×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מַחֲזִיר לוֹ? א״לאָמַר לוֹ: לָאו. וְאִם הָיִיתָ מַחֲזִיר לוֹ, מֶה הָיוּ עוֹשִׂים לָךְ? א״לאָמַר לוֹ: הָיוּ חוֹתְכִים אֶת רֹאשִׁי בְּסַיִיף. א״לאָמַר לוֹ: וַהֲלֹא דְּבָרִים ק״וקַל וָחוֹמֶר, וּמַה אַתָּה, שֶׁהָיִיתָ עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, כָּךְ אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּים לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
The officer said to him: No.
The pious man continued: And if you would greet him, what would they do to you?
The officer said to him: They would cut off my head with a sword.
The pious man said to him: Isn’t this matter an a fortiori inference?
You who were standing before a king of flesh and blood,
of whom your fear is limited because today he is here but tomorrow he is in the grave,
would have reacted in that way;
I, who was standing and praying before the Supreme King of kings, the Holy One, Blessed be He,
Who lives and endures for all eternity,
all the more so that I could not pause to respond to someone’s greeting.
רי״ףההשלמהבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות לג ע״א} אפילו1 נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק: אמר רב ששת לא שאנו אלא נחש אבל עקרב פוסק2 {ירושלמי ברכות ה:א} ירושלמי הא עקרב פוסק למה דהוא מחיה והדר מחי3:
{בבלי ברכות לג ע״א} אמר רב יצחק ראה שורים פוסק דתאני רב הושעיה4 מרחיקין משור תם חמשים אמה [ומשור מועד]⁠5 מלא6 עיניו:
{משנה ברכות ה:ב} מתני׳ מזכירין גבורות גשמים7 בתחיית המתים ושואלין גשמים8 בברכת השנים והבדלה בחונן הדעת ר׳ עקיבה אומר אומרה ברכה רביעית לעצמה9 ר׳ אליעזר אומר בהודאה10:
{בבלי ברכות לג ע״א} גמ׳ אמר ר׳ חייה בר אבא אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל11 ברכות ותפלות קדושות והבדלות בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה12 על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה13 והן14 אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל15 על הכוס. איתמר נמי אמר ר׳ בנימין בר יפת שאל16 ר׳ [אסי17] את ר׳ יוחנן בצידן ואנא שמעית ופשט ליה18 המבדיל בתפלה צריך שיבדיל19 על הכוס. אמ׳ ליה אין המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס20.
{בבלי ברכות לג ע״א21} בעו22 מיניה מרב ששת טעה בזו ובזו23 מהו24 אמר להו25 חוזר לראש.
והלכתא כתנא קמא דאמר הבדלה בחונן הדעת
{בבלי ברכות לג ע״א} גרסינן בפרק אין עומדין להתפלל26 רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שאינה27 צריכה עובר משום {שמות כ:ו; דברים ה:י} לא תשא את שם יי׳י אלהיך לשוא28:
1. אפילו: גפא, רא״ה: ״ואפילו״. ראה במשנה.
2. אמר רב ששת … פוסק: ב- גפו מקום המשפט הזה נמצא לעיל אחרי ״אומות העולם פוסק״. ב-גסו חסר בשני המקומות .
3. ירושלמי… מחי: כ״י קרפנטרץ. בדפוסים: ירושל׳ מ״ט דמחיא בתר דמחיא. בירושלמי לפנינו: ״אבל עקרב מפסיק למה דמחייא וחזרה ומחייא״. אך אינו לפני תלמידי ר׳ יונה, ר׳ יונתן, רא״ה.
4. הושעיה: חסר ב-גפא.
5. ומשור מועד: גסו, גפא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״וממועד״.
6. מלא: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״כמלא״.
7. גבורות גשמים: גסו: ״גבורת הגשמים״.
8. ושואלין גשמים: גפא, דפוסים: ״ושאלה״. רא״ה: ״ושואלין את הגשמים״.
9. לעצמה: וכן בעתים (השלמה מהלכות שבת, שחסר בסוף כ״י מונטיפיורי, ממנו נדפס העתים (תרס״ג). פורסם ע״י י״ל זלוטניק, סיני טז, תש״ה, עמ׳ קכ-קלח, מדפי גניזה), כבמשנה כ״י קאופמן. גפא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״בפני עצמה״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש אחרי הגהה. לפני הגהה שם: ״בעצמה״.
10. בהודאה: גסו, גפא: ״בהודיה״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. עתים: ״בהודעה״.
11. לישראל: כ״י פריס 312: ״לישראל שיהו או׳⁠ ⁠״.
12. קבעוה, קבעוה: כ״י פריס 312: ״תיקנום, תיקנום״.
13. קבעוה בתפלה: כ״י פריס 312: ״קבעום על התפילה״.
14. והן: גקא: ״וכן״. עתים: ״ועוד״.
15. שיבדיל: גנה: ״להבדילה״. וכן בהמשך שם.
16. שאל: כ״י פריס 312: ״אמ׳⁠ ⁠״.
17. אסי: גסו, כ״י נ, כ״י פריס 312, עתים, רא״ה. כ״י א, גפא, גקא: ״יוסי״.
18. ופשט ליה: וכן גפא. חסר ב-גסו, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, עתים, רא״ה. אינו מלשון הבבלי, אלא קיצור במקום לפרט תשובת ר׳ יוחנן שבגמרא, שהיא חוזרת על אותה לשון: ״א״ל צריך שיבדיל על הכוס״. בגמרא כ״י מינכן לפני הגהה, חסר התשובה. בדפוסים כאן אין ר׳ יוחנן חוזר באותה לשון, ולכן נצטרכו לפרט.
19. שיבדיל: גנה: ״להבדיל״.
20. אמ׳ ליה אין...הכוס: דפוסים. וב-גקא: ״אמ׳ ליה המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס״. עתים: ״א״ל מבדיל״.
21. א״ל רבינא... מבדיל בכסא, בעו מיניה מרב ששת טעו בזו ובזו... לראש: וכן סדר המאמרים באו״ז ח״ב סי׳ צא. בכל נוסחאות הבבלי שבידינו סדר המאמרים הפוך: ״בעו מיניה... לראש; א״ל רבינא... מבדיל אכסא״, משמע שאלת ר׳ ששת, ׳טעה בזו ובזו׳ תלויה בפסק רבא שלפניו, שצריך להבדיל בתפלה וגם בכוס (עי׳ בספר הנר בשם ר׳ נסים, ובמאירי סיכום שיטות המפרשים). וכן משתמע בראבי״ה סי׳ צד ושם סי׳ תקי״ג. לפי הסדר כאן אין הכרח, אלא ניתן לומר בדין רב ששת, חוזר לראש מטעם אחר, כגון קנסינן ליה (תלמידי ר׳ יונה).
22. בעו: כ״י נ: ״בעי״. רא״ה: ״בעא״.
23. בזו ובזו: גסו, עתים: ״בזה ובזה״.
24. מהו: חסר בכ״י נ.
25. להו: כ״י פריס 312, דפוסים: ״ליה״.
26. להתפלל: חסר ברא״ה.
27. שאינה: כ״י נ: ״שאין״.
28. לא...לשוא: גנב, גקא, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה עד: ״תשא״.
פרק אין עומדין
נחש כרוך לא שנו אלא כרוך הא מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסרט מלפניו ר״ל מצדד ובלבד שלא יפסיק את תפלתו ר״ל שלא יסיח היה מתפלל באסרטיא ופלטיא הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפלתו ר״ל שלא ישיח וכל שפסק ושהה כדי לגמור את כולה להיכן הוא חוזר כבר ביארנו את דינה בפרק ג׳ שלדעת גדולי הפוסקים חוזר לראש ולדעת גדולי המפרשים הואיל וגברא חזיא הוא חוזר למקום שפסק אף באמצע ברכה ובתוספות כתבו לראש הברכה בכלם ומ״מ לק״ש כשפוסק באמצע אינו חוזר לראש פרשה אבל בזו עשאוה כשליח צבור שטעה ומנו אחר תחתיו שמתחיל בראש הברכה שטעה בה האחר:

הפסקה בתפילה מפני נחש

ציון א.ב.
משנה (ל, ב). ואפילו נחש כרוך על עקבו - לא יפסיק.
גמרא. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק.
...וכן אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו, אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין - פוסק ובורח, ואם לא היה דרכן להמית - אינו פוסק.(רמב״ם תפילה ו, ט)
ואפילו נחש כרוך על עקבו - לא יפסיק. הגה. אבל יוכל לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו. אבל עקרב - פוסק, לפי שהוא מועד יותר להזיק, ונחש נמי אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק - פוסק.(שו״ע אורח חיים קד, ג)

א. נחש כרוך על עקבו.

הריטב״א כותב שסתם נחש אינו מסוכן אף על פי שהוא ארסי, וכן כותב הרמב״ם בפירוש המשניות שלא יפסיק כיון שברוב הפעמים הנחש אינו מכיש. אמנם הכלל הוא שאין הולכים בפיקוח נפש אחד הרוב, אבל הרש״ש כותב שאינו כלל מוחלט, ומצינו כמה דינים שאין מתחשבים בו.
בעל עינים למשפט כותב שבהפסקה בתפילה יש משום חילול השם שאינו נדחה מפני פיקוח נפש, ורק כאשר פיקוח הנפש הוא ודאי אין בהפסקת התפילה משום חילול השם, כיון שניכר שהפסיק את תפילתו מפני הסכנה.
המחבר בשלחן ערוך כותב את הדין כלשון המשנה, והרמ״א כותב שיכול ללכת למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו. לדעת הט״ז (סק״א) והגר״א (סק״ה) יש מחלוקת בין המחבר לבין הרמ״א, והיא נובעת ממחלוקת בין רבינו יונה לבין הרא״ש, שלדעת הרא״ש דוקא כשיש סכנת נפשות מותר ללכת למקום אחר, אך לא בנחש סתם שההליכה נחשבת הפסקה, וכדעה זו פוסק השלחן ערוך כשכותב שלא יפסיק, ומתכוון אף להליכה ולא רק לדיבור. לעומת זאת סובר רבינו יונה שאין ההליכה מהווה הפסק, וכמוהו פוסק הרמ״א כשכותב שיכול ללכת למקום אחר אפילו כשהנחש אינו מסוכן. אבל המגן אברהם מפרש שאין מחלוקת בדבר, והרמ״א בא לפרש את דברי המחבר, שכל שיש צורך בדבר יכול ללכת ואין זה הפסק אפילו שלא במקום סכנה, אך שלא לצורך - אין לזוז עד שפוסע בסוף התפילה.

ב. נחש הבא כנגדו.

בירושלמי (הלכה א) נאמר: ״רבי אילא אמר: לא אמרו אלא כרוך, אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו - הרי זה מסתיר מלפניו, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו״.
התוספות (ד״ה אבל) והרא״ש (סי׳ יג) מבארים שאם בא כנגדו בכעס - כוונתו להזיק, ולכן מותר להפסיק. אולם רבינו יונה (כג, א בדפי הרי״ף ד״ה לא שנו) מסביר את הירושלמי שהחידוש הוא שאם הנחש בא כנגדו - יכול להתרחק לצד אחר, ואין זה נחשב כהפסק בתפילה, מכאן שמבין שלא מדובר בנחש שיש בו סכנה שיהרגנו, וכך מבאר הגר״א את דבריו.
ציון ג.
עיין בירור הלכה ליבמות קכא, א ציון י.

הפסקה בתפילה מפני שוורים

ציון ד.ה.
גמרא. אמר רב יצחק: ראה שוורים - פוסק, דתני רב אושעיא: מרחיקין משור תם חמשים אמה ומשור מועד כמלא עיניו.
אם ראה שור בא כנגדו - פוסק, שמרחיקין משור תם חמשים אמה וממועד מלא עיניו, ואם שוורים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים - אינו פוסק.(שו״ע אורח חיים קד, ד)
רבינו יונה (כג, ב בדפי הרי״ף ד״ה מרחיקין) כותב שאפילו אם השור לא בא כנגדו - פוסק ומרחיק, אבל הטור והמחבר בשלחן ערוך כותבים שדוקא אם השור בא כנגדו פוסק.
רבינו יונה (שם), הרא״ה והריטב״א כותבים שפוסק דוקא מפני שוורים שהיו בזמנם, שהיו מסוכנים, ולא מפני השוורים של זמננו שהם מסורסים ואינם מסוכנים.
הב״ח כותב שדברי רבינו יונה נוגעים לשור שלא נגח מעולם, שאין צורך להתרחק ממנו חמישים אמה, אולם שור שנגח אפילו פעם אחת בלבד - הרי מוכח שהוא מזיק ובודאי שיש להתרחק ממנו אף בזמננו. לפי זה מסביר הב״ח מדוע לא הביאו הפוסקים את דברי שמואל שהחשש הוא דוקא בשור שחור וביומי דניסן, כיון שבימינו אם לא נגח כלל - אין להתרחק ממנו, ואם נגח - יש תמיד להתרחק, וחילוקו של שמואל היה דוקא בשוורים של זמנם.
המחבר אינו מביא את חילוקו של רבינו יונה בין שוורים מסורסים לבין שוורים שאינם מסורסים, אלא כותב שאם השוורים שבאותו מקום מוחזקים שאינם מזיקים - אינו פוסק, ומבאר בעל דברי חמודות (סעיף מב) שהמחבר סובר שיש לדון בכל מקום לפי המציאות.
הרמב״ם אינו מביא הלכה מיוחדת על שוורים, וכנראה סומך על מה שכתב לגבי הפסקה בתפילה מפני מלך גוי ומפני עקרב.

אמירת הבדלה בברכת חונן הדעת

ציון ח.
משנה. ...והבדלה בחונן הדעת. רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי אליעזר אומר: בהודאה.
גמרא. הבדלה בחונן הדעת מאי טעמא? אמר רב יוסף: מתוך שהיא חכמה - קבעוה בברכת חכמה, ורבנן אמרי: מתוך שהיא חול - לפיכך קבעוה בברכת חול.
...וכן במוצאי שבתות וימים טובים אינו מתפלל ׳הביננו׳, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת.
...ובמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב של כל השנה - מבדיל ב׳אתה חונן׳, וכו׳.(רמב״ם תפילה ב, ד, יב)
אומרים הבדלה בחונן הדעת, וכו׳.(שו״ע אורח חיים רצד, א)
הרי״ף (כג, ב בדפיו), הרמב״ם, הרא״ש (סי׳ יד), הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים כדעת תנא קמא שאומרים הבדלה בברכת חונן הדעת.
הבית יוסף מביא את דברי הארחות חיים (סדר תפלת מוצאי שבת סי׳ ב) שאומרים את ברכת אתה חונן עד ׳וחננו מאתך׳, ואז אומרים ׳אתה הבדלת בין קודש לחול..׳ וממשיכים ׳וחננו מאתך׳ וכו׳, וכן הנוסח ברמב״ם (סדר תפלות כל השנה) ובסידור רב עמרם.
לדעת הארחות חיים אין לפתוח את הברכה ב׳אתה חוננתנו׳, מפני שזהו שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכה, אולם הבית יוסף כותב שנוהגים לומר ׳אתה חוננתנו׳ כפתיחה לברכה, ואין זה נקרא שינוי ממטבע הברכה כיון שהכל ענין אחד. הרמ״א בדרכי משה (סק״א) כותב שלפי שני הפירושים אין לומר בברכה גם ׳אתה חוננתנו׳ וגם ׳אתה חונן׳, אלא אומר ׳אתה חונן׳ וממשיך כפי נוסח הרמב״ם והארחות חיים, או שאומר ׳אתה חוננתנו׳ לפי נוסח הבית יוסף, וכן כותב הרש״ל (בהגהותיו על הטור ומובא בב״ח), שטועים האומרים את שניהם.
הב״ח מוכיח מלשון המשנה ״והבדלה בחונן הדעת״ שאין לשנות את נוסח הברכה אלא יש להוסיף את ההבדלה בתוך ברכת ׳אתה חונן׳. לדעתו הנוסח הנכון הוא: ׳אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, ואתה חוננתנו מדע תורתך... וחננו מאתך דעה בינה והשכל, ברוך אתה ה׳ חונן הדעת׳. הוא מסביר שאין שום ייתור כשאומר ׳אתה חונן לאדם דעת׳ וגם ׳אתה חוננתנו׳, כיון שלשון ׳אתה חונן׳... מתייחסת גם לאומות העולם, שגם בהן יש מעלת השכל שאין לבהמה, ואילו בלשון ׳אתה חוננתנו׳ מייחד את הדעה דוקא לישראל, שהבדילנו מן האומות כמו שהבדיל בין קודש לחול.
בעל הדרישה (סק״א) מדייק מדברי רש״י במשנה ״הבדלה בחונן הדעת״ - ״אתה חוננתנו״, שלדעתו מתחילים את הברכה ב׳אתה חוננתנו׳, כפי הנוסח המובא בבית יוסף.
כאמור מביא הרמב״ם את נוסח הברכה בסדר התפילות של כל השנה. המחבר בשלחן ערוך אינו כותב את הנוסח, והמגן אברהם (סק״א) והט״ז (סק״א) מביאים את הנוסח שאנו נוהגים לומר: ׳אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, אתה חוננתנו...׳.
הגר״א כותב שנוסח זה משלב את שתי הדעות שבסוגייתנו בענין הטעם לאמירת ההבדלה בברכת אתה חונן, טעמו של רב יוסף שיש לאומרה בברכת חכמה כיון שהיא עצמה חכמה, וטעמם של רבנן שמתוך שהיא חול - קבעוה בברכת חול. מחלוקתם מוסברת על פי מחלוקת דומה בירושלמי (הלכה ב) שלדעת רבי יודן אומר מטבע ברכות ואחרי כן מבדיל, דהיינו שאומר קודם את ברכת אתה חונן ואחרי כן הבדלה, כיון שאם אין חכמה - הבדלה מנין, ולדעת רבי יצחק בן רבי אלעזר מבדיל תחילה ואחרי כן אומר ברכת אתה חונן, כיון שאסור לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל. לכן מנהגנו הוא להתחיל ׳אתה חונן׳, על פי הסברה שקודם יש לומר ברכת חכמה, ולאחר מכן אומרים הבדלה, על פי הסברה שיש להקדימה לבקשת הצרכים, ורק לבסוף מבקשים צרכים כשאומרים ׳חננו מאתך׳ וגו׳.

