והבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה, והאשה המביאה בהמה עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה – חייבין.
(1) 
הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ חַיָּיב.
הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ חַיָּיב.or one who engages in intercourse with an animal, whether in a typical manner or in an atypical manner, i.e., anal intercourse, and similarly a woman who engages in intercourse with an animal, whether in a typical manner or in an atypical manner, is liable. This baraita sets the minimum age for the passive male at nine years and one day.
כל הביאות האסורות חיובן בין כדרכה בין שלא כדרכה שנאמר משכבי אשה שני משכבות יש לה לאשה וכן הדין בבהמה ואין צריך לומר בזכור שכל הדרכים שוים בו לקלקלה וכן כל הביאות האסורות הן של כרת הן של מלקות הן של מיתה הן של זכור הן של בהמה הן של אשה הן כדרכה הן שלא כדרכה חיובן בהעראה לבד אע״פ שאין שם גמר ביאה והעראה זו עיקר הדברים בפירושה הכנסת ראש העטרה וגמר ביאה הוא הכנסת כל האבר אע״פ שלא הוציא שכבת זרע וי״מ בהעראה נשיקת האבר לבד בלא שום הכנסה ולא יראה כן:
הבא על הזכור והביא זכור עליו בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת שהרי בזכור הרובע והנרבע משם אחד הם באין וכן הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ששתיהם משם אחד באו כמו שיתבאר הא בא על הזכור והביא בהמה עליו בהעלם אחד או בהפך חייב שני חטאות שהרי זכור ובהמה משני שמות באו זו שאין אנו מחייבין בהעלם אחד אלא חטאת אחת פירושו כשהביא עליו אותו הזכור שכבר בא הוא עליו וכן בבהמה אבל בא הוא על אחד והביא על עצמו אחר אע״פ ששוכב ונשכב משם אחד באו הואיל וגופים מוחלקים הם חייב על כל אחת ואחת ואפילו בא הוא על שניהם שהכל שוכב או שהכל נשכב וכן אם בעל כמה נדות או כמה אחיות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כמו שיתבאר במקומו:
גמ׳ תניא דלא כתרווייהו כו׳ נמחק דלא כתרווייהו. ונ״ב נ״ל דל״ג להדיא בפנים התלמוד כתרווייהו אלא מפירש״י הוגה בפנים והתוס׳ יוכיחו נ״ל:
הבא על הבהמה, בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה, וכן האשה המביאה את הבהמה עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה — חייב.
or one who engages in intercourse with an animal, whether in a typical manner or in an atypical manner, i.e., anal intercourse, and similarly a woman who engages in intercourse with an animal, whether in a typical manner or in an atypical manner, is liable. This baraita sets the minimum age for the passive male at nine years and one day.
הכל
(2) דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא בְּאִשָּׁה שְׁנֵי מִשְׁכָּבוֹת וּבִבְהֵמָה מִשְׁכָּב אֶחָד.
Rav Naḥman bar Rav Ḥisda taught: With regard to a woman there are two manners of lying. A woman who engages in intercourse with an animal, whether it is vaginal or anal intercourse, is liable. But with regard to a man who engages in intercourse with an animal there is only one manner of lying, i.e., vaginal intercourse.
באשה שני משכבות – כדכתיב בה משכבי.
ובהמה משכב אחד – דהא לא כתיב בה משכבי ולענין רביעה קאמר דהאשה הנרבעת לבהמה מתחייבת אף שלא כדרכה כדרך שהיא מתחייבת בבעילת אדם דאילו בבעילת אדם לא איצטריך לרב נחמן למימר דקראי טובא ומתני׳ איכא ורב פפא נמי לא מצי למימר איפכא.
דרש רב נחמן בר רב חסדא באשה שני משכבות כדכתיב בה [משכבי] ובבהמה משכב אחד אידי ואידי ברביעה קא מיירי דאשה הנרבעת לבהמה מתחייבת אפי׳ שלא כדרכה כדרך שהיא מתחייבת בבעילת אדם דאלו בביאת אדם לא איצטריך לרב נחמן למימר דקראי טובא איכא ומתני׳ איכא ורב פפא נמי לא מצי למימר איפכא ולא מצית למימר דלא ס״ל לר׳ פפא כי אתקפתיה דאם כן אמאי לא אתיא תניא כוותיה. ובבהמה משכב אחד הבא על הבהמה אינו חייב עליה אלא כדרכה וטעמיה דרב נחמן דגבי אשה רבי רחמנא שני משכבות לא שנא בשנשכבת לאדם ולא שנא לבהמה אבל בבהמה הנרבעת לאדם לא רבי ולא מידי הילכך לא מיחייב עלה אלא כדרכה: מתקיף לה רב פפא אדרבא אשה דאורחא היא לבא עליה אמשכב מיחייב אמדעם אחרינא לא מיחייב דכמאן דלא עביד מידי דמי בהמה דלאו אורחא היא וחדיש בה רחמנא לאיחיובי עלה מיחייב על כל נקב ונקב דכולהו לאו אורחייהו וכי חייב רחמנא בחד כמאן דחייב באידך דמי. תניא דלא כתרווייהו כו׳:
דרש רב נחמן בר רב חסדא: באשה יש שני משכבות, כדרכה ושלא כדרכה, וחייב על שניהם אם נרבעה לבהמה, ואילו בבהמה משכב אחד, שחייב כדרכה בלבד.
Rav Naḥman bar Rav Ḥisda taught: With regard to a woman there are two manners of lying. A woman who engages in intercourse with an animal, whether it is vaginal or anal intercourse, is liable. But with regard to a man who engages in intercourse with an animal there is only one manner of lying, i.e., vaginal intercourse.
הכל
(3) מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא אַדְּרַבָּה אִשָּׁה דְּאוֹרְחַהּ הִיא אַמִּשְׁכָּב מִיחַיַּיב אַמִּידַּעַם אַחֲרִינָא לָא מִחַיַּיב בְּהֵמָה דְּלָאו אוֹרְחָא הִיא לִחַיַּיב עֲלַהּ עַל כׇּל נֶקֶב וָנֶקֶב.
Rav Pappa objects to this opinion: On the contrary, a woman, whose typical manner of intercourse is vaginal, is rendered liable for lying with an animal only in that manner; she is not rendered liable for something else, i.e., for engaging in anal intercourse with an animal. With regard to a man who engages in intercourse with an animal, by contrast, since it is not its typical conduct to engage in intercourse with a man, he should be rendered liable for engaging in intercourse with it through each and every orifice.
מתקיף לה רב פפא אדרבה אשה דאורחא – בבעילה אמידעם דאורחא היא מחייב אמידעם אחרינא דהיינו שלא כדרכה לא דאין אורחה דאין הנאתה מרובה.
בהמה דלאו אורחא – לבא עליה ביאת שניהם שוין.
אדרבה אשה דאורחה כו׳ – הא פשיטא בכולה הש״ס דבאשה מתחייב אשני משכבות דמשכבי אשה כתיב אלא רב פפא ה״ק אם יש לחלק בין אשה לבהמה איפכא הוה ליה למימר.
כל ביאה האסורה אין חיובה אא״כ היתה בקושי האבר אבל כל ששימש באבר מת אפילו נכנס הואיל ולא מתוך קשיו נכנס אלא מחמת שהכניסו הוא בידו פטור מכלום אלא שמכין אותו מכת מרדות וביבמות התבאר שפוסל הוא מן התרומה ומעתה המערה בעצמו פטור שהרי בקושי אי אפשר ובמת אינו כלום:
תוספות בד״ה אדרבה אשה כו׳ פשיטא בכולה הש״ס דבאשה כו׳ אלא רב פפא ה״ק אם יש לחלק כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו לפרש כפירש״י דלא איירי בבעילת אדם אלא באשה הנרבעת לבהמה ואהא קאמר רב פפא שפיר בפשיטות דיש לחלק לפי האמת אדרבה כו׳ דדוחק לפירושו דאמאי קרי לאשה הנרבעת מבהמה סתם באשה שני משכבות וסתם בבהמה משכב אחד היינו איש הרובע לבהמה ועוד קשה דמאי קאמר אדרבה אשה דאורחא כו׳ דמאי הוה טפי אורחא אשה הנרבעת לבהמה מאיש הרובע לבהמה ולהכי פירשו באשה שני משכבות היינו באשה ממש בבעילת אדם דהוה אורחא ובבהמה בין רובע ובין נרבע לאו אורחא ולא קאמר אדרבה לפי האמת דהא פשיטא בכולי תלמודא כו׳ אלא דאם יש לחלק כו׳ וק״ל:
מתקיף לה [מקשה עליה על דעה זו] רב פפא: אדרבה, אשה דאורחה [שדרכה] היא ששוכבים עמה, סברה היא כי על משכב כדרכה מיחייב [תתחייב], אמידעם אחרינא [על דבר אחר] לא מחייב [תתחייב] האשה, ואילו בהמה דלאו אורחא [שלא דרכה] היא להשכב לאדם, וכל עצם בעילתה הריהי שלא כדרכה לחייב עלה [תתחייב עליה] אם כן על כל נקב ונקב, בין כדרכה בין שלא כדרכה!
Rav Pappa objects to this opinion: On the contrary, a woman, whose typical manner of intercourse is vaginal, is rendered liable for lying with an animal only in that manner; she is not rendered liable for something else, i.e., for engaging in anal intercourse with an animal. With regard to a man who engages in intercourse with an animal, by contrast, since it is not its typical conduct to engage in intercourse with a man, he should be rendered liable for engaging in intercourse with it through each and every orifice.
הכל
(4) תַּנְיָא (דְּלָא כְּתַרְוַיְיהוּ) זָכָר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ חַיָּיב.
It is taught in a baraita in accordance with neither of their opinions: One who engages in homosexual intercourse with a male aged nine years and one day, or one who engages in intercourse with an animal, whether in a typical manner, or in an atypical manner, i.e., anal intercourse, and similarly, a woman who engages in intercourse with an animal, whether in a typical manner or in an atypical manner, are liable. Evidently, there is no difference between the nature of the transgression of a woman who engages in bestiality and a man who engages in bestiality in this regard.
ומעירים: תניא [שנויה ברייתא] שלא כתרוייהו [כשיטת שניהם]: זכר בן תשע שנים ויום אחד הבא על הבהמה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, והאשה המביאה את הבהמה עליה, בין כדרכה בין שלא כדרכה — חייב. משמע שאין לחלק בין אשה ובהמה, ובין כדרכה בין שלא כדרכה חייבים בשניהם.
It is taught in a baraita in accordance with neither of their opinions: One who engages in homosexual intercourse with a male aged nine years and one day, or one who engages in intercourse with an animal, whether in a typical manner, or in an atypical manner, i.e., anal intercourse, and similarly, a woman who engages in intercourse with an animal, whether in a typical manner or in an atypical manner, are liable. Evidently, there is no difference between the nature of the transgression of a woman who engages in bestiality and a man who engages in bestiality in this regard.
הכל
(5) א״ל אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא הַמְעָרֶה בִּזְכוּר מַהוּ.
Ravina said to Rava: With regard to one who performs the initial stage of intercourse with another male, i.e., insertion of the penis, without completing the intercourse, what is the halakha? Is he liable for engaging in homosexual intercourse?
המערה – שלא גמר ביאתו איכא למאן דאמר (ביבמות דף נה:) זו נשיקת אבר על הנקב ואיכא למ״ד העראה זו הכנסת עטרה דהוא דבר מועט אבל יותר הוא על נשיקה מיהו גבי עריות קיי״ל (שם) העראה כגמר ביאה דכתיב בנדה את מקורה הערה וילפינן (שם דף ח.) שאר עריות מנדה בהקישא דר׳ יונה כי את כל אשר יעשה מכל התועבות האל הוקשו כולן זה לזה הכא מאי.
