והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו ענין החלק הראשון והוא שאמר עגלה ערופה בלשון הקדש נאמר שנ׳ כי ימצא חלל באדמה אשר ה׳ וגו׳ ויצאו זקניך וגו׳ שלשה מב״ד הגדול שבירושלים היו יוצאין ר׳ יהודה אומר חמשה שנאמר זקניך שנים ושופטיך שנים אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד נמצא טמון בגל טמון באילן צף על פני המים לא היו עורפים שנ׳ באדמה לא טמון בגל נופל לא תלוי באילן בשדה לא צף על פני המים נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים או לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין ואין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר׳ אליעזר ואין ירושלם מביאה עגלה ערופה מאין היו מודדין ר׳ אליעזר אומר מטבורו ר׳ עקיבא אומר מחוטמו ר׳ אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכים הראש אצל הגוף דברי ר׳ אליעזר ר׳ עקיבא אומר הגוף אצל הראש נפטרו זקני ירושלם והלכו להם זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול ואין המום פוסל בה ומורידין אותה לנחל איתן איתן כמשמעו קשה אע״פ שאין איתן כשר ועורפים אותה בקופיץ מאחוריה ומקומה אסור מלזרע ומלעבד ומותר לסרוק שם פשתן ולנקות שם אבנים אמר הר״ם פי׳ אמר בעגלה ערופה וענו ואמרו ואמר וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל מה להלן בלשון הקדש כמו שביארנו במה שקדם אף כאן בלשון הקדש ואמרו שנאמ׳ אמנם רצה שיקח ראיה באמרו וענו אבל התחיל בסדר עשייתו וביאר איך תהיה והלכה כר׳ יהודה וענין ב״ד שיהיה מספר נפרד עד שאיפשר בו הנטיה אחרי רבים כמו שהתבאר בתחלת סנהדרין פי׳ אמר השם כי ימצא וכאשר היה קרוב מארץ הגוים הנלחמים בנו והיא תקרא ספר הנה כאילו המציא את עצמו להריגה ואמרו ולקחו זקני העיר ההיא ולזה אין מודדין לעיר שאין בה ב״ד וכפלו ואמרו לא היו מודדין אלא לעיר שיש בה ב״ד כדי שלא יחשוב כאשר נמצא קרוב לעיר שאין בה ב״ד בטל דין עגלה ערופה אבל נניח זאת המדינה ונמדוד לעיר אחרת שיש בה ב״ד ואמר השם באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך לרשתה וירושלם לא נחלקה לשבטים ולזה אין מביאין עגלה ערופה ור׳ אלעזר סבר שאי אפשר ההכרע במדידה ואמרו הקרובה אפי׳ הקרובות ות״ק סבר אי אפשר שיהיה יותר קרוב לאחת מן השנית במה שיורגש מהמדידה לפי שאי אפשר ההכרע במדידה עד שנאמר אי זה מהן רחוקה וכבר נכפל זה בגמ׳ בכורות כי כאשר נמצא בין שתי עירות יביאו עגלה אחת בשותפות וכן הלכה פי׳ מחלקת שלהם בכאן אינו תלוי בענין המדידה לפי שכבר התבאר בזה ואמנם חלקו במה מצוה אשר העקר אצלנו קנה מקומו ויקבר בארבע אמות שלו או במקום אשר נמצא בו גופו ודין קבורת זה ההרוג כמו מת מצוה לפי שהוא יקבר במקום שנמצא והלכה כר׳ עקיבא פי׳ ר׳ אליעזר סבר עקר החיות טבורו לפי שהוא אמצע הבטן השוה לכלי המזון בו המשכות החיות ור׳ עקיבא סבר מקום נשמת האויר הוא יותר גדול בהכרח בחיות לאמרו כל אשר נשמת רוח חיים באפיו והלכה כר׳ עקיבא:
אמר המאירי כבר ידעת שפרשה זו נאמרה כשימצא חלל בארץ ישראל ולא נודע מי הרגו שנצטוו מן התורה לילך שם זקנים מבית דין הגדול שבירושלם ולמדוד ממנו לכל הסביבות איזו עיר קרובה לו וזקני אותה העיר מביאין עגלה ומורידין אותה בנחל איתן ועורפין אותה שם וכל זקני העיר רוחצים את ידיהם על העגלה ר״ל במקום עריפתה והזקנים אומרים ידינו לא שפכו וכו׳ והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וכו׳ והולכים להם בטוחים שיתכפר להם והוא שנאמר ונכפר להם הדם ואמר עכשו שזה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכן מה שהכהנים אומרים והוא כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל הכל בלשון הקדש ומה שאמר שנאמר כי ימצא וכו׳ לא שזה ראיה שבלשון הקדש נאמר אלא שהוא מתחיל לסדר הענין והוא ששאלו בגמ׳ מאי קאמר כלומר היאך הוא למד מכאן שבלשון הקדש נאמר והביאה מדכתיב וענו ואמרו ידינו לא שפכו וכתיב התם וענו הלוים וכו׳ מה להלן לשון הקדש כמו שהתבאר אף כאן וכו׳:
ואמר אח״כ שהיו בית דין הגדול מעיינין בו ואם מצאוהו טמון בארץ או בתוך גל אבנים או שמצאוהו תלוי באילן אי צף על פני המים לא היו עורפין ר״ל לא היה שם דין עגלה ערופה ומתוך כך לא היו מזקיקין עצמן למדוד שנ׳ באדמה ולא טמון בתוך הגל נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף על פני המים וכן הלכה ואמר גם כן שאם נמצא סמוך לספר והוא המקום שהגוים שכנים לנו מאותו צד עד שאין עיר ישראל מפסקת מן החלל לספר או לעיר שיש בה גוים אע״פ שהיא בתחום ארץ ישראל אין מזקיקין עצמן למדוד כלל אע״פ שיש בשאר הצדדין הרבה עיירות של ישראל שחזקה גוים הרגוהו וכן הלכה:
ואמר אח״כ שאם היתה עיר אחת מצד אחד קרובה לו אלא שאין בה בית דין ר״ל של עשרים ושלשה ומ״מ שמא אתה סבור שתהא זו כחברותיה שכל שיש לה מצד אחד עיר קרובה לה ואין בה בית דין יהא דין עגלה ערופה אינו כן והוא שחזר לומר בזו שאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב״ד כלומר ומניחין אותה העיר ומודדין לאחרת שאחריה עד שיגיעו לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלשה שהרי כתוב זקני העיר ואין זקנים אלא בית דין וכן בכל הצדדין וכן הלכה וכן הדין אם היתה ירושלם קרובה לה מצד אחד שאינה בכלל המדידה שהרי כתוב באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך לרשתה וירושלם לא היתה בכלל ירושה שלא נתחלקה לשבטים אלא מודדין מן החלל ומניחין ירושלם ומודדין מאחריהם עד שיגיעו לעיר אחרת של בית דין וכן הלכה:
נמצא אותו חלל מכוון בין שתי עיירות כלומר שמצאו את שתיהן במדידתם קרובות בשוה מביאין שתי עגלות ר״ל כל אחת מן העיירות אחת מפני שלדעתו אפשר לצמצם ושתכוין המדה בצמצום וכן שהוא סובר הקרובה ואפילו קרובות ומ״מ כבר ביארנו במקום אחר שאי אפשר לצמצם מכל וכל ואי אפשר שלא תהא האחת קרובה יותר מחברתה ומתוך כך מביאות שתיהן עגלה אחת בשתוף ומתנים ביניהם אם זו קרובה הרי היא שלה והאחרת נותנת לה חלקה במתנה וכן מזו לזו ומ״מ דוקא כשמנין בני אדם שבשתי העיירות שוה שאלו האחת מרובה מחברתה אף כשהיתה רחוקה מן האחרת הואיל והיא הקרובה לחלל יותר משום אחרת שמנינה מרובה כמוה אע״פ שלש קרובות יותר בעיירות שאין שם כל כך בני אדם היא מביאה את העגלה וכמו שאמרו רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכן הלכה:
ואחר שביארנו הצדדים שמזקיקין עצמם בהם למדידה הוא בא לבאר מהיכן מודדין ונחלקו בה זה אומר מטבורו וזה אומר מחוטמו וזה אומר ממקום שנעשה חלל ר״ל מצוארו והלכה מחוטמו מדכתיב נשמת רוח חיים באפיו ואם נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר אף בזו נחלקו זה אומר שמוליכין הגוף אצל הראש וזה אומר שמוליכין הראש אצל הגוף והלכה שהגוף מוליכין אצל הראש ולא נחלקו בזו לענין המדידה שכבר נחלקו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ימדדו ממקום מדידה ומה צורך להביא זה אצל זה אלא מאחר שכבר דברנו ממקום המדידה ודאי זו לענין אחר נאמרה והוא לענין מת מצוה שקנה את מקומו ליקבר בו ובתוך ארבע אמות שלו וכשנמצא מחותך ואבריו מתפזרין כלם קנו במקום הראש ומוליכין כל האיברים אצל הראש וקוברין אותו שם וכיון עכשו לומר שאחר שמדדו ונתבררה העיר הקרובה קוברין אותו במקום שנמצא ראשו לשם ובברייתא ראיתי ששלוחי בית דין שבעיר יוצאין ונוטלין סימניו וחופרין וקוברין אותו ומציינין את מקומו עד שיבאו לב״ד הגדול שבלשכת הגזית וימדדו וזקני ירושלם חוזרין למקומן והוא שאמר נפטרו זקני ירושלם והלכו להם:
ואח״כ באים זקני אותה העיר ר״ל ב״ד שבה ומביאין עגלה משל אנשי אותה העיר והתבאר במסכת פרה שצריכה להיות בת שתי שנים או פחות אבל אם היתה בת שתי שנים ויום אחד פסולה וכן צריך שלא תעשה בה שום עבודה שנאמר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול ושאלו בגמ׳ למה פירט בה משיכת העול שהרי משיכת העול בכלל שאר העבודות היא אלא ששאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת מלאכה ונתינת העול כל שמשכה בו טפח פוסלתה אע״פ שלא חרש בה בשעת משיכתה ולא עשה בה שום מלאכה ואין המום פוסל בה שהרי לא נאמר בה אשר אין בה מום אלא שמ״מ התבאר בתלמוד המערב שאחד מן הטרפויות פוסלין בה שהרי כפרה כתוב בה כקדשים וכן הלכה:
ואחר שהביאו עגלה הראויה מורידין אותה לנחל איתן ונחל איתן פירושו או נחל ממש שיהא שוטף בחזקה כמו שיראה בפסחים פרק מנהג
(פסחים נ״ג.) והיו עורפים בסמוך לו שמן הסתם הוא מקום קשה שאין ראוי לזריעה כל כך או שאינו נחל ממש אלא כברת ארץ חלקה ושהיא קשה הרבה כסלע ואמר אחר כן שאע״פ שכתוב בתורה איתן אפילו לא היה איתן כשר שלא נאמר איתן לעכוב אלא למצוה וכן אמרו בתלמוד המערב אע״פ שאין שם נחל כשר כלומר שאין נחל נאמר דוקא על נהר כמו שביארנו:
וב״ד שבאותה העיר עורפין אותה שם בקפיץ והוא סכין גדול שהקצבים חותכין בו הבשר וחותכים בו בכח מאחוריה ר״ל ממול ערפה עד שיהיו סימניה נחתכים או רובן וכן התבאר בתלמוד המערב ר״ל שצריך לערוף בה רוב שנים:
ומקום זה ר״ל מקום שנערפה בו אסור בכל עבודה הן לחרישה הן לחפירה הן לזריעה הן לנטיעה וכל העובר בכך לוקה אבל מותר לסרוק שם או לנקר שם אבנים ר״ל לפסלם ולסתתם שם והוא הדין לכל ענין שאין בו מלאכה בגוף הקרקע כגון שיארוג שם או יתפור או יכתוב או שאר מלאכות:
משנה זקני אותה העיר רוחצים את ידיהם במים במקום עריפתה של עגלה ואומ׳ ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלת שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו הכהנים אומרין כפר לעמך ישראל אשר פדית ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל לא היו צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן ואומרת אמתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם אמר הר״ם פי׳ אמרו השם בפרה אדומה תמימה אין רוצה בה שלא תהא בה מום כמו אמרו שלמה ואמנם הכונה שתהיה שלימת אדמימות וענין איתן גדול גוי איתן הוא ונאמר כי כאשר היה הולך בחוזק ואע״פ שיהיה גדול איתן קדים וקופיץ הסכין הגדול אשר יחתכו בו הבשר אמ׳ השם אשר לא יעבד בה ולא יזרע ובאה הקבלה מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל בגופה של קרקע יצא שורק של פשתן ומנקר של אבנים ובאור שורק שינקר שם הפשתן ומנקר שיפסלו בו האבנים זקני אותה העיר זה אשר באמרו פטרנוהו וראינוהו והנחנוהו שבטל ההרוג ירצה בזה שאנחנו לא דחינוהו ולא הנחנוהו כענין שיהיה סבה למיתתו והוא אמרו לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לינה:
אמר המאירי זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם במקום עריפת העגלה פי׳ ב״ד שבה וגדולי המחברים כתבו הב״ד עם כל זקנים שבעיר אפילו הן מאה ואחר שנטלו ידיהם אומרין בלשון הקדש ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו ופי׳ הענין שלא פשענו בו ולא נתיאשו ממנו במרד ובמעל עד שנהיה שום גרמא למיתתו שאם תאמר לא שפכו ממש וכי עלתה על דעתנו שזקני בית דין שופכי דמים הם עד שהיו צריכין להתנצל בכך אלא כך הוא ענין הדברים לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה והכהנים אומרים בלשון הקדש גם כן כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל והולכים להם ואינם אומרים סוף המקרא ר״ל ונכפר להם את הדם שאין זה מדברי הכהנים אלא דבר התורה הוא שרוח הקדש מבשרן שכל שהם עושים כן מתכפר להם:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
פר העלם דבר של צבור הבא בשגגת הוראת בית דין על הדרך שהתבאר במסכת הוריות טעון סמיכה על ידי זקנים שבבית דין הגדול שבירושלם אלא שנחלקו ר׳ יהודה ור׳ שמעון במנינם שלדעת ר׳ שמעון בשלשה ולדעת רבי יהודה בחמשה ויש פוסקין כרבי יהודה ומפני שר׳ יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה אלא שגדולי המחברים פסקו בה בשלשה וכן הוא בתלמוד המערב כמי שביארנו שם הא לענין מדידה הלכה בחמשה ואין צריכים לכל הסנהדרין ולא ימלך ולכהן גדול אלא חמשה מן הסנהדרין ואין אותם שנתמנו לבא שם יכולין לעשות שליח במקומם למדידה אלא הם עצמם מודדין על הדרך שביארנו: