×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) שִׂמְחָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ.
the rejoicing that takes place on Purim is practiced only in its designated time, the fourteenth of Adar.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אבל שמחה שהיא סעודת פורים לא תהא אלא בזמנה שהוא יום י״ד באדר.
{בבלי מגילה ה ע״א} אמר רב מגלה בזמנה קורין אותה1 ביחיד ושלא2 בזמנה קורין אותה3 בעשרה ורב אסי4 אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה קורין אותה5 בעשרה. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי {כפי׳ ר״ח} אע״ג6 דחש לה רב להא דרב אסי קימא לן כרב דהא ר׳ יוחנן קאיי7 כותיה דאמרינן לקמאן {בבלי מגילה יט ע״ב8} אמ׳ ר׳ חייה בר אבה אמ׳ ר׳ יוחנן הקורא במגלה9 הכתובה בין הכתובין לא יצא10 ולא אמרו11 אלא בציבור מיכלל [דביחיד]⁠12 יצא. ושמעינן מינה דקורין אותה ביחיד כרב דאמר בזמנה קורין אותה ביחיד.
{ר״ח13} כתב רבינו14 האיי גאון ז״ל מנהגא15 דחזי לנא16 דמאן דקארי לה למגלה קורא ופושט כאגרת אבל קורא וכורך כספר תורה לא חזי לנא17:
{משנה מגילה א:ג} מתני׳ אי זו היא18 עיר גדולה כל שיש בה עשרה [בטלנין]⁠19 פחות מיכאן הרי זה כפר באילו אמרו מקדימין ולא20 מאחרין. אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין ואע״פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית ובמתנות לאביונים21:
{בבלי מגילה ה ע״א} גמ׳ תאנא עשרה [בטלנין] של-בית הכנסת.
באילו אמרו מקדימין [ולא מאחרין]⁠22: {ר״ח} פיר׳23 בקריאת מגלה ובתרומת שקלים24 מקדימין ולא מאחרין דכתיב {אסתר ט:כז} ולא יעבור25. אבל סעודת26
פורים וסעודת ראש חדש וספק מילה27 וזמן עצי כהנים28 וחגיגה ותשעה באב והקהל מאחרין ולא מקדימין29. תשעה באב אקדומי30 פורענותא לא מקדמינן31 והנך דאכתי לא מטא זמן חיוביהו32:
1. קורין אותה: חסר בכ״י נ.
2. ושלא: וכן דפוסים. גא, גה, גלד, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״שלא״.
3. קורין אותה: וכן דפוסים. חסר ב-גא, גה, גלד, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ.
4. ורב אסי: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״רב אסי״.
5. קורין אותה: וכן בדפוסים. חסר ב-גה, גלד, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ.
6. ואע״ג: גא, גלד: ״אף על גב״. גה, כ״י קרפנטרץ: ״אע״ג״.
7. ר׳ יוחנן קאיי: כ״י נ: ״אמ׳ ר׳ יוחנן״.
8. וברי״ף לקמן פרק ב (דף ו ע״ב).
9. במגלה: וכן ב-גא, גה, גלד, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, ר״ח. דפוסים: את המגילה.
10. כ״י קרפנטרץ משלים מלשון התלמוד שם: ״ומחו לה אמוחא״. וכן מובא ברי״ף שם, בכ״י א.
11. ולא אמרו: גלד, כ״י נ, דפוסים, וכן כ״י א לקמן פרק ב. כ״י א (כאן): ״ולא אמרן). גה: ״ולא אמרינן״. כ״י קרפנטרץ: ״לא אמרו״.
12. מיכלל דביחיד: גא, גה, גלד, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ. כ״י א ״מיכלל דיחיד״. דפוסים: אבל ביחיד, כלשונו לקמן פרק ב (גם בכ״י א שם).
13. בר״ח הביאו אחרי דעת ר׳ צמח גאון ש״כתב בשליח ציבור הקורא את המגילה שקורא וכורך כספר תורה״. דברי רה״ג, המובאים מפי ראשונים אחרים רשומים באוצה״ג סי׳ פד-פה.
14. כתב רבינו: דפוסים: וכתב רב.
15. מנהגא: וכן בר״ח. דפוסים: מנהג.
16. לנא: כ״י קרפנטרץ: ״לן״. חסר בר״ח.
17. לנא: וכן בר״ח. כ״י נ: ״לן״.
18. אי זו היא: וכן ב-גא, גה, גלד, ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ, דפוס קושטא: ״אי זה״. כ״י קרפנטרץ: ״איזהו״. בדפוסים: איזו.
19. בטלנין: וכן ברמב״ם פיהמ״ש מנוקד: ״בַטְלָנִין״. כ״י א: ״בוטלנין״, וכן בגמ׳ שם, ולקמן פרק ד שם.
20. ולא: כ״י נ: ״אבל לא״.
21. אבל זמן עצי כהנים ...ובמתנות לאביונים: חסר בדפוסים, גה. גא, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ עד: ״מאחרין וכו׳⁠ ⁠״ (סוף הרישא).
22. אמרו מקדימין ולא מאחרין: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ. דפוסים עד אמרו. כ״י א עד: ״מקדימין״. גא עד: ״מקדימין וכו׳⁠ ⁠״. גלד ממשיך: ״מקדימין ולא מאחרין כול׳⁠ ⁠״.
23. פיר׳: הציון חסר בכ״י נ. מקור הדברים בתוספתא (מגילה א:ד). באשכול ובעיטור הלכות מילה הביאוה, וציינו את המקור במפורש.
24. בקריאת מגלה ובתרומת שקלים: ע״פ תוספתא כאן (מגילה א:ד).
25. ולא יעבור: כבגמ׳ כאן.
26. סעודת: דפוסים: בסעודת.
27. סעודת פורים ...וספק מילה: גם זו מלשון ר״ח, ואינו בגמ׳ שלפנינו. ״ספק מילה״ נמצא בתוספתא שם.
28. כהנים: וכן בר״ח, וכן כ״י א גם במשנה, ראה גם משנה תענית (ד:ה). גא, גלד, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״הכהנים״, וכן רמב״ם בפיהמ״ש.
29. עד כאן בר״ח.
30. אקדומי: כ״י נ: ״לאקדומי״.
31. מקדמינן: דפוסים: מקדימינן.
32. לא מטא זמן חיוביהו: כ״י נ: ״זמן חיובא לא מטיא״.
שמחה – של מאכל ומשתה.
בזמנה – בי״ד מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפילו ביחיד דהכל קורין בו ואיכא פרסום נס.
קורא ביחיד. דמתוך שהוא חובה בו ביום, אם יחזור אחר עשרה, חומרא דאתי לידי קולא הוא, דשמא לא ימצא עשרה, וכבר עבר יומו בטל קרבנו.
בזמנ׳. בי״ד1 ומשו׳ פרסום הצריכו אף ליחיד לקרותה2.
1. כ״פ רש״י (ד״ה בזמנה). אמנם בר״ן (דף ג,א ד״ה אמר רב) כתב זמנה היינו ארביסר לעיירות וחמיסר למוקפין. ועיין מהרצ״ח שהביא בשם תשובת כנסת יחזקאל להקשות אמאי לא נקט רש״י גם ט״ו למוקפין. עיין במהרצ״ח מה שהאריך בזה.
2. וכעי״ז פרש״י (ד״ה בזמנה) מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפילו ביחיד דהכל קורין בו ואיכא פרסום נס. [ועיין בפרש״י לרי״ף (דף ג,א ד״ה בזמנה) שכתב דהואיל דהכל קורין אותה איכא פרסום].
(1-5) אמר רב וכו׳ – ונראין דברים שלא חלקו אלא לכתחלה אבל בדיעבד דכולי עלמא אפילו ביחיד יצא דהא אמרי׳ לקמן אמר ר״י הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בצבור אבל ביחיד יצא אלמא מגלה נקראת בזמנה מיהת ביחיד בדיעבד ומסתמא לא פליגי רב אסי אר״י והכי משמע מפשטיה דלישנא דרב ורב אסי לכתחלה הוא דפליגי ואף על גב דתניא דכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם כלם מבטלין מעבודתם ובאין לשמוע מקרא מגילה דהיינו כדי לקרותה בציבור אפ״ה לא ק׳ לרב דמודה רב שמצוה מן המובחר לקראתה בציבור ברוב עם כל מאי דאפשר משום פרסומי ניסא ומשום ברוב עם הדרת מלך אלא שהוא אומר דבזמנה מיהת אינו חייב לטרוח ולקבץ עשרה מן השוק ורב אשי סבר שחייב הוא לחזור אחר י׳ אפילו בזמנה וכן נראה בירושלמי בכולהו אמוראי דהתם אזלי בשטתיה דרב ושמואל דהלכה כוותיה כדפסק הרי״ף ז״ל מיהו לאו מטעמא דידיה דהא פרישנא דהא דר׳ לא פליג אדרב אשי ואף על גב דחש לה רב אשי לפנים משורת הדין הוא דעבד.
ומגלה שלא בזמנה – דקאמר פירש רש״י ז״ל דהיינו י״א וי״ב וי״ג דבני כפרים ותי׳ דהא בטלה ליה הקדמת כפרים דהא קי״ל כרבנן דאמרי אין קורין אותה אלא בזמנה והיכי שקלו וטרו רב ורב אסי אליבא דר״ע וי״ל דעיקר פלוגתא דידהו היינו משום מגלה בזמנה ובהא הוא דפליגי ואידך נקטי ליה אגב גררא ואחרים פי׳ דהאי שלא בזמנה היינו כשחל י״ד או ט״ו בשבת שהכרכים או העיירות מקדימין ליה או לע״ש ונכון.
ולענין המפרש בים והיוצא בשיירא איכא מרבנן ז״ל מ״ד שדינו ככפרים דמקדים לקרות ביום הכניסה בי׳ ומסייע מן התוס׳ דתניא המפרש בים והיוצא בשיירא קורא בי״ג וי״ג לאו דוקא אלא חדא מנייהו נקט וה״ה לי״א או לי״ב דמ״ש וזה דעת בעל המאור זקנו של מורי רבינו נר״ו.
ואיכא מ״ד כיון דבטלה להקדמת כפרים ליכא מאן דקרי בי״א ולא בי״ב אלא בי״ג קורא אם הוא בן עיר דהא כשחל י״ד להיות בשבת קורין בע״ש אליבא דת״ק ולא דחינן י״ד לה׳ שהוא י״ב אלא כשיש שם כפרים והיינו דנקט בתוס׳ י״ג דוקא ויש נוסחא דגרסי׳ בה בי״ד וכן הוא בבעל העטור ומפרשי לה בבן כרך שבא לפרוש שקורא בי״ד כבן עיר שי״ד הוא זמן הרוב אבל בזמן אחר לא קרי כלל לא בן עיר ולא בן כרך והדעת מכרעת כלשון הראשון דהא לא בטלו הקדמת כפרים אלא מטעמא דמסתכלין בה וביחוד זה דליכא למיחש להא מוקימנא אדיניה דכיון שרוצה לפרוש לים או ליבשה אין לך בן כפר גדול מזה.
גרסינן בראש השנה: מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת וכו׳ דמצוות אין צריכות כוונה ואף על גב דקאי חוץ לבית הכנסת דלא עביד צרוף בהדי צבור שאין צרוף אלא בעומדין כלן ברשות א׳ כדאיתא פרק כל גגות הא קי״ל הכא דלא בעינן י׳ בדיעבד ומתני׳ בדיעבד הוא ואפילו לסברא דהרי״ף ז״ל דמפרש דברי רב אסי דאפילו בדיעבד בעי׳ י׳ אפ״ה א״ל דלגבי מגלה דכיון דליכא שינוי קריאה וברכות בין יחיד לצבור ואין אנו צריכים צרוף גמור משום דבר שבקדושה אלא שאנו רוצים י׳ משום פרסומי ניסא אף על גב דקאי בחוץ לבית הכנסת וכה״ג לא חשיב צרוף בעלמא הכא סגי כיון ששמע מגו י׳ דאית להו פרסומי ניסא כנ״ל ותו לא מידי.
שמחה של פורים וכל מה ששייך לה, אינה נוהגת אלא בזמנה — בארבעה עשר.
the rejoicing that takes place on Purim is practiced only in its designated time, the fourteenth of Adar.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רַב אמְגִילָּה בִּזְמַנָּהּ קוֹרִין אוֹתָהּ אפי׳אֲפִילּוּ בְּיָחִיד שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ בַּעֲשָׂרָה רַב אַסִּי אָמַר בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ בַּעֲשָׂרָה הֲוָה עוֹבָדָא וְחַשׁ לֵיהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִּי.

§ Rav said: One may read the Megilla in its proper time, i.e., on the fourteenth of Adar, even privately. However, when it is read not at its proper time, e.g., when the villages advance their reading to the day of assembly, it must be read with a quorum of ten, because the enactment allowing the Megilla to be read before its proper time was only made for a community. Rav Asi disagreed and said: Both at its proper time and not at its proper time, the Megilla must be read with a quorum of ten. The Gemara relates that there was an incident where Rav had to read the Megilla on Purim, and he was concerned for this opinion of Rav Asi and gathered ten men even though he was reading the Megilla in its proper time, on the fourteenth of Adar.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריההשלמהתוספות רי״דרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב מגילה בזמנה כלומר בי״ד קורין אותה אפילו ביחיד שלא בזמנה כגון י״א י״ב י״ג שמקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה וקי״ל כרב. דהא ר׳ יוחנן אמר בפירוש בפירקין דלקמן (דף יט א) הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא. ולא אמרו אלא בצבור. לאו מכלל דסבירא ליה שקורין אותה ביחיד. רב אסי אמר אפילו בזמנה בעשרה. הוה עובדא וחש לה רב ולא קראה בזמנה אלא בעשרה כרב אסי.
ואקשינן ומי אמר רב שלא בזמנה קורין אותה בעשרה כלומר הקורין אותה ביום הכניסה כגון הכפרים וכיוצא בהן אין קורין אותה אלא בעשרה והאמר [רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת] משמיה דרב פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנם. ערב שבת זמנם והא שבת זמנם. ופרקינן הכי קאמר ערב שבת שהוא שלא בזמנו של קריאת המגילה קורין אותה כבזמנו מה זמנו אפילו ביחיד כך שלא בזמנו אפילו ביחיד.
ודחינן לא לענין מקרא מגילה בעשרה. ושלא בזמנה היא ואלא מאי ערב שבת זמנם. כלומר שקורין בערב שבת המגילה כאילו זמנם הוא. ולאפוקי מדרבי דאמר כל הנדחין ידחו ליום הכניסה קאמר דערב שבת זמנם ואף על גב דחש לה רב להא דרב אסי קי״ל כרב דאמר אפילו ביחיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מגל
מגלא(שבת צז) מצאתי מגלת סתרים פי׳ מגלה שיש בה הלכות פסוקות כעין ספר הלכות שאין בתלמוד שמצוי אצל כל אדם. (מגילה ה.) מגלה בזמנה ביחיד כלומר בי״ד קורין אותה אפילו ביחיד שלא בזמנה שמקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא ביו״ד פי׳ ר״ח הילכתא כרב דהא רבי יוחנן אמר (מגילה יט:) בפרק הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא לא אמרו אלא בציבור לאו מכלל דסבירא ליה שקורין אותה ביחיד ואע״ג דחש ליה רב להא דרב אסי קיימא לן הלכתא כרב. רב צמח גאון כתב בשליח צבור הקורא את המגלה שקורא וכורך כספר תורה לא חזא לנא:
א. [ראללע.]
שלא בזמנה – כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה דבעינן פרסום ניסא.
ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה – מצוה לחזר אחר עשרה משום פרסומי ניסא אבל אי לא אשכח עשרה לא אמר רב אסי דלא ליקרי שאין איסור קריאתה ביחיד אלא מצוה לקרותה בעשרה.
וחש ליה רב להא דרב אסי – וחזר על עשרה וקיבצן.
אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד, שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי, דאמר רב אסי בין בזמנה בין שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה וקוראה בעשרה בזמנה. וכן פסק רב נתן גאוןא דהילכתא כרב אסי, מיהו בשעת הדחק שהוא בדרך ואין לו עשרה קורא ביחיד, דקריאה בעשרה משום פרסומי ניסא וכי אין לו עשרה לפרסם מה יעשה אם לא יקראב. וכי קורא ביחיד לא יברך לא לפניהג ולא לאחריה. והבא מן הדרך לאחר זמנה לא יקרא לא ביחיד ולא בעשרהד.
א. הובא בסרע״ג ח״ב סי׳ סט (ואולי משם לוקח שכן גם המובא להלן עמ׳ תקמב (לענין נוסח ברכת הרב את ריבנו) מובא בסרע״ג שם. וכ״ד בה״ג ד״מ ע״ד ואו״ז ח״ב סי׳ שע ורא״ש סי׳ ו ומרדכי ר׳ תשפב. ושא״ר פסקו כרב. עי׳ ראבי״ה סי׳ תקס וטוב״י סי׳ תרצ.
ב. נחלקו ראשונים אם מחלוקת רב ורב אסי לענין דיעבד היא או לענין לכתחילה. עי׳ ב״י סי׳ תרחצ. ונראה שסובר רבינו שמחלוקת רב ור״א לענין דיעבד היא, ולכן אף בשעה״ד (שעה״ד כדיעבד) אינו מברך לר״א. אאלא שסובר רבינו שאף לר״א חייב לקרוא אף שאינו יוצא ידי פרסומי ניסא. וליכא למימר שסובר שמחלוקתן לענין לכתחילה, שא״כ למה בשעה״ד לא יברך.
ג. וכ״ה במרדכי ר׳ תשפב בשם רגמ״ה ומשום דקיי״ל כרב אסי. ועי׳ עוד גאונים באוצה״ג כאן. ועי׳ ב״י סי׳ תרצ ס״ע תרסא שכתב ומתוך מה שנתבאר יתבאר לך שדעת כל הפוסקים חוץ מבה״ג [שסובר שר״א לענין דיעבד אמרה] היפך דעת המרדכי הילכך נקטינן כדברי הר״מ שמברך אפילו ביחיד.
ד. עי׳ ב״י שהביא משבה״ל בן עיר שהיה בא בספינה וכו׳ מדגרסינן בירושלמי (פ״א ה״א) כל החדש כשר למגילה ובלבד עד ט״ו ואם יש מי שמסתפק בדבר יקרא בלא ברכה.
הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי – מכל מקום הלכתא כוותיה דרב דהא ר׳ יוחנן איתא כוותיה פרק שני (מגילה יט:) דקאמר הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים (יצא) ומסיק הא ביחיד הא בצבור אלמא שקורין אותה ביחיד וכן הלכה דרב ור׳ יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכ״ש הכא דקיימו בחד שיטתא ועוד דרב אסי תלמיד דרב הוה ורבינו יוסף איש ירושלים פסק דאף ביחיד צריך לברך וכן נמצא בתשובת רש״י שהשיב נראה בעיני דלא שנא יחיד ולא שנא צבור אחד מברך ואחרים שומעין וכן נראה לומר מאחר שהוכחנו קריאתה ביחיד אי איתא שאין בה ברכה [ביחיד] הוה ליה לפרושי (לקמן כא:) מאי מברך דאמר בצבור.
{שמעתא דקריאת המגילה ביחיד}
אמר רב: מגילה בזמנה, קורין אותה אפי׳ ביחיד. שלא בזמנה, קורין אותה בי׳. ורב אסי אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה, בי׳. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי – כתב הרי״ף ז״ל: אף על גב דחש לה רב להא דרב אסי, קי״ל כרב, דהא ר׳ יוחנן קאי כוותיה. דאמרי׳ לקמן (בבלי מגילה י״ט:): א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן, הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא. ולא אמרו אלא בצבור, מכלל דביחיד יצא. ושמעינן מינה דקורין אותה ביחיד, כרב. אלו דברי הרי״ף ז״ל.
ולדידן, לא מכרעא דר׳ יוחנן כרב. דעד כאן לא קאמר רב אסי אלא שמצותה לכתחלה לקרותה בי׳, משום פרסומי ניסא, אבל אם קראה ביחיד דברי הכל יצא, בין בזמנה בין שלא בזמנה. תדע, דהא לא תנינן לה במתני׳, דתנן (בבלי מגילה כ״ג:): אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו׳. מכדי, במס׳ מגילה קיימינן. אמאי לא חשיב מקרא מגילה בהדי הנך דאינן פחות מי׳. ואמאי לא אותבינן מינה לרב אסי. אלא ודאי, דכ״ע, אם קראה ביחיד יצא, שלא אמרו הדבר אלא להידור מצוה ולפרסומי ניסא. דהכין קא אמרי׳, קורין אותה בי׳, ולא אמרי׳, אין קורין אותה אלא בי׳. שמעת מינה דמצוה לכתחלה למעבד הכי ולהדורי אבי י׳, ואי עבר וקראה ביחיד יצא. אי נמי, היכא דלא אשכח בי י׳, קרי ליה ביחיד ואפי׳ לכתחלה.
ואפי׳ במגילה הכתובה בין הכתובים, אם עבר וקראה יצא, ואפי׳ בצבור. דהא מחו לה אמוחא. שלא אמרו אלא בצבור וטעמו של דבר משום כבוד צבור, להדור מצוה ולפרסומי ניסא, לעשות לה היכר, ואם קראוה בין הכתובים יצאו. והיינו דמחינן לה אמוחא. ואי מחסרא או מייתרא פורתא לית לן בה, וקרינן בה אפי׳ בצבור ואפי׳ לכתחלה.
[במאור דף ג. ד״ה אמר רב. לרי״ף סי׳ אלף סו (מגילה דף ה.)]
[כתוב שם]: ולדידן לא מכרעא דר׳ יוחנן כרב דע״כ לא קאמר רב אסי אלא שמצותה לכתחלה וכו׳.
אמר אברהם: כל זה משלי אות באות. 1
[במאור שם]
כתוב שם: תניא בברייתא המפרש והיוצא לדרך קורין בי״ג.
1. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ מגילה פ״א ה״ז.
אבל שלא בזמנה. כגון הקדמת יום הכניסה לבני כפרים, מצרכינן ליה לחזור אחר עשרה משום פרסומי ניסא, דהא אם לא יקרא ביום הזה, יכול לקרותה למחר בזמנה.
ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה וכו׳. משום פרסומי ניסא. ואם לא ימצא עשרה יקרא אותה ביחיד בו ביום. אבל צריך לטרוח ולחזר, ולא חיישינן שמא לא יקראנה בו ביום.
וחש לה רב להאי דרב אסי. וצריך לחזור אחר עשרה לקבצם אפילו בזמנה.
שלא בזמנה. כגון בני הכפרים שמקדימין בין בזמנה בין שלא בזמנה1 מצוה לחזר אחר מניין ומי׳ אי לא משכח ודאי א״ה מצוה לקרות׳ ואפי׳ ליחיד.
וחש להא וכו׳. שחיזר אחר מניין וקיבצם2.
כדאית׳3. פ״ב.
בין הכתובים. סיפריהם היו נגללים כעין ס״ת שלנו4.
לא יצא. דבעינן שתהא איגרת בפני עצמה דאיפרסם מילת׳ שבמגילה קורא ולא במקרא5. ונ״ל דאינה ראי׳ הא מילת׳ דר׳ יוחנן די״ל דיעבד קאמ׳ דהא הקורא אמ׳ אבל לכתחילה לא יקרא דהיינו כרב אסי וכן כתב בעל המאור והלכה כרב אסי6 וכן פסק רב עמרם7 מדחש רב לדרב אסי. וכת׳ רב היי ורב נטרונאי לא חזי לאיניש חשוב למיקרי מגילה ביחיד אא״כ אנוס ויחיד הקורא מברך8 לפניה ולאחריה9 והכי חזי למעבד מצוות׳ כרב אסי ובשעת הדחק אי עביד כרב שפיר דמי ע״כ. אבל רב נחשון ורב שריר׳ ור״ח10 ומר כהן צדק ורב נטרונאי וגאוני מחסי׳ ור״ת11 כלם פסקו כרב.
1. כ״פ רש״י (ד״ה שלא בזמנה). ועיין בר״ן (דף ג,א ד״ה אמר רב) שהקשה דהא בימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה אלא שלא בזמנה היינו כשחל י״ד לבני עיירות בשבת או ט״ו לבני כרכין שמקדימין וקורין בערב שבת. וכ״כ הרשב״א. ועיין בעל המאור שכתב דאפשר לאוקמיה במפרש ויוצא לדרך שמקדים וקורא בי״א.
2. כ״פ רש״י ד״ה וחש.
3. כתב הרי״ף (דף ג,א) ואע״ג דחש לה רב להא דרב אסי קי״ל כרב דהא ר׳ יוחנן קאי כותיה דאמרי׳ לקמן א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן הקורא את המגלה הכתובה וכו׳. ואפשר שעל זה איירי דברי רבינו כדאית׳ פ״ב דהיינו הא דר׳ חייא בר אבא וכו׳ הוא לקמן בפ״ב (דף יט,ב). וכן דברי רבינו לקמן בד״ה בין הכתובים, ובד״ה לא יצא איירי על דברי הרי״ף.
4. כעי״ז פרש״י לקמן דף יט,א ד״ה הכתובה וז״ל ספרים שהיו בימי החכמים כולן בגליון כספר תורה שלנו.
5. כעי״ז פרש״י שם ד״ה לא יצא דבעינן אגרת לעצמה דמיפרסם ניסא טפי דכי קוראה בין הכתובין נראה כקורא במקרא.
6. דף ג,א. והוכיח מהא דתנן אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו׳ מכדי במס׳ מגילה קיימין אמאי לא חשיב מקרא מגילה בהדי הנך דאינן פחות מי׳ ואמאי לא אותביה מינה לרב אסי אלא ודאי לכו״ע אם קראה ביחיד יצא שלא אמרו אלא להידור מצוה ולפרסומי ניסא דהכין קא אמרי׳ קורין אותה בי׳ ולא אמרינן אין קורין אותה אלא בי׳ שמעת מינה דמצוה לכתחלה למעבד הכי ולהדורי אבי י׳ ואי עבר וקראה ביחיד יצא אי נמי היכא דלא אשכח בי י׳ קרי ליה ביחיד ואפי׳ לכתחלה. [ועיין שיטת ריב״ב דף ג,א ד״ה אע״ג שהביא דברי בעל המאור וסיים וכ״כ רבינו שלמה ז״ל]. אמנם הרמב״ן במלחמות שם (הביאו הר״ן דף ג,א ד״ה הוה עובדא) דחה דברי בעל המאור וכתב שאין זו ראיה דכל אותם דקא חשיב התם חובת הציבור הם ואין עושין אותם אא״כ בי׳ או רובם מחוייבים בדבר משא״כ מגילה לא בעינן י׳ אלא בשביל פרסומי ניסא הלכך אפילו בשביל יחיד קורין אותה בעשרה אע״פ שיצאו הם כיון שהיחיד לא יצא. והביא ראיה לדברי הרי״ף שאלמלא לא היה רב אסי מחמיר אלא למצוה לאהדורי בי עשרה אמאי חש להא דרב אסי כיון דלא ס״ל כותיה אלא ודאי לרב אסי דיעבד נמי לא יצא ולכך רב חשש להחמיר כמותו עיי״ש במלחמות.
7. מבואר דדעת רב עמרם דווקא לכתחלה כרב אסי אבל בדיעבד קורא אף ביחיד כרב וכדעת בעל המאור. וכ״כ הרא״ש (פ״א ס״ו) בדעת רב עמרם וכ״כ הטור (סימן תרצ). אמנם בב״ח שם הקשה דבמרדכי משמע בדעת רב עמרם שאפילו בדיעבד בעינן עשרה וכן הביא בשם האגודה דדעת רב עמרם דיחיד אינו מברך. וכתב הב״ח לבאר דברי הרא״ש שהביא דברי רב עמרם דהלכה כר׳ אסי והסכים עמו הרא״ש ומה שכתב הרא״ש בהמשך דבריו והא דר׳ יוחנן וכו׳ אינו מדברי רב עמרם אלא דברי הרא״ש ובזה פליג על רב עמרם וס״ל דבדיעבד קורא ביחיד.
8. וכ״כ התוס׳ (דף ה,א ד״ה הוה עובדא) בשם רב יוסף איש ירושלים ורש״י שאף יחיד מברך. אמנם עיין במרדכי (סימן תשפ״ב) שכתב בשם רבינו גרשום לא יברך לא לפניה ולא לאחריה. ועיין בב״י (סימן תר״צ) שהביא דבריו וכתב בשם הארחות חיים שכן דעת מקצת גאונים וכתב הב״י שמתוך מה שנתבאר דעת כל הפוסקים חוץ מבה״ג היפך דעת המרדכי ולכך נקטינן שמברך אפילו ביחיד.
9. עיין בבית יוסף (סימן תרצ״ב) שהביא בשם הארחות חיים שבירושלמי איתא לא אמרו ברכה אחריה אלא בצבור. ובדרכי משה שם הביא שכן כתב הכל בו. ועיין באור הגר״א שכתב דמירושלמי אין ראיה. ועיין בה״ל מש״כ בזה.
10. עיין בר״ח בסוגיין שכתב ואע״ג דחש לה רב להא דרב אסי קי״ל כרב דאמר אפי׳ ביחיד והביאו הרמב״ן במלחמות שם.
11. ספר הישר (חידושים) סימן תה [ועיין קדושין דף מה,ב תוד״ה הוה עובדא]. והביאוהו הרא״ש (פ״א ס״ו) והטור (סימן תר״צ). ועיין בית יוסף שם מה שהאריך בזה.
אמר רב מגלה בזמנה קורין אותה ביחיד שלא בזמנה בי׳ ורב אשי אמר בין בזמנה בין בזמנה בין שלא בזמנה בי׳. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אשי, ודוקא לכתחלה אבל דיעבד יצא ביחיד ואפילו לרב אשי, ואי לא אפשר כגון יחיד שהוא בכפר או במדבר או בספינה קורא ביחיד ומברך עליה אפילו לרב אסי, כך קבלתי מאבא מרי ז״ל וכן כתוב בספר המאור וכן נראין הדברים בלא ספק ואיך יעלה על לב לומר כי יחיד ההולך במדבר או בספינה לא יקרא מגילה ואין נראין דברי הרי״ף ז״ל לא בפסק ולא בראיה שהביא ממחו ליה אמוחא לא אמרו אלא בצבור אבל יחיד יצא ולא יהי כדבריו דדלמא התם הכי קאמר לא אמרו אלא בצבור הצריכים לצאת ידי חובתן בקריאת מגלה אבל יחיד הצריך לצאת ידי חובה יצא ולעולם דמכנף עשרה וקרי. הראיה שכתב הראב״ד מדתנן אין פורסין את שמע וכו׳ דלא קתני אין קורין את המגילה פחות מי׳, לאו ראיה היא כלל דכל הני דקתני במתני׳ אין פורסין על שמע ליכא חיובא כלל בציר מעשרה אבל במגלה איכא ביחיד אפילו לרב אסי והאידנא ליכא שלא בזמנה אלא במפרש ויוצא בשיירא וכן תני ר׳ חייא במפרש והיוצא בשיירא קורין בי״ג וכן כתבה רבינו אפרים ז״ל.
שלא בזמנה – פירש המורה: כגון כפרים המקדימין וכך מצאתי כתוב דשדרו ממתיבתא היכא דנפיק בשיירה או פירש בספינה קורין בארבעה עשר וכל תקנה שיכול לעשות כדי שיקרא אותה בארבעה עשר יעשה ואם אינו יכול לעשות קורא אותה באחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר אבל בעשרה או מן העשרה ולמטה אינו יכול לקרות לפי שאין זמן קריאתה אלא באחד עשר ובשנים עשר ובי״ג ובי״ד ובט״ו.
הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי – אמר רבינו יצחק מפאס זצוק״ל אף על גב דחש לה רב להא דרב אסי קימא לן כרב דהא ר׳ יוחנן קאי כותיה דאמרינן לקמן אמר ר׳ חייה בר אבא אמר ר׳ יוחנן הקורא במגלה הכתובה בכתובים לא יצא ולא אמרן אלא בציבור מכלל דביחיד יצא ושמעי׳ מינה דקורין אותה ביחיד כרב דאמר בזמנה קורין אותה ביחיד ובהלכות גדולות פוסק הלכה כרב אסי וכך נראה לי דהילכתא כרב אסי ור׳ יוחנן לא קאי כרב דעד כאן לא קאמר ר׳ יוחנן אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ורב אסי נמי דאמר בעשרה לא אמר אלא לכתחלה ומשום פרסומי ניסא אבל אם קראה ביחיד מודה רב אסי דיצא והכי נמי פירש המורה: ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה מצוה לחזור אחר עשרה משום פרסומי ניסא אבל אי לא משכח עשרה לא אמר רב אסי דלא ליקרי שאין איסור בקרייה ביחיד והוא לא אמר אלא מצוה לקרותה וכיון דאשכחן דחש רב לדרב אסי הלכה כרב אסי דלכתחלה בענן עשרה ומה שעושין עכשיו העולם שמקדימין וקורין אותה שלא בזמנה בעשרה מפני שבזמנה לא יהיה להם עשרה נראה לי שהוא טעות שאין איסור לקרותה ביחיד אלא מצוה בעלמא הוא לקבץ עשרה ומשום מצוה בעלמא לא מקדימין לקרותה שלא בזמנה אלא ימתין בזמנה ויקראנה ביחיד.
{שמעתא דקריאת המגילה ביחיד}
ועוד, אמר רב, מגילה בזמנה, קורין אותה אפי׳ ביחיד, שלא בזמנה, קורין אותה בי׳ וכו׳, כתב הרי״ף ז״ל, אף על גב דחש לה רב להא דרב אסי, קי״ל כרב וכו׳, ולדידן, לא מכרעא דר׳ יוחנן כרב, דעד כאן לא אמר רב אסי אלא שמצותה לכתחלה לקרות בי׳, משום פרסומי ניסא, אבל אם קראה ביחיד דברי הכל יצא, בין בזמנה בין שלא בזמנה, תדע, דהא לא תנינן לה במתני׳, דתנן, אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו׳, מכדי, במס׳ מגילה קיימינן, אמאי לא חשיב מקרא מגילה, ואמאי לא אותבינן מינה לרב אסי.
אמר הכותב: השנויים במשנתינו כולם חובות הצבור הן ואינן אלא במחויבים בדבר. אבל מגילה, כשם שהצבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, ויחיד שלא קרא צריך י׳, משום פרסומי ניסא, ובין שיצאו הן או שלא יצאו קורין בי׳ להוציא היחיד, משא״כ בשאר כל המצות.
ואידחיא לה דרב אסי מדרבי יוחנן, דאמר, הא ביחיד יצא. והיינו יחיד ממש, שאילו יחיד כצבור, צבור הוא שקורין.
וסעד לדברי רבינו ז״ל, שאלמלא לא היה רב אסי מחמיר אלא למצוה, לאהדורי אבי י׳, על מה חשש רב להא דרב אסי כיון דלא ס״ל כוותיה. אלא ודאי, לדברי רב אסי דיעבד נמי לא יצא, ומש״ה חש לה רב להחמיר. ואלמלא כן הוו אמרי בגמ׳, מצותה בי׳. אי נמי, הוו מפרשי בהדיא, לא מצא י׳ קורין אותה ביחיד.
הלכך, אידחיא לה דרב אסי לגמרי מסוגיין דלקמן, כדברי רבינו. וכ״כ רבינו חננאל. אבל רב שמעון בעל הלכות פסק כרב אסי.
אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד. קשיא לרב מפני מה הקלו לכפרים ולעיירות שאין בהן עשרה בטלנין להקדים ליום הכניסה, דבשלמא לרב אסי הקלו כדי לקרותה בצבור מפני שאינן מתאספין אלא ביום הכניסה והם צריכין לקרות בעשרה, אלא לרב מאי טעמא כל יחיד ויחיד יקראוה במקומן. ועוד הא כתיב (אסתר ט, כח) משפחה ומשפחה ומכאן סמכו של בית רבי ומתבטלין מתלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה (מגילה ג.) כלומר כדי שיקראוה ברבים. והא דרב אסי ודאי למצוה מן המובחר ולכתחילה קאמר הא בדיעבד יצאו, אלמא לרב אפילו לכתחילה אינו צריך עשרה אלא אפילו ביחיד. ויש לומר דאפילו רב מודה הוא שצריך לקרותה עם הציבור משום דברב עם הדרת מלך ופרסומי ניסא ברבים אלא שלא הטריחוהו חכמים לאסוף ולכנוס עשרה כדי לקרותה, והלכך בשעה שהציבור קורין מבטלין עבודה ותלמוד תורה ובאין לשמוע עם הציבור ואף על פי שיש בבית הועד אפילו עשרה ואפילו מאה כשל בית רבי משום דברוב עם הדרת מלך, ומהאי טעמא נמי ראוי שיתקנו לבני הכפרים הקדמה ליום הכניסה כדי שיקראוה ברבים ויהא שם פרסום הנס יותר אבל שיהו צריכין לטרוח ולחזר לא. ורב אסי סבר דהקדמת הכפרים ובני העיירות שאין שם עשרה בטלנין מחמת כך הוא, מפני שאין קורין אותה אפילו בזמנה אלא בעשרה.
ודומה לזה מצאתי בירושלמי (פ״א ה״ג ע״ש), ר׳ אבינא בשם ר׳ אסי כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד עשרה ר׳ חנינא אמר איתפלגון ר׳ הונא ור׳ יהודה חד אמר ובלבד בעשרה וחורנא אמר אפילו ביחידי, מתיב מאן דמר ובלבד בעשרה למאן דמר אפילו ביחידי עד שהוא במקומו יקרא, ונראה לי פירושא דר׳ אבינא בשם ר׳ אסי סבירא ליה כמסקנא דרב דבזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה, ור׳ הונא ור׳ יהודה איתפלגון בה, חד אמר שלא בזמנה בעשרה כמסקנא דרב וחד אמר אפילו שלא בזמנה ביחיד כסברא דמקשה וסבר דאפילו שלא בזמנה קאמר רב ביחיד. ואותיב מאן דמר בעשרה למאן דמר ביחיד עד שהוא במקומו יקרא, כלומר בני הכפרים שהתירו להם להקדים למה הלכו בהם אחר יום הכניסה דמשמע דהוי טעמא כדי שיקראו מיהא בעשרה עד שהוא בכפר במקומו יקרא ביחיד, דקא סלקא דעתיה דהאי מקשה דטעמא דהקדמה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים וכיון שכן אף הן יקראו ביחיד במקומם קודם ארבעה עשר כדי שיספקו בארבעה עשר מים ומזון לאחיהם שבכרכים ובעיירות. ואהדר ליה ר׳ יודן אם כן סלקת מתניתין (מגילה ב.) דקתני באחד עשר בשנים עשר וכו׳, כלומר אם כן בטלת מתניתין דקתני זמנים הרבה, דאם כן לא יקראו אלא יום אחד לפני העיירות כדי שיספקו להם ביום י״ד, אלא דכיון שהוצרכו לתקן להם הקדמה בדין הוא שיתקנו להם ביום הכניסה כדי שיקראו באסיפת עם והדרת מלך ואף על פי שהקורא שלא בזמנה יכול לקרות אפילו ביחיד. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד דבזמנה מיהא אפילו ביחיד כרב, וכדפסק רבינו אלפסי ז״ל, כך נראה לי.
שלא בזמנה בעשרה. יש מפרשים שלא בזמנה במקדים ליום הכניסה. וליתה, דהא בימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה (ראה מגילה ב.). אלא בשחל בשבת לבני העיירות או שחל בערב שבת לכרכין שמקדימין וקורין בערב שבת, וכאידך דרב דאותבינן מינה הכא עלה דאמר רב פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנה היא, דאלמא ההיא דשלא בזמנה בכי האי גונא היא.
כתוב בספר המאור: תניא בברייתא המפרש והיוצא לדרך קורין בשלשה עשר, כתב עלה הרב ר׳ אפרים ז״ל דהא דרב ורב אסי דאית להו קריאה שלא בזמנה כגון שחל להיות בשבת לבני עיירות או שחל להיות בערב שבת לבני כרכים, אבל בי״ב ובי״א ליכא למיקרי כלל דהא בטלו להו, ובברייתא זו לא הזכירו אלא בי״ג בלבד, אלו דברי הרב ז״ל, ואני אומר הוא הדין לי״ב וי״א, וכדאי הוא רבי עקיבא סתימתאה (מגילה ב.) לסמוך עליו בשעת הדחק כגון מפרש ויוצא לדרך שמאחר שהתירו לו בי״ג הוא הדין לי״ב וי״א. ובירושלמי (פ״א ה״ג) גרסינן ר׳ בא בשם רבי יהודה כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בעשרה. ותו גרסינן בירושלמי (פ״ב ה״ג) מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי״ד, וברייתא פליגא עליה במשמעה. אי נמי יש לומר הא דאפשר ליה הא דלא אפשר ליה. עד כאן לשון הרב בעל המאור ז״ל. ובגירסת הספרים שלנו לא גרסינן בברייתא י״ג אלא בי״ד, והכי תניא התם [בתוספתא] בריש פרק קמא (תוספתא מגילה א׳:ב׳) יוצאין בשיירה ומפרשים בספינה קוראין בי״ד, ואף בלשון הזה מצאתיה בחבור הרב בעל העיטור. ומסתברא לי דלבני הכרכין היא שנוייה, ולומר שאילו רצו לפרש בי״ד קוראין בו ביום ומשום דיום ארבעה עשר זמן קריאה לכל היא וכדאיתמר בהדיא בירושלמי (פ״א ה״ג) גבי חל להיות [ארבעה עשר] בערב שבת, אבל דבני עיירות אפשר דלא יקראו לעולם אלא בי״ד, שאילו בי״ג כיון דזמן מלחמה היה ולא היה ביה נייחא לא שרינן למקרא ביה משום דבעי למיפק באורחא. ומיהו אפשר דאפילו לבני עיירות יקדימו בי״ג, כדרך שמקדימין בשחל להיות בשבת דערב שבת זמנה ואליבא דרב וכתנא קמא דרבי.
אבל מכל מקום הירושלמי שכתב דרך אחרת יש לו ולא פליגא אברייתא ולא מן השם הוא, דלאו ברוצה לצאת קודם ארבעה עשר שהוא זמנו קאמר שאם כן הוה ליה למתני אין קורין אלא בי״ד כדרכן, ובפרקין דלקמן (פ״ב ה״ג) איתיה גבי בן כרך שהלך לעיר ובן עיר שהלך לכרך והכין גרסינן התם: ר׳ יודה בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי ט״ו, ולא מתניתא היא (מגילה יט.) בן עיר שהלך לכרך, מתניתא בשהיה בכרך ומה צריכה ליה בשהיה בעיר, אבל מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי״ד, אמר ר׳ מונא בעתיד לחזור למקומו אמר ר׳ פנחס על כן היהודים הפרזים (אסתר ט, יט) פרוז היה באותה שעה עד כאן בירושלמי, אלמא פירוש הירושלמי ממקומו הוא מוכרע דלאו ברוצה לפרוש קאמר אלא במי שהוא במדבר או בספינה ואינו עכשיו לא בן עיר ולא בן כרך היאך יקרא, ואמרו שיקרא בי״ד במקומו כדרכו ואמר ר׳ מונא ובשדעתו לחזור למקומו. ונראה לי פירוש הירושלמי, ר׳ יודה בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו בלילי ט״ו, וקא סלקא דעתך דבבן עיר שהלך לכרך קאמר ודעתו להתעכב שם בלילי ט״ו, כלומר דעתו לעקור דירתו מן העיר שלא לשוב שם לילי ט״ו אלא שיתעכב כאן בכרך, ועל כן השיב לו ולא מתניתא היא בן עיר שהלך לכרך, ואהדר ליה כי קא מיבעיא ליה בשהוא בתוך העיר אלא שיש בדעתו לעקור דירתו מכאן ולקבוע דירתו בכרך בלילי ט״ו דדילמא אזלינן בתר דעתא כאילו נקבע שם, ואף על גב דקתני במתניתין (לקמן שם) בן כרך שהלך לעיר דילמא סבירא ליה פירושא דמתניתין בן כרך שהלך לעיר ואין דעתו לחזור למקומו בלילי ט״ו אבל כאן בשדעתו להשתקע שם בלילי ט״ו דילמא הוה ליה מעתה כבן כרך, והיינו דקא מיבעיא ליה אבל בן עיר שהוא מפרש בים או הולך במדבר ונמצא שם בארבעה עשר קורא בארבעה עשר כמקומו, שלא תאמר כיון דמיבעיא ליה אפילו במי שעומד בתוך העיר אינו כבן עיר אלא כבן כרך שדעתו ללכת שם ואף על פי שעדיין לא הוקבע שם אם כן אף מי שהוא פורש בים אף על פי שלא קבע דירתו במקום אחר מכל מקום אינו בן עיר עכשיו ולא בן כרך ויהיה פטור מכלום, דהא איכא דפטור מכלום כאותה שאמרו שם בירושלמי (עיין שם) בן כרך שעקר דירתו בלילי י״ד נפטר כאן וכאן, ואפילו הכי במפרש ויוצא לדרך מחייב כבן עיר דמכל מקום דעתו הוא לחזור במקומו, והיינו דאמר ר׳ מונא והוא שדעתו לחזור במקומו הא לאו הכי אלא שדעתו לדור בכרך פטור כאן וכאן שהרי עקר דעתו מן העיר ולכלל בן כרך לא בא, אמר ר׳ פנחס על כן היהודים הפרזים פרוז היה באותה שעה, פירוש: ר׳ פנחס חזר להשיב בעיית ר׳ יודה ואמר דקורא הוא כבן עיר, דלא יהא אלא שהוא בן כרך ממש והלך לעיר וכשהוא שם לילי ארבעה עשר קורא הוא עמהם דפרוז בן יומו נקרא פרוז. כך נראה לי פירושו.
מגלה בזמנה קורין אותה אף לכתחלה ביחיד הואיל וזמנה היא והכל קורין אותה די בזה הפרסום שלא בזמנה כגון בני כפרים המקדימין ליום הכניסה ובזמן הזה כגון המפרש והיוצא בשיירא אין קורין אותה לכתחלה אלא בעשרה ובדיעבד אף ביחיד יצא והראיה שהרי במסכתא זו מנו דברים הנעשים בעשרה ולא נמנית מגלה עמהם:
ויש פוסקים שאף בזמנה לכתחלה בעשרה אלא שדעת ראשון נראה עיקר ואף גדולי הפוסקים הביאו בה ראיה ממה שאמרו במגלה הכתובה בין הכתובים לא אמרו אלא בצבור הא ביחיד יצא אלמא שיחיד קורא ואע״פ שאף שם אמרו יצא לשון דיעבד משום כתובה בין הכתובים נקט לה בהאי לישנא כלומר כשהיחיד בא לקרות שרשאי לקרות לכתחילה ביחיד אם קראה בכתובה בין הכתובים יצא ועוד ראיה אצלם ממה שאמרו המשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה אלמא קורא לכתחלה כשופר ולולב שאין צריכין עשרה וקצת גאונים מצריכים עשרה אפי׳ דיעבד ואל תחוש לדבריהם וכן יש מפרשים במחלוקת רב ורב אסי שבדיעבד הם חולקין ולרב אסי לא יצא ומתוך כך פסקו גדולי הפוסקים כרב דדיעבד מיהא יצא ואין הדברים כלום אלא שהעיקר כמי שפרשנו וגדולי המפרשים כתבו שכל שאין צבור בעיר לכתחלה יפה הוא לאסוף עשרה אבל כל שיש צבור בעיר קורין אותה לכתחלה ביחיד וסומכים על פרסום קריאת הצבור:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

שלא בזמנה – כגון שחל י״ד בשבת לבני עיירות כי בימי חכמי התלמוד לא היו נזהרין מבד״ו פסח ומאד״ו ר״ה עד דורות האחרונים. או שחל יום ט״ו לבני כרכים אבל בי״א וי״ב וי״ג ליכא למקרי כלל דהא בטלי להו. א״נ שלא בזמנה מי שנאנס ולא קראה בי״ד או בני כרכים היוצאים לדרך. ותניא בתוס׳ יוצאין בשיירה ומפרשין בספינה קורין בי״ד והאי דק״ת קורין בי״ד ה״ה בני עיירות שלא קראוה בי״ד קורין בט״ו. וכתב בה״ג יוצאין בשיירה ומפרשים בספינה קורין מי״א עד ט״ו. ורש״י ז״ל פי׳ שלא בזמנה שהקדים ליום הכניסה ואיכא למימר אע״ג דבימי רב ליתא לתקנתא ואין קורין אותה אלא בזמנה פלוגתא דבזמנה קורין אותה ביחיד אתא לאשמעינן. ואע״ג דחש להא דרב אסי וכו׳. כתב הר״ז לדידן לא מכרעא דר׳ יוחנן כרב דעד כאן לא קאמר רב. אסי אלא שמצותה לכתחלה לקרותה בעשרה משום פרסומי ניסא אבל אם קראה ביחיד דברי הכל יצא בין בזמנה בין שלא בזמנה שלא אמרו הדבר אלא להדור מצוה ולפרסומי ניסא דהכין אמרי׳ קורין אותה בעשרה ולא אמרינן אין קורין אותה אלא בעשרה שמעת מינה דמצו לכתחלה למעבד הכי ולהדורי אבי עשרה ואי עביר וקראה ביחיד יצא אי נמי היכא דלא אשכח בי עשרה קרי ליה ביחיד אפי׳ לכתחלה תדע דהא לא תנינן לה במתניתין דתנן אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו׳ מכדי במסכת מגילה קיימינן אמאי לא חשיב מקרא מגילה ואמאי לא מותבינן מנה לרב אסי וכתב רבי׳ ש״צ מפני שזהו טעמו של רב אסי דאמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה דקא סבר דבכלל תורה ונביא הוא. ואין קורין בהן בפחות מעשרה ואין זה צריך לפנים ועיקרן של דברים כדברי הרב אלפסי שאלמנא לא היה רב אסי מחמיר אלא למצוה להדורי אבי עשרה על מה חש לה לדרב אסי כיון דלא סבירא לי׳ כותיה אלא ודאי לדברי רב אסי דיעבד נמי לא יצא ומשום הכי חש לה רב להחמיר ואלמלא כן הוו אמרינן בגמרא מצותה בעשרה א״נ הוו מפרשי בהדיא לא מצא י׳ קורין אותה ביחיד הילכך אדחיא לה להא דרב אסי לגמרי מסוגיין דלקמן כדברי רבינו וכן כ׳ ר״ח. ובעל העיטור כתב מסתברא כל היכא דאשכחן חש לכתחלה קאמר ואי לא אפשר שרי ומדרב דהוא בר פלוגתייהו חייש ש״מ איתא לדרב אסי היכא דאפשר כן הא לא אפשר קורין אותה ביחיד וכן הילכתא והא דאמרינן לא אמרן אלא בצבור בבית הכנסת קאמר שהוא מקום צבור ובעיא פירסומי ניסא ולמעוטי ביחיד שבעשרה שלא בבית הכנסת דיצא דהא לא קאמר לא אמרן אלא בעשרה וה״ק לא אמרן אלא להוציא צבור אבל להוציא יחיד יצא וקורא בה בי׳ קאמר. ועוד רב אסי למצוה קאמר דאטו יחיד דלא משכח עשרה מי לא קרי. והא דאמרינן מביאין לו שופר ותוקע מגילה וקורא בה בעשרה קאמר ע״כ. מתניתין איזוהי עיר גדולה וכו׳.
בגמרא אמר רב מגילה בזמנה כו׳ שלא בזמנה בעשרה ופרש״י שלא בזמנה כגון כפרים כו׳ עכ״ל. וע״כ דלאו דוקא כפרים קאמר דהא אמרינן בסמוך דהוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי ואס״ד דאכפרים דוקא קאמר מאי מקשה בסמוך מפורים שחל להיות בשבת אע״כ דרב בכל ענין קאמר אלא דרש״י עיקר מילתא נקיט דנראה בשביל כך מצרכינן עשרה משום דלדידהו ליכא פרסומי ניסא כ״כ וכיון דמתחלת התקנה כך היה אף שנתבטל אח״כ לענין בני כפרים אפ״ה לענין פורים שחל להיות בשבת אכתי במילתא קמייתא קאי וק״ל:
בתוס׳ בד״ה הוה עובדא כו׳ מ״מ הלכתא כוותיה דרב דהא רבי יוחנן כו׳ עד סוף הדיבור. לכאורה כל זה לא שייך לפי שיטת רש״י שפירש דרב אסי גופא לא קאמר בעשרה אלא לכתחלה אבל בדיעבד יצא ולפ״ז אפשר דרבי יוחנן לא פליג עליה דהתם לענין דיעבד איירי ועיין בל׳ הרא״ש והב״י בסי׳ תר״ץ האריך בזה:
גמ׳ הוה עובדא וחש ליה רב. עי׳ ר״ה דף כז ע״ב תוס׳ ד״ה ושמע:
א אמר רב: מגילה אם קוראים אותה בזמנה בארבעה עשר — קורין אותה אפילו ביחיד, ואם קוראים אותה שלא בזמנה, כגון בכפרים המקדימים ליום הכניסה — קוראים אותה רק בעשרה, מפני שהתקנה לקרוא את המגילה קודם זמנה נתקנה רק עבור ציבור שלם. ואילו רב אסי אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה חובה לקרותה בעשרה. ומספרים: הוה עובדא וחש ליה [היה מעשה וחשש לו] רב להא [לזה] שאמר רב אסי והקפיד לאסוף עשרה למקרא מגילה, אף שקראה בזמנה.
§ Rav said: One may read the Megilla in its proper time, i.e., on the fourteenth of Adar, even privately. However, when it is read not at its proper time, e.g., when the villages advance their reading to the day of assembly, it must be read with a quorum of ten, because the enactment allowing the Megilla to be read before its proper time was only made for a community. Rav Asi disagreed and said: Both at its proper time and not at its proper time, the Megilla must be read with a quorum of ten. The Gemara relates that there was an incident where Rav had to read the Megilla on Purim, and he was concerned for this opinion of Rav Asi and gathered ten men even though he was reading the Megilla in its proper time, on the fourteenth of Adar.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריההשלמהתוספות רי״דרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּמִי אָמַר רַב הָכִי וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב שַׁבָּת זְמַנָּם עֶרֶב שַׁבָּת זְמַנָּם וְהָא שַׁבָּת זְמַנָּם הוּא אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּם כִּזְמַנָּם מָה זְמַנָּם אפי׳אֲפִילּוּ בְּיָחִיד אַף שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּם אֲפִילּוּ בְּיָחִיד.

The Gemara asks: And did Rav actually say this, that when the Megilla is read not at its proper time, it can only be read with a quorum of ten? Didn’t Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, say in the name of Rav: If Purim occurs on Shabbat, Shabbat eve is the proper time for reading the Megilla? The Gemara expresses surprise with regard to the wording of Rav’s statement: Is Shabbat eve the proper time for reading the Megilla? Isn’t Shabbat itself its proper time? Rather, is it not true that this is what he said, i.e., that this is the way his statement should be understood: Reading the Megilla not at its proper time is like reading it at its proper time; just as at its proper time, it can be read even privately, so too, not at its proper time, it can be read even privately.
רי״ףבעל המאורראב״ד כתוב שםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דקריאה שלא בזמנה}
תניא בברייתא:⁠1 המפרש והיוצא לדרך קורין בי״ג – כתב עלה ה״ר אפרים ז״ל דהא דרב ורב אסי, דאית להו קריאה שלא בזמנה, כגון שחל להיות בשבת לבני עיירות או שחל להיות בע״ש2 לבני כרכים. אבל בי״א ובי״ב ליכא למקרא כלל, דהא בטלו להו. ובברייתא זו לא הזכירו אלא בי״ג בלבד. אלו דברי הרב ז״ל.
ואני אומר, ה״ה לי״ב וי״א. וכדאי הוא ר״ע סתימתאה לסמוך עליו בשעת הדחק, כגון מפרש ויוצא לדרך. שמאחר שהתירו לו בי״ג, ה״ה לי״א וי״ב.
ובירושלמי (ירושלמי מגילה א׳:ג׳) גרסי׳: ר׳ בא בשם רב יהודה: כל שאמרו ידחה ממקומו, ובלבד בעשרה.
ותו גרסי׳ בירושלמי (ירושלמי מגילה ב׳:ג׳): מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי״ד. וברייתא פליגא עלה במשמעה. אי נמי, יש לומר: הא דאפשר ליה הא דלא אפשר ליה.
1. אולי כונתו לתוספתא (תוספתא מגילה א׳:ב׳). ועיין בנ״ל
2. ר״ל דיום י״ד חל להיות בע״ש
אמר אברהם: אני יש לי התוספתא [פ״א ה״ג] ויש בה קורין בי״ד כמו שיש בירושלמי [פ״ב ה״ג], ועל ענין בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר נאמר, ודומה דהכי קאמר, אף על פי שהוא בן כפר ואנשי מקומו מקדימין ליום הכניסה, או שהוא בן כרך ואנשי עירו קורין בחמשה עשר, מכיון שיצא לים או לדרך יצא מתורת מקומו וקורא בי״ד כי הוא זמן לכל. ר׳ חלבו, רב הונא, רב בשם רבי חייא1 רבה הכל יוצאין בי״ד שהוא זמן קריאתה. ומנא ליה לר׳ אפרים2 די״א וי״ב בטלו, והא ההיא מתניתא דמסייע מינה לרבי יוחנן [מגילה דף ב.] דאמר בזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה רב אשי דהוה בתרא מוקים לה כרבי יוסי בר יהודה ואימתי דרבי יוסי בר יהודה לאו לפרושי אתא אלא לחלוק. ורבי יוסי ב״ר יהודה חולק עם רבי עקיבא רבו של אביו אין הלכה כמותו. ומילתייהו דרב ודרב אשי מסייעו להאיך סברא. ואף על גב דאמר רבי יוחנן זו דברי רבי עקיבא זו וסבירא ליה קאמר דאיכא טובא בגמרא כי האי. אי נמי לא אתא רבי יוחנן למימר אלא לגלויי דרבי עקיבא חולק ואימתי דרבי יוסי ב״ר יהודה לאו מפרש הוא אלא חולק הוא, וממילא ידעינן דהלכה כרבי עקיבא, וכן עיקר. ועל זה נהגו בנרבונה לקרותה מבעוד יום של י״ג לאנוסים ולבחורות שלא להתענות משחשכה יותר מדאי.
[במאור שם.]
כתוב שם: [גרסי׳ בירושלמי (פ״ב ה״ג) מפרשי ימים והולכי מדבריות קורין כדרכן בי״ד וברייתא פליגא עלה כמשמעה.] אי נמי יש לומר הא דאיפשר ליה והא דלא איפשר ליה.
אמר אברהם: זה הבל ורעיון רוח. אי דאיפשר ליה פשיטא.
1. בכ״י: בר אבא.
2. עיין באשכול ח״ב הל׳ חנוכה ופורים סי׳ ז׳, ובספר ההשלמה דף ה. ד״ה אמר רב.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב הכי [כך] שמגילה שלא בזמנה נקראת בעשרה דווקא? והאמר [והרי אמר] רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: פורים שחל להיות בשבת — ערב שבת זמנם, ותוהים על הלשון: ערב שבת זמנם?! והא [והרי] שבת זמנם הוא! אלא לאו [האם לא] הכי קאמר [כך אמר], כלומר, כך צריך להבין: שלא בזמנם דינו כזמנם, מה בזמנם קוראים אפילו ביחיד, אף שלא בזמנם — אפילו ביחיד?
The Gemara asks: And did Rav actually say this, that when the Megilla is read not at its proper time, it can only be read with a quorum of ten? Didn’t Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, say in the name of Rav: If Purim occurs on Shabbat, Shabbat eve is the proper time for reading the Megilla? The Gemara expresses surprise with regard to the wording of Rav’s statement: Is Shabbat eve the proper time for reading the Megilla? Isn’t Shabbat itself its proper time? Rather, is it not true that this is what he said, i.e., that this is the way his statement should be understood: Reading the Megilla not at its proper time is like reading it at its proper time; just as at its proper time, it can be read even privately, so too, not at its proper time, it can be read even privately.
רי״ףבעל המאורראב״ד כתוב שםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) לָא לְעִנְיַן מִקְרָא מְגִילָּה בַּעֲשָׂרָה אֶלָּא מַאי עֶרֶב שַׁבָּת זְמַנָּם לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי דְּאָמַר הוֹאִיל וְנִדְחוּ עֲיָירוֹת מִמְּקוֹמָן יִדָּחוּ לְיוֹם הַכְּנִיסָה הָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּעֶרֶב שַׁבָּת זְמַנָּם הוּא.:

The Gemara rejects this argument: Rav’s statement was not made with regard to reading the Megilla with a quorum of ten. Rather, what is the meaning of Rav’s statement that Shabbat eve is the proper time? It was meant to exclude the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: Since the readings in the large towns were already deferred from their usual date and the Megilla was not read on the fourteenth, they are deferred to the day of assembly. This statement of Rav teaches us that Shabbat eve is the proper time for these towns to read the Megilla, as stated in the mishna.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערב שבת זמנם הוא – משמע שהוא זמן הקבוע להו מימי אנשי כנסת הגדולה מדלא קאמר מקדימין לערב שבת להכי קשה ליה והא שבת זמנם הוא שהרי י״ד הוקבע לפרזים אלא להכי נקט האי לישנא דתשמע מינה הואיל ותיקנו להן חכמי ישראל שאחר כנסת הגדולה להקדים משום דרבה הרי הוא לנו כיום וזמן הקבוע מתחלה לכל דבריו ואף על פי שהוא שלא בזמנן הוי כזמנן.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

בגמרא הא קמ״ל דע״ש זמנם היא. ונראה דהא דלא קאמר סתמא פורים שחל להיות בשבת קורין בע״ש כדאיתא לעיל היינו דאגב אורחא אתא לאשמעי׳ דאע״ג דאמרינן לעיל דשמחה אינה נוהגת אלא בזמנה היינו דוקא לבני כפרים משא״כ בפורים שחל להיות בשבת שהעיירות קורין בע״ש הוו זמנם לכל דבר אפילו לשמחה דטפי עדיף לעשותה בע״ש מבשבת כדפרישית בסמוך בשם הירושלמי:
שם במשנה איזהו עיר גדולה כו׳ אבל זמן עצי כהנים וט׳ באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין. ולכאורה יש לתמוה דמאי מאחרין ולא מקדימין שייך בחגיגה דהא מקרא מלא הוא וחגותם אותו חג לה׳ שבעת ימים אלא דמאותו ילפינן דעיקר זמן חגיגה אינו אלא יום א׳ והשאר לתשלומין וא״כ אמאי קרי ליה הכא מאחרין ולא דמי כלל לכל הנך דמייתי הכא דבמה שמאחרין היינו שלא בזמן הקבוע ואין לומר דאחג השבועות לחוד קאי דיום תשלומין הוא אחר הרגל דלפ״ז לא מתוקמי שפיר אוקימתא דרב אשי בסמוך דקאמר חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין אפילו עצרת א״כ משמע דחגיגה דרישא לאו בעצרת מיירי ותו קשה מ״ש חגיגה דנקיט טפי מעולת ראייה דהא בעיקר הזמן והתשלומין דין אחד לשניהם לכך נראה לענ״ד דעיקר רבותא דמתניתין דחגיגה היינו דלא מקדימין לשחוט מעי״ט ומש״ה לא נקיט עולת ראייה דמלתא דפשיטא הוא דמה״ת יעשה בעי״ט כיון שעיקר החיוב אינה אלא על הראיה שהוא ברגל משא״כ בשלמי חגיגה שעיקרן לאכילה קאי וא״כ סד״א דכיון שעיקר מצותה היינו בראשון לא מבעיא למ״ד דכולן תשלומין דראשון הוא אלא אפילו למ״ד תשלומין זה לזה נינהו אפ״ה מודה שעיקר החיוב הוא בראשון וא״כ כשחל הראשון בשבת אם ישהה עד למחר לא מקיים כלל מצות שלמי חגיגה בראשון ומש״ה סד״א שיכול לשחוט מעי״ט כדי שיהיה לו שלמי חגיגה למחר קמ״ל דלא וכמ״ש נראה להדיא מל׳ רש״י בגמ׳ בד״ה כל זמן חגיגה כו׳ רשאי להשהותן עכ״ל משמע דעיקר רבותא היינו לענין זה שמותר להשהותו ולא במאי דקתני ולא מאחרין דמלתא דפשיטא היא כדפרישית אלא דל׳ רשאי שכתב רש״י ז״ל אינו מדוקדק דהא לכתחלה ודאי שאסור להשהותו דזריזין מקדימין למצות אם לא שכוונתו ג״כ למאי שכתבתי שאם חל יום ראשון בשבת ס״ד שישחטנו בע״ש מטעמא דפרישית כיון דעיקר מצותו בראשון קמ״ל דאפ״ה רשאי להשהותו ומש״ה לא ישחוט מעי״ט:
אלא דבאמת קשיא לי למה לא ישחטנו מעי״ט כדי לאכול שלמי חגיגה למחר דמאי איסור יש בזה ואע״ג דבפסחים פרק ואלו דברים דף ע׳ ע״ב אמר עולא א״ר אליעזר שלמים ששחטן מעי״ט אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה מ״מ הא מסיק התם להדיא שהטעם משום דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין וא״כ משמע לכאורה דאיירי בשאר שלמים שאינן לשם חגיגה משא״כ כשהקדישו לשם שלמי חגיגה דלא שייך ה״ט יוצא בהם בי״ט אלא שהתוס׳ הרגישו שם בזה וכתבו דנראה לר״י אפילו הקדישה מתחלה לשם חגיגה נמי אינו יוצא וכתבו שם הטעם דכיון שצריך להקדישן סברא הוא שישחוט נמי בשעה הראוי לחגיגה אלא דאכתי מצינן למימר דהאי סברא לא מהני אלא בשאר י״ט שחל בחול משא״כ כשחל בשבת דא״א בענין אחר איכא למימר דיוצא בהם וכמו שנראה לי להדיא מלשון הרמב״ם ז״ל שכתב בהל׳ חגיגה דחגיגת י״ד בע״פ אינו יוצא בו משום שלמי שמחה כיון שאינו אלא לרשות א״כ משמע להדיא דחגיגת ט״ו שהיא חובה שפיר יוצא בהם כששחטן מעי״ט וכדמשמע מפשטא דעולא א״ר אליעזר כדפרישית ואף שהתוס׳ שם הביאו ראיה לדבר מדאמר התם לעיל מיניה שבעה שמונה הוי אלא מכאן לחגיגה כו׳ אלמא שאינו רשאי לשחוט מעי״ט לע״ד אין ראיה זו מוכרחת דהך מלתא דשחיטה מעי״ט מילתא דלא פסיקא הוא דהא זימנין שלא בא לירושלים אלא סמוך לרגל תדע מדכתבו שם בל׳ ונראה לר״י אלמא שאין ראיה זו מוכרחת. ועוד דנהי דאפשר דסברא הוא שישחוט בשעה הראויה לחגיגה אפשר היינו לענין דלכתחלה אינו רשאי לשוחטו מעי״ט וא״כ שפיר קאמר בגמרא דלעולם לא משכחת שמונה לכתחלה משא״כ כשעבר ושחטן מעי״ט שפיר מצינן למימר דיוצא בהן למחר כן נ״ל ברור בל׳ הרמב״ם ז״ל. נקטינא מיהא דאף לשיטת התוספות רבותא גדולה אשמעינן הכא במתניתין בחגיגה דאין מקדימין ודו״ק היטב:
ודוחים: דברי רב אלה לא לענין מקרא מגילה בעשרה נאמרו, אלא מאי [מה פירוש] ״ערב שבת זמנם״ — לאפוקי [להוציא] מדברי רבי, שאמר: הואיל ונדחו עיירות ממקומן — ידחו ליום הכניסה, לכך הא קמשמע לן [דבר זה השמיע לנו] שערב שבת זמנם הוא כמו שכתוב במשנתנו, ושלא כשיטת רבי.
The Gemara rejects this argument: Rav’s statement was not made with regard to reading the Megilla with a quorum of ten. Rather, what is the meaning of Rav’s statement that Shabbat eve is the proper time? It was meant to exclude the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: Since the readings in the large towns were already deferred from their usual date and the Megilla was not read on the fourteenth, they are deferred to the day of assembly. This statement of Rav teaches us that Shabbat eve is the proper time for these towns to read the Megilla, as stated in the mishna.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מתני׳מַתְנִיתִין: באִי זוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין פָּחוֹת מִכָּאן הֲרֵי זֶה כְּפָר.

MISHNA: What is considered a large city, where the Megilla is read on the fourteenth of Adar? Any city in which there are ten idlers. However, if there are fewer than that, it is considered a village, even if it has many inhabitants.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ איזוהי עיר גדולה כו׳ – תנא עשרה בטלנים בכנסת. פחות מיכן הרי זה כפר.
ירושלמי י׳ בטלנים בכנסת ממלאכתן א״ר כגון אנו שאנו צריכין תלמוד ארץ ישראל רבי בא בש״ר יהודה כל שאמרו חכמים ידחה ממקומו ויקרא ובלבד בעשרה. ואנן חמין רבנן קורין אפילו ביחיד. הלכך קורין השתא אפילו ביחידי. ועוד הא״ר בא אנן חמון רבנן קורין אפילו ביחיד וקי״ל מעשה רב. מר רב צמח זצ״ל כתב בש״צ הקורא את המגילה שקורא וכורך כס״ת ורבינו האי זצוק״ל אמר מנהגא דחזינן קורא ופושט כאגרת אבל קורא וכורך כס״ת לא חזו לנא לתלמודינו הכי. כפר שאין בו י׳ תקנתו קלקלתו ונעשה כעיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בטל
בטלא(מגילה ה.) במשנה אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין (בבא קמא נב.) ואתא הוא ותקין ג׳ גברי י׳ פסוקין כנגד י׳ בטלנין (סנהדרין י״ז) פי׳ עשרה בני אדם יושבין בבית הכנסת ובטלין ממלאכתן ועוסקין בצרכי צבור. ירושלמי י׳ בטלנין בהכנ״ס ממלאכתן:
א. [ליידיג געהען.]
איזו היא עיר גדולה וכו׳. דלא דחי ליום הכניסה ברוב השנים אלא מחמת דוחק.
כל שיש בה עשרה בטלנין. מפרש בגמרא עשרה בטלנין של בית הכנסת, שהן בטלין ממלאכתן וניזונים משל צבור, להיות מצויין בשעת תפלה בבית הכנסת, [כ]⁠דאמרינן בברכות כיון שבא הב״ה לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה מיד כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה.
מתני׳ כל שיש בה י׳ בטלנין. מפר׳ בגמר׳ איזוהי [עיר] גדולה שאינה מוקפת חומה מימות יהושע ב״נ וקורין אות׳ בי״ד וא״ה בעי׳ י׳ בטלנים ואע״ג דאתו מעלמ׳ ואינן קביעי א״ה דיי לנו1 ונפק׳ מינ׳2 להקדים קריאת׳ בי״א י״ב י״ג שהכפרים יקדימו שם ואם אין שם י׳ בטלנין נידון ככפר ולא יקדימו הכפרים שיקראו להם בני עיר גדולה משו׳ דלא חשיבי3.
1. כעי״ז כתב הרשב״א וז״ל ופי׳ י׳ בטלנין אנשים בטלים ממלאכת השוק מכינים עצמן לתפלה בבית הכנסת ואע״פ שאינן ממונין לכך, וכדאיתא בירושלמי תני י׳ בטלנין ממלאכתן בבית הכנסת ר׳ יהודה אומר כגון אנו שאין אנו צריכין אלא לתלמודו ע״כ בירושלמי, ועכשיו בזמן הזה אע״פ שאין לנו י׳ בטלנין ידועין ולא בטלנין ממלאכתן כיון שנהגו בכל מקום להכנס לבית הכנסת בשעת תפלה ערב ובקר הרי זה כמקום שיש שם י׳ בטלנין עכ״ל הרשב״א. אמנם בפרש״י (ד״ה עשרה) כתב שהן בטלים ממלאכתן וניזונין משל ציבור. ומבואר דאין עוסקין כלל במלאכה. וכ״כ הר״ח (דף ג,ב) שבטלין ממלאכתן ויושבים בביהכנ״ס. וכן מבואר מדברי הרמב״ן (לעיל דף ב,א). אמנם במאירי כתב שבטלים ממלאכתן להיות מצויין בבית הכנסת בשעת תפלה מפני שבעלי מלאכה נמשכין אחר מלאכתן ואין מקדימין לבא ובאין לידי מה שנאמר במסכת ברכות כיון שבא הקב״ה לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה מיד כועס ומפני זה תקנו עשרה בטלנין ולקצת אחרונים ראיתי בפירושי הלכות שנזונים היו מן הצבור שידחו עכ״ל המאירי. ועיין בדברי רבינו לעיל דף ב,ב ד״ה ואין לו י׳ ובהערות שם מש״כ בזה.
2. ועיין בר״ח שכתב כפר שאין בו עשרה תקנתו קלקלתו ונעשה כעיר.
3. כלומר שבני העיר שאין בה עשרה לא חשיבי בני עיר ואין יכולין להוציא בני הכפרים. ועיין בריטב״א שכתב וז״ל וכבר ראינו מי שפי׳ דמתני׳ דקתני הרי זה כפר וכדקאמר ריב״ל לעיל נידון ככפר היינו לענין שאין הכפרים מקדימין שם לי״ה אבל עיר וכרך עצמו לעולם אינם מקדימים וזה טעות גמורה עכ״ל הריטב״א. [ועיין ריטב״א לעיל דף ב,א]. אמנם דעת הריטב״א גופיה דאי ליכא עשרה בטלנים דינם ככפר לענין שאף הם מקדימים ליום הכניסה. וכ״כ הרשב״א והמאירי.
פיסקא: איזו היא עיר גדולה כול׳ מנין שאין מונין ימים לשנים – פירוש: אף על פי שימי שנת הלבנה הם שנ״ד פעמים שבית דין עושין שנ״ג או שנ״ה ולא אזלינן בתר חשבון הימים אלא כיון דשלמי י״ב חדשים נשלמה השנה וכן החדש הוא כ״ט ימים ומחצה ואין מחשבין השעות אלא פעמים כ״ט ימים ופעמים ל׳ ימים.
מתני׳: אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר. כלומר ומקדימין ליום הכניסה, ואף על גב דלגבי כפרים שנינו, אימתי מקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל מקום שאין נכנסין לא, חד טעמא הוא דבני עיירות נמי כל שאין שם עשרה בטלנין אף על פי שאין מתכנסין בשאר הימים בבתי כנסיות מתקבצין הן ונכנסין בבתי כנסיות לקריאת התורה בשני ובחמישי והקלו להם להקדים שלא יטרחו לקבץ ולכנוס הרבים בי״ד ויתבטלו משמחת היום. ואם תאמר ומה הפרש יש בין כפרים לעיירות, שאף בכפרים כל שיש שם עשרה בטלנין שבבית הכנסת אף הן אינן מקדימין. יש לומר דאין הכי נמי, אלא מתניתין אורחא דמילתא קתני לפי שאין דרך הכפרים להיות שם עשרה בטלנין.
ופירוש עשרה בטלנין, אנשים בטלים ממלאכת השוק מכינים עצמם לתפלה בבית הכנסת ואף על פי שאין ממונין לכך, וכדאיתא בירושלמי (פ״א ה״ד עיי״ש) תני עשרה בטלנין ממלאכתן בבית הכנסת ר׳ יהודה אומר כגון אנו שאין אנו צריכין אלא לתלמודו, עד כאן בירושלמי.
ועכשיו בזמן הזה אף על פי שאין לנו עשרה בטלנין ידועים ולא בטלנין ממלאכתן כיון שנהגו בכל מקום להכנס לבית הכנסת בשעת תפלה ערב ובקר הרי זה כמקום שיש שם עשרה בטלנין ואפילו לרבי עקיבא, אלא שאין אנו צריכין לכך דהא בטלה הקדמה (ראה מגילה ב.).
כל שהיא צריכה לעשרה י״א הואיל וחיוב הנשים שוה בה לאנשים מצטרפות הן לעשרה ואע״פ שלענין זמון אמרו נשים מזמנות לעצמן ואין מצטרפות עם האנשים זו אינה אלא מטעם פריצות הואיל וסעודה מקום המוכן לכל פריצות אבל למגלה מצטרפות ולא יראה כן:
מנהג פשוט מדברי הגאונים כשקורין את המגלה להיותם פושטים אותה כאגרת לפרסם את הנס ולא לכרכה כספר תורה:
המשנה השנית איזו היא עיר גדולה וכו׳ והכוונה לבאר בה ענין החלק השני ולבאר איזה שבעיירות נקראת כפר לענין זה ואמר איזו היא עיר גדולה כלומר שתקרא בי״ד ולא תקדים ליום הכניסה כל שיש בה עשרה בטלנין פירושו של בית הכנסת שבטלים ממלאכתן להיות מצויין בבית הכנסת בשעת תפלה מפני שבעלי מלאכה נמשכין אחר מלאכתן ואין מקדימין לבא ובאין לידי מה שנאמר במסכת ברכות כיון שבא הקב״ה לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה מיד כועס ומפני זה תקנו עשרה בטלנין ולקצת אחרונים ראיתי בפירושי הלכות שנזונים היו מן הצבור וכן כתבוה גדולי הרבנים פחות מכן הרי זה כפר ומקדימין ליום הכניסה זהו ביאור המשנה וכבר כתבנו דינין אלו למעלה:
המשנה השלישית באלו אמרו וכו׳ כוונת המשנה לבאר בה ענין החלק הג׳ בדברים שהגיע זמן חיובן בשבת ואי אפשר לעשותם בשבת איזו מקדימין ואיזו מאחרין ואמר באלו אמרו מקדימין ר״ל מקרא מגלה ואע״פ שאמרו באלו שהוא הוראה על דברים רבים הוא מוסב על זמני הקריאה שהם י״ד וט״ו שאם בא אחד מהם בשבת מקדימין אותה ולא מאחרין שהרי כתיב ולא יעבור אבל זמן עצי הכהנים והעם והוא מה שביארנו במס׳ תענית (כ״ח.) שהוקבעו זמנים ידועים על משפחות ידועות מתורת נדבת קדומיהם להביא עצים למערכה ועם כל משפחה מהם היו הולכים כהנים לוים וישראלים והוא שהיו קורין להם זמן עצי הכהנים והעם והיו תשעה זמנים לשמונה משפחות ומשפחה אחת שבהם היתה מביאה שתי פעמים שכך היתה הנדבה הקדומה מתחלה וכל אותן המשפחות קבעו יו״ט לעצמן כל אחת ביום שלה והיו מביאין בו קרבן והיו קורין לו קרבן עצים והוא שאמר בעזרא והגורלות הפלנו על קרבן העצים ואמר בזה שאם חל יומן בשבת שמאחרין עד למחר ותשעה באב וכו׳ ר״ל שאם חל להיות בשבת מאחרין אותו עד למחר והוא הדין לשאר תעניות שבד׳ הצומות אלא שבכלם אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מט׳ באב הואיל והוכפלו בו צרות כמו שהתבאר בתלמוד ראש השנה (י״ח:) ומתוך כך לא חשש להזכיר אלא ט׳ באב וחגיגה והוא שהיו מביאין ביום טוב שלמי חגיגה עם עולת ראיה והיו אותם שלמי חגיגה נאכלין לבעלים כדין שלמים והיו מרבין שמחתן בהם וכשהיה יום טוב ראשון בשבת אמר בזה שהיה מתאחרת עד למחר שאינה דוחה שבת שהרי יש לה תשלומין כל שבעה כמו שהתבאר בתלמוד חגיגה והקהל הוא שנא׳ בתורה מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות תקרא את התורה הזאת באזניהם הקהל את העם האנשים והנשים והטף והיה זמן קבוע לזה במוצאי יום טוב הראשון של חג שהוא ראשון לחולו של מועד והיה המלך קורא במשנה תורה וכל העם באים לשמוע ואם חל אותו היום בשבת היו דוחין אותו עד למחר שהרי אי אפשר להביא הטף ובתלמוד המערב באים עליה מטעם בימה של עץ שהיו עושין למלך בתוך העזרה כמו שהתבאר בתלמוד בסוטה (מ״א:) ואי אפשר לבנותה בשבת ואם יעשוה מערב יום טוב היתה העזרה דחוקה להם שהרי עם כל רוחב שלה לא היתה מחזיקתן אלא בנס ומגדולי המחברים כתבו כטעם הנזכר בתלמוד המערב במקום אחר מפני שהיו שם חצוצרות להקהל את העם ותחנות שהי׳ המלך מתפלל ואין חצוצרות ותחנות דוחות את השבת וטעם כל אלו פירשו בגמ׳ ט׳ באב דאקדומי פורענותא לא מקדמינן ושאר הדברים מפני שעדיין לא הגיע זמן חובתם ואין יציאת חובה בזמן שלא חלה חובה עדיין ואין לומר כן בט׳ באב שהרי אף בשמונה באב קלקלו בהיכל אלא שלא התחילו בשריפתו עד התשיעי כמו שהתבאר במסכת תענית:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנים פחות מכאן הרי זה כפר – לישנא מוכרח דלענין עיר גדולה גופא ממש קאמר שאין בה עשרה בטלנים דינה ככפר להקדים ליה ואף על גב דטעמא דהקדמת כפרים מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם עקר טעמא לפי שיהיו פנויים בי״ד לשמחתם שלא יטרחו לחזור אחר ציבור שהיא מצוה משום ברוב עם הדרת מלך וכיון דבן עיר שאין בה עשרה בטלנין אין צבור מתאספים כלם בבית הכנסת אלא ביום הכניסה לבד מפני קריאת התורה ולפיכך אלו לא היו מקדימין ליה או לא יקראוה בציבור אז יטרחו כל היום בזה וימנעו משמחת פורים ומקרא מגילה ברוב עם מצוה מן המובחר כדמוכח ממשפחות כהונה ולויה שהם רבים ואף על פי כן מבטלים עבודתן לקרותה עם כל הציבור ברוב עם דאיכא פרסומי ניסא שהוא עקר מצוה זו ולפי׳ היה בכלל תקנת כפרים שתקנו אנשי כנסת הגדולה שאף עיר או כרך שאין בו עשרה בטלנין ואין מתאספים כלם אלא ליום הכניסה שיקדימו לקרות המגלה ביום הכניסה ככפרים עצמן מי׳ טעמא דבני כפרים לא חלו בהא דלדידהו כיון דיום הכניסה מכנפי הרי הם נכנסים בב׳ ובה׳ ומקדימין לקרות עמהם לא נאמרו בטלנין אלא לדין בני העיר עצמן והיינו דהדר דקתני ר׳ יהודה בדין הכפרים אימתי מקום שנכנסין בו בהא תליא מילתא דידהו ולא בעשרה בטלנין וכבר פרישנא לעיל דעיירות וכפרים וכרכים חד דינא אית להו בגופייהו דאי איכא עשרה בטלנין בכפר אף הם אין מקדימין ואי ליכא עשרה בטלנין בכרך אף הם מקדימים ומאי דנקיט תנא שהכפרים מקדימין אורחא דמלתא קתני אבל עקר התקנה כך היתה שכל שאי אפשר לקרות מגלה בזמנה בציבור ואפשר לו קודם לכן עד י״א שיוכל להקדים וכבר ראינו מי שפי׳ דמתני׳ דקתני הרי זה כפר וכדקאמר ר׳ יהושע בן לוי לעיל נידון ככפר היינו לענין שאין הכפרים מקדימים שם ליום הכניסה אבל עיר וכרך עצמו לעולם אינם מקדימים וזה טעות גמורה.
ב משנה אי זו היא עיר גדולה שזמנה הוא בארבעה עשר ואינה נדחית כרגיל — כל שיש בה עשרה בטלנין? היו בה פחות מכאן (מכן, ממספר זה) — הרי זה נחשב ככפר, גם אם יש בה תושבים רבים.
MISHNA: What is considered a large city, where the Megilla is read on the fourteenth of Adar? Any city in which there are ten idlers. However, if there are fewer than that, it is considered a village, even if it has many inhabitants.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בְּאֵלּוּ אָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹּהֲנִים וְתִשְׁעָה בְּאָב חֲגִיגָה וְהַקְהֵל מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין.

It was with regard to these times for reading the Megilla that the Sages said that one advances the reading of the Megilla before the fourteenth of Adar and one does not postpone the reading to after its proper time. However, with regard to the time when families of priests donate wood for the fire on the altar, which were times those families would treat as Festivals; as well as the fast of the Ninth of Av; the Festival peace-offering that was brought on the Festivals; and the commandment of assembly [hakhel] of the entire Jewish people in the Temple courtyard on Sukkot in the year following the Sabbatical year to hear the king read the book of Deuteronomy; one postpones their observance until after Shabbat and does not advance their observance to before Shabbat.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
באלו אמרו מקדימין קריאת מגילה ותרומת שקלים דכתיב ולא יעבור אבל סעודת פורים וסעודת ר״ח וספק מילה וזמן עצי כהנים חגיגה וט׳ באב והקהל מאחרין ולא מקדימין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ באלו אמרו – בזמנים של מגילה אמרו מקדימין אם חל י״ד בשבת.
אבל זמן עצי כהנים והעם – האמור במס׳ תענית (דף כח.) שהיו משפחות של ישראל שקבוע להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה ומביאין קרבן עצים עמהן אם חל להיות בשבת מאחרין ליום מחר וכן תשעה באב שחל להיות בשבת והוא הדין לי״ז בתמוז ולעשרה בטבת והאי דנקט תשעה באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו אבל שאר צומות אמרינן במסכת ראש השנה (דף יח:) רצו מתענין רצו אין מתענין.
וחגיגה – אם חל יום טוב בשבת דוחין שלמי חגיגה למחר שהרי יש לה תשלומין כל שבעה וכן הקהל את העם שהיה בשנה ראשונה של שמטה במוצאי יום טוב האחרון של חג כדכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה (דברים לא) כדאמרינן במסכת סוטה (דף מא.) שהיה המלך קורא בתורה ספר משנה תורה וכל העם חייבין לבוא ולהביא את טפם כדכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף ובשבת אי אפשר ומעבירין אותו למחר ובגמרא ירושלמי מפרש דהא דלא עבדינן ליה בשבת מפני הבימה כדתנן בימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה ופרכינן התם וליעבדה מאתמול ומשני דחיקא ליה עזרה.
ולא מקדימין – טעמא מפרש בגמרא.
מתני׳ ב. באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין וכו׳. באלו הזמנים הנאמרים למעלה לקרות מגלה. מקדימין. אם בא היום בשבת. ולא מאחרין. דכתיב ולא יעבור.
אבל זמן עצי הכהנים והעם. האמורין במסכת תענית שהיו משפחות בישראל שקבעו להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה, ומביאין קרבן על העצים, ומיקרי קרבן עצים. אי נמי הבאת עצים בלא קרבן אחר, מיקרי קרבן עצים. אם חל להיות בשבת. מאחרין. ליום מחר.
וכן ט׳ באב. שחל להיות בשבת. והוא הדין לי״ז בתמוז ולעשרה בטבת. והאי דנקט ט׳ באב, מפני שהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו, אבל בשאר צומות אמרינן במסכת ר״ה רצו מתענין לא רצו אין מתענין.
וחגיגה. אם חל יום טוב להיות בשבת, דוחין שלמי חגיגה למחרת, שהרי יש להם תשלומין כל שבעה. ואפילו עצרת, דלא הוי אלא יום אחד, מוכיחינן מקראי במסכת חגיגה דיש לה תשלומין שבעה ימים.
וכן הקהל, את העם. מצות הקהל שהיתה בכל שנה ראשונה של שמטה, במוצאי יום טוב הראשון של חג, שהוא יום ראשון של חולו של מועד, כדאמרינן במסכת סוטה, שהיה המלך קורא בתורה בעזרה ספר משנה התורה, וכל העם חייבין לבוא ולהביא טפם כדכתיב האנשים והנשים והטף, ובשבת אי אפשר, ומעבירין אותה למחרת. ובתלמוד ירושלמי נמצא, דהא דלא עבדינן ליה בשבת משום הבימה, כדתנן בימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה, ואי אפשר לבנותה בשבת. ופרכינן התם וליעבדה מאתמול. כלומר ביום חמשי בשבת שהוא ערב יום טוב. ומשני דחיקא ליה עזרה, שדוחקת וממעטת אויר העזרה, ועם כל האויר היו צריכין לנס הנזכר בעשרה נסים שנעשו במקדש.כל אלו מאחרין עד למחר.
ולא מקדימין. מפרש בגמרא ט׳ באב, אקדומי פורענותא לא מקדמינן. חגיגה והקהל, דאכתי לא מטא זמן חיוביהו, ולמה נחייב אותן להביא קודם הזמן שצוה השם, ואם נאחר אותן עד למחר לא מפסידינן מידי. וכן בהקהל, הרי מתקיים המקרא דכתיב בחג הסוכות, דאכתי חג הסוכות הוא. ומדרשא דכתיב במועד, דרשינן מאתחלתא דמועד, כלומר ביום הראשון של חולו של חג.
וכן זמן עצי הכהנים קבעו להם זמן קבוע, ואכתי לא מחייבינן להביאו. (שכל).
באילו אמרו כו׳. בזמנים הללו של מגילה אמרו מקדימין1.
אבל זמן עצי כהנים. אמרי׳ במסכ׳ תעני׳2 שהיו משפחות ישראל שקבועין להם ימים בכל שנה להביא להם עצים להקדש לצורך המערכה ומביאין קרבן עצים ועמהם3 עולה4 ואם חל להיות בשבת מאחרין ליום מחר וכן ט׳ באב שהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו אבל שאר צומות אמרי׳ במסכ׳ ר״ה5 רצו מתענין וכו׳6.
וחגיגה. אם חל י״ט בשבת דוחין שלמי חגיגה עד למחרת שהרי יש לו תשלומין כל ז׳7 ואפי׳ עצרת דחד יומ׳ יש לו תשלומין כל ז׳8. וכן הקהל העם שהיה בכל שנה ראשונה של שמיטה במוצאי י״ט הראשון של חג הסוכות כדא׳ מסכ׳ סוטה9 שהיה המלך קורא על הבימה בספר משנה תורה. וכל העם חייבי׳ להביא גם טפם דכתי׳10 הקהל האנ׳ והנשי׳ והטף ובשבת אי איפשר11 לכך דוחין אותו עד למחר. ובירו׳12 מפ׳ למה לא עבדינ׳ בשבת לפי13 שהיה צריך לתקן בימה של עץ שהיה קורא עליה כדאית׳ הת׳14 והת׳ פרי׳ וליתקני מע״ש15 ומשני משו׳ דוחק׳ דעזרה.
ולא מקדימין. מפר׳ בגמר׳ טעמ׳.
ושקלים16. שאם חל ר״ח ניסן17 להיות בשבת מקדימין ותורמין ביום ששי.
1. כ״פ רש״י (ד״ה באלו אמרו). וכ״כ המאירי וז״ל ואע״פ שאמרו באלו שהוא הוראה על דברים רבים הוא מוסב על זמני הקריאה שהם י״ד וט״ו שאם בא אחד מהם בשבת מקדימין אותה ולא מאחרין עכ״ל. וברשב״א כתב באלו אמרו פי׳ בני כפרים ועיירות שאין להם י׳ בטלנים א״נ באלו בשחל בשבת ובערב שבת.
2. דף כח,א.
3. משמע מדברי רבינו שקרבן עצים היינו העצים שהיו מביאים ויחד עם הקרבן עצים היו מביאים עולה. אמנם בפרש״י (ד״ה אבל זמן) כתב שהיו מביאין עצים למערכה וקרבן עצים עמהם משמע דקרבן עצים היינו הבהמה שהיו מביאים יחד עם העצים. ועיין בריטב״א לתענית (דף כו,א ד״ה ומה ששנינו שכל יום) הביא שי״א שהיו מבערים במזבח בפני עצמו מן העצים שהתנדבו וזהו היה קרבן העצים והוכיח כן מהא דאמרינן במס׳ תמיד שני גיזרין היו קרבין עם תמיד של בין הערבים וזה מוכיח כי קרבן עצים ממש הוא ולא שאר קרבנות שהיו מביאין באותו היום עכ״ל. ולכאו׳ דעה זו היא כדעת רבינו שקרבן העצים היינו העצים עצמם. [ומ״מ אינו לגמרי כדעת רבינו דהא לריטב״א לא היו מביאים בהמה כלל יחד עם העצים ולרבינו מביאים]. ועיין ר״י מלוניל בסוגיין ובתענית שהביא ב׳ הדעות בזה האם הקרבן עצים היינו העצים עצמם או הבהמה שמביאין עמהם. ועיין ברש״ש לתענית שם מה שהקשה על שיטת רש״י. ועיין גבורת ארי שם מה שהקשה על פירוש הריטב״א.
4. עיין בגבורת ארי לתענית (דף כו,א) שנסתפק בקרבן זה שמביאים עם העצים אם היה עולה או שלמים. ומדברי רבינו מבואר שהוא קרבן עולה. וכ״כ הרמב״ם (פ״ו מהלכות כלי המקדש ה״ט) שקרבן זה הוא עולת נדבה. וכ״כ המאירי בתענית (דף כז,ב).
5. דף יח,ב.
6. בפרש״י (ד״ה אבל זמן) וה״ה לי״ז בתמוז ולעשרה בטבת והאי דנקט תשעה באב משום דהוכפלו בו צרות אבל שאר צומות אמרינן במסכת ר״ה רצו אין מתענין ולכאו׳ זה כונת דברי רבינו. ובריטב״א כתב לפי שת״ב קביע טפי ובו השלוחין יוצאין ואילו אידך לא קביעי ואם לא רצו אין מתענין לכך נקט ט״ב.
7. כ״פ רש״י ד״ה וחגיגה.
8. כ״פ רש״י לגמ׳ ד״ה רב אשי אמר.
9. דף מא,א.
10. דברים לא,יב.
11. עיין מצפה איתן ועיין תוי״ט מש״כ בזה.
12. ירושלמי מגילה א׳:ד׳.
13. עיין בפרש״י (ד״ה וחגיגה) שהביא שכתב הטעם דהקהל לא דחי שבת מפני שהיו צריכים להביא הטף ובשבת אי אפשר.
14. ועיין בירושלמי טעם נוסף שאין דוחה שבת מפני החצוצרות והביאו הרשב״א בסוגיין. וכ״כ הרמב״ם (פ״ג מהל׳ חגיגה ה״ז) והביאו המאירי בסוגיין. ועי״ש בראב״ד מה שהשיג עליו ובלח״מ וכס״מ ומהרי״ק מש״כ בזה.
15. צ״ב דהא ער״ש היינו יו״ט א׳ והיכי מצי לעשותה ביו״ט. ובפרש״י לסוטה (דף מא,ב ד״ה מאימת דמתחיל) כתב וז״ל ומיהו ביו״ט לא שאין תיקון הבימה דוחה לא שבת ולא יו״ט. אמנם בריטב״א כתב וז״ל ואם היו מניחין אותה שם מיום ו׳ היתה מדחקת העזרה וכו׳ ולכאו׳ הא יום ו׳ הוא יו״ט ומשמע כדברי רבינו. ועיין בספר כלי חמדה (פ׳ וילך) שהביא דברי הירושלמי ויעשוה מאתמול דמשמע ביו״ט. וכתב לבאר דס״ל לירושלמי דשרי לבנות הבימה ביו״ט כיון שאיסור בנין הבימה ביו״ט הוא רק מדרבנן משום דאיכא מתוך. ועוד דהוי בנין לשעה עיי״ש.
16. לשון הרי״ף (דף ג,א) באלו אמרו פירוש בקריאת מגילה ובתרומת שקלים. וכ״ה בירושלמי (ירושלמי מגילה א׳:ד׳).
17. וכן מבואר מדברי הר״ן (דף ג,א ד״ה באלו אמרו). אמנם עיין ברמב״ם פ״ב מהל׳ שקלים ה״ה ודו״ק. ועיין במאירי שהביא דברי הירושלמי וכתב דאיירי לענין שאם חל ט״ו באדר בשבת שהיו השולחנות יושבין מבערב שבת. והביא שי״מ לענין פרשת שקלים שאם חל אדר באמצע שבת מקדימין לקרות פרשת שקלים בשבת שלפניו וכתב המאירי שאין נראה דא״כ היה לו לומר ופרשת שקלים. ובריטב״א כתב וז״ל ובתוספתא שונה ג״כ תרומת שקלים ופי׳ שאם חל א׳ באדר בשבת שמשמיעין על השקלים קודם לכן כדי שלא יתמעט זמן של מצות כדסברו למימר קמן במכלתין לענין הקדמת פרשת שקלים עכ״ל הריטב״א. ומשמע דאיירי על הא דחל ר״ח אדר בשבת שאז מקדימין לגבות השקלים. ועיין בחסדי דוד לתוספתא (תוספתא מגילה א׳:ד׳) מש״כ בזה.
1והקהל מאחרין ולא מקדימין – ירושלמי: ר׳ בא בשם ר׳ חייה בר בא רב חייה בשם ר׳ יוחנן מפני התקיעה רב יצחק בריה דר׳ חייה אמר מפני הבימה. ויעשו אותה מאתמול? שלא לדחוק את העזרה. אמר רב מתנה על שם לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח י״י אלהיך.
1. ביאור זה מופיע בכ״י ששון 557 לאחר הביאור בדף ו׳: ״הנולד בו״.
באלו אמרו מקדימין. פירוש באלו בני כפרים ובני עיירות שאין להם עשרה בטלנין, אי נמי באלו בשחל בשבת ובערב שבת. אבל בירושלמי (פ״א ה״ד) גרסינן באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת המגילה ותרומת שקלים, וכתבו הרב אלפסי ז״ל בהלכותיו.
וגרסינן תו התם וכתבו גם הרב ז״ל בהלכות (שם) אבל סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, ר׳ זעירא בעי קומי ר׳ אבהו ויעשו אותם בשבת אמר ליה לעשות אותם ימי משתה ושמחה (אסתר ט, כב) את ששמחתו תלויה בבית דין יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. ולא נתברר לי פירושו, דהא כתיב (שם פסוקים כא, כז, כח, לא) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה בזמניהם ולא יעבור, ועשיה היינו סעודה וכדגרסינן בירושלמי (פ״א ה״א) נזכרים ונעשים נזכרים לקריאה ונעשים לסעודה, וכי תימא הני מילי בני כרכים לא יעברו עד ששה עשר דלא יעבור לששה עשר קאמר אבל עיירות מאחרין עד חמשה עשר, הא נמי לא אפשר חדא דזמנו של זה לא זמנו של זה (מגילה ב:), ועוד דאם כן אף לקריאה נימא כן ובגמרא אמרו באלו אמרו מקדימין מאי טעמא דכתיב ולא יעבור ואתרוייהו קאי. ועוד דהא תניא אבל שמחה לא תהא נוהגת אלא בזמנה, ומשמע לכאורה דלאו למקדימין בלבד קאמר אלא כללא הוא לכולהו.
והקהל מאחרין וכו׳. ירושלמי (פ״א ה״ד עיי״ש): ר׳ בא בריה דר׳ חייא בר בא בשם ר׳ יוחנן מפני התקיעות. ר׳ יצחק בריה דר׳ חייא אמר מפני הבימה, ויעשו אותה מאתמול שלא לדחוק את העזרה, אמר ר׳ מתניה על שם לא תטע לך אשרה כל עץ (דברים טז, כא).
באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין – פי׳ באלו היינו כפרים דמקדימים אי נמי עיירות או כפרים שחל זמנם שלהם בשבת שמקדימין לקרא כדתנן במתני׳ ובתוספתא שונה גם כן תרומת שקלים ופי׳ שאם חל א׳ באדר בשבת שמשמיעין על השקלים קודם לכן כדי שלא יתמעט זמן של חצות כדסברו למימר קמן במכלתין לענין הקדמת פרשת שקלים.
עוד אמר שם אבל סעודת פורים וסעודת ר״ח מאחרים ולא מקדימין ופירשו בירושלמי שאם חל פורים בשבת מאחרין הסעודה עד אחר השבת כדי שתהא שמחת פורים ניכרת ולא תתערבב בסעודת שבת ודרשי׳ לה מדכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו בבית דין יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים ואין הירושלמי הזה ברור דהא כי כתיב ולא יעבור אפילו אשמחה נמי הוא דנזכרים ונעשים כתוב שם ואפילו לא׳ בשבת יום הוא בדידיה נמי איכא ולא יעבור לבני י״ד למקרא מגילה וה״ה לשמחה דהא איתקש ולא הוצרכו לומר סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא משום דכתיב ימי משתה ושמחה אלא משום ליל י״ד לבני עיירות נמי דאלו משום ליל יציאת י״ד הא מט״ו הוא ומולא יעבור נפקא וכן פירש רש״י ז״ל וי״מ דכי כתיב בתוספתא סעודת פורים מאחרין לפי גמרא דילן לא שמאחרין אותה עד זמנה וכענין שאמרו בגמרא שמחה לא נוהגת אלא בזמנה וכלפי שאמר מקדימין ליום הכניסה אמר בזה מאחרין וזה מן הלשונות שבתלמוד שענינם מתחלף ובסעודת ר״ח פי׳ שהיא סעודה שהיו עושין אותן כשהיו עולין לקדש את החדש ולעבר השנים כדאיתא בסנהדרין דאלו בר״ח לא אשכחן סעודה אחריתי דהא קי״ל דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל.
אבל זמן עצי הכהנים וט׳ באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין – פירשו בגמרא טעמא דט׳ באב משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן וה״ה בשאר צומות אלא משום דט׳ באב קביע טפי ובו השלוחין יוצאין דאלו אידך לא קביעי ואם רצו מתענין רצו אין מתענים נקט ט׳ באב ובתענית שלפני פורים שנהגו להקדימו ליום הכניסה משום דההוא תענית תשובה היא ולית בה משום אקדומי פורענותא כלל ולא עוד אלא שתענית יחיד היא כמו שכתבנו לעיל ופרשת הקהל שחל להיות בשבת שמאחרין אותו לאחר שבת פירשו בירושלמי הטעם מפני שהיו צריכים לבימה שעולה בה המלך כשקורא להם ואי אפשר לעשותה בשבת ואם היו מניחים אותו שם מיום ו׳ היתה מדחקת לעזרה ולפי׳ מאחרין אותו עד יום ב׳ של חג שהוא חולו של מועד.
בפרש״י בד״ה וכן הקהל כו׳ במוצאי י״ט ראשון של חג כו׳ עכ״ל כצ״ל וכ״ה במתני׳ בפרק ואלו נאמרין וק״ל:
באלו בזמני קריאת המגילה אמרו שמקדימין אותם לפני ארבעה עשר ולא מאחרין לאחר חמישה עשר, אבל זמן עצי כהנים שקבעו חכמים ימי שמחה לבני משפחות קבועות שהיו נוהגות מדורות להביא קרבן עצים בהתנדבות, וכן תשעה באב, וכן קרבן החגיגה שמקריבים ביום טוב, וכן הקהל שמקהילים את כל ישראל במוצאי חג הסוכות לשמוע את קריאת התורה מפי המלך — כל אלה, אם חלו בשבת — מאחרין אותם לאחריה ולא מקדימין.
It was with regard to these times for reading the Megilla that the Sages said that one advances the reading of the Megilla before the fourteenth of Adar and one does not postpone the reading to after its proper time. However, with regard to the time when families of priests donate wood for the fire on the altar, which were times those families would treat as Festivals; as well as the fast of the Ninth of Av; the Festival peace-offering that was brought on the Festivals; and the commandment of assembly [hakhel] of the entire Jewish people in the Temple courtyard on Sukkot in the year following the Sabbatical year to hear the king read the book of Deuteronomy; one postpones their observance until after Shabbat and does not advance their observance to before Shabbat.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גאע״פאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין מוּתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה דאֵימָתַי מְקוֹם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי אֲבָל מְקוֹם שֶׁאֵין נִכְנָסִין לֹא בַּשֵּׁנִי וְלֹא בַּחֲמִישִׁי אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ.:

The mishna continues: Even though the Sages said that one advances the time for reading the Megilla and one does not postpone the reading, one is permitted to eulogize and fast on these days, as they are not actually Purim; nevertheless, gifts for the poor are distributed on this day. Rabbi Yehuda said: When is the Megilla read on the day of assembly, before the fourteenth of Adar? In a place where the villagers generally enter town on Monday and Thursday. However, in a place where they do not generally enter town on Monday and Thursday, one may read the Megilla only in its designated time, the fourteenth of Adar.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תנינאבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואע״פ שאמרו מקדימין וכו׳. קריאת המגילה בי״א, אף על פי כן מותרין בהספד ובתענית, דכחול דמי, ומשום הנאת בני כפרים מקדימין בקריאתה.
אמר ר׳ יהודה אימתי וכו׳. אימתי שריית להו לבני כפרים להקדים, במקום שב״ד קבוע שם, ובני כפרים נכנסים שם ליום הדין שיש להם הריב, וגם באין לשמוע בקריאת ספר תורה כתקנת עזרא, ומשום הכי מקילינן לבני כפרים הבאים שם. אבל במקום שאין שם ב״ד קבוע, ומאחר שאין שם ב״ד קבוע אין באים שם בני כפרים, על כן לא מקילינן לבני כפרים הסמוכים שם להקל, דהא לאו קולא היא להם, שהרי אין דרכן לצאת ולבא ולפיכך קורין אותה בזמנה.
גמ׳. וספק מילה. כגון שנולד בין השמשות של יום (ששי) [שני] בשבת, והוה מספקא לן שמא יום הוא עדין, ויהיה נימול באחד בשבת, אפילו הכי אסורין למולו באחד בשבת, דשמא לילה הוא והוי מילה שלא בזמנה, ולא קא עביד שום מצוה בעולם. ואם יאחר אותה עד שני בשבת אי אפשר דלא קא עביד מצוה, אף על גב דאיפשר שלא עשאה בזמנה.
אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית ובמתנות לאביונים – קשיא לי דהא אמרן לעיל דכפרים המקדימין ליום הכניסה גובין בו ביום ומחלקין בו ביום מפני שעיניהן של עניים נשואות למקרא מגלה והכא תני דפטורין מן המתנות. וראיתי במקצת ספרים ולא היה כתוב בהן ומתנות לאביונים כי אם בספד1 ובתענית בלחוד. ונראה לי דלא גרסינן ליה.
1. כן בכ״י ששון 557, וכן גם להלן, והשוו לשון משנה כתב יד קאופמן מגילה א׳:ג׳, חגיגה ב׳:ד׳.
ואע״פ שאמרו מקדימין מותרין בהספד ובתענית וי״מ שלא נאמר כן אלא בהקדמת בני כפרים שלא אמרו בהקדמתם אלא להנאתן ומ״מ כחול גמור הוא לענין הספד אבל כשבני עיירות מקדימין מפני יומן שבא בשבת אסורין בהספד וי״מ אותה אף בהקדמת עיירות וכרכין הואיל ושמחה אינה אלא בזמנה:
ובמתנות לאביונים פירושו שלא ליתנם אימתי במקום שנכנסין וכו׳ כלומר אימתי התירו לבני כפרים להקדים במקום שנכנסין ר״ל בכפר שנכנסין ר״ל שמתכנסין הן לבתי כנסיות בשני ובחמישי ובשאר הימים משכימין למלאכתן אבל מקום שאין נכנסין כגון שאין שם י׳ אין קורין אותה אלא בזמנה כך צריך לפרש לפי מה שפירשנו בהקדמת הכפרים ליום הכניסה ושאר המפרשים פירשו לפי שטתם מקום שנכנסין לעיירות כגון שסמוכין לעיר שיש בה ב״ד קבוע או שיש שם קהל ובאין לשמוע קריאת התורה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודינין שיש לנו עליה אלו הן:
יש דברים שלא נתפרשו במשנה זו שהם בדין הקדמה ואיחור והם שנתבארו בתלמוד המערב כיצד תרומת שקלים התבאר בתלמוד המערב שמקדימין ולא מאחרין וענין תרומת שקלים הוא שהיו שולחנים יושבין בט״ו באדר ומוכרין שקלים לכל הרוצה לקנות ואם חל ט״ו באדר בשבת יושבין מבערב וי״מ לענין פרשת שקלים שאם חל אדר באמצע שבת מקדימין לקרות פרשת שקלים בשבת שלפניו ואין נראה לי שהיה לו לומר ופרשת שקלים:
סעודת פורים התבאר שם גם כן שמאחרין ולא מקדימין שאע״פ שהקדימו קריאת המגילה אין שמחה בדין קדימה ונח לנו שתתאחר ונראה הטעם שהרי נאמר בפירוש לעשות אותם ימי משתה ושמחה אותם ולא אחרים במקומם נמצא שלא חלה זמן חובתה עדיין ומאחר שלא חל זמן חובתה עדיין מאחרין אותה מוטב שתדחה לזמן שהגיע חיובה משתעשה לזמן שלא הגיע חיובה עדיין ובתלמוד המערב שאלו ויעשה אותה והשיבו לעשות אותם כתיב את ששמחתו תלויה בב״ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים ועוד שהרי משלוח מנות היה נדחה ומ״מ י״מ שמאחר שמקדימין בקריאת המגלה כמו שביארנו אף הם מקדימין בשמחה ולא נאמר אין שמחה אלא בזמנה אלא בהקדמת כפרים ויש שחולקים בה בעיירות אבל מודים בה בכרכים הואיל והקדמתם לי״ד הוא זמן לרוב העולם ואיחורם עד למחר עבר זמנה לכל העולם וכן נראה ברור:
סעודת ראש חדש אף היא התבאר בתלמוד המערב שמאחרין אותה וענין סעודת ראש חדש הוא סעודה שהיו ב״ד עושין כשהיה החדש מעובר כמו שהתבאר בשמיני של סנהדרין (ע׳:) ואף ספק מילה והוא שנולד בין השמשות של שבת התבאר במקומו שמאחרין ולא מקדימין:
כבר ידעת שמן הדין אין בחשבון הלבנה שנה ולא בחשבון החמה חדש שכל עצמו של זמן הקבוע לחמה וללבנה הוא לענין סבוב הגלגל מצד תנועתו של עצמו וחוזרת לנקודתו ותנועת הלבנה נשלמת בכ״ט יום וחצי ותשצ״ג חלקים והוא החדש ותנועת החמה נשלמת בשס״ה יום ורביע והוא שנה ונמצא שהשנה נאמרת לפי תנועת החמה והחדש לפי תנועת הלבנה אלא שאנו צריכין לשני החשבונות ואנו מקבצין הרבה חדשים לקבוע מהם שנה וכן אנו מחלקין ימות שנות החמה לחדשים וקבצנו שנים עשר חדשים וקראנו להם שנת הלבנה ומצאנו שנת החמה כשחלקנו שס״ה יום ורביע לחדשים יתירה עליהם י״א ואנו מצניעין אותם המותרות ולזמן ידוע עושים מהם חדש ומוסיפין אותן בשנת הלבנה ואנו קורין אותו חדש העיבור ואמר עכשו שמאחר שהוקבעו י״ב חדש לשנה ונבנה על עיקר זה יסוד חשבוננו אם נדר זה מתחלת השנה באיזה דבר לשנה אינו מונה אלא י״ב חדש מחדשי הלבנה כך נמסר לנו כלל מפי רבותינו חדשים אתה מונה [לשנים] ואי אתה מונה ימים לשנים וכן בשנת הלבנה אותו יום ל׳ אין אנו יכולין לחלקו שיהא חציו ותשצ״ג חלקים שבשעת י״ג מחדש שעבר ושאר היום מן החדש הבא ומפני זה הוקבע החשבון לקבוע החדשים אחד מכ״ט יום ואחד מל׳ יום והחשבון מקבל שווי בדרך זה שאותו חצי היום מתחבר פעם אחת בחדש שעבר ופעם אחת בחדש הבא ומאחר שהוקבע החשבון על יסוד זה אם נדר בתחלת החדש באיזה דבר לחדש מונה לפי מה שהוא החדש אם חסר כ״ט יום ואם מלא שלשים יום ואינו צריך להיות מונה כ״ט יום וחצי ותשצ״ג חלקים שהוא חדש מכוון שכך קבלנו ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות לחדשים וכן בכל דבר שכיוצא באלו:
זה שבארנו במשנה שהחגיגה יש לה תשלומין כל שבעה בחג הסוכות מיהא לא סוף דבר כל שבעה אלא אפי׳ בשמיני עצרת ומ״מ אם עבר שמיני עצרת ולא חג אין לה עוד תשלומין ועצרת יש לה תשלומין כל שבעה אע״פ שהם ימות החול ומעתה אם חל עצרת להיות בשבת ואין עולת ראיה דוחה שבת הרי יום טבוח שלה אחר השבת ומ״מ ביו״ט אין דוחין אף עולת ראיה שמביאין שלמים ועולות ביום טוב אע״פ שאין בעולות מאכל להדיוט וסומכין עליהן כמו שיתבאר במסכת חגיגה:
ועוד אומרים לגבי המגילה: אף על פי שאמרו בזמני קריאת המגילה מקדימין ולא מאחרין — בכל זאת אותם ימים נוספים מותרין בהספד ובתענית, שאינם כימי הפורים ממש, אבל נותנים בהם מתנות לאביונים. אמר ר׳ יהודה: אימתי אמרו לנו שמקדימים את ימי הפורים? במקום שנכנסין (מתכנסים) בו בשני ובחמישי, אבל מקום שאין נכנסין לא בשני ולא בחמישי — אין קורין אותה את המגילה אלא בזמנה.
The mishna continues: Even though the Sages said that one advances the time for reading the Megilla and one does not postpone the reading, one is permitted to eulogize and fast on these days, as they are not actually Purim; nevertheless, gifts for the poor are distributed on this day. Rabbi Yehuda said: When is the Megilla read on the day of assembly, before the fourteenth of Adar? In a place where the villagers generally enter town on Monday and Thursday. However, in a place where they do not generally enter town on Monday and Thursday, one may read the Megilla only in its designated time, the fourteenth of Adar.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תנינאבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גמ׳גְּמָרָא: תָּנָא עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת.:

GEMARA: We learned in the mishna that a large city is one that has ten idlers. It was taught in a baraita: The ten idlers that are mentioned here are ten idlers that are in the synagogue, i.e., men who do not have professional responsibilities other than to sit in the synagogue and attend to communal religious needs. The presence of ten such men establishes a location as a prominent city.
רי״ףרש״יריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ עשרה בטלנין – שבבית הכנסת שהן בטלים ממלאכתן וניזונים משל צבור כדי להיות מצויין בתפלה בבית הכנסת דאמר מר במסכת ברכות (דף ו:) כיון שבא הקב״ה בבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה וכו׳.
גמרא תנא עשרה בטלנין של בית הכנסת – פי׳ שיש שם בעיר י׳ אנשים כעין תלמידים וכיוצא בהם שבטלים ממלאכת השוק ומזומנים לבית הכנסת ערבית ושחרית ולא סוף דבר שיהיו ממונים לכך מן הציבור כדברי רש״י ז״ל וכן מפורש בירושלמי ועכשיו שנהגו העם להשכים ולהעריב לבית הכנסת דינו כאלו יש שם עשרה בטלנין אלא דמכל מקום כבר בטלה הקדמה הואיל ומסתכנין כדאיתא לעיל.
גמרא י׳ בטלנין של בית הכנסת – שבטלין ממלאכתן שיהו מזומנין לכל שעה דתפלה כדאמרינן לא מצא שם י׳ מיד כועס.
באלו מקדימין וכו׳ אבל סעודת פורים וסעודת ר״ח וספק מילה וכו׳ – סעודת ר״ח גרסינן בירושלמי ובתוס׳ לא גרסינן אלא סעודת פורים וספק מילה דהא אמרינן גבי ר״ח אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל.
ג גמרא במשנה הוזכרו עשרה בטלנים, ומסבירים בתוספתא, תנא [שנה החכם]: עשרה בטלנין שאמרו, אלו הם עשרה בטלנים שבבית הכנסת. כלומר, עשרה אנשים שבטלים ממלאכתם ויושבים בבית הכנסת ועוסקים בצרכי ציבור ובכל ענייני תורה ומצוות, ופרנסתם מוטלת על הציבור, ובגללם נקבע שעיר זו באמת מקום חשוב הוא.
GEMARA: We learned in the mishna that a large city is one that has ten idlers. It was taught in a baraita: The ten idlers that are mentioned here are ten idlers that are in the synagogue, i.e., men who do not have professional responsibilities other than to sit in the synagogue and attend to communal religious needs. The presence of ten such men establishes a location as a prominent city.
רי״ףרש״יריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בְּאֵלּוּ אָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין.: מ״טמַאי טַעְמָא אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל אָמַר קְרָא וְלֹא יַעֲבוֹר.

We learned in the mishna: It was with regard to these times for reading the Megilla that the Sages said that one advances the reading of the Megilla and one does not postpone it. The Gemara asks: What is the reason for this? Rabbi Abba said that Shmuel said: The verse states: “The Jews ordained, and took upon them, and upon their seed, and upon all who joined themselves to them, and it shall not pass, that they should keep these two days” (Esther 9:27), which indicates that the designated time must not pass without the reading of the Megilla.
רי״ףבעל המאורר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דזמן סעודת פורים שנדחה}
כתב הרי״ף ז״ל: אבל סעודת פורים וסעודת ר״ח וספק מילה מאחרין ולא מקדימין. ועיקר דבר זה הוא בתלמוד ירושלמי (ירושלמי מגילה א׳:ד׳) ואינו בתלמוד שלנו.
מאחרין – מאחר את הסעודה למחר ופירוש סעודת פורים כגון שחל ט״ו בשבת דמקדימין הקריאה ע״ש אעפ״כ סעודת פורים מאחרין עד לאחר השבת והכי איתא בירושלמי סעודת ר״ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין. ר׳ זעירא בעא קומי ר׳ אבהו ויעשו אותן בשבת א״ל לעשות אותן ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלויה בב״ד יצא זה ששמחתו תלויה בשמים.
ד שנינו במשנה שדווקא באלו, בימי מקרא מגילה, אמרו מקדימין ולא מאחרין. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר ר׳ אבא אמר שמואל: אמר קרא [הכתוב] ״קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור״ (אסתר ט, כז), ולכן מקפידים שלא יעבור זמן הפורים לאחר זמנו.
We learned in the mishna: It was with regard to these times for reading the Megilla that the Sages said that one advances the reading of the Megilla and one does not postpone it. The Gemara asks: What is the reason for this? Rabbi Abba said that Shmuel said: The verse states: “The Jews ordained, and took upon them, and upon their seed, and upon all who joined themselves to them, and it shall not pass, that they should keep these two days” (Esther 9:27), which indicates that the designated time must not pass without the reading of the Megilla.
רי״ףבעל המאורר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל המִנַּיִן שֶׁאֵין מוֹנִין יָמִים לַשָּׁנִים שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר {שמות י״ב:ב׳} לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה חֳדָשִׁים אַתָּה מוֹנֶה לַשָּׁנִים וְאִי אַתָּה מוֹנֶה יָמִים לַשָּׁנִים.

Having mentioned a teaching of Rabbi Abba in the name of Shmuel, the Gemara cites another of his statements: And Rabbi Abba said that Shmuel said: From where is it derived that one does not count days to make up years, i.e., a year is considered to be comprised of either twelve or thirteen lunar months, and not 365 days? As it is stated: “Of the months of the year” (Exodus 12:2), which indicates that you count months to make up years, but you do not count days to make up years.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים וכן אין מונין שעות לחדש אלא ימים שנאמר עד חדש ימים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנין שאין מונין ימים לשנים – כגון דאמר קונם יין שאני טועם לשנה מונה י״ב חדש מיום ליום ואם נדר באחד בניסן אסור עד אחד בניסן הבא אע״פ שעדיין יש י״א יום שימות החמה יתירין על ימות הלבנה או פעמים שאנו עושין חדשים חסרין.
א״ר אבא אמר שמואל מנין שאין מונין ימים לשנה – פי׳ שכל ענין שהולכים בו אחר שנה מונה י״ב חדש מיום ליום כדרך שבית דין קובעין ואין מונין ימות החמה כפי מה שהיא אם שס״ה אם שס״ד וכן אין מונין שעות לחדשים אלא לימים כפי מה שהוא נקבע ואף על פי שעודפות ממנו או חסרות שעות כפי המולד הרי שאמר הרי זה גטך אם לא באתי חדש פלוני והוקבע החדש כ״ט ובא תחלת ל׳ אף על פי שעדיין יש משעות החדש שעבר יום ל׳ אין ל׳ זה בסופו מן החדש הבא אין בכך כלום והרי קיים תנאו ובטל הגט וכן כל כיוצא בזה.
כיוון שהזכרנו דברי הלכה של רבי אבא בשם שמואל אומרים עוד דבר בשמו; ואמר ר׳ אבא אמר שמואל: מנין שאין מונין ימים לשנים, כלומר, שבכל חשבון של שנה מונים רק שנים עשר חודש, ואין מקפידים להשלים את מנין ימי שנת החמה (365 יום) — שנאמר: ״לחדשי השנה״ (שמות יב, ב) ללמדנו — חדשים אתה מונה לשנים, ואי (ואין) אתה מונה ימים לשנים.
Having mentioned a teaching of Rabbi Abba in the name of Shmuel, the Gemara cites another of his statements: And Rabbi Abba said that Shmuel said: From where is it derived that one does not count days to make up years, i.e., a year is considered to be comprised of either twelve or thirteen lunar months, and not 365 days? As it is stated: “Of the months of the year” (Exodus 12:2), which indicates that you count months to make up years, but you do not count days to make up years.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְרַבָּנַן דְּקֵיסָרִי מִשּׁוּם ר׳רַבִּי אַבָּא אָמְרוּ מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין שָׁעוֹת לֶחֳדָשִׁים שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר י״א:כ׳} עַד חֹדֶשׁ יָמִים יָמִים אַתָּה מְחַשֵּׁב לֶחֳדָשִׁים וְאִי אַתָּה מְחַשֵּׁב שָׁעוֹת לֶחֳדָשִׁים.:

The Gemara adds: And the Sages of Caesarea said in the name of Rabbi Abba: From where is it derived that one does not calculate hours to reckon the months? A lunar cycle takes approximately twenty-nine and a half days, but a calendar month is considered to be twenty-nine or thirty full days and not precisely a lunar cycle. As it is stated: “Until a month of days” (Numbers 11:20), which indicates that you calculate days to reckon the months, but you do not calculate hours to reckon the months.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שעות לחדשים – כגון האומר זה גיטך אם לא באתי מכאן עד חדש זה והיה חדש חסר ובא משחשיכה ליום כ״ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החדש שהרי חדשה של לבנה כ״ט יום ומחצה.
ומוסיפים: ורבנן [וחכמי] קיסרי משום (משמו של) ר׳ אבא אמרו: מנין שאין מחשבין שעות לחדשים, אלא חושבים רק מיום ליום, גם אם זה לא משעה לשעה, שנאמר: ״עד חדש ימים״ (במדבר יא, כ), ללמדנו: ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים.
The Gemara adds: And the Sages of Caesarea said in the name of Rabbi Abba: From where is it derived that one does not calculate hours to reckon the months? A lunar cycle takes approximately twenty-nine and a half days, but a calendar month is considered to be twenty-nine or thirty full days and not precisely a lunar cycle. As it is stated: “Until a month of days” (Numbers 11:20), which indicates that you calculate days to reckon the months, but you do not calculate hours to reckon the months.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְתִשְׁעָה בְּאָב וַחֲגִיגָה וְהַקְהֵל מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין.: ותִּשְׁעָה בְּאָב אַקְדּוֹמֵי פּוּרְעָנוּת לָא מַקְדְּמִי זחֲגִיגָה חוְהַקְהֵל מִשּׁוּם דְּאַכַּתִּי לָא מְטָא זְמַן חִיּוּבַיְיהוּ.

§ We learned in the mishna: However, with regard to the time when families of priests donate wood for the fire on the altar, the fast of the Ninth of Av, the Festival peace-offering, and the commandment of assembly [hakhel], one postpones their observance until after Shabbat and does not advance their observance to before Shabbat. The Gemara explains the reason for this halakha with respect to each item mentioned in the mishna. The fast of the Ninth of Av is not advanced because one does not advance calamity; since the Ninth of Av is a tragic time, its observance is postponed as long as possible. The Festival peace-offering and the commandment of assembly [hakhel] are not advanced because the time of their obligation has not yet arrived, and it is impossible to fulfill mitzvot before the designated time has arrived.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל זמן עצי הכהנים ט׳ באב חגיגה והקהל [מאחרין] אותם אחר שבת מאי טעמא ט׳ באב לא מקדימין פורענותא הוא חגיגה והקהל אכתי לא מטא זמן חיובייהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אכתי לא מטא זמן חיובייהו – ואם יקדימוה לא יצאו ידי חובתן וכן עצי כהנים שקבוע להן זמן קבוע בנדרים.
וזמן עצי הכהנים וחבריו. מפורשין בפירוש המשנה.
זמן חיובייהו. ואם יקדימו לא יצאו ידי חובתן1.
1. כ״פ רש״י ד״ה אכתי לא מטא.
וחגיגה – שלמי חגיגה אי מיקלעו י״ט בשבת מאחרין להו עד למחר.
והקהל – כדאי׳ במסכת סוטה.
ספק מילה – כגון שנולד בין השמשות של יום שני בשבת ומספקא לן שמא יום הוא עדיין ויהיה נימול בא׳ בשבת אפ״ה אסור למולו בא׳ דשמא לילה הוא והויא מילה שלא בזמנה ולא קעביד מצוה יאחר אותה עד שני בשבת א״א דלא קא עביד מצוה אע״ג דאפשר שהיא שלא בזמנה.
הקהל – מצות הקהל בכל שנה ראשונה של שמטה במוצאי י״ט הראשון שהוא יום ראשון של חולו של מועד כדאמרינן במסכת סוטה שהיה המלך קורא ספר משנה תורה וכל העם חייבים לבא ולהביא טפם כדכתיב האנשים והנשים והטף ובשבתא אי אפשר ומאחרין אותו עד למחרת. ובתלמוד ירושלמי נמצא דהא דלא עבדינן לי׳ בשב׳ משום בימה כדתנן בימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה ואי אפשר לבנותה בשבת ופרכינן התם וליעבדה מאתמול כלומר ביום חמישי בשבת שהוא ערב י״ט ומשני דחיקא ליה עזרה שדוחקת וממעטת אויר בעזרה וכל האויר היו צריכין לנס הנזכר בעשרה ניסים שבמקדש אלא מאחרין עד למחר ולא מקדימין.
ה שנינו במשנה: אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין. ומסבירים מה טעם הלכה זו לגבי כל אחד מאלה: תשעה באב אין מקדימים — משום שאקדומי [להקדים] פורענות לא מקדמי [מקדימים] ודוחים ככל האפשר כל ענין של צרה. חגיגה והקהל אין מקדימים — משום דאכתי [שעדיין] לא מטא [הגיע] זמן חיובייהו [חיובם], ומכיוון שחיובם מן התורה הוא ביום מסויים דווקא — אין להקדימו לפני אותו יום.
§ We learned in the mishna: However, with regard to the time when families of priests donate wood for the fire on the altar, the fast of the Ninth of Av, the Festival peace-offering, and the commandment of assembly [hakhel], one postpones their observance until after Shabbat and does not advance their observance to before Shabbat. The Gemara explains the reason for this halakha with respect to each item mentioned in the mishna. The fast of the Ninth of Av is not advanced because one does not advance calamity; since the Ninth of Av is a tragic time, its observance is postponed as long as possible. The Festival peace-offering and the commandment of assembly [hakhel] are not advanced because the time of their obligation has not yet arrived, and it is impossible to fulfill mitzvot before the designated time has arrived.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תָּנָא חֲגִיגָה וְכׇל זְמַן חֲגִיגָה מְאַחֲרִין בִּשְׁלָמָא חֲגִיגָה דְּאִי מִיקְּלַע בְּשַׁבְּתָא מְאַחֲרִינַן לַהּ לְבָתַר שַׁבְּתָא אֶלָּא זְמַן חֲגִיגָה מַאי הִיא.

It was taught in a baraita: One postpones the Festival peace-offering and the entire time period of the Festival peace-offering. The Gemara attempts to clarify this statement: Granted that when the baraita says that the Festival peace-offering is postponed, it means that if a Festival occurs on Shabbat, when the Festival peace-offering cannot be sacrificed, one postpones it until after Shabbat and sacrifices the offering on the intermediate days of the Festival. However, what is the meaning of the phrase: The time period of the Festival peace-offering?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא חגיגה כל זמן חגיגה מאחרין ואוקמה רב הושעי׳ הכי אי איקלע יום טוב בשבת דוחין את החגיגה שהיא שלמים באחד בשבת אבל אי איקלע בחול אף על גב דמביאין חגיגה שהוא זמן חגיגה כלומר לשחוט ולאכול חגיגה בלבד וכל כיוצא בה שנאכלים הוא מותר אבל עולת ראיה דוחין אותה למחר וזו ששנינו בתוספתא בית שמאי היא דתנן בית שמאי אומרים מביאין שלמים וסומכין עליהן אבל לא עולות כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשלמא חגיגה – דקתני מאחרים אי איקלע בשבת.
תניא חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין – ואמרי׳ בשלמא חגיגה מאחרין דאקלע בשבת אלא זמן חגיגה מאי היא א״ר הושעיא ה״ק חגיגה בזמנה בשבת או עולת ראיה דאקלע אפילו בי״ט שהוא זמן חגיגה דשלמים קרבים בי״ט אבל לא אדלאחריו ומני בית שמאי דס׳ בי״ט דאיכא צורך הדיוט וקרינא ביה לכם אבל עולה דכלה לגבוה אינה קרבה דקסבר לכם אבל לא לגבוה אבל בית הלל פליגי עליה וסברי דעולות נמי קרבות בי״ט וכי כתיב לכם לכם ולא לגוים.
תנא [שנה החכם בתוספתא]: חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין. ומנסים לברר מה משמעות הענין: בשלמא [נניח] מה שנאמר שמאחרים חגיגה, הכוונה היא דאי מיקלע בשבתא [שאם מזדמן יום טוב בשבת] ואי אפשר להקריב קרבן חגיגה בשבת מאחרינן לה [מאחרים אותה] לבתר שבתא [לאחר שבת] ומקריבים בחול המועד. אלא זמן חגיגה מאי היא [מה פירושו של זה]?
It was taught in a baraita: One postpones the Festival peace-offering and the entire time period of the Festival peace-offering. The Gemara attempts to clarify this statement: Granted that when the baraita says that the Festival peace-offering is postponed, it means that if a Festival occurs on Shabbat, when the Festival peace-offering cannot be sacrificed, one postpones it until after Shabbat and sacrifices the offering on the intermediate days of the Festival. However, what is the meaning of the phrase: The time period of the Festival peace-offering?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא הָכִי קָאָמַר חֲגִיגָה בְּשַׁבָּת וְעוֹלַת רְאִיָּיה אֲפִילּוּ ביו״טבְּיוֹם טוֹב דִּזְמַן חֲגִיגָה מְאַחֲרִין.

Rav Oshaya said: This is what the baraita is saying: One postpones the Festival peace-offering if the Festival occurs on Shabbat, and one postpones the burnt-offering of appearance even due to the Festival itself. Despite the fact that a Festival day is the time for sacrificing a Festival peace-offering, the burnt-offering of appearance may not be sacrificed until after the Festival day.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפילו ביום טוב דזמן חגיגה הוא – שמותר להקריב שלמי חגיגה ואפילו הכי מאחרין עולת ראייה עד חולו של מועד והכי משמע לישנא דברייתא חגיגה מאחרין ועוד יש דבר אחר שהגיע זמנו מאחרין אותו יום אף שהוא זמן חגיגה ואיזו זו עולת ראייה שהיא חובת רגל כדכתיב לא יראו פני ריקם (שמות מ) ואמרינן במסכת חגיגה (דף ז.) לא יראו פני ריקם בעולות וזבחים ואפ״ה בי״ט לא קרבה וב״ש היא דאמרי אין מקריבין בי״ט עולה היכולה לבא למחר ואפילו היא חובת הרגל.
עולת ראייה אפי׳ בי״ט מאחרין – הקשה הר״ר אלחנן מהא דאמרינן פרק קמא דביצה (דף יב. ושם) השוחט עולת נדבה בי״ט לוקה ומסיק דאמר לך מני בית שמאי היא וכו׳ וקשה אמאי לא תני עולת ראייה דהוי רבותא טפי דאף על גב דהוי צורך י״ט לוקה אליבא דב״ש ואין לומר דלהכי נקט עולת נדבה לאשמועינן דאפילו הכי שרו בית הלל זה אינו דהא בפרק שני דהתם (דף יט. ושם) מוכח בהדיא דלא נחלקו ב״ה על עולה [שאינה] של י״ט דודאי אינה קריבה בי״ט ואם כן קשה אמאי נקט עולת נדבה וי״ל דלהכי נקט עולת נדבה למידק הא שלמי נדבה אינו לוקה כיון דאיכא בהו צורך אוכל נפש אבל איסורא מיהא איכא משום דכתיב לכם.
תוס׳ בד״ה עולת ראיה כו׳ על עולה שאינה של י״ט דודאי אינה כו׳ אבל איסורא מיהא איכא משום דכתיב לכם עכ״ל כצ״ל מדברי התוס׳ דפ״ק דביצה דמלכם ילפינן איסורא לנדרים ונדבות אבל מלה׳ אדרבה ילפינן היתרא לעולת ראיה לב״ה ודבריהם צריכים ביאור דמ״ש זה אינו כו׳ דלא נחלקו ב״ה על עולה שאינה של י״ט דודאי אינה קריבה כו׳ היינו דאיסורא הוא אבל מלקא ודאי לא לקי דאם לא כן אמאי קאמר הא מני ב״ש היא הא כב״ה נמי אתיא וכמ״ש התוס׳ שם וליכא לאקשויי דא״כ הדרא תירוצן לדוכתא דלהכי נקט עולת נדבה לאשמועינן דאפ״ה לא לקי לב״ה דמ״מ למשרי לגמרי לב״ה בעולת ראיה הויא רבותא טפי אבל עיקר דבריהם תמוהים דמאי רבותא דשרו ב״ה שייכא הכא כיון דלא קתני בהך ברייתא שריותא דב״ה כלל אלא השוחט עולת נדבה ביו״ט לוקה ותלמודא קמסיק ליה התם דאתיא כב״ש דלית להו מתוך כו׳ וצ״ע:
אמר רב אושעיא, הכי קאמר [כך אמר]: חגיגה בשבת, ועולת ראייה, אפילו ביום טוב שהוא זמן חגיגה, שהרי מקריבים קרבן חגיגה ביום טוב — מכל מקום מאחרין את קרבן החגיגה לאחר השבת ואת קרבן העולה לאחרי החג.
Rav Oshaya said: This is what the baraita is saying: One postpones the Festival peace-offering if the Festival occurs on Shabbat, and one postpones the burnt-offering of appearance even due to the Festival itself. Despite the fact that a Festival day is the time for sacrificing a Festival peace-offering, the burnt-offering of appearance may not be sacrificed until after the Festival day.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מַנִּי ב״שבֵּית שַׁמַּאי הִיא דִּתְנַן [ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים] מְבִיאִין שְׁלָמִים ביו״טבְּיוֹם טוֹב וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן.

The Gemara adds: Whose opinion is reflected in the mishna according to Rav Oshaya’s explanation? It is the opinion of Beit Shammai, as we learned in a mishna (Beitza 19a) that Beit Shammai say: One may bring peace-offerings on a Festival day to be sacrificed in the Temple. Most portions of a peace-offering are eaten by the priests and the individual who brought the offering. Consequently, its slaughter is considered food preparation, which is permitted on a Festival day. And one may not place his hands on the head of the offering, as that includes leaning with all one’s might upon the animal, which is prohibited on a Festival.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מביאין שלמים בי״ט – שהן מאכל אדם בי״ט וכתיב אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב).
ואין סומכין עליהן – שהסמיכה שבות היא דתנן (ביצה דף לו:) אלו הן משום שבות לא רוכבין על גבי בהמה ועל אלו שיקריבו בי״ט יסמכו מאתמול דלית להו לבית שמאי תכף לסמיכה שחיטה.
ומעירים: מני [כשיטת מי היא]? — כדעת בית שמאי היא, דתנן כן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ביום טוב להקריב במקדש, שכיון שהשלמים נאכלים ברובם לכהנים ולבעלים אפשר לראות את שחיטתם כשחיטה לצורך אוכל שמותרת ביום טוב, ואין סומכין עליהן שיש בסמיכה משום עבודה בבעלי חיים ביום טוב,
The Gemara adds: Whose opinion is reflected in the mishna according to Rav Oshaya’s explanation? It is the opinion of Beit Shammai, as we learned in a mishna (Beitza 19a) that Beit Shammai say: One may bring peace-offerings on a Festival day to be sacrificed in the Temple. Most portions of a peace-offering are eaten by the priests and the individual who brought the offering. Consequently, its slaughter is considered food preparation, which is permitted on a Festival day. And one may not place his hands on the head of the offering, as that includes leaning with all one’s might upon the animal, which is prohibited on a Festival.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֲבָל לֹא עוֹלוֹת וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים טמְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶן.

However, burnt-offerings may not be brought at all on the Festival. Since they are not eaten, their slaughter is not considered food preparation, and it therefore constitutes a prohibited labor on the Festival. Beit Hillel disagree and say: One may bring both peace-offerings and burnt-offerings on a Festival day, and one may even place his hands on them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל לא עולות – אין מביאין דסברי לכם ולא לגבוה.
ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות – ומה אני מקיים לכם לכם ולא לנכרים.
אבל לא מביאים עולות ביום טוב כלל, שכיון שאינן לצורך אדם — אין להביאן. ובית הלל אומרים: מביאין גם שלמים וגם עולות, וסומכין עליהן.
However, burnt-offerings may not be brought at all on the Festival. Since they are not eaten, their slaughter is not considered food preparation, and it therefore constitutes a prohibited labor on the Festival. Beit Hillel disagree and say: One may bring both peace-offerings and burnt-offerings on a Festival day, and one may even place his hands on them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) רָבָא אָמַר חֲגִיגָה כׇּל זְמַן חֲגִיגָה מְאַחֲרִין טְפֵי לָא דִּתְנַן ימִי שֶׁלֹּא חָג ביו״טבְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג חוֹגֵג וְהוֹלֵךְ אֶת כָּל הָרֶגֶל כּוּלּוֹ וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג כעָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ.

Rava said that the baraita should be understood as follows: One postpones the Festival peace-offering for the entire time period of the Festival peace-offering, i.e., for the entire duration of the Festival. However, it may not be postponed for longer than this. As we learned in a mishna (Ḥagiga 9a): One who did not offer the Festival peace-offering on the first Festival day of the festival of Sukkot may offer the Festival peace-offering for the duration of the entire pilgrimage Festival, including the intermediate days and the last day of the Festival. If the pilgrimage Festival has passed and he did not yet bring the Festival peace-offering, he is not obligated to pay restitution for it. The obligation is no longer in force, and he therefore is not liable to bring another offering as compensation.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא אמר כך פירושה חגיגה כ״ז חגיגה מאחרין כלומר כל ימי החג מאחרין מיום לחבירו אבל אם שלמו ימי החג לא דתנן מי שלא חגג (גרסינן) ביום טוב הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כולו עד יום טוב אחרון של חג עבר הרגל כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל זמן חגיגה – כל הרגל עד י״ט האחרון רשאי לשהותה.
רבה אמר ה״ק חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין טפי מהכי לא תנן מי שלא חג י״ט הראשון של חג חוגג כל הרגל וכו׳.
רבא אמר הסבר אחר לאותה תוספתא, ולדעתו יש לראות את הדבר כביטוי אחד: קרבן חגיגה, כל זמן חגיגה, כלומר, כל ימי החג — מאחרין, טפי [יותר] מזה — לא. דתנן כן שנינו במשנה]: מי שלא חג, שלא הביא קרבן חגיגה ביום טוב הראשון של חג — חוגג והולך את כל הרגל כולו בחול המועד, וביום טוב האחרון של חג. עבר הרגל ולא חג — אינו חייב באחריותו, כלומר, אינו צריך להשלים ולהביא את הקרבן — שכבר בטלה חובה זו.
Rava said that the baraita should be understood as follows: One postpones the Festival peace-offering for the entire time period of the Festival peace-offering, i.e., for the entire duration of the Festival. However, it may not be postponed for longer than this. As we learned in a mishna (Ḥagiga 9a): One who did not offer the Festival peace-offering on the first Festival day of the festival of Sukkot may offer the Festival peace-offering for the duration of the entire pilgrimage Festival, including the intermediate days and the last day of the Festival. If the pilgrimage Festival has passed and he did not yet bring the Festival peace-offering, he is not obligated to pay restitution for it. The obligation is no longer in force, and he therefore is not liable to bring another offering as compensation.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) רַב אָשֵׁי אָמַר חֲגִיגָה וְכׇל זְמַן חֲגִיגָה מְאַחֲרִין לואפי׳וַאֲפִילּוּ עֲצֶרֶת דְּחַד יוֹמָא מְאַחֲרִין דִּתְנַן מוֹדִים שֶׁאִם חָל עֲצֶרֶת לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת.

Rav Ashi said that the baraita should be understood as follows: The Festival peace-offering may be postponed for the entire time period of a Festival peace-offering. This indicates that even if Shavuot, which is one day, occurs on Shabbat, one postpones the Festival peace-offering and offers it on one of the six days after Shavuot. As we learned in a mishna (Ḥagiga 17a): Beit Hillel concede that if Shavuot occurs on Shabbat, the day of slaughter is after Shabbat. Since the Festival peace-offering and the burnt-offering of appearance cannot be sacrificed on Shabbat, they are slaughtered after Shabbat. This indicates that the Festival peace-offering may be slaughtered after the Festival day of Shavuot, as is the case on the other Festivals.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב אשי אמר הכי קאמר אפילו עצרת דחגיגתה חד יומא הוא אי איקלעי בשבת מאחרין חגיגה למחר כדתנן ומודין שאם חל להיות בשבת שיום טבוח לאחר השבת וזו המשנה אחרים היא שאומרים אין בין עצרת לעצרת אלא ד׳ ימים ואין הלכה כמותם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר חגיגה כל זמן שנאמרה בו חגינה מאחרין – אם באה בשבת ואפילו עצרת שאינה אלא יום אחד תשלומין יש לה כל שבעה ועדיין יש לה זמן ליקרב.
ומודין בעצרת שחל להיות בשבת – במסכת חגיגה (דף יז.) נחלקו בעצרת שחל להיות בערב שבת בית שמאי אומרים יום טבוח של עצרת אחר השבת ובית שמאי לטעמייהו דאמרי עולות אין מקריבין ביום טוב הלכך לא יקריבו עד לאחר שבת ובית הלל אומרים אין לה יום טבוח אין צריך להמתין ליום טבוח שהשלמים [ועולות] קריבין בי״ט ומודין בעצרת שחל להיות בשבת שאין עולת ראייה ושלמי חגיגה קריבין בשבת וממתין ליום טבוח של קרבנות היום לאחר השבת אלמא יש תשלומין לעצרת.
רב אשי אמר כך יש להבין את התוספתא: חגיגה עצמה וכל זמן חגיגה מאחרין, וללמדנו כי אפילו עצרת (חג השבועות) דחד יומא הוא רק יום אחד] ואין בו חול המועד, אם חל בשבת — מאחרין, שמותר להביא קרבנות עוד שישה ימים אחר כך, דתנן כן שנינו במשנה]: מודים בית שמאי ובית הלל שאם חל עצרת להיות בשבת — שיום טבוח, יום הקרבת קרבנות החג, הוא אחר השבת ביום ראשון. ואם כן זה פירוש הדבר, שלחגיגה, גם בחג השבועות, יש אחריה גם זמן חגיגה כל הימים שיש בכל ימי חג אחר.
Rav Ashi said that the baraita should be understood as follows: The Festival peace-offering may be postponed for the entire time period of a Festival peace-offering. This indicates that even if Shavuot, which is one day, occurs on Shabbat, one postpones the Festival peace-offering and offers it on one of the six days after Shavuot. As we learned in a mishna (Ḥagiga 17a): Beit Hillel concede that if Shavuot occurs on Shabbat, the day of slaughter is after Shabbat. Since the Festival peace-offering and the burnt-offering of appearance cannot be sacrificed on Shabbat, they are slaughtered after Shabbat. This indicates that the Festival peace-offering may be slaughtered after the Festival day of Shavuot, as is the case on the other Festivals.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא רַבִּי נָטַע נְטִיעָה בְּפוּרִים

Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said: Rabbi Yehuda HaNasi did several unusual things: He planted a sapling on Purim, and was not concerned about performing labor and thereby possibly denigrating the day.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ אלעזר א״ר חנינא ר׳ נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של ציפורי בי״ז בתמוז – פי׳ דאלו מדינא כל ד׳ הצומות אסורין בכל חומרי תענית רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה בט׳ באב עצמו דכלהו בחד קרא כתיבי ובחדא מחתא מחתינהו ודין תענית צבור החמור בכל א׳ מהם אלא דבימי רבינו הקדוש דהיינו ר׳ אין שמד ואין שלום הוה ואמרי׳ במסכת ר״ה דכל שאין שמד ואין שלום רצו מתענים רצו אין מתענים שכך התנו נביאים שגזרו אותם דיש שלום היינו שישראל שרויים על אדמתן ואין שמד שמחה יש שמד צום אין שלום ואין שמד רצו מתענים רצו אין מתענים ולפיכך רחץ ר׳ בי״ז בתמוז ואפ׳ דה״ה שאכל דרצו אין מתעני׳ כלל אלא דנקט רחץ דמיפרסמא מילתא אי נמי לא אכל כיון דנהוג בה איסורא כגון בזמן הזה נהגו בו ענויו שלא לפרוץ גדרם של ראשונים שנהגו כן אלא לדידי מסתבר שלא תלו הנביאים ברצו אלא חומר התענית דהיינו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל אבל לא לאכילה שאין בדין שיהא בית אלי״ם ועיר הקדש חרבה ואנו אוכלים ושותים והיינו דקאמר שרחץ ודוקא רחץ וחבריו אבל לא אכל ובזמן הזה גם כן שאין שמד ואין שלום חייבין אנו להאסר באכילה מגזרת הנביאים ולא בתורת מנהג בלבד.
ו אמר ר׳ אלעזר אמר ר׳ חנינא: רבי עשה כמה דברים שאינם רגילים, נטע נטיעה בפורים ולא חשש משום מלאכה וזילזול ביום זה.
Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said: Rabbi Yehuda HaNasi did several unusual things: He planted a sapling on Purim, and was not concerned about performing labor and thereby possibly denigrating the day.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מגילה ה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מגילה ה., עין משפט נר מצוה מגילה ה., ר׳ חננאל מגילה ה., רי"ף מגילה ה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מגילה ה., רש"י מגילה ה., ראב"ן מגילה ה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות מגילה ה., בעל המאור מגילה ה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם מגילה ה. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל מגילה ה. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ר׳ יהודה אלמדארי מגילה ה. – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ההשלמה מגילה ה., תוספות רי"ד מגילה ה., תוספות רי"ד מהדורה תנינא מגילה ה., רמב"ן מלחמות ה' מגילה ה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א מגילה ה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי מגילה ה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מגילה ה., ר"ן מגילה ה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות מגילה ה., פני יהושע מגילה ה., גליון הש"ס לרע"א מגילה ה., פירוש הרב שטיינזלץ מגילה ה., אסופת מאמרים מגילה ה.

Megillah 5a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Megillah 5a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Megillah 5a, R. Chananel Megillah 5a, Rif by Bavli Megillah 5a, Collected from HeArukh Megillah 5a, Rashi Megillah 5a, Raavan Megillah 5a, Tosafot Megillah 5a, Baal HaMaor Megillah 5a, Raavad Katuv Sham Megillah 5a, Ri MiLunel Megillah 5a, R. Yehuda Almadari Megillah 5a, HaHashlamah Megillah 5a, Tosefot Rid Megillah 5a, Tosefot Rid Second Recension Megillah 5a, Ramban Milchamot HaShem Megillah 5a, Rashba Megillah 5a, Meiri Megillah 5a, Ritva Megillah 5a, Ran Megillah 5a, Maharsha Chidushei Halakhot Megillah 5a, Penei Yehoshua Megillah 5a, Gilyon HaShas Megillah 5a, Steinsaltz Commentary Megillah 5a, Collected Articles Megillah 5a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144