אמר ליה רבינא לרבא המערה בזכור מהו בפרק הבא על יבמתו אסיקנא דהעראה זו הכנסת עטרה גמר ביאה ביאה ממש מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור. ומתמהינן עלה המערה בזכור משכבי אשה כתיב וכיון דאיתקש כולהו עריות לנדה דכתיב בה את מקורה הערה בהיקשא דר׳ יונה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה הוקשו כולן זה לזה מאי קא מבעיא לן כיון דבאשה חייב בזכור נמי חייב אלא המערה בבהמה מהו בבהמה וזכור ודאי לא אתו בהיקשא דר׳ יונה דכיון דלאו אורחייהו הוא לאו בני הערה נינהו וכי אקשיה קרא למידי דאורחי הוא דאקשי׳. אי נמי כי אקיש קרא עריות דדמו להדדי הוא דאקיש אבל מילי דלא דמו להדדי לא אקיש להדדי ונהי דזכור אתיא ליה ממשכבי אשה אלא בהמה מהיכא תיתי. אמר ליה אם אינו ענין להך העראה דכתיב בקדשים תהיו גבי אחות אביו ואחות אמו כי את שארו הערה כו׳ דהא איתקיש להעראה דנדה בהיקשא דר׳ יונה תנהו ענין להעראה דבהמה. זו מדה בתורה כל דבר שאינו צריך לגופו תנהו ענין לדבר שהוא צריך לו. ויש לפרש דכי קא יליף לה מדאיכפל למיכתב בה העראה דלא צריכה לגופיה דקרא הא קמ״ל דהעראה כביאה גמורה דמיא בכל דוכתא ולמאי איצטריך על כרחיך לבהמה הוא דאצטריך דלא כתיבא בה העראה דלא אתיא מהיקשא:
ומקשינן מכדי בהמה חייבי מיתות בית דין היא אדכתבה להעראה דידה גבי חייבי כריתות בלבד שאין בהן מיתת בית דין לכתבה גבי חדא מחייבי מיתת ב״ד ולגמרו חייבי מיתות ב״ד מחייבי מיתת ב״ד באם אינו ענין. ומפרקינן הואיל וכוליה קרא לדרשא הוא דהא לא אצטריך לא לאזהרה ולא לעונש דהא בסדר אחרי מות כתיב בהו אזהרה וכרת וכי אצטריך לדרשא הוא דאצטריך לאחות אמו ואחות אביו בין מן האב בין מן האם כדאיתא בפרק הבא על יבמתו כתב בה נמי מילתא דדרשא:
Ravina said to Rava: With regard to one who performs the initial stage of intercourse with another male, i.e., insertion of the penis, without completing the intercourse, what is the halakha? Is he liable for engaging in homosexual intercourse?
הכל
(6) אהַמְעָרֶה בִּזְכוּר {ויקרא י״ח:כ״ב} מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה כְּתִיב בֵּיהּ אֶלָּא הַמְעָרֶה בִּבְהֵמָה מַהוּ.
The Gemara comments: With regard to one who performs the initial stage of intercourse with a male, what is the question? The expression “as with a woman” (Leviticus 18:22) is written with regard to him, which indicates that any act that is considered an act of intercourse with a woman is also considered an act of intercourse with a man. Rather, the question is as follows: With regard to one who performs the initial stage of intercourse with an animal, what is the halakha?
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 5]
(ו) המערה בבהמה – נמי חייב. אתיא בהקישא, כדאמרינן: העראה דכתיבא גבי אחות אביו ואחות אמו דלא צריכא, דהא איתקוש להעראה דנידה – תניהו להעראה דבהמה.
האם לענין זה גם כן דין העראה כדין ביאה ממש? אמר לו: המערה בזכור — מה שאלה היא?! הלא ״משכבי אשה״ (ויקרא יח, כב) כתיב ביה [נאמר בו], שכדיני אשה כן דין השוכב עם זכר, ובאשה העראה נידונה כביאה ממש. אלא המערה בבהמה מהו?
The Gemara comments: With regard to one who performs the initial stage of intercourse with a male, what is the question? The expression “as with a woman” (Leviticus 18:22) is written with regard to him, which indicates that any act that is considered an act of intercourse with a woman is also considered an act of intercourse with a man. Rather, the question is as follows: With regard to one who performs the initial stage of intercourse with an animal, what is the halakha?
הכל
(7) א״ל אֲמַר לֵיהּ אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהַעֲרָאָה דִּכְתִיבָא גַּבֵּי אֲחוֹת אָבִיו וַאֲחוֹת אִמּוֹ דְּלָא צְרִיכָא דְּהָא אִיתַּקַּשׁ לְהַעֲרָאָה דְּנִדָּה בתְּנֵיהוּ עִנְיָן לְהַעֲרָאָה דִבְהֵמָה.
Rava said to him: In the verse: “And you shall not uncover the nakedness of your mother’s sister nor of your father’s sister; for he has made naked [he’era] his relative” (Leviticus 20:19), the word he’era alludes to the initial stage of intercourse [ha’ara]. If the word he’era is not needed for the matter of the initial stage of intercourse in the context where it is written, i.e., for the prohibition of intercourse with one’s father’s sister and one’s mother’s sister, as it is not necessary in that context since the halakha of the initial stage of intercourse with regard to all forbidden sexual relations is compared by the Torah to the halakha of the initial stage of intercourse mentioned with regard to a menstruating woman, apply it instead to the matter of the initial stage of intercourse with an animal. The superfluous expression that appears in the verse concerning one’s aunt teaches that the initial stage of intercourse is considered intercourse even with regard to an animal.
אם אינו ענין – להך העראה דכתיבא גבי אחות אמו ואחות אביו דכתיב בהו (ויקרא כ) כי את שארו הערה אם אינו עניין לגופיה דהא אתיא בהקש דנדה ככל שאר עריות כדפרישית תנהו ענין לבהמה.
אמר ליה [לו]: אם העראה שנאמרה בכתוב אינו ענין להעראה דכתיבא גבי [שנאמרה אצל] אחות אביו ואחות אמו (שנאמר בהן ״כי את שארו הערה״. ויקרא כ, יט) דלא צריכא [שאינה נצרכת] ללמדנו לאותו ענין מאומה, דהא איתקש [שהרי הושוותה] בכתוב לדין העראה האמור בנדה, וכל עריות האמורות שם הושוו זו לזו, אם כן תניהו ענין להעראה בבהמה. ונלמד כי גם בהעראה בבהמה מתקיים האיסור.
Rava said to him: In the verse: “And you shall not uncover the nakedness of your mother’s sister nor of your father’s sister; for he has made naked [he’era] his relative” (Leviticus 20:19), the word he’era alludes to the initial stage of intercourse [ha’ara]. If the word he’era is not needed for the matter of the initial stage of intercourse in the context where it is written, i.e., for the prohibition of intercourse with one’s father’s sister and one’s mother’s sister, as it is not necessary in that context since the halakha of the initial stage of intercourse with regard to all forbidden sexual relations is compared by the Torah to the halakha of the initial stage of intercourse mentioned with regard to a menstruating woman, apply it instead to the matter of the initial stage of intercourse with an animal. The superfluous expression that appears in the verse concerning one’s aunt teaches that the initial stage of intercourse is considered intercourse even with regard to an animal.
הכל
(8) מִכְּדֵי בְּהֵמָה מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת ב״ד בֵּית דִּין הִיא לְמָה לִי דִּכְתִיב לְהַעֲרָאָה דִּידַהּ גַּבֵּי חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת לִכְתְּבֵיהּ גַּבֵּי חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין וְלִיגְמוֹר חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין.
The Gemara asks: Since one who engages in intercourse with an animal is among those who are liable to receive a court-imposed death penalty, why do I need the halakha of one who performs the initial stage of intercourse with an animal to be written in a verse concerning those who are liable to receive karet, i.e., the case of one who engages in intercourse with his aunt? Let the Torah write this halakha with regard to those who are liable to receive a court-imposed death penalty, and one would then derive this halakha concerning those who are liable to receive a court-imposed death penalty from the halakha of those who are liable to receive a court-imposed death penalty, and not from the less relevant halakha of one who engages in intercourse with his aunt, who is punished with karet.
למה לי למכתביה להעראה דידה גבי חייבי כריתות – אחות אב ואחות אם אין בהם מיתה.
לכתבה גבי – חד מעריות של חיוב מיתה.
ושואלים: מכדי [הרי] בהמה מחייבי מיתות בית דין היא, למה לי (מדוע) דכתיב [שתיאמר] להעראה דידה [שלה] גבי [אצל] חייבי כריתות?! שהרי כפי שביררנו למדים דבר זה מאחות אביו שדינה רק בכרת, לכתביה [שיכתוב אותה] את ההלכה לענין העראה גבי [אצל] חייבי מיתות בית דין, וליגמור [וילמד] חייבי מיתות בית דין מחייבי מיתות בית דין ולא מדבר רחוק כל כך כאחות אביו שדינה בכרת בלבד!
The Gemara asks: Since one who engages in intercourse with an animal is among those who are liable to receive a court-imposed death penalty, why do I need the halakha of one who performs the initial stage of intercourse with an animal to be written in a verse concerning those who are liable to receive karet, i.e., the case of one who engages in intercourse with his aunt? Let the Torah write this halakha with regard to those who are liable to receive a court-imposed death penalty, and one would then derive this halakha concerning those who are liable to receive a court-imposed death penalty from the halakha of those who are liable to receive a court-imposed death penalty, and not from the less relevant halakha of one who engages in intercourse with his aunt, who is punished with karet.
הכל
(9) הוֹאִיל וְכוּלֵּיהּ קְרָא לִדְרָשָׁא הוּא דְּאָתֵי כְּתִיבָא נָמֵי מִילְּתָא דִּדְרָשָׁא.
The Gemara answers: Since the entire verse about the punishment of one who engages in intercourse with the sister of his father or mother is superfluous, and comes for the sake of exposition, as this halakha is already stated in other verses (see Leviticus 18:12–13), this matter, i.e., the fact that the initial stage of intercourse is halakhically defined as intercourse, is also written in this verse for the purpose of an exposition, i.e., in order to indicate that this principle holds true with regard to bestiality as well.
ואסיקנא דהאי קרא וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שארו הערה עוונם ישאו – כוליה קרא לדרשא הוא דאתא, מפורש ביבמות פרק הבא על יבמתו בתחילתוא.
בעי רב אחדבוי: המערה בעצמו מהו?
א. נד,ב.
איידי דכולי קרא – דעריות אחות אמך ואחות אביך כי את שארו הערה וגו׳ (שם).
לדרשא אתא – ביבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד:) דהא כתיבא בכל חד וחד באנפי נפשיה בפרשת עריות באחרי מות והדר כתיב בקדושים תהיו.
ומשיבים: הואיל וכוליה קרא לדרשא הוא דאתי [וכל המקרא כולו לדרשה הוא שבא], שעיקר הדין נכתב במקום אחר בפרשה אחרת, כתיבא נמי מילתא דדרשא [כתוב גם כן דבר של דרשה] אף שלא נכתב במקום הראוי והשייך לו.
The Gemara answers: Since the entire verse about the punishment of one who engages in intercourse with the sister of his father or mother is superfluous, and comes for the sake of exposition, as this halakha is already stated in other verses (see Leviticus 18:12–13), this matter, i.e., the fact that the initial stage of intercourse is halakhically defined as intercourse, is also written in this verse for the purpose of an exposition, i.e., in order to indicate that this principle holds true with regard to bestiality as well.
הכל
(10) בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי מֵרַב שֵׁשֶׁת הַמְעָרֶה בְּעַצְמוֹ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ קְבַסְתַּן.
Rav Aḥadevoi bar Ami asked Rav Sheshet: With regard to one who performs the initial stage of homosexual intercourse on himself, what is the halakha? Is he liable for homosexual intercourse? Rav Sheshet said to him: You disgust me with your question; such an act is not possible.
ערך קבסתן
קבסתן – א(קידושין כו:) א״ל רבי יוסף קבסתן איכפל תנא לאשמועינן מחט (סנהדרין נה.) בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת המערה בעצמו מהו אמר ליה קבסתן פי׳ מכעיס ר״ח ז״ל פי׳ גנבת דעתינו כדאמרינן נמצא גנב או קיבויסטוס והוא בלשון יון מטעה בני אדם בדברי מרמות כגון גנב בעצמו פ״א בתשובות קבסתן בלשון ישמעאל גיתתנו ברפה ולא בדגש כאדם שמראה את חבירו דבר מטונף והוא אומר הפכת כל האוכלין במעי עד שהגעתני להקיא ומשל זה אומרים למי שאומר ומדבר דברים רחוקים ודחוקים כלומר היאך יוכל אדם להערה את עצמו ועיקר לשון זה האדם המרבה במאכל ואוכל אכילה גסה ומצטער ומגיע לו שלשול מלמטה וקיא מלמעלה נקרא בלשון ארמי קיבסא.
