיינו על מצות ההלל דנכללת בכלל השהחיינו של שמחת יו״ט וקדהו״י. ואולי זוהי כוונת התוס׳ בתירוצם, דעל מצוה שיש בו שמחה מברכין, והלל בכלל קדוה״י ונפטר על ידי הברכה של קדהו״י, וצ״ע.
אליבא דתוס׳ מברכים שהחיינו על פדיון הבן משום דיש בו שמחה. וצ״ע איזו שמחה יש בפדה״ב. ונראה דהשמחה היא במה שזכה לבן בר קיימא, אך דצריך לצרף הברכה מחמת שמחה זו למצוה שעושה עם בנו, וזהו פדיון הבן. ברם עיקר הברכה היא על השמחה שזכה לבן בר קיימא. עיין בש״ך יו״ד רס״ה שמביא שיטה דאפי׳ במילה בעינן שהחיינו, אלא שברכת השהחיינו של פדה״ב פוטרתו. ויש להבין ביסוד הדבר שתפטור ברכת השהחיינו של פדה״ב את ברכת השהחיינו של מילה. ולפי הנ״ל י״ל, דשיטה זו סוברת דשתיהן הוו ברכות על השמחה שזכה לבן, אלא שצריך לברך בצרוף למצוה שעושה עם הוולד, ומשום כך פוטרת ברכת השהחיינו של פדה״ב את השהחיינו של מילה, עיי״ש.
ולבסוף מביאים התוס׳ את שיטת ר׳ שרירא גאון דאין מברכין שהחיינו בקונה כלים חדשים דלא הוי מזמן לזמן דדוקא על דבר הבא מזמן לזמן מברכין. אבל שיטתו שלא כיתר הראשונים, דלשאר הראשונים יש שתי הלכות בשהחיינו - דין ברכה של שמחה כשקונה כלים חדשים, ודין ברכה על מצוה הבאה מזמן לזמן. המנהג הוא לברך את השהחיינו במצוות עובר לעשייתן, דמין ברכת המצוה היא, ואינה סתם ברכה של שמחה, ועיין להלן בשיטת הרמב״ם.
שם. ברכת שהחיינו לרמב״ם. עיין ברמב״ם (פי״א מברכות הל״ט - י׳) שפוסק שמברכים שהחיינו בג׳ אופנים: א) במצוה הבאה מזמן לזמן כמו שופר, סוכה ולולב: ב) כשקונה חפצא של מצוה כגון הקונה ציצית, תפילין, מזוזה ומעקה: ג) במצוה שאינה תדירה כגון מילת בנו ופדיון הבן.
ויש לחקור בברכת שהחיינו במצוות - האם היא ברכת שמחה והודאה בעלמא או דלמא דהוי׳ ברכת המצוה. ונ״מ אם צריכים לברך אותה עובר לעשייתן כברכת המצוה. בדין השני של הרמב״ם - בקניית חפצא של מצוה - ברכת השהחיינו אינה ברכת המצוה אלא ברכה שמחה והודאה בלבד. ברם יל״ע בב׳ האופנים האחרים.
והנה הרמב״ם פוסק (פ״ג ממילה הל״ג) שאבי הבן מברך שהחיינו אחרי המילה. לעומת זאת בפדיון הבן (פי״א מבכורים הל״ה) פוסק הרמב״ם שאבי הבן מברך שהחיינו לפני הפדיון. וצ״ע מ״ש מילה מפדיון הבן.
ונ״ל, שבפדיון הבן סובר הרמב״ם כי ברכת שהחיינו ברכת המצוה היא ולפיכך מברך אותה לפני מעשה הפדיון מדין עובר לעשייתן. ברם במילה דעתו שברכת שהחיינו היא על חלות השם בן ברית שחל בתינוק, והואיל ואינה ברכה על מעשה המצוה לכן מברך האב את הברכה דוקא אחרי המילה. ונראה להוסיף, שבפדיון הבן לא חל בגברא של הבן חלות שם בן פדוי. לפיכך אין שייך לברך בו על חלות שם גברא כמו שמברכים על חלות שם מהול שחל בתינוק מחמת המילה. אך מנוסחת הגאונים מאי בעית טפי הבן או הכסף - משמע שיש חלות שם פדוי בגברא של הבן, וצ״ע בזה.
ועיין בפסחים (קכא:) דאיבעיא להו מי מברך שהחיינו בפדיון הבן האם המברך הוא הכהן דקמטי הנאה לידיה או״ד דאבי הבן מברך דקא עביד מצוה. ולכאורה אם שהחיינו היא ברכת המצוה, א״כ החובה מוטלת דוקא על האב, וכן היא מסקנת הגמרא שם. ונראה שלצד האבעיא שהכהן מברך, היינו משום דס״ל שהכהן נחשב לבעל המעשה, שאע״פ שהאב מקיים את המצוה, מ״מ החלות מתנות כהונה קובעת את הכהן לבעל המעשה, ולפיכך דוקא הכהן מברך מדין מעשה המצוה. ולמסקנא מי שמקיים את המצוה מברך.
והנה במילה יש ג׳ ברכות חוץ משהחיינו, עיין ברמב״ם (פ״ג ממילה הל״א - ג), ויש לדון בעצם חלות דיניהן. ונראה שלפי הרמב״ם ברכת ״על המילה״ חלה כברכה על מעשה המצוה שעושה המוהל ולפיכך מברך אותה המוהל. הברכה השניה ״להכניסו בבריתו של א״א״ חלה כברכה על קיום המצוה ולפיכך דוקא אבי הבן מברך אותה כי הוא מקיים את המצוה. ברכת ״אשר קדש ידיד מבטן״ חלה כברכה על חלות השם בן ברית בגברא של הנימול, ולפיכך כל מי שנוכח שם יכול לברך אותה.
שם. תוס׳ ד״ה נכנס כו׳ סברא הוא דזמן דידה אע״פ שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי אפילו בלא יו״ט כדאמר לקמן (מז:) דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אוחרא, עכ״ל. התוס׳ דנים אם ברכת שהחיינו על עשיית סוכה פוטרת את ברכת הזמן בקדוש בליל החג. ומסיקים שפוטרת, והראייה לכך שמברכים זמן בחוה״מ אע״פ שאינו יו״ט. ולכאורה אין משם ראייה, כי בשלמא בחוה״מ יש קדושת רגל, אבל ערב הרגל אינו קדוש כלל, ודלמא הברכה דלפני החג אינה פוטרת את ברכת הזמן משקדש החג.
ונ״ל כי דיון התוס׳ הוא בהגדרת עצם החלות של ברכת הזמן דקדוש - האם הברכה חלה במיוחד על קדושת היום או שהברכה היא ברכה בעלמא להודות לה׳ על שהגיענו לזמן הרגל. ונ״מ לברכת הזמן בערב הרגל על עשיית סוכה. אם הברכה דקדוש חלה במיוחד על קדושת היום לא תפטור הברכה בערב הרגל על סוכה - שאינה שייכת לקדושת היום של איסור מלאכה - את ברכת הזמן דקדוש. ברם אם ברכת הזמן דקדוש אינה אלא שבח והודאה על שהגיענו לזמן הרגל - מהראוי שגם ברכת הזמן הנאמרת מחמת סוכה או לולב תפטור את ברכת הזמן דקדוש, שהרי סוכ״ס באות שתיהן להודות על שהגיענו לזמן סוכות.
הראייה של תוס׳ הוא מחוה״מ, כי בחוה״מ ליכא קדושת היום של איסור מלאכה ועכ״ז מברכים בו את ברכת הזמן. מוכח מכאן שאין הברכה חלה דוקא על קדושת היום של מלאכה אלא חלה כברכת הודאה בכלל על שהגיענו לזמן הרגל. א״כ י״ל כי גם הברכה על לולב וסוכה בערב הרגל פוטרת את ברכת הזמן של קדוש היום, שהרי ברכת הזמן על לולב כוללת הודאה בכלל להקב״ה שהגיענו לזמן הרגל.
בקדוש בליל שני של סוכות שיטת הרא״ש (בפרק לולב וערבה, אות ד׳) היא לשנות את סדר הברכות ולברך מקודם את ברכת הזמן ואח״כ את ברכת הסוכה - וכן פוסק המחבר (סי׳ תרס״א). סברתם, כי כבר יצא ידי חובת ברכת הזמן על הסוכה בברכת הזמן בליל הראשון בעת שקדש על היין ״דלא גרע מעשייה״. ויש לתמוה עליהם, לפי התוס׳ שברכת הזמן שמברכים על עשיית הסוכה בעלמא פוטרת את הזמן עבור החג, כי מאחר שברך בקדוש דליל הראשון את ברכת הזמן על הסוכה ויצא בה כמי שברך על העשייה תפטור הברכה גם את ברכת הזמן דיו״ט שני מחמת קדושת היום - דכשם שהועילה הברכה ההיא עבור הזמן דסוכה, להני׳ גם עבור הזמן של החג דמ״ש מעשייה דעלמא, וצ״עא.
