×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מָה הַזָּאָה שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת אַף אֲמִירָה לְגוֹי1 שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
Just as sprinkling the water of purification is prohibited by rabbinic decree and does not override Shabbat, even for the purpose of a mitzva, so too, telling a gentile to perform a prohibited labor Shabbat is prohibited by rabbinic decree and does not override Shabbat. How, then, could Rabba suggest that they instruct a gentile and thus transgress a rabbinic decree?
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לנכרי״.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה הזאה אינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי לא תדחה את השבת. א׳ לי ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה כגון הזאה לשבות דלית ביה מעשה כגון אמירה לנכרי.
{בבלי עירובין סח ע״א} אמר ליה1 רבא בר רב חנן2 לאביי מבואה דדירין בה
תרי גברי רברבי3 כרבנן לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף אמר ליה ומאי איעביד4 מר לאו אורחיה ואנא טרידנא בגרסאי ואינהו לא משגחי אקני5 להו רפתא בסלתא6 זמנין דבאעי ליה7 מאיתמל ולא איפשר למיתביה8 ניהליהו ולא הוי שיתוף דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף [וליקני]⁠9 להו מר רביעתא דחלא בחביתא תניא10 אין משתתפין באוצר {כפירוש ר״ח} ואסיקנה להא דתניא אין משתתפין באוצר11 לבית שמאי דלית להו ברירא אבל לבית הלל [דאית להו ברירה]⁠12 משתתפין באוצר:
{בבלי עירובין סח ע״א-ע״ב} ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר רבא לשילוהא לאימיה אי צריכה לאחים ליה גוי [אגב אימיה]⁠13 והא קא אכלא תמרי14 ההוא תונבא הוא דנקיט לה: ההוא [ינוקא15] דאישתפיך חמימיה אמר16 רבא ליפנו לי17 מאני מבי גברי לבי נשי דאזיל18 ואיתיב התם ואיבטיל להו19 רשותי20 בהאי חצר דידי אמר ליה רבינא לרבא [והא אמ׳ שמואל21] אין ביטול רשות מחצר לחצר אמר ליה אנא כר׳ יוחנן סבירא לי דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר אי כשמואל לא סבירא ליה למר [נינח מר אדוכתיה וליבטיל מר22 לדידהו וליהדרו אינהו ולבטלו ליה למר]⁠23 דהא אמר24 רב מבטלין וחוזרין ומבטלין [ההיא]⁠25 כשמואל סבירא לי דאמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין [והיינו טעמא26 דאין מבטלין וחוזרין27 ומבטלין]⁠28 כי היכי [דלא29] ליהוי מילי דרבנן כי חוכא וטלולא ואף על גב דאמר רבא אנא כשמואל סבירא לי דאמר אין מבטלין וחוזרין30 ומבטלין קימא [לן31] כרב דהא רב אשי דהוא בתרא אסקה להא דרב ושמואל בפלוגתא32 דר׳ אליעזר ורבנן קא מיפלגי דרב כרבנן ושמואל כר׳ אליעזר ושמעינן מינה33 דהילכתא כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין וכן הלכה:
1. ליה: חסר בדפוסים.
2. רבא בר רב חנן: וכן בגב, עיתים (סי׳ פד). כ״י נ: ״רבא בר בר חנין״. דפוסים: רבה בר רב חנין.
3. גברי רברבי: חסר בכ״י נ.
4. איעביד: וכן בעיתים. גב, כ״י נ, דפוסים, רא״ש: ״לעביד״.
5. אקני: דפוסים: ואי אקני. עיתים: ״איקני״.
6. בסלתא: גב גכב, דפוסים, עיתים: ״בסלא״.
7. דבאעי ליה: דפוסים: דבעו לה. גכב: ״...לה מינא״.
8. למיתביה: דפוסים: למיהבה.
9. ליקני: כ״י נ, עיתים, דפוסים. כ״י א: ״ליקני״. גב: ״וליקנא״.
10. תניא: וכן גב, עיתים אחרי רווח המסמן הפסקה ומעבר לענין חדש. גכב: ״אמ׳ ליה תניא״. דפוס קושטא: דתניא. דפוסים: התניא.
11. להא דתניא אין משתתפין באוצר: חסר בדפוס קושטא. דפוסים: דהא דתניא אין משתתפין באוצר.
12. דאית להו ברירה: גכב, דפוסים, כבר״ח. חסר בכ״י א, גב, כ״י נ, עיתים.
13. אגב אימיה: כ״י נ, גב גכב, רחב״ש, ר״ח, דפוסים. כ״י א: ״גבה״.
14. והא קא אכלא תמרי: גכב בלשון מלא: ״אמ׳ ליה רב שרביא לרבה והבא והא קא חזינא לה דאכלא תמרי״.
15. ינוקא: כ״י נ, גב גכב, עיתים, דפוסים. חסר בכ״י א.
16. אמר: גב גכב, ריב״ח: ״אמר להו״.
17. לי: כ״י נ: ״ליה״. בעיתים חסר.
18. דאזיל: כ״י נ, עיתים: ״דאיזיל״. גכב, ריב״ח: ״ואיזיל״.
19. להו: וכן גב גכב. כ״י נ, דפוסים, עיתים: ״ליה״.
20. רשותי: דפוסים, עיתים: ״רשותא״.
21. והא אמ׳ שמואל: כ״י נ, גכב, עיתים, דפוסים. חסר בכ״י א.
22. דפוסים מוסיפים: מדוכתיה.
23. נינח...למר: חסר רק בכ״י א, כנראה מחמת הדומות.
24. דהא אמר: דפוסים: דאמר.
25. ההיא: כ״י נ, עיתים, גכב. כ״י א: ״בההיא״. דפוסים: כההיא.
26. והיינו טעמא: דפוס קושטא: והני מילי.
27. מבטלין וחוזרין: גכב. בדפוסים קיצרו: חוזרין.
28. והיינו...ומבטלין: גכב, עיתים, דפוסים. חסר בכ״י א, כ״י נ, אולי מחמת הדומות.
29. דלא: כ״י נ, גיט גכב, עיתים, דפוסים.
30. מבטלין וחוזרין: דפוס קושטא: חוזרין.
31. לן: כ״י נ, גיט גכב, עיתים, דפוסים.
32. בפלוגתא: וכן גכב. כ״י נ, גיט, עיתים, דפוסים: [דבפלוגתא].
33. ושמעינן מינה: גיט: ״וקימא לן״.
מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת – ואפי׳ במקום מצוה כגון לשחוט פסחו כדתנן בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים סה:).
[סח, א-ב, רי״ף שם]
אמ׳ ליה רבינא לרבא וכו׳, עד (או) אי1 כשמואל לא סבירא ליה2, ניתיב3 מר אדוכתיה4 וכו׳. פיר׳5, מדקא אמרת פני מאני, גליא אדעתך [ד]⁠מאחר6 שתבטל רשותך אין לך התר היום בחצר זו, והיינו כשמואל דאמ׳ לקמאן אין מבטלין וחוזרין מבטלין. (דאו) דאי לאו כשמואל סבירא לך, (ליתוב) [ליתיב] מר אדוכתיה ובטיל להן רשותך שעה אחת עד שיקחו החמין, ויחזרו הם ויבטלו לך אותה הרשות ויחזירו לך חצירך. דהא אמ׳ רב מבטלין וחוזרין ומבטלין. פיר׳7 שנים (חדרים) [הדרים]8 בחצר אחת ולא [עירבו], מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו, ויחזור זה ויבטל לזה. אמ׳9 ליה (בההוא) בההיא10 כשמואל סבירא לי⁠(ה) וכו׳. עד דלא ליהוי11 מילי12 דרבנן כיחוכא וטלטולאי13. פיר׳14 כיחוכא, שחוק. ואטללא15, ליצנותא.
1. כגי׳ בכי״מ (דק״ס, ט) והרי״ף. ולפנינו בגמ׳: ׳ואי לא סבר לה מר כשמואל׳.
2. לפנינו ברי״ף ובכי״מ נוספה תי׳ ׳למר׳.
3. כ״ה בגמ׳. וברי״ף: ׳נינח׳ (ובהגהות מא״י הגיה כגי׳ שלפנינו ובגמ׳).
4. כגי׳ בכי״מ (ראה דק״ס, י) רש״י והרי״ף. ולפנינו בגמרא: ׳בדוכתיה׳.
5. רש״י ד״ה ניתיב מר אדוכתיה (בשינויים מעטים).
6. כ״ה ברש״י.
7. רש״י ד״ה דהא אמר רב.
8. כ״ה ברש״י (כאן ובסמוך).
9. כגי׳ בכי״מ (דק״ס, כ). ולפנינו (בגמ׳ וברי״ף) ליתא ׳א״ל׳.
10. כגי׳ בדפוס פיזרו (דק״ס, שם) ורי״ף כ״י נ״י. ולפנינו בגמ׳: ׳אנא בהא׳ (וברי״ף: ׳אנא כשמואל׳).
11. כגי׳ בגמ׳ וברי״ף כ״י נ״י. ולפנינו ברי״ף: ׳ליהוו׳.
12. כגי׳ הרי״ף. ובגמ׳ ׳מלתא׳.
13. ראה לקמן הע׳ 266.
14. רש״י ד״ה כחוכא.
15. רש״י ד״ה ואטלולא (וכ״ה בגמ׳. וברי״ף: ׳וטלולא׳).
הוזכרו עוד במעשה זה דברים שאתה צריך ללמוד מהם הלכה למעשה והוא שחקרו מבואה דדיירי ביה תרי גברי רברבי לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שתוף אמ׳ ליה מר לאו ארחיה כלומר שרבה היה ראש ישיבה ואין מכבודו לחזר על בני מבוי לגבות את השתוף או שיטרח במעשה עירוב ושתוף אנא טרידנא בגירסאי אנהו ר״ל שאר בני מבוי לא משגחי כלומר אין בהם תבונה להשגיח על ענינים אלו שמא תאמר שאהא מקנה להם מן הפת שבסלי אע״פ שאינו ידוע אלא איזה שיזדמן שאזכהו לכלם ואין זה המטריח או המטריד מן הגירסא זמנין דבעו לה מאני ולא אפשר למתבא נהליהו ולא הוי שתוף דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו בטל השתוף פי׳ פעמים שיבקשו ממני בשבת אחד מהם שהוא צריך לאכול מן השתוף הפת שאני מקנה להם שיאכל בביתו ואי אפשי ליתנה להם שאין ידי משגת כל כך ונמצא שאין הזכוי זכוי גמור ואין כאן שתוף וי״מ שמא יאכל ואין נראה כן ויש גורסין זימנין דבעו לה מאתמול וכפי׳ ראשון וכן כתבוה גדולי המחברים ולשונם בזה אחד מבני מבוי שבקש מחברו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השתוף שהרי גלה בדעתו שאינם שותפים גמורים שהרי מקפידים הם זה לזה ואין הדברים נראין שהרי בפרק מי שהוציאוהו פסקו שהמקפיד על עירובו עירובו עירוב ועוד מה לנו בהקפדה של חול ומ״מ אף גדולי המפרשי׳ גורסי׳ כן אלא שמפרשים כיון דאי בעו לה מאתמול לא יהיבנא להו השתא נמי אין הזכוי זכוי גמור וכן הלכה ולמדת שאין העירוב כלום על ידי זכוי אא״כ המזכה גומר בדעתו ליתן ממנו למי שירצה מבני המבוי:
וחזרו ושאלו ולקני להו מר רביעתא דחלא בחבתא שזהו דבר שאין קפידא עליו ואפשר לך לגמור בדעתך ליתן להם ממנו והרי השתוף עקרו ביין ורביעית לאו דוקא אלא שיעור טבול שתי סעודות כמו שהתבאר או שמא כך הוא השיעור לטבול שתי סעודות וכל שכן לקצת ספרים שגורסין ולקני להו מר רביעתא ותירץ משום דחסר וחזר ושאל ולקני להו מר רביעתא דחלא בחבתא ותירץ לו אין משתתפין באוצר ר״ל בדבר הנאצר כגון חביות של יין או פירות המכונסין ר״ל שיזכה בהם לבני המבוי שאין סומכים עליהם אחר שלא הפרישו שאין ברירה לומר זהו של שתוף וכשמסתפק ממנו שמא השתוף הוא שהלך והעמדנוה לדעת בית שמאי שסובר בשמועת המת בבית שאין ברירה הא לדעת בית הלל יש ברירה בכל שמדברי סופרים והלכה כבית הלל הלכך משתתפין באוצר:
מתוך דברינו למדת ששמועת המת בבית מתורת ברירה ולטהר פתחים למפרע נגעו בה ויש שואלים בה היאך לא הביאו כמה שמועות שתלויות בדין ברירה בתלמוד אלא שלדעתם טעם האומר שאין משתתפין באוצר הוא מפני שעיקר דעתו להניחו ואינו גומר בדעתו להסתפק ממנו ואפי׳ אמר כן בפי׳ אין זה כלום ואנן סהדי שאין כאן גמר דעת ושמועת המת בבית לא נאמרה לטהר פתחים למפרע ומתורת ברירה אלא מכאן ולהבא שלדעת בית שמאי אין מחשבתו מועלת אא״כ קדמה למיתתו וזהו אין משתתפין באוצר שמאחר שהאוצר עומד מתחלתו להיות החבית משתמרת שלמה כמות שהיא אין מחשבתו מועלת שיסתפק ממנה לכשירצו בני המבוי ליטול חלקם והוא מה שהקנה להם ואין שתוף אלא בדבר העומד להסתפק ולא בדבר העומד להצניע או לסחורה ולדעת בית הלל כחשבה מועלת ואע״פ שבמקום אחר פרשו שמועת המת בבית מתורת ברירה מ״מ בכאן סובר רב הושעיא שאין מחלקתם אלא בדעת זה ומ״מ הלכה משתתפין באוצר:
ולענין המת בבית ולו פתחים הרבה כבר ביארנו במסכת יום טוב פרק ראשון:
הוזכר עוד מעשה בכאן בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה ואחר שלשה למילתו היה שאין כאן סכנה אלא צער התינוק או שמא קודם מילה ואמ׳ להו רבא לישיילוה לאמיה אי צריכה ליחים ליה עכו״ם אגב אמיה והענין שמשבעה ועד שלשים מחללין עליה את השבת על ידי עכו״ם אחר שאפשר להחם לאמו מוסיף בשבילו ואין כאן שבות הא משום התינוק לבד אסור ואפי׳ קודם מילה על הדרך שביארנו ויש מעמידין אותה תוך שבעה שמחללין עליה אף על ידי ישראל ואין גורסין אלא ליחים ליה אגב אמיה וא״ת והיאך מוסיפין על ידי תינוק והרי אמרו במסכת כריתות שתי תאנים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחר אסור לו ללקוט שלש ותירצו בתוספות שבבשול ודאי הדין כן ואפי׳ בחתכה אחת שהאוכל חשוב הוא כחלקים מחוברים אבל משקה אינו אלא כגוף אחד וכשם שחולה הצריך למקצת פרי אין אומרים לקוץ מקצתו אף משקה כן והביאו ראיה לדבריהם שהרי יום טוב אסור למלאכה שלא לצורך ואעפ״כ מחמין קיתון של מים אע״פ שאינו צריך אלא למקצתו והרי בכאן אין שבח למים ברבויין שתאמר שהתירו מפני שבכך הן משביחות אלא שהותרו מטעם זה שכתבנו אלא שלענין הסוגיא אין הפי׳ מחוור והיאך אנו משתדלים להקל כל כך שנשאל את פיה בלא תביעתה וכי אומרי׳ פתח פיך לאלם באסורין ועוד כששאלו והא אכלא תמרי כלומר ונמצא שבריאה היא והשבנו תונבא הוא דנקיט לה כלומ׳ שבוש הדעת והיאך נקל כל כך על ידי ישראל אלא שמ״מ לענין הוראה נראין דבריהם:
הוזכר בסוגיא זו מעשה בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה ואמר רבא פנו לי מנאי לבי נשי וכו׳ ונראין הדברים ששתי חצרות סמוכות זו לזו היו ופתח ביניהן ולא עירבו זה עם זה וחצר שהיה רבא דר שם היו בו בתים חיצון ופנימי והפנימית היתה בית הנשים והחיצונה הפתוחה לחצר היתה בית התשמיש והיה רבא דר שם והי׳ לו שם חמין טמונים וכששמע שנשפכו חמין של תינוק שהיו בחצר אחרת הסמוכה לו הוציאו את החמין בחצרו ונמלך לבטל לבעל החצר שהתינוק בתוכה רשות חצרו וצוה לפנות כליו לחדר הפנימי מפני שנתירא שאם יעמוד בבית החיצון יטעה להוציא משם לחצר והמבטל רשות חצרו אסור לו להוציא מביתו לחצר וכששאלוהו היאך בטל מחצר לחצר אף הוא השיבם שהוא סובר כר׳ יוחנן שיש בטול מחצר לחצר על הדרך שביארנו:
מה הזאה — שבות, ואינה דוחה את השבת, אף לצורך מצוה. אף אמירה לגוי — שבות, ואינה דוחה את השבת. וכיצד אמר רבה שיאמרו לגוי, והרי יעברו בכך על השבות?
Just as sprinkling the water of purification is prohibited by rabbinic decree and does not override Shabbat, even for the purpose of a mitzva, so too, telling a gentile to perform a prohibited labor Shabbat is prohibited by rabbinic decree and does not override Shabbat. How, then, could Rabba suggest that they instruct a gentile and thus transgress a rabbinic decree?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) א״לאֲמַר לֵיהּ וְלָא שָׁנֵי לָךְ בֵּין שְׁבוּת דְּאִית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה לִשְׁבוּת דְּלֵית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה דְּהָא מָר לָא אֲמַר לְגוֹי1 זִיל אַחֵים.

Rav Yosef said to him: But do you not differentiate between a rabbinic decree that involves an action and a rabbinic decree that does not involve an action? As the Master, Rabba, did not say to the gentile: Go and heat water on Shabbat, but only told him to transfer something from one domain to another, which does not involve an action and is therefore less severe.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לנכרי״.
רי״ףתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינארשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לשבות דלית ביה מעשה – וא״ת דבההוא ינוקא דלקמן דאמר להו רבא נשיילה לאימיה אי צריכא ניחיימוה ליה אגב אימיה כי לא צריכא נמי וכי לא היה נכרי בכל העיר שיאמרו לו שיחם בשביל הקטן למולו ובפ״ק דגיטין (דף ח: ד״ה אע״ג) פירשתי.
ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה – עיין מה שכתבתי בשבת בפרק שואל במהדורא בתרא ועיין מה שכתבתי בתשובות כ״ט.
ולא שאני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה. הרב בעל ההלכות ז״ל פירש: בין שבות שיש בה מעשה דישראל לשבות דאמירה לגוי שאין בו מעשה דישראל אלא אמירה בעלמא, וכן פירש ר״ח ז״ל, ולא גריס דהא מר לא אמר ליה זיל אחים ליה. ומכאן התיר לומר לגוי להביא איזמל או חמין דרך רשות הרבים ואפילו לעשות סכין למילה או להחם חמין. ואידך עובדא דרבא דבסמוך דאמר לישאל לאימיה אי צריך ליחם לה לגוי, לא גרסינן לפי דבריו גוי, דאי איכא גוי בלא אימיה שפיר דמי, אלא על ידי ישראל קאמר ובדליכא גוי. ואפילו תמצא לומר דרבא אית ליה דנהרדעי דאמרי בפרק מפנין (שבת קכט.) חיה ג׳ שבעה ול׳, [ג׳] אפילו אמרה אינה צריכה אני מחללין עליה את השבת, שבעה אמרה צריכה אני מחללין לא אמרה צריכה אני אין מחללין, ל׳ אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין אלא עושין ע״י גוי. והאי לאחר שבעה הוא דהא יום מילה הוא, ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה אלא ע״י גוי כצרכי חולה שאין בו סכנה. אפילו הכי איכא למימר דג׳ וז׳ ול׳ דחיה דמעת לעת הם, והלכך משכחת לה שמיני למילה שעדיין ז׳ לחיה, כגון שנולד בסמוך לערב. אבל ר״ח ור״ת ז״ל פירשו: נחים ליה אגב אימיה ע״י גוי, וזה ודאי קשה לר״ח ז״ל שהוא פי׳ למעלה כדברי בעל ההלכות ז״ל. [ו]⁠בכל הספרים ג״כ גורס כאן דהא מר לא אמר ליה לגוי זיל אחים ליה.
והרב אלפסי פירש: דרב יוסף לאו (ההיא) [אהזאה] קאי, אלא אאמירה דגוי, כלומר: ולא שאני לך בשבות דאמירה דגוי בין אמירה שיש בה מעשה, כלומר: מלאכה דאורייתא לאמירה שאין בה מלאכה דאורייתא, ומעשה היינו מלאכה כדאמרינן (פסחים קג:) בין יום השביעי לששת ימי המעשה, דהא מר לא אמר ליה זיל אחים אלא זיל אייתי דרך מבוי שאינו משותף דליכא מלאכה אלא שבות דרבנן בלבד. ואינו מחוור בעיני כל הצורך דמ״מ מה השיב על קושיא שהקשה, ואם בא לומר שיש הפרש בין שבות, לשבות דשבות במקום מצוה, היה לו לומר כן אלא שני לך בין שבות, לשבות דשבות. וכבר הארכתי בזה בפרק ר׳ אליעזר דמילה (שבת ק״ל: ד״ה דתניא).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ל ולא שאני לך כו׳ – פי׳ בה״ג ז״ל בין שבות דהזאה שיש בו מעשה ע״י ישראל לשבות דאמירה לעכו״מ שאין בו מעשה ע״י ישראל כי אם דבור בעלמא ולא גריס דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי אלא זיל. והתיר הרב ז״ל מכאן כי מותר לומר לעכו״מז בשבת לעשות כל מכשירי מילה אפי׳ בדבר שהוא מלאכה גמורה. ולדבריו ז״ל הא דאמרינן ביבמות גבי ערל הזאה ומילה העמידו בה חכמים דבריה׳ במקום כרת היינו שאין עושין מכשירי מילה ע״י ישראל שיש בו מעשה והא דאמרינן לקמן לישיילוה לאימיה אי צריכא ליחיימו ליה אגב אימיה ליחיימו ליה ע״י ישראל קאמר דאלו ע״י עכו״מז אפי׳ בלא אמירה נמי מחמינן ליה וא״ת והיאך מחמין לאימיה ע״י ישראל דהא אמרינן התם דחיה שלשה שבעה ושלשים יום שלשה אפי׳ אמרה אינה צריכה עושין לה ע״י ישראל שבעה אי אמרה צריכה אני אין עושין לה אלא וכו׳. והכא כבר עברו ז׳ כי יום מילה הוא לשמנה י״ל דשבעה דחיה מעת לעת הם ואפשר לשמיני של מילה שיהא תוך ז׳ כגון שנולד בערב כן תירצו בתוס׳. ומיהו עדיין הדבר קשה אי ע״י ישראל היאך מחמינן ליה אגב אימיה דהא כל שהוסיף במלאכ׳ חולה לצורך הבריא אפילו בקדרה איסור תורה הוא כדאמרינן התם המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו והיינו שמא ירבה באותה קדרה דאלו בקדרה אחרת ליכא למיחש כדפרישנא בדוכתה ואף על פי שאמרו בי״ט ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכ׳ אלא לחתיכה אחת התם מפני שהבשר מתבשם יותר וצורך י״ט דומה למ״ש רשב״א ז״ל גבי פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. ומור״י ז״ל היה אומר כי אולי שאני חמום מים שהכל גוף אחד וענין אחד וכשם שהתירו בי״ט למלא נחתום חביות של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד והתם אין שבח לקיתון בחמום מים מרובים אלא ודאי לא התירו אלא מפני שהמים כלם כגוף אחד ואין זה מחוור דאתוספות בישול ותוספת מלאכה קפדי׳ מה לי אם הכל גוף אחד או ב׳ גופים וכי יש הפרש בין מבשל חתיכה אחת גדולה למבשל שתי חתיכות קטנות. ועוד שהרי אמרו במנחות אמדו לשתי גרוגרו׳ ויש שתים בשני עוקצין וג׳ בעוקץ א׳ שתים מייתי׳ לה דחזו לי׳ או תלתא מייתינן דקא ממעט בקצירה ואלו בשתים בעוקץ אחד וג׳ בעוקץ א׳ פשיטא לן דשתי׳ מייתינן דאסור להרבות כלל ממה שצריך לחולה ואף על פי שהכל קצירה אחת ומה שהתירו בי״ט שיהא נחתום מחמם חבית מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד שאני התם שכן דרך נחתום לחמם הרבה ביחד וליטול הצריך לו שאם ישאירו מן המים שישאר שם כדי הצורך ולא יצטרך לחמם פעם אחרת וכן במלאכת י״ט לכבוד היום התירה תור׳ לעשות צרכיהם בריוח ובשופע שאלו אמרה תורה לעשות מלאכת אוכל נפש בצמצום ימנע משמחת י״ט. ועוד קשה לשטה זו שהרי בכל הספרים גורסין בכאן דהא מר לא א״ל זיל אחים לי אלא זיל אייתי מגו ביתאי וכבר השיב על פי׳ זה הרי״ף ז״ל כדאיתא בהלכות שבת ופי׳ הר״ז ז״ל דה״ק ולא שני לך מן שבות דאמירה לפי שיש בו צווי מלאכ׳ של תורה לשבות אמירת אסור א״ל לימא ליה לעכומ״ז דלחים ליה שהיא מלאכה של תורה אלא זיל אייתי לי מגו ביתאי דרך חצר ומבוי שאין בו אלא שבות דרבנן לומר שאין לדמות להזאה שהיא ע״י אמירה לעכומ״ז אלא כשהאמירה במלאכ׳ של תורה אבל אמירה שהיא באיסורין דרבנן קיל טפי דה״ל שבות דשבו׳ ולקמן גרסינן לישיילוה לאימ׳ ואי אמר׳ צריכ׳ אני ליחיימו לה אגב אימי׳ ודוקא אגב אימיה הא לאו הכי לא אמרי׳ לעכומ״ז דלחים ליה ואפי׳ אגב אימיה דוקא עכו״מז אבל לא ישראל ומיהו עדיין קשה קצת לשטה זו למה ליה למנקט ולא שני לך בין שבות לשבות דשבות ולישנא דמעשה לא משמע מלאכה אלא כל מעשה. ומ״ש הרב ז״ל שהוא כמו ששת ימי המעשה אף שם בין למלאכה של תורה ולשאר מעשים קורא ימי המעשה ועוד למה ליה למימר דהא מר לא אמר זיל אחים לי. הכי ה״ל למימר דהא מר לא אמר זיל אייתי לי מרשות הרבים אלא זיל אייתי לי מגו ביתאי. כל זה יש לגמגם לשטה זו ובשם הרב החסיד ז״ל מצאתי שהוא מפרש דכל שאנו עושין ע״י עכו״מז בדבר שמתחדש שום תקון בגופו של דבר נקרא דבר שיש בו מעשה בין שהוא של תורה או של דבריהם כמו חמום מים או בישול ואפיה וכיוצא בו. ובזה החמירו לומר לעכו״מז עשה אבל בדבר שאין מתחדש שום תקון אלא הבאה ממקום למקום בזה התירו אמירה לעכו״מז ואפי׳ במלאכה של תורה והיינו דאמרינן דהא מר לא א״ל זיל אחים לי אלא זיל אייתי מגו ביתאי וכבר הארכתי בזה במקומו בפרק מילה בס״ד.
מבואה דדיירינן ביה כו׳ – מהא שמעינן דלא מבעי ליה לצורבא מרבנן למידר במבוי וחצר שאינם מעורבים. לעביד מר דהיינו רבה לאו ארחיה כלומ׳ אין כבודו לחזר על בני חצר ועל בני המבוי ולגבות את העירוב או את השתוף ולעביד אנא טריחנא בגופאי אינהו לא משגחי אקני להו ריפתא בסלא פי׳ שאזכה להם פת בסל שלי דליכ׳ טרח׳. גרש״י ז״ל זמנין דבעו ליה מינאי ולא אפשר למיהב להו ולא הוי שתוף ופי׳ הוא ז״ל כיון שאם אחד מהם היה צריך לאכול מן השתוף והיה שואלו ממני אין יכולת בידי יותר את שלי ולתת לו נמצא שאין בלבי להיות להם בפת השתוף חלק גמור ובטל השתוף דתניא אחד מבני המבוי שבקש יין ושמן משל שתוף ולא נתנו לו בטל השתוף ע״כ ומסתברא בהא דאביי אפילו לר׳ חנינא דאמ׳ בפרק מי שהוציאוהו שהמקפיד על ערובו עירובו עירוב אלא שנראה דהתם הוא בעירוב שיגבו אותו מבני החצר אבל הכא דמוכח בני המבוי כל היכא דקפיד עליה אינו זכוי גמור ולפי׳ בטול השתוף ויש גורסין כיון דאבני ליה מינאי מאתמול ולא אפשר למיהב להו לא הוי שתוף וכן גורס הראב״ד ז״ל. ופי׳ הוא ז״ל כיון דאי בעו מינאי מאתמול ולא יהיבנא להו השתא נמי אין הזכוי זכוי גמור ובטל השתוף דתניא אחד מבני מבוי שבקשו יין ושמן משל חבירו ולא נתנו לו בטל השתוף שזיכה להם משלו דגלי דעתיה דלא הוה זכוי גמור וכן נראה שגורס הרמב״ם ז״ל כי הוא ז״ל כתב שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחבירו משלו פת או דברים אחרים אין שתופן שתוף דמקפידין הם ע״כ. ואפילו לפי גרסא זו לא דקדק יפה שלא אמרו בש״ס אלא לענין המזכה עירוב משלו ובפירושו של הראב״ד ז״ל אבל בעירוב שגובין מכל בני המבוי אין לנו לחוש לקפידתו דמה לנו אם מקפידין בחול שלא לתת אחד מהם כלום לחבירו כיון שעכשיו ערבו ולא הקפידו ואפילו באין להקפיד עירובן מכאן ואילך אין בכך כלום דקי״ל כר׳ חנינא שהמקפיד על עירובו הרי זה עירוב.
בד״ה לשבות דלית כו׳ וא״ת דבההוא ינוקא כו׳ כי לא צריכא נמי וכי לא היה נכרי כו׳ עכ״ל דבריהם ע״פ פי׳ בה״ג דלומר לנכרי אפי׳ באיסור דאורייתא מקרי שבות דלית ביה מעשה ול״ג בשמעתין דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים והיא גירסת הרי״ף ע״פ פירושו כמ״ש הרא״ש כל זה בפרק ר״א דמילה והשתא לפירוש ה״ג קשיא להו מההוא ינוקא דלקמן דע״כ קודם המילה היה דלאחר המילה דמסוכן הוא בלאו אימיה מחללין עליו שבת אבל משום מצות מילה לא התירו להחם לו שהוא איסורא דאורייתא אלא אגב אמו ולפי׳ ה״ג בלאו אימיה הוה שרי ע״י נכרי אפי׳ באיסור דאורייתא ול״ג לקמן בשמעתין נחים ליה נכרי ורש״י פירש בפשיטות לקמן דע״י נכרי היה ולא ע״י ישראל דהא ביום המילה אחר ז׳ היה ואין עושין לה אלא ע״י נכרי אלא משום דיש לפקפק בזה דהיה ביום המילה תוך ז׳ מעת לעת כמ״ש התוס׳ ברפ״ק דגיטין ועי׳ בחדושינו פרק מפנין וע״י ישראל נחים ליה אגב אמו לזה הוצרכו לומר וכי לא היה נכרי בעיר שיאמרו לו להחם בשביל הקטן למולו ולא ע״י ישראל אגב אמו ואכתי קשה לפי׳ ה״ג למה צריך אגב אמו ודו״ק:
אמר ליה [לו] רב יוסף: וכי לא שני [שונה] לך בין שבות דאית ביה [שיש בו] מעשה לשבות דלית ביה [שאין בו] מעשה? דהא מר [שהרי החכם רבה] לא אמר לגוי: זיל אחים [לך חמם] בשבת, אלא רק אמר לו להביא דבר לרשות אחרת, ושבות קלה היא.
Rav Yosef said to him: But do you not differentiate between a rabbinic decree that involves an action and a rabbinic decree that does not involve an action? As the Master, Rabba, did not say to the gentile: Go and heat water on Shabbat, but only told him to transfer something from one domain to another, which does not involve an action and is therefore less severe.
רי״ףתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינארשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) א״לאֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי מְבוֹאָה דְּאִית בֵּיהּ תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי כְּרַבָּנַן לָא לֶיהֱוֵי בֵּיהּ לָא עֵירוּב וְלֹא שִׁיתּוּף א״לאֲמַר לֵיהּ מַאי נַעֲבֵיד מָר לָאו אוֹרְחֵיהּ אֲנָא טְרִידְנָא בְּגִירְסַאי אִינְהוּ לָא מַשְׁגְּחִי.

