×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, וּבֵין הַתַּלְמִידִים הָעוֹסְקִים בְּתוֹרָתָךְ, בֵּין עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ, בֵּין עוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכָל הָעוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ..
in the heavenly entourage [pamalia] of angels each of whom ministers to a specific nation (see Daniel 10), and whose infighting causes war on earth;
and in the earthly entourage, the Sages,
and among the disciples engaged in the study of Your Torah,
whether they engage in its study for its own sake or not for its own sake.
And all those engaged in Torah study not for its own sake,
may it be Your will that they will come to engage in its study for its own sake.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
בפמליא של מעלה – בחבורת שרי האומות שכשהשרים של מעלה יש תגר ביניהם תיכף יש קטטה בין האומות כדכתיב ועתה אשוב להלחם עם שר פרס (דניאל י).
ובפמליא של מטה – בחבורת החכמים.
לעולם יהא אדם ערום ביראה מענה רך ומשיב חימה מרבה שלום עם אחיו וקרוביו כדי שיהא אהוב מלמעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות ואף עם גוי בשוק ר״ל עם גוי שאינו מכיר בו אלא שפוגע בו בשוק וכל שכן כשמכירו אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום בעולם אפי׳ גוי בשוק:
וכל העוסקין שלא לשמה כו׳. נ״ל לפי מ״ש התוספות לקמן ובכמה דוכתין דאיכא תרתי שלא לשמה האחד הלומד על מנת לקבל פרס ע״ז אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והב׳ הלומד ע״מ לקנטר ע״ז אמרו הלומד שלא לשמה טוב לו שלא נברא וז״ש שתשים שלום כו׳ בין עוסקין לשמה בין עוסקין שלא לשמה דהיינו לקבל פרס אבל בעוסקין שלא לשמה דהיינו לקנטר לא שייך לומר שתשים שלום ביניהם דהא כל עצמות למודם אינו אלא לקנטר ולכך בקש עליהם יהי רצון שיהיו עוסקין לשמה וק״ל:

אמירת ״יהיו לרצון״ לאחר שמונה עשרה

ציון א.
גמרא. מר בריה דרבינא, כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי: ׳אלהי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי, ותצילני מפגע רע, מיצר הרע ומאשה רעה, ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם, וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפני ה׳ צורי וגואלי׳.
אם בא להפסיק ולענות קדיש וקדושה בין שמונה עשרה ל״יהיו לרצון״ - אינו פוסק, ש״יהיו לרצון״ מכלל התפלה הוא, אבל בין ״יהיו לרצון״ לשאר תחנונים - שפיר דמי. הגה. ודוקא במקום שנוהגין לומר ״יהיו לרצון״ מיד אחר התפלה, אבל במקום שנוהגין לומר תחנונים קודם ״יהיו לרצון״ - מפסיק גם כן לקדיש וקדושה, ובמקומות אלו נוהגים להפסיק ב״אלהי נצור״ קודם ״יהיו לרצון״, ולכך מפסיקין גם כן לקדושה ולקדיש וברכו. ומיהו הרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אם התחיל שליח ציבור לסדר תפלתו והגיע לקדיש או לקדושה - מקצר ועולה, ואם לא קצר - יכול להפסיק כדרך שמפסיק בברכות של קריאת שמע, אפילו באמצע.
אין נכון לומר התחנונים קודם ״יהיו לרצון״, אלא אחר סיום שמונה עשרה מיד יאמר ״יהיו לרצון״, ואם בא לחזור ולאומרו פעם אחרת אחר התחנונים - הרשות בידו.(שו״ע אורח חיים קכב, א-ב)(סעיף ב לא צוין בעין משפט)
א. לעיל (ט, ב) למדנו שתיקנו חכמים לומר את הפסוק ״יהיו לרצון״ וגו׳ לאחר שמונה עשרה, כשם שדוד אמרו לאחר שמונה עשרה פרשיות בתהילים.
בסוגייתנו נזכר הפסוק הזה בסופה של תפילת מר בריה דרבינא, וכותב רבינו יונה (דף כ, א בדפי הרי״ף ד״ה לא אמרן) שאין לחוש להפסק בין התפילה עצמה לבין ״יהיו לרצון״, שהרי אפילו בברכות עצמן למדנו (ע״ז ח, א) שמותר להוסיף מעין הברכה בסוף כל ברכה, וכל שכן שיכול להוסיף תחנונים לפני שאומר ״יהיו לרצון״.
אולם הראב״ד (מובא ברשב״א) כותב שיש לומר ״יהיו לרצון״ מיד לאחר ברכות התפילה ולפני שאומר תחנונים. הוא מביא ראיה לכך מהגמרא לקמן (כט, ב) שמי שטעה ולא אמר ״יעלה ויבא״ ונזכר לאחר שכבר עקר רגליו - חוזר לראש דוקא כשאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, אבל מי שרגיל לומר תחנונים - חוזר לברכת העבודה, כיון שנחשב כמי שעדיין לא סיים תפילתו. מכאן שאומרים את הפסוק ״יהיו לרצון״ לפני התחנונים, שאם לא כן גם כשאינו רגיל לאומרם מן הדין שלא יצטרך לחזור לראש, שהרי צריך עוד לומר ״יהיו לרצון״.
רבינו יונה מביא בתחילת דבריו ראיה דומה, שאם הסיום הוא בפסוק ״יהיו לרצון״ - היה על הגמרא לקמן לחלק בין מי שכבר אמר את הפסוק לבין מי שעדיין לא אמרו, ולא לתלות את הדין באמירת התחנונים. אולם המאירי כותב שאין בראיה זו הכרח, שכן אפשר לומר שהתחנונים הם כאמצע התפילה לגבי ״יהיו לרצון״, ועוד שהפסוק הזה בעצמו נחשב לחלק מהתחנונים.
הרשב״א בתשובה (ח״ז סי׳ תה) כותב כראב״ד, שצריך לומר ״יהיו לרצון״ מיד אחרי שמונה עשרה בלי שום הפסק, והצל״ח מוסיף שמהסוגיה משמע כראב״ד שרק בתפילת מר בריה דרבינא נזכר הפסוק הזה בסופה, מכאן שהאמוראים האחרים היו אומרים את התחנונים אחרי הפסוק הזה שנחשב לחלק מן התפילה.
אכן הרשב״א עצמו כותב בחידושים שיש לדייק מתפילת מר בריה דרבינא שכל האמוראים נהגו כמותו לומר את הפסוק אחרי אמירת התחנונים, אולם הצל״ח טוען שהסוגיה מוכיחה להיפך, ולדעתו אף מר בריה דרבינא היה אומר את הפסוק מיד אחרי שמונה עשרה, אלא שבסוף התחנונים היה אומרו בשנית.
שיטה נוספת מובאת במאירי לקמן (לא, א ד״ה בתלמוד המערב), לפיה בכל התחנונים אכן יש להקדים ״יהיו לרצון״ כמשמעות הסוגיה בדף כט, אך ״אלהי נצור״ שהוא חלק קבוע של התפילה נחשב כחלק של שמונה עשרה, ואין צורך להקדים לו ״יהיו לרצון״.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שיש לומר ״יהיו לרצון״ מיד אחרי שמונה עשרה לפני התחנונים, ואם רוצה לחזור ולאומרו לאחר התחנונים - רשאי. הרמ״א בדרכי משה (סק״ב) כותב שאכן כך עדיף, אך המנהג לאומרו דוקא אחרי התחנונים.
אמנם יש לעיין בדברי השלחן ערוך הנראים כסותרים, שכן בסימן קיט, א כותב שרשאי לשאול צרכיו בסוף התפילה, בין לפני ״יהיו לרצון״ ובין אחריו. אכן המגן אברהם (קיט סק״ג) מסביר שדבריו שם הם רק לשיטת רבינו יונה, אבל השלחן ערוך עצמו פוסק כראב״ד, כמבואר בהלכה שלפנינו. אחרת עולה מדברי המשנה ברורה (סק״ז) שכותב שרק לכתחילה יש לומר ״יהיו לרצון״ לפני ״אלהי נצור״, אך מעיקר הדין אין איסור להקדים את התחנונים, ולכך מכוונים הדברים בסימן קיט.
הרמב״ם אינו מזכיר כלום בענין זה של אמירת ״יהיו לרצון״ ותחנונים, וכנראה סובר שאין אלה דברים להלכתא אלא מסורים לכל אדם לפי רצונו.

ב. הפסקה לקדיש וכיוצא בו לפני ״יהיו לרצון״.

למחלוקת בדבר אמירת ״יהיו לרצון״ לפני התחנונים או לאחריהם יש לדעת הרמ״א בדרכי משה (סק״א) השלכה על מחלוקת אחרת, בענין הפסקה לקדיש, קדושה וברכו בין שמונה עשרה לבין ״יהיו לרצון״, שלדעת הרשב״א (שם בתשובה) אין מפסיקים מפני ש״יהיו לרצון״ הוא מכלל התפילה, ולדעת המרדכי (סי׳ ע, סוכה סי׳ תשנד) מפסיקים. הרמ״א מסביר שהרשב״א לשיטתו, שאומרים ״יהיו לרצון״ לפני התחנונים, לכן כותב שאף לקדיש ולקדושה אין להפסיק לפני שאומר ״יהיו לרצון״. אבל לפי המנהג שאומרים ״יהיו לרצון״ רק אחרי התחנונים - מסתבר שמפסיקים אף לקדיש, קדושה וברכו, ועל פי זה הוא פוסק בשלחן ערוך שמותר להפסיק. אולם הב״ח כותב שמנהג זה יסודו בטעות, ויש לומר את הפסוק מיד אחרי שמונה עשרה. גם בעל פרי חדש חולק עליו וכותב שכיון שהפסוק ״יהיו לרצון״ הוא מכלל התפילה - הרי אף לנוהגים לומר תחנונים לפני אמירתו ראוי שלא יפסיקו לדברים אחרים עד שיאמרו ״יהיו לרצון״. בדומה לכך כותבים הגר״א (סק״ב) ובעל דברי חמודות (פ״א סנ״ד) שאין לדמות בין ההפסקות, שכן גם בסוף כל ברכה רשאי להוסיף תחנונים מעין הברכה, ולא מצינו שרשאי להפסיק לקדושה.
המגן אברהם (סק״א) והט״ז (סק״ב) מסיקים שטוב לומר ״יהיו לרצון״ פעמים, לפני התחנונים ואחריהם.

תפילת תחנונים לאחר התענית

ציון ב.
גמרא. רב ששת, כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי: ׳רבון העולמים, גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני׳.
טוב לומר בתחנונים שאחר תפלת המנחה לאחר ״אלהי נצור״ וכו׳: רבון כל העולמים, גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו׳, וכו׳.(שו״ע אורח חיים תקסה, ד)
הטור כותב שטוב לומר בקשה זו בתחנונים שאחר תפילת מנחה, ובבית יוסף מובאת דעת בעל התשב״ץ שאומרה אחר תפילת ערבית, דהיינו במוצאי התענית, ונראה שהטור סובר שיש לומר זאת ביום התענית עצמו, ולא בערבית של היום שאחריו.
עוד מובא בבית יוסף שבעל הרוקח (סי׳ ריא) כותב בקשה זו בלשון רבים, אולם הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ כה) כותב שהרשות בידו לאמרה בלשון יחיד, ונראה שאין מחלוקת ביניהם, שכן הרוקח כותב זאת לגבי תענית ציבור, שצריך לשתף עצמו עם הציבור, ואילו הרשב״א מדבר בתענית יחיד.
בפמליא של מעלה בין מלאכי מרום שכל אחד מהם הוא שר של אומה מיוחדת (עיין דניאל י), והמריבה ביניהם גורמת למלחמה למטה. וכן שיהיה שלום בפמליא של מטה בין תלמידי החכמים, ובין התלמידים העוסקים בתורתך בין שהם עוסקין לשמה ובין עוסקין שלא לשמה. וכל העוסקין בתורה שלא לשמה יהי רצון שיהו עוסקין בה לשמה״.
in the heavenly entourage [pamalia] of angels each of whom ministers to a specific nation (see Daniel 10), and whose infighting causes war on earth;
and in the earthly entourage, the Sages,
and among the disciples engaged in the study of Your Torah,
whether they engage in its study for its own sake or not for its own sake.
And all those engaged in Torah study not for its own sake,
may it be Your will that they will come to engage in its study for its own sake.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ר׳רִבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרֵי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ וְאַל יַחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: הָא רַב הַמְנוֹנָא מְצַלֵּי לַהּ, ור׳וְרִבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרֵי בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנָךְ, וּמִי מְעַכֵּב? שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָה וְשִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתַּצִּילֵנוּ מִיָּדָם, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת חוּקֵּי רְצוֹנָךְ בְּלֵבָב שָׁלֵם..

After his prayer, Rabbi Alexandri said the following:
May it be Your will, Lord our God,
that You station us in a lighted corner and not in a darkened corner,
and do not let our hearts become faint nor our eyes dim.
Some say that this was the prayer that Rav Hamnuna would recite, and that after Rabbi Alexandri prayed, he would say the following:
Master of the Universe, it is revealed and known before You
that our will is to perform Your will, and what prevents us?
On the one hand, the yeast in the dough, the evil inclination that is within every person;
and the subjugation to the kingdoms on the other.
May it be Your will
that You will deliver us from their hands, of both the evil inclination and the foreign kingdoms,
so that we may return to perform the edicts of Your will with a perfect heart.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בקרן אורה – בזוית אורה.
ומי מעכב – שאין אנו עושים רצונך.
שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו.
בקרן אורה וכו׳. פירש״י בזוית אורה ונראה לפרש לפי שישראל בגלות עומדים במקום צר ודחוק כמו בקרן זוית שאין שם ריוח כמו בשאר מקומות שבבית גם שאין אור החלון שולט בקרנות כמו באמצע הבית ע״כ התפלל על זה גם כי אנחנו בגלות בקרן זוית שצר ודחוק לנו העמידנו בקרן אורה להצילנו שם מכל צרה כמו ליהודים היתה אורה וגו׳ וק״ל:
ומי מעכב שאור כו׳. הכונה בזה כמ״ש הרמב״ם בשמנה פרקים שיש לאדם לילך במדותיו ובמעשיו בדרך המיצוע והנה היצה״ר מסית שילך האדם בקצה האחד במותר לו כגון להתגאות ולהתנהג במותר התאוה וע״כ מדמה ליה לשאור שבעיסה שמגביה את העיסה ועושה אותה יותר מכמות שהיתה וההיפך השעבוד מלכיות עכו״ם מכריחים לקצה ב׳ שאין מניחין לישראל להתגאות אבל משפילים אותם בתכלית השפלות וכן מחסרין מהם כל טוב אף דברים הצריכין להם לעבודת ה׳ וז״ש שרצוננו לעשות רצונך לילך דרך המיצוע אבל מי מעכב כו׳ ששנים אלו מעכבים שזה חפץ בקצה זה וזה חפץ בקצה זה י״ר שתכניעם מלפנינו ומאחרינו דהיינו ב׳ קצוות ונשוב כו׳ לילך במיצוע:
(חידושי אגדה)
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ אלכסנדרי בתר צלותיה [אחר תפילתו] היה מבקש ואמר הכי [כך]: ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו, שתעמידנו בקרן אורה, בפינה במקום אור, ואל תעמידנו בקרן חשכה, ואל ידוה (יכאב) לבנו, ואל יחשכו עינינו״. איכא דאמרי [יש שאומרים] כי הא [תפילה זו] רב המנונא מצלי לה [היה מתפלל אותה]. ור׳ אלכסנדרי בתר דמצלי [אחר שהתפלל] אמר הכי [כך]: ״רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב?שאור שבעיסה (החמץ שבבצק), כלומר, היצר הרע בתוכנו מצד אחד, ושעבוד מלכיות מן הצד השני. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, מיד שני אלה וממילא נשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם״.
After his prayer, Rabbi Alexandri said the following:
May it be Your will, Lord our God,
that You station us in a lighted corner and not in a darkened corner,
and do not let our hearts become faint nor our eyes dim.
Some say that this was the prayer that Rav Hamnuna would recite, and that after Rabbi Alexandri prayed, he would say the following:
Master of the Universe, it is revealed and known before You
that our will is to perform Your will, and what prevents us?
On the one hand, the yeast in the dough, the evil inclination that is within every person;
and the subjugation to the kingdoms on the other.
May it be Your will
that You will deliver us from their hands, of both the evil inclination and the foreign kingdoms,
so that we may return to perform the edicts of Your will with a perfect heart.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רָבָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי, אֵינִי כְּדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי, כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי, עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, ק״וקַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ, מְרֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא ע״יעַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים. וְהַיְינוּ וִידּוּי דְּרַב הַמְנוֹנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי..

After his prayer, Rava said the following:
My God, before I was created I was worthless,
and now that I have been created it is as if I had not been created, I am no more significant.
I am dust in life, all the more so in my death.
I am before You as a vessel filled with shame and humiliation.
Therefore, may it be Your will, Lord my God, that I will sin no more,
and that those transgressions that I have committed,
cleanse in Your abundant mercy;
but may this cleansing not be by means of suffering and serious illness, but rather in a manner I will be able to easily endure.
And this is the confession of Rav Hamnuna Zuti on Yom Kippur.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איני כדאי – לא הייתי חשוב והגון להיות נוצר.
ועכשיו שנוצרתי – מה חשיבותי הרי אני כאילו לא נוצרתי.
ק״ו – שבמיתתי עפר אני.
מרק – כלה והתם.
אלהי עד שלא נוצרתי כו׳. ע״פ מ״ש בההיא דמסכת עירובין (י״ג:) דנמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא דהיינו מצד שהלאוין מרובין מהעשין שהיו מתקיימין בודאי אם לא נברא ולזה אמר עד שלא נוצרתי איני כדאי להיות נוצר שהרי טוב לי שלא נוצרתי מצד הלאוין ועכשיו שנוצרתי כדי לקיים העשין כאלו לא נוצרתי שהרי איני מקיימם ולפי שהאדם נברא מחומר וצורה אמר בוידוי שלא הלכתי אחר צורתי אבל עפר אני בחיי שהחומר גובר וק״ו במיתתי שאז הצורה נפרדה מהחומר שא״א לי לקיים מצותיך כמ״ש במתים חפשי מן המצות והרי אני לפניך ככלי מלא כו׳ לפי שהגוף הוא ככלי לנשמה ולצורתו אמר שהנשמה שבכלי שהוא הגוף היא בושה על מעשיה הרעים י״ר כו׳ מרק ברחמיך הרבים אבל לא ע״י יסורין כו׳ כדאמרי׳ בפ״ק (ה.) דיסורין ממרקין עונותיו של אדם וקאמר דהיינו וידוי כו׳ דכל עיקרו לשון וידוי:
גמ׳. ז״ל רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ובין התלמידים העוסקין בתורתך בין עוסקים לשמה בין עוסקין שלא לשמה וכל העוסקין שלא לשמה יהי רצון שיהיו עוסקין לשמה עכ״ל. ועיין ברש״י ד״ה בפמליא של מעלה וז״ל בחבורת שרי האומות שכשהשרים של מעלה יש תגר ביניהם תיכף יש קטטה בין האומות כדכתיב ועתה אשוב להלחם עם שר פרס עכ״ל. ובד״ה בפמליא של מטה פירש וז״ל בחבורת החכמים עכ״ל. ומבואר לכאורה לפירש״י דר׳ ספרא התפלל ג׳ תפילות נפרדות בסוף תפלתו, א) שיהא שלום בפמליא של מעלה בין שרי האומות וממילא יהא שלום לכלל ישראל, דכל תגר שבין האומות בא בשביל ישראל (כדאיתא בגמ׳ יבמות דף ס״ג. אין פורעניות באה לעולם אלא בשביל ישראל), ב) שיהא שלום בין החכמים, ג) שהלומדים תורה שלא לשמה יזכו ללמוד לשמה. וקצת צ״ע מה הקשר בין הני ג׳ תפילות. ועוד צ״ב מדוע דוקא ר׳ ספרא התפלל תפלה זו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבא בתר צלותיה [אחר תפילתו] היה מבקש ואמר הכי [כך]: ״אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, כלומר, לא היה לי כל ערך, ואולם עכשיו שכבר נוצרתיכאלו לא נוצרתי ולא נוספה לי חשיבות. עפר אני אף בחיי, קל וחומר שאהיה עפר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. ובכן יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי, שלא אחטא עוד ומה שחטאתי לפניך — מרק ונקה ברחמיך הרבים, אבל שלא יהיה מירוק העוונות על ידי יסורין וחלאים רעים כי אם בדרך שקל יהיה לסובלה״. והיינו [וזהו], דברים אלה היו הוידוי של רב המנונא זוטי (הקטן) ביומא דכפורי [ביום הכיפורים].
After his prayer, Rava said the following:
My God, before I was created I was worthless,
and now that I have been created it is as if I had not been created, I am no more significant.
I am dust in life, all the more so in my death.
I am before You as a vessel filled with shame and humiliation.
Therefore, may it be Your will, Lord my God, that I will sin no more,
and that those transgressions that I have committed,
cleanse in Your abundant mercy;
but may this cleansing not be by means of suffering and serious illness, but rather in a manner I will be able to easily endure.
And this is the confession of Rav Hamnuna Zuti on Yom Kippur.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מָר בְּרֵיהּ דְּרַבִּינָא כִּי הֲוָה מְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: אאֱלֹהַי, נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וְשִׂפְתוֹתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְּלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי, וְתַצִּילֵנִי מִפֶּגַע רַע, מִיֵּצֶר הָרָע וּמֵאִשָּׁה רָעָה, וּמִכָּל רָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא בָּעוֹלָם. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה, מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, ה׳ צוּרִי וְגוֹאֲלִי..

When Mar, son of Ravina, would conclude his prayer, he said the following:
My God, guard my tongue from evil and my lips from speaking deceit.
To those who curse me let my soul be silent
and may my soul be like dust to all.
Open my heart to Your Torah,
and may my soul pursue your mitzvot.
And save me from a bad mishap, from the evil inclination,
from a bad woman, and from all evils that suddenly come upon the world.
And all who plan evil against me,
swiftly thwart their counsel, and frustrate their plans.
May the words of my mouth and the meditation of my heart find favor before You,
Lord, my Rock and my Redeemer.
עין משפט נר מצוהתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ונפשי כעפר לכל תהיה – מה עפר אינו מקבל כליה לעולם כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם כמו שהוא אומר והיה זרעך כעפר הארץ.
מר בריה דרבינא בתר צלותיה אמר הכי אלהי נצור לשוני מרע וכו׳, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו׳. כך כתוב בספרים. ומשמע מיהא שכל אותן תחנונים שאמרו כאן לאחריהן היו אומרים יהיו לרצון אמרי פי. והראב״ד ז״ל כתב שאין נכון לומר יהיו לרצון לאחר תחנונים אלו אלא קודם להן לאחר סיום השמונה עשרה ברכות, כמו שאמרו דוד לאחר שמונה עשרה מזמורים (ברכות ט:). ועוד מדאמרינן לקמן בפרק תפלת השחר (ברכות כט:) טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה חוזר לעבודה, נזכר בהודאה חוזר לעבודה וכו׳, סיים חוזר לראש, ואמרינן עלה הא דאמרת סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו וכו׳, ואי איתא דיהיו לרצון אומר בסוף תחנוניו כי אינו רגיל לומר מאי הוי, הא בעי למימר יהיו לרצון אמרי פי.
תוס׳ בד״ה ונפשי כעפר כו׳ נ״ב ואני שמעתי מה עפר הכל דורסים עליה ואח״כ היא דורסת על כל הדורסים אף אני כן לכל מצערי וק״ל:
נפשי תדום כו׳. שנפשי תדום מלהשיב להם או שפי׳ תדום שאותן מקללי תדום שידומו כאבן מלקלל אותי עוד ואמר נפשי כעפר לכל כו׳ עיין בתוס׳ ועי״ל דקאי אדלעיל שלא יחושו עלי כלל אלא שאהיה נחשב בעיניהם כעפר ולא יקללו אותי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מר בריה [בנו] של רבינא כי הוה [כאשר היה] מסיים צלותיה [תפילתו] אמר הכי [כך]: ״אלהי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תדום, ונפשי כעפר לכל תהיה. פתח לבי בתורתך, ובמצותיך תרדוף נפשי. ותצילני מפגע רע, מיצר הרע, ומאשה רעה, ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם. וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי״.
When Mar, son of Ravina, would conclude his prayer, he said the following:
My God, guard my tongue from evil and my lips from speaking deceit.
To those who curse me let my soul be silent
and may my soul be like dust to all.
Open my heart to Your Torah,
and may my soul pursue your mitzvot.
And save me from a bad mishap, from the evil inclination,
from a bad woman, and from all evils that suddenly come upon the world.
And all who plan evil against me,
swiftly thwart their counsel, and frustrate their plans.
May the words of my mouth and the meditation of my heart find favor before You,
Lord, my Rock and my Redeemer.
עין משפט נר מצוהתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רַב שֵׁשֶׁת, כִּי הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ברִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי לְפָנֶיךָ, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם חוֹטֵא וּמַקְרִיב קָרְבָּן, וְאֵין מַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ אֵלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְעַכְשָׁיו יָשַׁבְתִּי בְּתַעֲנִית, וְנִתְמַעַט חֶלְבִּי וְדָמִי. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעַט, כְּאִילּוּ הִקְרַבְתִּיו לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְתִרְצֵנִי..

The Gemara recounts that when Rav Sheshet would sit in observance of a fast, after he prayed he said as follows:
Master of the Universe, it is revealed before You
that when the Temple is standing, one sins and offers a sacrifice.
And although only its fat and blood were offered from that sacrifice on the altar, his transgression is atoned for him.
And now, I sat in observance of a fast and my fat and blood diminished.
May it be Your will that my fat and blood that diminished be considered as if I offered a sacrifice before You on the altar,
and may I find favor in Your eyes.
Having cited statements that various Sages would recite after their prayers, the Gemara cites additional passages recited by the Sages on different occasions.
עין משפט נר מצוהמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא כו׳. לפי דעת המפרשים בטעם הקרבנות שיחשוב האדם כאלו הוא חייב מיתה ומחסד אלוה שנפש בהמה באה תחת נפשו לזה אמר בזמן שבהמ״ק קיים אדם חוטא ומקריב נפש בהמה שהוא הדם והחלב תחת נפשו ועכשיו שאין בהמ״ק קיים הנני בתעניתי שנתמעט מנפשי חלבי ודמי הרי אינני צריך לנפש בהמה תחת נפשי וי״ר שיהא כו׳ וק״ל:
ואולי יש לבאר את הגמ׳ באופן אחר, ונראה להקדים דהתפילות המיוחדות של האמוראים שהיו מוסיפים לאחר שמונה עשרה קשורות למדה ותכונה המיוחדת של בעל המימרא. והנה ר׳ ספרא מדתו ותכונתו היא מדת האמת, וכמבואר בגמ׳ מכות (דף כד.) ״ודובר אמת בלבבו כגון ר׳ ספרא״, וברש״י שם ד״ה רב ספרא וז״ל בשאלתות דר׳ אחא והכי הווה עובדא דרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו והוסיף אמר תנהו לי בסך יותר לאחר שסיים קריאת שמע אמר לו טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך עכ״לא.
א. ומקורו בשאלתות פרשת וישלח פ׳ ל״ו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א על רב ששת מסופר כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי [כאשר היה יושב בתענית, לאחר שהתפלל] אמר הכי [כך]: ״רבון העולמים, גלוי לפניך בזמן שבית המקדש היה קיים, אם היה אדם חוטא — היה מקריב קרבן. ואין מקריבין ממנו, מן הקרבן על המזבח, אלא את חלבו ודמו, ועל ידי זה מתכפר לו לחוטא. ועכשיו כאשר ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי שלי על ידי כך, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח, ותרצני״. מאחר שהוזכרו כאן דברי חכמים בסוף תפילותיהם מביאים דברים נוספים שהיו חכמים אומרים בהזדמנויות שונות.
The Gemara recounts that when Rav Sheshet would sit in observance of a fast, after he prayed he said as follows:
Master of the Universe, it is revealed before You
that when the Temple is standing, one sins and offers a sacrifice.
And although only its fat and blood were offered from that sacrifice on the altar, his transgression is atoned for him.
And now, I sat in observance of a fast and my fat and blood diminished.
May it be Your will that my fat and blood that diminished be considered as if I offered a sacrifice before You on the altar,
and may I find favor in Your eyes.
Having cited statements that various Sages would recite after their prayers, the Gemara cites additional passages recited by the Sages on different occasions.
עין משפט נר מצוהמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ר׳רִבִּי יוֹחָנָן, כִּי הֲוָה מְסַיֵּים סָפְרָא דְּאִיּוֹב, אָמַר הָכִי: סוֹף אָדָם לָמוּת וָסוֹף בְּהֵמָה לַשְּׁחִיטָה, וְהַכֹּל לַמִּיתָה הֵם עוֹמְדִים, אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדַל בַּתּוֹרָה וַעֲמָלוֹ בַתּוֹרָה, וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם, וְעָלָיו אֲמַר שְׁלֹמֹה: {קהלת ז׳:א׳} ״טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ.״.

When Rabbi Yoḥanan would conclude study of the book of Job, he said the following:
A person will ultimately die and an animal will ultimately be slaughtered, and all are destined for death. Therefore, death itself is not a cause for great anguish.
Rather, happy is he who grew up in Torah, whose labor is in Torah,
who gives pleasure to his Creator,
who grew up with a good name and who took leave of the world with a good name.
Such a person lived his life fully, and about him, Solomon said:
“A good name is better than fine oil, and the day of death than the day of one’s birth” (Ecclesiastes 7:1); one who was faultless in life reaches the day of his death on a higher level than he was at the outset.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כי הוה מסיים ספרא דאיוב – על שם שאיוב נפטר בשם טוב.
ספרא דאיוב כו׳. פרש״י ע״ש שאיוב נפטר בשם טוב עכ״ל ועי״ל שענינו של ס׳ איוב מדבר במיתת אדם ויסוריו בחייו ואמר סוף אדם למיתה דהיינו שימות בזקנתו בזמנו וכל ימי חייו יהיה גדל ועמל בתורה וכן הבהמה סופה לשחיטה בזמנה אבל תחלת בריאתה לרדיא ולמלאכה כמ״ש בפרק הפועלים (בבא מציעא פה.) בההוא עגלא דנענש רבי על שאמר לה לכך נוצרת אבל אמר דמ״מ הכל למיתה עומדים גם קודם זמנם וסופם האדם לפי חטאו והבהמה לפי המקרה וע״כ אשרי אדם שגדל כו׳ ועושה נחת רוח ליוצרו דעולם ומלואו שלו ולא יצר את האדם אלא כדי שהוא יעשה נחת רוח ליוצרו במעשיו הטובים כמ״ש בפסוק אשה ריח ניחוח לה׳ ומסיים שגדל בשם טוב ונפטר כו׳ דהיינו שמנעוריו ועד זקנתו שנפטר בזמנו היה כל ימיו בשם טוב שעליו נאמר טוב שם וגו׳ ויום המות וגו׳ שיהיה לו השם טוב מיום הולדו עד זמנו ביום המות וק״ל:
בגמרא רבי יוחנן כי הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות סוף בהמה כו׳ ועליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב. ונ״ל ביישוב לשון האגדה זאת דר״י כד מסיים ספרא דאיוב היה רגיל לעשות סעודת סיום כדאשכחן בשבת דאפילו בסיום מסכתא הוי עבדי יומא טבא לרבנן ומש״ה פתח הוא בחכמה לפתוח באגדה זאת כדי להחזיק דבריו דאמר בס״פ השותפין דאיוב מעולי גולה היה כו׳ ולאפוקי ממ״ד איוב מאומות העולם הוה ודייק לה רבי יוחנן מסוף ספר איוב ממש דכתיב וימת איוב זקן ושבע ימים וקרא מיותר הוא כיון שכבר אמר קודם לכן ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה ואע״ג דבאברהם נמי כתיב כה״ג לאחר שכתב מספר שניו הדר וכתב זקן ושבע הא דרשינן בב״ר בילקוט עלה דהאי קרא הדא דכתיב עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבא ולפ״ז ממילא דשייך האי דרשא גופא באיוב משא״כ אם נאמר דאיוב מאומות העולם הוי א״כ זקן ושבע ימים מיותר לגמרי ואי משום דאתא לאשמעינן שגם בזה נתן לו הקב״ה שכרו כדי לטרדו הא ליתא דהא לאו מתן שכר הוא כיון דסוף אדם למות כמו שסוף בהמה לשחיטה א״כ נמשל כבהמות נדמו ואין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו לנכות לו מעולם הבא בשביל כך אלא ע״כ דמישראל הוי כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יוחנן כי הוה [כאשר היה] מסיים את ספרא [ספר] איוב, אמר הכי [כך]: סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים. ואם כן לא המות עצמו הוא הכאב הגדול כי אם עיקר הוא אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, שחי את חייו בשלימות האפשרית, ועליו אמר שלמה: ״טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו״ (קהלת ז, א), שאדם שהיה שלם בחייו מגיע ביום מותו לשלב גבוה יותר מראשיתו.
When Rabbi Yoḥanan would conclude study of the book of Job, he said the following:
A person will ultimately die and an animal will ultimately be slaughtered, and all are destined for death. Therefore, death itself is not a cause for great anguish.
Rather, happy is he who grew up in Torah, whose labor is in Torah,
who gives pleasure to his Creator,
who grew up with a good name and who took leave of the world with a good name.
Such a person lived his life fully, and about him, Solomon said:
“A good name is better than fine oil, and the day of death than the day of one’s birth” (Ecclesiastes 7:1); one who was faultless in life reaches the day of his death on a higher level than he was at the outset.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דר״מדְּרִבִּי מֵאִיר: גְּמוֹר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשָׁךְ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי וְלִשְׁקוֹד עַל דַּלְתֵי תוֹרָתִי, נְצוֹר תּוֹרָתִי בְּלִבָּךְ, וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי, שְׁמוֹר פִּיךָ מִכָּל חֵטְא, וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמָךְ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן, וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמָּךְ בְּכָל מָקוֹם..

Rabbi Meir was wont to say the following idiom:
Study with all your heart and with all your soul to know My ways
and to be diligent at the doors of My Torah.
Keep My Torah in your heart,
and fear of Me should be before your eyes.
Guard your mouth from all transgression,
and purify and sanctify yourself from all fault and iniquity.
And if you do so, I, God, will be with you everywhere.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מרגלא בפומיה – דבר זה רגיל בפיו.
גמור בכל לבבך כו׳. הכוונה בזה כמ״ש הפלוסופים האלהיים דחייב כל אדם להשכיל בידיעת מציאותו ואחדותו ויכלתו וידיעת דרכיו כו׳ ית׳ ב״ה כפי יד שכלו של אדם אך ע״פ אמונתנו והתורה וכל מה שנראה לו בשכלו שהוא נגד תורתנו הקדושה לא יאמין בו ויתלה הדבר בקט שכלו וז״ש ר״מ גמור בכל לבבך כו׳ לדעת דרכי ה׳ אשר ממנו תמצא מופת למציאותו ואחדותו ויכלתו שהוא ודאי דבר גדול כי גם זה האיש משה רבינו בקש על זה הודיעני נא את דרכך אך אמר שתשקוד על דלתי תורתי שלא תזוז ממנה ודבר שיעלה על לבך והוא נגד תורת משה הוא דרך אפיקורסות ולא תשגיח בו כלל וזה הלשון שנינו הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס דהיינו על דבר שהוא נגד התורה ולפי שכל עסקי האדם הם במחשבה ובמעשה ובדבור אמר נצור תורתי בלבך שהיא במחשבה ונגד עיניך תהא יראתי במעשה שמור פיך כו׳ הוא בדבור ומסיים וטהר וקדש כו׳ הוא דבר נוסף כמ״ש שיקדש אדם עצמו גם במותר לו ואז ואני וכו׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב מרגלא בפומיה [רגיל היה בפיו] של ר׳ מאיר פתגם זה: ״גמור (למד) בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי, ולשקוד על דלתי תורתי. נצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהיה יראתי. שמור פיך מכל חטא, וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון. ואם תעשה כך אני (ה׳) אהיה עמך בכל מקום״.
Rabbi Meir was wont to say the following idiom:
Study with all your heart and with all your soul to know My ways
and to be diligent at the doors of My Torah.
Keep My Torah in your heart,
and fear of Me should be before your eyes.
Guard your mouth from all transgression,
and purify and sanctify yourself from all fault and iniquity.
And if you do so, I, God, will be with you everywhere.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַרְגְּלָא בְּפוּמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה: אֲנִי בִּרְיָה וַחֲבֵרִי בִּרְיָה. אֲנִי, מְלַאכְתִּי בָּעִיר, וְהוּא, מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה; אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי, וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה וְהוּא מַמְעִיט? שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם..

