אחרת היא דעת הרמב״ם דהנה איתא לקמן דף
(ט.) אמר רב ששת משום ר״ע מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת״ל חג הסוכות שבעת ימים לה׳ ותניא ר׳ יהודה בן בתירא אומר כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה שנא׳ חג הסוכות וכו׳. וכתב הרמב״ם בפ״ו מסוכה הלט״ו וז״ל עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך עכ״ל. הרמב״ם פוסק שחל שם שמים גם על מחיצות הסוכה כמו שחל על סכך הסוכה. הרי שהוא סובר שגם המחיצות הן החפצא של סוכה כמו הסכך - שלא כרש״י.
אולם הרא״ש (פ״ק אות י״ג) חולק על שיטת הרמב״ם, וז״ל: והאי דאסירי עצי הסוכה היינו דוקא הסכך אבל עצי הדפנות משרי שרי דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות היינו דוקא בסכך כדלקמן
(דף יב.) גבי פסולת גורן ויקב דלא כהרמב״ם ז״ל, עכ״ל. שיטתו שרק על הסכך חל שם שמים אבל לא על הדפנות, דאליביה גוף החפצא של הסוכה הוא הסכך בלבד.
יוצא מכך שהרמב״ם והרא״ש פליגי ביסודו של רש״י הנ״ל. הרמב״ם סובר, שגם מחיצות הסוכה נחשבות מגוף החפצא של הסוכה, לפיכך פוסק שכשם שחל שם שמים על הסכך כך חל שם שמים על המחיצות. מאידך הרא״ש מסכים עם רש״י וסובר שעצם החפצא של הסוכה הוא הסכך בלבד, המחיצות רק מכשירות את הסכך, אבל אינן חלק מגוף החפצא של המצוה. לכן פוסק הרא״ש שעל המחיצות ליכא חלות שם שמים. רק על גוף החפצא של הסוכה - הסכך - חלה חלות שם שמים.
והנה בסוגיא לקמן
(לא.) דנה הגמרא אם קיים הפסול דגזול בקרקע סוכה גזולה - ותלוי אי קרקע נגזלת או אינה נגזלת. ופסק הרמב״ם (פ״ה מסוכה הלכ״ה) שסוכה גזולה כשרה משום שקרקע אינה נגזלת. וז״ל: סוכה שאולה כשרה וכן הגזולה כשרה כיצד אם תקף על חבירו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה יצא שאין הקרקע נגזלת, עכ״ל.
אמנם חלות הפסול של גזול במצוות ע״פ הדין של מצוה הבאה בעבירה תלוי׳ בחלות שם חפצא של מצוה, וכדמוכח ממש״כ הרמב״ם (פ״א משופר הל״ג) וז״ל: שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע״פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל וכו׳. ולכאו׳ יפלא, דהא אע״פ שהמצוה היא שמיעת הקול מ״מ חפצא של שופר מעכב והשופר מכשיר את המצוה ולמה אין בו דין גזל. וביאר זקנו של מרן שליט״א הגאון ר׳ חיים מבריסק זצוק״ל דהרמב״ם סובר שאע״פ שיש דין שופר שמעכב את המצוה זהו משום דהשופר מכשיר את המצוה. ברם החפצא של המצוה עצמו אינו השופר אלא הקול, והדין של מצוה הבאה בעברה חל לפסול דוקא בחפצא של המצוה עצמו. והואיל וקול השופר הוא לבדו החפצא של המצוהא והשופר אינו אלא מכשיר המצוה לא חל פסול גזל במצות השופר כיון שבעצם הקול ליכא דין גזל כמבואר ברמב״ם.
ולפי״ז יל״ע בסוכה - דהנה נראה (וכן מוכח מכמה ראיות, עיין לקמן בשיעורים באריכות רבה) דאפי׳ לרמב״ם שסובר שהדפנות עם הסכך משוות עצם החפצא של הסוכה מ״מ קרקע אינה בעצם החפצא של הסוכה, כי בסוכה אין דין קרקע כלל. ואף שיש דין קרקע ברשויות דשבתב, מ״מ מסר הגר״ח זצ״ל לבנו הגאון ר׳ משה זצ״ל שבסוכה אין דין קרקע כלל, ונראה כדבר פשוט דהחלות דשם שמים בסוכה אינה חלה כלל על הקרקע דאינה החפצא של הסוכה, וא״כ יפלא, מאחר דאין הקרקע מעצם החפצא של הסוכה ואינה החפצא של המצוה מדוע ס״ד לפסול מטעם מצוה הבאה בעבירה וכשרה דוקא משום דאינה נגזלת, הרי דין הגזל ומצוה הבאה בעברה חל דוקא בחפצא של המצוה ולא בכל דבר הבא להכשיר את המצוה כדחזינן בשופר, ומ״ש שופר שאין בו פסול גזל ומצוה הבאה בעבירה מקרקע סוכה דאי נימא דקרקע נגזלת יש חלות פסול דמצוה הבאה בעבירה במצות הסוכה, וצ״ע.ג (עיין עוד בענין זה לקמן בשעורים כמו (ב:), (ז.), (ט.))ד.
שם. רש״י ד״ה ושחמתה מרובה מצלתה, וז״ל: המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו, ועל שם הסכך קרויה סוכה, עכ״ל. אין לפרש רש״י כפשוטו שמטעם בטול ברוב קאתי, שהרי המועט ניכר ואינו נמצא בתערובת ודבר שניכר בתערובת אינו בטל. אמנם כוונתו שרובו ככולו, כלומר שמפני רוב החמה מתבטל מעיקרו החפצא של הסכך וכאילו אינו קיים כלל.
כשהיו שואלים את אביו של מו״ר שליט״א הגאון ר׳ משה זצ״ל מהיכן למדו חז״ל שחמתה מרובה מצלתה פסולה בסוכה היה תמיד מזכיר רש״י זה. והיה מטעים, שאין ענין חמתה מרובה מצלתה פסול בסכך, אלא שאם חמתה מרובה ליכא סכך כלל, הסכך פשוט איננו, וממילא אין כאן חפצא של סוכהה. ובענין זה עיין לקמן בשעורים לדף ט: ועוד.
שם. משנה - ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. עיין בשעורים לקמן על המשנה (כב:).
שם. במשנה - סוכה כו׳ ושאינה גבוה עשרה טפחים כו׳ פסולה עכ״ל. יש לבאר את יסוד הדין של עשרה טפחים בסוכה.
ונראה שיש שני דינים בגובה של עשרה טפחים בסוכה: א) דין במחיצות הסוכה. דין זה אינו מוגבל לסוכה, גם בכל התורה כולה - בשבת, בכלאים, ובקדושת המקדש - שעור גובה עשרה תנאי הוא בהכשר המחיצות, וכמש״כ הרמב״ם בפט״ז משבת הלט״ו וז״ל: וכל מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יותר אינה מחיצה גמורה עכ״ל. ובפ״ז מכלאים הלט״ו כתב וז״ל: גדר שהוא גבוה עשרה טפחים כו׳ הרי זה מותר ליטע כרם בצדו מכאן וירקות בצדו מכאן עכ״ל.
ב) דין בדירת הסוכה. דין זה מיוחד לסוכה ובחלות שם דירת הסוכה, כי בפחות מעשרה בגובה הסוכה יש פסול של דירה סרוחה וכדלקמן
(דף ד.) - היתה גבוהה י׳ טפחים והוצין יורדין לתוך י׳ סבר אביי למימר אם חמתם מרובה מצלתם כשרה. א״ל רבא, הא דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה, עכ״ל.
ובכך יתיישב שינוי שבמשנה עירובין ממשנתנו כאן. במשנה שלנו נקבע הדין שגובה עשרה מעכבת בהכשר סוכה מיד אחרי שהובאה המחלוקת בין הת״ק ור׳ יהודה בשעור עשרים בסוכה. לעומת זאת בריש מסכת עירובין
(ב.), במשנה הראשונה שם, הובאה המחלוקת בין הת״ק ור׳ יהודה בנוגע לשעור עשרים בהכשר המבוי בשבת, אבל המשנה אינה מזכירה שיש צורך בשעור עשרה בגובה המבוי אע״פ שזה בודאי מעכב.
וי״ל שהמשנה בעירובין השמיטה דין שיעור עשרה בגובה המבוי כי הוא דין במחיצות בכל התורה כולה, ואינו דין מיוחד בהכשר המבוי. והואיל וכבר הובא בהרבה מקומות שגובה עשרה טפחים הוא שעור בחלות שם מחיצה בכהת״כ השמיטה המשנה שם בערובין דין זה. ברם בסוכה, גובה י׳ מהווה גם דין מיוחד בחלות שם דירה בסוכה ובהכשרה, לפיכך הביאה המשנה במס׳ סוכה. (עיין בשעורים לקמן עוד בענין זה כמו (ד.), (י:).
