(1) 
הַשְׁתָּא מוּכָן לְאָדָם לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים דִּתְנַן מְחַתְּכִין אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֲסוּרָה לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן מוּכָן לִכְלָבִים הָוֵי מוּכָן לְאָדָם.
הַשְׁתָּא מוּכָן לְאָדָם לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים דִּתְנַן מְחַתְּכִין אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֲסוּרָה לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן מוּכָן לִכְלָבִים הָוֵי מוּכָן לְאָדָם.Now, we know that food prepared, i.e., fit, for human consumption that became spoiled is not automatically considered prepared for dogs, as we learned in a mishna (see 2a): One may cut pumpkins before an animal to facilitate their consumption, and likewise one may cut up an animal carcass, even of an animal that died on Shabbat, before dogs. Rabbi Yehuda says: If the animal was not already a carcass, i.e., it was not dead and fit for dogs, prior to Shabbat, it is prohibited, because it is not in the category of items considered prepared for use on Shabbat. This shows that although this animal was fit for human consumption while alive, it does not automatically become prepared for dogs once it dies. If so, can food prepared for dogs be considered prepared for humans?
1. את התרנגולת, את התרנגולת: וכן ב-גא , גג , כ״י נ . דפוסים: תרנגולת, תרנגולת .
2. מותר, מותר: וכן בתחילת הפרק, וכן גג , מוסב על מי שאוכל. גא , כ״י נ , דפוסים (כאן): מותרות, מותרות מוסב על הביצים.
3. והוא שאינן...בחלב : דפוסים ע״פ גמ׳ בהמשך, דף ז ע״א. מובא גם בה״ג ור״ח. חסר בכ״י א , גא , גג , כ״י נ . התנאי אינו מוזכר ברמב״ם משנ״ת הל׳ מאכלות אסורות (ט:ה).
מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים – למאן דאית ליה מוקצה דהא נתנבלה בשבת לר׳ יהודה אתמול בין השמשות היתה עומדת לאדם וקא חשיב ליה מוקצה בהא לגבי כלבים.
השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה דתנן מחתכין וכו׳ ר׳ יהודה כו׳ לפי שאינו מוכן – ותימה היכי הוי מוכן לאדם אדרבה לא הוי מוכן לאדם דבין השמשות לא מצי שחיט לה דשמא הוא שבת והיכי מוכח מהכא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים על כן נראה להרר״י דגרס אם לא היתה נבלה מעיו״ט ולא נראה דהא בהדיא אמרינן לעיל דגבי שבת מתניא דקאמר גבי שבת דסתם לן תנא כר״ש וכו׳ ומייתי הך משנה וי״ל דשפיר מיירי בשבת ומייתי מן היתור דאי לא אשמועינן כי אם גבי שבת לתני רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה ותו לא והייתי יודע דאסורה משום מוקצה ואמאי היה צריך למיתני לפי שאינו מן המוכן אם אינו ענין לשבת דהא שמעינן ליה תנהו ענין ליו״ט ואפילו הכי אסור ואע״ג דהוה מוכן לאדם בין השמשות משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ותימה הא דתנן בשבת (דף מב: ושם) אין נותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל בו שמן ואם נתנו מבעוד יום מותר ואין נאותין הימנו לפי שאינו מן המוכן והתם מאי דרשינן מן היתור ולא שייך לרבות י״ט וי״ל דהתם נמי מרבי׳ מן היתור אע״פ שכבה הנר כבר אסור אחרי כן לפי שאינו מן המוכן והר״ר יעקב מקורביי״ל תירץ דשפיר מיירי דוקא לענין שבת ואעפ״כ מוכח שפיר דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דאי ס״ד מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים א״כ בע״ש מבעוד יום אם היה מוכן לאדם היה כמו כן מוכן לכלבים לפי דבריו דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים א״כ כשהחשיך וקדש היום אע״ג דנסתלקה הכנה דאדם שאינה ראויה לאדם עכשיו מ״מ היתה מוכנת לכלבים מבעוד יום וכיון שהיתה מוכנת להם ההכנה לא נסתלקה בקדוש היום.
ותניא כותיה דרב אפרוח שנולד ביו״ט אסור עגל שנולד ביו״ט מותר זה מוכן אגב אמו וזה אינו מוכן אגב אמו ותניא כותיה דשמואל עגל ואפרוח שנולדו ביו״ט מותרין זה מוכן אגב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה למדת מפירושנו שכל מה שהתיר רב לא התיר אלא מטעם מוכן אגב אמו ולא התיר כלום מטעם היתר עצמו בשחיטה ושמואל מתיר משני הצדדין ומתוך כך הוא מתיר את העגל מצד הכנת אמו והאפרוח מצד היתר עצמו בשחיטה ושניהם מודים שטעם מתיר עצמו בשחיטה אינה אלא באפרוח וכן לפירושנו אין כאן דין איסור הכנה כלל ומאחר שכן אין לנו קושיא מביצת משנתנו היאך אין מתירין אותה מצד שהיא מוכנת אגב אמה שהרי מטעם הכנה נאסרה כמו שביארנו:
ושאר מפרשים לפי מה שנתבלבלו בפירוש שמועה זו הביאום פירושיהם להרבה קושיות ואחת מהם זו שבביצה והיוצא מדבריהם שלא התיר רב שום דבר אלא בשיש שם שני צדדין מוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה ועגל שנולד הרי שניהם בו לדעת מה שהם מפרשים במתיר עצמו בשחיטה אבל אפרוח שאין שם אלא מתיר עצמו בשחיטה וביצה שאין שם אלא מוכן אגב אמו לא התיר והרי דבריהם נושבים מאליהם שאם כדבריהם היאך לא הזכיר בבריתא זו השנויה לדעת רב כל סבות ההיתר והוא שיאמר בעגל זה מוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו כלומר אע״פ שמתיר עצמו בשחיטה ואם מפני שנדחקים לפרש זה מוכן אגב אמו כלומר יתר על היתרו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו יתר על היתרו בשחיטה הרי קושיא מבוארת מן הבריתא השנויה לדעת שמואל ששנו בה זה וזה מותר זה מפני שמוכן אגב אמו וזה מפני שמתיר עצמו בשחיטה אלמא טעמו של התר זה אינו דומה לשל זה ואף הם מקשים לעצמם מדבריות היאך לא הותרו ממה שמתירין עצמן בשחיטה ותירצו שלא בא היתר שחיטה להם היום אבל אלו הואיל והיתר שבשחיטה בא להם היום כי איתקין לחדא איתקין לתרתי:
ומ״מ בתלמוד המערב מצאו קצת סעד לדבריהם והוא שאמרו שם עגל שנולד ביו״ט מותר שהוא מתיר עצמו בשחיטה ר׳ זעירא בעי מעתה מדברית תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה צביה תהא מותרת שמתרת עצמה בשחיטה ומ״מ נזדמנה לי גמרא ירושלמית מישיבתם של גדולי מפרשים שהיא שנויה סתם ר״ל עגל שנולד ביו״ט מותר ר׳ זעירא בעי מעתה מדברית תהא מותרת צביה תהא מותרת ולא הוזכר בשום אחת מהם טעם היתר עצמן בשחיטה אלא שאף לאותו נסח שברוב הגמרות של תלמוד המערב נראה לי לפרשה על שטתנו והוא שאמרו שם אחר כן חזר ר׳ זעירא ואמר עגל מאתמל הוא גמור ברם הכא בו ביום נגמרה בו ביום נולדה אמר ר׳ בא אתיא כמאן דאמר יולדת למקוטעים ברם כמאן דאמר למסוימים הגע עצמך שסיים ופירוש הדברים לדעתי שר׳ זעירא היה מקשה קושיא חזקה על מה שתלה טעם ההיתר בהיתר עצמו בשחיטה ר״ל מכלל אבר מן החי והרי מדברית כן ומתוך כך החזיק אותו הלשון במשובש וחזר לדון שלא מאותו הטעם אנו באין בהתרו אלא מטעם מוכן אגב אמו וזהו מאתמל הוא גמור כלומר מוכן ר״ל שהכנתו חלה מאתמל אגב אמו אבל מדברית וצביה הן היא הן ולדה שנולד ממנה היום אחר שנצודה אסור שאם על עצמה הרי בו ביום נגמרה כלומר שהיום נצודה ואם על ולדה בו ביום נולדה ומה שאמר ר׳ אבא אח״כ ענין בפני עצמו הוא כלומר מה שהתרת עגל שנולד לבו ביום ולא חששת לספק נפל תינח לדעת האומר בהמה יולדת למקוטעים ואחר שכן אע״פ שלא נודע לנו בבירור שכלו חדשיו כל שיולדת למקוטעים כלו חדשיו הוא אבל לדעת האומר שאינה יולדת אלא למסוימים היאך תתירוהו והרי יש לחוש לספק נפל ותירץ הגע עצמך שסיים כלומר שנתברר לנו שכלו חדשיו על הדרך שבארנו למעלה והוא שאמרו בסוף הירושלמי אימתי עלה עליה זכר כלומר שנתברר לנו היום שעלה עליה זכר ונזהר שלא נכנס עוד זכר שם כל אותן הימים:
ולעקר הפסק הדבר צריך הכרע שהרי רב חלק לאסור אפרוח הנולד עם שמואל ור׳ יוחנן וכלל ידוע רב ושמואל הלכה כרב ורב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן אלא שנראה לי לפסוק כרב מפני שעקר מחלקת זה אינו מר׳ יוחנן שהרי ר׳ יוחנן אינו מחמיר במוקצה כמו שהוזכר באחרון של שבת ונשאר עקר המחלקת לרב ושמואל ומתוך כך פסקנו בה לאיסור על הדרכים שכתבנו:
השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אפילו בלא קלפה אלא שהחלמון לבד גמור באותו הקרום שעליו אפילו היו מחוברות עדין בגידין שבבשר מותר לאכלן בחלב הואיל ובשר עוף גופו אינו אלא מדברי סופרים הקלו בביצים שבמעיהם ויש מקשים היאך אפשר להיות מעורות בגידים אחר שנגמר החלבון עם הקרום עד שמתוך כך אין גורסין גמורות ואף כשתבא לגרוס גמורות פירושו גמורות מצד החלמון אע״פ שלא נגמר החלבון ולפירוש זה יש פוסקין כר׳ אליעזר בן יעקב שאם היו מעורות בגידין אסורות הואיל ולא נגמר החלבון עם הקרום וכן נראה דעת גדולי המחברים והפוסקים שלא הזכירו בהיתר זה מעורות בגידין אלא ביצים גמורות השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אפילו בקליפתן מותר לאכלן ביו״ט:
השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין כו׳. ר׳ יהודה אומר אם לא כו׳. פירוש ומנבילה דר׳ יהודה קא מייתי ראיה. ופירש רש״י דהא נתנבלה בשבת לר׳ יהודה אתמול בין השמשות היתה עומדת לאדם וקא חשיב ליה מוקצה לגבי כלבים. וזה קשה דהא לא חזו לשחיטה בין השמשות ואם כן לא הוי מוכן לאדם בין השמשות. ועוד קשיא דאם כן מאי מוכן לאדם איכא דאדרבא אסור הוא משום מוקצה דהא אי אפשר לשוחטה בשבת. ורבינו תם ז״ל תירץ דלישנא דשאינה מן המוכן קא דריש דאילו טעמיה דר׳ יהודה משום מוקצה ליתני אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה ותו לא. אלא הכא מיירי בשבת וכגון שיש חולה בתוך ביתו אי נמי ביום טוב דהשתא הוי מוכן לאדם. וא״ת והא אורחא דתלמודא למיתני לפי שאינה מן המוכן אף על גב דלא איצטריך כדאמרינן בפרק כירה אין נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן והתם בשבת דוקא ולא ביום טוב. וי״ל דהתם דקתני אין נאותין ממנו ולא פירש הטעם איצטריך למימר דטעמא לפי שאינו מן המוכן. אבל הכא הא קא יהיב טעמא אם לא היתה נבלה כן תירץ הרשב״א ז״ל. ומורי נ״ר הקשה עליו דהא בפרק כל הכלים תנן כל הכלים שנתפרקו בערב שבת דלתותיהן נטלין בשבת ואין דומין לדלתות הבית לפי שאינו מן המוכן. והא התם כיון דאמר דדלתות הכלים נטלין פשיטא דמשום מוכנין אגב אביהן הוא. אם כן כי אמר שאין דומין לדלתות פשיטא דאינהו לא הוו מן המוכן וטפי איצטריך ליה למיתני במלתיה דר׳ יהודה דהכא מהתם עד כאן. וצריך עיון.
ולענין אפרוח שנולד ביום טוב קיימא לן כרב לחומרא שהרי רבי אליעזר בן יעקב ורבנן הכי סבירא להו ולא נחלקו אלא בחול. ויש אומרים דהלכתא כר׳ יוחנן דהא שתיק רב. דליכא למימר דהא דשתיק לפי שלא חשש לקושיתם דרב כהנא ורב אסי דליתא אלא שלא מצא תשובה מספקת. והיינו דפרכינן ולימא להו הכי והכי. ורב שלא השיב להם כן מפני שהיה יודע בהם שהם סבורים כדאביי.
רש״י בד״ה מוכן לאדם כו׳ מוקצה הבאה לגבי כלבים כצ״ל:
תוס׳ בד״ה השתא מוכן כו׳ מוכח מהכא דמוכן לאדם כו׳ כצ״ל:
השתא [עכשיו הרי] יודעים אנו שדבר שמוכן לאדם לא הוי [אינו] מוכן לכלבים שדבר שהיה ראוי לאכילת אדם ונפסל אין אומרים שממילא מותר לאכילת כלב, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מחתכין את הדלועין לפני הבהמה כדי להקל עליה את האכילה, ואת הנבלה אפילו מתה בו ביום חותכים לפני הכלבים. ר׳ יהודה אומר: אם לא היתה הנבלה מתה כבר מערב שבת, שאז היתה מוכנה מבעוד יום לכלבים, אלא מתה בו ביום — אסורה, לפי שאינה מן המוכן. הרי שאף שבהמה זו בחייה היתה ראויה לאכילת אדם, אין אנו אומרים שדבר המוכן לאכילת אדם ממילא נחשב כראוי לכלבים, אלא יש להכין עבורם במיוחד. וכי תוכל אם כן לומר כי דבר המוכן לכלבים הוי [הריהו] נחשב מוכן לאדם?!
Now, we know that food prepared, i.e., fit, for human consumption that became spoiled is not automatically considered prepared for dogs, as we learned in a mishna (see 2a): One may cut pumpkins before an animal to facilitate their consumption, and likewise one may cut up an animal carcass, even of an animal that died on Shabbat, before dogs. Rabbi Yehuda says: If the animal was not already a carcass, i.e., it was not dead and fit for dogs, prior to Shabbat, it is prohibited, because it is not in the category of items considered prepared for use on Shabbat. This shows that although this animal was fit for human consumption while alive, it does not automatically become prepared for dogs once it dies. If so, can food prepared for dogs be considered prepared for humans?
הכל
(2) אֲמַר לֵיהּ אִין מוּכָן לְאָדָם לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים דְּמַאי דַּחֲזֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לָא שָׁדֵי לֵיהּ לִכְלָבִים מוּכָן לִכְלָבִים הָוֵי מוּכָן לְאָדָם דְּדַעְתֵּיהּ דְּאִינִישׁ אַכׇּל מִידֵּי דַּחֲזֵי לֵיהּ.
He said to him: Yes. It is not surprising that something prepared and fit for humans is not considered fit and prepared for dogs, as that which is fit for a person, one does not throw it to dogs, and he has therefore removed that animal from his mind. However, something that is prepared for dogs is also considered fit and prepared for humans, as a person’s mind is on anything fit to be eaten by him. One does not completely remove from his mind even food meant for dogs, if it is kosher and edible. Consequently, one has in mind the possibility that he might eat the calf of a cow that is a tereifa once it is born, since at that point it will be kosher and edible.
מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דדעתיה דאיניש אכל מידי דחזי ליה – וקשה דא״כ אפרוח נמי יהא מותר שמוכן לכלבים וי״ל דבעינן מוכן ועומד וזה אינו עומד לכלבים.
אמר ליה אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין את הדלועין וכו׳ – ופרישנא לה לעיל.
מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. אמר ליה אין מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, מאי דחזי ליה לאיניש לא שדי ליה לכלביה. מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דעתיה דאיניש אכל מאי דחזי ליה.
אמר ליה [לו]: אין [כן] הוא הדבר, ואין לתמוה, כי דבר המוכן וראוי לאדם לא הוי [אינו] נחשב כראוי ומוכן לכלבים — דמאי דחזי ליה לאיניש [שמה שראוי לאדם] לא שדי ליה [איננו זורק אותו] לכלבים, ולכן הקצה בהמה זו מדעתו, אולם דבר המוכן לכלבים נחשב ממילא כראוי ומוכן לאדם, כיון דדעתיה דאיניש על כל מידי דחזי ליה [שדעתו של אדם על כל דבר שראוי לו לאכילה] ואף שהועידו לכלבים אם נמצא שכשר וראוי הוא לאכילת אדם, לא הוקצה לגמרי מדעתו. ולכן עגל שבמעי אמו, אף שהיא עצמה טריפה, ראוי הוא לכשייוולד ודעתו עליו שכאשר יוולד יאכלנו.
He said to him: Yes. It is not surprising that something prepared and fit for humans is not considered fit and prepared for dogs, as that which is fit for a person, one does not throw it to dogs, and he has therefore removed that animal from his mind. However, something that is prepared for dogs is also considered fit and prepared for humans, as a person’s mind is on anything fit to be eaten by him. One does not completely remove from his mind even food meant for dogs, if it is kosher and edible. Consequently, one has in mind the possibility that he might eat the calf of a cow that is a tereifa once it is born, since at that point it will be kosher and edible.
הכל
(3) תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל וְאִיתֵּימָא ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן.
With regard to the dispute itself, the Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav; and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Shmuel, and some say in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.
בגמרא תניא כוותיה וכו׳ כבר כתבתי בסמוך הא דלא מפליג בדידיה בההיא ברייתא וכן באידך ברייתא דמסייע לשמואל יש לדקדק אמאי תני כלל עגל שנולד בי״ט מותר כיון דאפילו אפרוח מותר ולפמ״ש א״ש דקמ״ל דאפילו עגל שנולד מבהמה העומדת לגדל נמי אסור דאיכא למיטעי דגרע מאפרוח שמוכן קצת לכלבים ומ״מ קשה אמאי דקאמר עגל שנולד ביום טוב מותר הואיל ומוכן אגב אמו אפרוח שנולד ביום טוב מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ואמאי לא קא יהיב חדא טעמא לתרווייהו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. ומזה יש קצת ראיה למה שכתבתי לעיל דטעמא דמתיר עצמו בשחיטה לא שייך אלא לענין איסור נולד ולא לענין מוקצה ומש״ה הוצרך כאן לטעמא דמוכן אגב אמו כדי לכלול היתר עגל שנולד מעומדת לגדל והא דקרי ליה מוכן אגב אמו משום דהאי ברייתא לית ליה מוקצה והוי שפיר מוכן אגב אמו אלא שאין אני כדאי להכריע נגד פרש״י ותוספות ולשיטתם י״ל דטעמא דמתיר עצמו בשחיטה לא שייך כלל בעגל הנולד דמעיקרא הוי ביה נמי היתר שחיטה ע״י אמו ומכ״ש למ״ד ד׳ סימנין אכשר ביה רחמנא כמ״ש התוספות לעיל אלא דס״ל דסוגיא דשמעתין לא משמע כן מדקאמרי רב כהנא ורב אסי לרב מה בין זה לעגל שנולד משמע שרוצים לומר דעגל גופא מותר מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה וכן הוא להדיא בירושלמי ובלא״ה יש לדקדק מל׳ הירושלמי על לשון רש״י ולהביא סיוע להשיטה שכתבתי אלא שאין להאריך ובביאורי להלכות יום טוב נאריך אי״ה:
ומעירים לגוף המחלוקת, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל ואיתימא [ויש אומרים] שכשיטתו של ר׳ יוחנן.
With regard to the dispute itself, the Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav; and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Shmuel, and some say in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.
הכל
(4) תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב אעֵגֶל שֶׁנּוֹלַד ביו״ט בְּיוֹם טוֹב מוּתָּר ב אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב אָסוּר וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה זֶה מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה וְזֶה אֵינוֹ מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ.
The Gemara elaborates: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav: A calf born on a Festival is permitted; a chick born on a Festival is prohibited. And what is the difference between this case and that one? This one, the calf, is prepared on account of its mother by slaughter; and that one, the chick, is not prepared on account of its mother.
עגל שנולד בי״ט מותר – ותימה מ״מ הוי אסור משום נולד כמו ביצה וי״ל דהא דאמר דשייך למיסר נולד היינו דוקא בדבר מאכל דומיא דפירות הנושרין ומשקין שזבו אבל בעלי חיים לא.
תניא כותיה דרב עגל שנולד ביום טוב וכו׳ תניא כותיה דשמואל ואיתימא ר׳ יוחנן עגל שנולד ביום טוב מותר אפרוח שנולד ביום טוב מוכן. זה מוכן על גב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה – וכיון דתניא כותיה דמר ותניא כותיה דמר והוי ליה ספיקא דרבנן נקטינן לקולא.
תנו רבנן אפרוח שנולד ביום טוב אסור. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו כמאן אזלא הא דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם? כמאן כר׳ אליעזר בן יעקב.
בתוספות בד״ה עגל שנולד וכו׳ ותימא מ״מ אסור משום נולד עיין במהר״מ מלובלין:
בפירש״י בד״ה עם יציאתה נגמרה עכ״ל. אבל מקמי הכי לא חשיב ביצה גמורה עכ״ל. כתב כן לפי המסקנא אבל למאי דבעי למימר לעיל דעיקר מימרא דרב כהנא לומר דבמעי אמה אסורה אי אפשר לפרש כן כמו שיבואר בסמוך:
ומפרטים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: עגל שנולד ביום טוב — מותר, אפרוח שנולד ביום טוב — אסור, ומה הפרש בין זה לזה? זה העגל מוכן אגב אמו בשחיטה, וזה האפרוח אינו מוכן אגב אמו.
The Gemara elaborates: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav: A calf born on a Festival is permitted; a chick born on a Festival is prohibited. And what is the difference between this case and that one? This one, the calf, is prepared on account of its mother by slaughter; and that one, the chick, is not prepared on account of its mother.
הכל
(5) תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן עֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב מוּתָּר וְאֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד ביו״ט בְּיוֹם טוֹב מוּתָּר מַאי טַעְמָא זֶה מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ וְזֶה מַתִּיר עַצְמוֹ בִּשְׁחִיטָה.
The Gemara further explains: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel, and some say it is the opinion of Rabbi Yoḥanan: A calf born on a Festival is permitted, and a chick born on a Festival is likewise permitted. What is the reason? This one, the calf, is prepared on account of its mother; and that one, the chick, is itself rendered permitted through slaughter.
תניא כשמואל ואיתימא ר׳ יוחנן: עגל שנולד ביום טוב – מותר, מפני שמוכן על גב אמו. אפרוח שנולד ביום טוב – מותר, מפני שמתיר עצמו בשחיטה.
תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל ואיתימא [ויש אומרים] שהיא שיטת ר׳ יוחנן: עגל שנולד ביום טוב — מותר, ואפרוח שנולד ביום טוב — מותר, מאי טעמא [מה טעם] — זה העגל מוכן אגב אמו, וזה האפרוח מתיר עצמו בשחיטה.
The Gemara further explains: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel, and some say it is the opinion of Rabbi Yoḥanan: A calf born on a Festival is permitted, and a chick born on a Festival is likewise permitted. What is the reason? This one, the calf, is prepared on account of its mother; and that one, the chick, is itself rendered permitted through slaughter.
הכל
(6) תָּנוּ רַבָּנַן אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב אָסוּר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר (ב)אַף בַּחוֹל אָסוּר לְפִי שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ עֵינָיו.
The Sages taught in a baraita: A chick born on a Festival is prohibited. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Even on a weekday, the chick is prohibited on the day it hatched because its eyes have not yet opened. A small chick of this kind is not yet considered a bird fit for consumption; rather, it is similar to a creeping animal.
תנו רבנן: אפרוח שנולד ביום טוב – אסור. ר׳ אליעזר אומר: [אפילו] בחול אסור, לפי שלא נתפתחו עיניו. תניא אידך: כל השרץ השורץ לרבות אפרוחין שלא נתפתחו עיניהן. סוגיא דשמעתא: עגל שכלו לו חדשיו מותר, אבל אפרוח שנולד בו ביום אסור.
ר״א בן יעקב אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו. ושמואל ואיתימא רבי יוחנן דשרו לעיל הואיל ומכין עצמו בשחיטה דלמא כרבנן סבירא להו, ואי נמי כר׳ אליעזר בן יעקב וכשנתפתחו עיניו ביומו.
ולענין פסק הלכה באפרוח שלא נתפתחו עיניו פסק הרי״ף ז״ל פרק אלו טריפות (חולין סד.) כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואחרים פסקו כר׳ אליעזר בן יעקב משום דמשנתו קב ונקי. ושם כתבתיה בארוכה.
ולענין אפרוח שנולד ביום טוב (בדקו) [פסקו] הגאונים ז״ל כרב משום דקיימא לן כרב באיסורי, ואפילו למאן דאמר לה משמיה דר׳ יוחנן הא איכא (רבא) [רבה] ואיתימא רב יוסף דמשמע דקיימי כוותיה מדאמרי מאי טעמא שתיק רב. ואחרים פסקו כשמואל מדקיימי רב כהנא ורב (אשי) [אסי] כוותיה דאקשו עליה דרב מעגל שנולד מן הטריפה, ואנו אין לנו אלא כדברי הגאונים.