א. [בעליידיגען קרענקען.]
בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת המערה בעצמו מהו אמר ליה קנסתן כלומר היפכת את בני מעי להקיא ששאלתני דבר שאינו צריך כדמפרש רב אשי ואזיל. אמר רב אשי מאי תיבעי ליה בקישוי גיד לא משכחת לה שהרי אי אפשר לכופו למטה כי משכחת לה במשמש מת גיד בלא קישוי קרי מת למאן דאמר משמש מת פטור הכא פטור למאן דאמר חייב הכא מיחייב תרתי מיחייב אשוכב ומיחייב אנשכב כבא על הזכור והביא זכור עליו ולר׳ ישמעאל איצטריך לה דאמר חייב שתים לאשמועינן רבותא אבל לר״ע דאמר התם אינו חייב אלא אחת הכא מאי רבותא אית ליה לאשמועינן הא ודאי כל שכן הכא דלא ליחייב אלא חדא דהא חד גופא הוא וחד מעשה הוא וחדא אזהרה הוא. עיקר שמעתתא דמשמש מת בעריות איתא בסוף פרק ידיעות הטומאה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו ואמרי׳ היכי עביד נועץ ציפורניו בקרקע עד שימות הגיד אמר רבא זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור אביי אמר לעולם חייב והכא היינו טעמא דפטור משום דאנוס הוא:
בעא מיניה [שאל ממנו] רב אחדבוי בר אמי מרב ששת: המערה בעצמו מהו האם חייב הוא משום משכב זכר בזה? אמר ליה: קבסתן [אתה מגעיל אותי] (גאונים) בשאלתך, שהרי דבר זה לא יתכן.
Rav Aḥadevoi bar Ami asked Rav Sheshet: With regard to one who performs the initial stage of homosexual intercourse on himself, what is the halakha? Is he liable for homosexual intercourse? Rav Sheshet said to him: You disgust me with your question; such an act is not possible.
הכל
(11) אָמַר רַב אָשֵׁי מַאי תִּיבְּעֵי לָךְ בְּקוֹשִׁי לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כִּי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בִּמְשַׁמֵּשׁ מֵת לְמַאן דְּאָמַר גמְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת פָּטוּר הָכָא פָּטוּר וּלְמַאן דְּאָמַר חַיָּיב הָכָא מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי מִיחַיַּיב אַשּׁוֹכֵב וּמִיחַיַּיב אַנִּשְׁכָּב.
Rav Ashi said: What is your dilemma? With regard to doing so with an erect penis, you cannot find such a case. You can find it only when one performs this act of intercourse with a flaccid penis. And the halakha is subject to a dispute: According to the one who says that a man who engages in intercourse with a flaccid penis, with one of those with whom relations are forbidden, is exempt, as that is not considered intercourse, here too, when one does so to himself, he is exempt. And according to the one who says that he is liable, he is rendered liable here for transgressing two prohibitions according to Rabbi Yishmael; he is rendered liable for engaging in homosexual intercourse actively, and he is rendered liable for engaging in homosexual intercourse passively.
ואמר רב אשי: מערה עצמו בקישוי לא משכחת לה – כלומר: בקישוי גיד לא משכחת לה. כי משכחת לה במשמש מת – פירוש: גיד בלא קישוי נקרא מת. למאן דאמר משמש מת בעריות חייב – חייב כול׳.
וזה מפורש בשבועות פרק ידיעות הטומאה באחריתו, בגמרא: זו היא מצות עשה שבמקדשא. דתנינן: אי זו היא מצות עשה (שבמקדש) {שבנדה} שחייבין עליוב? היה משמש עם הטהורה ואמרה לו ניטמיתי: פירש מיד – חייב, שיציאתו הנייה לו כביאתו.
היכי עביד? אמר רב הונא משמיה דרבא: נועץ צפורניו בקרקע עד שימות – פירוש: ימות הגיד.
אמר רבא: זאת אומרת: משמש מת בעריות – פטור. ואביי אמר: לעולם משמש מת בעריות - חייב, והכא היינו טעמא דפטור – משום דאנוס הוא.
אליבא דאביי דאמר חייב – מערה בעצמו חייב שתים: אחת משום שוכב, ואחת משום נשכבג.
א. יח,א.
ב. צ״ל, עליה.
ג. הרמב״ן בשורש ה כתב דבעריות בעינן קרא לרבויי בין איש בין אשה ולא סגי משום דהשוו אשה לאיש, והוכיח כן מסוגייתינו דמרבינן קרא לשוכב וקרא לנשכב בין בזכר ובין בבהמה. אבל רש״י בכריתות ג,א כתב דדוקא בזכר בעינן קרא לשוכב ולנשכב, אבל בשאר עריות קרינן בשניהם הנפשות העושות. עיין שם. ויתכן דבביאת ערוה הביאה נעשית על ידי שניהם ולכן קרינן בהו הנפשות העושות. אבל בזכר אין האיסור משום ערוה, וראיה לזה שהרי רובע את עצמו חייב שתים (למ״ד משמש מת חייב), ובהכרח שאין האיסור משום ערוה אלא שהביאה היא מעשה אסור, ולכן שפיר בעינן קרא לשוכב ולנשכב שאין מעשיהם שוים. וראה שיטה מקובצת שם.
ערך מת
מת – א(סנהדרין נה.) בקושי לא משכחת לה כי משכחת לה במשמש מת (יבמות נה:) שכבת זרע דאשת איש פרט למשמש מת הניחא למאן דאמר משמש מת בעריות פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר אלא פרט למשמש מתה וכו׳ פי׳ גיד בלא קושי נקרא מת וכן מפורש (שבועות יח) נועץ ציפורניו בקרקע עד שימות הגיד (כתובות לז) לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן שנאמר וגם בעניו יומת אם כופר יושת עליו יכול אף בידי אדם כן תלמוד לומר חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה אין לו אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה פי׳ דרך עליה לא נתנה שגגתה לכפרה שפטור מגלות דלא סגי ליה מיתות קלות היכא דהרגו דרך ירידה דניתנה שגגתה לכפרה וחייב גלות וגלות מכפרת עליו (מכות ט: סוטה מד) מת תופש ארבע אמות לטומאה (ראש השנה כ) מאי טיבותא אמר עולא משום ירקיא רבי אחא ברבי חנינא אמר משום מיתיא פי׳ דהיכא דאיקלע יום הכפורים בששי בשבת או באחד בשבת אם ישאר המת שני ימים יסריח אבל ירקא אפשר בחמימי פי׳ אע״ג דחיימין ירקיא אפשר למיכל מינייהו וי״א למשקלינהו ולבשולינהו ולמישבקינהו בחמימי דאכיל להון במוצאי יום הכפורים. בעממי שיקברום גוים (מעילה טז) מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין. פי׳ תלש חצי זית מפרה מתה וחצי זית מגמל חי אין מצטרפין לטומאה. (מועד קטן כח) למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה וכו׳ למה נסמכה מיתת אהרן לשיבור לוחות וכו׳ (בויקרא רבה אחרי מות) למה נסמכה מיתת מרים לאפר פרה וכו׳ למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה וכו׳. באחד בניסן מתו בני אהרן מזכיר מיתתן ביום הכפורים וכו׳ (בילמדנו זאת חקת התורה) מה ראה לסמוך פרשת פרה אדומה לפרשת מיתת מרים פרשת פרה היתה בשנה השנית ומיתת מרים היתה בסוף ארבעי׳ שנה וכו׳ (בויקרא רבה בצו) למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות וכו׳ וישנה בערך למה. (מועד קטן כח) מותא כי מותא ומרעין חיבולא פי׳ המות של זה כמיתת כל אדם אריכות חוליו תוספת כריבית על המלוה.
ערך עסק
עסק – ב(פסחים מא.) לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן שאין מתעסק כמתעסק שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך מן המחובר שפטור תאמר במעילה וכו׳ (סנהדרין נה.) המתעסק בחלבים ובעריו׳ חייב שכן נהנה והמתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה פי׳ חלבים שלא נתכוון לאכול אלא קא סבר רוק הוא ובלעו עריות לא נתכוון לביאה אלא להטיח בכותל ובא על הערוה (שבת עב) כדאמרן נתכוון להגבים את התלוש וכו׳ (שבא קנז) א״ל מתעסק בעלמא אנא (כריתות יט) א״כ למה נאמר אשר חטא בה פרט למתעסק (כריתות יט) מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה (סוטה מד) מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות נפקא מיניה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה עת לכל חפץ תרגום עידן לכל עיסקא (א״ב פי׳ בל׳ יוני פעל המשתדל לעשות דבר מה). (מועד קטן כב) רצה ממעט בעסקו לא רצה אינו ממעט פי׳ לישא וליתן בסחורתו כל היום אם רצה בשאר המתים הרשות בידו אבל על אביו ועל אמו ממעט בעסקו ואפילו על ידי אחרים (בבא מציעא קד) האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבדו להו רבנן מילתא דניחא לתרוויהו פי׳ ניחא למלוה דאי נאנסה כולה למפרע מיהא פלגא דהיא מלוה על המתעסק בעיסקא ואי מטי ביה רווחא שקיל פלגא דפקדון ברשותא דמריה קאי ולא מתחזי כריבית ושומר שכר הוא עלה דהא שקיל אגר טרחיה וניחא ליה ללוה דאי מתניסא משלם פלגא המלוה שעליו בלבד ואי מטא רווחא שקיל מיהא פלגא (בבא בתרא ע) עד דאמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא וכו׳ (כתובות סו) תנא עיסקא רבה וקתני עיסקא זוטא (קידושין ל) איכא בינייהו לאגמורי עיסקא.
א. [טאדט.]
ב. [בעשעפטיגען.]
בקושי – בקשיו של אבר.
לא משכחת – שיוכל לכופו לעצמו.
משמש מת – באבר מת בלא קושי.
למ״ד משמש מת בעריות וכו׳ – פלוגתא היא בשבועות בשלהי ידיעות הטומאה (שבועות יח.).
מחייב אשוכב ואנשכב – דתרוייהו איתנהו ביה.
אמר רב אשי: מאי תיבעי [מה נשאלת] לך פה השאלה? שבעצם אין זו שאלה עצמאית כלל אלא תלויה בבעיה אחרת: אם היה זה בקושי, כלומר, שהיה אברו מוקשה לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה אפשרות מעשית], אי אפשר לעשות כן. כי משכחת לה [כאשר אתה מוצא אותה] אפשרות מעשית הרי זה במשמש בשעה שאברו מת ואינו מוקשה. והרי זה תלוי במחלוקת, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהמשמש מת בעריות פטור לפי שאין זו ביאה כלל, הכא [כאן] גם כן פטור, ולמאן דאמר [ול דעת מי שאומר] שחייב, הכא מיחייב תרתי [כאן חייב שתים] לר׳ ישמעאל, מיחייב [חייב] משום שוכב עם זכר ומיחייב [וחייב] משום נשכב לזכר.
Rav Ashi said: What is your dilemma? With regard to doing so with an erect penis, you cannot find such a case. You can find it only when one performs this act of intercourse with a flaccid penis. And the halakha is subject to a dispute: According to the one who says that a man who engages in intercourse with a flaccid penis, with one of those with whom relations are forbidden, is exempt, as that is not considered intercourse, here too, when one does so to himself, he is exempt. And according to the one who says that he is liable, he is rendered liable here for transgressing two prohibitions according to Rabbi Yishmael; he is rendered liable for engaging in homosexual intercourse actively, and he is rendered liable for engaging in homosexual intercourse passively.
הכל
(12) בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת דגּוֹי 1 הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה מַהוּ תַּקָּלָה וְקָלוֹן בָּעֵינַן וְהָכָא תַּקָּלָה אִיכָּא קָלוֹן לֵיכָּא אוֹ דִילְמָא תַּקָּלָה אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קָלוֹן.
The students asked Rav Sheshet: With regard to a gentile who engages in intercourse with an animal, what is the halakha? Must the animal be killed? The Gemara elaborates: Do we need two reasons to kill the animal, namely that it caused a calamity and that it caused shame, and therefore here the animal is not killed, as while there is a calamity, as it caused a person to sin and be executed, there is no shame, as the Jewish court is not responsible for the shame of a gentile? Or perhaps one reason is enough, and an animal is killed because of the calamity it caused even if there is no shame?
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
בעו מיניה מרב ששת: גוי הבא על הבהמה – תיהרג הבהמה, אי לא? טעמא מאי נהרגת – משום דאירעה תקלה על ידה ליהרג בני אדםא, וקלון כדי שלא תהא בהמה זו עוברת בשוק ואומרים: זו היא שנסקל פלוני על ידה. והכא תקלה איכא – שהרי (שהרג) {נהרג} הרובעה, אבל קלון ליכא – קלון דגוי ליכאב קלון, או דילמא תקלה אע״ג דליכא קלון – נהרגת.
ודחינן: קלון הרובע מרובה מן העובדג.
א. רש״י במשנה פירש תקלה מכשול עון. ולהלן אמרינן דבא על הבהמה בשוגג ליכא משום תקלה, ולפירוש רש״י צ״ל דעבירה בשוגג לא הוי תקלה. אבל ר״ח מפרש תקלה שהוא נהרג עליה, וכלומר שהוא מתחייב עליה מיתה, וגם בקטן איכא תקלה אלא דחס רחמנא עליה, וכדאמרינן להלן. ועיין רמב״ן.
ב. = אין בו משום קלון.
ג. בגמרא לפנינו אביי הוא דקאמר לה דזה קלונו מרובה וזה קלונו מועט, ופירש רש״י דאביי פליג ארב ששת וסבירא ליה דאי אפשר להוכיח מאילנות לבעלי חיים דבעלי חיים אינם נהרגים אלא בקלון מרובה, ואם אין קלון בגוי אין הבהמה נהרגת (אלא דאפשר דסבירא ליה לאביי דגם בגוי איכא קלון). ור״ח כתב ודחינן קלון הרובע מרובה מן העובד ולא הזכיר דאביי הוא דמשני לה, ועל כרחך דאביי מתרץ לדברי רב ששת. וכפי הנראה פירש כפירוש התוספות דרב ששת פשיט מאילנות דכל שבישראל נהרג ונשרף גם בגוי נהרג ונשרף, ואף אם הטעם בישראל הוא משום תקלה וקלון ובגוי ליכא קלון, בכל זאת דין הבהמה ליהרג כמו בישראל.
עובד כוכבים הבא על הבהמה מהו – שתסקל הבהמה על ידו גבי ישראל פרשי׳ במתני׳ תרי טעמי לפי שבאת לאדם תקלה על ידה ושלא תהא עוברת בשוק לאחר זמן ויאמרו וכו׳ דהיינו קלון וגבי עובד כוכבים תקלה איכא דבני נח הוזהרו על העריות לקמן בפרקין (סנהדרין נו.).
קלון ליכא – דרכן בכך ואין מתביישין ועוד דאקלון דידהו לא חס רחמנא.
בעו מיניה מרב ששת כותי הבא על הבהמה מהו שתהרג הבהמה תקלה וקלון בעינן כדקתני להו במתני׳ תקלה שנכשל אדם בעבירה על ידה וקלון שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה והכא תקלה איכא שאף בני נח הוזהרו על העריות כדאיתא לקמן קלון ליכא דקלון דכותי לא חיישינן ואית דאמרי דכותים דרכן בכך ואינן בושין ולא נהיר או דילמא כל היכא דאיכא תקלה קטלינן לה אע״פ שאין קלון. אמר להו רב ששת תניתוה ומה אילנות כו׳ גבי אשירה קאי דכתיב ואשריהם תשרפון באש ותני עלה ומה אילנות שאין אוכלין כו׳ אמרה תורה שרוף וכלה הואיל ובאת לאדם תקלה על ידן והרי אילנות דלית בהו טעמא דשלא תהא בהמה עוברת בשוק שהרי נטועין הן במקומן ואי משום דחליף איניש עלייהו וחזי להו על כרחיך כיון דכתיב והיתה תל עולם מאן דחליף עלה לא סגיא דלא ידע דעיר הנדחת הואי ומאי אהניא לי האי תקנתא אלא לאו ש״מ דכל היכא דליכא למיחש לשלא תהא בהמה וכיוצא בה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנכשל בה איש פלוני לא חיישינן משום קלון וטעמא דאילנות משום תקלה בלחוד הוא אלמא תקלה אע״פ שאין קלון וסלקא הכי דאפי׳ תקלה בלא קלון קטלינן לה לבהמה:
ומקשינן עלה אלא מעתה דאתקלה בלא קלון קטלינן כותי המשתחוה לבהמתו דקי״ל לא מיתסרה באכילה דבעלי חיים אינן (נדחין) [נאסרין] משום ע״ג מדאצטריך קרא למיסר נעבד לגבי קרבן גבוה כדדרשינן בבבא קמא (מ׳:) מכלל להדיוט שרי וכל שכן דאיכא למישמע מינה דלא מיקטלא תיתסר בהנאה וליקטלה הואיל ובאה לאדם תקלה על ידה. ומפרקינן ליכא מידעם דלישראל לא אסור ולכותי אסור וכיון דאפי׳ ישראל המשתחוה לבהמתו לא מיתסרא כדאמרן כ״ש גבי כותי לא מיתסרא. ומקשינן לישראל גופיה ליתסר מידי דהוה אישראל הבא על בהמתו דמיתסרא וקטלינן לה ואי משום הך קרא איכא למימר דכי איצטריך קרא למיסר גבי קרבן בנעבד על פי עד אחד או על פי הבעלים. ויש לפרש דהכי קא מקשינן אמאי אצטריך קרא למעוטי נעבד לגבי גבוה אפי׳ להדיוט נמי ליתסר מידי דהוה ארביעה:
ובפרק ארבע מיתות נמסרו לב״ד [נה א] הא דבעו מיניה מרב ששת גויא הבא על הבהמה מהו, כלומר שתהא בסקילה, תקלה וקלון בעינן בישראל במזיד דאית ביה תרתי, והכא תקלה איכא שהגוי חייב, קלון ליכא דשכיח בהו הכי ולא מתביישי, ועוד דלקלון דגוי לא חיישינן, או דילמא תקלה אע״פ (שאינו) [שאין] קלון מתחייבת בהמה לסקילה. ופשט להו רב ששת תניתוה והיא ברייתא של תורת כהניםב (דמה אילנות), ומה אילנות וכו׳, והברייתא מתחלתה כך היא שנויהג והרגת את האשה ואת הבהמה, אם אדם חטא בהמה מה חטאת,ד אלא מפני שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל, והלא דברים קל וחומר, ומה בהמה שאינה יודעת [להבחין] בין טוב לרע על שבאת לאדם תקלה על ידה אמרה תורה תסקל, אדם שגורם לחברו להטעותוה מדרכי החיים לדרכי המיתה על אחת כמה וכמה,ו כיוצא בדבר אתה אומרז אבד תאבדון את כל המקומות כו׳, והלא דברים קל וחומר, ומה מקומות ואילנות שאינן רואין ולא שומעין ולא מדברים על שבאת לאדם תקלה על(יהם) [ידם] אמרה תורה שחת שרוף וכלה והעבירם מן העולם, אדם שגורם לחברו להטעותוח מדרך חיים לדרך מות על אחת כמה וכמה,ט וכיי מפני מה אמרה תורה להחריב את כל המקומות ולשרוף את האילנות מפני שמזכירין גנותו של אדם, והלא דברים קל וחומר, ומה אם כך חס המקום על כבודן של רשעים ק״ו על כבודן של צדיקים.כ ע״כ הברייתא השנויה בסיפרא.
א. בחמשה שיטות בכל הקטע: כותי. בגמ׳ לפנינו: עכו״ם.
ב. פ׳ קדושים פרק יא ב״ו.
ג. ברייתא ה.
ד. בחמשה שיטות: חטאה. שם להיפך: מה חטאה הבהמה.
ה. שם: להטותו.
ו. ״שיעבירנו המקום מן העולם״, תו״כ שם.
ז. דברים יב ב.
ח. שם: להטותו.
ט. ״שיעבירנו המקום מן העולם״, תו״כ שם.
י. הגר״א שם מחק, ועיי״ש בפי׳ הח״ח.
כ. הגר״א שם מחק, ועיי״ש בפי׳ הח״ח.
גמ׳. בעו מיניה מרב ששת נכרי הבא על הבהמה מהו תקלה וקלון בעינן, והכא תקלה איכא, קלון ליכא, או דילמא תקלה אף על פי שאין קלון, אמר רב ששת תניתוה מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין אמרה תורה השחת שרוף וכלה, הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה. אלא מעתה נכרי המשתחוה לבהמתו תיתסר ומקטלא, מי איכא מידי דלישראל לא אסר ולנכרי אסר, ישראל גופיה ליתסר, מידי דהוה ארביעה. אמר אביי זה קלונו מרובה, וזהו קלונו מועט, והרי אילנות דאין קלונן מרובה ואמרה תורה השחת שרוף וכלה, בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו.
יש לדקדק דלא מצינו שהגמ׳ מסתפקת מ״ט הורגין שור הנסקל אי משום תקלה או משום קלון, ומ״ש בהמה הנרבעת דמספק״ל אם נהרגת משום תקלה וקלון או משום קלון בלבד. ונראה דשאני שור הנסקל דהשור נהרג מחמת מעשה הרציחה, דמגזה״כ ״השור יסקל וגם בעליו יומת״ ילפינן דכמיתת הבעלים כך מיתת השור דהשור נחשב כרוצח ונידון בב״ד של כ״ג כאדם רוצח (סנהדרין טו.), משא״כ בהמה הנרבעת שאינה נהרגת מחמת מעשה העבירה דגילוי עריות שהרי אין בהמה מצווה על העריות, ולכן מספק״ל אי נהרגת משום תקלה כלומר מחמת מעשה עבירה של האדם או משום קלון כלומר דחל בה שם בהמה הנרבעת ומחמת שנקראת בהמה הנרבעת הרי היא מזכירה את העבירה ואיכא קלון לאדם. וי״ל דאם הבהמה נהרגת משום תקלה היינו דנהרגת מחמת מעשה העבירה של האדם, משא״כ אם נהרגת משום קלון היינו מחמת עצמה, דחל בה חלות שם נרבעת שמזכיר את קלון האדם.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״ו) וז״ל בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו וכו׳ וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה, והוא נהרג לבדו, ואין הורגין את הבהמה, שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל עכ״ל. וכתב הכס״מ דהרמב״ם פסק שאין הורגין את הבהמה משום דהוי איבעיא דלא איפשיטא ולא קטלינן את הבהמה מספק. ויש לדקדק בלשון הרמב״ם שכתב ״ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל״, ומשמע דמפרש דמספק״ל בגמ׳ האם עכו״ם מצווה על הריגת בהמה הנרבעת או לא, ומאחר דהוי איבעיא דלא איפשטיא קיי״ל לקולא שאין עכו״ם מצווה על הריגת בהמה הנרבעת ורק ישראל מצווה על הריגת בהמה הנרבעת. אמנם לכאורה צ״ע דפשטות הגמ׳ משמע כדפרש״י דמספק״ל האם ב״ד של ישראל מצווין להרוג את הבהמה כשבא עליה עכו״ם או לא, ולכאורה אם הרמב״ם מפרש את הסוגיא כדפרש״י הו״ל למימר ״שלא נצטוו על הריגת בהמה אלא בישראל״ כלומר דב״ד של ישראל מצווין רק להרוג בהמה הנרבעת שבא עליה ישראל ואינם מצווים להרוג בהמה הנרבעת ע״י עכו״ם. וצ״ע איך הרמב״ם מפרש את הספק שבגמ׳.
ונראה דהרמב״ם סובר דהשאלה האם עכו״ם מצווין להרוג בהמה הנרבעת תלוי בשני הטעמים שבמשנה, דאם נימא דחיוב מיתת הבהמה הוא משום תקלה – כלומר מחמת חטא האדם, וחטא האדם גורם מיתה לאדם ולבהמה, אזי י״ל שאף עכו״ם מצווה להרוג את הבהמה הנרבעת משום דהגמר דין של הבהמה נכלל בגמר דין וחיוב מיתה שחל על האדם. ומאחר שחל חיוב מיתה על העכו״ם הרובע ממילא חל חיוב מיתה והריגה אף על הבהמה הנרבעת. משא״כ אם נימא דבעינן נמי קלון היינו דהורגין את הבהמה משום דחל עליה חלות שם בהמה הנרבעת, ואיכא קלון לאדם מחמת הבהמה, אזי י״ל שאין עכו״ם מצווין להרוג את הבהמה דאין חיוב הריגת הבהמה נכללת בחיוב מיתה של האדם הרובע אלא דהוי חיוב מיתה בפני עצמו, ומאחר דיש רק ז׳ מצוות ב״נ ולא מצינו מצוה נוספת לבני נח להרוג בהמה הנרבעת י״ל שעכו״ם אינם מצווין על הריגת הבהמה.א
ור׳ ששת הביא ראייה דחיוב מיתה משום תקלה מהא דקיי״ל דשורפין עצי אשירה הואיל ובא לאדם תקלה על ידן. וצ״ע לפי הרמב״ם מהי ראיית הגמ׳ והרי הך ברייתא מיירי בישראל שנצטוו ישראל לשרוף עצי אשירה וא״כ מנלן דהיינו משום תקלה דילמא הטעם משום קלון דאיכא דין קלון בישראל, ומהי ההוכחה מהך ברייתא דהטעם משום תקלה וחל מצוות הריגת בהמה הנרבעת לב״נ. וי״ל דהרמב״ם מפרש דהדין של הברייתא מיירי אף בב״נ, דב״נ נצטוו לשרוף עצי אשירה דיש איסור לב״נ לקיים ע״ז ברשותם, ובני נח נצטוו לשרוף ולאבד ע״ז מרשותם. וכן מבואר מלשון הרמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״ב) וז״ל ב״נ שעבד ע״ז הרי זה חייב וכו׳ ואין מניחין אותן להקים מצבה ולא ליטע אשירה וכו׳ עכ״ל. ומשמע דיש איסור לעכו״ם לקיים ולהשהות ע״ז ברשותו, ואף עכו״ם חייבין לאבד ע״ז מרשותם. ולפי״ז נראה דהרמב״ם מפרש דהברייתא מיירי אף בעכו״ם שחייבין לאבד עצי אשירה, ור׳ ששת מוכיח מכאן דעל כרחך דהטעם שעכו״ם חייבין לאבד ע״ז מרשותם הוא משום תקלה שיש איסור לעכו״ם לעבוד ע״ז ומצות איבוד ע״ז נכלל באיסור לעבוד ע״ז, דאי משום קלון י״ל שעכו״ם אינן חייבין לאבד ע״ז מרשותם, דאם מצות איבוד היא משום קלון אזי הוי מצוה וחויב בפנ״ע, ועכו״ם פטורים מחיוב איבוד ע״ז משום שאין זה א׳ מז׳ מצוות שנצטוו ב״נ, משא״כ אם הטעם משום תקלה אזי י״ל שאף ב״נ חייבים, מכיון שאסורים לעבוד ע״ז ומצוות איבוד ע״ז היא חלק מדין מצוות ע״ז שנצטוו בה בני נח.
ושוב הקשה הגמ׳ דמ״ש בין בהמה הנרבעת לבהמה שנעבדה לע״ז, שחייב להרוג הנרבעת ולא בהמה הנעבדה לע״ז, כלומר דאם הטעם שבהמה הנרבעת נהרגת הוא משום תקלה וחטא האדם א״כ מ״ש בהמה שנעבדה לע״ז שאינה נהרגת, דבשלמא אי נימא דנרבעת נהרגת משום קלון דחל חלות שם נרבעת בבהמה אזי י״ל דבדבר שאין בו תפיסת יד לא חל חלות שם נעבד על הבהמה ומשו״ה אין הבהמה נהרגת. ומתרץ אביי ״זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט״, כלומר דלעולם אין חיוב איבוד והריגה חל על הבהמה משום תקלה ומעשה האדם אלא דנהרגת מחמת קלון כלומר מחמת חלות שם נרבעת, ובנרבעת דאיכא קלון מרובה נהרגת משא״כ בנעבדה לע״ז דליכא קלון מרובה אינה נהרגת. והגמ׳ הקשה ע״ז מאילנות דליכא קלון וחייבים לשרוף עצי אשירה. ומתרצת הגמ׳ ״בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו״, ונראה דר״ל דחיוב מיתה בבע״ח חל מדין עונש, והראייה דבעי גמר דין וב׳ עדים כשרים, וליכא דין עונש על מעשה של אחר, ולכן אין לומר שהבהמה נהרגת משום תקלה אלא דנהרגת משום קלון. משא״כ באילנות דליכא קלון י״ל דחל בהם דין איבוד משום תקלה, ואף עכו״ם מצווין באיבוד עצי אשירה, וכדמשמע מפסק הרמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״ב).
א. ועוד יתכן נפ״מ דקיי״ל בשור הנסקל שאין גומרין דינו של השור אלא בפניו, ויש להסתפק האם דין זה חל נמי לגבי בהמה הנרבעת או לא, וי״ל דאם הבהמה נהרגת משום תקלה דהיינו מחמת חטא האדם וגמר דינה נכלל בגמר דין האדם למיתה יתכן שגומרין את דין הבהמה שלא בפניה דנכלל גמר דין הבהמה בגמר דין האדם הרובע, משא״כ אי נימא דנהרגת משום קלון כלומר מחמת עצמה דחל בה חלות שם בהמה הנרבעת שזה מביא קלון לאדם י״ל דבעינן גמר דין בפני הבהמה. (הג״ר אהרן ליכטנשטיין זצ״ל חתן רבינו זצ״ל).
בעו מיניה [שאלו אותו] את רב ששת: גוי הבא על הבהמה מהו, כלומר, האם הורגים בהמה זו? וצדדי השאלה: האם את שני הנימוקים, תקלה וקלון יחד בעינן [צריכים אנו] שיהיו בבהמה זו, והכא [וכאן] אמנם תקלה איכא [יש] שגרמה שנהרג אדם בגללה, אבל קלון ליכא [אין כאן], שכן איננו אחראים לקלונו של אותו גוי. או דילמא [שמא] אומרים אנו שיש לעשות כן מפני התקלה אף על פי שאין קלון?
The students asked Rav Sheshet: With regard to a gentile who engages in intercourse with an animal, what is the halakha? Must the animal be killed? The Gemara elaborates: Do we need two reasons to kill the animal, namely that it caused a calamity and that it caused shame, and therefore here the animal is not killed, as while there is a calamity, as it caused a person to sin and be executed, there is no shame, as the Jewish court is not responsible for the shame of a gentile? Or perhaps one reason is enough, and an animal is killed because of the calamity it caused even if there is no shame?
הכל
(13) אָמַר רַב שֵׁשֶׁת תְּנֵיתוּהָ מָה אִילָנוֹת שֶׁאֵין אוֹכְלִין וְאֵין שׁוֹתִין וְאֵין מְרֵיחִין אָמְרָה תּוֹרָה הַשְׁחֵת שְׂרוֹף וְכַלֵּה הוֹאִיל ובא לְאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָן הַמַּתְעֶה אֶת חֲבֵירוֹ מִדַּרְכֵי חַיִּים לְדַרְכֵי מִיתָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
Rav Sheshet said: You learned the answer to this question in a baraita: If with regard to trees, which neither eat nor drink nor smell, and nevertheless, if they are used in idolatrous rites, the Torah says: Destroy, burn, and demolish them (see Deuteronomy, chapters 7, 12), and the reason is since a calamity was caused to people by them, then with regard to one who leads another astray from the ways of life to the ways of death, all the more so he is liable to be destroyed. It can be derived from here that any item used for a transgression that renders one liable to be executed should be destroyed.
אמר להו: תניתוה: ומה אילנות כגון אשירה שאין אוכלין ולא שותין ולא מריחין שבאת תקלה על ידן ונתחייבו עובדיהן, אמרה תורה: השחת שרוף וכלה – המתעה חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה לא כל שכן. ומסקנא הכיא: דאפילו תקלה בלא קלון נהרגין.
א. להלן בסוף הסוגיא, ואינה דחיה בעלמא. וכן כתב ביד רמה: וסלקא הכי דאפילו תקלה בלא קלון קטלינן לה לבהמה. אבל הרמב״ם בפרק א מהל׳ איסורי ביאה הל׳ יח כתב דבשוגג אין הורגין את הבהמה, ובפרק ט מהל׳ מלכים הל׳ ו כתב שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל. ואפשר שפסק בשניהם לקולא. אבל יש מהאחרונים שפרשו דבריו שפסק שהורגין משום תקלה בלא קלון אבל לא משום קלון בלא תקלה, ובכל זאת אין הורגין את הבהמה אם בא עליה גוי כיון שלא נצטוו על זה בני נח.
אילנות – של אשירה דכתיב בהו (דברים יב) תשרפון באש אמרה תורה וכו׳ אלמא תקלה אע״פ שאין קלון דהא אשירה לעובד כוכבים אינה קלון אלא תקלה שאף הם הוזהרו על עבודת כוכבים.
גמרא תניתוה מה אילנות שאין אוכלין כו׳ מגופיה דקרא דכתיב באשרה תשרפון באש ה״מ לאתויי למיחש משום תקלה אלא דמייתי מהך ברייתא דמפרש טעמא דקרא משום תקלה וק״ל:
בפירש״י בד״ה המערה כו׳ וילפינן שאר עריות מנדה בהיקשא דרבי יונה כי את כל אשר יעשה מכל התועבו׳ כו׳ עכ״ל מיהו זכר ובהמה לא ילפינן בהאי היקשא דכל התועבות ועי׳ בתוס׳ בפ׳ הבע״י:
אמר רב ששת: כבר תניתוה [למדתם אותה] את תשובת שאלה זו, שכן שנינו: מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין, בכל זאת, אם נעבדה בהם עבודה זרה, אמרה תורה ביחס אליהם: השחת שרוף וכלה אותה (ראה דברים פרק ז׳ ופרק יב), וטעם הדבר: הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, אדם המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה שיהא חייב כליה, ולענייננו נלמד שכל דבר ששימש לעבירה והיתה בו תקלת מיתה מכלים אותו.
Rav Sheshet said: You learned the answer to this question in a baraita: If with regard to trees, which neither eat nor drink nor smell, and nevertheless, if they are used in idolatrous rites, the Torah says: Destroy, burn, and demolish them (see Deuteronomy, chapters 7, 12), and the reason is since a calamity was caused to people by them, then with regard to one who leads another astray from the ways of life to the ways of death, all the more so he is liable to be destroyed. It can be derived from here that any item used for a transgression that renders one liable to be executed should be destroyed.
הכל
(14) אֶלָּא מֵעַתָּה גּוֹי 1 הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֶמְתּוֹ תִּיתְּסַר וּמִקַּטְלָא מִי אִיכָּא מִידֵּי דִּלְיִשְׂרָאֵל לָא אָסַר וּלְגוֹי 2 אָסַר.
The Gemara challenges this ruling: If that is so, in the case of a gentile who bows down to his animal, the animal should be forbidden, i.e., it should be prohibited to derive benefit from it, and it should be killed. The Gemara answers: Is there anything that is not forbidden to a Jew, but is forbidden to a gentile? Since a Jew who bows down to an animal does not render it forbidden (see Temura 29b), a gentile who does so does not render it forbidden either.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "ולעובד כוכבים".
ואקשינן: אי הכי, דחיישינן לתקלה בלא קלון וקטלינן – גוי שהשתחוה לבהמתו, תיאסר הבהמה ותיהרג.
ודחינן: והלא נעבד כי האי גוונא לישראל לא קטלינן לבהמה, בהמה דגוי קטלינן ליה? מי איכא מידי דלישראל לא מיקטיל ובגוי מיקטיל?
