אע״פ שביארנו בשני ימים טובים של ראש השנה שקדושה אחת הן וביו״ט שני של גליות שאע״פ שאינן קדושה אחת מ״מ אנו נוהגין בו קדושה כראשון לענין מת אינו כן אלא כל יו״ט שני לענין מת כחול גמור הוא חשוב ואף ביו״ט ראשון אנו מקילין בו בקצת דברים ואין חלוק בענין מת בין ראש השנה לשאר ימים טובים כלל לא בראשון ולא בשני אלא כל שהותר בו בימים טובים של גליות הותר בו בראש השנה בראשון כדינו ובשני כדינו וכיצד הוא דין זה מת ביו״ט ראשון יתעסקו בו עממין ר״ל גוים וי״מ אותה אף בעבדים כנעניים אע״פ שמלו וטבלו לשם עבדות ואין זה כלום שהרי חייבים הם בכל מצות שהנשים חייבות בהם העבד במל וטבל לשם עבדות והשפחה בטבלה לשם עבדות ומ״מ בעבדים שלא רצו לימול שרשאי לגלגל עמהם כל שנים עשר חדש כמו שיתבאר ביבמות מותר אף באותם שנים עשר חדש שהרי אף הם מותרים לעשות מלאכה לעצמן כמו שאמרו בכריתות פרק מחוסרי כפרה אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים הם כאמה שלא טבלה לשם עבדות וכעבד שלא רצה למול וכדמתרגמינן מבני התושבים תותביא ערליא ואע״פ שמלאכתם באיסור עשה כדכתיב וינפש בן אמתך והגר והעמידוה ביבמות
(מ״ח:) בעבד ערל לא הזהיר אלא לרבן שאם רצה לעשות לו מלאכה חייב למנעו אבל לעצמן לא והילכך ביו״ט ראשון מתעסקין בו על יד אלו וכל שכן על ידי גוים הא על ידי ישראל לא ומ״מ דוקא בחפירת הקבר שהוא איסור תורה ואין כבוד הבריות דוחה לאו של תורה אלא נעשה על ידי עממין שאע״פ שאמירה לגוי שבות הרי כל לאו דלא תסור נדחה מכבוד הבריות הא מ״מ שאר הדברים שאין בהם איסור תורה כגון הוצאת המת במטה וטלטולו לרחיצה ולנתינה במטה ולגניזה בקבר הואיל ואין טלטולו אלא לאו דלא תסור הכל נעשה על ידי ישראל מדין כבוד הבריות ואינו דומה להוצאת אבנים ודברים שאין בהם תורת כלי שלוקה בהוצאתם שבאלו אין בהם שום צורך אבל הוצאת המת וחברותיה הנזכרות עמה צורך גדול הוא וכבוד הבריות שאין כמהו שלא יטלטלו עממין בגופו של מת כלל אלא שיחפרו את הקבר ויחזירו את העפר אחר שגנזוהו ישראל שם ואף טלטול אבנים איסור סופרים הוא כמו שכתבו בהדיא גדולי הרבנים בראש המסכתא ואף השמועה מוכחת שלענין החפירה נאמרה ממה שאמרו בה והאידנא דאיכא חברי חיישינן כלומר כשיראו אותנו קוברים יכופו אותנו לחפור בקרקעות שלהם ואי משום הוצאה וטלטול חברי באיסור הוצאה וטלטול לא בקיאי וראיה לדבר זה מה שאמרו בשלישי של סנהדרין
(כ״ו:) הנהו קבוראי דקבור מיתא ביו״ט ראשון וקבוראי ודאי על שם החפירה נקראו כן לא על שם ההוצאה והטלטול שהרי אלו נושאי המטה הם קרויים בכל מקום ונמצא שהם חפרו את הקבר אלמא שלא נדה אותם אלא על החפירה:
וכבר אירע מעשה בזמן גדולי המפרשים וצוו לשהותו עד הלילה לכבודו וקצת חכמי בדיר״ש חשבו עליהם שמתוך שהם אוסרים בהוצאתו וטלטולו עשו כן עד שכתבו בחבוריהם שמתוך כך היו נוהגין מקרוב לשהותו על פי סברא זו ומ״מ תדע שרבותי העידו בשם רבותיהם שהיו מובהקים שבתלמידי גדולי המפרשים שלא צוו בדבר מחשש איסור הוצאה וטלטול כלל אלא שאדם מצוין בתורה ובגדולה היה ולא רצו שיתעסקו בו עממין אף בחפירת הקבר הא לשאר הדברים לא הוצרכו לכך כלל אלא כל טלטול והוצאה מותר בו ואף בלא ככר או תינוק שלא הוזכר ככר או תינוק אלא בשבת שאין בו שום סרך לקבורה אלא שצריכין לטלטלו מחמה לצל ואף זו הוזכרה בדבריהם להתיר שאם בשבת ובלא סרך קבורה הותר על ידי ככר כל שכן ביו״ט לצורך קבורה אף בלא ככר וכן נעשה מעשה על ידי חכמי הדורות הקדומים בנארבונא״ה ובדיר״ש ואף רבותי עשו בה מעשה בכאן באחד שנפטר ערב שמיני עצרת וכבר חפרו ישראל את קברו מבעוד יום וכשנגמרה חפירתו קדש היום והוציאוהו ישראל בלא ככר וגנזוהו בקבר אלא שעממין החזירו את העפר ויש מצריכין ככר או תינוק ואל תחוש לדבריהם ומגדולי בדירש וקדמוניהם בקונדריס אחד שחברו בדברים שיש בין יו״ט ראשון לשני חככו להקל אף בחזרת העפר וכתבו בלשון זה הוצאת המת וקבורתו ר״ל לגנזו בקבר ולהחזיר את העפר לכסותו נראה שמותרת ע״י ישראל אף ביו״ט ראשון הואיל ואין בו איסור תורה וכר׳ שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואף לר׳ יהודה בהוצאה מיהא מודה זהו נסח דבריהם אלא שזו אצלי קולא יתירה וסתימת גומות ובנין גמור וראוי לאסור שאף לר׳ שמעון מ״מ איסור תורה הוא וכל שכן שיש פוסקים כר׳ יהודה:
וחכמי קטלונייאה ראיתי שאוסרים כל טלטול שבו וכל שכן ההוצאה ומזקיקין להיות הכל נעשה על ידי עממין וממה שאמרו יתעסקו בו כלומר בכל עסקים שבו ואין זו ראיה שלא ראו עצמם צריכים להזכירה אלא במה שאין יד כבוד הבריות שולטת ופירוש יתעסקו בו עממין במה שאין כבוד הבריות משלטת את ישראל לעשותו וזהו החפירה והראיה שהרי ביו״ט שני שאמרו יתעסקו בו ישראל הוצרכו לתלות הטעם משום דחול גמור שויוה רבנן וטעם זה לא הוצרך אלא לאיסור תורה וכן אפילו למיגד ליה גלימא כלומר שאין צורך בכך ולא הוצרך לומר אפילו לחפור את קברו מפני שעקר השמועה לחפירת הקבר נאמרה ולדעתי להוציא מדעת זה כיונו גדולי המחברים במה שכתבו בנסח שמועה זו יום ראשון יתעסקו בקבורתו עממין ובשני כתבו דרך כלל יתעסקו בו ישראל וכן באים לאסרה שמא מתוך כך יבאו על הקבורה ואם על הגניזה הם אומרים אנו כבר התרנו את הגניזה ואף היא בכלל הטלטול ואם שיבאו לומר שמא יחפרו או יחזירו את העפר אין זו חששא שאין טועין בין אסורי תורה לשל סופרים וכל שכן במקום שרבים מצויים וכן אמרו שהוצאה צורך קבורה היא והתחלתה ואיני מבין שמ״מ כל שאין בו איסור תורה כבוד הבריות דוחתהו אלא שהם כתבו שאין כאן כבוד הבריות הואיל וסופו ליקבר על ידי עממין ומפני שפשוט להם לאסור הגניזה על ידי ישראל וכבר כתבנו שאנו מתירין אותה להדיא ואם מפני שסופו להתכסות על ידי עממין מ״מ אינן נוגעים בגופו של מת:
