תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם – כל תקנת רבו כאן היא אבל תקנת העבד אין כאן אם נתקן במשפט הממון לא נתקן בפריה ורביה.
לישא שפחה אינו יכול – מפני צד החרות שבו וכתיב לא יהיה קדש וגו׳ (דברים כג).
בת חורין אינו יכול – מפני צד עבדות שבו.
(1) 
תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל.
תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל.You have remedied the situation of his master, who benefits fully from all his rights to the slave, but his own situation you have not remedied. How so? He is unable to marry a maidservant, as half of him is already free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is likewise unable to marry a free woman, as half of him is still a slave.
תקנתם את רבו – במה שהיה לו מעיקרא יש לו עכשיו שזהו העבדות ואת עצמו לא תקנתם שאינו יכול לישא אשה ואי משום עבדות הא לא איכפת ליה כלל כיון דמעיקרא היה כולו לרב ועכשיו ביומו לעצמו והר״ר משולם גריס תקנתם את עצמו ואת רבו לא תקנתם כלל שגם הרב מפסיד הוולדות.
לישא שפחה אינו יכול – ולמכור עצמו לא מצי כדי לישא שפחה דהא גר אינו נמכר בעבד עברי דבעינן ושב אל משפחתו (ויקרא כה) וליכא כדאיתא באיזהו נשך (ב״מ דף עא.) ועוד מאחר דלא קיים פריה ורביה ביהדות לא נסבינן ליה כנענית לצד חירות שבו ודכוותיה מצינו בפ״ק דקדושין (דף כ) אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וא״ת ישא בת מינו ליתי צד חירות ולישתמיש בצד חירות וצד עבדות בצד עבדות דומיא דפרידה שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עט.) וי״ל דהתם לא קפיד קרא אלא בכלאים דתרי מינים והא ליכא אבל הכא אמאן קפיד קרא אצד חירות דלא לישתמיש צד חירות בעבדות והא איתא ומטעם דשרי הרבעה שרי גם לרכוב על הפרידה ובתוספתא דמסכת כלאים (פ״ה ובירושלמי פ״ח) תניא אמר רבי איסי בן יהודה אסור לרכוב על הפרידה מק״ו ומה במקום שמותר ללבוש שתי חלוקין אסור בתערובתו מקום שאסור לנהוג שני מינים אינו דין שאסור בתערובתו אמרו ליה והא כתיב והרכבתם את שלמה בני על הפרדה (מלכים א א) אמר להם אין למדים תורה מן התקועה א״ל והא כתיב ויעש הישר בעיני ה׳.
לישא שפחה אינו יכול – וממזרת לא ישא אע״ג דעבד מותר בממזרת לפי שקדש ועומד כדתנן פרק האומר (קדושין דף סט.) יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה וצד חירות שרי בה כדתנן פרק עשרה יוחסין (קדושין דף סט.) שחרורי וממזרי שרו לבא זה בזה דהא י״ל דאין לנו לתקן כדי להרבות ממזרים בעולם ועוד כיון דתפסי בה קדושין אתי צד עבדות ומשתמש באשת איש ונתינה נמי לא ישא דאע״ג דממזרת ונתינה ושחרורי מותרין לבא זה בזה דהא הוה התפסת קדושין ואתי צד עבדות ומשתמש באשת איש אי נמי נתינה אסור בצד עבדות דלאו קדש ועומד הוא אע״ג דמותר בממזרת משום דלא מקרי קהל מוזהר בלאו דלא יהיה קדש (דברים כג) וא״ת וליתי עשה [דלשבת יצרה] ולידחי לאו דלא יהיה קדש וי״ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה אי נמי דלא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא כגון מילה בצרעת דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה אבל הכא משעת העראה עובר ליה בלאו ועשה ליכא עד גמר ביאה.