Upon hearing of this incident and the ensuing discussion, Rabba bar Rav Ḥanan said to Abaye: In an alleyway that contains two such great people as the Sages Rabba and Abaye, is it possible that there could be neither an eiruv nor a merging of alleyways? Abaye said to him: What should we do? As for the Master, Rabba, it is not his manner to go and collect for the eiruv from all the residents of the alleyway. As for myself, I am busy with my studies and do not have time to take care of this issue. And they, the other residents of the alleyway, do not attend to such matters.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תרי גברי רברבי כרבנן – כגון אתה ורבה דדייריתו ביה.
מר – רבה אין כבודו לחזר על בני המבוי ולגבות.
אינהו – שאר בני המבוי לא משגחי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא״ד ואע״ג דקאי השתא אביי כב״ש לא היה כו׳ עכ״ל דלפירוש הר״מ מיונ״י ליכא למימר דאביי מוקי פלוגתייהו דב״ש וב״ה בברירה כמאן דמוקי פלוגתייהו בהכי במסכת ביצה כיון דלפירושו הכא פליגי ולאביי לא מהני מחשבה ואי פליגי ב״ש וב״ה התם בברירה אבל מכאן ולהבא לכ״ע טמאין דמהני מחשבה הרי אביי דלא כמאן ודו״ק:
א כאשר סופר מעשה זה והדיון בו אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לאביי: מבואה דאית ביה תרי גברי רברבי כרבנן [מבוי שיש בו שני אנשים גדולים כחכמים, כרבה ואביי], היתכן שלא ליהוי ביה [יהא בו] מלכתחילה לא עירוב ולא שיתוף?! אמר ליה [לו]: מאי נעביד [מה נעשה]? מר, לאו אורחיה [רבינו, רבה, אין זו דרכו] ללכת לחזר על בני המבוי ולגבות מהם את העירוב. אנא, טרידנא בגירסאי [אני, טרוד בגירסתי] ואין שעתי פנויה לגבות. אינהו, לא משגחי [הם, שאר בני המבוי, אינם משגיחים] ולא עשו זאת.
Upon hearing of this incident and the ensuing discussion, Rabba bar Rav Ḥanan said to Abaye: In an alleyway that contains two such great people as the Sages Rabba and Abaye, is it possible that there could be neither an eiruv nor a merging of alleyways? Abaye said to him: What should we do? As for the Master, Rabba, it is not his manner to go and collect for the eiruv from all the residents of the alleyway. As for myself, I am busy with my studies and do not have time to take care of this issue. And they, the other residents of the alleyway, do not attend to such matters.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאִי אַקְנִי לְהוּ פִּיתָּא בְּסַלָּא כֵּיוָן דְּאִי בָּעוּ לַהּ מִינַּאי וְלָא אֶפְשָׁר לִיתְּבַהּ נִהֲלַיְיהוּ בָּטֵיל שִׁיתּוּף.