שם. תוס׳ ד״ה דכל כו׳ ולא אתפרש מאי הוא מברך אם מברכין לשמור את חוקיו כמו שמברכין בתר דמסלקין תפלתו או להניח כמו שמברכין בשעת הנחה כו׳ דהכא הרי מונחין ועומדין וכו׳. יש להבין מה הספק בתוס׳. ועוד יש לתמוה על המילים ״דהכא הרי מונחין ועומדין״ האם הן הסבר לברך את ברכת להניח או שלא לברך את ברכת להניחב. ועוד צ״ע, מהו היסוד של ברכת לשמור חוקיו.
ונ״ל כי תפילין מחייבים בהנהגת קדושה, ואיסור היסח הדעת מתפילין יסודו בקדושת התפילין ובמחייב של הנהגת קדושה החל על הלובשן. וכן איתא ברמב״ם (פ״ד מתפילין הלי״ד) וז״ל: חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפי׳ רגע אחד שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו״ד ה״א בשל ראש וכמותן בשל יד, עכ״ל, ועיין בכל הלכותיו שם העוסקות בשמירת קדושת התפילין בעת לבישתן. ומסתבר שדין שמירת התפילין הוא יסוד הפטור של תפילין בלילה וגם יסוד האיסור של הנחה בלילה, כי להניח תפילין בלילה נחשב מן התורה לבטול שמירת קדושת התפילין. וסלוק התפילין בסוף היום מפני כניסת הלילה נחשב לקיום מצוה של שמירת תפילין. ועל זה נתקנה ברכת לשמור חוקיו - על הקיום של שמירת התפילין והנהגת קדושת התפילין. החיוב למשמש בתפילין הוי הלכה במצות שמירת תפילין והנהגה של קדושתן כמצותן. ולפיכך ראוי לברך בשעת משמוש את ברכת לשמור חוקיו כשם שמברכים לשמור חוקיו בסלוק תפילין בכניסת לילה. כ״ז לצד א׳ בתוס׳.
ברם ניתן לומר שיש לו לברך ברכת להניח, וזה משני טעמים:
א) י״ל כשיש היסח הדעת חלה חובת המשמוש. היסח הדעת מתפילין אינו רק איסור כנ״ל ברמב״ם, אלא יותר מזה - בשעת היסח הדעת אין בכלל קיום מצות תפילין. מי שמסיח דעת מתפילין כאלו אינו מניחן. וז״ל הרמב״ם (שם הלכ״ה): קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק וכו׳. מי שמסיח דעתו מהתפילין שלובש מסתלקת ממנו מצות התפילין לגמרי הואיל ואין מחשבותיו טהורות ואינו נוהג כחובת קדושת התפילין. וכששוב מכוון את דעתו בתפילין וממשמשן יש הנחת תפילין מחדש וחייב לברך ברכת להניח.
ב) ועוד י״ל, כי ברכת להניח אינה חלה דוקא על המצוה של מעשה הנחת תפילין בראשונה, אלא חלה על קיום המצוה שהתפילין יהיו מונחין עליו, ועקב זה יש לברך ברכת להניח אפי׳ מאה פעמים ביום כ״ז שהם עליו, אך קיים תנאי שאין מברכים ברכת מצוה בלי מעשה ופעולה, כי כלל גדול בברכות שברכה זקוקה למעשה. משמוש הוא מעשה המצרף את ברכת להניח לקיום המצוה של תפילין המונחין עליו. בשעת היסח הדעת לא בטלה מצות התפילין דאינו אלא איסור ולא הפקעת מצוה. עכ״ז, מאחר דהסיח דעתו הפסיק את הצרוף לברכה שברך בהנחה ראשונה, משום כך מברך אח״כ על המצוה של תפילין שכבר מונחים, והמשמוש הוי המעשה בעבור ברכת המצוה, לפיכך מברך ברכת להניח, ברכה השייכת לקיום של תפילין מונחים עליו.
לפי הנ״ל דברי התוס׳ ״דהכא הרי מונחין ועומדין״ ניתנים להתפרש בתרי גווני:
א) התוס׳ אומרים שמברכים דוקא ברכת להניח כי זו שייכת לקיום של תפילין מונחין ועומדין עליו ולאו דוקא למעשה ההנחה הראשון. וזה מש״כ ״דהכא הרי מונחין ועומדין״ דהיינו שמברכין ברכת להניח דחלה על הקיום של תפילין מונחין ועומדין עליו ולאו דוקא למעשה ההנחה הראשון.
ב) אין לברך ברכת להניח - אלא לשמור חוקיו - כי ברכת להניח שייכת דוקא למעשה הנחה הראשון ולא לקיום מצוה שהתפילין מונחים עליו. ובכן ״הרי מונחין ועומדין״ הוי ההסבר לא לברך את ברכת להניח.
שם. רש״י ד״ה הרואה. לרש״י מי שלא הדליק עדיין ורואה נר חנוכה חייב לברך שעשה ניסים ואע״פ שידליק בעצמו אח״כ, וכן משמעות הרמב״ם (פ״ג מחנוכה הל״ד)⁠ג. אולם ראשונים אחרים סוברים שברכת הרואה מברך דוקא מי שבכלל לא ידליק בביתו, אבל המדליק בביתו צריך לסדר את כל הברכות בשעת ההדלקה. (עיין שם בהג״מ בשם רבינו שמחה והראבי״ה, ובש״ע סי׳ תרע״ו סעי׳ ג׳).
ונראה שיסוד המחלוקת הוא דלרש״י אין בברכת שעשה נסים אלא ברכת הרואה בלבד, ולפיכך חייב לברך על הראייה מיד בשעת שרואה נר חנוכה. ברם לשיטה החולקת יש חלות ברכת שעשה נסים על עצם ההדלקה. ולכן עדיף לברכה על ההדלקה ולא מיד בשעת הראייה. ונראה דלדעה זו ברכת שעשה נסים בשעת ההדלקה מוסיפה פרסומא ניסא ולפיכך חלה על ההדלקה עצמה.
ונ״ל, כי קיים נ״מ גם למדליק בביתו ומברך - אם מברך שעשה נסים לפני ההדלקה או לאחריה. אם ברכת שעשה נסים הוי׳ ברכת הרואה כרש״י יש לאומרה אחרי ההדלקה והראייה. אבל אם הברכה חלה כברכת הדלקה חייבים לאומרה לפני ההדלקה מדין עובר לעשייתן כבכל ברכות המצוות. (עיין ברמ״א סי׳ תרע״ו ב׳).
וכך הוא מנהג מרן רבינו שליט״א: בליל הראשון מברך את כל ג׳ הברכות עובר לעשייתן כדין ברכות על ההדלקה כרמ״א. בשאר הימים מברך את הברכה של אקב״ו להדליק נר של חנוכה לפני מעשה הדלקת הנר הראשון ומדליקו, ואחרי כן מברך את ברכת שעשה נסים ומדליק את יתר הנרות. ובכך, בשאר הימים יוצאים ידי כל הדעות בראשונים, שהרי ברכת שעשה נסים מברכים על ראיית הנר הראשון הדולק כדין ברכת הרואה כרש״י, ולפני הדלקת שאר הנרות כדין ברכת המצוה הנאמרת עובר לעשייתן כיתר הראשונים (וכן היה מנהג הגר״ח זצ״ל.)
ועיין בריטב״א ובמס׳ סופרים (פ״כ ו׳) דמברך את ברכת שעשה נסים לאחר ההדלקה ואחרי שאמר כבר הנרות הללו, דברכת הרואה היא ולא ברכת המדליק - ולכן מברך אותה אחר הראייה. ומצריך שיקדים הנרות הללו כדי לפרסם על איזה נס אומר את ברכת שעשה נסים. עוד אפשר לומר דלפי המ״ס שעשה נסים אינה ברכת הרואה בעלמא אלא הוי ברכה אחרונה על ההדלקה כדין ברכת הרב את ריבנו אחרי מגילה - שהיא ברכה אחרונה על קריאת המגילה. ומשמע דלמ״ס מברכים את ברכת שעשה נסים אחרי שהחיינו שהוי׳ ברכה אחרונה ממש, והוי׳ כמו ברכת הרב את ריבנו.
