×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אָמַר רָבָא אמֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן יִתְעַסְּקוּ בּוֹ עֲמָמִים במֵת ביו״טבְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל וַאֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל ר״הרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה.
§ Rava said: If one died on the first day of a Festival, gentiles should attend to his burial. If he died on the second day of a Festival, Jews should attend to his burial. And even with regard to the two Festival days of Rosh HaShana, the halakha is that the legal status of the two days is like that of the two days of the Festivals; however, that is not so with regard to an egg that was laid on the first day of Rosh HaShana, as it remains prohibited on the second day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולגבי מת אף על גב דמת ביום טוב שני דלא אישתהי כלל לא משהינן ליה דקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא דאמר יום טוב שני לגבי מת כחול שווייה רבנן. ואפילו ביום טוב שני של ראש השנה.
{בבלי ביצה ו ע״א} אמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים ביום טוב שני1 יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני ימים טובים של-ראש השנה מה שאין כן בביצה אמר מר2 זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה ורב אשי3 אמר אע״ג דלא [אשתהי]⁠4 (נמי5) לא משהינן ליה מאי טעמ׳ יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפילו למיגד ליה6 [גלימא] ואפילו למיגז7 ליה [אסא]⁠8. רבינא הוה יתיב קמי דרב אשי בשני ימים טובים
של-ראש השנה חזייה דהוה9 עציב אמ׳ ליה אמאי עציבת אמ׳ ליה10 דלא אותבי11 עירובי תבשילין [אמ׳ ליה]⁠12 ולותיב13 מר14 האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב15 לחבירו ומתנה אמ׳ ליה אימור דאמר16 רבא בשני ימים טובים של-גליות אבל17 בשני ימים טבים של-ראש השנה מי אמר א״ל18 והא אמרי נהרדעי אף בביצה אמ׳ ליה רב מרדכי בפירוש אמ׳19 מר לא סבר לה להא דנהרדעי:
איתמר אפרוח שנולד ביום טוב רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר׳ יוחנן [אמר]⁠20 מותר רב אמר אסור21 מוקצה הוא ושמואל22 ואיתימא ר׳ יוחנן23 [אמר]⁠24 מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה: ועגל שנולד ביום טוב מותר הואיל ומוכן על גב25 אמו {כבה״ג ור״ח26} והוא27 דקים ליה28 [ביה]⁠29 שכלו לו חדשיו ואי לא קים ליה ביה30 שכלו לו חדשיו31 אסור עד ליל שמיני וכבר ביררנו32 זה הענין33 בשבת בפרק ר׳ אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת34:
1. ביום טוב שני: גה: ״מת ביום טוב שני״.
2. מר: דפוסים: רב.
3. ורב אשי: כ״י נ: ״ורבא״.
4. אשתהי: גא, גג, גה, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״משתהי״.
5. נמי: חסר ב-גא, גג, גה, כ״י נ, דפוסים.
6. ליה: גה: ״ביה״.
7. ואפילו למיגז: גא, כ״י נ: ״ולמיגז״.
8. למיגד...גלימא, למיגז...אסא: גא, גה, כ״י נ, דפוסים. גג: ״למיגז...גלימה, למיגז...אסא״. כ״י א: ״למיגז... אסא, למיגד... גלימא״.
9. דהוה: גא: ״דקא״.
10. ליה: חסר בכ״י א.
11. אותבי: גה: ״אותיבי״. גא: ״אנחי״.
12. אמ׳ ליה: גא, גה, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א, גג.
13. ולותיב: וכן גג. גא: ״ולינח״, כבה״ג. גה, דפוס קושטא: ״וליתיב״. דפוסים: וליתב.
14. מר: חסר ב-גג.
15. טוב: חסר ב-גה.
16. דאמר: חסר ב-גג.
17. אבל: וכן ב-גג. חסר ב-גא, כ״י נ, דפוסים, וכן חסר בה״ג.
18. א״ל: דפוסים. וכן בה״ג.
19. אמ׳: דפוסים: אמר לי.
20. אמר: חסר בכ״י א.
21. אסור: כ״י נ, דפוסים. ונראה שכן היה לפני גא שכן השמיט: ״ושמואל... [אסור]״ (שמא מחמת הדומות).
22. ושמואל: כ״י נ: ״ושמואל אמ׳⁠ ⁠״.
23. [אמר] מותר רב...יוחנן: חסר ב-גג (כנראה מחמת הדומות).
24. אמר: גא, דפוסים. כ״י א, גג: ״אמרי״. חסר בכ״י נ.
25. על גב: וכן ב-גג, כ״י נ, ר״ח. גא, דפוסים: ״אגב״.
26. ודומה לו ברוב נוסחאות שבה״ג, אלא שם: {והני מילי דכלו לו חדשיו}. ר״ח {בידוע שכלו לו חדשיו}.
27. והוא: חסר ב-גג.
28. ליה: גא: ״לן״.
29. ביה: גא, כ״י נ. וכצ״ל גג: (שם משובש: ״בית״). כ״י א: ״בגויה״. חסר בדפוסים. אינו מלשון הר״ח.
30. ביה: גא (כאן): ״בגויה״.
31. ואי לא קים ליה...חדשיו: גא, כ״י נ, דפוסים. גג: ״אבל לא כלו לו חדשיו״. כ״י א רק: ״ואי לא״. ר״ח: ״ואם אינו ידוע״. בה״ג אין לשון תנאי כפול.
32. ביררנו: גא: ״בארנו״.
33. זה הענין: וכן גא, גג, כ״י נ. דפוסים: ענין זה.
34. אם לא הביא כלי מערב שבת: וכן שם המלא של הפרק ב-גא. חסר ב-גג. בכ״י נ, דפוסים עד: אם לא הביא כלי. ראה ברי״ף שבת פרק יט (נה ע״א ברי״ף). ההפנייה לשבת נמצאת גם בר״ח.
אמר רבא מת בי״ט ראשון כו׳ – מת המוטל לקבור אם י״ט ראשון הוא וכו׳.
משא״כ בביצה – לענין ביצה לא הקלו בי״ט שני דראש השנה להשוות לשל גליות דאלו ר״ה נולדה בזה אסורה בזה.
אמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שיני יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני ימים של ראש השנה. והכי הילכתא ואפילו מת ביום טוב שיני דלא אישתהי, דקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא ואמר אע״ג דלא אישתהי לא משהינן ליה דיו״ט שיני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגד ליה גלימיה ולמיגז ליה אסא ואפילו ביו״ט שיני של ראש השנה. ואע״ג דאמר רבינא האידנא דאיכא חברי חיישינן ולא קברינן ביום טוב, הני מילי בימי פרסיים שהיהא מנהגם לדחוק את ישראל לקבור מיתיהם ואם היו רואין שישראל קוברין את מיתיהן ביום טוב שיני היו אומרים להן קברו את מתינו, ובאתרא דליכא פרסאי סבירא לןב כרב אשי.
א. עד סוף הסימן הובא בסתמא בראבי״ה סס״י תשיח. ומקורו בפי׳ ר״ח.
ב. וכ״כ תוס׳ והרא״ש בסוגיין ודלא כרבינו חננאל ור״ת. עי׳ טוב״י סי׳ תקכו ס״ד. [בכת״י סבירא ליה. ונוסח הדפוס עיקר].
אמר רבא מת ביום טוב ראשון. בין של ראש השנה בין של שאר ימים טובים, דהא ביום ראשון ליכא חילוק בין שניהם.
יתעסקו בו עממין. אבל לא ישראל, ואע״ג דאמירה לגוי שבות, לגבי מת התירו חכמים לכתחלה דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה מן התורה, דהינו לאו דלא תסור.
ביום טוב שני יתעסקו בו אפילו ישראל. ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, דכחול הוא לגבי מת, משום האי טעמא דגדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור, ויום טוב שני מדרבנן הוא.
[מתורת אדם] אמר רבא מת בי״ט ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ואפי׳ בשני ימי׳ טובי׳ של ר״ה משא״כ בביצה. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי. אבל לא אישתהי משהינן ליה. ורב אשי אמר אע״ג דלא אשתהי לא משהינן ליה. מ״ט י״ט שני לגבי מת כחול שוויהו רבנן. ואפי׳ למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. ופי׳ רש״י ז״ל בפ׳ תולין (שבת קל״ט:) מת בי״ט ראשון יתעסקו בו עממים בכגון שמת בשבת ולמחר י״ט. ונראה מדבריו שאין מתירין כן אלא בדאשתהי. למד הרב ז״ל מאותה שאמרו שם בגמרא שלחו ליה בני בשכר ללוי מת בי״ט מהו. ושלח להו מת ביו״ט לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא בי״ט ראשון ולא בי״ט שני. ואקשינן עלה איני. והא אמר רב יהודה בר שילא עובדא הוה בבי כנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מאחריה. ואתו לקמי׳ דר׳ יוחנן אמר להו יתעסקו בו עממין ואמר רבא כו׳. ומתרצינן לפי שאינן בני תורה מ״מ מימר קאמרינן בעובדא דמעון בי״ט הסמוך לשבת הוה. ולא ידענא אי מלפניה ומשום דמשתהי. אי מלאחריה ומשום דאשתהי הא בי״ט בעלמא משהינן ליה ודאמרינן לא אמרן אלא דאישתהי. ורב אשי אמר אע״ג דלא אישתהי. אי״ט שני קיימי לאיעסוקי ביה ישראל. אבל י״ט ראשון לעממין דברי הכל אשתהי או משתהי דווקא.
ויש אומרים דעובדא דמעון הוא דהוה בי״ט הסמוך לשבת והוא שהצריכם למיתי קומי ר׳ יוחנן. ור״י התיר סתם וכל ימים טובים בכלל היתר. וזה הלשון יותר נראה. שאם נאמר במעשה דר׳ יוחנן שהיה כן לפי שהרואה ראה מעשה והזכירו ונסתפק בו בהיתרו של ר״י. אם לאותו יום בלבד או לכל ימים טובים דעלמא אבל אנו נניח ספקות וסתומות ונלמוד מפשטא דמימרא דרבא. דאמר בי״ט ראשון יתעסקו בו עממין. וסתם י״ט לאו בסמוך לשבת עסקינן ועד כאן לא הוה ליה למר זוטרא לאוקמא מימרא דרבא בדאשתהי אלא בי״ט שני. דאיכא למימר ה״ק. מי שמת בי״ט ראשון יתעסקו בו עממין בו ביום. אבל למחר בי״ט שני אפי׳ ישראל יתעסקו בו באותו מת שמת בראשון. מילתא די״ט ראשון בדאשתהי ליכא לאוקמא כלל. דסתם י״ט קאמר ולא בסמוך לשבת איירינן. ועוד מדפלגינן בי״ט ב׳ בדאשתהי ולא איירינן בי״ט ראשון. ש״מ התם ליכא ספיקא לעממין. וליכא למימר דמר זוטרא אכולא מלתא קאמר לא אמרן אלא בדאישתהי. ורב אשי הוא דפליג אי״ט שני בלחוד. דאם כן הוה להו למימר בגמרא הכי. ורב אשי אמר י״ט שני אף על גב דלא אשתהי לא משהינן ליה מ״ט כו׳. מאי דקא פליג התם אכולא מלתא דמר זוטרא. וכן נראה דעת הגאונים בחבוריהם. דלא שנא יום טוב הסמוך לשבת ולא שנא יום טוב בפני עצמו. בי״ט ראשון יתעסקו בו עממין. ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ויש אומרים שלא הוצרכו עממין אלא לקבורתו ולתפירת בגדיו וכיוצא בהן מאבות מלאכות. אבל טלטולו והוצאתו במטה לבית הקברות מותר על ידי ישראל. לפי שהטלטול על ידי ככר או תינוק אינו גרוע מחמה לצל. וההוצאה מותרת דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדברי ב״ה. והרי בשבת התירו הוצאת המת לכרמלית מפני כבוד הבריות. כמו שכתבנו בפרק המצניע.
ולפי דעתי שטעו בטלטול (ולא טעו) [וטעו] בהוצאה. לפי שהוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין הוא. שאין ב״ה אומרים בה מתוך משום דלא שייך מתוך שהותרה אלא לצורך היום להנאת הגוף ממש. דומה לאכילה. כגון מדורה להתחמם כנגדה. וראיה לדברי מהא דאתמר בפ״ק דכתובות (ד״ז ע״א) גבי לבעול בתחלה. רב פפא משמי׳ דרבה אמר בי״ט שרי בשבת אסור. ואמר ליה רב פפי לרב פפא. מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי״ט. מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך א״ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש. דבר השוה לכל נפש. וא״ל רב אחא ברי׳ דרבא לרב אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי בי״ט. הואיל ואינו שוה לכל נפש הכי נמי דלא לישחטיה א״ל אנא צורך לכל נפש. הוא לאפוקי מוגמר דאינו צורך לכל נפש. שמעינן מינה בהדיא דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה דצורך כל נפש. דומה לאכילה שהוא צורך כל נפש. שאפי׳ באכילה עצמה אם נמצא בה שאינו צורך לכל נפש. כגון צבי לרב אחא אסור הי׳ לשוחטו. ובעינן נמי הנאה דגוף ממש דומה לאכילה לאפוקי תפירת בגדים ללובשן וכיוצא בהן דלאו הנאה הנכנסת לגוף של אדם. כגון אכילה היא. הא במת לקברו דליכא צורך אוכל נפש בעולם. דבר ברור הוא דלאו דומיא דאוכל נפש [הוא] ולא אמרינן ביה מתוך אלא אבנים לבנין ופחות מהן הוא. וכבר בטל טעמם בדין מתוך.
וא״ת נתיר מפני שאין הוצאה זו לגופה ואיסורא מדבריהם ומפני כבוד הבריות. זו הקולא נוטה לדעת הבאים להתיר הוצאה דמת בשבת לרשות הרבים. וכבר אסרנו הענין למעלה ועוד בכאן אסור יותר. שהוצאה זו לקבורה. כיון שסופה של קבורה לעשות ע״י עממין, אין כאן משום כבוד הבריות לעסוק ישראל בהוצאתו. ועממין בקבורתו. ולאו כמציל המת מחמה לצל הוא. וזה הטעם בעצמו הוא שהאוסר עלינו אפי׳ טלטול ע״י ככר או תינוק, שלא אמרו ככר או תינוק אלא במת ובמוטל לחמה. אבל כאן במקום כבוד הוא מוטל ולצורך קבורה לעממין אתה צריך. הם שקוברין אותו יוליכוהו לשם ויטלטלו אותו, וכ״ש שכל מתחיל בטלטול לצורך הוצאה צריך לחוש לטלטולו שלא יוציא. החמירו בתחלתו משום סופו כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת דף קכ״ד ע״ב) אימור דשמעת להו לב״ש הוצאה. טלטול מי שמעת ליה. אטו טלטול לאו צורך הוצאה. והכא טלטול וכ״ש הוצאה כלן לצורך קבורה והיא נעשית ע״י עממין. הילכך ליכא אפי׳ כבוד הבריות. והכל נעשה ע״י עממין תחלת דינא כסוף דינא.
וכתב בעל הלכות. עבדים דישראל אסור להון למיקבר מיתיא בי״ט ראשון. דאמר רבא יתעסקו בו עממין ומאי עממין ארמים. אבל עבדי׳ לענין מלאכה דשבת וי״ט איתקוש למרייהו דכתי׳ לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך עבדך ואמתך כל מלאכה דאסור ליה למריה למעבד אסור ליה למיעבד, ואי קברי מחינן להו ע״כ דבריו. הוציא דבר זה ממה שאמרו בפרק החולץ (יבמות דף מ״ח ע״ב) וינפש בן אמתך. בעבד ערל הכתוב מדבר. אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד המל. כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור. הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. אלא מיהו לא כל מלאכה אסורה להם ולא איתקש למרייהו אלא לצורך ישראל בלבד. דאיתמר בפרק ד׳ מחוסרי כפרה (כריתות ד״ט ע״א) גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו ש״מ. עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. ואמר רב אידי בר גרשם אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר׳ שמעון. והיינו עבד ערל שהוזכר בפרק החולץ, וגזירת הכתוב הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה לצורך ישראל. שאלו בשאר ארמים אמירה שלהם שבות. והלכך קבורת המת הזה לצורך ישראל הוא ואסור על ידם כדברי בעל הלכות.
אלא שאני אומר עבד ערל ארמי עובד ע״א שלו שאינו תושב אינו בכלל איסור, לא הזכירה תורה אלא תושבים, שהרי קבלו עליהם שבע מצות. והזהירה תורה על שביתתן בשבת לצורך ישראל. אבל אלו ארמים ערלי׳ אינן בכלל. ומ״מ לא נתברר לי מנין לבעל הלכות שיהא י״ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים, שאני אומר כיון דגזירת הכתוב הוא בשבת אין ללמוד ממנו י״ט. שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. וא״ת אין בין י״ט לשבת אלא אוכל נפש, עממין יוכיחו.
ולענין י״ט שני לישראל מצינו לרב אחא משבחא שהחמיר בשאלתות. ואמר היכא דאיכא עממין יתעסקו בו העממין, אבל בי״ט ראשון. אע״ג דליכא עממין טרחינן ומייתינן להו משום דע״י ישראל אי אפשר, ולא נתברר לנו מי הכניסו לחומרא הזו. שאנו אומרים י״ט שני לגבי מת כחול שווי׳ רבנן.
והא דאמרינן אפי׳ למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, יש מפרשים דווקא לאלו המלאכות שאין בהן טורח אבל חפירות הקבר אסור. והוצרכו לזה מפני שהם סבורין שאפי׳ בחש״מ אסור. ממשנת אין חופרין כוכין וקברות במועד (מ״ק ד״ח ע״ב) וכ״ש ביום טוב אפי׳ שני, וזה דרך שבוש, שלא מצינו בי״ט הפרש בין מלאכות של טורח או שאין בהן טרחות כלל, אלא כל שהיא מאבות מלאכות איסורן שוה, בין שטוחן ברחיים או מדליק מנר לנר דבר שוה הוא. ויותר היה ראוי לאסור גזיזת ההדס משום חשד מחפירת הקבר. שהדבר ידוע שהוא למת. אבל מה שאמרו אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. רבותא קמ״ל. שאפי׳ אלו המלאכות שאינן מעכבות בקבורה. שהי׳ אפשר לכורכו בתכריכיו בלא תפירה. ואפשר ליה נמי בלא הדס. ובלא חופה של חתנים. ואפ״ה מותר. שאפי׳ כבוד ומנהג שלו בעלמא נתיר לו כחול. וכן כתוב בהלכות גדולות. והלכתא מת ביו״ט שני של ר״ה מותר להתעסק בו בכל צרכו. בין צרכי דידי׳ בין בצרכי קבר. דאמר רבא כו׳ ומשנה אין חופרין כוכין וקברות במועד. אנו עתידין לפרש אותה בשער הזה לפנינו.
ושם בהלכות ומותר ללוות את המת ביו״ט ראשון בתוך התחום. בי״ט שני אפי׳ חוץ לתחום. וכן כתב הרב רי״ץ בן גיאת ז״ל. אלא שאני חוכך בחזרה לאחר קבורת המת. שיש לומר שאין להם אלא אלפים. ואין לנו בכל היוצאין חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין לדבר מצוה, אלא שיש להם אלפים אמה להתיר להם חזרה בהבלע׳ תחומין אבל לחזור יותר ד׳ אלפים לא. אבל כיון דיו״ט של דבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. כדאתמר ביום הכפורים (יומא דע״ז ע״ב) וצריך לימוד.
וראיתי בתוספת׳ שמעשה היה בצרפת ביו״ט שני. והלכו אחרי המת רוכבים על סוסים עד מקום קבורה. וכמדומה מדבריהם שלא מיחו בידם חכמים שבאותו הדור. וחס ושלום שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר. כעין ששנינו לגבי עדות החודש (ר״ה כ״ב ע״א) מי שראה את החודש ואינו יכול להלך. מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה. ואם צורך להם נוטלין בידם מקלות, השתא בעדות החודש שהי׳ צורך כל ישראל. ודבר שמחללין עליו את השבת חששו לשבות זה ולא התירו אלא במקום דלא אפשר. כ״ש דבר קל שאינו דוחה שבת. אפילו בעממין. הלכך לא מיבעיא הבאים משום כבוד שאסור. אלא אפילו אבלים שחייבין לקברו אסור. ומיהו קוברים שצריכין לקברו במקום שאי אפשר מתירין להם אפילו לרכוב ע״ג בהמה. דיו״ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שוויהו רבנן.
אמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים, ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה מה שאין כן בביצה. ונהרדעי אמרי אף ביצה נמי מותרת מאי דעתיך דילמא מעברי ליה לאלול הא אמר רב חיננא בר כהנא אמר רב מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר – וכיון דכן לא חיישינן לה אלא דנין אותה כאלו היא במקום לעולם יום אחד בלבד ונהי דאי מתרמי דודאי עבדי בבית הועד עבדי שני ימים ואפילו אחר חרבן דמודה בה רבן יוחנן בן זכאי כדלעיל אבל כיון דלא מיתרמי לא חיישי לה כלל.
אע״פ שביארנו בשני ימים טובים של ראש השנה שקדושה אחת הן וביו״ט שני של גליות שאע״פ שאינן קדושה אחת מ״מ אנו נוהגין בו קדושה כראשון לענין מת אינו כן אלא כל יו״ט שני לענין מת כחול גמור הוא חשוב ואף ביו״ט ראשון אנו מקילין בו בקצת דברים ואין חלוק בענין מת בין ראש השנה לשאר ימים טובים כלל לא בראשון ולא בשני אלא כל שהותר בו בימים טובים של גליות הותר בו בראש השנה בראשון כדינו ובשני כדינו וכיצד הוא דין זה מת ביו״ט ראשון יתעסקו בו עממין ר״ל גוים וי״מ אותה אף בעבדים כנעניים אע״פ שמלו וטבלו לשם עבדות ואין זה כלום שהרי חייבים הם בכל מצות שהנשים חייבות בהם העבד במל וטבל לשם עבדות והשפחה בטבלה לשם עבדות ומ״מ בעבדים שלא רצו לימול שרשאי לגלגל עמהם כל שנים עשר חדש כמו שיתבאר ביבמות מותר אף באותם שנים עשר חדש שהרי אף הם מותרים לעשות מלאכה לעצמן כמו שאמרו בכריתות פרק מחוסרי כפרה אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים הם כאמה שלא טבלה לשם עבדות וכעבד שלא רצה למול וכדמתרגמינן מבני התושבים תותביא ערליא ואע״פ שמלאכתם באיסור עשה כדכתיב וינפש בן אמתך והגר והעמידוה ביבמות (מ״ח:) בעבד ערל לא הזהיר אלא לרבן שאם רצה לעשות לו מלאכה חייב למנעו אבל לעצמן לא והילכך ביו״ט ראשון מתעסקין בו על יד אלו וכל שכן על ידי גוים הא על ידי ישראל לא ומ״מ דוקא בחפירת הקבר שהוא איסור תורה ואין כבוד הבריות דוחה לאו של תורה אלא נעשה על ידי עממין שאע״פ שאמירה לגוי שבות הרי כל לאו דלא תסור נדחה מכבוד הבריות הא מ״מ שאר הדברים שאין בהם איסור תורה כגון הוצאת המת במטה וטלטולו לרחיצה ולנתינה במטה ולגניזה בקבר הואיל ואין טלטולו אלא לאו דלא תסור הכל נעשה על ידי ישראל מדין כבוד הבריות ואינו דומה להוצאת אבנים ודברים שאין בהם תורת כלי שלוקה בהוצאתם שבאלו אין בהם שום צורך אבל הוצאת המת וחברותיה הנזכרות עמה צורך גדול הוא וכבוד הבריות שאין כמהו שלא יטלטלו עממין בגופו של מת כלל אלא שיחפרו את הקבר ויחזירו את העפר אחר שגנזוהו ישראל שם ואף טלטול אבנים איסור סופרים הוא כמו שכתבו בהדיא גדולי הרבנים בראש המסכתא ואף השמועה מוכחת שלענין החפירה נאמרה ממה שאמרו בה והאידנא דאיכא חברי חיישינן כלומר כשיראו אותנו קוברים יכופו אותנו לחפור בקרקעות שלהם ואי משום הוצאה וטלטול חברי באיסור הוצאה וטלטול לא בקיאי וראיה לדבר זה מה שאמרו בשלישי של סנהדרין (כ״ו:) הנהו קבוראי דקבור מיתא ביו״ט ראשון וקבוראי ודאי על שם החפירה נקראו כן לא על שם ההוצאה והטלטול שהרי אלו נושאי המטה הם קרויים בכל מקום ונמצא שהם חפרו את הקבר אלמא שלא נדה אותם אלא על החפירה:
וכבר אירע מעשה בזמן גדולי המפרשים וצוו לשהותו עד הלילה לכבודו וקצת חכמי בדיר״ש חשבו עליהם שמתוך שהם אוסרים בהוצאתו וטלטולו עשו כן עד שכתבו בחבוריהם שמתוך כך היו נוהגין מקרוב לשהותו על פי סברא זו ומ״מ תדע שרבותי העידו בשם רבותיהם שהיו מובהקים שבתלמידי גדולי המפרשים שלא צוו בדבר מחשש איסור הוצאה וטלטול כלל אלא שאדם מצוין בתורה ובגדולה היה ולא רצו שיתעסקו בו עממין אף בחפירת הקבר הא לשאר הדברים לא הוצרכו לכך כלל אלא כל טלטול והוצאה מותר בו ואף בלא ככר או תינוק שלא הוזכר ככר או תינוק אלא בשבת שאין בו שום סרך לקבורה אלא שצריכין לטלטלו מחמה לצל ואף זו הוזכרה בדבריהם להתיר שאם בשבת ובלא סרך קבורה הותר על ידי ככר כל שכן ביו״ט לצורך קבורה אף בלא ככר וכן נעשה מעשה על ידי חכמי הדורות הקדומים בנארבונא״ה ובדיר״ש ואף רבותי עשו בה מעשה בכאן באחד שנפטר ערב שמיני עצרת וכבר חפרו ישראל את קברו מבעוד יום וכשנגמרה חפירתו קדש היום והוציאוהו ישראל בלא ככר וגנזוהו בקבר אלא שעממין החזירו את העפר ויש מצריכין ככר או תינוק ואל תחוש לדבריהם ומגדולי בדירש וקדמוניהם בקונדריס אחד שחברו בדברים שיש בין יו״ט ראשון לשני חככו להקל אף בחזרת העפר וכתבו בלשון זה הוצאת המת וקבורתו ר״ל לגנזו בקבר ולהחזיר את העפר לכסותו נראה שמותרת ע״י ישראל אף ביו״ט ראשון הואיל ואין בו איסור תורה וכר׳ שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואף לר׳ יהודה בהוצאה מיהא מודה זהו נסח דבריהם אלא שזו אצלי קולא יתירה וסתימת גומות ובנין גמור וראוי לאסור שאף לר׳ שמעון מ״מ איסור תורה הוא וכל שכן שיש פוסקים כר׳ יהודה:
וחכמי קטלונייאה ראיתי שאוסרים כל טלטול שבו וכל שכן ההוצאה ומזקיקין להיות הכל נעשה על ידי עממין וממה שאמרו יתעסקו בו כלומר בכל עסקים שבו ואין זו ראיה שלא ראו עצמם צריכים להזכירה אלא במה שאין יד כבוד הבריות שולטת ופירוש יתעסקו בו עממין במה שאין כבוד הבריות משלטת את ישראל לעשותו וזהו החפירה והראיה שהרי ביו״ט שני שאמרו יתעסקו בו ישראל הוצרכו לתלות הטעם משום דחול גמור שויוה רבנן וטעם זה לא הוצרך אלא לאיסור תורה וכן אפילו למיגד ליה גלימא כלומר שאין צורך בכך ולא הוצרך לומר אפילו לחפור את קברו מפני שעקר השמועה לחפירת הקבר נאמרה ולדעתי להוציא מדעת זה כיונו גדולי המחברים במה שכתבו בנסח שמועה זו יום ראשון יתעסקו בקבורתו עממין ובשני כתבו דרך כלל יתעסקו בו ישראל וכן באים לאסרה שמא מתוך כך יבאו על הקבורה ואם על הגניזה הם אומרים אנו כבר התרנו את הגניזה ואף היא בכלל הטלטול ואם שיבאו לומר שמא יחפרו או יחזירו את העפר אין זו חששא שאין טועין בין אסורי תורה לשל סופרים וכל שכן במקום שרבים מצויים וכן אמרו שהוצאה צורך קבורה היא והתחלתה ואיני מבין שמ״מ כל שאין בו איסור תורה כבוד הבריות דוחתהו אלא שהם כתבו שאין כאן כבוד הבריות הואיל וסופו ליקבר על ידי עממין ומפני שפשוט להם לאסור הגניזה על ידי ישראל וכבר כתבנו שאנו מתירין אותה להדיא ואם מפני שסופו להתכסות על ידי עממין מ״מ אינן נוגעים בגופו של מת:
ולמעשה כל שהיא שעת הריוח לשהותו ראוי לעשות הא כל שאי אפשר אלא בדוחק ראוי להתיר בכל עניני הטלטול וההוצאה לרחיצה ולנתינה במטה ולהבאה ולגניזה על הדרך שכתבנו ושלא לדחוק בכך וכבר הארכנו בזה בקונדרס מיוחד לנו להעמדת מנהגי האבלות ורחיצה מיהא יש מוחים שלא להחם לו חמין אלא שירחצוהו בצונן ורבותי התירו למעשה להחם לו חמין כדרך כל שאר מתים ותפירת התכריכין מיהא אסורה אלא שיהו כורכין אותו בהם:
יש שואלין בשבת וביום הכפרים נקבור על ידי עממין שהרי כל אמירה לגוי אינה תורה ותדחה משום כבוד הבריות ואחר שכן למה הוצרכו לדחיות כדי שלא יבא יום כפור סמוך לשבת משום מתיא יקבר על ידי עממין והשיבו גדולי נרבונא שלא הותר שום דבר מאלו אלא בימים טובים שקצת מלאכות הותרו בהם אבל שבת ויום כפור שלא הותרו בשום מלאכה לא והרי העמידו דבריהם במקום כרת באיזמל וכן בערובין (ס״ח.) לא התירו לומר לגוי זיל אחים לצורך מצות מילה ואע״ג דכבוד הבריות עדיפא טפי ממילה וכן שמצינו שהתירו שבות בענין מת להוציאו לכרמלית כעובדא דההוא שיכבא דהוה בדרוקרת (שבת צ״ד:) שהתירו להוציאו מרשות היחיד לכרמלית מדין כבוד הבריות בזו מ״מ הואיל והוצאתו בשבת תהא על ידי גוים אין כאן כבוד אלא קלון שיהו עממין נוגעין בגופו של מת מ״מ הואיל ולא הותר בשום מלאכה החמירו שהרי מ״מ אפשר בשהייה יום אחד וכבר אמרו במסכת ראש השנה (כ׳.) יום טוב דאפשר בעממין ליכא משום מתיא אלמא שבת ויום כפור אי אפשר וכבר עלה על דעת קצת ראשונים להקל בשעת הדחק ולא נענו ומ״מ במקום דוחק גדול שאם לא יקבר היום לא ינתן עוד לקבורה ראוי להקל וכענין מה שאירע בכפר אחד בצרפת שברחו כל הישראלים שבו מחמת שמד והקלו בכך:
ביו״ט שני אף של ראש השנה יתעסקו בו ישראל לכל צרכיו ואפילו היו שם עממין מזומנים ואע״פ שבשאלתות פירשוה דוקא בשאין שם עממין מה שאין כן בראשון שאף באין עממין אין עושין על ידי ישראל בראשון ודאי יפה כתבו דלעולם על ידי ישראל לא אבל בשני סתם אמרו כחול שויוה רבנן אפילו יש שם עממין ואף מתים שמביאין אותם מעיר לעיר הותר על ידי הוראת גאונים לרכוב על סוס ולצאת חוץ לתחום אפילו של תורה ללוותו וכן כתבוה גאוני ספרד בפסקי הלכותיהם ולשונם בזה מותר ללוות את המת ביום שני של יו״ט אפילו חוץ לתחום ופעם אירע מקרה במגדול קרוב לנו בשמיני של חג ונמנו וגמרו לבא למחר עמו על סוסיהם ושלחו לנו אם נסכים עמהם ושלחנו להם שהסכמנו עמהם אלא שהשליח נאנס בדרך ולא הגיע שם ונמנעו מלבא אלא בהסכמתנו ונראה לי דוקא לפי צורך שמירתו הא דרך כבוד לבד וכן החזרה מיהא יראה שאסורה אלא שקצת חכמי הדורות שבקאטאלונייאה ראיתי שהתירוה בהדיא שלא תהא מכשילן לעתיד ואף אנו בגלילות אלו ראינו מי שהתירה למעשה כדברים שהתירו סופן משום תחלתן אלא שלעזה עליהם מדינה:
אף תפירת התכריכין וחתיכתן אע״פ שהיה אפשר לכרכו בלא חתיכה ותפירה מותר וכן ללקוט עצים המריחים להניח עליו לכבוד העומדים שם ומ״מ קבר בנין וחפירת כוכים שהם טורח יותר אסור שהרי אף בחולו של מועד נאסרו:
ואחר שכן זה שהתרנו ביום טוב שני לא סוף דבר בשני של ימים אחרונים של פסח וסוכות או של עצרת שכשתסתלק קדושת יום טוב שני מהם יהו חול גמור אלא אף ביום טוב שני של ימים ראשונים של פסח וסוכות שאף כשתסתלק משם קדושת יו״ט שני מהם יהו חולו של מועד מותר שלא נאמר אין חופרין כוכין דקברות במועד אלא בקבר בנין וחפירת כוכין כמו שביארנו ומ״מ יש חולקין בזו לומר דוקא ביו״ט שני של ימים אחרונים מכח קושיא זו ואין דבריהם נכונים שהרי סתם נאמרו הדברים בכל יו״ט שני והקושיא כבר תירצנו בה עקר הדברים ויש שתירצוה בפנים אחרים וכבר כתבנום בפרושנו במסכתא זו ובחבור זה בראשון של מועד קטן:
וקריעה לאבל ביום טוב שני גדולי המחברים אסרוה אלא שגדולי המפרשים עשו בה מעשה להתיר:
ויש מחמירין עוד בזמן הזה שלא להתיר כלל ממה שאסרו דבר זה במסכת שבת פרק תולין (שבת קל״ט.) לבני בשכר מצד שאינן בני תורה ועושין את כלנו עמי ארץ מקל וחומר של בני בשכר כלומר אם בני בשכר אינן בני תורה היאך נחזיק אנו את עצמנו כבני תורה ואף אחרוני הרבנים כתבוה כן וזו אינה אלא ענוה שלפנים משורת הדין וכי אם בני בשכר אינן בני תורה אנו מה לנו ועוד שבאותו הזמן לא היו הדורות נשמעים להוראה והיו מוציאין התר מתוך התר ומתוך כך היו מחמירין להם וכעין מה שאמרו בקעה מצא וגדר בה גדר אבל דורות הללו כלנו נשמעים לגדולים שבנו לענין איסור והיתר ואין לנו לאסור על עצמנו את המותר מטעם שלהם והרי מצינו בתלמוד ע״ז בנאכל כמות שהוא חי או שאינו עולה על שלחן מלכים שאין בו משום בישולי גוים ובפרק ר׳ ישמעאל הוזכר שם שאסרו לבני בצרה מפני שאינן בני תורה ואעפ״כ אין אנו נזהרין מזה כלל ולא ראינו מי שהחמיר בה:
ואף לאחרוני הרבנים ראיתי שאסרו ביו״ט שני ממה שאמרו בסוגיא זו והאידנא דאיכא חברי חיישינן ר״ל פרסיים שהיו כופים ישראלים שברשותם לעשות מלאכתם ואם יראום שיהיו מקברים את מתיהם יהיו כופין אותם לשאר מלאכות והם שמפרשים שמחששא זו אסרוה במנין ואין מנין שכמותו להתיר וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת שבת בענין סנדל מסומר ולא בשעת השמד היה ועכשו בטל השמד ותירץ לא עמד בית דין ובטל ומ״מ בתוספות כתבו שדבר זה לא נאסר במנין אלא דרך אזהרה כגון מים המגולין ומלח סדומית שעכשו נוהגין בהם היתר אחר שאין נחשים ומלח סדומית מצויים וכן כל כיוצא בזה:
ואף גדולי הרבנים פירשו מתוך קושיא זו ר״ל מקושית המשנה שהזכרנו ר״ל אין חופרין וכו׳ שביום ראשון נאסר אף בטלטול וביום שני הותר הטלטול ונאסרה החפירה ואי אפשר לומר כן שהרי בהדיא אמרו כחול שויוה רבנן:
וכן כלי הקבורה ביום טוב שני מותר להחזירם לעיר אחר הקבורה אע״פ שמלאכתם לאיסור שהרי נעשו היום מלאכתם להיתר וכן שעומדים עדין לכך אם יזדמן להם מת אחר וכל שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אף מחמה לצל וכל שכן כדי שלא יגנב ויש שהורה להניחם בבית הסמוך לחומה ועל הדרך שאמרוה בערובין (מ״ה.) בכלי זין ואינו כלום שלא אמרוה שם אלא בשבת ומשום העברה ברשות הרבים אבל כל שטלטולו בהיתר וביו״ט שאין בו דין העברה מותר לנשאו עד מקום המוכן לו וכן נראה מלשון גדולי הרבנים בפרק כל הכלים בשמועת המקלות וכן מה שהותר לטלטל מחמה לצל אין אומרים אם איפשר להצילו מן החמה בטלטול מועט לא יטלטל במרובה אלא מכיון שטלטל בהיתר יביאנו עד מקום שירצה והוא הדין לסכין של מילה בשבת שלאחר מילתו מטלטלו ומניחו לכל מקום שירצה שלא יהא בו דין העברה רשות הרבים וכן הסכימו בהיתר זה קצת חכמי הדורות:
וכן יש שהחמירו לומר שלא התירו אלא מה שהוזכר והוא מיגד גלימא ומיגז אסא אבל קבורה לא וגם זה הבל לא הוזכרו אלו אלא לריבותא כלומר אע״פ שאינם צורך גמור כמו שביארנו ויש מי שאוסר שלא לחפור על ידי מדידה ואיני מודה כן [שאין מדידה שלנו] כנטיית קו דרך בנין:
לא סוף דבר במה שהתרנו כשנשתהא המת או שאנו מתיראים שמא ישתהא כגון שהיה סמוך לו שבת שלא הותר בו שום דבר אלא טלטול מחמה לצל על ידי ככר או תינוק אלא אף בשלא נשתהא ואין חשש שמא ישתהא מותר בין בראשון על ידי עממין בין בשני על ידי ישראל ויש חולקין ביום ראשון לומר שלא הותר על ידי עממין אלא בנשתהא או מחשש שמא ישתהא ממה שמצאוה כן בפירוש לגדולי הרבנים במסכת שבת פרק תולין (שבת קל״ט:) במה שאמרו שם עובדא הוה בכנישתא דמעון ביו״ט הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה והרי צורך שאלתם מלפניה שלא ישתהא ומלאחריה שכבר נשתהא אבל כל שאין שם נשתהא ולא חשש ישתהא אסור ולדעתם לא אמר רב אשי אע״ג דלא אשתהי אלא ביו״ט שני ועל ידי ישראל ומטעם כחול שויוה רבנן ואין הדברים נראין שהרי רבא סתם אמרה מת ביו״ט ראשון יתעסקו בו עממין ולא הזכיר יו״ט הסמוך לשבת כלל וזו של פרק תולין מעשה שהיה כך היה ואף בזו סתם השיבו להם יו״ט ראשון יתעסקו בו עממין ומר זוטרא שאמר לא אמרן אלא דלא אשתהי דוקא ביו״ט שני אמרה וכמו שהשיבו רב אשי יו״ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אבל ביום ראשון לא חלקו בה כלל ומ״מ אם מת בראשון ורוצים לשהותו לכבודו עד יו״ט שני כדי שיתעסקו בו ישראל הרשות בידם ויש חולקים בדבר ואין דבריהם נראין:
יש מי שאומר שלא נאמר היתר זה אלא בבן קיימא אבל נפל ודאי או ספק נפל בתוך שלשים אין כאן כבוד הבריות ואסור אף בשני אף על ידי עממין ואין אני מודה כן אלא בנפל ודאי ואף בזה מותר לטלטלו ולהוציאו משם כדין גרף של רעי שמותר לטלטלו ולהוציאו כמו שיתבאר ולחכמי בדיר״ש ראיתי בחבוריהם שהתירו אף בקבורה וכן ראיתיה בקצת חבורי חכמי צרפת ופירשו הטעם אחר שהם בני העולם הבא וכמו שאמרוה בפרק חלק (סנהדרין ק״י:) משעה (שאמרוה) [שנזרע] וכו׳ ר״ל משנכנס בו רוח אפשי והוא שאמרו באחרון של כתובות והא כתיב נבלתי יקומון ותירץ ההוא בנפלים כתיב והנאוני הדברים ואחר שכן כל שהותר בשאר מתים הן בראשון הן בשני הותר בנפלים מארבעים יום ואילך:
מי שלא הניח עירובי תבשילין מערב יו״ט מניחן בחמשי שהוא יו״ט בתנאי זה שיאמר אם היום קדש ולמחר חול איני צריך כלום ואם היום חול ולמחר קדש הרי זה עירובי שבו אהא רשאי לאפות ולבשל מיו״ט לשבת ואינו צריך לכפול תנאו בשני שאם ראשון יו״ט הרי מחרתו חול ואינו צריך כלום ומ״מ בשני ימים טובים של ר״ה אי איפשר לו לעשות כן שהרי קדושה אחת הן מגדולי המחברים כתבו שלא נאמר היתר תנאי זה אלא בשעה שהיו עושין שני ימים מספק אבל עכשו שאנו בקיאין בקבוע החדשים ואין עושין שני ימים אלא מתורת מנהג אף בימים טובים של גליות אין תנאי מועיל בהם ואין שטת הגמרא מוכחת כן שהרי רבא אמר ליתוב מר האידנא וליתני והרי הוא היה בזמן שהיו יודעים בקדוש החדש ומ״מ לענין סברא מיהא הדברים נראין:
אפרוח שיצא מקליפתו ביו״ט אסור מתורת מוקצה שהרי לא היה דעתו עליו מערב יו״ט ואם נולד בראשון מותר בשני אבל שבת ויו״ט או שני ימים טובים של ראש השנה נאסר בשניהם יש מי שמתירו אף ביומו אע״פ שהוא מוקצה שמתוך שקודם לידה היה לו דין שרץ שאין שחיטתו מטהרתו ולידה זו הועילתהו להוציאו מכלל שרץ ולהתירו על ידי השחיטה דין הוא שתועיל לו לידה זו להפקיעו מתורת מוקצה שעליו והדברים נראין כדעת ראשון:
עגל שנולד מן הפרה העומדת לאכילה ביו״ט מותר ליומו ואע״פ שלא היה דעתו עליו מוכן הוא אגב אמו והוא שברור לו שכלו לו חדשיו כגון שהיתה לו בהמה קשורה בביתו תשעה חדשים לגסה וארבעה לדקה ונתברר לו שלא עלה עליה זכר מאותו זמן ואילך אבל אם לא נתברר לו שכן צריך לשהותו עד ליל שמיני שכל ששהא שלשים יום באדם ושמנה בבהמה אינו נפל:
עגל שנולד מן הטרפה מותר ואע״פ שביצת טרפה אסורה כמו שביארנו למעלה ביצה אין לה חיות והרי היא מכלל האם אבל עגל שיש לו חיות אינו תלוי בחיותה של אם ואינו מכללה הואיל ויצא ממעיה ואם נולד ביו״ט מותר ואע״פ שאין אמו ראויה לאכילה שהרי מ״מ מוכנת היתה מערב יו״ט לכלבים ואע״פ שאמרו לכם ולא לכלבים מ״מ מוכנת היא להאכילה להם בעודה חיה וכל שאדם מכינו בדעתו לצורך בהמתו הוא מרחיב את דעתו שאם יש שם דבר הראוי לו שיהא מוכן לו והוא שאמרו מוכן לבהמה מוכן לאדם אף במה שמחוסר מעשה אדם הואיל והוא מעשה הרגיל כגון שחוטה ביום טוב ואע״פ שבמסכת פסח ראשון (פסחים נ״ו:) אמרו שמוכן לעורבים אינו מוכן לאדם שאם כן אף פירות הנתלשין ביו״ט לא יאסרו משום מוקצה אלא מגזרת שמא יעלה ויתלוש וכל שנתלו במקום שפל שאין בו גזרת עליה יהו מותרין מ״מ אין דעתו של אדם לזון את העורבים כל כך אפילו גדלים בביתו ואין צורך בגדילתם וכן שאפשר לפרשה בעורבים סתמא ואע״פ שרוב מפרשים כתבוה בגדלים בביתו מ״מ אין נראה לי כן שאם כן מאי איריא עורבים דנקט אלא עורבים דעלמא קאמר והם מצויים בחצר ובכל מקום שאילנות מצויין שם אבל כלביו ושאר בהמותיו אדם צריך להם ודעתו לכל מה שראוי להם ומתרחבת על מה שאפשר שיהא ראוי לו ממנה או שמא לא אמרוה אלא במוקצה מחמת איסור כמו שביארנו שם ויש חולקים לאסור עגל שנולד מן הטרפה ביו״ט מפני שהם פוסקים שמוכן לבהמה אינו מוכן לאדם וכן נראה דעת גדולי המחברים ויש לדברינו ראיה גדולה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם עגל שנולד מן הטרפה ביום טוב מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן וכן סוגיא זו מוכחת כדברינו להדיא:
עגל שנולד מן הפרה העומדת לחרישה או מן המדברית ומן הצביה שנצודו היום אסור שהרי לא היתה אמו מוכנת לכלום מבערב ואפילו למי שסובר טעם מתיר עצמו בשחיטה כבר ביארנו שאין היתר מתיר עצמו בשחיטה אמור אלא באפרוח שלידתו גרמה לו להיות ניתר בשחיטה כמו שביארנו:
אפרוח שנולד בחול מותר לאלתר ר״ל תכף שיוצא לאויר העולם אע״פ שלא נתפתחו עיניו ויש שאוסרין אותו מתורת שרץ עד שיתפתחו עיניו ואין נראה כן הא בתוך קליפתו מיהא כלם מודים באיסורו משום שרץ אלא שבתלמוד המערב אמרו דוקא בשאין נוצה בכנפיו אבל יש נוצה בכנפיו מותר ונסח דבריהם אפרוח מאתמול גמור כהילין דנפקין וגדפיהון עליהון ונראה לפרש אף לדעת זה שכל שהוא בתוך קלפתו אסור ולא אמרוה אלא שכל שמתחיל לצאת מקליפתו ויש לו כנף מוכן הוא ר״ל שדעתו חל עליו לכשיצא למחרתו ולא להתירו בתוך קלפתו בא וכן הדברים נראין:
כבר רמזתי לך שיש חולקים בקצת דברים שכתבנו והריני צריך להעירך מה שהביאנו לפסוק כמו שכתבנו ומתוך כך אני מעירך בביאור הסוגיא ובמה שנתחדש לי בה בדרך קצרה מפני שראיתי כמה מפרשים כתבו בה שלא כהוגן וזהו מה שראינו בביאורה:
שמועה זו כוללת שלשה דינין אפרוח שנולד ר״ל שיצא מקליפתו ביו״ט ועגל שנולד מן הכשרה ביו״ט ועגל שנולד מן הטרפה ביום טוב ואומר אני שלא נגעו בשמועה זו מדין הכנה כלל שאם תאמר שלידתו הויא הכנה הרי בהיתר יום טוב עצמו אנו עסוקים והרי יו״ט מכין לעצמו וא״ת שתאסר משבת ליו״ט הרי כתבנו שאין הכנה משבת ליו״ט אלא במה שאם נולד ביו״ט עצמו אסור ולידת שבת גורמת היתרו ליו״ט וא״ת שאין יו״ט מכין לעצמו על שטת המפרשים שכתבנו למעלה כבר ביארנו לאותה שיטה שאין לידה נקראת הכנה ואע״פ שלא אמרנוה אלא בביצה ודאי אף באפרוח ועגל כן ר״ל שגמר שלהם הכנה ולא לידתם וא״ת ליגזור בה משום יו״ט אחר השבת והרי בשבת נגמרו אין זה כלום שבביצה הוא שאמרו קים לן דמאתמול גמרה לה אבל עגל ואפרוח נגמרים ואין יוצאים מעת לעת אלא פעמים מקדימין ופעמים מתאחרים נמצא מ״מ שאין בלידת אפרוח איסור משום הכנה כלל ומגזרת פירות הנושרין ומשקין שזבו אין כאן שאין דמיון לאלו עם בעלי חיים אלא עקר איסור זה הוא מדין מוקצה מצד שלא היה דעתו מערב יו״ט עליו שהרי לא היה בעולם וזהו שאמרו רב אמר אסור מדין מוקצה ובשל גליות מותר למחר ובשל ראש השנה אסור אף למחרתו מדין מוקצה הואיל וקדושה אחת הם וכן משבת ליו״ט משום הכנה שהרי אם נולד ביו״ט היה אסור ליומו ואלו התרנוהו משבת ליו״ט נמצאת לידת שבת גורמת היתרו ליו״ט ושמואל אמר מותר אע״פ שמודה בו שהוא מוקצה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ר״ל הואיל ובעודו אפרוח היה בו איסור שרץ ולא היתה שחיטה מועילתו וכשנולד הועילתהו לידה זו של יו״ט להפקיע ממנו איסור שרץ ולהביא עצמו לכלל היתר על ידי שחיטה הרי לידה זו מועילתהו גם כן להפקיע ממנו דין מוקצה ואין לפרש הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מידי אבר מן החי שאם כן אף בעומדת לגדל ביצים כן אלא שבאיסור שבקודם לידה הוא אומר כן והוא איסור שרץ ואיסור מוקצה דומה לו לענין זה שעקר איסורה מקודם לידה:
ושאלו רב כהנא ורב אשי לרב מה בין זה לעגל שנולד ביו״ט כלומר אע״פ שטעם מתיר עצמו בשחיטה אינו כלום לדעתך מ״מ הרי עגל שנולד מן הכשרה ביו״ט מותר ליומו כמו שאמרו בבכור ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן כל שברור לו שכלו לו חדשיו כגון שהעמידה קשורה בביתו משקבלה זכר עד שילדה תשעה חדשים לגסה וארבעה לדקה ולא נכנס זכר לשם ומה בין אפרוח לזו איסור הכנה אין בזו כבזו כמו שביארנו היסח הדעת יש בזו כבזו שאף עגל לא היה בעולם ושמא תאמר דעגל הואיל ואמו עומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא אין זה כלום שכל שהוא מחוסר שחיטה אי אתה קורהו אוכלא דאיפרת והשיבם עגל מוכן אגב אמו הואיל ודעתו על האם מבערב דעתו מתפשטת על כל מה שבתוכה שהרי היה מותר בשחיטת האם אלו לא נולד מה שאין כן באפרוח והקשו לי׳ מעגל שנולד מן הטרפה שאין שחיטתה מועלת אף להיתר הולד וכשנולד ביו״ט מותר ושתק רב אלא שעמד רבה במקומו והשיבם הואיל והיה דעתו על האם מבערב להאכילה לכלביו היא וכל מה שבתוכה והואיל ודעתו עליה מצד איזו סבה דעתו מתרחבת על כל מה שיהא באפשר שיגיע ממנה שיהא ראוי לאדם ואע״פ שמוכן לאדם אינו מוכן לבהמה שהרי חתוך נבלה לכלבים אסורה ביו״ט אא״כ נתנבלה מבערב טעם הדבר שכל שהוא נותן דעתו עליו לעצמו אין דעתו עליו לאכילת כלבים אבל מה שהוא נותן דעתו עליו לאכילת כלבים ודאי דעתו מתרחבת ליתן לבו על כל שאפשר שיגיע ממנו לראיית מאכל אדם שפיל ואזיל בר אווזא ועינהא מיטייפי:
אמר רבה מת ביום טוב ראשון מתעסקים בו עממין. פירוש עבדים נכרים שאינם עבדים מישראל דאילו כן חייב אדם בשביתתן כשביתת ישראל. וקא משמע לן דאף על גב דאמירה לנכרי שבות משום כבודו אין מלינים. ואסור גם כן להלינו דכל שאפשר לקוברו היום על ידי עממין אסור להשהותו עד למחר שיקבר על ידי ישראל שלא יהא כמכוין מלאכתו ליום טוב. ומיהו אם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון ליקברם על ידי נכרי מותר להשהותו למחר דהוה ליה כמלינו לפי כבודו. ומטלטלין אותו בבית על ידי ככר ותינוק אם אינו מונח דרך כבוד. ואפילו בכל אדם לישתרי מיהא להוציאו ולהוליכו לבית הקברות דהא בשבת התירו להוציאו לכרמלית בעובדא דשכבא דהיה בדרוקרת משום בזיון דמת והכא נמי איכא בזיון אם נוליכנו על ידי עממין. והרשב״א ז״ל האריך בזה בפרק ר׳ אליעזר דתולין. וי״ל דכיון דשאר מלאכות על ידי עממין אין כאן בזיון בהולכתו על ידי עממין.
ביום טוב שני התעסקו בו ישראל. ואסיקנא דאפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.
וכתב הריטב״א דאפילו חוץ לתחום מוליכין אותו ומחזירין הכלים שהוליכו והם גם כן חוזרין שאם לא כן אתה מכשילן לעתיד לבא. כללו של דבר התלמוד אומר דלגבי מת כחול שוויוה רבנן עד כאן. וכן ראיתי בשם הר׳ יצחק ן׳ גיאת ז״ל.
הא דאמרינן ביום טוב שני מתעסקין בו ישראל פירש הרמב״ן ז״ל אפילו במקום שמצויין נכרים לקברו יתעסקו ישראל ולא נכרים דכחול עשאוהו חכמים. ולאפוקי מרב אחא ז״ל שפירש דדוקא במקום שאין נכרים מצויין דאי מצויין דוקא נכרי ולא ישראל ואי מת ביום ראשון יחזר אחר נכרים. ולא נהיר. ומותר ללוות המת ביום טוב ראשון בתוך התחום וביום שני אפילו חוץ לתחום וכן כתב הרי״ץ גיאת ז״ל. אבל בחזרה לאחר קבורת המת אפשר שאין להם אלא אלפיים ואין לנו בכל היוצאים חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין בחזרה אלא אלפיים אמה בהבלעת תחומין אבל יותר מארבעת אלפים אמה לא. אלא כיון שיום טוב שני מדבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא כדאתמר בפרק יום הכפורים הרמב״ן ז״ל.
ואלא מיהו אף על גב דכחול שויה רבנן לאו כחול ממש שייצאו בני העיר לקראת המת רוכבים על סוסים דבכי האי גוונא ודאי אסור דלא מזלזלין ביה כולי האי. וכתבו בתוספות דמעשה היה במולייאו״ן לפני ר׳ משולם בימי רבינו תם ז״ל במת אחד שיצאו בני העיר לקראתו בסוסים ביום טוב שני ורבינו תם הקפיד על זה ואמר תמה אני אם לא תחרב העיר ולא היו ימים מועטים שנפלה בה דליקה עד כאן.
רש״י בד״ה אמר רבא מת בי״ט ראשון מת המוטל לקבור אם י״ט ראשון הוא כו׳ כצ״ל והס״ד:
א אמר רבא: מי שמת ביום טוב ראשוןיתעסקו בו עממים (גוים) לקבור אותו. מת ביום טוב שני של גלויות — יתעסקו בו ישראל, ודין זה נוהג אפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, מה שאין כן בביצה, שאם נולדה ביום הראשון של ראש השנה — אסורה ביום השני.
§ Rava said: If one died on the first day of a Festival, gentiles should attend to his burial. If he died on the second day of a Festival, Jews should attend to his burial. And even with regard to the two Festival days of Rosh HaShana, the halakha is that the legal status of the two days is like that of the two days of the Festivals; however, that is not so with regard to an egg that was laid on the first day of Rosh HaShana, as it remains prohibited on the second day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי אַף בְּבֵיצָה דְּמָה דַּעְתָּיךְ דִּלְמָא מְעַבְּרִי לֵיהּ לֶאֱלוּל הָא אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר רַב מִימוֹת עֶזְרָא וְאֵילָךְ לֹא מָצִינוּ אֱלוּל מְעוּבָּר.

The Sages of Neharde’a say: Even with regard to an egg, Rosh HaShana is no different from other Festivals, as an egg laid on the first day is permitted on the second. As what do you think i.e., what is your concern; perhaps witnesses will fail to arrive, and the court will proclaim the month of Elul full, i.e., thirty days long, and begin counting the year only from the following day? In that case, both days are kept as sacred ab initio. Didn’t Rav Ḥinnana bar Kahana say that Rav already said in this regard: From the days of Ezra and onward we have not found that the month of Elul was full, as the Sages employed various methods to ensure that there would be no need to add a thirtieth day. Consequently, Rosh HaShana would always occur on the thirtieth day after the beginning of Elul.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף בביצה – נולדה בזה מותרת בזה.
דמאי דעתיך – לאסרה בשני לרחוקי׳ מב״ד.
דילמא מעברי ליה לאלול – כתקנה הראשונה למנות מיום שני ולעשות שני ימים כגון שלא באו עד יום שלשים ואחד.
מימות עזרא ואילך וכו׳ – ואע״פ שתקנו לא אירע שבאו עדים מן המנחה ולמעלה חוץ מאותה הפעם ועדיין לא נתקנה האי דנקט מימות עזרא משום דבימיו עברוהו דכתיב בעזרא (נחמיה ח) וביום השני ובראש השנה משתעי.
לאא מצינו אלול מעובר. אבל בימי עזרא היה מעובר, ומנלן מדכת׳ (נחמיה ז עב, ח, א) ויגע החודש השביעי וכלב ישראל בעריהם ויאספו כל איש ישראל כאיש אחד אל הרחוב לאכל ולשתות וכת׳ וביום השיני נאספו וגו׳. מה טיבו של יום שיני שקידשו וקראו בו ספר תורה אם לא מפני שמיום הראשון עיברו את אלול ויום שיני לו היה ראש השנה ויום ראשון לחדש ואע״פ שקראו הכתוב שיני ראשון הוא. ואין לומר שעשו שני ימים ראש השנה כדרך שאנו עושין, שעדיין לא נתקן אלא לאחר זמן מפני תקנת השיר כדתנן במסכת ראש השנה (ראש השנה לא ע״ב). וכת׳ ביום כ״ד לחדש נאספו כל ישראל בצום ובשקים, ומסתמא התחילו להתענות במוצאי החג והיאך היה מוצאי החג יום כ״ד לחדש והלא שמיני עצרת יום כ״ב ולפי המקרא היה שמיני עצרת יום כ״ג שהרי צמו למחרתו יום כ״ד. [אלא ודאי יום כ״ד]⁠ג מיום ראשון של חדש [הוה] ואעפ״כ מיום שיני של ראש השנה מנו לחג הסוכות ואותו יום כ״ד עצמו הוא יום כ״ג ליום שיני. הא למדת שיום ראשון מאלול היה ומיום שיני התחילו למנות לחג.
דואם פסח או עצרת או סוכות שהן ב׳ קדושות והיו יום ה׳ ויום ו׳ לפני השבת ושכח ולא עירב ערב יום טוב, מניח עירובי תבשילין ביום ראשון ומתנה אם היום קודש ולמחר חול אינו צריך לערב ואם היום חול ולמחר קודש הרי היום חול ערב יום טוב ומערב אני לבשל לשבת. דאמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה והני מילי בשני ימים ימים טובים של גליות שהן ב׳ קדושות אבל ב׳ ימים של ראש השנה שהן קדושה אחת לא.
א. הכל בראבי״ה סי׳ תשיט. ועי׳ בפי׳ ר״ח שכתוב כן, אלא ששם מסתיימים דבריו ב׳וכל ישראל בעריהם׳ (שורה שלישית כאן) ואין לדבריו מובן בלי ההמשך שכאן. ונראה שהיה כתוב שם כמו כאן אלא שנשמט. ויתכן שמקור רבינו (המרבה להביא מפי׳ ר״ח) שם.
ב. וכה״ע בראבי״ה וכ״ה בר״ח דלהלן. במקרא ובני.
ג. ראבי״ה.
ד. נראה שכל הדיבור בעקבות ר״ח [ושם אין ׳או עצרת׳ והעירו שם דלא משכחת לה בזמן הזה שבועות בחמישי דלא בד״ו פסח].
מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר – וא״ת והאמרינן בערובין (דף לט. ושם) דרבי יוסי אוסר הביצה שנולדה [בראשון ביום] השני וא״כ היכי פליגי נהרדעי אר׳ יוסי שהוא תנא י״ל דלרבי יוסי אסור אי אתרמי ונהרדעי אמרי דלא אתרמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה מימות עזרא כו׳ הביצה שנולדה בא׳ ביום הב׳ וא״כ כו׳ כצ״ל:
בפרש״י בד״ה דלמא מעברי ליה לאלול כתקנה ראשונה כו׳ כגון שלא באו עדים עד יום ל״א עכ״ל אין זה מדוקדק דהתקנה ראשונה היה בבאו עדים אבל בלא באו עדים עד יום ל״א מספק היו עושין ב׳ ימים אלא דר״ל שלא באו עדים היינו שלא קבלו אותן עד יום ל״א וכגון שבאו אחר המנחה והיינו תקנה ראשונה וק״ל:
בפירש״י בד״ה אף בביצה וכו׳ דמאי דעתך לאוסרם בשני לרחוקים מב״ד עכ״ל. ובדיבור שאח״ז דלמא מעברי לאלול כתקנה הראשונה וכו׳ כגון שלא באו עד שלשים ואחד עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל שלשון רש״י הוא שלא בדקדוק דהא תקנה הראשונה לא היה בבאו ביום ל״א אלא כשבאו ביום שלשים מן המנחה ולמעלה ופירש בדוחק ע״ש:
ואני בעניי נ״ל שלשון רש״י הוא בדקדוק גדול כדרכו בכל מקום דממ״ש רש״י דמאי דעתך לאוסרם בשני לרחוקים מב״ד נראה מבואר דנהרדעי לאו אדרבא לחוד פליגי דהא לטעמא דרבא שאוסר בביצה משום דמודה ריב״ז שאף שהיו מונין מראשון כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה אפ״ה היו נוהגין היום ולמחר קודש א״כ לא שני לן בין קרובים מב״ד או רחוקים דכולהו בחד טעמא מיתסרו ולשון הש״ס גופא מוכח כן דאי נהרדעי לאפוקי מטעמא דרבא אתו מאי קאמרי הא לא מצינו אלול מעובר דנהי דלא הוי מעובר אפ״ה היו נוהגין היום ולמחר קודש אע״כ דנהרדעי לאו לאפוקי מטעמא דרבא אתו משום דבלא״ה לא סבירא להו כלל מלתא דרבא בהא דקאמר מי לא מודה ריב״ז דמנ״ל דמודה דהא כל הני אמוראי דלעיל נמי לא ס״ל דמודה ריב״ז וע״ז לא הוצרכו נהרדעי ליתן טעם אלא עיקר מילתייהו משום דפליגי נמי אהא דאמר רבה לעיל הא לן והא להו ומשמע דרב ושמואל אסרי מיהא לרחוקים מב״ד וע״ז פליגי נהרדעי ואמרי דאף לרחוקים מותר ומסקו מאי דעתיך דלמא מעברי לאלול וכו׳ ולפי זה אי אפשר לפרש דהא דקאמר דלמא מעברי לאלול היינו שבאו ביום שלשים מן המנחה ולמעלה דמהיכי תיתי נחתו לזה כיון שתיקן ריב״ז שיהו מקבלין כל היום כולו אע״כ דמאי דקאמר דלמא מעברי לאלול היינו שמא באו ביום שלשים ואחד כפרש״י וכוונתו בזה משום דעיקר חששא דרבא דקאמר לעיל הא לן הא להו היינו כיון דלרחוקים מב״ד אף לאחר תקנת ריב״ז עבדי מיהא תרי יומא מספיקא א״כ צריכין לנהוג באותן שני ימים כמו שהיו נוהגין קודם תקנה שהיו עושין אותם כיום ארוך מחששא דבאו מן המנחה ולמעלה וכמו שפרש״י לעיל דכיון שהיו עושין בשום פעם ב׳ ימים כיום ארוך עכשיו נמי צריכין לנהוג כך כיון דע״כ עבדי מיהא תרי יומי לא נתבטלה התקנה ועל זו הסברא פליגי נהרדעי שפיר והיינו דבשלמא אם היה אלול מעובר בשום פעם קודם התקנה היה ראוי לנהוג כן אף לאחר התקנה אבל כיון דקושטא דמלתא לא מצינו אלול מעובר וא״כ עדיין לא חל על אותן ב׳ ימים קדושת יום ארוך אלא שהיו נוהגין כן מספק והיינו שמא באו ביום ל״א גופא או שמא באו מן המנחה ולמעלה וא״כ לאחר התקנה שנתבטל החששא דיום ארוך מש״ה ביצה שנולדה ביום ראשון מותר׳ בשני כיון שאף קודם התקנה לא היו אסורין מצד הדין בשום פעם שהרי לא נקבע בשום פעם על יום שני קדושת יום ארוך אלא מספק היו נוהגין בו קדושה ובזה א״ש נמי דביצה שנולדה בשני גופא ודאי אסור׳ דאף שלא מצינו אלול מעובר אפ״ה יש לחוש שמא עכשיו ימצא מעובר אבל לענין קדושת יום ארוך א״ש שאין לחוש כיון שלא נקבע בשום פעם. וזה שדקדק רש״י ז״ל בלשונו דלמא מעברי לאלול כתקנה ראשונה וכו׳ כגון שלא באו עד יום ל״א וכוונתו כמו שכתבנו דמאן דאוסר בביצה לרחוקים מב״ד אף לאחר התקנה היינו שמא באו ביום ל״א ועושים י״ט יום השני וכיון שעושין י״ט ביום השני מיהו אף לאחר התקנה ממילא צריכין לנהוג בו קדושת יום ארוך כמו קודם התקנה וע״ז מסיק שאין לנו לחוש לכך דכיון דלא מצינו אלול מעובר א״כ לא נקבע קדושת יום ארוך מעולם כנ״ל ליישב בשיטת רש״י אף שלשון כתקנה ראשונה מגומגם מ״מ הפירוש מוכרח ע״פ סוגיית הש״ס ודו״ק היטב:
נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא היו אומרים]: אף בביצה אין ראש השנה שונה משאר שני ימים טובים של גלויות וכשנולדה בראשון — מותרת בשני. שמה דעתיך [דעתך], כלומר, מה יש לחשוש — דילמא מעברי ליה [שמא יעברו אותו] את חודש אלול ויעשוהו בן שלושים יום, לאחר שנתאחרו העדים לבוא, ומתחילים למנות את ימי השנה החדשה רק מלמחרת, ונמצא שעושים שני ימים יום טוב מלכתחילה, הא [הרי] כבר אמר על כך רב חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינו שיהיה חודש אלול מעובר, כי החכמים דאגו בדרכים שונות שלא יהא צורך לעבר את חודש אלול, וראש השנה יחול תמיד בזמנו.
The Sages of Neharde’a say: Even with regard to an egg, Rosh HaShana is no different from other Festivals, as an egg laid on the first day is permitted on the second. As what do you think i.e., what is your concern; perhaps witnesses will fail to arrive, and the court will proclaim the month of Elul full, i.e., thirty days long, and begin counting the year only from the following day? In that case, both days are kept as sacred ab initio. Didn’t Rav Ḥinnana bar Kahana say that Rav already said in this regard: From the days of Ezra and onward we have not found that the month of Elul was full, as the Sages employed various methods to ensure that there would be no need to add a thirtieth day. Consequently, Rosh HaShana would always occur on the thirtieth day after the beginning of Elul.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר מָר זוּטְרָא לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּאִשְׁתַּהִי אֲבָל לָא אִשְׁתַּהִי מַשְׁהִינַן לֵיהּ.

Mar Zutra said: We said that Jews should attend to the dead on the second day of Rosh HaShana only when the burial of the corpse has already been delayed and for some reason the burial was not on the day that he died. In that case, the body might begin to decay, and the dignity of the dead is at stake. However, if the burial has not been delayed, and there is no concern for the dignity of the corpse, its burial may not be attended to on the Festival; rather, we delay it until the Festival has ended.
רי״ףרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא אמרן – דיתעסקו בו ישראל.
אלא דאשתהי – ומתירא שלא יסריח.
אמר מר זוטרא לא אמרן, דביום טוב שני שרינן לישראל לעשות תכריכין ולקברו, ה״מ דאישתהי, שמת ביום טוב ראשון וכבר התחיל להסריח ואיכא כבוד מת גדול כדשרינן ליה לקברו ביום טוב שני.
אבל לא אישתהי, אלא שמת בליל יום טוב שני, לא שרינן לישראל להתעסק בו, לפי שאם יעמוד עד מוצאי יום טוב לא יהיה (כבוד){בזיון}⁠למת.
אמר מר זוטרא לא (שאני) [שנו] אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה. יש מפרשים דאכולה מילתא קאי בין למת ביום טוב ראשון בין למת ביום טוב שני. ופירוש אשתהי, בין שנשתהא בין שעתיד להשתהות כגון יום טוב שהשבת סמוכה לה בין מלפניה בין מלאחריה. ורב אשי אמר אף על גב דלא משתהי לא משהינן ליה, פירשו משם רש״י ז״ל דאמת ביום טוב שני בלחוד קאי משום דיום טוב שני כחול שויוה רבנן לגבי מת ואפילו ביום טוב שני של (גליות) [ר״ה], אבל ביום טוב ראשון דאורייתא לא יתעסקו בו אפילו עממים אלא דוקא בדאשתהי או משום דמשתהי, ולמדה הרב ז״ל מההיא דאמרינן בשבת (שבת קלט.) פרק ר׳ אליעזר דתולין הוה עובדא בכנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה ושלחו קמיה ר׳ יוחנן ואמר להו יתעסקו בו עממים, אלמא דוקא בשהיתה יום טוב סמוך לשבת בין מלאחריה בין מלפניה הוא דשרי להו הא לאו הכי לא.
ויש מפרשים דהא [ד]⁠מר זוטרא לא קאי אלא אמת ביום טוב שני, ותדע לך דודאי רב אשי אכולה מילתא דמר זוטרא קאי דאם איתא דמר זוטרא איירי בין ביו״ט ראשון בין ביו״ט שני ורב אשי לא פליג [אלא] ביום טוב שני הכי הוי ליה למימר רב אשי אמר בי״ט שני אף על גב דלא אשתהי, [אלא] מוכח דודאי דמר זוטרא נמי לא אמר אלא כשמת בי״ט [שני] כדי שלא יתעסקו ישראל עצמו במלאכה בי״ט שני דרבנן אבל בי״ט ראשון דליכא אלא שבות דאמירה לגוי כבוד המת מישרא שרי אע״ג דלא אשתהי, ואף על גב דמאן דאמר התם בפרק תולין ביו״ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מספק ליה דילמא משום הא שרי ליה ר׳ יוחנן אבל אנן (הודאה דרבה) [אודאה דרבא] אשי נקיטינן וכיון דביו״ט [שני] שרינן אפילו עסקי ביה ישראל כל שכן בראשון שהמלאכה נעשית על ידי עממין, וכן עמא דבר.
אמר מר זוטרא לא אמרינן אלא דאישתהי אבל אי לא אישתהי משהינן ליה רב אשי אמר אף על גב דלא אישתהי נמי לא משהינן ליה דיום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. רבינא אמר והאידנא דאיכא חברי חיישינן. רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי בשני ימים טובים וכו׳ עד בפירוש אמר מר לא סבר לה דנהרדעי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה לא אמרן דיתעסקו בו ישראל כצ״ל והס״ד:
אמר מר זוטרא: לא אמרן [אמרנו] שישראל יטפלו במת ביום טוב שני של ראש השנה, אלא דאשתהי כבר נשתהה] המת מיום טוב ראשון מטעם כלשהו ולא קברוהו, ויש חשש שמא יסריח וצריך לדאוג לכבוד המת. אבל אם לא אשתהי [נשתהה] ואין חשש לכבודו — אין מתעסקים בקבורתו ביום טוב, אלא משהינן ליה [משהים אנו אותו] עד מוצאי יום טוב, ואז קוברים אותו.
Mar Zutra said: We said that Jews should attend to the dead on the second day of Rosh HaShana only when the burial of the corpse has already been delayed and for some reason the burial was not on the day that he died. In that case, the body might begin to decay, and the dignity of the dead is at stake. However, if the burial has not been delayed, and there is no concern for the dignity of the corpse, its burial may not be attended to on the Festival; rather, we delay it until the Festival has ended.
רי״ףרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רַב אָשֵׁי אָמַר גאע״גאַף עַל גַּב דְּלָא אִשְׁתַּהִי נָמֵי לָא מַשְׁהִינַן לֵיהּ מ״טמַאי טַעְמָא יוֹם טוֹב שֵׁנִי לְגַבֵּי מֵת כְּחוֹל שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן דאֲפִילּוּ לְמֵיגַז לֵיהּ גְּלִימָא וּלְמֵיגַז לֵיהּ אָסָא.

Rav Ashi said: Even though the burial was not delayed, but it is the day that he died, we still do not delay the burial. What is the reason for this? With regard to the dead, the Sages equated the legal status of the second Festival day with that of a weekday. This is true to such an extent that on a Festival it is permitted even to cut material to fashion a cloak for the deceased. And similarly, it is permitted to cut myrtles for the deceased, to be placed on the bier in their honor.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסא – הדס היו מניחין על מטת מת לכבודו.
יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגז ליה גלימא ואפילו למיגז ליה אסא – ותימה דבמועד קטן (דף ח: ושם) אמרינן אין חופרין כוכין במועד והכא משמע דאין זו מלאכה וי״ל כפי׳ ר״ח דפירש שהיו רגילין לחפור הרבה ביחד כדי שיהיו מזומנות כשיבאו מתים ועל זה קאמר דאין חופרין במועד לצורך אחר המועד.
ורב אשי אמר אע״ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, מאי טעמא יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה [רבנן], ולא מעכבינן ליה מלקברו, ולא תימא הני מילי מה שאי אפשר בו בלעדיו כגון הקבר לחפרו או לעשות תכריכין אם לא היה לו כלל, אבל אם היו הבגדים ישנים לא נתיר לו שיגזור ויחתוך לו מיריעה חדשה, קמ״ל רב אשי דמותר.
ולמיגז ליה אסא, מן המחובר, לכבוד בעלמא, כדי שלא ירגישו הצבור שמוליכין אותו לבית הקברות בסרחון המת, כיון דאיכא כבוד המת קצת שרינן ליה לכתחלה אע״ג דאפשר הוה בלעדיו.
אפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. פירוש: אפילו מן המחובר דהיא מלאכה גמורה. והא דתנן בפרק קמא דמועד קטן (מועד קטן ח:) אין חופרין כוכין במועד וכל שכן ביום טוב עצמו ההיא ליקבר בו בחול היא וכמו שכתב שם הרי״ף ז״ל בהלכות, ואי נמי אפילו ליקבר במועד התם היינו דוקא בכוכין לפי שיש בהם טורח אומנות הרבה שהוא חופר הכוך בסלע וכן פירש הראב״ד ז״ל שם. והא דתנן התם וארון עם המת בחצר ורבי יהודה אוסר אלא אם כן היו לו נסרים המנוסרין מערב יום טוב, ההיא נמי באדם שאינו מפורסם הוא הא באדם מפורסם מותר וכדאיתא בירושלמי וכתבו הרב ז״ל בהלכות, ועכשיו כיון שאין אדם חופר כוכין ולא קברות אלא לצורך שעה הכל כאדם מפורסם ואפילו כוכין מותרין לדברי הרב ז״ל, ולדברי הראב״ד ז״ל הכל מותר חוץ מכוכין דהכל יודעין דלצורך מת דביומו הוא שרינן, מכל מקום ארון עץ ממש כהללו שעושין לעתים לקבור אותו עם המת שלא בחצר עם המת אסור אלא אם כן הוא אדם מפורסם כאותה שאמרו בירושלמי. ואפשר דעכשיו דעומדים אנשים בשכונה והכל מרגישין בשיש שם מת הכל כאדם מפורסם ושרי אפילו שלא בחצר המת, כך נראה לי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר: אף על גב דלא אשתהי, נמי לא משהינן ליה [אף על פי שלא השתהה גם כן אין משהים אותו] מאי טעמא [מה טעם] הדבר, יום טוב שני לגבי מתכיום חול שויוה רבנן [עשו אותו חכמים], ועד כדי כך אפילו כדי למיגז ליה [לגזור לו] גלימא של תכריכים בו ביום, אף שאיננה מעיקרי צורך הקבורה, או למיגז ליה אסא [לגזוז, לחתוך, עבורו הדסים] שהיו נוהגים להניח על מיטת המת משום כבודו.
Rav Ashi said: Even though the burial was not delayed, but it is the day that he died, we still do not delay the burial. What is the reason for this? With regard to the dead, the Sages equated the legal status of the second Festival day with that of a weekday. This is true to such an extent that on a Festival it is permitted even to cut material to fashion a cloak for the deceased. And similarly, it is permitted to cut myrtles for the deceased, to be placed on the bier in their honor.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רָבִינָא וְהָאִידָּנָא דְּאִיכָּא חַבָּרֵי חָיְישִׁינַן.

Ravina said: And nowadays, when there are ḥabarei, this practice must be adjusted. The ḥabarei were Persian priests who made false accusations against Jews in Babylonia. They cited the fact that Jews were burying their dead on the second Festival day as proof that the day was not holy, and they forced them to work on that day. Since we are concerned about this possibility, we do not bury the dead on the second day.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי שאומרים לישראל כיון שאתם קוברים המת שלכם תקברו המת שלנו ביום טוב שלכם חיישינן ומשהינן למחר. והאי דאמר מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר שמעינן מינה מכלל דבימות עזרא עיברוהו מנהני מילי שנאמר ויגע החדש השביעי (וכל) [ובני] ישראל בעריהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאיכא חברי – אומה רשעה שהיו בימי פרסיים וכופין את ישראל לעשות מלאכתן ובי״ט היו נדחין מהן ע״י שאומרים להם י״ט הוא ואם יראו אותם מקברין מתיהם יכופו אותם למלאכה והאי גלימא דאמרינן לעיל אינו צורך המת שהרי יש לו תכריכין אחרים כל צרכו שאם צריך לו מאי אפילו דקאמר הא אמרינן בי״ט שני יתעסקו בו ישראל ועסק זה חציבת קברו וחתוך תכריכין הלכך על כרחך בגלימא שאינו צריך לו מיירי דומיא דאסא דשרי למגזייה וקמ״ל דאע״ג דטרחא דלא צריך הוא אלא משום כבודו עושין לו יותר מדאי מותר לעשות לו כיון דלגבי מת כחול שויוה רבנן.
והאידנא דאיכא חברי חיישינן – פרש״י שכופין לישראל לעשות מלאכה וכשהוא י״ט מניחין אותם ואם היו רואין שיקברו מתיהם יכופו אותם לעשות מלאכה והשתא בזמן הזה שאין חברי מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם משום חששא ועברה החששא עבר הטעם וה״נ אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהן אפילו לכתחילה אע״פ שהוא דבר שבמנין ומ״מ ר״ת היה אוסר ומעשה היה במלאו״ן שמת אדם אחד בי״ט שני ורצו להתעסק בו לקברו וגער בהן ר״ת ושלח להם בני בשכר אינן בני תורה ואתם בני תורה כדאיתא בשבת (דף קלט: ושם) שלא לקבור מת בי״ט שני משום דלאו בני תורה נינהו ואתי לזלזולי ביה אבל הר״י אמר דאין זה דמיון דהא לענין הרבה דברים אשכחנא דאינן בני תורה כדאי׳ ביבמות (דף מו. ושם) חזנהו דקא אכלי תורמוס דשלקי נכרים ואסר להם ופרכינן והא נאכל כמו שהוא חי וכל שהוא נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים ומשני שלא היו בני תורה ואנו אין אנו חוששין בדבר זה דקיימא לן דכל שהוא נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים והר״ר יחיאל אומר דלא דמי דשאני הכא דבצנעה הוא אוכל בביתו ולא אוושא מלתא אבל לקבור מתים בפרהסיא אוושא מלתא ואין נכון להתיר ועוד אמר רבינו תם דבזמן הזה נמי יש יהודים שהן משועבדים למלכות לעשות מלאכה כגון לקבל המס ולהתעסק בצרכיהם הלכך אם יראו שיתעסקו לעשות מלאכה במת יכופו אותם לעשות מלאכה למלכות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן. וכתב רבינו יצחק בעל התוס׳ ז״ל כי בדור הזה שאין פרסיים וכיוצא בהן לכוף את ישראל לעשות מלאכתן ביום טוב לא חיישינן ואין צריך מנין אחר להתירו כיון דלא נאסר אלא מטעמא דחברים שהרי לא אמרו אלא האידנא דאיכא חברי וכיון דבטל הגורם בטל האיסור ובכהאי גוונא אמרינן בע״ז גבי מים מגולין כיון שאין נחשים מצויין בינינו אין אנו נזהרין בו. עד כאן.
אמר רבינא: והאידנא דאיכא חברי [ועכשיו שיש החברים] כהני הפרסים בבבל והם היו מנסים למצוא סיבה להעליל על ישראל, ואם יראו שישראל קוברים מתיהם ביום טוב שני יוכיחו מכאן כי אין זה יום קדוש, ויכריחו אותם לעשות בו מלאכה, על כן חיישינן [חוששים אנו] ואין אנו קוברים מתים ביום זה.
Ravina said: And nowadays, when there are ḥabarei, this practice must be adjusted. The ḥabarei were Persian priests who made false accusations against Jews in Babylonia. They cited the fact that Jews were burying their dead on the second Festival day as proof that the day was not holy, and they forced them to work on that day. Since we are concerned about this possibility, we do not bury the dead on the second day.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רָבִינָא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב (אַסִּי) בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב אֲמַר לֵיהּ אַמַּאי עֲצִיב מָר א״לאֲמַר לֵיהּ דְּלָא אוֹתִיבִי עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין.

The Gemara relates: Ravina sat before Rav Ashi on the two Festival days of Rosh HaShana, which occurred that year on Thursday and Friday. Ravina observed that Rav Ashi was sad. He said to him: Why is the Master sad? He said to him: Because I did not prepare a joining of cooked foods, and therefore I cannot prepare food or light a candle on Rosh HaShana for the upcoming Shabbat. When a Festival immediately precedes Shabbat, a joining of cooked foods is prepared before the Festival with ready-to-eat food. It is kept until Shabbat, symbolically indicating that any food prepared on the Festival for Shabbat is merely a continuation of that initial preparation.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולגבי עירובי תבשילין מניח אדם מיום טוב הראשון שחל פסח או סוכות חמישי וששי בשבת מניח עירובו ביום חמישי. ואומר אם היום יום טוב מחר חול הוא ומותר לבשל לשבת בלא עירוב ואם יום ששי (כגון) הוא יום טוב היום הוא ערב יום טוב והריני מערב מערב יום טוב והני מילי בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך לד
לדא(ביצה ו.) הוה ליה נולד ואסור פי׳ כל דבר שלא היה מאתמול ונעשה היום נקרא נולד:
ערך גד
גדב(שבת קנ:) מי משכחת לה למיגד ליה גלימא פי׳ לחתוך וי״א לתפור (ביצה ו) אפילו למיגד ליה גלימא ואפילו למיגז ליה אסא (בבא בתרא לו:) אבל חכמים אמרו עד שיגדוד שלש גדידות וימסוק שלש מסיקות. (בבא מציעא פט) ואלו אוכלין מן התורה פועלין שהיו אורין בתאנין גודדין בתמרים בוצרין בענבים מוסקין בזיתים הרי אלו אוכלין שהתורה זכתה להן (א״ב: גודרין כתיב). (כתובות יא) זה מדרש סוף סוף העומד ליגדד כגדוד דמי (בראשית רבה) בא גד בא מי שעתיד לגדד משתיתן של אומות. פירוש כגון גודו אילנא. (עירובין ק) והאיכא קינסי בגידודא ופי׳ בערך גדד:
ערך חבר
חברג(שבת יא.) אמר רב תחת ישמעאל ולא תחת עכו״ם תחת עכו״ם ולא תחת חבר תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם תחת תלמיד חכם ולא תחת יתום ואלמנה. פירוש תחת ישמעאל ולא תחת עכו״ם תחת סתם עכו״ם ולא תחת חבר שהיו פרסיים קורין לכומרים חברין והיו אותן חברין רעים מאד ומצירין לישראל (שבת מו.) מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא פי׳ שגזרו שצא להדליק נר שום אדם אלא לגלוליהם ביום אידם והיו ישראל מדליקין בסתר ואם יראו העכו״ם נר חנוכה ידעו שמדליקין בתיהן. (ביצה ו) האידנא דאיכא חברי חיישינן פי׳ שאומר לישראל כיון שאתם קוברין המת שלכם תקברו המת שלנו ביום טוב שלכם חיישינן ומשהינן למחר. ואמרינן (יבמות סג) בגוי נבל אכעיסם רבי יוחנן אמר אלו חברים אמר ליה לרבי יוחנן אתו חברי לבבל שגא נפל מקבלי שוחדא תריץ יתיב גזרו על שלש משום שלש על בשר משום מתנות ועל המרחצאות משום טבילה קח מחטטי שכבי מפני ששמחים ביום אידם. ואמרינן (גיטין טז) רבה בר בר חנה חלש עול לגביה רב יהודה ורבנן לשיולו ביה אדהכי אתא ההוא חברא ושקלה לשרגא מקמייהו אמר רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו. למימרא דרומאי מעלו מפרסאי והתני רבי חייא אלהים הבין דרכה והוא ידע וכו׳ ידע הקב״ה בישראל שאינן יכולין לקבל גזירתן של רומיים עמד והגלן לבבל שהיו מאז החברים האלה במדי ופרס לפיכך אמר רב תחת עכו״ם ולא תחת חבר ותחת חבר ולא תחת תלמיד חכם שאף על פי שחבר מיצר הרבה יש לו אימת ממשלה והליסטין ופריצי העם יראים ממנו אבל תלמיד חכם לא כמפורש בערך אסי ואעפ״כ תלמיד חכם טפי עדיף ויש לו אימה מיתום ואלמנה (א״ב מדינה קרובה לארמניא נקראת בלשון העמים חבריא ואנשיה חברים):
א. [געבוירן.]
ב. [שניידען, ברעכין, נעהען.]
ג. [גייסטליכער. איין לאנד.]
חזייה – רבינא לרב אשי דהוה עציב.
ה״ג: אמאי עציב מר.
א״ל דלא אותיבי ערובי תבשילין – לא הושבתי כלומר לא הכנתי לי ערובי תבשילין לאפות ולבשל מי״ט לשבת דתנן לקמן (דף טו:) עושה אדם תבשיל מערב י״ט לשם ערוב.
רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי בשני ימים טובים של ראש השנה. פי׳ והיו יום חמישי ויום ששי, חזיוה ביום חמישי, שהוא יום ראשון, דהוה עציב, אמר ליה רב אשי לרבינא אמאי עציבת, אמר ליה רבינא לרב אשי משום דלא אנחי ערובי תבשילין [ביום ר]⁠ביעי שהוא ערב יום טוב כדי שאוכל לבשל מיום טוב לשבת, דתנן לקמן עושה תבשיל מערב יום טוב לשם עירוב וסומך עליו לשבת ובזה הותר לו לבשל מיום טוב לשבת, אמר ליה רב אשי ולינח מר האידנא מי לא אמר רבא (יניח) [מניח] אדם ערובי תבשילין מיום [טוב] לחברו, אם חלו ביום חמישי ויום ששי, ולא הניח ערובי תבשילין מערב יום טוב שהוא יום רביעי, שרינן ליה להניחו ביום חמישי, ויאמר הכי, אם היום יום טוב ולמחר חול איני צריך לערב דהא חול הוא, ואם היום חול ולמחר יום טוב בזה העירוב לישתרי לן למיפא ולבשולא מיומא טבא לשבתא, ובזה התנאי שאומר ביום ראשון סגי ליה ואין צריך לומר ביום שני פעם אחרת אם היום קדש ואתמול היה חול אסמוך על העירוב, ואם היום חול איני צריך כלום, מה שאין כן בכלכלה אליבא דר׳ יהודה גם אתה היום תוכל להניח עירובי תבשילין ולמה תצטער.
אמר ליה רבינא אימר דאמר רבא בשני ימים טובים של גלויות דשתי קדושות הן, בשני ימים טובים של ראש השנה, שהן קדושה אחת דכיומא אריכתא דמי מי אמר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי בשני ימים טובים של ראש השנה. פירוש שהיה יום חמישי ויום ששי. חזייה דהוה עציב ביום חמישי. ליתיב מר האידנא. פירוש רבינא קרי לרב אשי מר לפי שהיה תלמיד חבר של רב אשי כדאיתא במסכת עירובין והיינו דאמר ליה ליתיב מר האידנא.
ומתנה ודוקא בכגון זה שהיה יום חמישי ויום ששי ראש השנה מהני תנאה אבל אם היה יום ששי ויום שבת לא מהני תנאה. ואסיקנא דדוקא בשני ימים של גליות אבל ביום טוב של ראש השנה לא. ופירש הריטב״א ז״ל דדוקא ביום ראשון צריך להתנות אבל לא למחר דדוקא בכלכלה של פירות אמרו דצריך להתנות בין ביום ראשון ובין ביום שני משום דהתם אם היום קדש הפרשה שהפריש היום אינה כלום אבל הכא אם היום קדש ומחר חול מאליו יכול לבשל. וכן פירש רש״י לקמן בפרק יום טוב שחל ושם כתבתיה בארוכה. ואמרו בתוספות דאינו מברך על עירוב של תנאי דשמא הוא ברכה לבטלה.
כתב הריטב״א ז״ל וכתב הרמב״ם כי בזמן דידעינן בקיבועא דירחא אין מערבין ערובי תבשילין אפילו בתנאי ואפילו בשני ימים טובים של גליות. עד כאן. ונראה לי פירוש לפירושו דלא נאמרו דברים הללו אלא לדידהו דלא ידעי בקיבועא דירחא והוו עבדי שני ימים על הספק אבל אנן כיון דידעינן בקיבועא דירחא וידעינן דיום ראשון קדש והשני חול ואפילו הכי עבדינן תרי יומי כמנהג אבותינו דין קדושה אחת יש להם ולא מהני בהו תנאה. ועדיין צריך לי עיון. ומכל מקום דברי הרמב״ם אינם עולין יפה דהא רבא דאמרה לקמן בפרק יום טוב בתר דידעי בקבועא דירחא הוה ואדרבה מדינא לא הוה צריכנא לעירוב כיון דהוה חול אלא משום מנהגא וכיון דלדידהו מהני תנאה לדידן נמי סגי לן בתנאי וכן עיקר. אבל הרב ר׳ משה מקוצי כתב כדברי הרמב״ם ז״ל.
בד״ה א״ל דלא כו׳ לא לאפות כו׳ נמחק לא:
מסופר: רבינא הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב אשי בשני ימים טובים של ראש השנה שחלו באותה שנה ביום חמישי ושישי בשבוע, חזייה דהוה עציב [ראה אותו רבינא שהוא עצוב], אמר ליה [לו]: אמאי עציב מר [מדוע עצוב אדוני]? אמר ליה [לו]: שלא אותיבי [הנחתי] עירובי תבשילין ואין אני יכול להכין תבשיל או להדליק נר בראש השנה עבור השבת העתידה לחול למחרתו.
The Gemara relates: Ravina sat before Rav Ashi on the two Festival days of Rosh HaShana, which occurred that year on Thursday and Friday. Ravina observed that Rav Ashi was sad. He said to him: Why is the Master sad? He said to him: Because I did not prepare a joining of cooked foods, and therefore I cannot prepare food or light a candle on Rosh HaShana for the upcoming Shabbat. When a Festival immediately precedes Shabbat, a joining of cooked foods is prepared before the Festival with ready-to-eat food. It is kept until Shabbat, symbolically indicating that any food prepared on the Festival for Shabbat is merely a continuation of that initial preparation.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֲמַר לֵיהּ וְלוֹתֵיב מָר הָאִידָּנָא מִי לָא אָמַר רָבָא המַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מיו״טמִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ וּמַתְנֶה.

Ravina said to him: And let the Master prepare a joining of cooked foods now, on the first day of Rosh HaShana, a Thursday. Didn’t Rava say: A person may prepare a joining of cooked foods from one Festival day of the Diaspora to another, by stipulating the following condition: If today is a weekday and tomorrow is holy, this shall be my joining of cooked foods, by means of which I may prepare food tomorrow for Shabbat; if today is holy and tomorrow a weekday, it is permitted to prepare food tomorrow as it is on any regular weekday, and a joining of cooked foods in not needed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האידנא – בי״ט ראשון והוא חמישי בשבת ועל תנאי הוא אומר אם היום הוא חול ולמחר קדש יהא ערוב ואם היום קדש ולמחר חול איני צריך לכך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו]: ולותיב מר האידנא [ושיניח אדוני עכשיו] ביום הראשון של ראש השנה, שהוא יום חמישי בשבוע, עירוב תבשילין, מי [האם] לא אמר רבא: מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב אחד של גלויות לחבירו, ומתנה תנאי זה: אם היום הוא חול ולמחרת קודש — יהא זה עירוב, ובשלו אוכל לבשל מחר עבור השבת, ואם היום קודש ומחר חול — הרי בלא זה מותר לבשל מחר מלכתחילה, כשאר ימות החול!
Ravina said to him: And let the Master prepare a joining of cooked foods now, on the first day of Rosh HaShana, a Thursday. Didn’t Rava say: A person may prepare a joining of cooked foods from one Festival day of the Diaspora to another, by stipulating the following condition: If today is a weekday and tomorrow is holy, this shall be my joining of cooked foods, by means of which I may prepare food tomorrow for Shabbat; if today is holy and tomorrow a weekday, it is permitted to prepare food tomorrow as it is on any regular weekday, and a joining of cooked foods in not needed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲמַר לֵיהּ ואֵימַר דְּאָמַר רָבָא בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִי אָמַר.

Rav Ashi said to him: You can say that Rava stated this halakha with regard to the regular two Festival days of the Diaspora; but did he actually say so with regard to the two Festival days of Rosh HaShana? The two days of Rosh HaShana are considered one long day, and they are both equally holy.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי אמר – והרי הם כיום ארוך ושניהם קדש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו]: אימר [אמור] שאמר רבא הלכה זו לגבי שני ימים טובים של גליות סתם, אולם בשני ימים טובים של ראש השנה מי [האם] אמר? שאין שני ימי ראש השנה אלא כיום אחד ארוך ושניהם קודש.
Rav Ashi said to him: You can say that Rava stated this halakha with regard to the regular two Festival days of the Diaspora; but did he actually say so with regard to the two Festival days of Rosh HaShana? The two days of Rosh HaShana are considered one long day, and they are both equally holy.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְהָא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי אַף בֵּיצָה מוּתֶּרֶת אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי בְּפֵירוּשׁ אֲמַר לִי מָר דְּלָא סָבַר לְהָא דִּנְהַרְדָּעֵי.

Ravina replied: Didn’t the Sages of Neharde’a say that even an egg is permitted on the two days of Rosh HaShana, which are treated exactly the same as other Festival days in the Diaspora? The same ruling should apply to a joining of cooked foods. Rav Mordekhai said to Ravina: This does not resolve Rav Ashi’s difficulty, as the Master, Rav Ashi, explicitly said to me that he does not hold in accordance with this opinion of the Sages of Neharde’a. Rather, he maintains that Rosh HaShana differs from other Festivals, and in this case there is no way to make up for failure to prepare a joining of cooked foods.
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ל רב מרדכי – לרבינא מנהרדעי לא תותביה למר בפירוש שמיע ליה מיניה דלא סבר לנהרדעי רב מרדכי תלמידו של רב אשי היה כדאמרינן בסוטה (דף מו:) גבי לויה לרבו עד פרסה רב מרדכי אלויה לרב אשי כו׳.
והא אמרי נהרדעי, על שני ימים טובים של ראש השנה, כי היכי דלגבי מת כחול שויוה רבנן משום דשתי קדושות הן ולא כיומא אריכתא, הם הכי נמי לענין ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ממה נפשך. אמר ליה רב מרדכי בפירוש אמר מר לא סבר לה להא דנהרדעא, לענין ביצה, אע״ג דלגבי מת כחול שויוה רבנן. ורב מרדכי תלמידו של רב אשי הוה כדאמרינן בשוטה גבי לוויה תלמיד לרב עד כמה עד פרסה [וכו׳] רב מרדכי אלווייה לרב אשי וכו׳, וממנו שמע דלא סבירא ליה (לרב אסי) הא דנהרדעי (דמשום) [ומשום] הכי אמר ליה למה תקשי (מגבי) [מגברי] דלא סבירא לך כותיהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה א״ל רב מרדכי כו׳ לנהרדעי ר״מ כו׳ ר״מ אלויה לרב אשי כו׳ כצ״ל והד״א:
בד״ה טרפה במעי אמה כו׳ צ״ל הטרפה בנה אסור כו׳ הואיל ובשחיטת אמו אתה כו׳ כצ״ל:
אמר לו רבינא: והא אמרי נהרדעי [והרי אומרים חכמי נהרדעא]: כי אף ביצה מותרת בשני ימים טובים של ראש השנה, שאין כל הבדל ביניהם לבין יום טוב אחד של גלויות, ואם כן אפשר לנהוג בענין עירוב תבשילין גם כן כך. אמר ליה [לו] רב מרדכי: לרבינא, אין זה פותר את הקושי של רב אשי, כי בפרוש אמר לי מר [אדוני], כלומר, רב אשי, דלא סבר להא דנהרדעי [שאיננו סבור כשיטה זו של חכמי נהרדעא] ולכן ראש השנה אינו כשאר ימים טובים, ולא היתה תקנה לעירוב שלא נעשה בזמנו.
Ravina replied: Didn’t the Sages of Neharde’a say that even an egg is permitted on the two days of Rosh HaShana, which are treated exactly the same as other Festival days in the Diaspora? The same ruling should apply to a joining of cooked foods. Rav Mordekhai said to Ravina: This does not resolve Rav Ashi’s difficulty, as the Master, Rav Ashi, explicitly said to me that he does not hold in accordance with this opinion of the Sages of Neharde’a. Rather, he maintains that Rosh HaShana differs from other Festivals, and in this case there is no way to make up for failure to prepare a joining of cooked foods.
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִתְּמַר אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב רַב אָמַר אָסוּר וּשְׁמוּאֵל וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מוּתָּר רַב אָמַר אָסוּר מוּקְצֶה הוּא וּשְׁמוּאֵל וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מוּתָּר הוֹאִיל וּמַתִּיר עַצְמוֹ בִּשְׁחִיטָה.

§ It was stated that amora’im disputed the following case: With regard to a chick that hatched on a Festival, Rav said: It is prohibited. And Shmuel, and some say Rabbi Yoḥanan, said: It is permitted. The Gemara explains the reasoning for their respective opinions. Rav said: It is prohibited because it is muktze. And Shmuel, and some say Rabbi Yoḥanan said: It is permitted, since it itself is rendered permitted through slaughter. The slaughter of the chicken, which renders it fit to be eaten, is made possible by its hatching. Consequently, hatching likewise removes the prohibition of muktze.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפרוח שנולד ביום טוב רב אסר כי מוקצה הוא אבל עגל שנולד ביום טוב מותר שהיה מוכן מאתמול על גב אמו שהפרה מוכנת היא. ובלבד בידוע שכלו לו חדשיו ואם אינו ידוע אסור עד שמונה ימים. ואפילו בחול. ומפורש בפרק ר׳ אליעזר במסכת שבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הואיל ומתיר עצמו – בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר את עצמו בלידתו דמגו דאתקן להא אתקן להא.
אפרוח שנולד ביו״ט רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר׳ יוחנן אמרי מותר. ואע״ג דתניא כתרויהוא, סוגיא דשמעתא כרב דהא ברייתא נמי מסייע ליה, דתנו רבנן אפרוח שנולד ביום טוב אסור ר׳ אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניהם ואמרינן נמי כמאן אזלא הא דתניא לכל השרץ השורץ להביא אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם כמאן כר׳ אליעזר בן יעקב. ומשנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי הילכך אפרוח אסור אבל עגל שנולד ביום טוב מותר והוא דקים ליה שכלו לו חדשיו כדפיר⁠[שתי] לעיל בהילכות שבת (סי׳ ש״ע).
א. בדפ׳ כוותיהו.
אפרוח שנולד בי״ט וכו׳ – נראה לומר דאתרמי שנפתחו עיניו היום דאי לא נפתחו עיניו קי״ל דאפילו בחול אסור.
הואיל ומתיר עצמו בשחיטה – פירש רש״י מתיר עצמו בלידתו להיות נשחט אבל קודם לידתו היה אסור וכיון דאתקן לשחיטה אתקן נמי לענין מוקצה ותימה למה להו לשמואל ור׳ יוחנן הך טעמא תיפוק ליה משום דלית להו מוקצה כדאמרינן פרק מי שהחשיך (שבת דף קנו:) דשמואל וזעירי ור׳ יוחנן כר׳ שמעון סבירא להו וי״ל דהכא קאמר טעמא אפילו לרבי יהודה דאית ליה מוקצה שרי מהאי טעמא ולכך צריך האי טעמא אי נמי איצטריך אפילו לרבי שמעון דלית ליה מוקצה דמודה בהאי מוקצה דהכא דהוי כגרוגרות וצמוקין והכי מוכח בשבת (דף מה:).
{שמעתא דאפרוח ועגל שנולדו ביו״ט}
אפרוח שנולד ביום טוב – פלוגתא דרב ושמואל, ואיתימא ר׳ יוחנן. והרי״ף ז״ל לא פסק בה הלכתא כמאן, משום דאסתפקא ליה, מדקי״ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וקיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ונראה לנו, כיון דאיכא רב כהנא ורב אסי דסברי לה כשמואל, נקיטינן לקולא.
ועגל שנולד ביום טוב, אפילו רב מודה דשרי, כיון דאית ביה תרתי, דמוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה. ואפילו נולד מן הטריפה נראה לנו שהוא מותר, כטעמיה דרבה, ואיתימא רב יוסף, דבתראי אינון. ותרתי לקולא אית ביה נמי. חדא, דמוכן אגב אמו לכלבים, וחדא, דמתיר עצמו בשחיטה.
והיכא דמתיר עצמו בשחיטה ואינו מוכן על גב אמו, היינו פלוגתא דרב ור׳ יוחנן באפרוח. ולא דמי למדבריות (בבלי ביצה מ׳.), דהתם אין היתר שחיטה בא להן בו ביום, כאפרוח.
והיכא דמוכן אגב אמו ואינו מתיר עצמו בשחיטה, אפילו רבי יוחנן מודה שהוא אסור. וזו היא ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה, דאסר לה רבי יוחנן משום משקין שזבו.
ומדאיפליגו בה אמוראי באפרוח שנולד ביום טוב, שמעינן מינה דליתא לדרבי אליעזר בן יעקב, דאמר (בבלי ביצה ו׳:), אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו. וכן כתב הרי״ף ז״ל במסכת חולין (רי״ף חולין כ״ב:).
[במאור דף ג: ד״ה אפרוח. לרי״ף סי׳ תתנא (ביצה ו.)]
כתוב שם: ונראה לנו…. כיון דאיכא רב כהנא ורב אסי דסברי לה כשמואל נקטינן לקולא, ועגל וכו׳.
אמר אברהם: זה אינו כלום. דרב אחא1 ובעל הלכות2 פסקו לחומרא כרב, דאף על גב דאתמהו עליה רב כהנא ורב אסי, רב לא הדר ביה, ורבה ורב יוסף סייעוהו למלתיה ותרתי מתנייתא אשכחן כרב.
1. עיין בהעמק שאלה (פ׳ שלח שאילתא קכח׳ סוף ס״ק ט׳) שאינו בשאילתות שלפנינו.
2. הלכות יום טוב ד״ה עגל (ח״א עמוד 377, הוצאת ירושלים, תשלב).