בד״ה תקנתם את רבו במה שהיה לו מעיקרא כו׳ ואי משום עבדות הא לא איכפת כו׳ והר״ר משולם גריס כו׳ עכ״ל ביאור דבריהם דאי משום עבדות ודאי לית לן לתקוני לכוף רבו לעשותו בן חורין דהא לא איכפת ליה שהרי עכשיו גם כן נשתכר דמעיקרא קודם שנשתחרר כולו לרב ועכשיו לפי תקנת ב״ה ביומו לעצמו ומשום זה הר״ר משולם גרס תקנתם את עצמו דעכשיו ביומו לעצמו אבל לרבו לית ליה תקנה כלל שהרי הוא לא נשתכר בעבדות וגם מפסיד הולדות לתקנת ב״ה דלישא שפחה אינו כו׳ וכיון דלית כאן תקנת הרב כלל אלא תקנת העבד ניחא לן לתקוני לכוף רבו לעשותו בן חורין משום קיום פריה ורביה ודו״ק:
בד״ה לישא שפחה כו׳ אין למדין תורה מן התקוע עכ״ל מלשון תוקע עצמו לדבר הלכה דפרק מצות חליצה וכן פירש הר״ש במס׳ כלאים ע״ש:
בד״ה לישא שפחה כו׳ מוזהר בלאו דלא יהיה קדש וא״ת וליתי עשה דלשבת יצרה ולדחי לא תעשה דלא יהיה קדש וי״ל דהכא אפשר לקיים כו׳ עכ״ל וכצ״ל מתוספות דפרק השולח וק״ל:
תקנתם בכך את רבו, כלומר, מצאתם תקנה שהיא מועילה לרבו של העבד, ואת עצמו לא תקנתם. ומדוע; לישא שפחה אינו יכול, שכן הוא בן חורין למחצה, וישראל אסור בשפחה, וכמו כן לישא בת חורין אינו יכול, שהוא אסור בה כיון שהוא חציו עבד,
You have remedied the situation of his master, who benefits fully from all his rights to the slave, but his own situation you have not remedied. How so? He is unable to marry a maidservant, as half of him is already free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is likewise unable to marry a free woman, as half of him is still a slave.
הכל
(2) לִיבְטֵּיל וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו מ״ה:י״ח} לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אאֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין וְכוֹתֵב לוֹ שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.:
And if you say he should be idle and not marry, but isn’t it true that the world was created only for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather, for the betterment of the world we force his master to make him a freeman, and the slave writes a bill to his master accepting his responsibility to pay half his value to him. And Beit Hillel ultimately retracted their opinion, to rule in accordance with the statement of Beit Shammai that a half-slave must be set free.
ותנן: כופין את רבו ועושהו בן חורין וחזרו בית הילל להודות לדברי בית1 שמאי, דכיון דודאי לשחרור קאי אף על פי שעדיין לא נשתחרר חייב בראיה.
ירושלמי: מתניתין בראית קרבן, אבל בראיית פנים אפילו קטן אביו חייב להעלותו שנאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף. וסיפא דקתני עבדים שאינן משוחררים לגמרי פטורין, כמשנה ראשונה היא שנויה. דרש ר׳ אלעזר בן עזריה אנשים באים ללמד, ונשים באות לשמוע, וטף ליתן שכר למביאיהן.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״בן״.
לא תהו בראה – האי עשה אלים טפי מפרו ורבו כדאמר במגילה בפרק בתרא (מגילה כז.) מוכר אדם ס״ת לישא אשה וללמוד תורה ומייתי לא תהו בראה אבל י״מ משום דעבד לא מיפקיד אפריה ורביה דאמר היו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לא קיים פריה ורביה ולאו מילתא היא דאמר בירושלמי דמו״ק (פ״א) עבד מהו שישא אשה במועד אמר להון נשמעינן מן הדין מתניתין יבטל והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה ואמר שמעון בר אבא משום רבי יוחנן כל שהוא מצווה על פריה ורביה לא ישא אשה במועד ועוד לישנא דנקט הכא והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה משמע דאתרוייהו קאי והא דאמרינן לא קיים פריה ורביה היינו מטעם דבעינן זרעו מיוחס אחריו ואפילו ישראל שיש לו בן מן השפחה אינו קרוי אחריו ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען.