שם. בא״ד - ורואה אותה בפתחי ישראל שמצוה להניח בפתח וכו׳. צ״ע מדוע מזכיר רש״י את המצוה להניח הנרות בפתח הבית. ונראה שרש״י מוכיח שיש מצוה בראיית נרות החנוכה מהמצוה להניחם בפתח הבית סמוך לרה״ר כדי שהעוברים והשבים יראו הנרות. והנה מפירש״י משמע שאם הגברא הדליקם בפנים הבית שאין לברך את ברכת הרואה על הנרות שהודלקו בעבור אנשי הבית, כי אין הנרות שבבית מפרסמים את הנס לרבים בשוק ואין בהם חלות דין ראיה וברכת הרואה. רק נרות חנוכה בפתחי ישראל עבור אנשי השוק הודלקו לראיית אחרים כי לשם כך הודלקו שם. ברם נרות בזה״ז בפנים הבית לא הודלקו בעבור ראיית בני השוק ואין לרואה אותם דין הרואה נרות חנוכה (ועיין בתוס׳ בשבת כא: ד״ה דאי).
שם. תוס׳ ד״ה הרואה. וז״ל בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס עכ״ל. יש לבאר את דבריהם. ונראה, כי דוקא בנר חנוכה מהווה פרסום הנס חלק מגוף המצוה ולפיכך מדין פרסום הנס יש קיום מצוה בראיית הנרות, ולכן רק בנר חנוכה מברכים ברכת הרואה משא״כ בשאר מצוות. עקב יסוד זה מובן מדוע לפי ריב״ל נשים חייבות דוקא בנר חנוכה, במקרא מגילה ובד׳ כוסות מפני שאף הן היו באותו הנס, ואילו בשאר מצוות עשה שהז״ג זכר ליציאת מצרים כגון ציצית אינו מחייבתן. הטעם לכך כי דוקא בג׳ מצוות אלו יש קיום פרסום הנס בגוף המצוה ולפיכך דוקא בהן יש לומר דאף הן וכו׳ לחייב נשים, אבל לא בשאר מעשה״ג דאין פרסום הנס מגוף מצוותן.
שם. בא״ד - וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה עכ״ל. ר״ל כי ברכת הרואה בחנוכה היא תקנה מיוחדת למי שאין לו בית ומדין שאר ברכות הרואה - כעין ברכת הרואה את הים הגדול או ברכת הרואה את המקום שנעשה בו נסים לאבותינו. ובכן אין זו ברכה דפרסום הנס - ושלא כטעם הראשון בתוס׳.⁠ד
שם. בא״ד - וטעם ראשון ניחא דלא תקשי ליה ממזוזה עכ״ל. ואולי ניתן ליישב את הקושיא ממזוזה אליבא דהטעם השני דשאני מי שאין לו בית שלא חלה עליו חובת מזוזה בכלל משום דחובת הדר הוא. לעומת זאת מי שאין לו בית מחוייב הוא במצות הדלקת הנרות כי חובת גברא היא אלא שבלי בית א״א לו להדליק. לפיכך התקינו לו בחנוכה ברכת הרואה שיקיים לכל הפחות מצוה בברכת הרואה.
שם. בא״ד - ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך עכ״ל. ובדיון הנ״ל אם מברכין ברכת שעשה נסים לפני ההדלקה או לאחר ההדלקה יש לבאר דתלוי הוא בג׳ תירוצי התוס׳ שלפנינו. דלתירוצים הראשונים הוי׳ ברכת הרואה, ותוס׳ מסבירים דברכת הרואה נתקנה דוקא במצות חנוכה ולא במצוות לולב ומזוזה, ולפי״ז מברכים אותה אחר ההדלקה והראייה. ברם התירוץ האחרון שבתוס׳ משוה את ברכת שעשה נסים של הרואה נר חנוכה לברכת המדליק דמברכים אותה ברכה. ונראה מזה דיסוד הברכה הוא ברכת ההדלקה, אלא שבדיעבד - למי שאין לו בית ורואה נר - מברך על הראייה כאילו הדליק, אבל עיקר הברכה היא על ההדלקה. ובכן נראה דמי שעתיד להדליק בביתו אינו מברך על ראיית הנרות ברחוב - דעיקר הברכה חלה להדלקה ולכתחילה יש לברך אותה על ההדלקה דוקא עובר לעשייתן.
מסתבר דלדעה זו יש ב׳ ענינים במצות ההדלקה: א) מעשה ההדלקה עצמו; ב) פרסומי ניסא של מעשה ההדלקה. וזהו יסוד הדין דשתי הברכות על ההדלקה, הברכה של להדליק שייכת למעשה ההדלקה עצמו, והברכה שעשה נסים שייכת לפרסומי ניסא של ההדלקה, ומברכים את שתיהן עובר לעשייתן.
שם. בגמ׳ - והיכן צונו מלא תסור ורנב״י אמר שאל אביך. בענין לא תסור ראה את הדיון הארוך בסה״מ להרמב״ם (שרש א׳) ששם נתבארו שיטות הרמב״ם והרמב״ן, עיין שם באריכות, ונביא כאן כמה הערות קצרות:
א) הרמב״ן מקשה על הרמב״ם דסובר שיש לא תסור בתקנות וגזרות דרבנן מהא דאמרי׳ ספק דרבנן לקולא ולפי דברי הרמב״ם שהן מדאורייתא והרי ספק דאורייתא לחומרא, והתירוצים רבים ואכמ״ל. והנה מלשונו של הרמב״ן בהשגותיו משתמע שיש שני דינים בספק דרבנן לקולא; א) ספק איסורין דרבנן לקולא, ב) וספק מצוה דרבנן לקולא. וכפי הנראה שני הדינים שונים, דהנה בספק דרבנן באיסורין הדין הוא דבדבר שיש לו מתירין אזלינן לחומרא. ועיין במס׳ ביצה (ד:) דאם יש לו דרך היתר לא להכשל בספק איסור דרבנן הר״ז בכלל דבר שיש לו מתירין - כמו בספק מוקצה דחייב להמתין ליום חול. לעומת זאת בספק מצוה דרבנן כגון בספק קרא ק״ש או לא קרא אינו חייב לחזור ולקרוא אע״פ שאם יקרא יצא לגמרי ידי ספק בטול המצוה.
ובביאור החלוק נ״ל שבספק מצוות מה שהולכים לקולא אינו הכרעה דדינא אלא דלא חלה כל חובת המצוה בספק וא״כ פטור הוא לגמרי ובכל אנפי. ברם בספק איסור דרבנן לקולא מדין הכרעה הוא שמכריעין לקולא ובמקום שיש דרך להסתלק מהספק אין רשות להכריע לקולא ולכן מחמירין. בספק מצוה הדין הוא חלות פטור, ובאיסורין הדין הוא רשות להכריע לקולא.
ב) ועיין ברמב״ן שם דאומר דעל תקנות דרבנן אין לאו דלא תסור דאינו אלא אסמכתא בעלמא - ולדעתו קשה מנין לחז״ל הסמכות לתקן תקנות. ונראה דגם אסמכתא הוי׳ חלות שם של תורה, דהוי׳ חלות שם של דבר ה׳. הראיה מזכריה (ז) ששואל - האבכה בחדש החמישי, והתשובה באה בדבר ה׳ (שם, ה) כה אמר ה׳ צום הרביעי וצום החמישי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, עיי״ש דשאל לה׳ אם ט׳ באב תענית בבית שני והתשובה באה אליו בדבר ה׳. ותמוה, דהלא ד׳ התעניות מדרבנן הן ואיך שייך לשאול שאלה ולקבל תשובה מן השמים בדיני דרבנן. חזינן דגם דינים דרבנן חפצא של תורה ודבר ד׳ ממש כדאורייתא. וממילא מיושב מדוע לרמב״ן חייבים לציית לדרבנן, דכשם שמחוייבים לשמוע לדאורייתא דהוי רצון ה׳, כן הוא בדרבנן - דרצון ה׳ הוא. ההבדל הוא בכך, דבדיני דאורייתא שנמסרו לנו ע״י התורה שבכתב חלים דיני הדאורייתא כמו ספק דאורייתא לחומרא, והדינים מדרבנן שגם הם רצון ה׳ שנתקנו ע״י חז״ל יש להם דינים אחרים כמו ספק דרבנן לקולא. מ״מ גם דרבנן הן רצון ה׳ יתברך וחפצא של תורה מדאורייתא.