הבדלה בתפילה ועל הכוס

ציון ט.מ.
גמרא. ...בתחלה קבעוה בתפלה, העשירו - קבעוה על הכוס, הענו - חזרו וקבעוה בתפלה, והם אמרו: המבדיל בתפלה - צריך שיבדיל על הכוס... איבעיא להו: המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפלה? אמר רב נחמן בר יצחק: קל וחומר מתפלה, ומה תפלה דעיקר תקנתא היא - אמרי המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, המבדיל על הכוס, דלאו עיקר תקנתא היא - לא כל שכן?! תני רבי אחא אריכא קמיה דרב חיננא: המבדיל בתפלה - משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס, ואם הבדיל בזו ובזו - ינוחו לו ברכות על ראשו. הא גופא קשיא... אלא אימא הכי: אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו - ינוחו לו ברכות על ראשו...
אמר ליה רבינא לרבא: הלכתא מאי? אמר ליה: כי קידוש, מה קידוש אף על גב דמקדש בצלותא מקדש אכסא - אף הבדלה נמי אף על גב דמבדיל בצלותא - מבדיל אכסא.
...ובמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב של כל השנה - מבדיל ב׳אתה חונן׳, אף על פי שהוא מבדיל על הכוס.(רמב״ם תפילה ב, יב)
מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה - צריך להבדיל על הכוס. וכו׳.(רמב״ם שבת כט, ו - לא צוין בעין משפט)
אומרים הבדלה בחונן הדעת, ואם טעה ולא הבדיל - משלים תפלתו ואינו חוזר, מפני שצריך להבדיל על הכוס. וכו׳.(שו״ע אורח חיים רצד, א)
לדעת הרמב״ם (שבת כט, א) מצות הבדלה היא מצות עשה מהתורה הנלמדת מהפסוק ״זכור את יום השבת לקדשו״, שצריך לזכרהו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה, וכן דעת בעל ספר החינוך (מצוה לא) ורבינו קלונימוס (מובא בתוספות הרא״ש ובתוספות ר״י שירליאון כ, ב ד״ה נשים חייבות בקידוש). הסמ״ג (עשין כט) לומד את המצוה מלשון הפסוק בדברות הראשונות ״זכור״ ובדברות השניות ״וזכרת״, זכירה אחת לקידוש וזכירה שניה להבדלה.
לעומת זאת דעת רבינו תם (בתוספות הרא״ש ובתוספות ר״י שירליאון שם) שדין הבדלה אינו אלא מדרבנן.
רבינו קלונימוס אף סובר שמהתורה יש חיוב להבדיל על היין, שהרי הוא מבאר את מה שלמדנו במסכת נזיר (ד, א) ״אילימא קדושא והבדלתא - מושבע ועומד מהר סיני״, שהנזיר אינו נאסר כיון שחייב מהתורה לעשות קידוש והבדלה על היין. אולם לדעת הרמב״ם והחינוך חיוב אמירת ההבדלה על היין אינו אלא מדרבנן.
בסוגייתנו מבואר שאנשי כנסת הגדולה תיקנו הבדלות, ומבאר בעל מנחת חינוך (שם) שאף לדעת הסוברים שחיוב הבדלה מן התורה - אין נוסח קבוע מהתורה, וכל אחד יכול לצאת ידי חובה לפי צחות לשונו, ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו נוסח קבוע להבדלה.
עוד מבואר בסוגייתנו שהיו שלושה שלבים בתקנות של אנשי כנסת הגדולה, והתקנה האחרונה היא שיבדיל בתפילה, ומי שיכול - יבדיל אף על הכוס.
מפשטות סוגייתנו משמע שהתקנה העיקרית היא בתפילה ורק אחרי כן תיקנו על הכוס, ולכן מסיקה הגמרא שאם הבדיל קודם על הכוס - אם עדיין לא התפלל יחזור ויבדיל בתפילתו. כן פוסק להלכה הטור (רצד), אולם הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך השמיטו פרט זה. עם זאת יש להעיר שבירושלמי (הלכה ב) מצינו מחלוקת בשאלה זו: יש מי שאומר שעיקר ההבדלה על הכוס, יש מי שאומר שעיקרה בתפילה ויש מי שאומר שתפילה וכוס שוים.
ציון י.
עיין בירור הלכה לתענית ג, א ציון ה.
ציון כ.
עיין בירור הלכה לעיל כט, א ציון ז.ט.

טעה ולא הזכיר הבדלה בתפילה

ציון ל.
גמרא. טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחית המתים... והבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס. לא תימא מפני שיכול לאומרה על הכוס, אלא אימא מפני שאומרה על הכוס.
טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת - משלים תפלתו ואינו צריך לחזור.(רמב״ם תפילה י, יד)
אומרים הבדלה בחונן הדעת, ואם טעה ולא הבדיל - משלים תפלתו ואינו חוזר, מפני שצריך להבדיל על הכוס...
טעה ולא הבדיל בתפלה ואין לו כוס בלילה, וסבור שאף למחר לא יהיה לו - צריך לחזור ולהתפלל.(שו״ע אורח חיים רצד, א-ב)(סעיף ב לא צוין בעין משפט)

א. אימתי נזכר שלא אמר.

רבינו אלחנן (מובא ברא״ש פ״ד סי׳ יז ובתוספות ל, ב ד״ה מסתברא) כותב שדוקא אם נזכר לאחר שהתחיל ברכת ״השיבנו״ אינו חוזר, אך אם נזכר כשסיים את ברכת ״חונן הדעת״ ועדיין לא התחיל את ברכת ״השיבנו״ - חוזר לראש ברכת ״חונן הדעת״. אולם דעת התוספות, הרא״ש, הריטב״א ורבינו יונה (כ, א בדפי הרי״ף ד״ה ואם טעה) שאף אם לא התחיל את הברכה הבאה אינו חוזר, ועיין עוד בענין זה בבירור הלכה לעיל כט, א ציון ז.ט. פרק ג.
הטור כותב בשם הרמב״ם שיש מי שהורה שאם שכח לומר הבדלה ב״חונן הדעת״ - יזכירנה בברכת ״שומע תפילה״. גרסה זו מובאת גם בכסף משנה בהלכה שלפנינו, אולם דעת התוספות (כט, א ד״ה מפני) שאף אם נזכר לפני ״שומע תפילה״ - לא יאמרנה שם, כיון שבברכה זו יכול להוסיף רק בקשות לצרכיו ולא להזכיר דברי שבח.
המאירי מביא דעה שאם לא אמר הבדלה ב״חונן הדעת״ אומרה בברכת ״מודים״ כיון שכדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת השכחה, ואם לא נזכר גם שם, כל זמן שלא עקר את רגליו - חוזר לראש התפילה, ויש אומרים שחוזר ל״אתה חונן״.
גם הרשב״א מביא בשם רס״ג ורב שמואל הנגיד שדוקא אם סיים את תפילתו אינו חוזר, ואם נזכר לפני שסיים - חוזר לברכת ״חונן הדעת״ כדין טעה באמצעיות שחוזר למקום שטעה, אולם הרשב״א מקשה שלפי זה כשנזכר לאחר שסיים צריך לחזור לראש, כדין מי שטעה באמצעיות.

ב. כשאין לו כוס.

בברייתא למדנו שאם שכח לומר הבדלה בתפילה אינו חוזר מפני שאומרה על הכוס, ויש לדון מה הדין כאשר אין לו כוס להבדלה. בעל הלכות גדולות (הלכות קידוש והבדלה, מובא גם ברבינו יונה כ, א בדפי הרי״ף ד״ה וכתב) והרס״ג (מובא ברשב״א ובתוספות הרא״ש ד״ה אלא אימא) פוסקים שיחזור ויתפלל, אולם רבינו יונה סובר שחוזר דוקא כשחושב שגם מחר לא תהיה לו כוס, אך אם יודע שביום ראשון תהיה לו כוס - אינו חוזר ומתפלל.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כרבינו יונה, והמגן אברהם (סק״ג) כותב שכאשר אין לו כוס ונזכר לפני ״שומע תפילה״ שלא אמר הבדלה - יאמרה שם, כיון שבזה ראוי לסמוך על הפוסקים המתירים לומר בברכת ״שומע תפילה״ את ההבדלה, ומבאר בעל לבושי שרד שעדיף שיאמרה שם ולא יתפלל פעמים.
במאירי מובאת שיטה שאם אין לו כוס יכול לומר הבדלה בברכת ההודאה.

ג. כשלא התפלל ערבית במוצאי שבת.

הרדב״ז (שו״ת ח״א סי׳ שסא) כותב שאינו מזכיר כלל הבדלה בתפילתו בבוקר, כשמשלים את התפילה שהחסיר, אף אם לא הבדיל במוצאי שבת על הכוס, כיון שלא תיקנו תשלומין לדבר שיש לו תקנה, לכן כיון שיכול לאומרה על הכוס - אין לו תשלומין.
המגן אברהם (סק״א) חולק עליו ולדעתו צריך לומר הבדלה ב״חונן הדעת״ בתפילתו בבוקר כיון שעיקר התקנה הוא להבדיל בתפילה, ולכן אף אם הבדיל על הכוס - יחזור ויבדיל בתפילה. בדבריו לא מבואר באיזו תפילה יבדיל, האם בראשונה או בשניה שמתפלל לתשלומין.
רבי עקיבא איגר (בהגהותיו לשלחן ערוך) כותב שיבדיל בתפילה הראשונה של הבוקר שהיא התפילה הראשונה שמתפלל לאחר השבת. לדעתו כך הדין אף במי שהזיד ולא התפלל ערבית, שאין לו תפילת תשלומין, שצריך להזכיר הבדלה בתפילת שחרית.
רבי עקיבא איגר מביא גם דעה הפוכה של בעל תוספת שבת הסבור שמזכיר בתפילה השניה, שהיא בשביל תשלומי תפילת ערבית. המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה אומרים) מביא שגם הפרי מגדים סבור כך.
המשנה ברורה (סק״ב) פוסק שאם הבדיל על הכוס במוצאי שבת - אינו מזכיר הבדלה בתפילתו בבוקר, אולם אם לא הבדיל על הכוס - יזכיר הבדלה בתפילתו השניה שהיא לתשלומין. בביאור הלכה (שם) הוא מבאר שזוהי הכרעה בין דעת הרדב״ז שאף כשלא הבדיל על הכוס אינו אומר הבדלה בתפילתו, לבין דעת המגן אברהם שאף כשהבדיל על הכוס חוזר ומבדיל בתפילתו.

ברכה שאינה צריכה

ציון נ.
גמרא. ...ואמר רב, ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוייהו: כל המברך ברכה שאינה צריכה - עובר משום ״לא תשא״.
כל המברך ברכה שאינה צריכה - הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו ׳אמן׳. וכו׳.(רמב״ם ברכות א, טו)(וכן לשון השלחן ערוך, אורח חיים רטו, ד)
נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס - צריך לחזור ולברך... וצריך לומר ׳ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד׳ על שהוציא שם שמים לבטלה.(שו״ע אורח חיים רו, ו)
דעת התוספות (ראש השנה לג, א ד״ה הא), רבינו יונה (לט, ב בדפי הרי״ף) בשם רבני צרפת, הרא״ש (קידושין פ״א סי׳ מט) בשם רבינו תם ובעל ספר החינוך (מצוה תל) שהאיסור לברך ברכה שאינה צריכה הוא רק מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא. התוספות והרא״ש מביאים ראיה לכך מהגמרא לעיל (כא, א) שם למדנו שהמסופק אם אמר ״אמת ויציב״ יחזור ויאמר, כיון שזהו ספק תורה, ואם המברך ברכה לבטלה עובר על איסור מהתורה - לא היה יכול לחזור ולומר ״אמת ויציב״.
רבי עקיבא איגר (שו״ת מהדו״ק תשובה כה) דוחה ראיה זו שמכיון שספק דאורייתא לחומרא - הרי הוא מחוייב לחזור ולברך מדין ודאי, ואין כאן ברכה לבטלה.
התוספות מסבירים את מה ששנינו במסכת תמורה (ד, א) שהמוציא שם שמים לבטלה עובר משום ״את ה׳ אלהיך תירא״, שהיינו כשאומר שם שמים בלא ברכה, אבל כשאומר בברכה - עובר רק על איסור דרבנן, וטעם הדבר שכיון שמזכירו בדרך ברכה - הרי זה שבח והודאה.
לעומת זאת דעת רבינו אפרים (בשאלתו לרבינו תם בספר הישר הוצאת ברלין סי׳ סה, ד), הרמב״ם (תשובה פד הוצאת פריימן) ורבינו מנוח (הלכות שופר ב, ב) שיש בזה איסור תורה.
נראה שיש הבדל להלכה בין שתי השיטות בשאלה האם נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן. לדעת התוספות והרא״ש רשאיות לברך, כיון שאין בברכה לבטלה משום איסור תורה, ואילו לדעת הרמב״ם ורבינו אפרים אינן רשאיות כיון שיש כאן חשש לברכה לבטלה שאיסורה מהתורה.
הבדל נוסף להלכה הוא כאשר יש ספק אם בירך ברכה שחיובה מדרבנן, שאם האיסור מהתורה - אינו חוזר ומברך, ואם זהו איסור דרבנן - חוזר ומברך.
עם זאת כותב הריב״ש (סי׳ שפד) שאף לפי הדעה שהפסוק הוא אסמכתא בעלמא יש להחמיר בדבר שיש בו ספק ברכה לבטלה, כיון שאיסור זה רמוז בתורה.
המשנה ברורה בשער הציון (סקכ״א) כותב שלא יחזור ויברך כיון שהסמיכו את האיסור ללאו של ״לא תשא״, ולאו זה חמור משאר הלאוין.
הפני יהושע (על התוספות דף יב, א) ובעל נשמת אדם (כלל ה, א) כותבים שלדעת התוספות שברכה לבטלה איסורה מדרבנן, למרות שאין חובה לברך כאשר הוא מסופק, אם רוצה לברך - רשאי.
כאמור כותב הרמב״ם בתשובה שברכה לבטלה היא איסור תורה, וכן כותבים המגן אברהם (סק״ו) והברכי יוסף (או״ח סי׳ מו, ו) בדעת הרמב״ם. מאידך גיסא מצינו בתשובות הרמב״ם פאר הדור (סי׳ כו) שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור מדבריהם. בעל שדי חמד (מערכת בית קטו ד״ה ולכן) כותב שכוונת הרמב״ם שזהו איסור שיש לו סמך מהתורה, אולם יסוד האיסור הוא מדרבנן, בדומה למה שכותב הריב״ש.
הרמב״ם בהלכות שבועות (יב, ט) כותב שמי שמברך ברכה שאינה צריכה - צריך לנדותו. המקור לדבריו הוא בדברי רב במסכת נדרים (ז, ב) שהשומע הזכרת השם מפי חברו צריך לנדותו, וכיון שלדעת הרמב״ם כלול איסור ברכה לבטלה באיסור תורה - ממילא אף כאן צריך לנדותו. נראה איפוא שלדעת התוספות והרא״ש שאין בזה משום איסור תורה - אין צריך לנדותו.

טעה בהבדלה בזו ובזו

ציון ס.
גמרא. בעא מיניה רב חסדא מרב ששת: טעה בזו ובזו מהו? אמר ליה: טעה בזו ובזו - חוזר לראש.
...ואם טעם קודם שהבדיל על הכוס - צריך לחזור ולהבדיל בתפלה.(שו״ע אורח חיים רצד, א)
הרא״ש (סי׳ יד), רבינו יונה (כג, ב בדפי הרי״ף ד״ה טעה), הרי״ד והמאירי מפרשים שבעית רב חסדא היא בכגון שטעה ולא הזכיר הבדלה בתפילתו, וכן אכל או שתה לפני שהבדיל על הכוס, וענה לו רב ששת שיחזור ויתפלל ויבדיל בתפילה, וכן יחזור ויבדיל על הכוס. רבינו יונה מסביר שכיון שטעה כל כך - קונסים אותו.
בדרך דומה מפרש הרשב״א שעשה מלאכה לפני שהבדיל בתפילתו ועל הכוס.
המאירי כותב שיש מפרשים שאם שתה לפני שהבדיל בתפילה ועל הכוס - אינו חוזר לראש אלא חוזר ומבדיל על הכוס בלבד, וכמו ששנינו במסכת פסחים (קה, ב): ״טעם מבדיל״. לשיטתם בעית רב חסדא עוסקת רק במי שטעה בתפילתו, ששכח להזכיר הבדלה בברכת ״חונן הדעת״ ולא נזכר עד אחרי שאמר הודאה, שכן אם נזכר לפני כן יכול לאומרה שם, כמבואר בבירור הלכה לעיל ציון ל, ותשובת רב ששת היא שאם לא עקר את רגליו - חוזר לראש התפילה, אף על פי שאומרה אחרי כן על הכוס.
המאירי מביא הסבר אחר לבעית רב חסדא שהיא במי ששכח להזכיר הבדלה בתפילה וסמך על זה שיבדיל על הכוס, ואחרי כן התברר לו שאין לו כוס של יין להבדלה, האם חוזר ומתפלל או שכיון דאדחי - אדחי, ופשט רב ששת שחוזר ומתפלל.
הרא״ש בתוספותיו כותב שיש המפרשים שמדובר ביום טוב שחל במוצאי שבת ולא הזכיר הבדלה בתפילה, דהיינו שלא אמר ״ותודיענו״, וגם על הכוס של הקידוש לא אמר הבדלה.
האור זרוע (הלכות מוצאי שבת סי׳ צא) כותב שרבותיו מפרשים שרב חסדא שאל מה הדין כאשר שכח להבדיל בתפילה וגם על הכוס, דהיינו שאמר רק את ברכת בורא פרי הגפן ואת ברכות הנר והבשמים, ושכח לומר את ברכת ״המבדיל בין קודש לחול״, וענה רב ששת שחוזר לראש, דהיינו שחוזר ומתפלל ומזכיר הבדלה בתפילתו, וכן חוזר ואומר על הכוס את ברכת המבדיל, אך אינו צריך לחזור ולברך על הנר והבשמים כיון שזוהי ברכה שאינה צריכה. אולם דעת האור זרוע עצמו שחוזר אף על ברכת הנר והבשמים.
הטור והשלחן ערוך פוסקים את ההלכה לגבי מי שטעם קודם שהבדיל, כפירוש הרא״ש ורבינו יונה.
המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה ואם טעם) מביא את דברי בעל ספר קובץ על הרמב״ם (הלכות תפילה י, יד) המפקפק בדברי הרשב״א שמי שעשה מלאכה לפני שהבדיל חוזר לראש, ומסקנת המשנה ברורה שאינו חוזר לראש, אלא אם כן אכל או שתה לפני הבדלה.
הבית יוסף תמה מדוע השמיט הרמב״ם הלכה זו מהלכותיו. בעל ספר קובץ (שם) כותב שכיון שהרמב״ם (שבת כט, ה) פוסק שאם טעם מבדיל על הכוס - שוב אינו צריך לחזור ולהתפלל, ויתכן שהרמב״ם מפרש שבעית רב חסדא היא לפי הדעה שאם טעם אינו מבדיל. לעומת זאת הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים את הדין של מי שטעה בזו ובזו למרות שפוסקים שאם טעם מבדיל, משום שהם מבארים כרבינו יונה שקונסים אותו על שטעה כל כך.
בעל עינים למשפט כותב שהרמב״ם מפרש את בעית רב חסדא שמדובר על מי שטעה ולא הזכיר הבדלה ב״חונן הדעת״ וגם לא ב״שומע תפילה״, ובזה פוסק רב ששת שכל עוד לא עקר רגליו - חוזר לראש. כפי שהתבאר לעיל (ציון ל) יש הגורסים ברמב״ם שאם לא הזכיר הבדלה ב״חונן הדעת״ יאמרנה ב״שומע תפילה״, ולפי זה ניתן לומר שהמקור לכך הוא במסקנת סוגייתנו.
מחזיר לו שלום?! אמר לו ההגמון: לאו [לא]. חזר ושאל אותו חסיד: ואם היית מחזיר לו שלום, מה היו עושים לך? אמר לו ההגמון: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שאין יראתו מרובה, שהרי היום הוא כאן ומחר הוא בקבר — בכל זאת, מפני יראתו כך היית נוהג. אני שהייתי עומד בעת תפילתי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמיםעל אחת כמה וכמה שאין להפסיק ולהשיב שלום לאדם באותה עת.
The officer said to him: No.
The pious man continued: And if you would greet him, what would they do to you?
The officer said to him: They would cut off my head with a sword.
The pious man said to him: Isn’t this matter an a fortiori inference?
You who were standing before a king of flesh and blood,
of whom your fear is limited because today he is here but tomorrow he is in the grave,
would have reacted in that way;
I, who was standing and praying before the Supreme King of kings, the Holy One, Blessed be He,
Who lives and endures for all eternity,
all the more so that I could not pause to respond to someone’s greeting.
רי״ףההשלמהבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מִיָּד נִתְפַּיַּיס אוֹתוֹ הֶגְמוֹן1, וְנִפְטַר אוֹתוֹ חָסִיד לְבֵיתוֹ לְשָׁלוֹם.:

When he heard this, the officer was immediately appeased and the pious man returned home in peace.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״השר״.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון ששמע כן, מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו בשלום.
When he heard this, the officer was immediately appeased and the pious man returned home in peace.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אאפי׳אֲפִילּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק.: אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֹא שָׁנוּ באֵלָּא נָחָשׁ, אֲבָל עַקְרָב, פּוֹסֵק.

We learned in the mishna that even if a snake is wrapped around his heel, he may not interrupt his prayer. In limiting application of this principle, Rav Sheshet said: They only taught this mishna with regard to a snake, as if one does not attack the snake it will not bite him. But if a scorpion approaches an individual while he is praying, he stops, as the scorpion is liable to sting him even if he does not disturb it.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״הרא״שתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפי׳ נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. בתלמוד ארץ ישראל פירשו טעמא דמלתא ואמרי הא עקרב מפסיק למה משום דמחיא וחזרה ומחיא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל עקרב פוסק – ונוטלו לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לישוך.
אבל עקרב פוסק – בירושלמי קאמר דאם היה נחש מרתיע לבא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו ומיהו לא מצינו אם פסק שיחזור לראש מדלא קאמר ואם פסק חוזר לראש אבל לתחלת ברכה מיהא יחזור ואם טעה בג׳ ראשונות או בג׳ אחרונות חוזר לתחלת הג׳ באבות בראשונות ובעבודה באחרונות כדאמרינן לקמן בפרקין (ברכות לד.).
(אבל) [אפילו] נחש כרוך על עקבו לא יפסיק – רבסז״ל: אלמא קסבר דנחש לית ליה הזיקה משום הכי תנן לא יפסיק.
ר׳ נסים ז״ל:⁠א לא שאנו אלא נחש אבל עקרב פוסק – אלסבבב פי דלך הוא אן אל נחש אנמא ילדג מן אול מרה ואדא אלתוא עלי רגל אל אנסאן לם ילדג ואלעקרב מן שאנה ילדג דפעה בעד אכרי לקול אל ירושלמי:⁠ג ר׳ הונא בשם ר׳ יוסף לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק (ליה) [למה] דימחיה וחזרה ומחיה.
א. נראה שהוא רב נסים גאון (ראה מבוא). והקטע שלפנינו לא נודע ממקום אחר.
ב. תרגומו: ״הסיבה בזה הוא, שהנחש נושך אמנם מן הפעם הראשונה וכשהוא נכרך על רגל האדם לא ישך והעקרב מענינו העקיצה פעם אהר פעם כמאמר הירושלמי״.
ג. בפרקין ה״א, והובא גם בס׳ המפתח לר״נ גאון וברי״ף כאן.
אמר רב יוסף לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. ירושלמי (ה״א):
פיסקא. ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. פי׳ והא דאמרינן בברייתאא ראה נחש מרתיע ובא כנגדו פוסק מרתיע שאני משום דכעוס. אמר רב יצחק ראה שורים פוסק דתני רב הושעיא מרחיקין משור תם חמשים אמה ומשור מועד כמלא עיניו. פי׳ דסתמן סכנתא. ומיהו שורים תמים שלנו שהם סריסים אנן בקיאינן בהו ומסתמא לא סכנתא.
[רי״ף כג, ב] מתני׳. מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. פי׳ ענין הגשם שהוא דבר פלא קרי גבורהב. ולהכיג פותחין בה באתה גבור שכל עניני אותה ברכה נסיםד, ואין שואל בה צרכיו כלל אלא שמזכיר שבח הקדוש ברוך הוא ולהכי אמר מזכירין גבורות גשמיםה. ומפרשינן בגמ׳ דקבעוה בתחיית המתים ששקולה כתחיית המתים, ולא עוד אלא שהיא תחיית המתים מתוך שעל ידם העולם חי וניזון ואם לא היא מוטלין חללי רעבו. ושואלין את הגשמים בברכת השנים. פי׳ מפרשינן בגמ׳ מתוך שהיא פרנסה קבעוה בברכת פרנסה. והבדלה בחונן הדעת. פי׳ מפרשינן בגמרא מתוך שהיא חול דהא היא הבדלה בין קודש לחולז קבעוה בברכת חול דהיינו אמצעיות וקבעוה בראשונה משום דזריזין מקדימיןח, ואיכא דאמרי התם מתוך דהבדלה דבר חכמה שכל ענין הבדל והפרש ודאי דבר חכמה לפיכך קבעוה באתה חונן שהיא כולה בענין חכמה ודעה. רבי עקיבא אומר אומרה כלומר להבדלה ברכה רביעית בפני עצמה. פי׳ אחר שלש ראשונות, והיינו דקרו לה ברכה רביעית. רבי אליעזר אומר בהודאה. פי׳ כולל אותה בהודאה.
א. צ״ל בירושלמי (לח, א) וכגי׳ תוס׳ ופירושם אבל לפנינו אי׳ בירושלמי דמרתיע מסתיר מלפניו ובלבד שלא יפסיק בתפלתו והיינו דליכא סכנה אך מ״מ יכול להתרחק לצד אחר עיין תר״י ובשו״ע סי׳ קד וט״ז ובהגר״א.
ב. היינו שאין הגשמים כשאר מערכות הטבע הקבועים שנקבעו בדברו ית׳ בטבעו של עולם, ולכן חשובים נס ופלא ואינם אלא בהשגחה והמה גבורותיו ונפלאותיו ית׳, (ועיין מלבי״ם ריש בראשית בביאור מהות מים העליונים). אך בתענית ב, א איתא מאי גבורות אמר ריו״ח מפני שיורדין בגבורה יעו״ש.
ג. כיון שדבר פלא ונס נקרא גבורה.
ד. היינו דכולה לא ע״פ הטבע והראוי לאדם מצד המערכת אלא השגחת השם שמשגיח בעולם השפל ומתקן צרכי וחסרונות בנ״א בגבורתו ואף נגד המערכת והטבע.
ה. בלשון הזכרה ולא שאלה.
ו. ירושלמי כשם שתה״מ חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם, הובא בפי׳ רנ״ג. אבל שקולה כתה״מ מילתא אחריתא היא ועיין ריטב״א תענית ב, א שפירש דדומה לתה״מ שהזרעים נקברים (ונרקבים) תחת הקרקע וע״י הגשמים הם צומחים ויוצאים בכמה לבושים.
ז. ועל ידה יוצאת השבת ובאים ימי החול עיין להלן נב, א אפוקי יומא וכו׳.
ח. יל״ע קצת דא״כ שכח לאומרה באתה חונן למה לא יאמרנה בברכה אחרת מן האמצעיות, ודעת הר״מ פ״י תפלה הי״ד דאומרה בשומע תפלה.
אפי׳ נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק ירושלמי קמרתיח נחש כנגדו פוסק ואם פוסק בג׳ ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות חוזר לעבודה:
א״ר יצחק ראה שוורים פוסק דתני רב יוסף מרחיקים משור תם חמשים אמה ומשור המועד כמלא עיניו:
אבל עקרב פוסק – בירושלמי קאמר אם היה [מרתיע] נחש ובא כנגדו פוסק, לפי שבא בכעס כנגדו ומתכוין להזיקו, ואם פסק חוזר לתחלת הברכה שפסק בה ואם פסק בג׳ ראשונות חוזר לראש בג׳ אחרונות חוזר לעבודה:
בתוס׳ בד״ה אבל עקרב פוסק כו׳ ומיהו לא מצינן אם פסק שיחזור לראש כו׳ עד סוף הדיבור. ויל״ד במאי איירי הכא אי בשהה כדי לגמור את כולה פשיטא דחוזר לראש בין לשיטת הרי״ף ובין לשיטת התוס׳ לעיל דף כ״ב ע״ב גבי מים שותתין על ברכיו עיין שם בתוס׳ ד״ה אלא לכ״ע דלענין תפלה והיכא דנאנס חוזר לראש כמו שהארכתי שם בזה עיין עלה ועיין בחידושי הרשב״א ז״ל מה שכתב בשם הראב״ד ז״ל מיהו התוס׳ לא נחתו להכי אע״כ דהתוס׳ דהכא איירי בלא שהה כדי לגמור את כולה וכן משמע להדיא מלשון הב״י בא״ח סימן ק״ד והט״ז האריך בזה עיין שם מיהו לפ״ז יל״ד לאידך גיסא דא״כ למה הוצרכו התוס׳ להביא ראיה על זה דאינו חוזר לראש דמהיכי תיתי יחזור לראש בהפסקה כל דהו דמ״ש מק״ש היכי דמותר לפסוק דפשיטא לן דאינו חוזר לראש ואדרבה היו צריכין להביא ראיה אהא דמסקו בסוף דבריהם אבל לתחילת ברכה מיהו יחזור דמנא להו הך מלתא דממ״נ דאי מיקרי הפסקה בכה״ג אע״ג דלא שהה כדי לגמור את כולה והיינו משום דבתפלה החמירו כמו שכתב הב״י שם א״כ יחזור לראש ואי לא מיקרי הפסקה בכה״ג היכי דלא שהה למה יחזור לתחילת הברכה דהא בק״ש כה״ג אינו חוזר אלא למקום שפסק ואף שיש ליישב ולחלק ביניהם אכתי למה כתבו התוס׳ בפשיטות בלא ראיה כיון שלא נזכר מזה בגמרא וצריך עיון ליישב ועיין בק״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה שהמתפלל, אפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק. על כך אמר רב ששת בהגדרת הדברים: לא שנו במשנתנו שאין להפסיק את תפילתו אלא בנחש, שאם אין האדם מתגרה בו אין הוא נושכו. אבל עקרב הבא לקראתו בעת תפילתו — פוסק, שהעקרב עשוי לעקוץ, אף אם לא יעשה כל תנועה להרגיזו.
We learned in the mishna that even if a snake is wrapped around his heel, he may not interrupt his prayer. In limiting application of this principle, Rav Sheshet said: They only taught this mishna with regard to a snake, as if one does not attack the snake it will not bite him. But if a scorpion approaches an individual while he is praying, he stops, as the scorpion is liable to sting him even if he does not disturb it.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״הרא״שתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מֵיתִיבֵי: גנָפַל לְגוֹב אֲרָיוֹת, אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת, נָפַל לַחֲפִירָה מְלֵאָה נְחָשִׁים וֲעַקְרַבִּים, מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת.

The Gemara raises an objection based on what was taught in a Tosefta: Those who saw one fall into a lions’ den but did not see what happened to him thereafter, do not testify that he died. Their testimony is not accepted by the court as proof that he has died as it is possible that the lions did not eat him. However, those who saw one fall into a pit of snakes and scorpions, testify that he died as surely the snakes bit him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין מעידין עליו – לומר לאשתו מת בעליך להתירה לינשא פעמים שאין האריות רעבים ואין אוכלין אותו.
נחשים ועקרבים – או זה או זה מעידים עליו שמת אלמא מועד הנחש לישוך.
ואותבינן מיהא דתניא בתוספת׳ יבמות:⁠א נפל לגוב אריות אין מעידין עליו, לחפירה מלאה נחש ועקרב מעידין עליו – פיר׳ שמת, ומשיאין את אשתו, נחשים מזיקים ועקרבים,⁠ב
א. פי״ד ה״ד הובא בגמ׳ שם קכ״א א, ושם ליתא ״שמת״.
ב. אולי צ״ל: ״אלמא נחשים מזיקים כעקרבים״.
נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת – ויתירו אשתו להנשא.
לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת – או עקרבים קאמר דאי לא תיפוק ליה משום עקרבים.
נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת – ויתירו אשתו להנשא:
לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת – או עקרבים קאמר דאי לא תיפוק ליה משום עקרבים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בתוספתא: אם ראו אנשים אדם שנפל לגוב אריות ולא ראו מה נעשה בו אחר כך — אין הרואים מעידין עליו שמת, שאין עדותם מתקבלת בבית דין כראיה שמת, שכן יתכן שהאריות לא אכלוהו. ואולם מי שראוהו שנפל לחפירה (בור) מלאה נחשים ועקרביםמעידין עליו שמת, שודאי נשכוהו הנחשים!
The Gemara raises an objection based on what was taught in a Tosefta: Those who saw one fall into a lions’ den but did not see what happened to him thereafter, do not testify that he died. Their testimony is not accepted by the court as proof that he has died as it is possible that the lions did not eat him. However, those who saw one fall into a pit of snakes and scorpions, testify that he died as surely the snakes bit him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) שָׁאנֵי הָתָם, דְּאַגַּב אִיצְצָא מַזְּקִי.

The Gemara responds: This is not difficult. There, in the case of one who falls into a pit of snakes, it is different, as due to the pressure of his falling on top of them, the snakes will harm him, but a snake who is not touched will not bite.
רי״ףרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אגב איצצא – כשנפל עליהם ודחקם הזיקוהו.
ודחינן: שאני התם דאגב איצצה מזקיה – פיר׳ מתוך שדוחקן בנפלו עליהן מזיקין אותו.⁠א
א. ראה רש״י כאן וביבמות שם.
שאני התם דאגב איצצא מזקי – פי׳ מפני שמכביד עליהם ודוחקן מזיקין אותו.
שאני התם דאגב איצצא מזקי – פירוש מפני שמכביד עליהם ודוחקן מזיקין אותו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אין זו קושיה כי שאני התם דאגב איצצא מזקי [שונה שם, בנופל לבור הנחשים, שאגב הדוחק של נפילתו עליהם, מזיקים], אבל נחש שלא נגעו בו לרעה לא יכיש.
The Gemara responds: This is not difficult. There, in the case of one who falls into a pit of snakes, it is different, as due to the pressure of his falling on top of them, the snakes will harm him, but a snake who is not touched will not bite.
רי״ףרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״ראָמַר רִבִּי יִצְחָק: דרָאָה שְׁוָורִים, פּוֹסֵק, דְּתָנֵי רַב אוֹשַׁעְיָא: המַרְחִיקִין מִשּׁוֹר תָּם חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּמִשּׁוֹר מוּעָד כִּמְלֹא עֵינָיו.

The Gemara cites another halakha stating that he must interrupt his prayer in a case of certain danger. Rabbi Yitzḥak said: One who saw oxen coming toward him, he interrupts his prayer, as Rav Hoshaya taught: One distances himself fifty cubits from an innocuous ox [shor tam], an ox with no history of causing damage with the intent to injure, and from a forewarned ox [shor muad], an ox whose owner was forewarned because his ox has gored three times already, one distances himself until it is beyond eyeshot.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שור תם – שלא נגח אדם.
מועד – שנגח ג׳ פעמים.
ראה שוורים פוסק – פי׳ באותם שוורים שלא נסתרסו קאמר שהם רעים ומזיקים, אבל אותם סריסים כעין שלנו אין צריך לפסוק דלית בהו סכנה.
ראה שוורים פוסק – פירוש באותם שוורים שלא נסתרסו קאמר שהם רעים ומזיקים. אבל אותם סריסים כעין שלנו אין צריך לפסוק דלית בהו סכנה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכמשמעות הלכה זו שמסכנה הקרובה לודאי יפסיק בתפילתו, אמר ר׳ יצחק: אם ראה שוורים הבאים לקראתו — פוסק מתפילתו. שכך תני [שנה] רב הושעיה: מתוך זהירות מרחיקין משור תם שלא נודע שנגח — חמשים אמה, ומשור מועד שיודעים בו שדרכו לנגוח — מרחיק כמלוא עיניו (עד כמה שיראהו).
The Gemara cites another halakha stating that he must interrupt his prayer in a case of certain danger. Rabbi Yitzḥak said: One who saw oxen coming toward him, he interrupts his prayer, as Rav Hoshaya taught: One distances himself fifty cubits from an innocuous ox [shor tam], an ox with no history of causing damage with the intent to injure, and from a forewarned ox [shor muad], an ox whose owner was forewarned because his ox has gored three times already, one distances himself until it is beyond eyeshot.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תְּנָא מִשְּׁמֵיהּ דר׳דְּרִבִּי מֵאִיר: רֵישׁ תּוֹרָא בְּדִקוּלָא סְלֵיק לְאִגָּרָא וּשְׁדִי דַּרְגָּא מִתּוּתָךְ. אֲמַר שְׁמוּאֵל: הָנֵי מִילֵּי, בְּשׁוֹר שָׁחוֹר וּבְיוֹמֵי נִיסַן, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׂטָן מְרַקֵּד לוֹ בֵּין קַרְנָיו.

It was taught in the name of Rabbi Meir: While the head of the ox is still in the basket and he is busy eating, go up on the roof and kick the ladder out from underneath you. Shmuel said: This applies only with regard to a black ox, and during the days of Nisan, because that species of ox is particularly dangerous, and during that time of year Satan dances between its horns.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בדקולא – סל שתולין בו תבן בראשו ואוכל.
ושדי דרגא – לאו דוקא אלא כלומר הזהר ממנו הרבה.
ביומי ניסן – מתוך שעברו ימי הסתיו שהארץ יבשה ועכשיו רואה אותה מלאה דשאים זחה דעתו עליו ונכנס בו יצר הרע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד תנא משמיה [שנה החכם משמו] של ר׳ מאיר: ריש תורא בדקולאסליק לאגרא, ושדי דרגא מתותך [בעוד ראש השור בסל, שהוא אוכל ממנו, עלה לגג וזרוק את הסולם מתחתיך]. אמר שמואל: יש להגדיר את הדברים ולומר כי הני מילי [דברים אלה] שאמרנו בענין הסכנה היתירה בשור אמורים דווקא בשור שחור וביומי [ובימי] ניסן, מפני שבגזע מסוכן זה של שוורים ובעונת שנה זו השטן מרקד לו בין קרניו.
It was taught in the name of Rabbi Meir: While the head of the ox is still in the basket and he is busy eating, go up on the roof and kick the ladder out from underneath you. Shmuel said: This applies only with regard to a black ox, and during the days of Nisan, because that species of ox is particularly dangerous, and during that time of year Satan dances between its horns.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה עָרוֹד וְהָיָה מַזִּיק אֶת הַבְּרִיוֹת. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ לר׳לְרִבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, אָמַר לָהֶם: הַרְאוּ לִי אֶת חוֹרוֹ! הֶרְאוּהוּ אֶת חוֹרוֹ, נָתַן עֲקֵבוֹ עַל פִּי הַחוֹר. יָצָא וּנְשָׁכוֹ, וּמֵת אוֹתוֹ עָרוֹד.

With regard to the praise for one who prays and need not fear even a snake, the Sages taught: There was an incident in one place where an arvad was harming the people. They came and told Rabbi Ḥanina ben Dosa and asked for his help. He told them: Show me the hole of the arvad. They showed him its hole. He placed his heel over the mouth of the hole and the arvad came out and bit him, and died.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערוד – מן הנחש והצב בא שנזקקין זה עם זה ויוצא משניהם ערוד.
את חורו – שהוא יוצא משם.
ומת הערוד – מצאתי בה״ג אמרי במערבא כשהערוד נושך את האדם אם הערוד קודם למים מת האדם ואם האדם קודם למים מת הערוד ונעשה נס לר׳ חנינא ונבקע1 מעין מתחת עקבו.
1. כן בדפוס שונצינו. בדפוס וילנא: ״ונקבע״.
נתן עקבו ע״פ החור כו׳. וק״ק דהיאך עמד במקום סכנה כזו וסמך עצמו על הנס ובירושלמי מפורש בע״א שעמד ר״ח בן דוסא בתפלתו בא חברבר והכישו ולא הפסיק תפלתו ומצאו אותו חברבר מת כו׳. ע״ש וכמ״ש ברש״י בשם ה״ג ותו לא מידי וחברבר היינו ערוד כפירוש הערוך:
גמ׳ נתן עקבו על פי החור. עיין יפה מראה בתענית (פרק ג סימן יז) ד״ה מפלתו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומענין שבח המתפלל שאין לו להרתע אף מפני הנחש תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה במקום אחד שהיה ערוד, והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לר׳ חנינא בן דוסא ובקשו את עזרתו. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא הערוד ונשכוומת אותו ערוד.
With regard to the praise for one who prays and need not fear even a snake, the Sages taught: There was an incident in one place where an arvad was harming the people. They came and told Rabbi Ḥanina ben Dosa and asked for his help. He told them: Show me the hole of the arvad. They showed him its hole. He placed his heel over the mouth of the hole and the arvad came out and bit him, and died.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) נְטָלוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהֵבִיאוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם: רְאוּ בָּנַי, אֵין עָרוֹד מֵמִית, אֵלָּא הַחֵטְא מֵמִית.

Rabbi Ḥanina ben Dosa placed the arvad over his shoulder and brought it to the study hall. He said to those assembled there: See, my sons, it is not the arvad that kills a person, rather transgression kills a person. The arvad has no power over one who is free of transgression.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא החטא כו׳. זה הערוד הוא בא בחטא בכחו של נחש כשנזקק עם הצב כמפורש בירושלמי וע״כ הוא מזומן לישוך החוטאים וכמ״ש בנחש ואתה תשופנו עקב וז״ש בר״ח בן דוסא שנתן עקבו על פי החור ונשכו ומת אותו ערוד היפך בחוטאים שמתים בנשיכתו בעקב וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נטלו ר׳ חנינא בן דוסא לאותו ערוד על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם ליושבי בית המדרש: ראו בני, שאין הערוד הוא הממית את האדם, אלא החטא הוא הממית. ומי שאין בו חטא, אין הערוד שולט בו.
Rabbi Ḥanina ben Dosa placed the arvad over his shoulder and brought it to the study hall. He said to those assembled there: See, my sons, it is not the arvad that kills a person, rather transgression kills a person. The arvad has no power over one who is free of transgression.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אוֹי לוֹ לְאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ עָרוֹד, וְאוֹי לוֹ לָעָרוֹד שֶׁפָּגַע בּוֹ ר׳רִבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא.:

At that moment the Sages said: Woe unto the person who was attacked by an arvad and woe unto the arvad that was attacked by Rabbi Ḥanina ben Dosa.
ר׳ נסים גאוןרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר׳ חנינא בן דוסא. פירשו עוד בתלמוד ארץ ישראל ואמרו מאי עיסקא דהדין חברברה אלא כד הוא נכית לבר נשא אין בר נשא קדים למיא חברברה מיית ואין חברברה קדים למיא בר נשא מיית אמרון ליה תלמידוי רבי ולא הרגשתה יבא עלי ממה שהיה לבי מכוון בתפלתי לא הרגשתי אמר ר׳ יצחק בן אלעזר ברא לו הקב״ה מעיין מתחת כפות רגליו לקיים מה שנאמר (תהילים קמ״ה:י״ט) רצון יראיו יעשה:
מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. פירשו בתלמוד ארץ ישראל כשם שתחיי׳ המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם ר׳ חייא בר אבא שמע ליה מן הדא קרייה (הושע ו׳:ג׳) יחיינו מיומים ונדעה נרדפה לדעת את ה׳ ויבא כגשם לנו ובבראשית רבה דר׳ הושעיא (פרשה יג) ר׳ חייא בר אבא אמר שקולה כנגד תחיית המתים ר׳ אבא בריה דר׳ חייא בר אבא אף חכמים קבעו אותה בתחיית המתים בזו יד ובזו יד בזו פתיחה ובזו פתיחה בזו יד (יחזקאל ל״ז:א׳) היתה עלי יד ה׳ ובזו יד (תהילים קמ״ה:ט״ז) פותח את ידך בזו פתיחה (יחזקאל ל״ז:א׳) הנני פותח את קברותיכם ר׳ יודן בשם ר׳ אלעזר בר אבינה בזו שירה ובזו שירה בזו שירה (ישעיהו מ״ב:י״א) ירונו יושבי סלע ובזו שירה (תהלים סה) יתרועעו אף ישירו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

באותה שעה אמרו החכמים: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר׳ חנינא בן דוסא.
At that moment the Sages said: Woe unto the person who was attacked by an arvad and woe unto the arvad that was attacked by Rabbi Ḥanina ben Dosa.
ר׳ נסים גאוןרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מתני׳מַתְנִיתִין: ומַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, זוּשְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, חוְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת, ר״ערִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ, רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּהוֹדָאָה.:

MISHNA: This mishna speaks of additions to the standard formula of the Amida prayer and the blessings in which they are incorporated. One mentions the might of the rains and recites: He makes the wind blow and the rain fall, in the second blessing of the Amida prayer, the blessing of the revival of the dead. And the request for rain: And grant dew and rain as a blessing, in the ninth blessing of the Amida prayer, the blessing of the years. And the prayer of distinction [havdala], between the holy and the profane recited in the evening prayer following Shabbat and festivals, in the fourth blessing of the Amida prayer: Who graciously grants knowledge. Rabbi Akiva says: Havdala is recited as an independent fourth blessing. Rabbi Eliezer says that it is recited in the seventeenth blessing of the Amida prayer, the blessing of thanksgiving.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ מזכירין גבורות גשמים – משיב הרוח שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה ושבח.
ושואלין – ותן טל ומטר לשון בקשה.
והבדלה בחונן הדעת – במוצאי שבת אתה חוננתנו.
מתני׳ מזכירין גבורות גשמים וכו׳. מזכי׳ גבורות גשמים בתחיית המתים – פיר׳ אמ׳ ר׳ יוסף מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים [לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ירושלמי: כשם שתחיית המתים]⁠א חיים לעולם כך ירידת הגשמים חיים לעולם.
ומזכירין גבורת גשמים – פיר׳ מזכירין, שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה.⁠ב ושואלין את הגשמיםג – פיר׳ שאומרין ותן יו׳יד טל ומטר שהיא לשון בקשה ושאלה.
א. נראה שהושמט ע״י הדומות, והירושלמי הובא בס׳ המפתח לר״נ גאון. וראה תר״י.
ב. ראה פירש״י במשנה.
ג. כן הגירסא במשנה שבמשניות ובירושלמי. וראה הגהות דק״ס.
ד. אולי היתה לו נוסחא כזו.
המשנה השנית מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושואלין גשמים בברכת השנים והבדלה בחונן הדעת ר׳ עקיבא אומר אומרה בברכה רביעית בפני עצמה ר׳ אליעזר אומר בהודייה אמר הר״מ פי׳ תחיית המתים היא אתה גבור וגבורות גשמים היא מוריד הגשם וכנה אותה במלת גבורה לגודל תועלתה וברכת השנים היא ברכנו ה׳ אלקינו ושאלה היא שאלת גשמים והוא שיאמרו בברכת השנים ברך עלינו והודייה היא הברכה השמונה עשרה והיא מודים אנחנו לך ואין הלכה כר׳ עקיבא ולא כר׳ אליעזר:
אמר המאירי מזכירים גבורות גשמים וכו׳ בא להודיע עכשיו היאך ראוי להזכיר בתפלה כל ענין וענין במקומו הראוי לו ואמר שהזכרת גשמים ר״ל מוריד הגשם הותקנה להזכיר בברכת תחיית המתים ר״ל אתה גבור מפני שהגשמים מחיים את הזרעים ואת הצמחים שכבר מתו ויבשו והיבש נקרא בלשון תלמוד מת כמו שאמרו בתלמוד המערב לולב היבש פסול על שם לא המתים יהללו יה ושאלה ר״ל ותן טל ומטר לא הותקנה אלא בברכת השנים הואיל וצורך פרנסה הם והבדלה בחונן הדעת הואיל ולהבדיל בין שבת לחול היא באה מקומה בברכה של חול ור״ע אומרה בברכה רביעית בפני עצמה ואינה כוללה באתה חונן שהיה ר״ע סבור שאין להבדלה שום שייכות עם ברכת הדעת שיהיו כוללים אותה עמה ולרבנן הואיל והיא ברכת חכמה ר״ל שחכמתו של אדם היא שמביאתו להפריש ולהבחין ביניהם קבעוה בברכת חכמה ר׳ אליעזר אומר בהודאה במקום הודאת הנסים שאנו צריכין להודות על שנתן לנו את השבת והלכה כת״ק ואם טעה ולא הזכירם כבר ביארנו את דינם בפרק תפלת השחר:
זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה בגמ׳ אלו הן:
אנשי כנסת הגדולה והם עזרא ובית דינו תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות ר״ל מטבע הברכות וסדורן ומתוך שנתדלדלו ונטלטלו נשתנו במנהגיהם ונשתבשו בקצת הדברים בענין סדורם והוא שנחלקו אח״כ חכמי ישראל בכך והבדלה קבעוה תחלה בתפלה וכשהעשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה ותקנו שכל שיש לו כוס יבדיל בתפלה ובכוס כלל הדברים מעתה מבדילין בכל מוצ״ש בתפלה וכוללה בברכת אתה חונן אם הוא מוצ״ש לחול ואם הוא מוצ״ש לי״ט כולל הבדלה באתה בחרתנו בנוסח ותודיענו ואע״פ שהבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס קודם שיתפלל מבדיל בתפלה על הדרך שמקדשין בשבת בתפלה ובכוס ומה שאמרו אמרינן המבדיל בין קדש לחול ואפכינן סלתי דמשמע שאינה טעונה כוס לא נאמרה אלא לענין מלאכה הא לאכילה ושתיה טעונה כוס:
התפלל יטעה ולא הזכיר בה הבדלה אינו חוזר אלא סומך על של כוס אלא שאם חזר והתפלל אף בתורת חובה אין כאן ברכה לבטלה הואיל וכך נתקנה ואם אין לו כוס חוזר ומתפלל:
הבדיל בתפלה וטעה בשל כוס ר״ל ששתה ולא הבדיל חוזר ומבדיל על הכוס שאע״פ שטעם מבדיל:
טעה בזו ובזו ר״ל שהתפלל ולא הבדיל ואכל ושתה ולא הבדיל חוזר לשתיהם ר״ל שחוזר ומתפלל ומבדיל בה וחוזר ומבדיל על הכוס ואע״פ שאם לא הבדיל בתפלה היה יוצא בשל כוס עכשיו שטעה בשתיהן חוזר לשתיהן וגדולי המפרשים נותנים סימן לדבר אם בא לנפות מנפה את כולו ומ״מ יש מפרשים שבזו אינו חוזר אלא לשל כוס שהרי טעם מבדיל וטעה בזו ובזו הכל נאמר על התפלה והם סוברים שאם טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת ונזכר בתוך התפלה זוכרה בהודאה שכדאי הוא ר׳ אליעזר לסמוך עליו בשעת שכחה ואם שכחה בשתיהם הואיל ולא סיים או שלא עקר את רגליו אינו סומך על של כוס אלא חוזר לראש ויש מפרשים לאתה חונן ואף בזו יש חולקים לומר שאף בזו סומך על הכוס וחוזר ומבדיל על הכוס ואע״פ שטעם ומפרשים טעה בזו ובזו שהתפלל ושכח ונזכר וסמך על של כוס ונמצא שאין לו כוס וענין השאלה מי אמרינן הואיל ואין לו כוס חוזר ומתפלל או דלמא הואיל ואידחי על סמך הכוס ונמצא שאין לו אדחי ומסיק ליה דחוזר לראש ר״ל שחוזר ומתפלל ומ״מ יש מי שכתב שכל שלא הזכירה בחונן הדעת אינו מזכירה עוד כלל אלא שסומך על הכוס אלא שאם אין לו כוס נראה שאומרה בעבודה ואינו צריך להפסיק ולחזור:
לא הבדיל בלילה התבאר באחרון של פסחים שמבדיל והולך עד יום ד׳ אבל אינו מברך על האור וכן אין המנהג לברך על הבשמים וכן נראה לי במי שאין לו כוס וטעה בתפלתו ולא נזכר בלילה שמבדיל והולך בתפלה עד יום ד׳ ובתלמוד המערב פירשו בהבדלה שאחד מברך וכלן יוצאים כשאר ברכות אלא שכל העונים אמן צריכין ליתן עיניהם בכוס ובנר:
מתני׳ מזכירין גבורות גשמים – בריש תענית קא דייקי מאי גבורות גשמים א״ר יוחנן שיורדין בגבורה, וראוי היה שרב אשי יקבע ההיא מימרא אמתניתין דהכא, דמסתמא ברכות נסדרה קודם תענית שהיא מסדר זרעים שנאמר והיה אמונת עתך חוסן אלא שאותה משנה עיקרה בתענית לפיכך קבעה שמה:
מתני׳ מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים – פי׳ מתוך שענין גשם הוא דבר פלא ויורדין בגבורה אמר גבורות גשמים ולהכי פותחין באותה ברכה באתה גבור שכל עניני אותה ברכה נסים ותקנוה בתחיית המתים מפני שהגשם הוא כמו תחיית המתים שעל ידי כן העולם חי וניזון.
רבי אליעזר אומר בהודאה – פי׳ קודם שיחתום בברכת מודים וטעמא דידיה מפני שמודה לשם שזיכה אותו להכיר ולהבדיל בין קודש לחול, ור׳ עקיבא אומר ברכה רביעית בפני עצמה, פי׳ אומרה להבדלה ברכה רביעית כלומר אחר ג׳ ראשונות והיינו דקרי לה רביעית.
מתני׳ מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים – פירוש מתוך שענין גשם הוא דבר פלא ויורדין בגבורה אמר גבורות גשמים. ולהכי פותחין באותה ברכה באתה גבור שכל עניני אותה ברכה נסים. ותקנוה בתחיית המתים מפני שהגשם הוא כמו תחיית המתים שעל ידי כן העולם חי וניזון:
ור׳ עקיבא אומר ברכה רביעית בפני עצמה – פירוש אומרה להבדלה ברכה רביעית כלומר אחר שלוש ראשונות והיינו דקרי לה רביעית:
רבי אליעזר אומר בהודאה – פירוש קודם שיחתום בברכת מודים. וטעמא דידיה מפני שמודה לשם שזיכה אותו להכיר ולהבדיל בין קודש לחול:
במשנה מזכירין גבורות גשמים בת״ה כו׳ בריש פרק קמא דתענית קתני כה״ג מאימתי מזכירין גבורות גשמים ומקשי שם הש״ס ליתני מאימתי מזכירין על הגשמים מאי גבורות גשמים ומשני רבי יוחנן מפני שיורדין בגבורה והקשו שם בתוס׳ תימא אמאי לא מקשה בברכות כה״ג עיין שם מה שתירצו. ולע״ד נראה דודאי הכא שפיר הוי מסיק אדעתא דלשון גבורות היינו שיורדין בגבורה שהרי לכך מזכירין אותן בברכת אתה גבור וניחא ליה להתנא דהכא לאשמעינן מלתא בטעמיה ואע״ג דמקשינן הכא מזכירין ג״ג מאי טעמא ומשני רב יוסף מתוך ששקולה כת״ה היינו משום דמלשון אתה גבור גופא שהיא בראש הברכה אינו מעיקר הברכה דהכל הולך אחר סיום הברכה משום הכי ניחא ליה בהאי טעמא טפי כיון דלקושטא דמלתא שקולה כת״ה שהיא סיום הברכה כן נראה לי וק״ל:
פיסקא ר״ע אומר ברכה רביעית כו׳ אמר ליה בתחלה קבעוה בתפלה כו׳ והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. לכאורה האי והם אמרו לא שייך הכא לענין הקושיא דנחזי היכי תקון ונראה לי בזה דהא דקאמר מעיקרא בתחילה קבעוה בתפלה היינו דמשום שהיו עניים ולא היה להם כוס של יין שהרי כשהעשירו קבעוה על הכוס והיינו משום דעל הכוס עדיף טפי אי משום דדומיא לקידוש בעינן לכתחילה ובקידוש ודאי על הכוס בעינן דדרשינן ליה בפרק ע״פ מדכתיב זכור זכריהו על היין ועיין שם בתוס׳ ובפ״ק דנזיר דף ד׳ מה שכתבו תוס׳ בזה אי האי דרשה דזכריהו על היין הוי דרשה גמורה או לאסמכתא בעלמא. ועוד טעמי אחריני איכא דהבדלה על הכוס עדיף טפי שאומר אותה בברכה מיוחדת בשם ומלכות משא״כ בתפלה אי אפשר לקובעה בברכה מיוחדת דתמני סרי תיקון תשסרי לא תיקון. וא״כ לפ״ז כשהענו אח״כ ושכחו ג״כ היכי תקון מעיקרא דלרבנן מש״ה צריך לכוללן בברכת אתה חונן א״כ תו לא שייך לומר דעיקר הבדלה על הכוס לגמרי אף במי שיש לו יין ולומר דהוי כברכה שאינה צריכה כדאמרינן בסמוך דהא ודאי ליתא דכיון שמעיקר הדין דהבדלה היינו על הכוס תו לא הוי כברכה שאינה צריכה ומש״ה מסיק שפיר הכא דהם אמרו דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב משנה במשנה זו מדובר בדברים שמוסיפים לנוסח תפילת העמידה הרגיל בעתים מזומנות, ובאלו ברכות מוסיפים אותם. מזכירין גבורות גשמים באמירת ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ בברכה השניה שיש בה מענין תחיית המתים. ואילו את השאלה (הבקשה על הגשמים, ״ותן טל ומטר לברכה״) אומרים בברכה העוסקת בברכת השנים. ואת ההבדלה בין הקודש והחול שאומרים במוצאי שבת ויום טוב מוסיפים בברכה הרביעית, היא ברכת ״חונן הדעת״. ר׳ עקיבא אומר כי אומרה להבדלה כברכה רביעית העומדת בפני עצמה. ואילו ר׳ אליעזר אומר שמצרפים אותה בברכת ההודאה (״מודים״).
MISHNA: This mishna speaks of additions to the standard formula of the Amida prayer and the blessings in which they are incorporated. One mentions the might of the rains and recites: He makes the wind blow and the rain fall, in the second blessing of the Amida prayer, the blessing of the revival of the dead. And the request for rain: And grant dew and rain as a blessing, in the ninth blessing of the Amida prayer, the blessing of the years. And the prayer of distinction [havdala], between the holy and the profane recited in the evening prayer following Shabbat and festivals, in the fourth blessing of the Amida prayer: Who graciously grants knowledge. Rabbi Akiva says: Havdala is recited as an independent fourth blessing. Rabbi Eliezer says that it is recited in the seventeenth blessing of the Amida prayer, the blessing of thanksgiving.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) גמ׳גְּמָרָא: מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים. מַאי טַעֲמָא?

GEMARA: We learned in the mishna that one mentions the might of the rains in the second blessing of the Amida prayer, the blessing of the revival of the dead. The Gemara asks: What is the reason that the might of the rains is mentioned specifically in that blessing?
רי״ףרא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושואלים את הגשמים בברכת השנים והבדלה בחונן הדעת. ר״ע אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה ר״א אומר בהודאה:
גמ׳ א״ר חייא בר אבא אנשי כנה״ג תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו חזרו וקבעו בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס איתמר נמי א״ר בנימין בר יפת שאל ר׳ יוסי את ר׳ יוחנן בצידן ואני שמעתי המבדיל בתפלה מהו שיבדיל על הכוס א״ל צריך שיבדיל על הכוס א״ל רבינא לרבא הלכתא מאי א״ל כי קידושא מה קידושא אע״ג דמקדש בצלותא מקדש אכסא אף הבדלה נמי אע״ג דמבדיל בצלותא מבדיל אכסא וכ״ש אם הבדיל על הכוס שצריך שיבדיל בתפלה דעיקר התקנה היתה בתפלה:
בעא מיניה רב חסדא מרב ששת טעה בזו ובזו מהו כגון שאכל קודם שהבדיל אע״ג דאמרי׳ בפסחים (קה) טעם מבדיל מ״מ באיסור אכל. א״ל חוזר לראש והלכתא כת״ק דאמר הבדלה בחונן הדעת וביו״ט שחל באחד בשבת קי״ל כרב ושמואל דתקינו לן מרגניתא בבבל ותודיענו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג גמרא שנינו במשנה כי מזכירין גבורות גשמים בברכה השניה בתפילת העמידה, שיש בה מענין תחית המתים, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] גבורות הגשמים נזכרות דווקא בברכה שיש בה מענין תחיית המתים?
GEMARA: We learned in the mishna that one mentions the might of the rains in the second blessing of the Amida prayer, the blessing of the revival of the dead. The Gemara asks: What is the reason that the might of the rains is mentioned specifically in that blessing?
רי״ףרא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֲמַר רַב יוֹסֵף: מִתּוֹךְ שֶׁשְּׁקוּלָה כִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים.

Rav Yosef said: Because the might of the rains is equivalent to the resurrection of the dead, as rain revives new life in the plant world (Jerusalem Talmud).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גבורת גשמים מתוך ששקולה כתחיית המתים כו׳. מפורש פ״ק דתענית:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יוסף: מתוך ששקולה ירידת הגשמים כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים, שאף עימה מתעוררים חיים חדשים בעולם הצומח (ירושלמי).
Rav Yosef said: Because the might of the rains is equivalent to the resurrection of the dead, as rain revives new life in the plant world (Jerusalem Talmud).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּשְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. מַאי טַעֲמָא?

And we also learned in the mishna that the request for rain is added to the blessing of the years. Here, too, the Gemara asks: What is the reason that the request for rain is recited specifically in that blessing?
רי״ףספר הנרבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלין גשמים בברכת השנים, מאי טעמ׳ אמ׳ רב יוסף מתוך שהיא פרנסה לפי׳ קבעוהו בברכת השנים.⁠א ר׳ פנחס ז״ל:⁠ב העומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, בטל והזכיר של גשם (אין) מחזירין אותו.⁠ג
א. לפנינו: ״בברכת פרנסה״.
ב. ראה מבוא.
ג. צ״ל: ״מחזירין אותו״. וראה לעיל פרק ד׳ הערה 42*״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד שנינו במשנה כי את השאלה על הגשמים קבעו בברכת השנים, ואף כאן שואלים: מאי טעמא [מה טעם] שואלים גשמים דווקא בברכה זו?
And we also learned in the mishna that the request for rain is added to the blessing of the years. Here, too, the Gemara asks: What is the reason that the request for rain is recited specifically in that blessing?
רי״ףספר הנרבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֲמַר רַב יוֹסֵף: מִתּוֹךְ שֶׁהִיא פַּרְנָסָה, לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בְּבִרְכַּת פַּרְנָסָה.

Rav Yosef said: Because rain is a component of sustenance, therefore it was inserted in the blessing of sustenance as part of our request for bountiful sustenance.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתוך שהוא חול כו׳. ר״ל מתוך שבו מבקשים שיחולו ימי החול לטובה וברכה לפיכך קבעוה בתחלת הברכות של ימי חול שהיא חונן הדעת כאלו היא כוללת כולן כדמסיק גדולה דעה שנתנה וגו׳ וע״פ שאמרו (נדרי׳ מא.) דעת קנית הכל קנית דעת חסרת הכל חסרת וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יוסף: מתוך שהיא (ירידת הגשמים) יש בה מתן פרנסה, לפיכך קבעוה בברכת פרנסה. והבקשה על הגשם היא חלק מן המשאלה לפרנסה בשפע.
Rav Yosef said: Because rain is a component of sustenance, therefore it was inserted in the blessing of sustenance as part of our request for bountiful sustenance.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת. מ״טמַאי טַעֲמָא?

We also learned in the mishna that havdala, distinguishing between Shabbat and the weekdays, is added in the blessing of: Who graciously grants knowledge. Here too the Gemara asks: What is the reason that havdala is recited specifically in that blessing?
רי״ףספר הנרמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והבדלה בחונן הדעתמאי טעמ׳ אמ׳ ר׳ יוסף מתוך שהיא חול לפי׳ קבעוה בראש ברכת החול – פיר׳ הבדלה ואתה חונן בחול נאמרות. ורבנן אמרי מתוך שהיא חכמה – פיר׳ כי עיקרה חכמה, קבעוה בברכת חכמה.⁠א
א. ראה הגירסא לפנינו בגמ׳.
והבדלה בחונן הדעת – מפרשינן בגמרא מתוך שהיא חול דהיינו הבדלה בין קודש לחול קבעוה בברכת חול דהיינו אמצעיות. וקבעוה בראשונה מפני זריזין מקדימין. ואיכא דאמרי מתוך שהיא חכמה להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור קבעוה בברכת חכמה שעל ידי הדעת מכירין מעלת המנוחה ואנו יודעין להבדיל בין קודש לחול:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד שנינו במשנה כי את ההבדלה בין הקודש לבין ימות החול קבעו חכמים לומר בברכת ״חונן הדעת״ ואף כאן שואלים: מאי טעמא [מה טעם] מבדילים דווקא בברכה זו?
We also learned in the mishna that havdala, distinguishing between Shabbat and the weekdays, is added in the blessing of: Who graciously grants knowledge. Here too the Gemara asks: What is the reason that havdala is recited specifically in that blessing?
רי״ףספר הנרמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) א״ראֲמַר רַב יוֹסֵף: מִתּוֹךְ שֶׁהִיא חָכְמָה, קְבָעוּהָ בְּבִרְכַּת חָכְמָה. וְרַבָּנַן אָמְרִי: מִתּוֹךְ שֶׁהִיא חוֹל, לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בְּבִרְכַּת חוֹל.

Rav Yosef said: Havdala is recited in that blessing because it requires wisdom to distinguish between two entities, they established it in the blessing of wisdom. The Rabbis say a different reason: Because havdala is the distinction between the sacred and the profane, the Sages established it in the blessing of weekdays. The first three blessings of the Amida prayer are recited both on weekdays and on Shabbat and Festivals. The blessing: Who graciously grants knowledge, is the first of the blessings recited exclusively during the week.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מתוך שהיא חכמה – החכם יודע להבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יוסף: מתוך שהיא (ההבדלה) הריהי חכמה, קבעוה בברכת חכמה. ואילו רבנן אמרי [חכמים אומרים] טעם אחר לקביעה זו: מתוך שהיא (ההבדלה) עיקרה ההבחנה בין הקודש לחול, ולאחר אמירתה מותרת עשיית המלאכות כבימי החול, לפיכך קבעוה חכמים שתיאמר בברכת החול, שהרי שלוש הברכות הראשונות שבתפילה נאמרות גם בשבת וביום טוב, בעוד שברכת ״חונן הדעת״ פותחת את הברכות הנאמרות רק בימי החול.
Rav Yosef said: Havdala is recited in that blessing because it requires wisdom to distinguish between two entities, they established it in the blessing of wisdom. The Rabbis say a different reason: Because havdala is the distinction between the sacred and the profane, the Sages established it in the blessing of weekdays. The first three blessings of the Amida prayer are recited both on weekdays and on Shabbat and Festivals. The blessing: Who graciously grants knowledge, is the first of the blessings recited exclusively during the week.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) א״ראֲמַר רִבִּי אַמֵי: גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בִּתְחִלַּת בְּרָכָה שֶׁל חוֹל.

Having mentioned the blessing of wisdom, the Gemara cites that which Rav Ami said with regard to knowledge: Great is knowledge that was placed at the beginning of the weekday blessings; an indication of its significance.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גדולה דעה כו׳. מבואר כי הדעת היא המדה העליונה שבג׳ מדות שהם חכמה ובינה ודעת כפירש״י בחומש פרשת כי תשא ע״ש והיא רוה״ק ואמר שהיא נתונה בין שתי אותיות ולא בין שתי תיבות השם לפי שאותיות השם אינן כמו תיבה אחרת המחוברות באותיות מורה על דבר מה אבל מי שיודע לצרף צרופי שמותיו יתברך ב״ה הוא הדעת ורוה״ק בעצמו אשר על זה אמרו פרק הרואה (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ כתיב הכא וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם ה׳ בחכמה וגו׳ וע״ז הכונה הוסיף ר״א ואמר גדול מקדש שניתן בין ב׳ אותיות היינו שנעשה על ידי בצלאל שהיה בו הדעת ורוה״ק שהיה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכתב הרמב״ן והענין כי המשכן ירמוז לאלו והוא היודע ומבין סודו עכ״ל והוא מבואר ב׳ אותיות ושמות אלו שהם עומדין מימין ומשמאל של מלת דעת ומקדש שהן שני שמות הרחמים והגבורה והיודע לצרפם הוא יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ שהם הרחמים והדין כמה שכתוב ביום ברוא ה׳ אלהים וגו׳ כמו שהארכנו בזה בחדושינו דפ״ק דכתובות ע״ש ומזה הוסיף ר״א עוד לומר כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בהמ״ק כו׳. כמ״ש שהמקדש נבנה ע״י ב׳ אותיות דימין ושמאל שהיה יודע בצלאל לצרפן על ידי הדעת ורוה״ק שניתן גם כן בין שתי אותיות ומי שיש בו דעה כמו בצלאל הרי הוא ראוי להיות המקדש נבנה בימיו ע״י הדעת. ופריך
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ומאחר שדובר בברכת הדעת הביאו עוד מה שאמר רב אמי בענין זה של הדעת: גדולה היא הדעה, שכן נתנה בתחלת ברכה של ימי החול, והרי זה סימן להבלטת חשיבותה של הדעת.
Having mentioned the blessing of wisdom, the Gemara cites that which Rav Ami said with regard to knowledge: Great is knowledge that was placed at the beginning of the weekday blessings; an indication of its significance.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וא״רוַאֲמַר רִבִּי אַמֵי: גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: {שמואל א ב׳:ג׳} כִּי אֵל דֵּעוֹת ה׳. וְכָל מִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה, אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: {ישעיהו כ״ז:י״א} כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עוֹשֵׂהוּ,

And Rav Ami said in praise of knowledge: Great is knowledge that was placed between two letters, two names of God, as it is stated: “For God of knowledge is the Lord” (I Samuel 2:3). And since knowledge is regarded so highly, anyone without knowledge, it is forbidden to have compassion upon him, as it is stated: “For they are a people of no wisdom, so their Creator will have no compassion upon them and their Creator will not be gracious unto them” (Isaiah 27:11). If God shows no mercy for those who lack wisdom, all the more so should people refrain from doing so.
רי״ףרש״יתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין שתי אותיות – בין שתי הזכרות.
כי אל דעות ה׳ – בירושלמי קאמר איכא דשמעי׳ לה מהכא אז תבין יראת ה׳ ודעת אלהים תמצא, והכי נמי הוה מצי למימר גדולה תחנה שנאמר [תהלים ו׳] ה׳ תחנתי ה׳ תפלתי יקח:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר רב אמי בשבח הדעת: גדולה היא הדעה, שכן נתנה בין שתי אותיות (שני שמות של הקדוש ברוך הוא), שכן נאמר ״כי אל דעות ה׳⁠ ⁠״ (שמואל א׳ ב, ג). ומשום שכה גדולה היא מעלת הדעת, כל מי שאין בו דעהאסור לרחם עליו, וראיה לדבר, שכן נאמר ״כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו״ (ישעיהו כז, יא). ואם הקדוש ברוך הוא אינו חס על מי שאין בו בינה, בני אדם לא כל שכן?
And Rav Ami said in praise of knowledge: Great is knowledge that was placed between two letters, two names of God, as it is stated: “For God of knowledge is the Lord” (I Samuel 2:3). And since knowledge is regarded so highly, anyone without knowledge, it is forbidden to have compassion upon him, as it is stated: “For they are a people of no wisdom, so their Creator will have no compassion upon them and their Creator will not be gracious unto them” (Isaiah 27:11). If God shows no mercy for those who lack wisdom, all the more so should people refrain from doing so.
רי״ףרש״יתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) אֲמַר רִבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל מִקְדָּשׁ שֶׁנִּתַּן בֵּין ב׳שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות ט״ו:י״ז} פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ ה׳.

Similarly, Rabbi Elazar said: Great is the Holy Temple, as it too was placed between two letters, two names of God, as it is stated: “The place in which to dwell which You have made, Lord, the Temple, Lord, which Your hands have prepared” (Exodus 15:17).
רי״ףבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זה שאמרו כאן בעדות אשה להשיאה שאם נפל לגוב אריות אין מעידים עליו לחפירת נחשים ועקרבים מעידים עליו כבר פרשנו באחרון של יבמות שכל שהמקום רחב להם בזו ובזו אין מעידים עליו וכל שהמקום צר להם עד שהוא נופל עליהם בזו ובזו מעידים עליו אלא שמן הסתם אריות עומדים במקום רחב ולפיכך החליטו לומר אין מעידים עליו ונחשים ועקרבים עומדים במקום צר ולפיכך החליטו לומר בהן מעידים עליו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובדומה לדברים אלה אמר ר׳ אלעזר: גדול בית המקדש שאף הוא נתן בין שתי אותיות, שכן נאמר: ״מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש ה׳ כוננו ידיך״ (שמות טו, יז).
Similarly, Rabbi Elazar said: Great is the Holy Temple, as it too was placed between two letters, two names of God, as it is stated: “The place in which to dwell which You have made, Lord, the Temple, Lord, which Your hands have prepared” (Exodus 15:17).
רי״ףבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) וא״רוַאֲמַר רִבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, כְּאִילּוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו: דֵּעָה נִתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, מִקְדָּשׁ נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.

Noting the parallel between these two ideas, Rabbi Elazar added and said: Anyone with knowledge, it is as if the Holy Temple was built in his days; knowledge was placed between two letters and the Temple was placed between two letters, signifying that they stand together.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוסיף ואמר ר׳ אלעזר וצרף את שני הרעיונות: כל אדם שיש בו דעה הרי זה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. שהרי במקרא ישנה הקבלה בין שניהם, שכן גם דעה נתנה בין שתי אותיות, וגם מקדש נתן בין שתי אותיות, הרי איפוא שהדעת והמקדש עומדים בדרגה אחת.
Noting the parallel between these two ideas, Rabbi Elazar added and said: Anyone with knowledge, it is as if the Holy Temple was built in his days; knowledge was placed between two letters and the Temple was placed between two letters, signifying that they stand together.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) מַתְקֵיף לַהּ רַב אֲחָא קַרְחִינָאָה: אֵלָּא מֵעַתָּה, גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים צ״ד:א׳} אֵל נְקָמוֹת ה׳!

Rav Aḥa Karḥina’a strongly objects to this approach that being placed between two names of God accords significance: However, if so, the same should hold true for vengeance. Great is revenge that was placed between two letters, as it is stated: “God of vengeance, Lord, God of vengeance shine forth” (Psalms 94:1).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא מעתה גדולה נקמה כו׳. דגבי נקמה מה שייך לצרף ב׳ שמות שהם הרחמים והגבורה שמימין ושמאל של נקמה כמ״ש אל נקמות ה׳ וגו׳ דהא אין בנקמה רק מדה״ד והגבורה ומשני אין למלתיה מיהא גדולה כו׳ שיש בנקמה בעו״ג ג״כ רחמים והיינו לישראל כדקאמר עולא שתי נקמות הללו א׳ לטובה כו׳. דיש נקמה בעו״ג גם כן טובה לישראל והיינו צירוף ב׳ שמות הרחמים והגבורה דמתוך הנקמה בעו״ג שהיא גבורתו ית׳ ב״ה תבא הרחמים לישראל ורש״י פירש הכא לרעה בעו״ג שלא קבלו התורה ואחד לטובה לישראל כדאמרינן בב״ק כו׳ ע״ש ויותר נראה לפרש הכא על נקמה שתהיה בעו״ג לעתיד כמ״ש בנקמות גוג ומגוג כי יום נקם לה׳ שנת שלומים לריב ציון וכתיב יום נקם בלבי ושנת גאולי באה והרבה כמוהו דהיינו צירוף ב׳ אותיות הרחמים לישראל והגבורה לעו״ג וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על דרך ההוכחה הזאת ממציאותו של דבר בין שני שמות ה׳ מתקיף לה רב אחא קרחינאה: אלא מעתה אם כן הוא, נאמר גם כן שגדולה היא הנקמה, שהרי גם היא נתנה בין שתי אותיות, שכן נאמר ״אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע״ (תהלים צד, א)!
Rav Aḥa Karḥina’a strongly objects to this approach that being placed between two names of God accords significance: However, if so, the same should hold true for vengeance. Great is revenge that was placed between two letters, as it is stated: “God of vengeance, Lord, God of vengeance shine forth” (Psalms 94:1).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) אֲמַר לֵיהּ: אִין, בְּמִילְּתָהּ מִיהָא גְּדוֹלָה הִיא. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר עוּלָּא, שְׁתֵּי נְקָמוֹת הַלָּלוּ לְמָה? אַחַת לְטוֹבָה וְאַחַת לְרָעָה; לְטוֹבָה דִּכְתִיב: {דברים ל״ג:ב׳} הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, לְרָעָה דִּכְתִיב: אֵל נְקָמוֹת ה׳ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ.:

He said to him: Yes. At least in its place, in the appropriate context, it is great. At times it is necessary. That is that which Ulla said: Why are these two vengeances mentioned in a single verse? One for good and one for evil. Vengeance for good, as it is written: “He shined forth from Mount Paran” (Deuteronomy 33:2) with regard to God’s vengeance against the wicked; vengeance for evil, as it is written: “God of vengeance, Lord, God of vengeance shine forth” with regard to the punishment of Israel.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במילתה מיהא גדולה היא – במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא.
שתי נקמות הללו למה – אחת לרעה להנקם מן העכו״ם שלא קבלו את התורה.
ואחת לטובה – כדאמרינן בב״ק (דף לח.) מפארן הופיע והפקיר ממונן לישראל שור של ישראל שנגח שור של עכו״ם פטור.
הופיע – גלה והפקיר כשלא קבלו את התורה.
למה דהוא מחיה וחזר ומחייה, לא אמרו אלא כרוך אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסדיר מלפניו שלא יפסיק את תפלתו, תני היה עומד ומתפלל באיסרטיא ובפלטיא ה״ז מעביר מפני החמור ומפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפלתו, ע״כ בירושלמי. והיכא שפסק מפני העקרב או מפני מלך ממלכי האומות, כשהוא חוזר, אם שהה כדי לגמור את כולה נראה שהוא חוזר לראש לפי מה שפסק הרב אלפסי ז״ל בפרק מי שמתו (ברכות כב:). אבל לפי מה שכתב הראב״ד ז״ל דבתפלה נמי אינו חוזר לראש אלא בגברא דחויא כההיא דמים שותתין לו על ברכיו דלעיל (שם), הכי נמי כיון דלאו גברא דחויא הוא אינו חוזר אלא למקום שפסק ואפילו באמצע ברכה, כקריאת שמע דפוסק באמצע ברכות לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד שאינו חוזר לראש הברכה אלא למקום שפסק כנ״ל. ותמהני על התוספות שכתבו שחוזר לראש הברכה.
דאמר עולא שתי הופעות אלו למה – פי׳ דהופיע חוזר על שתי נקמות והוו להו תרי הופעות.
אחת לטובה ואחת לרעה – כלומר אחת לטובה שהוא שילום שכר לצדיקים ואחת לרעה שהוא נקמת הרשעים.
לטובה מנין – פי׳ מנין שהוא לשון טובה דכתיב הופיע מהר פארן. לרעה דכתיב אל נקמו׳ הופיע לאבד הרשעים אלמא נקמת הרשעים טובה גדולה היא כמו שילום שכר טוב לצדיקים ולפיכך נתן בין שני שמות.
דאמר עולא שתי הופעות אלו למה – פירוש דהופיע חוזר על שתי נקמות והוו להו תרי הופעות:
אחת לטובה ואחת לרעה – כלומר אחת לטובה שהוא שילום שכר לצדיקים ואחת לרעה שהוא נקמת הרשעים:
לטובה מנין – פירוש מנין שהוא לשון טובה דכתיב הופיע מהר פארן:
לרעה דכתיב אל נקמות הופיע – לאבד הרשעים אלמא נקמת הרשעים טובה גדולה היא כמו שילום שכר טוב לצדיקים ולפיכך נתן בין שני שמות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו]: אין [אכן כן], במילתה מיהא [בעניינה לפחות] גדולה היא הנקמה, שלעתים נחוצה היא, והיינו [וזהו] שאמר עולא שמקרא זה בו נזכרות שתי נקמות הללו שנאמרו במקרא (״אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע״) למה נאמרו? ללמדנו שנקמה אחת היא לטובה, ואחת לרעה. וכוונת הדברים, נקמה לטובהדכתיב כך נאמר]: ״הופיע מהר פארן״ (דברים לג, ב) שהוא נקמת ה׳ ברשעים, והנקמה לרעהדכתיב כך נאמר]: ״אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע״ בפורענותם של ישראל.
He said to him: Yes. At least in its place, in the appropriate context, it is great. At times it is necessary. That is that which Ulla said: Why are these two vengeances mentioned in a single verse? One for good and one for evil. Vengeance for good, as it is written: “He shined forth from Mount Paran” (Deuteronomy 33:2) with regard to God’s vengeance against the wicked; vengeance for evil, as it is written: “God of vengeance, Lord, God of vengeance shine forth” with regard to the punishment of Israel.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית כּוּ׳.:

A tannaitic dispute is cited in the mishna with regard to the appropriate blessing in which to recite havdala within the Amida prayer. Rabbi Akiva says: Havdala is recited as an independent fourth blessing. Rabbi Eliezer says that it is recited in the seventeenth blessing of the Amida prayer, the blessing of thanksgiving. The first tanna says that it is recited in the fourth blessing of the Amida prayer: Who graciously grants knowledge.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה במשנה הובאה מחלוקת תנאים היכן נאמרת ההבדלה בתפילה, שר׳ עקיבא אומר שאומרה ברכה רביעית בפני עצמה, ור׳ אליעזר אומר שנאמרת בברכת ההודאה, ולדעת תנא קמא הריהי נאמרת ב״חונן הדעת״.
A tannaitic dispute is cited in the mishna with regard to the appropriate blessing in which to recite havdala within the Amida prayer. Rabbi Akiva says: Havdala is recited as an independent fourth blessing. Rabbi Eliezer says that it is recited in the seventeenth blessing of the Amida prayer, the blessing of thanksgiving. The first tanna says that it is recited in the fourth blessing of the Amida prayer: Who graciously grants knowledge.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא לר׳לְרִבִּי יוֹחָנָן: מִכְּדִי, אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תִּקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בְּרָכוֹת וּתְפִלּוֹת קְדוּשּׁוֹת וְהַבְדָּלוֹת. נֶחֱזֵי הֵיכָן תַּקּוּן!

Regarding this, Rav Shemen, Shimon, bar Abba said to Rabbi Yoḥanan: Now, since the eighteen blessings of the Amida prayer and the other prayer formulas for prayer were instituted for Israel by the members of the Great Assembly just like all the other blessings and prayers, sanctifications and havdalot; let us see where in the Amida prayer the members of the Great Assembly instituted to recite havdala.
רי״ףרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קדושות – קדוש היום.
אנשי כנסת הגדולה – הם חכמי בית שיני מעזרה ולמטה.⁠א
א. במאירי כאן: ״והם עזרא ובית דינו״. וראה רש״י ורבינו יונה אבות פ״א מ״א.
נחזי עזרא היכי תקון – פי׳ דבדברים שרגילין כל יום כמו אלו ליכא לאפלוגי. אמר ליה בתחלה קבעוה בתפלה העשירו והיה להם יין קבעוה על הכוס ועקרוה מן התפלה ומתוך שהיתה ברכה זו מטולטלת פעמים בתפלה פעמים בכום שכחו באיזה מקום נתקנה תחלה ונחלקו בה.
נחזי עזרא היכי תקון – פירוש דבדברים שרגילין כל יום כמו אלו ליכא לאפלוגי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועל כך אמר ליה [לו] רב שמן (שמעון) בר אבא לר׳ יוחנן בשאלה: מכדי [הרי] את תפילת שמונה עשרה ושאר נוסחאות אנשי כנסת הגדולה הם שתקנו להם לישראל, כשאר כל ברכות ותפלות קדושות והבדלות, אם כן מה מקום יש למחלוקת בהלכה שכבר נקבעה? נחזי [נראה] היכן, באיזו ברכה, תקון [תקנו] אנשי הכנסת הגדולה לומר את ההבדלה.
Regarding this, Rav Shemen, Shimon, bar Abba said to Rabbi Yoḥanan: Now, since the eighteen blessings of the Amida prayer and the other prayer formulas for prayer were instituted for Israel by the members of the Great Assembly just like all the other blessings and prayers, sanctifications and havdalot; let us see where in the Amida prayer the members of the Great Assembly instituted to recite havdala.
רי״ףרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(26) א״לאֲמַר לֵיהּ: בַּתְּחִלָּה, קְבָעוּהָ בַּתְּפִלָּה; הֶעֱשִׁירוּ, קְבָעוּהָ עַל הַכּוֹס; הֶעֱנוּ, חָזְרוּ וּקְבָעוּהָ בַּתְּפִלָּה, וְהֵם אָמְרוּ: טהַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה, צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס.

Rabbi Yoḥanan replied that that would be impossible, as the customs associated with havdala went through several stages. He said to him: Initially, during the difficult, early years of the Second Temple, they established that havdala is to be recited in the Amida prayer. Subsequently, when the people became wealthy, they established that havdala is to be recited over the cup of wine. When the people became impoverished, they again established that it was to be recited in the Amida prayer. And they said: One who recites havdala in the Amida prayer must, if he is able (Shitta Mekubbetzet, Me’iri), recite havdala over the cup of wine as well. Due to all these changes, it was not clear when exactly havdala was to be recited.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנרמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתחלה – כשעלו מן הגולה והיו דחוקים.
העשירו – לקנות יין.
קבעוה על הכוס – ואז נשתכח תקנת עזרא וכשחזרו והענו קבעוה בתפלה ונחלקו היאך יאמרוה.
[סוף סימן קעח]⁠1
והמבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס וכקדוש׳ כך הבדלה מה קדוש׳ אתפילה ואכסא אף הבדלה.
1. תחילת הסימן מופיעה לעיל ברכות ל״א.
בתחלה קבעוה בתפילה, בא דור אחר והעשירו – פיר׳ שהיו אוכליו ושותין כל יום השבת ושמא לא היו מתפללין ערבית,⁠א קבעוה על הכוס. חזרו והענו – פיר׳ אחר חרבן הבית, קבעוה בתפלהב – פיר׳ עיקר תקנת הבדלה בתפילה והחזירוה בתיקנה הראשון.
המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס – ומבעיא לן המבדיל על הכוס צריך שיבדיל בתפלה ויבדיל – כגון שאיחר התפלה,⁠ג אמ׳ (רבינא) [רב נחמן] בר יצחק קל וחומר, ומה תפלה שעיקר תקנתא היא אמ׳ רב המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, כוס דלאו עיקר תקנתא הוא לא כל שכן – פיר׳ שאם הבדיל עליו שיבדיל בתפלה.
א. פירוש זה לא הובא בראשונים. ולפי זה מתורצת קושית הצל״ח: ״מדוע בקידוש אף שתיקנוהו תיכף על הכוס אפילו הכי תיקנוהו ג״כ בתפילה, ובהבדלה כשהעשירו תקנוהו על הכוס ועקרוהו מהתפילה״. כי התקנה היתה ע״י שהיו מבטלים את התפילה.
ב. כן הגירסא גם בדק״ס מכתי״מ, עי״ש בהגהות.
ג. ראה מגן אברהם או״ח סי׳ רצ״ד סק״א.
אמר ליה בתחלה קבעוה בתפלה – העשירו והיה להם יין קבעוה על הכוס ועקרוה מן התפלה. ומתוך שהיתה ברכה זו מטולטלת פעמים בתפלה פעמים בכוס שכחו באיזה מקום נתקנה תחלה ונחלקו בה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן שאי אפשר לעשות זאת, משום שנוהג ההבדלה עבר שלבים שונים: בתחילה, בשנים הראשונות והקשות של ימי הבית השני קבעוה את ההבדלה כחלק הנאמר בתפלה בלבד. אחר כך כאשר העשירו בני העם בהמשך הדורות — קבעוה שתיאמר על הכוס של יין במוצאי שבת ויום טוב. ואולם כאשר שוב הענוחזרו וקבעוה בתפלה. והם אמרו: המבדיל בתפלה אם יכול הוא (ש״מ, מאירי) צריך שיבדיל גם על הכוס, ובשל השינויים הללו לא היה ברור עוד היכן בדיוק נאמרת ההבדלה.
Rabbi Yoḥanan replied that that would be impossible, as the customs associated with havdala went through several stages. He said to him: Initially, during the difficult, early years of the Second Temple, they established that havdala is to be recited in the Amida prayer. Subsequently, when the people became wealthy, they established that havdala is to be recited over the cup of wine. When the people became impoverished, they again established that it was to be recited in the Amida prayer. And they said: One who recites havdala in the Amida prayer must, if he is able (Shitta Mekubbetzet, Me’iri), recite havdala over the cup of wine as well. Due to all these changes, it was not clear when exactly havdala was to be recited.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנרמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(27) אִיתְּמַר נַמֵי: אֲמַר ר׳רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן: אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תִּקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בְּרָכוֹת וּתְפִלּוֹת, קְדוּשּׁוֹת וְהַבְדָּלוֹת. בַּתְּחִלָּה, קְבָעוּהָ בַּתְּפִלָּה; הֶעֱשִׁירוּ, קְבָעוּהָ עַל הַכּוֹס; חָזְרוּ וְהֶעֱנוּ, קְבָעוּהָ בַּתְּפִלָּה, וְהֵם אָמְרוּ: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה, צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס.

It was also stated: Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The members of the Great Assembly established for Israel blessings and prayers, sanctifications and havdalot. Initially, they established that havdala is to be recited in the Amida prayer. Subsequently, when the people became wealthy, they established that havdala is to be recited over the cup of wine. When the people again became impoverished, they established that it was to be recited in the Amida prayer. And they said: One who recites havdala in the Amida prayer must recite havdala over the cup of wine as well.
רי״ףרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[גמ׳] אמר ר׳ חייא בר אבא אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות. פי׳ רובן דודאי מקצתן הוו מקמייהו דהואי ברכת המזוןא, והוו אחריני דאפשר דהוו [כגון ברכות] דקרית שמע ועבודה והודאה וברכת כהנים כדאמרינן לעיל בגמרא בפירקא קמא (בבלי ברכות יא:) אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן בירכו והיו אומרים עבודה והודאה וברכת כהניםב, וברכת המלך שהיה מברך בפרשת הקהלג, כולן ואחרות אפשר שהיו תחלה, אבל מכל מקום רובן של הברכות (כולן) אנשי כנסת הגדולה תיקנום. בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס. פי׳ וסילקוה מן התפלה ולפיכך שכחו ונחלקו באיזה מקום נתקנה בתפלהד. חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. פי׳ היכא דאפשר ליה דאית ליה כוסה.
ומיהא שמעינן דאין מבדילין על הפתו מיהא דאמרינן חזרו והענו קבעוה בתפלה אמאי מי הענו דלית להו פת אלא ודאי כדפרישנא. וכן בדין דקידוש מתוך שהוא בא על הסעודה דאפילו למאן דאמר (בבלי פסחים ק:) יש קידוש שלא במקום סעודה מכל מקום חייב הוא לאכול לכבוד שבת לפיכך מקדשין על הפת מה שאין [כן] בהבדלהז.
א. גם קידוש עצם חיובו מה״ת כדלעיל כ, ב וכן תפלה לשי׳ רבינו בכ״מ במסכתין אבל הנוסח שלהם לא נתקן אלא ע״י אכנה״ג משא״כ בהמ״ז כדאיתא בדף מח, ב אר״נ משה תיקן לישראל ברכת הזן וכו׳, (ועיין בד׳ רבינו שם דיסוד נוסחה מה״ת).
ב. לפנינו בתמיד ובגמ׳ לעיל אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים אבל בדק״ס הובא מגמ׳ כת״י כמו שהביא רבינו ע״ש. והנה אין ראיה ממשנה דתמיד דהא איכא לאוקומה בבית שני, וגם לשון רבינו דאפשר דהוו, אלא דסתמא דמילתא משמע דכך היה הסדר במקדש מעולם וכן ברכות המלך דמתני׳ דסוטה (והם ברכות כה״ג ביוה״כ) משמע דהיו מעולם אף דראיה ליכא (ועדיין צ״ב). ועיין בר״מ פ״א ק״ש ה״ז ופ״א ברכות ה״ה ובחינוך מצוה תל.
ג. עיין משנה סוטה מא, א.
ד. והיינו דהק׳ בגמ׳ אפלוגתייהו דתנאי דניחזי היכי תקון ומשני בתחלה קבעוה וכו׳.
ה. קשיא ליה הא הענו ולכן עקרוה מכוס לתפלה ותי׳ דעקרוה לענין דאי״צ לקנות יין אבל היכא דאית ליה יין אע״פ שהבדיל בתפלה מבדיל על הכוס, והיינו דחיובה בתפלה לכו״ע אבל מי שיכול יחזור ויאמרנה על הכוס וכן איתא בגמ׳ דתפלה עיקר תקנתא היא. ועיין ברשב״א.
ו. וכן כתב הרי״ף לח, ב והראשונים בפסחים קו, ב.
ז. דיין הוא דבר חשוב שקובעין עליו שתייה וזהו מצות הבדלה לאומרה על היין והוא ענין חשיבות שלא יאמרנה בפני עצמה אלא כשקובע עצמו לשתיית יין אבל פת אף שהוא ג״כ דבר חשוב מ״מ אינו מצטרף עם הבדלה דיין אפשר לקובעו בשביל הבדלה וכהרבה ברכות ושירות שעם יין והוא דבר המצטרף לברכה אבל סעודה אינה דבר המצטרף לברכה דיחשב שעשה הבדלה על סעודה משא״כ קידוש לא מיבעי למד״א דבעי במקום סעודה דהוו הקידוש והסעודה חד מילתא ונמצא דאינו אומר הקידוש בפ״ע אלא כשקובע עצמו לסעודה אבל גם למד״א דלא בעי במקום סעודה סובר רבינו דשפיר יש מקום לקבוע הקידוש הבא בשביל שבת ולכבוד שבת על הסעודה שחייב לאכול לכבוד שבת ולכן מקדשין על הפת, ועיין תוס׳ פסחים קו, ב ורא״ש שם סי׳ יז דג״כ כתבו מעין דברי רבינו אבל שאר ראשונים כתבו מצד דבעינן קידוש במק״ס עיין ברבינו דוד ור״ן שם ושא״ר.
חזרו והענו קבעוה בתפלה – והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, פי׳ היכא דאפשר ליה דאית ליה כוס אבל היכא דלית ליה פוטר עצמו בהבדלת תפלה. ומהא דאמרינן דחזרו והענו קבעוה בתפלה שמעינן דאין מבדילין על הפת דאמאי לא תקנוה על הפת דל״ל דהענו דלא הוה להו פת דא״כ במאי חיו וכן בדין דלא דמי לקידוש דקידוש מתוך שהוא בא על סעודה מקדשין על הפת מה שאין כן בהבדלה ואפילו למ״ד יש קידוש שלא במקום סעודה מכל מקום חייב אדם לאכול לכבוד שבת.
חזרו והענו קבעוה בתפלה. והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס – פירוש היכא דאפשר ליה דאית ליה כוס אבל היכא דלית ליה פוטר עצמו בהבדלת תפלה. ומהא דאמרינן דחזרו והענו קבעוה בתפלה שמעינן דאין מבדילין על הפת דאמאי לא תקנוה על הפת דליכא למימר דהענו דלא הוה להו פת דאם כן במאי חיו. וכן בדין דלא דמי לקידוש דקידוש מתוך שהוא בא על סעודה מקדשין על הפת מה שאין כן בהבדלה. ואפילו למאן דאמר יש קידוש שלא במקום סעודה מכל מקום חייב אדם לאכול לכבוד שבת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתמר נמי [נאמר גם כן]: אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות. בתחלה קבעוה להבדלה שתיאמר בתפלה, העשירו העם — קבעוה על הכוס, חזרו והענוקבעוה בתפלה, והם אמרו: המבדיל בתפלהצריך שיבדיל על הכוס.
It was also stated: Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The members of the Great Assembly established for Israel blessings and prayers, sanctifications and havdalot. Initially, they established that havdala is to be recited in the Amida prayer. Subsequently, when the people became wealthy, they established that havdala is to be recited over the cup of wine. When the people again became impoverished, they established that it was to be recited in the Amida prayer. And they said: One who recites havdala in the Amida prayer must recite havdala over the cup of wine as well.
רי״ףרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(28) אִיתְּמַר נַמֵי: רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה, צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס.

It was also stated: Rabba and Rav Yosef who both said: One who recites havdala in the Amida prayer must recite havdala over the cup of wine as well.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתמר נמי [נאמר גם כן]: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: המבדיל בתפלהצריך שיבדיל על הכוס.
It was also stated: Rabba and Rav Yosef who both said: One who recites havdala in the Amida prayer must recite havdala over the cup of wine as well.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(29) אֲמַר רָבָא: וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין: יטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, כוּשְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, לוְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס.

Rava said: We raise an objection to our halakha based on what was taught in a Tosefta: One who erred and did not mention the might of the rains in the second blessing in the Amida, the blessing on the revival of the dead, and one who erred and failed to recite the request for rain in the ninth blessing of the Amida, the blessing of the years, we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it. However, one who erred and failed to recite havdala in the blessing: Who graciously grants knowledge, we do not require him to return to the beginning of the prayer and repeat it, as he can recite havdala over the cup of wine. Apparently, havdala over the cup of wine is optional, not obligatory, at it says because he can recite and not that he must.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפני שיכול – משמע אם ירצה שלא לחזור ולהתפלל הא אם אמרה בתפלה א״צ לאומרה על הכוס.
טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו, והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו. והאי אין מחזירין דקאמר לא שנא סיים תפלתו קודם שנזכר ולא שנא נזכר לאחר שסיים חונן הדעת, כל שלא הזכיר במקומה ועבר אין מחזירין אותו. אבל רב סעדיה גאון ורב שמואל הנגיד ז״ל אמרו דדוקא בשלא נזכר עד שסיים תפלתו, אבל נזכר בתפלתו חוזר לראש. וכתב הנגיד ז״ל טעם הדבר לפום דקיי״ל דאמצעיות חוזר למקום שטעה (ברכות לד.). ואינו נכון שאם אתה אומר כן אפילו לאחר תפלה נמי יחזור לראש, כאילו טעה באמצעיות וסיים תפלתו שחוזר ומתפלל.
ושואלין את הגשמים בברכת השנים – מפרשינן בגמ׳ מתוך שהיא פרנסה קבעוה בברכת פרנסה: והבדלה בחונן הדעת. מפרשינן בגמרא מתוך שהיא חול דהיינו הבדלה בין קודש לחול קבעוה בברכת חול דהיינו אמצעיות וקבעוה בראשונה מפני זריזין מקדימין, ואיכא דאמרי מתוך שהיא חכמה להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור קבעוה בברכת חכמה שעל ידי הדעת מכירין מעלת המנוחה ואני יודעין להבדיל בין קודש לחול.
הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס – אלמא דבחדא מינייהו סגיא דהכי משמע לישנא. אימא הואיל ואומרה על הכוס. וכן הלכתא. וכתב רבינו סעדיה גאון ז״ל שאם אין לו כום חוזר ומתפלל.
ושואלין את הגשמים בברכת השנים – מפרשינן בגמרא מתוך שהיא פרנסה קבעוה בברכת פרנסה:
הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס – אלמא דבחדא מינייהו סגיא דהכי משמע לישנא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על דבר זה אמר רבא: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו על שמועתנו, על הלכה זו] ממה ששנינו בתוספתא: מי שטעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, או שאלה בברכת השניםמחזירין אותו שיתפלל שנית, והבדלה ב״חונן הדעת״אין מחזירין אותו שיתפלל שנית, מפני שיכול לאומרה על הכוס. ואם כן, נראה מכאן שההבדלה על הכוס היא אפשרות בלבד ולא חובה.
Rava said: We raise an objection to our halakha based on what was taught in a Tosefta: One who erred and did not mention the might of the rains in the second blessing in the Amida, the blessing on the revival of the dead, and one who erred and failed to recite the request for rain in the ninth blessing of the Amida, the blessing of the years, we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it. However, one who erred and failed to recite havdala in the blessing: Who graciously grants knowledge, we do not require him to return to the beginning of the prayer and repeat it, as he can recite havdala over the cup of wine. Apparently, havdala over the cup of wine is optional, not obligatory, at it says because he can recite and not that he must.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(30) לָא תֵּימָא מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס, אֵלָּא אֵימָא מִפְּנֵי שֶׁאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס.

The Gemara answers: Do not say as it appears in the Tosefta: Because he can recite havdala over the cup of wine. Rather, say: Because he recites havdala over the cup of wine.
רי״ףרשב״אתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אימא הואיל ואומרה על הכוס. וכתב רב סעדיה גאון ז״ל שאם אין לו כוס חוזר ומתפלל. קשיא לי היאך הוא חוזר בגשמים ובהבדלה בשטעה בזו ובזו, ואי נמי מעיקרא כשקבעום בתפלה לבד, והלא כלל אמרו בברייתא (שבת כד.) כל שאין בו קרבן מוסף טעה אין מחזירין אותו. וליתיה דלא שנו אלא בהזכרת המאורע כגון חנוכה ופורים ותעניות של מעמדות, אבל בגבורות גשמים ושאלה ברכות קבועות הן, וצריך הוא לאומרן על כרחו כמו שהתקינו לומר כל שאר התפלה, והוא הדין להבדלה תקנה קבועה היתה עד שקבעוה על הכוס כקדוש, אבל הזכרת המאורע של חנוכה ופורים אין הזכרתן קבועה אלא שכיון שהוא מתפלל התקינו להזכיר בתוך תפלתו לכתחלה. ותדע שלא נתקן בהן כוס ולא תפלה נוספת להזכרת המאורע, וכיון שכן כל שהוא מתפלל כולל המאורע בתפלתו, הא נתפלל וטעה אין מחזירין אותו, אבל ראש חודש וחולו של מועד צריך הוא להזכיר המאורע על כל פנים כיון שחדשה בו תורה קרבן עד שאנו מוסיפין לחיוב הזכרתן תפלה נוספת וכיון שכן חייב הוא להזכיר ואם לא הזכיר חוזר ומזכיר, וכדי לחלק ביניהן הזכירה אותן התוספתא גבי הדדי, דתניא התם (פ״ג, הי״ג) לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ולא שאלה בברכת השנים מחזירין אותו, אם לא אמר הבדלה בחונן הדעת אומרה על הכוס ואם לא אמר מחזירין אותו, רבי יוסי אומר אף מי שלא הזכיר ברית בשל ארץ מחזירין אותו. כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים וכו׳ ואם לא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו, וכל שיש בו מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד שחרית ומנחה וכו׳, ואם לא אמר מחזירין אותו.
אלא אימא הואיל ואומרה על הכוס – פסק רב סעדיה גאון שאם אין לו כוס חוזר ומתפלל:
אימא הואיל ואומרה על הכוס – וכן הלכתא. וכתב רבינו סעדיה גאון ז״ל שאם אין לו כוס חוזר ומתפלל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתרצים: לא תימא [אל תאמר] כלשון השנויה בתוספתא ״מפני שיכול לאומרה על הכוס״, אלא אימא [אמור]: ״מפני שאומרה בודאי על הכוס״.
The Gemara answers: Do not say as it appears in the Tosefta: Because he can recite havdala over the cup of wine. Rather, say: Because he recites havdala over the cup of wine.
רי״ףרשב״אתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(31) אִיתְּמַר נַמֵי: אֲמַר רִבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת: שָׁאַל ר׳רִבִּי יוֹסֵי אֶת ר׳רִבִּי יוֹחָנָן בְּצִידָן, וְאָמְרִי לַהּ ר׳רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יַעֲקֹב דְּמִן צוֹר אֶת ר׳רִבִּי יוֹחָנָן, וַאֲנָא שְׁמַעִית: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה, צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס אוֹ לֹא? וַאֲמַר לֵיהּ: צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס.

