×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם וְהָכְתִיב {ויקרא י״ט:י״ח} לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר הָהוּא בְּמָמוֹן הוּא דִּכְתִיב דְּתַנְיָא אאֵיזוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה נְקִימָה אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ אָמַר לוֹ לָאו לְמָחָר אָמַר לוֹ הוּא הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ אָמַר לוֹ אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי זוֹ הִיא נְקִימָה.
who does not avenge himself and bear a grudge like a snake when insulted is not considered a Torah scholar at all, as it is important to uphold the honor of Torah and its students by reacting harshly to insults. The Gemara asks: But isn’t it written explicitly in the Torah: “You shall not take vengeance nor bear any grudge against the children of your people” (Leviticus 19:18)? The Gemara responds: That prohibition is written with regard to monetary matters and not personal insults, as it was taught in a baraita: What is revenge and what is bearing a grudge? Revenge is illustrated by the following example: One said to his fellow: Lend me your sickle, and he said: No. The next day he, the one who had refused to lend the sickle, said to the other person: Lend me your ax. If he said to him: I will not lend to you, just as you did not lend to me, that is revenge.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
איני והא כתיב לא תקום ולא תטור. ודחינן ההוא בממון כדתניא איזו היא נקימה השאילני מגלך א״ל לאו למחר אמר לו זה השאילני קרדומך כו׳. כגון אלו דברים שהן של ממון אסור אבל צערא דגופא כגון בזיון וכיוצא בו מותר. איני והתניא הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודחינן אפילו הכי נקיט בליביה [קשיא לי לא תשנא את אחיך שבקי] והאמר רבא המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ופרקינן דמפייסו ליה ומפייס.
שאינו נוקם – נקמתו.
ונוטר – איבה כנחש בלבו.
נקימה ונטירה בכל ענינים שבממון אסורה שנאמר לא תקום ולא תטור ואיזו היא נקימה אמר לו השאילני מגלך והלה אומר איני משאילך למחר בא זה שלא רצה להשאיל אצל זה ואמר לו השאילני קרדומך והוא משיב איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזה היא נטירה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר בא הלה ואמר לו השאילני קרדומך אמר לו הילך ואיני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה וכן בכל דברים שבממון שאין בהם סרך מסירת ממון חבירו למלכות אבל כל שציער את חבירו בגופו הן בהכאה הן בקללה הן באיזה צד של קלון אם האחר מפייסו על זה כראוי לו אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש שכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הלה אינו מפייסו מותר לו בנקימה כל שרואה בה מקום אלא שאם רצה שלא לנקום עליה הוא בעצמו מקומו מושכר לו והוא בכלל העלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים שנ׳ עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כלומר שלא נתמעט אורו לקטרוג הלבנה כמו שהתבאר במסכת חולין (ס׳:) ולא עוד אלא שאם רצה למחול מכל וכל ולהעבירה מלבו כל שהוא אדם בינוני תבא עליו ברכה הא מ״מ ת״ח ומלך וכיוצא באלו אע״פ שאינם משתדלים בנקימה מ״מ ראוי להם שלא למחול מכל וכל אלא יהא שמור בלבם לכבוד תורתם ומעלתם ויניחו הענין למי שאינו מקפח שכר בריאה עד שיהא זה נענש עליה על ידי מי שיזדמן וכשיזדמן לא יהא הוא מוחה בדבר ויבין שמאת ד׳ ומהשגחתו יארע לו כן אחר שלא מחל החכם ולא העביר צערו מלבו שנמצא המקלה מעמידו כל יום ויום בצער וע״ז אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש כלומר שמערים למצוא מקום למי שבא לקום עליו כדכתיב הוא ישופך ראש אינו ת״ח כלומר אין מדתו כמדת ת״ח שראוי לו ליקר תורתו וע״ז אמרו מפני מה נענש שאול על שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש כלומר שלא רצה לנקום מהם ולא היה העונש ממה שלא רצה לנקום מהם אלא מדכתיב בתריה ויעל נחש העמוני וכו׳ והוא הציל את ישראל מידו ואירעה תשועה גדולה לישראל ע״י ורצו קצת מהם לפגוע בהם כדכתיב מי האומר שאול ימלוך עלינו כלומר שהיו תמהים על מלכותו ומבזים אותו לומר מה יושיענו זה וכו׳ תנו האנשים ונמיתם והוא מיחה ואמר לא ימות איש היום הזה והיה לו להתבונן שממשפטי יושר השם היה מזדמן בכך:
שאינו נוקם ונוטר כנחש על עלבון שהעליבו אותו — אינו נחשב כתלמיד חכם, שכן ראוי לו לעשות לכבוד התורה ולומדיה. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] בתורה במפורש איסור ״לא תקם ולא תטר את בני עמך״ (ויקרא יט, יח)! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב], בענין חטא ממון הוא דכתיב [שנאמר] ולא בפגיעה אישית, דתניא כן שנינו בברייתא]: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה מה היא — כגון שאמר לו לחבירו: השאילני מגלך, ואמר לו חבירו: לאו (לא). למחר אמר לו הוא החבר שסרב לו: השאילני קרדומך! אמר לו: הראשון איני משאילך, כדרך שלא השאלתני — זו היא נקימה.
who does not avenge himself and bear a grudge like a snake when insulted is not considered a Torah scholar at all, as it is important to uphold the honor of Torah and its students by reacting harshly to insults. The Gemara asks: But isn’t it written explicitly in the Torah: “You shall not take vengeance nor bear any grudge against the children of your people” (Leviticus 19:18)? The Gemara responds: That prohibition is written with regard to monetary matters and not personal insults, as it was taught in a baraita: What is revenge and what is bearing a grudge? Revenge is illustrated by the following example: One said to his fellow: Lend me your sickle, and he said: No. The next day he, the one who had refused to lend the sickle, said to the other person: Lend me your ax. If he said to him: I will not lend to you, just as you did not lend to me, that is revenge.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) בוְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה א״לאָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ אָמַר ליה לֹא לְמָחָר א״לאָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ אָמַר לוֹ הֵילָךְ אֵינִי כְּמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי זוֹ הִיא נְטִירָה.

And what is bearing a grudge? If one said to his fellow: Lend me your ax, and he said: No, and the next day he, the one who had refused to lend the ax, said to the other man: Lend me your robe; if the first one said to him: Here it is, as I am not like you, who would not lend to me, that is bearing a grudge. Although he does not respond to his friend’s inconsiderate behavior in kind, he still makes it known to his friend that he resents his inconsiderate behavior. This baraita shows that the prohibition relates only to monetary matters, such as borrowing and lending.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה – שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו.
אמר לו השאילני קרדומך – כו׳ זו היא נקימה ואיזו היא נטירה השאילני מגלך אמ׳ לו לאו למחר אמר לו השאילני קרדומך כו׳ כך הגרסא בכל הספרים ותימה הוא למה שינה ממגל לקרדום וי״ל כי הקרדום חשוב מן המגל וקמ״ל כי אף על פי שזה השאילו כלי שהוא חשוב יותר אפילו הכי יש כאן עון נטירה אי נמי אורחא דתלמוד׳ לתפוס כלים מכלים שונים.
עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו יש שפירשו דיליף לה משום שזה שומע חרפתו ודומם וכתי׳ התם וידום השמש ולכן שכרו כצאת השמש בגבורתו. ואין צורך לזה שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע כו׳ ומפני שזו ענוה וחסידות גדולה שהיא למעלה מן הכל דמה שכרם לגדול שבכולם דהיינו כצאת השמש בגבורתו שתרגם אותו יונתן שהוא מה שאמר הכתוב ואור החמה יהיה שבעתים.
ואיזו היא נטירה? אמר ליה [לו] לחבירו: השאילני קרדומך, ואמר ליה [לו] החבר: לא. למחר אמר ליה [לו] אותו חבר: השאילני חלוקך! אמר לו: הילך (הא לך), לפי שאיני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה שאינו עושה כמעשהו אך מכל מקום נוטר הוא לו בלבו ומזכיר לו את חטאו. ומכאן רואים שהדבר נאמר רק בדברים שבממון.
And what is bearing a grudge? If one said to his fellow: Lend me your ax, and he said: No, and the next day he, the one who had refused to lend the ax, said to the other man: Lend me your robe; if the first one said to him: Here it is, as I am not like you, who would not lend to me, that is bearing a grudge. Although he does not respond to his friend’s inconsiderate behavior in kind, he still makes it known to his friend that he resents his inconsiderate behavior. This baraita shows that the prohibition relates only to monetary matters, such as borrowing and lending.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא וְהָא תַּנְיָא הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר {שופטים ה׳:ל״א} וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ.

The Gemara asks: But does the prohibition against vengeance really not relate also to matters of personal anguish suffered by someone? Wasn’t it taught in a baraita: Those who are insulted but do not insult others, who hear themselves being shamed but do not respond, who act out of love for God, and who remain happy in their suffering, about them the verse states: “They that love Him be as the sun when it goes forth in its might” (Judges 5:31). This baraita shows that one should forgive personal insults as well as wrongs in monetary matters.
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הנעלבים ואינן עולבין כו׳. מפורש במס׳ גיטין:
ומקשים: ובדברים שיש בהם משום צערא דגופא [צער הגוף] לא נאמר שאסור לנקום? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין — עליהן הכתוב אומר: ״ואהביו כצאת השמש בגברתו״ (שופטים ה, לא). הרי שאף על עלבון שבגופו ראוי למחול!
The Gemara asks: But does the prohibition against vengeance really not relate also to matters of personal anguish suffered by someone? Wasn’t it taught in a baraita: Those who are insulted but do not insult others, who hear themselves being shamed but do not respond, who act out of love for God, and who remain happy in their suffering, about them the verse states: “They that love Him be as the sun when it goes forth in its might” (Judges 5:31). This baraita shows that one should forgive personal insults as well as wrongs in monetary matters.
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) לְעוֹלָם דְּנָקֵיט לֵיהּ בְּלִיבֵּיהּ וְהָאָמַר רָבָא גכׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כׇּל פְּשָׁעָיו דִּמְפַיְּיסוּ לֵיהּ וּמִפַּיַּיס.:

The Gemara responds that the prohibition against taking vengeance and bearing a grudge indeed applies to cases of personal anguish; however, actually, the scholar may keep resentment in his heart, though he should not act on it or remind the other person of his insulting behavior. The Gemara asks: But didn’t Rava say: With regard to whoever forgoes his reckonings with others for injustices done to him, the heavenly court in turn forgoes punishment for all his sins? The Gemara answers: Indeed, even a scholar who is insulted must forgive insults, but that is only in cases where his antagonist has sought to appease him, in which case he should allow himself to be appeased toward him. However, if no apology has been offered, the scholar should not forgive him, in order to uphold the honor of the Torah.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דנקיט בליביה – ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק.
דמפייסו ליה – לבקש מחילה.
דנקיט ליה בליביה – פי׳ הוא אינו עושה מעשה נקימה ונטירה אלא מניח עלבונו למקום.
דמפייסי ליה ומפייס – וק״ל הא דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש תיתי לי דלא שדינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצערן לי. היכי דמי אי דלא מפייסי ליה הרי הוא עושה שלא כדין כשאינו נוקם ונוטר כנחש ולא משמע לישנא דהתם דמחיל ליה מגופיה ונקיט ליה בליביה. ואי דמפייסי ליה ומפייס הא לא משמע הכי ועוד דאם כן מאי רבותיה וי״ל דלעולם דלא מפייסי ליה והא דהכא במילי דשמיא וההיא דהתם בצערא דמצערי שלא על מילי דשמיא.
דנקיט ליה בליביה כו׳. פרש״י ואם בא אחר לנקום נקמתו כו׳ ע״ש והוא דחוק ובע״י פי׳ שאינו עושה נקמה כו׳ אלא מניח עלבונו למקום עכ״ל וזהו יותר דחוק ונראה לפרש משום דהמקשה פריך מהא דשומעים חרפתן ואינן משיבין קמשני ליה גם שאין לאדם להשיב מ״מ נקיט ליה בליביה לנקום בו אח״כ ג״כ לעשות מעשה כנחש:
ומפייס כו׳. והא דאמרי׳ בפ׳ כל כתבי לא מזגינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצערי לי היינו נמי כדמפייסו ליה וקאמר גם שלא נתפייסתי מיד מ״מ באותו יום קודם שכיבה נתפייסתי וק״ל:
ומשיבים: אכן, גם בענין צער הגוף יש איסור נקימה, ובתלמיד חכם מדובר לעולם מדובר כאן דנקיט ליה בליביה [שהוא שומר לו בלבו] טינה, אף שאינו נוקם בו או מזכיר לו חטאיו. ומקשים עוד: והאמר [והרי אמר] רבא: כל המעביר על מדותיו (המוחל על עלבונו) מעבירין לו (סולחים לו) על כל פשעיו! ומשיבים: אכן, גם תלמיד חכם שנעלב צריך למחול, אך זהו דווקא במקרה דמפייסו ליה ומפייס [שמפייסים אותו ומתפייס], אך אם לא פייסוהו, ראוי לו לתלמיד חכם שלא ימחול, משום כבוד התורה.
The Gemara responds that the prohibition against taking vengeance and bearing a grudge indeed applies to cases of personal anguish; however, actually, the scholar may keep resentment in his heart, though he should not act on it or remind the other person of his insulting behavior. The Gemara asks: But didn’t Rava say: With regard to whoever forgoes his reckonings with others for injustices done to him, the heavenly court in turn forgoes punishment for all his sins? The Gemara answers: Indeed, even a scholar who is insulted must forgive insults, but that is only in cases where his antagonist has sought to appease him, in which case he should allow himself to be appeased toward him. However, if no apology has been offered, the scholar should not forgive him, in order to uphold the honor of the Torah.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּמָה הֵן מוֹצִיאִין אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם וְכוּ׳.: הַשְׁתָּא שְׁתַּיִם מוֹצִיאִין אַחַת מִבַּעְיָא.

§ The mishna describes that the lottery between competing priests is conducted by the priests extending their fingers for a count. And the mishna elaborated: And what fingers do they extend for the lottery? They may extend one or two fingers, and the priests do not extend a thumb in the Temple. The Gemara asks: Now that the mishna states that the priest may extend two fingers, is it necessary to state that they may also extend one finger?
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סתוספותתוספות ישניםריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומה הן מוציאין אחת או שתים ומתמהנן השתא שתים מוציאין אחת מבעיא ופריק רב חסדא האי דקתני אחת בבריא שתים בחולי שאינו מתאמץ להוציא אחת ושתים שמוציא החולה אין מונין אותם לו אלא אחת. והתניא כרב חסדא אחת מוציאין שתים אין מוציאין ויחידים מוציאין ב׳ ואין מונין לו אלא א׳ לומר שאין באין לידי ערמה יחידים הללו הן רבנן שנקראו יחידים ונקראו חולים יחידים כדתנן בתעניות (דף י׳) התחילו היחידים להתענות. ואמרינן התם מאן יחידים אמר רב הונא רבנן. רבא לטעמיה דאמר כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כהאי תנא קצירי קצירי ממש מריעי רבנן. ואקשינן וכי המוציא שתים אחת מונין לו והתניא אין מוציאין לא שלש ולא גודל במקדש מפני הרמאין ואם הוציא שלש מונין לו גודל אין מונין לו ולא עוד אלא שהמוציא גודל או שלש לוקה מן הממונה בפקיע ופרקינן מאי מונין לו דקתני אחת. וזה כולו לענין המצביעין למנין כאשר אמרנו למעלה. אבל המצביעין לפייס המוציא אחת מונין לו אחת והמוציא ב׳ מונין לו ב׳ ומצאנו זה הדבר מפורש בתלמוד ארץ ישראל מהו אצביעו. הוציאו אצבעותיכם הוציא אחת מונין לו שתים ובעו לה התם מהו אין מונין לו כל עיקר או אין מונין לו את היתירה ופשטה אין מונין לו את היתירה ועוד אמרו כיצד היה מפייס מהלך לימין או לשמאל. א״ר בון בר חייא ממה דתני מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף אתה עמי למחתה. הדא אמר לימין הפייס מהלך. תלמידו דר׳ יונה בשם ר׳ בון בר חייא לשמאל הפייס מהלך וזה שזכה לימין מוטב שיזכה מי שעבר עליו הפייס פעמים מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם אחת שמע מינה כשמוציאין אצבעותיהן לפייס מי שמוציא אחת או שתים מונין לו מה שהוציא ומי שהוציא יותר אין מונין לו אלא שתים ומונה וכולל הכל ומעמידין כמין כוליאר ונוטל מצנפת אחת מהן ומוציאין כל אחד אצבעו ועובר המנין על האצבעות והוא מונה והולך ובמקום שמשלים החשבון הוא הזוכה. פקיע מדולרתא והיא מטרקא והיא כמין חבל מפתיל תלוי במקל כגון הרצועה שבית דין מכין בה.
ערך יחיד
יחידא(יומא כג.) ויחידים מוציאין שתים פי׳ רבנן (תענית י.) התחילו היחידים מתענין ואמרינן מאן יחידין אמר רב הוא רבנן ומה שאמרו כאן בבריא כאן בחולה חולים היינו רבנן (נדרים מט) רבא אמר מאן חולים רבנן רבא לטעמיה דאמר כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כי האי תנא קצירי קצירי ממש מריעי רבנן. ויש ששונים יהירים (סוכה לז) מעשה ביהירי ירושלם ופי׳ אנשים בעלי גאות אינו טוב להן לעשות כמעשה שעושים אחרים שגנאי הוא להן (בסיפרא בפרשת כהן משיח) לא ישוה קרבנו לכל מצות לקרבנו למצות יחידות פירוש עבודה זרה שהיא כתובה בפני עצמה בפרשת שלח לך אנשים ואם כל עדת ישראל ישנו:
א. [איינציג.]
שתים מוציא אחת מבעיא – אע״ג דבכמה דוכתי קתני לא זו אף זו מ״מ היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה ועוד דהיכא דהוי זה בכלל זה לגמרי לא הוה ליה למיתניי׳ והא דלא פריך הכי בריש פ״ק דעירובין (דף ב:) ובריש פרק קמא דסוכה (סוכה ב:) דקאמר ר׳ יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה השתא חמשים מכשיר ארבעים מיבעיא יש לומר דכל היכא דלא הוי דווקא אלא הוא הדין יותר לא פריך הכי כדמשני בריש מפנין (שבת דף קכו:) ארבע וחמש קופות ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי אבל המקשה שהקשה התם חמש מפנין ארבע מיבעיא הוה סלקא דעתיה דדוקא הוה ומשני ליה דלאו דווקא הוי ובפרק בנות כותים (נדה דף לז:) דקושי מטהר ארבעים וחמשים יום פריך ליה משום דדוקא הוא דאין קושי מטהר לעולם ובפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צו.) דקאמר אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה איבדה מזונותיה ופריך ליה אע״ג דהתם לאו דווקא דכ״ש אם שהתה יותר דאיבדה יש לומר משום דהתם הוי שתים ושלש זו ואין צריך לומר זו והלכך פריך ליה וכן בסוף בבא קמא (דף קיח:) גבי לוקח מן הרועים ארבע וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבע זבנינן חמש מיבעיא התם נמי הוי זו ואין צריך לומר זו ובפרק במה אשה (שבת דף ס:) גבי סנדל המסומר פריך ליה משום דפשיטא ליה דהוו דוקא ד׳ או חמש אבל לא טובא ובריש פרק אע״פ (כתובות דף נז.) משהה אדם אשתו שתים ושלש שנים וגבי תינוק יונק והולך ארבע וחמש שנים (שם דף ס:) איכא למימר דפשיטא ליה דהוא הדין טובא הלכך לא פריך ליה אי נמי בההיא דתינוק יונק ארבע וה׳ שנים י״ל דדוקא קאמר ד׳ לבריא וה׳ לכחוש.
השתא שתים מוציאין אחת מיבעיא. וליכא למימר אחת או שתים ואפילו טובא דהא פשיטא שאין יכול להוציא כל אצבעותיו ובשבת בפרק במה אשה (דף ס:) הארכתי בהך מילתא דאיכא דוכתא דפריך ליה ואיכא דוכתא דלא פריך ליה:
השתא שתים מוציאין שלש מיבעיא. כבר – פירשו בתוספות דכל כי האי גוונא שהחשבון הראשון הוא המיותר לאו פירכא רבה הוא ומצינן למימר אחת ושתים כדאמרי אינשי. וזימנין דלא פריך תלמודא הכי כלל בכמה דוכתי ועיקר פרכא דפריך תלמודא היינו כשהחשבון האחרון מיותר. והכא כיון דידעי דאית ביה טעמא פריכו לה. וזימנין נמי דפרכי כי האי גוונא אבל לא בכל דוכתא וכבר כתבתיה במקומות אחרים בס״ד.
גרש״י ז״ל אין מוציאין שלש ולא גודל – כו׳ פי׳ אין מוציאין האצבע השלישי עם השני במקדש ואם הוציא מונין לו וקס״ד שמונין לו שתים וקשיא לברייתא דלעיל. ויש גורסין שלש ופירושו האצבע המשלמת לשלש והוא ענין אחד עם הגרסא הראשונה אבל אין לפרש שלש ממש דא״כ אדפרכי׳ מסיפא נפרוך מהא דמשמע דשלש אין מוציאין אבל שתים מוציאין: ומיהו בזו י״ל דקים לן דליכא הפרשה בין שתים לשלש ומשום סיפא דקתני ואם הוציא מונין לה נקט רישא נמי שלש.
תוס׳ בד״ה שתים כו׳ ששהתה שתים ושלש שנים כו׳ אע״ג דהתם לאו דוקא כו׳ עכ״ל וה״ה דהמ״ל אע״ג דהתם לא הוי זה בכלל זה לגמרי שלש לא הוי בכלל שתים וחדא מתרתי נקטי ועוד יש ליישב דשתים דקתני בכלל מנין שלש הוא ולא ה״ל למתני שלש כיון דשתים קתני ליה ודו״ק:
בא״ד ארבע וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבעה כו׳ עכ״ל כצ״ל ומלת שלש שכתוב בנוסחות התוס׳ שלפנינו הוא טעות דליתא התם בברייתא ואדרבה מדקתני שתים דייקינן התם הא שלש מזבנינן וברישא קתני ד׳ וה׳ אבל לא שלש ומשני לה התם ועוד אי הוה קתני בברייתא ב׳ וג׳ הא ודאי דתקשה כיון דשלש דוקא לא ה״ל למתני ב׳ דהוי בכלל שלש ודו״ק:
א במשנה נתבאר כי לצורך עריכת הפייס היה הממונה אומר לכהנים להוציא אצבעות, ונוקב במספר גדול ומתחילים למנות בכהן שלסימן נטלו ממנו את מצנפתו. מה הן הכהנים היו מוציאין — אצבע אחת או שתים. ושואלים השתא [עכשיו] שאמרת שתים מוציאין, אחת מבעיא [נצרכה] לומר שמוציאים?
§ The mishna describes that the lottery between competing priests is conducted by the priests extending their fingers for a count. And the mishna elaborated: And what fingers do they extend for the lottery? They may extend one or two fingers, and the priests do not extend a thumb in the Temple. The Gemara asks: Now that the mishna states that the priest may extend two fingers, is it necessary to state that they may also extend one finger?
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סתוספותתוספות ישניםריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּבָרִיא כָּאן בְּחוֹלֶה וְהָתַנְיָא אַחַת מוֹצִיאִין שְׁתַּיִם אֵין מוֹצִיאִין בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא אֲבָל בְּחוֹלֶה אֲפִילּוּ שְׁתַּיִם מוֹצִיאִין וְהַיְּחִידִין מוֹצִיאִין שְׁתַּיִם וְאֵין מוֹנִין לָהֶן אֶלָּא אַחַת.

Rav Ḥisda said: This is not difficult. Here, when the mishna speaks of extending one finger, it is referring to a healthy person, who has no difficulty extending just one finger without extending a second one. There, when the mishna mentions two fingers, it is referring to a sick person, for whom it is difficult to extend a single finger at a time. And so it was taught in a baraita: They may extend one finger, but they may not extend two. In what case is this statement said? It is said in reference to a healthy person; however, a sick person may extend even two fingers. And the sick priests who sit or lie alone, separately from the other priests, extend two fingers, but their two fingers are counted only as one.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חולה – אינו יכול לכבש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאה חבירתה עמה.
ויחידים – בחולין שאינן יושבין עם שאר בני אדם אלא שוכבין או יושבין לבדם.
אין מוציאין גודל מפני הרמאין – פי׳ שהגודל קצר ואדם יכול להרחיק הגודל מן האצבע ונראין כאצבעות ב׳ בני אדם ויעשה כן כדי שיכלה המנין בו.
אמר רב חסדא: לא קשיא [קשה]; כך יש להבין: כאן — באדם בריא היכול להוציא אצבע אחת בלא השניה, כאן — בחולה שקשה לו לכוין ולהוציא אצבע אחת בלבד. והתניא [וכן שנינו בברייתא]: אצבע אחת — מוציאין, שתים — אין מוציאין. במה דברים אמורים — בבריא, אבל בחולה — אפילו שתים מוציאין. וחולים היושבים או שוכבים בפינה משלהם יחידיןמוציאין שתים, ואין מונין להם אלא אצבע אחת בלבד.
Rav Ḥisda said: This is not difficult. Here, when the mishna speaks of extending one finger, it is referring to a healthy person, who has no difficulty extending just one finger without extending a second one. There, when the mishna mentions two fingers, it is referring to a sick person, for whom it is difficult to extend a single finger at a time. And so it was taught in a baraita: They may extend one finger, but they may not extend two. In what case is this statement said? It is said in reference to a healthy person; however, a sick person may extend even two fingers. And the sick priests who sit or lie alone, separately from the other priests, extend two fingers, but their two fingers are counted only as one.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאֵין מוֹנִין לוֹ אֶלָּא אַחַת וְהָתַנְיָא דאֵין מוֹצִיאִין לֹא שָׁלִישׁ וְלֹא גּוּדָל מִפְּנֵי הָרַמָּאִים וְאִם הוֹצִיא שָׁלִישׁ מוֹנִין לוֹ גּוּדָל אֵין מוֹנִין לוֹ וְלֹא עוֹד [אֶלָּא] שֶׁלּוֹקֶה מִן הַמְמוּנֶּה בַּפְּקִיעַ.

