×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מָר סָבַר גָּזְרִינַן צִיר בָּאֶמְצַע אַטּוּ צִיר מִן הַצַּד וּמָר סָבַר לָא גָּזְרִינַן.:
One Sage, Beit Shammai, holds that we issue a decree and prohibit a hinge in the middle due to a hinge on the side; and one Sage, Beit Hillel, holds that we do not issue this decree. Since placing a hinge of this type does not constitute the prohibited labor of building, it is permitted.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״המיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כי פליגי בשיש לה ציר באמצע בית הלל סברי לא גזרינן ומותר להחזיר.
{בבלי ביצה יב ע״א} בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את1 הקטן [וכו׳]⁠2: בית שמאי [סברי לא אמרינן]⁠3 מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה [נמי]⁠4 שלא לצורך ובית הלל סברי5 מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה [נמי]⁠6 שלא לצורך7 פירוש לצורך לצורך8 אכילה ושלא9 לצורך כגון קטן ולולב וספר תורה והוא הדין לכלים אבל אבנים וכיוצא בהן אפילו בית הלל
אסרי10 וכן הלכה.
וקיימא לן דיום טוב צריך עירובי תחומין ואינו צריך עירובי חצרות11 ושתופי מבואות אבל יום הכיפורים צריך12 אפילו עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת דתניא {בבלי עירובין ל ע״א-ע״ב} אמרו להם13 בית הלל לבית שמאי אין אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכיפורים ואפילו14 שחייב בתענית15 ואסור לו לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה (ו)שמעינן16 מינה דבין בית שמאי ובין בית הלל כולהו סבירא להו דמערבין לגדול ביום הכפורים עירובי תחומין ועירובי חצרות17 כשבת וכן הלכה:
1. את: חסר בכ״י נ.
2. וכו׳: דפוסים. גא ממשיך: ״ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין״. גטו: ״ולא את הלולב לרשות הרבים״. כ״י נ: ״ולא את הלולב וכו׳⁠ ⁠״. חסר בכ״י א.
3. סברי לא אמרינן: גא, גטו, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״לא סברו״.
4. נמי: גא, כ״י נ, דפוסים, וכן בר״ח. חסר בכ״י א, גטו.
5. סברי: גא, כ״י נ: ״סברי אמרינן״.
6. נמי: כ״י נ, דפוסים.
7. ובית הלל סברי מתוך שהותרה...שלא לצורך: חסר ב-גטו. גא: ״ובית הלל סברי מתוך וכו׳⁠ ⁠״.
8. לצורך: גא: ״כגון לצורך״.
9. ושלא: גא, כ״י נ: ״שלא״.
10. אסרי: כ״י נ: ״אסרינן״.
11. חצרות: וכן דפוסים. גא, גטו, כ״י נ: ״הוצאה״.
12. צריך: חסר ב-גג.
13. להם: גא, דפוסים. חסר בכ״י א, גג גטו, כ״י נ, וכן חסר בעיתים (סי׳ פ).
14. ואפילו: וכן ב-גא. גג, גטו, כ״י נ, דפוסים, עיתים: ״אע״פ״.
15. בתענית: גטו: ״בי כרת״.
16. ושמעינן: גג, כ״י נ, דפוסים, עיתים שם: ״שמעינן״. גטו: ״שמע״.
17. תחומין ועירובי חצרות: גא: ״ח⁠[צירות ו]⁠עירובי תחומין״. דפוסים: תחומין וחצרות.
מר סבר – בית שמאי.
ומר סבר – בית הלל והנך מתניתא לא אפלוג אלא מר אשמעינן חדא ומר אשמעינן חדא ולא פליגי מתניתא קמייתא הכי קאמר במה דברים אמורים בשיש להן ציר באמצע אבל אין להם ציר כל עיקר דברי הכל מותר ותנא בתרא ה״ק במה דברים אמורים דנחלקו בשאין להם ציר מן הצד אבל בשיש להם ציר מן הצד דברי הכל אסור.
ומר סבר לא גזרינן באמצע אטו מן הצד – וכיון דליכא משום חשש תקיעה מותר1 דמן הדין אין בנין בכלים וכן הלכתא והכי כתיבנא בשבת בס״ד.
1. כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728: ״ומותר״.
גמרא. השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. פירוש והוא הדין עולת חובה דהא כתיב וחגותם אותו חג לה׳ ודרשינן חגיגה לה׳ ולא עולה לה׳ ואפילו עולת ראיה דחובה היא. והא דקתני עולת נדבה לאפוקי שלמי נדבה דמותר שהרי יש בהן צורך הדיוט שהבשר נאכלת לבעלים. דאי תנא עולת חובה הוה אמינא הא שלמי חובה שרו ומינה דשלמי נדבה אסירי וליתא דאפילו נדבה שרו. כן פירשו בתוספת ורש״י ז״ל לא פירש כן.
בפרש״י בד״ה עולת נדבה דאי לחובת היום רחמנא שריא עכ״ל. אף דלמאי דמוקמינן לברייתא כב״ש ודאי דעולת היום שהיא עולת ראיה נמי אסור להקריבה בי״ט כיון דאית לה תשלומין לאחר י״ט כדאיתא להדיא לקמן פ״ב אלא דעולת היום שכתב רש״י כאן היינו עולת המוספין שהתירה התורה בפירוש וק״ל:
מר [חכם זה, בית שמאי] סבר כי גזרינן [גוזרים אנו] איסור על ציר באמצע אטו [משום] ציר מן הצד, ומר [וחכם זה, בית הלל] סבר: לא גזרינן [אין אנו גוזרים], וכיון שאין בכך מלאכת בניה — מותר.
One Sage, Beit Shammai, holds that we issue a decree and prohibit a hinge in the middle due to a hinge on the side; and one Sage, Beit Hillel, holds that we do not issue this decree. Since placing a hinge of this type does not constitute the prohibited labor of building, it is permitted.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״המיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מתני׳מַתְנִיתִין: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּבֵית הִלֵּל אמַתִּירִין.:

MISHNA: Beit Shammai say: One may carry out on a Festival neither a minor child, nor a lulav, nor a Torah Scroll into the public domain, as none of these are required for the preparation of food; and Beit Hillel permit it.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[מתני׳] בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו׳ – נקטינן לולב למצותו וקטן למולו וס״ת לקרות בו. ובית הלל מתירין להוציאן אפילו לרשות הרבים. ומשום הכי אמרי׳ בגמרא הא דתני השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. ואף על פי שעושה מצוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ לא את הקטן – כל מילי דלאו צורך אכילה.
אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הילל מתירין. פר״ח נקיטינן קטן למולו ולולב למצותו וספר תורה לקרות בו. ומשום הכי מייתי עלה בגמרא השוחט עולת נדבה ביו״ט לוקה אע״פ שעשה מצוה.
[משנה] ט. בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן וכו׳. דאע״פ שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש לא הותרה לצורך דבר אחר אע״פ שהיא מצוה כגון קטן למולו וכן ספר תורה לקרות בו ולולב לצאת בו, אלא יטלנו בתוך ביתו, ובית הלל מתירין דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה, והוא הדין לכל מילי אע״ג דאינו דבר מצוה, כגון מפתח ביתו והדומה לו, והאי דנקט הני להודיענו דבית שמאי מחמרי אפילו בהנך דבני מצוה נינהו.
[וקי״ל דיו״ט צריך] עירובי תחומין, דבלא עירוב אסור לילך חוץ לאלפים אמה אם לא הניח עירוב לסוף אלפים אמה כדעבדינן בשבת.
ואינו צריך ערוב הוצאה, דמותר להוציא ביום טוב כל מידי שיש לו תורת כלי מרשות היחיד לרשות הרבים, וכל שכן מרשותו לרשות חבירו.
[וא״צ] עירובי חצרות, דהיינו כגון חצר שיש בה שני בעלי בתים שכל אחד ואחד יש לו בית מיוחד לאכול בו, אבל החצר שלפניהם הוא משותף, שכל אחד ואחד רשאי לעשות בו כל חפצת נפשו, בשבת אסרינן לכל אחד ואחד להוציא לחצר כלים שהיו בבתים בעת שנכנס השבת, משום דכל אחד ואחד אוסר על חבירו, וכן כלים ששבתו בחצר אסור להכניס בבתים אלא כלים ששבתו בבתים לבדם, וכלים ששבתו בחצר בחצר לבדו, עד שיעשו ערוב בין שני בעלי הבתים, וכיון שעשו ערוב, נעשו שניהם, או אפילו הם מאה, כאיש אחד. והערוב הוא בפת ולא ביין וצריך שיעמידנו בבית אחד מהם ולא בחצר אע״פ שיהיה שמור שמה.
ושיתופי מבואות, כגון שתי חצרות, אחד במזרח המבוי ואחד במערב המבוי, ובכל חצר וחצר יש שם שני בעלי בתים, וכל אותן שבמזרח ערבו ערובי חצרות לעצמן ואותן של מערב ערבו לעצמן, אבל לא נשתתפו אותם שבמזרח עם אותן שבמערב, אסור להוציא כלים ששבתו בבתי המזרח למבוי, וכן אותן של מערב, אבל כלים ששבתו בהכנסת שבת בחצר מזרח ומערב מותר להוציאן למבוי, [וכן כלים ששבתו במבוי מותרין להוציאן ולהכניסן לחצר של מזרח ומערב, דמבוי וחצר רשות אחת הן. וכיון שנשתתפו אותן של מזרח ומערב] מותרין להוציא מזה לזה, שנעשו כולן חצר אחת, והשתוף הזה ראוי להיות מיין, ומותר להניחו בחצר שבמבוי ובלבד שיהיה שמור שמה, ואפילו שנשתתפו אלו שבמזרח עם אותן שבמערב ביין, אכתי צריכי ערוב אותן שני בעלי בתים שבמזרח לעצמן, וכן אותן שני בעלי בתים שבמערב לעצמן, דאין סומכין לערוב במקום שתוף, אלא צריכי שניהם כדי שלא תשתכח תורת ערוב, ובפחות משתי חצרות ובכל חצר וחצר שני בעלי בתים לא משתתפי, ואפילו היו מצד מזרח עשרה בתים וכל אחד ואחד פתוח למבוי ואינו פתוח זה לזה, וכן מצד מערב פתוחים למבוי ואינן פתוחין זה לזה, לפי שאינן ראויין לערוב כיון שאינן פתוחים זה לזה, ואם בחצר מצד מערב איכא שני בעלי בתים וערבו ואין עוד ערוב בכל בתי המבוי, כמו כן נמי אינו ראוי אותו מבוי לשתוף, ואין יכולין לערב דרך המבוי חוץ מן שתוף, לפי שאין עירוב מועיל אלא בחצר, ולא במבוי שניתר בלחי וקורה.
מתניתין. בית שמאי אומרים אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין – פירש ר״ח ז״ל: קטן למולו לולב לצאת בו ספר תורה לקרות בו אלמא סבירא ליה לר״ח ז״ל דדוקא במקום מצוה. וליתא, דהא אמרי לקמן (בבלי ביצה כ״ה:): דמוציאין בכסא למי שהרבים צריכים להם ואפילו באלונקי נמי למאן דבעית ובירושלמי מוציאין את האיסטניס בכסא ומהאני טעמא נמי משמע דאמרינן לקמן (בבלי ביצה כ״ה:): בילתא דשרינן לה למיד1 ובהדיא אמרינן טעמא בגמרא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואמרי לה נמי בשחיטה ובהבערה ובישול ובכתובות (בבלי כתובות ז׳.) נמי 2 אמרינן לה גבי חבורה ולאו דוקא כפשטה דאם כן הותרו כל המלאכות כולן אלא כלומר הותרה שלא לצורך אוכל נפש והוא שיהא צורך היום. שבתורת מתוך אנו מתירין כל צורך נפש ואף על פי שאינו אוכל. ומהאי טעמא אמרינן התם בכתובות כדקא סלקא דעתך דאסור לבעול לכתחלה בשבת דמותר ביום טוב משום מתוך. ופרכינן עלה אלא מעתה מותר להניח מוגמר ביום טוב ומהדרינן אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש לאפוקי מוגמר דאיכא אינשי דלא צריכי להרחה כלל לעולם ולאפוקי אכילה אפילו בשל צבי דמכל מקום לאכילה הוא צריך. וכן הוצאה בכסא דבר השוה לכל נפש הוא לצאת לחוץ. ומהאי טעמא שרינן לבית הלל להחם חמין לרגליו ולהתחמם כנגד המדורה. וכל צורך נפש הנעשה ליומו כעין אוכל נפש עצמו שאף אוכל נפש לא הותר כשנעשה לזמן מרובה כדפרישנא לקמן. וכן מצות המוטלות עליו ליום צרך נפש הן ובכלל היתר. וכן מוכיח בפסחים למאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ומהאי טעמא שרינן במתניתין קטן למולו ולולב לצאת בו וספר תורה לקרות שכך דרכו לקרות בספר תדיר, ועדיפא מרחיצת חמין. והוא הדין בהוצאת קטן לצרכו דעדיפא מהאי טעמא. ומהאי טעמא נמי שרינן לשלוח תפלין ביום טוב להתלמד בהן ובהלכותיהן. והוצאת קטן למולו לא חשיבא מכשירין, ותשתרי משום הכי, דאם כן אסירא דהא איפשר להעשות מערב יום טוב לענין היתר הוצאה ביום טוב. אלא כמילה גופה חשיבא וכדין הולכת בהמה אצל טבח דחשיבא אוכל נפש גופה כדפרישנא לעיל. ומיהו דוקא לבית הלל דאתשריא הוצאה משום מתוך כל הוצאה דצורך נפש וכיון דשריא לה הוצאה בצרך נפש חשבינן הוצאה לצורך מילה וצרך נפש לדידן וכמילה גופה ואף על פי שאיפשר מבערב מה שאין כן לבית שמאי ומה שאין כן בשבת. ומיהו כי שרינן אפילו באוכל נפש גופיה דוקא במה שמשתמש בגופה של מלאכה אבל בנהנה בסלוקה לא. והיינו דאסרי לקמן (בבלי ביצה כ״ב.) לכבות הבקעת3 שלא תתעשן הבית הקדרה והנר מפני דבר אחר. והשתא ודאי כיון דשרינן הוצאת אסטניסים משום מתוך הוא הדין ודאי אף במי ש⁠{אינו} אסטניס4 דשרי שכבר נהנה והוצאת גופה דבר השוה לכל נפש היא אלא דאסור מדרבנן מפני שדרכו למנוע כמו בחול. ומסתברא ודאי דכי היכי דהולכת בהמה חשבינן אוכל נפש גופיה הוא הדין שמירתה דחשיב אוכל נפש גופיה. וכל הכלים שהותרה הוצאתן ביום טוב מפני צורך נפש הוא הדין לשמירתן הילכך מותר להוציא מפתח התיבה כשיש כלים ראויין ליום טוב. ולא עוד אלא אפילו בכבוי דליקה אסתפקא לן לקמן. ובירושלמי דבעינן שיהא בו אוכלין מסתברא דלאפוקי דברים שאין ראויין ביום טוב. ולכולי עלמא מוציא קטן למולו במילה שלא בזמנה לוקה דאין כאן צורך היום וצורך נפש כלל.
1. כן בכ״י בהמ״ל 8728, וצ״ע. בבבלי: ״למיפק באלונקי״, וכן תוקן בדפוס ראשון.
2. מכאן עד דף י״ב: ״לעולם שרי דרשאי איהו״ הושמט כאן בכ״י בהמ״ל 8728. קטע ארוך זה נמצא בכ״י רק להלן באמצע דף י״ז.
3. כן בעדי הנוסח של הבבלי, וכן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728: ״הקעבת״.
4. כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728: ״במי שאסטניס״.
א משנה בית שמאי אומרים: אין מוציאין ביום טוב לא את הילד הקטן, ולא את הלולב, ולא את ספר התורה לרשות הרבים, כיון שאינם צרכי אוכל נפש, ובית הלל מתירין.
MISHNA: Beit Shammai say: One may carry out on a Festival neither a minor child, nor a lulav, nor a Torah Scroll into the public domain, as none of these are required for the preparation of food; and Beit Hillel permit it.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גמ׳גְּמָרָא: תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי הַשּׁוֹחֵט עוֹלַת נְדָבָה ביו״טבְּיוֹם טוֹב לוֹקֶה.

GEMARA: The tanna who reviews mishnayot teaches a baraita before Rav Yitzḥak bar Avdimi: One who slaughters a gift offering on a Festival is flogged for transgressing the prohibition: “No manner of work shall be done on them” (Exodus 12:16). Since this slaughtering was not performed for the purpose of eating, the action constitutes a prohibited labor on a Festival.
רי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםרשב״ארא״הפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ עולת נדבה – דאילו עולת חובת היום רחמנא שריא אבל זו יש להקריבה לאחר יום טוב.
לוקה – משום (לא תעשה כל מלאכה) (שמות כ).
השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה וכו׳ – וה״ה דמצי למימר ר״ע היא דלית ליה מתוך אלא ניחא ליה למנקט ב״ש דסבירא להו הכי בהדיא טפי ותימה הואיל ומוקמינן לה אליבא דב״ש אם כן לימא השוחט עולת חובה בי״ט לוקה דהא ב״ש אית להו לקמן (דף יט.) על עולת ראייה דלוקה דדרשינן וחגותם חגיגה אין עולת ראייה לא וי״ל משום דיוקא נקטיה דאי הוה נקט עולת חובה הוה אמינא עולת חובה מחייבי אבל שלמי חובה כיוצא בו פטור הואיל והם חובה וגם יש בהן צורך האדם אבל שלמי נדבה חייב הואיל והיה יכול להקריבן למחר והשתא דנקט עולת נדבה אשמעינן רבותא דדוקא עולת נדבה חייב דכולה כליל אבל שלמי נדבה פטור אע״ג שאינו חייב בהן והיה יכול להמתין עד למחר הואיל ויש בהן צורך הדיוט וא״ת והא אפילו ב״ה מודו דלוקה דסבירא להו לקמן (שם) דנדרים ונדבות אין קרבים בי״ט ואמאי מוקים לה אליבא דב״ש וי״ל דמהיכא אית ליה דנדרים ונדבות אין קרבים בי״ט מלכם ולא לגבוה וא״כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו וא״ת כיון דאהדריה אהדריה לאסורא קמא דהא אמרי׳ גבי גוזז פסולי המוקדשין דלוקה אע״ג דלא ידעינן אסור גזיזה רק מדכתיב (דברים יב) תזבח ולא גיזה דהיינו לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין אלא ש״מ כיון דאהדריה אהדריה לאסורא קמא כלומר ללאו שהיה בו קודם שנפסל וגם גבי נדרים ונדבות נימא הכי דאהדריה לאסורא קמא ולוקה וי״ל דשאני גיזה שלא הותרה בפסולי המוקדשין כלל בהדיא וא״כ הואיל ואשתכח סמך בהו לאסורא מוקמינן ליה באיסורא קמא אבל הכא גבי יו״ט דאוכל נפש הותר דכתיב אשר יאכל וגו׳ (שמות יב) וה״ה בנדרים ונדבות מתוך שהותרה וכו׳ וא״כ אשכחנא דהותרו בהדיא וכיון דאשכחנא דהותרו בהדיא לא אמרי׳ אהדרי׳ לאסור׳ קמא אלא למאי דאהדריה אהדריה ולמאי דלא אהדריה לא אהדריה וקאי דוקא בעשה.
{שמעתא דהקרבת עולות ושלמים ביו״ט}
תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי: השוחט עולת נדבה ביום טוב, לוקה – ואוקימנא לב״ש. לב״ש אין, לב״ה לא. ולב״ש נמי - עולת נדבה, אין, עולת חובה, לא. ואתיא כמ״ד נדרים ונדבות קרבין ביום טוב, לב״ה. ולב״ש, אין קרבין, גזירה שלמים אטו עולות.
ועולה של יום טוב נמי, גזירה אטו עולה שאינה של יום טוב. שמן הדין היה לנו להקריב, משום שנאמר (ויקרא כ״ג:מ״א), וחגותם אותו חג לה׳ - כל דלה׳. ועולא, דדריש ליה אליבא דב״ה (בבלי ביצה י״ט.), ס״ל כמ״ד נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב.
אבל עולת נדבה ודאי לוקה לב״ש, דהא לא קביע ליה זמן ואין בה שום צורך הדיוט.
והא דתניא (בבלי ביצה כ׳:): אמרו להם ב״ש לב״ה, והלא כבר נאמר (במדבר כ״ט:ל״ה) עצרת תהיה לכם - לכם ולא לגבוה, דשמעת מינה דעל עולת חובה לוקה לב״ש, ההיא כמ״ד נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב.
[במאור דף ה: ד״ה תני תנא. לרי״ף סי׳ תתסד (ביצה דף יב.)]
כתוב שם: תני תנא קמיה דר׳ יצחק אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה ואוקימנא לבית שמאי ואתיא למאן דאמר נדרים ונדבות קרבים ביו״ט לב״ה, ולב״ש [אין קרבין] וכו׳.
אמר אברהם: לא מחוורא האי מילתא דאיפשר דהאי תנא סבירא ליה לדברי הכל אין קרבין ביום טוב משום שנאמר [שמות יב טז] לכם ולא לגבוה ועשה מיהא איכא. מיהו לבית הלל כיון דאית להו מתוך לא לקי אפילו על עולה וכל שכן על שלמים. והנך גזירות דקאמר האי, ארץ גזרה הם שאין להם שורש וענף. ובגמרא [דף כ:] מפרש למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, לא תימא מדאוריתא מחזא חזו ורבנן גזרו בהו שמא ישהא וכולה מלתא כדאיתא. וזה בודה דברי הבל מלבו וכל דבריו מבולבלין. ואיכא לאקשויי על רב יצחק בר אבדימי דמוקים להאי מתניתא כבית שמאי מאי איריא עולת נדבה אפילו עולת ראיה נמי דהא אמרינן [דף יט.] וחגותם … חג לה׳ [ויקרא כג מא] חגיגה אין, עולת ראיה לא. ואיכא למימר משום דההיא הכתוב נתקה לעשה וחגותם אותו חג לה׳, חגיגה אין, עולת ראיה לא.
(3-4) תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה אמר ליה דאמר לך מני בית שמאי היא וכו׳. הקשו בתוס׳ אמאי אפקא מדבית הלל הא אינהו נמי אית להו בפרק ב׳ דמכילתין נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, כדתנן (יט.) אמרו להם בית שמאי לבית הלל נדרים ונדבות יוכיחו שמותרים להדיוט ואסורים לגבוה אמרו להם בית הלל [מה] לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן דאלמא לבית הלל אין קרבין והעלו אותה בקושיא, ויש לומר דפלוגתא היא לקמן בפ״ב לבית הלל אם נדרים ונדבות קרבין ביום טוב או לא ור׳ יצחק בר אבדימי סבירא ליה כמאן דאמר התם דנדרים ונדבות קרבין ביום טוב.
תאני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. אמר ליה דאמר לך מני בית שמאי, דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. דאי בית הלל כיון דאמרי מתוך, הכא נמי מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך – ודאי כיון דמוקמינן לה לבית שמאי הוא הדין אף בעולה ראיה דלכן כדאיתא לקמן בהדיא אלא דמאן דתנייה סבר לאוקומה כב״ה1 ולהכי נקט עולת נדבה ואיהו אמר ליה דלא אתיא כבית הלל. ותימא הא דאמרינן לבית הלל שריא מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי אף שלא לצורך, והא בעינן לצורך נפש ולצורך יום טוב כדפרישנא במתניתין. ואיכא למימר דהכי קאמר דלבית הלל כי היכי דאמרי בשל הדיוט מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכי נמי אמרינן בשל גבוה מתוך {שהותרה}⁠2 שחיטה לצורך. והאי לצורך היינו קרבנות שקבועין ליום, והיינו עולה ראיה דשריא לבית הלל כדאיתא לקמן, הותרה שלא לצורך והיינו עולת נדבה. ומיהו מילקא לא לקי אבל איסורא איכא דהוה ליה כעין מה שפירשנו בשל הדיוט בדברים שדרכו למנוע עצמו מהן בחול, דאיסורא איכא, אף כאן דעולת נדבה כל יומא ויומא איפשר לה. רבינו נ״ר.
1. כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728: ״כב״ש״.
2. כן הושלם בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728 חסר: ״שהותרה״.
בתוס׳ בד״ה השוחט עולת וכו׳ וה״ה דהו״מ למימר ר״ע היא וכו׳ דסבירא להו הכי בהדיא טפי עכ״ל. לכאורה שכיוונו להא דאמרינן בריש פסחים אהא דקאמר ר״ע תשביתו מעי״ט או אינו אלא בי״ט וכו׳ מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ודייקינן התם ש״מ מדר״ע תלת וחדא מינייהו דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה וכו׳ וע״ז כתבו כאן דמ״מ ניחא ליה למימר דב״ש הוא דאית להו בהדיא טפי אבל ק״ל דאדרבא לר״ע מוכח בהדיא ממקרא מלא דלא אמרי׳ מתוך דהא שמעינן ליה בפרק אלו קשרים דאמר עולת שבת בשבתו לימד על עולת שבת שקריבין בי״ט ואי ס״ד דאמרינן מתוך אמאי איצטריך קרא לחלבי שבת אטו מי גרע משלא לצורך. מיהו מצינן למימר דמהא ליכא למשמע מיניה דלעולם ר״ע כב״ה ס״ל דאמרינן מתוך וקרא דעולת שבת לאו אגופיה איצטריך דחלבי שבת קריבין בי״ט אלא למידק מיניה דנדרים ונדבות אין קריבין בי״ט כדמסקינן פרק אלו קשרים וכן משמע בפ׳ במה מדליקין והיינו מגזירת הכתוב דהא לב״ה גופא מסקינן לקמן דאע״ג דאמרינן מתוך אפ״ה נדרים ונדבות אין קריבין וכתבו התוספות לקמן דיליף לה מגזירת הכתוב דלכם ולא לגבוה ולר״ע יליף לה מעולת שבת ולכם דריש ר״ע לקמן בפ״ב ולא לעובדי כוכבים אלא שיש לדקדק להיפך מאי פסיקא להו לתוס׳ דכ״ע ס״ל דלא אמרינן מתוך מההיא דפסחים דלמה שכתבו התוספת לקמן בסמוך דאף למאן דאית ליה מתוך היינו דוקא להתיר דבר שאינו לצורך אוכל נפש אבל מ״מ הוא לצורך היום כמו עולת ראיה או שאר דברים כיוצא בו אבל דבר שאינו לצורך היום כלל לכ״ע אסור כמו שהביא הרא״ש ראיה לדבריהם משריפת קדשים דאסור וא״כ מצינן למימר דהא דדייקינן בפסחים דלר״ע לא אמרינן מתוך היינו בדבר שאינו לצורך כלל כמו חמץ שיכול לעשותו מעי״ט ואם כן אינו צורך היום כלל אלא לצורך המצוה והו״ל כמו שריפת קדשים ומילה שלא בזמנו דאע״ג דאית ביה כרת אפ״ה לא דחי י״ט מה״ט גופא ואם כן חמץ בפסח נמי דכוותיה ואף שראיתי שהתוספות בריש כתובות דף ח׳ כתבו להדיא גבי מוצא חמץ בפסח דחשיבא צורך היום היינו דוקא כשמצאו בי״ט שלא היה יכול לעשותו מעי״ט אבל עיקר מצות ביעור חמץ כיון שיכול לעשותו מעי״ט נראה דלא עדיף ממילה שלא בזמנו ושריפת קדשים דאסור אף לב״ה ומש״ה הוצרך לאוקמי ההיא דעולת נדבה כב״ש דאף דמיקרי לצורך היום למסקנת התוספות לקמן אפילו הכי אסור ול״ל דכיון דעיקר מלתא דר״ע להוכיח דתשביתו מעי״ט דאי בי״ט מי שרי ואם כן אי ס״ד דאית ליה מתוך בדבר שהוא לצורך היום אם כן חמץ בפסח נמי הוי צורך היום אי אמרי׳ דתשביתו היינו בי״ט ומאי דחי ר״ע הא ליתא דא״כ השתא נמי מאי דחי ר״ע לעולם אימא לך דתשביתו היינו בי״ט ואע״ג דהבערה היא אב מלאכה אפילו הכי מותר דגזירת הכתוב היא. אלא ע״כ דה״ק ר״ע כיון דלשון תשביתו אינו מפורש דאיירי בי״ט גופא מהיכי תיתי לומר דאיירי בי״ט כיון שהיא אב מלאכה ויותר י״ל דמצוותה בעי״ט ולא לדחות י״ט בחנם אם כן הדרא קושיא לדוכתא דלמא כב״ה ס״ל ואפילו הכי אסור דגרע משלא לצורך דהכא כיון שאינו לצורך היום כלל ויש ליישב וצ״ע:
בא״ד ותימא אם כן לימא השוחט עולת חובה בי״ט לוקה וכו׳ י״ל משום דיוקא וכו׳ אבל שלמי נדבה פטור עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה מאי פשיטא להו דלב״ש בעולת ראיה חייב מלקות ובשלמי נדבה פטור דהא לקמן פרק שני משמע בפשיטות בכולה סוגיא דאדרבא עולת ראיה עדיף טפי משלמי נדבה דהא בעולת ראיה סברי ב״ה דקריבין בי״ט ובשלמי נדבה מסקינן דסברי ב״ה נדרים ונדבות אין קריבין והיינו ל״ש עולה ול״ש שלמים כדמוכח שם להדיא ואם כן מנ״ל דב״ש פליג בסברות הפוכות להחמיר בעולת ראיה טפי מבשלמי נדבה ועוד דכן משמע להדיא לקמן דקאמרי ב״ש לב״ה ק״ו ומה במקום שמותר להדיוט אסור לגבוה וכו׳ א״ל ב״ה נדרים ונדבות יוכיחו וכו׳ א״ל ב״ש א״כ מה ת״ל לכם וכו׳. נמצא לפ״ז דעולת ראיה גופא יליף ב״ש מנדרים ונדבות ותרווייהו יליף מלכם ואם כן האיך שייך להחמיר בעולת ראיה מנדרים ונדבות והנראה מכוונתם שכוונו למ״ש בסוף הדיבור דודאי בשלמי נדבה כיון דאוכל נפש התירה התורה בפירוש ושלמים נמי דמיא לאוכל נפש אי לאו דכתיב לכם א״כ השתא נמי דכתיב לכם ניתקו מלאו ואוקמה אעשה משא״כ בעולת ראיה לא הותרה בפירוש אלא דהו״א דמותר מק״ו או מדכתיב לה׳ לכך כתיב לכם וא״כ אמרינן שפיר הואיל ואהדרה הדרה:
ולפ״ז יהיה המשך ל׳ התוס׳ מ״ש בסמוך וא״ת אפילו ב״ה מודו וכו׳ פירוש ואם כן כ״ש דקשה לב״ש ובמה שכתבו וי״ל דמהיכי אית ליה א״ש נמי אליבא דב״ש אלא דאכתי קשה כיון דעולת ראיה איכא למישרי מק״ו כדא״ל ב״ה לב״ש ושתיק ליה ומהדר ליה מלתא אחריתי דכתיב לכם אם כן י״ל שפיר דאף לב״ש אהני ק״ו לפטרו ממלקות ואהני קרא דלכם לענין איסור כמו בשלמי נדבה ולכאורה היה נראה דלב״ש כיון דלית ליה מתוך בכל ענין שייך חיוב מלקות היכא שאינו לצורך אוכל נפש אלא הא דפשיטא לתוס׳ דבשלמי נדבה פטור ממלקות היינו משום דקי״ל דאמרינן הואיל אפילו אליבא דב״ש כדאמרינן פרק אלו עוברין ואם כן בשלמי נדבה דאיכא למימר הואיל וראויין לשלמי שמחה שיוצאין בנדרים ונדבות ואע״ג דלית ליה אוכלין מרובין אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזיין לשלמי שמחה ואפילו לר׳ יוחנן דאמר בחגיגה כיון שגמר אינו חוזר ומקריב היינו בשלמי חגיגה אבל שלמי שמחה יכול להקריב כמו שירצה אלא דקשה בי״ט של ר״ה דליכא שלמי שמחה אמאי פטור בשלמי נדבה לב״ש לכך נראה כדפרישית וצ״ע ודו״ק:
אלא דלפ״ז לא א״ש הא דכתבו התוספות לעיל דמצי לאוקמי כר״ע דודאי לא אתיא כר״ע דנהי דלית ליה מתוך מ״מ ודאי סבר כב״ה בהא דעולת ראיה קריבה בי״ט ודריש לה׳ כל דלה׳ ואם כן צרכי גבוה מותרים כמו אוכל נפש ועדיפא מיניה דאיכא ק״ו ואפילו חלבי שבת קריבים בי״ט אלא הא דנדרים ונדבות אין קריבין היינו מגזירת הכתוב מדיוקא דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בי״ט ואם כן הו״ל לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו ל״ש עולת נדבה ל״ש שלמי נדבה ודוקא לב״ש הוא דלוקה דצרכי גבוה לא אשתרי כלל וקאי עלייהו בלאו דלא תעשה כל מלאכה ודוק היטב:
ב גמרא תני תנא קמיה [שנה התנא, חוזר המשניות, לפני] ר׳ יצחק בר אבדימי: השוחט עולת נדבה ביום טוב — הרי זה לוקה משום ״כל מלאכה לא ייעשה בהם״ (שמות יב, טז). שכיון ששחיטה זו לא היתה לצורך אכילה, נמצא שעשה מלאכה אסורה ביום טוב.
GEMARA: The tanna who reviews mishnayot teaches a baraita before Rav Yitzḥak bar Avdimi: One who slaughters a gift offering on a Festival is flogged for transgressing the prohibition: “No manner of work shall be done on them” (Exodus 12:16). Since this slaughtering was not performed for the purpose of eating, the action constitutes a prohibited labor on a Festival.
רי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםרשב״ארא״הפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״לאֲמַר לֵיהּ דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי בֵּית שַׁמַּאי הִיא דְּאָמְרִי לָא אָמְרִינַן מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה הוֹצָאָה לְצוֹרֶךְ הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ דְּאִי בֵּית הִלֵּל בהָא אָמְרִי מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה הוֹצָאָה לְצוֹרֶךְ הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הָכָא נָמֵי מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה שְׁחִיטָה לְצוֹרֶךְ הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ.

Rav Yitzḥak bar Avdimi said to that tanna: Who could have said this baraita to you? It is evidently in accordance with the opinion of Beit Shammai, who say that we do not say: Since carrying out was permitted on a Festival for the purpose of food preparation, it was also permitted not for that purpose. For if you say the baraita is accordance with the opinion of Beit Hillel, they say: Since carrying out was permitted for the requirements of food preparation, it was also permitted not for these requirements. Here, too, with regard to the prohibited labor of slaughtering, since slaughter was permitted for the requirements of food preparation, it was also permitted not for these requirements. It was permitted for any purpose that benefits people, whether directly or indirectly.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןבעל המאוררשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בית שמאי היא ולא בית הלל דשמעינן להו לבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך שנאמר אך אשר יאכל וגו׳ הותרה נמי הוצאת לולב וס״ת שאינן לצורך אכילה. הכא נמי כיון שהותרה השחיטה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך. אלא מתני׳ מני בית שמאי היא. ודחינן להאי סברא ממאי דבהאי טעמא פליגי בית שמאי ובית הלל דלמא בעירוב והוצאה פליגי בית שמאי [סברי] יום טוב בדברים שאינן לצורך אוכל נפש כשבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לצורך – אך אשר יאכל לכל נפש.
ואמרינן בית שמאי היא דאוסרין הוצאה דמצוה, דאי בית הילל הא מתירין הוצאה דמצוה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילת יום טוב שהוא מצוה הותרה נמי שלא לצורך אכילה כגון הוצאת קטן ולולב וס״ת שהן נמי מצוה, ושוחט עולת נדבה מצוה היא ומתוך שהותרה שחיטה לאכילה שהיא מצוה הותרה נמי שחיטת עולת נדבה שהיא מצוה אע״פ דלאו לאכילה היאא.
א. ואין רבינו מפרש בדעת ר״ח כמש״כ תוס׳ דטעמא דעולת נדבה משום שלא יהא שלחנך מלא וכו׳ והוא צורך יו״ט, דעי׳ לקמן מס׳ מו״ק עמ׳ תקצח דמהאי טעמא התיר הוצאת המת (אבני נזר או״ח סי׳ תו ד״ה שוב. ועי״ש עוד בשיטת רבינו). וכן פירש הרמב״ן בד׳ ר״ח ונחלק עליו דלמצוה שאינה צורך היום לא אמרינן מתוך. ונחלקו ראשונים בדעת ר״ח אם בעינן מצות היום או שהתירו גם במצוה בעלמא וכדמשמע בדברי רבינו. עי׳ בהערה לפירוש ר״ח ירושלם תשנ״ו עמ׳ כא הע׳ 111.
{שמעתא דהיתר מלאכה מתוך שהותרה לצורך}
והא דאמרי׳ לב״ה, מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך – אין התרה זו שוה בכל דבר אלא יש לה דרכים חלוקים זה מזה.
בקטן ולולב וס״ת, דאיכא להדיוט צורך כל דהו אף על פי שאינו לאוכל נפש, מותר לכתחילה.
ובעולת נדבה, שהיא כולה לגבוה ואין בה להדיוט כלום, לא הותרה לכתחלה, אלא שאם עבר ושחטה אינו לוקה כיון שהיא מצוה. וה״ה למבשל גיד בחלב ואכלו. אף על פי שהוא איסורי הנאה, כיון דקא מתהני מיניה ביום טוב אינו לוקה.
אבל הוציא אבנים לעשות מהן בנין, אפילו ב״ה מודו דחיובי מחייב עליהן.
והוצאת כלים, פלוגתא דב״ש וב״ה, כמו שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז״ל. והא דתנן (בבלי ביצה י״ד:), משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין, ב״ה היא. דכי היכי דפליגי ב״ש במדורה (בבלי ביצה כ״א:) פליגי בהוצאת כלים, דאידי ואידי הנאת גופו היא ולאו אוכל נפש.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

יש בכלל היתר זה מחלוקת גדולה בין המפרשים לדעת בית הלל ומה שנראה לי בפסק זה לפי מה שאני רואה בביאור סוגיית הגמרא שענין הוצאה חלוק לשלשה דרכים מהם שמותר לכתחלה ומהם שאסור להוציאו לכתחלה אלא שאינו לוקה בהוצאתו ומהם שלוקה בהוצאתו וכיצד הן דינין אלו היה דבר צריך לו הן לאוכל נפש כגון תבלין וכיוצא בהן הן לצורך מצוה כגון קטן למולו הן לצורך תשמישו כגון מפתח לשמירת מה שבתוכה אע״פ שאין שם אוכלין או קטן להביאו לאמו או למיניקתו או הוצאת אבנים מקורזלות לצרכו וכן כל כיוצא בזה מותר להוציאו לכתחלה והוא שאמרו בתלמוד המערב לאו קטן דוקא אלא אף גדול ואע״פ שלא התירוה במסכתא זו בגדול אלא בצריכין לו ר״ל לדרוש ברבים טעם הדבר מצד שאין צורך הבאת גדול מצויה אלא בדרך זה והרי אמרו רב נחמן שרא לאפוקי לילתא איתתיה משום דבעיתא וכן בתלמוד המערב אמרו בענין קטן שמואל מטעין ליה מערס לערס ר״ל ממטה שבבית זה למטה שבבית אחר ובמשנה אחרונה אמרו לדברי הכל משלחין כלים בין תפורין לשאינם תפורין:
גמ׳ דאסרי ולא אמרינן מתוך כו׳ כצ״ל:
בגמ׳ דאי ב״ה הא אמרינן מתוך וכו׳ לפי שזה הענין הוא כלל גדול בדיני י״ט ראוי להאריך בו ותחלה ראוי לבאר הא דאמרו רבנן מתוך שהותרה מנ״ל והיכא רמיזא באורייתא כבר כתב מ״ז בספר מג״ש דנפקא להו מדכתיב אך אשר יעשה לכל נפש ואם כן פשטא דקרא הכי הוא דאותן המלאכות דשייכי באוכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והותרו לגמרי. ולכאורה יש להקשות אהא דמשמע בשמעתין בפשיטות דכל המלאכות שהותרו לצורך אמרי׳ מתוך וכן משמע בפ״ק דכתובות דף ח׳ ואם כן תקשי למאי דקי״ל הלכה כרבי יהודא דמכשירי אוכל נפש נמי מותרין דהכי מסקינן לקמן פרק אין צדין וא״כ אין לך מלאכה שאסורה מן התורה דכולהו שייכי במכשירי אוכל נפש כדאמרינן שפוד שנרצף וגריפת תנור דהוי בונה וסותר וכן כל המלאכות לבר מזריעה דוק ותמצא ואם כן אי בהני נמי אמרינן מתוך לא תעשה כל מלאכה מאי עבדית ליה אע״כ דלא אמרינן מתוך אלא שיש ליישב דשאני מכשירין כיון דלר״י גופא מצינו שחילק הכתוב שלא התיר אלא כשא״א לעשותן מעי״ט כדדרש מקראי דכתיב הוא לבדו וכתיב לכם וכו׳ אם כן פשיטא דקל וחומר שאין לומר בהם מתוך אבל במלאכות השייכים באוכל נפש ממש דמדאורייתא שריא אף באפשר מעי״ט אמרינן שפיר מתוך ובזה נתיישב לי היטב ל׳ הרמב״ם שכתב פ״א מהל׳ י״ט שכל המלאכות שעשה אותן שלא לצורך אכילה חייב חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרה לצורך וכו׳ כ״כ הטא״ח סימן תצ״ה. והקשה שם הב״ח דמסוגיא דשמעתין משמע דבכל המלאכות שייך מתוך וכן בפ״ק דכתובות באמת לק״מ שכבר כתב ה״ה לפרש דבריו דמ״ש שכל המלאכות שעשה שלא לצורך אכילה חייב כוונתו על אותן המלאכות דלא שייכי לצורך אכילה ממש ובהני חייב חוץ מהוצאה והבערה דאף ע״ג דלאו אוכל נפש הוא ממש אלא דברים הצריכים לאוכל נפש אפילו הכי שרי ואמרינן מתוך וכמ״ש ה״ה הטעם בזה ע״ש. אלא דהוי קשיא לי דל׳ הרמב״ם לא משמע כן דממ״ש אם עשה אותן שלא לצורך אכילה חייב משמע דשלא לצורך אעשייה קאי דזה העושה עשאה שלא לצורך אכילה מכלל דשייך מיהא באותה מלאכה גופא לצורך אכילה ואפ״ה מחייב שלא לצורך דאל״כ לא הו״ל לסתום אלא לפרש כמו שפי׳ בסוף הדין עצמו כגון בנין ואורג וכותב וכו׳ אמנם למאי דפרישית א״ש דודאי בכל המלאכות דזימנין דלא מחייב כגון שעושה לצורך מכשירי אוכל נפש אבל אם עשה אותן המלאכות שלא לצורך חייב מלקות כמ״ש דבמכשירין לא אמרינן מתוך וע״ז כתב שפיר חוץ מהוצאה והבערה פי׳ דאע״ג דכמכשירי אוכל נפש דמי אפילו הכי אמרינן מתוך כמ״ש ה״ה ז״ל אבל באוכל נפש ממש לעולם הרמב״ם גופא מודה דבכל המלאכות השייכים בגוף האוכל הותרו לגמרי אף שלא לצורך כנ״ל נכון מאד בישוב לשון הרמב״ם ודוק. ואין להקשות אם כן לפ״ז דהוצאה והבערה גריעי מאוכל נפש גמור אם כן מאי מייתי בשמעתין מדב״ש דלמא ב״ש גופא לא סברי דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה אבל בשחיטה שהיא באוכל נפש ממש אפילו ב״ש מודה הא ליתא דב״ש ודאי לא שני ליה דאל״כ מתני׳ דהשוחט עולת נדבה לוקה אמאן תרמיי׳ דכב״ה ודאי לא אתיא כיון דאפילו בהוצאה אית ליה מתוך כ״ש בשוחט דהוי בכלל אוכל נפש ממש אע״כ דכב״ש אתיא ובע״כ לא שני ליה דבכל המלאכות לא אמרינן מתוך אלא דאכתי יש להקשות כיון דמוכח ממה שכתבנו דבמלאכות השייכים באוכל נפש הרמב״ם סובר דאמרינן מתוך אם כן למה כתב דבונה בי״ט חייב מלקות ואמאי הא שייך בנין באוכל נפש במגבן וכמ״ש הרמב״ם להדיא בהלכות שבת דמגבן חייב משום בונה וא״כ לימא מתוך שהותר בנין לצורך וגם קושיא זו הקשה הב״ח והניחה בצ״ע ואע״ג דקי״ל דאסור לגבן בי״ט וכ״כ הרמב״ם היינו מדרבנן כיון דאפשר מאתמול כמו שאסרו כל המלאכות אפילו באוכל נפש גמור היכא דאפשר מאתמול אבל מדאורייתא שרי ואם כן לימא מתוך. ובתחלת העיון היה נ״ל דדעת הרמב״ם דבכה״ג לא שייך לומר מתוך אלא דוקא אותה מלאכה גופא דשייך באוכל נפש מותר לו לעשות אותה מלאכה גופא אף שלא לצורך כגון שחיטה ואפ״ה וכדומה שמותר לשחוט ולאפות אף שלא לצורך משא״כ בבונה בנין שאינו מין אוכל נפש לא שייך מתוך וסוגיא דכתובות יש ליישב דביאה כאוכל נפש דמי:
אבל קשיא לי מסוגיא דשמעתין לפי שיטת הרמב״ם ז״ל שכתב בהלכות שבת דחובל שייך משום מפרק וא״כ לפ״ז שייך בשחיטה שני מיני איסורין א׳ משום נטילת נשמה ואחד משום מפרק והא דלא מחייבינן שוחט משום מפרק כדמוכח בחולין דאמרינן השוחט חטאת בחוץ בשבת לעכו״ם חייב שלש חטאות ולא קתני ד׳ היינו משום דחובל גופא לא מחייב משום מפרק אלא כשצריך לדם ליתן לכלבו דאל״כ הוה מקלקל וא״כ בשוחט נהי דלענין נטילת נשמה מקרי מתקן שמוציאו מידי אבר מן החי אבל לענין איסור מפרק דהיינו הוצאת הדם ודאי לא שייך בשוחט דהו״ל מקלקל ומלאכה שא״צ לגופא שא״צ לדם משא״כ בשחיטת קדשים ודאי צריך הוא דם זריקה וא״כ דלמא ב״ה מודו דלוקה (ואע״ג דהרמב״ם פוסק דמלאכה שא״צ לגופה חייב מ״מ מצינו לאוקמי הך ברייתא דעולת נדבה כב״ה אליבא דר״ש) דלענין איסור מפרק לא שייך מתוך שלא הותרה כלל לצורך דהא מפרק תולדה דדש היא והדישה גופא לא הותרה לצורך כדאיתא בירושלמי. מיהו בהא מצינו למימר דהא דממעטינן בירושלמי מלאכות אוכל נפש קודם לישה היינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא כשיטת רוב הפוסקים ולהפוסקים נמי דהוי מדאורייתא יש לומר דאינהו סברי דהא דחולב חייב משום מפרק היינו משום תולדה דדש ואם כן מצינו דישה שהותרה בי״ט דהא לכ״ע מותר לחלוב בי״ט דלא שייך כה״ג מיעוטא דקודם טחינה אבל מ״מ קשיא דלפי הסברא שכתבנו דלא שייך מתוך אלא במין אוכל נפש עצמו באותו דבר שהותר לצורך וא״כ לעולם אימא לך דשחיטת קדשים אסורה בי״ט משום מפרק כיון שאין זו המלאכה במין אוכל נפש דהא לא מצינו שהותר בשום ענין דישת הדם וגם בזה יש לדחוק דכה״ג כיון דדם מיקרי מין אוכל נפש דמשקה הוא אלא איסורא הוא דרביע עליה א״כ שייך שפיר לומר כה״ג מתוך כיון דמצינו שהותרה הדישה באוכל נפש כדכתיבנא אלא דכ״ז דוחק. לכך נראה דלעולם אמרינן מתוך אפילו היכא שלא הותרה באותו ענין עצמו ואפ״ה לא תקשי ממ״ש הרמב״ם דבונה בי״ט חייב ולא אמרינן דפטור משום מתוך שהותר במגבן. דנלע״ד דהא דאמרינן מגבן חייב משום בונה היינו דוקא במגבן לאוצר לייבש להצניע לימים רבים דבכה״ג מכוון לעשותן כמו בנין למען יעמדו ימים רבים משא״כ עשיית גבינות שהותר בי״ט ע״כ היינו לאכול לאלתר וא״כ בכה״ג לא שייך ביה בנין כלל ולא גרע מבונה ע״מ לסתור דפטור וא״כ לפ״ז לא מצינו שהותר בנין לצורך ולדעתי ברור הוא לחלק בכך אלא שלא מצאתי לשום פוסק או איזה מפרש שמחלק בכך ועדיין צריך לי עיון ודוק היטב ועיין בק״א:
אמר ליה [לו] ר׳ יצחק בר אבדימי לאותו תנא: מי שאמר לך ברייתא זו מני [כשיטת מי אמרה] — כדעת בית שמאי היא, דאמרי [שהם אומרים]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] בכלל מתוך שהותרה ביום טוב הוצאה לצורך אוכל נפש המותר ביום טוב — הותרה נמי [גם כן] הוצאה שלא לצורך, דאי [שאם] כשיטת בית הלל היא, הא אמרי [הרי אומרים הם]: מתוך שהותרה הוצאה לצורך — הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך. הכא נמי [כאן גם כן] במלאכת שחיטה, מתוך שהותרה שחיטה לצורך אוכל נפש — הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך זה, אלא לכל מה שיש בו הנאת אדם במישרין או בעקיפין.
Rav Yitzḥak bar Avdimi said to that tanna: Who could have said this baraita to you? It is evidently in accordance with the opinion of Beit Shammai, who say that we do not say: Since carrying out was permitted on a Festival for the purpose of food preparation, it was also permitted not for that purpose. For if you say the baraita is accordance with the opinion of Beit Hillel, they say: Since carrying out was permitted for the requirements of food preparation, it was also permitted not for these requirements. Here, too, with regard to the prohibited labor of slaughtering, since slaughter was permitted for the requirements of food preparation, it was also permitted not for these requirements. It was permitted for any purpose that benefits people, whether directly or indirectly.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןבעל המאוררשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה מִמַּאי דב״שדְּבֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בְּהָא פְּלִיגִי דִּלְמָא בְּעֵרוּב וְהוֹצָאָה לְשַׁבָּת וְאֵין עֵרוּב וְהוֹצָאָה ליו״טלְיוֹם טוֹב קָא מִיפַּלְגִי.

Rabba strongly objects to this reasoning: From where do you infer that Beit Shammai and Beit Hillel disagree over this issue? Perhaps they disagree about the following: The halakhot of eiruv and the prohibition against carrying out apply to Shabbat, but there are no halakhot of eiruv nor a prohibition against carrying out on a Festival.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״ארא״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בערוב הוצאה – אם נאסרה הוצאה ביו״ט ונתקנו הלכות ערובי חצירות ליו״ט אם לאו.
ואין ערוב והוצאה כו׳ – ואע״ג דעיקר הוצאה מויעבירו קול במחנה נפקא לן (שבת דף צו:) בא ירמיה ופירש שלא נאסרה אלא בשבת משום הכי קא שרו אבל שחיטה שהיא אב מלאכה ובכלל לא תעשה כל מלאכה היא אימא לך אפילו לב״ה אם הותרה לצורך לא הותרה שלא לצורך והך מתניתין אפי׳ ב״ה.
ופריך ודילמא בעירוב והוצאה פליגי דב״ש סברי יום טוב בדברים שאינן צורך אוכל נפש כשבת מה שבת אין מוציאין מרשות לרשות אלא ע״י עירוב הכי נמי יום טוב ומה שבת אין מוציאין בה לרשות הרבים אף יום טוב ובית הילל סברי אין עירוב והוצאה ליו״ט אבל שחיטה שלא לצורך אכילת יו״ט אפילו ב״ה אסרי.
דלמא בערוב והוצאה קמפלגי – פי׳ רש״י ערובי חצרות וקשה מאי צריך עירובי חצרות גבי י״ט הא בלאו הכי מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך לכ״נ להר״ר חיים כהן דגרסינן ערוב הוצאה בלא וי״ו והכי פירושו אם אסור הוצאה מעורב בו בין שאר מלאכות אע״ג שהיא מלאכה גרועה ואם שייכא אסור הוצאה אם לא קמפלגי ומיהו יש לישב דגרסינן שפיר ערוב והוצאה דצריך ערוב שיוכל להוציא דברים שאינן לצורך יו״ט כלל (ואין ערוב והוצאה ליו״ט דשאני הוצאה דגרועה היא מכל שאר מלאכות ויש ספרים דגר׳ קרא דירמיה ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביו״ט לא דממעט לה בהדיא מטעם דהוצאה גרועה היא).
ואין עירוב והוצאה ליום טוב. ואם תאמר ומאי שנא משאר אבות מלאכות דישנן ביום טוב כמו בשבת, ויש לומר משום דהוצאה לאו מלאכה היא וחידוש הוא ואי לא כתיבא לא מחייב עלה אפילו בשבת ומשום דכתיבא כדילפינן לה בריש פרק הזורק (שבת צו:) הוא דמחייב הא לאו הכי לא ואף על גב דהוה במשכן, והילכך לא גמרינן מינה ליום טוב.
מתקיף לה רבה ממאי דכי פליגי בית שמאי ובית הלל במתוך פליגי דילמא בעירוב הוצאה פליגי – פירוש: משום דהוצאה משתריא בעירוב, נקיט לדין הוצאה גופה בהאי לישנא דעירוב הוצאה.
תוס׳ בד״ה דלמא בעירוב כו׳ ומיהו יש ליישב דגרסינן שפיר עירוב והוצאה כו׳ כצ״ל:
בא״ד לצורך י״ט כלל הס״ד ואח״כ מה״ד הכי גריס רש״י אלא מעתה כו׳ והשאר הוא גליון:
בגליון ואין עירוב והוצאה לי״ט כו׳ כצ״ל:
תוספות בד״ה דלמא בעירוב והוצאה כו׳ הא בלאו הכי מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך לכ״נ להר״ח כהן דגרסינן כו׳ שאינו לצורך יום טוב כלל עכ״ל כ״ה בכל ספרים ישנים ויש לדקדק לדבריהם דקארי להו מאי קארי להו דאף אם מותר לצורך הא שלא לצורך אסור ומ״ה צריך עירובו לי״ט ומי הכריחם לומר דצריך עירוב לדבר שאינו לצורך י״ט כלל דהא גם לקטן ולס״ת דצורך י״ט קצת עירוב צריך כיון שאסור להוציא לרה״ר וזה הביא מחדשים מקרוב באו שהגיהו בדברי התוספות אף אם אסור לרה״ר בי״ט מכל מקום מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך י״ט דהא איסור טלטול מחצר לחצר אף בשכת אינו אסור אלא מדרבנן עכ״ל ואין זה נכון דאם אסור לרה״ר בי״ט לצורך דהיינו צורך קצת כמו קטן וס״ת למה לא נאמר לאסור טלטול מחצר לחצר ביום טוב כמו בשבת וכי כל הדברים שהם בשבת אינן אלא מדבריהם יהיו בהכרח מותר בי״ט אבל דבריהם מפורשים כך דמשמע להו השתא דפליגי ביש עירוב והוצאה אבל למאי דמוקי פלוגתייהו במתוך שהותרה כו׳ לא פליגי כלל ביש עירוב ולב״ה נמי יש עירוב ואהא קא קשיא להו ל״ל עירוב לבית הלל בלאו הכי מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך דאפי׳ לצורך קצת מותר לב״ה במתוך שהותרה כו׳ ואהא תירצו דצריך עירוב לדבר שאין צורך כלל דלא שרי במתוך כו׳ כמו שפירשו התוספות לקמן ודו״ק:
בגמרא מתקיף לה רבה וכו׳ דלמא בעירוב והוצאה וכו׳ כדכתיב ולא תוציאו וכו׳ בלא קרא דירמיה נמי הוי מצי לאקשויי דלמא דוקא לענין הוצאה פליגי דבשבת נמי לאו בכלל לא תעשה כל מלאכה הוא דהא מקרא דויעבירו קול במחנה ילפינן וע״כ משום דלאו מלאכה הוא ומש״ה בי״ט שרי דלאו בכלל לא תעשה כל מלאכה אלא לאלומי הקושיא מייתי מקרא דירמיה ועוד דמהתם משמע דאפי׳ איסור דרבנן לית ביה דירמיה היה מזהיר כן לאנשי ירושלים ואמר להם אל תשאו משא מבתיכם ומשמע דאפילו מבתיהם לחוץ אסור להם אע״ג דירושלים אין חייבין עליה משום ר״ה אע״כ דמשום איסור דרבנן דחצר שאינו מעורבת הזהירם דבימי שלמה נתקן ערובי חצירות ובהכי א״ש נמי הא דמסיק לענין טלטול משום דטלטול נמי בימי הנביאים נתקנה כדאמרינן פרק כל הכלים דבימי נחמיה בן חכליה גזרו איסור טלטול אף בכלים שמלאכתן להיתר ע״ש. אלמא דאיסור טלטול תקנה קדמונית היתה וכמדומה לי שראיתי ששלמה תיקנה. ובזה נתיישב הל׳ עירוב והוצאה וק״ל. מיהו למאי דמסיק דהוצאה בי״ט נמי בכלל מלאכה היא היינו כמ״ש התוס׳ פרק הזורק מדכתיב אל יביאו עוד מלאכה והיינו מלאכת הוצאה ע״ש:
בתוספת בד״ה דלמא בעירוב וכו׳ וקשה מאי צריך עירוב וכו׳ נראה דלשיטת רש״י קשיא להו דכיון דמשמע מפירושו דלקושטא דמלתא אין איסור הוצאה כלל מדאורייתא אפילו לר״ה א״כ אמאי תקנו ערובי חצירות ובאמת כתבו כל הפוסקים שאין צריך עירוב כלל בי״ט וכ״כ הרי״ף ואפשר שזה היתה ג״כ סברת התוספות ומש״ה קשיא להו:
מתקיף לה [מקשה על כך] על הסברה זו רבה: ממאי [ממה מסיק אתה] שבית שמאי ובית הלל בהא פליגי בעיה זו נחלקו]? דלמא [שמא] בשאלה אחרת נחלקו, בשאלה העקרונית האם כשם שאסורה ההוצאה מרשות אחת לרשות אחרת בשבת, כך אסורה גם ביום טוב, או שמא יש ערוב ואיסור הוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי [נחלקו].
Rabba strongly objects to this reasoning: From where do you infer that Beit Shammai and Beit Hillel disagree over this issue? Perhaps they disagree about the following: The halakhot of eiruv and the prohibition against carrying out apply to Shabbat, but there are no halakhot of eiruv nor a prohibition against carrying out on a Festival.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״ארא״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מ״סמָר סָבַר עֵרוּב הוֹצָאָה לְשַׁבָּת וְעֵרוּב הוֹצָאָה ליו״טלְיוֹם טוֹב.

The Gemara clarifies the dispute according to this explanation: One Sage, Beit Shammai, holds that the halakhot of eiruv and the prohibition against carrying out apply to Shabbat, and similarly the halakhot of eiruv and carrying out apply to a Festival. The only difference is that, on a Festival, carrying, like other types of prohibited labor, is permitted for the sake of food preparation.
רי״ףרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבית שמאי סברי עירוב הוצאה לשבת ועירוב הוצאה ביום טוב – כלומר איסור הוצאה ואיפשר נמי דעירוב מתני להו.
וכל שאינו צריך לו לאחד מן הדברים הנזכרים אלא שמ״מ הוא מכוין למצוה אע״פ שאינה מצוה עליו כגון בהמה להקריבה עולת נדבה ביו״ט והדבר ידוע שאין מקריבין עולת נדבה ביו״ט וכן המוציא לצורך אוכל נפש אע״פ שאין אותו אוכל מותר לו וכן כל שמוציא דברים שיש עליהן תורת כלי שמלאכתו להיתר אע״פ שאין צריך לו אלא שיש כאן דמיון קצת צורך כל אלו אסור בהוצאתם אלא שאין לוקה עליה וכן בדין זה כל מה שהוא צריך לו ואינו שוה לכל נפש שהרי אע״פ שהותרה הבערה שלא לצורך אסרו מוגמר ביו״ט מפני שאינו שוה לכל נפש כמו שהתבאר בראשון של כתובות:
שמר [שחכם זה, בית שמאי, סבורים] סבר כי יש ערוב והוצאה לשבת וכמו כן יש ערוב והוצאה ליום טוב, אלא שביום טוב (כמלאכות אחרות) הותר לצורך אוכל נפש.
The Gemara clarifies the dispute according to this explanation: One Sage, Beit Shammai, holds that the halakhot of eiruv and the prohibition against carrying out apply to Shabbat, and similarly the halakhot of eiruv and carrying out apply to a Festival. The only difference is that, on a Festival, carrying, like other types of prohibited labor, is permitted for the sake of food preparation.
רי״ףרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּמַר סָבַר געֵרוּב הוֹצָאָה לְשַׁבָּת וְאֵין עֵרוּב הוֹצָאָה ליו״טלְיוֹם טוֹב כְּדִכְתִיב {ירמיהו י״ז:כ״ב} וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּשַׁבָּת אִין ביו״טבְּיוֹם טוֹב לָא.

And one Sage, Beit Hillel, holds that the halakhot of eiruv and the prohibition against carrying out apply to Shabbat, but there are no halakhot of eiruv nor a prohibition against carrying out on a Festival, as it is written: “Neither carry forth a burden out of your houses on the Shabbat day” (Jeremiah 17:22), from which Beit Hillel inferred: On Shabbat, yes, carrying from one domain to another is indeed prohibited; on a Festival, no, it is not prohibited. According to this explanation, Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree about whether a prohibited labor that is permitted for the purpose of food preparation on a Festival is also permitted when it does not serve that purpose.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה שבת אין מוציאין מרשות לרשות אלא ע״י עירוב כך ביום טוב. ומה שבת אין מוציאין בה [לראש השנה] כך שבת אין מוציאין. ובית הלל סברי אין עירוב והוצאה ליום טוב. דכי כתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת הוא דכתיב ולפיכך הוצאה ביום טוב שרי. אבל לשחיטה שלא לצורך אפילו בית הלל אסרי ודחי רב יוסף אי הכי שאין הוצאה אסורה ביום טוב לדברי בית הלל אם יוציא אבנים לרשות הרבים פטור הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובית הלל סברי לשאר דברים שאינן אוכל נפש עירוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום טוב – כלומר אין איסור הוצאה כלל. וטעמא דפלוגתייהו משום דהוצאה לאו מלאכה אלא בשבת הוא שהחמירה תורה. ולא גרסינן דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת דאם כן קשי קרא לבית שמאי ואמסקנא תיקשי נמי לכולהו דכולהו נמי בהוצאת אבנים לבינין. ואי גרסינן ליה אסמכתא בעלמא היא.
ומר [וחכם זה, בית הלל] סבר כי יש ערוב והוצאה לשבת ואין כלל ערוב ואיסור הוצאה ליום טוב, כדכתיב [כפי שנאמר]: ״ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת״ (ירמיה יז, כב) ונדייק מכאן: בשבת — אין [כן], נאסרה הוצאה מרשות לרשות, אבל ביום טובלא נאסרה. ולפי הסבר זה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה אם מלאכה שהותרה לצורך מסויים בחג הותרה כולה, אף שלא לצורך מיוחד זה.
And one Sage, Beit Hillel, holds that the halakhot of eiruv and the prohibition against carrying out apply to Shabbat, but there are no halakhot of eiruv nor a prohibition against carrying out on a Festival, as it is written: “Neither carry forth a burden out of your houses on the Shabbat day” (Jeremiah 17:22), from which Beit Hillel inferred: On Shabbat, yes, carrying from one domain to another is indeed prohibited; on a Festival, no, it is not prohibited. According to this explanation, Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree about whether a prohibited labor that is permitted for the purpose of food preparation on a Festival is also permitted when it does not serve that purpose.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף אֶלָּא מֵעַתָּה לִיפַּלְגוּ בַּאֲבָנִים אֶלָּא מִדְּלָא מִפַּלְגִי בַּאֲבָנִים ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

Rav Yosef strongly objects to this explanation of Rabba: However, if that is so, that the dispute is whether the prohibition against carrying out applies on a Festival, Beit Hillel should permit one to move muktze objects, as the prohibition of handling muktze is an extension of the prohibition against carrying out. Consequently, let them differ with regard to whether or not it is permitted to carry out stones on a Festival. Rather, from the fact that Beit Shammai and Beit Hillel do not disagree with regard to stones but concerning objects that serve some sort of purpose, conclude from this: Everyone agrees that carrying out is prohibited on a Festival, and the Torah permitted it only when it is necessary for sustenance.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא מדלא תנינן דפליגי באבנים אלא בדברים שיש בהן צד מצוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה רב יוסף – אהך אתקפתא דרבה.
אלא מעתה – דסבירא להו לב״ה אין אסור הוצאה ליו״ט.
ליפלגו באבנים – אי אין אסור הוצאה אין אסור טלטול שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה ומה שלא גזרו על כל טלטולים אפילו על אוכלים וכלים משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אא״כ רוב צבור יכולין לעמוד בה.
אלא מדלא אפלוג באבנים – ש״מ דלכולי עלמא יש הוצאה ליו״ט אלא שמן התורה הותרה לצורך וב״ה אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים אבל בקטן וספר תורה דצריכינן להו ביו״ט לא גזור ובית שמאי לית להו מיגו ומידי דצורך אכילה שהתורה התירתו הותר ושאינו צורך אכילה באסורו עומד מן התורה.
ודחי רב יוסף אי הכי שאין ההוצאה אסורה ביו״ט לדברי ב״ה אם יוציא אבנים פטור הואא. אלא מדלא פליגי באבנים אלא בדברים שיש בהן צד הוצאה למצוה ש״מ במתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילת יו״ט שהיא מצוה הותרה נמי שלא לצורך אכילהב, להוצאת דבר שיש בו צד מצוה, כגון הוצאת קטן למולו ולולב וספר תורה וכיוצא בהן כגון משלוח מנות שהן לשמחת יו״טג וכן להוציא ולהוליך בהמה או עופות אצל טבח או מלבושין שהן לשמחת יו״ט, אבל דבר שאין מצוה בהוצאתו ולא צורך לשמחת יו״ט לא שרו ב״ה אפילו לולב שלא לצורך מצוה ולא קטן שלא למולו ולא ספר שלא לקרות בו.
אבל מספקא לי אם היתירו סופן להחזירן לבית משום תחילתן או לא. דהא דאמר עולא (ביצה יא ע״ב) שלשה דברים היתירו סופן משום תחילתן, דוקא שלשה ותו לא, או לאו דוקא אלא כל דכוותייהוד.
וכל רבותינו הראשונים הגאוניםה פירשו קטן שלא למצוה ולולב שלא למצוה וספר שלא לקרות בו. ולפיכך הינהיגו והיתירו הוצאת כל דבר. ונראין דברי רבינו חננאל, דלדידהו מאי שנא אילו דנקט.
בירושלמיו תנא ולא את המפתח וב״ה מתירין הדא דב״ה מתירין במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא והא ר׳ אבהו הוה יתיב ומתני ומפתח של פלמטירין בידיה פילפלין הוה ליה בגויה. הא דירושלמי מסייע לפירוש רבינו חננאלז. וש״מ דמותר להוציא מפתחות של חדרים ומרתיפות שהרי יש בהן אוכל נפשח וגם של בתים.
א. כגירסא שהביאו התוס׳ ולא כגירסתנו. ולגי׳ זו היכי דהוי שלא לצורך אסור מדאורייתא ודלא כרש״י.
ב. בפי׳ ר״ח הנדמ״ח הוסיף הרב המגיה ׳[פליגי]׳ משום שבלא זה הנוסח שם קטוע. אבל נוסח ספרנו מחשיד שחסר שם יותר.
ג. לדעת רבינו שיטת רבינו חננאל דאמרינן מתוך גם בצורך שמחת יו״ט כגון משלוח מלבושין. ולא רק בצורך מצוה. ועי׳ בשא״ר שהבינו בשיטת ר״ח דבעינן צורך מצוה, יש שהבינו אפילו מצוה שאינה חובת היום כגון עולת נדבה ויש שהבינו דוקא מצות היום כגון תינוק למולו וס״ת לקרות. [ונחלקו על ר״ח וכתבו שכל שהוא הנאת האדם ושמחת יו״ט מותר]. עי׳ תוס׳ ורמב״ן ורשב״א ורא״ש בסוגיין ורמב״ן לשבת קכד ע״ב. וכדברי רבינו כ״ה במרדכי ר׳ תרנח. ועי׳ לעיל הע׳ מט. סוף דבר דעת רבינו בשיטת ר״ח: מצוה אפילו אינה מצות היום ושמחת יו״ט אפילו אינה מצוה.
ד. וראבי״ה הכריע דמותר. עי׳ בספרו סי׳ תשלח. וכ״ה במרדכי ר׳ תרנח הו״ד בב״י סי׳ תקיח סע׳ יב.
ה. רש״י וסייעתו. דרק הוצאת אבנים אסורה מדרבנן. ועי׳ ב״י ובאה״ל רס״י תקיח שכ״ד הרי״ף והרמב״ם ועו״ר. [אבל גאוני בבל בעו צורך הנאת יו״ט. עי׳ אוצה״ג חלק התשו׳ עמ׳ יב והפירושים עמ׳ נב].
ו. הלכה ז והובא בראשונים על אתר.
ז. דאמ׳ ׳במפתח של כלים לא׳ ואילו לרש״י הא מותר כל דבר.
ח. ולעיל כתב בשם ר״ח דמותר להוציא גם משום שמחת יו״ט ולאו דוקא א״נ. ואולי היינו שכתב ׳וגם של בתים׳.
ה״ג רש״י אלא מעתה לפלגו באבנים ומדלא מיפלגי באבנים ש״מ וכו׳ והכי פירושו אלא מעתה דב״ה לית להו אסור הוצאה לפלגו בטלטול אבנים ולשמעינן רבותא דלית להו בהן אסור הוצאה דהא לא נאסר בשום דבר טלטול אפי׳ דבר שמלאכתו לאסור וגם אינו צורך י״ט כלל אלא גזרה שמא יוציא כדאיתא בהדיא פרק כל הכלים (שבת דף קכד:) ואפי׳ דבר שהוא צורך יו״ט כגון כלי הצריך לו היה ראוי לאסור גזירה שמא יוציא אלא שאין גוזרין גזירה על הצבור אא״כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה ומדלא קמפלגי באבנים שמע מינה בהוצאה וכו׳ דב״ה סברי מתוך וא״ת כיון דב״ה אית להו מתוך אמאי אין מתירין אפי׳ טלטול אבנים וכל דבר אפילו אינו צורך יום טוב ויש לומר דודאי אין ה״נ דמדאורייתא הואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן גזור על דבר שאינו צורך יו״ט דכיון דעיקר הוצאה נאסרה יש לאסור בדבר שאין לצורך יום טוב כלל ע״כ פי׳ רש״י ולא רצה לגרוס כמו שיש בספרים אלא מעתה הוציא אבנים לב״ה ה״נ דלא מחייב מלקות דא״כ הוה מסיק לפי׳ זה הוציא אבנים לב״ה דחייב ורש״י קים ליה דב״ה סבירא להו הואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור בדבר שאינו צורך יו״ט כלל וקשה חדא דאמרי׳ בפסחים (דף מו:) האופה מיו״ט לחול לוקה ולא אמרינן מתוך וכו׳ ואפילו לרבה דלא לקי היינו מטעם הואיל ואי אתרמי ליה אורחים אבל מטעם מתוך לא קאמר ועוד דמוחק גירסת הספרים לכן נראה לפר׳ דגרסי׳ כגירסת הספרים אלא מעתה הוציא אבנים לב״ה ה״נ דלא מחייב פי׳ מדאורייתא מלקות וכ״ת ה״נ א״כ לפלגו באבנים אלא ודאי מדלא קמפלגי וכו׳ ודוקא בהוצאה שיש בה צורך יו״ט קצת אמרינן מתוך שהותרה לצורך יו״ט דכל אוכל נפש מותר הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש הואיל ואיכא צורך מקצת שיש צורך יו״ט אבל שלא לצורך יו״ט כלל ודאי דאסור מן התורה כגון אופה מיו״ט לחול ומוציא אבנים דליכא לא צורך נפש ולא שמחת יו״ט חייב מדאורייתא וכי פליגי ב״ש וב״ה בדברים שאינן לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יו״ט קצת כגון קטן למולו דהמצוה נקראת צורך יום טוב ולולב לצאת בו וס״ת לקרות בו וכן פי׳ רבינו חננאל אבל ליתא פירושן דלאו דוקא קטן למולו דה״ה שלא למולו דשרי גם טיול דהא אשכחן נמי דמשחקין בכדור שקורין פלוט״א בלע״ז ביו״ט ברה״ר אע״ג דליכא אלא טיול וא״ת השוחט עולה מה צורך יש לו בה יש לומר דהכא נמי איכא שמחת יו״ט שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן כדמוכח לקמן (דף כ:).
(8-9) אלא מדלא מיפלגי באבנים שמע מינה בהוצאה שלא לצורך פליגי. פרש״י ז״ל מדלא אפלוג באבנים שמע מינה דכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב אלא שמן התורה הותרה לצורך וקסבר בית הלל דכיון שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אלא דבטלטול אבנים גזרו רבנן משום טרחא דלא צריכא, אבל בקטן וספר תורה דצריכינן להו ביום טוב לא גזור. ותימא לי א״כ היאך מצינו עירוב והוצאה לי״ט אם כן הוצאת אבנים לכולי עלמא אסור מדאורייתא ואם הוצאת אבנים אינה אלא מגזירת חכמים אם כן אין עירוב והוצאה ליום טוב ואם כן היאך נמצא דבר והפכו ביחד, ועוד מאי קא פריך רב יוסף אלא מעתה אדמיפלגי בקטן ליפלגי באבנים דילמא בעירוב והוצאה פליגי ומיהו מדרבנן גזרו באבנים משום דהוי טרחא דלא צריך, ועוד קשה לפירושו דהא מדקאמר רב יוסף אלא מעתה הוציא אבנים לב״ה הכי נמי דלא מחייב משמע דפשיטא להו בהוצאת אבנים דחיובי מחייב מדאורייתא, ועוד הא אמרינן (פסחים מו:) האופה מיום טוב לחול לוקה ואף רבה דפטר לא פטר אלא משום הואיל אלמא אפייה שלא לצורך היום כלל אסורה מן התורה ואף על פי שהותרה לצורך היום והוא הדין להוצאת אבנים שאין בה צורך היום כלל.
ואם תאמר מכל מקום היאך נקיים את שתיהם שיהא עירוב והוצאה ליום טוב ושנאמר הואיל והותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ועוד שריפת קדשים למה אינה דוחה יום טוב כדאיתא בשבת (שבת כד:) ובפסחים (פסחים פג:) והאופה מיום טוב לחול למה לוקה לרב חסדא, תירץ רבינו תם ז״ל וכן ר״ח ז״ל דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא בשיש צורך היום קצת כתינוק למולו או לטיילו בחוץ דאיכא נמי משום עונג היום וספר תורה לקרות בו וכיוצא הא כשאין בה צורך היום כלל כהוצאת אבנים לבנין לוקה אפילו לבית הלל, והשוחט עולת נדבה לבית הלל דאינו לוקה היינו משום דאינו בדין שיהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם (ביצה כ:) והילכך חשבינן כצורך היום קצת, והא דאמרינן בפסחים בפרק קמא (פסחים ה:) דמותר לשרוף חמץ ביום טוב של פסח משום דהותרה הבערה לצורך היינו נמי דאיכא צורך מצות היום כדי שלא יהא חמץ ברשותו בפסח, והא דאמר ליה ר׳ יוחנן לתנא גבי הבערה ובשול של גיד הנשה פוק תנא לברא הבערה ובשול אינו משנה התם נמי אף על גב דאסור ליה למיכל מכל מקום כיון דבעי לאתהני ולמיכל מיניה לדידיה צורך היום איכא והילכך לא לקי עלה.
ואפשר דכל שיש בו צורך היום קצת להדיוט ובהיתר שרי אפילו לכתחלה והיינו קטן וספר תורה ולולב, אבל בשאין בה צורך להדיוט כלל אלא שהוא כולו לגבוה כעולת נדבה אסור לכתחלה ומדרבנן ואין לוקה עליה לבית הלל, וכן במבשל גיד בחלב ואכלו אסור לכתחלה כיון דאינו צורך היום בהיתר אבל אינו לוקה עליו דקא מתהני ואפילו באיסור, וכשאין בו צורך מצוה ולא צורך הדיוט ביומו כלל כהוצאת אבנים לוקה עליו דקא מתהני ואפילו באיסור, וכשאין בו צורך מצוה ולא צורך הדיוט כלל כהוצאת אבנים לוקה עליה ואפילו לבית הלל, וכן דעת הרז״ה ז״ל.
ומכל מקום משמע שאסור להוציא אפילו מחצר לחצר בלא עירוב ומדרבנן דברים שאינן לצורך היום, דהא כי היכי דהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אסור דבר תורה במה שאין בו צורך היום כלל הכי נמי יש בהן עירוב ליום טוב כלומר שצריך עירוב להוציאו מחצר לחצר. והא דאמרינן לקמן (ביצה טז:) מערבין עירובי חצירות מיום טוב לשבת ואין מערבין עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו דמשמע דאין עירובי חצרות ביום טוב ומותר לו בלא עירוב, התם בדברים שיש בהם צורך היום קצת ודבר המותר לו כשיש בו צורך היום מיהא קאמר.
ירושלמי (פ״ק ה״ז): תני ולא את המפתח ובית הלל מתירין א״ר הושעיה הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא והא רבי אבא יתיב ומתני ומפתחא דפלטרין בידיה פלפלין הוה ליה בגויה. ומשמע דלאו דוקא אוכלין אלא הוא הדין לכלים שיש בהן צורך היום, ומפתח של כלים לא דקאמר בירושלמי היינו כלים שאין ליום צורך בהן.
מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה הוציא אבנים לבנין לבית הלל הכי נמי דלא מיחייב. וכי תימא הכי נמי1 אם כן ליפלגו באבנים אלא מדלא פליגי באבנים שמע מינה דטעמיה דבית הלל משום שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ואיפשר דלבית הלל לא שייכא שפיר עירוב הוצאה דאי בכלים הצריכין לו משרא שארי לצורך, אי בשאינן צריכין לו ואין ראויין לו ביום טוב, הני אין ראויין לו ליטלטלן. וא״ת להתיר לטלטל בחנם שלא לצורך כלל, אינו נראה שיהא בדין לעשות עירוב להתיר לזה בלבד טלטול שלא לצורך כלל ממקום למקום ומיהו נמי מסתברא דאי עבד מהני.
1. כן בכ״י בהמ״ל 8728, וכן ברוב כ״י של הבבלי. בדפוסים חסר: ״הוציא אבנים... הכי נמי״.
וכל שאינו צריך לו לשום צורך ואין שם כונת מצוה ולא סרך מלאכת אוכל נפש ואין עליו תורת כלי שמלאכתו להיתר כגון הוצאת אבנים ודברים שאין ראויים לטלטול או שמלאכתם לאיסור לוקה בהוצאתם ואם לא הוציאם אלא שטלטלם יש כאן איסור אלא שאינו לוקה:
(8-9) לפליגי באבנים אלא מדלא פליגי באבנים שמע מינה בהוצאה שלא לצורך פליג. פירש רש״י לכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב ובמתוך שהותרה הוצאה פליגי אלא דרבנן גזור באבנים משום דהוי טירחא דלא צריך. אבל בקטן וספר תורה דצריכין להו ביום טוב לא גזור. והקשה הרשב״א ז״ל דאם כן דהוצאת אבנים שרו להוציא מן התורה היכי מקשה רב יוסף אלא מעתה הוצאת אבנים לבית הלל הכי נמי דלא מחייב דמשמע דפשיטא הוא לכולי עלמא בהוצאת אבנים שהוא חייב דאורייתא. ומורי נר״ו כתב דזו אינה קושיא לפי שרש״י ז״ל לא גריס ליה אלא הכי גרסינן מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה אדמיפלגי בקטן ובספר תורה לפלגו באבנים. וכן אמרו בתוספת דרש״י ז״ל לא גריס ליה.
ועוד הקשה הרשב״א ז״ל אי עירוב והוצאה ליום טוב ליחייב בהוצאת אבנים ואי הוצאת אבנים לא אסירי אלא מדרבנן אם כן אין עירוב והוצאה ליום טוב. ומורי הרב נר״ו בא ללמד זכות על רש״י ז״ל ואמר שזו היא כונת רש״י ז״ל דהא דכתיב אל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לאו לאשמועינן דיום טוב אינו כשבת להוציא דאדרבה כי אסר רחמנא הוצאה בשבת יום טוב היה בכלל אלא שחזר והוציאו מן הכלל בשהתירה לצורך אכילה. ואפילו שלא לצורך אכילה ואפילו שלא לצורך כלל שריא מדאורייתא משום מתוך. ואפילו הכי כיון שההוצאה חשיבא מלאכה ביום טוב דאיצטריך רחמנא להתירה דין הוא שיגזרו בה חכמים במידי דהוי טרחה דלא צריך. ומה שפירש ז״ל דלכולי עלמא יש עירוב והוצאה ליום טוב שהיה בכלל שבת לענין הוצאה עד שהוציאו בפירוש מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וכדאיתיה בכלל שבת לענין הבערה ושחיטה עד שהתירו בהאי קרא. ונפקא מינה דאי אמרינן דכי אסר קרא הוצאה בשבת לא היה יום טוב בכלל ולאו משום אוכל נפש אלא משום דלא חשיבא מלאכה ביום טוב אם כן לא אסירי אבנים לטלטל ביום טוב דעיקר איסורייהו בשבת אינו אלא משום הוצאה וכיון דביום טוב לא חשיבא מלאכה ולא מתורת אוכל נפש התירוה אלא דלא מיקריא מלאכה כלל לא גזרי טלטול אבנים ביום טוב אטו הוצאה. אלא ודאי הוצאה חשיבא מלאכה ביום טוב כשבת אלא שהתורה התירה לצורך אוכל נפש ואמרינן מתוך והותרה כולה. ומכל מקום כיון דחשיבא מלאכה ביום טוב אסרו חכמים כל הוצאה שלא לצורך היום ואסרו טלטול אבנים בשבת. עד כאן.
והריטב״א ז״ל כתב דקרא דלא תוציאו אסמכתא בעלמא היא דהא איכא למימר דליום טוב נמי קרי שבת וירמיה בא להזהירם על שבת החמור והלואי שישמעו. דאי לא ליקשי לבית שמאי מיניה ולימא מהאי קרא מאי דרשי ביה. ועוד דהא רב יוסף אקשי ואוקמא דלכל עולם יש הוצאה ליום טוב. וזה כדברי מורי נר״ו. אבל רבינו שמשון ז״ל הצמיד גרסת הספרים דלבית הלל אהוצאת אבנים חייב מלקות ולא הותרה הוצאה לבית הלל אלא דוקא בשיש בה צורך היום קצת. והוא הדין דמותר להוליך מפתח של אוכלין לרשות הרבים משום שמירת האוכלין דשמירת האוכלין עשאוהו כצורך יום טוב דמתוך שהותרה הוצאה לצורך תיקון אכילה הותרה לצורך שמירתן. ואפילו מפתח של מעות אם יש בתיבה אוכלין מותר. וגרסינן בתוספתא יוצא אדם במפתח שלא צבעו לרשות הרבים. ורבים שלא עמדו על פירושה החליפו הגרסא וגורסים של אצבעו פירוש מפתח העשויה בטבעת של אצבעו. ולא נהיר. והריטב״א ז״ל העמיד הגרסא ופירש דדרכם היה לצבוע המפתחות לתת בהם סימן שלא יתחלפו מפתח במפתח וזה היה רגיל לעשות במפתח מעות או כלים חשובים שאין משתמשין בהם ביום טוב כדי לדקדק בשמירתן ולפיכך אסור. והרא״ה ז״ל רבו הודה לדבריו ואמר הנה אמת ונכון הדבר.
וכן דעת הרשב״א ז״ל שלא התירו ביום טוב אליבא דבית הלל אלא דברים שיש בהן צורך קצת ליום טוב אבל דברים שאין בהן צורך כלל כהוצאת אבנים אסור מן התורה. והביא ראיה מהא דאמרינן האופה מיום טוב לחול לוקה ואף רבה דפטר לא פטר אלא משום הואיל דאלמא משמע דאפיה שלא לצורך היום כלל אסורה דאורייתא. וא״ת לפירוש מורי נר״ו קשיא הא דהאופה. כבר פירש נר״ו דבין רבה בין רב חסדא כלהו סבירא להו דלא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ובהואיל פליגי דהא פלוגתא דאימוראי היא דרב יוסף סבר דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ואפילו שלא לצורך היום כלל לדעת רש״י ז״ל דהא מייתי רב יוסף הא דרבי יוחנן דאמר הבערה ובישול אינה משנה. והא גיד כאבן הוא דלא חזי ליה דהא מיתסר עליה ולא מיקריא הבערה לצורך היום כלל ואפילו הכי מיפטר הכי נמי המוציא אבנים מיפטר. ורבה חולק על זה ואמר דלא אמרינן מתוך להתיר כל דבר אלא אם הוא דבר שיהא ראוי אם יבאו לו אורחים אמרינן הואיל ומיפטר. אבל אם אינו ראוי לאורחים כגון אבנים מחייב על הוצאתן. והיינו דמדכר הואיל ולא מדכר כלל מתוך. ותדע לך דמדקאמר הכא ואף רבי יוחנן סבר דבמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי מכלל דאיכא מאן דסבירא ליה כאתקפתיה דרבא דלא אמרינן מתוך. ואם תאמר אם כן דלמאן דאית ליה מתוך הותר כל דבר ואף על פי שאין בו צורך כלל לכם ולא לנכרי דאמר רחמנא היכי משכחת לה. וי״ל דאף על פי שהתירה התורה שלא לצורך כלל אפילו הכי אסרה לצורך נכרי ואין צריך לתת טעם בדבר הואיל וגלי ביה קרא וגזרת הכתוב הוא. ומן הטעם הזה אסר מאן דאית ליה הואיל ואין צורך לידחק ולומר דבדברים האסורין דליכא בהו הואיל מיירי כמו שפירש הרשב״א ז״ל. ואף על פי שהרשב״א ז״ל נשמר גבי המבשל גיד ואמר דצורך יום טוב מיקרי כיון דיכול ליהנות ממנו באיסור ולא לקי מכל מקום דוחק הוא לומר כן. ותדע לך דרב חסדא ורבה דפליגי בהואיל לית להו דרבי יוחנן ורב יוסף דאמרי מתוך דהא בפרק אלו עוברין אקשי ליה אביי לרבא מהא דהמבשל גיד והא מאן דאית ליה מתוך כרבי יוחנן סבר דהבערה ובישול אינה משנה. ועוד דרבה דפריק התם הבערה בעצי אשרה וסבירא ליה דמשום מבשל ביום טוב מחייב. ואמאי והא אמרינן מתוך ואינו לוקה עליו כיון דקא מיתהני מיניה ואפילו באיסור וכדאמרינן לרבי יוחנן דאית ליה מתוך. אלא ודאי רב חסדא ורבה לית להו מתוך אלא דרבה אית ליה הואיל בכל דבר שאיפשר להיותו ראוי לו כאופה לחולה או מיקלעי אורחים אינו חייב עליו. אבל גיד אי אפשר להיותו ראוי לו בשום פנים הילכך לוקה עליו דלית ליה מתוך עד כאן תורף דברי מורי נר״ו. ועוד כתב נר״ו דאיפשר לומר לפי שיטת הרשב״א ז״ל דרבה אית ליה מתוך כרבי יוחנן אלא דבמבשל גיד פליגי דרבי יוחנן סבר כיון דמיתהני מיניה ואפילו באיסור לא לקי ומשום מתוך. ורבה סבר אף על גב דאמרינן מתוך מבשל גיד חייב כיון שאינו ראוי לו בהיתר. וזה דחוק שלא הוזכר מחלוקת ביני אימוראי דסבירא להו מתוך.
וכתב הריטב״א ז״ל דלא התירו בעירוב לבית הלל להוציא מרשות לרשות דברים שאין בהם צורך יום טוב ואפילו עבר ועירב לא מהני ליה שאין רצון חכמים בזה. וכן נראה דעת הרי״ף ז״ל התם בשבת שהביא ראיה ליום הכפורים שאסור להוציא מרשות לרשות. אבל מורי הרב נר״ו כתב דהך סוגיא דהכא מוכחא שיש תורת עירובי חצרות ביום טוב לדברים שאין צרכי היום מדאתקיף רבא דילמא בית הלל אית להו דאין עירוב והוצאה ליום טוב ואתקיף עליה רב יוסף ואפיק האי סברא מדעתיה דרבא שאי אפשר לו לומר כן דלא פליגי בית שמאי ובית הלל בהכי. אלמא לכולי עלמא עירוב והוצאה ביום טוב לדברים שאינן צרכי היום.
שם מתקיף ליה רבא צ״ל רבה:
בד״ה ה״ג כו׳ אבל ליתא פירושן דלאו כו׳ כצ״ל:
בפירש״י בד״ה ליפלגו באבנים כו׳ ומה שלא גזרו כו׳ אף על אוכלין וכלים כו׳ עכ״ל. פירוש דלכאורה הוי קשיא ליה מאי קס״ד דלא גזרו על טלטול אלא משום הוצאה א״כ למה לא גזרו כמו כן על אוכלין וכלים דנהי דבי״ט איכא למימר כיון שהן צורך היום אמרינן ביה מתוך ואפי׳ מדרבנן לא גזרו אלא דאכתי בשבת דלא שייך מתוך למה לא אסרו טלטול דאוכלין וכלים משום הוצאה ע״ז כתב דאין גוזרין על הציבור כן נ״ל:
בתוספת בד״ה ה״ג רש״י אלא מעתה וכו׳ ולא רצה לגרוס וכו׳ דא״כ הוי מסיק דחייב ורש״י קים ליה עכ״ל. ויש לדקדק דאכתי אמאי מחק כל הגירסא דלא הו״ל למחוק אלא תיבות דלא מחייב והו״ל למיגרס אלא מעתה הוציא אבנים ה״נ דשרי ונראה דזה פשיטא ליה לרש״י דאף שאין איסור הוצאה כלל מדאורייתא אפ״ה יש לאסור להוציא אבנים לר״ה דמיחזי כעובדא דחול לכך הוצרך לפרש לענין טלטול וק״ל:
בא״ד וקשה חדא דאמרינן בפסחים עכ״ל. עיין ברא״ש שהוסיף להקשות על שיטת רש״י ומורי זקני בס׳ מג״ש האריך ליישב שיטת רש״י. ובאמת שאף הרמב״ם כתב כשיטת רש״י. אמנם לענ״ד א״א לפ׳ דבריהם ככתבן דהא דאמרינן מתוך היינו דשרי לגמרי בכל ענין שלא לצורך והאיך אפשר לומר כן דהא בכתובות אמרינן להדיא דהא דאסור מוגמר בי״ט היינו משום דכתיב אוכל נפש דבר השוה לכל נפש. נמצא דאף לרש״י אפי׳ בהוצאה והבערה מיהא משכחת דאסור מדאורייתא בדבר שאינו שוה לכל נפש וכיון דרש״י מודה בזה תו לא קשיא ממה שהקשה הרא״ש משריפת קדשים דנראה דהיינו נמי דבר שאינו שוה לכל נפש וכן מילה שלא בזמנה ונדרים ונדבות. וכן מה שהקשה מו״ז מלכם ולא לכלבים נראה שזה נמי דבר שאינו שוה לכל נפש אלא דנראה מזה דכיון דאף דבר שהוא לצורך אסור במה שאינו שוה לכל נפש כ״ש שיש לאסור בשלא לצורך לגמרי דכל שעושה שלא לצורך פשיטא שאין דבר זה שוה לכל נפש לעשות שלא לצורך ותדע דהכי הוא דאל״כ תקשה למאי דקי״ל כרבי יהודא דמכשירי אוכל נפש דוחה י״ט כדאמרינן לקמן הלכה ואין מורין כן א״כ האיך אפשר לומר מתוך שהותרה להתיר לגמרי א״כ בכל המלאכות י״ל מתוך שהותרו לצורך מכשירין הותרו שלא לצורך וא״כ עקרת מה שכתוב בתורה לא תעשה כל מלאכה שכל המלאכות שייכי במכשירין אף לכרות עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל וכן כל המלאכות דוק ותמצא לבר מזורע ואף שיש ליישב בדוחק מ״מ תקשי בפשיטות מאי מקשה הש״ס לעיל בסוגיא דאפר כירה ודקר נעוץ הא קעביד כתישה ונהי דאיכא עשה דכיסוי י״ט עשה ול״ת הוא וכו׳ ומאי קושיא הא כתישה דהוי במשכן הוי כתישת סמנין והיא גופא הותרה בי״ט דאוכל נפש הוא וכתישת תבלין שרי וא״כ לימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי לצורך כיסוי דלא גרע משלא לצורך אע״כ דשלא לצורך כלל ליכא מאן דשרי כדפרישית דמק״ו אתיא מדבר שאינו שוה לכל נפש וה״ט דאיסור כתישה לענין כיסוי אלא מ״ש רש״י ז״ל דהותרה לגמרי היינו דומיא דהוצאת אבנים דנהי שאינו צורך אוכל נפש ולא לצורך הנאת הנפש מ״מ מיהו הוא צריך לאותה הוצאה כגון לצורך מקומו או לישב עליהן ובכה״ג שרי לרש״י מן התורה דשוה לכל נפש הוא אבל בשלא לצורך כלל רש״י גופא מודה דאסור כנ״ל ושיטת הרמב״ם עדיין צ״ע:
מתקיף לה [מקשה עליה] רב יוסף על דעת רבה: אלא מעתה, לשיטתך שהמחלוקת היא בעיקר איסור ההוצאה ביום טוב, אם כך שלשיטת בית הלל אין איסור הוצאה ביום טוב, אם כן לשיטתם מותר אף איסור טלטול (שמקורו באיסור הוצאה), ואם כן ליפלגו [שיחלקו] בהוצאת אבנים, אם מותר או אסור להוציאן ביום טוב! אלא מדלא מפלגי [כיון שאינם נחלקים] באבנים כי אם בדברים שיש בהם צורך מסויים, שמע מינה [למד מכאן] כי לדעת כולם נאסרה הוצאה ביום טוב אלא שהתירתה התורה לצורך,
Rav Yosef strongly objects to this explanation of Rabba: However, if that is so, that the dispute is whether the prohibition against carrying out applies on a Festival, Beit Hillel should permit one to move muktze objects, as the prohibition of handling muktze is an extension of the prohibition against carrying out. Consequently, let them differ with regard to whether or not it is permitted to carry out stones on a Festival. Rather, from the fact that Beit Shammai and Beit Hillel do not disagree with regard to stones but concerning objects that serve some sort of purpose, conclude from this: Everyone agrees that carrying out is prohibited on a Festival, and the Torah permitted it only when it is necessary for sustenance.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בְּהוֹצָאָה שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ פְּלִיגִי.

Instead, Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to carrying out that is not for the purpose of food preparation. According to the opinion of Beit Hillel, since carrying out is permitted for the sake of sustenance, it is entirely permitted. According to Beit Shammai, the Sages permitted only labor that serves the purpose of food preparation.
רי״ףרשב״אמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 8]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 8]

ובשאלה של הוצאה שלא לצורך מלאכת אוכל נפש פליגי [חלוקים הם], שלדעת בית הלל, כיון שהותרה לצורך — הותרה לגמרי, אלא שגזרו חכמים לאסור את ההוצאה בדברים שיש בהם טירחה יתירה ואין בהם משום צורך החג וכגון באבנים, אבל בשאר דברים, כגון בקטן וספר תורה התירו. ולדעת בית שמאי לא התירו אלא דבר שיש בו משום צורך אכילה בלבד.
Instead, Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to carrying out that is not for the purpose of food preparation. According to the opinion of Beit Hillel, since carrying out is permitted for the sake of sustenance, it is entirely permitted. According to Beit Shammai, the Sages permitted only labor that serves the purpose of food preparation.
רי״ףרשב״אמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאַף ר׳רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר בְּמִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה הוֹצָאָה לְצוֹרֶךְ הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ פְּלִיגִי דְּתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן הַמְבַשֵּׁל גִּיד הַנָּשֶׁה בְּחָלָב ביו״טבְּיוֹם טוֹב וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה חָמֵשׁ.

The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan also holds that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to the principle: Since carrying out is permitted on a Festival for the purpose of food preparation, it was also permitted not for this purpose, as the tanna teaches a baraita before Rabbi Yoḥanan: One who cooks the sciatic nerve in milk on a Festival and eats it is flogged for violating five distinct prohibitions.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״המהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמע מינה במתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה. וכן נמי מדחזינן לר׳ יוחנן דאמר לתנא דהוה תני קמיה. המבשל גיד הנשה בחלב ואכלו לוקה ה׳ לוקה משום אוכל גיד ומשום מבשל גיד. שבישל ביום טוב דבר שאינו בר אכילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואף ר׳ יוחנן סבר במתוך גרסינן.
פליגי – ב״ש וב״ה ודכולי עלמא יש אסור הוצאה ליו״ט מויעבירו קול במחנה דישנה בשאר מלאכות וירמיה היה מזהירן על השבתות שהן חמורין והלואי ישמעו.
ואף ר׳ יוחנן סבר טעמייהו דבית הלל מתוך שהותרה.
בפרש״י בד״ה פליגי ב״ש וב״ה כו׳ וירמיה היה מזהירן על השבתות שהן חמורין כו׳ עכ״ל ולא ניחא ליה למימר לפי שיטתו דהשתא נמי נקט ירמיה בשבת אין ביום טוב לא משום דהותר מן התורה לגמרי הוצאה במתוך כו׳ דא״כ למה נקט ירמיה הוצאה דהא שחיטה ובישול וכל מלאכה שהיא לצורך י״ט נמי הותרו לגמרי בי״ט מן התורה במתוך כו׳ וק״ל:
ומעירים: ואף ר׳ יוחנן סבר: כי במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך פליגי [חלוקים הם] וזו היתה אף לדעתו הבעיה ביסוד משנתנו. דתני תנא קמיה [ששנה התנא, חוזר המשניות, לפני] ר׳ יוחנן, ברייתא זו: המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו הרי זה לוקה בחמש מלקיות על מעשה אחד זה. כיצד?
The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan also holds that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to the principle: Since carrying out is permitted on a Festival for the purpose of food preparation, it was also permitted not for this purpose, as the tanna teaches a baraita before Rabbi Yoḥanan: One who cooks the sciatic nerve in milk on a Festival and eats it is flogged for violating five distinct prohibitions.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״המהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) לוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל גִּיד וְלוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל גִּיד וְלוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב וְלוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב וְלוֹקֶה

How so? (1) He is flogged due to the prohibition of cooking the sciatic nerve, which is prohibited because the sciatic nerve is unfit for consumption; (2) and he is flogged due to the prohibition of eating the sciatic nerve, which is explicitly prohibited by the Torah; (3) and he is flogged due to the prohibition of cooking meat in milk; (4) and he is flogged due to the prohibition of eating meat cooked in milk; (5) and lastly, he is flogged
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לוקה משום מבשל גיד – שהבשול אב מלאכה הוא ובשול גיד דבר האסור ואינו ראוי לאכילה ועומד באסור לא תעשה כל מלאכה דלא הותר אלא לצורך.
ולוקה משום מבשל בשר בחלב – לאו משום יו״ט דמלקות דבשול יו״ט הא תנא ליה אלא אפילו הוא חול לוקה משום מבשל בשר בחלב דכתיב לא תבשל גדי בחלב שלש פעמים אחד לאסור אכילה ואחד לאסור הנאה ואחד לאסור בשול.
למדת שזה שאמרו בתלמוד המערב ולא את המפתח ובית הלל מתירין הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל של כלים לא והא ר׳ אבהו יתיב ומתני ומפתחא דפלטרין בידיה פלפלין הוה ליה בגויה שנראה מכאן שאלו לא היו לו פלפלין בגווה היה אסור אין הלכה כן ואפי׳ מפתח של כלים הואיל והוא צריך לשמירתם מותר ושמא לא אמרוה אלא שהיה נודע להם באותו מקום שלא היה שום צורך למה שבתוכו לא לו ולא לשמירתו ובתוספתא יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרשות הרבים ואינו חושש:
שמא תאמר היאך לא נאסרה הוצאה זו מצד שהיה אפשר לו מבערב יראה לי מפני שאי אפשר להעלות על לב כל הדברים שאדם צריך בהוצאתם וגדולי המחברים כתבו הטעם כדי להרבות בשמחת יו״ט ולא יהא כמי שידיו אסורות:
לא הוצאה בלבד אמרו עליה שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה אלא אף בכל הדברים שהם נעשות תמיד לצורך אכילה כגון כך ונמצאו בדין זה הבערה [ושחיטה] והבערה ובישול הוזכרו בסוגייא זו ואפייה בכלל בישול הוא וכל אחת מאלו שנעשית לאיזה צורך שוה לכל נפש כגון גחלת לחמם ושחיטה וצריך לדם או למצוה כגון הבערת חמץ בפסח וכן כלם כיוצא באלו מותר לכתחלה וכל שנעשית לצורך יום טוב עצמו אע״פ שאין הדבר מותר לו כגון מבשל את המוקצה או שכונתו בהם למצוה אע״פ שאינה מצוה כגון שוחט עולת נדבה אסור ואינו לוקה ואם עשאן שלא לצורך יו״ט ושלא לכונת מצוה ושלא לשום צורך שלו לוקה בעשייתן אלא אם כן אנו באין עליו מתורת הואיל ואי מקלעי ליה אורחים וכו׳ כמו שיתבאר במקומו הא במקום שאין לבא עליהם מטעם זה כגון ששוחט דברים האסורים לצורך מחר לוקה:
בתלמוד המערב אמרו מהו לאדלוקי נר של אבטלה ר״ל נר שעושין אותו שלא לצורך אלא שאינו רוצה לעמוד בלא נר אף בשעה שהוא ישן ואמרו עליה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ולשיטתנו מותר לכתחלה שהרי יש כאן צורך קצת ודבר השוה לכל נפש הוא אע״פ שאין רגילין בכך ואע״פ שאמרו שם בעי ר׳ נחום קומי ר׳ יוחנן ואמר לא תיסור ולא תישרי אנו אין מפקפקין בה ויש באין באיסורה מצד שאינו שוה לכל נפש ואינו נראה ומכאן אנו מתירין להדליק נר בבית הכנסת אפילו בימים ויש אוסרין בימים אלא שמודים הם להדליקם בלילה:
שאר מלאכות אין אומרים עליהם מתוך אע״פ שאמרו בביאה לכתחלה בשבת מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך הרי דבר זה בכלל שחיטה הוא שכך פירושו של דבר מתוך [שהותרה] חבורה בשחיטה לצורך וכו׳ וכן כל מקום שאתה מוצא מתוך בענינים הללו אתה יכול לכללן באחת מאלו שהזכרנו מעתה המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לדעת האומר יש בגידין בנותן טעם יש כאן שלשה מלקיות ושני איסורין לוקה מאכילת גיד הנשה ומאכילת בשר בחלב ומשום בישול בשר בחלב ויש שם איסור בישול שלא לצורך ביו״ט ואיסור הבערה שלא לצורך ביו״ט ואין בהם מלקות הואיל ויש בהן סרך מלאכת אוכל נפש ואלו היה בהן דין מלקות לא היה בהם אלא מלקות אחת שאין חלוק מלאכות ביו״ט כמו שביארנו באחרון של מכות ומ״מ במקומו יתבאר שאין בגידין בנותן טעם:
מגדולי המחברים לא כללו בדין זה שחיטה ובישול ואפייה ומה שכתבתי נראה לי ברור ופירוש הסוגיא כלה מתישב על פסק זה יפה בתחלת העיון וכבר ביארנוה בכדי הצורך בפירושנו אלא שאני מודיעך כאן עקרי הדברים בקצור:
והוא שאמרו השוחט עולת נדבה ביו״ט לוקה דשוחט שלא לצורך הוא שהרי אין מקריבין עולת נדבה ביו״ט ואמרו ליה דאמר לך מני בית שמאי דאלו בית הלל מתוך שהותרה וכו׳ ואע״פ שהם מודים שאינה קרבה כדאיתא בפרק שני מ״מ אינו לוקה אלא שאסור והקשה ודילמא בעירוב הוצאה קמיפלגי דלבית הלל אין שם הוצאה אסורה ביו״ט שאינה בכלל שאר מלאכות הואיל ואינה מלאכה הנעשית בידים שהרי נאמר ולא תוציאו משא וכו׳ ביום השבת הא ביו״ט שרי אבל כל שהוא מחמת מלאכה גמורה כגון שחיטה שהיא מלאכה אין אומרין בה מתוך וכו׳ ואף לבית הלל לוקה והשיבו אי בהא פליגי לישרו בית הלל אף באבנים דכחא דהיתרא עדיף ואם משום טלטול כל שאינו נאסר בהוצאה אינו נאסר בטלטול שעקר איסור טלטול משום הוצאה הוא אלא ודאי הוצאה מלאכה היא ומטעם מתוך הוא דשרו לה בית הלל כל שהיא לאיזה צורך הא בלא שום צורך אסירא ובאבנים וכיוצא בהם לוקה ובמה שהוא סבור לעשות מצוה אסור אלא שאינו לוקה והוא לשוחט עולת נדבה ואחר שלמדנו דין זה בהוצאה ושחיטה חזר ולימדנו בהבערה ובישול דניתני תנא המבשל גיד הנשה בחלב ביו״ט ואכלו לוקה חמש ושתים מהם הבערה ובישול שלא לצורך ואמרו ליה בית שמאי היא דלבית הלל אע״פ שאסור הואיל ואינו ראוי לאכילת יו״ט מ״מ אינו לוקה הואיל וסרך אוכל נפש הוא ונמצא שלא חלקו בית הלל בכל אלו אלא שאינו לוקה אבל באיסור מיהא מודים הם הואיל ואין שם צורך אלא שמאחר שיש בהם צד מצוה או צד אוכל נפש אינו לוקה ולמדת לבית הלל שיש דברים שמותרין לכתחלה ויש שהן אסורות אלא שאינו לוקה ויש שהוא לוקה בהן על הדרך שכתבנו:
מאחר שהתרנו הוצאה ביו״ט אין אנו צריכין בו לא לעירובי חצרות ולא לשתופי מבואות ורשאי להוציא בלא עירוב ואם מפני אותן הדברים שאין ראויין לטלטול הרי אין עירוב מועיל בהם שמא תאמר יועיל להתיר לכתחלה הוצאת כלי שמלאכתו להיתר ואין לו בו שום צורך אע״פ שמ״מ עירוב מועיל בכך הרי אין לו שום צורך בו ומה לו לחזר אחר העירוב בדבר שאם יצטרך לו יהא מותר לו בלא עירוב אלא שמקצת חכמים מצריכין בכך מצד שאין רבים נזהרים מלהוציא דברים שאין בהם לו צורך וחכמי צרפת כתבו שלא נאסרה הוצאה בדבר הראוי לטלטל אף שלא לצורך כלל אלא ברשות הרבים הא מחצר לחצר לא וגאוני הראשונים נוטים לדעת זה וגורסים עירוב והוצאה כלומר עירוב מבית לבית ומחצר לחצר והוצאה לרשות הרבים וכן דעת רוב מפרשים שכל שאין לו בו שום צורך ואין בו איסור טלטול צריך עירוב מחצר לחצר ומבית לבית ושמא תאמר והלא אמרו למטה מערבין עירובי חצרות מיו״ט לשבת שאין אתה אוסרו בדבר המותר לו אלמא אין עירובי חצרות ביו״ט כלל ומותר לו להוציא מזה לזה בלא עירוב לא נאמרה אלא בדברים שיש בהן קצת צורך ליום על הדרך שביארנו:
מ״מ אם רצה לצאת חוץ לאלפים אמה צריך הוא לעירובי תחומין כשבת ומדברי סופרים שאלפים אמה אף בשבת אינו אלא מדברי סופרים שאין תחומין מן התורה אלא בשלש פרסאות ואף בשלש פרסאות יש אומרים שאינם מן התורה אלא בשבת אבל ביו״ט אינן אלא מדרבנן וראיה להם ממה שאמרו באחרון של מסכתא זו ולא רוכבין על גבי בהמה ופי׳ בה בגמ׳ גזרה שמא יצא חוץ לתחום והקשו על זה שמעת מינה תחומין דאוריתא וחזרו ופירשוה גזירה שמא יחתוך זמורה ואם תחום שלש פרסאות מן התורה אפילו ביו״ט היה לו לומר שמא יצא חוץ לשלש פרסאות ומ״מ אומר אני שלא היה לו לחוש ליציאת חוץ לשלש פרסאות שאין זה מצוי לרכיבה של טיול ורכיבת עסקים ביו״ט ליכא ומ״מ אף לאלפים אמה צריך עירוב מיהא מדברי סופרים:
ויום הכפורים צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת ואע״פ שגדולי הרבנים כתבו במסכת יבמות פרק ארבעה אחין (יבמות ל״ד.) שאין עירוב והוצאה ליום הכפורים והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת כריתות פרק אמרו לו (כריתות י״ד.) זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים אינו כן שהרי דחויה היא במקומה כמו שאמרו שם עליה בריתא היא ואע״פ שיש לפרש בריתא היא כלומר שאין להביאה מכאן והוא אמר זאת אומרת הא מ״מ עקר הדבר מצד עצמו לא נדחה מ״מ נראין הדברים שנדחה מקצתו ונדחה כלו שהרי במסכת עירובין (ל׳:) אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכפורים אע״פ שחייב בתענית ואסור לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אלמא פשיטא ליה שיום הכפורים צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת וכן כתבו גדולי הפוסקים:
זה שכתבנו שתחום שלש פרסאות מן התורה יש חולקין בה משמועת ולא רוכבין וכו׳ וכבר תירצנוה לדעתנו והם חולקים עוד בה ממה שהזכירו ספק באו חוץ לתחום ונראה לי לתרץ בה שאין דרך הבאת פירות מחוץ לשלש פרסאות והיא התשובה ממה שהתירוה לאלתר לאחרים וכן שאין המוקצה בגוף הפירות מצד עצמו ולא עוד אלא שאף הם מודים ששביתת פירות מדרבנן ומ״מ הם מביאים ראייה ממה שאמרו בפרק כלל גדול (שבת ס״ט.) דידע לה לשבת במאי בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא וא״כ היה לו לומר בשלש פרסאות ודברי הכל ואף בזה אני מתרץ בשלש פרסאות שאין השגגה מצויה בהם ובתלמוד המערב אמרוה כשיטתנו והוא שאמרו אין לך מחוור בתחומין אלא שנים עשר מיל ובשלישי של עירובין יתרחבו בה הדברים בע״ה:
לוקה משום מבשל גיד, שהרי עשה מלאכת בישול בדבר שאינו ראוי לאכילה כלל, ונמצא עובר משום מבשל ביום טוב, ולוקה משום אוכל גיד שנאסר במפורש בתורה, ולוקה משום מבשל בשר בחלב שבאיסור זה נענשים גם על הבישול בלבד, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה
How so? (1) He is flogged due to the prohibition of cooking the sciatic nerve, which is prohibited because the sciatic nerve is unfit for consumption; (2) and he is flogged due to the prohibition of eating the sciatic nerve, which is explicitly prohibited by the Torah; (3) and he is flogged due to the prohibition of cooking meat in milk; (4) and he is flogged due to the prohibition of eating meat cooked in milk; (5) and lastly, he is flogged
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה יב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ביצה יב., עין משפט נר מצוה ביצה יב., ר׳ חננאל ביצה יב., רי"ף ביצה יב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י ביצה יב., ראב"ן ביצה יב. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה יב., בעל המאור ביצה יב. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ביצה יב. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל ביצה יב. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א ביצה יב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה יב. – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה יב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה יב., מהרש"ל חכמת שלמה ביצה יב., מהרש"א חידושי הלכות ביצה יב., פני יהושע ביצה יב., פירוש הרב שטיינזלץ ביצה יב., אסופת מאמרים ביצה יב.

Beitzah 12a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Beitzah 12a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 12a, R. Chananel Beitzah 12a, Rif by Bavli Beitzah 12a, Rashi Beitzah 12a, Raavan Beitzah 12a, Tosafot Beitzah 12a, Baal HaMaor Beitzah 12a, Raavad Katuv Sham Beitzah 12a, Ri MiLunel Beitzah 12a, Rashba Beitzah 12a, Raah Beitzah 12a, Meiri Beitzah 12a, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 12a, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 12a, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 12a, Penei Yehoshua Beitzah 12a, Steinsaltz Commentary Beitzah 12a, Collected Articles Beitzah 12a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144