Proof that one must recite havdala over the cup of wine as well as in the Amida prayer was also stated: Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Yosei asked Rabbi Yoḥanan in Sidon, and some say that Rabbi Shimon ben Ya’akov from the city of Tyre asked Rabbi Yoḥanan, and I, Binyamin bar Yefet, heard: One who already recited havdala in the Amida prayer, must he recite havdala over the cup of wine or not? And Rabbi Yoḥanan said to him: He must recite havdala over the cup.
רי״ףרש״ירא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואנא שמעית – אני שמעתי.
איתמר נמי אמר ר׳ בנימין בר יפת שאל רבי אסי את רבי יוחנן בצידון ואנא שמעית המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס [אמר ליה אין המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס] אמר ליה רבינא לרב אשי הילכתא מאי אמר ליה כקידושא מה קידושא אף על גב דמקדש בתפלה מקדש אכסא אף הבדלה אף על גב דאבדיל בתפלה מבדיל על הכוס. פי׳ ואם הבדיל על הכוס תחלה צריך שיבדיל בתפלהא.
א. הכי מסיק בגמ׳. ועיין בהערה 84. ויל״ע בקידוש אי ג״כ אמרינן דאע״פ שקידש על הכוס צריך לקדש בתפלה או דיצא ידי חיוב קידוש לגמרי בקידוש שעל הכוס, והנה רבינו לעיל כז, ב כתב חידוש דאע״ג דתפ״ע רשות במוצ״ש חובה היא משום חיוב הבדלה בחונן הדעת ולענין ליל שבת לא כתב כן והרי דמוכח דבהבדלה בלבד נאמר כן כיון דקבעוה בתפלה וזהו עיקר תקנתא ורק מי שיש לו כוס חייב גם להבדיל על הכוס משא״כ קידוש קבעוהו על הכוס בלבד (ומי שאין לו כוס יל״ע אי יוצא בדברים או דצריך לקדש בתפלה ואכמ״ל). ומ״ש בגמ׳ ראיה מקידוש להבדלה היינו דמקידוש נלמד דאע״פ שכבר קידש יש לקדש שוב על הכוס ולא אמרינן דלאו מידי היא דהא כבר קידש ה״ה הכא אע״פ שכבר הבדיל עדיין יש לו להבדיל על הכוס. ועיין בה״ג ריש הל׳ קידוש והבדלה וסמ״ג מ״ע כט ושאילתות שאילתא נד ובהעמ״ש שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתמר נמי [נאמר גם כן] כראיה נוספת שיש להבדיל גם על הכוס, אמר ר׳ בנימין בר יפת: שאל ר׳ יוסי את ר׳ יוחנן בצידן, ואמרי לה [ויש האומרים אותה שאלה] שהיה זה ר׳ שמעון בן יעקב שמן העיר צור ששאל אותה את ר׳ יוחנן, ואנא שמעית [ואני, בנימין בן יפת, שמעתי]: אדם המבדיל כבר בתפלה, האם צריך שיחזור ויבדיל על הכוס, או לא? ואמר ליה [לו] ר׳ יוחנן בתשובה לכך: צריך שיבדיל על הכוס.
Proof that one must recite havdala over the cup of wine as well as in the Amida prayer was also stated: Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Yosei asked Rabbi Yoḥanan in Sidon, and some say that Rabbi Shimon ben Ya’akov from the city of Tyre asked Rabbi Yoḥanan, and I, Binyamin bar Yefet, heard: One who already recited havdala in the Amida prayer, must he recite havdala over the cup of wine or not? And Rabbi Yoḥanan said to him: He must recite havdala over the cup.
רי״ףרש״ירא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(32) אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַמַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס מַהוּ שֶׁיַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה?

Having clarified the question whether one who recited havdala during the Amida prayer must also recite havdala over the cup of wine, a dilemma was raised before the Sages: One who already recited havdala over the cup of wine, what is the ruling as far as his obligation to recite havdala in the Amida prayer is concerned?
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו השאלה אם המבדיל בתפילה צריך גם להבדיל על הכוס נתבררה כבר, ואולם עדיין איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] שאלה זו: אדם המבדיל כבר על הכוס, מהו דינו לענין זה שיחזור ויבדיל גם בתפלה?
Having clarified the question whether one who recited havdala during the Amida prayer must also recite havdala over the cup of wine, a dilemma was raised before the Sages: One who already recited havdala over the cup of wine, what is the ruling as far as his obligation to recite havdala in the Amida prayer is concerned?
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(33) אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מקַל וָחוֹמֶר מִתְּפִלָּה, וּמַה תְּפִלָּה, דְּעִיקַּר תַּקַּנְתָּא הִיא, אָמְרִי הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס, הַמַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס, דְּלָאו עִיקַּר תַּקַּנְתָּא הִיא, לֹא כ״שכָל שֶׁכֵּן!

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This can be derived a fortiori from the established halakha regarding havdala in the Amida prayer. Just as havdala in the Amida prayer, which is where the principal ordinance to recite havdala was instituted, the Sages said that it is not sufficient and one who recited havdala in the Amida prayer must recite havdala over the cup of wine as well, all the more so that one who recited havdala over the cup of wine, which is not where the principal ordinance to recite havdala was instituted, but was merely a later addition, did not fulfill his obligation and must recite havdala in the Amida prayer.
עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומה תפלה דעיקר תקנתא היא אמרת המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. קשיא לי אדרבא משמע דכוס הוי עיקר תקנתא שהרי לכשהעשירו עקרוה מתפלה וקבעוה על הכוס, ולא חזרו וקבעוה בתפלה אלא משום דחזרו והענו. ויש לי לפרש דהכי קאמר ומה עכשיו דעיקר תקנתא בתפלה משום דכיון דקא חזו דקא מיענו קבעוה בתפלה שלא תהא זזה משם ואפילו יחזרו ויעשירו כדי שלא תהא מטולטלת כל היום אם שמא יחזרו ויענו, (אלא ש״מ שעיקרה) [וכיון שכן עיקרה] בתפלה דהא אין זזה מתפלה ואפילו העשירו, והרי היא זזה מכוס בשאין לו.
כוס דלאו עיקר תקנתא לא כש״כ – ואע״ג דכוס חשיב טפי כדמשמע לעיל דעקרוה מן התפלה כשהעשירו וקבעוה על הכוס מ״מ עיקר תקנתא בתפלה הואי.
כוס דלאו עיקר תקנתא לא כל שכן – ואף על גב דכוס חשיב טפי כדמשמע לעיל דעקרוה מן התפלה כשהעשירו וקבעוה על הכוס מכל מקום עיקר תקנתא בתפלה הואי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן בר יצחק: אפשר ללמוד זאת בקל וחומר מתפלה, מן ההלכה שנקבעה בענין הבדלה בתפילה. ובאופן זה: ומה תפלה שעיקר תקנתא [התקנה] היא להבדיל בתפילה, ובכל זאת אמרי [אמרו] חכמים כי לא די בכך, אלא המבדיל בתפלהצריך שיבדיל על הכוס, המבדיל על הכוס, דלאו [שלא] עיקר תקנתא [התקנה] היא, אלא נוספה אחר כך — לא כל שכן שלא יצא ידי חובתו.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This can be derived a fortiori from the established halakha regarding havdala in the Amida prayer. Just as havdala in the Amida prayer, which is where the principal ordinance to recite havdala was instituted, the Sages said that it is not sufficient and one who recited havdala in the Amida prayer must recite havdala over the cup of wine as well, all the more so that one who recited havdala over the cup of wine, which is not where the principal ordinance to recite havdala was instituted, but was merely a later addition, did not fulfill his obligation and must recite havdala in the Amida prayer.
עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(34) תָּנֵי ר׳רִבִּי אֲחָא אֲרִיכָא קַמֵּיהּ דְּרַב חַיְנָנָא: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה מְשׁוּבָּח יוֹתֵר מִמִּי שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס, וְאִם הִבְדִּיל בְּזוֹ וּבְזוֹ, יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ.

Rabbi Aḥa Arikha, the tall, taught a baraita before Rav Ḥinnana: One who recited havdala in the Amida prayer is more praiseworthy than one who recites it over the cup of wine, and if he recited havdala in this, the Amida prayer, and that, over the cup of wine, may blessings rest upon his head.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המבדיל בזו ובזו ינוחו ברכות על ראשו כו׳. לפי שברכת המבדיל הוא כבוד שבת ויום המנוחה ובו נאמר ויברך אלהים את יום השביעי וע״כ המכבד יום המנוחה בברכת המבדיל ב׳ פעמים ינוחו עליו ברכות שבת על ראשו גם בימים הבאים ו׳ ימי חול וק״ל:
שם תני רב אחא כו׳ הא גופא קשיא כו׳ והוי ברכה שאינה צריכה כו׳ עובר משום לא תשא. כבר הארכתי בזה בסוף פ״ק דף י״ב גבי פתח בדשכרא בלשון התוס׳ בד״ה לא לאתויי נהמא כו׳ עיין שם בחידושינו ובדף כ״א לענין ספק התפלל עיין שם שכתבתי האי עובר משום לא תשא דקאמר הכא מה טעם יש בה אי משום הזכרת השם א״כ אמאי לא אסרינן להזכיר השם בדברי שבחי׳ ובתחנונים ומשמע בכמה דוכתי בפשיטות דמותר להזכיר לכ״ע ואי משום דשאני ברכה שאומר בשם ומלכות הא ודאי ליתא דאטו בקרא דלא תשא מלכות כתיב ביה ומה איסור לא תשא שייך בהזכרת מלכות לכך נראה ברור דהא דקאמר עובר משום לא תשא אינו אלא מדרבנן ואסמכוה רבנן לברכה שאינה צריכה אקרא דלא תשא וכן מבואר להדיא בדברי התוס׳ בסוף מס׳ ר״ה דף׳ ל״ג בד״ה הא ר״י ומה שיש לדקדק שם בדבריהם יבואר במקומו אלא דעיקר האיסור בברכה שאינה צריכה היינו משום דמיחזי כבל תוסיף כמ״ש תוס׳ לעיל דף כ״ט בד״ה מפני שיכול ע״ש ובחדושינו. מיהו הכא בשמעתין לענין הבדלה אין אנו צריכין לכך דבלא״ה מקשי הש״ס שפיר אהך ברייתא דתני רב אחא דתני בהדיא המבדיל בתפלה משובח יותר כו׳ אלמא דתפלה לחוד סגי אפילו מי שיש לו כוס וא״כ כבר נגמרה ההבדלה לגמרי ומהאי שעתא שהזכיר הבדלה בתפלה הוי חול גמור שיצא היום מקדושת שבת ונעשה חול וא״כ מאי האי דהדר תני אם הבדיל בזו ובזו ינוחו לו ברכות על ראשו ואמאי אדרבה הו״ל לגמרי כמי שאומר הבדלה בהזכרת השם בימי חול דודאי הוה ליה מזכיר ש״ש לבטלה ממש דבכה״ג נראה דעובר משום לא תשא ממש מן התורה כיון שאין מקום כלל להזכרת השם בהבדלה כי האי כן נראה לי נכון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תני [שנה] ר׳ אחא אריכא [הארוך, הגבוה] ברייתא קמיה [לפני] רב חיננא: המבדיל בתפלה הריהו משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס, ואם הבדיל בזו ובזוינוחו לו ברכות על ראשו.
Rabbi Aḥa Arikha, the tall, taught a baraita before Rav Ḥinnana: One who recited havdala in the Amida prayer is more praiseworthy than one who recites it over the cup of wine, and if he recited havdala in this, the Amida prayer, and that, over the cup of wine, may blessings rest upon his head.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(35) הָא גּוּפָא קַשְׁיָא, אֲמַרְתְּ הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה מְשׁוּבָּח יוֹתֵר מִמִּי שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס, אַלְמָא תְּפִלָּה לְחוֹדַהּ סַגִּי, וַהֲדַר תָּנֵי אִם הִבְדִּיל בְּזוֹ וּבְזוֹ יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ, וְכֵיוָן דְּנָפֵיק לֵיהּ בַּחֲדָא אִפְּטַר וְהָוְיָא בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, וַאֲמַר רַב וְאִיתֵימָא ר״לרֵישׁ לָקִישׁ, וְאָמְרִי לַהּ ר׳רִבִּי יוֹחָנָן ור״לוְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: נכָּל הַמְּבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה עוֹבֵר מִשּׁוּם {שמות כ׳:ו׳} לֹא תִשָּׂא!

This baraita is apparently self-contradictory. On the one hand, you said that one who recites havdala in the Amida prayer is more praiseworthy than one who recites havdala over the cup of wine, indicating that reciting havdala in the Amida prayer alone is sufficient. And then it is taught: If one recited havdala in this, the Amida prayer, and that, over the cup of wine, may blessings rest upon his head. And since he fulfilled his obligation to recite havdala with one, he is exempt, and the additional recitation of havdala over the cup of wine is an unnecessary blessing. And Rav, and some say Reish Lakish, and still others say Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both said: Anyone who recites an unnecessary blessing violates the biblical prohibition: “Do not take the name of the Lord your God in vain” (Exodus 20:7).
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא וכו׳ – פי׳ מדרבנן קאמר ואסמכתא בעלמא הוא והכי משמע ממאי דאמרי׳ לעיל בפ׳ מי שמתו ספק אמר או״י ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מ״ט אמת ויציב מדאורייתא ואי אמרת ברכה שאינה צריכה אסורה מדאורייתא הרי מכניס עצמו בספק איסורא דאורייתא ועדיף ליה דלא לימא כלל בספק לו שאינו אלא שב ואל תעשה מלעבור בספק לאו דאורייתא אלא ודאי מדרבנן הוא וטוב לו שיוציא עצמו מספק דאורייתא אף על פי שעובר בספק איסורא דרבנן.
כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא וכו׳ – פירוש מדרבנן קאמר ואסמכתא בעלמא הוא. והכי משמע ממאי דאמרינן לעיל בפרק מי שמתו ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מאי טעמא אמת ויציב מדאורייתא. ואי אמרת ברכה שאינה צריכה אסורה מדאורייתא הרי מכניס עצמו בספק איסורא דאורייתא ועדיף ליה דלא לימא כלל בספק לו שאינו אלא שב ואל תעשה מלעבור בספק לאו דאורייתא. אלא ודאי מדרבנן הוא וטוב לו שיוציא עצמו מספק דאורייתא אף על פי שעובר בספק איסורא דרבנן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משלומדים ברייתא זו רואים לכאורה כי הא גופא קשיא [זו עצמה, מתוכה, קשה], שכן מצד אחד אמרת כי המבדיל בתפלה הריהו משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס, אלמא [מכאן] שתפלה לחודה סגי [לעצמה מספיקה] ואין צורך להבדיל על הכוס, והדר תני [חזר ושנה] שאם הבדיל בזו ובזוינוחו לו ברכות על ראשו, ואולם כיון דנפק ליה בחדא [שיצא לו ידי חובת הבדלה באחת] — כבר איפטר [נפטר], ומעתה הויא [נהיית] זו הברכה הנוספת בהבדלה על הכוס ברכה שאינה צריכה, וכבר אמר רב ואיתימא ריש לקיש, ויש שאמרי לה [אמרוה] לשמועה כי ר׳ יוחנן וריש לקיש הם דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי כל המברך ברכה שאינה צריכהעובר משום ״לא תשא את שם אלהיך לשוא״ (שמות כ, ז)!
This baraita is apparently self-contradictory. On the one hand, you said that one who recites havdala in the Amida prayer is more praiseworthy than one who recites havdala over the cup of wine, indicating that reciting havdala in the Amida prayer alone is sufficient. And then it is taught: If one recited havdala in this, the Amida prayer, and that, over the cup of wine, may blessings rest upon his head. And since he fulfilled his obligation to recite havdala with one, he is exempt, and the additional recitation of havdala over the cup of wine is an unnecessary blessing. And Rav, and some say Reish Lakish, and still others say Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both said: Anyone who recites an unnecessary blessing violates the biblical prohibition: “Do not take the name of the Lord your God in vain” (Exodus 20:7).
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(36) אֵלָּא, אֵימָא הָכִי: אִם הִבְדִּיל בְּזוֹ וְלֹא הִבְדִּיל בְּזוֹ, יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ.

Rather, emend this baraita and say as follows: If one recited havdala in this and not in that, may blessings rest upon his head.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא יש לתקן, ואימא הכי [אמור כך]: אם הבדיל בזו ולא בזוינוחו לו ברכות על ראשו.
Rather, emend this baraita and say as follows: If one recited havdala in this and not in that, may blessings rest upon his head.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(37) בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִסְדָּא מֵרַב שֵׁשֶׁת: טָעָה בְּזוֹ וּבְזוֹ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: סטָעָה בְּזוֹ וּבְזוֹ, חוֹזֵר לָרֹאשׁ.