שם. במשנה - סוכה כו׳ ושאינה גבוהה עשרה טפחים כו׳ פסולה עכ״ל. כבר אמרנו ששעור עשרה הוא דין במחיצות הסוכה, בפחות מעשרה טפחים אין מחיצות הסוכה כשרות. גם בשבת - בקביעת חלות השם של רשות היחיד - מעכב גובה עשרה במחיצות.
אעפ״כ נ״ל דיש כאן שתי הלכות נפרדות. הראיה לכך, מהא דאיתא לקמן
(ד:) וז״ל: היתה פחותה מי׳ טפחים וחקק בה כדי להשלימה לעשרה, אם יש משפת חקק ולכותל ג׳ טפחים פסולה פחות משלשה טפחים כשרה כו׳ הכא לשוויי לדופן פחות משלשה טפחים אין אי לא לא עכ״ל. מהגמ׳ יוצא שאין לצרף גובה עשרה במחיצת הסוכה אלא כשכל השעור מצטרף בפחות משלשה טפחים, כלומר, שהמרחק בין שני חלקי המחיצה הוא פחות משלשה טפחים. וכבר תמהו על כך בתוס׳ (ד:) ד״ה פחות, וז״ל: וא״ת בפ״ק דשבת
(דף ז:) גבי בית שאין תוכו עשרה וחקק בו להשלימו לעשרה, אמאי לא מחלק כי האי גוונא אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים, וי״ל דלא דמי רשות שבת שהיא למנוע רגל רבים לסוכה דבעינן מחיצות סמוכות לסכך עכ״ל.
בביאור דבריהם נ״ל, שהתוס׳ מחדשים שקיים חלוק בין מחיצות השבת לבין מחיצות הסוכה. במחיצות השבת אין צורך שתהיה חפצא של מחיצה אחת. גם בהרבה מחיצות קטנות הרחוקות זו מזו נעשה המקום המוקף מבפנים רה״י. דין העשרה במחיצות השבת איננו דין בחפצא של המחיצות, אלא בחפצא של מקום המוקף במחיצות. לפיכך, כשהמקום מבפנים מוקף בגובה י׳ ע״י מחיצות רבות קטנות הריהו רשות היחיד, אע״פ שכל המחיצות הקטנות המקיפות רחוקות הן זו מזו ואינן מהוות חפצא דמחיצה אחת בתוך שלשה טפחים. מאידך בסוכה הוכשר הסכך רק על ידי מחיצה שיש בה שעור עשרה בעצם החפצא של המחיצה. בסוכה לא נאמר שעור העשרה בהיקף המקום אלא בגופן של המחיצות. ולכן מחיצות קטנות רחוקות זו מזו אינן מצטרפות לשעור עשרה, כי רק כשהן סמוכות תוך שעור לבוד מתקיים חפצא של מחיצה אחת גבוהה י׳ והסכך הוכשר.
היוצא מזה, דשאני שעור גובה העשרה בשבת מבסוכה. בשבת נאמר השעור לענין הקף מקום, אבל בסוכה השעור נאמר בחפצא של המחיצה.
לאור יסוד זה מתלבנות הרבה הלכות כפי שיתבאר:
א) פסק הרמב״ם (פי״ז משבת הלי״ב - י״ג) וז״ל: בכל עושין לחיים כו׳ ואפילו באיסורי הנאה עכו״מ עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר, שהלחי עביו כל שהוא, גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים רחבו ועביו כל שהוא. בכל עושין קורה אבל לא באשרה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור, וכל השיעורין אסורים מן האשרה, עכ״ל. דעת הרמב״ם דלחי של אשרה כשר אבל קורה של אשרה פסולה דכתותי מיכתת שעורה. והראב״ד משיג עליו דהרי גם בלחי יש שעור עשרה ומדוע אין בו דין כתותי מכתת שעורה, וז״ל: אם עביו כל שהוא גבהו מיהת צריך שעור שיהא גבהו י׳, עכ״ל. ותי׳ מורנו ורבנו הגאון ר׳ חיים זצ״ל שלרמב״ם השעור בשבת של גובה י׳ בלחי איננו שעור בגוף הלחי אלא בהיקף מקום רה״י. משום כך אע״פ שמחיצת הלחי נעשתה מעצי אשרה הוכשרה שאין בגוף הלחי עצמו איזה שהוא שעור כי השעור במקום רה״י. (עיין בספר חדושי רבינו חיים הלוי על הרמב״ם).
ר׳ חיים זצ״ל היה מוסיף, שכל זה סובר הרמב״ם בנוגע למחיצות שבת בלבד. ברשות היחיד אין צורך לחפצא של מחיצה אחת, אלא למקום מוקף בגובה י׳. לפיכך, במחיצות השבת אין חלות דין כתותי מיכתת לבטל השעור של עשרה, דאינו שעור בגוף המחיצה. לעומת זאת במחיצות הסוכה שעור עשרה בגוף המחיצות. הסוכה כשרה רק כשקיים חפצא של מחיצה אחת להכשיר את הסכך כי אין המחיצות חלות להקיף מקום הסוכה, אלא להכשיר את הסכך. שעור גובה עשרה במחיצות הסוכה נאמר בעצם החפצא של מחיצות. לפיכך, מחיצות הסוכה העשויות מעצי אשרה פסולות כי דין כתותי מיכתת שיעורה מפקיע שעור הגובה מעצם החפצא של המחיצה.
ב) בר״ן לקמן
(ז.) על הרי״ף (ב: בדפי הרי״ף) כתב וז״ל: נ״ל שאין צורת הפתח מתיר בשתי דפנות של סוכה אע״פ שהוא מתיר לשבת ולכלאים כו׳ דמחמרינן בהא בסוכה משבת כשם שהחמירו בה לענין עמוד גבוה י׳, דבעינן מחיצות הניכרות, כדאמרי׳ לעיל
(דף ד:), אע״ג דלא אמרי׳ הכי לענין שבת, עכ״ל.
לר״ן, ולהרבה פוסקים, צוה״פ אע״פ שהיא כשרה למחיצות השבת אינה כשרה למחיצת סוכה. ונראה שטעמם כדלעיל, צוה״פ מועילה לדין הכשר המקום, אבל אינה חפצא של מחיצה ממש. לפיכך, בשבת, שחלות המחיצות היא בעיקר להקיף ולחלק המקום של רה״י, מועילה גם צוה״פ. גם בכלאים ליכא צורך בחפצא של מחיצה ממש אלא זקוקים לחלות מחיצה כדי לחלק מקומות הגידולין, ולזה, גם צורת הפתח מועלת. ברם בסוכה, אין המחיצות חלות להקיף ולחלק מקומות אלא להכשיר את הסכך. ולכן צריכה חפצא של מחיצה ממש, ולכן צוה״פ פסולה, שאיננה חפצא של מחיצה ממש.
ג) לר״ן, גם בעמוד גבוה י׳, בשבת הוכשר המקום והאויר מעל לעמוד להיות רה״י, אבל בסוכה, מחיצות עמוד פסולות. ונתבאר שם שטעם החילוק הוא שאין כאן חפצא של מחיצות ניכרות למעלה אצל הסכך, ולפיכך פסולות, שאין הסוכה כשרה רק בחפצא של מחיצות. אבל בשבת דין הכשר של מחיצות - אפילו הכשר של מחיצות שאינן ניכרות - מועיל לקבוע רשות היחיד למעלה. בשבת - בניגוד לסוכה - אין צורך לחפצא של מחיצות.
ד) בנוגע לשיעור הטפח בדופן השלישי של הסוכה, כתבו התוס׳ לקמן
(ז.) ד״ה ואינה ניתרת אלא בצורת הפתח, וז״ל: פירוש, אלא א״כ עשאו לאותו טפח צוה״פ על פני כל הדופן כולו, כיצד קנה של חצי טפח אצל היוצא, וקנה חצי טפח במקצוע שכנגדו, וקנה על גביהם, דהוה ליה כאילו כל הדופן סתום דאע״ג דבפ׳ קמא דעירובין
(יא:) לא יהבינן שיעורא לקנה של צוה״פ כו׳ גבי סוכה החמירו דבעינן מחיצות הניכרות, עכ״ל.
גם דברי התוס׳ מתפרשים לאור היסוד הנ״ל. בשבת די בצוה״פ מקנים כ״ש שהרי מחיצת צוה״פ בקנים כ״ש מחלקת ומקפת המקום מבפנים ומכשירתו להיות רה״י. ברם בסוכה, רק חפצא של מחיצה מכשרת את הסכך. לכן, צריכים לבנות חפצא של צוה״פ מיוחדת - עם שני קנים בעובי של חצי טפח משני הצדדים - כדי ליצור חפצא של מחיצת סוכה, ודוקא בכך הסוכה כשרה. (עיין עוד בענין זה לקמן בשעורים כמו (ד:) (ז.))ו.
שם. מחיצות רה״י בשבת - שיטת הרמב״ם.
מוכח כנ״ל שמחיצות השבת חלות להקיף מקום. כתב הרמב״ם (פי״ז משבת הל״ט) וז״ל: מבוי שהכשירו בקורה אע״פ שמותר לטלטל בכולו כרה״י הזורק מתוכו לרה״ר או מרה״ר לתוכו פטור, עכ״ל. דעתו דבהכשר קורה אינו רה״י דאורייתא, כי רק בד׳ מחיצות יש רה״י דאורייתא ולא בג׳ מחיצות.
ובהשגות הראב״ד שם כתב וז״ל: הא מילתא קשיא לי טובא, כיון שמותר לטלטל בכולו, אלמא במבוי שיש לו שלשה מחיצות קאמר וקי״ל דג׳ מחיצות דאורייתא, א״כ הכשרו בקורה אמאי פטור וכו׳. לראב״ד הכשר קורה חל ברה״י דאורייתא - דג׳ מחיצות רה״י מה״ת.
ונראה שיסוד המחלוקת הוא במנין המחיצות המעכב לקבוע רה״י בשבת. לראב״ד, חלה רה״י בשלש מחיצות מן הצדדין. אליבא דהרמב״ם, בשלש מחיצות אין רה״י מה״ת, רק בארבע מחיצות יש רה״י מה״ת. וכן פוסק שם, וז״ל: אבל אם הכשרו בלחי הזורק מתוכו לרה״ר או מרה״ר לתוכו חייב שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית, עכ״ל. הרי ששיטת הרמב״ם הוא כדברינו. כשיש ארבע מחיצות מסביב נחשב המקום מבפנים כמוקף מחיצות, ורק אז חל שם רה״י. אולם בג׳ מחיצות אליבא דרמב״ם אין רה״י - שהרי המקום מבפנים איננו מוקף לגמרי מכל רוחותיו.
והנה אע״פ שדעת הרמב״ם היא שחלות רה״י תלויה בהיקף מקום מארבע רוחות, עכ״ז מסכים, שיש חלות מן התורה למחיצות השבת בשלש רוחות, וכדמוכח מדבריו בפי״ד משבת הל״ד וז״ל: אי זו היא כרמלית כו׳ קרן זוית הסמוכה לרה״ר והוא המקום שמוקף שלש מחיצות והרוח הרביעית רה״ר כגון מבוי שאין לו לחי וקורה ברוח רביעית, עכ״ל. חזינן דמחיצות משלש רוחות מפקיעות איסור רה״ר והופכות את המקום לכרמלית. וע״כ, שבשלש מחיצות, לרמב״ם, יש חלוקת המקום לעצמו, ומשום כך אין המקום מצטרף לרה״ר. אעפ״כ הואיל ואין המקום מוקף מסביב לכל צדדיו איננו רה״י מן התורה. רק היקף שלם מסביב מחדש שם רה״י, ומשו״ה רק כשיש ד׳ מחיצות המקיפות המקום לגמרי חל דין רה״י.
אך עלינו להבין אליבא דהרמב״ם דלרה״י בעינן ד׳ מחיצות, מדוע שונה שבת מסוכה שכשרה בג׳ מחיצות. יסוד ההבדל הוא כי בשבת יש חלות מקום רה״י מוקף מחיצות, ולשוות מקום רה״י מוקף מחיצות קובע הרמב״ם דבעינן היקף מסביב בד׳ מחיצות - מכיון דבשבת יש חלות דין של מקום רה״י. אולם בסוכה בעינן חלות דין סכך כשר, וההכשר של סכך כשר מחייב סכך סמוך למחיצות. ע״ז נאמרה ההלכה למשה מסיני (ו:) שדי לסכך בג׳ מחיצות אע״פ שאין כאן הקף מקום כמו שיש בשבת. וראייה לכך מדין פסל היוצא (יט.) שמי שיושב שם יוצא הגם שאינו יושב בין ג׳ דפנות הסוכה. והטעם הוא דליכא דין שבסוכה יש לשבת במקום מוקף מחיצות אלא ישיבה תחת סכך כשר - ופסל היוצא הוא סכך כשר מאחר שיש לסכך ג׳ מחיצות כשירות.
שם. רש״י ד״ה מבוי שהוא גבוה. ז״ל רש״י: מבוי שהוא סתום משלש צדדין וראשו פתוח לרה״ר וחצירות פתוחות לו כו׳ הרי הוא רה״י כו׳ ואסרו חכמים להוציא מרשותו לרשות חבריו בלא עירוב כו׳ והצריכו בו שיתוף להשתתף כל החצירות בפת או ביין כו׳ ולפי שאין לו מחיצה רביעית וקרוב הוא להיות דומה לרה״ר הצריכו היכר בראשו הפתוח לרה״ר או לחי זקוף או קורה מכותל לכותל ואם גבוה הקורה מעשרים אמה, ימעט, ישפיל עכ״ל.
המשך הדיון של רש״י בנוגע לדין של ערוב רשויות אין לו לכאורה שום שייכות לתקנת לחי וקורה, שהרי המשנה שבסוגיא עוסקת רק בשיעור הקורה. ובכן קשה למה האריך רש״י לבאר דינו של עירוב חצירות. ונראה מכך שרש״י סובר שעצם התקנות של קורה ושל ערובי החצירות תקנה אחת הן בהיתר המבואות, ואינן תקנות נפרדות לעצמן, והדבר טעון ביאור.
והנה יש לעיין בדין תקנות הקורה וערובי החצרות - כי ניתן להבין יסוד איסורי הטלטול במבוי בלי עירוב או במבוי בלי קורה באחת משני דרכים: י״ל א) שאיסוריהם איסור מלאכה בכרמלית, כלומר, איסורי הוצאה מרשות לרשות מדרבנן. ב) שאיסוריהם הם איסורי טלטול מיוחדים ואינם איסורי מלאכת הוצאה מדרבנן.
ומסתבר שיש להכריע שאלה זו מפסקו של הרמב״ם בהצלת כתבי הקודש בשבת מן הדליקה. וז״ל הרמב״ם בפכ״ג משבת הלכ״ו: מותר להציל כל כתבי הקדש שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו המבוי, ואע״פ שלא עירבו, ובלבד שיהיה למבוי שלש מחיצות ולחי אחד עכ״ל. הרמב״ם מתיר הצלת כתבי הקודש לחצר בלי עירוב אבל אוסר הצלתם למבוי בלי לחי וקורה. וצ״ע ביסוד החלוק. ונראה, שהרמב״ם סובר, שיש לחלק בין האיסור להוציא לחצר בלי עירוב לבין האיסור להוציא למבוי בלי קורה. דעתו דהאיסור להוציא לחצר בלי עירוב איננו איסור מלאכת הוצאה מדרבנן, אלא איסור טלטול הוא. להצלת כתבי הקודש התירו חכמים איסור זה. לעומת זה איסור ההוצאה למבוי בלי קורה מהווה חלות שם איסור מלאכה מדרבנן, ואין להתיר איסור מלאכה מדרבנן להצלת כתבי הקודש. הרמב״ם, כפי הנראה, אזיל לשיטתו הנ״ל שהקורה סותמת את הרוח הרביעית של המבוי מדרבנן ובלי הקורה חסרות ארבע מחיצות המקיפות ומתירות רה״י והוי כרמלית. לכן, במבוי בלי קורה קיים איסור מלאכת הוצאה מדרבנן לכרמליתז. שונה הוא איסור הטלטול לחצר בלא ערוב. כאן מספר מחיצות החצר הוא שלם - ישנן ארבע מחיצות המקיפות את החצר. בלי עירוב ישנו רק איסור טלטול מיוחד מדרבנן, אבל אין איסור מלאכה של הוצאה לכרמלית מדרבנן. משום כך פוסק הרמב״ם שמצילין כתבי הקדש למקום בלי עירוב דאינו איסור מלאכה, אבל לא למקום בלי קורה דהוי איסור מלאכת הוצאה.
לכאורה חולק רש״י על יסוד זה, כי הוא משוה תקנת הקורה לתקנת העירוב, ויוצא איפוא דלדידיה, יש בשתיהן איסורי טלטול מיוחדים בלי חלות דין מלאכה.
ברם פרוש זה בשיטת רש״י אינו מתקבל על הדעת, שהרי פסקו של הרמב״ם בהצלת כתבי הקודש המחלק בין תקנת הערוב לתקנת הקורה מוכרח מסוגיא מפורשת במסכת שבת
(דף קי״ז), וא״כ הדרא קושיא לדוכתא - היאך איחד רש״י את שתי התקנות האלו.
ולכן נ״ל, שרש״י סובר שאע״פ שדיני הקורה והערוב מיוסדים בתקנה אחת, עכ״ז ישנן כאן שתי הלכות נפרדות. שיטתו, שעצם תקנת הקורה נועדה להכשיר המבוי להנחת הערוב ותקנת הקורה מהוה חלק מתקנת ערוב חצרות. אי אפשר לשתף ולערב מבוי או חצר בהיתר ערוב כל זמן שהמבוי או החצר פרוצים בראשם לכרמלית או לרה״ר כי הפרצה מבטלת את השתוף. לפיכך התקינו חז״ל תקנת הלחי והקורה כדי לסתם את פתח המבוי, שע״י כך ניתן לבני החצר והמבוי להשתתף בערוב.
ויוצא מכך שאע״פ שהקורה והלחי חלים בתקנת ערוב, שונה חלות דינם מדין הערוב עצמו. חלות הקורה והלחי היא להכשיר עצם מקום המבוי, כלומר, דינם לסתום את הרוח הרביעית של המבוי בחלות מחיצות כי בלי הקורה או הלחי חסר מנין המחיצות המעכב להכשר המבוי. לפיכך, בהוצאה למבוי בלי קורה ולחי ישנו איסור מלאכת הוצאה מדרבנן, כי בלי ארבע מחיצות, המקום מבפנים נחשב לפרוץ ולכרמלית מדרבנן.
שאני דינו של הערוב עצמו. לאחר שישנן ארבע מחיצות מארבע רוחות המבוי, אין איסור הטלטול בלי ערוב איסור מלאכת הוצאה אלא איסור טלטול מיוחד, והערוב נועד להתיר איסור זה. משום כך, מצילין כתבי הקודש לחצר בלי ערוב - כי האיסור של טלטול נדחה להצלת כתבי הקדש. אבל אין מצילין כתבי הקדש למבוי בלי לחי וקורה - שאין דוחים איסור מלאכת הוצאה לכרמלית עבור כתבי הקודש.
אך יש להעיר אם חובת הקורה נעוצה בחובת הערוב - למה קיים איסור להוציא בלי לחי או קורה במבוי של יחיד שאין שכנים גרים שם: כיון דליכא חובת ערוב כלל, היה מהראוי שבמבוי כזה יספיקו שלש מחיצות בלבד.
ומסתבר שאחרי שכבר תקנו חז״ל את הדין של לחי וקורה יחד עם תקנת הערוב נשתנה הדין של רה״י והכרמלית. הואיל ובלי לחי וקורה אין מקום המבוי ראוי לערוב, חל על מבוי הפרוץ בראשו שם כרמלית. לפיכך לא הוגבלה תקנה זו למבוי ולחצר השכנים. גם מבוי היחיד המוקף ע״י שלש מחיצות נחשב כרמלית וזקוק ללחי או קורה בפתחו בראשוח.
שם. גמרא: אמר רבה דאמר קרא למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ״י עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה וכו׳.
בערובין (ג.) איתא שקורה למעלה מעשרים אמה פסולה, ולמ״ד קורה משום היכר כשיש אמלתרא (דבר ניכר ומשונה המושך אליו תשומת עין הרואה) למעלה - הקורה כשרה. ופי׳ רש״י שם בד״ה משום היכר וז״ל: ומש״ה מהניא אמלתרא, דכיון דמסתכלי בה אינשי אפילו למעלה מכ׳ אמה איכא היכרה, עכ״ל.
והנה בסכך למעלה מעשרים לא שמענו ולא ראינו בסוגיא שלפנינו או במקום אחר שתועיל אמלתרא להכשיר. ולכאורה צ״ע - מאחר שרבה סובר שסוכה למעלה מכ׳ אמה פסולה משום דלא שלטא בה עינא, א״כ כשיש אמלתרא יוכשר הסכך למעלה מכ׳ אמה משום שאז נמשכת עין הרואה למעלה, ושלטא אז עינא בסכך.
ונראה דשאני קורה מסכך. בקורה יש צורך להיכר במציאות. כי היכר הקורה מהווה חלק מגוף המתיר במבוי. בסתם קורה למעלה מכ׳ אמה ליכא היכר, אבל כשיש אמלתרא יש היכר, ולפיכך הקורה כשרה. שונה מזה הדין של כ׳ אמה בסוכה. כאן אין דין בעלמא של ראיית הרואה בלבד, כי אם שליטת העין קובעת את דין השעורין של מחיצות הסוכה. הדין של גוד אסיק מן המחיצות ולסכך למעלה מכ׳ אינו חל משום דלא שלטא בה עינא. הרי שהטעם הזה משמש לקבע אחת מהלכות שעורין ומחיצין של הסוכה, דינא דגוד אסיק, ועשרים אמה הריהו שעור בגוד אסיק מחיצות הסוכה. עקב כך אין אמלתרא מעל כ׳ מכשרת את מחיצות הסוכה כי אע״פ שעין הרואה נמשכת אז למעלה ושלטא עינא בסכך, מכל מקום, אין להן למחיצות מדת השעורין הכשרה על פי דין. עשרים אמה חלים כדין שעור בהלכות מחיצות הסוכה, משא״כ בקורה דדין עשרים אמה שם אינו שעור במחיצה אלא דין היכר בעלמא ולכן מועיל אמלתרא.
דרך אגב, יש לעיין, מה יהיה דינו של אמלתרא בנר חנוכה הדולק למעלה מכ׳ אמה. מסתבר שהנר יהיה פסול כי בנר חנוכה צריך ההיכר לצאת מהנר עצמו בלבד. אמלתרא המושכת את ראית העין לא תוכל להכשיר את הנר הדולק. הנר הדולק עצמו צריך למשך את עין הרואה אליו ואז כשר הנר לחפצא של נר מצוה המפרסם בעצמו את נס החנוכה.
שם. גמרא: למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ״י. מהפסוק הזה הקשו התוס׳ בפסחים
(קח:) על הדין שנשים חייבות בד׳ כוסות דאף הן היו באותו הנס - מ״ש סוכה שנשים פטורות ממנה. וז״ל שם ד״ה היו: והא דאמרי׳ דפטורות מסוכה, אע״ג דהן היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי, התם בעשה דאורייתא אבל בד׳ כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים, עכ״ל.
ויתכן ליישב קושייתם של התוס׳ באופן אחר. ניתן לומר שנשים נכללו במצות עשה שהזמן גרמא ע״פ העקרון שאף הן היו באותו הנס רק כשגוף המצוה הוא פרסומא ניסא. בכך שונה מצות ארבע כוסות ממצות ישיבת סוכה. בד׳ כוסות עצם המצוה הוא לספר את הנס של יציאת מצרים ע״י שתיית ארבע כוסות דרך חירות, וכפי שכתב הרמב״ם (פ״ז מחו״מ הל״ו - ז׳) וז״ל: בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים כו׳ ועל דבר זה צוה הקב״ה בתורה וזכרת כי עבד היית כו׳ לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, עכ״ל. ובכן חייבות הנשים לשתות ארבע כוסות של יין כי הן חייבות לספר ביציאת מצרים ולהראות חירות על ידי שתיית יין, שאף הן היו באותו הנס ומחויבות לפרסמו.
לעומת זה עצם קיום מצות סוכה אינו ספור הנס אלא ישיבה ודירה בסוכה. וקרא דלמען ידעו דורותיכם אינו קובע את עיקר קיום המצוה בסוכה כמצוה דפרסומא ניסא, דעיקר מצות הסוכה היא הישיבה בסוכה לבדה וגם בלי פרסום הנס, ומקיימין עיקר המצוה אפי׳ בלי הידיעה שבסוכות הושיב הקב״ה את אבותינו כשהוציאם ממצרים. והא דדרשינן כאן למען ידעו הוא לגבי הדין דשעורין של מחיצות הסוכה, דנקבעו בכ׳ אמה, מכל מקום אין כאן חלות מצוה של פרסום הנס ממש כמו שיש במצות ד׳ כוסות. (ועיין לעיל בחלוק בין סוכה לקורה לגבי אמלתרא). לפיכך, לא חל הטעם דאף הן היו באותו הנס לחייב נשים בישיבה בסוכה שהרי גוף המצוה אינו פרסומא ניסא. ולפי״ז י״ל שטעם אף הן היו באותו הנס שייך בדין דאורייתא אלא שלא נאמר במצות סוכה מטעם הנ״ל.
גם במקרא מגילה ובהדלקת נר חנוכה הואיל ועצם קיום המצוות הוא ספור וגלוי הנס חל הדין דאף הן היו באותו הנס, ומשום כך נשים חייבות - כדאיתא במגילה
(ד.) ובשבת
(כג.).
ט
פרק א