ציון א.
גמרא. תא שמע, אמר רבי זירא אמר שמואל: מציאת אלמנה לעצמה; אי אמרת בשלמא הניזונת תנן - שפיר, אלא אי אמרת ניזונת תנן - ניהוו כבעל: מה בעל מציאת אשה לבעלה - הכא נמי מציאת אשה ליורשים! לעולם אימא לך ניזונת תנן, טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה? דלא תיהוי לה איבה, הני - תיהוי להו איבה!
מציאת האלמנה ופירות נכסים שהכניסה לבעל - לעצמה, ואין ליורש בהם כלום.
(רמב״ם אישות יח, ח)
הגמרא במסקנתה מעמידה את דברי שמואל שמציאת אלמנה לעצמה אף לפי אנשי הגליל שהיתומים חייבים לזון את האשה בעל כרחם, ומסבירה שהטעם שמציאת אשה לבעלה הוא כדי שלא תהיה לו איבה כלפיה, ובאלמנה אין ענין למנוע איבה בינה לבין היתומים משום שבלאו הכי הם זנים אותה בעל כרחם, ולכן מציאתה לעצמה.
אולם בתחילה סברה הגמרא שדברי שמואל מתקיימים רק לפי אנשי יהודה שהיתומים יכולים לתת לאלמנה את כתובתה ולהסתלק מחיוב המזונות, ומבאר רש״י (ד״ה שפיר) שמציאתה לעצמה אם אינם זנים אותה, ויוצא שאם זנים אותה - מציאתה ליתומים, כשם שמציאת האשה לבעלה. אבל התוספות (ד״ה תא שמע) מפרשים שגם אם היתומים זנים אותה מציאתה לעצמה, כיון שיכולים לסלקה ואינם דומים לבעל.
נמצא שיש מחלוקת בין רש״י לבין התוספות לגבי אנשי יהודה שמעדיפים לזון את האלמנה ולא לתת לה את כתובתה, שלדעת רש״י מציאתה ליתומים ולדעת התוספות מציאתה לעצמה.
בעל חכמת שלמה (על השו״ע) מסביר שהטור והשלחן ערוך אינם דנים בכך מפני שלדעתם באנשי יהודה אפילו מעשה ידיה לעצמה, כיון שאינם חייבים לזון אותה, כהבנת הב״ח שהתבארה לעיל (צה, ב ציון ח), וכל שכן שמציאתה לעצמה.
תפיסת מטלטלין לצורך כתובה ומזונות
ציון ח.ט.
גמרא. אמר רבי אלעזר: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה - מה שתפסה תפסה. תניא נמי הכי: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה - מה שתפסה תפסה... אמר רבינא: ולא אמרן אלא למזוני, אבל לכתובה - מפקינן מינה. מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא לכתובה, דממקרקעי ולא ממטלטלי? מזונות נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי! אלא למזוני מאי דתפסה תפסה - הכי נמי לכתובה. אמר ליה רב יצחק בר נפתלי לרבינא: הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך.
אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהן, בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפילו תפסה ככר זהב - אין מוציאין מידה, אלא כותבין עליה בית דין מה שתפסה, ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה, והיא ניזונת ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות, ויקחו היורשין את השאר.
וכן אם תפסה מטלטלין בכתובתה בחיי בעלה ומת - גובה מהן, אבל אם תפסה אחר מותו לכתובתה - אינה גובה מהן.
(רמב״ם אישות יח, י-יא)
...ומיהו אם תפסה ממטלטלין אפילו אחר מיתה - לא מפקינן מינה, ועכשיו שתקנו הגאונים שתגבה כתובה ותנאי כתובה ממטלטלין - הרי היא ניזונית ממטלטלין אפילו לא תפסה...
אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם, בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפילו תפסה ככר זהב - אין מוציאין מידה, אלא כותבין עליה בית דין מה שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עליה, והיא נזונת ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות, ויקחו היורשים את השאר. וכו׳.(שו״ע אבן העזר צג, כ, כג)
התוספות (ד״ה אלמנה) מביאים שרבינו חננאל והערוך פוסקים כמר בר רב אשי שתפיסה מועילה בין לכתובה ובין למזונות, על פי הכלל של הגאונים שהלכה כמותו בכל מקום חוץ מהיפוך שבועה וחיורי, וכן פוסק הרי״ד.