כופין את רבו – אפילו לשמואל דאמר (גיטין דף לח.) המפקיר עבדו יוצא לחירות וא״צ גט שחרור הכא דטבא ליה עבדו ליה לעשות שחרור גמור ואע״ג דאמרינן (ברכות דף מז:) המשחרר עבדו עובר בעשה ניחא לן דליעבד הרב איסורא זוטא ולא ליעבד העבד איסורא רבה כדאמר בעירובין בפ׳ בכל מערבין (דף לב: ושם) ולא דמי לההיא דריש שבת (דף ד. ושם) וכי אמרינן לו לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך דהתם פושע בדבר הוי שלא היה לו לאפות הפת תדע דשרינן ריש תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם) להקריב לכהן אחר תמיד של בין הערבים כפרת חבירו כדי שיאכל קרבן פסח לערב אע״ג דאיכא עשה דהשלמה.
בד״ה לא תהו בראה האי עשה אלים טפי כו׳ אבל י״מ משום דעבד לא מיפקיד אפריה ורביה כו׳ ולאו מלתא הוו דאמר בירושלמי דמו״ק עבד מהו כו׳ עכ״ל אבל בתוספות פרק השולח אדרבה דקדקו מהך ירושלמי דמשמע דלא שייך בו בעבד אלא לשבת יצרה כדעת הי״מ גם מה שכתבו התוספות הכא ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען עכ״ל הוא דבר תמוה [א] דהא מצות פריה ורביה לישראל נאמרה ולא לבני נח כדאמרינן בהדיא בפרק ארבע מיתות והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב פרו ורבו ונשנית בסיני לישראל נאמר ולא לבני נח וצ״ע:
ליבטיל [שייבטל] מפריה ורביה ולא ישא אשה כלל? — והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: ״לא תהו בראה לשבת יצרה״ (ישעיהו מה, יח). אלא, מפני תיקון העולם כלומר, לשם תקנתו של העבד כופין (מכריחים) את רבו, ועושה אותו בן חורין, כלומר, משחרר את החלק השייך לו, וכותב לו העבד שטר חוב על חצי דמיו (שוויו, מחירו) ומשלם לאדון. וחזרו לבסוף בית הלל להורות כדברי בית שמאי, שיש לשחרר עבד כזה, ודברי רבינא הם לפי המשנה האחרונה כשיטת בית הלל לאחר חזרה, וכיון שחובה על בעליו לשחררו ועדיין אינו משוחרר לגמרי — פטור מן הראייה.
And if you say he should be idle and not marry, but isn’t it true that the world was created only for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather, for the betterment of the world we force his master to make him a freeman, and the slave writes a bill to his master accepting his responsibility to pay half his value to him. And Beit Hillel ultimately retracted their opinion, to rule in accordance with the statement of Beit Shammai that a half-slave must be set free.
הכל
(3) חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כּוּ׳.: קָתָנֵי חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה וְקָטָן מָה שׁוֹטֶה וְקָטָן דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה אַף חֵרֵשׁ דְּלָאו בַּר דֵּעָה הוּא וְקָא מַשְׁמַע לַן כְּדִתְנַן חֵרֵשׁ שֶׁדִּיבְּרוּ חֲכָמִים בְּכׇל מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר הָא מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר חַיָּיב.
§ The mishna taught: Except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor. The Gemara notes: By listing these three cases together the mishna is teaching that a deaf-mute is similar to an imbecile and a minor: Just as an imbecile and a minor are among those who are not of sound mind, so too the deaf-mute [ḥeresh] mentioned here is one who is not of sound mind. And this teaches us as we learned in a mishna (Terumot 1:2): The ḥeresh, whom the Sages discussed everywhere, is one who does not hear and does not speak, and therefore his mind is not lucid. It can be inferred from this that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot like any other person.
חוץ מחרש אתינן לאוקומה בחרש שאינו לא שומע ולא מדבר הא החרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר חייב.
כדתנן – בריש מסכת תרומות (משנה תרומות א׳:ב׳).
חרש שדברו בו חכמים בכל מקום – שהשוו אותו לשוטה לפוטרו לא דברו אלא במי שאינו שומע ואינו מדבר הכי קים להו לרבנן דמי שאינו שומע ואינו מדבר דלאו בני דעה נינהו.
מדבר ואינו שומע – תחילתו היה פקח עד שלמד לדבר ואח״כ נתחרש.
נשים ועבדים – לא שייך לאקשויי אמאי תני נשים לשון רבים ותנא קטן חרש לשון יחיד כדדייק בפרק קמא דנדה (נדה ח) גבי קטנות והכא תנא אשה דהכא תרי ענייני ולא דמי חד לאידך דחרש ושוטה פטור מכל המצות כדאמר לקמן וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק״ו דנשים פטורות דכתיב זכורך טפלים לא כל שכן דהכי דייקינן בפרק קמא דקדושין (דף לד: ושם) טפלים חייבין נשים לא כל שכן.
ומי שאינו יכול לעלות ברגליו – פרש״י מירושלים לעזרה ורבותא נקט דלא מיבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה וה״ה נמי אם הוא אינו יכול לעלות מעירו לירושלים דפטור כדמשמע בגמרא עד הכא מאן אייתי.
חרש דומיא דשוטה וקטן – במגילה פ״ב (דף יט:) הכל כשרין לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן כו׳ לא דייק הכי דהתם ע״כ במדבר קיימינן מדקרא את המגילה וברמיזה לא הוה מפיק אחרים וכן בחולין (דף ב.) חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן לא דייק הכי דהתם הטעם תלוי בכיון שיוכל לאמן את ידו לשחוט.
שנינו במשנה: הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן. ומעירים: קתני [שנה] פה חרש דומיא [בדומה] לשוטה וקטן, ומסמיכות זו אפשר ללמוד: מה שוטה וקטן דלאו [שלא] בני דעה הם כלל, אף חרש שמדובר בו פה — דלאו בר [שלא בן] דעה הוא. וקא משמע לן [והשמיע לנו] בכך כדתנן [כפי ששנינו במשנה] אחרת: חרש שדיברו חכמים בכל מקום הוא אדם שאינו שומע ואינו מדבר ובשל כך דעתו איננה צלולה. ומכאן נדייק: הא [הרי] אם מי שהוא מדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר — הריהו חייב במצוות, ככל אדם אחר.
§ The mishna taught: Except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor. The Gemara notes: By listing these three cases together the mishna is teaching that a deaf-mute is similar to an imbecile and a minor: Just as an imbecile and a minor are among those who are not of sound mind, so too the deaf-mute [ḥeresh] mentioned here is one who is not of sound mind. And this teaches us as we learned in a mishna (Terumot 1:2): The ḥeresh, whom the Sages discussed everywhere, is one who does not hear and does not speak, and therefore his mind is not lucid. It can be inferred from this that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot like any other person.
הכל
(4) תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ זֶהוּ חֵרֵשׁ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר זֶהוּ אִלֵּם בזֶה וָזֶה הֲרֵי הֵן כְּפִקְחִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם.
The Gemara notes: We already learned this, as the Sages taught in the Tosefta (Terumot 1:2): One who speaks but does not hear, this is a deaf person. One who hears but does not speak, this is a mute. Both this one and that one are in the same legal category as those who can see and hear with regard to all matters. This shows that the ḥeresh exempted by the Sages is one who neither hears nor speaks.
וא׳ תנינא להא דתנו רבנן: חרש מדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם, זה וזה הרי הן כפיקחין לכל דבריהם.
תנינא – במתניתין.
להא דתנו רבנן – בברייתא ולמדנו שהברייתא הזאת עיקר וסומכין עליה.
זה וזה כפקחים – היינו כמתניתין דלא פטר אלא חרש הדומה לשוטה.
המדבר ואינו שומע זהו חרש – בב״ר מפיק ליה אינו מדבר ואינו שומע דכתיב מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש (שמות ד) מי [שם] פה קאי לתרוייהו.
שומע ואינו מדבר פטור מן הראייה וחייב בשמחה – והא דלא קתני נשים דמחייבי בשמחה בתר הכי לא חש להכי למיתני סורסא וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות וההיא דלקמן (דף ו:) דאמר יש בשמחה שאין בשתיהן שנוהגת באנשים ובנשים מה שאין כן בשתיהן ולא קחשיב חרש מדבר ואינו שומע דהתם בחגיגה נמי מיחייב ולא בעי למיתני יש בשתיהן שאין באחת כגון חרש מדבר ואינו שומע דלא נחית למיתני הך כללא רק מה שבאחת שאין בשתים והכא כי קאמר דמיחייב בשמחה הוא הדין בחגיגה כדפירשתי אלא שמחה נקט דנשים חייבות וחרש שוטה וקטן פטירי וכי תנינן לעיל זה וזה כפיקחין לכל דבריהן להתחייב בשמחה ובחגיגה קאמר.
בד״ה המדבר ואינו שומע זהו חרש בב״ר מפיק ליה אינו מדבר ואינו שומע דכתיב מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש מי שם פה קאי לתרווייהו עכ״ל כצ״ל ור״ל דבשמעתין לא מייתי קרא לאינו מדבר ואינו שומע דזהו חרש אבל בב״ר מפיק ליה מדכתיב מי שם פה גו׳ דקאי לתרווייהו בין אאלם בין אחרש שהקב״ה שם להם פה וכח הדיבור שלא היה לו כבר וא״כ ע״כ האי חרש אינו מדבר הוא וק״ל:
בד״ה שומע ואינו מדבר כו׳ זה וזה כפקחין לכל דבריהן להתחייב בשמחה ובחגיגה קאמר עכ״ל כצ״ל:
ומעירים: תנינא להא [שנינו דבר זה] במקום אחר, דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: המדבר ואינו שומע — זהו הקרוי חרש, שומע ואינו מדבר — זהו אלם, זה וזה, חרש ואילם אלה, הרי הן כפקחין לכל דבריהם (דיניהם), ומכאן שחרש שדנו בו חכמים בכל מקום הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר.
The Gemara notes: We already learned this, as the Sages taught in the Tosefta (Terumot 1:2): One who speaks but does not hear, this is a deaf person. One who hears but does not speak, this is a mute. Both this one and that one are in the same legal category as those who can see and hear with regard to all matters. This shows that the ḥeresh exempted by the Sages is one who neither hears nor speaks.
הכל
(5) וּמִמַּאי דִּמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ זֶהוּ חֵרֵשׁ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר זֶהוּ אִלֵּם דִּכְתִיב {תהלים ל״ח:י״ד} וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו וְאִיבָּעֵית אֵימָא כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי אִישְׁתְּקִיל מִילּוּלֵיהּ.:
The Gemara asks: And from where is it derived that one who speaks but does not hear is a deaf person, and one who hears but does not speak is a mute? As it is written: “But I am as a deaf man, I hear not; and I am as a dumb man [illem] who does not open his mouth” (Psalms 38:14). If you wish, say instead that this is as people say: His speech has been taken [Ishtakeil Milulei]; the term illem is an acronym for this phrase.
לעצם לשון הברייתא שואלים: וממאי [וממה, כיצד] יודע אתה שמדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם? דכתיב [שנאמר]: ״ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו״ (תהלים לח, יד), ומכאן שחרש הוא מי שאינו שומע, ואילם — שאינו מדבר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כדאמרי אינשי [כפי שאומרים אנשים] בביטוי מקובל: אישתקיל מילוליה [ניטל דיבורו], ו״אילם״ הוא כקיצור, נוטריקון, של המילים ״אישתקיל מילוליה״.
The Gemara asks: And from where is it derived that one who speaks but does not hear is a deaf person, and one who hears but does not speak is a mute? As it is written: “But I am as a deaf man, I hear not; and I am as a dumb man [illem] who does not open his mouth” (Psalms 38:14). If you wish, say instead that this is as people say: His speech has been taken [Ishtakeil Milulei]; the term illem is an acronym for this phrase.
הכל
(6) מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר חַיָּיב.: וְהָתַנְיָא גמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר פָּטוּר.
The Tosefta taught that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are exempt?
שנינו שהמדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר חייב. ושואלים והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר — פטור!
The Tosefta taught that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are exempt?
הכל
(7) אָמַר רָבִינָא וְאִיתֵּימָא רָבָא חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה ואע״פ וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה חַיָּיב בְּשִׂמְחָה דוְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר וְשׁוֹטֶה וְקָטָן פָּטוּר אַף מִן הַשִּׂמְחָה הוֹאִיל וּפְטוּרִים מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
Ravina said, and some say it was Rava who said: The mishna is incomplete and is teaching the following: All are obligated in the mitzvot of appearance in the Temple and rejoicing during the pilgrim Festival by eating the sacrificial meat, except for a deaf person who speaks but does not hear and mute person who hears but does not speak, each of whom is exempt from the mitzva of appearance. And even though he is exempt from the mitzva of appearance, he is obligated in the mitzva of rejoicing. But one who does not hear and does not speak, and an imbecile and a minor, each of these is exempt even from rejoicing, since they are exempt from all the mitzvot mentioned in the Torah, as they are not of sound mind.
ואתי רבינא ותרצה ואמר: חסורי מיחסרא, והכי קתני: הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר שפטור, ואף על פי שפטור מן הראייה חייב בשמחה. וחרש שאינו שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה, הואיל ופטורין מכל מצוות האמורות בתורה.
אמר רבא – מתניתין דתני אצל ראייה חרש דומיא דשוטה.
חסורי מיחסרא והכי קתני – דאע״פ דלא דומה לשוטה פטור וכי תניא מתניתין דומיא דשוטה גבי שמחה הוא דתני ותרי מיני חרש תנא מתניתין וחסורי מיחסרא מתניתין והכי קתני הכל חייבין בראייה חוץ מחרש כל דהו או שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע.
אמר רבינא ואיתימא רבא חסורי מחסרא והכי קאמר כו׳ – אי קשיא: כיון דהאי חוץ מחרש שוטה וקטן מוקמינן לה אשמחה היכי קתני בתרה וטומטום1 ואנדרוגינס ונשים ועבדים משוחררין דלא פטירי אלא מראיה אבל בשמחה חייבים ואם כן צריך עוד לחסר מתני׳ ולמיתני׳ בהני מן הראיה כיון דאפסיק ותני שמחה בינייהו. תשובה: אין צריך כאן חסרון אחר דבודאי כשהיינו רוצים להוסיף שמחה במתני׳ מאי דלא תני אלא בראייה הוצרכנו לומר חסורי מיחסרא, אבל כיון שהוספנו במתני׳ שמחה ותרתי קתני בראייה ובשמחה תו לא קשיא ולא מידי דמילי מילי קתני במתני׳ הראוי לענות2 בראייה בלבד עונה והראוי לענות בראייה ובשמחה עונה3 ורישא דתני חוץ מחרש כל דהו עונה בראייה ומצעיתא דתני שוטה וקטן והוא הדין לחרש שאינו לא שומע ולא מדבר עונה בשמחה וסיפא דתני וטומטום ואנדרוגינס כו׳ עונה בראייה.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״וטוטמטום״.
2. כן בכ״י ששון 557, וכן גם בהמשך. בדפוסים: ״למנות״.
3. כן בכ״י ששון 557, וכן גם בהמשך. בדפוסים: ״מונה״.
אמר רבינא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבא: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: הכל חייבין בראייה ובשמחה, אכילת בשר קדשים בימי החג, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה, ואף על פי שפטור מן הראייה חייב בשמחה. ואולם את שאינו לא שומע ולא מדבר, וכן שוטה וקטן — פטור אף מן השמחה, הואיל ופטורים אלה מכל מצות האמורות בתורה לפי שאינם בני דעת.
Ravina said, and some say it was Rava who said: The mishna is incomplete and is teaching the following: All are obligated in the mitzvot of appearance in the Temple and rejoicing during the pilgrim Festival by eating the sacrificial meat, except for a deaf person who speaks but does not hear and mute person who hears but does not speak, each of whom is exempt from the mitzva of appearance. And even though he is exempt from the mitzva of appearance, he is obligated in the mitzva of rejoicing. But one who does not hear and does not speak, and an imbecile and a minor, each of these is exempt even from rejoicing, since they are exempt from all the mitzvot mentioned in the Torah, as they are not of sound mind.
הכל
(8) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר שֶׁפְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה
That opinion is also taught in a baraita: All are obligated in the mitzva of appearance and in rejoicing, except for a deaf person who speaks but does not hear and one who hears but does not speak, as they are exempt from the mitzva of appearance. And even though they are exempt from the mitzva of appearance,
ומביאים לכך סיוע, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הכל חייבין בראייה ובשמחה, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, שפטורין מן הראייה. ואף על פי שפטור מן הראייה —
That opinion is also taught in a baraita: All are obligated in the mitzva of appearance and in rejoicing, except for a deaf person who speaks but does not hear and one who hears but does not speak, as they are exempt from the mitzva of appearance. And even though they are exempt from the mitzva of appearance,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.