The Sages in Yavne were wont to say:
I who learn Torah am God’s creature and my counterpart who engages in other labor is God’s creature.
My work is in the city and his work is in the field.
I rise early for my work and he rises early for his work.
And just as he does not presume to perform my work, so I do not presume to perform his work.
Lest you say: I engage in Torah study a lot, while he only engages in Torah study a little, so I am better than he,
it has already been taught:
One who brings a substantial sacrifice and one who brings a meager sacrifice have equal merit,
as long as he directs his heart towards Heaven (Rav Hai Gaon, Arukh).
רב האיי גאוןהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מרגלא בפומיה דרבנן דיבניא. כן פירוש דברי חכמים הללו שהיוב יסודי עולם שאין מחזיקין טובה לעצמם בהחזיקם בתורהג, ואומרים כבעליד אומניות אנו. אני בריה וזה האומן בריה, אני מלאכתי בעיר להורות וללמד, והוא מלאכתו בשדה לחרוש ולזרועה.
א. -דיבנה. וכתיב זה מצוי אף בקטע גניזה של השאילתות (ענינות בספרות הגאונים, נספחות, קטעי גניזה של השאילתות עמ׳ שלה).
ב. בספר הערוך (ערך מרגל ב): אע״פ שהן יסודי עולם אין מחזיקין וכו׳.
ג. מלשון המשנה באבות (ב ח): אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.
ד. כ״ה בערוך (שם), ובכת״י: מבעלי.
ה. וכ״כ הערוך (ערך מרגל ב).
ערך גדר
גדרא(ברכות יז.) כשם שאינו מתגדר במלאכתו כך אני איני מתגדר במלאכתי פי׳ ענין מתגדל ואין שררה במלאכתו אף אני איני מתגדל במלאכתי ויש מפ׳ מה הוא אינו מתגדר בשלי שאינו עוסק בתורה כלום אף אני איני מתגדר בשלו שאיני רוצה לבטל מדברי תורה (יומא עח.) דבר זה הניחו להן לבית ר׳ להתגדר בו. מאי כיון דלהתגדר בו צריך ליטול רשות (נדרים פא) מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהן תלמידי חכמים שלא יאמרו תורה ירושה היא להם רבי שישא בריה דרב אידי אמר כדי שלא יתגדרו על הציבור מר זוטרא אמר מפני שהן מתגדרין על הצבור רב אשי אמר משום דקרו לאנשי חמרי. (חולין י) אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. ירושלמי בדמאי בפרק שני היו הכל מליזין עליו אמר להם בואו ונדיין כתיב וכתת נחש נחשת וכי לא עמד צדיק ממשה עד חזקיה להעבירו אלא העטרה הניח לו הקב״ה להתגדר בה:
א. [גראסדענקען. זיך ערהעבען.]
אני – העוסק בתורה בריה אני וכן חברי עם הארץ בריה הוא.
אני מלאכתי בעיר – כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו.
מתגדר – מתגדל לתפוס אומנותי.
ושמא תאמר – הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר.
שנינו – שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה.
ובלבד שיכוין לבו לשמים – ואצל קרבנות הוא במנחות בסופה.
אני בריה וחברי בריה – כלומר יש לו לב כמוני להבחין בין טוב לרע.
אני בריה וחברי בריה – כלומר כך יש לו לב להבחין בין טוב לרע כמוני:
ושמא תאמר אני מרבה כו׳. פירש״י ושמא כו׳ מפירושו נראה דאיירי דאפילו ממעיט אינו בתורה וכמ״ש דאיירי בעם הארץ אבל קשה למה קרא ליה חברי (א) ועו״ק מאי רבותייהו דהני רבנן דיבנה דמרגלא הכי בפומייהו דין הוא נוסח ההודאה כל ת״ח בבית המדרש כדאמרי׳ בפ׳ ת״ה (כח:) לגבי יושבי קרנות שאני משכים והם משכימים כו׳ ונראה לפרש דהכא לא איירי בע״ה אלא בעוסק מעט בתורה כפי פתוח לבו שאינו יכול להרבות וז״ש אני בריה והוא בריה שדבר זה מי שראוי להיות חכם או לא הוא נגזר מצד הבריאה כדאמרי׳ פ׳ כל היד (נדה טז:) דמלאך המעמיד הטפה אומר חכם או טפש ולזה לא קאמר הכא הוא משכים לדברים בטלים כדאמרינן פ׳ תפלת השחר גבי יושבי קרנות דהכא איירי בלומד בכל יום מעט כפי יכלתו ואח״כ הולך למלאכתו בשדה ולזה אמר שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט ולא יהיה לו שכר כמותי הא שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיתכוין כו׳ וזה נמי היה מתכוין באותו מועט וק״ל:
שם מרגלא בפומא דרב העה״ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כו׳ אלא יושבין צדיקים כו׳ ונהנין מזיו שכינה כו׳. נראה דלשון מרגלא בפומיה משמע שהיה רב רגיל לומר כן היינו משום שיש תכלית מוסר גדול בזה שהרי שנינו בפרקי אבות התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין ובא רב להודיענו שטרקלין זה שהוא עה״ב אין בו ענין גשמי כלל וכל עניני היעודים הנמצאים במקרא שמורים על עניני גשמיים כאכילה ושתיה לא מיירי בעה״ב ממש שהוא הטרקלין אלא לימות המשיח אבל לעה״ב ממש עין לא ראתה כדאיתא בשבת והיינו ממש כמימרא דרב דהכא דעיקר עה״ב היינו שיושבים ונהנים מזיו שכינה א״כ לפ״ז מה שצריך אדם להתקין עצמו בפרוזדור שהוא עה״ז היינו ע״י תורה וקיום המצות שע״י כך יזדככו כל רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו שהם כנגד תרי״ג מצות בזיכוך גמור כדי שיוכלו כל אבריו וגידיו הרוחנים ליהנות מזיו השכינה וע״ז מייתי שפיר מקרא ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו ומתרגמינן וחדאין כאילו אכלו ושתו כמ״ש רש״י כאן ולכאורה הדברים קשה לאומרן לדמות ראיית פני השכינה להנאת אכילה ושתיה וח״ו לומר כן אמנם למאי דפרישית א״ש שבא הכתוב לרמוז ע״ז הענין בעצמו שכמו שרמ״ח אבריו ושס״ה גידיו עיקר החיוני שלהם ע״י אכילה ושתיה שע״י כך מתעדנים כמו כן היו כל רמ״ח אברים ושס״ה גידין מזדככות בשעת מתן תורה ע״י קבלת התורה שהם תרי״ג מצות כנ״ל:
ברש״י ד״ה אני כו׳ וכן חברי עם הארץ. עי׳ סוכה דף לט ע״א תוס׳ ד״ה הלוקח:
ועיין בגמ׳ חולין (דף צד.), ״מר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קאזיל מסיכרא לבני מחוזא ורבא ורב ספרא הוו קא אתו לסיכרא פגעו אהדדי הוא סבר לאפיה הוא דקאתו, אמר להו למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי, א״ל ר׳ ספרא אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר אי הוה ידעינן טפי הוה טרחינן, א״ל רבא מ״ט אמרית ליה הרי דאחלישתיה לדעתיה, א״ל והא קא מטעינן ליה״. וברש״י פ׳ (ד״ה לא הוה ידעינן) ולעשות עסקינו ולילך למקום אחר יצאנו. דאחלישתיה לדעתיה שהיה סבור תחילה שכבדנוהו, והא קא מטעינן וכו׳ אם לא הייתי מגלהו היה מחזיק לנו טובה חנם. וכעין מעשה זה מובא (בספר מנורת המאור לרבינו יצחק אבוהב הנר השני, כלל ג׳, סוף פ״א) עוד מעשה עם ר׳ ספרא וז״ל שוב מעשה ברב ספרא שיצא יום אחד חוץ לעיר לטייל עם תלמידיו, פגע בחסיד א׳ שהיה בא מן הדרך, א״ל לרב ספרא ולמה טרח מר כ״כ, כסבור שיצא לקראתו להקביל פניו. א״ל רב ספרא לא היתה כוונתי להקביל פניך ולא יצאתי אלא לטייל. נתבייש אותו חסיד, א״ל תלמידיו למה אמרת לו כ״כ, א״ל ולמה הייתי משקר, אמרו לו היה לך לשתוק, א״ל אילו שתקתי לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו עכ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מרגלא בפומייהו דרבנן [רגיל היה בפיהם של החכמים] ביבנה לומר כך: ״אני הלומד תורה בריה, וחברי העוסק בעבודה אחרת אף הוא בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי, ואף הוא משכים למלאכתו. וכשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי ואינו יכול לעסוק בה, הרי כך אני איני מתגדר ועוסק במלאכתו שלו, ואין לי איפוא יתרון עליו. ושמא תאמר: אני מרבה לעסוק בתורה, והוא ממעיט ולכן מעולה אני ממנו — על כך כבר שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים״ (רה״ג, ערוך).
The Sages in Yavne were wont to say:
I who learn Torah am God’s creature and my counterpart who engages in other labor is God’s creature.
My work is in the city and his work is in the field.
I rise early for my work and he rises early for his work.
And just as he does not presume to perform my work, so I do not presume to perform his work.
Lest you say: I engage in Torah study a lot, while he only engages in Torah study a little, so I am better than he,
it has already been taught:
One who brings a substantial sacrifice and one who brings a meager sacrifice have equal merit,
as long as he directs his heart towards Heaven (Rav Hai Gaon, Arukh).
רב האיי גאוןהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: לְעוֹלָם יְהֶא אָדָם עָרוֹם בְּיִרְאָה. ג{משלי ט״ו:א׳} ״מַעֲנֶה רַּךְ מֵשִׁיב חֵמָה״, וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו, וְעִם כָּל אָדָם וַאֲפִילּוּ עִם גּוֹי1 בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה, וִיהֵא מְקוּבָּל עַל הַבִּרְיוֹת.

Abaye was wont to say:
One must always be shrewd and utilize every strategy in order to achieve fear of Heaven and performance of mitzvot.
One must fulfill the verse: “A soft answer turns away wrath” (Proverbs 15:1)
and take steps to increase peace with one’s brethren and with one’s relatives,
and with all people, even with a non-Jew in the marketplace, despite the fact that he is of no importance to him and does not know him at all (Me’iri),
so that he will be loved above in God’s eyes,
pleasant below in the eyes of the people,
and acceptable to all of God’s creatures.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערום ביראה – להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו.
כדי שיהא אהוב למעלה כו׳. כמ״ש כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו אי נמי דקאי אדלעיל אערום ביראה שהוא נחמד למעלה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מרגלא בפומיה [רגיל היה בפיו] של אביי: ״לעולם יהא אדם ערום ביראה, כלומר, שיעשה בכל דרך של חכמה כדי להגיע ליראת ה׳ ולמצוות, ויקיים בעצמו מאמר הכתוב: ״מענה רך משיב חמה״ (משלי טו, א). ויהא מרבה שלום באמירה ובמעשה עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם גוי בשוק, אף על פי שאינו חשוב לו ואינו מכירו כלל (מאירי), כדי שעל ידי כך יהא אהוב למעלה בעיני ה׳ ונחמד למטה בעיני הבריות, ויהא מקובל על הבריות״. ומסופר בדרך אגב כי
Abaye was wont to say:
One must always be shrewd and utilize every strategy in order to achieve fear of Heaven and performance of mitzvot.
One must fulfill the verse: “A soft answer turns away wrath” (Proverbs 15:1)
and take steps to increase peace with one’s brethren and with one’s relatives,
and with all people, even with a non-Jew in the marketplace, despite the fact that he is of no importance to him and does not know him at all (Me’iri),
so that he will be loved above in God’s eyes,
pleasant below in the eyes of the people,
and acceptable to all of God’s creatures.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבַּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִקְדִימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ גּוֹי1 בַּשּׁוּק..

Tangentially, the Gemara mentions that they said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai that no one ever preceded him in issuing a greeting, not even a non-Jew in the marketplace, as Rabban Yoḥanan would always greet him first.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
מהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שלא הקדימו אדם שלום ואפילו נכרי כו׳ מפורש ס״פ הניזקין ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם לומר לו שלום מעולם, ואפילו גוי בשוק היה רבן יוחנן מקדים לו שלום.
Tangentially, the Gemara mentions that they said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai that no one ever preceded him in issuing a greeting, not even a non-Jew in the marketplace, as Rabban Yoḥanan would always greet him first.
מהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה, תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים: שֶׁלֹּא יְהֶא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה, וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ, וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים קי״א:י׳} ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳, שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם״. לְעוֹשִׂים לֹא נֶאֱמַר אֵלָּא ״לְעוֹשֵׂיהֶם״. לְעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ וְלֹא לְעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכָל הָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא..

Rava was wont to say:
The objective of Torah wisdom is to achieve repentance and good deeds;
that one should not read the Torah and study mishna and become arrogant
and spurn his father and his mother and his teacher
and one who is greater than he in wisdom or in the number of students who study before him,
as it is stated: “The beginning of wisdom is fear of the Lord, a good understanding have all who fulfill them” (Psalms 111:10).
It is not stated simply: All who fulfill, but rather: All who fulfill them, those who perform these actions as they ought to be performed, meaning those who do such deeds for their own sake, for the sake of the deeds themselves, not those who do them not for their own sake.
Rava continued: One who does them not for their own sake, it would have been preferable for him had he not been created.
רש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תכלית חכמה – עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומע״ט.
העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא – פירוש שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר דבפרק מקום שנהגו (דף נ:) אמרינן רבא רמי כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים כאן בעוסק שלא לשמה כו׳ והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו וכן משמע בירושלמי דפירקין.
העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא – וא״ת האמר רב יהודה אמר רב פרק מקום שנהגו (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי׳ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וי״ל דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנתר חביריו והתם מיירי שלומד ע״מ שיכבדוהו.
כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא – וא״ת הא אמרינן בריש פ׳ מקום שנהגו [דף נ׳ ע׳ב] רבא רמי כתיב כי גבוה עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים לא קשיא כאן בעוסקין לשמה כאן בעוסקין שלא לשמה אלמא מעליותא היא, ואמרינן נמי לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וי״ל דתרי גווני שלא לשמה הם (הכא) [והתם] איירי שלומד תורה ומקיים המצות כדי שיכבדוהו. וגרסי׳ בירושלמי דפ״ק ולא מודה ר׳ שמעון שמפסיקין לעשות סוכה ולולב כו׳ ולית ליה לר׳ שמעון הלומד ע״מ שלא לקיים נוח לו שלא נברא א״ר יוחנן הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו אלו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם ובכי האי גוונא מיירי בשמעתין:
גמרא לכל עושיהם לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה כו׳ כצ״ל:
קורא ושונה ובועט באביו כו׳. לכאורה קשה אמאי נקט הני וי״ל דגם בעושה מעשים רעים אחרים קרי ליה בועט באביו ורבו כמ״ש בפ׳ יום הכפורי׳ (פו.) אבל מי שקורא ושונה וכו׳ ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה אומרים עליו אוי לו לאביו ולרבו שלמדוהו תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו כו׳ ע״ש ומייתי שנאמר ראשית חכמה יראת ה׳ וגו׳ ר״ל בראשית ותחלת למוד החכמה יהיה כונתו לתכלית יראת ה׳ שיודע ע״י החכמה איך יהיה ירא ה׳ כמ״ש אין בור ירא חטא ודריש לכל עושיהם ללומדיהם לא כו׳ דהוה משמע ללומד החכמה גם אין מקיימה אלא לעושיהם דהיינו שמקיימים מה שלמדו בחכמה ומה שאמר לעושים לשמה כו׳ לכאורה לא מפיק ליה מקרא אלא הכא מילתא באנפיה נפשיה קאמר דהא דקאמר נמי לעושיהם היינו לעושים לשמה כו׳ ועי״ל דודאי משמע ליה דעושיהם קאי על לימוד גופיה וקרי הלימוד עשיה דהיינו כשהוא לומד לשמה דמקיים מצות בוראו ית׳ ב״ה אבל בלימוד שלא לשמה לא הוה קרי ליה עשיה דאין זה קיום מצות בוראו שצוה ללומדה לשמה ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מרגלא בפומיה [רגיל היה בפיו] של רבא: ״תכלית חכמה בתורה — להגיע לתשובה ומעשים טובים, כדי שלא יקרה שיהא אדם קורא בתורה ושונה במשנה ומתוך כך מגיע לגאווה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה או במנין (במנין התלמידים הבאים אליו) שנאמר: ״ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם״ (תהלים קיא, י), ״לעושים״ סתם לא נאמר, אלא ״לעושיהם״ — לעושים את הדברים כמו שהם צריכים להיות, והכוונה: לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה. ועוד אמר: וכל העושה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא״.
Rava was wont to say:
The objective of Torah wisdom is to achieve repentance and good deeds;
that one should not read the Torah and study mishna and become arrogant
and spurn his father and his mother and his teacher
and one who is greater than he in wisdom or in the number of students who study before him,
as it is stated: “The beginning of wisdom is fear of the Lord, a good understanding have all who fulfill them” (Psalms 111:10).
It is not stated simply: All who fulfill, but rather: All who fulfill them, those who perform these actions as they ought to be performed, meaning those who do such deeds for their own sake, for the sake of the deeds themselves, not those who do them not for their own sake.
Rava continued: One who does them not for their own sake, it would have been preferable for him had he not been created.
רש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרַב: [לֹא כָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא]: דהָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, וְלֹא פִרְיָה וְרִבְיָה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן, וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַחֲרוּת, אֵלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם, וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות כ״ד:י״א} ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.״:

Rav was wont to say:
The World-to-Come is not like this world.
In the World-to-Come there is no eating, no drinking,
no procreation, no business negotiations,
no jealousy, no hatred, and no competition.
Rather, the righteous sit with their crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence, as it is stated:
“And they beheld God, and they ate and drank” (Exodus 24:11), meaning that beholding God’s countenance is tantamount to eating and drinking.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ויאכלו וישתו – שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו.
ונהנין מזיו השכינה. מיתורא ושינויא דקרא קדריש מדכתיב כבר ויראו את אלהי וגו׳ וחזר וכתב ויחזו את האלהים וגו׳ לשון חזה נופל על הרוב על ראייה שכלית ונבואה דקאמר דחזו ונהנו מזיו השכינה כאלו אכלו ושתו כי היו בנתינת התורה בדוגמת עוה״ב שהיו עטרותיהן בראשיהן כדאמרי׳ פ׳ ר״ע (פח) שהיה לכל אחד מישראל ב׳ כתרים והיו מרוחקין מגשמיות כמ״ש במשה שלא אכל מ׳ יום וגו׳ כענין עוה״ב שאין בו לא אכילה כו׳ אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן כו׳ ומצאתי מי שכתב בזה ע״פ המדרש (מגילה ט״ו: וסוף סנהדרין) שעתיד הקב״ה להיות עטרה בראש כל צדיק שנאמר ביום ההוא יהיה ה׳ לעטרת צבי וגו׳ ודו״ק:
ומבואר דר׳ ספרא הצטיין במדת האמת. ונראה דמדת האמת כוללת לא רק להתנהג באמת עם אחרים אלא שיהא אדם אמת עם עצמו, דהרי במעשה דר׳ ספרא והשר שרצה לקנות החפץ ממנו לא היתה שום הטעה לשר דהיה יכול לחשוב שר׳ ספרא לא התרצה למכור לו במחיר הראשון, ואעפ״כ ר׳ ספרא מכר לו בדמים הראשונים משום ״ודובר אמת בלבבו״ כלומר דכלפי עצמו אינו אמת לקחת דמים יתירים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מרגלא בפומיה [רגיל היה בפיו] של רב: ״לא כעולם הזה העולם הבא. כי העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר: ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״ (שמות כד, יא), כלומר, שראיית פני ה׳ היא להם כאכילה ושתיה.
Rav was wont to say:
The World-to-Come is not like this world.
In the World-to-Come there is no eating, no drinking,
no procreation, no business negotiations,
no jealousy, no hatred, and no competition.
Rather, the righteous sit with their crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence, as it is stated:
“And they beheld God, and they ate and drank” (Exodus 24:11), meaning that beholding God’s countenance is tantamount to eating and drinking.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) גְּדוֹלָה הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחָן הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {ישעיהו ל״ב:ט׳} ״נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קוֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי, בָּנוֹת בּוֹטחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי״.

The Gemara states: Greater is the promise for the future made by the Holy One, Blessed be He, to women than to men, as it is stated: “Rise up, women at ease; hear My voice, confident daughters, listen to what I say” (Isaiah 32:9). This promise of ease and confidence is not given to men.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גדולה הבטחה – שהרי קראן שאננות ובוטחות.
לנשים יותר כו׳. ליכא לפרושי דבגלות קאמר דהא כתיב בתר הכי חרדו שאננות רגזה בוטחות וגו׳ אלא דקאי אשעה שהיה א״י בישובה קודם החורבן ובגירסת הילקוט בהך דבסמוך גרסינן במאי זכיין לעלמא דאתי כו׳ ומשמע דקאי אהא דקאמר דהבטחתן הוא טפי מבאנשים ובהכי ניחא דשייכי הך מלתא הכא דאיירי נמי לעיל בלעתיד דאין בו אכילה כו׳ וק״ל:
שם גדולה הבטחה שהבטיח הקב״ה לנשים כו׳ אמר ליה רב לר׳ חייא נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו כו׳. ולכאורה יש לתמוה דמאי קשיא ליה לרב מעיקרא נשים במאי זכיין הרי נצטוו ע״כ מצות ל״ת כאנשים וכן בכל מצות עשה שאין הז״ג עד שהוצרך לתלות באקרויי בנייהו כו׳ ועוד דנראה דאיהו מותיב ואיהו מפרק מדלא קאמר דמהדר ליה ר״ח לרב באקרויי בנייהו.והנלע״ד בענין זה לפי שנראה בעליל בהא דאמר לעיל גדולה הבטחה הם ג״כ דברי רב עצמו שכ״ז הוי מרגלא בפומיה והכל סובב אל מקום אחד לפי מאי שפירשתי דהא דהוי מרגלא בפומיה הוא ענין מוסר שצריך אדם לזכך כל רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו בעה״ז על ידי קיום רמ״ח מ״ע ושס״ה מל״ת כדי שיוכלו כולם ליהנות מזיו השכינה כדפרישית ומשום דלפ״ז לא שייך הך מילתא כ״א באנשים שמקיימים רמ״ח מ״ע משא״כ בנשים כשתסיר מהם מ״ע שהז״ג כיון דפטורות ישארו אותן אברים פגומים ולא יוכלו ליהנות מזיו השכינה ומש״ה מסיק רב במילתיה דאפילו הכי גדולה הבטחה שנתן הקב״ה לנשים וכדי לפרש דבריו אמר ליה רב לר״ח הני נשי במאי זכיין והיינו כדפרישית ובהא מסיק שפיר באקרויי בנייהו ובאתנויי גברייא ונטרין כו׳ נמצא כיון שהן מסייעות לבעליהן ולבניהן ללמוד תורה לשמור ולעשות כל תרי״ג מצותיה הרי שיש להם שכר אפילו במ״ע שלא נצטוו עליהם וכן בת״ת אע״ג שלא נצטוו עליהם ושכר ת״ת כנגד כולם אפ״ה יש להם שכר בכולן וכדאשכחן דדריש ראב״ע ברפ״ק דחגיגה בפ׳ הקהל כדי ליתן שכר למביאיהם כנ״ל בישוב אגדות אלו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמרו: גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים לעתי ד לבוא יותר מן האנשים, שנאמר: ״נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי״ (ישעיהו לב, ט), והבטחה זו של שאננות ובטחה לא נאמרה לאנשים.
The Gemara states: Greater is the promise for the future made by the Holy One, Blessed be He, to women than to men, as it is stated: “Rise up, women at ease; hear My voice, confident daughters, listen to what I say” (Isaiah 32:9). This promise of ease and confidence is not given to men.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב לר׳לְרִבִּי חִיָּיא: נָשִׁים בְּמַאי זָכְיָין? בְּאַקְרוֹיֵי בְנַיְיהוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא וּבְאַתְנוֹיֵי גֻבְרַיְיהוּ בֵּי רַבָּנַן, וְנָטְרִין לְגֻבְרַיְיהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי רַבָּנַן..

