ציון א.ב.
משנה (ל, ב). ואפילו נחש כרוך על עקבו - לא יפסיק.
גמרא. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק.
...וכן אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו, אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין - פוסק ובורח, ואם לא היה דרכן להמית - אינו פוסק.
(רמב״ם תפילה ו, ט)
ואפילו נחש כרוך על עקבו - לא יפסיק. הגה. אבל יוכל לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו. אבל עקרב - פוסק, לפי שהוא מועד יותר להזיק, ונחש נמי אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק - פוסק.
(שו״ע אורח חיים קד, ג)
הריטב״א כותב שסתם נחש אינו מסוכן אף על פי שהוא ארסי, וכן כותב הרמב״ם בפירוש המשניות שלא יפסיק כיון שברוב הפעמים הנחש אינו מכיש. אמנם הכלל הוא שאין הולכים בפיקוח נפש אחד הרוב, אבל הרש״ש כותב שאינו כלל מוחלט, ומצינו כמה דינים שאין מתחשבים בו.
בעל עינים למשפט כותב שבהפסקה בתפילה יש משום חילול השם שאינו נדחה מפני פיקוח נפש, ורק כאשר פיקוח הנפש הוא ודאי אין בהפסקת התפילה משום חילול השם, כיון שניכר שהפסיק את תפילתו מפני הסכנה.
המחבר בשלחן ערוך כותב את הדין כלשון המשנה, והרמ״א כותב שיכול ללכת למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו. לדעת הט״ז (סק״א) והגר״א (סק״ה) יש מחלוקת בין המחבר לבין הרמ״א, והיא נובעת ממחלוקת בין רבינו יונה לבין הרא״ש, שלדעת הרא״ש דוקא כשיש סכנת נפשות מותר ללכת למקום אחר, אך לא בנחש סתם שההליכה נחשבת הפסקה, וכדעה זו פוסק השלחן ערוך כשכותב שלא יפסיק, ומתכוון אף להליכה ולא רק לדיבור. לעומת זאת סובר רבינו יונה שאין ההליכה מהווה הפסק, וכמוהו פוסק הרמ״א כשכותב שיכול ללכת למקום אחר אפילו כשהנחש אינו מסוכן. אבל המגן אברהם מפרש שאין מחלוקת בדבר, והרמ״א בא לפרש את דברי המחבר, שכל שיש צורך בדבר יכול ללכת ואין זה הפסק אפילו שלא במקום סכנה, אך שלא לצורך - אין לזוז עד שפוסע בסוף התפילה.
בירושלמי (הלכה א) נאמר: ״רבי אילא אמר: לא אמרו אלא כרוך, אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו - הרי זה מסתיר מלפניו, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו״.
התוספות (ד״ה אבל) והרא״ש (סי׳ יג) מבארים שאם בא כנגדו בכעס - כוונתו להזיק, ולכן מותר להפסיק. אולם רבינו יונה (כג, א בדפי הרי״ף ד״ה לא שנו) מסביר את הירושלמי שהחידוש הוא שאם הנחש בא כנגדו - יכול להתרחק לצד אחר, ואין זה נחשב כהפסק בתפילה, מכאן שמבין שלא מדובר בנחש שיש בו סכנה שיהרגנו, וכך מבאר הגר״א את דבריו.
ציון ג.
עיין בירור הלכה ליבמות קכא, א ציון י.
ציון ד.ה.
גמרא. אמר רב יצחק: ראה שוורים - פוסק, דתני רב אושעיא: מרחיקין משור תם חמשים אמה ומשור מועד כמלא עיניו.
אם ראה שור בא כנגדו - פוסק, שמרחיקין משור תם חמשים אמה וממועד מלא עיניו, ואם שוורים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים - אינו פוסק.
(שו״ע אורח חיים קד, ד)
רבינו יונה (כג, ב בדפי הרי״ף ד״ה מרחיקין) כותב שאפילו אם השור לא בא כנגדו - פוסק ומרחיק, אבל הטור והמחבר בשלחן ערוך כותבים שדוקא אם השור בא כנגדו פוסק.
רבינו יונה (שם), הרא״ה והריטב״א כותבים שפוסק דוקא מפני שוורים שהיו בזמנם, שהיו מסוכנים, ולא מפני השוורים של זמננו שהם מסורסים ואינם מסוכנים.
הב״ח כותב שדברי רבינו יונה נוגעים לשור שלא נגח מעולם, שאין צורך להתרחק ממנו חמישים אמה, אולם שור שנגח אפילו פעם אחת בלבד - הרי מוכח שהוא מזיק ובודאי שיש להתרחק ממנו אף בזמננו. לפי זה מסביר הב״ח מדוע לא הביאו הפוסקים את דברי שמואל שהחשש הוא דוקא בשור שחור וביומי דניסן, כיון שבימינו אם לא נגח כלל - אין להתרחק ממנו, ואם נגח - יש תמיד להתרחק, וחילוקו של שמואל היה דוקא בשוורים של זמנם.
המחבר אינו מביא את חילוקו של רבינו יונה בין שוורים מסורסים לבין שוורים שאינם מסורסים, אלא כותב שאם השוורים שבאותו מקום מוחזקים שאינם מזיקים - אינו פוסק, ומבאר בעל דברי חמודות (סעיף מב) שהמחבר סובר שיש לדון בכל מקום לפי המציאות.
הרמב״ם אינו מביא הלכה מיוחדת על שוורים, וכנראה סומך על מה שכתב לגבי הפסקה בתפילה מפני מלך גוי ומפני עקרב.
אמירת הבדלה בברכת חונן הדעת
ציון ח.
משנה. ...והבדלה בחונן הדעת. רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי אליעזר אומר: בהודאה.
גמרא. הבדלה בחונן הדעת מאי טעמא? אמר רב יוסף: מתוך שהיא חכמה - קבעוה בברכת חכמה, ורבנן אמרי: מתוך שהיא חול - לפיכך קבעוה בברכת חול.
...וכן במוצאי שבתות וימים טובים אינו מתפלל ׳הביננו׳, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת.
...ובמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב של כל השנה - מבדיל ב׳אתה חונן׳, וכו׳.(רמב״ם תפילה ב, ד, יב)
הרי״ף (כג, ב בדפיו), הרמב״ם, הרא״ש (סי׳ יד), הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים כדעת תנא קמא שאומרים הבדלה בברכת חונן הדעת.
הבית יוסף מביא את דברי הארחות חיים (סדר תפלת מוצאי שבת סי׳ ב) שאומרים את ברכת אתה חונן עד ׳וחננו מאתך׳, ואז אומרים ׳אתה הבדלת בין קודש לחול..׳ וממשיכים ׳וחננו מאתך׳ וכו׳, וכן הנוסח ברמב״ם (סדר תפלות כל השנה) ובסידור רב עמרם.
לדעת הארחות חיים אין לפתוח את הברכה ב׳אתה חוננתנו׳, מפני שזהו שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכה, אולם הבית יוסף כותב שנוהגים לומר ׳אתה חוננתנו׳ כפתיחה לברכה, ואין זה נקרא שינוי ממטבע הברכה כיון שהכל ענין אחד. הרמ״א בדרכי משה (סק״א) כותב שלפי שני הפירושים אין לומר בברכה גם ׳אתה חוננתנו׳ וגם ׳אתה חונן׳, אלא אומר ׳אתה חונן׳ וממשיך כפי נוסח הרמב״ם והארחות חיים, או שאומר ׳אתה חוננתנו׳ לפי נוסח הבית יוסף, וכן כותב הרש״ל (בהגהותיו על הטור ומובא בב״ח), שטועים האומרים את שניהם.
הב״ח מוכיח מלשון המשנה ״והבדלה בחונן הדעת״ שאין לשנות את נוסח הברכה אלא יש להוסיף את ההבדלה בתוך ברכת ׳אתה חונן׳. לדעתו הנוסח הנכון הוא: ׳אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, ואתה חוננתנו מדע תורתך... וחננו מאתך דעה בינה והשכל, ברוך אתה ה׳ חונן הדעת׳. הוא מסביר שאין שום ייתור כשאומר ׳אתה חונן לאדם דעת׳ וגם ׳אתה חוננתנו׳, כיון שלשון ׳אתה חונן׳... מתייחסת גם לאומות העולם, שגם בהן יש מעלת השכל שאין לבהמה, ואילו בלשון ׳אתה חוננתנו׳ מייחד את הדעה דוקא לישראל, שהבדילנו מן האומות כמו שהבדיל בין קודש לחול.
