ונ״ל, דכשיש צורך בשיעור מסוים אינו מועיל רוב גרידא כי בכהת״כ אין רוב מועיל למלא מקום השיעור המלא המעכב. הואיל ובשתי הרוחות הראשונות יש שיעור המעכב בהכשרן - היינו ז׳ טפחים - אין רוב השיעור ככל השיעור, ואין עומד מרובה ודין רוב חלים להכשירן. כן הוא בכל חלות שעורים בכל מקום ובכהת״כ. לדוגמא: בלולב הזקוק לשיעור אורך של ארבעה טפחים, רובו של שיעור ארבעה פסול, כי הרוב אינו ממלא מקום השעורין בכהת״כ.
הכשר הרוב נמצא לגבי חלות שם חפצא כשאין דין שעורים. למשל כשרוב הצבור טמא בא הפסח בטומאה. אין כאן איזה שהוא דין שיעור מספר של טמאים, יש רק חלות שם חפצא של צבור טמא, ורוב צבור קובע את החפצא של צבור טמא משום שרובו ככולו. והוא הדין בשבירת כלי חרס לטהרו: יש דין של שבירת החפצא של הכלי לטהרו וכשרובו נשבר נחשב החפצא של הכלי לשבור. וכן בשתיית רוב כוס בדין ארבע כוסות בליל הסדר אין שיעור בכמות אלא ההלכה היא שישתה החפצא של הכוס של ברכה, וכששותה את רוב הכוס נחשבת שתייתו לשתיית כל הכוס.
והנה במחיצות בכהת״כ אין שיעור מסוים לארכן. כתוצאה מכך עומד מרובה על הפרוץ כשר מפני שעל ידי הרוב העומד יש חלות דין של מחיצה הנחשבת ככולה סתומה. לעומת זאת בשתי הדפנות הראשונות של הסוכה הואיל ויש בהן דין שיעור של שבעה טפחים בעצם מידתן, לכן רובו ככולו - עומד מרובה על הפרוץ - פסול.
וע״פ יסוד הנ״ל ניתן ליישב קושי׳ אחרת. בנוגע למחיצות רה״י בשבת איתא במס׳ ערובין
(טז:) שעומד מרובה על הפורץ בשתי - בהיקף המקום - כשר, ואילו עומד מרובה על הפרוץ בערב - בגובה המחיצה - פסול. ועלינו להתבונן בהבדל בין דין המחיצה לגבי היקף לדינה לענין גובה. בהתאם להאמור למעלה החלוק מבואר. בהיקף המחיצה מסביב למקום בשבת ליכא שיעור מסוים. יש רק דין של מחיצה המקיפה את המקום דרה״י מבפנים, ולשם כך כשר רוב מחיצה בעומד מרובה על הפרוץ שהרי מתקיים על ידה דין היקף מחיצה. ברם בגובה המחיצה בשבת יש דין שיעור מסוים, רק מקום המוקף בשיעור גובה של עשרה טפחים נחשב רה״י, ורובו ככולו פסול, כי ברוב ליכא חלות השיעור של היקף מקום בגובה עשרה המעכב בדין רה״י בשבת. והבן זה היטב כי יסוד כביר הוא בדיני רוב ושעורין בכהת״כ.
שם. גמרא: סוכה העשויה כמבוי כו׳ עושה לו פס ארבעה ומשהו כו׳ הכא דליכא שתי דפנות אי איכא פס ארבעה אין אי לא לא, עכ״ל. התוס׳ (טז:) ד״ה בפחות, דנים בצורך בפס ד׳, הלא אפשר בפסים קטנים במרחק פחות מג׳ טפחים אחד מהשני ואז לכאורה תהיה הדופן כשרה. וז״ל דאפילו עשה כל דפנות הסוכה קנה קנה בפחות מג׳ כשרה, וי״ל משום דאמרינן בסוף פ״ק דערובין
(טז:) דכל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה ואם היו שני פסין שאין בכל אחד ארבעה הויא לה כמחיצה של שתי, עכ״ל.
והקשו האחרוניםא על תירוצם - הא ניחא לר׳ יוסי בר׳ יהודה הסובר שכל מחיצה שאיננה של שתי ושל ערב אינה כשרה, אולם לחכמים הסוברים שגם מחיצה של שתי בלי ערב כשרה ברה״י בשבת למה לנו פס ד׳ בסוכה - תוכשר בקנה קנה פחות מג׳. ונראה, שהתוס׳ ס״ל שרק בשבת חולקים החכמים על רבי יוסי בר׳ יהודה, אבל בסוכה מודים הם שמחיצה של שתי בלי ערב פסולה. בסוכה יש הלכה מיוחדת של צורת מחיצה וחפצא של מחיצה שאיננה נוהגת בשבת (עיין בשעורים לעיל ב׳), ובמחיצה של שתי בלי ערב חסרה צורת המחיצה המעכבת בסוכה.
המגן אברהם (ריש סי׳ תר״ל באו״ח) פירש תירוצם של התוס׳ אחרת. לדעתו קיימת נפקא מינה בין סוכה בת שלש מחיצות לסוכה בת ארבע מחיצות. בסוכה בת ארבע מחיצות כשרה מחיצת שתי בלי ערב, ואילו בסוכה בת שלש מחיצות מחיצה של שתי בלי ערב פסולה.
יוצא אליבא דמ״א שבהכשרן של מחיצות הסוכה יש שתי הלכות:
א) הלכה של הכשר מחיצות כמו בכל התורה כולה: היינו בארבע מחיצות.
ב) הלכה של הכשר מחיצות המיוחדת לסוכה: היינו כשיש שלש מחיצות.
מחיצות שתי בלי ערב כשרות רק בסוכה בת ארבע מחיצות שהוכשרה בהכשר מחיצות של כהת״כ ולא בסוכה בת שלש מחיצות שאין בה ההכשר של כהת״כ.ב
שם. גמרא: ואינה ניתרת אלא בצורת הפתח. עיין בשעורים (ב׳).
שם. גמרא: וצריכה נמי צורת הפתח. כדי לבאר את המחלוקת בסוגיא עלינו להבין שבטפח שוחק עומד מרובה על הפרוץ ורוב מחיצה אבל חסרים השעורים של שבעה טפחים, כנ״ל.
שיטות אלה הסוברות שטפח שוחק מספיק לבדו ברוח השלישית ס״ל שאין הרוח השלישית טעונה שיעור בעצם המחיצה. לדעתן רובו ככולו כשר בסתימת החפצא של המחיצה. לרב כהנא מחיצת הרוח השלישית צריכה שיעור שבעה. טפח שוחק בעצמו אינו מספיק. הוא מחייב הקמת צוה״פ בהמשך הרוח להשלים השיעור של שבעה במחיצה.
משמעות הסוגיא שבשתי הרוחות הראשונות של הסוכה טפח שוחק עם צוה״פ פסולים למחיצה, ורק ברוח שלישית כשרים. והשאלה עולה מהו החסרון והפסול במחיצה של טפח שוחק עם צוה״פ בשתי הרוחות הראשונות. גם יש לברר מהי המעלה של הטפח עצמו הנלמד והנזכר בהלכה למשה מסיני ברוח השלישית. והנה בתוס׳ (ז:) ד״ה סיכך איתא דמדאורייתא כשרה ברוח זו בטפח כנגד היוצא בלבד ואילו דין טפח שוחק עם צוה״פ הוא מדרבנן. אולם אין דברי רש״י וראשונים אחרים מורים כן, אלא הוא הדין דטפח שוחק עם צוה״פ הוי מן התורה. וחזרה השאלה איזו הלכה מיוחדת נאמרה ברוח השלישית בטפח עצמו שלא כשאר המחיצה.
וצ״ל, שבשתי המחיצות הראשונות טפח שוחק עם צוה״פ פסולים מפני שחסרה חפצא של מחיצה המעכבת בסוכה ברוחות אלו. ואע״פ שיש כאן שיעור ז׳ טפחים אין כאן חפצא של מחיצה ממש הכשרה לסוכה. זה נלמד מההלכה למשה מסיני. ועכ״ז ברוח השלישית מחיצת טפח שוחק עם צוה״פ כשרה.
ונראה, שלטפח עצמו ברוח השלישית קובעת ההלל״מ שדוקא כשהוא עומד ממש כשר. ברם למלא יתר השיעור של שבעה טפחים ברוח השלישית מועילים לבוד וצוה״פ. יסוד הדבר הוא שעצם הדופן של הסוכה ברוח השלישית הוא הטפח לבדו. יתר המחיצה - החלק של לבוד והחלק של צוה״פ - חלים מדין מחיצה של כהת״כ, ולא בתורת דופן סוכה. רק בטפח עצמו יש חלות השם חפצא של דופן הסוכה.
ונ״מ לשני ענינים:
א) הגר״ח זצ״ל הבחין בין השיעורים של המחיצות בסוכה לשיעורי המחיצות בשבת. (עיין בשעורים (ב.). שיעורי המחיצות בסוכה חלים בגוף המחיצה עצמה. בשבת השיעורים שייכים למקום המוקף בפנים המחיצות ולא חלים למחיצות עצמן. ולכן אמר שמחיצה של עצי אשרה פסולה בסוכה - שהרי כתותי מכתת שעורי המחיצה. לעומת זאת בשבת, מחיצה של עצי אשרה כשרה - שהרי סוף כל סוף אין השיעורים במחיצה עצמה, אלא במקום המוקף בפנים.
לפי״ז, יש נ״מ ברוח השלישית בנוגע לעצי אשרה בין הטפח הנלמד מההלכה למשה מסיני ליתר המחיצה. שיעור הטפח שהוא עיקר מחיצת הסוכה ברוח השלישית מהווה שיעור בעצם המחיצה ברוח זו ולכן אם הוא עשוי מעצי אשרה פסול דכתותי מכתת שעוריה. אבל ליתר המחיצה עד ז׳ טפחים עצי אשרה כשרים - שיתר המחיצה חלה בתורת מחיצה של כהת״כ כבשבת ובמחיצה בכהת״כ ליכא דין כתותי מכתת שיעורה.
ב) עוד נ״מ בנוגע לחלות שם שמים על הסוכה. כבר בארנו לעיל (בשעורים ב׳) שלפי הרמב״ם חל שם שמים גם על דפנות הסוכה (בנגוד לשיטת הרא״ש) מפני שלדעתו הדפנות הן חלק מעצם החפצא של מצוה. לפי המבואר יחול שם שמים לרמב״ם ברוח השלישית רק על הטפח העומד הנלמד הלל״מ. ליתר המחיצה אין חלות של שם שמים שהרי אינה חלק מעצם החפצא של המצוה אלא היא חלה כמכשיר ומדין מחיצות של כהת״כ.
כל זה ע״פ הפירוש שלנו לעיל (בשעור הראשון למס׳) ברמב״ם בדין חלות שם שמים על הדפנות. אך הגר״ח ז״ל באר שגם לפי הרמב״ם עצם החפצא של מצוה בסוכה הוא הסכך בלבד, אלא שסובר, ששם שמים חל על כל מה שמכשיר את הסכך למצוה. לדעתו, אין לחלק בין הטפח ליתר המחיצה ברוח השלישית, ושם שמים חל על כל המחיצה מפני שעל ידה מתכשר הסכך. (ועיין בספרו הל׳ סוכה).
שם. הגהת הגר״א (אות א׳). ז״ל: ל״ג שוחק, עכ״ל. לשיטת הגר״א הסוכה כשרה בטפח כנגד היוצא עם צוה״פ ליתר ששת הטפחים. אין צורך בטפח שוחק.
מאידך רש״י והרמב״ם אכן דרשו טפח שוחק עם צוה״פ. וצ״ע לדעתם למה אינם מכשירים טפח כנגד היוצא עם צוה״פ בלי טפח שוחק כשיטת הגר״א.
ונראה שסוברים שברוח השלישית רק מחיצה הסותמת כשרה, וצוה״פ עם טפח כנגד היוצא אינה סותמת. היסוד לכך הוא שבצורת הפתח יש שני דינים:
א) בצוה״פ על רוב הרוח ליכא חלות מחיצה סותמת, צוה״פ כזו כשרה בכהת״כ בתורת חלות שם פתח ולא כמחיצה סתומה, משום כך פסולה היא בסוכה, דסוכה זקוקה למחיצה סותמת ולא לפתח כדי לאכשורי כל דפנותיה, אפי׳ השלישית.
ב) צוה״פ על מעוט הרוח נחשבת כחלק של מחיצה סותמת. בעומד מרובה על הפרוץ - בטפח שוחק - חלה צוה״פ על מעוט הרוח לסותמה. לפיכך, בטפח שוחק עם צוה״פ, המחיצה ברוח השלישית כשרה דסוכה זקוקה למחיצה סתומה גם ברוח השלישית.
שם. הרמב״ם (פ״ד מסוכה הל״ב - ג׳) כתב וז״ל: היו לה שתי דפנות גמורות זו בצד זו כמין ג״ם עושה דופן שיש ברחבו יתר על טפח ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחד משתי הדפנות ודיו, וצריך לעשות לה צורת פתח מפני שאין לה שלש דפנות גמורות כו׳ היו לה שתי דפנות זו כנגד זו וביניהן מפולש עושה דופן שיש ברחבו ארבעה טפחים ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחת משתי הדפנות וכשרה, וצריך לעשות לה צורת פתח, עכ״ל.
הרמב״ם פוסק שגם בסוכה העשויה כמבוי מפולש צריך לעשות צוה״פ נוסף על הפס של ארבעה טפחים. ונחלקו אחרוני המפרשים והפוסקיםג אם מדובר בסוכה גדולה מפולשת שיש בין הדפנות יותר משבעה טפחים, או בסוכה קטנה שבין שתי הדפנות שבעה טפחים בלבד.