ר׳ אליעזר בן יעקב אומר וכו׳. ולענין פסק הלכה קיימא לן כר׳ אליעזר בן יעקב דהא ברייתא דכל השרץ השורץ קאי כותיה. ועוד דמשנתו קב ונקי ואפילו בברייתא. ויש אומרים דהלכה כרבנן דהא רב ור׳ יוחנן וכל אמוראי דלעיל הכי סבירא להו דלא נחלקו אלא ביום טוב הא בחול לכולי עלמא שרי.
תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אפרוח שנולד ביום טוב — אסור. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: אף בחול אסור האפרוח בו ביום לפי שלא נתפתחו עיניו, ואפרוח קטן כל כך איננו נחשב עדיין כעוף הראוי לאכילה אלא כשרץ.
The Sages taught in a baraita: A chick born on a Festival is prohibited. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Even on a weekday, the chick is prohibited on the day it hatched because its eyes have not yet opened. A small chick of this kind is not yet considered a bird fit for consumption; rather, it is similar to a creeping animal.
הכל
(7) כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא {ויקרא י״א:מ״ב} לְכׇל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ לְרַבּוֹת אֶפְרוֹחִים שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ עֵינֵיהֶם כְּמַאן כר׳ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.
The Gemara comments: In accordance with whose opinion is that which is taught: The verse that states: “Even all creeping animals that creep upon the earth, you shall not eat them, for they are a detestable thing” (Leviticus 11:42) comes to include in the list of prohibited creeping animals even chicks that have not yet opened their eyes. In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.
ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנויה] על הכתוב: ״לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם״ (ויקרא יא, מב), שאמרו: הרי זה לרבות ולכלול באיסור אכילת שרצים, אף את האפרוחים שלא נתפתחו עיניהם. כמאן [כשיטת מי הוא] — כשיטת ר׳ אליעזר בן יעקב.
The Gemara comments: In accordance with whose opinion is that which is taught: The verse that states: “Even all creeping animals that creep upon the earth, you shall not eat them, for they are a detestable thing” (Leviticus 11:42) comes to include in the list of prohibited creeping animals even chicks that have not yet opened their eyes. In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.
הכל
(8) אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב בֵּיצָה עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה מַאי עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה אִילֵּימָא עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה וּמוּתֶּרֶת לְאׇכְלָה בְּחָלָב הָא בִּמְעֵי אִמָּהּ אֲסוּרָה לְאׇכְלָה בְּחָלָב וְהָתַנְיָא גהַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּחָלָב.
§ Rav Huna said that Rav said: An egg is fully formed upon its emergence; i.e., it is not considered an egg until it is laid. The Gemara inquires: What is the meaning of the statement: An egg is fully formed upon its emergence? To which issue is Rava referring? If we say he meant an egg is fully formed and called an egg only upon its emergence, and at this stage it is permitted to eat it with milk, this indicates that while an egg is still inside its mother, even if it is fully formed, it is considered meat and it is prohibited to eat it with milk. But isn’t it taught in a baraita: With regard to one who slaughters a chicken and finds fully formed eggs inside it, it is permitted to eat them with milk?
אמר רב הונא אמר רב: ביצה עם יציאתה נגמרה. ואסיקנא: עם יציאתה נגמרה ומגדלת אפרוחין, אבל במעי אימן – לא. למאי נפקא מינה? למקח וממכר.
עם יציאתה נגמרה – כשיצאה נגמרה ברייתה אבל מקמי הכי לא חשיבא ביצה גמורה ולקמיה מפרש ואזיל למאי הלכתא.
לאכלה בחלב – דהשתא הוה ביצה ולא בשר אבל הנמצאת במעי אמה אינה ביצה ואסורה לאכלה בחלב.
ביצים גמורות – ואפילו בלא קליפה לבנה אלא שהחלמון לבדו גמור ואע״פ שמעורה עדיין בגידין שריא כדלקמן מדפליג ר׳ יעקב עליה ואמר אם היו מעורות בגידין אסורות.
ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב – וקשה דהא אמרינן בעדיות (משנה עדיות ה׳:א׳) ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק ב״ש מתירין וב״ה אוסרין והכא היכי מותר לאכלן בחלב וי״ל דטעמא משום דבשר עוף בחלב מדרבנן ואפילו ב״ה מודו וקשה דאמרינין בעירובין (דף סב: ושם) אפילו ביעתא בכותחא לא לשרי איניש במקום רביה מאי קמ״ל פשיטא והאיכא בסמוך ר׳ יעקב דאסר וי״ל דכ״ע מודו דביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב וטעמא דב״ה דאסרי ביצת נבלה היינו משום דגזרינן אטו ביצת טרפה כדאמרינן בעדיות ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שהיא גדילה באיסור: [וע״ע תוס׳ עירובין סב: ד״ה אפילו ובכתובות ס: ד״ה אפילו ובב״ק מז. ד״ה מ״ט ובחולין נח. ד״ה ושוין].
[ומצא בה ביצים גמורות] מותרות לאכלן בחלב, דלאו בשר הוא כיון שהן נגמרות לגמרי בקליפה החיצונה, אע״פ שהיו עדין מעורות בגידין מותרות בחלב, אבל אם לא נגמרה קליפה החיצונה ועדין לא יצאה לעולם, דין בשר יש להן ואסור לאכלן בחלב.
[ומצא בה ביצים גמורות] מותרות לאכלן ביום טוב דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו רבנן משום יום טוב שחל להיות אחר השבת.
אמר רב הונא אמר רב ביצה עם יציאתה נגמרת. ואמרינן עלה: מאי קאמרת אלימא עם יציאתה נגמרה ואסורה לאכלה ביום טוב הא במעי אמה שריא, הא תנינא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביום טוב.
בד״ה עם יציאתה נגמרה כשיצאה כו׳ כצ״ל:
בד״ה ביצים גמורות כו׳ בגידין אסורות הס״ד:
בד״ה ביצים גמורות כו׳ וי״ל דכולי עלמא מודו דביצים גמורות כו׳. נ״ב פירוש היכא דאינן מעורות אפי׳ הכי לא לישרי אינש כו׳ והטעם דשרי משום דלא חשבינן כגופה וא״כ קשה ביצה דנבילה למה אסורה אלא היינו טעמא משום דגזרינן כו׳ (עיין במהרש״א):
בד״ה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב וקשה כו׳ וי״ל דכ״ע מודו דביצים גמורות מותרות כו׳ וטעמא דב״ה דאסרי ביצת נבילה כו׳ עכ״ל עיין בזה במהרש״ל והוא דחוק דאכתי איכא למימר בביצת נבילה אפי׳ באינן מעורות מחמרינן בה משום דאיסורא דאורייתא הוא ויש מגיהים ועי״ל טעמא דב״ה והוא קאי אקושיא דלעיל והנראה לקיים לגירסת תוספות שבספרים ישנים ור״ל דמשמע להו ר׳ יעקב דאסר לקמן היינו משום דאית ליה בשר עוף בחלב דאורייתא דאיכא מ״ד דאית ליה הכי במסכת חולין וכן משמע מהא דאמר לקמן ע״כ לא קאמר ר׳ יעקב אלא לענין איסורא ופרש״י אע״ג דלאו בשר נינהו אסר להו מדרבנן הואיל וקרובים לבשר כו׳ עכ״ל ואי הוה סבר דבשר עוף גופיה בחלב אינו אלא מדרבנן לא הוה מסתבר לאסור בביצה כיון דלאו בשר נינהו והשתא לר״י דמודה בביצים שאינן מעורות דשרי אכתי תקשי לן דמ״ט דב״ה דאסרי בביצת נבילה טפי ומש״ה הוצרכו למימר דמטעמא אחרינא אסרי ב״ה ביצת נבילה משום דגזרינן אטו ביצת טריפה כו׳ ומשום קושיא זו גופה דחו התוס׳ בפ׳ הדר פי׳ זה בשם ה״ג דאין לומר כך דמשום דבשר עוף בחלב מדרבנן הקילו דא״כ תקשי מאי קאמר אפי׳ ביעתא בכותחא כו׳ מי פשיטא היתרא טפי מביצת נבילה דהא איכא מ״ד בשר עוף בחלב דאורייתא הוא גם במרדכי ר״פ כ״ה דחו פי׳ זה שהוא בשם ה״ג מכח קושיא זו וכתב לתרץ בשם ס״ה דב״ה אסרי ביצת נבילה אטו ביצת טריפה כמ״ש התוס׳ הכא וע״ש ודו״ק:
א אמר רב הונא אמר רב: ביצה, עם יציאתה נגמרה יצירתה, וכל עוד לא נולדה, עדיין אינה נחשבת כביצה. על כלל זה שאמר רב שואלים: מאי [מה פירוש] ולאיזה ענין אמר עם יציאתה נגמרה? אילימא [אם תאמר] שכוונתו היא עם יציאתה נגמרה שרק אז היא קרויה ביצה ומותרת לאכלה בחלב, הא [הרי] שמעת מכאן שביצה כשהיא עדיין במעי אמה לפני שנולדה, אפילו שהיתה גמורה אסורה לאכלה בחלב? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות — מותרות לאכלן בחלב!