בעל הדרישה (סק״א) מדייק מדברי רש״י במשנה ״הבדלה בחונן הדעת״ - ״אתה חוננתנו״, שלדעתו מתחילים את הברכה ב׳אתה חוננתנו׳, כפי הנוסח המובא בבית יוסף.
כאמור מביא הרמב״ם את נוסח הברכה בסדר התפילות של כל השנה. המחבר בשלחן ערוך אינו כותב את הנוסח, והמגן אברהם (סק״א) והט״ז (סק״א) מביאים את הנוסח שאנו נוהגים לומר: ׳אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, אתה חוננתנו...׳.
הגר״א כותב שנוסח זה משלב את שתי הדעות שבסוגייתנו בענין הטעם לאמירת ההבדלה בברכת אתה חונן, טעמו של רב יוסף שיש לאומרה בברכת חכמה כיון שהיא עצמה חכמה, וטעמם של רבנן שמתוך שהיא חול - קבעוה בברכת חול. מחלוקתם מוסברת על פי מחלוקת דומה בירושלמי (הלכה ב) שלדעת רבי יודן אומר מטבע ברכות ואחרי כן מבדיל, דהיינו שאומר קודם את ברכת אתה חונן ואחרי כן הבדלה, כיון שאם אין חכמה - הבדלה מנין, ולדעת רבי יצחק בן רבי אלעזר מבדיל תחילה ואחרי כן אומר ברכת אתה חונן, כיון שאסור לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל. לכן מנהגנו הוא להתחיל ׳אתה חונן׳, על פי הסברה שקודם יש לומר ברכת חכמה, ולאחר מכן אומרים הבדלה, על פי הסברה שיש להקדימה לבקשת הצרכים, ורק לבסוף מבקשים צרכים כשאומרים ׳חננו מאתך׳ וגו׳.
ציון ט.מ.
גמרא. ...בתחלה קבעוה בתפלה, העשירו - קבעוה על הכוס, הענו - חזרו וקבעוה בתפלה, והם אמרו: המבדיל בתפלה - צריך שיבדיל על הכוס... איבעיא להו: המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפלה? אמר רב נחמן בר יצחק: קל וחומר מתפלה, ומה תפלה דעיקר תקנתא היא - אמרי המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, המבדיל על הכוס, דלאו עיקר תקנתא היא - לא כל שכן?! תני רבי אחא אריכא קמיה דרב חיננא: המבדיל בתפלה - משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס, ואם הבדיל בזו ובזו - ינוחו לו ברכות על ראשו. הא גופא קשיא... אלא אימא הכי: אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו - ינוחו לו ברכות על ראשו...
אמר ליה רבינא לרבא: הלכתא מאי? אמר ליה: כי קידוש, מה קידוש אף על גב דמקדש בצלותא מקדש אכסא - אף הבדלה נמי אף על גב דמבדיל בצלותא - מבדיל אכסא.
...ובמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב של כל השנה - מבדיל ב׳אתה חונן׳, אף על פי שהוא מבדיל על הכוס.
(רמב״ם תפילה ב, יב)
מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה - צריך להבדיל על הכוס. וכו׳.
(רמב״ם שבת כט, ו - לא צוין בעין משפט)
אומרים הבדלה בחונן הדעת, ואם טעה ולא הבדיל - משלים תפלתו ואינו חוזר, מפני שצריך להבדיל על הכוס. וכו׳.
(שו״ע אורח חיים רצד, א)
לדעת הרמב״ם
(שבת כט, א) מצות הבדלה היא מצות עשה מהתורה הנלמדת מהפסוק ״זכור את יום השבת לקדשו״, שצריך לזכרהו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה, וכן דעת בעל ספר החינוך (מצוה לא) ורבינו קלונימוס (מובא בתוספות הרא״ש ובתוספות ר״י שירליאון כ, ב ד״ה נשים חייבות בקידוש). הסמ״ג (עשין כט) לומד את המצוה מלשון הפסוק בדברות הראשונות ״זכור״ ובדברות השניות ״וזכרת״, זכירה אחת לקידוש וזכירה שניה להבדלה.
לעומת זאת דעת רבינו תם (בתוספות הרא״ש ובתוספות ר״י שירליאון שם) שדין הבדלה אינו אלא מדרבנן.
רבינו קלונימוס אף סובר שמהתורה יש חיוב להבדיל על היין, שהרי הוא מבאר את מה שלמדנו במסכת נזיר
(ד, א) ״אילימא קדושא והבדלתא - מושבע ועומד מהר סיני״, שהנזיר אינו נאסר כיון שחייב מהתורה לעשות קידוש והבדלה על היין. אולם לדעת הרמב״ם והחינוך חיוב אמירת ההבדלה על היין אינו אלא מדרבנן.
בסוגייתנו מבואר שאנשי כנסת הגדולה תיקנו הבדלות, ומבאר בעל מנחת חינוך (שם) שאף לדעת הסוברים שחיוב הבדלה מן התורה - אין נוסח קבוע מהתורה, וכל אחד יכול לצאת ידי חובה לפי צחות לשונו, ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו נוסח קבוע להבדלה.
עוד מבואר בסוגייתנו שהיו שלושה שלבים בתקנות של אנשי כנסת הגדולה, והתקנה האחרונה היא שיבדיל בתפילה, ומי שיכול - יבדיל אף על הכוס.
מפשטות סוגייתנו משמע שהתקנה העיקרית היא בתפילה ורק אחרי כן תיקנו על הכוס, ולכן מסיקה הגמרא שאם הבדיל קודם על הכוס - אם עדיין לא התפלל יחזור ויבדיל בתפילתו. כן פוסק להלכה הטור (רצד), אולם הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך השמיטו פרט זה. עם זאת יש להעיר שבירושלמי (הלכה ב) מצינו מחלוקת בשאלה זו: יש מי שאומר שעיקר ההבדלה על הכוס, יש מי שאומר שעיקרה בתפילה ויש מי שאומר שתפילה וכוס שוים.
ציון י.
עיין בירור הלכה לתענית ג, א ציון ה.
ציון כ.
עיין בירור הלכה לעיל כט, א ציון ז.ט.
טעה ולא הזכיר הבדלה בתפילה
ציון ל.
גמרא. טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחית המתים... והבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס. לא תימא מפני שיכול לאומרה על הכוס, אלא אימא מפני שאומרה על הכוס.
אומרים הבדלה בחונן הדעת, ואם טעה ולא הבדיל - משלים תפלתו ואינו חוזר, מפני שצריך להבדיל על הכוס...
טעה ולא הבדיל בתפלה ואין לו כוס בלילה, וסבור שאף למחר לא יהיה לו - צריך לחזור ולהתפלל.
(שו״ע אורח חיים רצד, א-ב)(סעיף ב לא צוין בעין משפט)
רבינו אלחנן (מובא ברא״ש פ״ד סי׳ יז ובתוספות ל, ב ד״ה מסתברא) כותב שדוקא אם נזכר לאחר שהתחיל ברכת ״השיבנו״ אינו חוזר, אך אם נזכר כשסיים את ברכת ״חונן הדעת״ ועדיין לא התחיל את ברכת ״השיבנו״ - חוזר לראש ברכת ״חונן הדעת״. אולם דעת התוספות, הרא״ש, הריטב״א ורבינו יונה (כ, א בדפי הרי״ף ד״ה ואם טעה) שאף אם לא התחיל את הברכה הבאה אינו חוזר, ועיין עוד בענין זה בבירור הלכה לעיל כט, א ציון ז.ט. פרק ג.
הטור כותב בשם הרמב״ם שיש מי שהורה שאם שכח לומר הבדלה ב״חונן הדעת״ - יזכירנה בברכת ״שומע תפילה״. גרסה זו מובאת גם בכסף משנה בהלכה שלפנינו, אולם דעת התוספות (כט, א ד״ה מפני) שאף אם נזכר לפני ״שומע תפילה״ - לא יאמרנה שם, כיון שבברכה זו יכול להוסיף רק בקשות לצרכיו ולא להזכיר דברי שבח.
המאירי מביא דעה שאם לא אמר הבדלה ב״חונן הדעת״ אומרה בברכת ״מודים״ כיון שכדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת השכחה, ואם לא נזכר גם שם, כל זמן שלא עקר את רגליו - חוזר לראש התפילה, ויש אומרים שחוזר ל״אתה חונן״.
גם הרשב״א מביא בשם רס״ג ורב שמואל הנגיד שדוקא אם סיים את תפילתו אינו חוזר, ואם נזכר לפני שסיים - חוזר לברכת ״חונן הדעת״ כדין טעה באמצעיות שחוזר למקום שטעה, אולם הרשב״א מקשה שלפי זה כשנזכר לאחר שסיים צריך לחזור לראש, כדין מי שטעה באמצעיות.
בברייתא למדנו שאם שכח לומר הבדלה בתפילה אינו חוזר מפני שאומרה על הכוס, ויש לדון מה הדין כאשר אין לו כוס להבדלה. בעל הלכות גדולות (הלכות קידוש והבדלה, מובא גם ברבינו יונה כ, א בדפי הרי״ף ד״ה וכתב) והרס״ג (מובא ברשב״א ובתוספות הרא״ש ד״ה אלא אימא) פוסקים שיחזור ויתפלל, אולם רבינו יונה סובר שחוזר דוקא כשחושב שגם מחר לא תהיה לו כוס, אך אם יודע שביום ראשון תהיה לו כוס - אינו חוזר ומתפלל.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כרבינו יונה, והמגן אברהם (סק״ג) כותב שכאשר אין לו כוס ונזכר לפני ״שומע תפילה״ שלא אמר הבדלה - יאמרה שם, כיון שבזה ראוי לסמוך על הפוסקים המתירים לומר בברכת ״שומע תפילה״ את ההבדלה, ומבאר בעל לבושי שרד שעדיף שיאמרה שם ולא יתפלל פעמים.
במאירי מובאת שיטה שאם אין לו כוס יכול לומר הבדלה בברכת ההודאה.
ג. כשלא התפלל ערבית במוצאי שבת.
הרדב״ז (שו״ת ח״א סי׳ שסא) כותב שאינו מזכיר כלל הבדלה בתפילתו בבוקר, כשמשלים את התפילה שהחסיר, אף אם לא הבדיל במוצאי שבת על הכוס, כיון שלא תיקנו תשלומין לדבר שיש לו תקנה, לכן כיון שיכול לאומרה על הכוס - אין לו תשלומין.
המגן אברהם (סק״א) חולק עליו ולדעתו צריך לומר הבדלה ב״חונן הדעת״ בתפילתו בבוקר כיון שעיקר התקנה הוא להבדיל בתפילה, ולכן אף אם הבדיל על הכוס - יחזור ויבדיל בתפילה. בדבריו לא מבואר באיזו תפילה יבדיל, האם בראשונה או בשניה שמתפלל לתשלומין.
רבי עקיבא איגר (בהגהותיו לשלחן ערוך) כותב שיבדיל בתפילה הראשונה של הבוקר שהיא התפילה הראשונה שמתפלל לאחר השבת. לדעתו כך הדין אף במי שהזיד ולא התפלל ערבית, שאין לו תפילת תשלומין, שצריך להזכיר הבדלה בתפילת שחרית.
רבי עקיבא איגר מביא גם דעה הפוכה של בעל תוספת שבת הסבור שמזכיר בתפילה השניה, שהיא בשביל תשלומי תפילת ערבית. המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה אומרים) מביא שגם הפרי מגדים סבור כך.
המשנה ברורה (סק״ב) פוסק שאם הבדיל על הכוס במוצאי שבת - אינו מזכיר הבדלה בתפילתו בבוקר, אולם אם לא הבדיל על הכוס - יזכיר הבדלה בתפילתו השניה שהיא לתשלומין. בביאור הלכה (שם) הוא מבאר שזוהי הכרעה בין דעת הרדב״ז שאף כשלא הבדיל על הכוס אינו אומר הבדלה בתפילתו, לבין דעת המגן אברהם שאף כשהבדיל על הכוס חוזר ומבדיל בתפילתו.
ציון נ.
גמרא. ...ואמר רב, ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוייהו: כל המברך ברכה שאינה צריכה - עובר משום ״לא תשא״.
כל המברך ברכה שאינה צריכה - הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו ׳אמן׳. וכו׳.
(רמב״ם ברכות א, טו)(וכן לשון השלחן ערוך, אורח חיים רטו, ד)
נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס - צריך לחזור ולברך... וצריך לומר ׳ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד׳ על שהוציא שם שמים לבטלה.
(שו״ע אורח חיים רו, ו)
דעת התוספות (
ראש השנה לג, א ד״ה הא), רבינו יונה (לט, ב בדפי הרי״ף) בשם רבני צרפת, הרא״ש (
קידושין פ״א סי׳ מט) בשם רבינו תם ובעל ספר החינוך (מצוה תל) שהאיסור לברך ברכה שאינה צריכה הוא רק מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא. התוספות והרא״ש מביאים ראיה לכך מהגמרא לעיל
(כא, א) שם למדנו שהמסופק אם אמר ״אמת ויציב״ יחזור ויאמר, כיון שזהו ספק תורה, ואם המברך ברכה לבטלה עובר על איסור מהתורה - לא היה יכול לחזור ולומר ״אמת ויציב״.
רבי עקיבא איגר (שו״ת מהדו״ק תשובה כה) דוחה ראיה זו שמכיון שספק דאורייתא לחומרא - הרי הוא מחוייב לחזור ולברך מדין ודאי, ואין כאן ברכה לבטלה.
התוספות מסבירים את מה ששנינו במסכת תמורה
(ד, א) שהמוציא שם שמים לבטלה עובר משום ״את ה׳ אלהיך תירא״, שהיינו כשאומר שם שמים בלא ברכה, אבל כשאומר בברכה - עובר רק על איסור דרבנן, וטעם הדבר שכיון שמזכירו בדרך ברכה - הרי זה שבח והודאה.
לעומת זאת דעת רבינו אפרים (בשאלתו לרבינו תם בספר הישר הוצאת ברלין סי׳ סה, ד), הרמב״ם (תשובה פד הוצאת פריימן) ורבינו מנוח
(הלכות שופר ב, ב) שיש בזה איסור תורה.
נראה שיש הבדל להלכה בין שתי השיטות בשאלה האם נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן. לדעת התוספות והרא״ש רשאיות לברך, כיון שאין בברכה לבטלה משום איסור תורה, ואילו לדעת הרמב״ם ורבינו אפרים אינן רשאיות כיון שיש כאן חשש לברכה לבטלה שאיסורה מהתורה.
הבדל נוסף להלכה הוא כאשר יש ספק אם בירך ברכה שחיובה מדרבנן, שאם האיסור מהתורה - אינו חוזר ומברך, ואם זהו איסור דרבנן - חוזר ומברך.
עם זאת כותב הריב״ש (סי׳ שפד) שאף לפי הדעה שהפסוק הוא אסמכתא בעלמא יש להחמיר בדבר שיש בו ספק ברכה לבטלה, כיון שאיסור זה רמוז בתורה.
המשנה ברורה בשער הציון (סקכ״א) כותב שלא יחזור ויברך כיון שהסמיכו את האיסור ללאו של ״לא תשא״, ולאו זה חמור משאר הלאוין.
הפני יהושע (על התוספות דף יב, א) ובעל נשמת אדם (כלל ה, א) כותבים שלדעת התוספות שברכה לבטלה איסורה מדרבנן, למרות שאין חובה לברך כאשר הוא מסופק, אם רוצה לברך - רשאי.
כאמור כותב הרמב״ם בתשובה שברכה לבטלה היא איסור תורה, וכן כותבים המגן אברהם (סק״ו) והברכי יוסף (או״ח סי׳ מו, ו) בדעת הרמב״ם. מאידך גיסא מצינו בתשובות הרמב״ם פאר הדור (סי׳ כו) שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור מדבריהם. בעל שדי חמד (מערכת בית קטו ד״ה ולכן) כותב שכוונת הרמב״ם שזהו איסור שיש לו סמך מהתורה, אולם יסוד האיסור הוא מדרבנן, בדומה למה שכותב הריב״ש.
הרמב״ם בהלכות שבועות
(יב, ט) כותב שמי שמברך ברכה שאינה צריכה - צריך לנדותו. המקור לדבריו הוא בדברי רב במסכת נדרים
(ז, ב) שהשומע הזכרת השם מפי חברו צריך לנדותו, וכיון שלדעת הרמב״ם כלול איסור ברכה לבטלה באיסור תורה - ממילא אף כאן צריך לנדותו. נראה איפוא שלדעת התוספות והרא״ש שאין בזה משום איסור תורה - אין צריך לנדותו.
ציון ס.
גמרא. בעא מיניה רב חסדא מרב ששת: טעה בזו ובזו מהו? אמר ליה: טעה בזו ובזו - חוזר לראש.
הרא״ש (סי׳ יד), רבינו יונה (כג, ב בדפי הרי״ף ד״ה טעה), הרי״ד והמאירי מפרשים שבעית רב חסדא היא בכגון שטעה ולא הזכיר הבדלה בתפילתו, וכן אכל או שתה לפני שהבדיל על הכוס, וענה לו רב ששת שיחזור ויתפלל ויבדיל בתפילה, וכן יחזור ויבדיל על הכוס. רבינו יונה מסביר שכיון שטעה כל כך - קונסים אותו.
בדרך דומה מפרש הרשב״א שעשה מלאכה לפני שהבדיל בתפילתו ועל הכוס.
המאירי כותב שיש מפרשים שאם שתה לפני שהבדיל בתפילה ועל הכוס - אינו חוזר לראש אלא חוזר ומבדיל על הכוס בלבד, וכמו ששנינו במסכת פסחים
(קה, ב): ״טעם מבדיל״. לשיטתם בעית רב חסדא עוסקת רק במי שטעה בתפילתו, ששכח להזכיר הבדלה בברכת ״חונן הדעת״ ולא נזכר עד אחרי שאמר הודאה, שכן אם נזכר לפני כן יכול לאומרה שם, כמבואר בבירור הלכה לעיל ציון ל, ותשובת רב ששת היא שאם לא עקר את רגליו - חוזר לראש התפילה, אף על פי שאומרה אחרי כן על הכוס.
המאירי מביא הסבר אחר לבעית רב חסדא שהיא במי ששכח להזכיר הבדלה בתפילה וסמך על זה שיבדיל על הכוס, ואחרי כן התברר לו שאין לו כוס של יין להבדלה, האם חוזר ומתפלל או שכיון דאדחי - אדחי, ופשט רב ששת שחוזר ומתפלל.
הרא״ש בתוספותיו כותב שיש המפרשים שמדובר ביום טוב שחל במוצאי שבת ולא הזכיר הבדלה בתפילה, דהיינו שלא אמר ״ותודיענו״, וגם על הכוס של הקידוש לא אמר הבדלה.
האור זרוע (הלכות מוצאי שבת סי׳ צא) כותב שרבותיו מפרשים שרב חסדא שאל מה הדין כאשר שכח להבדיל בתפילה וגם על הכוס, דהיינו שאמר רק את ברכת בורא פרי הגפן ואת ברכות הנר והבשמים, ושכח לומר את ברכת ״המבדיל בין קודש לחול״, וענה רב ששת שחוזר לראש, דהיינו שחוזר ומתפלל ומזכיר הבדלה בתפילתו, וכן חוזר ואומר על הכוס את ברכת המבדיל, אך אינו צריך לחזור ולברך על הנר והבשמים כיון שזוהי ברכה שאינה צריכה. אולם דעת האור זרוע עצמו שחוזר אף על ברכת הנר והבשמים.
הטור והשלחן ערוך פוסקים את ההלכה לגבי מי שטעם קודם שהבדיל, כפירוש הרא״ש ורבינו יונה.
המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה ואם טעם) מביא את דברי בעל ספר קובץ על הרמב״ם
(הלכות תפילה י, יד) המפקפק בדברי הרשב״א שמי שעשה מלאכה לפני שהבדיל חוזר לראש, ומסקנת המשנה ברורה שאינו חוזר לראש, אלא אם כן אכל או שתה לפני הבדלה.
הבית יוסף תמה מדוע השמיט הרמב״ם הלכה זו מהלכותיו. בעל ספר קובץ
(שם) כותב שכיון שהרמב״ם
(שבת כט, ה) פוסק שאם טעם מבדיל על הכוס - שוב אינו צריך לחזור ולהתפלל, ויתכן שהרמב״ם מפרש שבעית רב חסדא היא לפי הדעה שאם טעם אינו מבדיל. לעומת זאת הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים את הדין של מי שטעה בזו ובזו למרות שפוסקים שאם טעם מבדיל, משום שהם מבארים כרבינו יונה שקונסים אותו על שטעה כל כך.
בעל עינים למשפט כותב שהרמב״ם מפרש את בעית רב חסדא שמדובר על מי שטעה ולא הזכיר הבדלה ב״חונן הדעת״ וגם לא ב״שומע תפילה״, ובזה פוסק רב ששת שכל עוד לא עקר רגליו - חוזר לראש. כפי שהתבאר לעיל (ציון ל) יש הגורסים ברמב״ם שאם לא הזכיר הבדלה ב״חונן הדעת״ יאמרנה ב״שומע תפילה״, ולפי זה ניתן לומר שהמקור לכך הוא במסקנת סוגייתנו.