והנה, אם ננקוט שהרמב״ם מדבר בסוכה גדולה מבואר לנו דינו יותר. הואיל והמרחק בין הדפנות עולה על שבעה טפחים, מתחבר הפס על ידי עמידתו סמוך לדופן אחת של המבוי רק לאותה הדופן אך אינו מצטרף או מתחבר לדופן האחרת שכנגד בצד השני של המבוי. הסוכה עדיין חסרה חבור של שלש מחיצותיה, וכדי לחבר את כל המחיצות משלש הרוחות מחייב הרמב״ם העמדת צוה״פ מצד השני של הפס עד לדופן הרחוקה.
לעומת זאת אם נתפוס שהרמב״ם עוסק בסוכה קטנה דינו מעורר תמיהה שהרי בלי צוה״פ מתחברות כל המחיצות לכאורה ע״י לבוד לבדו ותוכשר הסוכה גם בלי צוה״פ.
וליישב תמיהה זו נראה להקדים שלרמב״ם שונה הדין של לבוד ברוחב מלבוד בגובה. לבוד ברוחב סותם ומחבר מחיצות ביחד אבל אינו עולה לשעורי מחיצות ואינו מועיל להשלמת שיעורים, ואילו לבוד בגובה גם משלים שעורי מחיצה. וז״ל הרמב״ם (שם, הל״ד): תלה מחיצה שגבוהה ארבעה ומשהו באמצע בפחות משלשה סמוך לארץ ובפחות משלשה סמוך לגג הרי זו כשרה, עכ״ל. אליבא דהרמב״ם לבוד משלים את שיעור העשרה בגובה מחיצות הסוכה. אולם ברוחב אין לבוד משלים את השעור של שבעה. בהתאם לכך מצריך הקמת צוה״פ סמוך לפס ד׳ עד לדופן כדי להשלים שעור ז׳ המחיצה, כי הלבוד ברוחב מחבר הפס למחיצה אבל אינו עולה לשעור ז׳ ברוחב הדופן. ואילו צוה״פ עולה שפיר לשעורי מחיצות ומשלימה את השעור של ז׳ בדופן של הרוח השלישית.
ויש להתבונן, מה נ״מ בין לבוד בגובה המועיל לשעורי מחיצה ללבוד ברוחב הפסול לשעורי מחיצה. ונ״ל, שההלכה של לבוד ברוחב מסויימת ומוגבלת רק לסתימת פרצות. אין לבוד ברוחב מועיל לדינים אחרים שבתורה. מאידך ההלכה של לבוד בגובה מצויה גם בשאר דיני התורה ואינה מיוחדת לסתימה. לדוגמא: בקנין הגבהה שיטת הרבה ראשונים היא שהגבהה צריכה להיות למעלה משלשה טפחים מהקרקע כדי להפקיעו מלבוד לקרקע עולם הפוסל את הקנין. וכ״כ רש״י בקידושין
(כו.) בד״ה בחבילי זמורות, וז״ל: דהגבהה שלשה טפחים הגבהה היא דנפקא ליה מתורת לבוד, עכ״ל.
ד הרי לבוד בגובה נוגע לכל התורה כולה. בהתאם לכך מועיל לבוד בגובה גם לעצם שעורי מחיצה. אולם לבוד ברוחב חל רק להכשר פרצות מחיצות ולסתימתן ולא בכהת״כ ועל כן כדי להשלים את השיעור של ז׳ ברוחב לבוד אינו מועיל ומחייב הרמב״ם צוה״פ מעל הלבוד. הלבוד מהפס ד׳ מחבר את המחיצות ושיעור השבעה נשלם ע״י צוה״פ.
ה
ויוצא מכך לפי הרמב״ם שבסוכה העשויה כמין ג״ם, כשמעמיד את הטפח השוחק חייב נמי להעמיד צוה״פ משני צדדי הטפח - גם מעל צד הטפח המחובר בלבוד לדופן של הסוכה שהרי לשעורים לבוד ברוחב פסול, ורק בצוה״פ יש השלמת שעורי הסוכה. עיין ברמב״ם שם (הל״ב), וצ״ע בזה.
שם. גמרא: שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפורץ מה שאין כן בסוכה. וכתב רש״י, וז״ל: דסגי ליה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ואפילו היו לה פתחים בשתי הדפנות אחד או שנים דכי מצטרפת להו בהדי שתים הפרוצות הוה ליה פרוץ מרובה שריא, עכ״ל. רש״י מפרש שאפילו אם הפרוץ מרובה בהיקפה של הסוכה מד׳ רוחותיה הסוכה כשרה. והיסוד לכך הוא ההלכה למשה מסיני של שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. מפירושו משמע שדין המחיצות חל על ארבע רוחות הסוכה ולא רק על שלש רוחות.
אולם נראה שהרמב״ם מפרש את הגמרא באופן אחר. וז״ל (פ״ד מסוכה הלי״ב): סוכה שיש לה פתחים רבים ויש בכתליה חלונות הרבה הרי זו כשרה, ואע״פ שפרוץ מרובה על העומד, עכ״ל. הרמב״ם סובר שגם בעצם המחיצות עצמן פרוץ מרובה מן העומד כשר. אך דין זה דורש עיון - הרי הסוכה צריכה מחיצה בשעור של שבעה טפחים כהלכתה וליכא. ומסתבר שלרמב״ם הסוכה כשרה רק כשיש עומד כשעור של שבעה טפחים בחלקים העומדים. החלקים העומדים מתחברים לשעור ז׳ ביחד ליצור חלות דין מחיצת סוכה כשרה, הגם שאם הפרצות יתחברו ביחד פרוץ מרובה מן העומד.
ונראה לומר בביאור שיטת הרמב״ם שפרוץ מרובה מן העומד מבטל את היקף המקום בתוך המחיצה והמקום נעשה פרוץ. אבל אין הצרוף של חלקי המחיצה מופקע בכך. לפיכך, בשבת הואיל והיקף המקום של רשות היחיד בתוך המחיצות מעכב, מחיצה כזו פסולה שהרי איננה מקפת המקום שבפנים, (עיין בשעורים (ב.). לעומת זאת בסוכה המחיצות האלו כשרות הן - כיון שהחלקים מתחברים לחפצא של מחיצה עבור הסכך. הכלל, בפרוץ מרובה מן העומד יש אמנם חפצא של מחיצה לענין סכך אבל בטל היקף המקום שבפנים לענין רה״י.
עוד כתב הרמב״ם שם, וז״ל: ובלבד שלא יהיה שם פתח יתר על עשר אבל אם היה שם פתח יתר על עשר אע״פ שיש לה צורת הפתח צריך שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד, עכ״ל. לשם ביאור הדינים האלה קרוב לומר שלרמב״ם, פרוץ מרובה על העומד אינו מבטל את הצרוף של חלקי העומד לחפצא של מחיצת סוכה. ברם פרצה יתרה על עשר אמות מבטלת את צרוף החלקים, ולכך המחיצה פסולה. אמנם צוה״פ יכולה להפקיע את הפרצה היתרה מעשר ולהופכה לפתח ובאופן זה לחבר את חלקי העומד לחפצא של מחיצה אחת כשרה. אך בד״א בעומד מרובה על הפרוץ - אז מועילה צוה״פ גם בפרצה יתרה מעשר להפוך אותה לחלות שם פתח. אולם בפרוץ מרובה על העומד אין לצוה״פ חלות על פרצה היתרה מעשר (אולי משום דאין דרך לעשות צוה״פ כזו) והואיל וצוה״פ אינה חלה כלל מבטלת הפרצה היתרה מעשר את החבור של חלקי העומד והמחיצה פסולה.ו
שם. הערות בסוגית מחיצות סוכה:
א) יל״ע למ״ד דבעי׳ טפח שוחק - האם מצריכים שעור טפח בגוף הדופן ובעי טפח ממש או״ד הוא רק היכי תמצי כדי שיהא רוב הדופן הג׳ סתומה, ועיין בתוס׳ (ז.) ד״ה עושה - דהעיקר הוא שיהא רוב הדופן סתומה ולזה מועילים גם קנים. ואילו הר״ן מחייב שעור טפח ממש בדופן הג׳ מדין שעורין - דדופן ג׳ צ״ל ממש טפח. עיין בשעורים לעיל.ז
ב) עלינו לחקור בדין ז׳ על ז׳ טפחים דסוכה האם הוי שעור בעצם המחיצה או רק בדירה. ומסתבר כנ״ל בשעורים דדין הוא במחיצה. ונפ״מ לסוכה שהיא ארוכה י׳ טפחים ורחבה ה׳ טפחים אין מרבעים זע״ז מתוכה. בשעורי מזוזה אכן מרבעין משום דבמזוזה השעור הוא רק בדירה, אבל בסוכה השעור הוא בכל מחיצה ומחיצה בעצמה ולא בדירה בלבד ולפיכך אין מרבעין, ודו״ק.
ג) ברוחב - כנ״ל - אין לבוד משלים שעורין, ועלינו להבין מדוע כסכך מועיל לבוד להשלים. ונ״ל ששונה סכך שאין השיעור של ז׳ על ז׳ חל בגוף הסכך אלא חל כנ״ל במחיצות. דין הסכך הוא רק שיסכך מעל הקרקע שלמטה, אבל אין שיעור בסכך עצמו ולפיכך מועיל בסכך לבוד ברוחב, ודו״ק היטב.
שם. בענין מיגו דהוי דופן וכו׳.
א
מחמת היסוד של מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה נקבעה ההלכה שסוכה שיש לה לחי או פסים כשרה למצות סוכה בשבת. המחיצות האלה פסולות לסוכה דעלמא אבל כשרות לסוכה בשבת דהואיל והמחיצות כשרות לדיני שבת מכשירות הן גם את הסוכה למצותה בשבת.
והנה עולה השאלה האם מפני כך נכשיר לסוכה בשבת כל מחיצות השבת הפסולות לסוכה דעלמא. והדבר נוגע לשלשה מיני מחיצות:
א) מחיצות של עצי אשרה, לפי הגר״ח זצ״ל פסולות לסוכה וכשרות לשבת, (עיין בשעורים ב׳).ח
ב) מחיצות קטנות פחות מעשרה הרחוקות זו מזו יותר מג׳ טפחים ושביחד מצטרפות לגובה עשרה טפחים, שלתוס׳ פסולות לסוכה וכשרות לשבת. (בתוס׳ (ד:) ד״ה פחות ובשעורים (ב׳) - עיין שם).
ג) צוה״פ, שלר״ן פסולה למחיצת הסוכה וכשרה למחיצת השבת. (עיין בר״ן (ז.) ובשעורים (ב.).
נ״ל, שהכרעת הספק הזה תלויה בהבנת היסוד של מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה. ניתן לפרש יסוד זה בשני אופנים: א) הסוכה כשרה בשבת בכל המחיצות הכשרות לשבת; ב) הסוכה כשרה בשבת רק באותן מחיצות השבת הראויות לחלות השם של מחיצות סוכה.
אם נחזיק בפירוש הראשון תהיינה כשרות לסוכה כל המחיצות הכשרות בשבת כולל שלש המחיצות הנזכרות - של עצי אשרה, של צרוף מחיצות לעשרה טפחים וצוה״פ.
ברם אם נפרש כפירוש השני, יתכן לחלק בין שלש המחיצות הנ״ל לבין הלחי או הפסים שראויות הן לחלות השם של מחיצות הסוכה. כבר ביארנו (בשעורים ב.) שלמחיצות הסוכה יש שם חפצא מסוים ונוסף לכך גם שעורים בגוף המחיצה עצמה. בשבת חל על הלחי בשעור כל שהוא דין מחיצה הסותמת את כל הרוח. והנה בימי החול פסול לחי כזה בסוכה מפני שאין בה השעור של שבעה טפחים, אבל בסוכה בשבת מפני ההלכה של מיגו דהוי דופן לשבת אין השעור של שבעה טפחים מעכב. הלחי בתורת חפצא ראוי הוא להיות מחיצה בסוכה. גם הפסים הקיימים בצדדים סותמים את כל הרוחות לענין שבת. אמנם בסוכה דעלמא פסים פסולים מפני שחסר השעור של שבעה טפחים, אולם בשבת הואיל והם מחיצות הסותמות כשרים הם לסוכה וראויים הם לחלות השם חפצא של מחיצת סוכה, שהרי בשבת הרי הם מחיצות הסותמות, (עיין לעיל בשעורים).ט
שונה הוא דינן של שלש המחיצות הנ״ל:
המחיצות הקטנות שהן פחות מי׳ טפחים הרחוקות זו מזו יותר מג׳ טפחים אינן ראויות כלל להוות חפצא של מחיצת סוכה. שעור עשרה טפחים בגובה המחיצה מעכב בחלות שם החפצא של מחיצת סוכה ובכן החפצא של מחיצה חסרה כאן לגמרי. אמנם יש כאן היקף מקום בפנים המספיק לשבת אולם אין זה נוגע כלל לדיני סוכה. משום כך לא שייך בנידון מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה.
בעצי אשרה - הואיל וכתותי מכתת שעורה - חסרים כליל שעורי מחיצה וליכא אפילו שעור כל שהוא.
גרועה בכך המחיצה מעצי אשרה מן הלחי; אין המחיצה ראויה לחלות השם חפצא של מחיצת סוכה בשבת.
גם צוה״פ אינה נתפסת בחלות שם החפצא של מחיצה לסוכה בשבת שהרי אפי׳ בשבת דעלמא אין צוה״פ סותמת את הרוח אלא חלה כהכשר פתח (עיין בשעורים (ב.).
ונראה להוסיף שאפילו לפי ההגדרה הראשונה מסתבר שבצוה״פ אין נוהגת ההלכה של מיגו דהוי דופן לשבת. קרוב לומר שרק במחיצות הסותמות בשבת יש הלכה של מיגו. בעצי אשרה או במחיצות קטנות רחוקות זו מזו יתר מלבוד יש סתימת המקום והקיפו משא״כ בצוה״פ. בצוה״פ ליכא סתימה ומשו״ה אין הדין של מיגו חל כלל, ועדיין צ״ע.
ב
בסוגיא שלנו איתא שמותר לטלטל בשבת בסוכה העשויה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח כי מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת.
א) גרסינן (ו:) ובשלישית אפילו טפח ואותו טפח היכן מעמידו אמר רב מעמידו כנגד היוצא. ומפרש רש״י ד״ה שתים כהלכתן, היינו כמין גא״ם. חקרנו לעיל לפי רש״י אם המובן הוא שע״פ דין רואים את הטפח כאילו הוא מאריך וסותם את כל הרוח השלישית או לא. ונ״ל, שמהדין דמיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת מוכח שיש בסוכה חלות סתימה בכל הרוח השלישית, שהרי אינו סביר שיהיה היתר ההוצאה וטלטול בשבת אא״כ נסתמו שלש הרוחות לגמרי.י
ב) במבוי סתום המוקף שלש מחיצות והרוח הרביעית פרוצה במלואה יש איסור לטלטל בשבת דעלמא כשאין קורה או לחי בראש המבוי. לפי״ז תמוה למה הותר לטלטל בשבת בסוכה העשויה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח - הלא עדיין מדרבנן חסר ההיתר של הרוח הרביעית בלחי וקורה המתירים את הטלטול בשבת.
הרא״ש (סי׳ ט׳) מתרץ בשם הרי״ץ גיאות האומר שמשום מצות סוכה התירו את הטלטול גם בלי לחי או קורה ברוח הרביעית. התקנה דרבנן של לחי וקורה הותקנה רק במחיצות הכשרות בתורת מחיצות שבת לבד - ולא למחיצות הכשרות מפני השם של מחיצות סוכה.
הרי״ץ גיאות משתמש ביסוד הזה גם ביחס לקשיים אחרים. בסיכך על גבי מבוי שיש לו לחי, פירש, דמיירי הש״ס במבוי מפולש, שמן התורה כשר הלחי משום מחיצה, אלא מדרבנן החמירו לפוסלו בשבת דעלמא. ואילו בסוכה בשבת הקילו להכשירו; כשחל שם מחיצת סוכה לא גזרו רבנן פסול.כ
גם פסי הביראות הכשרים מדרבנן בשבת דעלמא רק לעולי רגלים, כשרים לכ״ע בסוכה בשבת - מפני שבמחיצות הסוכה לא גזרו הרבנן איסור. יוצא שלרי״ץ גיאות כל מחיצה הכשרה בשבת מדאורייתא כשרה גם לסוכה בשבת; אפילו אם גזרו רבנן על מחיצה זו בשאר שבתות השנה מפקיע השם של מחיצת סוכה כל איסורי דרבנן.
אולם הרמ״א בש״ע או״ח הלכות סוכה (סי׳ תר״ל ס״ז) חולק בדבר, וז״ל: ואין להתיר אלא במקום שלחי ופסין מתירין לענין שבת דאז שייך מיגו, עכ״ל.ל לדעתו, כשיש איסורי דרבנן במחיצות שבת דעלמא אין להכשיר את הסוכה, כי חלות השם של מחיצות סוכה אינה מתרת האיסורים מדרבנן. לרמ״א דין ההכשר של המיגו תלוי במחיצות שבת המתירות בשבת. חלות ההיתר בשבת קובעת המיגו. ואילו הרי״ץ גיאות ס״ל שהכשר המיגו תלוי בעיקר בחלות השם של מחיצות. אם חל שם מחיצה בשבת אע״פ שאינה מתירה יש הכשר דופן לסוכה. ואע״ג שמדרבנן אסרוה בשבת עכ״ז חל ההכשר לסוכה, כי הכשר המיגו תלוי בשם מחיצת הסוכה ולא בדין המתיר של מחיצות שבת דעלמא.
לתוס׳ יש שיטה שלישית: בנוגע ללחי במבוי מפולש, דעתם
(להלן ז: ד״ה סיכך ע״ג מבוי) דלא אמרינן המיגו מפני שיש איסור מדרבנן בלחי כזה בשבת דעלמא. ברם בנוגע לפסים סוברים (שם ד״ה סיכך ע״ג פסי) שאכן אמרינן המיגו משבת לסוכה, אע״פ שיש איסור מדבריהם על הפסים כשאינם משמשים לעולי רגל.
ועלינו לבאר בשיטת התוס׳ מאי שנא לחי במבוי מפולש מפסים בשאין עולי רגלים. ונראה שניתן לחלק האיסור מדרבנן של הלחי במבוי מפולש מהאיסור של הפסים לשאר אינשי. בלחי הפקיעו רבנן את עצם המחיצה עצמה והרוח השלישית נחשבת כרוח פרוצה. והואיל ומחיצת הלחי כאילו איננה לא אמרינן מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה. אבל בפסים, לא הפקיעו רבנן את עצם חלות המחיצות מהרוחות שהרי הפסים כשרים לעולי רגלים. רבנן רק גזרו איסורי טלטול מיוחדים לשאר העם, אבל קיימת עדיין חלות מחיצות. ומכיון שבשבת עצמה יש מחיצה מדבריהם אומרים בפסים המיגו משבת לסוכהמ. איסור הפסים דומה לאיסור הטלטול בחצר שאינה מעורבת. יש גם מדבריהם חלות מחיצות אלא שהטילו איסור טלטול מיוחד (עיין בשעורים (ב.). ומשום כך מסתבר שגם בחצר שאינה מעורבת יפסקו התוס׳ מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה ואין מתחשבים באיסורי הטלטול מדבריהם.
ג
כמה הערות:
א) ברא״ש הובאה מחלוקת בין הראשונים אי אמרי׳ מיגו בפסים הנמצאים בתוך חצר המוקפת מחיצות אחרות מבחוץ. ונראה שיסוד המחלוקת היא אם המיגו תלוי רק בצורת המחיצות לשבת הקיימת במקרה זה, או דלמא - המיגו תלוי בהכשר מחיצות שאינו מתקיים בפסים האלו, שהרי המחיצות החיצוניות הן המקיפות והמכשירות את המקום לשבת.נ
ב) הרמב״ם פוסק מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה - מחמירתא לקילתא - אבל לא מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, וצ״ע בזה.
ג) יל״ע מהו הדין לענין כלאים אי אמרי׳ מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין כלאים. ודומה שאינו מועיל לכלאים, דמחיצות שבת וסוכה מקיפות מקום לכל הפחות מג׳ צדדין ושייך מיגו מזו לזו - דמיגו דמקיף מקום בסוכה מקיף מקום לשבת. (ואע״פ שעיקר חלות מחיצות סוכה אינה על מקום אלא לסכך - שלא כבשבת שהמחיצות חלות לענין המקום - מ״מ במציאות יש מקום מוקף בתוך הסוכה ושייך לומר מיגו.) מאידך בכלאים אין צריך רק מחיצה אחת להבדיל הזרעים מהכרם וליכא חלות כלל של מחיצות משלש רוחות כבסוכה או כבשבת דחלות המחיצה שונה היא לגמרי.ס
ד) סכך ע״ג פסי ביראות בשבת כשר דמיגו דפסי ביראות מועילים לשבת מועילים גם לסוכה. ובתוס׳ ערובין
(יז:) הקשו למה מועילים פסי ביראות בשבת והא פרוץ מרובה על העומד, ותי׳ שמועילים מדין פתח. והנה חקרנו לעיל אי אמרינן מיגו דמועילה צוה״פ לשבת מועילה גם לסוכה. ומדברי התוס׳ יוצא דאמרינן מגו בצוה״פ משבת לסוכה שהרי פסים בשבת מועילים מטעם פתח. ברם הריטב״א (בערובין רפ״ב) מבאר שפסים אינם חלים מטעם פתח אלא כמחיצה גמורה הסותמת. ועיין ברמב״ם (פי״ז משבת) שפסים מועילים משום שהרבוע ניכר, ומוכח שגם לדעתו אינם מדין פתח אלא יש כאן מחיצה גמורה. ומשום כך לרמב״ם אמרי׳ בפסים מיגו משבת לסוכה, אבל לא בצוה״פ שהיא חלות דין פתח ולא מחיצה סותמת. ויתכן שאף התוס׳ ס״ל דפסי ביראות מועילים כמחיצה גמורה, אלא שהקשו איך מועילים הפסים כמחיצה גמורה למה לא יבטל פרוץ מרובה על העומד את המחיצה של הפסים, ולזה תי׳ דאין הפרוץ אלא פתח אבל חלות המחיצה נקבעת ע״י הפסים עצמם. ולפי״ז ליכא ראיה מהתוס׳ שתועיל צוה״פ משבת לסוכה דשאני פסים שהם מועילים בשבת ובסוכה מדין מחיצה הסותמת אלא שהפרצות בין הפסים נחשבות לפתח ואינם פוסלים את מחיצת הפסים שחלים כמחיצה סותמת. ואילו צוה״פ חלה רק מדין פתח.
ויש לחקור מהו יסוד הפסול פרוץ מרובה על העומד במחיצות: אם הוא מדין רובא ככולו - כשרוב המחיצה פרוצה נחשבת כולה פרוצה, או שהוא דין מיוחד בצורת המחיצה דמחיצה זקוקה לצורה וכשהיא פרוצה ברובה חסרה צורת מחיצה. מהרמב״ם שכותב דפסים מועילין משום דהרבוע ניכר מוכח דכל החסרון הוא בצורת המחיצה ובפסין יש צורת מחיצה.