]
ציון ג. ד.
גמרא. והתנן: רקק והגיע בו הרוק... – חייב ליתן לו ארבע מאות זוז. ואמר רב פפא: לא שנו אלא בו, אבל בבגדו – פטור.
המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו – פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו...
וכמה הוא משלם?... או שרקק והגיע הרוק בבשרו... – משלם מאה סלע. וכו׳.(רמב״ם חובל ומזיק ג, ה, ט)(הלכה ה לא צוינה בעין משפט)
רקק בחבירו – חייב, אבל רקק בבגדיו... – פטור, ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו...
...וכמה הוא משלם?... רקק והגיע בו הרוק – משלם מאה סלעים, וכו׳.(שו״ע חושן משפט תכ, לח, מא)
הגמרא מביאה את דברי רב פפא שהיורק בחברו חייב בבושת רק כשפגע בו ולא כשפגע בבגדיו, ובמסכת בבא קמא
(צא, א) מבואר שהטעם הוא משום שזה כביישו בדברים, וכן כותב הרא״ש (שם פ״ח סי׳ טו) שהתורה מחייבת רק על בושת שבגופו.
המאירי והשיטה מקובצת כותבים שאם פגע בבגדו פטור אף אם היה לבוש בבגדו בשעה שירק עליו.
השיטה מקובצת מוכיח זאת ממהלך הגמרא שדחתה ״וכי סוס בר בושת הוא״, ובכל זאת סברה שיש בושת למי שיורק על בגדו של חברו, והטעם הוא מפני שבתחילה הקשו מהיורק על סוס כשהוא לבדו, ולאחר מכן הקשו מהיורק על בגד שחברו לבוש בו, שודאי יש לו בושה מכך.
אולם המאירי מביא שיש מפרשים שאם ירק על בגדי חברו בשעה שהוא לבוש בהם – חייב לשלם בושת, וניתן להוסיף שכך משמע מדברי הירושלמי (
ב״ק פ״ח ה״ו, כפירוש הפני משה) שמשוה בין היורק בגופו ליורק בכליו.
בביאור שאלת הגמרא מהיורק על בגדו של חברו, המאירי כותב שלדעתם מדובר בכגון שהשאיל את בגדו לחברו ובשעה שלבש את הבגד בא אחר וירק עליו. על כן סברה הגמרא שבעליו של הבגד צריך לקבל חלק מתשלום הבושת שמגיע למי שלבש את הבגד, כשם שנאמר במשנה שהבעל מקבל חלק מתשלום הבושת של האשה.
מלשון הרמב״ם ״והגיע הרוק בבשרו״ מבואר שסובר כפירוש הראשון, שאם הגיע הרוק לבגדיו – פטור, אף שהוא לבוש בהם, וכן מוכח מדברי הב״ח (שו״ת סי׳ קט).
הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו
ציון ה.
משנה. הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, אמרו חכמים: יכול הוא שיאמר ׳לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך אי אפשי ליתן׳.
האב שפסק על ידי בתו – לא קנת הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה, וכן הבן – לא קנה עד שיכנוס, שכל הפוסק – אינו פוסק אלא על מנת לכנוס. לפיכך, הפוסק מעות לחתנו ומת קודם שיכנוס, ונפלה לפני אחיו ליבום – יכול האב לומר ליבם ׳לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן׳, ואפילו היה הראשון עם הארץ והשני חכם, ואף על פי שהבת רוצה בו.
(רמב״ם אישות כג, טו)
האב שפסק על ידי בתו – לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה, וכן הבן – לא קנה עד שיכניס, שכל הפוסק – אינו פוסק אלא על מנת לכנוס. לפיכך, הפוסק מעות לחתנו (או לבנו) ומת קודם שיכניס, ונפלה לפני אחיו ליבם – יכול האב לומר ליבם ׳לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן׳, ואפילו היה הראשון עם הארץ והשני חכם, ואף על פי שהבת רוצה בו.
(שו״ע אבן העזר נג, ב)
א. הפוסק סתם ולא פירש על מנת שיכנוס.
הירושלמי (הלכה ב) מקשה על משנתנו מדוע אין היבם זוכה במה שפסק האב, והרי זה בכלל הדברים הנקנים באמירה, ומתרץ: ״תני בר קפרא: פוסק לשם כתובה על מנת לכנוס״.
הרי״ף (כט, א בדפיו) מפרש את הירושלמי שכל הפוסק מעות לחתנו, אפילו בסתם – דעתו על מנת שיכנוס, ולכן כשמת חתנו ולא כנס האב – אינו חייב לתת מה שפסק לחתנו.
הרי״ף מוסיף שראה שיש מי שפירש את הירושלמי באופן אחר, אך אינו מסכים לפירושו, והר״ן והמגיד משנה מסבירים שלפי הפירוש האחר מדובר במשנתנו דוקא במי שפסק לחתנו במפורש על מנת שיכנוס, אבל הפוסק סתם חייב לתת את המעות אף שמת חתנו. אכן, בעל העיטור (אות פ פסיקתא, דף סז, א) כותב שבדרך זו מפרשים רב האי גאון ורבינו חננאל את דברי הירושלמי, וניתן להוסיף שכך גם עולה מדברי התוספות להלן (קט, א ד״ה תשב).
הרא״ש (סי׳ ג) והנמוקי יוסף מדייקים כפירוש הרי״ף מהירושלמי שנוקט בלשון: ״פוסק... על מנת לכנוס״, ולא נאמר ״כשפסק״, שאז היה משמע שהירושלמי מעמיד את המשנה דוקא כשפסק על מנת לכנוס. הריטב״א מוסיף שכך מוכח גם מסוגיית הבבלי שהשאירה את המשנה כצורתה.
גם בעל העיטור (שם), רבינו קרשקש, תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) והמאירי מסכימים עם פירוש הרי״ף.
לדעת רב האי גאון (מובא ברא״ש שם ובראשונים נוספים) דין המשנה נאמר דוקא בכגון שפוסק מעות לחתנו, כגון שאמר לו ׳כשתכנוס את בתי – אתן לך כך וכך׳, שאם מת החתן יכול לומר ליבם שאינו רוצה לתת מה שפסק לאחיו. אבל אם פוסק מעות לבתו, כגון שאמר בשעת קדושין ׳כך וכך אני נותן לבתי׳ – קנתה הבת אף על פי שמת החתן.
הרשב״א כותב שמדבריו נראה שהוא מפרש את הירושלמי (המובא לעיל) שבמשנה מדובר על מי שפוסק לחתנו במפורש על מנת שיכנוס, אבל לפי הרי״ף שמפרש את הירושלמי שאפילו הפוסק לחתנו בסתם דעתו על מנת שיכנוס, הוא הדין שאם פוסק לבתו – לא פסק אלא על מנת שיכנוס. גם מדברי המגיד משנה עולה שלפי פירוש הרי״ף הפוסק לבתו ומת החתן – לא קנתה הבת.
מדבריהם יוצא שלפי רב האי גאון אין הבדל עקרוני אם פוסק לחתנו או לבתו, אלא רק אם פוסק במפורש על מנת שיכנוס או שפוסק בסתם.
אולם מדברי הר״ן לא משמע כן, שלאחר דברי הרי״ף הוא מביא את דברי רב האי גאון שמחלק בין הפוסק לחתנו לבין הפוסק לבתו, ואינו מעיר שדעה זו חולקת על פירוש הרי״ף.
כיוצא בזה מדייק הב״ח מדברי הרא״ש (שם) והטור שמקבלים להלכה את פירוש הרי״ף, ויחד עם זאת דנים בדברי רב האי גאון לגבי הפוסק לבתו.
הב״ח כותב שלפי דרכם רב האי גאון סובר שרק אם האב פוסק לחתנו יכול לומר שאינו רוצה לתת את המעות ליבם, אבל אם אומר במפורש שנותן לבתו – קנתה הבת, אף על פי שמת החתן.
מלבד זאת הראשונים דנים בביאור דברי רב האי גאון, באילו תנאים הבת זוכה במה שפסק לה אביה. רבינו יהונתן כותב שכיון שפסק בשעת נישואין הבת זוכה במעות מיד, וכל מי שישאנה יכול להוציא מיד האב. מבואר מדבריו שניתן להוציא את הכסף רק לאחר שתינשא, ולאו דוקא כשנישאת ליבם אלא אף לאדם אחר. גם המאירי כותב כן בדעת רב האי גאון, והבית שמואל (סק״ז) כותב שכן משמע מדברי הר״ן.
כיוצא בזה כותב בעל מעשה רקח בדעת רב האי גאון, ומסביר שאמנם הקנין חל בשעת האמירה, אבל גמירות הדעת להקנות היא מחמת הנאת החיתון. לפיכך, כל זמן שלא נישאת – אינו גומר ומקנה, אך אם נישאת, בין ליבם ובין לאדם אחר – מיושבת דעתו של האב ורוצה בהקנאה.
אולם הרא״ש מקשה שלא מסתבר שהבת זוכה במעות בלא שנישאת ליבם, שהרי אם לא נישאת ומתה והיה לה בן ודאי שאינו יורש ממון זה. אבל הוא מסכים שאם התייבמה אין האב יכול לומר ליבם ׳לאחיך הייתי רוצה לתת׳, שהרי פסק לבתו ״ולא פקעו הקידושין״.
מדבריו משמע שהבת זוכה במעות שפסק האב רק אם נישאה ליבם ולא כשנישאה לאחר, וכן כותבים בדעתו הב״ח ובעל הפרישה (סק״ב), והבית שמואל (שם) מוסיף שהרא״ש סובר שזהו הפירוש לדברי רב האי גאון. כך ניתן לדייק מדברי הר״ן בחידושים, ויתכן שזו גם מסקנת המאירי, אך לפי הבנתו דעה זו חולקת על רב האי גאון.
יחד עם זאת הרא״ש כותב בשם גאון שהפוסק מעות לבתו לצורך נישואין, ולא הזכיר שתינשא לאדם מסוים – קנתה הבת את המתנה, והאב אינו יכול לחזור בו אפילו כשמת החתן. השלחן ערוך מביא את דבריו בסעיף ד.
הרש״ל (בביאורו לטור, מובא בפרישה סק״ה), הב״ח והבית שמואל (סק״ט) מסבירים שכיון שהאב לא הזכיר חתן מסוים – הבת זכתה במתנה, וזאת בתנאי שתבוא לכלל נישואין. לכן כל זמן שלא נישאה אין זה נחשב ממון גמור שלה שיכולה להורישו לבנה, אך גם האב אינו יכול לחזור בו. הט״ז (סק״ג) מוסיף על כך שהיינו דוקא כשפסק לפני שנתקדשה, אבל לאחר הקידושין הרי זה כמפרש שנותן על מנת שתינשא לפלוני.
מלשון הרמב״ם ״שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס״ מבואר שמקבל את פירוש הרי״ף בירושלמי, שאף הפוסק סתם כוונתו על מנת שיכנוס, וכן כותבים המגיד משנה והבית יוסף.
מדברי המגיד משנה עולה שמבין שהרמב״ם חולק על רב האי גאון וסובר שאין הבדל בין הפוסק לחתנו לבין הפוסק לבתו, שהרי בודאי פסק על מנת שתינשא.
בעל ערוך השלחן (סע׳ ג) מבין שזו דעת הרמב״ם שכותב ״האב שפסק על ידי בתו״, דהיינו שפסק לבתו, שאם לא כן היה כותב במפורש ״שפסק לחתנו״, כמו שנאמר בהמשך ההלכה. הוכחה נוספת הוא מביא מזה שהרמב״ם משווה זאת לפוסק לבנו.
לעומת זאת הבית שמואל (סק״ה) כותב שניתן לומר שהרמב״ם אינו חולק על רב האי גאון, ומה שכתב ״על ידי בתו״ הכוונה לפוסק לחתנו, אבל הפוסק לבתו ומת החתן – זכתה הבת, וכן מסיק בעל כנסת הגדולה (הגה״ט סק״ז) בדעת הרמב״ם.
השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, ובסעיף ג הוא כותב: ״יש מי שאומר שהפוסק לבתו, כגון שאמר בשעת קדושין ׳כך וכך אני נותן לבתי׳ – קנתה הבת לענין שאם נתייבמה לא מצי למימר ׳לאחיך הייתי רוצה ליתן׳, שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקדושין שמכחם יבמה אחיו״.
החלקת מחוקק (סק״ח) והבית שמואל (סק״ז) מסבירים שהשלחן ערוך פוסק כרב האי גאון ולפי ביאור הרא״ש, שהפוסק לבתו ומת החתן – קנתה הבת רק אם נישאת ליבם ולא כשנישאת לאדם אחר.
דרכי הכתיבה והגבייה של הכספים והמטלטלין הנלווים לכתובה
ציון ו (סו, א), ציון ב. ג (סו, ב).
משנה. פסקה להכניס לו אלף דינר – הוא פוסק כנגדן חמש עשרה מנה, וכנגד השום – הוא פוסק פחות חומש. שום במנה ושוה מנה – אין לו אלא מנה. שום במנה – היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר, ובארבע מאות – היא נותנת חמש מאות. מה שחתן פוסק – הוא פוסק פחות חומש.
פסקה להכניס לו כספים – סלעה נעשה ששה דינרין... רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה.
מנהגות רבות יש בנדוניא. יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה וכותבים שהכניסה לו מאה וחמשים כדי להרבות בפני העם, וכשתבוא לגבות – לא תגבה אלא המאה. ויש מקומות שנהגו לכתוב בפחות, ואם פסקה להביא לו במאה כלים – נותנת שוה מאה ועשרים או מאה וחמשים, וכותבין שהכניסה לו מאה. ויש מקומות שנהגו לכתוב שוה בשוה... ויש מקומות שיכניס האיש שום משלו לאשה יצטרף לנדוניתה להתנאות בו.
הנושא סתם – כותב ונותן כמנהג המדינה, וכן היא שפסקה להכניס – נותנת כמנהג המדינה, וכשתבא לגבות כתובתה – מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה. ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא, ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה.
(רמב״ם אישות כג, יא–יב)(הלכה יב לא צוינה בעין משפט)
הנושא אשה סתם – כותב לפי המנהג, וכן היא שפסקה להכניס – נותנת כפי מנהג המדינה. הגה. ומה שהאשה מכנסת לבעלה, הן מעות הן בגדים, ומקבלן עליו והן באחריותו – נקרא נדוניא בכל מקום, ואינה נגבית אלא עם הכתובה, אבל לשאר דברים אין דינו ככתובה, וכמו שיתבאר לקמן, ויש מקומות שהחתן מוסיף לה בנדונייתא וכותב יותר ממה שקבל, והולכין בזה אחר המנהג... וכשבאה לגבות כתובתה – מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה... ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן – מנהג המדינה הוא עיקר, ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה. הגה... ויש מקומות שנוהגים לכתוב כל הכתובות בשוה, אפילו לא הכניסה לו כלום, ואם ירצה מוסיף לה, ואם ירצה לפחות לה היא כותבת לו ׳כך וכך קבלתי על כתובתי׳, וכן נוהגין במדינות אלו.
(שו״ע אבן העזר סו, יא)
א. מחלוקת התנאים ופסיקת ההלכה.
לפנינו שתי משניות, בראשונה מובא הדין של אשה שמכניסה לבעלה כספים שיכול לעשות בהם עסק, או שמכניסה ״שום״, דהיינו מטלטלין כגון בגדים וכלים שעומדים לשימושו, וגם במשנה השניה מדובר על הפוסקת לבעלה כספים. דעת תנא קמא בשתי המשניות היא שהבעל מוסיף על הכספים שליש ופוחת מן השום חומש, ובמשנה השניה מובאים דברי רבן שמעון בן גמליאל שהכל כמנהג המדינה.
הרמב״ן, הרשב״א, רבינו קרשקש, הרא״ש (סי׳ ד) והר״ן (דף כט, א בדפי הרי״ף) מפרשים שדברי רבן שמעון בן גמליאל נאמרו בין על הכספים ובין על השום, ומביאים ראיה מן התוספתא (ו, ד) האומרת בשם רבי יוסי שבמקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים – אין משנים ממנהג המדינה.
הרמב״ן מסביר שלפי הדעה שהולכים אחר המנהג אין הכוונה למנהג שהתנו אנשי העיר שלא לפחות ולהוסיף, שבכגון זה ודאי לא היו חכמים חולקים על רבן שמעון בן גמליאל, אלא הכוונה שלא נהגו לפחות ולהוסיף, ובזה נחלקו התנאים אם אומרים להם לפחות או להוסיף, וכן כותבים הרשב״א, רבינו קרשקש והר״ן.
יתרה מזו הם כותבים שיתכן שאין כלל מחלוקת בין התנאים, ואף תנא קמא מסכים שהולכים לפי המנהג, וכל שאמר הוא כיצד ראוי לנהוג בעיר חדשה שאין בה מנהג.
הראשונים פוסקים כדברי רבן שמעון בן גמליאל, ומסבירים שאף אם יש מחלוקת בדבר ראוי ללכת אחר המנהג.
ב. התוספת שמוסיף על הכספים.
הרי״ף (דף כט, א בדפיו) מביא את דברי הירושלמי (הלכה ג) שהטעם שהבעל מוסיף על הכספים שמכניסה לו הוא ש״שמין דעתו של איש רוצה לישא וליתן בהן ולעשותן באחד ומחצה״.
הרמב״ן, הרשב״א, רבינו קרשקש והר״ן מסבירים שמן הדין אסור לבעל להשתמש בכספים כדי שלא יאבדם, ותיקנו חכמים לטובת שניהם שהבעל ישא ויתן בכספים ויוסיף עליהם שליש.
התוספות (ד״ה פחות) כותבים שדבר העומד לסחורה דינו ככספים שמוסיף עליהם, וכן כותב הריב״ש (סי׳ קנ). כיוצא בזה כותבים הרי״דּ והמאירי, והם מביאים לכך ראיה מהגמרא להלן
(סז, א) האומרת שבשמים של אנטוכיא הרי הם ככספים.
לעומת זאת מדברי רש״י (ד״ה שום במנה ושוה מנה, וד״ה פסקה) משמע שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהם ראויים להשתכר בהם מיד, וכן מפרשים הר״ן, רבינו יהונתן ור״י אלמנדרי.
באשר לאמור בגמרא על בשמים של אנטוכיא, רש״י לשיטתו מפרש (ד״ה בשמים) שזאת היתה עיקר סחורתם, ומסתבר שרק משום כך הם נחשבים ככספים, מה שאין כן בשאר דברים העומדים לסחורה שאינם דומים לכספים.
בירושלמי (שם) מבואר שהטעם שפוחת מהמטלטלין שמכניסה לו הוא שנוח לאשה להשתמש בהם ולבלותם, והבעל ינכה מהם חומש.
הרמב״ן, הרשב״א, רבינו קרשקש והר״ן מסבירים גם בזה שמעיקר הדין אסור להשתמש במה שמכניסה, וחכמים עשו תקנה שתוכל להשתמש והבעל ינכה חומש עבור מה שפוחתים בשימושה. אולם הרי״ד כותב שהתקנה היא שפוחת חומש, ויתכן שלדעתו עצם השימוש בדברים שמכניסה מותר מעיקר הדין.
רש״י (ד״ה וכנגד) מביא שני טעמים לכך שהבעל פוחת חומש משווי השום. האחד הוא כפי הטעם הנזכר בירושלמי, שהמטלטלין פוחתים בשימושה, והשני הוא שבני החופה רגילים להעריך את הדברים יותר משוויים האמיתי, כדי לחבב את הכלה על החתן.
התוספות (ד״ה פחות) מביאים ראיה לטעם השני מהגמרא שמסבירה את הכפילות בדוגמאות שבמשנה בכך ש״קתני שומא רבה וקתני שומא זוטא״, ולפי הטעם השני מובן שיש הבדל בין ההערכה שהיו עושים לכלה עניה שהכניסה נכסים מועטים לבין כלה עשירה שהכניסה נכסים מרובים, כדברי רש״י (ד״ה וקתני שומא). אבל לפי הטעם הראשון השיעור שפוחתים הנכסים בשימושה שווה בנכסים מרובים ובמועטים.
הר״ש בתוספותיו (סז, א ד״ה זהב) כותב בדעת רש״י שכל טעם עומד בפני עצמו, כלומר שפוחתים מהשום בין כשהכלים מתבלים אף שאין שמים אותם ביותר משוויים, ובין כששמים אותם ביותר משוויים אף שאינם מתבלים.
גם בעל ההפלאה (על התוספות, שם) מפרש בדרך זו ומוסיף לדייק מלשון רש״י שלגבי בגדים וכלים הטעם הוא מפני שפוחתים, וכיון שאינם עומדים למכירה אין דרך לשומם ביותר מערכם, ואילו לגבי דברים העומדים לסחורה שאינה משתמשת בהם הטעם הוא ששמים אותם ביותר מערכם.
אולם המהרש״א (על התוספות, שם) סובר שפוחתים חומש רק במילוי שני הטעמים, ומוכיח זאת מהגמרא להלן
(סז, א) המעמידה ב״כלים של זהב דלא פחתי״, משמע שכאשר ידוע שהכלים אינם מתבלים אינו רשאי לפחות מערכם.
אכן הרשב״א, הרא״ה והריטב״א מקשים מגמרא זו על הטעם השני שמביא רש״י, ומוכיחים שהטעם הוא רק מפני שהכלים פוחתים, כפי שנאמר בירושלמי. כך עולה גם מדברי רב האי גאון (מובא בשטמ״ק), הרי״ד, הריא״ז (הלכה א, ה), המאירי והנמוקי יוסף.
בדעת רש״י מסביר הר״ש (שם) לשיטתו שכיון שכלי זהב שוויים רב – אין רגילים לשום אותם ביותר מערכם לכבוד הכלה.
במשנה נאמר שבכגון זה אינו פוחת וצריך לכתוב מנה, ורש״י לשיטתו מסביר שרק בדברים ששמו אותם בבית חתנים נאמר שיפחות, ולא בדברים ששמו אותם בשוק.
התוספות (ד״ה שום) כותבים שפירושו מגומגם, ויתכן שכוונתם לכך שהוא מתאים רק לטעם השני של רש״י שפוחת מפני שבני החופה מעריכים את השום ביותר מערכו, ולא לטעם הראשון שרשאי לפחות בגלל הפחת שנגרם מן השימוש.
אכן הר״י קורקוס כותב שלפי פירוש רש״י צריך לומר שמדובר בכלים שאינם פוחתים, ואולי אפשר להסביר את דברי רש״י לפי דעת המהרש״א שפוחת רק במילוי שני הטעמים.
התוספות מקבלים את פירוש רבינו חננאל, ולפיו מדובר באשה הנוקטת בלשון הזו, וכוונתה שיכתוב בכתובה שהכניסה לו שום בשווי של מנה אף שגם היא תתן לו בשווי של מנה, וכן כותב השיטה מקובצת בשם הר״י מיגאש.
כיוצא בזה מפרשים הרמב״ן והרא״ה, שאינם מקבלים את פירוש רש״י מאחר שהם סוברים שהטעם שפוחת מן השום הוא רק מפני הפחת שנגרם מהשימוש, ושלא כטעם המובא ברש״י.
כאמור, גם רב האי גאון (בשטמ״ק) מפרש שהטעם שפוחת חומש מהשום הוא מפני הפחת הנגרם מהשימוש, ועל כן הוא מפרש גם בענין זה שהכוונה שמכניסה לו דברים שאין בהם פחת, כגון קרקע ובהמה, ואף מביא לכך ראיה מהירושלמי שבקרקע ובהמה מעריכים אותם כשוויים.
הרי״ד והריא״ז (שם) מסבירים בדרך אחרת שכאשר האשה אומרת שתכניס לו כלים ששוויים מנה כוונתה שהוא יקבל מנה ולא יותר, וממילא יתחייב בכתובה רק על שמונים מחמת הפחת, אבל כשאומרת שתכניס שום מנה סתם כוונתה שהוא יתחייב בכתובה על מנה, והיא צריכה לתת מנה וחומשו.
בדומה לכך כותב הרשב״א בשם הראב״ד, אלא שלדעתו המשנה בהמשך מחדשת שאף על פי שפסקה להכניס לו כספים בשווי מנה הרי היא יכולה להכניס לו ״שום מנה״, כלומר מטלטלין בשווי מנה, ובלבד שתתן בשווי שלושים ואחד סלע ודינר, שהם תוספת חומש, כדי שלא יפסיד מן הפחת.
המאירי גורס במשנה ״שום מנה״ לעומת האמור בסיפא ״שום במנה״, ומסביר שצריך לדקדק בלשון האשה, שאם אמרה ״שום מנה״ כוונתה שמתחייבת להביא דברים בשווי מנה, והוא יפחות כנגדם חומש, ואם אמרה ״שום במנה״ כוונתה שהוא יתחייב בכתובה על מנה, והיא מצדה צריכה להכניס לו מנה וחומש. החילוק בנוסח הלשון מובא גם במגיד משנה.
בסוף המשנה למדנו שמה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש, ומפירוש רש״י (ד״ה וכשחתן וד״ה תנא שומא דידה) עולה שאף כאן הכוונה לכלים שהאשה הכניסה לו לפני שנכתבה הכתובה, והבעל הוא זה שמעריך את שוויים, וגם על זה נאמר שיכתוב אותם לפי הכלל הנזכר שפוחת חומש.
הריטב״א מדגיש שפירוש רש״י הוא לשיטתו, שהטעם שפוחתים חומש הוא מפני שמעריכים את המטלטלין ביותר מערכם לכבוד הכלה, ועל כן צריך להשמיענו שטעם זה קיים גם כששמים בבית החתן.
גם הרי״ד כותב שמדובר על כלים שהאשה מכניסה, אלא שלדעתו מדובר על כלים שמכניסה בשעת הנישואין מעבר למה שפסקה לתת לו, ועל זה נאמר שהוא פוסק ומקבל אותם עליו פחות חומש מפני שפוחתים בשימושה.
לעומת זאת התוספות (ד״ה וכשחתן) כותבים בשם רבינו חננאל שבחלק זה של המשנה הכוונה לחתן שמייחד לה כלים ושאר תשמישים כתוספת לכתובתה, וגם בזה נאמר שפוחת חומש בכתובה מפני אותם טעמים שהובאו מקודם, דהיינו שמעריכים אותם ביותר משוויים, וגם מפני הפחת שנגרם על ידי השימוש.
ענין זה מובא גם בשיטה מקובצת בשם רב האי גאון, ומדבריו משמע שהוא הדין כשפוסק שיתן לה מטלטלין באופן כללי בלי לייחד נכסים מסוימים, שאינו צריך לתת לפי השווי שפסק אלא רשאי לפחות חומש.
בדרך שונה מובא בשיטה מקובצת בשם תלמידי רבינו יונה, שכאשר הבעל מכניס נכסים לאשה צריך לתת חומש יותר ממה שפוסק, כמו שנאמר על אשה שפסקה ״שום במנה״ שצריכה לתת מנה וחומשו, כך שלמעשה הסכום שכתוב בכתובה הוא חומש פחות ממה שנותנים.
בטעם הדבר הם כותבים שדרך העולם שהחתן פוסק להכניס דברים בשומא כנגד השומא שהיא מכניסה, וכשם שהיא מוסיפה חומש מפני הפחת בשימושה, כך גם הוא צריך להוסיף חומש על מה שפוסק.
בדרך זו הם מסבירים שכוונת המשנה להדריך את החתן שיזהר בשעה שפוסק ויגיד סכום שהוא קטן בחומש ממה שרוצה לתת, כגון כשרוצה לתת שווי של חמש מאות דינרים, שיפסוק רק ארבע מאות ויכתוב זאת בכתובה, כך שלמעשה כשיתן חמש מאות דינרים נמצא שהוסיף חומש על מה שפסק. הם מדייקים זאת מלשון המשנה שאמרה ״פוסק פחות חומש״, משמע שאומר סכום שהוא פחות ממה שבכוונתו לתת, ולא נאמר ״פוחת חומש״, שאז היה משמע שנותן פחות ממה שפסק.
הרמב״ם כותב שיש מנהגים רבים בדבר ומפרט כמה מהם, אולם הוא מוסיף שהנושא סתם נוהג כמנהג המדינה, כדברי רבן שמעון בן גמליאל.
בתוך דבריו הרמב״ם מביא את המנהג שאם מכניסה לו בנדוניה מאה כותבים בכתובה מאה וחמישים, ומדבריו עולה שכותבים כך רק משום כבוד הכלה, אך למעשה גובים רק מאה. גם הלחם משנה מבאר כך בדעת הרמב״ם, אך הוא מעיר שמלשון הירושלמי נראה שבשעה שגובים את הכתובה היו גובים גם את השליש שהוסיפו על הכספים.
אולם בעל מעשה רקח מבאר שכוונת הרמב״ם בדבריו אלה רק לאשה שמכניסה לבעלה בגדים וכיוצא בהם שדרך להרבות בשומתם, מה שאין כן כשמכניסה כספים שפשוט שהבעל צריך להוסיף עליהם מפני שמשתכר בהם, ואף גובים אותם ממנו, ולכן לא היה הרמב״ם צריך לכתוב זאת במפורש.
כדבריו ניתן לדייק מלשון הטור, שמביא בתחילה את המנהג שבמשנה שמוסיף שליש על כספים ופוחת חומש מהבגדים, ואחר כך מביא מנהג אחר שאף בבגדים רגילים לפעמים לכתוב פחות או יותר ממה שמכניסה לו, ועל כך הוא כותב שיגבו לפי מה שהכניסה ולא לפי מה שכתוב, משמע שלפי המנהג שבמשנה גובים בשיעור הכתוב בכתובה.
כאמור, הרמב״ם כותב שהולכים אחר מנהג המדינה, ומדבריו משמע לכאורה שאין חיוב לנהוג כדין המשנה, אף בעיר חדשה שאין למקום מנהג קבוע. כיוצא בזה ניתן להסיק מלשון השלחן ערוך הכותב שהעיקר כמנהג המדינה ואינו מפרט שום מנהג. מסתבר, אם כן, שלדעתם רבן שמעון בן גמליאל חולק על חכמים וסובר שבמקום שאין מנהג קבוע יכולים לעשות כרצונם.
אולם הריב״ש (סי׳ קנ) והבית שמואל (סקכ״ג) כותבים שבמקום שאין מנהג הולכים אחר הדין השנוי במשנה.
הטור כותב שעכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתובות בשווה, תוספת ונדוניה, אפילו כשלא הכניסה כלום, ומגבים אותה לפי תקנת הנישואין, וכן כותב הרמ״א שנוהגים לכתוב את כל הכתובות באותו נוסח.