Rav said to Rabbi Ḥiyya: By what virtue do women merit to receive this reward? Rabbi Ḥiyya answered: They merit this reward for bringing their children to read the Torah in the synagogue, and for sending their husbands to study mishna in the study hall, and for waiting for their husbands until they return from the study hall.
רש״ירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לבי כנישתא – תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת.
בי רבנן – בית המדרש ששם שונים משנה וגמרא.
ונטרן לגברייהו – ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת.
והנה איתא במדרש (בראשית רבה פ״ח) וז״ל א״ר סימון בשעה שבא הקב״ה לברא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתים כתים וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא הה״ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד אומר יברא שהוא גומלי חסדים אמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב״ה נטל אמת והשליכו לארץ הה״ד ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסיה שלך תעלה אמת מן הארץ הה״ד אמת מארץ תצמח עכ״ל. ואמר הגר״מ זצ״ל בשם אביו מרן הגר״ח זצ״ל דדברי המדרש צ״ע דמהו ביאור השקו״ט במדרש דחסד טענה יברא שהוא גומל חסדים ואילו אמת טענה אל יברא שכולו שקרים, וצ״ע וכי הכוונה לכל בני אדם שכולם עושים חסד וכולם דוברי שקרים, והרי לכאורה יש חלק מאנשים שהם דוברי אמת וחלק שאינם גומלי חסדים וא״כ ניזיל בתר רוב, וצ״ב מה היתה המחלוקת בין מלאכי השרת. ועוד צ״ב בהמשך וסיום המדרש. וביאר הגר״ח זצ״ל דכוונת המדרש אינו לומר שהיה ויכוח בין המלאכים האם לברוא אדם או לאו כפשטות דברי המדרש, אלא שהיה דיון וויכוח בין המלאכים האיך אפשר לברוא אדם שיהא בו מדות הסותרות זו לזו, ומדת אמת ומדת שלום שאלו יחדיו איך שייך לברוא אדם שיהא בו הן מדת האמת והן מדת השלום, דהרי אי אפשר שלא תהא סתירה וניגוד בין המדות הללו, דהרי מדת האמת היא עד הסוף - ואפילו על שינוי של קוצו של יו״ד - ומשו״ה אם חסר קוצו של יו״ד בס״ת הס״ת פסול - דתורה היא אמת בתכלית - וחסרון של קוצו של יו״ד הוי פגם במדת האמת. אמנם מצד שני מותר לאדם לשנות את האמת מפני דרכי שלום (יבמות סה ב) וחל איפוא באדם מדת השלום. ושאלת המלאכים היתה איך שייך שתהא באדם הרכבה של ב׳ מדות הפוכות, דאו יהא בעל קטטה - אם מתנהג עפ״י מדת האמת עד הסוף, או יהא דובר שקרים - אם יתנהג עפ״י מדת השלום. ומדת שלום ואמת הם מדותיו של הקב״ה דשמו של הקב״ה שלום וחותמו אמת. ורק אצל הקב״ה שייך דהני תרי מדות יהיו חלים במלואם בבת אחת - דחותמו של הקב״ה אמת וה׳ ית׳ כולו רחמים וחסד, והיינו ״עושה שלום במרומיו״ - דהיינו דיש דין ורחמים ביחד לפניו ית׳. אמנם ענין זה למעלה מהשגתינו, וזו היתה שאלת המלאכים איך שייך שיהא באדם מדת האמת והשלום יחדיו.
וע״כ ממשיך המדרש הנ״ל ״מה עשה הקב״ה נטל אמת והשליכו לארץ הה״ד והשליך אמת ארצה״, דהקב״ה כביכול השליך מדת האמת - כלומר דאה״נ שאי אפשר לברוא אדם שיתנהג כולו ע״פ מדת אמת מפני שהעולם לא יכול להתקיים עם יהא לאדם באופן מוחלט מדת האמת, דמכיון שאין דעותיהם של בנ״א שוות יהיו תמיד בעלי קטטה אילו נבראו עם מדת האמת בלבד, וכדי שהעולם יתקיים צריך מדת השלום ומדת הויתור. אמנם אי אפשר לוותר תמיד ולנהוג לעולם עפ״י מדת השלום דלפעמים אמרינן יקוב הדין את ההר. וא״כ מנא לן איך ומתי להפעיל ולנהוג עפ״י מדת האמת או עפ״י מדת השלום, וע״ז נאמר במדרש הנ״ל ״נטל אמת והשליכו לארץ וכו׳ אמרו מלאכי השרת לפני רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסיה שלך תעלה אמת מן הארץ״, דהכוונה על התורה שהיא אמת מארץ תצמח, דהתורה מגדירה ומכוונת את האדם מתי לנהוג עפ״י מדת האמת ומתי לנהוג עפ״י מדת השלום, דהתורה מדריכה את האדם איך לחיות חייו ובאיזה מדות להתנהג, מתי אומרים ״יקוב הדין את ההר״ ומתי אומרים ״בקש שלום ורדפהו״. ועפי״ז נל״ב הגמ׳ ביבמות (דף קט.) ״לעולם ידבק אדם אחר חליצה ואחר השלום ואחר הפרת נדרים״, וצ״ב בכוונת המאמר, ונ״ל דמצד מדת השלום מצות יבום קודמת לחליצה דע״י יבום מקיים שם לאחיו המת וזה ענין חסד ושלום. אמנם לפעמים אינו מייבם לשם מצוה אלא לשם נוי, וע״כ לאבא שאול חליצה קודמת ליבום דאינו מתכוון לשם מצוה, ויהא ביבום שקר כאילו עושה חסד, ולפי האמת בלבו כונסה לשם נוי, וע״כ כאן אמת דוחה שלום. ונראה דשיטת אבא שאול הויא הנהגה המיוסדת במדת האמת, דאם אינו מייבם בכוונה הראויה עדיף לחלוץ ולא לייבם. וחזינן מכאן גוונא דאמת עדיף משלום. ואילו ״לעולם ידבק אדם אחר הפרת נדרים״ משמע דבהאי גוונא מדת שלום עדיף ממדת האמת, דלכאורה עפ״י מדת האמת אינו יכול להפר נדרו דבנדר ושבועה חל איסור דלא יחל דברו ודלא ישקר, וא״כ עפ״י מדת האמת אי אפשר לחזור על דיבורו, ויסוד דהפרת נדרים מיוסד במדת השלום. וחזינן בעליל דהתורה מגדירה מתי לנהוג עפ״י מדת אמת ומתי לנהוג עפ״י מדת השלום. ובזה נל״ב הגמ׳ לקמן (דף נח.) דתפארת זו מתן תורה, דכתיב לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת וכו׳. דגדולה היינו מדת החסד, וגבורה היינו מדת הדין, ותפארת היינו המיזוג של חסד ודין, וע״כ התורה קרויה תפארת, דהתורה ממזגת אמת ושלום והויא בחינת תפארת.
ועפי״ז נל״ב את תפלת ר׳ ספרא ״יה״ר מלפניך ה׳ אלוקינו שתשים שלום בפמליא של מעלה וכו׳⁠ ⁠״, דר׳ ספרא - שמסמל מדת האמת - התפלל על השלום. ותחילה התפלל שיהא שלום בפמליא של מעלה היינו שיהא שלום בין מדת האמת ומדת השלום בפמליא של מעלה, וממילא ע״י התורה יהא שלום בפמליא של מטה בין הת״ח. אמנם נראה שרק מי שעוסק בתורה לשמה זוכה להשיג בנכון מתי להתנהג עפ״י אמת ומתי להתנהג עפ״י שלום, דבגמ׳ סנהדרין (צט:) איתא א״ר אלכסנדרי ״כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה״, והביאור בזה הוא דע״י לימוד תורה לשמה משיג איך לשלב חסד ודין, אמת ושלום יחדיו, ועושה שלום בפמליא של מעלה בין מדת האמת ומדת השלום. ובזה נמי יש לפרש כוונת חז״ל (פ״ו אבות מ״א) דהעוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה נקרא רע אהוב וכו׳. ונראה לבאר דאין סגולת לימוד תורה לשמה משום שבזה זוכה לרכישת ידיעות בתורה, אלא שהעוסק בתורה לשמה מתחבר עם שורש רצון התורה, וזוכה להשיג הלב של התורה. והדרך לזה הוא רק ע״י שעוסק בתורה לשמה, דביאר הגר״ח מוולאזין דלימוד תורה לשמה היינו שלומד לדעת התורה עצמהא - כלומר להבין רצון התורה. וע״י שלומד תורה לשמה ומתחבר לרצון התורה מלבד שרוכש ידיעות בתורה, התורה נעשית חלק מעצם אישיותו וזוכה להבנת הלב של תורה. ובזה מבואר המשך תפלתו של ר׳ ספרא שכל העוסקים שלא לשמה יהיו עוסקים לשמה - דעי״ז שיעסקו בתורה לשמה ישיגו את הדרך איך לשלב מדת אמת ומדת השלום.
(חידושי אגדה)
גמ׳. ז״ל ור׳ אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות יה״ר מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם עכ״ל. עיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ גירושין ה״כ) וז״ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש ב״ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכו׳ ואם העכו״ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו״ם בין ביד ישראל שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מה״ת כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם שיש לכל יהודי שתי בחינות של רצון: א) רצון פנימי לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות וזה רצונו האמיתי וכמאמר ר׳ אלכסנדרי ״גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות״. ב) רצון חיצוני שמושפע מהיצה״ר ושעבוד הגלות. ועל זה התפלל ר׳ אלכסנדרי אחרי שסיים שמונה עשרה שנזכה לעשות כל מעשינו כפי רצוננו הפנימי והאמיתי לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות.
(חידושי אגדה)
גמ׳. ז״ל רבא בתר צלותיה אמר הכי אלוקי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי עפר אני בחיי ק״ו במיתתי וכו׳ יה״ר מלפניך שלא אחטא עוד וכו׳ והיינו וידוי דר׳ המנונא זוטי ביומא דכיפורי עכ״ל. יש לבאר דצריך לכלול ב׳ דברים בווידוי: א) הכרת החטא, ב) בושה. וכן מבואר מדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ תשובה ה״ב) ״כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי״. והנה במלחמת היצר צריך ב׳ דברים - מדת הרוממות להכיר גדלות האדם, וגם מדת השפלות להכיר שפלות האדם. ועפי״ז יש לבאר מחלוקת בין ב״ה וב״ש (ערובין דף יג.) דב״ש אמרי נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא - דהיינו שבמלחמת היצר צריך להדגיש שפלות האדם. וב״ה אמרי נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא - דב״ה סברי שבמלחמת היצר צריך להדגיש רוממות האדם. וקיי״ל כתרוויהו ד״נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו״. ומבואר דבמלחמת היצר בעינן להכיר ב׳ דברים דלכאורה נראים סותרים אהדדי - גדלות האדם ושפלות האדם. ועפי״ז יש לבאר מה שאמר ״עפר אני בחיי וכו׳ יה״ר מלפניך שלא אחטא עוד״ דבאברהם אבינו כתיב ״ואנכי עפר ואפר״ וההבדל בין עפר לאפר הוא שאפר הוי דבר שיש לו עבר אבל אין לו עתיד ששום דבר יצמח ממנו, ואילו עפר אין לו עבר וערך בהווה אבל טמון בו כוחות לעתיד וזה שאמר ״ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי עפר אני בחיי וכו׳⁠ ⁠״, כלומר שמתבייש אני שלא מלאתי את כוחותי והיכולת שטמון בתוכי והרי אני כעפר שיש בי כוחות גדולות אלא שהם לא יצאו אל הפועל, ובתפלתו יש צירוף בין הכרת שפלות האדם (עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי) ורוממות האדם (עפר אני בחיי), ועי״ז התפלל שלא אחטא עוד.
(חידושי אגדה)
גמ׳. ז״ל רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי קרבן לפניך על המזבח ותרצני עכ״ל. ביארנו דהתפילות המיוחדות של האמוראים שהיו מוסיפים בסוף תפלתן קשורות למדה ותכונה המיוחדת של בעל המימרא. ועפ״י יסוד זה נראה לבאר נמי את הגמ׳ שלפנינו, דהנה ידוע שר׳ ששת היה סגי נהור, ובגמ׳ לקמן (נח.) יש מעשה נפלא ״רב ששת סגי נהור הוה הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא וקם ואזל בהדייהו רב ששת, אשכחיה ההוא צדוקי אמר ליה חצבי לנהרא כגני לייא, אמר ליה תא חזי דידענא טפי מינך חלף גונדא קמייתא כי קא אוושא אמר ליה ההוא צדוקי אתא מלכא, אמרי ליה ר׳ ששת לא קאתי, חלף גונדא תניינא כי קא אוושא א״ל ההוא צדוקי השתא קא אתי מלכא, א״ל ר׳ ששת לא קאתי מלכא, חליף תליתאי כי קא שתקא א״ל ר׳ ששת ודאי השתא אתי מלכא. א״ל ההוא צדוקי מנא לך הא, א״ל דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע דכתיב צא ועמדת בהר לפני ה׳ והנה ה׳ עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה׳ לא ברוח ה׳, ואחר הרוח רעש לא ברעש ה׳, ואחר הרעש אש לא באש ה׳, ואחר האש קול דממה דקה. כי אתא מלכא פתח ר׳ ששת וקא מברך א״ל ההוא צדוקי למאן דלא חזית ליה קא מברכת ומאי הוי עליה דההוא צדוקי, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעיניה ואיכא דאמרי דר׳ ששת נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות״. ונראה דמבואר בגמ׳ דר׳ ששת אע״פ שהיה סגי נהור היה לו חוש ראייה יותר טוב מהצדוקי שהיה בריא ויכול לראות. ומבואר שיש כח של ראייה שקיימת אפילו בלי עיניים הראות, ואם יש לאדם כח ראייה זו כר׳ ששת יכול הוא לראות אפילו אם אין לו עיניים הראות, ואם אין לאדם חוש הראייה הזאת אפילו אם יש לו עיניים לא יראה כלל כאותו צדוקי.
והביאור בזה דיש שני שמות נרדפים לראייה: א) ראייה ב) הסתכלות. והחילוק ביניהם הוא שבראייה הכוונה היא ראייה חיצונית, ראייה גשמית שרואה בשטחיות את מה שלפניו. ואילו בהסתכלות הכוונה שרואה בפנימיות הדברים, וכמאמר חז״ל ״אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״. וזוהי בחינה של ראייה רוחנית שעומד על פנימיות הדברים. וכתוב בירמיה (פרק א׳, יא׳ - יב׳) ״ויהי דבר ה׳ אלי לאמר מה אתה רואה מקל שקד אני רואה. ויאמר ה׳ אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו״. והכונה היא שה׳ שאל את ירמיה מהו הפנימיות במה שאתה רואה, וירמיה ענה שרואה עץ שקד כלומר שהבין שהשקד מרמז ״כי שוקד אני על דברי לעשותו״ דהיינו שראה פנימיות הרמז של המקל שקד, וע״ז נאמר לו ״היטבת לראות״, דלירמיה היתה בחינת ראייה רוחנית שראה פנימיות הדברים. ועפי״ז יש לבאר שהצדוקי היתה לו בחינת ראייה חיצונית ושטחית, דעפ״י הבנתו יסוד ענין המלכות מתבטא בכבוד והרבה פרסום, ושמכבוד המלכות הוא שיש למלך ליווי של חיילים וסוסים רבים שמריעים לפניו בחצוצרות, ולכן טעה וחשב שהגיע המלך כשהגיעו החיילים וקא אוושא, שעל פי הבנתו אז הגיע המלך. מאידך לר׳ ששת היה כח של ראייה רוחנית, של ראייה לעומק ולפנימיות הדבר, וע״כ ר׳ ששת הבין שיסוד המלכות הוא בצניעות, ואצילות הנפש, ובשתיקה. וע״כ אמר לצדוקי ״לא קאתי מלכא״, שראיית הצדוקי אינה באמת מדת מלכות, ורק כששתק אמר רב ששת ״קאתי מלכא״.
ונראה דמבואר מהגמ׳ (הנ״ל) שראייתו של אדם והבנת מה שהוא רואה נמשכת אחר לבו, דכפי מה שלבו חושב - הוא רואה. ויל״פ דשורש החטא של המרגלים היה באמת בזה, שאע״פ שסיפרו מה שהם ראו, מ״מ ראייתם היתה מוטעת שראו בשטחיות ולא ראו בפנימיות הדברים, וכמו שפרש״י עה״פ ארץ אוכלת יושביה, ״דכל מקום שעברנו מצאנום קוברים מתים, והקב״ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב באלו״, ולכן חטאו ואמרו ״אפס כי עז העם הזה״ כי ראייתם היתה מעוותת.
ונראה דלכן הסמיכה התורה פרשת ציצית לפרשת המרגלים. דמצות ציצית יסוד ענינה לתקן חוש ראייתו של אדם שמביאו לידי חטא וכמש״כ ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳⁠ ⁠״. והיסוד של עשיית חטא מיוסד בראייה מעוותת, שהאדם רואה רק באופן שטחי וחושב שכדאי לו לחטוא. ומצות ציצית מלמדת את האדם שצריך להסתכל לעומק ולהבין פנימיות הדבר, ושלא להבין הכל כפי ראייתו השטחית. ולכן הדגישה התורה ״ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת״ - דצריך לצרף תכלת ללבן - משום דלבן מסמל שהדבר הוא מובן ופשוט וכלשון חז״ל ״הדבר מחוור כשמלה״. ואילו תכלת מסמל את אי - הידיעה, דאמרינן (מנחות מג ב) ״תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד״, והכוונה היא כמו שאין לנו ידיעה במושג הענין של כסא הכבוד, כמו״כ אין לנו ידיעה מושלמת בים וברקיע ובמה שאנו רואים במו עינינו, שהאדם רואה באופן שטחי שנוטה לראות כפי נטיית לבו, ונטיית הלב מטעה אותו לראות באופן שטחי. וצריך האדם להתעמק בראייתו ולהסתכל על העולם כולו כפי עומק הבנת התורה.
ובאמת זהו יסוד ושורש סיבת החטא, שחוש ראיית האדם מקולקל ואינו רואה לעומק, שאינו מבין ורואה את הקלקול והחומר שבחטא. וראייה מעוותת שרשה בנטיית הלב, דראייתו של אדם נמשכת אחרי לבו, ולכן הזהירה התורה בפרשת ציצית ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״, שהלב גורם לעין לראות באופן לא נכון ומשום כך האדם בא לידי חטא.
וע״פ הקדמה זו יש לבאר את המימרא דר׳ ששת בסוגיין. ונ״ל דיסוד תענית הוא דהוי מדרכי התשובה על חטא, דתענית הוי כקרבן, והבאת קרבן הוא חלק ממעשה התשובה על חטא. ונראה שהקרבן הכי גדול שמדרכי התשובה היא שבירת הרצון של אדם שהביאו לידי חטא. ובאמת כתב הרמב״ן (ויקרא א׳, ט׳) שכשאדם מקריב קרבן זה מעורר מחשבתו שהקרבן במקומו שראוי שיהיו מקריבין את חלבו ודמו ע״ג המזבח. ומבואר דהקרבת קרבן היא ממעשה התשובה דמעוררת מחשבת חרטה ושבירת הרצון לחטוא.
ויש לפרש שהטעם שבחטאת מקריבים החלב והדם הוא משום דחלב ודם מסמלים שני ענינים שמביאים האדם לידי חטא. דהחלב מסמל המותרות שבחיים כי שומן הוא מיותר ואין האדם צריך שומן לחיות. ואילו הדם שהוא בסיס החיים של הגוף מסמל צרכי החיים הבסיסיים. ונראה שלפעמים אדם חוטא משום שהרדיפה אחרי מותרות מביאתו לידי טמטום הלב, ושוב אינו רואה את הדברים בצורה נכונה. וכן לפעמים צרכי חייו הבסיסיים מביאים אדם לטעות בראייתו, ובא משום כך לידי חטא. ולכן בקרבן חטאת היו מקריבים דוקא את החלב והדם, להורות על שבירת שני הרצונות האלו שהביאו לידי חטא.
ונראה שזוהי כוונת מאמר דר׳ ששת בסוגיין ״כי הוה יתיב בתעניתא וכו׳⁠ ⁠״, שר׳ ששת היה סגי נהור, ואע״פ שראה אפילו יותר טוב מאלו שיכלו לראות שהיתה לו ראייה של פנימיות וראייה רוחנית, מ״מ כל חטא נובע מעיוורון ואי ראייה נכונה, שהאדם רואה באופן שטחי וכפי נטיית לבו. וע״ז אמר ר׳ ששת כשישב בתענית על חטאיו ״גלוי וידוע לפניך שבזמן שביהמ״ק קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו״, כלומר שבהקרבת קרבן חטאת מקריבין את החלב והדם שהם סרסורי החטא המביאים אדם לטעות בראייתו, ומזה בא לידי חטא. ״ועכשיו שישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יה״ר מלפניך שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי קרבן לפניך ע״ג המזבח ותרצני״, שע״י התענית והתשובה ושבירת הרצון של חלב ודם דהיינו של מותרות וצרכי החיים, יתוקן חוש הראייה, ויהא כאילו הקרבתי קרבן ע״ג המזבח ותרצני.
(חידושי אגדה)
גמ׳. ז״ל מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה וכו׳ כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים עכ״ל. וברש״י פירש וז״ל אני העוסק בתורה בריה אני וכן חברי עם הארץ בריה הוא וכו׳ מתגדר מתגדל לתפוס אומנתי שמא תאמר הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי שאילו היה תופס אומנתי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר שנינו שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה עכ״ל. ויש להעיר דקצת קשה המימרא ״כשם שאינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו״, דמהו ההו״א שיתפוס ת״ח את אומנתו של ע״ה. ובס׳ דקדוקי סופרים הביא גירסא מכת״י בגמ׳ ״כשם שאינו מתגדר במלאכתו כך איני מתגדר במלאכתי״, ור״ל דכמו שע״ה אינו מתגדל ואיננו בעל גאווה מחמת מלאכתו כך ת״ח צריך ליזהר שלא להתגדל במלאכתו ולהחזיק טובה לעצמו משום שהוא ת״ח. ומימרא זו נאמרה דוקא ע״י רבנן דיבנה, שיבנה היה מרכז התורה לאחר חורבן הבית, והזהירו את חבירם לבל יתגאו, דאע״פ שיש מצוה לכבד ת״ח, הת״ח בעצמו צריך להיות עניו ושפל רוח. והנה למלך יש אזהרה מיוחדת ״לבלתי רום לבבו מאחיו״ ואי׳ בחז״ל ״מאן מלכי רבנן״, ונראה דיש אזהרה מיוחדת לת״ח שלא להתגאות, וצריך הת״ח ליהזהר ״לבלתי רום לבבו מאחיו״, ומשום שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
(חידושי אגדה)
גמ׳. ז״ל מרגלא בפומיה דרב לא כעוה״ז עוה״ב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו׳ אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנא׳ ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו עכ״ל. יש לעיין מה קמ״ל רב דהרי פשיטא שאין עניני גשמיות בעוה״ב, ועוה״ב עדיף מעוה״ז שנהנין בו מזיו השכינה. ועוד צ״ע דכאן משמע שלרב עוה״ז הוא הבל וריק, ולעיל (בדף טז:) איתא ״רב בתר צלותיה אמר הכי יה״ר מלפניך ה׳ אלוקינו שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של טובה חיים של ברכה חיים של פרנסה וכו׳ חיים של עושר וכבוד״ כלומר שהתפלל לחיים טובים בעוה״ז.
ונראה לומר דרב מחדש שאף בעוה״ז יש בחינה של חיי עוה״ב דיפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעוה״ז יותר מכל חיי עוה״ב (אבות פ״ד משנה כ״ב), וחיי עוה״ב שבעוה״ז עדיפי מעוה״ב, משום שבעוה״ז יש אפשרות לאדם לעשות מצוות ומעשים טובים ולעלות במדריגתו משא״כ בעוה״ב שאינו יכול לעלות במדריגתו. ורב מחדש שאף בעוה״ז אפשר להנות מזיו השכינה ולטעום מחיי עוה״ב, שאם בעוה״ז עוסק בתורה ומצוות הרי הוא נהנה מזיו השכינה אף בעוה״ז.
(חידושי אגדה)
גמ׳. ז״ל נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתי מבי רבנן עכ״ל. נראה לבאר שכוונת הגמ׳ היא דלנשים יש זכות של מסירת נפש לתורה, ועפי״ז יש לבאר הגמ׳ בסנהדרין (דף כ.) ״שקר החן זה דורו של משה והבל היופי זה דורו של יהושע יראת ה׳ היא תתהלל זה דורו של ר׳ יהודה ברבי אילעי, אמרו עליו על ר׳ יהודה ברבי אילעי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה״. ומבואר דיראת ה׳ היא תתהלל (דזה בלשון נקבה) מיירי בשבחו של דורו דר׳ יהודה ברבי אילעי שהיו עוסקים בתורה מתוך הדחק ולמדו במסירות נפש, והיינו כנ״ל שזכותן של נשים בלימוד התורה היינו המסירות נפש שלהן לתורה שנטרי לגברייהו עד דאתי מבי רבנן.
א. עיין בנפש החיים שער ד׳ פ״ג וז״ל אבל האמת כי ענין לשמה פירוש לשם התורה וכו׳ כל דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע והבין ולהוסיף לקח ופלפול עכ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב לר׳ חייא: נשים במאי זכיין [במה הן זוכות] לקבלת שכר זה? ענה לו: באקרויי בנייהו לבי כנישתא [בהבאת בניהן לקרוא במקרא בבית הכנסת], ובאתנויי גברייהו בי רבנן [ובשליחת בעליהן לשנות בבית החכמים, בית המדרש], ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן [והמתנה לבעליהן עד שהם באים מבית החכמים, בית המדרש ].
Rav said to Rabbi Ḥiyya: By what virtue do women merit to receive this reward? Rabbi Ḥiyya answered: They merit this reward for bringing their children to read the Torah in the synagogue, and for sending their husbands to study mishna in the study hall, and for waiting for their husbands until they return from the study hall.
רש״ירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי ר׳רִבִּי אַמֵי, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי ר׳רִבִּי חֲנִינָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: עוֹלָמָךְ תִּרְאֶה בְּחַיֵּיךָ, וְאַחֲרִיתְךָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים, לִבְּךָ יֶהֱגֶה תְבוּנָה, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת, וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת, עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדֶּךָ, עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִמְאוֹר תּוֹרָה, וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ, שִׂפְתוֹתֶיךָ יַבִּיעוּ דַּעַת, וְכִלְיוֹתֶיךָ תַּעֲלוֹזְנָה מֵישָׁרִים, וּפְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין..

