×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) תָּנָא אמַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתּוֹרָה תָּנוּ רַבָּנַן בבַּתּוֹרָה אֶחָד קוֹרֵא וְאֶחָד מְתַרְגֵּם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד קוֹרֵא וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין גוּבַנָּבִיא אֶחָד קוֹרֵא וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם קוֹרִין וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין דוּבַהַלֵּל הוּבַמְּגִילָּה אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה קוֹרִין וַעֲשָׂרָה מְתַרְגְּמִין.
It was taught: This is not the case with regard to reading the Torah, which may be read only by a single person. The Sages taught (Tosefta, Megilla 3:20): When reading from the Torah, one person reads and one may translate the reading into Aramaic for the congregation, provided that there are not one person reading and two people translating, because two voices cannot be heard simultaneously. And when reading from the Prophets, one person reads and two may translate, as there is less of a need to ensure that everyone hears the precise translation, as the Prophets do not teach halakha. This is the case provided that there are not two people reading and two translating. And when reciting hallel and reading the Megilla, even ten people may read and ten may translate.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריר׳ ישמעאל בן חכמוןרשב״אריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
תנא מה שאין כן בתורה: תנו רבנן [בתורה] אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהו שנים קורין או שנים מתרגמין. ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קורין. ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין יצאו. מאי טעמא כאן דחביבא להו מכווני דעתייהו.
{בבלי מגילה כא ע״ב} קראה אחד קראוה שנים יצאו: תאנא מה שאין כן בתורה. תנו רבנן בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין (או אחד מתרגם ושנים קורין1). ובנביא אפילו אחד קורא2 ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קורין ושנים מתרגמין ובמגלה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין מאי טעמא כיון דחביבה להו יהבי דעתיהו:⁠3
מקום שנהגו לברך יברך: אמר אביי לא שאנו אלא לאחריה אבל לפניה חייב לברך דאמר רב יהודה אמר שמואל4 כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשיתן [ומאי]⁠5 משמע דהא עובר לישנא דאקדומי6 הוא דכתיב {שמואל ב יח:כג} וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי7:
לפניה מאי מברך רב ששת מקטרזיא8 איקלע לקמיה דרב ששת ובריך9 מ֗נ֗ח֗ סימן לאחריה באתרא דנהיגי מאי מברך אמ׳ ר׳ יוחנן ברוך10 הרב את ריבנו [והדן] את דיננו [והנוקם] את נקמתינו11 [והנפרע] לנו מצרינו [והמשלם]⁠12 גמול לכל אויבי נפשינו ברוך13 הנפרע לישראל14 מכל [צריהם]⁠15 רבא אמר האל המושיע אמר רב פפא הולכך16 נימרינהי17 [לתרויהו]⁠18:
בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה: הני שלשה כנגד מי א״ר [אסי]⁠19 כנגד כהנים לויים וישראלים20.
אין פוחתים מעשרה פסוקין בבית הכנסת וידבר עולה מן המנין21 והני עשרה פסוקין כנגד מי אמר ר׳ יהושע בן לוי22 כנגד עשרה [בטלנין]⁠23 של-בית24 הכנסת רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות25 שנאמרו26 למשה בסיני27 ר׳ יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם והא תשעה הוו בראשית נמי28 מאמר הוא דכתיב {תהלים לג:ו} בדבר יָי׳ שמים נעשו (וברוח פיו29).
אמר רבא ראשון שקרא30 ארבעה משובח שהרי הקופות כותבין31 עליהן אלף בית גימל לידע אי זו32 מהן נתרמה ראשון להקריב ממנה ראשון33 שמצוה בראשון. ואמצעי שקרא ארבעה הרי זה משובח דתניא {במדבר ח:ב-ג} אל מול פני המנורה יאירו מלמד שמצדדין34 פניהן כלפי נר מערבי אמ׳35 ר׳ נתן36 מכאן שאמצעי37 משובח. ואחרון38 שקרא ארבעה משובח משום [שמעלין]⁠39 בקדש ולא מורידין: רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גבר40 קרא קמיה41 ראשון ארבעה ושבחיה רב פפא42.
{גאונים43} ובפרשת האזינו קורין בסימן44 ה֗ז֗י֗ו֗ ל֗ך֗ שקורא ראשון מן {דברים לב:א} האזינו עד {דברים לב:ז} זכור [ימות עולם]⁠45 וקורא השני מן זכור [ימות עולם]⁠46 עד {דברים לב:יג} ירכיבהו וקורא השלישי47 מן ירכיבהו עד {דברים לב:יט} וירא ייָ׳י וינאץ ובשבת קורא48 רביעי49 מן וירא ייָ׳י וינאץ [עד]⁠50 {דברים לב:כט} לו חכמו וקורא החמישי מן לו חכמו עד {דברים לב:מ} כי אשא [אל שמים ידי]⁠51 וקורא הששי52 מן כי אשא [אל שמים ידי]⁠53 [עד] סוף שירה54:
{בבלי מגילה כא ע״ב} הפותח והחותם בתורה מברך לפניה וחותם ולאחריה55: תניא56 פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה והאידנא57 דקא מברכי כולהו58 לפניה ולאחריה הינו טעמא תקינו רבנן גזרה משום [הנכנסין] ומשום [היוצאין]⁠59:
{בבלי מגילה כא ע״ב-כב ע״א} גמ׳ בעא מיניה עולה בר רב מרבא60 פרשת ראש חדש כיצד קורין אותה {במדבר כח:ב} צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי61 דהויה תמניה פסוקי היכי לעביד ליקרו תרי62 תלתה תלתה פשו להו63 תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין ליקרו תרי ארבעה ארבעה וביום השבת דהויא תרי ובראשי חדשיכם חמשה היכי ליעביד לקרו תרי64 דהא וחד מהנך65 אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקין ליקרו תרי דהא ותלתה מהנך66 פשו להו תרי ואין67 משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ופשטינן רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק {כפירוש ר״ח} [ופירוש]⁠68 דולג חוזר השני וקורא פסוק מן השלשה פסוקין69 שקרא [הראשון]⁠70 ומוסיף שנים אחרין נמצא שקרא שלשה פסוקין ונשארו שלשה פסוקין (אחרין)⁠71 קורא אותן השלישי. ושמואל אמר פוסק פסוק72 אחד לשנים וקורא את חציו ומניח את73 חציו: שלח ליה רבא בריה דרבה74 לרב יוסף הילכתא מאי שלח75 ליה הילכת׳ דולג [והילכתא] אמצעי76 דולג77:
1. או אחד מתרגם ושנים קורין: חסר ב-גיד, גכה, כ״י נ, דפוסים. השווה לשון שבר״ח: ״ובלבד שלא יהו שנים קורין או שנים מתרגמין״.
2. אחד קורא: גכה: ״קורא אחד״.
3. ב-גיד כאן מקומה של סוף המשנה: ״מקום שנהגו...ולאחריה״.
4. שמואל: דפוסים: רב.
5. ומאי: גיד, גכה, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״מאי״.
6. דאקדומי: דפוס קושטא: דאקדומיה.
7. כ״י נ ממשיך: ״ואיבעית אימא מהכא {מיכה ב:יג} ויעבר מלכם לפניהם ויי׳ בראשם״. וכן בכ״י א אחרי הגהה. ראה במקביל ברי״ף סוכה פרק ג׳ (דף יט ע״ב). אינו בר״ח.
8. מקטרזיא: גיד, גכה, כ״י נ: ״מקרטזיא״. דפוסים: מקטרוניא.
9. כ״י נ מוסיף: ״מקרא מגלה שעשה נסים שהחיינו״.
10. ברוך: גיד: ״ב״א אל מ״ה״. בר״ח: ״הא׳⁠ ⁠״ (האל, כבסדור רס״ג).
11. נקמתינו: גיד: ״נקמותינו״.
12. והדן, והנוקם, והנפרע, והמשלם: גיד, כ״י נ, דפוסים, וכן בסדורי רס״ג ורשב״ן (וכן בר״ח: ״והדן״). כ״י א: ״הדן, הנוקם, הנפרע, המשלם״.
13. בכ״י א סימן ב׳ מאורך המציין מטבעות שונות של ברכה.
14. לישראל: וכן ב-גיד, ר״ח, סדורי רס״ג ורשב״ן. כ״י נ: ״להם לישראל״. דפוסים: לעמו ישראל.
15. צריהם: גיד, כ״י נ, ר״ח, דפוסים, כבסדור רשב״ן. כ״י א: ״אויביהם״, כבסדור רס״ג. וראה אוצה״ג סי׳ קיג.
16. הולכך: דפוס קושטא: הלכה.
17. נימרינהי: גכה: ״לימרינהי״.
18. לתרויהו: גיד, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״לכולהי״, ראה סוטה מ ע״א, רי״ף ברכות פרק א (דף ה ע״ב), ושם פרק ג (דף יג ע״ב).
19. אסי: וכן ב-גיד, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״יוסי״.
20. וישראלים: וכן ב-גיד, דפוסים. כ״י נ, דפוס קושטא: ״וישראל״. ונראה שכן היה בכ״י א לפני הגהה. ר׳ אסי... וישראלים: כנוסח המימרא בסדור רע״ג.
21. דפוסים מוסיף כאן מתלמוד ירושלמי מגילה ד:ב: ירושלמי והא איכא פרשת עמלק ומשני שאני התם דסליק עניינא ואיבעית אימא שאני הכא שהוא סדורו של יום. וכך מובא כאן ברא״ש וברשב״א. אך אינו בר״ח.
22. אמר ר׳ יהושע בן לוי: וכן ב-גיד, גכה, דפוסים. חסר בכ״י א לפני הגהה. אינו בר״ח. כ״י נ רק: ״אמר ר׳ יהושע״.
23. בטלנין: גיד, גכה, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״בוטלנין״, כפי שגרס במשנה (א:ג) שם.
24. של-בית: גיד גכה: ״שבבית״.
25. עשרת הדברות: וכן ב-גיד, כ״י נ, דפוסים ובר״ח. בכ״י א לפני הגהה: ״עשר דברות״, ושם אחרי הגהה: ״עשרה דברות״ או ״עשר הדברות״. גכה: ״עשרת דיברות״.
26. שנאמרו: גכה: ״שנאמר״. כ״י נ: ״שנאמרו לו״.
27. בסיני: כ״י א לפני הגהה: ״מסיני״.
28. נמי: וכן בר״ח. חסר ב-גיד.
29. בדבר...פיו: גיד, גכה, כ״י נ, דפוסים עד: ״נעשו״.
30. שקרא: וכן בר״ח. גיד: ״קרא״.
31. כותבין: כלשון שבתוספתא (שקלים ב). גיד: ״שכת׳⁠ ⁠״. גכה: ״כת׳⁠ ⁠״. כ״י נ: ״שכתוב״ כלשון שבמשנה (שקלים ג:ב). דפוסים: שכתב.
32. אי זו: וכן ב-גיד (שם: ״אי זו הוא״. גכה, כ״י נ, דפוסים: ״איזה״, וכן בר״ח.
33. ראשון: חסר ב-גיד.
34. שמצדדין: גיד, גכה: ״שמצדיר״. כ״י נ: ״שמסדיר״. דפוסים: שמצדד.
35. אמ׳: גיד, גכה, כ״י נ: ״ואמ׳⁠ ⁠״.
36. נתן: וכן גכה, כ״י נ. גיד, דפוס קושטא: ״יונתן״. בדפוסים: יוחנן.
37. שאמצעי: גיד: ״לאמצעי שקרא ארבעה שהוא״.
38. ואחרון: גיד: ״ואחרון נמי״.
39. שמעלין: גיד, גכה, כ״י נ. כ״י א: ״מעלין״. דפוסים: דמעלין.
40. גבר: דפוסים: גזר.
41. קרא קמיה: גיד: ״וקרא קמיה״. דפוסים: קרי קמי.
42. רב פפא: חסר ב-גכה.
43. מופיע גם בסדר ר׳ עמרם גאון סדר פורים בשם ר׳ פלטוי גאון. ראה במס׳ סופרים פי״ב ה״ח (במהד׳ היגער ה״ז).
44. בסימן: חסר ב-גכה.
45. ימות עולם: גיד, גכה כ״י נ, דפוסים, וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ תפילה (יג:ה). חסר רק בכ״י א.
46. ימות עולם: גיד, דפוסים. חסר ב-גכה, כ״י א.
47. וקורא השני, וקורא השלישי: וכן ב-גיד, גטו. כ״י נ: ״וקורא שני, וקורא שלישי״. גכה: ״והוקרא השני, ...״. דפוסים: והב׳ קורא, והשלישי קורא.
48. ובשבת קורא: חסר בכ״י נ.
49. רביעי: וכן בכ״י נ. גיד, דפוסים: ״הרביעי״.
50. עד: גיד, כ״י נ, דפוסים, כברמב״ם שם. כ״י א: ״ועד״ וכן בהמשך שם.
51. אל השמים ידי: גא, גיד, דפוסים. וכן ברמב״ם שם. חסר בכ״י א.
52. וקורא החמישי, וקורא הששי: כ״י נ: ״וחמשי, והששי״. גא, גיד, דפוסים: ״והחמישי קורא, והששי קורא״.
53. אל שמים ידי: גיד, דפוסים. חסר בכ״י א וברמב״ם שם.
54. ועד סוף שירה: וכן ברמב״ם שם: ״עד סוף השירה״. גיד: ״עד סוף כל הפרשה״.
55. הפותח והחותם בתורה...וחותם לאחריה: כ״י נ עד: ״בתורה״.
56. תניא: גא, גיד, כ״י נ: ״תאנא״.
57. והאידנא: גיד: ״והאידנא נהוג עלמא״.
58. דקא מברכי כולהו: דפוסים: דכולהו מברכי.
59. הנכנסין ומשום היוצאין: כ״י נ, כבר״ח. גא, גיד, דפוסים: ״הנכנסין וגזרה משום היוצאין״. כ״י א: ״נכנסין ומשום יוצאין״.
60. מרבא: גא, גיד, גטו, כ״י נ: ״מרבה״.
61. צו את...לאשי: כ״י נ עד: ״ישראל״. ב-גיד חסר ״ואמרת אליהם״. גא עד: ״לחמי״.
62. תרי: גא, דפוסים, ובמשפט הבא רק בדפוסים.
63. פשו להו: חסר ב-גא, כ״י נ.
64. תרי: חסר בכ״י נ.
65. דהא, מהנך: וכן ב-גיד. כ״י נ: ״דהא, מהך״. דפוסים: מהא, מהא.
66. דהא, מהנך: וכן ב-גיד. כ״י נ: ״דהא, מהך״, דפוסים: מהא, מהך.
67. פשו להו תרי ואין: וכן ב-גיד, כ״י נ. דפוסים רק: אין.
68. ופירוש: גא, גיד, דפוסים. כ״י נ: ״ופי׳⁠ ⁠״. כ״י א: ״פיר׳⁠ ⁠״.
69. פסוק מן השלשה פסוקין: וכן גא: ״פסוק [מ]⁠שלשה פסוקין״. כ״י נ: ״פסוק אחד משלשה״. דפוסים: פסוק מן השלישי. גיד רק: ״פיסוק מן השלשה״.
70. הראשון: גיד, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״ראשון״, וכנראה גם גא.
71. שלשה פסוקין, שלשה פסוקין אחרין: דפוסים רק: ״שלשה, שלשה״. גא, גיד, כ״י נ: ״שלשה פסוקין, שלשה פסוקין״.
72. פוסק פסוק: וכן גא. ר״ח: ״פוסק, כלומר פוסק פסוק״. גיד, כ״י נ רק: ״פוסק״. דפוסים: פוסק, פוסק.
73. את, את: חסר בכ״י נ.
74. רבא בריה דרבה: גיד, כ״י נ, דפוס קושטא: ״רבא בריה דרבא״. דפוסים: רבה בריה דרבא.
75. שלח: וכן ב-גיד, כ״י נ. דפוסים: אמר.
76. אמצעי: דפוסים: האמצעי.
77. הילכת׳ דולג והילכת׳ אמצעי דולג: כשני מאמרים. בר״ח רק: ״הילכ׳ מדלגין״. גיד רק: ״היל׳ אמצעי דולג״. כ״י א לפני הגהה: ״הילכת׳ דולג אמצעי דולג״. כ״י נ, דפוסים: ״דולג והילכת׳ (ה)⁠אמצעי דולג״.
ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין – וכל שכן שאין שנים קורין וטעמא משום דתרי קלי לא מישתמעי.
ובנביא אפילו אחד קורא ושנים מתרגמין – שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאינן מכירין בלשון הקודש והתרגום הוא לעז הבבליים ובתרגום של תורה צריכין אנו לחזור שיהו מבינין את המצות אבל בשל נביאים לא קפדי עלייהו כולי האי.
ועשרה מתרגמין – לא גרסינן שאין תרגום בכתובים.
קראוה שנים יצאו מה שאין כן בתורה. ת״ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ולא שנים. ומה שאנו רגילין שקורא שליח ציבור עם הקורא, תקנת אחרונים היא שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות, כדתנן גבי ביכורים (משנה ביכורים פ״ג מ״ז) התקינו שיהיו מקרין את היודע ואת שאינו יודע לקרות שלא לבייש את שאינו יודע לקרותא.
ובנביא אפילו שנים מתרגמין, ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין,
א. עי׳ רא״ש סי׳ א שדחה טעם זה דהתם נמנעו מלהביא בכורים ועברו על מה שכתוב בתורה אבל הכא הבקיאים יקראו והאחרים ימנעו וכו׳ אלא נראה הטעם לפי שאין הכל בקיאים בטעמי הקריאה וכו׳ והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו אתי לאינצויי עכ״ל והובאו דבריו בטור סי׳ קמא.
תנא מה שאין כן בתורה – פירוש שאין קורא אלא אחד מכאן קשיא למה שפירש רבינו משולם בפרק קמא דבבא בתרא (דף טו. ושם) ובהקומץ רבה (מנחות דף ל: ושם) דשמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן פירוש יחיד קורא אותן שלא יקרא שליח צבור עמו בפרשת ויעל משה כשחותמין את התורה וקשיא שהרי בימיהם לא היה שליח צבור קורא עמהם כדאמר הכא ועכשיו נמי לא התקינו אלא שלא לבייש מי שאין יודע לקרות לכך נראה כמו שפירש רש״י בהקומץ יחיד קורא אותן לבדו ולא יהיו שנים מפסיקין וקוראין באותן שמונה פסוקים שמתחילין מויעל לפי שהוא תחילת הפרשה.
ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין – רש״י מוחק מתרגמין לפי שאין מתרגמין תרגום בכתובים ובחנם מחקו דודאי יש תרגום אבל לא עשאו יהונתן אלא מימי התנאים נעשה.
מה שאין כן בתורה. דתרי קלי לא משתמעי, אלא אם כן היה הדבר חביב עליו כמגילה מפני חיבוב הנס.
ואחד מתרגם. לפי שהן מצות, צריך שיבינו הקהל הכל, אבל בתרגום נביאים לא מחמרינן כולי האי.
ובלבד שלא יהא אחד קורא וב׳ מתרגמי׳. שהתרגו׳ אינו אלא להשמיע לעמי הארץ ולנשים שיבינו כי התרגום הוא היה הלעז בבלי ובתרגו׳ של תורה צריכין ש⁠[י]⁠היו הכל מבינין כדי שידעו ויבינו המצוות אבל בשל נביאים לא קפדינ׳ כולי׳ האי ולהכי אפי׳ ב׳ מתרגמי׳1.
תוס׳ ובמגילה אפי׳ י׳ קורין וי׳ מתרגמין גרסינ׳ שיש תרגו׳ בכתובי׳ ומצוי הוא2 ושמא בימי התנאים גילו אותו3 כדאשכחנ׳4 בתרגום של תורה שאונקלוס הגר פי׳ מפי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע קיבל שהיה אחרי יונתן בן עוזיאל ולפי שלא הקפידה בת קול אלא על תרגו׳ של דניאל שיש בו קץ של משיח ולכן גילו תרגו׳ של כתובי׳ לבד משל דניאל שאין לנו5.
שבירך לפניה מנ״ח. או׳ ר״ת6 דבין ביום בין בלילה מברך שהחינו מדלא קאמר ביום מנ״ח ובלילה מ״נ7 משמ׳ שהכל שוה ואדרב׳ עיקר הקריאה ביום שהרי הכפרים מקדימין ליום הכניס׳ וסתמ׳ ביום היו הולכין וכן כת׳ ריב״ג ור״ח. ור״מ8 פי׳ דביום אין צריך לברך שהחיינו.
1. כ״פ רש״י ד״ה ובנביא.
2. בפרש״י ועשרה מתרגמין לא גרסינן שאין תרגום בכתובים. ובתוס׳ (ד״ה ובמגילה) כתבו על דברי רש״י שבחנם מחקו שודאי יש תרגום אבל לא עשאו יהונתן אלא מימי התנאים נעשה. וכ״כ הר״ן (דף יב,א ד״ה ובמגילה). וכ״כ הרשב״א ומסיים ובהדיא תניא בתוספתא קראה בין עומד בין יושב בין מוטה העמיד לה מתורגמן יצא ותניא ובמגילה אחד קורא ואחד מתרגם אחד קורא ושנים מתרגמין שנים קורין ואחד מתרגם שנים קורין ושנים מתרגמין ע״כ ויש לך לשבש בכל הספרים כולי האי עכ״ל.
3. עיין תוס׳ שבת דף קטו,א ד״ה ובידו שכתבו דמשמע מדברי הגמ׳ התם שבימי התנאים כבר נעשה תרגום כתובים ודלא כאומרים דתרגום של כתובים רב יוסף עשאו עיי״ש.
4. לעיל דף ג,א.
5. וכעי״ז כתב הריטב״א בסוגיין. ועיין רשב״א וריטב״א לעיל דף ג,א.
6. עיין לעיל דף ד,א תוס׳ ד״ה חייב בשם ר״י. ועיין רא״ש (פ״א ס״ו) ומרדכי (סי׳ תשפא) וטור (סימן תרצ״ב) שהביאו כן בשם ר״ת.
7. משמע דלהו״א מברך בלילה רק מ״נ ורק ביום מברך שהחיינו אמנם מדעת הרמב״ם שהביא רבינו לקמן מבואר שרק בלילה מברך וביום אינו מברך אחר שברך בלילה. וכן כתב הרא״ש בשם ר״ת וז״ל ולא קאמר בלילה מברך מנ״ח וביום מ״נ.
8. פ״א מהל׳ מגילה ה״ג.
פיסקה. קראוה שנים. ת״ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם. כדי שיבינו העם מה ענין הדברים. ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין. מפני שאינם יכולים להבין משנים מה הוא ענין הדברים. ובנביא אפילו אחד קורא ושנים מתרגמין. לפי שהכל יודעים שההפטרה מענין הסדר, והסדר כבר ידעו עניינו מפי המתרגם, ואפילו לא ישמע כי אם קצת תרגום יבין מה הם אומרים. ובלבד שלא יהיו שנים קורין. לפי שאין יכולים להבין מה הם אומרים כמו שמבינים מהתרגום שהתרגום לשון שמבינים אותו הוא.
הכי גרסינן: ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין. ורש״י ז״ל מחק מתרגמין, משום דאמרינן בפירקא קמא (מגילה ג.) דאין תרגום בכתובים משום דאית ביה קץ משיח. וליתא, דיונתן בן עוזיאל הוא שנמנע לעשותו כיון שלא ניתן לו רשות לתרגם דניאל דאית ביה קץ משיח אבל תנאים אחרים תרגמו כל הכתובים חוץ מדניאל, וכדכתבינן לעיל (שם ד״ה ביקש). ובהדיא תניא בתוספתא (פ״ב ה״ב) קראה בין עומד בין יושב בין מוטה העמיד לה תורגמן יצא, ותניא (שם פ״ג הי״ג) ובמגילה אחד קורא ואחד מתרגם אחד קורא ושנים מתרגמין שנים קורין ואחד מתרגם שנים קורין ושנים מתרגמין עד כאן, ויש לך לשבש בכל הספרים כולי האי.
ירושלמי (פ״ד ה״א עי״ש): ואמר ר׳ ממה דאנן חמון רבנין דנפקין לתעניתא וקריי ולא מתרגמין הדה אמרה שאין התרגום מעכב, אמר ר׳ יונה אע״ג דתימר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו. ר׳ יונה ור׳ ירמיה חד מחזר מנא וחד מחזר פטירין עם ירקונין דימר פטירין עם מרורין ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא, מן דמר ר׳ יונה מהו להביא בתמחוין של כסף הוי אומר די מחזר מנא דימר סלא, ר׳ פנחס מחזר פטימין בני תורין דימר תורין בני תורין.
(1-15) גמ׳ הא דתנן קראה א׳ קראוה ב׳ יצאו – תנא מש״כ בתורה והאי דינא דנהיגן שהעומד לקרא בתורא קורא עמו ש״ץ תקון רבנן הכי כדי שלא לבייש מי שאינו יודע וכדאמרינן במסכת בכורים גבי מקרא בכורים בראשונה מי שהיה יודע לקרות קורא שלא היה יודע לקרות מקרין אותו היו עמי הארץ מתביישין ותקינו שיהו מקרין את כלם.
ג״ה בהלל ובמגלה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין – וק״ל לרש״י ז״ל שאין תרגום בכתובים הא פרישנא בפ״ק דיונתן בן עזיאל לא תרגם אבל הנביאים האחרונים תרגמו אותו חוץ מספר דניאל דאית ביה קץ משיח.
ומאי משמע דהאי עובר וכו׳ – והא דנקיט דעובר ולא נקט קודם לאשמועינן שלא ישהא בין ברכה למצוה אלא שיעבור מזו לזו לאלתר ובירושלמי שאם שהא כדי כל הברכה חוזר ומברך לפניה.
מאי מברך רב אשי אמר בריך מנ״ח – ומדלא אמרינן בלילה מברך מנ״ח וביום מברך מ״ן וכדאמרינן גבי חנוכה יום א׳ מברך ג׳ מכאן ואילך ב׳ שמעינן שאף ביום מברך מנ״ח.
לאחריה במקום דנהיגי מאי מברך ברוך אתה י״י אמ״ה האל הרב וכו׳ ואסיקנא דחותם ברוך אתה י״י הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע – וכן עמא דבר והאומ׳ האל הנפרע לישראל טועה הוא. ותמיה לן למה פותח בברכה זו בברוך שהיא סמוכה לחבירתה לברכה קודם מגלה שאפילו הברכה הסמוכה לברכה קצרה חשיבה סמיכה כדאיתא בירושלמי וכי תימא כיון דתליא במנהגא פותחת בברוך והרי ברכה אחרונה של הלל שתלויה במנהג כדאיתא במסכת סוכה ואפ״ה אינה פותחת בברוך מפני שסמוכה לברכה ראשונה שלפני הלל ודין הוא דהא כל היכא דאמרי לה סמוכה היא לעולם וי״ל שברכה זו אינה על המגלה אלא ברכה של שבח על הנס מיהו אכתי ק״ל ברכה אחרונה למה פותחת בברוך וכי תימא שהטעם מפני שבתחלה הפותח מברך והחותם לאחריה וכיון שהיא בשנים אינה סמוכה שהרי הראשון הולך לדרכו והשיח אכתי קשיא ברכת נביא של הפטרה לאחריה למה פותחת בברוך שהרי סמוכה לברכה שלפניה ונראה דכל שיש הפסק ושינון אחר בין ברכה לברכה כמו אלו שהברכות והקריאה אינם מענין א׳ כגון פסוקי דזמרה שהכל לענין שבח וזמרה וכן ברכות הלל וההלל שהכל לשבח ואי אפשר לשיח ולגלגל עמהם דבר אחר וכן ברכות ק״ש וק״ש שהכל ענין קריאה ושנון וקבלת מלכות שמים והרי מין במינו ואינו חוצץ ושל אחריהם אינם פותחות בברוך דחשיבי סמוכות מעין שבח והודאה וכשהקריאה ענין אחר חלוק לעצמו וספור מאורע כגון מגלה וקריאה בתורה ומפטיר בנביא הרי הוא הפסק שהרי ענין א׳ הוא וגם א״א להפסק בנתים לשיחה או לתרגום או כיוצא בהם מש״כ באידך ולפיכך לא חשיב׳ סמוכה והרי הוא כברכת מזון שפותחות בברוך אף על פי שקדמה לה ברכת הלחם וכן ברכת כסוי אף על פי שקדם לה ברכת שחטה.
הא דתנן שאין מפטירין בשבת במנחה לא שיש אסור בדבר אלא שאין חייבין בכך והדבר תלוי במנהג וכן כתב רבי׳ האיי גאון ז״ל בתשובת שאלה שמנהגות תלויות יש ועדיין יש בפרס ומדי הפטרות ידועות לשבת במנחה בכל השנה ובהכי מתרצא לן מאי דק״ל לר״ת ז״ל מהא דאמרינן בפרק במה מדליקין אמר רב אחדבוי אמר רב י״ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של י״ט שאלמלא שבת אין נביא במנחה בי״ט אלמא אפילו במנחה של שבת מפטירין בנביא.
והא דאמרינן הני י׳ כנגד מי – ואמרינן כנגד כך וכך ואפ״ה אם רצה להוסיף מוסיף דההוא סימנא אינו אלא שלא לפחות מאותו מנין ומהא שמעינן שיש רשות להוסיף בר״ה בפסוקי מלכיות זכרונות שופרות אף על פי שאמרו בהם שהם כנגד י׳ מאמרות שאמר דוד הם אותם מזמורים שאמר דוד הם אותם מזמורים שבסוף תהלים שמתחילין בהללו יה והם ה׳ מזמורים ואסיקנא דבין א׳ בין אמצעי בין אחרון שקרא ד׳ משובח וכי קתני האחרון שקורא ד׳ לאו לעכובא הוא.
מה שאין כן בתורה – [שאין קורין בתורה] בצבור מיושב.
ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמים – דבתורה אפילו בתרגום קפדינן שהתרגום הוא להשמיע הנשים ועמי הארץ שאינם מבינים לשון הקדש והתרגום הוא לעז של בבלים. ובתרגום של תורה צריכין אנו שיהו מבינים כדי שידעו המצות אבל בשל נביאים לא קפדינן כולי האי.
ועשרח מתרגמים – לא גרסינן לפי שאין תרגום בכתובים.
תוס׳ בד״ה תנא משא״כ בתורה פי׳ שאין קורא כו׳ וקוראין באותן ח׳ כו׳ שהוא תחלת הפ׳ עכ״ל פי׳ שהוא תחלת הפ׳ שיהושע אמרם ולמ״ד נמי משה אמרם נשתנו שכתבם בדמע לשון הרא״ש:
תנא [שנה החכם]: מה שאין כן בתורה, שקורא אותה אדם אחד בלבד. תנו רבנן [שנו חכמים]: בתורה — אחד קורא ואחד מתרגם לקהל בארמית, ובלבד שלא יהיה אחד קורא ושנים מתרגמין — ששני קולות אינם נשמעים. ובנביא אפילו אחד קורא ושנים מתרגמין, שאין לדקדק כל כך בתרגום זה שאין בו הלכה למעשה, ובלבד שלא יהו שנים קוראין ושנים מתרגמין. ובהלל ובמגילה — אפילו עשרה קוראין ועשרה מתרגמין מותר.
It was taught: This is not the case with regard to reading the Torah, which may be read only by a single person. The Sages taught (Tosefta, Megilla 3:20): When reading from the Torah, one person reads and one may translate the reading into Aramaic for the congregation, provided that there are not one person reading and two people translating, because two voices cannot be heard simultaneously. And when reading from the Prophets, one person reads and two may translate, as there is less of a need to ensure that everyone hears the precise translation, as the Prophets do not teach halakha. This is the case provided that there are not two people reading and two translating. And when reciting hallel and reading the Megilla, even ten people may read and ten may translate.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריר׳ ישמעאל בן חכמוןרשב״אריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דַּחֲבִיבָה יָהֲבִי דַּעְתַּיְיהוּ וְשָׁמְעִי.:

The Gemara asks: What is the reason that the Megilla may be read by several people at once? Since the Megilla is cherished by the congregation, they will pay close attention and hear it, and they will not become distracted by the different voices.
רי״ףראב״ןריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי טעמא משום דחביבא להו יהבי דעתייהו.
ואף ע״פ שאנו רגילין לפשוט את המגילה כאיגרתא, מצאתי בסדר רב עמרם (ח״ב סי׳ ע) שבשתי ישיבות נוהגין לקרות כספר תורה ואינו פושטה כאיגרת וכן מנהג בכל מקומות ישראל. בולאחר שקורין את המגילה בין ביום ובין בלילה אומר ובא לציון וכל סידרא. אבל אנו נוהגין לומר ואתה קדושג בלילה אחר המגילה משום שנאמר (תהלים כב) ולילה ולא דומיה לי וסמיך ליה ואתה קדוש יושב וגו׳.
א. וכ״כ הטור סי׳ תרצ: ונוהגים בספרד ובאשכנז וצרפת כרב האי [שפושטה כאיגרת].
ב. ג״ז [עד וכל סידרא] מסרע״ג שם סס״י עא.
ג. וא״א ובא לציון לפי שאין עיקר הגאולה בלילה. טור רס״י תרצג ומחז״ו סי׳ רנא. מנהגי דורא עמ׳ 111 ושבה״ל פורים סי׳ קצט וכ״ב סי׳ מה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

דכיון דחביבה להו יהבי דעתיהו – פי׳ יהבי דעתיהו ושמעי אחד מן הקולות וסגיא להו. ולזה הפי׳ אסור לאדם לומר על פה עם החזן הקורא את המגלה דלמא שמע מאן דשמע לההוא קלא דהוא על פה ולא שמע קל חזנא שהוא בכתב ולא נפיק ידי חובתיה ואית דמפרשי יהבי דעתיהו ושמעי החזן א״נ יהבי דעתיהו ושמעי תרתי קלי.
לא יברך – א״צ לברך.
בב׳ ובה׳ – עזרא תיקן שיהו קוראים והכא אשמעינן דג׳ הן כהן לוי ישראל.
ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] שהתירו בהלל ובמגילה גם כשיש קוראים אחדים — כיון שאמירת ההלל וקריאת המגילה חביבה על השומעים — יהבי דעתייהו, ושמעי [נותנים דעתם, ושומעים] ואינם מתבלבלים בשל כמה הקולות.
The Gemara asks: What is the reason that the Megilla may be read by several people at once? Since the Megilla is cherished by the congregation, they will pay close attention and hear it, and they will not become distracted by the different voices.
רי״ףראב״ןריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ומָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ יְבָרֵךְ.: אָמַר אַבָּיֵי זלֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחֲרֶיהָ אֲבָל לְפָנֶיהָ מִצְוָה לְבָרֵךְ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל חכׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּיתָן.

§ We learned in the mishna: In a place where the people are accustomed to recite a blessing over the reading, one should recite a blessing. Abaye said: They taught that the matter depends upon local custom only with regard to the blessing that is recited after the reading of the Megilla. But as for the blessing that is recited before the reading, it is a mitzva to recite the blessing according to all opinions, as Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to all the mitzvot, one recites a blessing over them prior to [over] their performance.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןר״י מלונילר׳ ישמעאל בן חכמוןריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מקום שנהגו לברך יברך הני מילי לאחריה אבל לפניה מצוה לברך. דקי״ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקום שנהגו לברך יברך. אמר אביי לא שנו אלא לאחריה אבל לפניה מצוה לברך דאמר רב יהודה אמר רב כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן.
לא שנו. דתלוי במנהג, אלא בברכה שלאחריה, דהיינו ברכת הרב את ריבנו והדן את דיננו.
אבל בשלפניו. דהיינו על מקרא מגלה, חייב לברך בכל מקום.
פיסקה. מקום שנהגו לברך וכו׳. רב ששת מקטרזיא.⁠1 פירוש קטרזיא שם מקום. איקלע לקמיה דרב אשי ובריך 2בלילה סימן מנ״ח מגלה נסים שהחיינו. כלומר ברכה ראשונה ברוך אתה יי׳ אלוינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מקרא מגילה, וברכה שניה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, וברכה שלישית שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וכשקורא אותה ביום אינו מברך על הזמן3 שהלילה והיום זמן אחד הם.
1. כ״ה לפנינו בגמ׳ אבל ברי״ף ׳קטרוניא׳.
2. כאן מתחיל דף 1ב1.
3. כפסק הרמב״ם פ״א מהלכות מגילה ה״ג.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

מקום שנהגו וכו׳ עובר לעשייתן – ולהכי לא קאמר קודם דקודם משמע אפילו לא יעשה המצוה מכאן ואילך עד זמן מרובה אבל עובר משמע עכשיו עברה הברכה שעושה המצוה תיכף.
מנ״ח – מקרא מגלה ושעשה נסים ושהחינו. ומנהגנו לברך מנ״ח בין ביום בין בלילה כיון דעיקר חובת קריאתה ביום דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים מברכין זמן ביום ולא נפטר לי׳ בזמן דלילה דכל חדא וחדא מצוה באפי נפשא היא. ומנהגא ברוך האל הרב את ריבנו והדן את דיננו וכו׳ ברוך הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם רבא אמר האל המושיע הילכך נימרינהו לכולהו. במתיבתא לא אמרי האל הרב את ריבנו. דהא אמרינן אלהינו אלא הרב את ריבנו. מיהו הר״מ במז״ל כתב ביום אינו חוזר ומברך שהחינו. וכתוב בנוסח הברכה של אחריה האל הרב וכו׳ ובמסכת שבת איבעיא לן מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון ואסיקנ׳ אמר רב סחורא אינו מזכיר. ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה וה״ה בפורים. ותניא ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל י״ח ואומר מעין המאורע בשומע תפלה ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואין בהם קדושה על הכוס ולא הזכרה בברכת המזון ש״מ שאין צריך להזכיר לא חנוכה ולא פורים בברכת המזון ואם בא להזכיר מזכיר ואפילו בתפלה טעה ולא הזכיר אין מחזירין אותו אלא ביום שיש בו מוסף וכן הילכתא והכי תניא כל שיש בו קרבן מוסף כגון ר״ח וחולו של מופד צריך להזכיר מעין המאורע ושאין בו קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים צריך להזכיר ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו. ירושלמי אמר ר׳ ירמיה בשם רב כל דבר שהוא להבא אומר בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומר בהודאה ומתניתין אמרה כן נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא ותימא לי בט׳ באב דנהיגין בבונה ירושלים. ובירושלמי איתא בט׳ באב אומרו בהודיה [ונראה] שאין לשנות המנהג מיהו מסתברא אם לא הזכיר בבונה ירושלים אומרו בהודיה כבני מערבא.
א שנינו במשנה: מקום שנהגו לברך על קריאת המגילה — יברך, ובמקומות אחרים — לא יברך. אמר אביי: לא שנו שהדבר תלוי במנהג אלא בברכה שלאחריה, אבל בברכה שלפניהמצוה לברך לכל הדעות. שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר [קודם] לעשייתן.
§ We learned in the mishna: In a place where the people are accustomed to recite a blessing over the reading, one should recite a blessing. Abaye said: They taught that the matter depends upon local custom only with regard to the blessing that is recited after the reading of the Megilla. But as for the blessing that is recited before the reading, it is a mitzva to recite the blessing according to all opinions, as Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to all the mitzvot, one recites a blessing over them prior to [over] their performance.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןר״י מלונילר׳ ישמעאל בן חכמוןריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי עוֹבֵר לִישָּׁנָא דְּאַקְדּוֹמֵי הוּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר קְרָא {שמואל ב י״ח:כ״ג} וַיָּרׇץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי אַבָּיֵי אָמַר מֵהָכָא {בראשית ל״ג:ג׳} וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא {מיכה ב׳:י״ג} וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם.

The Gemara asks: From where may it be inferred that the word over is the language of precedence? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the verse states: “And Ahimaaz ran by the way of the plain, and overran [vaya’avor] the Cushite” (II Samuel 18:23), i.e., Ahimaaz overtook the Cushite. Abaye said: It is derived from here: “And he passed [avar] before them” (Genesis 33:3). And if you wish, say instead that the proof is from here: “And their king passed [vaya’avor] before them and the Lord at their head” (Micah 2:13).
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרשן דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא כדכתיב וילך ויעבר את הכושי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויעבר את הכושי – ויקדם את הכושי.
כשם שהפרשנו בקריאה מעומד בין תורה למגלה כך אנו מפרישין ביניהם בקריאת שנים כאחד שאע״פ שבמגלה יצאו בתורה לא יצאו מפני שאין שני קולות נשמעין בדבר שאינו חביב כל כך לאדם ומכאן סמכו שלא להשוות קול הקורא לקול שליח צבור אלא שיקרא האחד בקול נמוך ואף בתרגום התורה נאסר שלא לתרגם בו שנים שהרי כל עצמו אינו אלא להבין להם את המקרא ומאחר שהמצות כתובות שם צריכין אנו שלא להקל בשמיעת התרגום שלא נכשילם ברוע הבנת איזו מצוה ובנביא ר״ל כשמפטירין בנביא אפי׳ אחד קורא ושנים מתרגמין הואיל ואין שם ספור מצות אין אנו מדקדקין כל כך בהבנתם ומ״מ אף בנביא דוקא אחד קורא שלשון הקדש צריכין אנו שלא לערבבו למי שיבינהו ובמגלה אפי׳ עשרה קורין ועשרה מתרגמין יצאו מתוך שהספור חביב להם נותנין לב עלי׳ ומביני׳ ויש גורסין בהלל ובמגלה ומפני שאף ההלל חביב עליהם בשמיעת יציאת מצרים ואע״פ שיונתן לא תרגם בכתובים כלום וא״כ אף במגלה היאך אמרו עשרה מתרגמין שמא אחריו באו אחרים ותרגמוהו וכמו שמצינו באיוב שאמרו במס׳ שבת (קט״ו.) בר׳ מאיר שהיה יושב בהר הבית ואיוב תרגום בידו ומ״מ אנו אין גורסין בה אלא במגלה וכן יש שאין גורסין אף במגלה ועשרה מתרגמין יש מי שאומר שלא הותרו שני קולות במגלה אלא כששתיהן מתוך הספר הא אם שליח צבור קורא את המגלה אין לאחד מן הצבור שאין מגלה בידו להשוות קולו עם קול שליח צבור מפני שהם מפרשים תרי קלי משתמעי באחד מהם ושמא ישמע קולו באחד מן הצבור יותר מקול שליח צבור ויצא בקריאה שבעל פה וכבר הכרענו בפירושנו על מה שאמרו בדבר החביב תרי קלי משתמעי שעל שני הקולות הוא אומר שנשמעין ומעתה הרי לא פקעה שמיעת קולו של שליח צבור בקולו של זה ודעת כל הצבור לצאת בקולו של שליח צבור ואיני רואה לגעור שום אדם בכך אלא שמנהגם של קדמונים תורה היא ואין אדם רשאי לחדש דבר מעתה:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ושואלים בדרך אגב: מאי משמע [מה המשמעות, מה מקור לשימוש לשון זה] דהאי [שזה הלשון] ״עובר״ לישנא דאקדומי [לשון הקדמה] הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא [הכתוב] ״וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי״ (שמואל ב׳ יח, כג), משמע ש״יעבור״ הוא כמו להקדים. אביי אמר ראיה מהכא [מכאן], שנאמר: ״והוא עבר לפניהם״ (בראשית לג, ג), ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור ראיה מכאן]: ״ויעבר מלכם לפניהם וה׳ בראשם״ (מיכה ב, יג).
The Gemara asks: From where may it be inferred that the word over is the language of precedence? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the verse states: “And Ahimaaz ran by the way of the plain, and overran [vaya’avor] the Cushite” (II Samuel 18:23), i.e., Ahimaaz overtook the Cushite. Abaye said: It is derived from here: “And he passed [avar] before them” (Genesis 33:3). And if you wish, say instead that the proof is from here: “And their king passed [vaya’avor] before them and the Lord at their head” (Micah 2:13).
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) טלְפָנֶיהָ מַאי מְבָרֵךְ רַב שֵׁשֶׁת מִקַּטְרַזְיָא אִיקְּלַע לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי וּבָרֵיךְ מנ״ח.

The Gemara asks: What blessing is recited before the reading of the Megilla? The Gemara relates that Rav Sheshet from Katrazya once happened to come before Rav Ashi, and he recited three blessings, alluded to by the letters mem, nun, ḥet: Concerning the reading [mikra] of the Megilla; Who has performed miracles [nissim] for our fathers; and Who has given us life [sheheḥeyanu].
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקטרזיא – מקום.
מנ״ח – על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו.
ובאתרא דנהיגי מאי מברך לאחריה אמר ר׳ יוחנן [האל]⁠א הרב את ריבינו וכו׳ עד האל המושיע. הכי אמר רב נתן גאון הכי נוהגין במתיבתא לומר הרב את ריבינו ולא אמרינן האל הרב דהא אמר בא״י אלקינו.
א. כך בכתה״י. ולכאו׳ טס״ה שהרי להלן מביא מר״נ דלא אמרינן ליה. אבל אפשר שמעתיק נוסח גמרא דיליה ואח״כ מביא דעת ר״נ. וכמו שמצינו בראבי״ה רס״י תקעד עי״ש.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: בקריאת מגילה לפניה מאי [מה) מברך? ומספרים: רב ששת מן המקום קטרזיא איקלע לקמיה [הזדמן לפני] רב אשי ובריך [וברך] מנ״ח, והוא סימן לשלוש הברכות שיש לברך על המגילה; על מקרא מגילה, ושעשה נ יסים לאבותינו, ושה ח יינו.
The Gemara asks: What blessing is recited before the reading of the Megilla? The Gemara relates that Rav Sheshet from Katrazya once happened to come before Rav Ashi, and he recited three blessings, alluded to by the letters mem, nun, ḥet: Concerning the reading [mikra] of the Megilla; Who has performed miracles [nissim] for our fathers; and Who has given us life [sheheḥeyanu].
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לְאַחֲרֶיהָ מַאי מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם (הָאֵל) הָרָב אֶת רִיבֵנוּ וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכׇל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַנִּפְרָע לְיִשְׂרָאֵל מִכׇּל צָרֵיהֶם רָבָא אָמַר הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ אָמַר רַב פָּפָּא יהִלְכָּךְ נֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַנִּפְרָע לְיִשְׂרָאֵל מִכׇּל צָרֵיהֶם הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ.:

The Gemara asks: What blessing is recited after the reading of the Megilla in places where it is customary to recite such a blessing? The Gemara answers that the following blessing is recited: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, the God Who pleads our cause, and Who judges our claim, and Who avenges our vengeance, and Who punishes our foes, and Who and brings retribution to our enemies. Blessed are You, Lord, Who, on behalf of Israel, exacts punishment from all of their foes. Rava said: The conclusion of the blessing is as follows: Blessed are you, Lord, the God who brings salvation. Rav Pappa said: Therefore, since there are two opinions on the matter, we should say both of them: Blessed are you, Lord, Who, on behalf of Israel, exacts punishment from all their foes; the God Who brings salvation.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילר׳ ישמעאל בן חכמוןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומברך לפניה מנ״ח סימן. ולאחריה מברך האל הרב את ריבנו והדן את דיננו וגו׳ וחותם ברוך הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הילכך נימרינהו לתרווייהו. דצריך להודות לשם על שהושיענו ומלטנו מיד אויבינו, וצריך להודות נמי על שנקם נקמתינו, כדאמרינן בהגדת יציאת מצרים, אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו.
לאחריה באתרא דנהיגי מאי מברך אמר ר׳ יוחנן ברוך אתה יי׳ א-להינו מלך העולם האל הרב את ריבנו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו ברוך הנפרע לעמו ישראל מכל אויביהם אמר רבא וחותם האל המושיע אמר רב פפא הילכך נימרינהי לתרויהי. כלומר הנפרע לישראל מכל (אויבהים) [אויביהם] האל המושיע לפי שאנו צריכין להודות על הנקמה שעשה באויבנו ועל התשועה שהושיענו שכיון שהם שתי טובות על שתיהם אנו צריכים להודות1.
1. ע״פ הר״י מלוניל.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: לאחריה מאי [מה] מברך במקום שנהגו? ומשיבים שמברך ברכה זו: ״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם האל הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, ברוך אתה ה׳ הנפרע לישראל מכל צריהם״. רבא אמר: לא כך הוא מסיים, אלא מסיים: ״ברוך אתה ה׳ האל המושיע״. אמר רב פפא: הלכך [לכן] כיון שיש שתי דיעות בדבר — נימרינהו לתרוייהו [נאמר את שניהם] ונצא ידי חובת הכל, ונאמר בלשון זו: ״ברוך אתה ה׳ הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע״.
The Gemara asks: What blessing is recited after the reading of the Megilla in places where it is customary to recite such a blessing? The Gemara answers that the following blessing is recited: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, the God Who pleads our cause, and Who judges our claim, and Who avenges our vengeance, and Who punishes our foes, and Who and brings retribution to our enemies. Blessed are You, Lord, Who, on behalf of Israel, exacts punishment from all of their foes. Rava said: The conclusion of the blessing is as follows: Blessed are you, Lord, the God who brings salvation. Rav Pappa said: Therefore, since there are two opinions on the matter, we should say both of them: Blessed are you, Lord, Who, on behalf of Israel, exacts punishment from all their foes; the God Who brings salvation.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילר׳ ישמעאל בן חכמוןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת בַּמִּנְחָה קוֹרִין שְׁלֹשָׁה וְכוּ׳.: הָנֵי שְׁלֹשָׁה כְּנֶגֶד מִי אָמַר רַב אַסִּי כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים רָבָא אָמַר כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים.

We learned in the mishna: On Mondays and on Thursdays during the morning service and on Shabbat during the afternoon service, three people read from the Torah. The Gemara asks: Corresponding to what were these three readers instituted? Rav Asi said: They correspond to the three sections of the Bible: Pentateuch, Prophets, and Writings. Rava said: They correspond to the three components of the Jewish people: Priests, Levites, and Israelites.
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןתוספותר׳ ישמעאל בן חכמוןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ בשני ובחמישי ובמנחה בשבת קורין ג׳ אין פוחתין ואין מוסיפין עליהן ואין מפטירין בנביא. והני ג׳ כנגד כהנים לוים וישראלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה. הני שלשה כנגד מי, אמר רבי אמיא [כנגד] כהנים לוים וישראלים.
א. לפנינו: רב אסי אמר כנגד תנו״כ רבא אמר כנגד כהנים וכו׳. ובקצת כתה״י של הש״ס: ואמרי לה כנגד כהנים וכו׳.
כנגד תורה נביאים וכתובים – קשה דהא לקמן (דף כג) אמר כנגד שומרי הסף וי״ל דהתם לא הוי עיקר התקנה דהא לא תקנו ארבעה כנגד הא שלשה שומרי הסף וסריס אחד ואיתא בירושלמי איכא סריס אחד שיושב ומתרץ ההלכות ומעמידן על עקרן ואפ״ה לא תקנו כנגדו ש״מ דעיקר התקנה לא היתה אלא כנגד תורה ונביאים וכתובים.
פיסקה. בשני ובחמישי וכו׳. אין פוחתין הקורין בספר תורה בבית הכנסת מעשרה פסוקין ווידבר עולה למנין עשרה פסוקין. והני עשרה פסוקין כנגד מי אמר ר׳ יהושע בן לוי כנגד עשרה בטלנין שבבית הכנסת. שכיון שהן יושבין ומניחים צרכיהם ועוסקים בצרכי ציבור ראוי לעשות להם זכר. רב יוסף אמר כנגד עשר דברות שנאמרו למשה בסיני. שכוללין שש מאות ושלש עשרה מצוות1 כדי שנזכור אותם תמיד. ר׳ יוחנן אמר כנגד (נמי) עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. שנזכור אותם תמיד שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ (נדרים לב,א), שנאמר (ירמיהו לג,כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי2. ואקשינן והא תשעה ויאמר ויאמר הוא דהויאן. במעשה בראשית ותו לא. ופרקינן בראשית נמי מאמר הוי דכתיב ביה ״ברא א-להים את השמים״ וכתיב (תהילים לג,ו) ״בדבר יי׳ שמים נעשו״.
1. כדאיתא במדרש אגדה (בובר) פרשת ואתחנן פרק ה סימן יא (ועוד הרבה בראשונים), וע״ז נתייסד ספר המצוות לרס״ג.
2. לשון הר״י מלוניל.
מתני׳: בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה וכו׳ ואין מפטירין בנביא. והקשה רבינו תם ז״ל מדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כד.) אמר רב אחדבוי בר מתנה אמר רב יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב, אלמא בשבת אפילו במנחה מפטירין בנביא. ותירץ הוא ז״ל דנביא דהתם היינו כתובים וכדאמרינן בכל כתבי הקדש (שם קטז:) בנהרדעא פסקי סידרא בכתובי במנחתא בשבתא ולא ביום טוב. ואינו מחוור דהיאך קורא אותם נביא ואינן נקראין כן בשום מקום, וההיא נמי דכל כתבי הקדש איכא לפרושי דלא פסקי ליה באפטרתא קאמר אלא בדרשא וכדמוכח התם טפי. אלא בשבת וביום טוב בבקר הוי תקנת חכמים קבועה לאפטורי בנביא אבל במנחתא ליכא חיובא ומיהו אי בעו לאפטורי שפיר דמי, ומקומות מקומות יש, יש שמפטירין במנחתא דשבתא ויש שאין מפטירין, והתם הכי קאמר אפילו במקום שנהגו להפטיר בשבת במנחה לא נהגו כן ביום טוב והלכך אינו מזכיר של יום טוב. וכן השיב רבינו האיי גאון ז״ל שמנהגות חלוקות הן, ועדיין יש בפרס ומדי הפטרות ידועות בשבת במנחה לכל השנה כולה.
ובמקצת הספרים שבשו אותה גירסא שבפרק במה מדליקין מדוחק קושיא זו והגיהו יום הכפורים שחל להיות בשבת, וטעות הוא וכמו שאתה למד מדברי הגאון ז״ל. ואף רש״י ז״ל כך הוא גורס שם, וכתב מצאתי בתשובות הגאונים ז״ל שהיו רגילין לקרות בנביא במנחה בשבת עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו שמד שלא לעשות כן וכיון שנסתלקו נסתלקו עד כאן לשונו, אע״פ שהוא קשה שתהא המשנה מדברת בלאחר גזירה ודברי רב בקודם לכן.
כבר בארנו במשנה שברכה לאחריה היא תלויה במנהג הא ברכה לפניה אין הדבר תלוי במנהג אלא מן הדין אע״פ שבברכת הנהנין ברכה לאחריה פשוטה יותר מלפניה כדכתיב ואכלת וברכת בברכת המצות פשוט יותר בשלפניה כדי שיהיה ניכר שכוונתו למצוה והוא שאמרו כל המצות כלן מברך עליהם עובר לעשייתן ר״ל תכף לעשייתן ומטעם זה פי׳ רבים שתפס בתלמוד לשון עובר ולא תפס לשון קודם מפני שלשון עובר משמע תכף לעשייה וי״מ מפני שלשון עובר משמע כשהדבר שעליו מברכין הוא לפניו ר״ל המגלה או הלולב והשופר והדומין להם ומ״מ אין למדין מן הכללות שאין כל המצות בדין זה וכמה מצות נעשות בלא ברכה עשיית מעקה ועשיית דין עזיבה ופריקה השמטת כספים וקרקעות שלוח עבדים והענקתם ועמידה מפני הרב ומורא וכבוד אב ואם ונתינת הצדקה והלואה לעני השבת גזלה והשבת אבידה עזיבת לקט שכחה פאה ופרט ועוללות ונתינת מעשר עני והשבת העבוט ושלוח הקן ושמחת גר יתום ואלמנה מצות יבום וחליצה וכן הרבה אלא שיש מי שכולל בזה שכל אלו אינן חובה קבועה על אדם אלא כשיזדמן אותו ענין לידו ובכל כיוצא בזו אין כאן ברכה ועל דרך האמת רוב מצות נכללות בדין זה אלא שהשחיטה אינה חובה קבועה ומברכין [עליה] וכן קדושי נשים לדעת גדולי המחברים שכתבו בחבוריהם כל המקדש אשה צריך לברך ואחר כך מקדש כדרך כל המצות שמברך עליהם עובר לעשייתן ומ״מ לא נהגו בכך וסוף דבר ראינו לקצת גאונים שהאריכו בזה ר״ל לבאר על איזו מצוה מברכין ועל איזו מצוה אין מברכין ולא מצאו להם כלל אחד לכלול בו את כלם עד שהסכימו שאין הדבר תלוי בטעם אחד אלא בענינים רבים מהם מפני שאין בהם מעשה כהשמטת כספים ודומיהם ומהם שהם מצוה הבאה בעבירה כגון השבת גזילה ודומיהם ומהם שעשייתן כדי להשמר מן הלאוין לא שיהא גופן מצוה כגון הגעלה שאינה מצוה בתורה להשבית בליעתן של כלים אחר שאין בהם חמץ בעין אלא שמ״מ אם רוצה להשתמש בהם צריך להגעילן ומהם שאין הדבר תלוי מכל וכל במברך כגון נתינת צדקה שמא לא יקחנה והדומים לזה וכן אצלי טעם אחר שלא לברך על ענין שאינו מוגבל אלא לכל אחד כרצונו ומפני זה אין מברכין על ההגדה בלילי פסחים שהספור ביציאת מצרים אינו מוגבל אלא כל אחד מאריך כרצונו וכן הרבה מצות בדין זה וכן הדברים מתפרשין בהרבה טעמים והמבין יכול להתבונן בפרטיהם איזו סבה מונעת מהם הברכה הם מטעמי׳ הנזכרים הן מזולתם:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

בד״ה כנגד תורה כו׳ וסריס אחד ואיתא בירושלמי כו׳ שיושב ומסרס הלכות כו׳ עכ״ל כצ״ל מתוס׳ פ״ק דסנהדרין:
הני י׳ כנגד מי כו׳ מפורש פ״ב דר״ה כל הסוגיא:
ב שנינו במשנה: בשני ובחמישי ובשבת במנחה קוראים שלשה אנשים. ושואלים: הני [אותם] שלשה שקבעו, כנגד מי קבעו מספר זה? אמר רב אסי: כנגד שלושה חלקי המקרא; תורה נביאים וכתובים. רבא אמר: כנגד שלושה המרכיבים של עם ישראל; כהנים לוים וישראלים.
We learned in the mishna: On Mondays and on Thursdays during the morning service and on Shabbat during the afternoon service, three people read from the Torah. The Gemara asks: Corresponding to what were these three readers instituted? Rav Asi said: They correspond to the three sections of the Bible: Pentateuch, Prophets, and Writings. Rava said: They correspond to the three components of the Jewish people: Priests, Levites, and Israelites.
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןתוספותר׳ ישמעאל בן חכמוןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַב שִׁימִי כאֵין פּוֹחֲתִין מי׳מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וַיְדַבֵּר עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן הָנֵי עֲשָׂרָה כְּנֶגֶד מִי.

The Gemara raises a question: But with regard to this baraita that Rav Shimi taught: One may not decrease to fewer than ten the number of verses read during a public Torah reading in the synagogue, and a generic verse, e.g., “And God spoke to Moses saying,” is included in the count, to what do these ten verses correspond? Why specifically the number ten?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדארירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין פוחתין מעשרה פסוקים בבהכ״נ וידבר עולה מן המנין והני עשרה כנגד י׳ הדברות שנאמר למשה בסיני. ר׳ יוחנן אומר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ובראשית נמי מאמר הוא שנאמר בדבר י״י שמים נעשו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וידבר עולה מן המנין – וידבר ה׳ אל משה לאמר אע״פ שאין ללמוד ממנו כלום.
והא דתני רב רחומיא אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת, אמר רב יוסף כנגד עשרת הדיברות. וידבר עולה מן המנין, ואחרוןב קורא ארבעה.
א. לפנינו רב שימי.
ב. ׳ואחרון קורא ארבעה׳ כ״ה בקצת כתה״י של הש״ס וכ״ה בסרע״ג ח״ב סי׳ כו ובאו״ז הלכות מו״ש סי׳ פט. [וכ״ז המשך דברי רב שימי].
אין פוחתין מעשרה פסוקים בבהכ״נ – וא״ת והרי פרשת עמלק דליכא אלא תשעה פסוקים י״ל דשאני פרשת עמלק דסידרא דיומא הוא ומפסיק ענינא ביה ומש״ה אין לחוש דהכי נמי אמרינן לקמן (דף כג.) דאין מפטירין פחות מכ״א פסוקים והיכא דסליק עניינא קורין שפיר בפחות.
וידבר. ה׳ אל משה לאמר.
עולה מן המנין. אעפ״י שאין אתה (ל)⁠למד1 ממנו כלום2.
1. בפירש״י אע״פ שאין ללמוד ממנו כלום.
2. כ״פ רש״י ד״ה וידבר.
גמרא: אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת. ואם תאמר והא איכא פרשת עמלק (שמות יז, ח-טז) דליכא אלא תשעה, והא איכא במעמדות בראשית ויהי רקיע ויקוו המים דליכא אלא תמניא תמניא פסוקי. איכא למימר דשאני התם (תענית כו.) דסליק ענינא והיינו סדרו של יום ולא חזו למקרי שלא בסדרו של יום לאשלומי לבי עשרה, וכדאמרינן לקמן (מגילה כג.) גבי המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים ואקשינן (שם עמוד ב) והא איכא עולותיכם ספו על זבחיכם דליכא עשרים וחד ופרקינן שאני התם דסליק ענינא. ובירושלמי (פ״ד ה״ב עי״ש) עבדי לה בעיא, דגרסינן התם על הא והא תנינן (תענית כו.) ביום הראשון בראשית ויהי רקיע (בראשית א, א-ח) והא לית בהון אלא תמניא, ר׳ אידי אמר איתפלגון כהנא ואסי חד אמר חוזר וחד אמר חותך מן דמר חוזר חוזר שני פסוקים ומן דמר חותך ויהי ערב ויהי בקר (בראשית א׳:ה׳,ו׳-ח׳) יפסוק בפני עצמו, והא תנינן (תענית שם) בשני יהי רקיע ויקוו המים (בראשית שם ו-יג) מן דמר חוזר שני פסוקים ומן דמר חותך אפילו חותך אין בו, התיב ר׳ פליפי בר פרוטה קומי ר׳ יונה הרי פרשת עמלק אמר ליה שנייה היא שהיא סדרו של יום.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אלא הא דתני [זו הברייתא ששנה] רב שימי: אין פוחתין מעשרה פסוקין כשקוראים בתורה בבית הכנסת, וגם הפסוק ״וידבר״ אף על פי שאין למדים ממנו דבר (לפי שרבות מן הפרשות מתחילות בפסוק פתיחה זה: ״וידבר ה׳ אל משה לאמור״), אף הוא עולה מן המנין של עשרה. הני [אלה] העשרה פסוקים כנגד מי?
The Gemara raises a question: But with regard to this baraita that Rav Shimi taught: One may not decrease to fewer than ten the number of verses read during a public Torah reading in the synagogue, and a generic verse, e.g., “And God spoke to Moses saying,” is included in the count, to what do these ten verses correspond? Why specifically the number ten?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדארירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״ראָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת רַב יוֹסֵף אָמַר כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי (רַבִּי לֵוִי אָמַר כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה הִילּוּלִין שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים) וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם.

Rabbi Yehoshua ben Levi said: They correspond to the ten idlers that are in the synagogue, i.e., ten men who have the leisure not to work, and instead sit in the synagogue and are available to attend to communal needs. Rav Yosef said: They correspond to the Ten Commandments that were spoken to Moses at Sinai. Rabbi Levi said: They correspond to the ten psalms of praise that David said in the book of Psalms. And Rabbi Yoḥanan said: They correspond to the ten utterances with which the world was created.
רי״ףר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כנגד עשרה בטלנין של בית הכנסת. שאין להם עסק אחר והן מתפרנסין משל צבור, כדי שיהיו מזומנין שחרית וערבית לבית הכנסת, כדי שלא יכעס הקב״ה כשאינו מוצא שם עשרה, כדאמרינן במסכת ברכות, ולכבוד אותן חסידים, ושיהיו הצבור זריזין בזו המצוה, אנו עושין להם זכר בכל יום אסיפה וכינופיא. וזכר נמי לעשרת הדברות שיזכרום תמיד. וזכר לי׳ מאמרות שבהם נברא העולם שיזכרום תמיד, שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.
הפותח והחותם בשבת מברך לפניה ולאחריה פי׳ בגמ׳ שהפותח והוא הכהן מברך לפניה והמסיים מברך לאחריה שכל הקריאה מצוה אחת ואין ברכה אלא בראש המצוה ובסופה ונמצאו האמצעיים נפטרים בברכת הראשון והאחרון אלא שנראה לי שצריך שהקורין האמצעיים יהיו שם מתחלה ועד סוף כדי שישמעו הברכות ויצאו בשמיעתם ומ״מ אם רצו לעשות מכל קריאה וקריאה מצוה אחת ושיברכו כלם אין כאן משום ברכה לבטלה והוא שפירשו בגמ׳ שאחר משנה זו תקנו לברך כל אחד בתחילת קריאתו ובסופה בתחילתה גזרה משום הנכנסין שמא יחשבו עליו שהוא ראשון ואם יראו שאינו מברך לפניה יאמרו עליו שאין ברכה בתורה לפניה ובסופה משום היוצאים שמא יחשבו עליו שהוא אחרון ואם יראו שאינו מברך לאחרי׳ יאמרו שאין ברכה בתורה לאחריה ואע״פ שבגמרא אמרו על רב חתם ולא בריך כבר פירשו הטעם באתריה דרב מיעל עיילי מיפק לא נפקי וי״מ לשיטה זו גזירה משום הנכנסים בין ראשון לשני ויראו את השני שאינו מברך לפניה ויחשבו שאף הראשון לא בירך לפניה ויאמרו כך דרכה של תורה שאין ברכה לפניה וכן היוצאין בין שני לשלישי ויראו השני שלא חתם יאמרו שאף האחרון אינו חותם ויאמרו אין ברכה לאחריה וי״מ משום הנכנסין שיכנסו בין ראשון לשני לשמוע קריאת התורה ונמצאת שמיעתם שלא בברכה לפניה ומשום היוצאין שיצאו קודם שיקרא האחרון ואין שומעין ברכה לאחריה ועל סמך פירוש זה נהגו בצרפת לברך בקול בינוני להשמיע לכל את הברכות:
בראשי חדשים ובמועד קורין ארבעה שמתוך שניתוסף בו קרבן מוסף ניתוסף בו קורא אחד ומ״מ אין מוסיפין עליהם שאע״פ שאינן ימי מלאכה גמורה כחול גמור שהרי נאסרה בראש חדש מלאכה לנשים מתורת מנהג ובמועד אף לאנשים אלא אם כן מלאכת האבד מ״מ ימי מלאכה הם ויש בטול מלאכה וכן מטעם זה אין מפטירין בהן הפותח והחותם וכו׳ כמו שפרשנוהו והחזירו בכאן שלא תאמר הואיל ואישתני אישתני זה הכלל כל יום שיש בו מוסף וכו׳ והענין שכל שניתוסף במעלה יתירה על חבירו ניתוסף בקורא אחד הילכך כל יום חול וכל יום שלא ניתוסף בו קרבן על שאר הימים קורין שלשה כגון קריאה שבכל יום חול וחנוכה ופורים ותעניות אפילו תענית צבור אע״פ שיש בו מוסיף של תפלה רוצה לומר תפלת נעילה וכן כל אלו אין מפטירין בהן חוץ מתעניות ראש חודש ומועד שיש בו מוסף ואין בו יום טוב קורין ארבעה י״ט שנאסר במלאכה חוץ מאוכל נפש חמשה יום הכפורים שנאסר אף באוכל נפש ששה שבת שנתוסף על יום הכפורים שזה זדונו בידי שמים וזה בידי אדם שבעה אין פוחתין מהם בכלם אבל מוסיפין עליהם פירש ביום טוב וביום הכפורים ושבת הואיל ואינן ימי מלאכה וי״מ שבכלם אין מוסיפין אלא בשבת ואין הדברים נראין ומפטירין בנביא בכל אלו השלשה ומטעם הנזכר ר״ל אחר שאין בהם בטול מלאכה הפותח והחותם חזר ושנה בדבר זה מטעם שהזכרנו:
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת ואע״פ שבחשבון שלשה פסוקים לקורא די לנו בתשעה פסוקים לשלשה קורין אין פוחתין מעשרה ופסוק וידבר עולה מן המנין אע״פ שאין למדין ממנו שום חדוש ובתלמוד המערב פרשו שאם נגמר הענין בפחות מעשרה כגון פרשת ויבא עמלק שאינה אלא תשעה פסוקים וקורין אותה ביום הפורים דיו בכך ואין צריך להוסיף עליה והוא שאמרו שם בפרק בשלשה פרקים ר׳ פליפא בר פרוטא בעא קומי ר׳ זעירא הרי פרשת עמלק ואמר ליה שניא היא שהיא סדרו של יום עשרה פסוקים אלו שנים קורין שלשה שלשה ואחד קורא ארבעה ואין ברירה איזה מהן ראוי לקרות הארבעה יותר מחבריו אם ראשון רוצה לקראם ואינו מניח פסוק הרביעי לאמצעי הרשות בידו שמצינו בקצת דברים מעלה בראשון אמרו חכמים שלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה והיה כתוב עליהם א׳ ב׳ ג׳ לידע איזה מהם נתרמה ראשונה להקריב ממנה קרבן ראשון שמצוה בראשון והענין הוא שכשהיו מביאין שקליהן היו מניחין אותן בשלש קופות גדולות שהיו במקדש והיו אח״כ ממלאין מהם שלש קופות אלו של שלש שלש סאין בפסח ובעצרת ובחג והיו רושמין אותן באותיות על הדרך שהזכרנו ואם אמצעי קוראן ואינו מניחן לאחרון הרשות בידו שמצינו מעלה באמצעי דרשו חכמים אל מול פני המנורה מלמד שהיה מסדיר פניהם כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה מכאן שאמצעי משובח ואם הניחו שני אלו כבוד לאחרון יישר כחם וקוראם האחרון שהרי מעלין בקדש ולא מורידין ואי אתה קורא עליו הרי זה משובח שהרי על כרחנו צריך הוא לקראם אלא שאתה מפרשו שמשתבח הוא בכך וזכות הוא לו:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יהושע בן לוי: כנגד עשרה בטלנין שבבית הכנסת, שהם אנשים הבטלים מעבודתם ועוסקים בצרכי הציבור, ויושבים בבית הכנסת, ולכן יש שם תמיד מנין. רב יוסף: אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני, ר׳ לוי אמר: כנגד עשרה הילולין (מזמורים שיש בהם ״תהילה״) שאמר דוד בספר תהלים. ור׳ יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם.
Rabbi Yehoshua ben Levi said: They correspond to the ten idlers that are in the synagogue, i.e., ten men who have the leisure not to work, and instead sit in the synagogue and are available to attend to communal needs. Rav Yosef said: They correspond to the Ten Commandments that were spoken to Moses at Sinai. Rabbi Levi said: They correspond to the ten psalms of praise that David said in the book of Psalms. And Rabbi Yoḥanan said: They correspond to the ten utterances with which the world was created.
רי״ףר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הֵי נִינְהוּ וַיֹּאמֶר דִּבְרֵאשִׁית הָנֵי תִּשְׁעָה הָווּ בְּרֵאשִׁית נָמֵי מַאֲמָר הוּא דִּכְתִיב {תהלים ל״ג:ו׳} בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כׇּל צְבָאָם.

The Gemara asks: What are these ten utterances? Presumably, they are the utterances introduced by the words “and God said” in the story of Creation in the first chapter of Genesis. However, there are only nine of these utterances and not ten. The Gemara answers: The expression: “In the beginning” (Genesis 1:1) is also considered an utterance, as it is written: “By the word of the Lord were the heavens made; and all the host of them by the breath of His mouth” (Psalms 33:6), which indicates that the first utterance of Creation was the general creation of the entire universe.
רי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בראשית נמי – דמשתעי בשמים ובארץ דכתיב בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.
מאמר הוא – אף הן במאמר נבראו.
בראשית נמי מאמר הוא. שמישתעי בבריאת שמים וארץ שאף הם במאמר נבראו1.
1. כ״פ רש״י ומסיים דכתיב בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: הי נינהו [מי הם] אותם עשרה מאמרות? ודאי הם אותם לשונות ״ויאמר״ שנאמרו בפסוקים העוסקים במעשה בראשית שנאמר בהם ״ויאמר אלוהים...״, אולם אם נספור את מספרם המדוייק, הלא הני [אלה] תשעה בלבד הוו [הם] ולא עשרה! ומשיבים: המלה ״בראשית״ נמי [גם כן] מאמר הוא, והוא מאמר הבריאה הכולל, דכתיב [שנאמר]: ״בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם״ (תהלים לג, ו), כלומר, הדיבור הראשון של היצירה היה מאמר הבריאה הכללי לכל היקום.
The Gemara asks: What are these ten utterances? Presumably, they are the utterances introduced by the words “and God said” in the story of Creation in the first chapter of Genesis. However, there are only nine of these utterances and not ten. The Gemara answers: The expression: “In the beginning” (Genesis 1:1) is also considered an utterance, as it is written: “By the word of the Lord were the heavens made; and all the host of them by the breath of His mouth” (Psalms 33:6), which indicates that the first utterance of Creation was the general creation of the entire universe.
רי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רָבָא לרִאשׁוֹן שֶׁקָּרָא ד׳אַרְבָּעָה מְשׁוּבָּח שֵׁנִי שֶׁקָּרָא ד׳אַרְבָּעָה מְשׁוּבָּח שְׁלִישִׁי שֶׁקָּרָא ד׳אַרְבָּעָה מְשׁוּבָּח.

Rava said: Since ten verses must be read, if the first of the three readers called to the Torah read four verses, he is praiseworthy; if the second one read four verses, he is praiseworthy; and if the third one read four verses, he is praiseworthy.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןר״י מלונילר׳ ישמעאל בן חכמוןריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבא ראשון שקרא ארבעה משובח. דתניא אמר ר׳ יוסי למה היה כתוב בקופות שתורמין בהן את הלשכה א׳ ב׳ ג׳ לידע איזה מהן נתרמה ראשון שמצוה בראשון פי׳ הקופה שהיה כתוב בה אלף היא היתה ראשונה ומן השקלים שבתוכה קונין הקרבנות ומקריבין עד שישלמו ועוד מן השניה ואחריה עד השלישית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב⁠[א] ראשון שקרא ארבעה משובח, דתנן בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלישכה והיה כת׳ עליהן א׳ב׳ג׳ ותניאא ר׳ יוסי אומר למה כת׳ עליהן א׳ב׳ג׳ לידע איזה מהם נתרם ראשון להקריב ממנה קרבן ראשון שמצוה בראשון.
א. ׳ותניא ר׳ יוסי אומר׳ ליתא לפנינו ונמצא בכמה כתה״י של הש״ס.
ראשון שקרא ד׳. פסוקים מאלו העשרה פסוקים, ולא הניח לשני חבריו כי אם ג׳ פסוקים לכל אחד ואחד, משובח הוא בזה, שהרי מצינו שיש מעלה לכל ראשון, גבי קופות של תרומות הלשכה, לקנות משקלי כל ישראל קרבנות צבור לכל השנה, שהקופה הראשונה ממנה קונין בראשון קרבנות צבור, ולפיכך כותבין בהן אחד ב׳ וג׳, שידעו איזו נתרמה ראשונה.
אמר רבא ראשון מהשלושה שקורין בתורה שקרא ארבעה פסוקים מהעשרה שצריכין לקרות משובח הוא אע״פ שהניח לחבריו כי אם שלשה שלשה שהרי מצינו בענין הקופות שתורמין מהלשכה כמו שביארנו1, מעלה לקופה הראשונה על זולתה, לפי שכתוב עליהן אלף בית גימל לידע אי זו מהן נתרמה ראשון להקריב ממנה ראשון עד שתכלה ואחר כך יסתפק מן השניה לפי שמצוה בראשון. ואמצעי כמו כן שקרא ארבעה משובח דתניא אל מול פני במנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח,ב) מלמד שמסדיר פני הששה נרות שבששה קני המנורה שהן שלושה מהימין ושלשה מהשמאל כלפי נר 2מערבי שבקנה האמצעי שפיו כלפי קדש הקדשים שבמערב הבית מכאן שאמצעי משובח. ואחרון שקרא ארבעה משובח שמעלין בקודש ולא מורידין. כלומר [כל] דבר שהוא, מעלין אותו לקדושה שהיא למעלה ממנו ואין מורידין אותו למטה מקדושתו.
גרסינן במנחות בפרק הקומץ את המנחה לאכל דבר שאין דרכו לאכול (ל,א). אמר רב שמונה פסוקין שבסוף התורה3 שהן מן ״וימת שם משה עבד יי׳⁠ ⁠״ עד סוף התורה4. יחיד קורא אותן בבית הכנסת בפחות מעשרה ואע״פ שאין קורין בתורה בצבור בפחות מעשרה אנשים גדולים ובני חורים דכיון דאשתני אישתני כלומר כיון שמשמען שהם אחר מיתת משה רבינו הרי נשתנו כמו שביארנו5.
1. בדף ל,א (שאצל רבינו היה לעיל).
2. כאן מתחיל דף 1א1.
3. כ״ה ברי״ף כת״י, ולפנינו ״שבתורה״ וכן היה לפני הר״י מלוניל עיי״ש.
4. לשון ר״י מלוניל ועיי״ש בהערות.
5. בדף לא,ב ד״ה אמר אביי (שאצל רבינו היה לעיל).
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

בגמרא אמר רבא ראשון שקרא ד׳ משובח וכו׳ אף ע״ג דכל חד מינייהו שקרא ד׳ משובח א״כ ליכא רבותא בהך מילתא דפשיטא דמי שקרא יותר בתורה משובח אלא דאפ״ה הוצרך רבא לאשמעינן דלא נימא דתחילת הדין כך הוא שיקרא דוקא הראשון ד׳ דהאי טעמא דמצוה בראשון עדיף טפי מהנך טעמי דאמצעי משובח ומעלין בקדש או איפכא. ועוד מצד הסברא נמי היה ראוי לומר שתיקנו חכמים איזה מהן יקרא ד׳ כי היכי דלא ליתו לאינצויי וקמ״ל רבא שלא תיקנו חכמים בדבר זה כלום כיון דשלשתן שקולים הם דבכל א׳ איכא צד למעליותא ולא שייך נמי חששא דאתו לאינצויי דמסתמא יקרא הראשון ד׳ ואם לא יקרא איהו הוא דאפסדיה אנפשיה וכן בשני כן נ״ל. ובזה נתיישב ג״כ מ״ש בטור ובש״ע דאיזה מהן קורא ד׳ משובח אע״ג דלכאורה משמע בלשון הגמרא ור״פ דבתראה הוא שבחי׳ לראשון שקרא ד׳ וא״כ משמע לכאורה דדינא הכי דאל״כ מאי מוסיף ר״פ אדרבא ולמאי דפרישית א״ש דעיקר מילתא דרבא לא איירי אלא שלא תיקנו חכמים בכך כלום כיון דלכל א׳ איכא צד למעליותא אפ״ה שפיר קאמר ר״פ למי שקרא ראשון ארבע שהיה זריז ונשכר דהא בדידיה תליא מילתא:
אלא דאכתי יש לי קצת עיון בזה דלכאורה נראה דכולה סוגיא דשמעתין בזה היינו בימיהם דוקא שהיה כל אחד קורא לעצמו משא״כ השתא שהש״ץ קורא א״כ מסתבר שיקרא להראשון ד׳ כיון דמעיקרא נמי בדידיה הוי תליא מילתא ועוד דמסתמא הראשון כהן וא״כ הא דרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וכי יש לך מנה יפה גדולה מזו שיקרא ד׳ כיון שיש שבח בריבוי הקריאה. וראיתי עוד שבעל מג״א כתב בריש סימן קל״ז בשם רש״ל בהגה״ה דעכשיו שהחזן קורא לא יקרא להאמצעי ד׳ כדי שלא לבייש אחרון ובהשקפה ראשונה היה נ״ל מדכתב הך מילתא באמצעי טפי מבראשון היינו מטעמא דפרישית כיון דלכתחילה יש להקרות לראשון ד׳ דמסתמא הוא כהן אלא דעיקר דינו שכבר קרא לראשון ג׳ ונשארו עוד ז׳ פסוקים בהא קאמר שהאחרון יקרא ד׳ אלא דאכתי לא ידענא מנא ליה הך מילתא דמעלין בקדש עדיף טפי מהא דאמצעי משובח דמשמע בשמעתין דשקולים הם ויש ליישב ועיין עוד בסמוך:
אמר רבא כיון שקוראים עשרה פסוקים ומחלקים אותם בין שלושה אנשים, הרי רק אחד מהם קורא ארבעה והשנים האחרים קוראים שלושה שלושה, ובענין זה כל סדר שעושים יש בו טעם, ראשון שקרא ארבעה פסוקים — משובח, שני שקרא ארבעהמשובח, שלישי שקרא ארבעהמשובח.
Rava said: Since ten verses must be read, if the first of the three readers called to the Torah read four verses, he is praiseworthy; if the second one read four verses, he is praiseworthy; and if the third one read four verses, he is praiseworthy.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןר״י מלונילר׳ ישמעאל בן חכמוןריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רִאשׁוֹן שֶׁקָּרָא ד׳אַרְבָּעָה מְשׁוּבָּח דִּתְנַן מבְּשָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ סְאִין שֶׁבָּהֶן תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה וְהָיָה כָּתוּב עֲלֵיהֶן אב״ג לֵידַע אֵיזוֹ מֵהֶן נִתְרְמָה רִאשׁוֹן לְהַקְרִיב מִמֶּנָּה רִאשׁוֹן שֶׁמִּצְוָה בָּרִאשׁוֹן.

Rava explains: If the first of the three readers called to the Torah read four verses, he is praiseworthy because the first in a series is privileged, as we learned in a mishna (Shekalim 8a): One removes the funds from the Temple treasury chamber, in order to use them for purchasing communal offerings and attending to other needs of the Temple, with three large baskets, each measuring three se’a. On the baskets is written, respectively, alef, beit, gimmel, in order to know which of them was removed first, in order to sacrifice offerings purchased with money from that basket first, as it is a mitzva to use the money collected with the first basket before the money collected with the others.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תורמין – כהנים את הלשכה נותנין משקלי שנה זו לתוכה לקנות מהן קרבנות צבור לכל השנה.
הקופות. דתנן שלש קופות של שלש סאין שבהן תורמין הלישכה. פי׳ נותנין משקלי הלישכה לתוכן לקנות מהן קרבני ציבור לכל שנה1.
1. כ״פ רש״י ד״ה תורמין.
נסח ברכת המגלה לפניה מברך שלש ברכות על מקרא מגלה ושעשה נסים ושהחיינו בין בלילה בין ביום ולאחריה במקום שנהגו מברך הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בא״י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע ויש שאין מברכין שהחיינו אלא בקריאה ראשונה של לילה ואין הדברים נראין כמו שכתבנו בפרק ראשון:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

הקופות – של תרומת הלשכה.
והוא מבאר: ראשון שקרא ארבעה משובח — לפי שיש מעלה ויתרון בראשון דתנן כן שנינו במשנה]: בשלש קופות (סלים) של שלש סאין שבהן היו תורמין את הלשכה, שהיו מוציאים מן הלשכה (החדר שצברו בו את כל השקלים) שלושה סלים מלאים כסף לצרכי המקדש השוטפים, והיה כתוב עליהן (על הסלים) א׳ ב׳ ג׳ לידע איזו מהן נתרמה ראשון כדי להקריב ממנה ראשון, שמצוה בראשון, הרי למדנו מעלתו של ראשון.
Rava explains: If the first of the three readers called to the Torah read four verses, he is praiseworthy because the first in a series is privileged, as we learned in a mishna (Shekalim 8a): One removes the funds from the Temple treasury chamber, in order to use them for purchasing communal offerings and attending to other needs of the Temple, with three large baskets, each measuring three se’a. On the baskets is written, respectively, alef, beit, gimmel, in order to know which of them was removed first, in order to sacrifice offerings purchased with money from that basket first, as it is a mitzva to use the money collected with the first basket before the money collected with the others.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֶמְצָעִי שֶׁקָּרָא אַרְבָּעָה מְשׁוּבָּח דְּתַנְיָא {במדבר ח׳:ב׳} אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ נמְלַמֵּד שֶׁמְּצַדֵּד פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי נֵר מַעֲרָבִי וְנֵר מַעֲרָבִי כְּלַפֵּי שְׁכִינָה וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִכָּאן שֶׁאֶמְצָעִי מְשׁוּבָּח.

If the middle one read four verses, he is also praiseworthy, as the middle position is also dignified, as it is taught in a baraita: “The seven lamps shall give light in front of the candelabrum” (Numbers 8:2); this teaches that the priest turns the front of each lamp toward the western lamp of the candelabrum, i.e., the middle lamp, and the western lamp faces toward the Divine Presence. And Rabbi Yoḥanan said: It is derived from here that the middle one is especially praiseworthy.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נר מערבי – הוא נר אמצעי למאן דאמר נרות צפון ודרום מונחין הוי אמצעי משוך קימעא כלפי מערב חוץ משאר נרות דלמאן דאמר מערב ומזרח מונחין לא משום דהוי מערבי השני כלפי מזרח הכי איתא במנחות.
אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות – למול פני נר שבגוף המנורה שהוא אמצעי היה מצדד פני ששה הנרות.
אמצעי שקרא ארבעה משובח, דתנן אל מול פני המנורה מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, אמר ר׳ נתן מיכאן שאמצעי (שקרא ראשון הרי זה) משובח.
ואמצעי כמו כן שקרא ד׳ משובח. כמו שמצינו בנרות המנורה שהנר האמצעי מהנרות היו מסודרין לפניו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, למול פני נר שבגוף המנורה שהוא אמצעי, היה מסדר פני ששת הנירות שבששת הקנים.
שמונה פסוקים שבתורה. בסוף החומש, שהם מוימת משה עד לעיני כל ישראל.
יחיד קורא אותן. ואין להפסיק בהן שיקראום שנים, לפי שהם ענין אחד בסיפור כבוד משה.
אל מול פני המנורה. למול פני הנר שבגוף המנורה שהוא אמצעי היה מצדד פני ששה הנרות שמששת הקנים1.
1. כ״פ רש״י ד״ה אל מול.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

פרש״י בד״ה נר מערבי הוא נר אמצעי למ״ד נרות כו׳ דלמ״ד מזרח ומערב מונחין לא משום דהוי מערבי השני כלפי מזרח כו׳ עכ״ל כצ״ל וכפרש״י פ׳ במה מדליקין ע״ש:
אולם גם אמצעי (שני) שקרא ארבעה משובח — שאף בכך יש מעלה, דתניא כן שנינו בברייתא] על הכתוב: ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״ (במדבר ח, ב) ״פני המנורה״ הוא גופה של המנורה, הקנה האמצעי שבה — מלמד שמצדד (מפנה) פניהם כלפי נר מערבי (אמצעי), ונר מערבי פונה כלפי שכינה — למערב, ואמר ר׳ יוחנן: מכאן שאמצעי משובח.
If the middle one read four verses, he is also praiseworthy, as the middle position is also dignified, as it is taught in a baraita: “The seven lamps shall give light in front of the candelabrum” (Numbers 8:2); this teaches that the priest turns the front of each lamp toward the western lamp of the candelabrum, i.e., the middle lamp, and the western lamp faces toward the Divine Presence. And Rabbi Yoḥanan said: It is derived from here that the middle one is especially praiseworthy.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְאַחֲרוֹן שֶׁקָּרָא אַרְבָּעָה מְשׁוּבָּח מִשּׁוּם סמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין רַב פָּפָּא אִיקְּלַע לְבֵי כְּנִישְׁתָּא דַּאֲבִי גוֹבָר וְקָרָא רִאשׁוֹן אַרְבָּעָה וְשַׁבְּחֵיהּ רַב פָּפָּא.:

And if the last one called to the Torah read four verses, he too is praiseworthy, due to the principle that one elevates to a higher level of sanctity and does not downgrade. If the last reader reads more verses than did the first two, this is an elevation in sanctity. The Gemara relates that Rav Pappa happened to come to the synagogue of the place called Avi Gover, and the first person called to the Torah read four verses, and Rav Pappa praised him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמצעי משובח מן המנורה: אחרון משובח מעלין בקודש ולא מורידין. שיבח רב פפא לראשון שקרא ד׳. הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ראשון – מן שלשה שקרא ארבעה פסוקים משובח וכן שני וכן שלישי אם לא עשה הראשון ועשה השני או אם לא קראו לא הראשון ולא השני ארבעה פסוקים וקרא אותן השלישי משובח ואם יש להן ריוח בפרשה וקראו כל אחד ארבעה פסוקים כולן משובחין.
ואחרון שקרא ארבעה משובח דמעלין בקודש ולא מורידין.
וראשון נמי מן השלשה שקדם וקרא ד׳ פסוקי׳ מן הי׳ פסוקי׳ משובח הוא וכן שיני וכן שלישי אם לא קרא הראשון וקרא השיני או לא קרא הראשון ולא השיני ד׳ פסוקין וקרא השלישי ד׳ הרי זה משובח ואם יש להם ריוח בפרש׳ וקרא כל אחד ד׳ פסוקי׳ כולם משובחין1.
ובפר׳2 האזינו קורין וכו׳. בפ׳ י״ט של ר״ה3 הביאו4 הרב.
ח׳ פסוקי׳5. מן וימת משה עד לעיני.
א׳ יחיד קורא אותן. ואין מפסיקין בהם6 והכי איתא בירו׳7.
1. כ״פ רש״י ד״ה ראשון.
2. קטע זה הוא מלשון הרי״ף (דף יב,א) וז״ל ובפרשת האזינו קורין בסימן הזי״ו ל״ך.
3. דף לא,א.
4. אולי צ״ל והביאו הרב.
5. קטע זה הוא מלשון הרי״ף שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם בביהכנ״ס.
6. כ״פ רש״י ב״ב דף טו,א ד״ה אין מפסיקין. ועיין בסוגיין תוד״ה תנא משא״כ שהביא פי׳ רבינו משולם יחיד קורא אותן שלא יקרא שליח ציבור עמו עי״ש בתוס׳ ועיין במאירי בסוגיין. וברמב״ם (פי״ג מהל׳ תפלה ה״ו) כתב פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה אע״פ שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן. ועיין בהשגות הראב״ד מש״כ בזה.
7. דברי רבינו צ״ב מה חידש הירושלמי שאינו בגמ׳ לפנינו והיכן הירושלמי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

וקרא ראשון ד׳ ושבחיה רב פפא כו׳. נראה דרב פפא ודאי נמי מודה דכל א׳ מהשלשה שקרא ד׳ משובח אלא שאמר כשקרא הראשון ד׳ שבחיה מטעם דזריזין מקדימין למצוה והרי זה הראשון זריז להקדים עצמו לקרוא ארבע:
ואף אחרון שקרא ארבעה משובח — משום הכלל מעלין בקדש ואין מורידין, ולפיכך אם האחרון מעולה מן הקודמים יש בכך עליה בקודש. מסופר: רב פפא איקלע לבי כנישתא [הזדמן לבית הכנסת] של המקום אבי גובר וקרא ראשון ארבעה, ושבחיה [ושבחו] רב פפא על כך.
And if the last one called to the Torah read four verses, he too is praiseworthy, due to the principle that one elevates to a higher level of sanctity and does not downgrade. If the last reader reads more verses than did the first two, this is an elevation in sanctity. The Gemara relates that Rav Pappa happened to come to the synagogue of the place called Avi Gover, and the first person called to the Torah read four verses, and Rav Pappa praised him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין.: תָּנָא הַפּוֹתֵחַ מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וְהַחוֹתֵם מְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ.

We learned in the mishna that one may neither decrease the number of readers nor add to them. The one who begins the reading and the one who concludes the reading from the Torah each recite a blessing. It is taught in a baraita: The one who begins the reading recites a blessing before reading from the Torah, and the one who concludes the reading recites a blessing after the reading.
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריר׳ ישמעאל בן חכמוןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אוקימנא גזירה משום הנכנסים ומשום היוצאים דאי לא גזירה הפותח מברך לפניה וחותם לאחריה בלבד בר״ח ובחולו של מועד קורא ד׳ ומיבעיא לן פרשת צו שהיא ח׳ פסוקים האיך יקראו אותה ג׳ בני אדם כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה.
תנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה. ששלשתן מצוה אחת, ואינה נגמרת אלא בשלשה, ודי להם בברכה אחת לפניה ואחת לאחריה.
ואין מוסיפין. משו׳ ביטול מלאכ׳ דגם בחול המועד דבר האבד מותר1.
1. כ״פ רש״י (דף כא,א) ד״ה אין מוסיפין.
פיסקה. הפותח והחותם בתורה וכו׳1 תנא פותח מברך לפניה שאומר ברכו את יי׳ המבורך, והעם עונין ברוך יי׳ המבורך לעולם ועד, וחוזר ומברך ברוך אתה יי׳ א-להינו מלך העולם אשר נתן לנו תורת אמת וכו׳. והאידנא דקא מברכי כולהו תחלה וסוף גזרה משום הנכנסין ומשום היוצאין. פירוש גזירה שמא יכנס אדם לבית הכנסת אחר שקרא הראשון שבירך לפניה ויראה האחרון שבירך לאחריה ויאמר בליבו שאין התורה צריכה ברכה לפניה. וכן היוצאים שלא שמעו החותם כשבירך לאחריה אלא הראשון שבירך לפניה יאמרו שאין התורה צריכה ברכה לאחריה.
[לעיל כא ע״א]
מתניתין. בראשי חודשים ובחולו של מועד קורין ארבעה. שכיון שיש בהם מוסף צריכין הכירא להודיע שיש בהן קדושה שאינם כימי החול הולכך כשגומר שליח ציבור תפילת שחרית אומר קדיש גמור ומוציא ספר תורה וקורין בו ארבעה וכשגומרין מחזיר ספר תורה למקומו ואומר קדיש עד לעילא ואומר והוא רחום2 וקורין תהילה לדויד ואומר קדיש ועומדין ומתפללין תפלת המוסף בלחש וכשגומרין חוזר החזן וסודר אותה כדי להוציא את מי שאינו בקי ואומר קדיש עד לעילא ואומר ובא לציון גואל3 וכו׳ ואומר קדיש ונפטרין. אין פוחתין מהן. כי היכי דלא לאשווינהו (לחול) [כחול]. אין מוסיפין עליהם. מפני טורח הציבור, ואע״פ שחולו של מועד אסור הוא בעשיית מלאכה כיון שמותרין בדבר האבד אין מטריחין שמא יצטערו ציבור על דבר האבד4. ואין מפטירין בנביא והפותח בתורה מברך לפניה והחותם מברך לאחריה. כמו שפירשנו למעלה. זה הכלל כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה. פירוש אוקימנה5 דהאי כללא סימנא בעלמא הוא, דהא ליכא יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב כי אם ראשי חדשים וחולו של מועד.
ביום טוב קורין בתורה חמשה. ביום הכפורים ששה ובשבת שבעה אין פוחתין מהם אבל אם רצו מוסיפין עליהם לפי שאין שם טורח על הציבור שהרי אסורין בעשיית מלאכה הם. ומפטירין בהם בנביא אחר שקורין בתורה ואומרין קדיש. אמר הר״ם במז״ל (פי״ב מהלכות תפילה ה״כ) ויש מקומות שאומרין קדיש אחר המפטיר ומתפללין. והפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. פירוש שני משניות הם אלו לפיכך אמר שני פעמים הפותח והחותם6. [ע״כ שייך לעיל כא,א]
1. לפנינו הפיסקה ׳איו פוחתין בהן ואין מוסיפין עליהן׳ אבל כבר העירו בהגו״צ שבש״ס עוז והדר שבכת״י הנוסח ״הפותח והחותם בתורה וכו׳⁠ ⁠״.
2. אמירת פסוק ׳והיא רחום׳ קודם ״תהלה לדוד״ הוא ע״פ הרמב״ם פ״ט מהלכות תפלה ה״ה וע״ש במקו״צ, וכ״כ ברוקח הלכות תשובה סימן א׳.
3. מבואר בדברי רבינו שאומרים ובא לציון אחר מוסף, ודלא כמנהג האשכנזים והספרדים לאומרו קודם מוסף, וכן נפסק בטור ושו״ע סימן תכ״ג ס״ג וכ״כ רבינו מנוח פי״ב מהלכות תפילה ה״כ, ודעת הרמב״ם שם סתומה.
4. ע״פ ר״י מלוניל.
5. בגמ׳ לקמן כב,ב.
6. נראה שכונת רבינו שכל אחד במקור הוא משנה נפרדת שהיה כתוב בה ״הפותח״ וכו׳ ורבי לא רצה לשנות הלשון. ועיין בתוס׳ ור״ן ור״י מלוניל תירוצים אחרים.
הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה. והא דמהדר ותני הכי במתניתין גבי ראש חדש ומועד והדר תני גבי שבת ויום טוב ויום הכפורים, משום דסלקא דעתך אמינא כיון דטפי ליה מילתא מחבריה אף הקורין כולן יהון מברכין לפניה ולאחריה קא משמע לן דלא.
חמשה לשונות אלו האמורים בברכה יש מדקדקין בהם שהם כנגד חמש מגלות ואין הדברים נראין ויש מי שאומר שהם כנגד חמשה פעמים שמצינו את עמלק נמסר בידינו אחת בימי יהושע בפרשת ויחלוש יהושע שניה בפרשת אם נתון תתן את העם הזה ופרשו בהגדה שעמלקים היו ואחת בימי שאול בפרשת פקדתי ואחת בימי דוד בפרשת ויהי אחרי מות שאול ודוד שב מהכות את העמלקי ואחת בימי מרדכי ויש שמוציא את השניה של מלך ערד ומכניס תחתיה את שבימי גדעון וחתימת ברכה זו יש מדקדקין בה שהרי אין חותמין בשתים ומתרצין ששניהם ענין אחד הוא שהתשועה היא בהפרע מן השונאים וי״מ שענין האל המושיע הוא כנגד מה שאמר ואיש לא עמד בפניהם שאע״פ שהיו ישראל הורגין לא עמד אחד מהם להרוג את הבא להרגו ונפרע מן השונאים שלא במיתת אחד מן האוהבים וזה מהפלגת הנס אלא שמ״מ ענין אחד הוא ואין כאן חתימה בשתים:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

תנא פותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה – פירש דכלה קריאה חדא מצוה היא שנעשית ע״י רבים ובחדא ברכה סגיא לכולהו וכן כל כיוצא בזה כגון תקיעת של ר״ה והתם ליכא למגזר משום נכנסין ויוצאין דהתם לא שייך דעל כ״א וא׳ מהם חיוב לשומעם כלם מראש ועד סוף וכדפרשי׳ בדוכתא. וכן בשחיטת ובדיקת חמץ כדכתיב התם מפי מורי נר״ו.
(15-17) והאידנא דקא מברכי כלהו גזרה משום הנכנסין ויוצאין ולפי׳ כשקורא כהן במקום לוי או שאין בבית הכנסת מי שיודע לקרות וקורא א׳ במקום ז׳ שאמר בתוס׳ שעומד בכל פעם ופעם לא אמר אלא מתחלה קודם תקנה משום היכא שלא יהא כקורא א׳ כל הפרשה אבל השתא דאיכא ברכות בנתים הא איכא הכירא ואינו צריך לישב ולעמוד אלא במקומו וכן נהגו. תוספות.
ואין מוסיפים עליהם – שלא יקשה לצבור מפני שהן ימי המלאכה. ושבת במנחה נמי סמוך לחשיכה הוא שהרי כל היום היו רגילים לדרוש ואין מפטירים מהאי טעמא גופיה.
הפותח והחותם וכו׳ – בגמרא מפרש לה.
ג שנינו במשנה: אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם, והפותח והחותם בתורה מברך. ותנא [שנה] החכם בתוספתא: הפותח (הקורא ראשון) — מברך לפניה (לפני הקריאה), והחותם (הקורא אחרון) — מברך לאחריה,
We learned in the mishna that one may neither decrease the number of readers nor add to them. The one who begins the reading and the one who concludes the reading from the Torah each recite a blessing. It is taught in a baraita: The one who begins the reading recites a blessing before reading from the Torah, and the one who concludes the reading recites a blessing after the reading.
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריר׳ ישמעאל בן חכמוןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) עוְהָאִידָּנָא דְּכוּלְּהוּ מְבָרְכִי לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ הַיְינוּ טַעְמָא דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַנִּכְנָסִין וּמִשּׁוּם הַיּוֹצְאִין.:

The Gemara comments: And now that all who read from the Torah recite blessings both before and after reading from the Torah, this is the reason that the Sages instituted this policy: It is a decree due to both those who enter the synagogue in middle of the reading and do not hear the first reader’s initial blessing and due to those who leave the synagogue early and do not hear the final reader’s concluding blessing, lest they come to the erroneous conclusion that one blessing suffices.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום הנכנסין – שאם יכנס אדם לבית הכנסת אחר שבירך ראשון ואם לא ישמע את האחרים מברכין יאמר אין ברכה בתורה לפניה.
ומשום היוצאין – ולא שמעו את החותם מברך לאחריה והראשונים לא ברכו יאמרו היוצאים אין ברכה בתורה לאחריה.
והאידנא דמברכי כולהו שכל הקורא מברך לפניה ולאחריה, תקינו רבנן גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין, שאם יכנס אדם לבית הכנסת בין קורא לקורא ולא יראנו מברך יאמר האי קורא ראשון הוא ואינו צריך לברך לפניו, ומשום היוצאין, שאם יצא אדם מבית הכנסת בין קורא לקורא ולא ישמענו מברך לאחריה יאמר זה שקרא אחרון הוא ולא בירך שאין צריך.
אאילו דברים אמרו משום דרכי שלום כהן קורא [ראשון] ואחריו לוי ואחריהם קורין תלמידי חכמים הממונין פרנסין על הציבור אחריהם תלמידי חכמים הראוים למנותן פרנסין ואחריהן בני ת״ח שאביהן פרנסין ואחריהם ראשי כנסיות וכל אדם.
(גרסי) [גירסת] ירושלמיב על ר׳ יוחנן ודרש אפילו כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם ממזר קודם סברין מימר לפדות ולכסותג ולהחיות אבל לישיבה לא אמר ר׳ אבין אפילו לישיבה ומה טעם יקרה היא מפנינים אפילו מזה שהוא נכנס לפני ולפנים.
א. גיטין נט ע״א והובא ברי״ף כאן.
ב. שבת פי״ב ה״ג וסוף הוריות. ומדהביא רבינו להך ירושלמי כאן, ש״מ דמפרש לה גם לענין קה״ת ונקיט כן להלכה. ועי׳ מחלוקת הגאונים והראשונים בזה בטוב״י סי׳ קלה.
ג. כת״י ולהחיות ולכסות.
והאידנא וכו׳ משום הנכנסין. שמא יכנס אדם לבית הכנסת אחר שברך ראשון, ואם לא ישמע האמצעים מברכין, יאמר אין ברכה בתורה לפניה, שיהיה סבור שהוא ראשון ולא קרא אחר לפניו.
ומפני היוצאין. שלא ישמעו החותם מברך לאחריה, וראו הראשונים שלא ברכו לאחריו, יאמרו היוצאין בין גברא לגברא, אין ברכת התורה לאחריה.
הנכנסין. שמא יכנס אחד לבי׳ הכנסת אחר שבירך ראשון ואם לא ישמע האחרים מברכין יאמר אין ברכה לפניה בתורה1.
ומשו׳ היוצאין. שמא יצא אדם קודם שחתם באחרונ׳ תשלום הפרש׳ ולא ישמע החותם שברך לאחריה ויאמר אין ברכ׳ לאחריה2 בתורה ואי לאו משו׳ גזירה הפותח מברך לפניה והחותם לאחריה בלבד.
1. כ״פ רש״י ד״ה משום הנכנסין.
2. כ״פ רש״י ד״ה משום היוצאין.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 15]

משום הנכנסים – שמא יכנס אדם לב״ה ויראה שלא יברך הקורא לאחריה יאמר אין ברכה בתורה. והוא לא ידע שעתיד אחר לקרא אחריו. מתניתין ואין מוסיפין עליהן. וכו׳ שלא להטריח את הצבור דר״ח אין בהם איסור מלאכה ומועד נמי מלאכת דבר האבד מותרת בו. גמרא אין משיירין בפרשה פחות מג׳ פסוקים. גזרה משום היוצאים שלא יאמרו העתיד לקרא ישלים הפרשה.
ומעירים: והאידנא [ועכשיו, בזמננו] דכולהו מברכי [שכולם, כל העולים לתורה מברכים] לפניה ולאחריה — היינו טעמא דתקינו רבנן [זה הטעם שתיקנו חכמים]: גזירה משום הנכנסין לבית הכנסת באמצע הקריאה ולא שמעו את הברכה הראשונה ומשום היוצאין באמצעה ואינם שומעים את הברכה האחרונה, ויחשבו בטעות שאכן לא נאמרה אלא ברכה אחת ושדי בכך מצד הדין.
The Gemara comments: And now that all who read from the Torah recite blessings both before and after reading from the Torah, this is the reason that the Sages instituted this policy: It is a decree due to both those who enter the synagogue in middle of the reading and do not hear the first reader’s initial blessing and due to those who leave the synagogue early and do not hear the final reader’s concluding blessing, lest they come to the erroneous conclusion that one blessing suffices.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרִין אַרְבָּעָה וְכוּ׳.: בְּעָא מִינֵּיהּ עוּלָּא בַּר רַב מֵרָבָא פָּרָשַׁת רֹאשׁ חוֹדֶשׁ כֵּיצַד קוֹרִין אוֹתָהּ {במדבר כ״ח:ב׳} צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי דְּהָוְיָין תְּמָנְיָא פְּסוּקֵי הֵיכִי נֶעְבֵּיד.

We learned in the mishna: On the days of the New Moon and on the intermediate days of a Festival, four people read from the Torah. Ulla bar Rav raised a dilemma before Rava: The Torah portion read on the New Moon consists of three short consecutive paragraphs (Numbers 28:1–8, 9–10, 11–15). How does one read it in order to divide it among four readers? With regard to the first paragraph, which includes the verse: “Command the children of Israel and say to them, My offering, the provision of My sacrifices made by fire” (Numbers 28:2), and which is eight verses, what shall we do?
רי״ףרש״יראב״ןר׳ ישמעאל בן חכמוןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיצד קורין – בד׳ בני אדם.
בראשי חדשים וחולו של מועד קורין ארבע, שיש בו קרבן מוסף, וכל יומא דטפי מחבריה טפי ליה גברא יתירתא. (מגילה כ״ב:) ויום טוב דאית ביה קרבן מוסף ואסור במלאכה קורין ה׳. יום הכיפורים טפי עליה דענוש כרת קורין ו׳. שבת טפי דאיסור סקילה קורין ז׳.
בעא מיניה עולא בר אבאא מרבא פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה. צו את בני ישראל הוו תמניא פסוקי, ליקרו תרי תלתא תלת פסוקי פשו להו תרי פסוקי ואין משיירין בפרשה פחות מג׳ פסוקים, שלא יאמרו היוצאין לא יקראו לזה שיעמוד אחריהם אלא ב׳ פסוקים שנשארו. ליקרו ד׳ ד׳ פסוקיב, וביום השבת דאינון תרי ובראשי חדשיכם דאינון ה׳ היכי ליקרו, ליקרו וביום השבת וחד מן ובראשי חדשיכם אין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים, משום הנכנסין שלא יאמרו לא קראו לאותו שלפני זה אלא פסוק אחד. ליקרו וביום השבת וג׳ פסוקים מן ובראשי חדשיכם פשו להו תרי, ואין משיירין בפרשה פחות מג׳ פסוקים.
א. לפנינו רב.
ב. לפנינו נוסף: פשו להו שבעה.
גמרא. בעא מיניה עולא בר רב מרבה1 פרשת ראש חדש כיצד קורין אותה. כיון שבראשי חדשיכם אחד הוא שקורא אותה, צו את בני ישראל דהויא תמניה פסוקי היכי לעבד, ליקרו תרי תלתה תלתה פסוקי פשו להו מתמניה פסוקי תרי פסוקי. ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין. שמא יאמרו היוצאין בין גברא לגברא, שלא קרא האחד כי אם (אם) אותם השני פסוקים, וקימא לן דהקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקין. ליקרו תרי ארבעה ארבעה מפרשת צו, הרי נשארה פרשת וביום השבת שהיא שני פסוקים ואין קורין בתורה פחות משלשה פסוקין, יקרא השלישי פרשת וביום השבת שהיא שני פסוקים ופסוק אחד מן פרשת ובראשי חדשיכם אין מתחילין פרשה פחות משלשה פסוקים.
1. לפנינו: ׳מרבא׳, ובדק״ס אות נ׳ כתב שבכת״י אחד וברי״ף כת״י וברא״ש וברמב״ן ׳מרבה׳.
המשנה השניה בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה וכו׳ כונת המשנה בענין החלק השני לבאר כמה בני אדם קורין בכל זמן קריאה ובאיזה יום מוסיפין עליהן ובאיזה יום אין מוסיפין ואמר על זה בשני ובחמישי ובשבת במנחה תקן להם משה רבינו לישראל שיהיו קורין בשבת שחרית ובשני ובחמישי כדי שלא יעמדו שלשה ימים בלא תורה כמו שאמרו בדרש כל העומד שלשה ימים בלא תורה נופל ביד אויביו שנאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים אין מים אלא תורה וכתיב בתריה ויבא עמלק וכמו שדרשו בכאן מים על דרך דרש כך דרשו בו עמלק על דרך דרש וכבר ידעת משל האויבים השולטים בהעדר דרכי התורה שהוא השונא המדיח והוא ראש צרים ומלך גדול ותקן שיהיו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת שחרית ומ״מ פירשו בשביעי של קמא (ב״ק פ״ב.) שלא היתה עיקר תקנת משה רבינו אלא חד גברא לתלתא פסוקי אי נמי תלתא גברי לתלתא פסוקי עד שבא עזרא ותקן שיהו קורין בהם שלשה לעשרה פסוקים והוסיף להם עוד קריאת שבת במנחה ופי׳ שם הטעם משום יושבי קרנות שהרי קריאת שבת במנחה אינה בטעם זה ר״ל שלא לעמוד שלשה ימים בלא תורה שהרי קראו בה בשחרית שלא מכח תקנתו אלא מתקנת משה רבינו כמו שכתבנו ומ״מ במסכת סופרים יראה שאף עיקר הקריאה בשני ובחמישי על ידי עזרא היתה והוא שאמרו משה תקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובחול המועד ובראשי חדשים שנאמר וידבר משה את מועדי י״י וגו׳ מצותן שיהו קורין כל אחד בזמנו ועזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין בשני ובחמישי ובשבת במנחה אלא שאין לדחות תלמוד שלנו מפני ברייתא של מסכת סופרים ואף קריאת המנחה בשבת קצת גאונים פירשו בו שטעם תקנתה להשוות קריאת שבט לוי רוצה לומר בין כהנים ולוים שנקראו עם בפני עצמן עם ישראל והוא שיש שם שלשה קריאות של שלשה שלשה ויש בהם ששה בין כהנים ולוים ושלשה ישראלים ובשבת שחרית שנים בין כהנים ולוים וחמשה ישראלים ונמצאו שמונה מכל עם ואף זו כנגד תלמוד שלנו שפירשו הטעם מפני יושבי קרנות אלא שלשיטת מסכת סופרים קריאת השלשה חכמים תקנוה שעזרא תקן עיקר הקריאה וחכמים תקנו קריאת השלשה אבל לשיטת תלמוד שלנו שהוא העיקר משה תקן עיקר הקריאה בשני ובחמישי ובא עזרא ותקן בהם קריאת שלשה והוסיף עוד קריאת שבת במנחה ומתוך כך אמרו במשנה זו על קריאות אלו של שני וחמישי ושבת במנחה שיהיו קורין בהם שלשה אין פוחתין מהם שאין שום קריאה בפחות משלשה כנגד שלשה יחסים הידועים באומתנו והם כהן לוי וישראל וכן אין מוסיפין עליהם והטעם מפני ששני וחמישי הם ימי מלאכה ונמצא בהארכתם בטול מלאכה לעם ושבת במנחה הוא סמוך לערב שכבר עמדו שם רובו של יום בקדושה בין תפלה ותורה ודרשה ויש בהארכתם טורח גדול והוא הטעם שאין מפטירין בהן בנביא ויש מקשים בה ממה שאמר בשני של שבת (כ״ד.) יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של יום טוב וכו׳ עד שטרחו בתירוצה בדברים שאין נראין ומ״מ עיקר הגירסא לשם יום הכפורים שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של שבת ואע״פ שמ״מ אין הלכה כן שהרי יום הוא שנתחייב בארבע תפלות מ״מ למדת שאין נביא בשבת במנחה:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 15]

בעא מיניה עולא בר רב מרבא – פ׳ ר״ח כיצד קורין אותה צו את בני ישראל את קרבני לחמי דהוו תמניא פסוקי היכי נעביד ליקרו תרי תלתא תלתא פשו להו ב׳ ואין משריין בפ׳ פחות מג׳ פסוקים פי׳ גזרה משום היוצאין דנפקי בין גברא לגברא דסברי דהני תרי פסוקי דשיירי למיקרי לגברא תליתאי שיירינהו מיהו ליתא להאי חששא אלא בכגון זה שהוא משייר בסוף הפרשה שאומר למה לא סיים הפרשה עם זה אלא ודאי דלגברא אחרינא שיירינהו אבל כשמשלים הפרשה אלא שיש סמוך לה פרשה של ב׳ פסוקים להאי ליכא למיחש והיינו דלא חיישינן להא לרבה דקרו הני תמניא פסוקי תרי גברי ד׳ לד׳ דמשייר פ׳ וביום השבת שהיא ב׳ פסוקים בלבד כדמוכח בסמוך ומכאן למדנו דין זה לכל מקום והלשון מוכיח עליו דקאמר שאין משיירין בפרשה דאלמא בשיור פרשה שלא סיים אותה איירינן דוקא.
ליקרו ב׳ ארבעה ארבעה ביום השבת דהוי תרי ובראשי חדשיכם דהוו חמשה היכי נעביד ליקרו הג׳ תרי מיום השבת וחד מראשי חדשיכם אין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים – פי׳ גזרה משום הנכנסין בתרי אנפי חדא שהנכנס כשהקורא הד׳ הנשאר מפרשה זו ויודע שאין למעלה ממנו בפ׳ אלא פסוק א׳ יהיה סבור שלא קרא הג׳ אלא אותו פסוק בלבד ואידך שמא יכנס אחד כשקורא הג׳ פסוק ובראשי חדשיכם שהרי נכנסי׳ לבית הכנסת אפילו בין פסוקא לפסוק׳ וכדסבור שאין ג׳ זה קורא אלא פסוק א׳ וסברה דפוחתין לקרא בתורה מג׳ והאי אנפא בתרא עדיף טפי שהנכנס טועה במה שקורין לפניו דאלו אנפא קמא לא חששא הוא כולי האי שאין הנכנסים מעיינים במה שקראו כבר והכי משמע לקמן כדבעינן לברורי בס״ד וליוצאין באמצע גברא לא חיישינן לעולם דהא לא שרי למיעבד הכי והיינו דליכא בהא משום גזרת יוצאין כשמתחיל הג׳ לקרא ביום השבת שיהא סבור שלא יקרא אלא אותם ב׳ פסוקי׳ מי׳ בר מהכי ליכ׳ למיחש בהכי דמהראה בדעתו בין אינו אומר כן אלא ברואה שמשייר בפרשה כמו ליקרו תרי מהך ותלתא מהך פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות מג׳ פסוקים אלא דאשגרת לישן דלעיל נקט ודכותא בתלמודא.
ד שנינו במשנה: בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין (קוראים) ארבעה. בעא מיניה [שאל אותו] עולא בר רב מרבא: פרשת ראש חודש שקוראים בה שלוש פרשיות קטנות סמוכות (במדבר כח, א-ח, במדבר כח, ט-י, ובמדבר כח, יא-טו) כיצד קורין אותה כאשר יש לחלק את קריאתה בין ארבעה אנשים? הפרשיה הראשונה ״צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי״ (במדבר כח, ב) דהויין תמניא פסוקי [שהן שמונה פסוקים], היכי נעביד [כיצד נעשה]?
We learned in the mishna: On the days of the New Moon and on the intermediate days of a Festival, four people read from the Torah. Ulla bar Rav raised a dilemma before Rava: The Torah portion read on the New Moon consists of three short consecutive paragraphs (Numbers 28:1–8, 9–10, 11–15). How does one read it in order to divide it among four readers? With regard to the first paragraph, which includes the verse: “Command the children of Israel and say to them, My offering, the provision of My sacrifices made by fire” (Numbers 28:2), and which is eight verses, what shall we do?
רי״ףרש״יראב״ןר׳ ישמעאל בן חכמוןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) נִיקְרֵי תְּרֵי תְּלָתָא תְּלָתָא פְּסוּקִין פָּשׁוּ לְהוּ תְּרֵי פוְאֵין מְשַׁיְּירִין בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין נִיקְרֵי אַרְבָּעָה אַרְבְּעָה פָּשׁוּ לְהוּ שִׁבְעָה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת הָוַיִין תְּרֵי וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם הָוַיִין חֲמִשָּׁה הֵיכִי נַעֲבֵיד נִיקְרֵי תְּרֵי מֵהָא וְחַד מֵהָנָךְ

If you say that the first two readers should read three verses each, there will remain only two more verses until the end of the paragraph, and one may not leave fewer than three verses before the end of a paragraph at the conclusion of a reading. If you say that the first two readers should read four verses each and complete the first paragraph, then seven verses will be left until the end of entire portion; the second paragraph of “And on Shabbat day” (Numbers 28:9) is two verses, and the third paragraph of “And on the beginnings of your months” (Numbers 28:11) is five verses. What shall we do with them? If the third reader reads the two verses from this paragraph and one of those verses in the following paragraph, this is improper due to the principle that
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין משיירין בפרשה כו׳ – לקמן מפרש טעמא ואין מתחילין נמי לקמן אמרינן לה ומפרש טעמא.
ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. מפני היוצאין, ויהיו סבורין שלא יקרא לאחרון אלא אותן שני פסוקים שנשארו לגמור מן הפרשה ולא יותר, וילמד ממנו שאין קורין בתורה אלא אחד או שנים כרצונו, וא״כ לא יהיה לו זכר.
פרק שלישי: הקורא את המגילה עומד
בעא מיניה עולא בר רב מרבא פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה, צו את בני ישראל דלא הויא אלא תמניא פסוקי היכי ניעבד, ליקרו תרין תלתא פסוקי פשו להו תרין, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים – פי׳ דקי״ל לקמןא כר׳ תנחום א״ר יהושע בן לוי, דאמר אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים גזירה משום היוצאין, שמא יצאו בין גברא לגברא. [ו]⁠יאמרו זה שקרא למה שייר שנים פסוקים בפרש׳ זו, ודאי לקרוא אחר הניח אותן, ודעתן להפסיק בראש הפרשה, שאלמלא היה דעתן שיקרא הוא אחריו מפרשה אחרת, היה זה גומר בפרשתו, אלא בסוף הפרשה יגמור הבא אחריו, ויבא לומר שקורין בתורה פחות משלשה פסוקים. ואע״פ שי״ל, שלא אמרו לקמן אין משיירין אלא במקום שאפשר שיש שקורין בסוף הפרשה, אבל כאן הדבר ידוע שצריכין השנים לגמור עוד שתי פרשיות, ויותר משלשה פסוקים שיש לכל אחד ואחד, מ״מ כיון שלא גמר זה הפרשה, שעדיין יש ריוח לשנים הבאים אחריו, יבאו לידי טעות בכך, הילכך לא אפשר.
אלא ליקרו תרי ארבעה ארבעה, ביום השבת דהוין תרין פסוקי, ובראשי חדשיכם דהוו חמשה, היכי ניעבד, יקרא השלישי תרי מפרשת ביום השבת, וחד מפרשת ובראשי חדשיכם. אין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים – פי׳ דקי״ל כיש אומריםב וגזרה משום הנכנסין, כשיראו הרביעי מתחיל בפסוק שני שבפרשה, או שימצאו השלישי קורא אותו וגומר בו, יאמרו לא קרא ממנה אלא פסוק אחד, שאם קרא מלפניו בפרשיות של מעלה, למה התחיל בפרשה זו משום פסוק א׳, והלא יש ריוח למעלה לקרות שלשה עד סוף הפרשה.
וא״ת א״כ פרשה קטנה של שני פסוקים לא יקראנה בבית הכנסת, שמא יאמרו בה התחיל ובה סיים. זו אינה תימה, דהתם מה יראו לומר כן,⁠ג אבל בכאן דרך הקוראין לסיים בסוף פרשה ולהתחיל בראשונה, וכאן כיון שיש ריוח למעלה, ורואין זה מתחיל בפסוק שני, יאמרו מתחלה קרא זה שלפניו פסוק א׳ ויצא בו, ויבא לידי טעות בכך, הילכך לא אפשר.
ליקרי תרי פסוקי מפרשת ביום השבת, ותלתא פסוקי מפ׳ ובראשי חדשיכם, אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקיםד – פי׳, שייטא דלישנ׳ נקט, דהכא הא איכא רביעי דבעי למקרא בה, והקור׳ בתורה לא יקרא פחות משלשה פסוקים. אי נמי איכא למימר, דאי לא משום אין משיירין, הוה אמינא למיקרי רביעי תרין מפרשת ובראשי חדשיכם, וחד1 מפרשת הפסח הסמוכה לה, אלא כיון שאי משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים, לא אפשר אלא א״כ יקרא השלישי כל פרשת החדש, והרביעי יקרא בשאר הקרבנות. ולא ראו חכמים ז״ל לעשות כן, לפי שלא בא רביעי אלא בשביל ר״ח, והאיך יקרא בדבר שאינו חובת היום. וכן לא ראו להתחיל בפ׳ שלמעלה מצו את בני ישראל, דכולן בחובת היום הם מקרין אותם. דתמיד נמי חובת היום הוא, ואף מוסף שבת שבאמצע פרשיותה בראשי חדשים הוא קרב.
א. כב, א.
ב. שם.
ג. בתוד״ה אין כ׳ דהשלישי קורא וביום השבת ול״ח לנכנסין משום שהדבר ידוע לעולם. ובתרוה״ד סי׳ כב כ׳ שאפשר להפסיק אצל פ׳ קטנה, והביאו הרמ״א סי׳ קלח ס״א. ובמג״א שם הקשה דמהתוס׳ משמע דרק פ׳ וביום השבת שרי, ועי׳ רש״ש, ובד׳ רבנו מבואר כהתרוה״ד, וכ״ה בריטב״א, ועי׳ להלן בהערת הגרא״ז.
ד. כן הגי׳ ברשב״א ר״ן ודק״ס, וכ״מ מרש״י ד״ה ליקרי. ולפנינו ליתא, ולפ״ז לק״מ.
ה. נראה דצ״ל: פעמים, וכ״ה ברשב״א ור״ן. ובמאירי כ׳ דמשום שהיא באמצע הפרשיות אין לדלגה.
1. הגהת הגרא״ז: נראה שהוא ט״ס וצ״ל ומלתא דהא אין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים.
וליקרו תרי מהא וחד מהא אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פירוש: כיש אומרים דלקמן (מגילה כב.) גזירה משום הנכנסין, שמא יכנסו בשעה שמתחיל הרביעי ויאמרו כיון שזה מתחיל בפסוק שני של תחילת הפרשה שמע מינה שהפסוק הראשון לבדו קרא הקורא שלפניו שאלמלא כן מפני מה לא סיים הקורא הראשון בסוף הפרשה של מעלה ולמה לו להתחיל בפסוק אחד של פרשה זו, והוא הדין והוא הטעם לנכנסין בשעה שיקרא השלישי אותו פסוק ראשון של פרשה זו שיאמרו כן.
שם וביום השבת תרי ובראשי חדשיכם חמשה היכי ליעבד ליקרי תרי מהא וחד מהנך וכו׳ נראה הא דנקיט בכה״ג ולא נקיט תרי מהא ותרי מהנך דאכתי פשו להו מובראשי חדשיכם תלתא אלא דאפ״ה כיון דליכא בין הכל אלא ז׳ פסוקים בין הנך תרי גברי שהם השלישי והרביעי והדין הוא שיקרא הרביעי ד׳ דמעלין בקדש כדאיתא לעיל משא״כ בשלישי ליכא צד למעליותא כיון שאינו אמצעי כנ״ל וק״ל:
ניקרי תרי תלתא תלתא [נקרא לשני הקרואים הראשונים שלושה שלושה] פסוקים — הרי פשו להו תרי [נשארו להם בפרשיה עוד שני פסוקים] וכלל הוא: אין משיירין בפרשה כאשר מפסיקים בקריאה פחות משלשה פסוקין. אלא ניקרי [נקרא] ארבעה ארבעה בפרשיה הראשונה, אם כן עד סוף הקריאה פשו להו [נשארו להם] שבעה פסוקים, פרשיה שניה של ״וביום השבת״ (במדבר כח, ט-י) הויין תרי [הם שנים], ״ובראשי חדשיכם״ (במדבר כח, יא-טו) הויין [הם] חמשה, ואם כן היכי נעביד [כיצד נעשה]? אם נקרי תרי מהא וחד מהנך [נקרא שתים מזו מהפרשה של אותה השבת ואחד מאלה מפרשת ראש חודש]
If you say that the first two readers should read three verses each, there will remain only two more verses until the end of the paragraph, and one may not leave fewer than three verses before the end of a paragraph at the conclusion of a reading. If you say that the first two readers should read four verses each and complete the first paragraph, then seven verses will be left until the end of entire portion; the second paragraph of “And on Shabbat day” (Numbers 28:9) is two verses, and the third paragraph of “And on the beginnings of your months” (Numbers 28:11) is five verses. What shall we do with them? If the third reader reads the two verses from this paragraph and one of those verses in the following paragraph, this is improper due to the principle that
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מגילה כא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה מגילה כא:, ר׳ חננאל מגילה כא:, רי"ף מגילה כא: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י מגילה כא:, ראב"ן מגילה כא: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות מגילה כא:, ר"י מלוניל מגילה כא: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ר׳ יהודה אלמדארי מגילה כא: – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), רמב"ן מגילה כא: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה גולדשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר׳ ישמעאל בן חכמון מגילה כא: – מהדורת הרב אהרן גבאי, חצי גבורים ח' (אלול תשע"ה), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), רשב"א מגילה כא: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי מגילה כא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מגילה כא:, ר"ן מגילה כא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות מגילה כא:, מהרש"א חידושי אגדות מגילה כא:, פני יהושע מגילה כא:, פירוש הרב שטיינזלץ מגילה כא:, אסופת מאמרים מגילה כא:

Megillah 21b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Megillah 21b, R. Chananel Megillah 21b, Rif by Bavli Megillah 21b, Rashi Megillah 21b, Raavan Megillah 21b, Tosafot Megillah 21b, Ri MiLunel Megillah 21b, R. Yehuda Almadari Megillah 21b, Ramban Megillah 21b, R. Yishmael b. Chakhmon Megillah 21b, Rashba Megillah 21b, Meiri Megillah 21b, Ritva Megillah 21b, Ran Megillah 21b, Maharsha Chidushei Halakhot Megillah 21b, Maharsha Chidushei Aggadot Megillah 21b, Penei Yehoshua Megillah 21b, Steinsaltz Commentary Megillah 21b, Collected Articles Megillah 21b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144