The Gemara asks: And are the sick priest’s two fingers really counted as only one? Wasn’t it taught in a baraita: The priests may not extend the third finger, i.e., the middle finger, or the thumb, together with the index finger, due to concern for cheaters. One who sees that the count is approaching him might intentionally extend or withdraw an extra finger so that the lottery will fall on him. But if he does extend the third finger it is counted for him. This is because the third finger cannot be stretched very far from the index finger, so that it is easily recognizable that both fingers are from the same person, and this is not taken as an attempt to cheat. If he extends his thumb, however, it is not counted for him, and moreover he is punished with lashes administered by the person in charge of the pakia. The implication of the baraita is that when the third finger is extended along with the index finger, both fingers are counted.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא אחד – אין נמנה אלא איש אחד.
אין מוציאין – עם האצבע לא שליש ולא גודל דאין מוציאין שתים.
ואם הוציא שליש מונין לו – שאינו רמאי לפי שהוא ניכר שאינו משני בני אדם שאין יכול להרחיק זה מזה.
גודל – אם הוציא גודל אין מונין לו כלל אלא מוציאין אותו מביניהן.
הממונה בפקיע – הממונה על רצועות המלקות.
שליש – אצבע שלישי אם הוציא שלישי מונין לו קא סלקא דעתיה מונין לו שנים.
בגדי כהונה שבלו אינן ראוים לעבודה שמצותם בחדשים ונאים שנאמר לכבוד ולתפארת וכל שבלו או נטשטשו או נקרעו עבודה פסולה בהם וכבר ידעת בארבעה כלים של כהן הדיוט שהם כתנת ומכנסים ואבנט ומגבעת שכולם של פשתן חוץ מן האבנט שהוא מרוקם בצמר וארבעה של כהן גדול ביום הכפורים שהם בגדי לבן כולם של פשתן אפי׳ האבנט אבל האבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה אף הוא כלאים צמר ופשתים כשל הדיוט ושמנה בגדים של כהן גדול בעבודת כל השנה ארבעה מהם הם הם של הדיוט אלא שהכובע בשל הדיוט קרוי מגבעת מפני שהוא כעין כובע ושל כהן גדול קרוי מצנפת מפני שהיא ארוכה והוא צונף בה כעין מה שלופפין מצנפת על המכה והשבר ושאר הארבעה המעיל כולו תכלת וארגמן ותולעת שני ושלשתם צמר ונמצא הכל של צמר שהתכלת הוא צמר בצבע רקיע וארגמן צמר צבוע אדום ותולעת שני צמר הצבוע בתולעת והחושן והאפוד הם בחוטים של זהב מעורבים עם חוטים של תכלת ושל ארגמן ושל שני ושל פשתים והציץ הוא טס של זהב ומאחר שביארנו בכל הבגדים שמאחר שבלו אינם ראויים לעבודה מה היו עושין מהם מבלאי מכנסי הכהנים ההדיוטות והמייניהם היו מפקיעין ועושין מהם פתילות למקדש בשמחת השואבה ואע״פ שהיה צמר באבנט ואין האור עולה בו יפה לענין שמחת השואבה היו הנרות מרובות כל כך שאין קפידא ומכתנותיהם היו עושין פתילות למנורה אבל בגדי כהן גדול טעונין גניזה ובגדי לבן שלו שעבד בהן ביום הכפורים זה אינו עובד בהן לעולם אלא נגנזין לערב במקום שפושטן ואסורין בהנאה:
אין המת מטמא באוהל עד שתצא נפשו ואפילו היה גוסס או שהיה כולו מחותך ומגוייד אפילו נשחטו שני סימנים אינו מטמא עד שימות לגמרי בלא שום פרפור ובלא שום תנועה ומ״מ יש צדדין שהוא מטמא אע״פ שהוא מפרפר והם נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או שהותז ראשו או שנעשה גיסטרא כמו שביארנו בראשון של חולין (כ׳:) הא בשאר מיתות אינו מטמא עד שתצא נפשו לגמרי והוא שאמרו כאן באחד שנתקע סכין בלבו והיו מתיראין על טומאת הסכין שהוא מכלי שרת ואמרו עדיין הוא מפרפר ולא נטמאת הסכין ומגוייד פירושו מחותך מלשון גודו אילנא וי״מ מגוייר מענין חיצים שתרגומו גירי:
ומקשים: והמוציא שתים האם במציאות אין מונין לו אלא אחת? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אין מוציאין לא שליש (אצבע שלישית) ולא גודל (אגודל) מפני הרמאים — שמא כשיראה שהמנין מתקרב אליו יכניס או יוציא את אגודלו כדי שסוף הספירה תהא בו. ואם הוציא שליש — מונין לו אף אצבע שלישית זו, שכיון שכשמוציא שלוש אצבעות כאחת אינו יכול להרחיקן זו מזו, אין הדבר נראה כרמאות. הוציא גודל — אין מונין לו, ולא עוד אלא מי שהוציא גודל לוקה מן הממונה בפקיע.
The Gemara asks: And are the sick priest’s two fingers really counted as only one? Wasn’t it taught in a baraita: The priests may not extend the third finger, i.e., the middle finger, or the thumb, together with the index finger, due to concern for cheaters. One who sees that the count is approaching him might intentionally extend or withdraw an extra finger so that the lottery will fall on him. But if he does extend the third finger it is counted for him. This is because the third finger cannot be stretched very far from the index finger, so that it is easily recognizable that both fingers are from the same person, and this is not taken as an attempt to cheat. If he extends his thumb, however, it is not counted for him, and moreover he is punished with lashes administered by the person in charge of the pakia. The implication of the baraita is that when the third finger is extended along with the index finger, both fingers are counted.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאי מוֹנִין לוֹ נָמֵי אַחַת.

The Gemara answers: What does the baraita mean when it says that if the priest extended his middle finger along with his index finger, it is counted for him? It also means, as stated earlier, that the two fingers are counted as one.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הרי שאם הוציא יותר מאצבע אחת — נמנים לו כל האצבעות שהוציא! ומשיבים: מכאן אין קושיה, מאי [מה פירוש] מונין לו נמי [גם כן] אחת, שאם הוציא שלוש אצבעות מונים אותן רק כמספר אחד.
The Gemara answers: What does the baraita mean when it says that if the priest extended his middle finger along with his index finger, it is counted for him? It also means, as stated earlier, that the two fingers are counted as one.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַאי פְּקִיעַ אָמַר רַב מַדְרָא מַאי מַדְרָא אָמַר רַב פָּפָּא מַטְרְקָא דְטַיָּיעֵי דִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ.

The baraita mentions lashes administered by the person in charge of the pakia. What is a pakia? Rav said: It is a madra. However, the meaning of that term also became unclear over time, so the Gemara asks: What is a madra? Rav Pappa said: It is a whip [matraka] used by the Arabs, the end of which is split into several strands. That is the pakia mentioned above, which was used for punishing the priests.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך מטרקא
מטרקאא(יומא כג.) מטרקא קטילא דטייע דפסיק רישיה פי׳ פקיע מדוורתא והיא מטרקא והיא כמין חבל מפתיל תלוי במקל כגון הרצועה שמכין בית דין בה ופירשנו בערך דר (יומא עז.) ודילמא מסוסיא ומטרקא:
א. [בייטש.]
מטרקא דטייעי – רצועות ישמעאלים העשויה שוט לסוסים.
דפסיק רישיה – לכך קרויה פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה הסוס יותר ופקיע לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים מפקיעין לשון קריעה.
הוזכר כאן הלוקה בפקיע, ושואלים: מאי [מה] הוא פקיע? אמר רב: זהו מדרא. אף מילה זו לא היתה מובנת וידועה במשך הדורות, ושאלו: מאי [מה פירוש] מדרא? אמר רב פפא: מטרקא דטייעי דפסיק רישיה [שוט של ערבים שראשו קצוץ, ומפוצל לרצועות דקות יותר] והוא הפקיע שבו היו מלקים.
The baraita mentions lashes administered by the person in charge of the pakia. What is a pakia? Rav said: It is a madra. However, the meaning of that term also became unclear over time, so the Gemara asks: What is a madra? Rav Pappa said: It is a whip [matraka] used by the Arabs, the end of which is split into several strands. That is the pakia mentioned above, which was used for punishing the priests.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר אַבָּיֵי מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא הָא דִּתְנַן בֶּן בֵּיבַאי מְמוּנֶּה עַל הַפְּקִיעַ אָמֵינָא פְּתִילָתָא כְּדִתְנַן המִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי הַכֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַמְמוּנֶּה בַּפְּקִיעַ אָמֵינָא מַאי פְּקִיעַ נַגְדָּא.:

Apropos this discussion, Abaye said: At first I would say as follows: When we learned in a mishna that ben Beivai was in charge of the pakia, I would say that it means that he was in charge of producing wicks, as we learned in another mishna: They would tear [mafkia] strips from the priests’ worn-out trousers and belts and make wicks out of them, with which they lit the lamps for the Celebration of Drawing Water. But once I heard that which is taught in the previously cited baraita: And moreover, he is punished with lashes administered by the person in charge of the pakia, I now say: What is a pakia? It is lashes. Ben Beivai was in charge of corporal punishment in the Temple.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך פקע
פקעא(יומא כג.) ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע מאי פקיע אמר רב יהודה מדוורתא פי׳ פקיע מדוורת׳ והיא מטרקא והיא כמין חבל מפושל תלוי במקל כגון הרצועה שב״ד מכין בה ופי׳ הממונה בפקיע הממונה להכות בזה הפקיע אמר אביי הא דתנן (שקלים פרק ה) בן בבא מעונה על הפקיע מאי פקיע נגדא:
א. [בייטש.]
דתנן – במסכת שקלים (פ״ה משנה א).
ביבאי – שם האיש.
היו מפקיעין – לעשות פתילות לשמחת בית השואבה בחג.
נגדא – רצועות מלקות.
אמר אביי מריש הוה אמינא האי דתנן בן בבי1 על הפקיע הוה אמינא פתילות הוא כדתנן מבלאי מכנסי הכהנים כו׳ – בירושלמי בפ׳ חמישי דשקלים מפרש ליה בפתילות ממש דהכי גרסינן התם בן בבי על הפקיע שהיה מזויג את הפתילות ר׳ יוסה על לכופרא בעה ממנייה פרנסין ולא קבלין עליהון על ומר קומיהון בן בבי על הפקיע מה אם זה שנתמנה על הפתילות זכה להימנות עם גדולי הדור אתם שאתם מתמנין על חיי נפשות לא כל שכן.
1. כן בכ״י ששון 557, וכן בכמה כ״י של הבבלי. בדפוסים: ״בן ביבאי ממונה״.
אגב כך אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: ״בן ביבאי ממונה על הפקיע״, אמינא [אמרתי] שפירושו הוא שהיה ממונה על עשיית פתילתא [פתילות]. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן (ומהאבנטים שלהם), מהן היו מפקיעין (מתירים ופורמים) ובהן היו עושים פתילות שבהן היו מדליקין האורות שבשמחת בית השואבה. כיון דשמענא להא דתניא [ששמעתי את זו ששנינו בברייתא]: ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע, אמינא [אומר אני] מאי [מה פירוש] פקיע — נגדא [מלקות], שבן ביבאי היה הממונה על עונשי הגוף במקדש.
Apropos this discussion, Abaye said: At first I would say as follows: When we learned in a mishna that ben Beivai was in charge of the pakia, I would say that it means that he was in charge of producing wicks, as we learned in another mishna: They would tear [mafkia] strips from the priests’ worn-out trousers and belts and make wicks out of them, with which they lit the lamps for the Celebration of Drawing Water. But once I heard that which is taught in the previously cited baraita: And moreover, he is punished with lashes administered by the person in charge of the pakia, I now say: What is a pakia? It is lashes. Ben Beivai was in charge of corporal punishment in the Temple.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ.

§ It was taught in the mishna: An incident occurred where both of the priests were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved the other and he fell and his leg was broken. The Sages taught in the Tosefta: An incident occurred where there were two priests who were equal as they were running and ascending the ramp. One of them reached the four cubits before his colleague, who then, out of anger, took a knife and stabbed him in the heart.
הערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך מרס
מרסא(מגילה יב:) מרס מרסנא כלום מרסו בדם כלום מרסו במנחות (יומא כג.) נטל את הדם ממי שהוא ממרס בו פי׳ כגון בוחש כדאמר שבוחשין את השתית. (גיטין סט) ליתי תומא יחידאה וממרטיה במשחא ומלחא. (ירושלמי שביעית פרק ב) ממרסין באורז בשביעית פי׳ ממתקין ומערבבין (א״ב תרגום מרוח אשך מרים פחדין):
א. [ערווייכען מישען.]
ב שנינו במשנה מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. ודחף אחד את חברו ונשברה רגלו. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין במרוצם, ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו ומתוך כעס נטל סכין ותקע לו בלבו.
§ It was taught in the mishna: An incident occurred where both of the priests were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved the other and he fell and his leg was broken. The Sages taught in the Tosefta: An incident occurred where there were two priests who were equal as they were running and ascending the ramp. One of them reached the four cubits before his colleague, who then, out of anger, took a knife and stabbed him in the heart.
הערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר {דברים כ״א:א׳} כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ אָנוּ עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה עַל הָעִיר אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה.

The Tosefta continues: Rabbi Tzadok then stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land... and it be not known who had smitten him; then your Elders and your judges shall come forth and they shall measure…and it shall be that the city which is nearest to the slain man…shall take a heifer” (Deuteronomy 21:1–3). And the Elders of that city took that heifer and broke its neck in a ritual of atonement. But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall on the city, Jerusalem, so that its Sages must bring the calf, or does the obligation fall upon the Temple courtyards, so that the priests must bring it? At that point the entire assembly of people burst into tears.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
על מעלות האולם – בהר הבית אולמות הרבה בנה שם הורדוס כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון על מעלות האולם בהר הבית אולמות גרסינן בתוספתא.
על מי להביא – משל מי תלקח מן היושבים בעיר או מן הכהנים שומרי עזרה.
געו – צעקו.
על מעלות האולם – פרש״י ז״ל שהן אולמות שהיו בעזרת נשים שעשו שם מלכי חשמונאי כלומר דאלו באולם עצמו במעלות שבינה לבין המזבח לא משמ׳ שיהא עומד שם להכריז לישראל דבריו.
וירושלם בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלם אינה מביאה עגלה ערופה. איכא למידק דהא פריש׳ בפרק מרובה טעמא דהתם משום דכתיב לרשתה וקסבר ההוא תנא כי ירושלם לא נתחלקה לשבטים וא״כ מאי קושיא דילמא האי תנא סביר׳ ליה כרבי יהודה דאמר ירושלם נתחלקה לשבטים. וי״ל דלא ניחא לן לאוקומה כרבי יהודה ודלא כרבנן ומיהו משום דאיכא למימר הכי פרכינן.
עמד ר׳ צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר ״כי ימצא חלל... לא נודע מי הכהו... ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל״ (דברים כא, א-ב) וזקני העיר הסמוכה למקום מציאת החלל היו צריכים להביא עגלה ערופה. אנו, כלומר: במקרה שלנו על מי להביא עגלה ערופה? ומשל מי תלקח? האם חובה זו מוטלת על העיר וחכמיה הם שיביאו, או שחובה היא על העזרות ועל הכהנים להביאה? געו (פרצו) כל העם בבכיה מחמת הצער.
The Tosefta continues: Rabbi Tzadok then stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land... and it be not known who had smitten him; then your Elders and your judges shall come forth and they shall measure…and it shall be that the city which is nearest to the slain man…shall take a heifer” (Deuteronomy 21:1–3). And the Elders of that city took that heifer and broke its neck in a ritual of atonement. But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall on the city, Jerusalem, so that its Sages must bring the calf, or does the obligation fall upon the Temple courtyards, so that the priests must bring it? At that point the entire assembly of people burst into tears.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר אָמַר הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם וַעֲדַיִין בְּנִי מְפַרְפֵּר וְלֹא נִטְמְאָה סַכִּין לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים וְכֵן הוּא אוֹמֵר {מלכים ב כ״א:ט״ז} וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה [הַרְבֵּה מְאֹד] עַד אֲשֶׁר מִלֵּא [אֶת] יְרוּשָׁלִַים פֶּה לָפֶה.

The father of the boy, i.e., the young priest who was stabbed, came and found that he was still convulsing. He said: May my son’s death be an atonement for you. But my son is still convulsing and has not yet died, and as such, the knife, which is in his body, has not become ritually impure through contact with a corpse. If you remove it promptly, it will still be pure for future use. The Tosefta comments: This incident comes to teach you that the ritual purity of utensils was of more concern to them than the shedding of blood. Even the boy’s father voiced more concern over the purity of the knife than over the death of his child. And similarly, it says: “Furthermore, Manasseh spilled innocent blood very much, till he had filled Jerusalem from one end to another” (II Kings 21:16), which shows that in his day as well people paid little attention to bloodshed.
הערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך כפר
כפראהריני כפרת בן בתי כוזה ממזר ואין אני כפרת בן בתי כדה כבר פי׳ בערך כד (סוכה ב) הריני כפרת רבי חייא ובניו (סנהדרין יח.) כל העם אומר אנו כפרתך (נגעים פרק ב) בית ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא לבנים ולא שחורים אלא בינוניים. (יומא כג.) אמר להן הרי הוא כפרתכם (קידושין לא) כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו. (בריש כלים) עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם פירשנו בערך חסר:
ערך פרפר
פרפרב(יומא כג.) בא אביו של תינוק ומצאו שהוא מפרפר בהתחננו אלינו ת״י מפרפר קדמינן פי׳ מתעגל באפר (א״ב פי׳ בל״י פעל המתגלגל):
ערך אנגרון
אנגרוןגאנגרון מיא דסילקא אכסיגרין מיא דכולהו שלקי (ברכות לז) (שבועות כג) (יומא כג) פי׳ סילקי בלעז בליט״י דכולהו שילקי פירוש של כל העשבים השלוקים:
ערך חזן
חזןד(שבת יא.) באמת אמרו החזן רואה מהיכן תינוקות קורין פי׳ הוא שליח ציבור ותרגו׳ רואה חוזה שהוא צריך לראות היאך יקרא והיאך קורא בני אדם לקרות בתורה. (יומא כג) דתנן (משנה תמיד בפרק ה) לחזנים היו מפשיטין את בגדיהן. (בבא מציעא צג:) בסוף גמ׳ דפרק השוכר את הפועלין התם בחזכי מתא פי׳ שומרי מדינות שחייבין לשמור שמירתא יתירתא:
ערך כן
כןה(יומא כג) יצא והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל (כלים פרק י״א) מכני כלים מהוגני כלים (ירושלמי) הן בסוסים כדכתיב ואת כנו ומתרגמינן וית בסיסיה. (יבמות עז:) כי אם בתולה מעמיו יקח אשה להביא גיורת מכנה פירוש מכנה שתהיה אמה שהוא כן העובר שבמעיה היא תהיה גיורת פי׳ כגון שנתגיירה אמה והיתה הורתה של זו הבת בקדושה (כריתות ג:) מי דמי שבת ועבודה זרה תנא יתהון בכנהיהון פי׳ כל אחד שנא במסכתא שלו כל הלכותיו וכל דיניו הלכך גבי כריתות הכא דאיריא הוא כלומר באגב גררא דצריך לה להזכירה משום הכי משני שם שבת קתני ולא טרח לפרשה שמפורש במקומה אבל הכא גבי המעלה ומי תנא יתהון בכנהיהון כלומר יש מסכתא ששמה מסכתא העלאות שמפורשין שם דלישני הכי דשם העלאה קתני אלא כיון שאין לה מסכתא היה צריך לפרש כאן מעלה והמעלה ולהכי קשיא ליה לרב ביבי (א״ב בנוסחאות כתוב בינכיהון ופי׳ רש״י במקומותם וגרסת בעל הערוך נראית לי יותר נכונה):
א. [פערזעהנען.]
ב. [וועלצען.]
ג. [איין זופ אוס וויין אונ פיש.]
ד. [וועכטער.]
ה. [געשטעלל אורשפרונג.]
הרי הוא כפרתכם – מיתתו תכפר עליכם.
הרי הוא כפרתכם שעדיין בנו מפרפר ולא נטמאת סכין – כלומר מהרו ליפול הסכי׳ מידו כי עדיין הוא מפרפר ואינו מטמא.
שקשה עליהם טהרת כו׳. וכן מצינו בקרוב לחורבן בית שני שהיה בהן הרבה שפיכות דמים ע״י פריצי ישראל ור׳ צדוק באותו זמן היה כדאיתא פ׳ הניזקין ודו״ק:
שפך מנשה עד אשר גו׳. לקמן מסיק ומייתי מיניה דקל ש״ד ויש לדקדק בזה דהאי עובדא בדורו של ר׳ צדוק בזמן בית שני הוה וא״כ מאי מייתי ראיה מבית ראשון אבית שני דהא אמרי׳ פ״ק בית ראשון חרב מפני ג׳ דברים ע״ז וג״ע וש״ד ומייתי ליה מהאי קרא ומקדש ב׳ מפני מה חרב מפני שנאת חנם ויש לומר דמ״מ מייתי מיניה כיון דמצינו מפורש דקל בבית ראשון ה״נ בבית שני קל קצת:
בא אביו של תינוק של אותו כהן צעיר שנדקר ומצאו כשהוא מפרפר עדיין. אמר: הרי הוא כפרתכם לכשימות, אבל עדיין בני מפרפר ולא מת, ומשום כך לא נטמאה סכין. והעירו בתוספתא: ללמדך שקשה היתה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. שהרי אפילו אביו של הבן שנדקר למות, דאג יותר שהסכין לא תטמא, מאשר לעצם העובדה שנהרג שם בנו. וכן הוא אומר: ״וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה״ (מלכים ב׳ כא, טז) ולא שמו ליבם עוד לשפיכות דמים.
The father of the boy, i.e., the young priest who was stabbed, came and found that he was still convulsing. He said: May my son’s death be an atonement for you. But my son is still convulsing and has not yet died, and as such, the knife, which is in his body, has not become ritually impure through contact with a corpse. If you remove it promptly, it will still be pure for future use. The Tosefta comments: This incident comes to teach you that the ritual purity of utensils was of more concern to them than the shedding of blood. Even the boy’s father voiced more concern over the purity of the knife than over the death of his child. And similarly, it says: “Furthermore, Manasseh spilled innocent blood very much, till he had filled Jerusalem from one end to another” (II Kings 21:16), which shows that in his day as well people paid little attention to bloodshed.
הערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) הַי מַעֲשֶׂה קָדֵים אִילֵּימָא דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים הַשְׁתָּא אַשְּׁפִיכוּת דָּמִים לָא תַּקִּינוּ פַּיְיסָא אַנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ תַּקִּינוּ אֶלָּא דְּנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ קָדֵים.

The Gemara asks: Which incident came first, the one about the broken leg reported in the mishna or the one about the slain priest in the Tosefta? If we say that the incident of bloodshed came first, this raises a problem: Now, if in response to a case of bloodshed they did not establish a lottery but continued with the running competition, can it be that in response to an incident of a priest’s leg being broken they did establish a lottery? Rather, we must say that the case in which the priest’s leg was broken in the course of the race came first, and as the mishna states, the establishment of the lottery was in response to that incident.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה שהרי נאמר בה באדמה אשר ד׳ אלקיך נותן לך וירושלים לא נתחלקה לשבטים וזו היא אחת מעשרה דברים שנאמרו בירושלים שנתפרשו בב״ק פרק מרובה (ב״ק פ״ב:) וא״כ זה שאמרו בסוגיא זו על זה שנתקע סכין בלבו בעזרה ועמד ר׳ צדוק על מעלות האולם ודרש אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל וכו׳ אנו על מי נביא עגלה ערופה על בני העיר או על בני העזרה שמשמען של דברים שאלו נמצא חוץ לעיר בני העיר היו מביאין אותה לא על דרך הדקדוק נאמרה שהרי ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה ועוד שהרי כתיב לא נודע מי הכהו ובזו הרי נודע שהרי שניהם היו רצים בכבש המזבח וכשקדם אחד לחבירו וזכה בעבודה נטל סכין ותקע בלבו אלא לא אמרה אלא על דרך ההרחבה להרבות בבכיה:
תחילה שואלים: הי [איזה] מעשה קדים [קדם] זה ששנינו במשנה או זה שבתוספתא? אילימא [אם נאמר] שקדם מעשה זה שהיתה בו שפיכות דמים, השתא [עכשיו] נמצא כי בשל מעשה שהיתה בו שפיכות דמים לא תקינו פייסא [תיקנו פייס] והמשיכו לעשות תחרות כמו קודם, על מעשה זה שנשברה רגלו תקינו [התקינו]?! אלא ודאי צריך לומר שהמעשה שבמהלך התחרות נשברה רגלו של אחד הכהנים קדים [קדם].
The Gemara asks: Which incident came first, the one about the broken leg reported in the mishna or the one about the slain priest in the Tosefta? If we say that the incident of bloodshed came first, this raises a problem: Now, if in response to a case of bloodshed they did not establish a lottery but continued with the running competition, can it be that in response to an incident of a priest’s leg being broken they did establish a lottery? Rather, we must say that the case in which the priest’s leg was broken in the course of the race came first, and as the mishna states, the establishment of the lottery was in response to that incident.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְכֵיוָן דְּתַקִּינוּ פַּיְיסָא אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ אֶלָּא לְעוֹלָם דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים קָדֵים וּמֵעִיקָּרָא סְבוּר אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא כֵּיוָן דחזי אֲפִילּוּ מִמֵּילָא אָתוּ לִידֵי סַכָּנָה תַּקִּינוּ רַבָּנַן פַּיְיסָא.

The Gemara asks: If the running competition was abolished immediately after the incident of the broken leg and a lottery was instituted to replace it, once they established the lottery, what were they doing still running to within the four cubits in the incident that led to the priest’s murder? Rather, actually, it is necessary to return to the approach suggested earlier, that the case involving bloodshed came first. Initially, the Sages thought that it was merely a random, i.e., isolated, event, and because it was extremely unlikely for a murder to happen again they did not abolish the competition due to that incident. Then, once they saw that in any event the priests were coming to danger, as one of them was pushed and broke his leg, the Sages established a lottery.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ארבע אמות מאי עבידתייהו – גבי מרוצת שפיכות דמים.
ושואלים: אם כן הוא, שביטלו את התחרות מיד לאחר המעשה הראשון ותיקנו תמורתו פייס, כיון דתקינו פייסא [שתיקנו פייס], כל אותו מעשה שהיו רצים בתוך ארבע אמות מאי עבידתייהו [מה מעשיהם]? שהרי שוב לא היה מקום לתחרות זו! אלא יש לחזור למה שאמרו, לעולם יש לומר כי המעשה של שפיכות דמים קדים [קודם] היה, אלא מעיקרא סבור אקראי בעלמא [מתחילה סברו כי מקרה בלבד] הוא, שודאי אין זה מצוי שיגיעו לידי שפיכות דמים, ולא קבעו בגלל אפשרות רחוקה כזאת תקנה גמורה בדבר. כיון דחזי אפילו ממילא אתו [שראו שאפילו בדרך כלל באים] הם לידי סכנה, שהרי אחר נדחף והופל — תקינו רבנן פייסא [תקנו חכמים פייס].
The Gemara asks: If the running competition was abolished immediately after the incident of the broken leg and a lottery was instituted to replace it, once they established the lottery, what were they doing still running to within the four cubits in the incident that led to the priest’s murder? Rather, actually, it is necessary to return to the approach suggested earlier, that the case involving bloodshed came first. Initially, the Sages thought that it was merely a random, i.e., isolated, event, and because it was extremely unlikely for a murder to happen again they did not abolish the competition due to that incident. Then, once they saw that in any event the priests were coming to danger, as one of them was pushed and broke his leg, the Sages established a lottery.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲנַן עַל מִי לְהָבִיא עַל הָעִיר אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת וִירוּשָׁלַיִם בַּת אֵתוֹיֵי עֶגְלָה עֲרוּפָה הִיא וְהָתַנְיָא עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְזוֹ אַחַת מֵהֶן

The Gemara returns to the incident of the slain priest and discusses several details of it. It was related that Rabbi Tzadok stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land, etc.” But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall upon the city, Jerusalem, or does the obligation fall upon the Temple courtyards? The Gemara asks: Is Jerusalem subject to bringing a heifer whose neck is broken? Wasn’t it taught in a baraita: Ten things were said about Jerusalem to distinguish it from all other cities in Eretz Yisrael, and this is one of them:
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עשרה דברים – בבבא קמא חשיב לה בפרק מרובה (דף פב:).
וירושלים אינה מביאה עגלה ערופה כו׳ והתניא כו׳ – תימה לי מאי פריך לימא דכרבי יהודה ס״ל דאמר לעיל בפ״ק (דף יב.) דירושלים נתחלקה לשבטים ואפי׳ עזרות איכא למ״ד התם דנתחלקו לשבטים ויש לומר דבלאו הכי צריך לשנויי כדי להרבות בבכיה דהא לא שייך עגלה ערופה אלא היכא דלא נודע מי הכהו והכא הרי נודע ועוד דקאמר על העיר או על העזרה פשיטא דעל העזרה לא מייתינן דהא העיר הקרובה כתיב ועזרה לאו עיר הוא אלא לאפושי צערא בעלמא הוא דקאמר הכי.
לאחר ביאור נקודה זו, מבארים כמה פרטים במעשה שסופר בתוספתא: מסופר כי עמד ר׳ צדוק על מעלות האולם ואמר: ״אחינו בית ישראל שמעו: הרי הוא אומר: ״כי ימצא חלל באדמה״, אנן [אנו] על מי להביא עגלה על העיר או על העזרות״? ותוהים: וכי ירושלים בת אתויי [שייכת להביא] עגלה ערופה היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עשרה דברים נאמרו בירושלים שאינה כשאר כל ערי ישראל, וזו אחת מהן:
The Gemara returns to the incident of the slain priest and discusses several details of it. It was related that Rabbi Tzadok stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land, etc.” But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall upon the city, Jerusalem, or does the obligation fall upon the Temple courtyards? The Gemara asks: Is Jerusalem subject to bringing a heifer whose neck is broken? Wasn’t it taught in a baraita: Ten things were said about Jerusalem to distinguish it from all other cities in Eretz Yisrael, and this is one of them:
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא כג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יומא כג., ר׳ חננאל יומא כג., הערוך על סדר הש"ס יומא כג., רש"י יומא כג., תוספות יומא כג., תוספות ישנים יומא כג., תוספות רי"ד יומא כג., בית הבחירה למאירי יומא כג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יומא כג., מהרש"א חידושי הלכות יומא כג., מהרש"א חידושי אגדות יומא כג., פירוש הרב שטיינזלץ יומא כג., אסופת מאמרים יומא כג.

Yoma 23a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 23a, R. Chananel Yoma 23a, Collected from HeArukh Yoma 23a, Rashi Yoma 23a, Tosafot Yoma 23a, Tosefot Yeshanim Yoma 23a, Tosefot Rid Yoma 23a, Meiri Yoma 23a, Ritva Yoma 23a, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 23a, Maharsha Chidushei Aggadot Yoma 23a, Steinsaltz Commentary Yoma 23a, Collected Articles Yoma 23a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144