(1) 
מְעַבַּר לְסַכִּינָא אַפּוּמָּא דְּדִקּוּלָא וְאָמְרִי לֵיהּ לְחַדְּדָהּ קָא עָבֵיד מָר אוֹ לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ וְאָמַר לִי לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ וַחֲזֵיתִי לְדַעְתֵּיהּ דִּלְחַדְּדָהּ קָא עָבֵיד אוְקָסָבַר הֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין כֵּן.
מְעַבַּר לְסַכִּינָא אַפּוּמָּא דְּדִקּוּלָא וְאָמְרִי לֵיהּ לְחַדְּדָהּ קָא עָבֵיד מָר אוֹ לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ וְאָמַר לִי לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ וַחֲזֵיתִי לְדַעְתֵּיהּ דִּלְחַדְּדָהּ קָא עָבֵיד אוְקָסָבַר הֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין כֵּן.running a knife over the rim of a basket on a Festival. And I said to him: Is the Master doing so in order to sharpen it or in order to remove its fat? And he said to me: To remove its fat. And I nevertheless perceived his intention, that he did so in order to sharpen it. He concealed this from me, however, because he holds that Rabbi Yehuda’s opinion is the halakha but a public ruling is not issued to that effect; therefore he did not wish to permit the practice explicitly.
תני: אין מרגילין ביום טוב ולא בחול, בבכור ולא בפסולי המוקדשין. אמר ר׳ בון: שלא יהא כעובד עבודה בחייו.
ועבורי סכינא אפומא דדיקלא או אפומא דריחיא לחדדה – הלכה, ואין מורין כן.
מעבר לסכינא אפומא דדקולא – משפשף סכין על פי הסל.
הלכה – כרבי יהודה ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין לרבים כן שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותו מבעוד יום דכל הני דשרינן כגון שנתקלקלו ביו״ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן דלא התיר ר׳ יהודה אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו״ט.
אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר׳ יהודה. אמר ליה יהא רעוא כל כי הני מעליאתא תדרשון משמאי. אמר ר׳ נחמיה בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבא וחזינא ליה דהוה מעבר סכינא אפומא דדיקלא, ואמרי לה לחדודי לה בעי מר או להעביר שמנוניתה בעי מר. ואמר לי להעביר שמנוניתא בעינא. וחזיתיה לדעתיה דלחדדה בעי, וקסבר הלכה ואין מורין כן – ולדידיה מתניתין בלהעביר שמנוניתה דלחדדה אפילו בשל עץ אסור לרבנן.
לא נאמרו דברים להתיר חדוד הסכין אלא בסכין שנפגמה או שעמדה מחדוד שלה ומ״מ יכולה היא לחתוך על ידי הדחק אבל אם אינה יכולה לחתוך על ידי הדחק כלל אין משחיזין אותה כלל שהרי אין זה אלא עשיית כלי מתחלתו וכל שוויי מנא אסור:
אין עם הארץ רשאי להראות סכין לחכם ביו״ט וכן אין תלמיד חכם רשאי לבדקו לעם הארץ וטעם האיסור נחלקו בו מפרשים והוא שגדולי המחברים פי׳ הטעם שמא תמצא פגומה ויאסור לו לשחוט בה ויבא להשחיזה וראיה אצלי בפירוש דבר זה הלמד מענינו וגדולי הרבנים פי׳ מפני שהוא הרעשה ואוושא מילתא שהדבר דומה כרוצה לשחוט למכור באיטלין והרי הוא כמעשה חול וי״מ שראיית סכין כראיית בכור שנראה כדן את הדין וכל זה אינו נראה ועקר הדברים באיסור זה הוא שהיו החכמים באותו זמן קובעים להם פרק וישיבה בשדות חוץ לתחום ושמא ילך עם הארץ זה חוץ לתחום בלא עירוב להראותו ואע״פ שהתחומין מדרבנן ונמצאת גזרה לגזרה מ״מ בדבר הקרוב כל כך יש להסתרך באיסור או שמא יצא חוץ לשלש פרסאות כמו שאמרו בערובין שכל מי שצריך להוראה צריך לילך שלש פרסאות ובדיקת סכין הוראה היא ומכאן אני אומר שבזמן הזה שהחכמים מצויין בבתיהם מותר להראות סכין לחכם ולואי ומ״מ חכם שראה סכין לחכם הרי זה משאילה לעם הארץ:
כבר ביארנו שאין היתר מכשירי אוכל נפש שוה להיתר אוכל נפש עצמו וכלל הדברים בענין זה הוא שאוכל נפש הגמור אפילו אפשר לו מבערב מותר לדברי הכל אע״פ שהיה אפשר לו מבערב ושהיה שוה מבערב כמהיום הואיל ועקר אכילתו בדרך תקון ואף כשאין עקר אכילתו בדרך תקון כל שאין בתקונו כעין מלאכה אחרת שלא מעין אוכל נפש שכל שהוא כן אסור כדרך שביארנו בפרק שני בסוף סוגיית המשנה הששית בענין הגבון אלא שיש דברים שאף אם שוים יותר כשנעשים ביומן אסור לעשותן ביו״ט והם כל אותן המלאכות שדומות למלאכות הנעשות בדגן משעת לישה ולמפרע כמו שביארנו בראש הפרק אבל מכשירי אוכל נפש אם אפשר לו מבערב אסור לעשותן בכל שאין עשייתן מבערב פוגמת בהן אלא בקצת דברים שמניעת הכנתן קלה כגון סכין שהיא עומדת ליפגם תמיד ואפילו נפגם מבערב כל שלא במשחזת שלה מותר לדעתנו אלא שיש חולקין בדבר וכן בקוע עצים והבאת עצים מן השדה מפני שאין קצבה להיסקן ואי אפשר להעלות על לב כל הצריך לו ואף זה על ידי שנוי בקפיץ ובכיוצא בו הואיל והיה אפשר מבערב וכן בכתישת המלח מפני שהוא דומה כאוכל נפש עצמו הואיל ואין לאוכל תקון בזולתו אבל אם אי אפשר לו בהם מבערב כגון שפוד שנרצם ביו״ט ר״ל שניטל ראש חדודו או סכין שנפגמה ביום טוב או תנור שנפל בתוכו ביום טוב מטיח הכותלים וצריך לגרפו קודם שיתן עליו את הקדרה או שאירע כן מערב יו״ט והוא לא ידע כל אלו מותרין אלא שבקצתם אין מורין כן וכל שכן שמתירין במכשירין שעשייתן ביו״ט שוה יותר כגון שחיקת תבלין כמו שהתבאר ולא נאמרו הדברים להתיר אלא בזמן שלא יהא במכשירין טורח יתר או עשיית כלי מתחלתו ובגמרא שבת התבאר על פי מפרשים בפרק תולין (שבת קל״ז:) שאיסור מלאכה מדברי סופרים כגון מה שאמרו שם שתולין את המשמרת מותרת ביום טוב במכשירי אוכל נפש אע״פ שהיה אפשר לו מבערב ושהיה חשוב מבערב כמהיום זו היא שטתנו בענין זה על היותר שאפשר לנו לפסוק כר׳ יהודה ומ״מ כבר כתבנו למעלה שיש דברים שאנו פוסקים כר׳ יהודה אף בדרשא ודברים שאין מורין כן ויש שאין פוסקים כמותו כלל כדרך שכתבנו בפרק שני בסוגיית המשנה החמשית ואתה צריך לצרפם בדיני׳ אלו וכשתתבונן במה שכתבנו שם עם מה שביארנו כאן יצא לך דין זה כהלכתו ותבין בכל מקום באיזה ראוי לפסוק כן בפרהסיא ובאיזה בצנעה ובאיזה אין פוסקין כמותו כלל ובאיזה דוקא כשאי אפשר לו מבערב ובאי זה אף באפשר לו מבערב ובאיזה על ידי שנוי ובאיזה כדרכו:
זה שביארנו בשפוד שנרצם וניטל ראש חדודו ואינו ראוי לצלות בו אא״כ יתקננו כך פרשוהו גדולי צרפת אבל בשפוד שנרצף שאמרו עליו בסוגיא זו אסור לתקנו פירשו הם שנתמעך ונדרס ונתעקם אבל לא נשבר וטעם איסורו מפני שאפשר להשתמש בו כמות שהוא ואין צורך בטרחו אבל כשניטל ראש חדודו אי אפשר להשתמש בו ולפיכך התירו תקונו ויראה מכלל דבריהם שאף הכאה בפטיש עליו מותרת הואיל ולא נשבר מערב יום טוב או שלא ידע בו עד היום טוב ומה שאמרו בפרק הבא שאין מתקנין את השפוד פירושו בנרצף מבערב וידע בו והדברים זרים להתיר הכאה בפטיש:
ויראה עקר הדברים שזה שהתירו בכאן לר׳ יהודה שהלכה כמותו הוא כשנעקם ואין צריך תקון גדול וזה שאסרוהו הוא כשנקטם ראשו שתקונו צריך פטיש וכיוצא בו וכן מה שאמרו בפרק המביא שאין מתקנין וכו׳ בדרך זה וי״מ זו שבפרק המביא בשפוד של עץ שתקונו הוא החלקתו בסכין והרי הוא כעשיית כלי:
שפוד שצלו בו בשר אע״פ שאינו צריך לו עכשו מותר לטלטלו ולהסירו מאמצע הבית ולשמטו טלטול מן הצד בקרן זוית שלא יזוקו בו בני הבית ואע״פ שאין עליו שום בשר אבל אינו נוטלו בהדיא ובשבת מיהא אסור ואם היה צריך לו לצורך גופו או לצורך מקומו נוטלו בהדיא אף בשבת ויש שואלין ביו״ט יטלטלהו בהדיא שהרי לגבי יו״ט מלאכתו להיתר הוא ובתוספות פי׳ שדינו כאבן ואין זה כלום שהרי קנים ומקלות דינן ככלים לטלטול כמו שיתבאר בפרק כל הכלים ועקר הדברים שהוא מוקצה מחמת מיאוס לענין קערות אחר שאכל בהם כבר פי׳ בפרק כל הכלים (שבת קכ״ד.) שמתוך שמיאוסן גדול מותר לטלטלן להדיא כדי לפנותן וכן הדין בכל דבר המאוס ביותר והוא שאמרו בכמה מקומות מידי דהוה אגרף של רעי ולצורך גופו ומקומו מיהא אף במלאכתו [לאיסור] מותר:
היה קוץ ברשות הרבים ומתירא שמא יזוקו בה רבים מטלטלה אף בשבת בהולכת פחות פחות מארבע אמות עד שמסלקה לצדי רשות הרבים כמו שיתבאר במסכת שבת ומה שנתגלגל בכאן בענין שפוד ושפחות וגומות ואפר מקלה ובלורית וגבנת הגוים יבאר ענינם בזה החבור במסכת עבודה זרה פרק שני:
המשנה השמינית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפני לפניה ר״ל משנת אין נמנין על הבהמה וכו׳ ואמר שלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר שהרי אסור לו להזכיר שם דמים ואע״פ שבמשנת אין נמנין וכו׳ למדנו איסור הזכרת שם דמים הייתי אומר שלא נאסר שם אלא בשאומר בכמה תתן לנו פרה זו עד שיבא לכלנו חלק כל אחד בסך כך וכך ונושאין ונותנין עמו בזה ועכשו הפליג להשמיענו שאף בשאין נושא ונותן כלל אלא שאומר תן לי בדינר בשר כלומר מה שתתיר בדעתך שיהא שוה דינר אעפ״כ אסור אבל שוחט מאליו ומחלקה ביניהם ומפרש בגמ׳ שרשאין לומר לו תן לי רביע אחד או חצי רביע וכן כל כיוצא בזה מהזכרת הנתחים הידועים אצל בני העיר בנתוח אברי הבהמה וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה התשיעית אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ר׳ יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא את מדותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב אבא שאול אומר במועד עושה כן מפני בירורי המדות וחכ״א אף בחול עושה כן מפני מיצוי המדות אמר הר״ם רוצה בו אבל לא בכלי המיוחד למדה אבל אם היה כלי מוכן להיות מדה ועדין לא נעשית בדיוק ולא שמוה מדה מותר לתת בה ור׳ יהודה אוסר לפי שהוא כלי ידוע למדה והיה עושה אבא שאול בן בטנית מה שאמרו עליו מפני בטול בית המדרש כדי שלא יתבטל בעת המשקל ואין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר בשלפניה ואמר על זה אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ופירוש הדבר כגון שחברו מוכר יין ובא לו חברו ליקח ממנו יין לצורך יום טוב והרי אין המוכר בקי בכליו של לוקח לידע כמה הוא מחזיק כדי שימלא בו כליו והוא צריך למסור לו את יינו בכלי שלו שהוא יודע בו כמה הוא מחזיק ואמר על זה שרשאי הלוקח להראות למוכר איזה כלי מכלים שלו המיוחדים לו למדה ואומר לו מלא לי כלי זה ושפוך לתוך כלי שלי ומה שאמר אבל לא במדה לפי מה שפירשו בגמרא בלשון אחרון האמור שם פירושו שלא יזכור לו שום מדה כלומר מלא לי כלי זה המחזיק רביע או חצי רביע או כך וכך אלא שאם הוא רוצה במדת כך אוחז בידו את שמחזיק במדה הצריכה לו ואומר לו מלא לי כלי זה ור׳ יהודה חולק לומר שאם אותו כלי מיוחד למדה לא ימלאנו אף בדרך זה ומפרש בגמרא שאם היה עומד למדה אף ר׳ יהודה מתיר וענין עומד למדה הוא שיש הרבה כלים שאין מיוחדין למדה עדין אלא שעומדים בביתו לאחריות שאם תשבר תעמוד זאת במקומה ומ״מ הלכה כחכמים ואפילו במיוחד למדה מותר שאף המיוחד למדה אינו דרך מקח לגמרי שהרבה בני אדם נוהגין לשלוח יין בכלי המיוחד למדה ומ״מ אם אין שם מדה אל יחזר אחר מדה שנראה כמכוין למדוד אלא ימלא לו כלי הנמצא לו וימדדהו למחר וכן אמרו בתלמוד המערב מלא לי אהן מנא ולמחר אנן מכילן ליה זו היא שטתנו ומ״מ יש אומרים שכל שהלוקח אומר למוכר מלא לי כלי זה שלך אסור אלא משנה זו פירושה שהלוקח אומר מלא לי כלי זה שלי ומותר אע״פ שהוא יודע מדתו ואפילו היה מיוחד למדה אצלו ובנארבונאה נהגו שהמוכר לוקח המדה ומוציא יין ואינה ממלאה על גדותיה אלא עושה אותה חסרה עד כאצבע או אצבעיים ושופך לתוך כליו של לוקח ואח״כ מוציא מן היין ומשלים לו באומד הדעת:
מעשה באבא שאול וכו׳ כלומר מעשה זה היה מביא ר׳ יהודה ראיה לדבריו לומר שאבא שאול לא היה מוציא היתר למדוד את יינו בכליו אחר שמיוחדין למדה והיה ממלא מדותיו מערב יום טוב והיו לו הרבה מדות והיה ממלא את כליו והשיבו לו שאין לו ראיה משם שאף בחולו של מועד היה עושה כן ופי׳ הטעם בגמ׳ מפני בטול בית המדרש אבל בחול לא היו רבים באים אצלו ללמוד מפני שהיו עסוקים במלאכתם ויש גורסין במשנה עצמה מפני בירורי המדות ופירושו העלאת רתיחות שהיין מעלה כשממלאין אותו עד שינוח ואם יריקוהו מיד יש הפסד ללוקח ונקראין בירורין על שם שאדם בוררן מכוסו ושופכן ואע״פ שטעם זה אף בחול הוא לא היה עושה כן אלא במועד שהקופצים מרבים ליקח יין ואין פנאי להניח את הכלי מרתיחתו קודם שיערה לכליו של (מוכר) [לוקח] ויש גורסין בירוצי המדות ופירושו לשון הטאה וחכמים אומרים אף בחול היה עושה כן מפני מצוי המדות וענין זה הוא בשמן ודבש והוא שכשאדם מריק את השמן מכלי של מוכר לכליו של לוקח אם אינו מעמיד את הכלי על כלי חברו מעט הרי נשאר מן השמן בשולי כליו של מוכר ומפני זה היה ממלאן מבערב וכשמשהא האחד במצויו היה מוסר לאחר אותו שנתמלא וכשהשלים זה את מצויו חוזר וממלא:
זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ומה שבא תחתיה בגמרא כך הוא:
תוס׳ בד״ה גריפת תנור וכירים כו׳ ומ״מ קשה כו׳ ת״ל דהוי אסור משום מוקצה כו׳ עכ״ל ואשפוד שנרצף לא תקשי להו דיאסור נמי משום מוקצה דכיון דבין השמשות לא היה מוקצה שעדיין לא נרצף השתא נמי דנרצף בי״ט לאו מוקצה הוא כיון דמכשירין שא״א לעשותן בעי״ט מותר לעשותן בי״ט משא״כ הכא בגריפת תנור שהיה מוקצה בבין השמשות ומיהו לקמן גבי שפוד שצלו בו בשר אע״ג דלא הוי מוקצה בין השמשות אסור משום מוקצה היינו משום דכבר נעשה בו צורך י״ט ואין צריך לו עוד וקושטא דאי הוה צריך לו עוד לצלות בו בי״ט לא הוי מוקצה וק״ל:
מעבר לסכינא אפומא דדקולא [והיה מעביר סכין על פי הסל] ביום טוב ואמרי ליה [ואמרתי לו]: האם לחדדה קא עביד מר [עושה אדוני], או כדי להעביר שמנוניתה? ואמר לי: להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה [וראיתי בכל זה את דעתו] שלחדדה הוא עושה כן. כלומר: הבנתי שזו היתה כוונתו, ועם כל זה לא אמר לי את כוונתו כפי שהיא, כי קסבר: [סבור הוא] שזו, שיטת ר׳ יהודה, הלכה לרבים היא ואין מורין כן, ולכן לא התיר במפורש.
running a knife over the rim of a basket on a Festival. And I said to him: Is the Master doing so in order to sharpen it or in order to remove its fat? And he said to me: To remove its fat. And I nevertheless perceived his intention, that he did so in order to sharpen it. He concealed this from me, however, because he holds that Rabbi Yehuda’s opinion is the halakha but a public ruling is not issued to that effect; therefore he did not wish to permit the practice explicitly.
הכל
(2) וְאָמַר אַבָּיֵי הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּמָר בוַהֲוָה קָא מְעַבַּר סַכִּינָא אַשִּׂפְתָּא דְרִחְיָא וַאֲמַרִי לֵיהּ לְחַדְּדָהּ קָא בָּעֵי מָר אוֹ לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ וְאָמַר לִי לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ וַחֲזִיתִי לְדַעְתֵּיהּ דִּלְחַדְּדָהּ קָא עָבֵיד וְקָסָבַר הֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין כֵּן.
Similarly, Abaye said: I was standing before my Master and teacher, Rabba, and he was running a knife over the edge of a millstone on a Festival. And I said to him: Does the Master wish to sharpen it, or is he doing this in order to remove its fat? And he said to me: To remove its fat. And I perceived his intention, that he did so in order to sharpen it, but he holds: This is the halakha, but a public ruling is not issued to that effect.
והני מילי על ידי שינוי כגון אפומא דריחיא או אדיקלא אבל על גבי משחזת של אבן אסורא. דאמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה מעבר לסכינא אפומא דריחיא ואמרי ליה לחדדה קא בעי מר או לעבר שמנונית ואמר לי לעבר שמנונית וחזיתיה לדעתיה דלחדדה קא עביד והאב דלא אמר לי מידי קסבר הלכה ואין מורין כן.
א. כלומר אפילו לר׳ יהודה במשחזת של אבן אסור. וכדעת הרי״ף וכמו שפירשו הר״ן [ולא כמו שפירשו הרא״ש] וכד׳ הרמב״ם. ודלא כבעל העיטור וראבי״ה רס״י תשע והרא״ש שגם בשל אבן הלכה ואין מורין כן. עי׳ טוב״י סי׳ תקט. ומסידור דברי רבינו נראה שמוכיח כן מהא דמר שמואל שהעביר רק אפומא דריחיא. וכעין שפירש הר״ן דברי הרי״ף כמש״כ בב״י שם.
ב. והא וכו׳ מידי - כ״ה בכתה״י של הש״ס.
אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה מעביר סכינא אפומא דרחיא וכו׳ עד וחזיתיה לדעתיה דלחדדה בעי וסבר הלכה ואין מורין כן – ולרבה בלחדדה ולהעביר את שמנוניתה דלעולם מותר. ומסתברא דהילכתא כרב הונא וכלישנא בתרא דלעיל וכרבא. ומתניתין להעביר שמנוניתה אבל לחדדה אסור אפילו בשל עץ הילכך אנן דקיימא לן כר׳ יהודה כל דלחדדה בין בשל עץ בין בשל אבן הלכה ואין מורין כן ולהעביר שמנוניתה בשל אבן הלכה ואין מורין כן בשל עץ מותר והני מילי בנפגמה ביום טוב או הדשנה ביום טוב אבל מערב יום טוב אסור לעולם אלא במשחזת של עץ ולהעביר שמנוניתה וכן הלכה.
ובדומה לכך אמר אביי: הוה קאימנא קמיה דמר [הייתי עומד לפני אדוני מורי, רבה] והוה קא מעבר סכינא אשפתא דרחיא [והיה מעביר סכין על שפת אבן הרחיים] ביום טוב. ואמרי ליה [ואמרתי לו]: האם לחדדה קא בעי מר [רוצה אדוני], או כדי להעביר את שמנוניתה? ואמר לי: כדי להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה [וראיתי את דעתו] שלחדדה קא עביד [הוא עושה], וקסבר [אלא שהוא סבר]: הלכה ואין מורין כן.
Similarly, Abaye said: I was standing before my Master and teacher, Rabba, and he was running a knife over the edge of a millstone on a Festival. And I said to him: Does the Master wish to sharpen it, or is he doing this in order to remove its fat? And he said to me: To remove its fat. And I perceived his intention, that he did so in order to sharpen it, but he holds: This is the halakha, but a public ruling is not issued to that effect.
הכל
(3) אִיבַּעְיָא לְהוּ מַהוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם בְּיוֹם טוֹב רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב בִּיזְנָא שָׁרֵי גוְרַבָּנַן אָסְרִי וְרַב יוֹסֵף אָמַר דתַּלְמִיד חָכָם רוֹאֶה לְעַצְמוֹ וּמַשְׁאִילָהּ לַאֲחֵרִים.
A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to showing a slaughtering knife to a Sage on a Festival so that he may examine it for nicks and imperfections that would render it unfit to be used for slaughtering? Rav Mari, son of Rav Bizna, permitted it, whereas the Rabbis prohibited it, as this is somewhat similar to a weekday activity. And Rav Yosef said: A Torah scholar may examine a knife for himself in his own home and then lend it to others, who may also slaughter with it. Since the examination is not performed in public, it does not appear similar to a weekday activity.
להראות סכין לחכם ביום טוב. רב מרי בריה דרב ביסא שרי, ורבנן אסרי. אמר רב יוסף: תלמידי חכמים רואין לעצמן ומשאילין לאחרים.
מהו להראות – הטבח סכין לחכם בי״ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה ומהו לעשות כן בי״ט מי מחזי כעובדא דחול דאוושא מלתא שדעתו למכור באטליז או לא מחזי.
רואה לעצמו – בביתו סכין שלו דלא אוושא מלתא.
והני מילי סכין שעמדה ביום טוב מחידודהא, אבל עמדה מערב יום טוב לאב, דכל מלאכה שאיפשר לעשות מעיו״ט אין דוחין את יו״ט אפילו לר׳ יהודה דאמ׳ג לר׳ יהודה הוא לבדו יעשה לכם כת׳ הוא וכת׳ לכם דהוא משמע הוא האוכל ולא מכשיריו וכת׳ לכם לכל צורכיכם דאפילו מכשירין הא כיצד כאן במכשירין שאיד איפשר לעשותן מעיו״ט כאן במכשירין שאיפשר לעשותן מעיו״ט.
א. עמדה מחידודה מאן דכר שמה. ולכאורה חסר כאן תחילת המאמר (שבדף כח ע״ב) וכך צ״ל: סכין שעמדה מותר לחדדה ביו״ט והני מילי וכו׳. [וסובר רבינו דגם בעמדה מחידודה בעינן דוקא ביו״ט. וכ״כ ראבי״ה רס״י תשע. וכ״כ הר״ן בשם אחרים הביאו הב״י בסי׳ תקט. ודלא כרש״י שפי׳ דבעמדה אפילו מעיו״ט]. אמנם לפי״ז עדיין קשה למה לא כתב רבינו דה״מ מעיו״ט גם לגבי סכין שנפגמה דלעיל. גם צ״ע למה לא הביא רבינו מה שאמרו בגמ׳ וה״מ דפסקא אגב דוחקא. [ולולי דמסתפינא הו״א שרבינו מפרש את כל הסוגיא בעמדה מחידודה [ואמנם ה״ה נפגמה ואין חילוק ביניהם לא כרש״י] ורב יוסף לא אתי לאשמעינן דעמדה מחידודה מותר להשחיזה, דזה כבר אמרנו לעיל דר׳ יהודה שרי אלא אתא לאשמועינן דבעינן פסקא אגב דוחקא. ואולי גירסת קצת כת״י של הש״ס ׳סכין שעמדה מותר לחדדה ביו״ט הני מילי דפסקא אגב דוחקא׳ כלומר מה שאמרנו מותר לחדדה, הני מילי וכו׳. [כך בכת״י אוקס׳ ואט׳ וב״מ]. ואולי גם גירסת קצת כת״י של הש״ס להלן: ׳דרש ר״ח ואיתימא רב יוסף אחד סכין שעמדה ואחד שפוד שנרצם וכו׳ באנו למחלוקת ר״י ורבנן׳ לא כמו בגירסתנו סכין שנפגם. כי הסוגיא כולה מיירא בסכין שעמדה. [כך באו״ז סי׳ שנז בשם יש ספרים (ועי״ש שמאן בה) וכ״ה בכת״י מינכן ואוקס׳ וואט׳].
ב. עי׳ רש״י ור״ן וב״י סי׳ תקט.
ג. הלשון מגומגם.
ד. בכתה״י הסדר הפוך [בתחילה היה כתוב בשניהם שאיפשר ואח״כ הוגה בשני שאי אפשר].
{שמעתא דלהראות סכין לחכם ביו״ט}
והא דאמרינן: אסור להראות סכין לחכם ביום טוב – פירשה הרי״ף ז״ל משום גזירה דשמא יצא חוץ לתחום. ובפרק משילין (בבלי ביצה ל״ו:) נראה שאין לגזור משום תחומין למאן דאמר תחומין דרבנן.
וה״ר שלמה ז״ל פי׳ משום דאוושא מילתא ונראה כמי שדעתו למכור באיטליז.
ולי נראה ראיית סכין כראיית בכור היא, שהן מעכבות השחיטה ונראה כמתקן וכדן את הדין.
{שמעתא דלהראות סכין לחכם ביו״ט}
ועוד, והא דאמרינן אסור להראות סכין לחכם ביום טוב, פירשה הרי״ף ז״ל משום גזירה שמא יצא חוץ לתחום, ובפרק משילין (בבלי ביצה ל״ו:) נראה שאין לגזור משום תחומין למאן דאמר תחומין דרבנן.
אמר הכותב: סוברים רבים דתחומין שלש פרסאות דאורייתא הם, ומשום הכי חיישינן בהולכת סכין שמא ילך אחר חכם שלש פרסאות. וגבי רוכבין על גבי בהמה אין לחוש שמא יצא שלא לדעת חוץ לשלש פרסאות, אלא באלפים אמה. שהוא מקום קרוב הוא, שיש לחוש כשלא ילך ברגליו שמא לא יכוין את התחום. ומשום הכי אקשינן, שמע מינה תחומין דאורייתא. אבל לגבי להראות סכין לחכם חוששין. שהרי צריך להוליכה אחריו כנגד מחנה ישראל אף על פי שהוא בקי, כל שכן למי שאינו בקי. לפיכך חוששין לתחומי שלש פרסאות, שהוא רגיל להוליך שם סכין אחר חכם בחול, שאין החכמים מצויין בכל מקום בתוך התחום, הלואי בכמה תחומין ימצאו. וזה באמת דעת מקצת הגאונים בתחומין, והוא כתוב בהלכות.
ואנו אין דעתנו ולא דעת בעל המאור כן, וגם דברי רבינו הגדול ז״ל אנו מוציאין אותם שם מן הדעת הזו (בעל המאור עירובין י״ז:). אבל יש לומר דודאי לא חששו בתחומין שמא לא יהא מכוין בה ברוכב אלא לדברי האומר תחומין דאורייתא, אבל במוליך סכין לחכם, שהוא מחזר אחריו ויציאתו חוץ לתחום צריכה לו, גזירה קרובה היא ואפילו בשל דבריהם גזרינן. והדר ביה כמה גזירות בתלמוד משום איסורין של דבריהם ביום טוב ובשבת. ולמעלה (ביצה כ״ה.) גזרו בתחומין משום אמירה לגוי בלבד.
וטעמו של בעל המאור ז״ל אינו. דראיית סכין כראיית טריפה הוא וכשאר ההוראות שמותרות ביום טוב. ואינו דומה לראיית בכור, שהוא יוצא מכלל קדשי מזבח לפסולי המוקדשין בהתירה זו. נמצא שהוא מתיר את האיסור. ואם היה טעמו עיקר, אף תלמיד חכם אינו רואה לעצמו.
וטוב מזה ומזה, גזירה שמא ישחיז במשחזת.
מהו להראות סכין לחכם. כתב הרמב״ם ז״ל (פ״ד ה״ט) דמפני זה אסרו שמא תמצא פגימה ויאמרו לו אסור לשחוט בה מפני פגימתה וילך ויחדדה במשחזת ע״כ, ולפי דבריו אינו אסור אלא בעם הארץ וכן ביאר הוא בעצמו, וזה קשה דאם כן הוי להו לפרושי ועוד שלא היה להם לומר מהו להראות אלא מהו לראות סכין לעם הארץ. והרי״ף ז״ל פירש גזירה שמא [יוציא] מחוץ לתחום, והרז״ה ז״ל הקשה עליו דבפרק משילין (ביצה לו:) משמע דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לגזור משום תחומין. והוא ז״ל פירש דראיית סכין כראיית בכור הוא שהן מעכבות השחיטה ונראה כמתקן ודן את הדין, ואינו נראה בעיני דאם כן אף תלמיד חכם לא יראה בעצמו כמו שאינו רואה את הבכור אפילו לעצמו. ורש״י ז״ל פירש משום דאוושא מילתא ומיחזי כעובדין דחול דמיחזי שדעתו למכור באטליז ותלמיד חכם רואה לעצמו בביתו, וגם זה צריך עיון [ו]עוד שלא אסרו לטבח לשחוט ולמכור לרבים ותנן שוחט ומחלק ביניהם ולהוליך סכין ובהמה אצל טבח (אסור) [מותר] (ביצה יא.).
אבעיא להו מהו להראות סכין לחכם? רב מארי בריה דרב ביסא שארי ורבנן אסרי. אמר רב יוסף תלמיד חכם רואה לעצמו ומשאילה לאחרים – הנכון בזה כמה שפירש הרב אדוני זקן ר׳ זרחיה הלוי זלה״ה דהוה ליה כדין וכעין ראית מומין דאסרו.
מהו להראות סכין לחכם. פירש הרב זרחיה הלוי ז״ל דרבנן דאסרי משום דמחזי כדן את הדין וכעין ראית מומין. והקשה עליו הרשב״א ז״ל דאם כן אף לעצמו אינו רואה כמו שאינו רואה הבכור לעצמו. ותירץ הריטב״א ז״ל דלגבי אחרים שאינן יכולין לשחוט זולתי הוראתו הוי כמתקן ודן את הדין אבל לראות לעצמו אינו אלא כראית טרפה. ומורי נר״ו תירץ יותר נכון דשאני בכור שאפילו בחול אינו רואה לעצמו ואפילו הוא מומחה וכדתניא בבכורות פרק עד כמה כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ואוקמה ר׳ יוחנן ביחיד מומחה. וכיון שכן כשהוא רואהו ביום טוב לאו משום דמחזי כדינא הוא שהרי אפילו בחול אינו רואה. אבל רואה הוא הסכין לעצמו ביום טוב שכן בחול רואהו לעצמו וכיון דבחול רואהו לעצמו לא מחזי כדינא שהרי אין אדם דן את עצמו. אבל כשאחרים מראין לו ודאי מחזי כדינא דדמי לבכור שצריך להראות לו ונראה כמתקן ודן את הדין. והוא נכון ומתישב. ואפילו תאמר שדעת הרשב״א ז״ל שחכם לא יראה סכין לעצמו בחול כמו שאינו רואה את הבכור הא ליתא דהא דאין חכם רואה את הבכור משום חשדא הוא שלא יאמרו שהתיר לעצמו מום עובר ולא משום דהוי כדן את הדין. וכדמוכח סוגיא דהתם דפריך אי לימא בחד ומי מהימן אלא בתלת ומי חשידי. ואי טעמא משום דינא מאי קושיא וכי בעל דין יכול להצטרף עם שני הדיוטות על דינו משום דלא חשידי. אלא ודאי משום חשדא הוא הלכך בסכין דליכא משום חשדא שאם נמצא פגום אפשר לתקנו וליכא דחשדי ליה רואה לעצמו. אבל בבכור אין בידו לעשותו מום קבוע. והלכך כשרואה הסכין לאחרים אסור כדאמרן. ואף על פי שמראין לו את הטרפה ביום טוב התם שאני לפי שאפשר לו לשחוט ולהראות לחכם מה שאין כן בסכין שאף על פי שיודע הטבח שהוא יפה אסור לו לשחוט עד שיראנו לחכם. ונראה דמכח קושיות אלו חזר בו הרשב״א בספר עבודת הקדש שכתב ואינו מחוור פירוש בעל המאור ז״ל משום דקשיא הא דאמר חכם רואה לעצמו ומאי קא משמע לן פשיטא עד כאן לשונו. הרי שהקשה בהפך דפשיטא דשרי. והרי״ף ז״ל פירש שמא ילך חוץ לתחום להראות לו. וקשה לאומרו דהא משמע לקמן דלמאן דאמר תחומין דרבנן לא גזרינן. דאמרינן פרק אין משילין אין רוכבין על גבי בהמה שמא יצא חוץ לתחום. ואמרינן עלה שמע מינה תחומין דאורייתא דמשמע דאנן דקיימא לן שהן דרבנן לא גזרינן. וי״ל דהכא גזרינן שמא ילך חוץ לתחום דאורייתא שהם שלש פרסאות דמודו בהו רבנן לר׳ עקיבא. אבל לרכוב על גבי בהמה אין לחוש שיצא שלש פרסאות שלא מדעת ומשום הכי מקשה שמע מינה תחומין דאלפים אמה דאורייתא כר׳ עקיבא דלאלפים אמה יש לחוש שיצא שלא מדעת.
בגמרא איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם בי״ט גם בזה פירש״י דהיינו משום דהוי כעובדא דחול כיון דאוושא מילתא אבל הרמב״ם ז״ל כתב טעם אחר דאסור להראות סכין לחכם שמא ימצא בו פגימה וילך וישחיזנה במשחזת וע״ש במ״מ שכתב שהרשב״א ז״ל הסכים לפירש״י אלא שהרב אלפס כתב עוד טעם אחר בשם בה״ג דהא דאסור להראות סכין לחכם היינו שמא לא ימצא חכם וילך חוץ לתחום ולכאורה יש לתמוה דאם כן יהא אסור להראות טרפה מטעם זה. ויש ליישב כיון דראיית טרפה גופא מילתא דלא שכיח היא דרוב בהמות כשירות הן מש״ה לא גזרו שמא ילך חוץ לתחום דהוי נמי מילתא דלא שכיחא משא״כ להראות סכין לחכם דלא סגיא בלא״ה שייך שפיר הך גזירה כן נראה לי:
בתוס׳ בד״ה רבינא אמר מידי דהוי אקוץ בר״ה וכו׳ אע״ג דהוי מלאכה. נראה שכוונתם בזה היינו ממאי דמסיק רבינא התם בפ׳ כירה (שבת דף מ״ב) דקוץ בר״ה שרי בכרמלית אפילו טובא היינו יותר מד׳ אמות מש״ה כתבו שפיר דהוי מלאכה אע״ג דד׳ אמות דכרמלית לא הוי מלאכה דאורייתא מ״מ איקרי שפיר מלאכה שהיא משום שבות דמשמע להו דחמיר טפי מאיסור טילטול דמוקצה אבל אין לפרש דבריהם מהא דשרי רבינא לטלטל פחות פחות מד״א בר״ה דאיסורא כי האי נראה דקיל טפי מאיסור מוקצה דהא אפילו משום פסידא דממונא שרינן לה ולא מיקרי מלאכה כלל כן נראה לי:
בא״ד וקשה דמשמע הכא דרבינא וכו׳ אבל קשה מדשמואל אדשמואל וכו׳ עס״ה ועיין ביש״ש שהוסיף ביאור דשפוד שצלו בו הוי כמו נולד ע״ש באריכות. ולענ״ד לא ידעתי למה נצרך לכל זה דהא ודאי הא דשרי ר״ש במוקצה היינו דוקא לצורך גופו או מקומו אבל מחמה לצל מודה דאסור כמ״ש התוס׳ בס״פ כירה וכ״ש שלא לצורך כלל א״כ שפיר איצטריך מילתא דשמואל ורבינא לאשמעינן דשפוד שצלו בו מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך כלל אלא כדי שלא יזוקו בו כן נ״ל ועדיין צ״ע:
איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: מהו להראות סכין לחכם ביום טוב כדי שיבדוק אותה אם אינה פגומה, וראויה לשחוט בה? רב מרי בריה [בנו] של רב ביזנא שרי [התיר], ורבנן אסרי [וחכמים אסרו], שהדבר נראה קצת כמעשה חול. ורב יוסף אמר: תלמיד חכם רואה סכין לעצמו לצרכו שלו. ומשאילה אחר כך לאחרים וגם הם יכולים לשחוט בה. ואז אין הדבר נעשה בפומבי ואינו כדרך חול.
A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to showing a slaughtering knife to a Sage on a Festival so that he may examine it for nicks and imperfections that would render it unfit to be used for slaughtering? Rav Mari, son of Rav Bizna, permitted it, whereas the Rabbis prohibited it, as this is somewhat similar to a weekday activity. And Rav Yosef said: A Torah scholar may examine a knife for himself in his own home and then lend it to others, who may also slaughter with it. Since the examination is not performed in public, it does not appear similar to a weekday activity.
הכל
(4) וְאָמַר רַב יוֹסֵף הסַכִּין שֶׁעָמְדָה מוּתָּר לְחַדְּדָהּ בְּיוֹם טוֹב ווְהָנֵי מִילֵּי הוּא דְּפָסְקָא אַגַּב דּוּחְקָא.
§ And Rav Yosef said: With regard to a knife that became blunt without being nicked, it is permitted to sharpen it on a Festival. And this applies only if the knife still cuts, albeit with difficulty, so that when he sharpens it he is seen not as making a new utensil but merely as improving an old one. However, if the knife no longer cuts at all, it is prohibited to sharpen it.
סכין שעמדה או פסקה אגב דוחקא – שרי לחדודה בפומא דריחיא או בפומא דדיקולא, או כיוצא בהן, אבל במשחזת – לא.
שעמדה – מחריפות שלה שאינה חותכת יפה אבל לא נפגמה.
מותר לחדדה ביו״ט – ואע״ג דמאתמול ומשלשום התחילה לקלקל ולילך דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה מאתמול דסבר לא צריכנא אבל נפגמה מאתמול לא הוי שרי דמוכחא קלקול שלה והוה ליה למעבד מאתמול.
והני מילי דפסקא אגב דוחקא – אבל אם אינה חותכת כלל אסור לחדדה דטרחא יתירא הוא.
סכין שעמדה, מחריפות שלה שאינה חותכת יפה אבל לא נפגמה.
מותר לחדדה ביום טוב, ואף על גב דמאתמול שלשום התחיל לקלקל ולילך, דלא הוה [ליה] לאסוקי דעתיה מאתמול דסבר לא צריכנא, אבל נפגמה מאתמול לא הוה שרי דמוכח קלקול שלה והוה ליה למעבד מאתמול.
והני מילי דפסק אגב דוחקא, אבל אם אינה חותכת כלל אסור לחדדה, דטירחא יתירא הוא.
אבל במשחזת, של אבן המוכנת לכך.
אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב והוא דפסקא אגב דוחקא – אין לפרש כגון שעמד ביום טוב דאם כן אף על גב דלא פסקא כלל שרי לחדדה דומיא דסכין שנפגמה ביום טוב שמחדדין אותה. אלא ודאי כגון שעמדה מקודם לכן כדמפרש המורה ומשום הכי מותר לחדדה דהוה סבר מערב יום טוב לא צריכנא לחדודה אלא אשתמש בה כמות שהיא אבל מה שפירש המורה: דאי לא פסקה אגב דוחקא אסור משום טירחא יתירא אינו נראה לי דהא כשנפגמה איכא טירחא יתירא ושרי לא אערב יום טוב קאי והוא דפסקא אגב דוחקא שכיון שהיה רואה דפסקא אגב דוחקא נתיאש מלחדדה דסבר אשתמיש בה הכי ביום טוב ועכשיו שאינו יכול להשתמש בה מותר לחדדה אבל אם מערב יום טוב לא הוה פסקה אגב דוחקא איבעי ליה לחדדה מאתמול וכיון דאיפשר לחדדה מאתמול אין מחדדה ביום טוב.
אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב והני מילי הוא דפסקה אגב דוחקא – פירשו בו: סכין שעמדה מערב יום טוב ולא חשיב חדודה תיקון כיון דלא נפגמה ואהא מהדרינן והוא דפסקא. ולי נראה סכין שעמדה ביום טוב קאמר וגרעא לה מנפגמה. והני מילי דפסקא אגב דוחקא הא לאו הכי חשיב כעשיית כלי וכעושה אותה מתחלה {ב}יום טוב.
א ואמר רב יוסף: סכין שעמדה, כלומר: נעשתה קהה, אף שלא נעשה בה פגם — מותר לחדדה ביום טוב. והני מילי הוא דפסקא אגב דוחקא [ודברים אלה הם כאשר הסכין עדיין חותכת בדוחק] שאז אין החידוד כעושה כלי חדש, אלא רק משפר כלי ישן. אבל אם אינה חותכת כלל — אסור.
§ And Rav Yosef said: With regard to a knife that became blunt without being nicked, it is permitted to sharpen it on a Festival. And this applies only if the knife still cuts, albeit with difficulty, so that when he sharpens it he is seen not as making a new utensil but merely as improving an old one. However, if the knife no longer cuts at all, it is prohibited to sharpen it.
הכל
(5) דָּרַשׁ רַב חִסְדָּא וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף אֶחָד סַכִּין שֶׁנִּפְגְּמָה וְאֶחָד שַׁפּוּד שֶׁנִּרְצַם וְאֶחָד גְּרִיפַת תַּנּוּר וְכִירַיִם בְּיוֹם טוֹב בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת ר׳ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן דְּתַנְיָא אֵין בֵּין יו״ט יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד ר׳ רַבִּי יְהוּדָה זמַתִּיר אַף מַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ.
Rav Ḥisda taught, and some say it was Rav Yosef who taught: A knife that became nicked on a Festival, a roasting skewer [shappud] that was crushed on a Festival and its point broke off, and the sweeping of the coals in an oven and a stove on a Festival to prepare them for baking, with regard to all of these we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis. As it is taught in a baraita: The difference between a Festival and Shabbat is only with regard to the preparation of food. Rabbi Yehuda permits even actions that facilitate preparation of food on a Festival.
דרש רב חסדא: סכין שנפגמה, ושפוד שנרצם וגריפת תנור וכיריים – מחלוקת ר׳ יהודה ורבנן, דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ר׳ יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.
אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם – בי״ט אשפויינטי״ר בלעז שנשבר ראשו.
ואחד גריפת תנור – שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום.
באנו למחלוקת ר׳ יהודה ורבנן – נכנסנו בדבר זה למחלוקתן שממחלוקתן אנו יכולים ללמוד שאף אלו ממכשירי אוכל הן.
גריפת תנור וכירים – פר״י אשוויי גומות ולא נהירא דאם כן לא הוי דומיא דהני אחריני דחשיבי משום דהוי תקון כלי לכן נ״ל דמיירי בתנור חדש ועדיין יש בו אבנים ועפר שלא פינו וכשיסיר אותם אבנים ועפר הויין כמו גמר מלאכתן וחייב משום מכה בפטיש דכל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ומכל מקום קשה דבלא טעמא דמשום מכה בפטיש תיפוק ליה דהוי אסור משום מוקצה דאפר ואבנים שבתוכו מוקצות הן ומכאן אומר ריצב״א דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ומכאן יש להביא ראיה למה דאמר בפ״ק (ביצה יב:.).
אחד סכין שנפגמה, ביום טוב ואחד שפוד שנרצם, ביום טוב, שנשבר ראשו. ואחד גריפת תנור, שנפל לתוכו מן הטיט שלו ולא היה יודע מבעוד יום.
באנו למחלוקת ר׳ יהודה ורבנן, דלר׳ יהודה שרי ולרבנן אסור.
דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצף ואחד גריפת תנור וכירים באנו למחלוקת ר׳ יהודה ורבנן. דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ר׳ יהודה אומר אף מכשירי אוכל נפש. מאי טעמא דתנא קמא וכו׳. ור׳ יהודה והא כתיב הוא וכתיב לכם. כאן במכשירין לעשותן ב{ערב}1 יום טוב כאן במכשירין שאי איפשר לעשותן ב{ערב}2 יום טוב – ור׳ יהודה ודאי אית ליה לכם ולא לגוים אלא תרתי שמע מינה.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728 רק: ״ביום טוב״.
2. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728 רק: ״ביום טוב״.
ואחת גריפת תנור ביום טוב. פירש רש״י שופל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום עד כאן. פירוש לפירושו שנפל הטיח ביום טוב והיה בענין שלא היה יודע מבעוד יום שראוי ליפול שאילו כן היה לו לתקן מערב יום טוב ואפילו לר׳ יהודה אסור. ומה שלא פירש ז״ל לגרוף הגחלים מפני שלא התיר כבוי גחלים אלא גריפת אבנים שאינן בתורת כבוי. וכן פירש ז״ל פרק המביא גריפת תנור וכירים שנפל לתוכן מן הטיח ומן הטפלה. וכן פירש הא דרבא דאמר ליה לשמעיה טוי לי בר אווזא ואזדהר מחרוכא גרוף התנור שלא יהא בו בשוליו דבר הנכוה כגון אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו. וכן הא דאמר ר׳ חייא לדביתהו ריפתא מעלייתא בעינא פירש ז״ל גרפי התנור והוציאי האריח שלא יגע בפת הנדבק בדפני התנור. ואף על גב דמשמע דלאו גריפת אבנים הוא מדלא קאמר להוציא האריח מכל מקום מדקאמר והוציאי האריח משמע דגריפת טיח וטפלה הוא שתגרפם עד שתוציאם עם האריח. והא דקאמר והוציאי האריח מפני שעיקר צוויו על הגריפה לא היה אלא מחמת אותו אריח שנפל. וכבר גלה דעתו פרק יום טוב שחל וכתב המסתפק ממנו חייב משום מכבה וכבוי ביום טוב לא אשתרי ולא אמר ז״ל לא אשתרי אלא לצורך אוכל נפש אלמא סבירא ליה דלא אשתרי כלל. ואי משום ר׳ יהודה דאמר דבשביל שלא תתעשן הקדרה מותר הא פריק בגמרא דאיהו סבירא ליה כרבנן בהא. כל זה כתב מורי נר״ו. אבל בתוס׳ התירו לגרוף הגחלים ואף על פי שיכבה מכל הני מימרות כיון שהן לצורך אוכל נפש. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם מצילין גחלים מן התנור לכירה ומכירה לתנור אבל לא מערבית לשחרית. כלומר מן התנור לכירה לצורך אוכל נפש ולשעתו מותר דלא שכיחא בכי הא כבוי כל כך. אבל להצניעם מערב כדי שימצא מהם שחרית וישתמש בהן אסור שהרי יכבו רובם על כל פנים ואין לו לגרום להם כבוי בידים שלא לצורך שעתו.
דרש רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב יוסף: אחד סכין שנפגמה ביום טוב ואחד שפוד שנרצם (שנשבר חודו) ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב, שמוציאים מהם את האפר כדי להכשירם לאפות ביום טוב — באנו למחלוקת ר׳ יהודה ורבנן [חכמים] בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד. ר׳ יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.
Rav Ḥisda taught, and some say it was Rav Yosef who taught: A knife that became nicked on a Festival, a roasting skewer [shappud] that was crushed on a Festival and its point broke off, and the sweeping of the coals in an oven and a stove on a Festival to prepare them for baking, with regard to all of these we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis. As it is taught in a baraita: The difference between a Festival and Shabbat is only with regard to the preparation of food. Rabbi Yehuda permits even actions that facilitate preparation of food on a Festival.
הכל
(6) מ״ט מַאי טַעְמָא דת״ק דְּתַנָּא קַמָּא אָמַר קְרָא {שמות י״ב:ט״ז} הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם הוּא וְלֹא מַכְשִׁירָיו ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר קְרָא לָכֶם לָכֶם לְכׇל צׇרְכֵיכֶם.
The Gemara explains: What is the reason of the first tanna for prohibiting actions that facilitate food preparation? The verse states: “Save that which every person must eat, that alone may be done for you” (Exodus 12:16), from which it may be inferred: “That” may be done on a Festival, but not actions that facilitate it. And Rabbi Yehuda adduces proof for his view from the fact that the verse states: “For you,” indicating: For you, for all your needs, and that which facilitates food preparation is also a need.
ואסיקנא: מאי טעמא דתנא קמא? דייק: אך אשר יאכל לכל נפש וגו׳, ולא תימא לכל נפש – דאפילו נפש בהמה משמע, כדכתב: מכה נפש בהמה – דהא כתב לכם, למעט הגוים והכלבים. ור׳ יהודה דייק: לכם – לכל צורכיכם, ואפילו מכשירי אוכל נפש. והני מילי מכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב. אבל מכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב אפילו ר׳ יהודה אוסר – דאתא הוא לבדו ומיעטם.
(ו-ז) ורבי יהודה אמר [קרא] לכם לכל צרכיכם ורבנן אמרי לך ההיא מיבעי ליה לכם ולא לנכרים. ורבי יהודה נמי אית ליה לכם ולא לנכרים דאפילו בית הלל דרשי ליה הכי לעיל (ביצה כ:) וקיימא לן לדידן הכי, אלא דר׳ יהודה תרתי שמע מינה שפיר לכם לבדכם לכם לכל צרכיכם.
ומסבירים: מאי טעמא דתנא קמא [מה טעמו של התנא הראשון] שאוסר — אמר קרא [הכתוב]: ״אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם״ (שמות יב, טז), והדיוק הוא: ״הוא״ שהותרה לכם עשייתו ביום טוב — ולא מכשיריו. ור׳ יהודה לדעתו מביא ראיה ממה שאמר קרא [הכתוב]: ״לכם״ ומשמע: לכם — לכל צרכיכם, והכנת המכשירים אף היא לצורך האדם.
The Gemara explains: What is the reason of the first tanna for prohibiting actions that facilitate food preparation? The verse states: “Save that which every person must eat, that alone may be done for you” (Exodus 12:16), from which it may be inferred: “That” may be done on a Festival, but not actions that facilitate it. And Rabbi Yehuda adduces proof for his view from the fact that the verse states: “For you,” indicating: For you, for all your needs, and that which facilitates food preparation is also a need.
הכל
(7) ות״ק וְתַנָּא קַמָּא הָא כְּתִיב לָכֶם אָמַר לָךְ הַהוּא לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם 1.
The Gemara asks: And according to the first tanna, is it not written “for you”? What does he learn from this phrase? The Gemara answers: That tanna could have said to you that that phrase comes to teach: For you, but not for gentiles.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "לנכרים".
לכם ולא לנכרים. פירוש ור׳ יהודה תרתי שמעת מיניה דלכם רבויא לגבי דידן ומעוטא לגבי נכרים. ויש מפרשים דלר׳ יהודה פשיטא דאפילו מכשירין בשאפשר אסר לנו הכתוב כל שכן לנכרים.
ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] הא כתיב [הרי כתוב] ״לכם״ ומה לומד הוא מביטוי זה? אמר לך [יכול היה תנא זה לומר לך]: ההוא [אותו ביטוי] כוונתו: לכם ולא לגויים.
The Gemara asks: And according to the first tanna, is it not written “for you”? What does he learn from this phrase? The Gemara answers: That tanna could have said to you that that phrase comes to teach: For you, but not for gentiles.
הכל
(8) וְאִידַּךְ נָמֵי הָא כְּתִיב הוּא אָמַר לָךְ כְּתִיב הוּא וּכְתִיב לָכֶם וְלָא קַשְׁיָא חכָּאן בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יו״ט יוֹם טוֹב כָּאן בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יו״ט יוֹם טוֹב .
The Gemara asks: And according to the other tanna, Rabbi Yehuda, too, isn’t it written: “That,” which indicates a limitation? The Gemara explains that Rabbi Yehuda could have said to you: The limiting word “that” is written, and the expansive phrase “for you,” indicating all your needs, is written as well, but this is not difficult and no contradiction is involved. One can say that here, it is referring to actions that facilitate food preparation that can be performed on the eve of the Festival; the Torah prohibits these on a Festival. There, it is referring to actions that facilitate food preparation that cannot be performed on the eve of the Festival. The latter may be performed even on the Festival itself, as they too are part of the preparation of food, similar to cooking.
ושואלים: ואידך [והאחר] ר׳ יהודה נמי [גם כן], הא כתיב [הרי נאמר] ״הוא״ ולשון זו בא לכאורה להגביל ולצמצם את הדבר, אמר לך [יכול היה ר׳ יהודה לומר לך]: כתיב [נאמר] אומנם לשון ״הוא״ שהוא לצמצם, וכתיב [ונאמר] לשון ״לכם״ שפירושו לכל צרכיכם, ולא קשיא [ואין זה קשה] ואין בכך כל סתירה. כי יש לומר כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב ואותם אסרה התורה לעשות ביום טוב, כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב ואותם מותר לתקן ביום טוב עצמו, שכמו הבישול עצמו אף הם בכלל צורך אוכל נפש.
The Gemara asks: And according to the other tanna, Rabbi Yehuda, too, isn’t it written: “That,” which indicates a limitation? The Gemara explains that Rabbi Yehuda could have said to you: The limiting word “that” is written, and the expansive phrase “for you,” indicating all your needs, is written as well, but this is not difficult and no contradiction is involved. One can say that here, it is referring to actions that facilitate food preparation that can be performed on the eve of the Festival; the Torah prohibits these on a Festival. There, it is referring to actions that facilitate food preparation that cannot be performed on the eve of the Festival. The latter may be performed even on the Festival itself, as they too are part of the preparation of food, similar to cooking.
הכל
(9) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל טשַׁפּוּד שֶׁנִּרְצַף אָסוּר לְתַקְּנוֹ ביו״ט בְּיוֹם טוֹב פְּשִׁיטָא ילָא צְרִיכָא דאע״ג דְּאַף עַל גַּב דְּמִפְּשִׁיט בִּידֵיהּ.
Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to a roasting skewer that became bent, it is prohibited to repair it on a Festival. The Gemara asks: This is obvious; it is clear that one may not fix a utensil on a Festival. The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha with regard to a particular case: Although the skewer can be straightened by hand and no special tool is needed for this task, it is nevertheless prohibited.
אמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שנרצם – אסור לתקנו ביום טוב, ואף על גב דיכיל למיפשטיה בידיה. וכן שפוד שצלה בו בשר, אם הוציא הבשר ממנו – אסור לטלטלו ביום טוב.
רב מלכא, ואיתימא רב אדא בר אהבה, אמר: שומטו ומניחו בקרן זוית כו׳. אמר רבינא: אף על פי שאין בו בשר – מותר לטלטלו, מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. הלא קוץ ברשות הרבים מטלטלין אותו, ומניחין אותו בצידי רשות הרבים כדי שלא יזוקו בו רבים – כך זה השפוד, לא גרע מקוץ.
ערך רצם
רצם – א(ביצה כח:) שפוד שנרצם אסור לתקנו ביו״ט (נדה כה:) ת״ר סנדל דומה לדג שלים ולד הוא מתחילתו אלא שנרצם פי׳ סנדל ולד שנתמעך ואין נכר אם זכר אם נקבה כשיעברתו אמו עיברה שוב ולד אחר ובא שני וקילקל צורת הראשון ולהכי קרוי סנדל סנואי ודל מפני שנתקלקל ואע״ג דאין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת קודם שתלד הני מילי למיהוי תרווייהו בני קיימא אבל חוזרת ומתעברת ונתקלקל שני מן הראשון וכן המפלת שיליא אע״ג דאין בה שפיר תשב לזכר ולנקבה דחיישינן שמא היה דומה לדג של ים שהוא רחב ודק וחד כלפי ראשו שנרצם שנתקלקל כגון שפוד שנרצם (א״ב בנוסחאות כתוב שנרצף).
ערך שפוד
שפוד – בשפחות וגומות רב מלכיו פי׳ שמועות של רב מלכיו. שפוד (ביצה כח:) שפוד שנרצף אסור לתקנו בי״ט. שפחות (כתובות נט) אפי׳ הכניסה לו אלף שפחות כופה ועושה בצמר. (נדה נב.) גומות אע״פ שאין שם שערות ואלו של רב מלכיה בלורית וגבינה ואפר מקלה. בלורית (עבודה זרה כט) גוי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו וכמה אמר רב מלכיה ג׳ אצבעות לכל רוח. גבינה בגמרא אמר רבי יהודה שאלו את רבי יהושע מפני מה אסרו גבינת גוים רב מלכיה אמר מפני שמחליק פניה בשומן חזיר. אפר מקלה (מכות כא. בגמרא הכותב כתובת קעקע) אמר רב מלכיה אסור לאדם שיתן אפר מקלתו על מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע וסימן מתניתא מלכתא שפחות בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיה שאלו ד׳ מתניתא הן ושפוד וגומות שמועות של רב מלכיו (בכורות מ.) ופיו דומה לשל חזיר (גמר׳) לא תימא דשפוד ופריס פי׳ חד כשפוד כמו של חזיר פריס ששפתו עקומה למעלה כשל חזיר.
ערך גלוגדקא
גלוגדקא – ג(ביצה כח) זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא בגלוגדקא שלו. ולא זכר הדום רגליו ביום אפו (איכה ב׳:א׳) תרגום ולא דכר בית מקדשיה דהוא גלוגדקא דרגלוי ולא חס עלוהי ביום תקוף רוגזיה. כמלך עתיד לכידור (איוב) תרגום היך מלך דאיטימוס לגלוגדיקא (א״ב: בלשון רומי קוראים לקטקא למין כסא שהוא כמו עגלה לשאת אנשים חשובים בכתף וגירסת מלה זו על אופני׳ שונים לפעמים כתוב גלגטיקא פעמים כלקדיקא).
א. [שטאמפף ווערדען, פערדארבען.]
ב. [שפיז.]
ג. [זעססעל.]
שפוד שנרצף – נמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר.
אסור לתקנו ביו״ט – שהרי יכול להשתמש בו כמו שהוא וטרחא דלא צריך הוא.
ואע״ג דמפשיט בידיה – שמתפשט בידים ואינו צריך להכות עליו בפטיש.
וכן שפוד שנרצף ביו״ט מותר ביום טוב כר׳ יהודה אבל נרצף מבערב אסור אע״ג דמיפשיט ליה בידיהא.
א. לפנינו בגמרא שפוד שנרצם באנו למחלוקת ר׳ יהודה ורבנן וכו׳, אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביו״ט פשיטא לא צריכא דאע״ג דמפשיט בידיה. רש״י פי׳ נרצם שנשבר ראשו [ואינו יכול להשתמש בו], נרצף כיון שיכול להשתמש בו כמו שהוא טרחא דלא צריך הוא [ואסור גם לר״י]. ובעל המאור (דט״ו ע״א) פירש איפכא, נרצם האמור ברישא פירושו שנתעקם, ובזה הוא דשרי ר״י, נרצף דסיפא היינו שנשבר ואינו ראוי לשמוש ובזה גם לר״י אסור שתיקון כלי אסור גם לר״י. ומדברי רבינו נראה שגורס בשני המאמרים שנרצף, ומפרש נרצף שעדיין ראוי קצת למלאכתו, ובזה באנו למחלוקת ר״י ורבנן [ורק באופן זה שאינו עושה תקון גמור]. ובמאמר השני אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביו״ט, מפרש כשנרצף מעיו״ט דהו״ל אפשר לעשותן מעיו״ט שאסור אף לר״י וחידושא הוא דאע״ג דמפשיט בידיה אסור. ואין בין המאמר הראשון לשני כלום, אלא שהראשון נרצף ביו״ט והשני מעיו״ט. [ועי׳ בס׳ ערוגת הבושם לר׳ אברהם ב״ר עזריאל ח״ג עמ׳ קסב שגם מדבריו נראה שאין בין מאמר הראשון לשני אלא שזה מעיו״ט וזה ביו״ט. אלא שהוא גורס בשני המאמרים ׳שנרצם׳]. ולענין דינא סובר רבינו כאן כבעל המאור הנז״ל וכן הסכים עמו הר״ן בשמעתין (דט״ו ע״ב) דאפילו לר׳ יהודה תקון כלי אסור.
שפוד שנרצף, נמעך, שדרסו עליו (ונתחף) [ונעקם].
אסור לתקנו ביום טוב, אף על פי שלא נשבר, שהרי יכול להשתמש בו כמות שהוא, וטירחא דלא צריך הוא.
ואף על גב הוא דמפשיט בידים, שאין צריך להכות בפטיש עליו.
שפוד שנרצם. דרש רב חסדא דלר׳ יהודה מותר, פרש״י ז״ל כשנתקלקל ביו״ט או שלא היה יודע מבעוד יום דמכשירי אוכל נפש הוא, ופירש נרצם נשבר ראשו כלומר שאינו ראוי לצלות בו אלא אם כן יתקנו, ומה שאמרו בפרקין דלקמן (ביצה לד.) אין מתקנים את השפוד ואין מחדדין אותו פירשה הוא ז״ל שם דלא כר׳ יהודה, אי נמי בנרצם מערב י״ט ודברי הכל, והא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך שפוד (שנרצם) [שנרצף] אסור לתקנו בי״ט אף על גב דמפשט בידיה פירש הוא ז״ל שנתמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר ואסור לתקנו בי״ט שהם יכולים להשתמש בו כמו שהוא וטרחא דלא צריך הוא ואף על גב דמפשט בידים ואין צריך להכות עליו בפטיש, ומכלל דבריו דבנרצם אפילו לתקנו בפטיש מותר לרבי יהודה והרז״ה ז״ל פירש בהיפך דנרצם הוא שנעקם מעט וזהו שמתיר רבי יהודה, ונרצף הוא שנשבר כדאמרינן (שבת טז:) דרצפינהו מרצף זה אסור אפילו לר׳ יהודה, דמודה ר׳ יהודה שאין עושין פחמין לעשות כלי, ואינו מחוור בעיני שאם נרצף הוא שנשבר ראשו היאך אמרו אף על גב דמפשט בידא, ואם הוא שנכפף ונעקם כעין שבירה אי אינו יכול לפשטו ביד או אם יכול לפשטו אין זה עושה כלי.
אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב פשיטא – כיון דמתמהינן עלה פשיטא לא סגיא לפרושה אלא מערב יום טוב.
ומהדרינן: לא צריכא ואף על גב דמפשט ליה בידיה – כלומר מהו דתימא דכיון דכן לא חשיב קא משמע לן.
(ט-י) ואף על גב דמפשיט ליה בידיה. פירוש שהרי יכול להשתמש בו כמות שהוא עקום וטרחא דלא צריך טרחינן. ומהאי טעמא אסרו בירושלמי להפשיט הבהמה מרגל אחת כדי שיצא כל העור שלם משום דהוי טרחא דלא צריכא ליום טוב.
(ט) אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב. יש מפרשים בשנרצף מערב יום טוב דאז אסור לתקנו לכולי עלמא. והיינו דאיכא ספרי דגרסי פשיטא דהא אפשר לתקנו מערב יום טוב ובהא אפילו ר׳ יהודה מודה. ופרקינן לא צריכא אף על גב דפשיט ליה בידיה מהו דתימא לא חשיב תיקון קא משמע לן. ולא נהיר דהא סתמא קאמר אפילו נרצף ביום טוב. והנכון פירוש רש״י.
אמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שנרצף (שנתעקם) — אסור לתקנו ביום טוב. ותוהים פשיטא [פשוט] מובן מאליו, הלא אסור לתקן כלי ביום טוב! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה מסויים; אף על גב דמפשיט בידיה [אף על פי שהוא יכול להתיישר בידיו של אדם] ואין צורך בכלי מלאכה לשם כך, שבכל זאת אסור.
Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to a roasting skewer that became bent, it is prohibited to repair it on a Festival. The Gemara asks: This is obvious; it is clear that one may not fix a utensil on a Festival. The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha with regard to a particular case: Although the skewer can be straightened by hand and no special tool is needed for this task, it is nevertheless prohibited.
הכל
(10) וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כשַׁפּוּד שֶׁצָּלוּ בּוֹ בָּשָׂר אָסוּר לְטַלְטְלוֹ ביו״ט בְּיוֹם טוֹב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב מַלְכִּיּוֹ לשׁוֹמְטוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּקֶרֶן זָוִית.
And Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to a skewer upon which one roasted meat, it is prohibited to move it on a Festival, as it has already served its purpose on the Festival, and it is not fit for any other use. Rav Adda bar Ahava said that Rav Malkiyu said: He may pull the skewer out and place it in a corner so that it will not endanger anyone, as it could if it were left in the middle of the house.
פי׳ שמועות של רב מלכא: שפוד – הא דאמרן. שפחות – בכתובות: אפילו הכניסה לו ק׳ שפחות – כופה לעשות בצמר. גומות – בנידה: גומות, אף על פי שאין שערות. ואילו שמועות של רב מלכיה: בלורית וגבינה – במסכת ע״ז. אפר מקלה – במסכת מכות. ומי שאמר: מתניתא מלכתא, אמר: שפחות, בלורית, אפר מקלה וגבינה – רב מלכיה. שאילו כולן מתניתא נינהו, אבל שפוד וגומות שמועות הן, והן בלבד לרב מלכא. איכא בינייהו שפחות. רב פפא אמר: שפחות – רב מלכיא היא, ורב אמר: לך לרב מלכין היא.
שפוד שצלו בו – בשר ביו״ט.
אסור לטלטלו – מיד לאחר שנצלה הצלי לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך יו״ט.
שומטו ומניחו בקרן זוית – שומטו מלפניו מהר בגרירא וטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור.
ושפוד שצלו בו בשר והוציאוא הבשר ממנו מותר לטלטלו ולהניחו בקרן זוית שלא יזיק. מידי דהוי אקוץ ברשות הרבים שמטלטלין אותו לצידי רשות הרבים שלא יזיק.
א. לשון ר״ח.
שפוד שצלו בו בשר ביום טוב אסור לטלטלו, מיד (מ)[ל]אחר שניטל הבשר, לפי שנמאס ומוקצה הוא, וכבר נעשה צורך יום טוב.
שומטו ומניחו בקרן זוית, אבל לא טלטול גמור.
אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביום טוב – אי קשיא: והא בשלהי מסכת שבת אמרינן הלכה כר׳ שמעון וכן שמואל וזעירי ור׳ יוחנן, והכא היכי אסור ליה להאי שפוד ועלה בליבי לתרץ כאן כדתריצית בשלהי מסכת שבת דקשיא דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן דבפרק כירה אמר ר׳ יוחנן הלכה כר׳ יהודה והכא אמרינן אמר הלכה כר׳ שמעון ותירצתי דתרי מוקצי נינהו ובמוקצה לטילטול סבירא ליה לר׳ יוחנן כר׳ יהודה ובמוקצה לאכילה סבירא ליה כר׳ שמעון והכא נמי מאי דפסק שמואל הלכה כר׳ שמעון הוא מוקצה באכילה אבל במוקצה לטילטול סבירא ליה כר׳ יהודה אבל קשיא לי מאי דאמרינן בפרק קמא דשבת מחצלאות של בדדין רב אסור ושמואל שרי הכי כרכי דזוזי1 רב אסר ושמואל שרי אלמא גם במוקצה לטילטול סבירא ליה כר׳ שמעון ואין לומר דשמואל סבירא ליה כרב נחמן דבשבת פסק הלכה כר׳ שמעון וביום טוב כר׳ יהודה והם הכי נמי שמואל בשבת סבירא ליה כר׳ שמעון בין במקצה לאכילה בין במוקצה לטילטול וביום טוב סבירא ליה כר׳ יהודה בין במוקצה לטילטול כגון השפוד ובין במוקצה לאכילה כדאמרן בריש מסכתין גבי אפרוח שנולד ביום טוב דשמואל שרי מתוך שמתיר עצמו בשחיטה וטעם דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה הא לאו הכי הוי אסר אלמא אית ליה מוקצה אין לומר כן דרב נחמן לא פסק וחילק בין יום טוב לשבת אלא במוקצה לאכילה ומשום דאשכח סתמי דמוכחו הכי כדכתבית בשלהי שבת במהדורה קמא אבל במוקצה לטילטול מנא לן לחלק לאסור ביום טוב ולהתיר בשבת והא כולהו סתמי דשבת מוכחי דמקצה לטילטול אסור כדכתבית התם. והנכון בעיני דלא גרסי׳ הכא שמאל אלא אמר רב יהודה לחודיה ומשום דאמרינן לעיל מינה אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב אישתבש וגרסי׳ הכא נמי אמר רב יהודה אמר שמואל דשמואל סבירא ליה כר׳ שמעון.
1. כן בבבלי. בחלק מכתבי היד והראשונים: ״דזוגי״. בכ״י ששון 557: ״דזוי״.
אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו אמר רב [מלכיו] ואיתימא רב אדא בר אהבה שומטו ומניחו בקרן זוית. פירש רש״י ז״ל שומטו מלפניו מהר בגרירא ובטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור דבהכי שרי וכדאמר ר׳ חייא בר אשי משמיה דרב [הונא] מטלטלו ומשנה בו שלא לטלטלו טלטול גמור אלא בגרירא בעלמא. וא״ת כיון שיש עליו בשר אפילו בהדיא יטלטלנו, דמאי שנא (מנער) [מעור] שמטלטלו אפילו לבית שמאי אם יש עליו כזית בשר (ביצה י.). יש לומר דהכא אין צריך כזית בשר אלא אפילו פחות מכזית. אבל בתוס׳ פירשו דשומטו משמע אפילו בטלטול גמור, וכל שמותר לטלטלו מותר להניחו בכל מקום שירצה וכדמוכח בשבת פרק כירה (שבת מג.).
אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביום טוב – איכא דמפרשי לה בשל עץ ומשום דלא חשבינן דאיכא עליה תורת כלי אחר שנשתמש בו ולא נהיר דאי בשייחדו לכך מערב יום טוב הא ודאי תורת כלי עליו לגמרי ואי בשלא ייחדו מאתמול אלא שנטלו היום לצלות בו הא לקמן מספקא לן כולי האי כחיזרא אי שרי אי לא והכא נקיט לה בפשיטותא אלא ודאי הנכון במשום מוקצה מחמת מיאוס נגעו בה.
אמר רב מלכיו ואיתימא רב אדא בר אהבה שומטו ומניחו בקרן זוית – פירוש: שומטו מן הבשר, וכיון שהוא בידו מותר לו להוליכו עד קרן זוית. מה שאין כן בשאר דברים האסורין לטלטל דנהי דבעודן בידו מותר לו להניחו באיזה שירצה אבל אינו רשאי להוליכו וכאן מוליכו עד קרן זוית.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שצלו בו בשר — אסור לטלטלו ביום טוב. שהרי צורך יום טוב כבר נעשה בו, והשיפוד עצמו שוב אינו ראוי למלאכה. רב אדא בר אהבה אמר בשם רב מלכיו: שומטו את השפוד הזה ומניחו בקרן זוית, שלא יגרום נזק בהיותו מונח באמצע הבית.
And Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to a skewer upon which one roasted meat, it is prohibited to move it on a Festival, as it has already served its purpose on the Festival, and it is not fit for any other use. Rav Adda bar Ahava said that Rav Malkiyu said: He may pull the skewer out and place it in a corner so that it will not endanger anyone, as it could if it were left in the middle of the house.
הכל
(11) אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב הוּנָא וְהוּא שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר רָבִינָא אָמַר מאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ מִידֵּי דְּהָוֵה אַקּוֹץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav Huna said: And this ruling applies only where the skewer has an olive-bulk of meat on it; in such a case he may move the skewer on account of the meat and drag it into the corner in an unusual manner. However, if it does not have an olive-bulk of meat on it, he may not move it at all. Ravina said: Although it does not have an olive-bulk of meat on it, it is permitted to move it in the regular manner and place it in a corner, just as in the case of a thorn lying in the public domain. For the sake of public safety, it is permitted to remove such a thorn by moving it in increments, each less than four cubits. The same applies to this skewer; since it might harm someone where it is, it may be moved to a corner.
שרי לטלטולי – בטלטול גמור ולסלקו שלא יזוקו בו אנשי ביתו.
מידי דהוה אקוץ ברה״ר – דאמר בפרק כירה שהסיקוה (שבת דף מב.) דמותר להוליכה פחות פחות מד׳ אמות עד שמסלקנה לצדי רה״ר כדי שלא תזיק.
רבינא אמר וכו׳ מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים – דשרי לטלטל אצדדים אע״ג דהוי מלאכה וקשה דמשמע הכא דרבינא אית ליה מוקצה מדקאמר מידי דהוה אקוץ ברה״ר דאי לאו הכי הוה אסור מטעם מוקצה ובפרק מי שהחשיך (שבת דף קנז.) משמע דאית ליה כר׳ שמעון דלית ליה מוקצה דפליגי התם רב אחא ורבינא חד אמר לקולא וחד אמר לחומרא ובכל מקום רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וי״ל דהכא קאמר רבינא אליבא דרב יהודה אמר שמואל דאסר שפוד לטלטלו אבל איהו ס״ל דשרי אבל קשה מדשמואל אדשמואל דהתם פרק מי שהחשיך אמר כר׳ שמעון דלית ליה מוקצה גבי כרכי דזוזי והכא משמע דאית ליה מוקצה וי״ל דשאני שפוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו ולהכי אוסר שמואל דיש עליו תורת מוקצה ולעולם ס״ל כרבי שמעון: [גם אקושיא דרבינא יש לתרץ כך. ת״י].
והוא שיש עליו בשר, כלומר כשנשאר מעט בשר עליו הוא דשרינן ליה, אבל אי לא, מניחו באמצע הבית. רבינא אמר אף על פי שאין בו בשר, שרי׳[נן] ליה לסלקו שלא יזוקו אנשי ביתו.
מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים, דאמרינן בפרק כירה שהסיקוה דמותר להוליכו פחות מארבע אמות עד שיסלקנה לצדי רשות הרבים כדי שלא תזיק, ואף על פי דבקוץ לא בעינן שנוי, משום דלא אפשר בלא נטילה גמורה, אבל הכא בשפוד אפשר בשנוי בגרירה בידו או ברגלו.
רבינא אמר אף על גב דלית ליה בשר מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. ואם תאמר למה לן מהאי טעמא והא כלי שמלאכתו להיתר ביו״ט הוא, ובתוספות נדחקו בזה ואמרו שהשפוד אין לו תורת כלי (וניטל) [ואינו ניטל] בשבת כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכד.), וזה דבר תימה הרבה בעיני שאפילו קנים ומקלות יש להם תורת כלי וניטלים בשבת, כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכג:) אמר רבי אלעזר קנים ומקלות וגלוסטרא ומדוכה כלם קודם התרת כלים נשנו, כלומר אבל לאחר התרת כלים שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אף אלו מותרים. ואפשר לומר דשפוד אסור לטלטלו משום דמוקצה מחמת מיאוס הוא, ואף על גב דרבינא גופיה פסק בשלהי פרק בתרא דשבת (שבת קנז.) כרבי שמעון דלית ליה מוקצה ואפילו במוקצה מחמת מיאוס וכן נמי שמואל בשלהי פרק קמא דשבת (שבת יט:) בכרכי דזוגי הא (ד)אמר רב נחמן דביום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה (ביצה ב.), ורבינא ושמואל אית להו הכין, וזו ראיה לרי״ף ז״ל שפסק (בסוף מכילתין) כר׳ יהודה ביו״ט. אלא שעדיין נצטרך לומר דאף קערות שאכל בהן אסור לטלטלן ביו״ט אלא לצורך גופן ולצורך מקומן, ומיהו אם [הם] בבית שעומד שם מותר לטלטלן בין שפוד בין קערות ולהוציאן משום גרף של רעי וכדגרסינן בפרק כל הכלים (שבת קכד.) אמר ליה אביי לרבה למר אליבא דר׳ נחמיה הני קערות היכי מטלטלינן להו אמר ליה רב ספרא חברין כבר תרגמה מידי דהוה אגרף של רעי.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב והוא שיש עליו בשר – שנשתייר בו, דאף על גב דלא חשיב שפיר ואין טלטולו היתר גמור בשבילו איכא קצת טענה להתיר.
רבינא אמר אף על פי שאין בו בשר מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים – פירוש: דאמרינן בשבת דמותר לטלטלו פחות פחות מארבע אמות כדי שלא יזיק.
מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. וא״ת והא כלי הוא ובלאו (מ)הך טעמא לישרי. ויש מפרשים דבשפוד של עץ מיירי דאינו מקבל טומאה ואין תורת כלי עליו. ולא נהיר דאי בשייחדו מבעוד יום הא איכא תורת כלי עליו לגמרי. ואי לא ייחדו מבעוד יום אלא שנטלו היום לצלות הא לקמן מספקא לן טובא גבי חזרא אי שרי או לא והיכי נקט לה הכא להדיא. והנכון משום דהוי מוקצה מחמת מיאוס הוא.
תוס׳ בד״ה רבינא אמר כו׳ גבי כרכי דזוזי והכא כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ מחצלת העשויה לספינות לכסות פרקמטיא שבתוכן וזוזי הוא ספינות בלשון ארמי מצאתי בתשובת הגאונים רש״י:
אמר רב חייא בר אשי אמר רב הונא: והוא שיש עליו עדיין כזית בשר אז מטלטל את השפוד אגב הבשר, תוך כדי גרירתו וטלטולו מן הצד, שלא כבימות החול. ואם אין עליו כזית בשר — אסור לטלטלו כלל. רבינא אמר: אף על פי שאין עליו בשר מותר לטלטלו בטלטול גמור, ולהניחו בקרן זוית, מידי דהוה [כשם שהוא הדין] לגבי קוץ המוטל ברשות הרבים, שמותר לטלטלו פחות פחות מארבע אמות ולהזיזו הצידה, באופן שלא יזיק את הרבים, ואף שפוד זה, כיון שיכול לגרום נזק אם לא יניחוהו במקומו — מותר להזיזו ולהניחו בקרן זוית.
Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav Huna said: And this ruling applies only where the skewer has an olive-bulk of meat on it; in such a case he may move the skewer on account of the meat and drag it into the corner in an unusual manner. However, if it does not have an olive-bulk of meat on it, he may not move it at all. Ravina said: Although it does not have an olive-bulk of meat on it, it is permitted to move it in the regular manner and place it in a corner, just as in the case of a thorn lying in the public domain. For the sake of public safety, it is permitted to remove such a thorn by moving it in increments, each less than four cubits. The same applies to this skewer; since it might harm someone where it is, it may be moved to a corner.
הכל
(12) אָמַר רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא שַׁפּוּד שְׁפָחוֹת וְגוּמוֹת רַב מַלְכִּיּוֹ.
Apropos Rav Malkiyu, to whom only a few halakhot are attributed, the Gemara mentions that Rav Ḥinnana, son of Rav Ika, said: The halakha with regard to a skewer that had been used for roasting meat but no longer has an olive-bulk of meat on it, that it may be moved to a corner; and likewise, the halakha concerning maidservants, that even if a woman brought one hundred maidservants into the marriage as her dowry, her husband may nevertheless compel her to perform some sort of work so that her boredom not bring her to sin (Ketubot 61b); and finally, the halakha with regard to follicles, that if a girl has two hair follicles in her pubic region, even if there are no hairs growing from them, she is considered to have reached majority and may perform ḥalitza; these three halakhot were all stated by Rav Malkiyu.
שפוד שפחות וגומות רב מלכיו – אלו שלש הלכות רב מלכיו אמרן ולא רב מלכיא מפני ששמותיהן דומין זה לזה ויש שמחליפין שמועה של זה בשל זה נתנו בהם סימן לסדר השמועות שפוד הא דאמרן שפחות משנה היא בכתובות ר״א אומר אפי׳ הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה ואמר רב מלכיו הלכה כר״א גומות שמעתא היא ולא נאמרה על המשנה ולענין שתי שערות דאם נמצאו לה גומות של מקום שער אע״פ שאין שם שער גדולה היא וחולצת דאין גומא אא״כ היה בה שער אלא שנשרו.
אמר רב חיננא בריה דרב איקא שפוד שפחות וגומות וכו׳ איכא ביניהו. שפחות – פירוש: דמתניתין והוא הדין לאפר מקלה דהוא שמעתא וחדא נקט כלומר אפיק שפחות ועייל אפר מקלה.
רש״י בד״ה שפוד שפחות כו׳ השמועות שפוד הא דאמרן שפחות כו׳ כרבי אליעזר גומות כו׳ שנשרו בלורית כו׳ הד״א:
בד״ה רבינא אמר כו׳ וי״ל דשאני שפוד כו׳ ולהכי אוסר שמואל כו׳ עכ״ל גם אקושיא דרבינא יש לתרץ כך וכ״ה בתוספות ישנים:
כיון שהוזכר שמו של רב מלכיו, שלא נאמרו בשמו הלכות רבות, אמר רב חיננא בריה [בנו] של רב איקא, הלכות שנאמרו בענין שפוד שצלו בו בשר וכבר אין עליו כזית בשר, שמותר להזיזו ולהניחו בקרן זוית. וכן בענין אשה שאף שהיא עשירה ביותר והכניסה לו בנדונייתה מאה שפחות, מכל מקום יכול בעלה לכפות אותה לעשות מלאכה כלשהיא, כדי שלא תבוא בשיעמומה לידי חטא (כתובות סא, ב). ובענין שתי גומות שיער שנמצאו באשה, שאף על פי שאין בהן שיער — גדולה היא, וחולצת — את שלוש ההלכות הללו אמר רב מלכיו,
Apropos Rav Malkiyu, to whom only a few halakhot are attributed, the Gemara mentions that Rav Ḥinnana, son of Rav Ika, said: The halakha with regard to a skewer that had been used for roasting meat but no longer has an olive-bulk of meat on it, that it may be moved to a corner; and likewise, the halakha concerning maidservants, that even if a woman brought one hundred maidservants into the marriage as her dowry, her husband may nevertheless compel her to perform some sort of work so that her boredom not bring her to sin (Ketubot 61b); and finally, the halakha with regard to follicles, that if a girl has two hair follicles in her pubic region, even if there are no hairs growing from them, she is considered to have reached majority and may perform ḥalitza; these three halakhot were all stated by Rav Malkiyu.
הכל
(13) בְּלוֹרִית אֵפֶר מִקְלֶה וּגְבִינָה רַב מַלְכִּיָּא.
However, the halakha concerning a forelock, that a Jew who cuts the hair of a Samaritan must stop before he reaches his forelock at a distance of three fingerbreadths on every side, as the Samaritans would grow their forelocks for idolatry, and the Jew must not appear as if he were dressing the forelock for idolatrous purposes; and likewise, the halakha concerning burnt ashes, that one may not place them on a wound, as it looks like a tattoo; and finally, the halakha with regard to cheese made by a gentile, that it is forbidden because gentiles smooth the surface of their cheese with lard; these three halakhot were all stated by a different Sage named Rav Malkiya.
בלורית – במס׳ ע״ז ועל ברייתא נאמרה הא דרב מלכיא לפרושא לברייתא דת״ר כותי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו מפני שהכותי כשהוא מסתפר מניחה לשם ע״ז ואמר עלה וכמה אמר רב מלכיא שלש אצבעות לכל רוח ורוח לכל סביבותיה לא יגע שאם יגלח וילך עד הבלורית נמצא מניח לו בלוריתו ותיקנה לו לשם ע״ז.
אפר מקלה – שמעתא היא במסכת מכות אמר רב מלכיא לא יתן אדם אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע.
גבינה – אפירושא דמתניתין אתמר במס׳ ע״ז מפני מה אסרו גבינות במשנתנו ואמר רב מלכיא מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר.
ואילו ההלכות שנאמרו בענין בלורית. שנאמרה ברייתא בענין ישראל המספר את שערו של כותי (שומרוני), שכשמגיע סביב למקום בלוריתו, חייב הוא להפסיק. וזאת משום שהיו הכותים מותירים את בלוריתם לשם עבודה זרה. ועל זה נאמרה ההלכה שצריך להרחיק שלוש אצבעות מכל צידי מקום הבלורית, שאם יספרו עד למקום הבלורית ממש, נראה הדבר כאילו תיקן את בלוריתו לשם עבודה זרה. ובענין האיסור להניח אפר מקלה על גבי מכה, מפני שנראה הדבר ככתובת קעקע. ובענין איסור אכילת גבינה שעשאה גוי, לפי שהגויים מחליקים את פני הגבינה בשומן חזיר — את ההלכות הללו אמר חכם אחר ששמו רב מלכיא.
However, the halakha concerning a forelock, that a Jew who cuts the hair of a Samaritan must stop before he reaches his forelock at a distance of three fingerbreadths on every side, as the Samaritans would grow their forelocks for idolatry, and the Jew must not appear as if he were dressing the forelock for idolatrous purposes; and likewise, the halakha concerning burnt ashes, that one may not place them on a wound, as it looks like a tattoo; and finally, the halakha with regard to cheese made by a gentile, that it is forbidden because gentiles smooth the surface of their cheese with lard; these three halakhot were all stated by a different Sage named Rav Malkiya.
הכל
(14) רַב פָּפָּא אָמַר מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא רַב מַלְכִּיָּא שְׁמַעְתָּתָא רַב מַלְכִּיּוֹ וְסִימָנָיךְ מַתְנִיתִין מַלְכְּתָא מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת.:
Rav Pappa said a different principle: The teachings mentioned above that relate to a mishna or a baraita were stated by Rav Malkiya, whereas halakhot that are not related to a mishna or baraita were taught by Rav Malkiyu. And your mnemonic to remember this is: The mishna is a queen [malketa]; the comments that are referring to a mishna were made by Rav Malkiya, whose name is similar to the Aramaic term for queen. The Gemara asks: What is the practical difference between Rav Ḥinnana and Rav Pappa? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to the halakha concerning maidservants. According to Rav Ḥinnana, this halakha was stated by Rav Malkiyu, whereas Rav Pappa holds that it was taught by Rav Malkiya, since it is referring to a dispute in a mishna.
מתניתין ומתניתא רב מלכיא – אסימנא דאתנח ברב מלכיא פליג רב פפא.
שפחות – דמתניתין היא ומשוית ליה ברב מלכיו לאו דידיה היא דכל מתניתין ומתניתא דאית בהו רב מלכיא אמר פירושן אבל שמעתתא דאמרת ברב מלכיו כגון שפוד וגומות דידיה נינהו.
איכא בינייהו שפחות – גבי משנה אתמר בכתובות (דף סא:) וא״ת א״כ נימא אפר מקלה דהיינו שמעתא במכות (דף כא:) דלרב פפא רב מלכיו אמרה ולרב חיננא רב מלכיא אמרה וי״ל דה״פ שפחות ושכנגדה פירוש האמצעית דהיינו אפר מקלה אי נמי ה״פ מתניתין ומתניתא דוקא רב מלכיא ולא רב מלכיו אבל שמעתתא יש מהם רב מלכיו ולעולם רב מלכיא אמרה אותה שמעתא דאפר מקלה ולכך אינו נותן סימן רק למתניתא.
רב פפא אמר כלל אחר: מתניתין ומתניתא [כל הדברים השייכים למשנה ולברייתא] — אותם אמר רב מלכיא. שמעתתא [הלכות] שאינן מן המשנה — אמרן רב מלכיו. וסימניך [וסימנך] לזכור את הדבר: מתניתין מלכתא [משנתנו מלכה היא], והסימן הוא שהמעיר על המשנה נקרא רב מלכיא (כמו מלכה). ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין דברי רב חיננא ורב פפא? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין בעל המאמר בענין שפחות, שלדעת רב חיננא, רב מלכיו אמר הלכה זו, ולדעת רב פפא רב מלכיא אמר הלכה זו, שכן היא קשורה למחלוקת שבמשנה.
Rav Pappa said a different principle: The teachings mentioned above that relate to a mishna or a baraita were stated by Rav Malkiya, whereas halakhot that are not related to a mishna or baraita were taught by Rav Malkiyu. And your mnemonic to remember this is: The mishna is a queen [malketa]; the comments that are referring to a mishna were made by Rav Malkiya, whose name is similar to the Aramaic term for queen. The Gemara asks: What is the practical difference between Rav Ḥinnana and Rav Pappa? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to the halakha concerning maidservants. According to Rav Ḥinnana, this halakha was stated by Rav Malkiyu, whereas Rav Pappa holds that it was taught by Rav Malkiya, since it is referring to a dispute in a mishna.
הכל
(15) מתני׳ מַתְנִיתִין : נלֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח שְׁקוֹל לִי בְּדִינָר בָּשָׂר אֲבָל שׁוֹחֵט וּמְחַלֵּק בֵּינֵיהֶם.:
MISHNA: A person may not say to a butcher on a Festival: Weigh for me a dinar’s worth of meat, since if he mentions a sum of money, it looks like a commercial transaction. But the butcher may slaughter an animal and apportion it among his customers without stipulating a price.
נ. רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ד׳:כ״א
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים ת״ק:א׳
שולחן ערוך אורח חיים ת״ק:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים ת״ק:א׳
שולחן ערוך אורח חיים ת״ק:א׳
[המשך משנה ז] ולא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר, שאסור להזכיר שום דמים.
אבל שוחט הוא בלא פסוק דמים ומחלק ביניהם, כדמפרש בגמרא שיאמר לו הלוקח תן לי כך וכך נתחים, שרגילין אתם לחלק הבהמה, או חלק עשרים או עשרה, כפי מנהג המקום, ולאחר יום טוב ישאל לו המוכר תן לי כך וכך, שכך נותנין לי בכל יום ויום בבהמה כזו.
אבל שוחט הוא ומחלק ביניהן – הכי גרסינן, וברישא תנא שוחטין ומחלקין ביניהן והכא תני שוחט הוא הטבח ומחלק ביניהן.
אבל שוחט הוא ומחלק ביניהן. היכי עביד? בסורא אמרי בתרטא ופלגו תרטא, בפומבדיתא אמרי בחלקא ופלגו חלקא, בנרש1 אמרי בי זיא ופלגי זיא, בנהר פקוד במתא מחסיא אמרי ריבעא ופלגו רבעא.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728: ״ברנש״.
ב משנה לא יאמר אדם לטבח (שוחט) ביום טוב: שקול לי בדינר בשר. שאם מזכיר סכום כסף, נראה כמקח וממכר. אבל שוחט הטבח בהמה ומחלק ביניהם בין קוניו מבלי להזכיר את מחירו.
MISHNA: A person may not say to a butcher on a Festival: Weigh for me a dinar’s worth of meat, since if he mentions a sum of money, it looks like a commercial transaction. But the butcher may slaughter an animal and apportion it among his customers without stipulating a price.
הכל
(16) גמ׳ גְּמָרָא : הֵיכִי עָבֵיד כִּי הָא
GEMARA: The Gemara asks: What should one do if he wishes to take part of an animal on a Festival, but is barred from mentioning its price? The Gemara answers: As
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.