וע״פ יסוד זה מתורצת קושית העולם דמקשין למה אין ההלכה קובעת דצריכים ללמוד הלכות דאורייתא לפני הלכות דרבנן, דכשם שמצוה דאורייתא יש לה קדימה למצוה דרבנן כמו כן היה מהראוי לכאורה שלמוד תורה דאורייתא קדים ללמוד תורה דרבנן. ברם לדברינו מתיישבת הקושיא בתירוץ פשוט, דמדין חלות שם תורה בין דיני דאורייתא ודיני דרבנן שווים, דכולם חפצא של תורה ואין שום חלוק ביניהם לגבי חלות שם תורה. ונראה דאליבא הרמב״ן זה הביאור בגמ׳ שלנו והיכן צונו וכו׳, דאע״פ דהפסוקים הם אסמכתא מ״מ הדינים ומצוות דרבנן מצווים מהקב״ה - דכולם חפצא של תורה הם. ובפרט נראה שזה הביאור בפסוק שמביאה הגמרא: ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״, כלומר, גם דינים דרבנן ומצוותיהם הם חפצא של תורה דאורייתא, ולכן שייך לברך עליהן בלשון ״וצונו״.
שם. בגמ׳ - לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא. יש לבאר את הדין דרב כהנא. ונראה שברכת לישב בסוכה שייכת לקדוש היום, כי קדוש היום בא להודות על קדושת היום של החג, וברכת לישב בסוכה חלה על המצוה של אכילה בסוכה. כשמסדרין את ברכת לישב בסוכה על הכוס של קדוש הרי מודים ומשבחים על קדושת היום שמחייבת מצות סוכה כשם שמשבחים על קדושת היום האוסרת מלאכה. ברכת לישב בסוכה נחשבת כברכה דקדוש משום שיש בה הודאה על קדושת היום של חג הסוכות.
שם בגמ׳ - בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו. לשיטת החכמים כוללים בברכה אחת הרבה מצוות ביחד, עכ״ז גם הם דורשים את הדרשה שבכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו לגבי הזכרת שבת ויו״ט בתפלה דמזכירין כל יום ויום לעצמו. וצ״ע, מ״ש הזכרה דקדושת היום שהם מודים בה דמזכירין כל יום ויום לעצמו.
ונראה דהזכרת קדושת היום בתפלה אינה שבח בעלמא אלא קיום דקדוש דמקדשין היום בתפלה, ולשם כך יש להזכיר ולקדש כל יום לעצמו. וכן הזכרת שבת ויו״ט בברהמ״ז אינה שבח בעלמא אלא דין בקיום מצות סעודת שבת ויו״ט, ולכן מזכירים כל יום ויום לעצמו. בראש חודש יש מצוה מיוחדת בהזכרת היום לעצמו, כי על ידה מקיימים בני ישראל את החיוב לשמור על סדר החדשים. ובחנוכה ובפורים ההזכרה היא פרסום הנס. יוצא מכך, דלכ״ע בימים המחוייבים בהזכרה יש להזכיר כל יום ויום לעצמו. אולם ברכות המצוות שבח בעלמא הן ולכן בברכה אחת סגי.
כ״ז אליבא דחכמים, אבל לר״י כל מצוה מחייבת ברכה לעצמה. גם בברכות הפירות שיטת ר״י (בפ״ו ממס׳ ברכות) היא שמברכים בורא מיני דשאים על כל כל מין ומין לחוד ואין יוצאים בברכת בורא פרי האדמה בלבד. והנה ההלכה כר״י בברכות המצוות ולא בברכות הפירות. וצ״ע בביאור הדבר. ונראה כי טעם הפסק הוא מפני שכל מצוה נחשבת לחלות שם בפני עצמה המחייבת ברכה לעצמה. אבל מיני דשאים אינם חשובים כחלות שם מיוחדות, אלא כולם בכלל פירות האדמה הן, ולפיכך מספיקה ברכת בורא פרי האדמה עבור כולם.
שם. רש״י ד״ה מצות הרבה כו׳ ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית עכ״ל. מרש״י משמע שסובר שמניחים תפילין בחוה״מ, ואכמ״ל.
שם. רש״י ד״ה כל כו׳ של חול מעין של חול עכ״ל. הרש״ש מגיה, של חודש מעין של חודש, והגהתו מתקבלת על הדעת. ברם לפי גירסתנו ברש״י יוצא שמי שיאמר יעלה ויבא בתפלת חול ויזכיר יום קדש תפסל תפלתו כי אין להזכיר בחול רק של חול, ועיין בפוסקים.
א. עיין בקרבן נתנאל על הרא״ש (שם).
ב. עיין בתוס׳ הרא״ש.
ג. עי׳ בה״ה ובס׳ בנין שלמה לרבינו שלמה הכהן, וע״ע בס׳ עמק ברכה, עמ׳ קכ״ד.
ד. עיין בשאילתות (כו׳) דמשוה ברכת הרואה נר חנוכה לברכות הרואה במס׳ ברכות. ויל״ע בכוונת דבריו אם הוא כתירוץ הראשון או כשני בתוס׳ לפי הסבר מרן הרב שליט״א.
תנו רבנן [שנו חכמים]: היו לפניו מצות הרבה, אומר: ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות. ר׳ יהודה אומר: מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה? אמר ר׳ זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ חנינא בר פפא: הלכתא [הלכה] כר׳ יהודה. ואמר ר׳ זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ חנינא בר פפא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודהדכתיב [שנאמר]: ״ברוך ה׳ יום יום״ (תהלים סח, כ), ועל לשון הכתוב יש לשאול וכי ביום בלבד מברכין אותו, ובלילה אין מברכין אותו? ואם כן, מה משמעות לשון ״יום יום״? אלא בא הכתוב לומר לך: בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, שבכל יום מימות החול יש לברך בנוסח המתאים לימות החול, אם נתחדש דבר ביום זה (כגון שהוא שבת, או חג, או נתחדשה בו מצוה) יש לברכו בברכה אשר נוסחה מתאים לאותו יום או מאורע, הכי נמי [כאן גם כן]בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו המיוחדות לו, ואל תצרף את הברכות כולן.
The Sages taught: If one had several mitzvot before him to fulfill, he recites: Blessed…Who has sanctified us with His mitzvot, and commanded us concerning the mitzvot. Rabbi Yehuda says: He recites a blessing over each and every one in and of itself. Rabbi Zeira said, and some say that it was Rabbi Ḥanina bar Pappa who said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And Rabbi Zeira said, and some say that it was Rabbi Ḥanina bar Pappa who said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda? It is as it is written: “Blessed is the Lord, day by day” (Psalms 68:20). The question arises: Is it so that one blesses Him by day and does not bless Him at night? Rather, the verse comes to tell you: Each and every day, give the Lord the blessings appropriate for that day. Here too, with regard to each and every matter, give Him blessings appropriate to that matter, and do not group the blessings together.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןהמאורותהמכתםמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאָמַר ר׳רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם מִדַּת בָּשָׂר וָדָם כְּלִי רֵיקָן

Apropos the halakha transmitted by this pair of amora’im, the Gemara continues: Rabbi Zeira said, and some say that it was Rabbi Ḥanina bar Pappa who said: Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that an empty vessel
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון שהזכרנו שלשלת מסורת זו, מביאים עוד ממה שאמר ר׳ זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ חנינא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם — כלי ריקן
Apropos the halakha transmitted by this pair of amora’im, the Gemara continues: Rabbi Zeira said, and some say that it was Rabbi Ḥanina bar Pappa who said: Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that an empty vessel
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה מו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סוכה מו., ר׳ חננאל סוכה מו., רי"ף סוכה מו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סוכה מו., רש"י סוכה מו., ראב"ן סוכה מו. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סוכה מו., תוספות רי"ד מהדורה תנינא סוכה מו., המאורות סוכה מו. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., המכתם סוכה מו. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי סוכה מו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א סוכה מו., מהרש"ל חכמת שלמה סוכה מו., מהרש"א חידושי הלכות סוכה מו., מהרש"א חידושי אגדות סוכה מו., רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה מו. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה מו., אסופת מאמרים סוכה מו.

Sukkah 46a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 46a, R. Chananel Sukkah 46a, Rif by Bavli Sukkah 46a, Collected from HeArukh Sukkah 46a, Rashi Sukkah 46a, Raavan Sukkah 46a, Tosafot Sukkah 46a, Tosefot Rid Second Recension Sukkah 46a, HaMeorot Sukkah 46a, HaMikhtam Sukkah 46a, Meiri Sukkah 46a, Ritva Sukkah 46a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 46a, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 46a, Maharsha Chidushei Aggadot Sukkah 46a, Reshimot Shiurim Sukkah 46a, Steinsaltz Commentary Sukkah 46a, Collected Articles Sukkah 46a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144