אולם בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים ח״ב עמ׳ 232) פוסק כרבינא שלכתובה אין התפיסה מועילה, ותמהים עליו התוספות מדוע אינו פוסק על פי הכלל שהלכה תמיד כמר בר רב אשי. התוספות מוסיפים שאי אפשר לומר שבעל הלכות גדולות גורס כגרסה שמביא ריב״ן בשם תשובות הגאונים: ״לית הלכתא כמר בר רב אשי אלא במיפך שבועה ואודיתא״, שכן הוא עצמו אינו פוסק כמותו בענינים אלה. על כן הם מבארים שלדעת בעל הלכות גדולות מר בר רב אשי בא רק להקשות על רבינא, ולא לחלוק עליו.
גם הרי״ף (נה, ב בדפיו) והרמב״ם פוסקים כרבינא, ואף את שיטתם מבארים הסמ״ג (לאוין פא) ובעל הגהות מיימוניות (אות ל) שמר בר רב אשי אינו חולק.
בדרך אחרת מסביר בעל דינא דחיי (על הסמ״ג שם) שלדעתם הכלל שהלכה כמר בר רב אשי אינו חל כשהוא יחיד כנגד רבים, כמו בסוגייתנו שרב יצחק בר נפתלי ורבא סוברים כרבינא.
הר״ן מסביר שאף על פי שמר בר רב אשי מקשה על רבינא מה הטעם לחילוק בין כתובה למזונות - אין סיבה שלא לפסוק כרבינא, מפני שניתן להסביר את החילוק לפי שתי השיטות המבוארות להלן
(פרק ב); לפי השיטה שמדובר על תפיסה מחיים, ההסבר הוא שכיון שבעלה חייב לתת לה מזונות אף ממטלטלין - תפיסה מועילה בהם, מה שאין כן בכתובה, שאפילו בחיי הבעל אינה גובה ממטלטלין, ולפי השיטה שמדובר בתפיסה שלאחר מיתה, ההסבר הוא שכיון שביד היתומים להפסידה את המזונות על ידי מכירת הנכסים - תיקנו שתפיסה תועיל, מה שאין כן בכתובה שאינם יכולים להפסידה, שהרי גובה ממשועבדים, לכן לא נתנו חכמים תוקף לתפיסתה.
ב. תפיסה מחיים או לאחר מיתה.
התוספות (שם) כותבים שרבינו חננאל ובעל הלכות גדולות מפרשים שמדובר בתפיסה מחיים. כך מפרש הרי״ד לשיטתו שפוסק כמר בר רב אשי שתפיסה מועילה אף לכתובה, שכן תפיסה לאחר מיתה בודאי אינה מועילה לכתובה, שהרי לעיל
(פד, ב) נחלקו בזה רבי עקיבא ורבי טרפון, והלכה כרבי עקיבא שתפיסה שלאחר מיתה אינה מועילה. הריטב״א והמגיד משנה כותבים שלפי שיטה זו תפיסה לאחר מיתה אינה מועילה אפילו למזונות.
הרי״ד מוסיף שרבא, שבסוגייתנו נאמר שסובר כרבינא שתפיסה מחיים אינה מועילה בכתובה, חזר בו לאחר ששמע את דברי רב נחמן לעיל
(פד, ב) שרבי עקיבא סובר שתפיסה מחיים מועילה אף לכתובה, ולכן לקמן
(צח, א) פוסק רבא לגבי אשה שתפסה כוס של כסף לכתובתה שתפיסתה מועילה.
בדומה לכך כותבים התוספות לעיל (פד, ב ד״ה והוא) בשם רבינו חננאל, שמהסוגיה לקמן יש להוכיח שרבא אינו סובר כרבינא. אולם הרי״ף מקשה שהגמרא היתה צריכה להציג את הסתירה בדברי רבא, ולברר ממה חזר בו. על כן הוא מפרש שאין סתירה, שכן בסוגייתנו מדובר בתפיסה לאחר מיתה, כמשמעות הלשון ״אלמנה שתפסה״, ובזו סובר רבא כרבינא שאינה מועילה בכתובה, ובסוגיה לקמן מדובר בתפיסה מחיים, כמשמעות לשון הגמרא שם ״ההיא איתתא דתפסה״, ותפיסה זו מועילה גם בכתובה.
הרמב״ן כותב שלפי שיטת הרי״ף שמדובר בסוגייתנו בתפיסה לאחר מיתה, צריך לומר שמר בר רב אשי שהקשה על רבינא מדוע אין התפיסה מועילה אף לכתובה, מפרש שרבי עקיבא לעיל
(פד, א) שאומר שתפיסה אינה מועילה עוסק בבעל חוב ולא בכתובה. בדרך אחרת כותבים התוספות (ד״ה אלמנה) בדעת הריב״ן שגם הוא מעמיד את סוגייתנו בתפיסה לאחר מיתה, שמר בר רב אשי מבין שהברייתא האומרת שתפיסה מועילה למזונות אף לאחר מיתה היא כרבי טרפון, ולפי שיטתו צריכה תפיסה להועיל אף לכתובה, אבל ההלכה אינה כמותו אלא כרבי עקיבא שאין התפיסה מועילה לאחר מיתה.
הראב״ד (בהשגותיו על הרי״ף) מסכים עם הרי״ף שמדובר בסוגייתנו בתפיסה לאחר מיתה, אך לדעתו מדובר בכגון שיש ליתומים קרקעות כשיעור מזונות וכתובה, ולכן חולק מר בר רב אשי על רבינא ורבא וסובר שאם תפסה מטלטלין כשיעור הקרקעות בשביל הכתובה תפיסתה מועילה מפני שאינה מפסידה את היתומים. לעומת זאת בסוגיה לעיל
(פד, ב) מדובר בכגון שאין ליתומים קרקעות כשיעור הדרוש, ולכן תפיסה לצורך הכתובה לאחר מיתה אינה מועילה.
באשר לסוגיה לקמן
(צח, א) מסביר הראב״ד שרבא לא חזר בו, אלא מדובר שם בכגון שתפסה מדעת היתומים וכשיש להם קרקעות כשיעור הכתובה, שאין חולק על כך שבכגון זה התפיסה מועילה. כיוצא בזה כותבים התוספות לעיל (שם) בשם ר״י, ששם תפיסתה היתה ברשות היתומים שחשבו שיפטרו ממזונותיה על ידי תפיסה זו.
גם תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) כותבים שאם הבעל לא הוריש קרקעות והאלמנה תפסה מטלטלין - מוציאים מידה, מפני שאין היתומים חייבים בפרעון כתובתה.
הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך פוסקים כרבינא לפי שיטת הרי״ף שתפיסה מחיים מועילה בין למזונות ובין לכתובה, ותפיסה לאחר מיתה מועילה למזונות ולא לכתובה.
עם זאת כותבים הרי״ף והרמב״ם שלאחר תקנת הגאונים שאשה גובה את כתובתה אף מן המטלטלין - יכולה האלמנה לגבות לכתחילה מטלטלין לצורך מזונותיה אפילו כשעדיין לא תפסה, מפני שמזונות הם מתנאי הכתובה שדינם ככתובה עצמה, וכן כותבים הרי״ד (שם), הרא״ש (סי׳ ג), הטור והשלחן ערוך.
ציון י-מ.
גמרא. אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יוסי בן זימרא: אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות - איבדה מזונות. השתא שתים איבדה, שלש מיבעיא?! לא קשיא, כאן בעניה, כאן בעשירה. אי נמי, כאן בפרוצה, כאן בצנועה. אמר רבא: לא אמרן אלא למפרע, אבל להבא - יש לה.
אלמנה עניה ששהת שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהת שלש שנים ולא תבעה - ויתרה ואין לה מזונות בשנים שעברו אלא משעה שתבעה, ואם שהת פחות מזה, אפילו ביום אחד - לא ויתרה, אלא תובעת ונוטלת מזון השנים שעברו.
(רמב״ם אישות יח, כו)
אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה - ויתרה ואין לה מזונות משנים שעברו, ואם שהתה פחות מזה, אפילו יום אחד - לא ויתרה, ואם היה בידה משכון בתוך אותן שנים, או שלותה - לא ויתרה.
(שו״ע אבן העזר צג, יד)
הגמרא מקשה שאם האלמנה מאבדת את זכותה לקבל מזונות לאחר שלא תבעה במשך שנתיים - לשם מה משמיע רבי יוחנן שמאבדת את זכותה לאחר שלש שנים. הגמרא מתרצת על כך שני תירוצים, האחד שהשיעור של שלש שנים נקבע לאלמנה עשירה שיכולה להמתין יותר, והשני שהשיעור נקבע לאלמנה צנועה שבושה לדרוש את מזונותיה.
הרא״ש (סי׳ ד) פוסק שרק אלמנה שהיא עניה ופרוצה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים, ומסביר הבית יוסף שהרא״ש מכריע כך מספק, שכיון שלפי התירוץ הראשון עשירה אינה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים ולפי התירוץ השני צנועה אינה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים, והאלמנה נחשבת מוחזקת בנכסים כל זמן שלא נישאה - אין אומרים שמחלו על מזונותיהן.
אולם בעל דינא דחיי (לאוין פא) מפרש שהתירוץ השני אינו חולק על הראשון אלא מוסיף עליו, כלומר שלפי תירוץ זה אלמנה עניה וצנועה, או עשירה ופרוצה - אינן מאבדות את זכותן לאחר שנתיים אלא רק לאחר שלש שנים, ורק אלמנה עניה ופרוצה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים, והרא״ש פוסק כתירוץ השני.
הריטב״א והמאירי כותבים שאלמנה עניה או פרוצה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים, ואלמנה עשירה או צנועה מאבדת את זכותה לאחר שלש שנים, אך לא מבואר בדבריהם מה הדין באלמנה צנועה ועניה או עשירה ופרוצה.
הרמ״ה (מובא בטור) פוסק כתירוץ הראשון שעניה מאבדת את זכותה לאחר שנתיים גם אם היא צנועה.
הרמב״ם מחלק בין עניה לבין עשירה, ומבאר המגיד משנה שפוסק כתירוץ הראשון. בעל מעשה רקח תמה מדוע הרמב״ם אינו פוסק כדרכו כתירוץ האחרון, ומיישב שהרמב״ם מעדיף את התירוץ הראשון מפני שהסברה שאין דרכה של אשה לבוא לבין דין נזכרת בכמה מקומות ולא מצינו לגביה חילוק בין צנועה לבין פרוצה. מלבד זה הוא כותב שהרמב״ם מסתמך על הירושלמי (הלכה ב) לפיו אם לוותה או שיש בידה משכון - גובה אפילו למפרע, ואף על פי שהרמב״ם אינו מביא את החידוש הזה מפני שסובר שהבבלי שאינו מזכיר זאת חולק - ניתן ללמוד ממנו שהתירוץ העיקרי הוא זה המחלק בין עניה לבין עשירה.
בדרך אחרת מסביר הגר״א (סקכ״ח) שהרמב״ם גורס את שני התירוצים בסדר הפוך, באופן שיוצא שפוסק כתירוץ השני.
השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם.
ב. פעמים שאינה מאבדת את זכותה.
בירושלמי (שם) מבואר שאם האלמנה לוותה או שיש בידה משכון - לא איבדה את זכותה לתבוע את מזונותיה, מפני שהיתה לה אפשרות מחיה אחרת ולכן אין הוכחה שמחלה על המזונות. עם זאת כותב המגיד משנה שלאחר שלש שנים לא מועילה תפיסת משכון, שהרי מוכח שכבר מחלה, ודוקא בתוך הזמן אינה מאבדת את זכותה לתבוע את המזונות.
הרשב״ש בתשובה (סי׳ שיד) מסביר שהרמב״ם אינו מביא את החידוש של הירושלמי מפני שמבין שהבבלי חלוק עליו, אבל הרא״ש והר״ן (נה, ב בדפי הרי״ף) מביאים את דברי הירושלמי, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
הבאר היטב (סקכ״ב) כותב בשם מהרש״ך (ח״א סי׳ ד) שאפילו אם האלמנה נותנת אמתלה וטעם לכך שלא תבעה את מזונותיה - מאבדת את זכותה לקבלם.
אלמנה שתובעת מזונות והיתומים טוענים שנתנו
ציון א (צו, ב).
גמרא. בעי רבי יוחנן: יתומים אומרים ׳נתננו׳ והיא אומרת ׳לא נטלתי׳ - על מי להביא ראיה? נכסי בחזקת יתמי קיימי, ועל אלמנה להביא ראיה, או דלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה? תא שמע, דתני לוי: אלמנה, כל זמן שלא ניסת - על היתומים להביא ראיה; ניסת - עליה להביא ראיה.
אלמנה שתבעה מזונות מן היורשים, הם אומרים ׳נתנו׳ והיא אומרת ׳לא נטלתי׳, כל זמן שלא נשאת - על היתומים להביא ראיה, או תשבע שבועת הסת ותטול; משנשאת - עליה להביא ראיה, או ישבעו היורשים שבועת הסת שנתנו לה.
(רמב״ם אישות יח, כז)
אלמנה שתבעה מזונות מהיורשים והם אמרו שנתנו לה והיא אומרת שלא נטלה, כל זמן שלא נשאת - על היתומים להביא ראיה, או תשבע שבועת היסת ותטול; משנשאת - עליה להביא ראיה, או ישבע היורש שבועת היסת שנתנם לה.
(שו״ע אבן העזר צג, טו)
רש״י (ד״ה נתננו) מפרש שהויכוח הוא על דמי המזונות לשנה הבאה, ומסביר השיטה מקובצת שלדעתו אי אפשר לפרש שהויכוח הוא על דמי המזונות לשנה שעברה, מפני שלגביהם אין ספק שהיתומים נאמנים לטעון שכבר פרעו, כשם שנאמנים לטעון כך במילוה על פה, ורק כשהתביעה היא על מזונות השנה הבאה מסיקה הגמרא שאין היתומים נאמנים לטעון שהקדימו ונתנו.
אולם התוספות (ד״ה יתומים) מפרשים שהויכוח הוא על המזונות שעברו, ורק לגביהם יש סברה להאמין ליתומים שהרי עד כה האלמנה שתקה, אבל על המזונות שלהבא אין ספק שהיתומים אינם נאמנים לטעון שכבר נתנו, שהרי רבי יוחנן עצמו אומר
(ב״ב יז, א) שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, וחיוב המזונות הוא מתנאי בית דין, הרי שאינם נאמנים לטעון שפרעו. מלבד זאת הם כותבים שלא יתכן שהיתומים יהיו נאמנים לטעון שכבר פרעו, שאם כן לעולם יוכלו לטעון כך ונמצאת תקנת המזונות מתבטלת. הרא״ש (סי׳ ה), הרי״ד, הריטב״א והר״ן (נה, ב בדפי הרי״ף) מוסיפים שגם מסוגייתנו עצמה משמע שמדובר על מזונות שכבר עברו, שכן הברייתא של לוי שמחלקת בין אלמנה שכבר נישאת לבין אלמנה שעדיין לא נישאת בודאי אינה עוסקת במזונות שלהבא, וממנה הגמרא פושטת את הספק.
השיטה מקובצת מיישב את שיטת רש״י שדברי רבי יוחנן שלפיהם הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום נאמרו דוקא לגבי כתובה, שכן אם יהיו נאמנים לטעון שנפרעה תעקר לגמרי תקנת הכתובה, מה שאין כן במזונות שגם אם יהיו נאמנים לטעון שנתנו תוכל להמשיך ולקבל מזונות בעתיד, ולא תעקר תקנת חכמים. לגבי הקושיה השניה הוא כותב שכיון שמזונות עשויים לפרוע בכל יום יש יותר מקום להאמין ליתומים ולא לחשוש שיאמרו כך תמיד, ועוד שיש מקום לתת ליתומים דין של בעל חוב רגיל שנאמן לטעון שפרע.
כדעת התוספות כותבים רבינו יהונתן, תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק), הרא״ה, רבינו קרשקש, המאירי והנמוקי יוסף, וכן מביא השיטה מקובצת בשם רש״י במהדורא קמא, ולדעתו רש״י חזר בו.
הבית יוסף כותב שכך משמע מלשון הרמב״ם, ובעל מעשה רקח מוסיף שכך משמע גם מסמיכות ההלכה שלפנינו להלכה הקודמת העוסקת באלמנה ששהתה כמה שנים עד שתבעה את מזונותיה, ושם מדובר כמובן על מזונות שעברו.
הרמב״ם כותב שאם היתומים אינם מביאים ראיה שכבר נתנו - נשבעת האלמנה שבועת היסת ונוטלת, ולאחר שנישאת, אם היא אינה מביאה ראיה שעדיין לא נטלה - נשבעים היתומים שבועת היסת ונפטרים. כך כותב גם בעל העיטור (אות כ
כתובות דף לה, ב), וכן כותב הנמוקי יוסף בשם הרמב״ן. אולם בשם הרמב״ם כותבים הריטב״א והנמוקי יוסף שכאשר האלמנה נשבעת ונוטלת לא די בשבועת היסת אלא נשבעת כעין של תורה ככל הנשבעים ונוטלים, ונראה שהיתה לפניהם גרסה שונה בלשון הרמב״ם. הריטב״א מסביר שהרמב״ם לשיטתו שאפילו מי שיש בידו משכון נחשב כנשבע ונוטל, ובדעת החולקים מסביר הר״ן שכיון שהאלמנה נחשבת מוחזקת בנכסים - היתומים הם אלה שבאים להוציא ממנה, וכיון שהיא כופרת וטוענת שלא קיבלה - נשבעת היסת ונוטלת.
הטור פוסק שגם כשהויכוח הוא על מזונות לשעבר אין היתומים נאמנים לטעון שפרעו לה, וכן משמע מלשון השלחן ערוך. לגבי השבועה כותבים הטור והשלחן ערוך שאם אין היתומים מביאים ראיה - האלמנה נשבעת שבועת היסת ונוטלת.