אלא מעתה – דמשום תקלה לחודה נסקלת.
עובד כוכבים המשתחוה לבהמתו – דאיכא תקלה שהוא נהרג על ידה תתסר הבהמה לישראל בהנאה ונקטל״ה לבהמה.
איכא מידי דלישראל לא מיתסר – בהמתו בהשתחואתו דקיימא לן (תמורה דף כט.) בעלי חיים אין נאסרין מפני עבודת כוכבים דמדאיצטריך קרא למיסר נעבד לקרבן גבוה מכלל דלהדיוט שרי.
הנה פשט רב ששת מתחלת הברייתא הזו דגוי העובד לאילן נאסר האילן ומתחייב על ידו שריפה וכ״ש גוי הבא על בהמתו, ואקשינן עליה אלא מעתה דמשום תקלה לחודה נסקלת גוי המשתחוה לבהמתו תיתסר ונקטלה,א ומפרקינן כיון דאשכחן בישראל שאין נעבד אסור להדיוט ליכאב מידי דלישראל שרי ולגוי אסור. ואקשינן לישראל עצמוג תיתסר מידי דהוה נמיד ארביעה, דהא לישראל אפילו קלון איכא. ותירץ אביי זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט, ומשום קלון מועט לא קטלינן לה לבהמה. ופירש רש״יה ז״ל דסבירא ליה לאביי דתקלה וקלון בעינן ולית ליה דרב ששת אי נמי סבירא ליה כותיה מתוך שקלונו מרובה איכא קלון אפילו לגוי. זו שיטת רש״י ז״ל.
ורבותינוו הצרפתים ז״ל מקהין לה קהייתא בתוספות,ז ותחלת השמועה קשה להם ז״לח מה ענין אילנות נעבדין לבהמה נעבדת, התם (איסורו) [איסורא] בעלמא הוא דנאסרין משעת עבודה ואפילו בלא עדים מה שאין כן בבהמה דבגמר הדין הדבר תלוי, אלמא זו משום תקלה נאסרת ובגמר דין איכא תקלה, ואלוט משום עבודה נאסרין בלא עדים דליכא תקלה כלל.י ותו קשיא דהא אשרה דגוי יש לה בטול,כ אלמא איסורא בעלמא רביעא עלה ובבטול פקעל איסוריה מיניה ואע״פ שהגוי נהרג, אלמא לא משום תקלה הוא, וא״ת נעבד דישראל דלית לזהמ ביטול, אדרבה היא הנותנת דתקלה וקלון בעינן הילכך בישראל דאיכא תקלה וקלון אין לה תקנה להתיר דומיא דנרבעת אלא שחת ושרוף וכלה, בגוי שאין שם קלון לא חשש הכתוב לתקלה אלא אסור הוא שאסר הנעבד כדי להתרחק מע״ז עד שתבטל, ותו קשיא דהא ברייתא דתורת כהנים קתנינ בהדיא קלון בע״ז (בגוי) [דגוי] דקתני מפני שמזכירין גנותו של אדם וכו׳.
ועוד הקשוס ז״ל על שיטתו של רש״י ז״ל שפירש דאביי לית ליה דרב ששת, והרי בגמרא כל עיקר לא בא אביי אלא לתרץ הקושיא שהקשינו על רב ששת אלא מעתה כיון דלא בעית אלא תקלה גוי המשתחוה לבהמתו תיתסר וניקטלה. והלשון האחר שאמר הרב ז״ל דמתוך שקלונו מרובה איכא קלון אפילו לגוי קשיא [יותר] מזה, דלא מדכרינן בגמרא הך סברא (הדתי) [בהדיא], ועוד דקשיא דמ״מ איתותב ליהע רב ששת ואיהו לא אמר אלא תניתוה אילנות ועל כרחך מאילנות ליכא למיגמר כלל.
ובודאי שזו השמועה קשה ועמומה. ושם בתוספות נאמרו בה לשונות רחוקים הרבה ודחוקים ביותר (מלשון) [בלשון] הגמרא.
אבל כך אני סובר בפירושה, דבעי מיניה מרב ששת גוי הבא על הבהמה מהו, ופירשו בגמרא דבעיין משום דתקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא וקלון ליכא דלא חיישינן לקלון שאינו מתבייש ממנו כישראל או דילמא תקלה עיקר, ואמר להו רב ששת תניתוה אילנות נעבדין דארץ ישראל שאמרה בהם תורה השחת שרוף וכלה ואין להם תקנה נמי בביטול ומשום תקלה דגוים הם נשרפים, ורב ששת לא חשש עכשו לסוף הברייתא דקתני בהו קלון, דמ״מ איפשיטא בעיא והוא לא בא ללמד אלאפ עיקר בעיין הגוי הבא על הבהמה לומר שהיא נסקלת מאילנות, ואי משום תקלה לחודה ואי משום דאיכא נמי בגוי דע״ז קלון כ״ש דאיכא קלון ברביעה,צ דהא(י) מ״מ מימר קאמרה בריתא דמשום [גנותו] לאדם דגוים אילנות נשרפיןק.
ומה שהקשו מענין הבטול שהרי נעבד דגוי יש לו ביטול אע״פ שהגוי במיתה אלמא לאו משום תקלה וקלון דגוי הוא ואעפ״י שאילנות דארץ ישראל אין להם ביטול התם משום דחשיבי ע״ז דישראל כדאיתא בפרק כל הצלמים,ר זו הקושיא אינה לרב ששת אלא לעיקר הברייתא שמפרשת טעם השריפה משום תקלה דגוי או קלון שלו. אבל י״לש דבטול עצמו טעמא אחרינא הוא דכל ששמו עליו חשש הכתוב לתקלה או לקלון דעובד וכיון ששברו ובטלו ונעקר שם ראשון ממנו אין כאן משום תקלה וקלון ופנים חדשות באו לכאן וכשאסר ע״ז דישראל אפילו לאחר ביטול לא משום תקלה וקלון דישראל דהא קי״ל [ב]תלמודת ע״ז של גוי ביד ישראל אסורה ואע״פ שהעובד גוי [הוא], אלאא אמר השחת ושרוף וכלה משום תקלה או קלון דגוי קודםב שתבא לרשותך וכל שבאת לרשותך קודם ביטול אסורה עולמית אלא הטעם גזירה שלא יחמוד ויקיים.
ומה שהקשו שהנעבד איסורו מיד קודם גמר דין שלא בעדים ואע״פ שאין הגוי סקילה, י״לג קסבר רב ששת ישראל הבא על הבהמה בשוגג תסקל אע״פ שאין הרובע בסקילה דומיא דאילנות דמ״מ תקלה חשיבא ליה, וא״צ לומר גוי הבא על הבהמה בשוגג, לפי שהוא נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד, והילכך אילנות ובהמה נרבעת שוין הם אלא דמודה רב ששת דחס רחמנא אבעלי חיים לידע בודאי אם באת תקלה זו על ידם לפיכך הצריכן הכתוב עדה עדים והתראה וגמר דין שאין הדבר אמת עד שיתברר באלו ולא הצריך כן בשאר הנעבדים כגון אילנות, ומיהו כולם משום תקלה או קלון הן מתבערים.
כבר פרשנו פשיטותו של רב ששת בזה. ואקשינן בגמרא אלא מעתה גוי המשתחוה לבהמתו תיתסר וניקטלה, פירוש, זו הקושיא על עיקר הברייתא היא, דכיון ששמעו הברייתא שאמרה דמשום לתא דגוי ואילנות נשרפין הוקשה לנו בגמרא מיד אלא מעתה בבהמה נמי נאמר כן, ומפרקינן ליכא מדעם דלישראל לא אסרי ולגוי אסרי, והאי לישנא סירכא דשאר דוכתי נקיט והכא ה״ק לישראל שריא אע״ג דאיכא תקלה וקלון טפי לגוי לא כ״ש.
והקשו לישראל נמי תהא איסורא דהא איכא תקלה וקלון טפי דומיא דרביעה. גם זו הקושיא על עיקר הבריתא ומשנתינו שפירשו טעם הסקילה משום תקלה וקלון, וכן האילנות מפני כך נשרפין, וחזר אביי למה שהיינו סבורין מתחלה, ותירץ, זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט, לומרד שאין טעם האיסור ברביעה אלא משום תקלה וקלון, וסיפא דברייתא נמי דקתני בסיפרא קלון באילנות קלון מועט הוא ובעלי חיים לא חיישינן ליה.
נמצאת הברייתא מתורצת וטעם משנתינו מתורץ כדברי אביי, ובודאי שעלה מדבריו בגוי הבא על הבהמה דפטורה דלא כרב ששת, והיה ראוי לבעלי הגמרא להקשות ולרב ששת דיליף בעלי חיים מאילנות תיקשי ליה הך אלא שבא רבא ופירש טעם אחר אמרה תורה בהמה הנהנית מעבירה תיהרג, כלומר משום תקלה וקלון כדקתני מתניתין בהדיא, אלא דפריש רבא דתקלה וקלון בלא הנאה לא מחייבי בעלי חיים, וזה הטעם עולה כדברי רב ששת דגוי הבא על הבהמה תסקל, ופשיטותא דאילנות לומר כשם שמצינו באילנות שנשרפין משום גוי דחיישינן לתקלה או לקלון נמי דידיה כישראל, כך בעלי חיים, אע״ג דחס רחמנא עלייהו דלא קטלי להו אלא בתקלה דאתיא להו הנאהה מיניה, ק״ו דקטלי להו ברביעהו דגוי כישראל, דהא איכא הנאה, ותקלה דגוי נמי תקלה היא, וקלון דידיה נמי קלון הוי דרבא פריק לדרב ששת [ו]לא מקשינן בסיומא דאביי לרב ששת מידי. כך נראה לי דרך השמועה, וזו הפירוש מלבן הסוגיא ומחוור אותה כהוגן בלא קושיא ובלא שבוש.
א. יותר נכון מלפנינו: ומקטלה.
ב. כן הוא בשבעה עינים. לפנינו ובחמשה שיטות: מי איכא מידי.
ג. לפנינו: גופיה.
ד. אין לפנינו.
ה. ד״ה אמר אביי.
ו. ורבותינו – ז״ל, חסר בדפוסים.
ז. לפנינו בתוס׳ שלנו ד״ה זה, בתוס׳ נכד הר״ש בחמו״ח (כבר הוכחנו שתוספות שאנץ הן) ובתוס׳ הרא״ש (רוב הדיבור הועתק מתוס׳ נכד הר״ש), אין אלא חלק מהדברים המובאים כאן בשם תוספות.
ח. ורבותינו – ז״ל, חסר בדפוסים.
ט. לכאורה כפול הוא.
י. לכאורה כפול הוא.
כ. ע״ז נב ב.
ל. ע׳ מאירי (עמ׳ 220) בשם גדולי המפרשים (הראב״ד).
מ. ע״ז נב ב.
נ. ברייתא ו הנ״ל.
ס. קו׳ זו בג׳ קובצי תוספות דלעיל.
ע. מכאן בדפוסים שבוש וחסרון.
פ. חהר״ן: ״והרמב״ן ז״ל אומרה בלשון אחרת, דרב ששת לא אתא למיפשט עיקר בעיין בכותי הבא על הבהמה אלא דלפי שהיתה השאלה בקלון של כותים (ש)אם הוא חשוב להרוג הבהמה בשבילו אתא איהו למימר תניתוה דאשכח גבי אילנות שהקלון שלהם חשוב קלון להשחית האילנות בשבילן וכפי מה שהיו סבורים מתחלה שאין הפרש בין בעלי חיים לאילנות הרי השאלה כולה פשוטה בכותי הבא על הבהמה שתהרג כמו שמצינו באילנות אבל כשאמרו בסוף שיש הפרש בין בעלי חיים לאילנות לא למדנו כלום לכותי הבא על הבהמה אלא שמ״מ פשיטותו של רב ששת במקומה עומדת שיכול הוא לומר אני לא אמרתי תניתוה אלא לענין אילנות אבל שיהא הפשיטות מספיק בהכרח לכותי הבא על הבהמה אינו במשמע אע״פ שכל עצמה של שאלה לא היתה אלא על זה ויש כיוצא בזה בריש פרק נערה שנתפתתה״ וכו׳.
צ. דהא – נשרפין חסר בדפו׳.
ק. דהא – נשרפין חסר בדפו׳.
ר. בע״ז שם פ״ג לא מצאתי, אך שם בדף נג ע״ב נמצא להיפך ועיי״ש בחהר״ן ד״ה ואי שעמד בזה, עיי״ש, וצ״ב.
ש. הובא חהר״ן בשם רבינו.
ת. שם מב א, וע׳ ריטב״א שם נג ב סוד״ה מכדי בשם רבינו שאאמד״ר וצ״ע.
א. מכאן עד סוף הקטע: שלא יחמוד ויקיים, יש חסרון דמינכר ושבוש. ואולי אין כאן חסרון אלא נשתרבב לכאן שתי שורות, וצריכים למחוק עד: אלא הטעם. ולפי״ז דברי רבינו כאן יתאימו למה שהובא ממנו בהערה הקודמת.
ב. מכאן בדפוסים שבוש וחסרון.
ג. עחהר״ן שם: ״כבר נשמרתי ופירשתי... וכן תירץ הרמב״ן״.
ד. ע׳ לעיל הערה 124.
ה. הנאה – להו, חסר בדפוסים עקב הדומות (להו–להו).
ו. הנאה – להו, חסר בדפוסים עקב הדומות (להו–להו).
בן נח מוזהר על העריות שבכללן הזכור והבהמה ומ״מ כל שבא על הבהמה או הביאה עליו אע״פ שנסקל על ידה אין סוקלין את הבהמה על ידו לא נאמר להרוג את הבהמה אלא בישראל שיש שם תקלה וקלון ואע״פ שבן תשע מביא את הבהמה לסקילה מ״מ יש במינו תקלה וקלון מה שאין כן בבן נח שאין לו קלון ובשת בכך ואע״פ שנצטוינו על שריפת האשרה וביארו הטעם מפני שבאה לאדם תקלה על ידה ר״ל לאותם שעבדוה שהרי בני נח הוזהרו על ע״ז אע״פ שאין להם בשת בכך אפשר שבע״ז החמירה התורה הרבה:
יש שואלין אם סבת שריפת האשרה מפני התקלה אף במחובר היה לה לצוות בהשחתתה ואפשר שאין התקלה מצויה אלא בתלוש כגון שנטעה מתחלה לכך וכן יש שואלין אם סבת שריפת האשרה מפני התקלה האיך אמרו בע״ז של גוי שיש לה בטלה וכתבו גדולי המפרשים שהגוי אינו מצווה לא בהריגת הבהמה ולא בשריפת האשרה ומאחר שלא נצטוה בכך כל שבטלה קודם שתבא לידי ישראל ודאי מתוך רצונו הופקע שם ע״ז ממנה אבל ישראל שנצטוה בהשחתתה אין השחתתה מבטלה משבאה לידו ומכאן כתבו גדולי המפרשים שבן נח הבא על הבהמה אם הבהמה של ישראל או שקנאה אח״כ או ניתנה לו במתנה חייב להרגה ולא יראה כן:
מי שהשתחוה לבהמתו הן גוי הן ישראל אע״פ שהוא חייב הבהמה מיהא לא נאסרה להדיוט שדינה כמחובר שלא ליאסר אע״פ שהעובד חייב וכמו שאמרו למטה במשתחוה להר שההר מותר והמשתחוה בסייף ומ״מ אם עשה בה מעשה כגון ששחט בה אפילו סימן אחד לע״ז אסרה אף להדיוט אם היא שלו כמו שביארנו במקומו:
והקשו על רב ששת: אלא מעתה, גוי המשתחוה לבהמתו תיתסר, ומקטלא [שתיאסר, וגם יצטרכו להרוג אותה] לפי עקרון זה! והשיב: מי איכא מידי [האם יש דבר] שלישראל לא אסר [נאסר הדבר] ולגוי אסר [נאסר]? והרי הלכה היא שהמשתחוה לבהמה לא אסרה!
The Gemara challenges this ruling: If that is so, in the case of a gentile who bows down to his animal, the animal should be forbidden, i.e., it should be prohibited to derive benefit from it, and it should be killed. The Gemara answers: Is there anything that is not forbidden to a Jew, but is forbidden to a gentile? Since a Jew who bows down to an animal does not render it forbidden (see Temura 29b), a gentile who does so does not render it forbidden either.
הכל
(15) יִשְׂרָאֵל גּוּפֵיהּ לִיתְּסַר מִידֵּי דְּהָוֵה אַרְבִיעָה אָמַר אַבָּיֵי זֶה קְלוֹנוֹ מְרוּבֶּה וְזֶה קְלוֹנוֹ מוּעָט.
The Gemara challenges that assumption: With regard to a Jew himself who bows down to his animal, let the animal be forbidden, just as it is in a case of bestiality, when the animal is forbidden and is killed. Abaye says: The cases are not the same. In this case, where one commits bestiality, his shame is great; but in that case, where one worships an animal, his shame is slight, and he will not be so disgraced if the animal is left alive.
לישראל נמי תתסר מידי דהוה ארביעה – דאסרינן לה ומקטלא וכי איצטריך למיסר נעבד לגבוה כגון נעבד על פי עד אחד או ע״פ הבעלים דגברא לא מקטיל ואיהי נמי לא מקטלא דהא רובע ונרבע אסר להו קרא לגבוה וקשיא לן למה לי קרא ממשקה ישראל כתיב מן המותר לישראל ואוקים בנרבע על פי אחד או על פי הבעלים דגברא לא מקטיל ואיהי נמי לא מקטלא בפרק ששי דתמורה (שם).
אמר אביי זה קלונו מרובה – שיש כאן קלון שעבר על מצות קונו וקלון שגינה עצמו בדבר מגונה.
וזה קלונו – דעובד כוכבים מועט וסבירא ליה לאביי תקלה וקלון בעינן דלית ליה דרב ששת אי נמי סבירא ליה כותיה דמתוך שקלונו מרובה איכא קלון ואפילו מעובד כוכבים ומיהו מאילנות לא גמר לה.
זה קלונו מרובה – פ״ה דס״ל לאביי דבעינן תקלה וקלון ולית ליה דרב ששת דמחייב בהמה הנרבעת לעובד כוכבים א״נ אית ליה אלא דס״ל מתוך שקלונו מרובה איכא קלון לעובד כוכבים ומאילנות לא גמיר ופי׳ דוחק דמשמע דלשנויי מילתא דרב ששת בא דמחייב אע״ג דליכא קלון לעובד כוכבים ועוד קשה היאך פשיט רב ששת מאילנות שטעונין שריפה משום תקלה לחודא הכי נמי לבהמה שרבעה עובד כוכבי׳ הא ודאי פשיטא דאיכא למימר משתחוה לבהמה תוכיח דאיכא תקלה לחודה ושריא כדמסיק משום דחס רחמנא אבעלי חיים וה״ה ברביעה דליכא למילף מאילנות וי״ל דהכי פשיט כי היכי דגבי אילנות השוה הכתוב של עובד כוכבים לשל ישראל אע״ג דבישראל איכא תקלה וקלון ובשל עובד כוכבים ליכא אלא תקלה לחוד ה״נ גבי בהמה יש להשוות נרבע דעובד כוכבים לנרבע דישראל אע״ג דבישראל איכא תקלה וקלון ובעובד כוכבים ליכא אלא תקלה לחודה ופריך עובד כוכבים המשתחוה לבהמתו תתסר וניקטלה משום תקלה לחודה ומשני ומי איכא מידי כו׳ הא לא אסרינן נרבעת לעובד כוכבים אלא כדי להשוותה לנרבעת לישראל ופריך ישראל גופיה תיתסר מידי דהוה ארביעה וכיון דנאסור נעבד דישראל משום תקלה וקלון כמו ברביעה נאסור נמי נעבד לעובד כוכבים אפילו משום תקלה לחודה ומשני זה קלונו מרובה אין ללמו׳ נעבד דישראל מנרבע לישראל דנרבע לישראל קלונו מרובה ונעבד דישראל תקלה איכא וקלון מרובה ליכא.
אמר אביי זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט לאו משום דאביי בעי תקלה וקלון דהא כי קא מקשינן למאן דפשיט דלא בעינן קלון קא מקשינן ואביי כי קא מתריץ אליבא דמאן דלא בעי קלון קא מתריץ ותו דאי סלקא דעתא דאביי תקלה וקלון בעי מאי (כי) [קא] תריץ גמרא למאי דאקשינן למאן דסגיא ליה בתקלה בלא קלון אלא מעתה כותי המשתחוה לבהמתו תיתסר וקא מתריץ זה קלון מרובה וזה קלון מועט והא אמרת דלא בעינן קלון כלל אלא האי קלון דקאמר אביי לאו קלון דגברא דאיירי ביה מתני׳ הוא דקתני שלא תהא בהמה עוברת בשוק אלא קלון דעבירה הוא כלומר שגוף המעשה של רביעה יש בו קלון יותר מהשתחואה לפיכך החמיר עליה הכתוב יתר. ומקשינן עליה והרי אילנות דאין קלונן מרובה ואמרה תורה שחת שרוף וכלה. ומפרקינן כי קאמרי׳ דהיכא דאין קלון העבירה מרובה לא קטלינן לה בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו שהצריכן הכתוב עדה ועדים שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור (לעיל ב׳.). ויש לפרש דכד אקשי׳ אלא מעתה כותי המשתחוה לבהמתו תיתסר ונקטלה ומפרקי׳ ליכא מידעם דלישראל לא אסיר ולכותי אסור אקשינן לכולי עלמא בין למאן דבעי תקלה וקלון בין למאן דסגיא ליה (בקלון בלא תקלה) [בתקלה בלא קלון] ישראל גופיה ליתסר מידי דהוה ארביעה ופריק אביי (אפי׳) למאן דבעי תקלה וקלון זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט וכיון דשבקיה אביי לטעמא דמאן דסגיא ליה (בקלון ולא תקלה) [בתקלה ולא קלון] הדרינן ואקשי׳ עלה האילנות דפשטי׳ לעיל מינייהו דלא בעינן קלון דהא אילנות דאין קלונו מרובה ואמרה תורה שחת שרוף וכלה ופריק בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו נקיטינן השתא להאי פירושא לטעמי׳ דאביי דהיכא דאיכא תקלה והוי במידי דלאו בעלי חיים מאבדינן ואע״ג דליכא קלון והיכא דהוי בעלי חיים אי איכא תקלה וקלון מרובה והיינו רביעה קטלינן ואי לא לא קטלינן:
רבא אמר לעולם היכא דליכא קלון נמי קטלינן וגבי ישראל או כותי המשתחוה לבהמתו היינו טעמא דלא קטלינן לפי שלא נהנית הבהמה מן העבירה והתורה לא חייבה את הרובע והנרבע מיתה אלא לפי שנהנו מן העבירה. ומקשינן והרי אילנות דאין נהנין מן העבירה ואמרה תורה שחת שרוף וכלה ופריק כי קאמרינן דאם לא נהנה מן העבירה לא קטלינן בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו וכיון דבין לרבא בין לאביי שאני להו בין בעלי חיים למידי אחרינא ליכא למיפשט מאילנות לכותי הבא על בהמתו ולא מידי ומשום הכי איצטריכינן למידק עלה ממתני׳ דקתני דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק דקמיירי בקלון. וי״ל דרבא לית ליה דרב ששת דסגיא ליה בתקלה בלא קלון כו׳ והכי קאמר לעולם תקלה וקלון בעינן וקושיא דישראל או כותי המשתחוה לבהמתו דקשיא לך תיתסר מידי דהוה ארביעה לא מיתרצא כדאביי דמפליג בין קלונו מרובה לקלונו מועט דאי משום טעמא דבעינן תקלה וקלון כל דהו סגיא לן אלא תריץ הכי דשאני רביעה דלא חייב רחמנא בהמה הנרבעת לאדם קטלא אע״ג דאיכא תקלה וקלון אלא לפי שנהנית מן העבירה אבל משתחוה לבהמתו דלא נהנית הבהמה מן העבירה אע״ג דאיכא תקלה וקלון לא קטלינן דתלתא מילי בעינן תקלה וחלון והנאה ואקשי׳ עליה מאילנות ופריק בבעלי חיים קאמרינן דכי לח מתהני פטורים דחס רחמנא עלייהו אבל אילנות דלאו בעלי חיים לא:
בד״ה לישראל נמי כו׳ וכי איצטריך למיסר כו׳. נ״ב יש מקשים מאי קשה לרש״י דילמא תלמודא פריך ליסתור הטעם דתקלה דאי משום תקלה לחוד אמאי לא נאסר בהמה של ישראל וכן בהמת עובד כוכבים וי״ל דרש״י דייק מלישנא דגמרא דקאמר בהמת עובד כוכבים תיתסר בהמת ישראל תיתסר ולא קאמר אמאי לא נאסור כו׳ אלא בודאי דקבעי לומר שלפי האמת יהא נאסר ודו״ק:
(עיין במהרש״א):
תוס׳ בד״ה זה קלונו כו׳ דמחייב בהמה הנרבעת כו׳ דרב ששת בא דמחייב כו׳ כצ״ל:
בד״ה לישראל נמי כו׳ וכי איצטריך למיסר נעבד לגבוה כו׳ דהא רובע ונרבע כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל יש מקשים מאי קשה לרש״י דילמא תלמודא פריך לסתור טעם התקלה כו׳ וי״ל דרש״י דייק מלשון הגמרא דקאמר כו׳ עכ״ל ולא חילק ולא בילק ידענא בלשון זה אבל הנראה בזה שדקדק רש״י לפרש כן דמשמע ליה דהוה סבר המקשה דקושטא דמילתא דבנעבד בישראל גופיה מיתסר משום תקלה וקלון כמו בנרבע וקרא אתי לעל פי ע״א וע״פ בעלים דהא לא ידע לפלוגי בין קלון מרובה וקלונו מועט כדקאמר אביי ואי הוה גם המקשה ידע לפלוגי בהכי והוה נמי סבירא ליה בנעבד ישראל דשרי ולא הוה פריך אלא לדחות הטעם דתקלה א״כ מה הוסיף אביי על דברי המקשה ולמה לו לפלוגי בין קלון מרובה ובין קלון מועט דלא הל״ל אלא דתקלה וקלון בעינן דלא כדברי רב ששת אלא דע״כ דאית לן לפרושי כמ״ש דהוה ס״ל למקשה דבנעבד ישראל דאסור דאיכא תקלה וקלון כמו בנרבע וקרא אתי לעל פי ע״א וע״פ בעלים ולהכי א״ש דמעיקרא לא הוה קשיא ליה אלא מעתה נכרי המשתחוה כו׳ אבל מישראל המשתחוה לא הוה קשיא כלל דהוה סבירא ליה דקושטא דאסור מטעם תקלה וקלון אבל נכרי המשתחוה לבהמתו הוה פסיקא ליה בשום דוכתא דשרי ואפשר מדכתיב תשרפון באש באשירה ולא כ״כ בבהמה והשיב לו המתרץ מי איכא כו׳ ולישראל נמי שרי ולהכי פריך לי׳ כטעותו ישראל גופיה ליתסר מטעם תקלה וקלון מידי דהוה ארביעה דאסור בישראל משום תקלה וקלון והשיב לו אביי דאינו דומה קלון דנעבד כקלון דרביעה כן נראה ברור הסוגיא לפירש״י וכן לדברי התוס׳ יש לדקדק כן דהמקשה הוה סבירא ליה לאסור בישראל הנעבד כמו ברביעה דאיכא תקלה וקלון דלפי מה שפירשו התוס׳ דרב ששת לא בא לאתויי מאילנות אלא דהשוה הכתוב נכרי לשל ישראל והכי נמי גבי נרבע יש להשוותם ואי הוה סבירא ליה המקשה בנעבד ישראל דשרי מאי קס״ד להקשות אלא מעתה נכרי המשתחוה כו׳ הא התם כיון דשרי בישראל הרי שפיר השוה נכרי לשל ישראל אלא ע״כ דהוה סלקא דעתך דמקשה דבישראל נעבד אסור להכי לא פריך ליה אלא מנכרי המשתחוה כו׳ לאסור להשוות לישראל שהוא אסור לפי סברתו והמתרץ השיב לו ומי איכא מידי כו׳ דבישראל גופיה שרי ונכרי וישראל שוים ופריך ליה כסברתו דבישראל גופיה אמאי לא תתסר משום תקלה וקלון כמו ברביעה וא״כ נאסור נמי בנכרי משום תקלה לחוד כדי להשוות ומשני זה קלונו כו׳ כמו שכתבו התוס׳ והדברים ברורים באין גמגום ודו״ק:
על עצם הלכה זו מקשים: אם כן שישראל גופיה ליתסר [עצמו באמת תיאסר] בהמתו אם עובד אותה, מידי דהוה [כפי שהוא] ברביעה שהבהמה נהרגת! אמר אביי: יש להבחין בין המקרים: זה שרבע את הבהמה — קלונו מרובה, כי דבר מבוזה מאד עשה, וזה שעבד לעבודה זרה — קלונו מועט, ואם תשאר הבהמה בחיים לא יבוזה כל כך.
The Gemara challenges that assumption: With regard to a Jew himself who bows down to his animal, let the animal be forbidden, just as it is in a case of bestiality, when the animal is forbidden and is killed. Abaye says: The cases are not the same. In this case, where one commits bestiality, his shame is great; but in that case, where one worships an animal, his shame is slight, and he will not be so disgraced if the animal is left alive.
הכל
(16) וַהֲרֵי אִילָנוֹת דְּאֵין קְלוֹנָן מְרוּבֶּה וְאָמְרָה תּוֹרָה הַשְׁחֵת שְׂרוֹף וְכַלֵּה בְּבַעֲלֵי חַיִּים קָאָמְרִינַן דְּחָס רַחֲמָנָא עֲלַיְיהוּ.
The Gemara asks: But with regard to trees that are used in idolatrous rites, in which case the shame of the idol worshippers is not great, the Torah nevertheless says: Destroy, burn, and demolish them. The Gemara answers: We are speaking of living animals. The halakha is different there, as the Merciful One has pity on them. Therefore, if the shame of the person is not great, the animal is not killed.
בבעלי חיים קא אמרינן – דלא מתסרי במלתא זוטרתא.
דהא חס רחמנא – שהצריך להם ב״ד של עשרים ושלשה והעדאת עדים.
ומקשים: והרי אילנות של עבודה זרה שאין קלונן מרובה, ואמרה תורה ביחס אליהם: השחת שרוף וכלה! ומשיבים: בבעלי חיים קאמרינן [אומרים אנו] דחס רחמנא עלייהו [שחסה התורה עליהם]. ולכן אם אין בכך קלון מרובה לאדם, אין משמידים אותם.
The Gemara asks: But with regard to trees that are used in idolatrous rites, in which case the shame of the idol worshippers is not great, the Torah nevertheless says: Destroy, burn, and demolish them. The Gemara answers: We are speaking of living animals. The halakha is different there, as the Merciful One has pity on them. Therefore, if the shame of the person is not great, the animal is not killed.
הכל
(17) רָבָא אָמַר אָמְרָה תּוֹרָה בְּהֵמָה נֶהֱנֵית מֵעֲבֵירָה תֵּיהָרֵג.
Rava says that there is a different reason for the distinction between an animal that was worshipped and an animal with which one committed bestiality: The Torah states that because the animal enjoyed the transgression, it must be killed. This cannot be said about an animal that was worshipped.
רבא אמר – להכי לא ילפינן נעבד מנרבע משום דלא נהנית הבהמה מעבירה וגבי עובד כוכבים הבא על הבהמה כרב ששת סבירא ליה דהא איתהניא מעבירה.
גמ׳. רבא אמר אמרה תורה בהמה נהנית מעבירה תיהרג והרי אילנות דאין נהנין מעבירה ואמרה תורה השחת שרוף וכלה בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו.
ונראה לבאר דרבא מחלק בין נרבע לנעבד דבהמה נהרגת מדין תקלה רק באופן שהבהמה השתתפה ונהנית בגופה מהעבירה, ולכן בהמה הנרבעת נהרגת, ואף ב״נ מצווה על הריגת בהמה הנרבעת. משא״כ בהמה הנעבדה לע״ז שלא נשתתפה הבהמה במעשה העבירה ליכא דין מיתה מדין תקלה. ואין להורגה מדין קלון דאין בה תפיסת יד וליכא בה משום קלון דלא חל בה חלות שם נעבד לע״ז. וע״ז הקשה הגמ׳ ״והרי אילנות דאין נהנין מעבירה ואמרה תורה השחת שרוף וכלה״, דאע״פ שאין עצי האשירה משתתפים בגוף העבירה חל עלייהו חיוב שריפה, ומשני ״בבעלי חיים קאמרינן״ דרק בבע״ח יש תנאי דבעינן שהבהמה תשתתף בעבירה ותהנה מגוף העבירה כדי להתחייב מיתה מדין תקלה.
Rava says that there is a different reason for the distinction between an animal that was worshipped and an animal with which one committed bestiality: The Torah states that because the animal enjoyed the transgression, it must be killed. This cannot be said about an animal that was worshipped.
הכל
(18) וַהֲרֵי אִילָנוֹת דְּאֵין נֶהֱנִין מֵעֲבֵירָה וְאָמְרָה תּוֹרָה הַשְׁחֵת שְׂרוֹף וְכַלֵּה בְּבַעֲלֵי חַיִּים קָאָמְרִינַן דְּחָס רַחֲמָנָא עֲלַיְיהוּ.
The Gemara asks: But with regard to trees that are used in idolatrous rites, which do not enjoy the transgression, nevertheless the Torah says: Destroy, burn, and demolish. The Gemara answers: We are speaking of living animals. The halakha is different there, as the Merciful One has pity on them. Therefore, an animal is killed only if it enjoyed the transgression.
ומקשים: והרי אילנות, שאין הם נהנין מעבירה, ובכל זאת אמרה תורה ביחס אליהם: השחת שרוף וכלה! ומשיבים: בבעלי חיים קאמרינן [אומרים אנו] דחס רחמנא עלייהו [שחסה התורה עליהם], ולכן יש להוסיף טעם יתר אם באים להרגם. השאלה ביחס לבהמה שנרבעה לגוי לא נפתרה איפוא ולכן מנסים להביא ראיה לדבר ממה ששנינו במקור אחר.
The Gemara asks: But with regard to trees that are used in idolatrous rites, which do not enjoy the transgression, nevertheless the Torah says: Destroy, burn, and demolish. The Gemara answers: We are speaking of living animals. The halakha is different there, as the Merciful One has pity on them. Therefore, an animal is killed only if it enjoyed the transgression.
הכל
(19) ת״ש תָּא שְׁמַע ד״א דָּבָר אַחֵר שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק וְיֹאמְרוּ זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ מַאי לָאו
The Gemara suggests: Come and hear a resolution from the mishna to the dilemma concerning an animal with which a gentile committed bestiality: Alternatively, it is so that this animal will not pass through the marketplace, and those who see it will say: This is the animal because of which so-and-so was stoned, and its existence would shame his memory. What, is it not
תא שמע – דתקלה בלא קלון מקטיל מדקתני במתני׳ תרי בבי והויא רישא משנה יתירא דקתני סיפא דבר אחר וכו׳ ומהך סיפא משמע דתרווייהו איכא דקתני ויאמרו זו היא היינו קלון ושנסקל היינו תקלת עבירה ומדתנא לרישא שמע מינה תקלה גרידתא דוקא נקט בלא קלון כגון עובד כוכבים דהא ליכא למימר תנא רישא תקלה וסיפא קלון למימרא דתרווייהו בעינן דהא מדסיפא שמע מינה.
תא שמע [בוא ושמע]: דבר אחר, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה. מאי לאו [האם לא]
The Gemara suggests: Come and hear a resolution from the mishna to the dilemma concerning an animal with which a gentile committed bestiality: Alternatively, it is so that this animal will not pass through the marketplace, and those who see it will say: This is the animal because of which so-and-so was stoned, and its existence would shame his memory. What, is it not
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.