×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) תָּא שְׁמַע אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל אמְצִיאַת אַלְמָנָה לְעַצְמָהּ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הַנִּיזּוֹנֶת תְּנַן שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ נִיזּוֹנֶת תְּנַן נִיהְווֹ כְּבַעַל מָה בַּעַל מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ הָכָא נָמֵי מְצִיאַת אִשָּׁה לַיּוֹרְשִׁים.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rabbi Zeira said that Shmuel said: Any lost article found by the widow she acquires for herself. Granted, if you say that we learned in the mishna: A widow who is sustained, Shmuel’s principle is well understood. Then, according to the mishna, there are cases where a widow is supported by her husband’s heirs and other cases where she is not. Shmuel is referring to a case where the heirs do not sustain her, and therefore any earnings and articles that she may find belong to her. However, if you say that we learned in the mishna: A widow is sustained by the heirs in place of her husband, then let the heirs be like the husband in every sense. Just as in the case of the husband, any lost article found by the wife belongs to the husband, here too, any lost article found by the widowed wife should belong to the heirs.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןרא״המהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות צו ע״א} אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תהוי לה איבה הני תהוי להו איבה1
אמר ר׳ יוסי בר חנינא2 כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המיטה והרחצת פניו ידיו ורגליו.
אמר ר׳ אלעזר אלמנה שתפשה מטלטלין במזונותיה מה שתפשה תפשה. תניא נמי הכי אלמנה שתפשה מטלטלין בכתובתה מה שתפשה תפשה3. וכן כי אתא רב דימי אמר מעשה בכלתו של-ר׳ שבתי שתפשה דיסקיא4 מלאה מעות ולא היה כח בחכמים להוציא5 מידה. אמר רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן. מתקיף לה מר בר אשי מאי שנא
לכתובה דממקרקעי ולא6 ממטלטלי מזוני7 נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא מאי דתפש תפש הכי נמי מאי דתפש תפש. אמר ליה רב יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרינן משמא דרבא8 כוותך. אלמא תפיסה לכתובה9 ממטלטלי לא מהניא. וקשיא לן הא דגרסינן לקמן {בבלי כתובות צח ע״א} ההיא איתתא דתפשה כסא דכספא בכתובתה אתאי10 לקמיה דרבא אמר לית דחש לה לדר׳11 שמעון דאמר לא אמרינ׳ מקצת כסף ככל כסף. {בבלי שבועות לב ע״ב} וגרסינ׳ תו בפרק שבועת [העדות]⁠12 שמעת מינה משביע עידי קרקע חייב ודחינן דילמא דתפיסא13 מטלטלי דשמעת14 מיניהו15 [דתפישת]⁠16 מטלטלי לכתובה מהניא. וחזינן לחד מרבואתא17 דקאמר הא דאמר רב יעקב בר נפתלי לרבינא משמא דרבא ליתה דהא הדר ביה רבא בהאי מעשה דההיא איתתא דתפשא כסא דכספא בכתובתה כי היכי דלא תיקשי דרבא אדרבא וקסבר18 דהני שמעתתא כולהי19 בשתפשה מחיים. ואנן לא חזינן להאי20 פירוקא דאם איתה [דקשיא]⁠21 דרבא אדרבא לא הוה שתיק22 גמרא מיניה23 אלא הוה ליה לאקשויי דרבא אדרבא ולשנויי הדר ביה רבא ולברורי הי מיניהו דהדר ביה מינה24 ומדלא אקשי ליה הכי שמעינן25 דלא קשיא דרבא אדרבא אלא הני תרתי דרבא תרי טעמי נינהו ולא קשיאן אהדדי דהאי דאמר רבא26 דתפישה27 לכתובה לא מהניא בתפיסה28 לאחר29 מיתה ואפילו הכי למזוני מהניא והא דאמרינן בההיא איתתא דתפשה כסא דכספא בכתובתה דמהניא בשתפשה מחיים דיקא נמי דבהא אמרינן30 אלמנה שתפשה למימרא כשהיא31 אלמנה תפשה ובהא אמרי׳ איתתא דתפשה כסא דכספא למימרא דכשהיא32 תחת בעלה תפשה33 וכן האי34 דגרסינ׳ בפרק שבועת העדות כוותה35. והאידנא תקינו רבנן כתובה אפילו ממטלטלי וכיון דמזוני תנאי כתובה נינהו36 ותנאי כתובה ככתובה דמו ניזונת37 נמי ממטלטלי בין שתפסה בין שלא38 תפסה:
{בבלי כתובות צו ע״א-ע״ב} אמר ר׳ יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא אלמנה ששהת39 שתים שלש40 שנים ולא תבעה מזונותיה41 איבדה מזונותיה. השתא שתים איבדה שלוש מיבעיא לא קשיא כאן בענייה כאן בעשירה אי נמי כאן בצנועה כאן בפרוצה. אמר רבא לא אמרן אלא למפרע אבל להבא יש לה. בעי ר׳ יוחנן יתומים אמרו42 נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראייה נכסים43 בחזקת יתמי קיימי
ועל אלמנה44 להביא ראייה או דילמא ניכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראייה. תא שמע45 דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראייה נישאת עליה להביא ראייה:
{בבלי כתובות צו ע״א} גרסינן בפרק אלמנה ניזונת אמר ר׳ יהושע בן לוי כל מלאכה46 שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת לו מנעל והנעלת לו47 מנעל אמר רבא לא אמרן48 אלא במקום שאין מכירין אותו [אבל]⁠49 במקום שמכירין אותו לית לן בה אמר רב אשי ובמקום שאין מכירין אותו נמי לא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין50 לית לן בה51. אמר ר׳ חייא בר אבא52 אמ׳ ר׳ יוחנן53 כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד שנאמר {איוב ו:יד} למס מרעהו חסד רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר {איוב ו:יד} ויראת שדי יעזב:
1. אמר שמואל...איבה: אינו בכתבי היד, בר״ן מובא בציון: ״גרסי׳ בגמ׳⁠ ⁠״. מובא בה״ג.
2. בר חנינא: גיג, כ״י נ: ״בר׳ חנינא״. דפוסים: ברבי חנינה.
3. תניא נמי...תפשה: וכן גיג. חסר בכ״י נ, דפוסים.
4. דיסקיא: גיג: ״דסיקיא״, כ״י נ: ״דסיקיה״. דפוסים: דיסקא.
5. להוציא: דפוסים: להוציאה.
6. ולא: כ״י נ: ״ולא אתי״.
7. מזוני: דפוסים: למזוני.
8. דרבא: כ״י נ: ״דרבינא״.
9. לכתובה: דפוסים: דכתובה.
10. דתפשה כסא דכספא בכתובתה אתאי: וכן גיג. כ״י נ: ״דתפסה בכתובתה כסא דכספא אתת״. דפוסים: דתפסה בכתובתה כסא דכספא אתיא.
11. לדר׳: וכן גיג. כ״י נ, דפוסים: להא דרבי.
12. העדות: גיג, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 כאן, אך בסוף המאמר גם שם.
13. דתפיסא: דפוסים: דתפסה.
14. דשמעת: דפוס קושטא: ושמעת.
15. מיניהו: וכן כ״י נ. גיג, דפוסים: ״מינה״.
16. דתפישת: גיג, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״דתפישה״.
17. מרבואתא: דפוסים: מן רבוותא. ראה ליקוטי פי׳ ר״ח (אוצה״ג סי׳ ק״צ).
18. וקסבר: כ״י נ: ״דקסבר״.
19. שמעתתא כולהי: כ״י נ: ״כולהו שמעתתא״. דפוסים: שמעתתא כולהו.
20. להאי: חסר בכ״י נ.
21. דקשיא: גיג, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״דקושיא״.
22. שתיק: דפוס קושטא: שביק.
23. מיניה: גיג, כ״י נ: ״מינה״.
24. דהדר ביה מינה: דפוסים: הדר ביה.
25. שמעינן: דפוסים: שמע מינה.
26. רבא: כ״י נ, דפוסים. חסר ב-גיג, כ״י בהמ״ל 695.
27. דתפישה: גיג, כ״י נ: ״תפישה״. דפוס קושטא: תפיסה. דפוסים: תפיסת מטלטלי.
28. בתפיסה: כ״י נ: ״בשתפשה״.
29. לאחר: דפוסים: דלאחר.
30. אמרינן: דפוסים: אמרי.
31. כשהיא: דפוס קושטא: לכשהיא. דפוסים: דכשהיא.
32. דכשהיא: גיג: ״כשהיא״. דפוס קושטא: לשהיא.
33. דיקא נמי דבהא אמרינן...תחת בעלה תפשה: חסר בכ״י נ.
34. האי: גיג, כ״י נ: ״הא״.
35. כוותה: גיג, כ״י נ: ״דכותה״. דפוסים: דכוותה.
36. נינהו: חסר בדפוסים.
37. דמו ניזונת: דפוס קושטא: דמי ניזונת. דפוסים: דמי מזונות.
38. שתפסה, שלא: דפוסים: תפסה, לא.
39. ששהת: גיג, כ״י נ, דפוסים: ״ששהתה״.
40. שלש: וכן גיג. כ״י נ, דפוסים: ״ושלש״.
41. מזונותיה: דפוסים: מזונות.
42. אמרו: כ״י נ: ״שאמרו״.
43. נכסים: גיג, כ״י נ, דפוסים: ״נכסי״.
44. אלמנה: וכן גיג. דפוסים: האלמנה. כ״י נ: ״היתומים״.
45. תא שמע: כ״י נ: ״תשמע״.
46. מלאכה: גיד, כ״י נ: ״מלאכות״.
47. לו, לו: חסר בדפוסים.
48. אמרן: כ״י נ: ״שנו״.
49. אבל: גיד, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״אלא״.
50. תפילין, תפילין: וכן דפוסים. גיד, כ״י נ, דפוס קושטא: ״תפילי״.
51. אמר רב אשי...לן בה: חסר בכ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה.
52. בר אבא: חסר ב-גיד.
53. אמ׳ ר׳ יוחנן: חסר בכ״י נ.
ערך הרהן
הרהןא(כתובות צו.) מתיב רבא מהא דתנן (משנה עדיות ו) העיד רבי יוסי ורבי זכרי׳ בן הקצב על תינוקת שהורהנה באשקלון. (פסחים נא) הכא במאי עסקינן שהורהינו אצלו. פי׳ הניחו ברשות גוי. משכון בל׳ ישמעאל רהן:
ערך חן
חןב(יבמות לח:) דלמא כתובת אשה שאני משום חינא פי׳ מאי טעמא אמרי בית שמאי נוטלות כתובתן דמש״ה תקינו רבנן כתובה לאשה מספק משום חינא דכיון שיודעת שאפי׳ מספק נופלת כתובתה משמשת לבעלה ויעלת חן בעיני בעלה ואנן בעינן שתהא נושאת חן בעיני בעלה. (כתובות פד.) ורבי אלעזר אומר כתובת אשה משום חינא פי׳ דכיון דידעא איתתא דמידחי בעלי חוב ויורשין לאחר מיתה מקמה תהא משרתת לבעלה בכל כוחה מחיים ומתוך כך תמצא חן לפניו ויהיה שלום בינו לבינה. (כתובות צו) בשלמא מן הנישואין משום מזוני אלא מן האירוסין מ״ט עולא אמר משום חינא פי׳ בשלמא אלמנה מן הנישואין משום הכי מוכרת שלא בבית דין משום דאית לה מזוני ומזוני צריכה מיד ולא לאהדורי אבי דינא אלא אלמנה מן האירוסין דלית לה מזוני אלא כתובה מנה מאתים אמאי מוכרח שלא בב״ד לצורך כתובה הא מציא לאמתוני עד דתשכח בי דינא דזבנא על פיו משום חינא כדי שימצאו חן בעיני בעליהן דמתוך דידעי דאיתת אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין תוכל לגבות כתובתה דלא תצטרך לחזר אחר בית דין בשביל חיבה זו תהא משרתת לבעלה ומתוך כך תמצא חן לפניו אלה פי׳ מגנצא. ורבינו חננאל פי׳ משום חינא שתקח ממון ותנשא בו ארוסה דלא נפיש חן דידה פי׳ שאין לה אלא מנה מאתים אבל גרושה אית לה גם תוספת ומפורש בירושלמי (בפרק הכותב) כדי שיהו הכל קופצין לישאנה אבל בעל חוב אינו נפרע שלא בפני הלוה וכן הלכה (כתובות סא) דאכלה כוורי הוו לה בני חינני פי׳ יפים בעלי חן. (סוטה מז) אמר רבי חנינא ג׳ חינות הן חן מקום על יושביו חן אשה על בעלה חן מקח על לוקחו וכענין הזה בערך בשר. (כתובות סא. סוטה מט) רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא פי׳ תמרים שיש להם ריח יפה כלומר לכן הן בעלי חן. ס״א דהינוניתא פי׳ שם מקום והתמרים שגדילות שם שמינות הן הרבה ולפיכך אין משהין אותן לפני שמש שיש להך צער:
א. [פפענדען.]
ב. [מיטלייד. ליבליכקייט.]
אי אמרת בשלמא הניזונת תנן – וסתם לן תנא כאנשי יהודה.
שפיר – איכא לאוקמי להא דשמואל בשאינה ניזונת.
אלא אי אמרת ניזונת תנן – וסתם לן כאנשי גליל וליכא אלמנה שאינה ניזונת אמאי מציאתה לעצמה.
ניהוו – יורשים כבעל.
תא שמע דאמר ר׳ זירא אמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר – קאמר שמואל מציאתה לעצמה אפי׳ בשעה שהיא ניזונית הואיל והן יכולין לסלקה לא הוו כבעל אע״ג דמעשה ידיה שלהן אלא אי אמרת ניזונת תנן וכאנשי גליל אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א״כ הא דקאמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה על כרחך לאנשי גליל הוא דאיצטריך ליה לאשמועינן דלאנשי יהודה לאשמועינן מעשה ידיה לעצמה וכ״ש מציאתה וכיון דלאנשי גליל קאמר אמאי מציאתה לעצמה והא לדידהו הוי דהא אינהו כבעל ולא סגי דלא יהבי לה ואומר רבינו תם דאלמנה דקאמר שמואל קאי אמתני׳ ולאו משום דבלאו הכי לא פשיט שפיר דהניזונת תנן כמו שהוכחתי דעל כרחך אליבא דאנשי יהודה קאמר שמואל ודוקא מציאתה אבל מעשה ידיה ליתומים אלא כי היכי דלא תקשי דשמואל אדשמואל דאיהו סבירא ליה כאנשי גליל לעיל (דף נד.) ומה שפירש הקונטר׳ אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר דמוקמינן מילתא דשמואל בשאינה ניזונת קשה דאי בשאינה ניזונת פשיטא ועוד לימא מעשה ידיה לעצמה וכל שכן מציאתה דהויא כהעדפה שעל ידי הדחק כדאמרינן לעיל בריש מציאת האשה (דף סו. ושם) ועוד דכי היכי דאי תנן הניזונת מוקמינן למילתיה דשמואל בשאינה ניזונת כגון שנתנו לה היורשים כתובתה הכי נמי אי תנן ניזונת וכאנשי גליל מצינו למימר דמילתיה דשמואל מיירי באותה שתבעה כתובתה בב״ד או מכרה שאינה ניזונת שאותה מציאתה לעצמה אפי׳ לאנשי גליל. מ״ר.
א״ר זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה פי׳ אע״פ שהיתומים זנין אותה דטעמא מאי אמרי רבנן מציאת האשה לבעלה משום איבה פי׳ ולא משום מזונות שתקנו מזונותיה תחת מע״י הכא תהוי לה איבה פי׳ מה חוששת האלמנה דמסתם בע״כ יזונו אותה בתנאי ב״ד:
פרק י״א אלמנה נזונת
אי אמרת בשלמא הנזונת תנן שפיר קשיא לי והא אמר שמואל הלכה כאנשי גליל, ואי הכי למאי דקס״ד השתא קשיא דשמואל אדשמואל. ואפשר דהיינו פשט׳ דכיון דסתם לן תנא כאנשי יהודה הדר ביה שמואל מההיא, או דר׳ זירא פליגי. אי נמי אי אמרת בשלמא מתני׳ דאנשי יהודה אף על גב דשמואל בגליל קאמר, לא שאנו אלא מעשה ידיה אבל מציאתה לעצמה. נפקא מינה למקום שנהגו. אלא אי אמרת מתני׳ (בגליל) דגליל והלכה כגליל שמואל היכא קאי, לא לענין הלכה ולא למאי דקתני מתני׳ איירי. זה נ״ל מחוור יותר.
פרק אחד עשר
מתניתין אלמנה ניזונת מנכסי יתומים כו׳ עד לא תמכור אלא בב״ד. אי אמרת בשלמא דהניזונת תנן שמואל אמתני׳ קאי. אלא אי אמרת ניזונת תנן שמואל דאמר כמאן לא כהלכתא ולא כמתניתין.
תוס׳ בד״ה ת״ש כו׳ דלאנשי יהודה לאשמועינן מעשה ידיה לעצמה וכ״ש מציאתה כו׳ עכ״ל ואין להקשות לפי זה בפשיטות מגופה דמתני׳ ה״מ לאוכחי הכי דהנזונת תנן דאי ניזונת תנן וכאנשי גליל אמאי תני במתני׳ דמעשה ידיה שלהן ה״ל למתני רבותא טפי דאפילו מציאתה שלהן דלדידהו ה״ל היתומים כבעל דלא סגי דלא יהבי לה מזונות ודאי דמציאתה שלהן כמו מעשה ידיה ולא ה״ל רבותא טפי אלא לאנשי יהודה דיכולין לסלקה הוא דקאמרי׳ דאיכא לפלוגי שפיר בין מעשה ידיה למציאתה וה״ל למיתני רבותא במלתיה דשמואל אי ניזונת תנן דאפילו מעשה ידיה אינו שלהן לאנשי יהודה ודו״ק:
בד״ה אלמנה כו׳ וא״ת מ״ש דלמזוני מהניא תפיסה טפי מכתובה כו׳ עכ״ל דליכא למימר דקושטא הוא דמר בר רב אשי הכי פריך לה מ״ש דלכתובה כו׳ הוה אתקפתא גמורה וליכא לפלוגי כלל בין מזוני לכתובה לא הל״ל בתר הכי אמרי׳ משמיה דרבא כוותיך ואדרבה הל״ל קשיא לרבינא אלא ודאי דאיכא לפלוגי בינייהו כמ״ש התוספות לשני הפירושים אלא דמר בר רב אשי דאתקיף ליה לא ניחא ליה לפלוגי בכך וק״ל:
בא״ד הלוקח שלא באחריות ונמצאת שדה שאינה שלו כו׳ עכ״ל דאיכא למ״ד בפרק ח״ה דחוזר על המוכר אם היה חי וכמ״ש התוס׳ לעיל בפרק מי שהיה וק״ל:
בא״ד ואם תאמר כמאן אי כרבי בלא תפיסה נמי כו׳ ואי כרשב״א כו׳ עכ״ל בודאי לענין כתובה ס״ל כר״ע דמתני׳ דלא מהני תפיסה אלא למזוני מהני טפי כמ״ש לעיל וא״כ כמאן ס״ל אי כרבי בלא כו׳ וק״ל:
בגמרא אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר ופרש״י דאיכא לאוקמי הא דשמואל באינה ניזונית והקשו בתוספות על זה דאי באינה ניזונת פשיטא. ונראה שהבינו מלשון רש״י דהא דמוקמינן מילתא דשמואל באינה ניזונת היינו שכבר סילקו לה כתובתה ומש״ה קשיא להו כל הנך קושיות שהקשו:
אמנם לענ״ד הקלושה נראה שמעולם לא עלה כן על דעת רש״י ויש ליישב דבריו בפשיטות ותחלה אבאר דמה שהוכרח רש״י לפרש כן בשיטת בעל האיבעיא דמיבעיא ליה אי סתם תנא כאנשי גליל או כאנשי יהודא וכן דמה שפירש בלשון הפשטן הכל מוכרח לשיטתו דא״א לרש״י לפרש כפירוש התוספות דהא רש״י לעיל בפרק נערה דף מ״ז מפרש להדיא דאיבה דמציאה היינו נמי משום איבה דמזונות כמו איבה דמעשה ידיה וא״כ ע״כ הא דמסקינן בסמוך הכא תיהוי לה איבה ואיבה היינו משום דבע״כ מיתזנא וא״כ משמע להדיא דהיכא דבע״כ מיתזנא לא שייך כ״כ טעמא דאיבה כמו היכא דמדעתייהו מיתזנא ולפ״ו תו לא מצינן למימר דבעל האיבעיא הוי משמע ליה איפכא ועוד דקשיא ליה לרש״י נמי קושית הרשב״א לעיל פ׳ נערה דף מ״ג דמסוגייא דהתם נמי משמע דהיכא דבע״כ מיתזנא לא שייך כ״כ טעמא דאיבה וליכא לפרש נמי שיטת בעל האיבעיא איפכא דאי ניזונת תנן דמעשה ידיה שלהן אע״ג דבע״כ מיתזנא א״כ כ״ש בהניזונת דלאו בע״כ אבל אי הניזונת תנן אפשר דבניזונת דאנשי גליל כיון דבע״כ מיתזנא אין מעשה ידיה שלהן הא נמי ליתא דא״כ מאי ס״ד דהפשטן למיפשט בסברא הפוכה דבניזונת אפילו מציאתה הוי טפי ליורשים מהניזונת לכך הוכרח לפרש לשון בעל האיבעיא לענין אי סתם תנא דמתניתין כו׳ ובעי למיפשט שפיר מדשמואל דבשלמא אי הניזונת תנן אתי שפיר שלא תקנו חכמים כלל מעשה ידיה ליורשין כמו לבעל אלא דדוקא קתני בהניזונת ממש שיהא מעשה ידיה ליורשין תחת מזונות וא״כ כל היכא שאינה ניזונת כגון שאמרה איני ניזונית ואיני עושה או שאמרו לה היורשין צאי מעשה ידיך במזונותיך והמותר נשלים ועדיין לא באו כלל לחשבון או שלא אמרו כלום והיא ניזונת מעצמה במעשה ידיה שפיר איצטריך שמואל לאשמעינן דאפ״ה מציאתה לעצמה ואע״ג דבבעל אפשר דבכה״ג זוכה בכל ענין במציאתה כמ״ש הרא״ש ז״ל בר״פ מציאת האשה דלא כרבינו מאיר הלוי ז״ל ע״ש אפ״ה ביורשין כ״ע מודו דלא דמי כלל לבעל שהרי אין כאן תקנה קבוע׳ אלא אי אמרת ניזונת תנן שתקנו לגמרי מזונות ממש כמו מבעל גופא וכן מעשה ידיה ממש כמו לבעל וא״כ ניהוו לגמרי כבעל דס״ל להפשטן כדס״ל לבעל האיבעיא בפ׳ נערה דף מ״ג דיורשין במקום אביהם קיימי לגמרי אף לענין מציאה דבת הניזונת וה״ה באלמנתו כדאיתא התם והיינו דקאמר ניהוו כבעל וע״ז מסיק הש״ס שפיר דאפילו אי ניזונת תנן לא הוי כמו בעל דשאני בעל דמדידיה מתזנא משא״כ ביורשים דלא מדידהו מיתזנא והיינו כאידך סברא דפ׳ נערה כדאיתא התם וכמו שפירשתי שם דנהי דלענין מזונות מסתמא התחייב עצמו הבעל שיורשין יתנו לה מזונות כדי שיהיו מעשה ידיה שלהן דעיקר מזונות תחת מעשה ידיה כדמסקינן התם דבאלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה משא״כ לענין מציאה לא שייך לומר כן דלא שכיח וכדפרישית התם בטוב טעם ע״ש ותמצא נחת דסוגיא דהכא מסייעא לי לפי שיטת רש״י ודוק היטב. ומ״ש רש״י דאי ניזונת תנן ליכא אלמנה שאינה ניזונת היינו דכולהו אית להו דין מזונות כנ״ל:
בתוספות בד״ה תא שמע כו׳ דהא אינהו כבעל ולא סגי דלא יהבי לה עכ״ל. לכאורה משמע דכיון דלא סגי דלא יהבי לה והוי כבעל שתקנו לו מציאתה משום איבה וקס״ד דהיינו איבה דמזונות דשייך טפי בכה״ג כמ״ש התוס׳ בדבור הקודם וע״ז מסיק הש״ס דבבעל גופה לא תקנו מציאתה משום איבה דמזונות אלא משום איבה דקטטה כמ״ש התוספות פ׳ נערה דף מ״ז ומש״ה לא שייך האי איבה גבי יורשין אלא דלפי זה עיקר התירוץ בגמרא חסר מהספר כיון דהמקשה נמי אסיק אדעתיה טעמא דאיבה לכך נראה בכוונת התוספות דהפשטן מעיקרא לא סליק אדעתיה כלל שתקנו מציאה משום איבה אלא מטעמא אחרינא אלא טעמא הוא דקיהבי למילתייהו כיון דלא סגי דלא יהבי לה אלמא שתקנו דהיורשים חייבין בכל מה שהבעל חייב א״כ ניהוו כבעל שיזכו בכל מה שהבעל זוכה אפילו במציאתה אלא דגם זה דוחק דהא קמן דבלא״ה לא הוו לגמרי כמו הבעל לענין פירות ולהיפך לענין חיוב פרקונה וקבורתה והנראה בזה דהמקשה ס״ד דמציאה בכלל מעשה ידיה הוא כדאמרינן לעיל בר״פ מציאת האשה דמציאתה כהעדפה שע״י הדחק הוא וא״כ כיון דניזונת מהיתומים בחיוב כמו מהבעל בדין הוא שיזכו בכל מעשה ידיה כן נ״ל בכוונת התוס׳ ולשיטת רש״י כ״ש דא״ש טפי ודו״ק:

מי זכאי במציאת האלמנה

ציון א.
גמרא. תא שמע, אמר רבי זירא אמר שמואל: מציאת אלמנה לעצמה; אי אמרת בשלמא הניזונת תנן - שפיר, אלא אי אמרת ניזונת תנן - ניהוו כבעל: מה בעל מציאת אשה לבעלה - הכא נמי מציאת אשה ליורשים! לעולם אימא לך ניזונת תנן, טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה? דלא תיהוי לה איבה, הני - תיהוי להו איבה!
מציאת האלמנה ופירות נכסים שהכניסה לבעל - לעצמה, ואין ליורש בהם כלום.(רמב״ם אישות יח, ח)
מציאתה ופירות נכסיה לעצמה.(שו״ע אבן העזר צה, ד)
הגמרא במסקנתה מעמידה את דברי שמואל שמציאת אלמנה לעצמה אף לפי אנשי הגליל שהיתומים חייבים לזון את האשה בעל כרחם, ומסבירה שהטעם שמציאת אשה לבעלה הוא כדי שלא תהיה לו איבה כלפיה, ובאלמנה אין ענין למנוע איבה בינה לבין היתומים משום שבלאו הכי הם זנים אותה בעל כרחם, ולכן מציאתה לעצמה.
אולם בתחילה סברה הגמרא שדברי שמואל מתקיימים רק לפי אנשי יהודה שהיתומים יכולים לתת לאלמנה את כתובתה ולהסתלק מחיוב המזונות, ומבאר רש״י (ד״ה שפיר) שמציאתה לעצמה אם אינם זנים אותה, ויוצא שאם זנים אותה - מציאתה ליתומים, כשם שמציאת האשה לבעלה. אבל התוספות (ד״ה תא שמע) מפרשים שגם אם היתומים זנים אותה מציאתה לעצמה, כיון שיכולים לסלקה ואינם דומים לבעל.
נמצא שיש מחלוקת בין רש״י לבין התוספות לגבי אנשי יהודה שמעדיפים לזון את האלמנה ולא לתת לה את כתובתה, שלדעת רש״י מציאתה ליתומים ולדעת התוספות מציאתה לעצמה.
בעל חכמת שלמה (על השו״ע) מסביר שהטור והשלחן ערוך אינם דנים בכך מפני שלדעתם באנשי יהודה אפילו מעשה ידיה לעצמה, כיון שאינם חייבים לזון אותה, כהבנת הב״ח שהתבארה לעיל (צה, ב ציון ח), וכל שכן שמציאתה לעצמה.

תפיסת מטלטלין לצורך כתובה ומזונות

ציון ח.ט.
גמרא. אמר רבי אלעזר: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה - מה שתפסה תפסה. תניא נמי הכי: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה - מה שתפסה תפסה... אמר רבינא: ולא אמרן אלא למזוני, אבל לכתובה - מפקינן מינה. מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא לכתובה, דממקרקעי ולא ממטלטלי? מזונות נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי! אלא למזוני מאי דתפסה תפסה - הכי נמי לכתובה. אמר ליה רב יצחק בר נפתלי לרבינא: הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך.
אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהן, בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפילו תפסה ככר זהב - אין מוציאין מידה, אלא כותבין עליה בית דין מה שתפסה, ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה, והיא ניזונת ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות, ויקחו היורשין את השאר.
וכן אם תפסה מטלטלין בכתובתה בחיי בעלה ומת - גובה מהן, אבל אם תפסה אחר מותו לכתובתה - אינה גובה מהן.(רמב״ם אישות יח, י-יא)
...ומיהו אם תפסה ממטלטלין אפילו אחר מיתה - לא מפקינן מינה, ועכשיו שתקנו הגאונים שתגבה כתובה ותנאי כתובה ממטלטלין - הרי היא ניזונית ממטלטלין אפילו לא תפסה...
אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם, בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפילו תפסה ככר זהב - אין מוציאין מידה, אלא כותבין עליה בית דין מה שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עליה, והיא נזונת ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות, ויקחו היורשים את השאר. וכו׳.(שו״ע אבן העזר צג, כ, כג)

א. פסיקת ההלכה.

התוספות (ד״ה אלמנה) מביאים שרבינו חננאל והערוך פוסקים כמר בר רב אשי שתפיסה מועילה בין לכתובה ובין למזונות, על פי הכלל של הגאונים שהלכה כמותו בכל מקום חוץ מהיפוך שבועה וחיורי, וכן פוסק הרי״ד.
אולם בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים ח״ב עמ׳ 232) פוסק כרבינא שלכתובה אין התפיסה מועילה, ותמהים עליו התוספות מדוע אינו פוסק על פי הכלל שהלכה תמיד כמר בר רב אשי. התוספות מוסיפים שאי אפשר לומר שבעל הלכות גדולות גורס כגרסה שמביא ריב״ן בשם תשובות הגאונים: ״לית הלכתא כמר בר רב אשי אלא במיפך שבועה ואודיתא״, שכן הוא עצמו אינו פוסק כמותו בענינים אלה. על כן הם מבארים שלדעת בעל הלכות גדולות מר בר רב אשי בא רק להקשות על רבינא, ולא לחלוק עליו.
גם הרי״ף (נה, ב בדפיו) והרמב״ם פוסקים כרבינא, ואף את שיטתם מבארים הסמ״ג (לאוין פא) ובעל הגהות מיימוניות (אות ל) שמר בר רב אשי אינו חולק.
בדרך אחרת מסביר בעל דינא דחיי (על הסמ״ג שם) שלדעתם הכלל שהלכה כמר בר רב אשי אינו חל כשהוא יחיד כנגד רבים, כמו בסוגייתנו שרב יצחק בר נפתלי ורבא סוברים כרבינא.
הר״ן מסביר שאף על פי שמר בר רב אשי מקשה על רבינא מה הטעם לחילוק בין כתובה למזונות - אין סיבה שלא לפסוק כרבינא, מפני שניתן להסביר את החילוק לפי שתי השיטות המבוארות להלן (פרק ב); לפי השיטה שמדובר על תפיסה מחיים, ההסבר הוא שכיון שבעלה חייב לתת לה מזונות אף ממטלטלין - תפיסה מועילה בהם, מה שאין כן בכתובה, שאפילו בחיי הבעל אינה גובה ממטלטלין, ולפי השיטה שמדובר בתפיסה שלאחר מיתה, ההסבר הוא שכיון שביד היתומים להפסידה את המזונות על ידי מכירת הנכסים - תיקנו שתפיסה תועיל, מה שאין כן בכתובה שאינם יכולים להפסידה, שהרי גובה ממשועבדים, לכן לא נתנו חכמים תוקף לתפיסתה.

ב. תפיסה מחיים או לאחר מיתה.

התוספות (שם) כותבים שרבינו חננאל ובעל הלכות גדולות מפרשים שמדובר בתפיסה מחיים. כך מפרש הרי״ד לשיטתו שפוסק כמר בר רב אשי שתפיסה מועילה אף לכתובה, שכן תפיסה לאחר מיתה בודאי אינה מועילה לכתובה, שהרי לעיל (פד, ב) נחלקו בזה רבי עקיבא ורבי טרפון, והלכה כרבי עקיבא שתפיסה שלאחר מיתה אינה מועילה. הריטב״א והמגיד משנה כותבים שלפי שיטה זו תפיסה לאחר מיתה אינה מועילה אפילו למזונות.
הרי״ד מוסיף שרבא, שבסוגייתנו נאמר שסובר כרבינא שתפיסה מחיים אינה מועילה בכתובה, חזר בו לאחר ששמע את דברי רב נחמן לעיל (פד, ב) שרבי עקיבא סובר שתפיסה מחיים מועילה אף לכתובה, ולכן לקמן (צח, א) פוסק רבא לגבי אשה שתפסה כוס של כסף לכתובתה שתפיסתה מועילה.
בדומה לכך כותבים התוספות לעיל (פד, ב ד״ה והוא) בשם רבינו חננאל, שמהסוגיה לקמן יש להוכיח שרבא אינו סובר כרבינא. אולם הרי״ף מקשה שהגמרא היתה צריכה להציג את הסתירה בדברי רבא, ולברר ממה חזר בו. על כן הוא מפרש שאין סתירה, שכן בסוגייתנו מדובר בתפיסה לאחר מיתה, כמשמעות הלשון ״אלמנה שתפסה״, ובזו סובר רבא כרבינא שאינה מועילה בכתובה, ובסוגיה לקמן מדובר בתפיסה מחיים, כמשמעות לשון הגמרא שם ״ההיא איתתא דתפסה״, ותפיסה זו מועילה גם בכתובה.
הרמב״ן כותב שלפי שיטת הרי״ף שמדובר בסוגייתנו בתפיסה לאחר מיתה, צריך לומר שמר בר רב אשי שהקשה על רבינא מדוע אין התפיסה מועילה אף לכתובה, מפרש שרבי עקיבא לעיל (פד, א) שאומר שתפיסה אינה מועילה עוסק בבעל חוב ולא בכתובה. בדרך אחרת כותבים התוספות (ד״ה אלמנה) בדעת הריב״ן שגם הוא מעמיד את סוגייתנו בתפיסה לאחר מיתה, שמר בר רב אשי מבין שהברייתא האומרת שתפיסה מועילה למזונות אף לאחר מיתה היא כרבי טרפון, ולפי שיטתו צריכה תפיסה להועיל אף לכתובה, אבל ההלכה אינה כמותו אלא כרבי עקיבא שאין התפיסה מועילה לאחר מיתה.
הראב״ד (בהשגותיו על הרי״ף) מסכים עם הרי״ף שמדובר בסוגייתנו בתפיסה לאחר מיתה, אך לדעתו מדובר בכגון שיש ליתומים קרקעות כשיעור מזונות וכתובה, ולכן חולק מר בר רב אשי על רבינא ורבא וסובר שאם תפסה מטלטלין כשיעור הקרקעות בשביל הכתובה תפיסתה מועילה מפני שאינה מפסידה את היתומים. לעומת זאת בסוגיה לעיל (פד, ב) מדובר בכגון שאין ליתומים קרקעות כשיעור הדרוש, ולכן תפיסה לצורך הכתובה לאחר מיתה אינה מועילה.
באשר לסוגיה לקמן (צח, א) מסביר הראב״ד שרבא לא חזר בו, אלא מדובר שם בכגון שתפסה מדעת היתומים וכשיש להם קרקעות כשיעור הכתובה, שאין חולק על כך שבכגון זה התפיסה מועילה. כיוצא בזה כותבים התוספות לעיל (שם) בשם ר״י, ששם תפיסתה היתה ברשות היתומים שחשבו שיפטרו ממזונותיה על ידי תפיסה זו.
גם תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) כותבים שאם הבעל לא הוריש קרקעות והאלמנה תפסה מטלטלין - מוציאים מידה, מפני שאין היתומים חייבים בפרעון כתובתה.
הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך פוסקים כרבינא לפי שיטת הרי״ף שתפיסה מחיים מועילה בין למזונות ובין לכתובה, ותפיסה לאחר מיתה מועילה למזונות ולא לכתובה.
עם זאת כותבים הרי״ף והרמב״ם שלאחר תקנת הגאונים שאשה גובה את כתובתה אף מן המטלטלין - יכולה האלמנה לגבות לכתחילה מטלטלין לצורך מזונותיה אפילו כשעדיין לא תפסה, מפני שמזונות הם מתנאי הכתובה שדינם ככתובה עצמה, וכן כותבים הרי״ד (שם), הרא״ש (סי׳ ג), הטור והשלחן ערוך.

אשה שלא תבעה מזונותיה

ציון י-מ.
גמרא. אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יוסי בן זימרא: אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות - איבדה מזונות. השתא שתים איבדה, שלש מיבעיא?! לא קשיא, כאן בעניה, כאן בעשירה. אי נמי, כאן בפרוצה, כאן בצנועה. אמר רבא: לא אמרן אלא למפרע, אבל להבא - יש לה.
אלמנה עניה ששהת שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהת שלש שנים ולא תבעה - ויתרה ואין לה מזונות בשנים שעברו אלא משעה שתבעה, ואם שהת פחות מזה, אפילו ביום אחד - לא ויתרה, אלא תובעת ונוטלת מזון השנים שעברו.(רמב״ם אישות יח, כו)
אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה - ויתרה ואין לה מזונות משנים שעברו, ואם שהתה פחות מזה, אפילו יום אחד - לא ויתרה, ואם היה בידה משכון בתוך אותן שנים, או שלותה - לא ויתרה.(שו״ע אבן העזר צג, יד)

א. שנתיים או שלש שנים.

הגמרא מקשה שאם האלמנה מאבדת את זכותה לקבל מזונות לאחר שלא תבעה במשך שנתיים - לשם מה משמיע רבי יוחנן שמאבדת את זכותה לאחר שלש שנים. הגמרא מתרצת על כך שני תירוצים, האחד שהשיעור של שלש שנים נקבע לאלמנה עשירה שיכולה להמתין יותר, והשני שהשיעור נקבע לאלמנה צנועה שבושה לדרוש את מזונותיה.
הרא״ש (סי׳ ד) פוסק שרק אלמנה שהיא עניה ופרוצה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים, ומסביר הבית יוסף שהרא״ש מכריע כך מספק, שכיון שלפי התירוץ הראשון עשירה אינה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים ולפי התירוץ השני צנועה אינה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים, והאלמנה נחשבת מוחזקת בנכסים כל זמן שלא נישאה - אין אומרים שמחלו על מזונותיהן.
אולם בעל דינא דחיי (לאוין פא) מפרש שהתירוץ השני אינו חולק על הראשון אלא מוסיף עליו, כלומר שלפי תירוץ זה אלמנה עניה וצנועה, או עשירה ופרוצה - אינן מאבדות את זכותן לאחר שנתיים אלא רק לאחר שלש שנים, ורק אלמנה עניה ופרוצה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים, והרא״ש פוסק כתירוץ השני.
הריטב״א והמאירי כותבים שאלמנה עניה או פרוצה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים, ואלמנה עשירה או צנועה מאבדת את זכותה לאחר שלש שנים, אך לא מבואר בדבריהם מה הדין באלמנה צנועה ועניה או עשירה ופרוצה.
הרמ״ה (מובא בטור) פוסק כתירוץ הראשון שעניה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים גם אם היא צנועה.
הרמב״ם מחלק בין עניה לבין עשירה, ומבאר המגיד משנה שפוסק כתירוץ הראשון. בעל מעשה רקח תמה מדוע הרמב״ם אינו פוסק כדרכו כתירוץ האחרון, ומיישב שהרמב״ם מעדיף את התירוץ הראשון מפני שהסברה שאין דרכה של אשה לבוא לבין דין נזכרת בכמה מקומות ולא מצינו לגביה חילוק בין צנועה לבין פרוצה. מלבד זה הוא כותב שהרמב״ם מסתמך על הירושלמי (הלכה ב) לפיו אם לוותה או שיש בידה משכון - גובה אפילו למפרע, ואף על פי שהרמב״ם אינו מביא את החידוש הזה מפני שסובר שהבבלי שאינו מזכיר זאת חולק - ניתן ללמוד ממנו שהתירוץ העיקרי הוא זה המחלק בין עניה לבין עשירה.
בדרך אחרת מסביר הגר״א (סקכ״ח) שהרמב״ם גורס את שני התירוצים בסדר הפוך, באופן שיוצא שפוסק כתירוץ השני.
השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם.

ב. פעמים שאינה מאבדת את זכותה.

בירושלמי (שם) מבואר שאם האלמנה לוותה או שיש בידה משכון - לא איבדה את זכותה לתבוע את מזונותיה, מפני שהיתה לה אפשרות מחיה אחרת ולכן אין הוכחה שמחלה על המזונות. עם זאת כותב המגיד משנה שלאחר שלש שנים לא מועילה תפיסת משכון, שהרי מוכח שכבר מחלה, ודוקא בתוך הזמן אינה מאבדת את זכותה לתבוע את המזונות.
הרשב״ש בתשובה (סי׳ שיד) מסביר שהרמב״ם אינו מביא את החידוש של הירושלמי מפני שמבין שהבבלי חלוק עליו, אבל הרא״ש והר״ן (נה, ב בדפי הרי״ף) מביאים את דברי הירושלמי, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
הבאר היטב (סקכ״ב) כותב בשם מהרש״ך (ח״א סי׳ ד) שאפילו אם האלמנה נותנת אמתלה וטעם לכך שלא תבעה את מזונותיה - מאבדת את זכותה לקבלם.

אלמנה שתובעת מזונות והיתומים טוענים שנתנו

ציון א (צו, ב).
גמרא. בעי רבי יוחנן: יתומים אומרים ׳נתננו׳ והיא אומרת ׳לא נטלתי׳ - על מי להביא ראיה? נכסי בחזקת יתמי קיימי, ועל אלמנה להביא ראיה, או דלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה? תא שמע, דתני לוי: אלמנה, כל זמן שלא ניסת - על היתומים להביא ראיה; ניסת - עליה להביא ראיה.
אלמנה שתבעה מזונות מן היורשים, הם אומרים ׳נתנו׳ והיא אומרת ׳לא נטלתי׳, כל זמן שלא נשאת - על היתומים להביא ראיה, או תשבע שבועת הסת ותטול; משנשאת - עליה להביא ראיה, או ישבעו היורשים שבועת הסת שנתנו לה.(רמב״ם אישות יח, כז)
אלמנה שתבעה מזונות מהיורשים והם אמרו שנתנו לה והיא אומרת שלא נטלה, כל זמן שלא נשאת - על היתומים להביא ראיה, או תשבע שבועת היסת ותטול; משנשאת - עליה להביא ראיה, או ישבע היורש שבועת היסת שנתנם לה.(שו״ע אבן העזר צג, טו)
רש״י (ד״ה נתננו) מפרש שהויכוח הוא על דמי המזונות לשנה הבאה, ומסביר השיטה מקובצת שלדעתו אי אפשר לפרש שהויכוח הוא על דמי המזונות לשנה שעברה, מפני שלגביהם אין ספק שהיתומים נאמנים לטעון שכבר פרעו, כשם שנאמנים לטעון כך במילוה על פה, ורק כשהתביעה היא על מזונות השנה הבאה מסיקה הגמרא שאין היתומים נאמנים לטעון שהקדימו ונתנו.
אולם התוספות (ד״ה יתומים) מפרשים שהויכוח הוא על המזונות שעברו, ורק לגביהם יש סברה להאמין ליתומים שהרי עד כה האלמנה שתקה, אבל על המזונות שלהבא אין ספק שהיתומים אינם נאמנים לטעון שכבר נתנו, שהרי רבי יוחנן עצמו אומר (ב״ב יז, א) שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, וחיוב המזונות הוא מתנאי בית דין, הרי שאינם נאמנים לטעון שפרעו. מלבד זאת הם כותבים שלא יתכן שהיתומים יהיו נאמנים לטעון שכבר פרעו, שאם כן לעולם יוכלו לטעון כך ונמצאת תקנת המזונות מתבטלת. הרא״ש (סי׳ ה), הרי״ד, הריטב״א והר״ן (נה, ב בדפי הרי״ף) מוסיפים שגם מסוגייתנו עצמה משמע שמדובר על מזונות שכבר עברו, שכן הברייתא של לוי שמחלקת בין אלמנה שכבר נישאת לבין אלמנה שעדיין לא נישאת בודאי אינה עוסקת במזונות שלהבא, וממנה הגמרא פושטת את הספק.
השיטה מקובצת מיישב את שיטת רש״י שדברי רבי יוחנן שלפיהם הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום נאמרו דוקא לגבי כתובה, שכן אם יהיו נאמנים לטעון שנפרעה תעקר לגמרי תקנת הכתובה, מה שאין כן במזונות שגם אם יהיו נאמנים לטעון שנתנו תוכל להמשיך ולקבל מזונות בעתיד, ולא תעקר תקנת חכמים. לגבי הקושיה השניה הוא כותב שכיון שמזונות עשויים לפרוע בכל יום יש יותר מקום להאמין ליתומים ולא לחשוש שיאמרו כך תמיד, ועוד שיש מקום לתת ליתומים דין של בעל חוב רגיל שנאמן לטעון שפרע.
כדעת התוספות כותבים רבינו יהונתן, תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק), הרא״ה, רבינו קרשקש, המאירי והנמוקי יוסף, וכן מביא השיטה מקובצת בשם רש״י במהדורא קמא, ולדעתו רש״י חזר בו.
הבית יוסף כותב שכך משמע מלשון הרמב״ם, ובעל מעשה רקח מוסיף שכך משמע גם מסמיכות ההלכה שלפנינו להלכה הקודמת העוסקת באלמנה ששהתה כמה שנים עד שתבעה את מזונותיה, ושם מדובר כמובן על מזונות שעברו.
הרמב״ם כותב שאם היתומים אינם מביאים ראיה שכבר נתנו - נשבעת האלמנה שבועת היסת ונוטלת, ולאחר שנישאת, אם היא אינה מביאה ראיה שעדיין לא נטלה - נשבעים היתומים שבועת היסת ונפטרים. כך כותב גם בעל העיטור (אות כ כתובות דף לה, ב), וכן כותב הנמוקי יוסף בשם הרמב״ן. אולם בשם הרמב״ם כותבים הריטב״א והנמוקי יוסף שכאשר האלמנה נשבעת ונוטלת לא די בשבועת היסת אלא נשבעת כעין של תורה ככל הנשבעים ונוטלים, ונראה שהיתה לפניהם גרסה שונה בלשון הרמב״ם. הריטב״א מסביר שהרמב״ם לשיטתו שאפילו מי שיש בידו משכון נחשב כנשבע ונוטל, ובדעת החולקים מסביר הר״ן שכיון שהאלמנה נחשבת מוחזקת בנכסים - היתומים הם אלה שבאים להוציא ממנה, וכיון שהיא כופרת וטוענת שלא קיבלה - נשבעת היסת ונוטלת.
הטור פוסק שגם כשהויכוח הוא על מזונות לשעבר אין היתומים נאמנים לטעון שפרעו לה, וכן משמע מלשון השלחן ערוך. לגבי השבועה כותבים הטור והשלחן ערוך שאם אין היתומים מביאים ראיה - האלמנה נשבעת שבועת היסת ונוטלת.
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה שאמר ר׳ זירא אמר שמואל: מציאת אלמנה לעצמה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי ״הניזונת״ תנן [שנינו] — אם כן שפיר [יפה] שיש מקרים שניזונת ויש כאלה שאינה ניזונת, ואפשר לומר ששמואל מדבר במקרה מיוחד, כאשר אינה ניזונת ולכן מציאתה לעצמה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי ״ניזונת״ תנן [שנינו], כלומר, שחייבים היתומים לזונה במקום הבעל, אם כן ניהוו [שיהיו] היורשים כבעל לכל דבר, ולכן: מה לגבי בעל מציאת אשה לבעלה, הכא נמי [כאן גם כן] מציאת אשה ליורשים!
The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rabbi Zeira said that Shmuel said: Any lost article found by the widow she acquires for herself. Granted, if you say that we learned in the mishna: A widow who is sustained, Shmuel’s principle is well understood. Then, according to the mishna, there are cases where a widow is supported by her husband’s heirs and other cases where she is not. Shmuel is referring to a case where the heirs do not sustain her, and therefore any earnings and articles that she may find belong to her. However, if you say that we learned in the mishna: A widow is sustained by the heirs in place of her husband, then let the heirs be like the husband in every sense. Just as in the case of the husband, any lost article found by the wife belongs to the husband, here too, any lost article found by the widowed wife should belong to the heirs.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןרא״המהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ נִיזּוֹנֶת תְּנַן טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ דְּלָא תֶּיהְוֵי לַהּ אֵיבָה הָנֵי תֶּיהְוֵי לְהוּ אֵיבָה.

The Gemara rejects this proof: Actually, I will say to you that we learned in the mishna: A widow is sustained, and this does not contradict Shmuel’s statement. What is the reason that the Sages said that any lost article found by the wife belongs to her husband? It is so that she should not be subject to her husband’s enmity. The Sages were concerned that if the husband saw that his wife had come into possession of money and did not know the source of that money, they would quarrel. However, these heirs, let them have enmity toward the widow.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תיהוי להו איבה – דעל כרחם זנים אותה אבל מעשה ידיה שתקנו לבעלה תחת מזונות הוי ליורשים.
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שהם דברים של חבה וקירוב הדעת ואינן ראויות אלא מאשה לבעלה:
חייב אדם לנהוג כבוד לרבו בכל מיני כבוד ולא עוד אלא אף לשמשו בכל מיני תשמיש וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה חוץ מהנעלת מנעל והתרתו שמא יאמרו עבדו הוא ולמדת שלא נאמר אלא במקום שאין מכירין אותו הא במקום שמכירין אותו אף אלו בכלל שאין לחוש בכך ואף במקום שאין מכירין אותו אם היה מניח תפילין אף אלו בכלל ואע״פ שאמרו בעבד שהניח תפילין בפני רבו שלא יצא לחירות אלמא דרכו של עבד להניח תפילין הואיל וסתם הדברים אין דרכן בכך ודאי אומרין עליו שתלמיד הוא ולא עבד וכל המונע תלמידו מלשמשו הרי זה כפורק ממנו יראת שמים ומונע ממנו חסד ועליו נאמר למס מרעהו חסד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך: כי ״ניזונת״ תנן [שנינו] ולמרות זה דברי שמואל קיימים בכל מקרה, כי טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים] כי מציאת אשה לבעלה — כדי שלא תהוי [תהא] לה איבה עימו, שלא יסתכסכו בגלל כסף שיש בידה שאין הוא בטוח לגבי מקורו, ולכן תיקנו שתהא מציאתה לו כדי שיהיה שלום ביניהם. ואולם הני [אלה] היורשים — תהוי להו [שתהיה להם] איבה, וכיון שהם מחוייבים בתשלום מזונות בכל מקרה, לפיכך אין חייבים לדאוג במיוחד לשלום ביניהם.
The Gemara rejects this proof: Actually, I will say to you that we learned in the mishna: A widow is sustained, and this does not contradict Shmuel’s statement. What is the reason that the Sages said that any lost article found by the wife belongs to her husband? It is so that she should not be subject to her husband’s enmity. The Sages were concerned that if the husband saw that his wife had come into possession of money and did not know the source of that money, they would quarrel. However, these heirs, let them have enmity toward the widow.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא בכׇּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ אַלְמָנָה עוֹשָׂה לַיּוֹרְשִׁים חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.

Rabbi Yosei bar Ḥanina said: All tasks that a wife performs for her husband, a widow performs for the husband’s heirs, except for filling his cup; and making his bed; and washing his face, hands, and feet, which are expressions of affection that a woman performs specifically for her husband.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרא״השיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל מלאכות – השנויות בפרק אע״פ (לעיל נט:) טוחנת ואופה כו׳.
חוץ ממזיגת הכוס כו׳ – שהן מלאכות המקרבות חיבה והרגל דבר כדאמרי׳ נמי בהא מסכתא (דף ד:) שאין נדה עושה אותן לבעלה.
וכל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומין חוץ ממזיגת הכוס והצעת המיטה והרחצת פניו ידיו ורגליו.
אמ׳ ר׳ יוסי בר׳ חנינא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, אלמנה עושה ליורשין. דהא תנן במתני׳ אלמנה ניזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן, הילכך טוחנת ואופה ועושה להן בצמר. חוץ ממזיגת הכוס וכו׳. דגנאי הוא לה לעשות מלאכות אלו אלא לבעלה. ועוד, שיש באלו מלאכות קירוב הדעת ונגיעת בשר, ושמא יפגעו באיסור אשת אב.
אריב״ח כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשי׳ חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פי״ו פי׳ שדברים אלו מביאים לידי חיבה והרגל דבר ומכאן מוכח שהאלמנה חייבת להניק את בנה כמו שעושה בחיי בעלה:
אמר רבי יוסי בר חנינא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו׳ וכל הגמרא עד א״ל [רב] יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרי׳ משמיה דרבא כוותך דקאמר לא אמרינן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מינה, ובשתפסה לאחר מיתה, ואפילו הכי אלמוה רבנן שיעבודא גבי מזוני דמהניא לה תפישה, ולא תהני לה לכתובה, אבל היכא דתפשה מחיים אפילו לכתובה מהניא לה תפישה, והכי אמרינן לקמן (צח, א) ההיא איתתא דתפשה כסא דכספא בכתובתה, ורבינא גופיה הוא דאמר בפרקין דלעיל (צג, א) רישא בשתי תפישות וסיפא בשתי תפישות, ובמסכת שבועות (לב, ב) נמי אמרינן לא צריכה דתפשה מטלטלין, ולעיל נמי בפרק הכותב (פד, א) אמרינן הניח פירות התלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה זכתה אשה יתר על כתובתה ובעל חוב יתר על חובו, והמותר ר׳ טרפון אומ׳ כו׳, ואמרי׳ עלה בגמ׳ (בע״ב) ור״ע תפישה לא מהניא כלל, אמר רבא אמר רב נחמן הוא שתפס מחיים, ואף על גב דאיכא לדחויה דאבעל חוב קאי, מכל מקום פשטא דמילתא אתרווייהו קאי בין אכתובה בין אבעל חוב, ובפרק האשה שנפלו (פ, ב) נמי אמרינן וחכמים אומרים פירות התלושין מן הקרקע שלה, וכל הקודם בהם זכה, קדם הוא זכה קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, וכן דעת מקצת הראשונים ז״ל, ובירושלמי (פירקין ה״ב) איפליגי אי אמרינן לה אחוי מה בידיך, ואיכא מאן דסבר דאמרי׳ לה אחוי מה בידיך, ואיכא מאן דאמר דלא אמרי׳ לה אחוי מה בידיך, כיון שהיא צריכה לישבע בסוף כשתגבה כתובתה.
חוץ ממזיגת הכוס וכו׳. דגנאי הוא לה לעשות מלאכות אלו אלא לבעלה אבל טוחנת ואופה ועושה להם בצמר. רש״י במ״ק. ובמהדורא בתרא לא פירש כן:
אבל מנח תפלין ההוא תלמיד לית לן בה ואע״ג דאמרינן בעלמא הניח תפלין בפני רבו לא יצא לחירות דשמעינן מינה דעבד מניח תפלין אפ״ה לא חיישינן הואיל ואין מנהג עבדים להניח תפלין ל״א מניח תפלין עבד אינו חייב בתפלין דתפלין אתקוש לת״ת כדמפרש בקדושין. רש״י במ״ק:
למס מרעהו מתלמידו כלומר מי שמסיר עצמו מרעהו כאדם שאומר לחברו הסר מעלי שאינו רוצה ליקרב אצלו לשמשו חסד דומה כאלו הסיר ממנו חסד. מס לשון השמטה והסרה כמו ולא ימס. ל״א למס מרעהו חסד מה כתיב למעלה האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני וכתיב בתרי׳ למס מרעהו חסד ומשמע הדוחה תושיה ממנו מתלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. רש״י ז״ל במ״ק:
שתפסה מטלטלין אפילו לאחר מיתה מה שתפסה תפסה ואע״ג דתנאי כתובה ככתובה ולא מתזנה אלא ממקרקעי דשעבוד כתובתה ותנאה אמקרקעי נינהו אפילו הכי אי תפסה מטלטלי לאחר מיתה לא מפקינן מינה הואיל ואמרינן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומציא למימר אי מזבני יתמי ממקרקעי תו לית לי מזוני ולא מצינא למגבי ממשעבדי הויא תפיסה וכגון שתפסה בסמטא אפילו לאחר מיתה ואע״ג דאמרינן אין תפיסה אלא מחיים הני מילי במידי דמצי טריף ממשעבדי אבל מידי דלא טריף ממשעבדי תפיס אפילו לאחר מיתה. רש״י ז״ל במהדורא קמא. והר״י מטראני ז״ל כתב דהאי תפיסה מחיים היא דאי לאחר מיתה עסקינן היכי אמר מר בר רב אשי דאפילו לכתובה מאי דתפסה תפסה אטו לית ליה הלכה כר׳ עקיבא מחבירו דלעיל בפרק הכותב אפליגו בהא מלתא ר״ט ור׳ עקיבא בתפיסה דלאחר מיתה דלר״ט מהניא ולר״ע לא מהניא ואפילו לר״ט נמי לא מהניא אלא כל זמן שלא נכנסו לרשות היורשין אבל כשנכנסו לרשות היורשין תו לא מהניא וקי״ל בכולי תלמודא הלכה כמר בר רב אשי וקי״ל נמי הלכה כר״ע אלא ודאי בתפיסה דמחיים מיירינן ורבא דאמר לכתובה לא מהניא הוי סבר דר״ע אמר בין לאחר מיתה בין מחיים והאי דמשכחינן לקמן מההיא איתתא דתפסה כסא דכספא לכתובתה וכו׳ דהדר ביה לבתר דשמעה מרב נחמן הדר ביה כדאמרינן לעיל בפרק הכותב אמר להו רבא קאקי חוורי משלחי גלימי דאינשי הכי אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים והשתא דתקינו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה בין תפסה בין לא תפסה גובה בין לכתובה בין למזונות ע״כ. והר״ן בפירושו על ההלכות האריך בזה ועיין בתוס׳ כל המפרשים הסכימו דאפי׳ תפסה למזוני יותר משיעור כתובה לא מפקינן מינה אבל ריב״א היה אומר שאם תפסה יותר מכדי כתובה מוציאין מידה וכלתו של ר׳ שבתי שתפסה דסקיא מלאה מעות כתובתה היתה גדולה ולכאורה נראין דבריו שאם אתה אומר שאם תפסה כל הממון שנניח אותו בידה יש לחוש שמא תפסיד הממון וכשתנשא לאחר שיפטרו היתומים מלתת לה מזונות ותתחייב להחזיר להם הממון שלקחה יותר מכתובתה לא יהיה בידה ממה שתפרע ונמצא היתומים מפסידין מה שתפסה יותר מכדי כתובתה אבל כשאינה לוקחת אלא שיעור כתובתה לא חיישינן להכי מפני שאם תפסה הממון יעלה לה בחשבון כתובתה אבל בירושלמי נראה שאפילו תפסה יותר אין מוציאין מידה דהתם אמרינן דלא מצי אמרי לה אחוי לן מאי דתפיסת ואם איתא שאינה יכולה לתפוס יותר מכתובתה היה לנו להכריחה להראות מה שלקחה כדי שנראה אם תפסה יותר ושנוציא מידה ולפי דבריו נצטרך להעמיד הירושלמי בשלא נתברר לנו שתפסה יותר אבל היכא שנתברר שתפסה יותר מוציאין מידה והא דאמרינן דאי תפסה מטלטלין למזונות לא מפקינן מינה ה״מ כשיש שם קרקעות אבל היכא שלא הניח בעלה קרקעות אי תפסה מטלטלין מפקינן מינה דכיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא הניח קרקעות נפטרו היתומים מלפרוע הכתובה ומאחר שאינם חייבים לפרוע אינו דין שאם תתפוס מטלטלין של יתומים שלא נוציא מידה. תלמידי רבינו יונה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יוסי בר חנינא: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה (המנויות לעיל נט, ב), גם אלמנה עושה ליורשים, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, שהן מלאכות של חיבה שאשה עושה לבעלה דווקא.
Rabbi Yosei bar Ḥanina said: All tasks that a wife performs for her husband, a widow performs for the husband’s heirs, except for filling his cup; and making his bed; and washing his face, hands, and feet, which are expressions of affection that a woman performs specifically for her husband.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרא״השיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי גכׇּל מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ חוּץ מֵהַתָּרַת (לוֹ) מִנְעָל.

Rabbi Yehoshua ben Levi said: All tasks that a Canaanite slave performs for his master, a student performs for his teacher, except for untying his shoe, a demeaning act that was typically performed by slaves and would not be appropriate for a student to do.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חוץ מהתרת מנעל – שהרואה אומר עבד כנעני הוא.
וכל מלאכות שהעבד עובד לרבו תלמיד עושה לרבו.
אריב״ל כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת לו מנעל והנעלת לו מנעל פי׳ שהרואה אומר עבד כנעני הוא:
כל מה שכתבנו דוקא בתפישה למזונות אבל תפישה לכתובה כל שתפשה לאחר מיתה אינה תפישה כלל כמו שהתבאר שהרי מוציאין לה מן המשועבדים ומכל מקום אם תפשה מחיים תפישתה תפישה אף לכתבה וזה שאמרו למטה (כתובות צ״ח.) ההיא איתתא דתפשה כסא דכספא בכתבתה אמר להו רבא זילו הבו לה מזוני שלא הפסידה מזונות אלא אם כן תפשה בכדי כלה אלמא מכל מקום תפישתה מועלת פירושו מחיים והלשון מוכיח כן שאמר ההיא איתתא ובזו אמרו אלמנה שתפשה וכן מה שאמרו בפרק שבועת העדות (שבועות ל״ב:) שמעת מינה משביע עדי קרקע חייב ותירץ דילמא דתפשה מטלטלי אלמא תפישת מטלטלין לכתובה מועלת פירושה מחיים ועכשו שתקנו הגאונים לגבות כתובה מן המטלטלין וכן ליזון מן המטלטלין אינה צריכה תפישה למזונות ומכל מקום כל שלא תפשה כתבו הגאונים שהיתומים נוטלין אותן ומעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב בבית דין ולומר יהו מטלטלין אלו מונחים בבית דין שמא יאבדו ואפילו התנה בפירוש שתזון מן המטלטלין ואף גדולי המחברים כתבוה כן ומכל מקום יראה לי בזו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכל שיראה לו שיתומים מערימים ושקרוב להם בכך דנין כפי מה שיראו ומכל מקום בקרקע יכולה לעכב שלא למכור ואם מכרו אין מוציאין מיד הלקוחות ומה שביררנו בשמועה זו בין תפישת מזונות לתפישת כתובה היא שיטת גדולי המחברים והיא עיקר כל מה שנאמר בה וגדולי המפרשים טרחו לפרש בה דרכים אחרים ולא נראו לנו:
ולענין ביאור מיהא יש לשאול הואיל ושמועה זו בתפישה דלאחר מיתה קיימא וכדקאמר אלמנה שתפשה ועלה קאמר אבל לכתובה מפקינן מינה היאך טעה מר בר רב אשי דהוה בתרא לומר דמה שתפשה תפשה שמא היה סובר שמאחר שיש שם קרקע המשועבד לה ושגובה כתובתה ממנו אין לה אצל מטלטלין כלום אלא שמכל מקום אין הלכה כן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יהושע בן לוי: כל מלאכות שהעבד עושה לרבו — אף תלמיד עושה לרבו, חוץ מהתרת (לו) מנעל, שהיא פעולה בזויה, שאז הוא נראה כעבד, ולא כתלמיד.
Rabbi Yehoshua ben Levi said: All tasks that a Canaanite slave performs for his master, a student performs for his teacher, except for untying his shoe, a demeaning act that was typically performed by slaves and would not be appropriate for a student to do.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רָבָא דלָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁמַּכִּירִין אוֹתוֹ לֵית לַן בַּהּ אָמַר רַב אָשֵׁי הוּבִמְקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מַנַּח תְּפִלִּין אֲבָל מַנַּח תְּפִלִּין ל״ללֵית לַן בַּהּ.

Rava said: We said this only if the teacher and the student are in a place where people are not familiar with the student and he could be mistaken for a slave. However, in a place where people are familiar with the student, we have no problem with it as everyone knows that he is not a slave. Rav Ashi said: And in a place where people are not familiar with the student, we said this halakha only if he is not donning phylacteries, but if he is donning phylacteries, we have no problem with it. A slave does not don phylacteries, and since this student is donning phylacteries, even if he unties his teacher’s shoes he will not be mistaken for a slave.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנח תפילין לית לן בה – שאין דרך עבדים להניח תפילין.
אבל מנח תפילין לית לן בה – אע״ג דבשלהי האשה שנתארמלה (לעיל כח:) תניא או שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות מ״מ אינו רגיל להניח כל שעה. מ״ר.
א״ר ל״א אלא במקום שאין מכירין אותו אבל במקום שמכירין אותו ל״ל בה:
לא אמרן אלא למזונות וכו׳ – פי׳ ר״ח ז״ל שהתפיסה זו מחיים, אבל תפיסה לאחר מיתה לאו כלום היא. ורבי׳ ז״ל פי׳ שזו תפיסה לאחר מיתה, אבל מחיים מהניא בין למזוני בין לכתובה. והדברים מראין כפי׳ ר״ח ז״ל, דכיון דמחיים נזונת מן המטלטלין, תפיסתה למזונות מהניא, אבל לא לכתובה דהא אפילו מיניה כתובה מקרקעי ולא ממטלטלי, כמו שמוכיח בקדושין ובנדרים, וכן פי׳ ר״ח ז״ל וב״ה ז״ל, וכיון שכן מאי שנא תפיסה מחיים מלאחר מיתה.
ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה דכיון דחזו ליה מנח תפילין הא ידוע להו דלאו עבד איהו ודוקא דאית ליה תדיר דאי לא מנח ליה תדיר אפילו מנח [באקראי] עבד נמי זמנין דמנח תפילן לאקראי בעלמא כו׳ כדתני׳ בפ׳ האשה הניח תפילן לפני רבו אינו יוצא לחירות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא במקום שאין מכירין אותו ואפשר שיחשבו שהוא עבד, אבל במקום שמכירין אותו — לית לן [אין לנו] בה איסור, שהכל יודעים שאינו עבד. אמר רב אשי: ובמקום שאין מכירין אותו נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאינו מתיר מנעל רבו אלא בשעה שהוא לא מנח [מניח] תפלין, אבל בשעה שהוא מנח [מניח] תפליןלית לן [אין לנו] בה איסור, כי מאחר וידוע שעבד אינו מניח תפילין, הרי מוכח שאינו עבד.
Rava said: We said this only if the teacher and the student are in a place where people are not familiar with the student and he could be mistaken for a slave. However, in a place where people are familiar with the student, we have no problem with it as everyone knows that he is not a slave. Rav Ashi said: And in a place where people are not familiar with the student, we said this halakha only if he is not donning phylacteries, but if he is donning phylacteries, we have no problem with it. A slave does not don phylacteries, and since this student is donning phylacteries, even if he unties his teacher’s shoes he will not be mistaken for a slave.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר ר׳רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וכׇּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ כְּאִילּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר {איוב ו׳:י״ד} לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אוֹמֵר זאַף פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר {איוב ו׳:י״ד} וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Anyone who prevents his student from serving him, it is as if he withheld from him kindness, as it is stated: “To him that is ready to faint [lamas], from his friend kindness is due” (Job 6:14). Rabbi Yoḥanan interprets this to mean that one who prevents [memis] another from performing acts on his behalf, prevents him from performing the mitzva of kindness. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: He even removes from the student the fear of Heaven, as it is stated in the continuation of the verse: “Even to one who forsakes the fear of the Almighty.”
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למס מרעהו חסד – הממיס עצמו מרעהו ממיס ממנו חסדים ואית דמפקא לה מדכתיב לעיל מיניה ותושיה נדחה ממני וסמיך ליה למס מרעהו חסד.
וכל המונע עצמו מלשמש תלמידי חכמים מונע מעצמו חסד שנאמר למס מרעהו חסד.
אמר רבי חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד שנאמר למס מרעהו חסד:
אמר ר״י משום ר׳ יוסי בן זימרא כו׳ עד להבא יש לה. דווקא אלמנה, אבל אשת איש ואפילו מכרה מנכסי מלוג שלה וניזונת מחלה, שדרך הנשים לסייע לבעליהן ולגלגל עמהן, וכן דעת רבינו נ״ר, אבל אם לותה, נראין דברים בזו שלא מחלה ואפילו באשת איש.
אע״פ שתנאי כתובה ככתובה וכתבה אינה נגבית אלא מן הקרקע כל שתפשה מכל מקום מטלטלין למזונותיה מה שתפשה תפשה אפילו תפשה לאחר מיתת הבעל אע״פ שכבר נעשו מטלטלי דיתמי מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה שאם מכרו היתומים אין מוציאין למזונותיה מן המשועבדין הקלו בתחלתה להיות תפישתה מועלת אפילו היו מטלטלין ברשות היתומים הואיל ומכל מקום מטלטלין של אביהם היו ויש אומרים דוקא בסימטא ואין צורך בכך ואפילו תפשה ממון הרבה אין מוציאין מידה וכמו שאמרו מעשה בכלתו של ר׳ שבתאי שתפשה דסיקא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציאה מידה ומכל מקום רוב גאונים כתבו שבית דין מחשבין מה שתפשה ופוסקין לה וניזונת ממה שבידה עד שתמות או שיפקע חיוב מזונותיה שינתן השאר ליורשים ואף גדולי המחברים פסקוה כן ויראה לי שלא כתבוה אלא דרך פשרה ותקון העולם ואף אני מוסיף בדבריהם שיהיו בית דין מוציאין מידה וינתנו ביד שליש להרויח ליתומים שלא יהו מעותיהם בטילים אבל מן הדין אינו כן שהרי אמרו בתלמוד המערב אלמנה שתפשה אפילו אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה מהו מימר לה חוי מה בידיך תלמידוי דר׳ יונה אמרין אומרין לה חוי מה בידיך אמר לו ר׳ יוסה מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו חוי מה בידיך לא אמרינן לה אלא שראוי לחוש לתקון העולם שמא היא תופשת כמה ונשאת למחר ואומרת מועט תפשתי מרבה לא תפשתי ואם מפני שבועה שבסוף שמא כתובתה מועטת ומה שתפשה יותר ממנה ולא תתבע כתובתה כדי שלא תשבע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: כל המונע תלמידו מלשמשו — כאילו מונע ממנו, מן התלמיד, חסד. שנאמר: ״למס מרעהו חסד״ (איוב ו, יד), שהוא מפרשו בדרך זו: מי שמונע (״למס״ כמו ממיס, מסיר) עצמו מלקבל טובה מרעהו — מונע ממנו את מצוות החסד שצריך עושה החסד לעשות. רב נחמן בר יצחק אומר: אף פורק ממנו מן התלמיד יראת שמים, שנאמר בהמשך אותו כתוב: ״ויראת שדי יעזוב״ (איוב ו, ד).
Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Anyone who prevents his student from serving him, it is as if he withheld from him kindness, as it is stated: “To him that is ready to faint [lamas], from his friend kindness is due” (Job 6:14). Rabbi Yoḥanan interprets this to mean that one who prevents [memis] another from performing acts on his behalf, prevents him from performing the mitzva of kindness. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: He even removes from the student the fear of Heaven, as it is stated in the continuation of the verse: “Even to one who forsakes the fear of the Almighty.”
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר חאַלְמָנָה שֶׁתָּפְסָה מִטַּלְטְלִין בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מַה שֶּׁתָּפְסָה תָּפְסָה תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אַלְמָנָה שֶׁתָּפְסָה מִטַּלְטְלִין בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מַה שֶּׁתָּפְסָה תָּפְסָה.

Rabbi Elazar said: In the case of a widow who seized movable property for her sustenance, that which she seized, she seized and it remains in her possession. That halakha is also taught in a baraita: A widow who seized movable property to provide for her sustenance, that which she seized, she seized.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה שתפסה תפסה – ולא מפקינן מינה ואע״ג דפסקינן הלכתא בפרק מציאת האשה (לעיל סט:) ממקרקעי ולא ממטלטלי הואיל ותפסה תפסה.
אלמנה שתפסה מטלטלין למזונות או לכתובה מה שתפסה תפסה ואין כח ביד החכמים להוציא מידה. ולהכי בזמן הזה אלמנות תופסות מטלטלין ונחשב כמה יש בידן וגובות השארא.
א. עיין תשובות ראב״ן ק״ז הע׳ לב ותשובות ראב״ן תקצ״ד.
אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותי׳ מה שתפסה כו׳ – פי׳ הריב״ן דמיירי בתפסה לאחר מיתת הבעל וא״ת מאי שנא דלמזוני מהניא תפיסה טפי מכתובה וי״ל משום דמזוני לא טרפה ממשעבדי אבל כתובה טרפה ממשעבדי וא״ת אלא מעתה תועיל תפיסת הלוקח שלא באחריות ונמצאת שדה שאינה שלו לאחר מיתת המוכר והלוקח נמי באחריות ובא בעל חוב וטרפה עם השבח קשה שיועיל בו תפיסה בשלמא ממלוה ע״פ לא קשיא דאע״ג דלא טריף ממשעבדי לא מהני תפיסה משום דיכול לתבוע הלואתו מחיים אבל מלוקח קשה דלא טריף ממשעבדי גם לא היה יכול לתבוע מחיים ונראה לי דדוקא מזוני דלא גביא ממשעבדי והוי נמי תנאי ב״ד אלמוה רבנן טפי להועיל בה תפיסה והודה רבי וא״ת כמאן אי כרבי בלא תפיסה נמי דהא אמר בפרק נערה (לעיל נא.) אחד נכסים שיש להן אחריות ואחד נכסים שאין להן אחריות מוציאין למזון האשה והבנות ואי כר׳ שמעון בן אלעזר כי תפסה מאי הוי הא אמר נכסים שאין להם אחריות מוציאין לבנים מן הבנות ואומר רבי דלעולם כר״ש בן אלעזר ודווקא לבנים מן הבנות מוציאין אבל מן האשה לא והא דקא מותיב מר בר רב אשי מאי שנא לכתובה כו׳ ובעי למימר מאי דתפסה תפסה לאו משום דהכי סבירא ליה דהא אדרבי עקיבא לא פליג דאמר אין תפיסה מועלת לאחר מיתה אלא הכי קאמר מאי דתפסה תפסה כלומר ברייתא דקתני דמועיל תפיסה למזונות לאחר מיתה על כרחך כר׳ טרפון דמאי דתפסה תפסה ואם כן לרבי טרפון בכתובה נמי מאי דתפסה תפסה ור״ח והלכות גדולות פירשו דהכא מיירי בתפיסה מחיים ודווקא למזוני מהניא אבל לכתובה לא משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ופסק בהלכות גדולות כרבינא וקשה שהרי פסק בתשובת הגאונים בכולי הש״ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא וגם הערוך ור״ח פסקו כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי וכתב וסימנך כלו הפך לבן טהור הוא אף על פי שכתב הריב״ן שראה בתשובת הגאונים לית הלכתא כמר בר רב אשי אלא במיפך שבועה ואודיתא דומה הוא שה״ג עצמן תופסות כאותם שפסקו לית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא וצ״ל דמר בר רב אשי דקאמר הכא אינו אלא אתקפתא בעלמא ולאו דס״ל הכי ור״ח פסק כמר בר רב אשי והרבה הארכתי בו לעיל בריש הכותב (דף פד: ושם.) מ״ר.
אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה. כלומ׳, אפי׳ לאחר מיתה. מה שתפסה תפסה. ואע״ג דתנאי כתובה ככתובה דמי, דלא גביא אלא ממקרקעי, דשיעבוד כתובה ותנאה אמקרקעי נינהו, ואפי׳ הכי אי תפסה מטלטלי לאחר מיתה לא מפקינן מינה, דהואיל דאמרי׳ אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, ומציא למימר אי מזבני יתמי מקרקעי, תו לית לי מזונות, דלא מצינא למיגבי ממשעבדי, אקילו בה רבנן דתהוי תפיסתה תפיסה, כיון דמלוה בשטר הוא. ואע״ג דאמרי׳ אין תפיסה אלא מחיים, הני מילי במידי דמצי טריף ממשעבדי, כגון כתובה ומלוה בשטר, אבל מידי דלא טריף ממשעבדי, תפיס אפי׳ לאחר מיתה, כיון דחוב בשטר הוא, כדתנן לא כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסאי, חייב, מפני שהוא תנאי ב״ד.
ובהלכות הרב אלפאסי ז״ל מקשי דרבא אדרבא, ומתרץ לה הכי.
והאידנא דתקינו רבנן דתגבה כתובתה אפי׳ ממטלטלין, לא שנא כתובה ולא שנא מזוני גביא ממטלטלי, בין שתפסה בין שלא תפסה.
איבדה מזונותיה. דכיון דשהתה כולי האי ולא תבעה, אחולי אחלה להו. בענייה. מדשהה שתים, אחולי אחלה. בעשירה. שלש. בצנועה. דמכספה לילך לב״ד, שלש. בפרוצה. שתים, דאי לאו דאחלה להו ודאי הוה תבעה למזונות בתוך שתים. למפרע. כלומ׳, אבדה מזונותיה של אותן שלש שנים שעברו, ואין היורשין משלמין לה. אבל להבא יש לה. כלומ׳, מכאן ואילך ניזונת היא משלהן.
אר״א אלמנה שתפשה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה א״ר ול״א אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מתקיף לה מבר״א מ״ש לכתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי מזוני נמי ממקרקעי ולא מטלטלי אלא מאי דתפסה תפסה א״ל ר״נ לרבינא הכי אמרי׳ משמי׳ דרבא כותיך פי׳ האי תפיסה מחיים הוא דאי לאחר מיתה עסקי׳ היכי אמר מבר״א דאפי׳ לכתובה מה דתפס תפס אטו ל״ל ה״ל כר״ע מחבירו ולעיל בהכותב איפליגי בהאי מילתא ר״ט ור״ע בתפיסה דלא״מ דלר״ט מהני ולר״ע לא מהני ואפי׳ לר״ט נמי לא מהני אלא כ״ז שלא נכנסו לרשות היורשין אבל משנכנסו לרשות היורשין תו לא מהני וקי״ל בכולה תלמודא הל׳ כמר בר״א וקי״ל הל׳ כר״ע מחבירו א״ו בתפיסה דמחיים איירינן ורבא דאמר לכתובתה לא מהני הוה סבר דר״ע אמר בין לאחר מיתה בין מחיים וההיא דאשכחינן לקמן בההיא איתתא דתפסה כסא דכספא לכתובתה וכו׳ דהדר בי׳ לבתר דשמעה מר״נ כדאמרי׳ לעיל בפ׳ הכותב א״ל קאקי חוורי דמשלחי גלימא דאינשי הכי אר״נ והוא שתפס מחיים. והשתא דתקינו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה בין תפסה בין לא תפסה גובה בין לכתובה בין למזונות:
אר״י משום ריב״ז אלמנה ששהתה ב׳ וג׳ שנים ולא תבעה מזונותיה אבדה מזונותיה פי׳ דאמרינן מחלתן ואם עכשיו תובעת מתחרטת היא וכיון שכבר מחלתן א״י להתחרט ומתמה ב׳ אבדה ג׳ מיבעי׳ ל״ק כאן בעני׳ כאן בעשירה כאן בצנועה כאן בפרוצה א״ר ל״א אלא למפרע אבל להבא י״ל פי׳ השנים שעברו מחלה ולא מכאן ואילך ועכשיו שתובעת י״ל מכאן ואילך:
אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה – פי׳ שתפסה לאחר מיתה דהא אלמנה שתפסה קאמר ובההוא אמר רבינא דלכתובה מפקינן דאלו כשתפסה מחיים אפי׳ לכתובה נמי וכדפרישנא לעיל בפרק הכותב ואע״ג דתנאי כתובה ככתובה דמיא דהא אלמוה רבנן לתקנתא דמזונות משום [*) ט״ס יש כאן והכונה משום דאינו יכולה לגבות ממשעבדי ע״כ מהני לה תפיסה ויעוין בשמ״ק.] דפגעו לגבות ממשעבדי שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלמא לגבי בני חרי דמהני ביה תפיסה מן המטלטלים ה״נ פי׳ דהכא כשתפסה מחיים ולכתובה אפילו מחיים לא מהני אבל תפיסה דלאחר מיתה לא מהני אפי׳ למזונות ואינו נכון כלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא אמר ר״א אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה. לפי מה דמשמע מדברי התוספות דסוגייא דהכא שייכי בפלוגתא דרבי עקיבא ור׳ טרפון א״כ איירי דוקא שתפסה מרשות הרבים או מסימטא ולא מרשות היורשים כדאיתא לעיל פ׳ הכותב דף פ״ד וכ״כ הר״ן ז״ל בשמעתין שכן אמרו משמו של רש״י ז״ל ע״כ ונראה דהיינו הא דמייתי המרדכי בשמעתין דברי רש״י ז״ל בתשובותיו ופירשן רבינו ברוך ומהר״ם ז״ל בענין זה וכמו שאבאר. אלא דלפ״ז קשיא לי טובא א״כ מאי מתקיף מר בר רב אשי מאי שנא כתובה ממזוני וכן נדחקו התוספות והר״ן ושאר מפרשים למצוא טעמא לחלק בין כתובה למזוני למאי דקי״ל כרבינא ומאי קושיא הא טעמא רבה איכא לחלק דהא ר׳ עקיבא גופא לא קאמר דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה אלא משום דכולהו בעל חוב וכתובה צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה כדאיתא שם במשנה דפ׳ הכותב וא״כ במזונות האשה דלא שייך האי טעמא לשיטת רוב הפוסקים החולקין על הרמב״ם ז״ל ופסקו דלמזונות אין צריכה שבועה וכמ״ש התוספות להדיא לקמן דף צ״ח ע״ש וא״כ שפיר מהני תפיסה דלאחר מיתה אפילו לר׳ עקיבא במזונות אע״ג דלא מהני בכתובה מיהו מצינן למימר דמר בר רב אשי ס״ל כשיטת הירושלמי שהביא הרא״ש ז״ל בההיא דפ׳ הכותב דהא דקאמר ר״ע שכולן צריכין שבועה לאו עיקר טעמא הוא דהגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינה תורה וכמ״ש שם בחידושינו אלא דהתוס׳ לא נחתו לההיא דירושלמי וכתבו להדיא שם פ׳ הכותב בד״ה ולר״ע לא מהני תפיסה דהכל תלוי בשבועה וכ״כ עוד התוספות בפרק מי שהיה נשוי דף צ״א ע״ב בד״ה ראובן שמכר ע״ש וא״כ למה הוצרכו כאן לדחוק בטעמא דרבינא ומסקי נמי בשם רבינו חננאל והלכות גדולות דדוקא בתפיסה מחיים איירי ותיפוק ליה דאפי׳ בתפיסה דלאחר מיתה אתי שפיר ויש לחלק ביניהם דמהני שפיר במזוני לר״ע. לכך נראה לענ״ד דלשיטת רש״י ותוס׳ איירי כולה שמעתין אף בתפיסה מרשות היורשין מדקאמר סתמא וכן במעשה דכלתו של ר׳ שבתאי דנראה דוחק לומר שהדסקיא מלאה מעות היה מונח ברה״ר או בסימטא אלא שתפסה מרשות היורשין ולכך הוצרכו התוס׳ לדחוק למצוא טעם לחלק בין כתובה למזונות ולפרש ג״כ דאיירי בתפיסה מחיים או דמר בר רב אשי לאו לדינא פליג כמו שאבאר בלשון התוספות:
ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב ג״כ לשון רש״י בתשובותיו שהביא המרדכי במה שכתב דלכתובה לא מהני תפיסה לאחר מיתה וצריכה להחזיר ליורשין וכתב שם שרבינו ברוך והר״מ ז״ל תמהו על פסק זה דהא האידנא לאחר תקנת הגאונים גובין אף מטלטלי דיתמי ותירץ דאיירי שתפסה מרשות היורשים דלא מהני אף לר״נ מדינא דגמרא וה״ה עכשיו לפי התקנה ולכאורה יש לתמוה טובא דלמאי דקשיא להו לא משני מידי דהיא גופא תיקשי כיון דלאחר תקנת הגאונים גובית ממטלטלי דיתמי אף מרשות היתומים א״כ למה פסק רש״י דצריכה להחזיר ליורשין ובס׳ גידולי תרומה בשער מ״ט חלק י״ז תמה ג״כ בענין אחר על תירוץ זה דא״כ למה פסק רש״י דלמזונות מהני תפיסה אף מרשות היורשין ע״ש באריכות ולמאי דפרישית א״ש דהמעיין בלשון זה תשובת רש״י שהביא המרדכי דרש״י לא פסק שלא תגבה מאותן המטלטלין שתפסה אלא לענין שצריכה מתחילה להחזיר המטלטלין ליורשין ואח״כ תשבע על כתובתה ותטול דהגאונים לא תקנו אלא שתגבה ממטלטלים לאחר שתשבע אבל כל זמן שלא נשבעת הוי המטלטלין ברשות היורשין והיינו כדמסיק ר״ב והר״מ מילתא בטעמא כיון שתפסה מרשות היורשין דמודה ר״ט לר״ע מדינא דגמ׳ דכל זמן שלא נשבעת לא מהני תפיסה מרשות היורשין ומדקאמר ר״ע שכולן צריכין שבועה אע״ג דתפסה אע״כ דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה להא מילתא וקרינן בה שפיר הבא ליפרע מנכסי היתומים לא יפרע אלא בשבועה וקודם שבועה ברשות יתמי קאי כמ״ש רש״י להדיא שם בפרק הכותב א״כ ה״ה והוא הטעם אף לאחר תקנת הגאונים דהכל בחזקת יתמי קיימי עד שתשבע וכמו שפסק רש״י משא״כ לענין מזונות דלא שייך שבועה גבה כדפרישית סובר רש״י דמהני תפיסה דלאחר מיתה אף מרשות היורשים כדמשמע הכי בשמעתין אף לדינא דגמ׳ כ״ש לאחר תקנת הגאונים כן נ״ל נכון ביישוב פסק רש״י וכתירוץ ר״ב והר״ם דלא כמ״ש הר״ן ז״ל בשיטת רש״י דלמזונות נמי לא מהני לדינא דגמרא התפיסה מרשות היורשין והנלע״ד כתבתי:
רש״י ד״ה אאיכא בינייהו הניזונית וכו׳. נראה ליישב שיטת רש״י ולתרץ קושית התוס׳ עליו דאי הניזוני׳ תנן ס״ל לרש״י ז״ל דמצד הסברא א״א לומר שיהא מציאתה ליורשים כמו שתיקנו מציאת אשה לבעלה דא״כ לקתה מדת הדין דאם תמצא מציאתה שהוא כפלי כפלים מכתובתה וכי נימא דיהיה מציאתה שלהן ויסלקו כתובתה במקצת מציאתה ויפטרו מכתובה ומזונות ולאדמי לבעל שהוא חייב במזונות לעולם ואם נימא דמציאתה לעצמה ותהי׳ ניזונת ג״כ אין זה נכון שיהיו יורשים גרועים מבעל. ונראה להיות הדין מצד הסברא שהברירה ביד אלמנה לאחר שתמצא מציאה לומר שתהיה מציאתה לעצמה ולא תהיה ניזונית מהיתומים אף דלגבי מעשה ידיה לא שייך זה דאף דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה היינו מעשה ידיה דלהבא אבל מה שעשתה בעוד שהיתה ניזונית הוא ליתומים משא״כ במציאתה אף שבשעה שמצאה היתה ניזונית מ״מ א״א לתקן בלאו הכי כנ״ל והיינו דאמר שמואל מציאתה לעצמה פירש״י באינה ניזונית ר״ל שאינה רוצה להיות ניזונת להבא אבל אי ניזונת תנן כאנשי גליל א״כ כיון שמחויבים לזונה לעולם כמו הבעל למה יעשו חז״ל להורע כח היתומים מכח הבעל דאף דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מ״מ המציאה שמצאה בשעה שהיא ניזונת היא של הבעל והכי נמי ביתומים והוי ס״ד אמתניתין קאי וכמ״ש התוס׳ לפי שיטתם וממילא דמתורץ כל קושיות התוס׳ ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ אלעזר: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה (לצורך המזונות) — מה שתפסה תפסה ואין מוציאים מידה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה — מה שתפסה תפסה.
Rabbi Elazar said: In the case of a widow who seized movable property for her sustenance, that which she seized, she seized and it remains in her possession. That halakha is also taught in a baraita: A widow who seized movable property to provide for her sustenance, that which she seized, she seized.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְכֵן כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר מַעֲשֶׂה בְּכַלָּתוֹ שֶׁל ר׳רַבִּי שַׁבְּתַי שֶׁתָּפְסָה דִּסַקַּיָּא מְלֵאָה מָעוֹת וְלֹא הָיָה כֹּחַ בְּיַד חֲכָמִים לְהוֹצִיא מִיָּדָהּ.

And likewise, when Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said: There was an incident involving Rabbi Shabbtai’s daughter-in-law, who seized a saddlebag [diskayya] full of coins for her sustenance, and the Sages did not have the authority to remove it from her possession.
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דסקיא – שק של עור שקורין טשינ״א.
מעשה בכלתו של ר׳ שבתי שתפסה דסקיא מלא מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה והרמב״ם פסק דאמרי׳ לה אחוי מה שבידך מדקתני וכו׳ וכן הלכה ואמר בירושלמי א״א לה אחוי מה שבידך מדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה ואין זו ראיה. אר״י משום דר״י אלמנה ששהתה ב׳ וג״ש ולא תבעה מזונותי׳ אבדה מזונותיה ופרישנא דעניה ופרוצה אבדה בשני שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בג׳ שנים ופי׳ בירושלמי שאם לוותה או שהיה בידה משכון לא אבדה כלום ואומר רבי בשם הרב רבו ז״ל דדוקא אלמנה הפסידה עד שנים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה אבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן וכל שלא לוותה או שלא הי׳ בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז״ל שדן אפי׳ באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעה בפני עדים שלא מחלה אותם. דין.
ולא היה כח ביד חכמים כו׳. ולא היה כח בחכמים בראויות להוציאה מידה בדין משום טעמא דפרישנא. רש״י במ״ק. ויש אומר דמדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה שמע מינה דלא אמרינן לה אחוי מה בידיך ואינה ראיה ובירושלמי נחלקו בזה ופסק הרמב״ם כמ״ד דאמר לה אחוי כו׳. הריטב״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מעשה בכלתו של ר׳ שבתי שתפסה דסקיא (שק עור) מלאה מעות לצורך מזונותיה, ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה, שהרי כפי שאמרנו — מה שתפסה תפסה.
And likewise, when Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said: There was an incident involving Rabbi Shabbtai’s daughter-in-law, who seized a saddlebag [diskayya] full of coins for her sustenance, and the Sages did not have the authority to remove it from her possession.
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רָבִינָא וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא לִמְזוֹנֵי אֲבָל לִכְתוּבָּה מַפְּקִינַן מִינַּהּ.

Ravina said: We said the halakha that we do not remove from her possession that which she seized only in a case where she seized the assets for her sustenance. However, if she seized the assets as payment of her marriage contract, we remove it from her.
רי״ףשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג אמר רבינא כו׳. אבל לכתובה דגביא בכל מקום ממשעבדי לא הויא תפיסתה במטלטלי לאחר מיתה כלום. ממקרקעי כלומר משום דכתובתה לא משתעבדא אלא ממקרקעי ואינה נפרעת אלא ממקרקעי מזונות נמי אינה נפרעת אלא ממקרקעי אלא מאי דתפוס תפוס בין לכתובה בין למזונות היכא דליכא קרקעי. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבינא: ולא אמרן [אמרנו] שאין מוציאים מידה, אלא כאשר תפסה למזוני צורך מזונות], אבל אם תפסה לצורך כתובה — מפקינן מינה [מוציאים ממנה].
Ravina said: We said the halakha that we do not remove from her possession that which she seized only in a case where she seized the assets for her sustenance. However, if she seized the assets as payment of her marriage contract, we remove it from her.
רי״ףשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי מ״שמַאי שְׁנָא לִכְתוּבָּה דְּמִמְּקַרְקְעֵי וְלָא מִמִּטַּלְטְלִי מְזוֹנוֹת נָמֵי מִמְּקַרְקְעֵי וְלָא מִמִּטַּלְטְלִי טאֶלָּא לִמְזוֹנֵי מַאי דְּתָפְסָה תָּפְסָה הָכִי נָמֵי לִכְתוּבָּה.

Mar bar Rav Ashi objects to this: What is different about seizing assets as payment of her marriage contract, that they are removed from her possession? If it is that a marriage contract is paid only from real estate and not from movable property, there is a rabbinic enactment that sustenance is also paid only from real estate and not from movable property. Rather, just as you say that if she seizes assets for her sustenance, that which she seized, she seized, so too, her seizure is effective if she does so as payment of her marriage contract.
עין משפט נר מצוהרי״ףרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמר מר בר רב אשי מאי שנא לכתובה וכו׳ לאו למימרא דתפיסה דמזוני וכתובה שוין לגמרי. אלא לימ׳ דכיון דהך תפיסה לאו למפרע מינה מזוני, דמחיים היא, אלא למגביה מיניהו מזוני דמחייב בהן יורשין לאחר מיתה היא, הויא לה כתפיסה דכתובה, דהא לא משתעבדי לה מטלטלי להכי. ולא דמיא לתפיסה דבעל חוב מחיים דקא תפיס מאי דמשועבד ליה בעידנא דמשועבד ליה.
וראיתי ולרבי׳ ז״ל ראיה מההיא אתתא דתפסא כסא דכספא, התם ניחא להו ליתמי בהכי, ואמרי׳ לה דלשקליה בפרעון כתובתה כי היכי דתפסוד מזונות. וכן הא דאתמר בשבועות דתפסיה מטלטלין, הכי נמי קאמ׳ דאתפסוה מטלטלי לאחריות כתובה, כענין שאמרו מטלטלי ואיתנהו וכו׳. ומיהו תנן בפרק האשה שנפלו וחכמים אומרים והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהם זכה, ופי׳ רש״י ז״ל קדמה היא ותפסה בחיי הבעל זכתה, דאלו תפיסה לאחר מיתה לר׳ טרפון אית ליה לר׳ עקיבא לית ליה, וקשה להעמיד סתם כר׳ טרפון. וזו ראיה היא, אף על פי שכל הקודם משמע לאחר מיתה.
ולדברי רבי׳ ז״ל מר בר רב אשי דסבירא ליה למימר דמהניא תפיסה דלאחר מיתה אפילו לכתובה, לית ליה הא דפרק הכותב דקאמר ולר׳ עקיבא מ״ש מותר וכו׳ אלא לבעל חוב אבל לכתובה דוקא מותר. אבל מה שתפסה אשה תפסה, דסבירא ליה אלמוה רבנן לשעבודא דתפיסה. ובעל הלכות ז״ל כתב כפי׳ ר״ח ז״ל דתפיסה מחיים למזוני אבל לא לכתובה ושלאחר מיתה לאו כלום. וכן בהלכות פסוקות והתם איתמר גבי הך אתתא דתפסא כסא דכספא, ומפרשין רבנן מה דתפסה כמאן דאתפסא גברא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי: מאי שנא [במה שונה] שאם תפסה לצורך כתובה שמוציאים ממנה? — שכתובה נוטלת ממקרקעי [מקרקעות] ולא ממטלטלי [ממטלטלים] אולם, מזונות נמי [גם כן] הלא התקנה היא שנוטלת ממקרקעי [מקרקעות] ולא ממטלטלי [ממטלטלים]! אלא כשם שאתה אומר שאם תפסה למזוני צורך מזונות] מאי [מה] שתפסהתפסה, הכי נמי [כך גם כן] תאמר כאשר תפסה לצורך כתובה!
Mar bar Rav Ashi objects to this: What is different about seizing assets as payment of her marriage contract, that they are removed from her possession? If it is that a marriage contract is paid only from real estate and not from movable property, there is a rabbinic enactment that sustenance is also paid only from real estate and not from movable property. Rather, just as you say that if she seizes assets for her sustenance, that which she seized, she seized, so too, her seizure is effective if she does so as payment of her marriage contract.
עין משפט נר מצוהרי״ףרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֲמַר לֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר נַפְתָּלִי לְרָבִינָא הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא כְּוָותָיךְ.

Rav Yitzḥak bar Naftali said to Ravina: We say this halakha in the name of Rava, in accordance with your teaching that if she seized movable property as payment of her marriage contract, it is removed from her possession.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב יצחק בר נפתלי לרבינא: הכי אמרינן משמיה [כך אמרנו משמו] של רבא כוותיך [כמותך, כשיטתך], שאם תפסה מטלטלים לצורך כתובה, מוציאים מידה.
Rav Yitzḥak bar Naftali said to Ravina: We say this halakha in the name of Rava, in accordance with your teaching that if she seized movable property as payment of her marriage contract, it is removed from her possession.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא יאַלְמָנָה שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת אִיבְּדָה מְזוֹנוֹת.

Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: A widow who waited two or three years after her husband’s death and did not demand sustenance from the heirs has forfeited the right to receive sustenance from them. Since she did not demand her sustenance, it is assumed that she must have forgone this right.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןרמב״ןבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלמנה ששהת שלש שניםא ולא תבעה מזונות, של אותן שנים שעברו אין לה, אבל להבא יש לה.
א. בגמ׳ אמרינן שתים ושלש כאן בעניה וכו׳ כאן בצנועה וכו׳. וכ״פ כל הראשונים. וצ״ב למה השמיט רבינו.
אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה אבדה מזונותיה דוקא אלמנה הוא דבעיא שתים ושלש שנים, אבל אשת איש אפילו שהתה יום אחד ולא תבעה אבדה מזונותיה למפרע. דבישלמא אלמנה אפשר דמיתזונה מדידה כגון ממציאתה, אבל אשת איש שהכל לבעלה, מדידיה מתזנה. ואי אמרה דלותה ואכלה תביא ראיה לדבריה, דכל היכא דאיהי מפקא מבעל עליה להביא ראיה. מה שאין כן באלמנה דנכסי בחזקת אלמנה קימי. ומסתברא דאפילו מכרה בנכסיה בטובת הנאה ולא תבעה הפסידה מיד, שדרך נשים לגלגל עם בעליהן ולסייע להן. וה״מ לאפוקי מבעל, אבל אם לא נתן לה מזונות ועשתה ואכלה, אף על פי שהותירה אין לבעלה כלום, דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזוני הרי משכון בידה תמשכננו עליו ואינה צריכה להתנות עמו בבית דין ולומר איני נזונת ואיני עושה. וזוהי ששנינו אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. כנ״ל.
אלמנה ששהתה זמן מרבה שלא תבעה מזונות ונתפרנסה על ידי עצמה אם היא עניה או פרוצה כל ששהתה שתי שנים ויתרה שמן הסתם מחלה להם בכך כל אותו זמן שעבר פחות מכן אפילו יום אחד לא ויתרה ואם היא עשירה או צנועה שבושה לילך לבית דין שיעורה בשלש שנים ולהבא מיהא אפילו ביתר מכן לא ויתרה ובתלמוד המערב הזכירו שנים ושלשה חדשים ואף קצת רבנים בפירושי הירושלמי שלהם נוטים לדעת זה מפני שהחדשים הם קיצבא למזונות האלמנה מפני שמחדש לחדש נותנין לה מזונות וכל שעברה שלשה זמנים ולא תבעה ויתרה וכן פירשו עוד בתלמוד המערב שאף בשיעור זה לא אמרו ויתרה אלא בשלא לותה אבל אם לותה גובה וכן כשאין בידה משכון ר״ל שלא תפשה על זה משכון מבית הבעל אבל אם יש בידה משכון אע״פ שלא לותה גובה וקצת מפרשים כתבוה דוקא בתפשה המשכון תוך שתים ושלש אבל לאחר כן כבר מחלה ואין תפישתה כלום:
כל שתובעת מזונות מזמן שעבר ויתומים אומרים כבר נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה שהנכסים בחזקתה בשיעבוד מזונותיה והיא נשבעת להם היסת נשאת עליה להביא ראיה ואפילו היו לה עדים שתבעתם להם כבר יצאו הנכסים מחזקת שיעבודה ודין טוען אחר מעשה בית דין אין כאן שמאחר שנשאת הלך לו כח תנאי בית דין ומכל מקום כל שיש לה עליהם מזונות והיא תובעת להבא אין נאמנין היתומים לומר נתננו כלל ואף שבועת היסת אין כאן שכל להבא כמלוה בשטר הם וכמו שאמרו כתובים הם אצל בני חורין ומלוה בשטר אין צורך בה לשבועה ומכל מקום אם הם טוענין לישתבע לן נשבעת כדין אישבע לי דלא פריעת ודין זה דוקא נאמר באלמנה אבל אשת איש כל שאכלה אכלה ואינה יכולה לתבוע מה שעבר שבאלמנה הוא שכל תוך שתים ושלש יכולה לתבוע שאפשר שזנה עצמה משלה כגון מציאתה אבל אשת איש אף אנו אומרין מהיכן היתה ניזונת ואם טוענת שלותה צריכה לברר אחר שבאה להוציא מיד הבעל ומכל מקום אם אינה באה להוציא אלא שעשתה ואכלה והותירה אין לבעלה עליה כלום שכל שאין הוא נותן לה מזונות משלו סתמה באומרת איני ניזונת ואיני עושה ואינה צריכה להתנות בבית דין וכדתנן (כתובות ס״ד:) אם אינו נותן לה מעט כסף מותר מעשי ידיה שלה:
אלמנה ששהתה שתים או שלש שנים כו׳. ופרישנא דעניה או פרוצה אבדה בשתי שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בשלש שנים ופירשו בירושלמי שאם לותה או שהיתה בידה משכון לא אבדה כתובתה ואומר רבינו בשם הרב רבו ז״ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד שתים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה איבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהם וכל שלא לותה או שלא היה בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז״ל שדן אפילו באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם. הריטב״א ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל דוקא אלמנה אבל אשת איש אפילו מכרה מנכסי מלוג שלה וניזונת מחלה שדרך הנשים לסייע בעליהן ולגלגל עמהם וכן דעת רבינו נר״ו אבל אם לותה נראין דברי׳ בזו שלא מחלה ואפילו באשת איש. ע״כ ועיין בהר״ן על ההלכות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יוחנן משמיה [משמו] של ר׳ יוסי בן זימרא: אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים לאחר מות בעלה, ולא תבעה מזונות מיורשי הבעל — איבדה מזונות. שאנו אומרים שכיון שלא תבעה, ודאי מחלה עליהם.
Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: A widow who waited two or three years after her husband’s death and did not demand sustenance from the heirs has forfeited the right to receive sustenance from them. Since she did not demand her sustenance, it is assumed that she must have forgone this right.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןרמב״ןבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הַשְׁתָּא שְׁתַּיִם אִיבְּדָה שָׁלֹשׁ מִיבַּעְיָא לָא קַשְׁיָא ככָּאן בַּעֲנִיָּה כָּאן בַּעֲשִׁירָה.

The Gemara discusses the language of Rabbi Yosei ben Zimra’s statement: Now that it was stated that after two years she forfeited her rights to receive sustenance, is it necessary to state that she also forfeited her rights after three years? The Gemara answers: This is not difficult. Here, the first statement is referring to a poor woman for which two years is a long time. If she does not demand sustenance for two years, it is clear that she has forgiven the heirs this obligation. There, the second statement is referring to a rich woman who can support herself for two years. It is only clear after three years that she forgave the obligation.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עשירה – היכולת בידה להמתין הלכך אי נמי לא תבעה לאו מחילה היא עד שלש שנים אבל ענייה מדלא תבעתן מחלתן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודנים בלשון מימרה זו: השתא [עכשיו, הרי] אם שהתה שתים (שתי שנים) ולא תבעה — איבדה מזונותיה, אם כן, כאשר לא תבעה שלש שנים, מיבעיא [נצרכה] לומר?! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן — בעניה שאינה יכולה להתפרנס משל עצמה אלא זמן קצר, אם כן שנתיים זמן ארוך הוא, ואם לא תבעה בתוך זמן זה — ודאי מחלה, ואילו כאן — בעשירה שיכולה לשהות שנתיים ולהתפרנס משל עצמה, ורק אם שהתה שלוש שנים משמע שמחלה על המגיע לה.
The Gemara discusses the language of Rabbi Yosei ben Zimra’s statement: Now that it was stated that after two years she forfeited her rights to receive sustenance, is it necessary to state that she also forfeited her rights after three years? The Gemara answers: This is not difficult. Here, the first statement is referring to a poor woman for which two years is a long time. If she does not demand sustenance for two years, it is clear that she has forgiven the heirs this obligation. There, the second statement is referring to a rich woman who can support herself for two years. It is only clear after three years that she forgave the obligation.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) לאִי נָמֵי כָּאן בִּפְרוּצָה כָּאן בִּצְנוּעָה.

Alternatively, here it is referring to an unabashed woman, who is not ashamed to demand her rights from the heirs. If she does not demand sustenance within two years, it is assumed that she has forgone this right. There, it is referring to a modest woman, who is embarrassed to demand sustenance from the heirs and who waits until the third year to claim this right.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צנועה – בושה לבא לב״ד הלכך בשתי שנים לאו מחילה היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה אלמנה שתפסה וכו׳. הקשה בספר פני יהושע דבפשיטות הוי מצי לחלק לפי טעמא דר׳ עקיבא לעיל שכולן צריכין שבועה א״כ מזונות דא״צ שבועה לשיטת התוס׳ והפוסקים החולקים על הרמב״ם לא שייך זה. ולפענ״ד זה אינו דאפילו להפוסקים החולקים על הרמב״ם היינו מטעמא דפירש״י לקמן דף ק״ז ד״ה בששמעו בו שמת וכו׳ דלמאי ניחוש אי לצררי הרי סופה ליטול כתובתה ותשבע הרי דעיקר הטעם משום שתשבע לבסוף. א״כ עכ״פ זכות היורשים עדיף טפי. שהרי עכ״פ צריכה שבועה. וכ״ש הכא דמיירי דליכא קרקע כמ״ש כל הפוסקים. נמצא לעולם לא תבא גביית כתובה והיה מהראוי שתשבע בתחלה. אלא דבל״ז מטלטלי דיתמי לא משתעבדי כל זמן שלא תפסה נמצא דעכ״פ קיימי המטלטלי ברשות היורשים. ואף דמדברי הרא״ש בשמעתין משמע דלא בעיא שבועה כשתפסה היינו כמ״ש הרא״ש דלא מצינו שבועה כה״ג ע״ש. ונראה דהיינו מטעמא דקי״ל בח״מ סימן פ״ז בכל הנשבעים ונוטלים אם תפסו לא מפקינן מיניה אבל ודאי דקודם תפיסת זכות היורשים עדיף שא״צ שבועה. והנה בספר פני יהושע הכריח מזה דס״ל להתוס׳ כשיטת הפוסקים דמהני תפיסה אפילו מרשות היתומים ולפמ״ש אין הכרח. אך נראה דאפילו לפי דברינו עכ״פ מוכח לדינא דאפילו מרשות היתומים מהני תפיסה דכיון דע״כ גם הכא שייך טעמא דר״ע שצריכה שבועה כנ״ל ואפ״ה מהני תפיסה. אף דהוי בחזקת יתומים לר״ע ה״ה בתופס מרשות היתומים ממש ועיין מ״ש שם בסמוך דמוכרח מדבריהם לפרש כן וק״ל:
בא״ד ובא בע״ח וטרפה עם השבח וכו׳. לכאורה קשה דהא קי״ל בח״מ סימן קט״ו דבמתניתין ובלוקח שלא באחריות דאין להם על מי לחזור אין הבע״ח טורף מהם השבח וכתב מהרש״א בב״מ דף ט״ו בתוס׳ ד״ה בע״ח וכו׳ דה״א כשמת המוכר ואין לו על מי לחזור אין יכול הבע״ח לגבות ממנו השבח א״כ כיון דהכא מיירי בדליכא קרקעות האיך טרף ממנו השבח הא אין לו על מי לחזור. ודוחק גדול לומר דמה״ט שיהיה מועיל תפיסה ה״ל כיש על מי לחזור דשמא לא יכול לתפוס. והש״ך שם חולק על סברת מהרש״א וס״ל דאפ״ה מצי טריף דאכתי יש לו על מי לחזור אם ימצא איזה שדה במדינת הים. ולכאורה הוא ראיה גדולה לסברת הש״ך מדברי התוס׳ אלו ואפשר דאף דמיירי הכא בדליכא קרקעות כמ״ש הפוסקים מ״מ יש לומר דס״ל להתוס׳ דאפילו יש לו קרקע במדינה אחרת מצי תפיס מטלטלין דהא קי״ל בח״מ סימן קי״א דכשיש לו נכסים במדינה אחרת יכול לגבות ממשעבדי א״כ יש לומר דמיירי בכה״ג וצ״ע בזה. ויותר נראה דמשכחת בשעשה השדה זו אפותיקי מפורש לבע״ח דקיימא לן בח״מ סימן קט״ו דנותן ההוצאה וגובה כל השבח אפילו אין לו על מי לחזור. וכן משמעות דבריהם והלוקח נמי באחריות וכו׳ משמע דאדלעיל קאי דומיא שכתבו בתחלה דנמצא שאינו שלו והא דלא כתבו שנמצא שאינו שלו וטרף הנגזל את השבח. דלא נחתי הכא לפלוגתא דאמוראי בב״מ דף י״ד בלוקח מן הגזלן אי גובה השבח או לא. וק״ל:
מיהו אכתי קשיא ליה דלפמ״ש התוס׳ בב״מ דף י״ד ע״ב דגובה שבח מלקוחות שקנו מן הלוה אחר שגבה בע״ח את השבח. דכבר ה״ל קצוב א״כ יש לומר דלא דמי למזונות דלא גביא אפילו ממשעבדי שמכרו יתומים משא״כ בשבח דיכול לגבות מלקוחות שימכרו יתומים אחר שגבה ממנו השבח דה״ל כבר קצוב. וכ״ש לפמ״ש דמיירי דאיכא קרקעות א״כ איך מדמי התוספות שבח למזונות. ונראה דיש ליישב בזה מה שהקשה בספר פני יהושע על הר״ן ז״ל שכתב בשמעתין הטעם במזונות משום שאינה יכולה לגבות ממשועבדים ששיעבדו אחין. ותמה עליו דהל״ל ממשועבדים ששיעבד האב. ולפמ״ש יש לומר דכונתו לתרץ קושית התוס׳ משבח דגבה עכ״פ ממשעבדי של אחין מיהו אכתי לא מתרצא למ״ד דס״ל בפרק הנזקין מפני שאין כתובים דלדידיה אף ממשעבדי ששיעבד אחר שגבה את השבח אינו גובה מהם:
מיהו פלוגתא דתנאי הוא בגיטין נ״א. וכן קושיא ראשונה שהקשו התוס׳ מלוקח שלא באחריות נראה לפע״ד דאינו אלא למ״ד דס״ל מלוה ע״פ גובה מיורשים דשיעבודא דאורייתא אבל למ״ד דס״ל שיעבודא לאו דאורייתא והא דמלוה ע״פ גובה מיורש״י היא משום שלא תנעול דלת בפני לוין נראה דבלוקח שלא באחריות לא שייך נעילת דלת וממילא דלא שייך הך דינא. וגם בלוקח שלא באחריות ונמצא שדה שאינו שלו דחוזר עליו דבר זה הוא פלוגתא דאמוראי בפרק חזקת הבתים. ואפשר דקושית התוס׳ הוא על ר׳ פפא דס״ל בדף מ״ד ע״ב שם בנמצא שאינו שלו דחוזר עליו. וס״ל נמי בקידושין דף י״ד ע״ב דמלוה ע״פ גובה מיורשים דשיעבודא דאורייתא. מיהו כיון דפלוגתא דתנאי הוא תו אין להקשות על הא דסתם במתניתין דאין מועיל תפיסה בבעל חוב. וק״ל:
שם וא״ת כמאן ואי כרשב״א וכו׳. לכאורה אי נימא דהכא מיירי בתפסה מרשות הרבים או בסימטא כנראה מדבריהם מדמדמו בסמוך לפלוגתא דר׳ עקיבא ור״ט דמיירי בהכי לעיל דף פ״ד. א״כ המ״ל דהא דאמר רשב״א דמוציאים לבנים מן הבנות. היינו כשתפסו מרשות היתומים. ונראה דא״ש לפמ״ש לעיל דבמזונות האשה נמי שייך טעמא דר״ע שכולן צריכין שבועה לא מיבעיא לדעת שאר הפוסקים אלא אפילו לדעת הרמב״ם הוי בכלל שכולן צריכין שבועה. כיון שתשבע בסוף. וכיון דאפ״ה מהני תפיסתה ס״ל להתוס׳ דה״ה דמהני תפיסה מרשות היתומים ג״כ. משא״כ לקמן שכתבו התוס׳ דמר בריה דר׳ אשי ס״ל דאתיא כר׳ טרפון באמת לדידיה מיירי בתפסה מסימטא או מרשות הרבים. אבל באמת דקי״ל כר״ע ע״כ צ״ל דאפילו מרשות היתומים מהני תפיסה וכן נלפענ״ד מוכרח דאל״כ ה״ל להקשות בל״ז דהא בנות במזונותיהן בודאי א״צ שבועה. וא״כ למה לא יועיל תפיסה אף לר׳ עקיבא ולפמ״ש א״ש דבל״ז יש לומר דמיירי שתפסה התם מרשות היתומים אבל כיון שכתבו דהכא מהני תפיסה במזונות האלמנה משום תנאי בית דין. אע״ג דאיכא שבועה ממילא דמהני תפיסה אף מרשות היתומים. וק״ל:
שם בגמרא אמר רבא לא אמרן אלא למפרע וכו׳. נראה דטעמא דרבא הוא דס״ל במזונות דלהבא אפילו אי מחלה לגמרי מ״מ יכולה לחזור בה כמ״ש התוס׳ בר״פ הכותב בד״ה כדר׳ כהנא וכו׳. באשה שאמרה איני ניזונת ואיני עושה יכולה לחזור בה וכבר הארכנו בזה לעיל דף מ״ז ע״ב בתוס׳ ד״ה תיקנו מזונות וכו׳. דהטעם בזה משום דקי״ל כר׳ יהודה דף נ״ו דברבנן עשו חיזוק לדבריהם ולא מהני מחילה וקי״ל דמזונות דרבנן וה״ה הכא במזונות האלמנה דלא מהני מחילה ונראה דאפילו לדעת הרא״ה והר״ן דס״ל דאינה יכולה לחזור היינו משום דכסות דאורייתא והוא בכלל המזונות ובדאורייתא עבוד חיזוק כמו שהארכנו שם בס״ד וא״כ באלמנה דאף דהיורשים חייבים בכסות עכ״פ בודאי אינו רק מדרבנן ולא מהני המחילה אבל לשעבר מהני מחילה דאין תנאי בית דין אלא להבא ועיין מ״ש בר״פ הכותב מזה בדברי התוס׳ שם ועיין לעיל דף נ״ג גבי מוחלת כתובה לבעלה שכתבנו שם דיש לומר דלאחר מיתה מהני מחילה במזונות כמו דמהני מחילה לאחר מיתה בכתובה וכדמשמע לקמן דף ק״ד ע״ב דקאמר מזוני נמי לית לך ע״ש וצ״ע. מיהו יש לחלק דבכתובה לא עשו חיזוק אלא בהיותה תחתיו דלא הגיע זמן פרעון כל זמן שהוא חי אבל לאחר מותו כיון דניתן לגבות מהני נמי מחילה כאלו גבתה אבל מזונות שהוא יום יום כל זמן שלא קיבלה כתובתה ה״ל לאחר מיתה כמו בחייו אבל כשהיא מוחלת גם הכתובה כיון דמהני מחילה בכתובה ממילא דמועיל נמי מחילה במזונ׳. עוד אפשר לומר בטעמא דרבא בפשטות דהא באמת הא דמזונות האלמנה אינה צריכה שבועה הוא משום שתשבע לבסוף כדאיתא ר״פ שני דייני. וא״כ אין ראיה ממה שלא תבעה שנים ושלשה שנים דמחלה להבא דהא יש לומר דבאמת התפיסה צררי על ג׳ שנים ואע״פ שאינה טוענת כן מ״מ נאמנת במזונות דלהבא במיגו שהיתה טוענת כן. כדאשכחן בב״ב דף קכ״ח דבעל שאמר גרשתי דאינו נאמן למפרע ונאמן להבא במיגו ע״ש ומ״מ נראה עיקר כטעם הראשון. דלפי הטעם השני א״כ כבר אמרה לפני בית דין שלא התפיסה צררי ואח״כ שהתה ג׳ שנים לא שייך זה המיגו דה״ל מיגו למפרע. ומשמע דאין חילוק וע״כ הוא מטעם הראשון שכתבנו. וק״ל: ועיין בסמוך:
פירש״י ד״ה צנועה בושה לבא לפני הבית דין וכו׳. משמע דס״ל דאפילו תבעה ליתומים ולא נתנו לה אפ״ה כיון שלא תבעה אותם לבית דין ה״ל מחילה ולכאורה היה נראה דנפקא ליה דאס״ד דתביעה ליתומים בעצמם נמי מהני קשה דתאומן היא שלא מחלה במיגו דהיתה אומרת שתבעה ליתומים ולא נתנו לה אע״ג דהוי מיגו דהעזה הא קיימא לן דאמרינן מיגו דהעזה לענין ממון. אך זה אינו דהא לפמ״ש ס״ל לרש״י ז״ל דר׳ יוחנן לא מבעיא ליה לקמן אי נכסי בחזקת אלמנה אלא במזונות דלהבא אבל במזונות שלעבר אין הנכסים בחזקתה. ולפמ״ש היינו טעמא דמהני מחילתה. א״כ הא היתומים נאמנים שלא תבעה אותן במיגו דפרענו לה. וצ״ל דמצד הסברא כתב כן דלא שייך לחלק בין צנועה לפרוצה בתביעה ליתומים עצמם. ולפ״ז למאי דקי״ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי מוכרח הוא דאפילו תביעה ליתומים לא מהני. וצ״ע. ועיין קונטרס אחרון:
שם פירש״י ד״ה נתננו דמי מזונות לשנה הבאה. צריך להבין כיון דבפשיטותא דברייתא דלוי היינו דנכסים בחזקתה אפילו במזונות דלשעבר א״כ מי דחקו לפרש דאבעיא דר׳ יוחנן הוא על מזונות דלהבא ונראה דהנה הרא״ש כתב לעיל אהא דר׳ יוחנן אלמנה ששהתה וכו׳ בשם הירושלמי דאם יש בידה משכון גובה אפילו למפרע. והנה בפשטות הטעם הוא דיש לומר דלכך לא תבעה מזונות משום דסמכה על משכון שבידה. ויותר נראה דא״ש לפי דעת הפוסקים בח״מ סימן רמ״א דהיכא שיש בידה משכון לא מהני מחילה על פה. א״כ אפילו אי מחלה יכולה לחזור בה. והנה הב״ש בסימן צ״ג ס״ק כ״ה נתקשה בזה דאפילו בלא משכון הא קי״ל דנכסים בחזקת אלמנה קיימי דעדיף טפי ממשכון ועיין מ״ש בקונטרס אחרון. ומכ״ש דקשה לפמ״ש דאפילו באמת מחלה לא מהני במשכון. א״כ כיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי טפי לא יועיל מחילה ויש לומר דבאמת דזה דחקו לרש״י ז״ל דהא דקאמר רבי יוחנן לעיל דמהני מחילה היינו במזונות דלשעבר והא דקא מבעיא ליה הכא היינו במזונות דלהבא. מיהו התוס׳ בשמעתין לשיטתייהו אזלי דלית להו הך סברא שהרי כתבו לקמן בד״ה ר׳ יוסי וכו׳ דהסתם יפה לה שלא יאמרו היתומים דשאר המזונות מחלה. הרי דר׳ יוסי סבר דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ואפ״ה מהני מחילה. וכן מוכח מכל הפוסקים דפסקו להך דר׳ יוחנן לעיל דמהני מחילה אף דקי״ל דבחזקת אלמנה קיימי אפילו במזונות דלשעבר מ״מ יש לומר דס״ל לרש״י הכי ועיין לקמן בישוב שיטות רש״י ושיטות התוס׳ באריכות וק״ל:
תוס׳ ד״ה יתומים וכו׳ אבל במזונות דלהבא וכו׳. נראה דאין מזה קושיא על רש״י שפירש איבעיא דר׳ יוחנן במזונות דלהבא. דס״ל לר׳ יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. הא קאמר שם טעמא משום דמעשה בית דין כמאן דנקט שטרא דמי. א״כ יש לומר דחיוב מזונות שאני. דהא ס״ל לר׳ יוחנן עצמו בגיטין דף נ׳ דהא דאין גובים מזונות מנכסים משועבדים משום שאין כתובין אלמא דלא אלימא כמאן דנקיט שטרא ונראה דכונת התוס׳ משום דיקשה והא מזונות האשה כמאן דנקיטא שטרא ופרש״י משום תנאי בית דין ומשני כתובים הם אצל בני חורין ואין כתובים אצל משועבדים מיהו יש לומר דהתם מפרש הש״ס דברי ר׳ יוחנן אליבא דמסקנא דהכא דפשיט דהאלמנה נאמנת. אבל בספיקא דר׳ יוחנן יש לומר דהוי סבר דהוי כאלו לא כתב מדלא טרפא ממשעבדי וביד היתומים למכור הנכסים. והנה הר״ן כתב מטעמא אחרינא דמיירי במזונות דלשעבר. דבמזונות דלהבא ה״ל כתוך זמנו דקי״ל דאינו נאמן לומר פרעתי. וצ״ל בדעת רש״י ז״ל דס״ל דדמי זה להא דאמרי בריש ב״ב שאני התם דכל שפא ושפא זמנו. וכתב הש״כ בח״מ סימן ע״ח דהטעם הוא דכיון דזמנו בכל יום יכול לומר שפרע תוך זמנו כי היכי דלא לטרדן. ולמד שם מזה לכותב קונטריסים סימן ע״ש. וה״ה ה״נ כיון דחיוב בזונת זמנו בכל יום יכולים לומר שפרעו קודם כי היכי דלא לטרדן וק״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי נמי [או גם כן] יש לומר כי כאן — בפרוצה, אשה שאיננה צנועה כל כך, ואינה מתביישת לבוא ולתבוע, ואם לא תבעה בתוך שנתיים — ודאי מחלה, ואילו כאן — בצנועה, שמתביישת לתבוע ודוחה עד לשלוש שנים את תביעתה למזונות.
Alternatively, here it is referring to an unabashed woman, who is not ashamed to demand her rights from the heirs. If she does not demand sustenance within two years, it is assumed that she has forgone this right. There, it is referring to a modest woman, who is embarrassed to demand sustenance from the heirs and who waits until the third year to claim this right.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רָבָא מלָא אֲמַרַן אֶלָּא לְמַפְרֵעַ אֲבָל לְהַבָּא יֵשׁ לָהּ.

Rava said: We said this halakha only retroactively; the widow cannot demand to be reimbursed for the past years in which she paid for her own sustenance. However, from here onward, once she demands sustenance she has the right to receive it from the heirs.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא למפרע – אותן שתי שנים שעברו איבדה.
אמר רבא לא אמרן אלא למפרע וכו׳ – ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות כדכתבינן בפ׳ נערה. בעי ר״י יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה פי׳ רש״י ז״ל שאומרים נתננו [דמי] מזונות לשנה הבאה ור״י ז״ל פי׳ דהלהבא כ״ע לא פליגי כי על היתומים להביא ראייה הא אמר ר״י הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלים וכ״ש לגבי מזונות שאם אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי משנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאומרים לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטא הא דתני לוי אלמנה כ״ז שלא נישאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע״כ ספקה דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה״ה לרישא דמיירי בהכי.
לא אמרן אלא למפרע כו׳. ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות היא כדכתיבנא בפרק נערה. הריטב״א ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא למפרע, כלומר, שאיבדה את דמי המזונות שלא תבעה עד עכשיו, אבל להבא, מזמן תביעה ואילך, יש לה.
Rava said: We said this halakha only retroactively; the widow cannot demand to be reimbursed for the past years in which she paid for her own sustenance. However, from here onward, once she demands sustenance she has the right to receive it from the heirs.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) בָּעֵי ר׳רַבִּי יוֹחָנָן יְתוֹמִים אוֹמְרִים נָתַנְנוּ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נָטַלְתִּי עַל מִי לְהָבִיא רְאָיָה

Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: If the orphans say: We gave her sustenance, and she says: I took none, upon whom is it incumbent to bring proof to support his argument?
רי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרא״השיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נתננו – דמי מזונות לשנה הבאה.
ואם לא שהתה ג׳ שנים ותבעה ויתומים אומרים נתננו עליהם להביא ראיה שנתנו.
יתומים אמרו נתננו – אומר רבי דמיירי במזונות שעברו דמוכח מילתא טפי משום דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי אבל במזונות דלהבא ודאי על היתומין להביא ראיה דהא רבי יוחנן הוא דאמר בפ״ק דב״מ (דף יז. ושם) הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום ואפילו למאן דלית ליה דר׳ יוחנן הכא מודה דלא מהימני לומר פרעתי דאי מהימני מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו לה מזונות כל שעה יאמרו פרעתי מידי דהוה אכתובה במקום שאין כותבין דכ״ע מודו דלא מצי אמר פרעתי מהאי טעמא דפרישית. מ״ר.
יתומין אומרין נתננו. לה מטלטלין או מעות למזונות, מאלו השנים שעברו. והיא אומרת לא נתתם. וצריך שתשלמו לי מה שהוצאתי בשנה זו שעברה. ודוקא במזונות שעברו הוא דמספקא לן אם נאמנין היתומין אם לא, אבל במזונות דלהבא, לאו כל כמיניהו דיתמי דמצו אמרי נתננו, דהא קיימ׳ לן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה.
בעי ר״י יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראי׳ נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראי׳ שהודו לה בפני עדים שלא נתנו לה א״ד נכסי בחזקת אלמנה קאי אבל אם נשאת והיא תבוא לתבוע מזונות של שנים שעברו עליה להביא ראיה דמשנשאת אין הנכסים ברשותה:
והא דבעי ר״י יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה. דווקא דפליגי לשעבר, אבל להבא אינן נאמנין, דא״כ הפסדת מזונותיה של אלמנה לגמרי, אלא וודאי להבא אינן נאמנין, והכי משמע מהא דאתינן למשפט׳ מינה דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה, נשאת עליה להביא ראיה, והלכתא כוותיה, וקא מוכח לישנא דהוי לשעבר. ואמרינן בירושלמי (פירקין ה״ב) דווקא בשלא לותה ובשאין בידה משכון, הא איכא חדא מהני לא מחלה.
בעי ר׳ יוחנן יתומים אומרים נתננו וכו׳. פירש״י ז״ל במ״ק יתומים אומרים נתננו לה מטלילין למזונותיה והיא תובעת מזונות דלשעבר אבל מזונות דלהבא לאו כל כמינייהו דיתמי דמצו אמרי נתננו. נכסי אע״ג דמשעבדי למזונות בחזקת יתמי קיימי ואי בעיא למגבי מזונות מנכסי בני חרי דיתמי עליה להביא ראייה שלא נטלה בחזקת אלמנה דהא משעבדי למזונותיה וגבי כתובה ליכא למימר הכי משום דכל אימת דהוי שטר כתובתה בידה לא מצו אמרי יתמי נתננו. כל זמן שלא נשאת והיא תובעת מזונות עשירה בתוך שלש שנים וענייה בתוך שתים על היתומים להביא ראייה שנתנו לה דנכסי בחזקת אלמנה קיימת. נשאת והיא תובעת מזונות של שתי שנים או שלש או ארבע וכגון דאית לה סהדי דתבעה מינייהו בתוך שלש שנים עליה להביא ראיה דכיון שנשאת נפקי להו נכסי משעבודה דכל ימי מיגר אלמנותיך כתב לה בעל והשתא מיהא ליתנהו נכסי בחזקתה הלכך עליה להביא ראיה אלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ע״כ. פירוש לפירושו היתומים אומרים שהקדימו לה מטלטלין למזונות שנה זו שעברה והיא תובעת אותם אבל אין לפרש שאחר שעבר השנה הם אומרים פרענו לה המזונות והיא אומרת לא נפרעתי דא״כ הוה ליה לר׳ יוחנן למנקט יתומים אומרים פרענו והיא אומרת לא נפרעתי אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מטלטלין למזונות ואיהי טענה דלא יהבו לה מידי ותובעת מזונות שעברו ולהכי מוכחא מילתא טפי דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי אבל אי יתמי לא טענו אלא דפרעו לה המזונות של שנה או שנתים אחר שעברו להם ונתחייבו בדמי מזונות שנה או שנתים אין כאן הוכחה כלל ליתמי טפי דע״כ עד השתא שתקה ולא נפרעה ממזונותיה שעברו אלא מיום או יומיים אף לדברי היתומים אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מזונותיה ואיהי טענה דאכתי לא נפרעת ואם תאמר אכתי ריע טענתייהו דיתמי דמה להם להקדים מזונות לשנה או שנתים היה להם לזונה דבר יום ביומו או לשלשים יום לכל היותר ומה להם להקדים ויש לומר דאיברא אלו היו נותנין לה מעות לא היו מקדימין כל כך אבל לפי שנתנו לה מטלטלין והיא מוכרת אותם למזונותיה לכך הקדימו לה כדי שתמכרם על יד על יד ולא יזדלזלו שאלו היו נותנים לה אותם שהגיע זמן החיוב של מזונות שנה או שנתים היתה מוכרת אותם מיד והיו מזדלזלים המטלטלים ולכך כתב הר״ב ז״ל נתנו לה מטלטלין למזונותיה וכו׳ כנ״ל. ובמהדורא בתרא לא פירש כן שכתב וז״ל נתננו. דמי מזונות לשנה זו הבאה. ע״כ. ולכך חזר בו הרב ז״ל ממאי דפריש במהדורא קמא משום דקשיא ליה כיון דס״ס קא טעני אמזונות שעברו דהיתומים טוענים שכבר נתנו לה דמי מזונות שעברו והיא תובעת מהם דמי מזונות שעברו הו״ל כב״ח דעלמא ומאי שנא ממלוה על פה דלא חשבינן לנכסים בחזקת ב״ח ומהימני יתמי למימר פרעתי לכך פירש ז״ל דמיירי במזונות דלהבא ולכך שניא מב״ח דעלמא דלאו כל כמינייהו למימר דהקדימו ונתנו דמי מזונות של שנה הבאה למפטר ממזונות דלהבא ומשום הכי לא בעי ר׳ יוחנן אלא ביתומים ואלמנה ולא בב״ח כלל בשום גוונא. והתוספות ז״ל פירשו כמו שפירש הרב במהדורא קמא דקשה להו על מה שפירש במהדורא בתרא דמאי בעי ר׳ יוחנן דהא ר׳ יוחנן גופיה אית ליה בפ״ק דב״מ הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום ומזונות תנאי ב״ד נינהו ותירץ הר״ן ז״ל בפירושיו על ההלכות דמשום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום קא מיבעיא ליה והאי תירוצא סליק לפום פירושיה דפריש דבמזונות שעברו מיירי וכדפירש רש״י במהדורא קמא והתוספות ואפילו הכי הוה קשיא ליה דמאי קא מיבעיא ליה דהא איהו ס״ל הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום שאינו נאמן לומר פרעתי ומזונות תנאי ב״ד הוא ולפום קושיא תריץ אבל מאן דפריש דבמזונות דלהבא מיירי הא ודאי דקשיא טובא דר׳ יוחנן גופיה ס״ל הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום ואינהו קבעו למפטר נפשייהו מחיובא דב״ד דרמו עלייהו אבל אי מיירי במזונות דלשעבר לא קשיא ולא מידי ואין אנו צריכין לתירוצו של הר״ן דמ״ה מבעיא ליה לר׳ יוחנן אי מהימני יתמי משום דמוכחי מלתא דיתמי קושטא קאמרי משום דשתקה עד השתא וכדכתיבנא וכן כתבו התוספות אבל אי איירי במזונות דלהבא קשיא טובא דודאי על היתומים להביא ראיה דהא ר׳ יוחנן גופיה הוא דאמר בפ״ק דב״מ הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום ויש לתרץ דדוקא בכתובה הוא דאמרי הכי משום דאי מהימנת להו במאי דקאמרי נפרעה כתובה מיעקרא תקנתא לגמרי אבל במזונות אי יהבת לה מזוני דהאי שתא משום מהימנותיה לשתא אחרי תהוי ניזונת בתקנתא דרבנן ולא מיעקרא תקנתא דרבנן ומיהו אכתי קשה דבכל שעה יאמרו פרעתי ואדרבה אפילו למאן דלית ליה דר׳ יוחנן הכא מודה דלא מהימני לומר פרעתי דאי מהימנא מה הועילו חכמים בתקנתן וכמו שכתבו התוספות ואפשר דתקנת מזונות לא אלימא כולי האי ומיבעיא בעי לה ר׳ יוחנן דכיון דלבתר דעברו ונתחייבו בהם מהימני לומר פרעתי משום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום וכדתריץ הר״ן ז״ל אי נמי דהוה ליה כשאר ב״ח דעלמא דמהימני יתמי למימר פרעתי לכך בעי ר׳ יוחנן אי מהימנא נמי למימר נתננו דמי מזונות לשנה הבאה כנ״ל ולשיטת מ״ב ניחא דנקט ר״י טענת היתומים דהיינו הנתבעים ברישא אע״ג דהוה ליה למנקט טענת התובע ברישא וכדאמר בכולי תלמודא מנה לי בידך כו׳ אלא משום דמיירי בלהבא ואין האלמנה תובעת דאכתי לא מטא זמן חיובתא אלא משום דהיתומים טוענים דנתננו כבר לכך משיבה להם האלמנה לא נטלתי אבל אי מיירי בלשעבר הו״ל למנקט הכי אלמנה תובעת מזונות ויתומים אומרים נתננו ויש לתרץ דמשום דאלימא טענתייהו דיתמי ומוכחא מלתא דקושטא קאמרי וכמ״ש התוספות להכי נקט טענתייהו ברישא כנ״ל. עוד הקשו בתוספות לפי שיטתם כי היכי דאמרינן נכסי בחזקת אלמנה קיימי על המזונות שעברו דהויא לה כבעלת חוב הכי נמי מאי טעמא לא חשבינן נכסי בחזקת הבע״ח ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו. ולשיטת רש״י במהדורא בתרא ניחא דמשום הכי אמרינן בחזקת אלמנה קיימי משום דנשתעבדו בתנאי ב״ד ולאו כל כמינייהו דיתמי דמצי אמרי נתננו וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוספות אין כאן תנאי ב״ד ולא רמי עלייהו אלא חיובא דממון כשאר ב״ח דעלמא דבמזונות דלמפרע מיירי ואין כאן אלא חיוב ממון ותירצו בתוספות דשאני מזונות משום דעדיף כחה דמוכרת שלא בב״ד להכי חשבינן לנכסי בחזקת האלמנה. והקשו עוד לרב ושמואל נהי דלית להו הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום מכל מקום כשאבדה כתובתה לא יהיו נאמנים יתומים לומר פרענו דכיון דמוכרת שלא בב״ד נכסים בחזקתה קיימי כי הכא. וכי תימא אע״ג דנכסים בחזקתה מוכחא מלתא דכתובה מחמת פריעה מקרעת ואמטו להכי נאמנין לומר פרענו ושמא י״ל אי איכא עדים אה״נ ודוחק דאם כן אמאי בעי ר׳ יוחנן באלמנה ויתומים בבע״ח ויתומים נמי הוה מצי למבעי ותירצו בתוספות עוד דיש לחלק דשאני כתובה מיד כשנפרעת נסתלקה והוי מיד כשנשאת ומשום הכי מהימני אבל מזונות אף לפי דבריהם שנתנו לה לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה הלכך הוי נכסי בחזקתה טפי למזוני מלכתובה. והקשו בתוספות דאמרינן בפרק המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו וב״ח אומר אביכם השביח וכו׳ ומסיק ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה ואמאי מבעיא ליה לר׳ יוחנן לענין מזונות אי נכסי בחזקת יתמי קיימי ובב״ח פשיטא לן דבחזקת יתמי קיימי ונאמנין לומר פרענו וכן לענין כתו׳ וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דהתם מיירי בשעשאה אפותיקי הלכך כמאן דגביא דמיא וכן מוכח התם. והר״י מטראני תירץ דבתר דפשיט ליה ממתניתא דלוי סברה והדר איהו למימר התם נכסי בחזקת בעל חוב קיימי ולא בחזקת יתמי ועוד תירץ ז״ל דאע״ג דהתם פשיטא ליה הכא מבעיא ליה משום דטעמא דהתם כדמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימי כמאן דגביא דמיא והלכך כולה ארעא קיימא בחזקת ב״ח אבל הכא דלא בעיא אלא מזוני לא קיימי כולהו נכסי בחזקת האלמנה שהמזונות אינן אלא דבר יום ביומו וכלהו נכסי בחזקת יתמי קיימי ואין כח באלמנה להוציאה מידם בעבור מזונותיה כמו שיש כח לב״ח להוציא כל השדה מיד היתומים אלא היתומים הם מחזיקים הנכסים והולכין ומפרנסין אותה דבר יום ביומו משום הכי הוה מסתפק הכא למבעי אם יש כח וחזקה לאלמנה עליהן כנגד מזונותיה ע״כ. ולענין פירוש שמועתנו גם הר״י מטראני פירש כפירוש התוספות דלשעבר טוענין ולא להבא מדתני לוי נשאת עליה להביא ראיה דע״כ היינו לשעבר דמשנשאת שוב אין לה מזונות. וגם תלמידי רבינו יונה פירשו כן דבמזונות דלמפרע קא מבעיא ליה והאי דלוי פירשו הכין נשאת עליה להביא ראיה כלומר אם נשאת בתוך שתים או שלש שנים עליה להביא ראיה או תביא ראיה ותטול או ישבעו היתומים ותפסיד דכיון שנשאת ולא שקלא מזוני הוו להו זוזי גבי יתומים כמלוה על פה דמהימני לומר פרענו אבל כל זמן שלא נשאת על היתומי׳ להביא ראיה ואפילו שתים או שלש שנים שלא תבעה מזונות ע״כ. וכן כתב הריטב״א דלהבא כ״ע לא פליגי דעל היתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום וכ״ש לגבי מזונות שאם אי אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי המשנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאמרו נתננו לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטה הא דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע״כ סיפא דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה״ה לרישא דמיירי בהכי והלכתא כדתני לוי וכל זמן שלא נשאת וכו׳ ואם לא הביאו ראיה כתב הרמב״ם שנשבעה כעין של תורה דהא נשבע ונוטל היא. ומורי הרב בשם רבינו רבו ז״ל אומר דכיון שהנכסים בחזקת אלמנה עומדים הרי הוא כאלו יש בידה משכון ונשבעה ונפטרה חשיבה ואין עליה אלא שבועת היסת וכן כתב הרב בעל העטור ז״ל אבל הרמב״ם לטעמיה שכתב שאפילו במי שיש בידו משכון חשוב נשבע ונוטל כמ״ש בספרו וכ״כ ר׳ אלפסי ז״ל וכבר פירשנוה במסכת שבועות בס״ד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובכך יתיישבו ג״כ שיטת רש״י ורבינו יוסף טוב עלם שהביא המרדכי ס״פ הכותב דאפילו תפיסה דמחיים בעינן דוקא דתבעינהו ולא אהדרינהו ואע״ג דהתם נמי לאחר תקנת הגאונים איירי ולמאי דפרישית א״ש דלהא מילתא דאיירי שם לענין דאין לה קודם שבועה שום זכיות אין לחלק בין אחר תקנת הגאונים ובין דינא דגמ׳ אלא דוקא בתבעינהו מחיים ולא אהדרתינהו דהו״ל כמייחד לה מטלטלים דאין צריכה שבועת המשנה כנ״ל נכון בעזה״י לפי שיטת רש״י ותוס׳ ובסמוך אפרש עוד ליישב סוגיא דשמעתין בענין אחר ודוק היטב:
קונטרס אחרון
גמרא אמר ר״א אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה כתבתי ליישב לשון רש״י בתשובה שהביא המרדכי במה שכתב דלכתובה לא מהני תפיסה וצריכה להחזיר ליורשין ורבינו ברוך והר״מ תמהו עליו דהא מתקנת הגאונים גובין אף ממטלטלי דיתמי וכן בגידולי תרומה בשער מ״ט חלק י״ז הקשה על תשובת רש״י הנ״ל בענין אחר ומתוך מה שכתבתי נתיישב הכל לנכון בעזה״י ודלא כמו שכתב הר״ן בשיטת רש״י ז״ל עיין בפנים עוד כתבתי שם פירוש אחר בלשון הגמרא דהא דאמרינן דאלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה היינו דוקא היכא שהניח בעלה קרקעות דמשתעבדי למזונות אלא שהיא רוצית יותר במטלטלין מש״ה מה שתפסה תפסה ולא בע״א וכן נ״ל בכוונת בעל התרומות שער מ״ט חלק י״ז ודלא כמו שהבין הש״ך בח״מ סי׳ ק״ז:
בתוספות בד״ה אלמנה כו׳ פירש הריב״ן כו׳ וא״ת מ״ש דלמזוני כו׳ עכ״ל. ובתחלת העיון היה נ״ל ליישב קושית התו׳ בפשיטות דשאני כתובה שהורע כוחה אצל מטלטלים דאפילו מיניה דידיה נמי לא משתעבדי מטלטלים לכתובה כדאיתא לעיל בפ׳ האשה שנפלו ובכמה דוכתי משא״כ במזונות. אח״ז מצאתי שכ״כ הר״ן ז״ל בשמעתין. עוד כתבתי בפ׳ נערה דף נ׳ ע״ב בענין אחר דחיוב מזוני עיקר תנאי ב״ד הוא על היתומים משא״כ בכתובה דמתחלתה נתקן מחיים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכמו שדקדקתי לעיל בפ׳ נערה מלשון רש״י ז״ל ע״ש:
בא״ד י״ל משום דמזוני לא טרפי ממשעבדי כו׳ עכ״ל. והר״ן ז״ל ביאר יותר כיון דהיורשים מצי לאפקועי שיעבודיה אפי׳ מקרקעי ולמכור לאחרים דלא טרפי מינייהו ולא ידעתי למה הוצרך לכך לכאורה בכה״ג לית לה פסידא כ״כ שתוכל לחזור על היתומים ולגבות מדמי המכירה ואף את״ל דס״ל להר״ן ז״ל כשיטת הפוסקים דלא גביא מיתומים אפי׳ מדמי המכירה דהא מילתא תליא באשלי רברבי בח״מ סי׳ ק״ז ובא״ע סי׳ צ״ג אלא דאכתי אמאי לא מפרש בפשיטות לפי שהורע כחה אצל משועבדים שמכר הבעל בחייו משא״כ בכתובה ולכאורה היה נ״ל לומר דמשמע ליה להר״ן ז״ל דלא שייך לומר דאלמוה רבנן למזונות אמטלטלי דיתמי אלא היכא שיש לה להאלמנה חיוב מזונות על היתומים כגון שירשו קרקע משא״כ היכא שלא ירשו שום קרקע דלא רמיא חיוב מזונות עלייהו לא שייך לומר דמהני תפיסה דמטלטלים אלא דמסתימת לשון הר״ן ז״ל לא משמע כן אלא דלא פלוג רבנן כיון דאשכחן בשום פעם שיכולין היתומים להפסידה אף מקרקעי תקנו לה שתועיל לתפיסה דמטלטלים לעולם אלא הא דלא מפרש לענין קרקע שמכר האב היינו משום דניחא ליה האי טעמא יותר כיון דעיקר חיוב המזונות מתנאי ב״ד על היתומים כדפרישית כן נראה לי ועיין מה שאכתוב בסוף הדבור ודו״ק:
בא״ד ואומר רבי דלעולם כרשב״א ודוקא לבנים מן הבנות מוציאין אבל מן האשה לא עכ״ל. ותמיה לי טובא דאכתי היא גופא תיקשי מ״ש דתיקנו למזונות האשה ולא תיקנו למזונות הבת הא אידי ואידי תנאי ב״ד נינהו ואידי ואידי לא טרפי משועבדים והדרא קושיא קמייתא לדוכתא וליכא למימר דלא קשיא להו מעיקרא אלא מכתובה אמזונות דקי״ל תנאי כתובה ככתובה ואלימא להו לאקשויי מאלמנה אאלמנה משא״כ לענין מזונות הבת אע״ג דהוי נמי מתנאי כתובה אפ״ה אין מדמין תקנות חכמים זו לזו כדאשכחן דמפלגינן בכמה דוכתא לענין אלמנתו עדיפא ליה מבתו ואשכחן נמי איפכא אלא דהא ליתא דהא הקשו בתוס׳ מעיקרא אפילו מלוקח שלא באחריות. לכאורה היה נ״ל ליישב דלענין פלוגתא דרבי ורשב״א דפליגי בעיקר התקנה דתנאי ב״ד לא שייך לאקשויי כלל דתקנות חכמים אין דומות זו לזו אלא הא דקשיא להו מעיקרא היינו דוקא אפלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי דמשמע להו דלאו בתקנתא פליגי אלא בסברא פליגי וכדמשמע מאתקפתא דמר בר רב אשי דמקשה מ״ש ובהא הוא דמתרצי דכיון דלא טרפא ממשעבדי והוא ג״כ מתנאי ב״ד מהני בה תפיסה אלא דגם זה נראה דוחק דמה סברא הוא זו דבתחילה לא תגבה כלל ממטלטלי דיתמי אע״ג שהוא תנאי ב״ד ואינו גובה כלל נמי ממשעבדי ובדיעבד אי תפסה נאמר דמהני בה האי סברא ולכאורה מסתבר איפכא כיון דמדינא לא רמיא שיעבודא עלה דיתמי למה יועיל תפיסה דלאחר מיתה שתפסה דבר שאין לה שום זכות בהן כלל וצ״ע ליישב שיטת התוס׳ בזה דהדרא קושיא קמייתא לדוכתיה כיון דע״כ בתקנתא גופא פליגי:
בא״ד דהא אדר״ע לא פליג כו׳ עכ״ל. הלשון אינו מדוקדק דהא שפיר מצי סבר כר׳ טרפון דפליג אדר״ע וכדס״ל נמי התם לר׳ יוחנן מעיקרא מקמיה דפליג ר״ל עלה והכי ס״ל נמי לר״פ ולרב הונא בריה דרב יהושע שם וכבר כתבתי בזה שם. אלא דאפ״ה משמע להו בשמעתין דוחק דמר בר רב אשי לא ס״ל כר״ע מחבירו ולמאי דפרישית בל׳ הגמרא דהכא בשמעתין איירי שתפסו מרשות היתומין א״ש טפי דבהא לא פליג ר׳ טרפון ודו״ק. מיהו לולי דמסתפינא מרבוותא קדמאי ובתראי היה נ״ל לפרש סוגייא דשמעתין לגמרי בענין אחר דהא דקאמר ר״א אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה היינו דוקא היכא שירשו היתומים קרקע מאביהם שחל חיוב המזונות על היורשים אלא שהאלמנה אינה רוצית לטרוח ולמכור מקרקעי בכל פעם וליטול מזונות א׳ לששה חדשים כדלקמן דטריחא לה טובא ולכך תפסה מטלטלים למזונות שהיא תיזון מהם כל ימי חייה ובהכי מהני לה התפיסה דאף ע״ג דבשאר בע״ח וכתובה לא מהני בכה״ג תפיסה כיון שאין עיקר דינה על המטלטלים אלא על הקרקע וכדאיתא בח״מ סי׳ ק״ז שהיורשים מצו לסלקה במקרקעי אף לאחר תקנת הגאונים וכמ״ש שם הש״ך דאפילו תפיסה לא מהני אפ״ה לענין מזוני מהני תפיסה בכה״ג כיון דהיתומים לא מפסדי מידי וכמו שמצינו שיפו כחה לענין מזונות דאפילו תפסה ככר זהב לא מפקינן מינה וכמ״ש הרא״ש ז״ל בשם הירושלמי דאפילו חוי מה שבידך לא אמרי׳ לה כ״ש שיש לייפות כחה במה שתגבה מטלטלים שתפסה כיון שירשו היתומים קרקע כדי מזונות. וכמו שכתבתי נ״ל להדיא מל׳ בעל התרומות שער מ״ט חלק י״ז שכתב אם יש לו קרקע והש״ך הבין מזה בח״מ סי׳ ק״ז דלאו דוקא אלא לרבותא בעלמא כתב כן דאפילו תפיסה היכא דאיכא קרקע נמי לא מהני. והשיג בזה על הב״ח. ולענ״ד נראה יותר דבעל התרומות מפרש לכולה שמעתין כדפרישית דבהא לחוד מפלגינן בין כתובה למזונות לרבינא ולמר בר רב אשי אפילו בכתובה נמי דינא הכי משא״כ היכא שלא ירשו שום קרקע אין שום סברא לומר דמהני תפיסה דלאחר מיתה במטלטלים כיון שאין לה שום חיוב על היתומים כלל והכי משמע שפיר לישנא דמה שתפסה תפסה וכן באתקפתא דמר בר רב אשי אלא מאי דתפסה תפסה ולא קאמר אלא כיון דתפסה תפסה ולפירושינו א״ש דעיקר פלוגתייהו דרבינא ומר בר רב אשי לא איירי מענין התפיסה היכא דמדינא לית לה אלא היכא דמדינא אית לה ועיקר הפלוגתא לענין שתוכל לגבות ממה שתפסה ממש ולישנא דר״א גופא נמי הכי דייק מדקאמר שתפסה מטלטלים במזונותיה משמע שתפסה על מזונות הראויין לה מדינא דאל״כ הו״ל למימר שתפסה מטלטלים למזונות כן נ״ל נכון בעזה״י לישב כל הסוגיא שהביאו התוספות בשמעתין ולעיל בפרק הכותב לולי שהקדמונים לא פירשו כן אלא לפי דלא נ״מ מידי לדינא השתא בתר תקנת הגאונים לכן לא נמנעתי לכתוב כן ויש לי סיוע מלשון בעל התרומות דמשמע מלשונו להדיא דמ״ש אם יש לו קרקע היינו לדינא דגמרא לפי סדר לשונו משא״כ לפירוש הש״ך בל׳ בעל התרומות מ״ש אם יש לו קרקע קאי אלאחר תקנת הגאונים וזה דוחק גדול למי שמעיין היטיב בל׳ בעל התרומות ותו לא מידי ודוק היטב:
בגמרא בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו כו׳ ופירש״י נתננו דמי מזונות לשנה הבאה עכ״ל. ולקמן ע״ב בד״ה מאי לאו נראה מפירוש רש״י דלענין מזונות דלהבא נמי שייך האי ספיקא לכן נראה דלענין דינא דא ודא א׳ הוא דאי נכסי בחזקת יתמי קיימי מהימני אפי׳ אשנה דלהבא שסובר רש״י ז״ל דעיקר חיוב מזונות היינו שיתנו לה תמיד מתחילת השנה לצורך כל השנה שלא תצטרך לזלזל עצמה בכל יום וכדאמרינן לקמן להדיא מוכרת א׳ לי״ב חודש והכי מסתבר שהיורשים נותנין לה תמיד מזונות דלהבא כיון שאין אוכלת עמהם על שלחנם א״כ מהיכן תתפרנס מיד אחר מיתת בעלה היכא שאין לה שום נכסים. ולפ״ז אין מקום לקושיית התוספות דמה הועילו חכמים בתקנתן אם יהיו היורשין נאמנים דודאי הועילו שפיר שתבא לב״ד מיד בתחלת השנה דאז אינן נאמנין לכ״ע ודוקא למחר וליומא אוחרי מבעיא ליה לר׳ יוחנן ולא קודם לכן דקי״ל אין אדם פורע קודם זמנו וה״נ במתחיל שתא זמנא הוא כן נ״ל נכון ועיין בס׳ מג״ש למ״ז זצ״ל:
בתוספות בד״ה יתומים אומרים כו׳ אבל מזונות דלהבא כו׳ דאי מהימנא מה הועילו חכמים בתקנתן כו׳ מידי דהוה אכתובה כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב אלא דבלא״ה לא ידענא מאי קשיא להו דבשלמא בכתובה דעיקר התקנה היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א״כ קאמר שפיר מה הועילו דבשביל כתובה לא ימנע לגרשה ויאמר שפרע לה דמי כתובתה אם אינו רוצה ליתן לה כתובתה וכן אם רוצה ליתן לה דלאו ברשיעי עסקינן אלא שאין לו עכשיו אכתי לא ימנע לגרש ולאשתמוטי עד דליהוי ליה זוזי ופרע לה משא״כ לענין מזונות לא שייך לומר כן דשפיר הועילו תקנתן בעיקר דין המזונות דלאו ברשיעי עסקינן כדאמרינן בכמה דוכתי וכ״כ מהר״י מטראני ז״ל בחידושיו שני התירוצים בשיטת רש״י ז״ל ובעיקר דברי התוספות בפירוש רבי יבואר בסמוך:
שם בגמרא כל המונע וכו׳. ענינו לפי פשוטו לפי שאחז״ל בפסוק ובו תדבקון וכי אפשר לדבק בשכינה אלא הדבק בת״ח. צריך להבין מאי זה קושיא הלא ענין הדבקות הוא האהבה נפלאה כי תדבק נפשו ולמה דבר זה מן הנמנע בנשמת רוח חיים חלק אלוה ממעל. והרי פירושם הוא יותר מזה שאמרו הדבק בת״ח ובזה מקיים ובו תדבקון. ואלמלא מקרא כתוב א״א לאמרו לומר שהדבק בת״ח הוא נקרא דבק בה׳ עצמו יתברך. ותו וכי מצות עשה זו לא יהיה אלא בתלמידים או בשאר אנשים ולא בחכמים עצמם ואל מי ידבקו כיון שהם מלמדים אחרים וכי מרע״ה לא היה מצוה על ובו תדבקון. ויראה הענין הוא כי התורה ניתנה לכל ישראל וכולם מצווים על מצות ובו תדבקון כאמור ואתם הדביקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם וגו׳. וע״ז יהיה קושיתם כי הת״ח העוסקים בתורה תמידי והם דברי אלהים חיים כמ״ש בזוהר הוא ואורייתא חד. א״כ הוא מתדבק נפשו בחלקו בתורה שהוא שורש נשמתו כידוע אבל יתר העם שאינם מגיעים למעלה זו. או אפילו העוסק בתורה והוא מן התלמידים שלא שמשו עדיין כל צרכן אשר לא ישיגו אור התורה אף שעוסקים בה הוא מן הנמנע שידבק בשורש נשמתו אך ע״ז נאמר יעקב חבל נחלתו כמו שהחבל חזק מאוד והוא ע״י דביקות נימא בנימא כן ישראל כל אחד מתדבק בצדיק וחכם ממנו בשמושו ודביקות אליו וזה בזה עד כי יתחזקו ויעלו כולם בחבל נחלת ה׳ ובו תדבקון וזה שאמרו חז״ל במרע״ה שאמר לכל ישראל ובו תדבקון והוא מן הנמנע אם לא ע״י דביקות ת״ח כנ״ל וכן היה בקירוב העליון ודביקות הנפלא שהיה בעת קבלת תורתינו הקדושה כי העמיד משה מעמדן ומצבן כ״א לפי הכנתו ויכלתו לקבל אור התורה זה מזה והזהיר אותן מאוד לבל יהרסו כ״א ממצבן אל ה׳ לראות. כמפורש אצלינו בס״ד באורך בפרשת יתרו. וכן הוא לעתיד בהתגלה כבודו אלינו נאמר כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון פי׳ עין הוא ראיה השגה כל אחד ישיג ע״יי חבירו הגבוה ממנו במעלה עד שיגיע ראיה השכלית עין בעין זה בזה לכולם כאחד כאמור ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו ר״ל בהיותם יחדיו ישיגו כולם זה מזה. וכן הוא הענין ביראת ה׳ שאחז״ל את ה׳ אלהיך לרבות ת״ח להיות כי היראה העליונה היא יקרה מאוד ולא ישיגום אלא בני עליה כמ״ש וסביביו נשערה מאוד ואמרינן אטו יראה מילתא זוטרתא הוא אין לגבי משה מילתא זוטרתא ע״כ הזהיר מש״י על מורא מקדשו כי ע״י בית המקדש היה השגה גדולה ביראת ה׳ כמ״ש חז״ל לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר עליו והוא ע״י השראתו במקום ההוא כמ״ש ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. ויותר מזה על ידי מורא ת״ח כמ״ש חז״ל את ה׳ אלהיך לרבות ת״ח. ועי״ז ישיג למורא שמים כמ״ש מורא רבך כמורא שמים ואמרו חז״ל בפסוק נורא אלהים ממקדשיך א״ת ממקדשיך אלא ממקודשיך שהם הת״ח ובזה מובן סיפא דקרא אל ישראל הוא נותן עוז ותעצמות לעם ע״ד שאמרו חז״ל מניין שהקב״ה קראו ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אלהי ישראל מי קראו אל אלהי ישראל ר״ל על ידי שם אל שנכלל בשם ישראל והוא מורה על הת״ח כמ״ש ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלהים וגו׳. ויתר העם נקראים בשם יעקב כידוע. והם גם כן מקבלים מישראל ונקראים בשם אל ע״י דבקותם זה בזה וז״ש מי קראו ליעקב אל אלהי ישראל שהוא ע״י הת״ח הדבקים בהם. וכמפורש אצלינו בחדושי תורה פרשת בלק בפסוק לכה ארה לי יעקוב וגו׳ ואמר ע״ז מה אקוב לא קבה אל ע״ש וזהו שאמרו נורא אלהים ממקודשיך על ידי התלמידי חכמים אל ישראל הוא נותן עוז וגו׳. ר״ל שם אל שבישראל הוא נותן וגו׳. ונקראים עי״ז כולם בשם אל. ובזה מובן דבריהם הכא שהמונע תלמידו מלשמשו שהשימוש הוא דבקות התלמוד ברבו וכשמנעו מונע ממנו מדת החסד שהוא מדת האהבה ודבקות ואמנם נכלל בשימוש ג״כ מורא ת״ח כמ״ש כל מלאכות שהעבד עושה לרבו וכו׳ שהוא בחינת מורא כמ״ש ואם אדון אני איה מוראי וזהו שאמרו אף פורק ממנו יראת שמים זהו פשוטו ויש בו רמז שאותיות מנ״ע מתחלפים באותיות למ״ס הסמוכים להם באיכא בינייהו שאותיות מנ״ע הם אחר אותיות למ״ס וענין התחלפות זה יש בו דבר נפלא ומבואר בחידושי תורה אשר חנני ה׳ בפרשת וישלח בפסוק ואחות לוטן תמנע ואין כאן מקומו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעי [שאל] ר׳ יוחנן שאלה זו, יתומים אומרים: נתננו לה מזונות, והיא אומרת: לא נטלתי, על מי מהם להביא ראיה לדבריהם?
Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: If the orphans say: We gave her sustenance, and she says: I took none, upon whom is it incumbent to bring proof to support his argument?
רי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרא״השיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות צו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות צו. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות צו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות צו., רש"י כתובות צו., ראב"ן כתובות צו. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות צו., ר"י מלוניל כתובות צו. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות צו., רמב"ן כתובות צו. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רא"ה כתובות צו. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות צו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות צו., שיטה מקובצת כתובות צו., מהרש"א חידושי הלכות כתובות צו., פני יהושע כתובות צו., הפלאה כתובות צו., בירור הלכה כתובות צו., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות צו., אסופת מאמרים כתובות צו.

Ketubot 96a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 96a, Rif by Bavli Ketubot 96a, Collected from HeArukh Ketubot 96a, Rashi Ketubot 96a, Raavan Ketubot 96a, Tosafot Ketubot 96a, Ri MiLunel Ketubot 96a, Piskei Rid Ketubot 96a, Ramban Ketubot 96a, Raah Ketubot 96a, Meiri Ketubot 96a, Ritva Ketubot 96a, Shitah Mekubetzet Ketubot 96a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 96a, Penei Yehoshua Ketubot 96a, Haflaah Ketubot 96a, Beirur Halakhah Ketubot 96a, Steinsaltz Commentary Ketubot 96a, Collected Articles Ketubot 96a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144