And if I were to transfer to the residents of the alleyway a share of the bread in my basket, so as to allow them to join a merging of alleyways, since if they would want to take it from me it would be impossible for me to give it to them because I am poor and need the small amount of bread that I can afford for myself, the merging of alleyways would therefore be invalid.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי מקנה להו חד ריפתא לבני מבוי ובעי ליה חד מינייהו ולא יהבי ליה בטל השיתוף דתניא אחד מבני מבוי שביקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אקני להו – משלי ריפתא בסלא בדיבורא דליכא טרחא ויהו כולן זוכין בו לשם שיתוף.
כיון דאי בעו מינאי – אם אחד מהן היה צריך לאכול מן השיתוף והיה שואלו ממני אין יכולת בידי לוותר משלי בכל שבת לכך נמצא שאין בלבי להיות בו חלק גמור ובטל השיתוף.
כיון דאי בעו מינאי ולא יהיבנא להו – צריך ליזהר כשאדם עושה עירוב שלא יערב בדבר שהוא מקפיד עליו כגון אותן דברים שתיקן לכבוד שבת או אם יש לו ככר נאה שקורין גשטי״ל או פשטיד״א וכיוצא בהן דאי בעו ליה מיניה ולא יהיב להו בטל עירוב.
כיון דאי בעו לה מנאי ולא איפשר למיתבא להו לא הוי שותף. כלומר: שאין הזכוי גמור ולפיכך אינו שותף, ויש גורסין דאי בעו לה מינאי [מאתמול] ולא אפשר למיתבא להו. והרמב״ם ז״ל כן גורס. ופירושו: דאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחברו משלו פת או דברים אחרים, אין שיתופן שיתוף דמקפידין הם. ואינו נראה כלל דאפילו מקפידין על עירובן נמי הוי עירוב כדאמרינן לעיל (עירובין מט.) ר׳ חנינא אמר עירובן עירוב אלא שנקראין מאנשי ורדינא, וקיימא לן כוותיה. ועוד דמה לי אם הם מקפידין בחול מלתת אחד לחברו משלו כיון שעכשיו עירבו ולא הקפידו, ולא אמרו כן אלא במזכה להן משלו. והראב״ד ז״ל גריס ליה נמי, ופירש כיון דאי בעי ליה מזכה מאתמול ולא יהיבנא להו, השתא נמי אין הזכוי זכוי גמור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה כיון דאי כו׳ אם יש לו נמחק. ונ״ב לא נ״ל:
ואי אקני להו פיתא בסלא [ואם אקנה להם פת בסל] לבני המבוי, ועל ידי כך אזכה אותם בשיתוף — כיון דאי בעו לה מינאי [שאם ירצו אותה ממני], ולא אפשר לי ליתבה נהלייהו [לתת אותה להם], משום שהיה עני ופתו מועטה וצריכה לו לעצמו, הרי אז בטיל [מבוטל] השיתוף.
And if I were to transfer to the residents of the alleyway a share of the bread in my basket, so as to allow them to join a merging of alleyways, since if they would want to take it from me it would be impossible for me to give it to them because I am poor and need the small amount of bread that I can afford for myself, the merging of alleyways would therefore be invalid.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) דְּתַנְיָא אאֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁבִּיקֵּשׁ יַיִן וָשֶׁמֶן וְלֹא נָתְנוּ לוֹ בָּטֵל הַשִּׁיתּוּף.

As it was taught in a baraita: If one of the residents of an alleyway requested wine or oil from the merging of alleyways, and they did not give him any, the merging of alleyways is invalid. This is because it has become evident that he is not considered a true partner in it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שביקש יין ושמן – משל שיתוף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכיון שאינו נותן, אין זה עירוב, דתניא הרי שנינו בברייתא]: אחד מבני מבוי שביקש יין ושמן מן השיתוף, ולא נתנו לו — בטל השתוף, שהרי זה מוכיח שאין מחשיבים אותו באמת לשותף.
As it was taught in a baraita: If one of the residents of an alleyway requested wine or oil from the merging of alleyways, and they did not give him any, the merging of alleyways is invalid. This is because it has become evident that he is not considered a true partner in it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְנַקְנֵי לְהוּ מָר רְבִיעֲתָא דְחַלָּא בְּחָבִיתָא תַּנְיָא אֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּאוֹצָר.

Rabba bar Rav Ḥanin further asked: But let the Master transfer to them a quarter-log of vinegar in one of his barrels; certainly even Abaye could afford to provide such a small amount of vinegar for the rest of the residents. Abaye replied: It was taught in a baraita: One may not use food in a storeroom for a merging of alleyways, as it is not clear which specific portion of the food is being set aside for that purpose. The same halakha would apply to an unspecified quarter-log of vinegar in a barrel.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא אין משתתפין באוצר אוקימנא לבית שמאי דלית להו ברירה והא דתניא משתתפין באוצר כבית הלל דאית להו ברירה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רביעתא דחלא – חומץ.
בחביתא – באחת מחביותיך דמידי דלית ביה קפידא הוא ועיקר שיתוף ביין כדאמר בהאי פירקא (דף עא:) ויניח החבית בחצר ויסמוך על רביעית שבה לשום שיתוף לצורך כל השנה כולה שמניחין שיתוף בחצר.
אין משתתפין באוצר – בדבר האצור כגון חבית של יין או פירות המכונסין אין סומכין על מה שבתוכן משום דאין ברירה איזהו של שיתוף וכי מסתפק ממנו איכא למימר אזל ליה שיתוף.
ונקני להו מר רביעתא דחלא בחביתא – לכאורה משמע לצורך שיתוף מבוי קאמר דלעירובי חצירות בעי פת אע״ג דאמר לקמן בפרק חלון (עירובין פא.) מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר׳ יהושע הא קי״ל כר׳ יהושע לגבי ר״א דפליג עליה התם ולקמן בפירקא בין ר״מ בין רבנן סבירא להו דעירובי חצירות אינו אלא בפת ולכאורה כולהו אמוראי דההיא שמעתא הכי אית להו ואור״י דצ״ל דההיא חביתא דחלא דהכא בחצר הוה ולא בבית דהא אמר לקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה:) דעירובי חצירות בבית שבחצר ושיתופי מבואות בחצר שבמבוי ותרוייהו דוקא כמו שאפרש לקמן וכן ההיא דבעל הבית שהיה שותף עם שכיניו לזה ביין כו׳ איירי כגון דמונח בחצר.
תניא אין משתתפין באוצר – וא״ת ואביי כב״ש דהא כב״ש מסיק לה וי״ל דאביי לא חשיב הא דקאמר רב אושעיא הא ב״ש הא ב״ה וקסבר אביי לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה דכמה פלוגתא דתנאי ואמוראי אשכחן לענין ברירה ועוד אומר ר״י דאביי הוה מוקים כולהו אליביה ולמפרע כולן טמאין דאין ברירה והוה מפרש (כרבה) דמסיק במסכת ביצה (דף י. ולז.) לטהר את הפתחים מכאן ולהבא.
הא דאמר ליה רבה בר חנן לאביי ליקני להו מר רביעיתא דחלא בחביתא. מסתברא לי דלא רביעית לכל חד וחד קאמר, אלא רביעית בין כולן קאמר, דמזון ב׳ סעודות מספיק לשיתוף מבואות אפי׳ למרובין כדאי׳ בפ׳ חלון (עירובין פ:), ורביעית חומץ יש בו כדי לטבל בו מזון ב׳ סעודות. וכבר הארכתי בזה למעלה בפרק חלון (שם ד״ה וכתב הראב״ד) בס״ד.
יש ספרים דגרסי: תניא אין משתתפין באוצר. ולא גרסי אמר ליה תניא אין משתתפין באוצר, ותלמודא הוא דמייתי לה באנפי נפשה כדי לאקשויי אברייתא אחריתי ולבררינהו, ואוקימנא חדא כבית שמאי וחדא כבית הלל. והראב״ד ז״ל גריס אמר ליה תניא אין משתתפין באוצר. ותשובת אביי היתה למאי שאמר ליה ליקני להו מר [רביעית] דחלא בחביתא, ואמר ליה אי עבידנא הכי לא הוי שיתוף דתניא אין משתתפין באוצר משום דאין ברירה. ואקשינן עליה מאידך ברייתא דקתני משתתפין באוצר, ואוקימנא לההיא כבית הלל. ואיכא למידק וכי אביי כבית שמאי. וי״ל דהא דרמינן מתניתא אהדדי לאו רבה בר רב חנן היא דרמא ליה אהדדי, אלא דתלמודא היא דרמא חדא אחדא ושני להו, אבל אביי לא שמעה ליה דאי שמע ליה הוה הדר ביה. ואי נמי מוקי לה במילי אוחרי. ובתוספות אמרו דאביי לא מתרץ לה כדמתרץ רב הושעיא אלא מוקי להו כולהו אליביה, ובמטהר את הפתחים מכאן ולהבא פליגי כדמוקי ליה בשלהי ביצה (ביצה לז:), דב״ש סברי כיון דנחתא להו טומאה לא נפקא אלא בשנוי מעשה וב״ה סברי.
ועוד קשיא דאפילו [אי אמרינן] כולהו לית להו ברירה. ומיהו כברייתא דמשתתפין באוצר קיימא לן דהא קיימא [לן] דבדרבנן יש ברירה וכדאמרינן בשלהי ביצה (ביצה לח.) וליתא לההיא דאביי. וכן פסק הראב״ד כברייתא דמשתתפין באוצר ס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולקני להו מר רביעתא דחמרא בחביתא – פי׳ שהרי אתה יכול לזכות להם באחת מחביותיך רביעית חומץ דהוי מידי דלית ביה קפידא ועיקר שתוף ביין הוא דברביעית א׳ סגי לכל בני המבוי דהא קי״ל בפ׳ חלון דבשיעור ב׳ סעודות סגי לכל בני המבוי ואף על פי שהם מרובין וברביעית חומץ יש לבשל שתי סעודות ובהכי סגי לעירוב וכדאי׳ לעיל בפ׳ בכל מערבין יש ספרים שגורסין א״ל תניא אין משתתפין באוצר כלומר אביי השיב לו שא״א לעשות כן.
בד״ה תניא אין כו׳ ב״ש וב״ה בדבר זה כו׳. נ״ב פי׳ במתני׳ דחישב עליו שהרי כמה תנאי ואמוראי פליגי בברירה ודוחק לומר דפליגי בפלוגתא דב״ש וב״ה הלא ב״ש במקום ב״ה אינה משנה אלא מעולם לא נחלקו ב״ש וב״ה לשם והני בריי׳ דלעיל בפלוגתא דברירה אתייא כפלוגתא דאינך תנאי דפליגי בברירה וק״ל:
תוס׳ ד״ה וניקני ליה וכו׳ כמו שאפרש לקמן. דף עא ע״ב בתוס׳ ד״ה בפת:
ושאל עוד: ונקני להו מר רביעתא דחלא בחביתא [ושיקנה להם אדוני רביעית חומץ באחת החביות], וכמות מועטה זו של חומץ יכול היה אף אביי לתת עבור כולם. אמר לו אביי: תניא [הרי שנינו בברייתא], אין משתתפין באוצר (במחסן), כי לא ברור מה הוא החלק המדויק המופרש לצורך העירוב. וכן הדין אם כן לרביעית שאינה מסויימת בתוך החבית.
Rabba bar Rav Ḥanin further asked: But let the Master transfer to them a quarter-log of vinegar in one of his barrels; certainly even Abaye could afford to provide such a small amount of vinegar for the rest of the residents. Abaye replied: It was taught in a baraita: One may not use food in a storeroom for a merging of alleyways, as it is not clear which specific portion of the food is being set aside for that purpose. The same halakha would apply to an unspecified quarter-log of vinegar in a barrel.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְהָא תַּנְיָא במִשְׁתַּתְּפִין אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא ל״קלָא קַשְׁיָא הָא ב״שבֵּית שַׁמַּאי הָא גב״הבֵּית הִלֵּל.

Rabba bar Rav Ḥanin raised a difficulty. Wasn’t it taught in a different baraita: One may use stored food for a merging of alleyways? Rav Oshaya said: This is not difficult. This source, the baraita that states that one may not use stored food for a merging of alleyways, is in accordance with the opinion of Beit Shammai. And that source, the baraita that states that it is permitted to do so, is in accordance with the opinion of Beit Hillel. Beit Shammai and Beit Hillel disagree about whether or not to apply the principle of retroactive clarification.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמירה לנכרי שבות היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אושעיא לא קשיא כו׳ – הקשה ר״ת דהכא מוקי רב אושעיא פלוגתייהו בברירה ובפ״ק דביצה (דף י.) וגם בסוף ביצה (דף לז:) מסיק רב אושעיא דפליגי לטהר את הפתחים מכאן ולהבא דכיון דנחתא להו טומאה לא נפקא לב״ש אלא בשינוי מעשה ולב״ה סגי במחשבה ואור״ת דרב אושעיא לחוד ורבי אושעיא לחוד דהכא גרס בכל הספרים רב אושעיא והתם גרסינן רבי אושעיא ומצינו רב אושעיא שהיה באמוראים אחרונים בתר ההיא שמעתא דפ׳ בתרא דביצה (ביצה לח:) גבי ליבטיל מים ומלח גבי עיסה דקאמר רב אושעיא דשפיר עביד דאחיכו עליה וביבמות בריש כיצד (דף יח:) על מילתיה דרב אושעיא דאמר חלוק היה ר״ש אף בראשונה אמר מתיב ר׳ אושעיא ובפרק כל הגט (גיטין דף כה.) בעא מיניה רב אושעיא מרב יהודה וה״ר מנחם מיונ״י פי׳ דלא פליגי הכא בברירה אלא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא כדאמר בביצה וה״ק הא ב״ש דלא מהניא מחשבה לטהר את הפתחים ה״נ לא מהני לענין עירוב ואע״פ שמזכה להו כיון דמתחילה לא הונח בחבית לשם עירוב ולב״ה דמהניא מחשבה התם מהני נמי הכא והא דתנן לקמן בעל הבית שהיה שותף עם שכניו והא דתנן נמי בכיצד משתתפין (לקמן דף פב.) מניח את החבית כו׳ כב״ה דלא בעו הנחה לשם עירוב וניחא השתא דשבק שאר פלוגתייהו דתנאי דפליגי לענין ברירה בהלוקח יין מבין הכותים ובשאר מקומות ואף על גב דקאי השתא אביי כב״ש לא היה חושש לכך להשיבו דבלאו הכי היה יכול להקשות לו וליקני להו רביעתא דחלא במנא אלא לא היה חושש לטרוח כל כך לערב ואין זו סברא תמוה כל כך אם אינו מועיל זכוי לב״ש אם לא הונח בכלי לשם עירוב דהא בסוף פירקין נמי פרכינן אלא מעתה הקנה לו פת בסלו ה״נ דלא הוי שיתוף פירוש ולא יועיל שיתוף משום דלא אפקי ועיילי דרך פתחים למבוי מיהו זה קשיא דאדפריך מברייתא דתניא משתתפין באוצר הוה ליה למיפרך ממתני׳ דבעה״ב שהיה שותף עם שכיניו וכמה משניות דלא בעו הנחה בכלי לשם עירוב ועוד קשיא דמה ענין מחשבה לטהר את הפתחים למחשבה דעירוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא ב״ש הא ב״ה – פרש״י ז״ל דהא דתני׳ שאין משתתפין באוצר ב״ש היא דלית להו בריר׳ ברית׳ ואידך ב״ה דאית לכו בריר׳. ויש מקשי׳ דהיכי איפשר לאוקומי דאביי כב״ש ולפי׳ יש מוחקין דלא גרסי׳ ותלמודא הוא דמסדר ורמי מתנייתא אהדדי ולעולם אביי ס״ל כמ״ד משתתפין באוצר ומאי דלא מקני להו רביעתא דחלא בחביתא אפשר דה״ל שום סבר׳ דלא הוה מצי למעבד הכי והיינו דלא מהדר ליה אביי בהא ולא מידי אלא דשתק ליה. ואין צריך לכל זה דהא לפום פרש״י ז״ל הא מילתא תליא בפלוגתא דיש ברירה ואין ברירה והא לא הוי פלוגת׳ דב״ש וב״ה בלחוד דהא לא תליא ברירה אשלי רברבי דסבי׳ להו דאין ברירה ואביי דסבר כוותייהו: והנהו תנאי סבי׳ להו דלא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה וכ״ע אין ברירה ולא אפליגו בזה אלא לרבא כדפריש ר׳ אושעיא במסכת י״ט בחד לישנא גרסינן א״ל אביי ואפילו למאן דלא גריס ליה יש לפרש דאביי הוא דמתניא אין משתתפין באוצר אלא שקצר הש״ס דלא קאמר א״ל ויש כיוצא בזה ותדע דאי תלמודא הוא דמייתי תלמודא למרמינהו אהדדי לא ה״ל למנקט האי לישנ׳ והכי ה״ל למימר.
תני חדא משתתפין ותניא אידך כו׳ – פרש״י ז״ל הא דתניא אין משתתפין ס״ל דאין ברירה וכשהוא מזרה רביעית בחבית לבני המבוי אינו מסויים. וכשישתה מן החבי׳ שמא ישתה אותו רביעית וביטל השתוף והא דתני׳ משתתפין דב״ה דס״ל דיש ברירה הילכך כל ששותה והולך מן החבי׳ ומשייר ממנו רביעית אמרי׳ הוברר הדבר למפרע שזהו הרביעית שיזכה לעירוב וכדתניא כו׳ פירשתיה במסכת י״ט בס״ד.
ב״ש אומ׳ כו׳. וב״ה אומר כו׳ – והשתא סברי׳ כמ״ד סתם דפלוגתייהו ביש בריר׳ או אין בריר׳ דב״ש סברי שאם לא חשב עליו אלא לאחר שמת המת ונחתא טומאה אפתחים אין מחשבתו בזה כלום להציל על שאר פתחים למפרע דלא אמרי׳ הוברר הדבר למפרע שבזה היה עתיד לצאת וב״ה סברי יש ברירה הילכך אף למפרע מציל על שאר פתחים דאמרינן הוברר הדבר שבזה היה עתיד לצאת. והקשו בתוספו׳ דהא רב אושעיא אוקים פלוגתא דב״ש וב״ה התם במסכת י״ט דבלטהר פתחי׳ מכאן ולהבא פליגי דב״ש סברי דכיון דנחת׳ להו טומאה לא נפקא אלא בשנוי מעשה. וב״ה סברי דנפקי אפילו במחשבה אבל למפרע לכ״ע לא מהניא מחשבה ולא מעשה דכ״ע אין ברירה ותירצו דהתם ר׳ אושעיא גרסי׳ והכא רב אושעי׳. ועוד קשה למה לא הביא רב אושעיא כמה תנאים אחרים דפליגי דיש ברירה. וי״ל דארח׳ דתלמוד׳ סוא בהכי דלא דייק ומייתי הכ׳ מתנייתא דאלימי׳ ליה טפי. ומעתה שפיר גרסי׳ הכא והתם רב אושעיא והכא נקיט לה רב אושעיא לדוגמא בעלמא אליבא דמאן דס״ל התם דפליגי בלטהר פתחים למפרע כדין ברירה דהא לכשת״ל דלא פליגי בהא אלא באוקמתא דאוקים איהו התם הא איכ׳ תנאי טובא דפליגי בהא כנ״ל. ובתוס׳ פי׳ בשם הרב ר׳ מנחם ז״ל דהני מתנייתא לאו בפלוגת׳ דיש ברירה ואין מוקים להו רב אושעיא אלא למאן דתני אין משתתפין באוצר סבר דבעי׳ שיניחוהו העירוב בכלי לשם ערוב דמחשבה דלבתר הנחה לא מהניא ואתא כב״ש דאמרי׳ התם דמחשבה דלאחר מיתה לא מהניא לסלק הטומאה אפי׳ מכאן ולהבא ומאן דתני משתתפין סב׳ דמחשבה דלאחר הנחה מהניא כב״ה דאמרי דמחשבה דלאחר טומאה מהניא ואין לפי׳ הזה טעם דלגבי עירוב למה לנו לעשות הנחה לשום עירוב והלא משנה שלימה שנינו שאם היה שותף לחבירו לזה ביין ולזה בשמן אין צריך שותף ואף על פי שלא הונח לשום שתוף כלל ועוד דא״כ אביי דאמר כב״ש לפום נסחי דגרסי א״ל דהא ליכא תנא בעלמ׳ דס״ל כב״ש ופרש״י ז״ל הוא הנכון ועליו הסכימו כל המפרשים ז״ל וקי״ל דמשתתפין באוצר דהא קי״ל כמ״ד דבדרבנן יש ברירה כדפסיק ר׳ אושעיא במסכת י״ט בס״ד.
בד״ה אמר רב הושעיא כו׳ דלא הוי פי׳ משום כו׳ כצ״ל:
בד״ה אמר רב אושעיא כו׳ והא דתנן לקמן בעל הבית שהיה שותף כו׳ עכ״ל אבל לפירוש רש״י א״ש דאתי אפי׳ כב״ש וכגון דהניח הכל לשם שיתוף דלא שייך שם ברירה ודו״ק:
והקשה לו: והא תניא [והרי שנינו, בברייתא אחרת] משתתפין! אמר רב אושעיא: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] הברייתא האומרת שאין משתתפין — כשיטת בית שמאי, הא [זו] המתירה — כשיטת בית הלל, שנחלקו בבעיה זו של ברירה, אם אומרים שמועיל בירור שלאחר מעשה.
Rabba bar Rav Ḥanin raised a difficulty. Wasn’t it taught in a different baraita: One may use stored food for a merging of alleyways? Rav Oshaya said: This is not difficult. This source, the baraita that states that one may not use stored food for a merging of alleyways, is in accordance with the opinion of Beit Shammai. And that source, the baraita that states that it is permitted to do so, is in accordance with the opinion of Beit Hillel. Beit Shammai and Beit Hillel disagree about whether or not to apply the principle of retroactive clarification.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דִּתְנַן דהַמֵּת בַּבַּיִת וְלוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה כּוּלָּן טְמֵאִין.

As we learned in a mishna: If a corpse is in a house, and the house has many entrances, they are all ritually impure. It is currently unknown through which entrance the corpse will be removed from the house, and any of the entrances might be used for this purpose. Therefore, they all contract impurity imparted by a corpse in a tent as though the corpse had already passed through each of them.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאין נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורים חישב להוציאו באחד מהן או בחלון שיש בו ד׳ על ד׳ הציל על פתחין כולן בית שמאי אומרים יחשוב עד שלא ימות המת. ובית הלל אומרים אף משמת המת שמע מינה לבית הלל אית להו ברירה. ואף על פי שאחרי שמת חישב להוציאו באחד מהן נתברר כי הוא שהיה מוכן להוציאו ממנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כולן טמאין – כל הכלים הנתונין בעובי האסקופה טמאין ואע״פ שאינם באהל המת מפני שאין אנו יודעין באיזו פתח יוציאנו ופתח שעתיד לצאת בו מיטמא מיד וטעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה ואפי׳ חלונות של טפח על טפח טמאין דכיון דכולן סתומין לא מוכחא מילתא בהי מפיק ליה.
המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאין – נראה לי דהך רישא בית שמי תנו לה דאם נפתח אחד מהן אינן נטהרין אלא מיכן ולהבא ולא למפרע דאי לבית הלל כיון דלמפרע נטהרין מאי נפקא לן מהא דתני טמאין והלא עתיד ליפתח אחד מהן להוציאו משם וכיון דנטהרין הכלים למפרע גם הטהרות שנגעו בהן טהורות הן למפרע הילכך לא איצטריך למיתני טמאין אלא לבית שמי. עיין בפרק קמא דיום טוב במהדורא תליתאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתנן הרי שנינו במשנה]: היה המת בבית, ולו (לבית) פתחים הרבה — כולן טמאין. משום שאין יודעים מאיזה פתח יוציאוהו, ואפשר שיוציאו את המת באחד מהפתחים הללו, ואז יטמא תוכו של פתח זה בטומאת האוהל. והלכה היא שמחמת חשש זה, הרי זה כאילו כבר יצא המת דרכו, וכבר נטמא מראש.
As we learned in a mishna: If a corpse is in a house, and the house has many entrances, they are all ritually impure. It is currently unknown through which entrance the corpse will be removed from the house, and any of the entrances might be used for this purpose. Therefore, they all contract impurity imparted by a corpse in a tent as though the corpse had already passed through each of them.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן הוּא טָמֵא וְכוּלָּן טְהוֹרִין חִישֵּׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן אוֹ בַּחַלּוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה מַצִּיל עַל כׇּל הַפְּתָחִים כּוּלָּן.

However, if only one of them was open, that particular entrance is ritually impure, as the corpse will certainly be removed through it, while all of the others are ritually pure. If one decided from the outset to remove the corpse through one of the entrances, or through a window that is four by four handbreadths in size, it saves all of the other entrances from contracting impurity.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נפתח אחד מהן – ודאי בההוא מפיק ליה.
פחות מד׳ על ד׳ אינו חשוב להציל על השאר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נפתח אחד מהן — הוא, אותו פתח, טמא שודאי יוציאו דרכו. וכולן טהורין. ואם חישב תחילה להוציאו באחד מהן, או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה — מציל על כל הפתחים כולם שלא יטמאו.
However, if only one of them was open, that particular entrance is ritually impure, as the corpse will certainly be removed through it, while all of the others are ritually pure. If one decided from the outset to remove the corpse through one of the entrances, or through a window that is four by four handbreadths in size, it saves all of the other entrances from contracting impurity.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים וְהוּא שֶׁחִישֵּׁב עַד שֶׁלֹּא יָמוּת הַמֵּת וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים האַף מִשֶּׁיָּמוּת הַמֵּת.

Beit Shammai say: This applies only if he had decided on an entrance before the person died, so that the entrance through which his body would be removed was already determined at the time of death. But Beit Hillel say: This applies even if he decided the matter only after the person had died, as the principle of retroactive selection is invoked and the entrance through which the deceased will be removed has been retroactively established. The same dispute applies to a merging of alleyways with an unspecified portion of stored food, and it revolves around whether it can be retroactively established that a specific portion had been set aside for the merging of alleyways.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד שלא ימות – דלא נחתא להו טומאה אשאר פתחים אבל משימות המת כבר נטמאו הכלים ולא אמרינן הוברר הדבר דמעיקרא נמי דעתיה לאפוקי בהאי פיתחא אלא נחתא להו טומאה ואפי׳ כלים הבאין (לשאר פתחים) שם לאחר מחשבה טמאים דכיון דנחתא להו טומאה תו לא סלקא מינייהו במחשבה עד דעביד להו מעשה ממש דפתח ליה להאי ומהני לטהר את האחרים מכאן ולהבא כדקתני לעיל נפתח אחד מהן כו׳.
וב״ה אומרים אף משימות המת – דאמרינן יש ברירה דמאתמול דעתיה בהאי פיתחא ולא נחתא טומאה לאחריני ואפי׳ כלים דקודם מחשבה טהורין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה עד שלא כו׳ לשאר פתחים נמחק:
בית שמאי אומרים: והוא שחישב על כך עד שלא ימות המת. שכאשר מת, ברור היה כבר באיזה פתח יוציאוהו. ובית הלל אומרים: אף משימות המת, שאנו אומרים שהתברר הדבר למפרע שבפתח זה ייצא. וכמחלוקתם במת, אף בשיתוף שבאוצר נחלקו אם רביעית היין שנותנים לאחר מכן משמעה שהתברר למפרע שנשתתף בה כל הזמן.
Beit Shammai say: This applies only if he had decided on an entrance before the person died, so that the entrance through which his body would be removed was already determined at the time of death. But Beit Hillel say: This applies even if he decided the matter only after the person had died, as the principle of retroactive selection is invoked and the entrance through which the deceased will be removed has been retroactively established. The same dispute applies to a merging of alleyways with an unspecified portion of stored food, and it revolves around whether it can be retroactively established that a specific portion had been set aside for the merging of alleyways.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הָהוּא יָנוֹקָא דְּאִישְׁתְּפוּךְ חַמִּימֵיהּ אֲמַר לְהוּ רָבָא נִישַׁיְּילַהּ לְאִימֵּיהּ אִי צְרִיכָא נַחֵים לֵיהּ גּוֹי1 אַגַּב אִימֵּיהּ.

The Gemara relates another story about a certain baby whose warm water, which had been prepared for his Shabbat circumcision, spilled. Rava said to those who had brought the matter to his attention: Let us ask the baby’s mother. If the warm water is necessary for her health, let a gentile heat water for the baby indirectly, through his mother. In other words, the water may be heated for the mother, as a woman after childbirth is regarded as being in a life-threatening situation.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וההוא ינוקא דאשתפוך בשבת אותן המים החמין שהיו מוכנים לקטן למול אותו עליהן אמר רבא ישאלו לאמו. כלומר אם מרגשת בעצמה חולי שצריכה מים חמים נחים ליה לקטן נכרי אגב אמיה ואקשינן ליה לרבא והא חזינן לאמיה דקא אכלה קמן תמרי כמו הבריאים ואמר להו לא סמכינן אהאי דקא אכלה קמן [תמרי] תנבא הוא דנקיט לה כלומר קור החזיק בה ואוכלת בלא תיקון דעת ואי אמרה צריכנא מים חמין מחמין לה. (רב) [רבא] היו לו ב׳ חצרות באחת היה יושב הוא ובני אדם יוצאין ובאין אצלו ובני אדם אחרים עוד יש להן בתים באותה חצר ששוכנים בהן. ואחד מבני חצר בא למול את בנו בשבת. ואישפכן חמימי. אמר להו רבא הכינו לי כלים לישב עליהן בחצרי האחרת שהנשים יושבות בה ואלך ואשב שם ואבטל להם רשותי מזו החצר ויטול החמין שלי וימול עליהן הקטן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נישיילה לאימיה אם צריכה – לצורכה חמין נחים ליה נכרי אגב אימיה דקי״ל חיה אחר שבעה אפי׳ אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע״י ארמאי.
אי צריכה ניחממו ליה אגב אימיה – פירשנו בפרק קמא דגיטין (דף ח: ד״ה אע״ג).
[רי״ף שם] ואע״ג דאמ׳ רבא וכו׳. עד דרב כרבנן פיר׳1 כרבנן דאמרי במתני׳2, ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהן. דאמרי המבטל רשות חצירו (ו)⁠לא3 ביטל רשות ביתו, אלמ׳ לא מסתלק לגמרי ולא הוה ליה כבן חצר אחרת. ושמואל כר׳ אליעזר4, דאמ׳ בפ׳ עושין פסין5, ביתו מותר להכניס ולהוציא להן, מאחר שביטל רשותו, רשות ביתו נמי בטיל והוה6 ליה כבן חצר אחרת. ושמעי׳ מינה וכו׳.
[סא, ב, רי״ף סי׳ תרלח]
משנה ב
מתני׳7 אמ׳ רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם8 וכו׳. רשצז״ל פיר׳9 בצדוקי אחד, קסבר רבן גמליאל צדוקי אינו כגוי, ולא דאמי לכותים10, דגירי אריות הן ואינם גרים11, אבל צדוקי ישראל הוא אלא שנהפך לרשע12 ואינו מודה בתורה שבעל פה, וכיון דישראל הוא יכול לבטל רשות בלא שום שכירות.
ומעשה13 בצדוק⁠[י] אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם14 וביטל לנו15 רשותו. אמ׳16 לנו אבה17, מהרו והוציאו כליכם18 למבוי19, והחזיקו בו כיון שקדש היום מיד, כדי שלא יחזור בו. עד שלא יוציא [ו]⁠יאסור20 עליכם. פיר׳21 עד שלא יוציא כליו תחלה ויחזור ויחזיק ברשותו ויאסור. ושמ׳ מינ׳ אינו כגוי, (דאו) דאי אגירו מיניה היכי מצי למהדר. אע״פ (במפיק) דמפיק לא נאסר, דהא דנקיט דמי. ור׳22 יהודה אמרה23 בלשון אחרת, מיהרו24 ועשו צרכן במבוי. פיר׳25 מבעוד יום, דבשבת לא מהני לכו האי ביטול, שמא יוציא ויאסור עליכם. דקסבר ר׳ יהודה, אע״ג דהחזיקו בני מבוי במבוי תחלה, מצי לאהדורי ביה.
רמז״ל פיר׳26, צדוקי מנסוב אל (לפנינו: ׳אלי׳) צדוק תלמיד אנטיגנוס איש שוכו, והוא אול אלכוארג.
אמרי׳ בגמ׳27, אמ׳ רבן גמ׳ מעשה בצדוקי אחד וכו׳. צדוקי מאן אדכר שמיה. חסורי מיחסרא והכי קתני, תנא קמא אמ׳ צדוקי28 כגוי, ורבן גמ׳ אמ׳ צדוקי אינו כגוי. ואמ׳ רבן גמ׳ מעשה בצדוקי אחד וכו׳.
[רי״ף, שם]
וצריכין29 בני מבוי להוציא כליהן.
1. רש״י ד״ה רב דאמר כרבנן.
2. לקמן סט, ב.
3. כ״ה ברש״י ובגמ/ לקמן (שם).
4. רש״י ד״ה ושמואל כר׳ אליעזר.
5. לעיל כו, ב.
6. רש״י סד״ה אבל מאי דבטיל.
7. משנה בפנ״ע גם במשניות שברי״ף ושבירושלמי. ולפנינו על הדף, המשך המשנה הקודמת.
8. כגי׳ בד״נ ובמשבי״ר (ראה ׳שינויי נוסחאות׳ למשנה). ולפנינו ׳בירושלים׳ (ב״פ).
9. ד״ה מעשה בצדוקי אחד.
10. כגי׳ בד״ש (דק״ס, ג). וברש״י לפנינו: ׳לכותי׳.
11. כגי׳ בכ״י, ד״פ וד״ש (דק״ס, שם) וברש״י שברי״ף. ולפנינו נוספה תי׳ ׳גמורים׳. ולפי״ז, אפשר ש׳אינם גרים גמורים׳ אלא ספק גרים. אבל לגי׳ רבינו ׳אינם גרים׳ כלל, ועי׳ תוס׳ ד״ה אמר.
12. כגי׳ בכ״י (ראה דק״ס, שם). ולפנינו: ׳ונהפך למינות׳.
13. לפנינו במשנה ׳מעשה׳ (וראה בברייתא לקמן (סח, ב): ׳ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם ר״ג..׳. ובפי׳ רע״ב: ..׳מתניתין חסורי מחסרא.. רג״א אינו כעכו״ם, ומעשה..׳).
14. רש״י ד״ה מעשה בצדוקי שהיה דר.
15. כגי׳ בכ״י וד״פ (ראה דק״ס, שם). וכן הגיה במסורת הש״ס. ולפנינו: ׳וביטלנו רשותו׳.
16. כגי׳ במשניות שברי״ף. ולפנינו: ואמר׳.
17. כגי׳ בד״נ ובמשבי״ר (׳שינויי נוסחאות׳ למשנה). ולפנינו: ׳אבא׳.
18. כגי׳ רש״י. ולפנינו: ׳את הכלים׳. ובמשניות שברי״ף: ׳כל הכלים׳ (וראה דק״ס, ב).
19. רש״י ד״ה ואמר לנו אבא.
20. כ״ה במשנה.
21. רש״י ד״ה עד שלא יוציא (בשינויים מעטים).
22. לפנינו: ׳ר׳.יהודה׳.
23. לפנינו במשנה: ׳אומר בלשון אחר׳ (ובכי״מ, ראה דק״ס, ג: ׳אומרה בלשון אחרת׳).
24. לפנינו במשנה: ׳מהרו ועשו צרכיכם׳.
25. רש״י ד״ה מהרו ועשו צרכיכם במבוי.
26. תרגום הרב י׳ קאפח: צדוקי מיוחס לצדוק תלמיד אנטיגנס איש שוכו, והוא ראשון היוצאים.
27. לקמן סח, ב.
28. לפנינו בגמ׳: ׳הרי הוא׳.
29. כגי׳ הרא״ש (סי׳ יג). ולפנינו ברי״ף: וצריכין ׳הן׳.
ליחים ליה גוי אגב אימיה – מיכן מוכיח דגרסינן לעיל דהא מר לא אמר אימא ליה לגוי זיל אחים ליה דדוקא איסור דרבנן שרינן על ידי גוי לינוקא ולא איסור דאוריתא דהא הכא לא שרינן ליה לחמומי אלא אגב אימיה. ומה שכתבתי בשבת בפרק שואל במהדורא תינינא דלא גרסי ליה ליתה עיין בתשובות כ״ט שסתרתי זו הסברא וקיימתי מה שכתבתי בפרק שואל דלא גרסינן ליה ואף על גב דינוקא כי מהלינן ליה מסוכן הוא וצריך לחמין אין מביאין אותו לידי סכנה כדי לחמם לו על ידי גוי הילכך כי לא צריכא אימיה דחינן ליה למחר ולא מהלינן ליה. ודוקא על ידי גוי התרנו לחולה שאין בו סכנה ומשום הכי לא אמרן לעיל דאי צריכא אימיה יביאו בלא עירוב אגב אימיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא ינוקא דאשתפוך חמימי – פי׳ קודם מילה או לאחר מילה דאע״ג דלאחר מילה סכנה היא ומחללין עליה את השבת כל היכא דאפשר בלא חלול עדיף טפי אם אין שהה בדבר וכדאי׳ בפר׳ ר׳ אליעזר דמילה דמאי דאפשר לשנויי משנינן. אמר רבא ומבטל להו חצר פי׳ כי התינוק היה בחצר אחת סמוך לחצרו של רבא והיו מחמין בחצרו של רבא ואמר רבא שיפנו כליו לאחד מן החדרים של בית הנשים שהיו בחצרו שלא היה פתוח כלפי החצר כדי שיבטל לבני חצר האחרת זכות שיש לו בחצרו ויהיו מותרין להוליך החמין מחצרו. והוא דאצטריך לפנויי מני לבי נשי. פרש״י ז״ל כי היה ירא אם ישב בבית׳ דגברי שבחצר שמא ימטע להו כלים מאותו הבית לחצר כמנהגם ויפה פי׳ ואתיא כההיא דתניא בפרק חלון נוטל ומבטל דמפרש טעמא התם דכיון דדש ביה אם אינו נעול חיישינן דילמא אתי לאשתמושי ביה והיינו דא״ל רבינא דנניח (בגופיה) בדוכתיה וליבטיל להו דהא אמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין פי׳ ותכף שיוליכנו החמין לחצרם יכולין לחזור ולבטל לך רשות שנתת להם וכיון שאין בזה שהות כ״כ ליכא למיגזר מידי ואינך צריך לפנות כליך מן הבית. התם כי היכי דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא הלשון מוכיח כי רבא טעמא דשמואל שאין חוזרין ומבטלין אפי׳ למ״ד יש ביטול מחצר לחצר אחר ומשום דלא להוו מילי דרבנן כי חוכא כלומר כי כשזה מבטל לחבירו וחוזר חבירו ומבטל בו ביום נר׳ כדבר של שחוק. ויש שפי׳ דודאי טעמא דשמואל משום דאין ביטול מחצר לחצר וכדאמרי׳ לקמן בשמעתין כדאוקמ׳ פלוגתייהו בפלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן כפי פרש״י ז״ל ורבא הוא דאמ׳ הכא דס״ל כשמואל כהלכתיה ולא מטעמיה אלא משום דלא להוו מילי דרבנן כי חוכא טלולא. ואין לשון בש״ס מסכים לפי׳ זה.
ב מסופר: ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה [תינוק אחד שנשפכו מים חמים שלו] שהיו מיועדים למילתו ביום השבת, אמר להו [להם] רבא לשואלים: נישיילה לאימיה [נשאל את אמו של התינוק] אי צריכא [אם צריכה] היתה למים חמים — נחים ליה [יחמם לו אותם] גוי אגב אימיה [אמו], כיון שהיולדת בחזקת מסוכנת היא.
The Gemara relates another story about a certain baby whose warm water, which had been prepared for his Shabbat circumcision, spilled. Rava said to those who had brought the matter to his attention: Let us ask the baby’s mother. If the warm water is necessary for her health, let a gentile heat water for the baby indirectly, through his mother. In other words, the water may be heated for the mother, as a woman after childbirth is regarded as being in a life-threatening situation.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא אִימֵּיהּ קָא אָכְלָה תַּמְרֵי א״לאֲמַר לֵיהּ אֵימוֹר תּוּנְבָּא בְּעָלְמָא הוּא דְּנָקֵט לַהּ.

Rav Mesharshiya said to Rava: The baby’s mother is healthy enough that she is eating dates. Certainly her condition is not precarious enough to necessitate the heating of water. Rava said to him: It is possible to say that it was merely a ravenous hunger that had seized her, and she is unaware of what she is eating, but in fact she is still dangerously ill.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא אכלה תמרי – כלומר הא חזינן דאינה צריכה חמין לשתות דהא צונן נמי אכלה.
תונבא – אשדורדישי״ן ואוכלת ואינה יודעת מה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב משרשיא לרבא: אימיה קא אכלה תמרי [אמו בריאה עד שאפילו היא אוכלת תמרים] ובודאי אינה מסוכנת שתצטרך לחמין. אמר ליה [לו]: אימור, תונבא בעלמא הוא דנקט לה [אמור, שמא בולמוס בלבד הוא שאחזה] ולכן אינה מבחינה במה שאוכלת, אבל באמת עדיין חולה היא.
Rav Mesharshiya said to Rava: The baby’s mother is healthy enough that she is eating dates. Certainly her condition is not precarious enough to necessitate the heating of water. Rava said to him: It is possible to say that it was merely a ravenous hunger that had seized her, and she is unaware of what she is eating, but in fact she is still dangerously ill.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הָהוּא יָנוֹקָא דְּאִישְׁתְּפוּךְ חַמִּימֵיהּ אֲמַר לְהוּ רָבָא פַּנּוּ לִי מָאנֵי מִבֵּי גַבְרֵי לְבֵי נְשֵׁי וְאֵיזִיל וְאִיתֵּיב הָתָם וְאֶיבַטֵּיל לְהוּ הָא חָצֵר.

The Gemara relates yet another similar incident: There was once a certain baby whose warm water, which had been prepared for his Shabbat circumcision, spilled. Rava, who had water in his courtyard but had not established a joint eiruv with the adjacent courtyard where the baby was located, said to those who asked him about the matter: Clear away my belongings from the men’s chamber, which opens directly into my courtyard, to the inner women’s chamber, which does not. Rava was concerned that he would come to carry his belongings into the courtyard, which would be prohibited once he had renounced his rights to it. And I will go and sit there, in the women’s chamber, and I will renounce my rights to this courtyard in favor of the residents of the baby’s courtyard, so that they will be able to transfer the warm water from one courtyard to the other.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פנו לי מאני – בחצירו של רבא היו חמין והתינוק נשפכו חמיו בחצר אחרת ופתח ביניהן ולא עירבו שתי חצירות יחד ולרבא היו בביתו חדרים פנימיים שאינן פתוחין לחצר והן לצניעות והנשים יושבות שם ובי גברי הוה פתוח לחצר ותנן במתני׳ המבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר דהא לאו דידיה הוא. הלכך פינה כליו מבי גברי כדי שלא יבא להוציא משם לחצר והלך וישב בחדרים הפנימיים וביטל רשות חצרו לבני חצר האחרת ויביאו חמין מחצירו לחצירן.
אמר להו רבא ליפנו לי מנא מבי גברי לבי נשא. הא דאיצטריך ליה למיפק מביתיה, משום דנאסר בחצר כיון שבטל רשותו לכלם ובבית בלא חצר לא מתדר ליה. ואי נמי שלא היה צריך, [אלא היה ירא אם ישב בביתא דגברי שבחצר שמא יטעה להוציא להו כלים מאותו הבית לחצר, כדאמרינן] בפרק חלון (עירובין עט:) נועל ומבטל וקא מפרש התם טעמא דכיון דדש ביה אי לא דנעול גזרינן דילמא אתי לאשתמושי ביה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה פנו לי מאני בחצירו כו׳ כצ״ל וכן בעמוד השני ברש״י. ונ״ב כזה:
תוס׳ בד״ה לשבות כו׳ וא״ת דבההוא ינוקא כו׳. נ״ב היינו דלא גרסי זיל אחים אבל נוסח שלנו הוא גירסת הרי״ף עי׳ באשר״י פרק ר״א דמילה:
רש״י ד״ה פנו לי מאני וכו׳. הלכך פונה כליו. ע׳ לקמן דף עט ע״ב תוס׳ ד״ה ואיבעית אימא:
כעין זה מסופר: ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה [תינוק אחד שנשפכו המים החמים שלו] אמר להו [להם] רבא: פנו לי מאני מבי גברי [כלי מחדר הגברים] הפתוח לחצר לבי נשי [לחדר הנשים] שבחצרי, הפנימי לו, ואיזיל ואיתיב התם [ואלך ואשב שם] בחדר הנשים ואיבטיל להו [ואבטל להם] לבני חצר התינוק את הא [זו] החצר, כדי שיוכלו להעביר את המים החמים מחצר לחצר.
The Gemara relates yet another similar incident: There was once a certain baby whose warm water, which had been prepared for his Shabbat circumcision, spilled. Rava, who had water in his courtyard but had not established a joint eiruv with the adjacent courtyard where the baby was located, said to those who asked him about the matter: Clear away my belongings from the men’s chamber, which opens directly into my courtyard, to the inner women’s chamber, which does not. Rava was concerned that he would come to carry his belongings into the courtyard, which would be prohibited once he had renounced his rights to it. And I will go and sit there, in the women’s chamber, and I will renounce my rights to this courtyard in favor of the residents of the baby’s courtyard, so that they will be able to transfer the warm water from one courtyard to the other.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר אֲמַר לֵיהּ אֲנָא כר׳כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לִי דְּאָמַר יֵשׁ בִּיטּוּל מֵחָצֵר לְחָצֵר.

Ravina said to Rava: Didn’t Shmuel say: There is no renunciation of rights from one courtyard to another. How, then, can you renounce your rights to your courtyard in this manner? Rava said to him: I hold in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said: There is renouncing of rights from one courtyard to another.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״ל רבינא לרבא והאמר שמואל אין מבטלין מחצר לחצר א״ל כר׳ יוחנן סבירא לי דא׳ מבטלין רשות מחצר לחצר א״ל ואי לא סבירא לך כשמואל לא צריכא לאיסתלוקי מחצר לחצר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: והאמר [והרי אמר] שמואל: אין ביטול רשות מחצר לחצר, ואם כן כיצד יכול אתה לבטל רשותך משם?! אמר ליה [לו]: אנא [אני] כר׳ יוחנן סבירא לי [סבור אני] שאמר: יש ביטול מחצר לחצר,
Ravina said to Rava: Didn’t Shmuel say: There is no renunciation of rights from one courtyard to another. How, then, can you renounce your rights to your courtyard in this manner? Rava said to him: I hold in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said: There is renouncing of rights from one courtyard to another.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְאִי לָא סָבַר לַהּ מָר כִּשְׁמוּאֵל

Ravina then asked Rava: But if the Master does not hold in accordance with the opinion of Shmuel,
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי לא סבר לה מר [ואם אין אדוני סבור] כשיטת שמואל
Ravina then asked Rava: But if the Master does not hold in accordance with the opinion of Shmuel,
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ערובין סח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ערובין סח., ר׳ חננאל ערובין סח., רי"ף ערובין סח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י ערובין סח., תוספות ערובין סח., ספר הנר ערובין סח. – באדיבות המכון התורני אור עציון, מהדורת הרב שלום קליין (כל הזכויות שמורות למו"ל), תוספות רי"ד מהדורה תנינא ערובין סח., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה ערובין סח., רשב"א ערובין סח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ערובין סח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א ערובין סח., מהרש"ל חכמת שלמה ערובין סח., מהרש"א חידושי הלכות ערובין סח., גליון הש"ס לרע"א ערובין סח., פירוש הרב שטיינזלץ ערובין סח.

Eiruvin 68a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Eiruvin 68a, R. Chananel Eiruvin 68a, Rif by Bavli Eiruvin 68a, Rashi Eiruvin 68a, Tosafot Eiruvin 68a, Sefer HaNer Eiruvin 68a, Tosefot Rid Second Recension Eiruvin 68a, Tosefot Rid Third Recension Eiruvin 68a, Rashba Eiruvin 68a, Meiri Eiruvin 68a, Ritva Eiruvin 68a, Maharshal Chokhmat Shelomo Eiruvin 68a, Maharsha Chidushei Halakhot Eiruvin 68a, Gilyon HaShas Eiruvin 68a, Steinsaltz Commentary Eiruvin 68a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144