§ Rav Huna said that Rav said: An egg is fully formed upon its emergence; i.e., it is not considered an egg until it is laid. The Gemara inquires: What is the meaning of the statement: An egg is fully formed upon its emergence? To which issue is Rava referring? If we say he meant an egg is fully formed and called an egg only upon its emergence, and at this stage it is permitted to eat it with milk, this indicates that while an egg is still inside its mother, even if it is fully formed, it is considered meat and it is prohibited to eat it with milk. But isn’t it taught in a baraita: With regard to one who slaughters a chicken and finds fully formed eggs inside it, it is permitted to eat them with milk?
הכל
(9) אֶלָּא עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה וּמוּתֶּרֶת לְאׇכְלָה בְּיוֹם טוֹב הָא בִּמְעֵי אִמָּהּ אֲסוּרָה לְאׇכְלָה בְּיוֹם טוֹב וְהָא תַּנְיָא דהַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב.
Rather, Rav’s statement should be explained as follows: An egg is fully formed upon its emergence in that it is permitted to eat it on a Festival only if the entire egg emerged on a weekday. The Gemara expresses surprise at this claim: This indicates that if an egg is found inside its mother, it is prohibited to eat it on a Festival. But isn’t it taught: With regard to one who slaughters a chicken and finds fully formed eggs inside it, it is permitted to eat them on a Festival?
בי״ט – וה״ק יצתה ודאי מבעוד יום מותר כי ודאי הוא דנגמרה בחול אבל לא יצתה לא נגמרה בחול ואסורה משום הכנה דרבה.
השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותר לאוכלן ביום טוב. דלא פליגי בית הילל אלא בנולדה. וכן מותר לאוכלן בכותח דלאו בשר הם.
אלא עם יציאתה נגמרה ואסורה לאוכלה ביום טוב הא במעי אמה מותרת לאוכלה ביום טוב פשיטא דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביום טוב וכי תימא קמ״ל בברייתא מאי דלא אשמעי׳ במתני׳ הא נמי תנינה כול׳ – כך מצאתי גירסא זו כתובה במקצת ספרים. והאי גירסא נכוחה והכין פירושה: למה אמר רב עם יציאתה נגמרה אילימא להתיר ביצה גמורה במעי אמה והכי קאמר עם יציאתה לאויר העולם נגמרה להיקרא ביצה שנולדה ביום טוב ואסורׇה אבל במעי אמה כאילו נגמרה דמיא וכאחד מאיבריה דמיא ושריא פשיטא דהא תניא דשריא ומאי איצטריך רב לאשמועי׳ וכי תימא חידוש גדול למדנו מן הבריתא מה שלא נוכל ללמוד מן המשנה והילכך אם אמר רב מה שאומר בבריתא אין לומר עליו פשיטא שלא היו הבריתות ידועות כולן לאמוראים. ויש לומר: דבריתא לא שמיעא ליה לרב וחידוש בא להשמיענו ואדרבה כיון שמן המשנה לא נוכל להתיר דבר זה יש לנו לומר תניא כותיה דרב כמו שרגיל התלמוד לומר בכל מקום שמוצא סיוע לאמורא מן הבריתא ואינו מקשה עליו פשיטא דהא הכי תניא שאין ראוי לומר פשיטא אלא על דבר שתוכל ללמוד מן המשנה שהיא ידועה לכל. ומקשה: הא נמי תנינה במתני׳ ביצה שנולדה ביום טוב כול׳ דאיכא למידק מינה דוקא אם נולדה הא במעי אמה שריא ולעולם מאי איצטריך רב לאשמועינן כך נראה לי פתרון שיטה זו וגירסת המורה ופתרונו נראים לי קשים כגידים.
כך היא גירסת הספרים ואלא עם יציאתה נגמרה ואסור לאוכלה ביום טוב הא במעי אמה שריא לאוכלה ביום טוב. מאי קא משמע לן תנינא השוחט את התרנגולת ומצא ביצים גמורות כו׳. וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמועינן במתניתין הא נמי תנינא ביצה שנולדה כו׳. וכתב הריטב״א ז״ל דהיא הגירסא הנכונה והכי פירושה תרנגולת העומדת לאכילה ביצה שנולדה ממנה ביום טוב עם יציאתה נגמרה ואסור לאכלה ביום טוב משום הכנה דרבה אי נמי משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו. הא במעי אמן שריא משום דהיא מלתא דלא שכיחא ולא גזרינן אטי. ואקשינן מאי קא משמע לן רב הונא הא ברייתא היא בהדיא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות וכו׳. וכי תימא קא משמע לן בברייתא כו׳ כלומר כיון דלא רמיזא האי ברייתא במתניתין אי לאו דרב הונא הוה אמינא דהאי ברייתא משבשתא היא וקא משמע לן רב הונא דמתרצתא היא. דודאי הברייתות רמוזות במשניות דאי רבי לא שנאה ר׳ חייא מנין לו אבל האמוראים אומרים דברים שאינם רמוזים במשניות. וא״ת והא איכא כמה ברייתות דלא רמזן כלל במשניות ולא משבשינן להו. וי״ל דכיון דתנא דמתניתין התחיל לפרושי ברישא דמכלתין ביצה שנולדה אלמא משמע דחביבי ליה דינא דביצה ואם איתא לא שביק לפרושי דין דביצה שנמצאת במעי אמה אלא ודאי כיון דלא רמיזא שמע מינה דמשבשתא היא אי לאו דרב הונא דקא משמע לן דמתרצתא היא. ואקשינן אנן נמי תנינא במתניתין ביצה שנולדה כו׳ ואם כן רמיזא היא הברייתא במתניתין ומתרצתא היא ואכתי מאי קא משמע לן רב הונא. וכי תימא אי לאו דרב הונא הוה אמינא דמשבשתא היא דלא רמיזה במתניתין דבית הלל אפילו במעי אמן אסרי וכו׳. אלא הא דתניא השוחט התרנגולת כו׳ מני לא בית שמאי כו׳.
ומאי קושיא והא משבשינן לה כיון דלא רמיזה במתניתין ואם כן למה ליה למימר מני. תירץ הרב מורי נ״ר דהכי קאמר אלא הא דתניא השוחט את התרנגולת כו׳ כלומר טוב לנו שנאמר דעד כאן לא פליגי אלא בנולדה אבל במעי אמה דברי הכל שרו ומשום בית הלל נקט לה ותהוי ברייתא מתרצתא דהכי משתמע פשטא דמתניתין. ולא שנאמר דמשום בית שמאי נקט לה ותהוי ברייתא משבשתא דלהוי דלא כחד דמשום סברא קלישתא כי האי לא דחינן ברייתא וכן תירץ הריטב״א ז״ל. וכיון שכן מאי קא משמע לן דרב הונא. אלא עם יציאתה נגמרה וכו׳.