ולמעשה כל שהיא שעת הריוח לשהותו ראוי לעשות הא כל שאי אפשר אלא בדוחק ראוי להתיר בכל עניני הטלטול וההוצאה לרחיצה ולנתינה במטה ולהבאה ולגניזה על הדרך שכתבנו ושלא לדחוק בכך וכבר הארכנו בזה בקונדרס מיוחד לנו להעמדת מנהגי האבלות ורחיצה מיהא יש מוחים שלא להחם לו חמין אלא שירחצוהו בצונן ורבותי התירו למעשה להחם לו חמין כדרך כל שאר מתים ותפירת התכריכין מיהא אסורה אלא שיהו כורכין אותו בהם:
יש שואלין בשבת וביום הכפרים נקבור על ידי עממין שהרי כל אמירה לגוי אינה תורה ותדחה משום כבוד הבריות ואחר שכן למה הוצרכו לדחיות כדי שלא יבא יום כפור סמוך לשבת משום מתיא יקבר על ידי עממין והשיבו גדולי נרבונא שלא הותר שום דבר מאלו אלא בימים טובים שקצת מלאכות הותרו בהם אבל שבת ויום כפור שלא הותרו בשום מלאכה לא והרי העמידו דבריהם במקום כרת באיזמל וכן בערובין
(ס״ח.) לא התירו לומר לגוי זיל אחים לצורך מצות מילה ואע״ג דכבוד הבריות עדיפא טפי ממילה וכן שמצינו שהתירו שבות בענין מת להוציאו לכרמלית כעובדא דההוא שיכבא דהוה בדרוקרת
(שבת צ״ד:) שהתירו להוציאו מרשות היחיד לכרמלית מדין כבוד הבריות בזו מ״מ הואיל והוצאתו בשבת תהא על ידי גוים אין כאן כבוד אלא קלון שיהו עממין נוגעין בגופו של מת מ״מ הואיל ולא הותר בשום מלאכה החמירו שהרי מ״מ אפשר בשהייה יום אחד וכבר אמרו במסכת ראש השנה
(כ׳.) יום טוב דאפשר בעממין ליכא משום מתיא אלמא שבת ויום כפור אי אפשר וכבר עלה על דעת קצת ראשונים להקל בשעת הדחק ולא נענו ומ״מ במקום דוחק גדול שאם לא יקבר היום לא ינתן עוד לקבורה ראוי להקל וכענין מה שאירע בכפר אחד בצרפת שברחו כל הישראלים שבו מחמת שמד והקלו בכך:
ביו״ט שני אף של ראש השנה יתעסקו בו ישראל לכל צרכיו ואפילו היו שם עממין מזומנים ואע״פ שבשאלתות פירשוה דוקא בשאין שם עממין מה שאין כן בראשון שאף באין עממין אין עושין על ידי ישראל בראשון ודאי יפה כתבו דלעולם על ידי ישראל לא אבל בשני סתם אמרו כחול שויוה רבנן אפילו יש שם עממין ואף מתים שמביאין אותם מעיר לעיר הותר על ידי הוראת גאונים לרכוב על סוס ולצאת חוץ לתחום אפילו של תורה ללוותו וכן כתבוה גאוני ספרד בפסקי הלכותיהם ולשונם בזה מותר ללוות את המת ביום שני של יו״ט אפילו חוץ לתחום ופעם אירע מקרה במגדול קרוב לנו בשמיני של חג ונמנו וגמרו לבא למחר עמו על סוסיהם ושלחו לנו אם נסכים עמהם ושלחנו להם שהסכמנו עמהם אלא שהשליח נאנס בדרך ולא הגיע שם ונמנעו מלבא אלא בהסכמתנו ונראה לי דוקא לפי צורך שמירתו הא דרך כבוד לבד וכן החזרה מיהא יראה שאסורה אלא שקצת חכמי הדורות שבקאטאלונייאה ראיתי שהתירוה בהדיא שלא תהא מכשילן לעתיד ואף אנו בגלילות אלו ראינו מי שהתירה למעשה כדברים שהתירו סופן משום תחלתן אלא שלעזה עליהם מדינה:
אף תפירת התכריכין וחתיכתן אע״פ שהיה אפשר לכרכו בלא חתיכה ותפירה מותר וכן ללקוט עצים המריחים להניח עליו לכבוד העומדים שם ומ״מ קבר בנין וחפירת כוכים שהם טורח יותר אסור שהרי אף בחולו של מועד נאסרו:
ואחר שכן זה שהתרנו ביום טוב שני לא סוף דבר בשני של ימים אחרונים של פסח וסוכות או של עצרת שכשתסתלק קדושת יום טוב שני מהם יהו חול גמור אלא אף ביום טוב שני של ימים ראשונים של פסח וסוכות שאף כשתסתלק משם קדושת יו״ט שני מהם יהו חולו של מועד מותר שלא נאמר אין חופרין כוכין דקברות במועד אלא בקבר בנין וחפירת כוכין כמו שביארנו ומ״מ יש חולקין בזו לומר דוקא ביו״ט שני של ימים אחרונים מכח קושיא זו ואין דבריהם נכונים שהרי סתם נאמרו הדברים בכל יו״ט שני והקושיא כבר תירצנו בה עקר הדברים ויש שתירצוה בפנים אחרים וכבר כתבנום בפרושנו במסכתא זו ובחבור זה בראשון של מועד קטן:
וקריעה לאבל ביום טוב שני גדולי המחברים אסרוה אלא שגדולי המפרשים עשו בה מעשה להתיר:
ויש מחמירין עוד בזמן הזה שלא להתיר כלל ממה שאסרו דבר זה במסכת שבת פרק תולין
(שבת קל״ט.) לבני בשכר מצד שאינן בני תורה ועושין את כלנו עמי ארץ מקל וחומר של בני בשכר כלומר אם בני בשכר אינן בני תורה היאך נחזיק אנו את עצמנו כבני תורה ואף אחרוני הרבנים כתבוה כן וזו אינה אלא ענוה שלפנים משורת הדין וכי אם בני בשכר אינן בני תורה אנו מה לנו ועוד שבאותו הזמן לא היו הדורות נשמעים להוראה והיו מוציאין התר מתוך התר ומתוך כך היו מחמירין להם וכעין מה שאמרו בקעה מצא וגדר בה גדר אבל דורות הללו כלנו נשמעים לגדולים שבנו לענין איסור והיתר ואין לנו לאסור על עצמנו את המותר מטעם שלהם והרי מצינו בתלמוד ע״ז בנאכל כמות שהוא חי או שאינו עולה על שלחן מלכים שאין בו משום בישולי גוים ובפרק ר׳ ישמעאל הוזכר שם שאסרו לבני בצרה מפני שאינן בני תורה ואעפ״כ אין אנו נזהרין מזה כלל ולא ראינו מי שהחמיר בה:
ואף לאחרוני הרבנים ראיתי שאסרו ביו״ט שני ממה שאמרו בסוגיא זו והאידנא דאיכא חברי חיישינן ר״ל פרסיים שהיו כופים ישראלים שברשותם לעשות מלאכתם ואם יראום שיהיו מקברים את מתיהם יהיו כופין אותם לשאר מלאכות והם שמפרשים שמחששא זו אסרוה במנין ואין מנין שכמותו להתיר וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת שבת בענין סנדל מסומר ולא בשעת השמד היה ועכשו בטל השמד ותירץ לא עמד בית דין ובטל ומ״מ בתוספות כתבו שדבר זה לא נאסר במנין אלא דרך אזהרה כגון מים המגולין ומלח סדומית שעכשו נוהגין בהם היתר אחר שאין נחשים ומלח סדומית מצויים וכן כל כיוצא בזה:
ואף גדולי הרבנים פירשו מתוך קושיא זו ר״ל מקושית המשנה שהזכרנו ר״ל אין חופרין וכו׳ שביום ראשון נאסר אף בטלטול וביום שני הותר הטלטול ונאסרה החפירה ואי אפשר לומר כן שהרי בהדיא אמרו כחול שויוה רבנן:
וכן כלי הקבורה ביום טוב שני מותר להחזירם לעיר אחר הקבורה אע״פ שמלאכתם לאיסור שהרי נעשו היום מלאכתם להיתר וכן שעומדים עדין לכך אם יזדמן להם מת אחר וכל שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אף מחמה לצל וכל שכן כדי שלא יגנב ויש שהורה להניחם בבית הסמוך לחומה ועל הדרך שאמרוה בערובין
(מ״ה.) בכלי זין ואינו כלום שלא אמרוה שם אלא בשבת ומשום העברה ברשות הרבים אבל כל שטלטולו בהיתר וביו״ט שאין בו דין העברה מותר לנשאו עד מקום המוכן לו וכן נראה מלשון גדולי הרבנים בפרק כל הכלים בשמועת המקלות וכן מה שהותר לטלטל מחמה לצל אין אומרים אם איפשר להצילו מן החמה בטלטול מועט לא יטלטל במרובה אלא מכיון שטלטל בהיתר יביאנו עד מקום שירצה והוא הדין לסכין של מילה בשבת שלאחר מילתו מטלטלו ומניחו לכל מקום שירצה שלא יהא בו דין העברה רשות הרבים וכן הסכימו בהיתר זה קצת חכמי הדורות:
וכן יש שהחמירו לומר שלא התירו אלא מה שהוזכר והוא מיגד גלימא ומיגז אסא אבל קבורה לא וגם זה הבל לא הוזכרו אלו אלא לריבותא כלומר אע״פ שאינם צורך גמור כמו שביארנו ויש מי שאוסר שלא לחפור על ידי מדידה ואיני מודה כן [שאין מדידה שלנו] כנטיית קו דרך בנין:
לא סוף דבר במה שהתרנו כשנשתהא המת או שאנו מתיראים שמא ישתהא כגון שהיה סמוך לו שבת שלא הותר בו שום דבר אלא טלטול מחמה לצל על ידי ככר או תינוק אלא אף בשלא נשתהא ואין חשש שמא ישתהא מותר בין בראשון על ידי עממין בין בשני על ידי ישראל ויש חולקין ביום ראשון לומר שלא הותר על ידי עממין אלא בנשתהא או מחשש שמא ישתהא ממה שמצאוה כן בפירוש לגדולי הרבנים במסכת שבת פרק תולין
(שבת קל״ט:) במה שאמרו שם עובדא הוה בכנישתא דמעון ביו״ט הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה והרי צורך שאלתם מלפניה שלא ישתהא ומלאחריה שכבר נשתהא אבל כל שאין שם נשתהא ולא חשש ישתהא אסור ולדעתם לא אמר רב אשי אע״ג דלא אשתהי אלא ביו״ט שני ועל ידי ישראל ומטעם כחול שויוה רבנן ואין הדברים נראין שהרי רבא סתם אמרה מת ביו״ט ראשון יתעסקו בו עממין ולא הזכיר יו״ט הסמוך לשבת כלל וזו של פרק תולין מעשה שהיה כך היה ואף בזו סתם השיבו להם יו״ט ראשון יתעסקו בו עממין ומר זוטרא שאמר לא אמרן אלא דלא אשתהי דוקא ביו״ט שני אמרה וכמו שהשיבו רב אשי יו״ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אבל ביום ראשון לא חלקו בה כלל ומ״מ אם מת בראשון ורוצים לשהותו לכבודו עד יו״ט שני כדי שיתעסקו בו ישראל הרשות בידם ויש חולקים בדבר ואין דבריהם נראין:
יש מי שאומר שלא נאמר היתר זה אלא בבן קיימא אבל נפל ודאי או ספק נפל בתוך שלשים אין כאן כבוד הבריות ואסור אף בשני אף על ידי עממין ואין אני מודה כן אלא בנפל ודאי ואף בזה מותר לטלטלו ולהוציאו משם כדין גרף של רעי שמותר לטלטלו ולהוציאו כמו שיתבאר ולחכמי בדיר״ש ראיתי בחבוריהם שהתירו אף בקבורה וכן ראיתיה בקצת חבורי חכמי צרפת ופירשו הטעם אחר שהם בני העולם הבא וכמו שאמרוה בפרק חלק
(סנהדרין ק״י:) משעה (שאמרוה) [שנזרע] וכו׳ ר״ל משנכנס בו רוח אפשי והוא שאמרו באחרון של כתובות והא כתיב נבלתי יקומון ותירץ ההוא בנפלים כתיב והנאוני הדברים ואחר שכן כל שהותר בשאר מתים הן בראשון הן בשני הותר בנפלים מארבעים יום ואילך:
מי שלא הניח עירובי תבשילין מערב יו״ט מניחן בחמשי שהוא יו״ט בתנאי זה שיאמר אם היום קדש ולמחר חול איני צריך כלום ואם היום חול ולמחר קדש הרי זה עירובי שבו אהא רשאי לאפות ולבשל מיו״ט לשבת ואינו צריך לכפול תנאו בשני שאם ראשון יו״ט הרי מחרתו חול ואינו צריך כלום ומ״מ בשני ימים טובים של ר״ה אי איפשר לו לעשות כן שהרי קדושה אחת הן מגדולי המחברים כתבו שלא נאמר היתר תנאי זה אלא בשעה שהיו עושין שני ימים מספק אבל עכשו שאנו בקיאין בקבוע החדשים ואין עושין שני ימים אלא מתורת מנהג אף בימים טובים של גליות אין תנאי מועיל בהם ואין שטת הגמרא מוכחת כן שהרי רבא אמר ליתוב מר האידנא וליתני והרי הוא היה בזמן שהיו יודעים בקדוש החדש ומ״מ לענין סברא מיהא הדברים נראין:
אפרוח שיצא מקליפתו ביו״ט אסור מתורת מוקצה שהרי לא היה דעתו עליו מערב יו״ט ואם נולד בראשון מותר בשני אבל שבת ויו״ט או שני ימים טובים של ראש השנה נאסר בשניהם יש מי שמתירו אף ביומו אע״פ שהוא מוקצה שמתוך שקודם לידה היה לו דין שרץ שאין שחיטתו מטהרתו ולידה זו הועילתהו להוציאו מכלל שרץ ולהתירו על ידי השחיטה דין הוא שתועיל לו לידה זו להפקיעו מתורת מוקצה שעליו והדברים נראין כדעת ראשון:
עגל שנולד מן הפרה העומדת לאכילה ביו״ט מותר ליומו ואע״פ שלא היה דעתו עליו מוכן הוא אגב אמו והוא שברור לו שכלו לו חדשיו כגון שהיתה לו בהמה קשורה בביתו תשעה חדשים לגסה וארבעה לדקה ונתברר לו שלא עלה עליה זכר מאותו זמן ואילך אבל אם לא נתברר לו שכן צריך לשהותו עד ליל שמיני שכל ששהא שלשים יום באדם ושמנה בבהמה אינו נפל:
עגל שנולד מן הטרפה מותר ואע״פ שביצת טרפה אסורה כמו שביארנו למעלה ביצה אין לה חיות והרי היא מכלל האם אבל עגל שיש לו חיות אינו תלוי בחיותה של אם ואינו מכללה הואיל ויצא ממעיה ואם נולד ביו״ט מותר ואע״פ שאין אמו ראויה לאכילה שהרי מ״מ מוכנת היתה מערב יו״ט לכלבים ואע״פ שאמרו לכם ולא לכלבים מ״מ מוכנת היא להאכילה להם בעודה חיה וכל שאדם מכינו בדעתו לצורך בהמתו הוא מרחיב את דעתו שאם יש שם דבר הראוי לו שיהא מוכן לו והוא שאמרו מוכן לבהמה מוכן לאדם אף במה שמחוסר מעשה אדם הואיל והוא מעשה הרגיל כגון שחוטה ביום טוב ואע״פ שבמסכת פסח ראשון
(פסחים נ״ו:) אמרו שמוכן לעורבים אינו מוכן לאדם שאם כן אף פירות הנתלשין ביו״ט לא יאסרו משום מוקצה אלא מגזרת שמא יעלה ויתלוש וכל שנתלו במקום שפל שאין בו גזרת עליה יהו מותרין מ״מ אין דעתו של אדם לזון את העורבים כל כך אפילו גדלים בביתו ואין צורך בגדילתם וכן שאפשר לפרשה בעורבים סתמא ואע״פ שרוב מפרשים כתבוה בגדלים בביתו מ״מ אין נראה לי כן שאם כן מאי איריא עורבים דנקט אלא עורבים דעלמא קאמר והם מצויים בחצר ובכל מקום שאילנות מצויין שם אבל כלביו ושאר בהמותיו אדם צריך להם ודעתו לכל מה שראוי להם ומתרחבת על מה שאפשר שיהא ראוי לו ממנה או שמא לא אמרוה אלא במוקצה מחמת איסור כמו שביארנו שם ויש חולקים לאסור עגל שנולד מן הטרפה ביו״ט מפני שהם פוסקים שמוכן לבהמה אינו מוכן לאדם וכן נראה דעת גדולי המחברים ויש לדברינו ראיה גדולה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם עגל שנולד מן הטרפה ביום טוב מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן וכן סוגיא זו מוכחת כדברינו להדיא:
עגל שנולד מן הפרה העומדת לחרישה או מן המדברית ומן הצביה שנצודו היום אסור שהרי לא היתה אמו מוכנת לכלום מבערב ואפילו למי שסובר טעם מתיר עצמו בשחיטה כבר ביארנו שאין היתר מתיר עצמו בשחיטה אמור אלא באפרוח שלידתו גרמה לו להיות ניתר בשחיטה כמו שביארנו:
אפרוח שנולד בחול מותר לאלתר ר״ל תכף שיוצא לאויר העולם אע״פ שלא נתפתחו עיניו ויש שאוסרין אותו מתורת שרץ עד שיתפתחו עיניו ואין נראה כן הא בתוך קליפתו מיהא כלם מודים באיסורו משום שרץ אלא שבתלמוד המערב אמרו דוקא בשאין נוצה בכנפיו אבל יש נוצה בכנפיו מותר ונסח דבריהם אפרוח מאתמול גמור כהילין דנפקין וגדפיהון עליהון ונראה לפרש אף לדעת זה שכל שהוא בתוך קלפתו אסור ולא אמרוה אלא שכל שמתחיל לצאת מקליפתו ויש לו כנף מוכן הוא ר״ל שדעתו חל עליו לכשיצא למחרתו ולא להתירו בתוך קלפתו בא וכן הדברים נראין:
כבר רמזתי לך שיש חולקים בקצת דברים שכתבנו והריני צריך להעירך מה שהביאנו לפסוק כמו שכתבנו ומתוך כך אני מעירך בביאור הסוגיא ובמה שנתחדש לי בה בדרך קצרה מפני שראיתי כמה מפרשים כתבו בה שלא כהוגן וזהו מה שראינו בביאורה:
שמועה זו כוללת שלשה דינין אפרוח שנולד ר״ל שיצא מקליפתו ביו״ט ועגל שנולד מן הכשרה ביו״ט ועגל שנולד מן הטרפה ביום טוב ואומר אני שלא נגעו בשמועה זו מדין הכנה כלל שאם תאמר שלידתו הויא הכנה הרי בהיתר יום טוב עצמו אנו עסוקים והרי יו״ט מכין לעצמו וא״ת שתאסר משבת ליו״ט הרי כתבנו שאין הכנה משבת ליו״ט אלא במה שאם נולד ביו״ט עצמו אסור ולידת שבת גורמת היתרו ליו״ט וא״ת שאין יו״ט מכין לעצמו על שטת המפרשים שכתבנו למעלה כבר ביארנו לאותה שיטה שאין לידה נקראת הכנה ואע״פ שלא אמרנוה אלא בביצה ודאי אף באפרוח ועגל כן ר״ל שגמר שלהם הכנה ולא לידתם וא״ת ליגזור בה משום יו״ט אחר השבת והרי בשבת נגמרו אין זה כלום שבביצה הוא שאמרו קים לן דמאתמול גמרה לה אבל עגל ואפרוח נגמרים ואין יוצאים מעת לעת אלא פעמים מקדימין ופעמים מתאחרים נמצא מ״מ שאין בלידת אפרוח איסור משום הכנה כלל ומגזרת פירות הנושרין ומשקין שזבו אין כאן שאין דמיון לאלו עם בעלי חיים אלא עקר איסור זה הוא מדין מוקצה מצד שלא היה דעתו מערב יו״ט עליו שהרי לא היה בעולם וזהו שאמרו רב אמר אסור מדין מוקצה ובשל גליות מותר למחר ובשל ראש השנה אסור אף למחרתו מדין מוקצה הואיל וקדושה אחת הם וכן משבת ליו״ט משום הכנה שהרי אם נולד ביו״ט היה אסור ליומו ואלו התרנוהו משבת ליו״ט נמצאת לידת שבת גורמת היתרו ליו״ט ושמואל אמר מותר אע״פ שמודה בו שהוא מוקצה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ר״ל הואיל ובעודו אפרוח היה בו איסור שרץ ולא היתה שחיטה מועילתו וכשנולד הועילתהו לידה זו של יו״ט להפקיע ממנו איסור שרץ ולהביא עצמו לכלל היתר על ידי שחיטה הרי לידה זו מועילתהו גם כן להפקיע ממנו דין מוקצה ואין לפרש הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מידי אבר מן החי שאם כן אף בעומדת לגדל ביצים כן אלא שבאיסור שבקודם לידה הוא אומר כן והוא איסור שרץ ואיסור מוקצה דומה לו לענין זה שעקר איסורה מקודם לידה:
ושאלו רב כהנא ורב אשי לרב מה בין זה לעגל שנולד ביו״ט כלומר אע״פ שטעם מתיר עצמו בשחיטה אינו כלום לדעתך מ״מ הרי עגל שנולד מן הכשרה ביו״ט מותר ליומו כמו שאמרו בבכור ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן כל שברור לו שכלו לו חדשיו כגון שהעמידה קשורה בביתו משקבלה זכר עד שילדה תשעה חדשים לגסה וארבעה לדקה ולא נכנס זכר לשם ומה בין אפרוח לזו איסור הכנה אין בזו כבזו כמו שביארנו היסח הדעת יש בזו כבזו שאף עגל לא היה בעולם ושמא תאמר דעגל הואיל ואמו עומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא אין זה כלום שכל שהוא מחוסר שחיטה אי אתה קורהו אוכלא דאיפרת והשיבם עגל מוכן אגב אמו הואיל ודעתו על האם מבערב דעתו מתפשטת על כל מה שבתוכה שהרי היה מותר בשחיטת האם אלו לא נולד מה שאין כן באפרוח והקשו לי׳ מעגל שנולד מן הטרפה שאין שחיטתה מועלת אף להיתר הולד וכשנולד ביו״ט מותר ושתק רב אלא שעמד רבה במקומו והשיבם הואיל והיה דעתו על האם מבערב להאכילה לכלביו היא וכל מה שבתוכה והואיל ודעתו עליה מצד איזו סבה דעתו מתרחבת על כל מה שיהא באפשר שיגיע ממנה שיהא ראוי לאדם ואע״פ שמוכן לאדם אינו מוכן לבהמה שהרי חתוך נבלה לכלבים אסורה ביו״ט אא״כ נתנבלה מבערב טעם הדבר שכל שהוא נותן דעתו עליו לעצמו אין דעתו עליו לאכילת כלבים אבל מה שהוא נותן דעתו עליו לאכילת כלבים ודאי דעתו מתרחבת ליתן לבו על כל שאפשר שיגיע ממנו לראיית מאכל אדם שפיל ואזיל בר אווזא ועינהא מיטייפי: