גמרא
פירוש
דְּקָאֵי צֶדֶק בְּמַעֲרָב מְהַדַּרְנָא ומוקמינא לֵיהּ בְּמִזְרָח וְהַיְינוּ דִּכְתִיב {ישעיהו מ״א:ב׳} מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ.
וּמִדִּשְׁמוּאֵל נָמֵי אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל דִּשְׁמוּאֵל וְאַבְלֵט הֲווֹ יָתְבִי וַהֲווֹ קָאָזְלִי הָנָךְ אִינָשֵׁי לְאַגְמָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מתני׳ מחתכין את הדלועין לפני הבהמה – בדלועין שנתלשו מע״ש, מכיון דלא פליג עלה ר׳ יהודה, ולא אתי לאשמועינן אלא דמיטרח באוכלא1 שרי, כדאמרי׳ לעיל,א ואע״ג דהא תנא ל״ל מוקצה כיון דקתני ואת הנבילה לפני הכלבים דהיינו אף כשנתנבלה בשבת, מכיון דפליג עלה ר׳ יהודה ואמר אם לא היתה נבילה מע״ש אסורה. וה״ט דמודה בדלועין, משום דמה שנתלש מן המחובר אסור לד״ה שאין אדם מצפה מתי יתלוש מן המחובר, והו״ל כבכור שנפל בו מום דקאמר ר״ש אם אין מומו ניכר מעי״ט אסור לפי שאינו מן המוכן, משום שאין אדם מצפה מתי יפול בו מום כדאיתא בפרק כירה.ב ואף אם תאמר שאף בדלועין אדם מצפה להן, מ״מ יש להן איסור פירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, ובנבלה שנתנבלה בשבת דשרי, ואע״ג דאית לן למימר שאין אדם מצפה מתי תמות, פליגי בה אמוראי איכא מ״ד דמודה ר״ש בבעלי חיים שמתו שאסורין ומוקי לה להא בחולה או במסוכן כדאיתא במסכת ביצה.ג ואיכא מ״ד שאין ר״ש מודה בב״ח שמתו דכיון דבהמה למיתה קיימה, אפשר שהוא מצפה למיתתה ואע״פ שהיא בריאה2, ואינו דומה למום בבהמה שאינו מצוי ולא עביד דאתי. לפיד שאינה מן המוכן – ואע״פ שהיתה מוכנת לאדם כגון שהיתה עומדת לאכילה, הא אמרי׳ בפרק מקום שנהגוה ובפ״ק דביצהו דס״ל לר׳ יהודה דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, כלומר שאין הביצה מפורשת לכלבים בכלל ההכנה שהיא לאדם, ולפיכך כשנתנבלה בשבת שאין הכנת האדם מתירתה מפני שהקצית לו מחמת איסור, א״א להתירה בשביל הכנת הכלבים שלא הקצית להם, מפני שלא היתה מוכנת לכלבים אלא ע״י הכנת האדם. ועוד יתבאר זה ביאור שלם בפ״ק דביצה בע״ה.ז ות״ק דשרי א״ל דטעמיה משום דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, אלא דל״צ להכי, שאף במקום שאין הכנה כלל הוא מתיר, דהא לית ליה מוקצה כלל. גמרא ואף ר׳ יוחנן סבר הלכה כר״ש – לא הביאו בגמ׳ היאך אמרה ר׳ יוחנן, מפני שאין הדבר מוכרע מדבריו כמו שתראה בפרק כירה,ח שלא העלו בזה כלום, וכשאמרו כאן שר״י סבר הלכה כר״ש לומר שכך היא קבלה בידם, שכך היא סברתו של ר״י. ומי אמר ר׳ יוחנן הכי והא אמר ר׳ יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים מן הקורות – תימא הוא מאי קשיא ליה, דהא מתני׳ נמי סתמא היא כר״ש דקתני ואת הנבילה לפני הכלבים,ט ולא מצית למימר משום דפליג עלה רבי יהודה לאו סתמא היא, דהא אמרינן בפרק כל הכליםי נגר הנגרר סתמא היא נמי ואע״ג דפליג עלה ר״י, ובהא מתניתא גופא אמרינן בפ״ק דביצהכ דהיא סתמא דאמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר״ש דתנן מחתכין את הדלועין וכו׳. וא״ל ודאי אע״ג דפליג ר״י עליו סתמא היא, ואית לן למיפסק הלכתא הכי שהרי לכל הפחות שנויה היא בלשון חכמים. ואמרינן בפרק אותו ואת בנול ראה ר׳ דבריו של ר׳ שמעון באותו ואת בנו ושנאוה בלשון חכמים, אבל מכיון שר״י חולק עליו אינה מכלל סתם משנה שאמר בה רבי יוחנן הלכה כסתם משנה, כדאמרי׳ בפרק החולץמ דרמי׳ הא לא חש לקמחי׳ סתם ואח״כ מחלוקת היא, ופי׳ רש״י ז״ל שמחלוקתה בצדה, הילכך כיון דסתמא אין מבקעין עצים דהיא סתמא אלימתא פליגא אהא ההיא עדיפא ליה לר״י. מיהו לענין פסק הלכה לגבי יחיד סתמא גמורה הוא לפסוק כמותה, כההיא דנגר הנגרר דאמרי׳ בס״פ כל הכלים מאי דעתך משום דקתני סתמא נגר הנגרר נמי סתמא הוי, כלומר אין אתה צריך להביא ראיה מאותה סתמא שיש בזו הסתמא, די לפסוק הלכה כמותה, ולפיכך אמרינן בפ״ק דביצה גבי שבת דסתם לן תנא כר״ש, שיש סמך וסעד בסתמא זו לפסוק כר״ש, אבל בכאן שהן סבורין שהסתמות חולקות זו בזו יותר יש לסמוך על הסתמא שאין בה מחלוקת כמ״ש, ודאמר לקמןנ ר״י סתמא אחרינא אשכח בש״א מגביהין מעל השולחן וכו׳, משום דב״ש במקום ב״ה אינה משנה,ס וכיון שדברי ב״ה הם כר״ש, דינם כסתמא גמורה בלא מחלוקת, ובדין הוא דהו״ל לתרוצי דההוא סתמא בי״ט הוא ובי״ט הוא דסתם לן תנא כר״י כדאיתא בפ״ק דביצה,ע אלא שאין הסוגיא זו מסכמת כן הרי השוו מדותיהן בשבת ויום טוב, ורנב״י הוא דאית ליה האי סברא בפרק קמא דביצה, ומתרץ לה למתנית׳ בהכי אבל רבי יוחנן לית ליה האי סברא דהא מוקים לה למתניתין התםפ באוקימתא אחריתא גזירה משום משקין שזבו, מיהו אנן כרב נחמן ב״י קיימא לן דמסתבר טעמיה לאוקמיה לכולהו סתמא אליבא דהלכתא, ובמקומו נפרש בע״ה.צ {אמרי ליה כלדאי – מהק שנוהגין שאין נושאין נשים עד מלוי הלבנה באלו הארצות, אינו ניחוש, אלא כשם שמושחין המלכים על המעיין דתמשך מלכותו,ר כן עושין במלוי ולא בחסרון, וסימנא טבא הוא, כדרך שמושכין יין בצינורות לפני חתנים,ש ואין בו משום דרכי האמורי. ומה שאמרות אין שואלים בכלדיים, דבר ברור הוא משמעתא דפרק מי שהחשיך שהם בעלי המזלות החוזים בכוכבים, כדברי בעל הערוך.א והלשון עצמו ידוע שהם הכשדיים הקדמונים הנקראים צלדיב״ש בלשון חכמי הגוים, והם שהתעסקו תחלה במזלות, ושכתבו באותה חכמה ספרים. ובודאי משמע שאין האצטגנינות בכלל נחוש, דמיבעיא ליה מנין.ב ועוד דהא רבי חנינאג סבר מזל מעשיר ויש מזל לישראל. ואע״ג דלית הלכתא כוותיה,ד מכל מקום משמע דלאו ניחוש הוא. ואלו שמנחשים בכוכבים דקתני,ה לא באצטגנינות קאמר. ומההיא שמעתא דפרק מי שהחשיך נמי משמע דמותר לשמוע להם ולהאמין דבריהם. מאברהם שאמר נסתכלתי באצטגנינות, ומדרבי עקיבא דהוה דאיג אמלתא דברתיה טובא, ולאחר שנצלה דרש משום צדקה נצלה ממיתה ממש. שמע מינה מאמין היה בהם. ומעובדא דרב נחמן בר יצחק נמי – אלא שפעמים הקב״ה עושה נס ליראיו לבטל מהם גזרת הכוכבים, והם מן הנסים הנסתריםו שהם בדרך תשמישו של עולם שכל התורה תלויה בהם. לפיכך אין שואלים בהם, אלא מהלך בתמימות, שנאמר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך.ז ואם ראה בהן דבר שלא כרצונו עושה מצוות ומרבה בתפלה. אבל אם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו, נשמר ממנו, ואינו סומך על הנס. וכסבור אני שאסור לבא כנגד המזלות על הנס.ח ובירושלמי דפרק במה אשה:ט ר׳ חונא הוה משתעי הדין עובדא, חד גיור הוה אסטרלוגוס והוה מתעסק בסחורה של רדידים חד זמן בעא מיפק, אמר כדון נפקין, חזר ואמר כלום אדבקית להדא אומתא קדישתא אלא בגין מיפרש מן אלין מליא. נפק על שמא דרחמנא, כיון דמטא למכסח יהב ליה חמריה ואכליה, שבקה למדינתא מאן גרם דיפול, דהרהר, מאן גרם ליה דאשתזיב, דאתרחיץ בברייה. וגם זה בענין כך הוא לפי דעתי, שאם היה לו לשאול ולעיין באסטרלוגיא שלו ולפיכך נתחסד ויצא ולא חשש לסחורה, ונעשה לו נס ונצול מן המכסח כיון שעשה לשם שמים ולגדור עצמו מן העבירה, אבל שאר בני אדם כיון ששמעו חוששין. ואותם שאין מתחילין בב״ד,י מפני שאין מזל לבנה קל, ואין מלאכה נגמרת בו כהוגן. ובגמרא נמי סבר הכי: מאן דבלמנה יהא סתר ובני. ובר מזל מאדים נמי קשה הוא, כמאן דאמר מזל יום גורם שהוא צומח. מכל מקום אין דברים אלו מדוקדקים אפילו כפי אותה חכמה, שלא מזל יום ולא מזל שעה גורמים, אלא במבטי כוכבים של שנאה ושל אהבה, וכל שכן שאינה משנת חסידים. והרמב״ם ז״ל כתבכ שכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו בעת שקבעו הוברי שמים, הרי זה לוקה משום לא תעוננו.ל ועוד האריך לומר שדברי הבל ושטות הם, והמאמין שיש בהם ממש בכלל נשים ועמי הארץ הם. ושמעתא כולה ליתא הכי. ועוד דאפילו בניחוש נמי לא משמע הכי מעובדא דרב עיליש.מ ובבראשית רבהנ אמרו כי עוף השמים יוליך את הקול,ס זה העורב וכו׳. ואלו דברים צריכים עיון ופירוש רב. מכל מקום אל תדקדק עם בני אדם יותר מדאי, אבל אני צריך לבאר דעת רש״יע ז״ל שפירש אין שואלים בכלדיים, בעלי אוב. ואני תמה: וכי בעלי אוב מתמים תהיה נפקא, בהדיא כתיב ביה, שואל אוב וידעוני.פ וכן קשה מה שאמרו פרק חלק.צ אין שואלים דבר מן השדים בשבת, רבי יוסי אומר אף בחול אסור, אמר רב הונא הלכה כרבי יוסי. ואף רבי יוסי לא קאמר אלא בשביל סכנה. הלא ענין שדים כשפים הם. העושה מעשה במיתה, והנשאל בהם באזהרה. ושמא דעת רש״י ז״ל לא לשאול בהם, שיעשו מעשה ויגידו לו שאלתו כשואל אוב ודורש אל המתים, אלא שבעלי אוב עשו מעשה ושמעו, ואחר כן בא זה ושאל מהם מה חדוש יש בעולם, שזה אין בו אלא משום תמים תהיה. ומהו שאמר אין שואלין דבר מן השדים, יש לומר שכשפים נאסרו בתורה בעושה מעשה, וכן בעלי אוב, וכולן במיתה, אבל הנשאל בהן בבעלי אוב באזהרה, ובשאר מכשפים מותר, דבעל אוב כתיב בקרא,ק כי יהיה בהם אוב או ידעוני, וכתיב ושואל אוב וידעוני, אבל בכישוף מעשה כתיב ביה, אזהרהר מעונן ומנחש ומכשף, מכשפה לא תחיה,ש ושואל לא כתיב ביה. הלכך כותי המכשף ישראל השואל בו אינו אלא משום תמים תהיה, ככלדיים. וראיתי בתוספתא דמסכת שבתת גירסא אחרת לוחשין על העין ועל הנחש ועל העקרב בשבת, ואין לוחשין בדבר שדים, רבי יוסי אומר אף בחול אין לוחשין בדבר שדים. ולפי זה אינו אלא ללחוש, להשביע לצאת מן האיש, כדרך בן תמליון,א ורבי יוסי אוסר, שמא יזיק אותו כשמוציאין אותו בעל כרחו, וכן כל כיוצא בזה. ומה שאמרב שרי שמן מותרים מפני שמכזבין, זו היא הגירסא הנכונה, לומר שאין להם השבעה, שהם משחקים בבני אדם ומכזבים בהם ללעג, ואינו בכלל כישוף כלל. ואני תמה מאד כי שמעתי בבירור שמנהג אלמניי״ו לעסוק בדברי השדים ומשביעים אותם, ומשלחים אותם ומשתמשים בהם בכמה ענינים.ג וסבור אני שיש לומר דמעשה שדים לחוד, ומעשה כשפים לחוד, כמו שאמרוד בלטיהם, אלו מעשה שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, ופירש רש״י ז״ל מעשה כשפים על ידי מעשה תחבולה הם נעשים, והם שאסרה תורה, אבל מעשה שדים שרי. וזהו דעתם שנהגו בו, ועשו כמה מעשים. ובודאי פשוטי השמועות כך הם, ומעשה דבן תמליון, ודגיטיןה ודיוסף שידאו ושאר מעשים בתלמוד ובמדרשי אגדה הן מטין.}מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א קנה, א.
ב מו, ב.
ג כז, ב.
ד בכי״ב וג׳ הוא דיבור אחד.
ה פסחים נו, ב ועי׳ תוס׳.
ו ביצה ו, ב ותוס׳ שם.
ז עי׳ רבנו במלחמות ריש ביצה.
ח לעיל מה, א ועי׳ רשב״א.
ט עי׳ תוס׳ ד״ה והא, וביצה ב, ב ד״ה גבי שבת.
י לעיל קכו, א וב.
כ ב, א.
ל חולין פה, א.
מ יבמות מב, ב, ועי׳ תוס׳ שם ד״ה סתם.
נ קנז, א.
ס ברכות לו, ב.
ע ב, א וב.
פ שם ג, א.
צ עי׳ מלחמות ביצה שם.
ק קטע זה הוספתי מתשובת רבנו המובא במיוחסות לרמב״ן סימן רפג. תשובה זו הוזכרה בנימוקי יוסף וחי׳ ר׳ דוד בונפיל סנהדרין סו, ב וכן בחי׳ הר״ן שם. מאירי סנהדרין שם (עמ׳ 251) שו״ת ריב״ש סי׳ צו, ב״י יו״ד סי׳ קעט, רמ״א שם סעיף ב והגר״א שם. וע״ע שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תיג, ר״ן חולין עז, א ודרשות הר״ן הדרוש הי״א.
ר הוריות יב, ב.
ש ברכות נ, ב.
ת פסחים קיג, ב וערשב״ם שם.
א ערך כלדאי, ועי׳ תוס׳ ד״ה כלדאי.
ב פסחים שם.
ג לעיל עמוד א.
ד דהלכה כר׳ יוחנן.
ה סנהדרין סו, א וכגי׳ ע״י.
ו עי׳ רבנו בפי׳ התורה בראשית יז, א.
ז דברים יח, יג.
ח עי׳ חי׳ ר׳ דוד מבונפיל סנהדרין שם שחלק על רבנו בזה ועי׳ הערות שם.
ט במכילתין פ״ו ה״ט.
י עי׳ הגר״א ביו״ד שם, זהר פנחס רלד, א ורע״מ עקב רעג א.
כ הל׳ ע״ז פי״א ה״ט.
ל ויקרא יט, כו.
מ גיטין מה, א.
נ ויק״ר פל״ב ב.
ס קהלת י, ב.
ע עי׳ רש״י כאן וברשב״ם ב״ב שם ותוספות.
פ דברים יח, יא.
צ סנהדרין קא, ב. ועי׳ שו״ת הריב״ש שם.
ק ויקרא כז, כז.
ר דברים יח, יא.
ש שמות כב, יז.
ת תוספתא שבת פ״ח הי״א.
א מעילה יז, ב.
ב סנהדרין קא, א.
ג עי׳ מה שכ׳ נכדו של רבנו הרשב״ש ב״מלחמת מצות״ (ליורנו לה, א): והרי אפילו אדום ג״כ שהרשעים אסורים אצלם יש להם בית ועד במלכות קשטייליא בארץ שלמא פקא ללמוד החכמה הזאת (השבעת שדים להשתמש בהם) שנקרא חכמת בגרמונסיאה.
ד סנהדרין סז, ב.
ה גיטין סח, א: שידה ושידתין.
ו ערובין מג, א.
1 הגהת הגרא״ז: או אשוויי אוכלא.
2 הגהת הגרא״ז: נראה דלהך מ״ד הוי בדלועין משום שמא יתלוש ולא משום מוקצה וכמ״ש לעיל. והא דאמר בפ׳ מקום שנהגו והא מוקצות נינהו היינו לר״י כדמוכח שם ורבא דפריך הכי ס״ל בדף קמג, א.
הערות
Gemara
Peirush