When the Sages who had been studying there took leave of the study hall of Rabbi Ami, and some say it was the study hall of Rabbi Ḥanina, they would say to him the following blessing:
May you see your world, may you benefit from all of the good in the world, in your lifetime,
and may your end be to life in the World-to-Come,
and may your hope be sustained for many generations.
May your heart meditate understanding,
your mouth speak wisdom, and your tongue whisper with praise.
May your eyelids look directly before you,
your eyes shine in the light of Torah,
and your face radiate like the brightness of the firmament.
May your lips express knowledge,
your kidneys rejoice in the upright,
and your feet run to hear the words of the Ancient of Days, God (see Daniel 7).
ר׳ נסים גאוןהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועפעפיך יישירו נגדך. איתי׳ מפרש במסכתא מגילה בפרק הקורא את המגילה למפרע (דף יח) אמר לי׳ רמי בר [חמא] לרבי ירמיה מדיפתי מאי (משלי ד) ועפעפיך יישירו נגדך אמר ליה אלו דברי תורה שכתב בהן (שם כג) התעיף עיניך בו (ישרים) [אפילו הכי מיושרין] הן אצל ר׳ מאיר:
ערך עלם
עלםא(ברכות יז.) עולמך תראה בחייך פי׳ מעין טובות שעתיד הקב״ה לשלם לך לעולם הבא תראה כשאתה בחיים (סנהדרין צד.) בענין סנחריב כי מטו עלמין אמרי בעלמין פי׳ מקום ששמו עלמין כלומר ירושלים שהיא בית העולמים. (בויקרא רבה ויהי ביום השמיני) הוא ינהגנו עלמות עלמות בעולמות עלמות בזריזות עלמות כאילין עולמתא הד״א בתוך עלמות תופפות עלמות ת״ע אתנסיאה עלמות בשני עולמות:
א. [וועלט.]
מפטרי רבנן – זה מזה שהיה נוטל רשות מחבירו לשוב לביתו ולארצו.
עולמך תראה בחייך – כל צרכיך תמצא.
פיך ידבר חכמות – בלשון ברכה היו אומרים.
יישירו – לשון יושר שתהא מבין בתורה כהלכה.
כי הוו מפטרי רבנן מבי ר׳ אמי וכו׳ אמרי הכי עולמך תראה בחייך – פירוש כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעולם הנשמות שהם שכל נבדל ומניע לקצת עולם הנשמות בחייו והברכות האלה מברכין כל אחד לחברו.
כי הוו מפטרי רבנן מבי ר׳ אמי וכו׳ אמרי הכי עולמך תראה בחייך – פירוש כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעולם הנשמות שהם שכל נבדל ומגיע לקצת עולם הנשמות בחייו. והברכות האלה מברכין כל אחד לחברו:
עולמך תראה כו׳. ר״ל עולמך תראה עולם הזה:
ואחריתך לחיי כו׳ ותקותך לדור כו׳. דהיינו לימות המשיח ולתה״מ ואמר:
לבך יהגה כו׳. נקטו כל הכלים והאברים השייכים ללימוד תורה הלב והכליות בעיון ובמחשבה הפה והלשון והשפתים כלי הדיבור והעין לראות והאוזן לשמוע והרגלים לרוץ שם למקום תורה הם כלי מעשה המגיעים לתורה אבל ידים לא נקט שהם כלי המעשה ממש ולא שייכים כלל בלימוד התורה אלא לעשות מצותיה ועוד הוסיפו
פניך יאירו כו׳. עש״ה חכמת אדם תאיר פניו וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד כי הוו מפטרי רבנן מבי [כאשר היו נפטרים החכמים, הלומדים בבית מדרשו, מבית] מדרשו של ר׳ אמי, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה מבי [מבית מדרשו] של ר׳ חנינא, אמרי ליה הכי [היו אומרים לו כך] ברכה זו: ״עולמך תראה בחייך, כלומר, שיהיה לך כל טוב המצוי בעולם, ואחריתך תהיה לחיי העולם הבא, ותקותך תשאר לדור דורים. לבך יהגה תבונה, פיך ידבר חכמות ולשונך ירחיש רננות, עפעפיך יישירו נגדך, עיניך יאירו במאור תורה, ופניך יזהירו כזוהר הרקיע, שפתותיך יביעו דעת, וכליותיך תעלוזנה מישרים, ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין, הוא הקדוש ברוך הוא ״ (עיין דניאל ז).
When the Sages who had been studying there took leave of the study hall of Rabbi Ami, and some say it was the study hall of Rabbi Ḥanina, they would say to him the following blessing:
May you see your world, may you benefit from all of the good in the world, in your lifetime,
and may your end be to life in the World-to-Come,
and may your hope be sustained for many generations.
May your heart meditate understanding,
your mouth speak wisdom, and your tongue whisper with praise.
May your eyelids look directly before you,
your eyes shine in the light of Torah,
and your face radiate like the brightness of the firmament.
May your lips express knowledge,
your kidneys rejoice in the upright,
and your feet run to hear the words of the Ancient of Days, God (see Daniel 7).
ר׳ נסים גאוןהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי ר׳רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אֲמַרוּ לֵיהּ הָכִי: {תהלים קמ״ד:י״ד} ״אַלּוּפֵינוּ מְסוּבָּלִים״, וְגוֹ׳.

When the Sages took leave of the study hall of Rav Ḥisda, and some say it was the study hall of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, they would say to him the following, in accordance with the verse: “Our leaders are laden, there is no breach and no going forth and no outcry in our open places” (Psalms 144:14).
מהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלופינו מסובלים וגו׳ אלופינו מסובלים רב ושמואל כו׳ כצ״ל ונ״ב נ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי הוו מפטרי רבנן מבי [כאשר היו נפטרים, נפרדים החכמים מבית מדרשו] של רב חסדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה מבית מדרשו של ר׳ שמואל בר נחמני, אמרו ליה הכי [היו אומרים לו כך] כדברי הפסוק: ״אלופינו מסבלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו״ (תהלים קמד יד).
When the Sages took leave of the study hall of Rav Ḥisda, and some say it was the study hall of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, they would say to him the following, in accordance with the verse: “Our leaders are laden, there is no breach and no going forth and no outcry in our open places” (Psalms 144:14).
מהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) ״אַלּוּפֵינוּ מְסוּבָּלִים״, רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ רִבִּי יוֹחָנָן ור׳וְרִבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר אַלּוּפֵינוּ בַּתּוֹרָה וּמְסוּבָּלִים בַּמִּצְוֹת, וְחַד אָמַר אַלּוּפֵינוּ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וּמְסוּבָּלִים בַּיִּסּוּרִים.

Our leaders are laden. Rav and Shmuel, and some say Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar, disputed the proper understanding of this verse. One said: Our leaders in Torah are laden with mitzvot. And one said: Our leaders in Torah and mitzvot are laden with suffering.
מהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלופינו בתורה כמ״ש אלופי ומיודעי וגו׳. שאמר כן לאחיתופל רבו:
ומסובלין במצות. כמ״ש ויט שכמו לסבול ולמ״ד מסובלין ביסורין עש״ה ומכאובינו סבלם וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפירוש הלשון ״אלופינו מסבלים״ נחלקו רב ושמואל, ואמרי לה [ויש אומרים] שנחלקו בכך ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר, חד [אחד מהם] אמר: ״אלופינו״בתורה, ו״מסבלים״במצות. וחד [אחד מהם] אמר: ״אלופינו״בתורה ובמצות, ו״מסבלים״ביסורים.
Our leaders are laden. Rav and Shmuel, and some say Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar, disputed the proper understanding of this verse. One said: Our leaders in Torah are laden with mitzvot. And one said: Our leaders in Torah and mitzvot are laden with suffering.
מהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות יז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות יז., רב האיי גאון ברכות יז. – מהדורת הרב ישי רונן על פי כתבי יד מגניזת קהיר ומובאות מהראשונים והקדמונים, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ר׳ נסים גאון ברכות יז., הערוך על סדר הש"ס ברכות יז., רש"י ברכות יז., תוספות ברכות יז., רשב"א ברכות יז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות יז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש ברכות יז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות יז., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות יז., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות יז., מהרש"א חידושי אגדות ברכות יז., פני יהושע ברכות יז., גליון הש"ס לרע"א ברכות יז., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות יז. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות יז., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות יז., אסופת מאמרים ברכות יז.

Berakhot 17a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 17a, R. Hayyei Gaon Berakhot 17a, R. Nissim Gaon Berakhot 17a, Collected from HeArukh Berakhot 17a, Rashi Berakhot 17a, Tosafot Berakhot 17a, Rashba Berakhot 17a, Meiri Berakhot 17a, Tosefot Rosh Berakhot 17a, Ritva Berakhot 17a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 17a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 17a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 17a, Penei Yehoshua Berakhot 17a, Gilyon HaShas Berakhot 17a, Reshimot Shiurim Berakhot 17a, Beirur Halakhah Berakhot 17a, Steinsaltz Commentary Berakhot 17a, Collected Articles Berakhot 17a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144