מוקצה הוא. דבערב יום טוב לא היה ראוי אפילו לכלבים.
הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. כלומר הואיל ומתיר בשחיטה זו ונטלת ממנו איסור אבר מן החי שהוא חמור, כל שכן שבשחיטה זו תסתלק ממנו איסור מוקצה, ולזה הפירוש איכא להקשות [דא״כ] כל יוני שובך ויוני עלייה ומדבריות תשתרו מהאי טעמא לר׳ יוחנן, אלא הכי פירושא, הואיל ומתיר עצמו בלידה זו להיות מותר בשחיטה, אם היה חול, מה שלא היה לפני לידתו שאפילו ישחט אותו יאסר משום שרץ השורץ על הארץ, אף באיסור מוקצה תועיל לו לידתו להוציאו ממוקצה, דמגו דאיתקן להא איתקן להא.
{שמעתא דאפרוח ועגל שנולדו ביו״ט}
ועוד, אפרוח שנולד ביום טוב, פלוגתא דרב ושמואל, ואיתימא ר׳ יוחנן, והרי״ף לא פסק בה הלכתא כמאן, משום דאסתפקא ליה כו׳, ונראה לנו, כיון דאיכא רב כהנא ורב אסי דסברי לה כשמואל, נקיטי׳ לקולא.
אמר הכותב: והא איכא רבה, ואיתימא רב יוסף, דבתראי אינון, וסבירא להו כרב. והכי פסוק להו קמאי, רב אחא משבחא ורב שמעון בעל הלכות, זכרונו לברכה.
ומה שכתב עוד בעגל שנולד ביום טוב, שאפילו רב מודה שם1 כיון דאית בהו תרתי, מוכן אגב אמו ומתיר את עצמו בשחיטה, דברי הבאי הם ושלא לצורך הוא [נראין]⁠2 בהם. דרב לית ליה מתיר עצמו בשחיטה כלל.
אלא טעמא דשמעתא, דביצה לרב משום הכנה דרבה היא אסורה, והכא ליכא משום הכנה אלא משום מוקצה בלחוד דאסור,⁠3 והיכא דמוכן אגב אמו ליכא מוקצה. ולשמואל, ואיתימא רבי יוחנן, מוקצה4 לית להו, משום גזירת משקין שזבו ראוי ליאסר, ואפילו במוכן אגב אמו, ומטעמא דמתיר עצמו בשחיטה הותרו כולן. ודבר ברור הוא זה.
אבל יש לומר, וקרוב הדבר לאמרו, דבבעלי חיים לית בהו משום גזירה, ולא דמו למשקין שזבו ולא דמו לפירות הנושרין. וטעמא דאיסורא משום מוקצה הוא, דשמואל נמי ביום טוב אית ליה מוקצה, כמו שפירשתי למעלה. ולמאן דתני רבי יוחנן, איהו נמי אית ליה מוקצה ביום טוב, ואף על גב דלית ליה בשבת, תרוייהו5 כסברא דרב נחמן אמרי. וההיא סוגיא דבפרק מי שהחשיך (שבת קנ״ו:) דפריך לרבי יוחנן מיום טוב לשבת, אתיא כמאן דאתלי לה להך כדשמואל. ויהא גם זה סיוע לסברת רבינו ודעת בעל המאור דהלכה כרב נחמן במוקצה ביום טוב.
1. הגהת הב״ח: צ״ל, דשרי
2. שמא צ״ל: צירף
3. נדצ״ל: הוא דאסור
4. נדצ״ל: דמוקצה
5. נדצ״ל: ותרוייהו
רב אמר אסור מוקצה הוא. וכבר כתבתי למעלה (רשב״א ביצה ד: ד״ה ואתמול) דכיון שהוא אסור ביומו משום מוקצה גם בשבת הסמוכה לו מאחריו אסור משום הכנה, אבל עגל שנולד ביום טוב כיון דביומו מותר אף בשבת שלאחריו מותר דאין כאן הכנה לשבת אלא ליו״ט עצמו ואם הותיר הותיר לשבת.
ושמואל ואיתימא ר׳ יוחנן אמר מותר הואיל ומכין עצמו לשחיטה. ואם תאמר לימא משום דלית להו מוקצה [ד]⁠שמואל ור׳ יוחנן תרוייהו פסקו הלכה כר׳ שמעון בפרק בתרא דשבת (שבת קנו:) וכיון דלית להו מוקצה למה לי שיתיר עצמו בשחיטה בלאו הכי שרי וכמוכן הוא, יש לומר דכולהו אית להו דרב נחמן דאמר בריש מכילתין (ב.) דיש מוקצה ליו״ט הואיל וסתם לן תנא ביום טוב כר׳ יהודה. ואם תאמר והא פסק ר׳ יוחנן התם כר׳ שמעון [ו]⁠אקשינן עליה ומי אמר ר׳ יוחנן הכי והא אמר ר׳ יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו״ט ואם איתא מאי קושיא הא ר׳ יוחנן לא פסק כר״ש אלא בשבת אבל לא ביו״ט, יש לומר דההיא סוגיא אתיא כמאן דאמר לה להא משמיה דשמואל ולמאן דאמר לה משמיה דר׳ יוחנן ליתא. אבל בתוס׳ (ד״ה דילמא) תירצו קושיין דהכא דכולי עלמא מוקצה כי האי אית להו דהא אפרוח בקליפתו לא חזי למידי והוה ליה כגרוגרות וצמוקין (ביצה מ:), ומשום חסרון כיס נמי אית ביה (בנסר) [כמסר] הגדול ויתד של מחרישה דכו״ע מודו ביה (כן איתא בשבת קנז.) ובאפרוח נמי בעודו בקליפתו כו״ע חיישי ליה כי היכי דלא ליפסד, והלכך אי לאו דמתיר עצמו בשחיטה אסור. ואפרוח שנולד אינו דומה לא לפירות הנושרין ולא למשקין שזבו, דבעלי חיים נינהו ולא טעי בהו והלכך לא גזרינן בהו משום הנך גזירות.
אתמר אפרוח שנולד ביום טוב רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר׳ יוחנן אומר מותר רב אמר אסור מוקצה – פירוש: נולד.
ושמואל ואיתימא ר׳ יוחנן אומר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה – פירוש: התר חדש שבא לו היום ובבעלי חיים לא שייך כלל פירות הנושרין ולא משקין שזבו כדפרישנא לעיל. ושמואל אף על גב דלית ליה מוקצה בשבת כדמוכח בשבת בפרק בתרא (בבלי שבת קנ״ו:) ביום טוב אית ליה כדמוכח לקמן (בבלי ביצה כ״ח:) בשפוד שצלה בו בשר אבל ר׳ יוחנן ודאי לית ליה אפילו ביום טוב, וטעמא דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה1 לשמואל איתמר. ואי נמי לר׳ יוחנן אפילו לטעמיה דרב דאית ליה מוקצה.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י בהמ״ל 8728: ״לשחיטה״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אמר אסור מוקצה הוא. פירוש אבל משום הכנה ליכא דלידתו הויא הכנה ויום טוב מכין לעצמו הואיל ומוכן על גבי אמו לכלבים. וא״ת ותיפוק ליה הואיל ואי בעי מושיט ידיה במעי אמו ושחיט ליה במעי אמו ולית כאן מוקצה. תירצו בתוס׳ דלכתחילה אסור דלא גרע משוחט בלילה וכן סומא ששחט דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא וכיון דלכתחילה אין שוחטין אין זו הכנה. והא דאמרינן מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דוקא בנתערבה ולבסוף נטרפה דאז היא יולדת. אבל נטרפה ואחר כך נתעברה הא קיימא לן דאינה יולדת.
תוס׳ בד״ה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כו׳ כדאמרי׳ בפ׳ מי שהחשיך דשמואל וזעירי ור״י כר״ש סבירא להו כו׳ עכ״ל והא דאסר ר״י לעיל ביצה שנולדה בי״ט לאו מטעם מוקצה אלא משום משקין שזבו ואע״ג דפסק ר״י הלכתא כר׳ יהודה בשאר פירות בההיא דאין סוחטין כו׳ דלא גזרינן בהו משום משקין שזבו כבר תירצו התוס׳ בפרק חבית דשייך ליגזור טפי בביצה לפי שהיא עומדת ליסחט מן התרנגולת ודרך לגומעה חיה אבל שאר פירות אין עומדין ליסחט כלל עכ״ל:
בגמרא אתמר אפרוח שנולד בי״ט וכו׳ שמואל ואיתימא ר״י אומר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פירש״י הואיל ומתיר וכו׳ להיות נשחט בלידתו מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר וכו׳ דמיגו דאיתקן להא עכ״ל מלתא דאקשאי בה כמה עידנין דמה נתינת טעם הוא זה אדרבה עיקר ענין מוקצה הוא כיון שלא היה ראוי מאתמול זה גורם האיסור ומה מגו הוא זה. ולולי לשון רש״י ז״ל היה נ״ל משום דבלא״ה קשה קושיית תוספת דלמה להו לשמואל ור״י האי טעמא תיפוק ליה דלית להו מוקצה אלא דבאמת נ״ל דלק״מ דמצינן למימר דאע״ג דשמואל ור״י לית להו מוקצה אפ״ה אסרי בנולד ואין לך נולד גדול מזה ואף שלקמן כתבו התוספות דלא שייך נולד בבע״ח דבר תימא הוא לפרש כפשוטו וכבר פי׳ המהרש״א ז״ל דבריהם דלקמן בענין אחר דבלא״ה לא שייך נולד בעגל דבמעי אמו נמי אוכל הוא משא״כ הכא באפרוח אין לך נולד גדול מזה דבמעי אמו לא חזי למידי ואפשר דלזה בעצמו כיוונו שמואל ור״י לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פי׳ דלא מיקרי נולד אלא בדבר שמאתמול לא הוי עלה שם אוכל ועכשיו נולד שם אוכל משא״כ כאן דאף לאחר שנולד לא הוי עליו שם אוכל כלל אלא לאחר שחיטה ושחיטה היא דמתרת לאפרוח ולא לידה וא״כ לא מיקרי נולד דמה שלא היה ניתר קודם זה בשחיטה לא מיקרי נולד דאריה הוא דרביע עלה דוגמא לדבר אפרוח שנפתחו עיניו בי״ט למאן דאסרו או בהמה שלא כלו חדשיה עד י״ט וכי נאמר דאוסר משום נולד וה״נ דכוותיה ועוד אפשר דאפרוח נמי לולי איסור שחיטה היה ראוי לאכילה עודנו בקליפתו כמו אחר כן כדאמרינן בעגל במעי אמו וכיון שאיסור שחיטה גרם לו לא מיקרי נולד כמו בכל הבהמות הנשחטין בי״ט ואל תשיבני מבכור שנולד בו מום בי״ט דהתם באמת לאו משום נולד אתינן עלה אלא משום מוקצה מאן דאוסר ואדרבה משם ראיה לדברי דמאן דלית ליה מוקצה משמע דשרי ולא מיתסר משום נולד כנ״ל ברור לולי שרש״י ותוספות לא נחתו לזה:
בתוס׳ בד״ה הואיל וכו׳ ותימא למה להו לשמואל ור״י וכו׳ ת״ל דלית להו מוקצה עכ״ל. כבר כתבתי שיש לדקדק דלמא אע״ג דשרו במוקצה אסרי בנולד ולית להו דר״נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דר״נ לשיטתו דמחלק בין שבת לי״ט ואינהו ע״כ לא מפלגי כדמוכח להדיא מסוגיא דמי שהחשיך שהביאו התוס׳ וכמ״ש שם התוס׳ ע״ש ואפשר דהתוס׳ כאן קיימי בשיטת הפוסקים וסוברים דהא דר״נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה וכו׳ ליכא מאן דפליג עליה לפי המסקנא כמבואר בטא״ח סימן תצ״ה וכבר כתבתי לעיל באריכות שיטה אחרת דאפשר דבנולד גמור ר״נ גופא מודה דאסור לכו״ע:
בפירש״י בד״ה לעגל שנולד בי״ט דתניא לקמן שמותר עכ״ל. נראה דהיינו ברייתא דאין צדין גבי בכור דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן דע״כ א״א למימר דאברייתא דמייתי בשמעתין קאי דהא בהדיא מסיק בהאי ברייתא גופא אפרוח שנולד בי״ט אסור וא״כ מאי מקשה מיניה לרב וכן באידך ברייתא דקתני בהדיא דעגל ואפרוח שניהם מותרין ע״כ דרב לא תני לה או לא סבר לה אע״כ כדכתיבנא:
אלא דלפ״ז יש לדקדק כיון דלפרש״י לאו ממעשים בכל יום מקשה אלא מברייתא א״כ מאי מקשה בסמוך מעגל שנולד מן הטריפה דלמא אה״נ דאסור ויש ליישב כיון דברייתא סתמא קתני דעגל שנולד בי״ט הוא מן המוכן ולא אשכחן מאן דמפליג בין נולד מן הכשירה או טריפה אלמא דכו״ע מודו דשרי אלא דאכתי קשה א״כ ה״נ לימא מדלא מפליג בין עגל שנולד מבהמה שעומדת לאכילה או מן העומדת לגדל אלמא דתרווייהו שרי מפשטא דברייתא ולקושטא דמלתא ודאי אסור בנולד מעומדת לגדל אליבא דרב דאית ליה מוקצה אע״כ דהא דמקשה בסמוך מעגל שנולד מן הטריפה לאו מברייתא דלקמן דייק לה אלא דפשיטא להו דרב גופא מודה דשרי א״כ כ״ש שהיה לו לפרש כן בעגל שנולד בי״ט דמקשה ליה לרב משום דפשיטא להו דרב גופא מודה ובלא״ה יש לדקדק בסוגיא דשמעתין מאי ענין האי שקלא וטריא דרב כהנא ורב אסי לרב על דין אפרוח ותיפוק ליה דלמאי דהוי סברי דעגל שנולד מן הטריפה מיקרי שלא מן המוכן א״כ אמאי שרי לרב דפשיטא ליה בכולי תלמודא דאוסר במוקצה ונולד ואם רצו להכריח בזה דאף למאן דאוסר במוקצה ונולד אפ״ה מתיר בעגל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וממילא דה״ה לאפרוח אם כן תקשי להו אמאי דאסר רב בעגל שנולד מבהמה שעומדת לגדל ומ״ש מנולד מן הטריפה דשרי למאי דלא ס״ד דמוכן לכלבים. מיהו למ״ש לעיל בסמוך היה נראה לפרש בפשיטות דטעמא דמתיר עצמו בשחיטה לא מהני אלא לענין נולד אבל לא לענין מוקצה כמ״ש מלתא בטעמא א״כ א״ש דהכי קאמרי ליה לרב בשלמא מאי דאסרת בנולד מעומדת לגדל לא קשיא לן דלדידך דאית לך מוקצה לא שייך בכה״ג הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דמ״מ איסור מוקצה איכא שבין השמשות היה מוקצה גמור אגב אמו שאינה עומדת אלא לגדל אבל מדאסרת באפרוח דלית בו מוקצה למ״ש דאין בו אלא איסור נולד ואפ״ה לא קא שרית לו מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה א״כ מ״ש מעגל שנולד מן הטריפה דדמי לה לגמרי דנולד הוא. אבל לשיטת רש״י ותוספות דמשמע מלשונם דאפרוח אסור מטעם מוקצה כגרוגרת וצמוקין ואפ״ה מדמה לה לנולד מן הטריפה אם כן הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא קשיא להו בעגל גופא מ״ש נולדה מן הטריפה ומ״ש נולדה מעומדת לגדל ובדוחק צ״ל דלא הוי קים להו מאי קסבר רב בנולד מעומדת לגדל אבל בנולד מן הטריפה שמיע להו דמתיר ולפרש״י דמברייתא קא דייק י״ל דחדא מתרי טעמא קא אמרי ומשו״ה שתיק רב דלדידיה ודאי ברייתא לא איירי בכל ענין דהא בנולד מן העומדת לגדל ודאי אסור וצ״ע ודו״ק:
בפירש״י לכלבים אבל אפרוח שבקליפה אינו עומד לאכילת כלבים עכ״ל. משמע מלשונו דנהי דחזיא לאכילת כלבים בקליפתה אפ״ה אינו עומד לכלבים וכפירוש התוספות בד״ה מוכן ויש לתמוה דבמסכת שבת פרק כירה פרש״י בהדיא גבי ביצה דאית בה אפרוח דכלב נמי לא אכיל לה משום קליפה. ויש ליישב משום דסוגיא דהכא ודאי סברה דאפרוח עדיף מעגל שנולד מבהמה שעומדת לגדל דאל״כ תקשי מאי קמ״ל רב דאפרוח אסור הו״ל למימר עגל שנולד מבהמה שעומדת לגדל אסור ולא מהני טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וממילא ידעינן דכ״ש אפרוח וכן בברייתא דמסייע לרב יש להקשות כן אדמפליג בין עגל לאפרוח נפלוג בדידיה בין נולד מעומדת לאכילה או לגדל לכך הוצרך רש״י לפרש דאפרוח מוכן וחזי לכלבים וקמ״ל דאפ״ה אסור כיון דאינו עומד לכלבים ומכ״ש עגל שנולד מעומדת לגדל דלא חזי אגב אמו מאתמול אף לכלבים משא״כ שם בפ׳ כירה הוא להיפך דשם אמרינן להדיא דר׳ יוחנן לית ליה שום מוקצה ומקשינן עלה מקינה של תרנגולים ומוקי לה דאית בה ביצה ומקשינן והאמר ר״נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומשני דאית בה ביצת אפרוח וא״כ משמע להדיא דאף מאן דשרי במוקצה ונולד אוסר בביצת אפרוח לכך הוצרך רש״י לפרש דהטעם משום דכלב נמי לא אכיל לה ולא חזי למידי וגרע אף מגרוגרות וצמוקים:
גמ׳ אפרוח שנולד ביו״ט. עי׳ תוי״ט פרק ד׳ משנה ב׳ דעריות:
ב אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: אפרוח שנולד (בבקיעת ביצתו) ביום טוב, רב אמר: אסור. ושמואל, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יוחנן אמר: מותר. ומסבירים את טעמי הדיעות: רב אמר: אסורמוקצה הוא. ושמואל ואיתימא [ויש אומרים] ר׳ יוחנן אמר: מותרהואיל ומתיר עצמו בשחיטה. כלומר, מאחר והיתר שחיטת האפרוח והכשרתו לאכילה היא בלידתו, ומאחר שהלידה מתירה את שחיטתו — הריהי מתירה אותו גם מאיסור מוקצה.
§ It was stated that amora’im disputed the following case: With regard to a chick that hatched on a Festival, Rav said: It is prohibited. And Shmuel, and some say Rabbi Yoḥanan, said: It is permitted. The Gemara explains the reasoning for their respective opinions. Rav said: It is prohibited because it is muktze. And Shmuel, and some say Rabbi Yoḥanan said: It is permitted, since it itself is rendered permitted through slaughter. The slaughter of the chicken, which renders it fit to be eaten, is made possible by its hatching. Consequently, hatching likewise removes the prohibition of muktze.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב וְכִי מָה בֵּין זֶה לְעֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב אֲמַר לְהוּ הוֹאִיל וּמוּכָן אַגַּב אִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה.

Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: And what is the difference between this case and that of a calf born on a Festival, since you agree that a calf may be slaughtered on that day? He said to them: There is a difference. Since a calf inside its mother is considered prepared on account of its mother, by slaughter, the halakha is as follows: If a cow is slaughtered, the calf inside its womb is also permitted. Therefore, that calf never had the status of muktze, whereas the chick was considered muktze before it hatched.
רי״ףרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעגל שנולד בי״ט – דתניא לקמן שמותר בו ביום לדברי הכל.
מוכן אגב אמו – בעודו בתוך מעיה אם נשחטה האם היה נאכל.
הואיל ומוכן אגב אמו, בעודו בתוך מעיה אם שחט האם היה נאכל העובר.
[והוא דקים ליה] שכלו לו חדשיו, שהן תשעה חדשים (לדקה) [לגסה] וחמשה (לנקבה) [לדקה], כלומר שידע בבירור שלא בא עליה זכר. [אבל אי לא קים ליה שכלו לו חדשיו אסור עד] ליל שמיני, כדאמר רבן שמעון בן גמליאל כל ששהא שלשים יום באדם ושמנה ימים בבהמה אינו נפל, ומשום הכי אסור תוך שמנה דשמא מאיליו היה מת אם לא קדם ושחטו, ובפרק ר׳ אליעזר מוכ⁠(י)⁠ח דלא צריך שמנה ימים גמורים אלא כיון שנכנס שעה אחת בליל שמיני מיד מותר להדיוט, ולגבוה עד יום שמיני ואפילו היכא שכלו לו חדשיו, ומדאיצטריך למיסרה לגבוה בשכלו לו חדשיו מכלל דלהדיוט שרי.
עגל שנולד ביום טוב מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. ואם תאמר אם כן אף מדבריות (ביצה מ.) נתיר הואיל ומתירין עצמן עכשיו בשחיטה, לא היא דהנהו היה להם אותו היתר אלא שלא היה היתר בישוב וצבי שניצוד ביום טוב [כמו] כן אבל זה עכשיו הוא שבא להם היתר זה. ומיהו מצאתי בירושלמי (ריש פ״ק) שדמו אותה למדבריות ולצביה, דגרסינן התם עגל שנולד ביום טוב [מותר] שמתיר עצמו בשחיטה ר׳ זירא בעי מעתה מדבריות תהא מותרת הואיל ומתרת עצמו בשחיטה צביה תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה.
אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביום טוב הואיל ומוכן אגב אמו. ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה – וכי תימא והא מספקא לן התם בפרק בהמה המקשה: איבעיא ליה לרב הושעיא בהושיט יד לתוך מעיה ושחט בן ט׳ חי אם מותר אם לאו ותיפשוט מהא דאסור. דאי שרי הא ודאי מוכן הוא דאיפשר לשוחטו במעי אמו, ואיכא למימר דילמא לדידהו נמי מיספקא להו והכי קאמרי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה דנשחט במעי אמו אסור מספיקא והשתא שרי. אי נמי דאפילו תימא דשארי לא חשיב מוכן בהכי דלאו אורחייהו דאינשי אי נמי דלא שרינן השוחט במעי אמו בטרפה אלא בכשרה וזה נכון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב: וכי מה בין זה לעגל שנולד ביום טוב? שמותר לשחטו בו ביום! אמר להו [להם]: אינו דומה, הואיל והעגל בהיותו בתוך מעי אימו, הריהו מוכן אגב אמו בשחיטה. כי הלכה היא שכאשר שוחטים פרה גם העגל שבתוכה מותר (״בן פקועה״), ונמצא שלא חל עליו מעולם איסור מוקצה.
Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: And what is the difference between this case and that of a calf born on a Festival, since you agree that a calf may be slaughtered on that day? He said to them: There is a difference. Since a calf inside its mother is considered prepared on account of its mother, by slaughter, the halakha is as follows: If a cow is slaughtered, the calf inside its womb is also permitted. Therefore, that calf never had the status of muktze, whereas the chick was considered muktze before it hatched.
רי״ףרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וּמָה בֵּין זֶה זלְעֵגֶל שֶׁנּוֹלַד מִן הַטְּרֵפָה שְׁתֵיק רַב.

Rav Kahana and Rav Ashi further challenged Rav: And what is the difference between this case and that of a tereifa? If the mother has a condition that will cause it to die within twelve months, neither it nor the calf inside it may be eaten. Nevertheless, after it is born the calf may be slaughtered on a Festival and it is permitted. Rav was silent and did not offer an answer, as though he did not know how to respond to the question.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הטרפה – בנה אסור אם נמצא בתוכה דעובר ירך אמו הוא הואיל ובשחיטת אמו אתה בא לאכלו וכי נולד ביו״ט מן הטרפה ליכא למימר הואיל ומוכן אגב אמו ואפ״ה בשחיטת עצמו מותר לשחטו ולאכלו דלא אשכחן מאן דאסיר.
וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה – דהתם לא מצי למימר הואיל ומוכן אגב אמו דהא אמו טרפה והוא מותר ותימה והא מוכן הוא דאמרינן בחולין (דף עה.) דבן פקועה ניתר בארבעה סימנין בשחיטת אמו או בדידיה ואם כן יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו ויהיה מוכן כהאי גוונא וי״ל דקאמר גמרא אליבא דרבי אושעיא דקמבעיא ליה התם בחולין (דף עד.) אם ניתר בן פקועה בארבעה סימנין אי נמי י״ל הואיל ולכתחילה אין לו לשחטו כי האי גוונא שאינו יכול לראות מידי דהוה אשוחט בלילה (שם דף יג:) דאסור לכתחילה לא מיקרי מוכן ועוד יש לומר דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא״כ לא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוה חזי.
ירושלמי (שם): עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן. נימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. פירוש: להאכילו לכלבים חי, אבל לא לשחטו וליתנו לכלבים דהא כתיב לכם ודרשינן מניה (ביצה כ:) לכם ולא לעכו״ם לכם ולא לכלבים. וקשיא לי מאי קאמר הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים דאם איתא אף אפרוח נמי מוכן לכלבים, וליתא דטריפה לכלבים קיימא אבל אפרוח דחזי לאדם לא מפיק ליה מהכנת אדם ומפיק ליה לכלבים.
שתיק רב. אמר רבה ואיתימא רב יוסף מאי טעמא שתיק רב לימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים – פירוש: שיכול ליתנה לכלבים כשהיא חיה שהרי עומדת לכך כיון שהיא טריפה ולאחר שהמיתו אותה הכלבים רשאי לחתוך ולתקן לפניהם. אי נמי אף לשחטה לדברי ר׳ עקיבא דאמר אפילו נפש בהמה במשמע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה וכי מה בין זה לעגל שנולד כו׳ והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא״כ לא הוי מוכן היום כו׳ עכ״ל הא ודאי אין להקשות דא״כ בלאו נולד מן הטריפה תקשי ליה וכי מה בין זה לעגל שנולד בעי״ט ולא כלו לו חדשיו עד היום דלא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזי דההוא בי״ט נמי אסור דספק נפל הוא וצריך להמתין ח׳ ימים מלידתו אמנם תקשי ליה מעגל שנולד קודם י״ט ולא כלו [ב] לו חדשיו ויום ח׳ שלו הוא בי״ט דהשתא לא הוי מוכן היום דבין השמשות לא הוי חזי ומיהו למאי דמסיק היתרא בנולד מן הטריפה הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ניחא דקושטא דמילתא הוא דעגל שנולד קודם י״ט ויום ח׳ שלו הוא בי״ט דאסור לרב משום דלא הוי חזי בין השמשות אפילו לכלבים ודו״ק:
שם שתק רב. וכן לקמן דף לז ע״ב סוכה דף ז ע״א וש״נ:
מה שאין כן באפרוח שבביצה, שהרי הביצה היתה מוקצה קודם לכן, והקשו: ומה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה, שהרי אם היתה אמו טריפה היתה אסורה באכילה ואגב כך גם העגל שבתוכה, ולאחר שנולד הותר! שתיק [שתק] רב ולא ענה, כמי שאין בידו תשובה.
Rav Kahana and Rav Ashi further challenged Rav: And what is the difference between this case and that of a tereifa? If the mother has a condition that will cause it to die within twelve months, neither it nor the calf inside it may be eaten. Nevertheless, after it is born the calf may be slaughtered on a Festival and it is permitted. Rav was silent and did not offer an answer, as though he did not know how to respond to the question.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֲמַר רַבָּה וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף מ״טמַאי טַעְמָא שְׁתֵיק רַב לֵימָא לְהוּ הוֹאִיל וּמוּכָן אַגַּב אִמּוֹ לִכְלָבִים.

Rabba said, and some say it was Rav Yosef: What is the reason that Rav was silent? Let him say to them: Even a calf born to a tereifa mother is not considered fully muktze, since it is prepared on account of its mother to be fed to dogs. On a Festival, it is permitted to slaughter a tereifa and give it to dogs as food, and therefore the calf is not fully muktze even before it is born. By contrast, a chick in its shell is not intended as food for dogs, and therefore a chick that hatched on a Festival was unfit for use when the Festival began. Consequently, it was considered muktze and it is now nolad, an object that came into being on Shabbat or a Festival, and it is therefore prohibited.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לכלבים – דבין השמשות היתה אמו עומדת לכך אבל אפרוח שבקליפה אינו עומד לאכילת כלבים ואף לא היה ראוי הלכך נולד הוא.
והואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. ואם תאמר לימא הואיל ומוכן במעי אמו דאי בעי מושיט ידיה במעי אמו ושחיט ליה, דהא קיימא לן בפרק בהמה המקשה (חולין עג, א. עה.) הושיט ידו במעי פרה ושחט בה בן ט׳ חי כשר והוא הדין למעי טריפה כדאסיקנא התם דארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא. ויש לומר דמילתא דלא שכיחא היא ולאו הכנה היא, ואי נמי לא ניחא ליה למנקט מילתא דלא שכיחא.
הא דאמרינן דעגל שנולד ביום טוב [מותר] דוקא בדקים ליה שכלו לו חדשיו, הא לאו הכי אפילו בחול אסור כל שמונה דכל שלא שהה בבהמה שמנה ימים הרי זה נפל.
וקשיא לי ומאי שנא עגל מביצה, שאף בעגל יהא אסור בנולד ביום טוב של אחר השבת משום הכנה דאמש נגמר, ואפילו ביום טוב גרידא ניגזור כדגזרינן בביצה וכמאן דאמר (בכורות כ:) שאין הבהמה יולדת למקוטעין. ויש לומר דהכא כמאן דאמר יולדת למקוטעין, וכן מצאתי בירושלמי (ביצה פ״ק הי״א) דגרסינן התם אמר רבא אתיא כמאן דאמר הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין ברם כמאן דאמר הבהמה יולדת לחדשים ומסויימי׳ באין, בתמיה כלומר יש לך להתיר בכיוצא בזה, ופריק הגע עצמך שסיים אימת יעלה עלה זכר ע״כ בירושלמי, מ״מ בירושלמי לא בא מחמת מה שהקשיתי אלא מחמת איסור נפל, אבל מתוך כך אני למד לדידן להתירו ביו״ט שלאחר השבת כמאן דאמר יולדת למקוטעין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב יוסף: מאי טעמא שתיק [מה טעם שתק] רב? הרי יכול היה לענות; לימא להו [שיאמר להם]: אף עגל שנולד מן הטריפה איננו נחשב כמוקצה גמור הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים, שהרי אפשר לשחוט את הטריפה ולתת אותה לכלבים לאכילה, ועל כן איננה מוקצה גמור קודם לכן, אבל האפרוח, כל עוד הוא בתוך קליפת הביצה, איננו עומד לאכילת הכלבים ולא היה ראוי איפוא בכניסת החג והריהו מוקצה ולפיכך הריהו נחשב כנולד ואסור!
Rabba said, and some say it was Rav Yosef: What is the reason that Rav was silent? Let him say to them: Even a calf born to a tereifa mother is not considered fully muktze, since it is prepared on account of its mother to be fed to dogs. On a Festival, it is permitted to slaughter a tereifa and give it to dogs as food, and therefore the calf is not fully muktze even before it is born. By contrast, a chick in its shell is not intended as food for dogs, and therefore a chick that hatched on a Festival was unfit for use when the Festival began. Consequently, it was considered muktze and it is now nolad, an object that came into being on Shabbat or a Festival, and it is therefore prohibited.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי

Abaye said to him:
רי״ףרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף ליה אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וכו׳. ואם תאמר והא לאביי מנא ליה דלמא משום מוקצה, ותדע לך דהא מתניתין על כרחין בשבת מתניא וכדתנן אבל לא היתה נבלה מערב שבת לא יזיזוה ממקומה, ואמרינן נמי לעיל בריש פרקין גבי שבת דסתם לן תנא כר׳ שמעון דתנן מחתכין את הדלועין כו׳ אלמא בשבת מיתניא ובשבת מאי מוכן לאדם איכא אדרבה אף לאדם אינו מוכן דהא [אי] אפשר לשוחטה בשבת. ויש מי שתירץ דכל שהיא מוכנת ועומדת לאכילה מערב שבת אף על פי שקפץ עליה איסור שבת בעל כרחו של מכין אם בא לה שעת הכושר שלא בעבירה הרי היא בהכנתה, הלכך אלו היה מה שמוכן לאדם מוכן לכלבים כשנתנבלה זו הרי בא לה שעת הכושר שלא באיסור שבת ועדיין הכנה במקומה עומדת, אלא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ורבנו תם ז״ל תירץ דלישנא קא דייק מדקתני לפי שאינה מן המוכן, דמשמע דאפילו אינו אסור מטעם מוקצה וכגון שנתנבלה ביו״ט או בשבת ואית ליה חולה בתוך ביתו אפילו הכי אסירא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ואם תאמר והא אורחא דתלמודא הוא דתני הכין, דתנן בפרק כירה (בבלי שבת מב:) אין נותנין כלי תחת הנר לקבל (ניצוצות) [שמן] ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן, והתם בשבת דוקא ולא ביו״ט. יש לומר דמשום דאין נאותין הימנו לא פירש הטעם למה לפיכך הוצרך לפרש שאינו מן המוכן אבל הכא כיון דתנא אם לא היתה נבלה מערב שבת הא פריש שפיר דמשום מוקצה הוא למה ליה למיתני לפי שאינו מן המוכן. ובפרק קמא דחולין (חולין טו.) גמרא השוחט בשבת (ד״ה אבל) כתבתי בו יותר בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] אביי:
Abaye said to him:
רי״ףרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה ו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ביצה ו., ר׳ חננאל ביצה ו., רי"ף ביצה ו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה ו., רש"י ביצה ו., ראב"ן ביצה ו. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה ו., בעל המאור ביצה ו. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ביצה ו. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל ביצה ו. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן ביצה ו., רמב"ן מלחמות ה' ביצה ו. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ביצה ו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה ו. – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה ו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה ו., מהרש"ל חכמת שלמה ביצה ו., מהרש"א חידושי הלכות ביצה ו., פני יהושע ביצה ו., גליון הש"ס לרע"א ביצה ו., פירוש הרב שטיינזלץ ביצה ו.

Beitzah 6a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 6a, R. Chananel Beitzah 6a, Rif by Bavli Beitzah 6a, Collected from HeArukh Beitzah 6a, Rashi Beitzah 6a, Raavan Beitzah 6a, Tosafot Beitzah 6a, Baal HaMaor Beitzah 6a, Raavad Katuv Sham Beitzah 6a, Ri MiLunel Beitzah 6a, Ramban Beitzah 6a, Ramban Milchamot HaShem Beitzah 6a, Rashba Beitzah 6a, Raah Beitzah 6a, Meiri Beitzah 6a, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 6a, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 6a, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 6a, Penei Yehoshua Beitzah 6a, Gilyon HaShas Beitzah 6a, Steinsaltz Commentary Beitzah 6a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144