ולגרסא זו הקשה מורי הרב נ״ר דמאי קושיא לרב מאי קא משמע לן כי מה תימה יש אם אמר האמורא מה שאמר בברייתא שהרי אין הברייתא ידועה לכול ולא אקשי בכי האי גוונא אלא ממשנה שהיא ידועה לכל. ועוד דילמא רב דוקיא דמתניתין קא משמע לן כדאמרינן בכמה דוכתי בתלמודא. לכן נראה שרש״י ז״ל גורס ואלא עם יציאתה נגמרה אסור לאוכלה ביום טוב הא תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות כו׳. וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין הא נמי תנינא ביצה שנולדה וכו׳ כגרסא ראשונה. ופירש רש״י ז״ל ביצה עם יציאתה נגמרה אין לך בביצה אלא אותה שיצאתה מבעוד יום דהיינו בחול שאז היא נגמרה ושריא. הא לא יצאתה בחול אסירא ביום טוב בכולהו אנפי בין נמצאה במעי התרנגולת משום הכנה דרבה כיון שנמצאה בקליפתה גמורה. ולא מדינא ממש דהא פריך לעיל יום טוב דעלמא תשתרי ופריק משום גזרה. אלא הכא משום גזרה ומשום לתא דהכנה. ולא גריס רש״י ז״ל הא במעי אמה שריא דאדרבה סבירא ליה דאסירא. ואקשינן והתניא השוחט את התרנגולת כו׳ ואם כן קשיא לרב דאמר דכל שלא יצתה מבעוד יום אסורה ביום טוב ואפילו נמצאת במעי אמה. וכי תימא אין הלכה כברייתא זו ומשבשתה היא כיון דלא רמיזה במתניתין הכל כמו שפירשתי לגרסא ראשונה כן פירש מורי נר״ו שזו היא כונת רש״י ז״ל וגרסתו וכן ראיתי לריטב״א ז״ל כדבריו. וניחא ליה למימר דבריתא משבשתא היא ולא לומר דרב תנא הוא ופליג. וקשיא לי בין לפירוש קמא בין להאי פירושא אמאי לא אקשי ליה ממתניתין ומדיוקא הא במעי אמה שריא. וי״ל דמתניתין איכא לדחויה כדדחינן אבל ברייתא ליכא לדחויה אלא בשנויא דחיקא ולשבושה ולמסקנא לא קם דיחויא כן נראה לי. והריטב״א הקשה דלישנא דעם יציאתה נגמרה לא דייק שפיר להאי פירושא. ועוד הקשו בתוספות דהיאך יש כח ביד האמורא לשבש הבריתא כדי לקיים דבריו. ופירשו הם ז״ל וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמועינן וכיון דלא מצינו במשנה נימא דבית שמאי היא דקא שרו במתניתין בנולדה (וב״ש) והשתא אשמעינן בנמצאת במעי אמה ומאי דלא אשמועינן בית שמאי במתניתין אשמעינן בברייתא. ולא נידוק בברייתא דוקא נמצאת הא נולדה אסירה דלא היא דהא אשמועינן במתניתין דנולדה שריא. דליכא לאוקמה כבית הלל דלבית הלל אפילו נמצאת במעי אמה אסירא כמו נולד ורב כבית הלל סבירא ליה. ואקשינן הא נמי תנינא ביצה שנולדה כו׳ דאפילו לבית הלל במעי אמה שריא. וכי תימא בית הלל כו׳ אלא הא דתניא השוחט את התרנגולת כו׳ מני לא בית שמאי ולא בית הלל. וקשיא לי דדילמא בית שמאי היא ואשמעינן בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין. ויש לי לומר דהכי קאמר אם כן דלאשמעינן כאן דבית שמאי אסרי בנולדה והוא הדין במעי אמה אם כן הכא בברייתא דליכא למימר דאתא לאשמעינן כח דבר פלוגתיה כיון דלא מיפרשי בה תנאי נידוק הכין דוקא נמצאת הא נולדה אסירא ככללא דכולא תלמודא ואם כן לא כבית שמאי דלבית שמאי נולדה שריא ולא כבית הלל:
בד״ה בי״ט כו׳ ואסורה משום הכנה דרבה כו׳. נ״ב לא ידעתי מאי הכנה שייך ביומו אם לא איסור מוקצה ואולי גזירת הכנה קאמר דגזרינן י״ט [דעלמא] אטו י״ט אחר השבת ודו״ק:
בגמ׳ אלא עם יציאתה נגמרה ומותרת באכילה בי״ט הא במעי אמה אסורה וכו׳ והתניא וכו׳ ויש לתמוה טובא אמאי דחיק הש״ס במלתא דר״ה דהא מצינן לפרש מלתא דר״ה בפשיטות דאיהו נמי ה״ק עם יציאתה נגמרה ואסורה אם יצאה ביום טוב אבל במעי אמה שריא לפי שלא נגמרה עד שיצאה לאויר עולם. ועוד דלמאי דקאמר עכשיו דבעי למימר דבמעי אמה אסורה א״א להולמו לפי פשט מימרא דר״ה דכיון שעיקר דבריו שעם יציאתה נגמרה ולא במעי אמה למה יהא אסור ויותר יש לתמוה בל׳ רש״י שכתב בד״ה בי״ט וכו׳ אבל לא יצאה לא נגמרה בחול ואסורה משום הכנה דרבה עכ״ל וקשה טובא דאדרבה עיקר הכנה דרבה אמרינן לעיל משום דכל דמתילדא האידנא מאתמול נגמרה וא״כ מה זה שכתב רש״י דכיון שלא יצאה לא נגמרה אתמול ואסורה משום הכנה ונהפוך הוא שאם נגמרה אתמול אסורה משום גזירה י״ט אחר השבת ואם לא נגמרה אלא היום בי״ט אדרבא יש להתיר די״ט מכין לעצמו:
והאמת יורה דרכו דמל׳ רש״י נראה דלמאי דבעי למימר עכשיו נאמר דר״ה אמר רב פליג אמילתא דרבה במאי דסובר דמאתמול נגמרה ואיהו סבר דעם יציאתה נגמרה פירוש עם יציאתה היינו סמוך ממש ליציאתה ומשו״ה אין להתיר אלא אם יצאה מאתמול אבל אם נמצאת גמורה במעי אמה אסורה כמו נולדה שבודאי אם לא נשחטה היתה יולדת שהרי א״א להגמר אלא עם יציאתה. ולפ״ז נאמר נמי דרב לית ליה האי סברא די״ט מכין לעצמו אלא כדמשמע לעיל מל׳ רש״י דרבה גופא יליף מוקצה דאורייתא מקרא דוהכינו דבעינן הכנה דוקא מיום חול וכמ״ש שם באריכות אף לפי האמת דרבה גופא סובר הכי ומ״מ עכשיו ע״כ שאין לפרש דברי ר״ה כי אם על זה הדרך דהא ליכא למימר איפכא דהא דקאמר עם יציאתה נגמרה היינו לומר דבמעי אמה לא נגמרה ומשו״ה שריא הא ליתא דהא חזינן להדיא דנגמרה ובמשנה דעדיות נמי תנן ביצה שנמצאת במעי אמה שכיוצא נמכרת בשוק ובברייתא נמי תנינא ביצים גמורות ועכשיו לא ס״ד לחלק בין נגמרה לגדל אפרוחים דמה״ט כתבו התוספות והרא״ש דשריא בנגמרה במעי אמה דאין זו הכנה כיון שאין מגדל אפרוחים וכיון דעדיין לא נחית לזו הסברא תו לא מצינן למימר דר״ה להתירא אתא שאין נגמרה אלא עם יציאתה דהא אנן אמרי׳ דבמעי אמה נמי נגמרה ואפ״ה שרי משום דעיקר איסור הכנה היינו דוקא אם נגמרה מאתמול משום י״ט שאחר שבת משא״כ אם נגמרה במעי אמה אנו מתירין אותה ע״כ משום דתלינן לומר דהיום נגמרה וי״ט לעצמו הכין ואם כן אין זה הדין נמשך כלל ממאי דקאמר ר״ה עם יציאתה נגמרה. אע״כ דר״ה איסורא קמ״ל משום דפליג אמילתא דרבה וסובר דהיום נגמרה סמוך ממש עם יציאתה וזה גורם האיסור דבעינן הכנה מיום חול דוקא וע״ז מקשה הש״ס שפיר דהא תני להדיא דשריא ומשני דה״ק עם יציאתה נגמרה ומגדל׳ אפרוחים ואע״ג דלפ״ז לא הוי צריך למימר נפקא מיניה למקח וממכר אלא לענין י״ט ולאשמעינן דנולדה הוא דאסירא אבל במעי אמה שריא משום דבין אם נאמר דמאתמול נגמרה ובין אם נאמר דמהיום נגמרה אפ״ה לא שייך לאסרה דלא נקרא גמר כיון שלא נגמרה לגדל אפרוחים כמ״ש הרא״ש ז״ל. מיהו כיון דהאי שקלא וטריא ידעינן ממתני׳ ומברייתא דבמעי אמה שריא תו לא צריכין למימרא דר״ה לענין זה משו״ה קאמר נ״מ למקח וממכר וכל זה לשיטת הרא״ש ז״ל וכן משמע מלשון התוספות לעיל דף ב׳ מיהו לולי דבריהם היה נראה מסוגיא דהכא דאף בלא האי טעמא דבמעי אמה לא נגמרה לגדל אפרוחים נמי יש להתיר בנמצא במעי אמה ולא חיישינן שמא אם לא נשחטה היתה נולדת היום ונגמרה מאתמול אלא תלינן להתיר דהיום נגמרה דמשום דהיא גופא לא מיתסרא אף בנולדה אלא משום גזירה י״ט אחר שבת ומשו״ה תלינן להיתר ועוד די״ל אוקי אחזקה דבמעי אמה היה לה חזקה להיתר לענין י״ט ובחזקת שלא נגמרה ומשו״ה הוצרך הש״ס לומר דנ״מ למקח וממכר וצ״ע ואין להאריך יותר ודוק היטב:
בתוס׳ בד״ה ביצים גמורות וכו׳ עיין במהרש״א ז״ל ובתוס׳ פ׳ אלו טריפות:
אלא יש לפרש את דברי רב כך: עם יציאתה נגמרה — ורק אם יצאה כולה בחול מותרת לאכלה ביום טוב. ותוהים: הא [הרי] תסיק מכאן כי ביצה שנמצאת במעי אמה אסורה לאכלה ביום טוב? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות — מותרות לאכלן ביום טוב!
Rather, Rav’s statement should be explained as follows: An egg is fully formed upon its emergence in that it is permitted to eat it on a Festival only if the entire egg emerged on a weekday. The Gemara expresses surprise at this claim: This indicates that if an egg is found inside its mother, it is prohibited to eat it on a Festival. But isn’t it taught: With regard to one who slaughters a chicken and finds fully formed eggs inside it, it is permitted to eat them on a Festival?
הכל
(10) וְכִי תֵּימָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן בְּבָרַיְיתָא מַאי דְּלָא אַשְׁמְעִינַן בְּמַתְנִיתִין הָא נָמֵי תְּנֵינָא בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה ביו״ט בְּיוֹם טוֹב ב״ש בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תֵּאָכֵל וב״ה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא תֵּאָכֵל וְעַד כָּאן לָא פְּלִיגִי ב״ש בֵּית שַׁמַּאי וב״ה וּבֵית הִלֵּל אֶלָּא בְּנוֹלְדָה אֲבָל בִּמְעֵי אִמָּן דִּבְרֵי הַכֹּל שַׁרְיָין.
And if you say: The baraita teaches us that which the mishna did not explicitly teach us, and Rav stated the halakha accordingly; however, this we already learned in the mishna here, as it says in the mishna: With regard to an egg laid on a Festival, Beit Shammai say it may be eaten, and Beit Hillel say it may not be eaten. And Beit Shammai and Beit Hillel disagree only with regard to an egg that was already laid, but concerning eggs inside their mothers, all agree that they are permitted.
וכי תימא – אין הלכה כברייתא זו דאשמועינן בה מאי דלא אשמעינן במתני׳ ובשום משנה לא סתם לן רבי הכי ואם רבי לא שנה רבי חייא מנין לו.
וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמעינן במשנה – פירש רש״י וגילה לנו רבי הואיל ולא סתם לן במשנה הכי דהברייתא משובשת דרבי לא שנאה ר׳ חייא מנין ליה ותימה אם כן מאי פריך הא נולדה אסורה לא בית שמאי ולא ב״ה ואמאי דחיק נפשיה לאוקומה אליבא דתנאי הואיל ומשובשת היא על כן צריך לפרש הכי וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין כלומר מאי ששייר במתני׳ קתני הברייתא דאי לא תנא אלא מתניתין הייתי אומר שמתירין בית שמאי דוקא כשנולדה אבל במעי אמה היו מודים דאסור ופריך תנינא דאדרבה נולדה חמורה יותר מבמעי אמה ואתיא נמי כבית הלל וכו׳ דבמעי אמה דברי הכל שריא.
וכי תימא קמשמע לן בבריתא מאי דלא אשמועינן במתניתין – כלומר וכיון שכן משבשתא היא כיון דלא רמיזה במתניתין.
הא נמי מתני׳ היא ביצה שנולדה וכו׳ עד כאן לא אמרי בית הלל אלא בנולדה אבל במעי אמה שריא. וכי תימא בית הלל אפילו במעי אמה נמי אסרי והאי דקתני נולדה להודיעך כחן דבית שמאי דאפילו בנולדה נמי שרו, אלא הא דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלם מני לא בית שמאי לא בית הלל – פירוש: דכיון דכן טפי עדיפא למימר דנולדה דוקא ומתניתא מתרצתא, ולא נימא לאו דוקא ונשבש מתניתא. וכיון דאיכא לקיומה ולמימר דשפיר רמיזא במתניתא, קשיא אדרב הא דתנינא.
בד״ה וכי תימא כו׳ אבל במעי אמה היו מודים דאסור כו׳. נ״ב קמ״ל בברייתא דשרי אליבא דב״ש אבל רב פסק בביצה שנולדה כב״ש אבל בביצה שנמצא בתוך התרנגולת פסק כב״ה דאסרי ודו״ק היטב (עיין במהרש״א):
בד״ה וכ״ת קמ״ל בברייתא מאי כו׳ אבל במעי אמה היו מודים דאסור כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל דקמ״ל בברייתא דשרי אליבא דב״ש אבל רב פסק בביצה שנולדה כב״ש אבל בביצה שנמצא תוך התרנגולת פסק כב״ה דאסרי עכ״ל והכריחו לפרש כן השתא דבמעי אמה חמורה מנולדה אי הוה סבר רב כב״ה דאסרי במתני׳ נולדה לא הוה אצטריך לן רב לאשמועינן במעי אמה דאסורה דכ״ש הוא מנולדה אבל הוא דחוק דלפי מאי דס״ד השתא דרב מתיר בנולדה תקשי ליה דרב אדרב מכמה מימרות דאסר רב בנולדה בו ביום דאפי׳ בב׳ י״ט של גליות לא מתיר אלא בנולדה בא׳ שמותרת בב׳ וע״כ נראה דרב סבר נמי לפי דס״ד השתא כב״ה דאסרי אפי׳ בנולדה ורב אצטריך לאשמועינן דבמעי אמה אסורה משום דלא נימא כפי הסברא האמיתית דנולדה חמורה טפי ובמעי אמה אפי׳ ב״ה מודו דשרי וליכא לאקשויי דא״כ מאי קפריך ממתני׳ דע״כ ל״פ אלא בנולדה כו׳ דלמא אשמועינן במתניתין רבותא טפי כפי סברא האמיתית דאפי׳ בנולדה שרי ב״ש ובברייתא אשמועינן דלא נימא כפי סברא המהופכת דס״ד השתא דבמעי אמה חמורה ומודו ב״ש דאסורה ואשמועינן בברייתא דשרי די״ל דהכי פריך כיון דאיכא סברא בהיפך לא ה״ל להשמיט במתני׳ לאשמועינן נמי דב״ש שרו במעי אמן כמו דאשמועינן בברייתא אלא ע״כ דע״כ ל״פ כו׳ ולית לן בהך מילתא אלא כפי סברא האמיתית דנולדה חמורה טפי וברייתא אליבא דב״ה אשמועינן דמודו במעי אמן דשרי דאל״כ ברייתא מני כו׳ כדמסיק ודו״ק כי הדברים ברורים:
בד״ה וכי תימא וכו׳ פרש״י וגילה לנו וכו׳ ותימא א״כ מאי פריך עכ״ל עיין מ״ש מ״ז הגאון בספר מג״ש דלגירסת רש״י ז״ל שלפנינו נמצא דברייתא משבשתא היא אלא דאין הלכה כברייתא ע״ש באריכות. אמנם לענ״ד מ״מ קושית התוספות במקומה עומדת כיון דמעיקרא בעי הש״ס למימר דרב לא ס״ל כהאי ברייתא דמשמע ליה בפשיטות דרבי לא סתים הכי במתני׳ דלדידיה לא שני ליה בין נולדה לנמצאת אליבא דב״ה אם כן מאי מקשה לקמן בברייתא מני ומאי קושיא די״ל דברייתא סברה דב״ה מודה בהא ורב לא ס״ל כהאי ברייתא כיון דמשמע ליה דרבי לא סתים הכי והנלע״ד דאף אם נאמר שהגירסא בלשון רש״י כמו שהביאו התוספות אפ״ה שיטת רש״י נכונה וברורה דע״כ הא דבעי למימר דברייתא משבשתא היא היינו משום דמשמע לר״ה משמיה דרב עכשיו שאין שום טעם לאסור ביצה שנולדה לא משום משקין שזבו ולא משום פירות הנושרין ולא משום גזירה י״ט שאחר השבת אלא שסובר בפשיטות דהיום נגמרה כמ״ש דלשון עם יציאתה היינו סמוך ליציאתה ממש ומשו״ה אסורה דבעינן הכנה מיום חול מקרא דוהכינו והלכך אין לחלק כלל בין נולדה או נגמרה במעי אמה דהיינו נגמרה היינו נולדה שווין בטעם זה ומש״ה רוצה לומר דע״כ ברייתא משבשתא וע״ז מקשה הש״ס דמלשון המשנה לא משמע הכי דאי איתא דהכי הוא אדמיפלגי בנולדה דאיכא למיטעי דב״ה משום אינך טעמים לפלגו במעי אמה דלית ביה אלא טעמא דהכנה וכ״ש בנולדה וממילא ידעינן נמי דב״ש דשרי במעי אמה ולא חיישי לטעמא דהכנה ה״ה בנולדה כיון דלסברתינו עכשיו אין שום חילוק בזה הטעם בין נולדה לבמעי אמה וממילא נמי דליכא למיטעי דב״ש אוסר בנולדה משום אינך טעמי דפירות הנושרין ושאר חששות דמהיכי תיתי כיון דב״ה גופי׳ לא חייש לכל הנך טעמי ולא איירי בהו כלל אלא שאוסר משום טעמא דהכנה א״כ תו אין לחלק בין נולדה לבמעי אמה וא״כ הו״ל למיתני במעי אמה כדפרישית וע״ז קאמר הש״ס וכי תימא הא דקתני נולדה להודיעך כחן דב״ש הרי שחוזר בו הש״ס מלומר דסברא פשוטה היא דלטעמא דהכנה אין שום סברא לחלק בין נולדה לבמעי אמה דא״כ מאי רבותא אשמעינן אליבא דב״ש ואדרבא לב״ה הוי רבותא יותר אע״כ דעכשיו סובר הש״ס דכחא דהתירא עדיף ליה ואשמעינן רבותא גדולה אליבא דב״ש דלא תימא דוקא במעי אמה מתיר דהיום נגמרה ושריא אבל בנולדה אסור משום דמאתמול נגמרה או משום אינך טעמי. נמצא דלפ״ז בהכרח דסברא חצונה לחלק בין נולדה לבמעי אמה א״כ מקשה שפיר ברייתא מני דתו לא שייך לומר דמשבשתא היא כיון דעכ״פ יש סברא חצונה בזה למה לא נאמר שכן האמת ואתיא ברייתא כמתניתין לגמרי ודו״ק:
בא״ד על כן נראה לי לפרש וכו׳ דאי לא תנא וכו׳ הייתי אומר שמתירין בית שמאי דוקא כשנולדה אבל במעי אמה מודים דאסור עכ״ל. רבים תמהו דמהיכי תיתי לומר כן ולפמ״ש לעיל יש לומר דהו״א דבנולדה מתירין ב״ש דקסברי כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול נגמרה ומש״ה שרי דלא גזרו אטו י״ט אחר השבת אבל במעי אמה מודו דאסור משום די״ל היום נגמרה ואסורה מקרא דוהכינו דבעינן הכנה מיום חול כנ״ל ליישב לשון התוספות ויתר דבריהם יש ליישב לפי דרך שכתבתי בסמוך והחכם יבין מדעתו ודו״ק:
וכי תימא [ואם תאמר]: קא משמע לן [השמיע לנו] בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין [מה שלא השמיע לנו במשנה], שאף שהמשנה לא פירשה דבר זה, פירשה אותו הברייתא, וכיוצא בה אומר רב (תוספות), אולם הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו], כלומר, דבר זה אפשר להסיק מן המשנה עצמה, שהרי נאמר ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל. ועד כאן לא פליגי [נחלקו] בית שמאי ובית הלל אלא בביצה שכבר נולדה, אבל בביצים במעי אמן — דברי הכל שריין [מותרות].
And if you say: The baraita teaches us that which the mishna did not explicitly teach us, and Rav stated the halakha accordingly; however, this we already learned in the mishna here, as it says in the mishna: With regard to an egg laid on a Festival, Beit Shammai say it may be eaten, and Beit Hillel say it may not be eaten. And Beit Shammai and Beit Hillel disagree only with regard to an egg that was already laid, but concerning eggs inside their mothers, all agree that they are permitted.
הכל
(11) וְכִי תֵּימָא בֵּית הִלֵּל אֲפִילּוּ בִּמְעֵי אִמָּן נָמֵי אָסְרִי וְהַאי דְּקָתָנֵי נוֹלְדָה לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דב״ש דְּבֵית שַׁמַּאי דַּאֲפִילּוּ נוֹלְדָה נָמֵי שָׁרוּ אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב מַנִּי לָא ב״ש בֵּית שַׁמַּאי וְלָא ב״ה בֵּית הִלֵּל .
And if you say that the mishna should be explained in the opposite manner, as Beit Hillel also prohibit eggs inside their mothers, and the fact that the mishna teaches: Laid, is to convey the far-reaching nature of the opinion of Beit Shammai, that they permit even an egg that was laid. However, consider that which is taught in the aforementioned baraita: With regard to one who slaughters a chicken and finds inside it fully formed eggs, it is permitted to eat them on a Festival. In accordance with whose opinion is this baraita? It is the opinion neither of Beit Shammai nor of Beit Hillel.
אלא הא דתניא כו׳ – הך ברייתא דלעיל מאן קתני לה.
לא בית שמאי ולא ב״ה – לא ב״ש דמאי אריא במעי אמה אפילו נולדה בי״ט שריא ולא ב״ה דאפילו במעי אמן אסירי.
מני לא כב״ש ולא כב״ה – ואינו יכול לפרש דקתני בברייתא מה ששייר במתניתין דהא ס״ד עכשיו שנולדה חמורה מבמעי אמה.
וכי תימא [ואם תאמר] ותפרש את המשנה להיפך שבית הלל אפילו ביצים במעי אמן נמי אסרי [גם כן אוסרים], והאי דקתני [וזו ששנינו] במשנה בלשון ״נולדה״ — להודיעך כחן של בית שמאי שאפילו בביצה שנולדה נמי שרו [גם כן התירו], אלא הא דתניא [ברייתא זו ששנינו]: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות — מותרות לאכלן ביום טוב, אם כן מני [כשיטת מי] תהא ברייתא זו? לא בית שמאי ולא בית הלל!
And if you say that the mishna should be explained in the opposite manner, as Beit Hillel also prohibit eggs inside their mothers, and the fact that the mishna teaches: Laid, is to convey the far-reaching nature of the opinion of Beit Shammai, that they permit even an egg that was laid. However, consider that which is taught in the aforementioned baraita: With regard to one who slaughters a chicken and finds inside it fully formed eggs, it is permitted to eat them on a Festival. In accordance with whose opinion is this baraita? It is the opinion neither of Beit Shammai nor of Beit Hillel.
הכל
(12) אֶלָּא עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה וּמְגַדֶּלֶת אֶפְרוֹחִים בִּמְעֵי אִמָּהּ אֵינָהּ מְגַדֶּלֶת אֶפְרוֹחִים לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְמִקָּח וּמִמְכָּר כִּי הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ בֵּיעֵי
Rather, Rav certainly did not prohibit an egg that has not yet been laid. Instead, his statement should be explained as follows: An egg is fully formed upon its emergence, and it produces chicks, i.e., an egg laid in the regular manner can be incubated and a chick will hatch from it. By contrast, an egg that remained inside its mother cannot produce chicks. The Gemara asks: What is the practical halakhic difference of this observation? The Gemara answers: It is relevant for buying and selling. In other words, the difference between the types of eggs has ramifications for terms of commerce. This is like that incident involving a certain individual who would say to the general public: Eggs
ומגדלת אפרוחים – ולענין דין מקח וממכר אתמר דאם נולדה נגמר בשולה וראויה לגדל ממנה אפרוחים אבל נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוחים ואם תבעוהו למכור ביצים לגדל אפרוחים אם מכר אלו הוי מקח טעות ובטל מקח.
אלא מאי עם יציאתה נגמרה ומגדלת אפרוחים כי הא דההוא דאמר להו ביעי דפעיא למאן וכו׳. נ״א: ביעי דפחיא למאן וכו׳. ההוא דאמר להו ביעי דדכרא למאן וכו׳.
אלא ודאי אין לומר שרב בא לאסור ביום טוב ביצה שטרם נולדה, ועלינו לפרש את דברי רב כך: ביצה עם יציאתה נגמרה — ומגדלת אפרוחים, כלומר, ביצה שנולדה כדרכה, אפשר להדגיר אותה ולקבל ממנה אפרוח, אולם ביצה שנשארה במעי אמה ולא יצאה — אינה מגדלת אפרוחים. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] מקביעה זו הלכה למעשה? ומשיבים: למקח וממכר לענין מסחר, ללמדנו שיש הבדל בין ביצה זו לאחרת. וכבר אירע מעשה כי [כמו] ההוא [אדם אחד] דאמר להו [שהיה אומר ומכריז להם] לאנשים: ביעי
Rather, Rav certainly did not prohibit an egg that has not yet been laid. Instead, his statement should be explained as follows: An egg is fully formed upon its emergence, and it produces chicks, i.e., an egg laid in the regular manner can be incubated and a chick will hatch from it. By contrast, an egg that remained inside its mother cannot produce chicks. The Gemara asks: What is the practical halakhic difference of this observation? The Gemara answers: It is relevant for buying and selling. In other words, the difference between the types of eggs has ramifications for terms of commerce. This is like that incident involving a certain individual who would say to the general public: Eggs
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.