Rav Ḥisda asked Rav Sheshet with regard to these blessings: If one erred in havdala both in this and in that, what is the ruling? Rav Sheshet said to him: One who erred in this, the Amida prayer, and that, over the cup of wine, returns to the beginning of both the Amida prayer and the havdala over the cup of wine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרההשלמהרשב״ארא״התוספות רא״שרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חוזר לראש – לתפלה ולכוס.
טעה בזו ובזו מה, אמ׳ להו חוזר לראש – פיר׳ לראש התפלה.⁠א
ר׳ נסים ז״ל:⁠ב אדא גלט ולם ידכר אל הבדלה פי אל תפילה ולא ידכר הבדלה על הכוס כאנה ענדה כאס ואחד פשרבה ונסי אן יבדל עליה.⁠ג
א. נראה כוונתו כמ״ש המאירי בשם יש מפרשים, ש״טעה בזו ובזו״ הכל נאמר על התפילה.
ב. ראה לעיל הערה 37.
ג. תרגומו: ״אם טעה ולא הזכיר ההבדלה בתפילה ולא הזכיר ההבדלה על הכוס היתה אצלו כוס אחת ושתה ממנה ושכח להבדיל עליה״.
בעא מיניה רב אחא בר רב הונא מרב ששת טעה ולא הבדיל לא בזה ולא בזה מהו. אמר ליה טעה בזה ובזה חוזר לראש. פירוש טעה בזה ובזה, שהתפלל ושתה ולא הבדיל. חוזר לראש, שיתפלל ויבדיל בתפלה ובכוס. כך פירש ר״ש ז״ל. ומסתברא דלא צריך למהדר בתפלה, מדאמרינן לקמן טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה, ואי אדכר לאחר שומע תפלה חוזר לראש, ופרישו בירושלמי חוזר לשומע תפלה. והא נמי להא דמיא. ויש לומר דשאני הבדלה שיש לו להבדיל לכתחלה שתי פעמים בתפלה (ובהבדלה) [ובכוס]. ועקר את רגליו חוזר בתפלה ובכוס.
טעה בזו ובזו. פירוש: כגון שלא הבדיל בתפלה ואכל או עשה מלאכה קודם שהבדיל על הכוס, דכיון שטעה אפילו בכוס והוא צריך לחזור הרי הוא חוזר לכסדרן, וסימן לדבר אם בא לנפות מנפה את כולו (ב״ב צד.).
בעו מיניה מרב ששת טעה בזו ובזו מהו. פי׳ כשאכל ולא הבדילא דאף על גב דקימא לן (בבלי פסחים קו:) טעם מקדש טעם מבדיל מכל מקום מצותה מן המובחר עד שלא יטעום כללב, וכיון שזה טעה בתפלה שלא הזכיר אותה כלל וטעה שלא הזכירה בכוס כראויג איכא למיבעי, מאי הוי עלה, ואמרינן דטעה בזה ובזה חוזר לראש. פי׳ וחוזר ומתפלל ואומר הבדלה בתפלה ואחר כך מבדיל על הכוס, והוא הדין אם קדם והבדיל על הכוס דחוזר ומתפלל ומבדיל בתפלתו.
והילכתא כתנא קמא דאמר הבדלה בחונן הדעת. וביום טוב שחל להיות אחר השבת קיימא לן כרב ושמואל דתקינו לן מרגניתא בבבל ותודיענו. פי׳ והיינו מעין הבדלה בחונן הדעת דמכל מקום אומרה בברכה הסמוכה לשלש ראשונותד.
א. וכ״פ תר״י הרשב״א והרא״ש, וע׳ מאירי.
ב. פי׳ דהא למד״א דאין מקדש ומבדיל מוכח דהטעימה מרעא להקידוש וההבדלה בעצמם ונעשים שלא כראוי ולאו איסורא בעלמא הוא והכ״נ למד״א דמקדש ומבדיל הר״ז מצותה מן המובחר ועיקר מצותה בלא טעימה לפניהם אלא דלא מעכב שלא יקדש ויבדיל כיון שטעם.
ג. משמע מדברי רבינו דהטעם שחוזר ומתפלל כיון דכל מה שאינו חוזר ומתפלל מחמת שעתיד לקיימה על הכוס וכ״ז בשקיימה על הכוס כראוי אבל בכה״ג כיון דלא נתקיימה על הכוס כעיקר דינה הראוי לה אין נפטר מהבדלה דתפלה ואין נפטר מחמת טעותו ושכחתו אא״כ עכ״פ בהבדלה דכוס עשאה בלא טעות אבל אם גם לשל כוס עשה בה טעות יש לו לחזור ולקיימה כעיקר דינה בתפלה. ותר״י כתב דקנסינן ליה. והרשב״א ביאר דכיון דטעה בכוס וטעם והרי הוא צריך לחזור ולהשלים כיון שחוזר ומשלים חוזר כבר לראש לקיים מצותה כסדר דהיינו בתפלה ואח״כ על הכוס, וע״ש ברשב״א דה״ה אם עשה מלאכה לפני הבדלה וצ״ע אם זה רק לטעמו (ועיין ביאה״ל סי׳ רצד). וגם להרשב״א נראה כמ״ש רבינו דאף קדם והבדיל על הכוס חוזר ומתפלל ומבדיל, וזה כהדה״ח בביאה״ל סי׳ רצד. (הנה עמדו בזה על הר״מ שלא הזכיר כלל מדין טעה בזו ובזו, ונראה דהרי הך דינא יסודו בזה דבעצם שכח להבדיל בתפלה מחייב לחזור ולהתפלל ולהבדיל לולי הא דיקיים חיוב הבדלה על הכוס וכדתניא מפני שאומרה על הכוס ובאין לו כוס איתא ברשב״א בשם רס״ג דחוזר ומתפלל וכ״ה בבה״ג הל׳ הבדלה ולכן בטעה גם בכוס חוזר ומתפלל אבל בר״מ פ״י תפלה הי״ד לא כתב כלל טעמא דמפני שאומרה על הכוס, ונראה דסובר דאין הפירוש מפני שיאמרנה על הכוס ויקיים חיוב הבדלה על הכוס ולכן אי״צ לחזור ולהתפלל בשביל לקיים חיוב הבדלה בתפלה אלא פירוש מפני שאומרה על הכוס היינו דחיוב הבדלה עיקרו על הכוס אלא דחייבו ג״כ הבדלה בתפלה, וכן משמע בפכ״ט שבת ה״ו שכתב דמה״ת מקדש ומבדיל בדברים (דסובר שם שהבדלה מה״ת) ומד״ס מקדש ומבדיל על היין ואע״פ שכבר הבדיל בתפלה מבדיל על הכוס והרי משמע דלא כרבינו ושא״ר דעיקר חיובו בתפלה אלא דשכח בתפלה מבדיל בדיעבד על הכוס וכל עיקר דין כוס לרבינו למי שיש לו כוס משא״כ להר״מ חיובא דהבדלה שאמרה תורה זכרהו ביציאתו על הכוס הוא מתקיים אלא דחייבו להבדיל גם בתפלה, והבדלה זו של תפלה לא נאמרה אלא לכתחלה ולא לחייבו לחזור בשכח, ואם אין לו כוס מבדיל בדברים כדין תורה ואי״צ לחזור ולהתפלל, ונמצא דאין מקום לדינא דטעה בזו ובזו חוזר לראש כיון דאין מצות זכרהו ביציאתו מתקיימת בעיקר דינה בתפלה אלא על הכוס והבדלה דתפלה מילתא בפ״ע הוא שתיקנו להבדיל בתפלה שלא נאמרה אלא לכתחלה ולא לענין לחזור, ונראה דדברי הר״מ יסודם במסקנא דאמר רבא דהבדלה כקידוש דאע״פ דקידש בצלותא מקדש על הכוס הכ״נ הבדלה והרי בקידוש ודאי עיקר מצותו על הכוס לכו״ע, יעוין בהערה הקודמת, אבל להסוגיא בע״א עיקר חיובא בתפלה אלא דצריך להבדיל גם על הכוס, (אם יש לו דוקא לפי׳ רבינו, ולכן הא דאמר רב ששת דטעה בזו ובזו חוזר לראש היינו דסבר דחיובו בתפלה אלא דטעה יוצא בהבדלה על הכוס ואם טעה גם בכוס חוזר להבדיל בתפלה משא״כ למסקנא דהבדלה כקידוש חיובו על הכוס והבדלה דתפלה מילתא בפ״ע היא ולכן אף בטעה בזו ובזו אי״צ לחזור ולהתפלל, ומ״ש בגמ׳ דהבדיל על הכוס מבדיל בתפלה דעיקר תקנתא בתפלה וכ״פ הר״מ בהל׳ תפלה פ״ב הי״ב ולכאורה הא לדידיה אין עיקר תקנה בתפלה נראה דלאו מטעמא דגמ׳ אתי עלה אלא כיון דלדידיה אין הבדלה דתפלה משום מצות זכרהו ביציאתו אלא מילתא בפ״ע מדיני התפלה להבדיל בה במוצ״ש פשוט דהבדיל על הכוס לא משתנה בזה דינו בתפלה שכך הוא דין התפלה להבדיל בה, ובגמ׳ מיבע״ל בזה כיון דסבר דהבדלה דתפלה ודעל הכוס תרוייהו משום מצות הבדלה ולכן הו״א כיון דהבדיל על הכוס למ״ל להבדיל עוד בתפלה קמ״ל כיון דזהו עיקר חיובא ותקנתא אין נפטר בהבדלה דעל הכוס מהבדלה דתפלה, וע״ש לשון הר״מ ויו״ט שחל להיות באחד בשבת מתפלל ברכה רביעית בלילה ככה ותודיענו וכו׳ ומשמע דאינו קיום של הבדלה אלא מנוסח הברכה בגדר ומעין הזכרת מעין המאורע, ועכ״פ עיקר מצות הבדלה על הכוס הוא והבדלה דתפלה מילתא בפ״ע היא, ועיין בר״מ פ״י תפלה הי״ד לגי׳ הטור בסי׳ רצד הובא בכ״מ, וכ״ה בר״מ שע״פ כתבי יד בהוצאת הרב קאפח ודלא ככ״מ, דשכח באתה חונן מבדיל בשומע תפלה אך בשא״ר לא נזכר כי האי מילתא, ונראה דלשא״ר דהוא קיום דמצות הבדלה כיון דיאמרנה על הכוס אי״צ לאומרה בשומע תפלה וגם אין לזה מקום כ״כ בשומע תפלה כיון דאינו מדיני התפלה אלא דמצות הבדלה מתקיימת בתפלה ובמקום שתיקנוה דוקא ולא בשומע תפלה משא״כ להר״מ דהבדלה דתפלה מילתא בפ״ע היא לא יקיימנה על הכוס ולכן צריך לאומרה בשומע תפלה ואומרה שפיר בשומע תפלה כיון שהוא מדיני התפלה הר״ז כשאלה בברכת השנים דאם שכח אומרה בסוף האמצעיות בשומע תפלה ה״ה הבדלה דאתה חונן, וע״ע בסו״ס אהבה דנוסח הר״מ בהבדלה דתפלה דמבקשים שיפדנו ה׳ מצרה וכו׳ וה״ז בכלל בקשת צרכים ועיין מ״ב רצד, ו. ועיין בדברי רבינו לעיל כט, ב גבי שאלה בשו״ת, ובדברי רבינו לעיל כט, א).
ד. צ״ב דחונן הדעת משום דהבדלה חכמה או משום שהבדלה חול ולאו משום סמוכה לג׳ ראשונות, וגם למ״ל לזה הא שפיר מקום הבדלה בין קדושת שבת לקדושת יו״ט בברכה דקדושת יו״ט, וצ״ע.
טעה בזו ובזו מאי תימא לי מאי בזו ובזו והלא להבדיל יש לו שהות [עד] אחר ג׳ ימים אחר השבת – ונראה לפרש כגון שאכל ועשה מלאכה קודם שהבדיל על הכוס, וי״מ ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת ולא אמר ותודיענו בתפלה ועל הכוס אחר קדוש לא אמר הבדלה. ותירוץ זה לא שייך למה שאמרתי דמאי נפקא מנה אם לא אמר הבדלה עם הקדוש עדיין הוא יכול להבדיל אלא משום ששתה:
גמ׳. וז״ל בעי מיניה רב חסדא מרב ששת טעה בזו ובזו מהו א״ל טעה בזו ובזו חוזר לראש עכ״ל. עיין ברבינו יונה (דף כג: בדפי הרי״ף ד״ה טעה בזו ובזו וכו׳) שפירש ״טעה ולא הזכיר הבדלה בתפלה וטעה עוד שאכל קודם הבדלה מי אמרינן שכיון שטעה בשניהם שלא יועיל לו באמירת הבדלה בלבד וצריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפלה או אמרינן שכמו שאם היה זוכר קודם שיאכל היה מבדיל על הכוס ולא היה צריך לחזור ולהתפלל ה״נ עכשיו אינו צריך לחזור ולהתפלל אלא המבדיל על הכוס ומסקנא דחוזר ומתפלל דקנסינן ליה מפני שטעה בשתים״.
וכן פסק המחבר (או״ח סי׳ רצ״ד סע׳ א׳) וז״ל אומרים הבדלה בחונן הדעת ואם טעה ולא הבדיל משלים תפלתו ואינו חוזר מפני שצריך להבדיל על הכוס, ואם טעם קודם שהבדיל על הכוס צריך לחזור ולהבדיל בתפלה עכ״ל. וצריך עיון דקיימא לן שאם טעה ולא הבדיל בתפלה אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר הבדלה על הכוס, וקיי״ל (סי׳ רצ״ט סע׳ ה׳) שאם טעם ואכל קודם שהבדיל על הכוס דיכול להבדיל על הכוס, ולפי״ז צריך עיון מדוע כשטעה בזו ובזו אמרינן שצריך לחזור ולהתפלל ואח״כ לומר הבדלה על הכוס, ולמה אינו יכול לומר הבדלה על הכוס גרידא. (ועיין בט״ז או״ח סי׳ רצ״ד סק״ב שתירץ דכיון שאכל באיסור, קרינן ביה טעה. ולכאורה כוונתו כדברי רבינו יונה דקנסינן ליה מפני שטעה בשתים).
והנה עיין בגמ׳ שבת (דף קנ:) ״אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל וכו׳ אמר ליה ר׳ אבא לרב אשי במערבא אמרינן הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צורכין אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוה אמר המבדיל בין קדש לחול ומסלתינן סילתי״. ומבואר שאסור לעשות מלאכה עד שיבדיל. ברם אמירת המבדיל גרידא מתירה איסור מלאכה.
וכן פסק הרמב״ם (פ׳ כ״ט מהל׳ שבת הל׳ ה׳ - ו׳) וז״ל וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל וכו׳ ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אע״פ שלא הבדיל על הכוס עכ״ל. וצ״ב בזה דמשמע דלהתיר את איסור המלאכה מספיק לומר המבדיל בין קדש לחול או לומר הבדלה בתפלה, ואילו להתיר איסור האכילה צריך להבדיל דוקא על הכוס.
ונראה לבאר בהקדם סוגיית הגמ׳ בפסחים (דף קה.) ״רב חנניא בר שלימא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק וניקבעיה לשבתא אמרו להו לא צריכתו שבתא קבעה נפשה דאמר רב כשם שבשבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש סבור מינה כי היכי דקבעה לקידוש כך קבעה להבדלה א״ל רב עמרם הכי אמר רב לקידוש קובעת ולא להבדלה קובעת״. ונראה דרב סובר דאם התחיל את סעודתו בחול משהגיע שבת חל עליה חלות שם סעודת שבת וע״כ צריך להפסיק ולקדש באמצע הסעודה בכדי לקבוע עליה שם סעודת שבת. אמנם נראה דלגבי הבדלה יציאת שבת אינה קובעת, דהיינו שאינה מפקיעה חלות שם סעודת שבת ויכול להמשיך סעודת שבת עד שיבדיל.
ונראה שחלוק חלות דין הבדלה על הכוס מקיום הבדלה בתפלה, דכשמבדיל על הכוס עי״ז מסיים סעודת שבת וחלה תחילת סעודת חול, משא״כ הבדלה בתפלה מפקיעה חלות איסור מלאכה בלבד. דדין הבדלה שוה לקידוש, ובקידוש יש שני דינים: א) דין קידוש בתפלה שתלוי באיסור מלאכה, וע״כ שפיר מקיים קידוש בתפלה מפלג המנחה ואילך דחל איסור מלאכה מדין תוספת שבת (וכמבואר בסוגיא דף כז. דרב צלי של שבת בע״ש), ב) קיום דין קידוש על הכוס, שהקידוש הוי קיום של מצות כבוד ועונג שבת שקובע את הסעודה לסעודת שבת, וקיום זה תלוי בחלות קדושת היום לגבי מצוות, ומשום כך מספקא ליה להגמ׳ (לעיל כז ב) אם מקדשים על הכוס בזמן תוספת שבת, (וכדנתבאר לעיל בשיעורים דף כז. ד״ה רב צלי של שבת בע״ש).
ולפי״ז נראה לומר דכמו שסעודה שבת נקבעת ע״י קידוש על הכוס, הכא נמי היא מסתיימת ע״י הבדלה על הכוס, ואם הבדיל על הכוס בשבת מפלג המנחה ואילך אע״פ שעדיין אסור במלאכה עד צה״כ, מכל מקום שוב אינו מקיים סעודת שבת, דהבדלה על הכוס מפקיעה חלות שם סעודת שבתא.
ולפי״ז מבוארת סברת מאן דאמר טעם אינו מבדיל (פסחים קו ב), משום דאם טעם לאחר זמן יציאת השבת לפני שהבדיל על הכוס בטעימה זו חלה חלות אכילת סעודת חול, והויא פגם בעיקר קיום הבדלה על הכוס. ונמצא שיסוד האיסור לטעום קודם הבדלה על הכוס שוה לאיסור טעימה קודם קידוש, דאין האיסור חל משום איסור דעלמא לאכול קודם עשיית מצוה המוטלת עליו - דא״כ טעימה היתה מותרת, דרק סעודה אסורה משום חשש שמא ימשך בסעודתו ויבטל המצוהב, אלא יסוד האיסור הוא משום דצריך לקבוע סעודת שבת ע״י קידוש, ואם אכל קודם שקידש על הכוס כבר התחיל סעודת שבת והוי חסרון בקיום קידוש על הכוס. והכא נמי לגבי הבדלה, יסוד דין הבדלה על הכוס הוא לסיים סעודת שבת ולהתחיל סעודת חול. ואם כבר אכל, יש פגם בקיום הבדלה על הכוס.
ולפי״ז נראה לומר דבטעה בזו ובזו הטעם דחוזר ומתפלל ואח״כ מבדיל על הכוס הוא משום דמכיון שכבר טעם וחל עי״ז חלות שם סעודת חול, שוב אינו מקיים מצות הבדלה על הכוס כתיקונה. ומכיון שלא הבדיל בתפלה ולא יצא ידי חובת הבדלה כדי להפקיע קדושת היום דאיסור מלאכה, חוזר ומתפלל. דלגבי קיום דהבדלה בתפלה ליכא חסרון ע״י זה שאכל מקודם, ולכן חוזר ומתפלל ומבדיל בתפלה כתיקונה ואח״כ מבדיל על הכוסג. ואינו יכול רק להבדיל על הכוס בלבד דמכיון שאכל אינו יוצא ידי חובת הבדלה על הכוס כתיקונהד. משא״כ היכא דשכח לומר אתה חוננתנו בתפלה ולא טעם, אינו חוזר ומתפלל אלא מבדיל על הכוס. דמכיון דלא טעם, מקיים בזה קיום הבדלה על הכוס כתיקונה. וע״י קיום זה דהבדלה כתיקונה יוצא נמי יד״ח מצות הבדלה בתפלהה.
א. ועיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח״ב בענין מצות קידוש והבדלה עמ׳ קל״ב - קל״ג.
ב. עיין בסוכה (דף לח.).
ג. ויש להעיר דלכאורה מזה מוכח דלא כדברי הגר״ח זצ״ל (שהובא לעיל בשיעורים לדף כו:) שנקט דצריך לומר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה של חול לאחר שבת, וצ״ל שדברי הגר״ח זצ״ל הוא באופן שתפלה ראשונה של חול אינה במוצאי שבת, אבל במוצאי שבח חל דין להזכיר אתה חוננתנו בתפלה ואע״פ שאינה התפלה הראשונה של חול. ומשום הכי אמרינן שבטעה בזו ובזו שיחזור ויתפלל כדי לקיים קיום הבדלה בתפלה.
ד. ונראה דאפילו למ״ד טעם מבדיל הסובר שאפילו אחרי שטעם הריהו עדיין מבדיל על הכוס מ״מ מצות הבדלה הזו פגומה היא ואינו יוצא בה מצות הבדלה דתפלה שחיסרה.
ה. עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח״ב בענין מצות קידוש והבדלה עמ׳ קל״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בענין זה בעא מיניה [שאל ממנו] רב חסדא מרב ששת: אם טעה בזו ובזו, בהבדלה שבתפילה ובהבדלה שעל הכוס, מהו דינו? אמר ליה [לן]: טעה בזו ובזוחוזר לראש התפילה ולראש ההבדלה על הכוס.
Rav Ḥisda asked Rav Sheshet with regard to these blessings: If one erred in havdala both in this and in that, what is the ruling? Rav Sheshet said to him: One who erred in this, the Amida prayer, and that, over the cup of wine, returns to the beginning of both the Amida prayer and the havdala over the cup of wine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרההשלמהרשב״ארא״התוספות רא״שרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות לג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ברכות לג., עין משפט נר מצוה ברכות לג., ר׳ נסים גאון ברכות לג., רי"ף ברכות לג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י ברכות לג., ראב"ן ברכות לג. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות לג., ספר הנר ברכות לג. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות לג. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רשב"א ברכות לג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות לג. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות לג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות לג., תוספות רא"ש ברכות לג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות לג., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות לג., מהרש"א חידושי אגדות ברכות לג., פני יהושע ברכות לג., גליון הש"ס לרע"א ברכות לג., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות לג. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות לג., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות לג., אסופת מאמרים ברכות לג.

Berakhot 33a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Berakhot 33a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 33a, R. Nissim Gaon Berakhot 33a, Rif by Bavli Berakhot 33a, Rashi Berakhot 33a, Raavan Berakhot 33a, Tosafot Berakhot 33a, Sefer HaNer Berakhot 33a, HaHashlamah Berakhot 33a, Rashba Berakhot 33a, Raah Berakhot 33a, Meiri Berakhot 33a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 33a, Tosefot Rosh Berakhot 33a, Ritva Berakhot 33a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 33a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 33a, Penei Yehoshua Berakhot 33a, Gilyon HaShas Berakhot 33a, Reshimot Shiurim Berakhot 33a, Beirur Halakhah Berakhot 33a, Steinsaltz Commentary Berakhot 33a, Collected Articles Berakhot 33a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144