×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְאֶלָּא הָא גָּמַר גְּזֵירָה שָׁוָה ג״שגְּזֵירָה שָׁוָה לָא גָּמַר אֶלָּא מֵהֵיכָא הֲוָה {במדבר י״ד:מ״ד} מִוַּיַּעְפִּילוּ הֲוָה.
The Gemara asks: However, didn’t Rabbi Akiva derive this by means of a verbal analogy? The Gemara answers: Rabbi Yehuda ben Beteira did not learn a verbal analogy. Rabbi Yehuda ben Beteira had no tradition of this verbal analogy from his teachers, and therefore he disagreed with Rabbi Akiva’s conclusion. The Gemara asks: However, according to Rabbi Yehuda ben Beteira, from where was Zelophehad’s liability derived? Why was he executed? The Gemara answers: Zelophehad was among those who “presumed to ascend to the top of the mountain” (Numbers 14:44) in the wake of the sin of the spies.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותההשלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך גזירה
גזירהא(מועד קטן יט) גזירות בית דין פי׳ פסקי דינין ופתיחין. (מועד קטן יט) שלשה ימים קודם הרגל וכו׳ גזירות בטלו ימים לא בטלו פי׳ נדחו גזירת האבילות גבי הרגל שיש לו לגלח וזולתי זה מגזירות האבלות ואם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל. (שבת צז.) גזרה לא גמיר פי׳ לא גמיר רבי עקיבא גזירה שוה אלא הוא דרש לעצמו ומזאת אתה נמד דכל גזרה שוה דלא גמיר׳ היא ליכא למיסמך עלה (פסחים סו.) נהי דגזרה שוה לא גמירא לנו דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא א״כ קבלה מרבותיו אבל היה לכם לדון קל וחומר דאדם דן ק״ו מעצמו:
ערך מגל
מגלב(שבת צז) מצאתי מגלת סתרים פי׳ מגלה שיש בה הלכות פסוקות כעין ספר הלכות שאין בתלמוד שמצוי אצל כל אדם. (מגילה ה.) מגלה בזמנה ביחיד כלומר בי״ד קורין אותה אפילו ביחיד שלא בזמנה שמקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא ביו״ד פי׳ ר״ח הילכתא כרב דהא רבי יוחנן אמר (מגילה יט:) בפרק הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא לא אמרו אלא בציבור לאו מכלל דסבירא ליה שקורין אותה ביחיד ואע״ג דחש ליה רב להא דרב אסי קיימא לן הלכתא כרב. רב צמח גאון כתב בשליח צבור הקורא את המגלה שקורא וכורך כספר תורה לא חזא לנא:
ערך שלחף
שלחףג(שבת צז) ודלמה שלחופי הוו משלחפי פי׳ זה יושב באחורי זה באלכסון ממנו או זה יריעתו מתוחה למערב או זה יריעתו מתוחה לצפון (בבא מציעא כה.) הא משלחפי שלחופי חייב להכריז פי׳ אם היו המעות משלחפי שאינן מיושבות זו על גב זו אלא מקצתה עליה ומקצתה אינה עליה ויוצאה מעליה כגון כנפי הכרובין כדגרסינן (בבא בתרא צט.) ודלמא שלחופי הוו משלחפי ידייהו פי׳ שלחופי הוו משלחפי כנף אל כנף שכל את ידיו תרגום ירושלמי שלחפינון לידוי. סנדל מיכרך כריך ליה אחריה ומשלחף ליה כלפי רישיה פי׳ דאביק ליה עד מתניו ומשם ולמעלה כלפי ראשו מתפרד כדאמרינן גבי כרובים. ספר אחר שחיף וכבר פירשנו במקומו והחליף את משכורתי תרגום ירושלמי ושלחיף ית אגרי:
א. [ענטשיידיגינג, אויס שפרויך.]
ב. [ראללע.]
ג. [פערפוילען קרייצוויזע ליגען.]
ואלא הא גמיר גזירה שוה – וא״כ לא כסתו התורה דהוה ליה כמפורש ומשני רבי יהודה בן בתירא לא גמרה ואין אדם דן ג״ש מעצמו.
ואלא – לרבי יהודה.
מהיכן הוה – באיזו חטא מת דכתיב כי בחטאו מת.
מויעפילו – ויעפילו לעלות וגו׳ שלא הרשיע כ״כ כחילול שבת.
גזירה שוה לא גמיר – ואם תאמר וליגמר מר׳ עקיבא שהוא קבלה מרבו ואור״ת שהיה להם בקבלה מנין ג״ש שבכל התורה וזו היתה יתירה על החשבון לפיכך לא קיבלה.
פרק הזורק
תניא הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, תוך שלשה דברי הכל חייב, משלשה ועד עשרה ר׳ עקיבא מחייב וחכמים פוטרים, למעלה מעשרה אינו חייב אלא משום שבות, אם היו רשויות שלו מותר. והלכתא כרבנן. איתמר שני בתים בשני צדי רשות הרבים אמר רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזו לזו ושמואל אמר מותר לזרוק מזו לזו, ואוקימנא דמידלי חד ומתתי חד דזימנין דנפלה ואתי לאיתויי. ואי תרוייהו מידלו או מתתו מודה רב דמותר מזו לזו. ודוקא ברשויות שלו. וקיימא לן דהלכתא כרב באיסורי, תניא מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב וחכמים פוטרים רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה דאמרינן ביתא כמאן דמלי דמי אבל שאינו מקורה לא. והלכתא כרבנן.
אלא מהיכא הוה כו׳. עי׳ בפירש״י דמשמע ליה לתלמודא דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דהיינו בחטאו המפורש בקרא ומשני דמויעפילים היה דמפורש בקרא ויעפילו לעלות אל וגו׳ ויכום ויכתום וגו׳ וק״ל:
ואלא הא גמר [הרי למד] ר׳ עקיבא דבר זה בגזירה שוה! ומשיבים: גזירה שוה לא גמר [למד], כלומר, ר׳ יהודה בן בתירא לא קיבל מרבותיו גזירה שווה זו. ולכן לא קיבל את מסקנת ר׳ עקיבא. ושואלים: ואלא לשיטת ר׳ יהודה בן בתירא מהיכא הוה [מהיכן היה] כלומר, בשל איזה חטא מת? ומשיבים: צלפחד היה מאלה שנאמר בהם ״ויעפלו
The Gemara asks: However, didn’t Rabbi Akiva derive this by means of a verbal analogy? The Gemara answers: Rabbi Yehuda ben Beteira did not learn a verbal analogy. Rabbi Yehuda ben Beteira had no tradition of this verbal analogy from his teachers, and therefore he disagreed with Rabbi Akiva’s conclusion. The Gemara asks: However, according to Rabbi Yehuda ben Beteira, from where was Zelophehad’s liability derived? Why was he executed? The Gemara answers: Zelophehad was among those who “presumed to ascend to the top of the mountain” (Numbers 14:44) in the wake of the sin of the spies.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותההשלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר {במדבר י״ב:ט׳} וַיִּחַר אַף ה׳ בָּם וַיֵּלַךְ מְלַמֵּד שֶׁאַף אַהֲרֹן נִצְטָרַע דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא עֲקִיבָא בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אַתָּה עָתִיד לִיתֵּן אֶת הַדִּין אִם כִּדְבָרֶיךָ הַתּוֹרָה כִּסַּתּוּ וְאַתָּה מְגַלֶּה אוֹתוֹ וְאִם לָאו אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל אוֹתוֹ צַדִּיק.

On a similar note, Rabbi Akiva revealed an additional matter not explicitly articulated in the Torah. You say that when Aaron and Miriam spoke against Moses, both Aaron and Miriam were struck with leprosy, as it written: “And God became angry at them and He left, and the cloud departed from above the tent, and behold, Miriam was leprous like snow. And Aaron turned toward Miriam, and behold, she was leprous” (Numbers 12:9–10). The verse’s statement that God became angry at both of them teaches that Aaron, too, became leprous; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yehuda ben Beteira said to him: Akiva, in either case you will be judged in the future for this teaching. If the truth is in accordance with your statement, the Torah concealed Aaron’s punishment and you reveal it. And if the truth is not in accordance with your statement, you are unjustly slandering that righteous man.
ההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה׳ ומשה לא משו מקרב המחנה״ (במדבר יד, מד). כיוצא בדבר דרש ר׳ עקיבא וגילה דבר שלא פורש בתורה, שכן אתה אומר כאשר דברו אהרן ומרים במשה: ״ויחר אף ה׳ בם וילך והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג. ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת״ (במדבר יב, ט–י), ומהמלים ״ויחר אף ה׳ בם״, שמשמעו — בשניהם, מלמד הכתוב שאף אהרן נצטרע, אלו דברי ר׳ עקיבא. אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. שכן אם כדבריךהתורה כסתו לאהרן בענין העונש ואתה מגלה אותו?! ואם לאו [לא]אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
On a similar note, Rabbi Akiva revealed an additional matter not explicitly articulated in the Torah. You say that when Aaron and Miriam spoke against Moses, both Aaron and Miriam were struck with leprosy, as it written: “And God became angry at them and He left, and the cloud departed from above the tent, and behold, Miriam was leprous like snow. And Aaron turned toward Miriam, and behold, she was leprous” (Numbers 12:9–10). The verse’s statement that God became angry at both of them teaches that Aaron, too, became leprous; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yehuda ben Beteira said to him: Akiva, in either case you will be judged in the future for this teaching. If the truth is in accordance with your statement, the Torah concealed Aaron’s punishment and you reveal it. And if the truth is not in accordance with your statement, you are unjustly slandering that righteous man.
ההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאֶלָּא הָכְתִיב בָּם הַהוּא בִּנְזִיפָה בְּעָלְמָא תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר אַף אַהֲרֹן נִצְטָרַע דִּכְתִיב {במדבר י״ב:י׳} וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצוֹרָעַת תָּנָא שֶׁפָּנָה מִצָּרַעְתּוֹ.

The Gemara asks: However, didn’t Rabbi Akiva derive this from the plural pronoun them, meaning that God was angry with both of them? The Gemara answers: God’s anger in that verse was manifest in a mere rebuke, not in leprosy. A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that Aaron also became leprous, as it is written: “And Aaron turned toward Miriam, and behold, she was leprous” (Numbers 12:10), and it was taught: This teaches that he turned, i.e., he was healed, from his leprosy, as he too had been afflicted.
רש״יההשלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שפנה מצרעתו – קדם ונתרפא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא בנזיפה כו׳. ולפי שמרים פתחה בדיבור כדאיתא במדרשות ותדבר מרים ואהרן וגו׳ מלמד שמרים פתחה שלא היתה רגילה לדבר בפני אהרן כו׳ וכדאמרי׳ שאמרה צפורה למרים אוי להן לנשותיהן של אלו כו׳ הלכה אצל אהרן ואמרה לו לכך נצטרע מרים ולא אהרן ולמ״ד נמי דגם אהרן נצטרע צ״ל הא דנתרפא אהרן מיד ולא כן מרים היינו נמי מה״ט לפי שהיא פתחה לדבר במשה ואמר כמ״ד שאף אהרן נצטרע דכתיב ויפן וגו׳ שפנה מצרעתו משום דהו״ל למכתב וירא אהרן והנה היא מצורעת וק״ל:
ושואלים: ואלא הכתיב [הרי נאמר] ״בם״ בלשון רבים, ומשמע — בשניהם! ומשיבים: הלשון ההוא בא ללמדנו רק שחרה אף ה׳ באהרן בנזיפה בעלמא [בלבד]. תניא כמאן דאמר [שנויה ברייתא כדעת מי שאומר, ר׳ עקיבא] שאף אהרן נצטרע. דכתיב כן נאמר]: ״ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת״ (במדבר יב, ט-י), ועל כך תנא [שנה] החכם: כתוב זה מלמד שפנה מצרעתו, כלומר, התרפא מצרעתו, משמע שאף הוא היה מצורע קודם לכן.
The Gemara asks: However, didn’t Rabbi Akiva derive this from the plural pronoun them, meaning that God was angry with both of them? The Gemara answers: God’s anger in that verse was manifest in a mere rebuke, not in leprosy. A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that Aaron also became leprous, as it is written: “And Aaron turned toward Miriam, and behold, she was leprous” (Numbers 12:10), and it was taught: This teaches that he turned, i.e., he was healed, from his leprosy, as he too had been afflicted.
רש״יההשלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ דִּכְתִיב {שמות ד׳:א׳} וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְגוֹ׳ וְגַלְיָא קַמֵּי קוב״הקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּמְהֵימְנִי יִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ הֵן מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים וְאַתָּה אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין.

On the topic of Miriam’s leprosy, the Gemara cites that which Reish Lakish said: One who suspects the innocent of indiscretion is afflicted in his body, as it is written: “And Moses answered and said: But they will not believe me and will not hearken to my voice, for they will say, God did not appear to you” (Exodus 4:1), and it is revealed before the Holy One, Blessed be He, that the Jewish people would believe. The Holy One, Blessed be He, said to Moses: They are believers, the children of believers; and ultimately, you will not believe.
ההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעולם יזהר אדם שלא לחשוד בכשרים שכל החושד בכשרים לוקה בגופו אין לך גדול ממשה רבינו ואמרו דרך הערה משה אמר הן לא יאמינו לי אמר הקב״ה הם מאמינים בני מאמינים מאמינים דכתיב ויאמינו בי״י ובמשה עבדו בני מאמינים דכתיב והאמין בי״י ואתה אין סופך להאמין דכתיב יען לא האמנתם בי וכתיב הבא נא ידך בחיקך ומ״מ כל ששב משגגתו ממהרין רפואתו דרך הערה אמרו מדה טובה מרובה ממדת פורענות דאלו במדת פורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת ואלו במדה טובה כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו מחיקו שבה כבשרו:
החושד בכשרים כו׳. נראה שהוקשה לו בנתינת אות זה להיות נלקה בגופו וע״כ אמרו בעבור שחשדם משה שלא יאמינו לו ובקש לתת להם אות ניתן לו לתת אות להיות נלקה בו על שחשדם דהחושד כו׳ אמנם יש לעיין בזה דמה חטא משה בזה דהא גם אם קמי שמיא גליא דיאמינו לו קמי משה לא גליא וכי כל אדם שבא לדבר נבואה יאמינו לו בלא אות ועוד מאי מייתי ראיה שהם מאמינים מדכתיב ויאמן העם וגו׳ דכתיב בתר ויעש האותות לעיני העם וגו׳ הרי משה נמי (לא)⁠אמר דלא יאמינו אליו בלי אות וביקש ליתן להם אות שיאמינו לו ע״י האות והנראה כלפי שאמרו במדרשות והביאו רש״י בחומש שהקב״ה אמר למשה ושמעו לקולך וגו׳ שהיה סימן מסור ביד זקני ישראל שבלשון פקד פקדתי יהיו נגאלים ולזה אמר שכבר אמר הקב״ה למשה ושמעו לקולך וגו׳ בדבר אמוניי מקובל מאבותיהם היו דברי משה שלא כהוגן במה שאמר ולא יאמינו לי וקרוב לזה מפורש בש״ר ולזה מבואר נמי שהזכיר כאן שהם בני מאמינים כו׳ דר״ל שהם בני מאמינים ויש להם דבר מקובל מאבותיהם המאמינים ובש״ר מפורש שעשה לו הקב״ה ג׳ אותות כנגד אברהם יצחק ויעקב ומייתי שהם מאמינים דכתיב ויאמן העם וגו׳ דמסיים בהאי קרא וישמעו כי פקד ה׳ וגו׳ דמשמע מיניה דבזולת האותות שקדמו האמין העם מטעם ששמעו כי פקד וגו׳ שהוא ל׳ שהיה מסור בידם והזכיר כאן אתה אין סופך להאמין ע״פ מ״ש בש״ר דבכל ג׳ אותות השיבו לו הקב״ה כשיטתו כו׳ תפש מעשה הנחש כו׳ כלומר עשית מעשה נחש כו׳ והנה ידו מצורעת וגו׳ מכאן אתה למד שהחושד כו׳ ולקחת ממימי היאור רמז לו שעתידה כו׳ והוא ילקה על ידם ע״ש באורך וז״ש כאן שרמז לו באות ג׳ שהמים שנהפך לדם שאתה אין סופך להאמין וילקה ע״י המים כדכתיב יען לא האמנתם וגו׳ ודו״ק:
א וכיון שהוזכרה צרעת מרים מביאים את מה שאמר ריש לקיש: החושד בכשריםלוקה בגופו, דכתיב כן נאמר]: ״ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה׳⁠ ⁠״ (שמות ד, א) וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני [וגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שמאמינים] הם ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הןמאמינים בני מאמינים, ואילו אתה אין סופך להאמין.
On the topic of Miriam’s leprosy, the Gemara cites that which Reish Lakish said: One who suspects the innocent of indiscretion is afflicted in his body, as it is written: “And Moses answered and said: But they will not believe me and will not hearken to my voice, for they will say, God did not appear to you” (Exodus 4:1), and it is revealed before the Holy One, Blessed be He, that the Jewish people would believe. The Holy One, Blessed be He, said to Moses: They are believers, the children of believers; and ultimately, you will not believe.
ההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הֵן מַאֲמִינִים דִּכְתִיב {שמות ד׳:ל״א} וַיַּאֲמֵן הָעָם בָּנַי מַאֲמִינִים {בראשית ט״ו:ו׳} וְהֶאֱמִין בי״י אַתָּה אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר כ׳:י״ב} יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי וְגוֹ׳ מִמַּאי דִּלְקָה דִּכְתִיב {שמות ד׳:ו׳} וַיֹּאמֶר ה׳ לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וְגוֹ׳.:

They are believers, as it is written: “And the people believed once they heard that God had remembered the children of Israel, and that He saw their affliction, and they bowed and they prostrated” (Numbers 4:31). The children of believers, as it says with regard to Abraham our Patriarch: “And he believed in God, and He counted it for him as righteousness” (Genesis 15:6). Ultimately, you will not believe, as it is stated: “And God said to Moses and to Aaron: Because you did not believe in Me to sanctify Me in the eyes of the children of Israel” (Numbers 20:12). From where do we know that Moses was afflicted in his body? As it is written: “And God said to him further: Bring your hand to your bosom, and he brought his hand to his bosom and he took it out and behold, his hand was leprous like snow” (Exodus 4:6).
ההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הן מאמינים — כפי שמפורש בכתוב: ״ויאמן העם וישמעו כי פקד ה׳ את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו״ (שמות ד, לא). בני מאמינים — שנאמר באברהם אבינו: ״והאמין בה ׳ ויחשבה לו צדקה״ (בראשית טו, ו). ואילו אתה אין סופך להאמין בך בני ישראל, וכפי שנאמר: ״ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל״ (במדבר כ, יב). ממאי [ממה, מנין לנו] שלקה משה? דכתיב כן נאמר]: ״ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג״ (שמות ד, ו).
They are believers, as it is written: “And the people believed once they heard that God had remembered the children of Israel, and that He saw their affliction, and they bowed and they prostrated” (Numbers 4:31). The children of believers, as it says with regard to Abraham our Patriarch: “And he believed in God, and He counted it for him as righteousness” (Genesis 15:6). Ultimately, you will not believe, as it is stated: “And God said to Moses and to Aaron: Because you did not believe in Me to sanctify Me in the eyes of the children of Israel” (Numbers 20:12). From where do we know that Moses was afflicted in his body? As it is written: “And God said to him further: Bring your hand to your bosom, and he brought his hand to his bosom and he took it out and behold, his hand was leprous like snow” (Exodus 4:6).
ההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא מִדָּה טוֹבָה מְמַהֶרֶת לָבֹא מִמִּדַּת פּוּרְעָנוּת דְּאִילּוּ בְּמִדַּת פּוּרְעָנוּת כְּתִיב {שמות ד׳:ו׳} וַיּוֹצִיאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצוֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וְאִילּוּ בְּמִדָּה טוֹבָה כְּתִיב וַיּוֹצִיאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ מֵחֵיקוֹ הוּא דְּשָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ.

On this topic, Rava said, and some say that it was Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who said: The divine attribute of beneficence takes effect more quickly than the divine attribute of punishment. From where is this derived? While, with regard to the divine attribute of punishment, it is written, “And he took it out and behold, his hand was leprous like snow” (Exodus 4:6), with regard to the divine attribute of beneficence it is written: “And He said: Return your hand to your bosom, and he returned his hand to his bosom and he took it out from his bosom and behold, it had returned to be like his original flesh” (Exodus 4:7). The Gemara analyzes this as follows: It was already from his bosom that it returned to be like his original flesh. Moses’ hand was healed even before he took his hand out.
ר׳ חננאלרש״יההשלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבא ה׳ מדות בכלי חרס עיקרא כל כלי שנשבר נטהר מיהו לא מחשיב שבור אלא עד שיפסל ממה שהוכן לשמש כגון כלי חרס שהוכן לקיבול משקין מקבל טומאה עד שניקב שיעור הכנסת משקין או הוצאת משקין וכן כלי חרס שהוכן לאוכלין אף על פי שניקב בכונס משקה מקבל טומאה עד שינקב שיעור הוצאת זיתים. כדתנן שיעור כלי חרס לטהר העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים עשוי למשקין שיעורו במשקין עשוי לאוכלין ולמשקין מטילין אותו לחומרו בזיתים ולענין רימונים חלוקת אמוראים היא אבל במשנה לא מצינו בכלי חרס שיעור ברימונים ולא הגיעה אלא עד זיתים ולענין כלי עץ או כלי עור או כיוצא בו הא דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורו כרימונים השתא הני חמש מדות דאמר רבא חדא דניקב במוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת משום דגסטרא כלי גדול הוא דמחתין ביה כדים וחצובים והכי דמיא דמקבל מאי דדאיב מינהון ומינטר עיקר גם גסטרא להא מלתא הוכן פעמים שהחבית או חצבא גדולה נשברה לראשה וניטלו אזניה ומכניס אותה ולשומו תחת מטה ותותי מצבי כמו כן ונקראת גיסטרא וכד מינקיב גיסטרא במוציא משקה בטלה מן הדבר שהוכנה לו וליכא כלי חרס דמטהר במוציא משקה בר מגיסטרא בלחוד לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא. פי׳ אם ניקבה חצבא במוציא משקה או׳ הבא גיסטרא והנח תחתיה כדי שיקבל מה שיזוב ממנו אבל אם הגיסטרא גופו מוציא משקה אין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא שיקבל מה שיזוב ממנה לקבל ואף על פי שניקב במוציא משקה ותנן גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקין אף על פי שמקבלת אוכלין טהורה שאין שיריים לשיריים פי׳ שאין שירים לשירים הוא שפירשנו למעלה שהגיסטרא עיקרה.
שירי חבית או חצבא שנטלו אזניה וכלי הוא לקדש מי חטאת ועיקרא ההוא דתנן אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי אשמעינן הכא דגסטרא שנתרועעה ומוציאה משקין תורת כלי עליה וכשרה למי חטאת.
אמר רבא אם הוכן מעיקרא זה הכלי לקבל רימונים אף על פי שניקב במוציא זיתים עדיין טמא הוא אבל אם מעיקרא לא הוכן אלא לקבל זיתים כיון שניקב במוציא זיתים טהור והא מלתא פליגי בה רבה סבר דכלי חרס רברבי שיעורו במוציא זיתים לפום דמפרש ליה [לדרב אסי] [ורב אסי] נמי אמר הכין שמעתי וחד מתרי אמוראי דמערבא חד סבר במוציא רימון וחד סבר בשורש קטן וסימניך אחד המרבה ואחד הממעיט ורב חנניא בר שלמיא משום ר׳ אליעזר תני כל כלי חרס בין גדול בין קטן אם ניקב במוציא זיתים טהור ומר קשישא מסיים בה דר׳ אליעזר כל כלי חרס שניקב במוציא זיתים הרי הן ככלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים והלכתא הכין ובהכין סלקא שמעתתא ולא סליק דצריך כלי חרס במוציא רימון וליתא לדרבא. חמישית ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובה.
פרק יא הזורק מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים חייב.
והנה ידו מצורעת – היינו לוקה בגופו.
ויוציאה והנה ידו – אחר היציאה מצורעת כשלג ובמדה טובה כתיב מחיקו והנה שבה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממהרת לבא כו׳. תרווייהו בצדיק אמור כמפורש בש״ר מכאן שהפורענות שוהה על הצדיקים לבא ומדת הטוב ממהרת לבא ולא שייך הא דאמרי׳ מדה טובה מרובה על מדת פורענות ה׳ מאות דהתם במדת הצדיק לטוב לגבי מדת הרעה לרעה קאמר ונראה שזכר זה כאן לפי שעשה משה אלו האותות לעיני ישראל שיאמינו בו שהוא נביא ה׳ ואולי יחשבו שעושה כן בלהט וכישוף כמו שחשב פרעה ועבדיו ע״כ אמר שבאות זה ראו שהוא מעשה אלהים שהטובה ממהרת לבוא לצדיק ולא כן פורעניות ששוהה לבא כי לא כן מדת הלהט והכישוף שהוא ודאי משוה מדותיו לטובה ולפורעניות וק״ל:
על אותו ענין אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יוסי בר׳ חנינא: מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות. ומנין? — שאילו במדת פורענות כתיב [נאמר]: ״ויוציאה והנה ידו מצרעת כשלג״ (שמות ד, ו), ואילו במדה טובה כתיב [נאמר]: ״ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו״ (שמות ד, ז), ונדייק: מחיקו הוא ששבה כבשרו, כלומר, מיד, עוד לפני שהוציאה. כיון שהוזכר הענין מעירים בענין נס אחר שאירע שם.
On this topic, Rava said, and some say that it was Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who said: The divine attribute of beneficence takes effect more quickly than the divine attribute of punishment. From where is this derived? While, with regard to the divine attribute of punishment, it is written, “And he took it out and behold, his hand was leprous like snow” (Exodus 4:6), with regard to the divine attribute of beneficence it is written: “And He said: Return your hand to your bosom, and he returned his hand to his bosom and he took it out from his bosom and behold, it had returned to be like his original flesh” (Exodus 4:7). The Gemara analyzes this as follows: It was already from his bosom that it returned to be like his original flesh. Moses’ hand was healed even before he took his hand out.
ר׳ חננאלרש״יההשלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) {שמות ז׳:י״ב} וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטּוֹתָם א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר נֵס בְּתוֹךְ נֵס.:

The Gemara proceeds to discuss another miracle that transpired at that time. With regard to the verse, “And each man threw down his staff and they became serpents, and Aaron’s staff swallowed their staffs” (Exodus 7:12), Rabbi Elazar said: This was a miracle within a miracle. It was Aaron’s staff, not his serpent, that swallowed the other staffs.
רש״יההשלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נס בתוך נס – לאחר שחזר ונעשה מטה בלען ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נס בתוך נס. עיין פירש״י נראה מפירושו דנס אחד היא הבליעה גופה גם אם היה תנין ועוד נס שני שבלעו אחר שנעשה מטה אבל בתנחומא קאמר דאם היה בלעו כשהוא תנין לא היה זה נס כלל שאמר נס גדול נעשה במטה שאלו בלע תנין את התנינים כן דרך לבלוע זה את זה אלא נעשה מטה ובלען כו׳ ואלו היה עושה אדם כל אותן המטות שהשליכו ונעשו תנינים חבילות היו י׳ עומדים ובלען מטה אהרן ולא נתעבה יותר כו׳ ע״ש ויתיישב השתא שפיר לישנא דנס בתוך נס כי בתוך נס הבליעה כשנעשה מטה היה עוד נס אחר בתוכו שלא נתעבה המטה ע״י הבליעה אבל לפירש״י לא היל״ל אלא ב׳ נסים היו וק״ל:
על מה שנאמר ״וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטתם״ (שמות ז, יב), אמר ר׳ אלעזר: היה זה נס בתוך נס, שבלע המטה את התנינים לא בעודו בצורת תנין אלא בצורת מטה.
The Gemara proceeds to discuss another miracle that transpired at that time. With regard to the verse, “And each man threw down his staff and they became serpents, and Aaron’s staff swallowed their staffs” (Exodus 7:12), Rabbi Elazar said: This was a miracle within a miracle. It was Aaron’s staff, not his serpent, that swallowed the other staffs.
רש״יההשלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מרה״ימֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לרה״ילִרְשׁוּת הַיָּחִיד כּוּ׳.:

We learned in the mishna that there is a dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis in a case where one threw an object from the private domain to the other private domain through the public domain between the two. Rabbi Akiva deems him liable, as one who threw an object from the private domain to the public domain, and the Rabbis deem him exempt.
ההשלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא מרה״י לרה״י וכו׳ בעי רבה למטה מי׳ פליגי וכו׳ אבל למעלה מי׳ דברי הכל פטור או דלמא למעלה מי׳ פליגי וכו׳ אבל למטה מי׳ ד״ה חייב. כבר הארכתי בזה בריש מכילתין דף ד׳ בסוגיית הגמרא ובפרש״י והתוס׳ ע״ש וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לפמ״ש התוס׳ שם בריש מכילתין דאי ילפינן זורק ממושיט אפילו למטה מי׳ נמי שייך הך ילפותא אע״ג דלא אשכחן במשכן כה״ג הושטה למטה מי׳ א״כ למאי דקמיבעי׳ ליה לרבה טפי הו״ל למבעי ולמימר דרבנן ור״ע פליגי בין למטה מי׳ ובין למעלה מי׳ כדמשמע פשטא דמתניתין דקתני רישא רה״י ורה״י ורה״ר באמצע וסתם רה״ר היינו למטה מי׳ דאין רה״ר למעלה מי׳ ואפ״ה מחייב ר״ע משום דיליף זורק ממושיט דאפילו למעלה מי׳ חייב כ״ש למטה מי׳ וחכמים פוטרין בתרווייהו ובהכי א״ש הא דקתני במתניתין כיצד שני גזוזטראות משא״כ השתא דמיבעי ליה לרבה בהנך גווני צריך לומר דרבה בהא גופא מספקא ליה אי גרסינן כיצד במתניתין או לא כמ״ש התוספות בריש פירקין בשם הירושלמי וזה דוחק גדול דסוגיא כה״ג לא אשכחן ובשלמא אם נאמר דלמטה מי׳ לא שייך למילף זורק ממושיט כיון דמושיט גופא לא הוי במשכן למטה מי׳ ובהוצאה דמלאכה גרועה היא אין לחייבו אלא במאי דהוי במשכן א״כ הוי א״ש דלית לן למימר דפליגי בתרתי למעלה מי׳ בזורק ממושיט ולמטה מי׳ בקלוטה כמי שהונחה דלא ניחא לן לאפושי פלוגתא דר״ע ורבנן בתרי טעמי משא״כ לסברת התוס׳ לעיל דילפותא דזורק ממושיט שייך נמי אפילו למטה מי׳ הדרא קושיא לדוכתא וליכא למימר דרבה לטעמיה דמוקי לעיל מתניתין דריש מכילתין כר״ע וא״כ ע״ כ טעמא דר״ע משום קלוטה דאל״כ הוי מתניתין דלא כמאן דאכתי היא גופא תיקשי דמה״ת נאמר דטעמא דר״ע משום קלוטה כיון דאיכא למימר דטעמא דידיה נמי משום דילפינן זורק ממושיט אף למטה מיו״ד ולפי זה על כרחך הא דמוקי רבה בריש מכילתין מתניתין כרבי עקיבא היינו כדמסקינן לעיל דדוקא לבתר דאיפשיטא ליה דטעמא דרבי עקיבא משום קלוטה כי היכי דפשיט רב המנונא לרב חסדא בסמוך אבל מקמי דאיפשיטא ליה טפי הוי ליה למיבעי ולמימר דבין למטה מי׳ ובין למעלה מי׳ פליגי בטעמא דזורק ממושיט כמשמעות לשון המשנה כדפרישית ולפ״ז לא יתכנו שני התירוצים שכתבו התוס׳ בשם ר״י שם בריש מכילתין בד״ה דאמרינן קלוטה ע״ש כיון דאדרבה עיקר האיבעיא שייך טפי בהכי לענין אי ילפינן זורק ממושיט. ונראה לי ליישב דהא דלא מבעיא ליה לרבה בהכי היינו משום דאכתי לא נפקא מיניה מידי אליבא דהלכתא דהא מסתמא קי״ל כרבנן לגבי דר״ע וא״כ אינהו פטרו בתרוויהו מש״ה ניחא ליה למיבעי בהאי צדדא דאיכא למימר דלמעלה מי׳ ד״ה חייב משום דאמרינן קלוטה משא״כ אם נאמר דלמטה מי׳ בלחוד פליגי ובקלוטה א״כ אפילו את״ל דרבה לעולם משמע ליה לאוקמי מתניתין דריש מכילתין דלא בעינן ד׳ על ד׳ משום דאמרינן קלוטה אפ״ה הו״ל סתם ואח״כ מחלוקת בחד מסכתא דאין הלכה כסתם אלא כרבנן דמתני׳ דהכא דפטרי כנ״ל נכון לפי שיטת התוס׳, מיהו לפמ״ש לעיל בריש מכילתין באריכות ע״ש א״ש טפי סוגיא דהכא ודוק היטב:
ב שנינו במשנה שנחלקו ר׳ עקיבא וחכמים בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע. שר׳ עקיבא מחייב כזורק מרשות לרשות, וחכמים פוטרים.
We learned in the mishna that there is a dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis in a case where one threw an object from the private domain to the other private domain through the public domain between the two. Rabbi Akiva deems him liable, as one who threw an object from the private domain to the public domain, and the Rabbis deem him exempt.
ההשלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בָּעֵי רַבָּה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה פְּלִיגִי וּבְהָא פְּלִיגִי דמ״סדְּמָר סָבַר אָמְרִינַן קְלוּטָה כְּמָה שֶׁהוּנְּחָה וּמָר סָבַר לָא אָמְרִינַן קְלוּטָה כְּמָה שֶׁהוּנְּחָה אֲבָל לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר וְלָא יָלְפִינַן זוֹרֵק מִמּוֹשִׁיט.

Rabba raised a dilemma with regard to their dispute: Are they disagreeing with regard to a case where the object traveled below ten handbreadths from the ground? And, if so, it is with regard to this point that they disagree: As this Master, Rabbi Akiva holds: We say that an object in airspace is considered at rest. The object is considered as if it was actually placed in the public domain after being lifted from the private domain. And this Master, i.e., the Rabbis, holds: We do not say that an object in airspace is considered at rest. However, with regard to a case where the object traveled above ten handbreadths from the ground, everyone agrees that one is exempt, and we do not derive the legal status of throwing from the legal status of passing. Although everyone agrees that one who passes an object from a private domain to another private domain via a public domain is liable, even if it was passed above ten handbreadths, as that was the service of the Levites, one who throws an object in that manner is exempt.
רש״יההשלמהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא ילפינן זורק ממושיט – שהיה בעבודת הלוים למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע וסיפא דקתני הזורק פטור והמושיט חייב דברי הכל היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל למעלה מעשרה ד״ה פטור ולא ילפי׳ זורק ממושיט – כ׳ רש״י ז״ל וסיפא דקתני הזורק פטור והמושיט חייב ד״ה היא. פי׳ לפירושו דכי קתני זורק פטור למעלה מעשרה. וק״ל א״כ מאי כיצד, ומתרץ בתוספותא דהכי קתני שתי גזוזטראות כיצד דינם. וכיוצא בזו בפ׳ ר״ג במס׳ יבמותב וחכ״א יש גט אחר גט ויש חליצה אחר חליצה כיצד וכו׳, ולא קאי כיצד ארישא אלא כיצד דין יבם ויבמה קתני כדאיתא התם. ולי נראה דלמאן דאמר קלוטה כמי שהונחה ליכא למיפטר זורק אפי׳ בשתי גזוזטראות זו כנגד זו בר״ה, דהא אע״ג דלא הוו גזוזטראות כי הני במשכן, הרי מוציא הוא מרה״י לרה״ר, שהרי קלוטה כמי שהונחה, ומתני׳ רבנן קאמרי לה וה״ק המושיט והזורק פטור לעולם אפי׳ למטה מעשרה, מושיט משום דלא הוי הכי במשכן, זורק משום דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה. היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור לעולם ואפי׳ למטה מעשרה, והמושיט חייב לעולם שכך היתה עבודת הלוים. ולמ״ד למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה חייב לד״ה, רישא דקתני הזורק והמושיט פטור למעלה מעשרה וד״ה, דהא ליכא למילף זורק זה ממושיט, דמושיט כי האי לא הוה במשכן, ואי למטה מעשרה זורק חייב משום דהיינו מוציא, כיון דס״ל דקלוטה כמי שהונחה, וסיפא נמי למעל׳ מעשרה היא ורבנן, ומש״ה קאמר הזורק פטור, וכי קתני כיצד אסיפא קתני. ובירושל׳ג מצאתי שמואל אמר לא שנו אלא למטה מעשרה טפחים הא למעלה מעשרה אסור, מילתיה דר״א אמרה אפי׳ למעלה מעשרה דאמר ר׳ הילא בשם ר״א מעגלות למד ר״ע, ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון, כיצד שתי גזוזטראות וכו׳ אית תניי דתני כיצד ואית תנא דלא תנא כיצד, פי׳ אסור דקאמר שמואל אסור ואין חייבין עליו, סבר מחלוקת למטה מעשרה אבל למעלה ד״ה פטור, ולא תני כיצד משום דד״ה היא, וזה סיוע לרש״י ז״ל, ול״ג בדר״א מותר, אלא ה״ג אפי׳ למעלה מעשרה והיינו ר״א דגמ׳ דילן.
א. עי׳ תוס׳ לעיל צו, א ד״ה כיצד, מיהו שם ליתא לתירוץ, ועי׳ רשב״א וריטב״א.
ב. יבמות נ, א.
ג. כאן ה״א, ועי׳ ריטב״א.
בעי רבה למטה מעשרה פליגי וכו׳ אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור. פירש רש״י ז״ל: ואי בהכי פליגי, הא דקתני שני גזוזטראות בדיוטא אחת הזורק פטור כולי עלמא היא, כלומר: דאיכא לאוקומה בלמעלה מעשרה וכולי עלמא. ואם תאמר אם כן מאי כיצד, פירשו בתוס׳ דהאי כיצד לאו אפלוגתא דר׳ עקיבא ורבנן קא מהדר, אלא מלתא באפה נפשה היא, ואגזוזטראות קאי, כלומר: כיצד דין שני גזוזטראות, ודכותיה ביבמות פרק ר״ג (יבמות נ׳. עיי״ש) וחכמים אומרים יש גט אחר גט ויש חליצה אחר חליצה כיצד כו׳, ולא קאי ארישא, אלא כיצד דין יבם ויבמה קתני כדאיתא התם. ומיהו יש ספרים דלא גרסי הכא כיצד, ויש לפרש דאי מוקמינן פלוגתייהו בלמטה מעשרה אבל בלמעלה דברי הכל פטור לא גרסינן כיצד. ואי מוקמה פלוגתייהו אפילו בלמעלה מעשרה גרסינן כיצד, וסיפא רבנן הוא ולא רבי עקיבא.
ובירושלמי (שם) נמי איתא הכין: שמואל אמר לא שנו אלא למטה מעשרה הא למעלה אסור. פירוש: אסור בלבד אבל פטור מחטאת, ור׳ אלעזר אמר אפילו למעלה מעשרה, דא״ר אילא בשם ר״א מעגלות למד רבי עקיבא ועגלות לא למעלה מעשרה אינון, שתי גזוזטראות אית דתני כיצד ואית דלא תני כיצד, על דעתיה דר״א אית כאן כיצד על דעתיה דשמואל לית כאן כיצד, וזה מבואר כמו שאמרנו.
כבר ביארנו שכל שזרק מרה״י לרה״י ורה״ר באמצע אפי׳ למטה מעשרה שהוא אויר רה״ר פטור שקלוטה אינה כמי שהונחה ואפי׳ נחה על גבי זיז אחר שאין בו ארבעה אבל אם זרק באויר שבפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אע״פ שנתגלגל לרה״י שכיון לו חייב ולמדת שאף תוך שלשה צריך הנחה שאין תורת לבוד אלא בדבר המונח א״כ מה שאמרו כאן תוך שלשה דברי הכל חייב על כל פנים אתה מפרשה בנח על גבי משהו וכדעת רבא שאמר למטה תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו ויש חולקין לומר שאף בלא הנחה חייב ולא נאמרו דברי רבא אלא בזורק ברה״ר עצמה מתחלת ד׳ לסוף ד׳ וברשות אחת אין אומרים קלוטה כמי שהונחה שאם כן אף כשזורק עשר אמות מרה״ר ונחה בכרמלית יהא חייב מטעם קליטה אבל מרשות לרשות אף בלא הנחה חייב:
כבר ביארנו שאף לדעת חכמים אסור לזרוק מרה״י לרה״י שכנגדו ורה״ר באמצע אע״פ שקלוטה להם לאו כמי שהונחה דמיא מ״מ אסור לכתחילה משום שבות ולא עוד אלא אפי׳ בזורק למעלה מעשרה מ״מ אם היו ב׳ הרשויות שלו או של שנים וערבו מותר לכתחילה לזרוק מזו לזו למעלה מעשרה ודוקא כשהם שוים לגובה אחד אבל אם היה האחד גבוה והשני נמוך כגון שזה גבוה י״ב טפחים וזה גבוה ט״ו אסור שמתוך שאינם שוים שמא לא יכוין יפה ותפול לרה״ר ויבא להעבירה וקצת מפרשים כתבו בה שבכלים שהם בני שבירה אף בדרך זה מותר שאם יפול הרי הוא משתבר ולא יבא להעבירה וראיה להם באחרון שבערובין בשמועת זיז שלפני החלון ואם היה כרמלית עוברת ביניהם מותר אף כשאין שוים ואף בשאינם בני שבירה הואיל ואף רה״ר אינה אלא גזירה אלו אתה בא לאסרה בכרמלית הרי זו גזירה לגזירה וכן יראה מכיוצא בה במסכת עירובין פרק תפילין ובמושיט מיהא חייב:
זה שאמרו שכל פחות משלשה כלבוד דמי לא מן הסברא לבד אמרו כן ומצד שאי אפשר לרה״ר שיחליקוה עד שתהא שוה כלה כאלו נלקטת במלקט וברהיטני בלא שום גבשושית אלא שיש שם גבשושיות גבוהים ואעפ״כ נחשבים מן הקרקע שאם כן תינח בסמוך לקרקע ותורת לבוד אף כשאין הלבוד נאות לקרקע נאמר כגון הרחיק את הדפנות מן הסכוך שבפחות משלשה כשירה ובשלשה פסולה וכן הרבה אלא הלכה למשה מסיני היא בכל מקום:
כל מה שכתבנו בזורק מרה״י לרה״י ורה״ר באמצע הן הן הדברים בזורק מרה״ר לרה״ר ורה״י באמצע שפטור ואפי׳ בית מקורה שהוא מלא הבלא והיה לנו לומר ביתא כמאן דמלי דמי וכמונח הוא אין דנין בה כן אלא קלוטה לעולם אינה כמי שהונחה הא בפחות משלשה ונחה על גבי משהו חייב ומ״מ אינו חייב אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה שאין מחייבין על תולדה במקום אב:
בעי [שאל] רבה: האם כשזרק למטה (בתוך גובה) מעשרה טפחים מן הקרקע פליגי [נחלקו], ובהא פליגי [ובזה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר׳ עקיבא סבור] כי אמרינן [אומרים אנו] שקלוטה באויר ועוברת דרכו הריהי כמה (כמו) שהונחה, והרי זה אם כן כאילו הונחה ממש ברשות הרבים ונחשבת כעקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבור] כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] שקלוטה באויר כמה שהונחה, אבל הזורק למעלה מעשרה טפחים — לדברי הכל פטור, ולא ילפינן [ואין אנו לומדים] דין זורק מדין מושיט. שאף שהמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים לדעת הכל חייב, אפילו למעלה מעשרה טפחים, מכל מקום הזורק בכגון זה פטור.
Rabba raised a dilemma with regard to their dispute: Are they disagreeing with regard to a case where the object traveled below ten handbreadths from the ground? And, if so, it is with regard to this point that they disagree: As this Master, Rabbi Akiva holds: We say that an object in airspace is considered at rest. The object is considered as if it was actually placed in the public domain after being lifted from the private domain. And this Master, i.e., the Rabbis, holds: We do not say that an object in airspace is considered at rest. However, with regard to a case where the object traveled above ten handbreadths from the ground, everyone agrees that one is exempt, and we do not derive the legal status of throwing from the legal status of passing. Although everyone agrees that one who passes an object from a private domain to another private domain via a public domain is liable, even if it was passed above ten handbreadths, as that was the service of the Levites, one who throws an object in that manner is exempt.
רש״יההשלמהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אוֹ דִילְמָא לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה פְּלִיגִי וּבְהָא פְּלִיגִי דְּמָר סָבַר יָלְפִינַן זוֹרֵק מִמּוֹשִׁיט וּמָר סָבַר לָא יָלְפִינַן זוֹרֵק מִמּוֹשִׁיט אֲבָל לְמַטָּה מי׳מֵעֲשָׂרָה דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב מַאי טַעְמָא קְלוּטָה כְּמָה שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא.

Or perhaps, they are disagreeing with regard to a case where the object traveled above ten handbreadths from the ground, and it is with regard to this that they disagree: As this Master, Rabbi Akiva, holds: We derive the legal status of throwing from the legal status of passing. Therefore, one who throws an object that passes through the airspace of a public domain higher than ten handbreadths from the ground is liable. And this Master, i.e., the Rabbis, holds: We do not derive throwing from passing. However, with regard to a case where the object traveled beneath the ten handbreadth airspace of the public domain, everyone agrees that he is liable. What is the reason for that? An object in airspace is considered at rest.
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
או דילמא למעלה מי׳ פליגי – ומשום הכי פליגי ופטרי רבנן דאין כאן אויר רה״ר וזורק ממושיט לא ילפינן ורבי עקיבא יליף וסיפא רבנן קאמרי לה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

או דילמא [שמא] בלמעלה מעשרה טפחים פליגי [נחלקו], ובהא פליגי [ובדבר זהב נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר׳ עקיבא סבור]: ילפינן [למדים אנו] דין זורק מדין מושיט, ולכן אף הזורק למעלה מעשרה דרך אויר רשות הרבים — חייב, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבור] כי לא ילפינן [אין אנו למדים] זורק ממושיט, אבל למטה מעשרה — לדברי הכל חייב. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — קלוטה כמה שהונחה דמיא [נחשבת].
Or perhaps, they are disagreeing with regard to a case where the object traveled above ten handbreadths from the ground, and it is with regard to this that they disagree: As this Master, Rabbi Akiva, holds: We derive the legal status of throwing from the legal status of passing. Therefore, one who throws an object that passes through the airspace of a public domain higher than ten handbreadths from the ground is liable. And this Master, i.e., the Rabbis, holds: We do not derive throwing from passing. However, with regard to a case where the object traveled beneath the ten handbreadth airspace of the public domain, everyone agrees that he is liable. What is the reason for that? An object in airspace is considered at rest.
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַב יוֹסֵף הָא מִילְּתָא אִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא וּפַשְׁטַהּ נִיהֲלֵיהּ רַב הַמְנוּנָא מֵהָא מרה״ימֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לרה״ילִרְשׁוּת הַיָּחִיד וְעוֹבֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עַצְמָהּ ר׳רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים מִדְּקָאָמַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עַצְמָהּ פְּשִׁיטָא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה פְּלִיגִי.

Rav Yosef said: Rav Ḥisda had a dilemma with regard to this matter, and Rav Hamnuna resolved it for him from this baraita: With regard to an object that travels from the private domain to the other private domain, and it passes through the public domain itself, Rabbi Akiva deems one liable and the Rabbis deem one exempt. From the fact that it says in the baraita: Through the public domain itself, it is obvious that it is with regard to a case where the object traveled below ten handbreadths from the ground that they disagree.
רש״יההשלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועובר גרסינן מרה״י לרה״י ועובר ברשות הרבים עצמה – ולא גרסינן ברישא הזורק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה ועבר גרסינן מרה״י לרה״י ועבר כו׳ עכ״ל הד״א ור״ל דל״ג אלא שעבר ברה״ר דהשתא מצי מיירי במעביר ממש ול״ג הזורק ברישא דא״כ האי עבר ע״כ ע״י זריקה ולא הוה ליה לאסתפוקי ובמאי אילימא במעביר כו׳ וק״ל:
שם אמר רב יוסף הא מילתא וכו׳ ופשטה לה רב המנונא מהא וכו׳ ובמאי אילימא במעביר למטה מיו״ד הוא דמחייב למעלה מיו״ד לא מחייב הא אמר ר״א המוציא משאוי כו׳. הא דלא קשיא ליה באוקימתא דמעביר אלא מדיוקא דלמעלה מיו״ד ולא קשיא ליה בפשיטות אילימא במעביר למטה מיו״ד אמאי פטרו רבנן היינו משום דאיכא לאוקמי פלוגתייהו דר״ע ורבנן במעביר בפלוגתא דבן עזאי ורבנן לעיל בריש מכילתין דף ה׳ ע״ב אי מהלך כעומד דמי או לא וא״כ ה״נ ר״ע כבן עזאי דמהלך כעומד דמי משום הכי חייב משום מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים וכמו שכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו בשמעתין ע״ש. אלא דאכתי איכא למידק דהא לעיל שם בד״ה בשלמא לבן עזאי כתבו התוס׳ בשם הירושלמי על דעתיה דבן עזאי דמהלך כעומד דמי א״כ איך משכחת הא דמחייב על ד׳ אמות ברשות הרבים יעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטור ומשני בירושלמי דמשכחת לה בקופץ ובתלמודא דידן לא חשיב לה פירכא למאי דמסקינן לעיל בשמעתין דמעביר ד׳ אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה וא״כ לפי זה תיקשי ממ״נ מאי מקשי הש״ס הכא בדיוקא דלמעלה מיו״ד מהא דאמר ר״א המוציא משאוי למעלה מיו״ד חייב שכן משא בני קהת ואכתי מי דמי מעביר למוציא דהא ודאי משאוי דבני קהת לאו בקופץ הוי ואם כן משום הכי פטור במעביר למעלה מיו״ד לפי תירוץ הירושלמי וכ״ש למאי דמשמע בתלמודא דידן דמעביר הלכתא גמירי לה א״כ פשיטא דאין לדמות מעביר למוציא לענין למעלה מיו״ד כיון דמעביר לא הוי אלא הלכתא וכמ״ש הרשב״א גופא בחידושיו לעיל בריש מכילתין בפלוגתא דבן עזאי ע״ש. מיהו למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין שם דלקולא לא שייך לומר מהלך כעומד דמי א״כ יש ליישב קצת דנהי דמעביר הלכתא היא אפ״ה לחומרא שפיר סבר ר״ע דמהלך כעומד דמי אפילו למעלה מיו״ד כיון דבמשאוי בני קהת שייך מוציא ומעביר כהדדי אם כן מקשה הש״ס שפיר מדיוקא דלמעלה מיו״ד כן נראה לי נכון ודוק היטב:
אמר רב יוסף: הא מילתא איבעיא ליה [דבר זה נסתפק לו] לרב חסדא ופשטה ניהליה [ופתר לו] זאת רב המנונא מהא מה ששנינו בברייתא זו], ששנינו: מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה, ר׳ עקיבא מחייב וחכמים פוטרים. ומכאן נדייק: מדקאמר [ממה שאמר] ״ברשות הרבים עצמה״ פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי בלמטה מעשרה טפחים פליגי [חלוקים הם],
Rav Yosef said: Rav Ḥisda had a dilemma with regard to this matter, and Rav Hamnuna resolved it for him from this baraita: With regard to an object that travels from the private domain to the other private domain, and it passes through the public domain itself, Rabbi Akiva deems one liable and the Rabbis deem one exempt. From the fact that it says in the baraita: Through the public domain itself, it is obvious that it is with regard to a case where the object traveled below ten handbreadths from the ground that they disagree.
רש״יההשלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וּבְמַאי אִילֵימָא בְּמַעֲבִיר לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה הוּא דִּמְחַיֵּיב לְמַעְלָה מי׳מֵעֲשָׂרָה לָא מְחַיֵּיב וְהָאָמַר ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹצִיא מַשּׂוֹי לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה חַיָּיב שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת אֶלָּא לָאו בְּזוֹרֵק וּלְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה הוּא דִּמְחַיֵּיב לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה לָא מְחַיֵּיב ש״משְׁמַע מִינַּהּ בִּקְלוּטָה כְּמָה שֶׁהוּנְּחָה פְּלִיגִי ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

And with regard to what form of transfer is the baraita dealing? If you say it refers to passing an object in his hand, is it only when he passes it below ten handbreadths that he is liable? When he passes it above ten handbreadths is he not liable? Didn’t Rabbi Elazar say: One who carries out a load from a private domain to a public domain above ten handbreadths from the ground is liable, as that was the manner in which the descendants of Kehat, from whom we derived the laws of carrying, carried their burden in the Tabernacle? Rather, isn’t this baraita referring to a case of throwing, and it is in a case where the object travels below ten handbreadths from the ground that one is liable, and above ten handbreadths from the ground one is not liable? Learn from it that it is with regard to whether or not an object in airspace is considered at rest that they disagree. The Gemara summarizes: Indeed, learn from it that this is the crux of their dispute.
רש״יההשלמהרמב״ןרשב״אפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא אמר ר׳ אלעזר – בהמצניע ויליף ממשא בני קהת דארון.
אלא לאו בזורק – מיירי מתניתא כי מתניתין וקתני בברייתא עצמה ובהא הוא דמחייב ר׳ עקיבא משום דנקלטה באוירו של רה״ר.
למעלה מעשרה – דיליף זורק ממושיט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב – אי קשיא דהו״ל למימרא מ״ט דרבנן דפטרי בלמטה מעשרה. ולאו מילתא היא דרבנן סברי מהלך לאו כעומד דמי,⁠א ופטור כיון דלא הניח ברה״ר, ור״ע סבר כעומד דמי לחייבו.⁠ב והשתא מקשי מ״מ מה לי למעלה מה לי למטה במעביר והאמר ר׳ אלעזר וכו׳ וקשיא לר״ע דמקראי נפקא ליה.
א. לעיל ה, ב.
ב. בהג׳ הב״ח פי׳ דפליגי דהנחת גופו אי כהנחת חפץ [וצריך לפרש בעומד לפוש, או דכו״ע סברי מהלך כעומד דמי], וזה צ״ע דלא מצינו דפליגי בהא תנאי. ורבנו מפרש דפליגי במהלך כעומד ולר״ע הוי מוציא לרה״ר. ורבנו פליג אתוס׳ ערובין לג, א [ועי׳ תוס׳ לעיל ב, א ד״ה שבועות] שמפרשים האי מעביר במעביר מרה״י לרה״י דרך רה״ר וס״ל דהוי תולדה דהוצאה. וברשב״א וריטב״א ערובין שם פליגי אתוס׳ וכן ברשב״א כאן ומפרשי כרבנו. ולתוספות צ״ע במאי פליגי חכמים. ועי׳ חת״ס ריש מסכתין ובחי׳ הגרע״א ה א בסוגריים. חז״א סי׳ סב אות יט ד, ה, תוצאות חיים סי׳ א וב. ועי׳ באבן האזל פי״ב הי״ד הל׳ שבת שביאר דהפלוגתא תלוי אי צריך בהוצאה קרא לאיסור או דילפינן רק דהוצאה הוי מלאכה וכיון שהיתה במשכן אסורה ככל מלאכות דשבת.
ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב והא אמר ר״א המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב. פירוש: לאו למימרא שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ולא הניחו ברשות הרבים שיהא חייב, אלא הכי קאמר: במאי אילימא במעביר דוקא אבל לא בזורק ומשום דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי, אלא דמעביר הוא דחייב ומשום דסבירא ליה לרבי עקיבא דמהלך כעומד דמי, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי וכר״א. ובתוס׳ במסכת עירובין (עירובין לג.) מצאתי דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב, ודייקי לה מהא. ואין זה מחוור לי כלל. ושם הארכתי בפרק בכל מערבין (עירובין לג.) גבי נתנו באילן בס״ד.
שם אלא לאו בזורק ולמטה מיו״ד הוא דמחייב למעלה מיו״ד לא מחייב וכו׳ ופירש״י דדייק לה מדקתני ברה״ר עצמה וקשיא לי אכתי מאי פשיט רב המנונא הכא דלמעלה מיו״ד לא מחייב דהא שפיר מצינן למימר דר״ע מחייב אפילו למעלה מיו״ד כדמשמע במתניתין למאי דגרסינן כיצד שני גזוזטראות והיינו למעלה מיו״ד מדקתני שכן היתה עבודת המשכן והא דקתני הכי בברייתא ברשות הרבים עצמה היינו להודיען כחן דרבנן דאפילו למטה מיו״ד פטרו כדאמר ר״א בסמוך וליכא למימר דרב המנונא לא ניחא ליה לאוקמי בהכי דאי משום רבותא דרבנן אכתי לא הוי צריך למיתני ברה״ר עצמה אלא ברה״ר סתמא וממילא ידעינן דהיינו למטה מי׳ כסתם רה״ר ואפ״ה פטרו רבנן אלא ע״כ משמע ליה לרב המנונא דהא דקתני ברה״ר עצמה היינו לאשמעינן דר״ע גופא לא מחייב אלא דוקא בלמטה מעשרה ולא למעלה מיו״ד אלא דאי אפשר לפרש כן לפמ״ש התוספות לעיל בריש מכילתין דף ד׳ בשם ר״י בתירוץ השני דאי אית ליה לר״ע קלוטה כמי שהונחה תו לא שייך למילף כלל זורק ממושיט למעלה מיו״ד א״כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי איצטריך למיתני ברה״ר עצמה וכ״ש אם נאמר דמושיט שייך בין למטה מיו״ד ובין למעלה מיו״ד א״כ פשיטא דאית לן למימר דלעולם בין למטה מעשרה ובין למעלה מיו״ד פליגי וכולה משום זורק ומושיט דלמעלה מיו״ד בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן דמתניתין מדקתני כיצד ולמטה מעשרה מדקתני ברשות הרבים עצמה והיינו נמי להודיעך כחו דאף על גב דלמטה מי׳ לא הוי במשכן אפ״ה ילפינן זורק ממושיט. מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך א״ש דסוף סוף פשיט רב המנונא אליבא דהלכתא דלמאי דקיי״ל כרבנן אפילו למטה מיו״ד פטור דלא אמרינן קלוטה וכ״ש דא״ש למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין דבלא״ה אשכחן דאית ליה לרבי עקיבא קלוטה כמי שהונחה בזבחים פ״י גבי הזאת מי חטאת שהעבירה על גבי אויר תנור טמא עיי״ש. והרבה יש להאריך בסוגיא דשמעתין ע״ פ מה שהארכתי לעיל בריש מכילתין והמעיין שם ישכיל ויבין וימצא נחת:
גמ׳ והאמר ר״א המוציא משוי. עיין עירובין דף לג ע״א תד״ה והא אי בעי:
ובמאי [ובמה], באיזה סוג של העברה מרשות לרשות? אילימא [אם תאמר] במעביר בידיו ממש, וכי יכול אתה לומר שכאשר העביר למטה מעשרההוא דמחייב [שמתחייב], ואילו בשהעביר למעלה מעשרהלא מחייב [אינו מתחייב]? והאמר [והרי אמר] ר׳ אלעזר: המוציא בשבת משוי (משא) מרשות היחיד לרשות הרבים למעלה מעשרה טפחים — חייב, שכן היה משא בני קהת במשכן, ומהם למדנו דין הוצאה. אלא לאו [האם לא] מדברת הברייתא בזורק, ולמטה מעשרה הוא דמחייב [שמתחייב], למעלה מעשרהלא מחייב [אינו מתחייב], ואם כן שמע מינה [למד ממנה] כי בשאלה האם קלוטה באויר דינה כמה שהונחה פליגי [נחלקו]. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].
And with regard to what form of transfer is the baraita dealing? If you say it refers to passing an object in his hand, is it only when he passes it below ten handbreadths that he is liable? When he passes it above ten handbreadths is he not liable? Didn’t Rabbi Elazar say: One who carries out a load from a private domain to a public domain above ten handbreadths from the ground is liable, as that was the manner in which the descendants of Kehat, from whom we derived the laws of carrying, carried their burden in the Tabernacle? Rather, isn’t this baraita referring to a case of throwing, and it is in a case where the object travels below ten handbreadths from the ground that one is liable, and above ten handbreadths from the ground one is not liable? Learn from it that it is with regard to whether or not an object in airspace is considered at rest that they disagree. The Gemara summarizes: Indeed, learn from it that this is the crux of their dispute.
רש״יההשלמהרמב״ןרשב״אפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּפְלִיגָא דר׳דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר מְחַיֵּיב הָיָה ר׳רַבִּי עֲקִיבָא אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מי׳מֵעֲשָׂרָה וְהַאי דְּקָתָנֵי רה״ררְשׁוּת הָרַבִּים עַצְמָהּ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן.

And this conclusion disagrees with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: Rabbi Akiva deems one liable even if the object travels above ten handbreadths. And that term that was taught in the baraita, the public domain itself, is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis, who deem one exempt even if the object traveled in the public domain itself, and all the more so if it traveled above ten handbreadths, which is no longer within the bounds of the public domain.
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופליגא דרב חלקיה – הא דר׳ אלעזר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ופליגא [וחלוקה] מסקנה זו על שיטת ר׳ אלעזר, שאמר ר׳ אלעזר: מחייב היה ר׳ עקיבא אפילו בלמעלה מעשרה טפחים. והאי דקתני [וזו ששנינו] באותה ברייתא ״רשות הרבים עצמה״ הרי זה להודיעך כחן (תוקף דעתם) דרבנן [של חכמים] שאפילו ברשות הרבים עצמה הריהם פוטרים, וכל שכן למעלה מעשרה טפחים שאינו עוד בתחומה.
And this conclusion disagrees with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: Rabbi Akiva deems one liable even if the object travels above ten handbreadths. And that term that was taught in the baraita, the public domain itself, is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis, who deem one exempt even if the object traveled in the public domain itself, and all the more so if it traveled above ten handbreadths, which is no longer within the bounds of the public domain.
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּפְלִיגָא דְּרַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִי דַּאֲמַר רַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִי אתּוֹךְ שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר מג׳מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד י׳עֲשָׂרָה בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת ר׳רַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנַן.

This opinion of Rabbi Elazar disagrees with the opinion of Rav Ḥilkiya bar Tovi, as Rav Ḥilkiya bar Tovi said: If the thrown object traveled within three handbreadths from the ground, everyone agrees that one is liable because the Sages established the principle of lavud. Lavud means that any object within three handbreadths of another object is considered to be attached to it. Therefore, an object that traveled within three handbreadths of the ground is considered to have come to a complete rest. If the thrown object traveled above ten handbreadths from the ground, everyone agrees that one is exempt. If the thrown object traveled between three handbreadths and ten handbreadths from the ground, we have come to the dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis.
עין משפט נר מצוהרש״יההשלמהרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תוך שלשה דברי הכל חייב – ואע״ג דלא נח מודו דכמונח דמי.
פטור – דלא ילפינן זורק ממושיט.
באנו למחלוקת – ובקלוטה כמה שהונחה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתניא תוך ג׳ ד״ה חייב – ק״ל והאמ׳ רבאא תוך שלושה לרבנן צריך הנחה ע״ג משהו. ואיכא דמפרקיב דרבא ס״ל כר״י דאמ׳ בפ׳ המוצ׳ תפליןג אפי׳ אינו מסולק מן הארץ אלא כמלא החוט גוללו אצלו, ומפרשי׳ התם טעמא משום דבעי׳ הנחה ע״ג משהו. ואי קשי׳ והא מתמהי׳ עלה התם לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה ומחסרי׳ ליה למתני׳ משום הכי, ואמאי הא ע״כ כתנאי אמרה לשמעתי׳. איכא למימר תנאי דברייתא לאו תנאי נינהו למיקשו מינייהו לרבא, הואיל ומתני׳ כולה אתא כוותי׳.⁠ד ובתוס׳ה מקשו מדר׳ יהודה אדר׳ יהודה דהתם אפי׳ בתוך ג׳ בעי הנחה ולקמן בשמעתיןו סבר קלוטה כמי שהונחה, ולא סליק להו פירוקא. ולדידי ל״ק, דשאני התם שאין סופו לנוח שהרי אגדו בידו, ואע״ג דגזרי׳ אטו אין אגדו בידו, בשאין סופו לנוח קאמרי׳ כגון שנתעכב בכותל שאינו משופע ותלוי ועומד לעולם, דל״ל קלוטה לא במעביר ולא בתולהז אלא בזורק בלבד שנקלטה באויר1, ומ״ה בעי׳ הנחה ע״ג משהו, אבל בזורק דהכא כיון שנקלטה בעצמה באויר כהנחה דמשהו דמיא שהרי קלטה האויר2 וכל שכן בשנח באותו רשות עצמו בהא אית ליה לר״י קלוטה כמי שהונחה. ואי קשיא השתא רבא דאמר כמאן, דהא רבא אמרה בזורק, ודילמא עד כאן לא קאמר ר׳ יהודה התם אלא בשאין סופו לנוח [בקרקע עצמו] אלא תלוי ועומד בפחות מג׳ ואין זה קלוט בעצמו באויר, אבל בשסופו לנוח לא אמר, דהא אפי׳ למעלהח מעשרה אית ליה קלוטה כמי שהונחה. לאו קושיא היא, דהא רבא לרבנן קאמר דלית להו לעולם קלוטה כמי שהונחה, הלכך קאמר מדר״י בתלויה באויר נשמע לרבנן בקלוטה דאפי׳ בפחות מג׳ לאו הנחה היא.⁠ט ור״ח ז״לי כ׳ דהך ברייתא פליגא אדרבא והלכתא כרב חלקיה דתני׳ כוותיה. והוא העיקר, דההיא דר׳ יהודה אוקימתא דרבא גופיה הוא3. והא דמתמה התם לימא דרבא תנאי היא, משום דבשלמא בריית׳ איכא למימר דלא שמיע ליה כדלא שמיע ליה לר״א ולרבה, אלא מתני׳ היכי שביק רבא רבנן ואמר כר׳ יהודה היינו קושיין.
א. לעיל פ, א ולקמן ק, א.
ב. תו׳ לעיל שם ד״ה והא.
ג. ערובין צח, ב ותוס׳ ד״ה נימא.
ד. וכ״כ בתוס׳ לעיל שם.
ה. לעיל שם ובערובין שם.
ו. צז, ב ועי׳ תוס׳ ערובין שם שחילקו אם בא החפץ מלמעלה מג׳ או בתוך ג׳, ועי׳ ביאור דבריהם באב״נ סי׳ רמ אות כג, כד וחז״א סי׳ סב אות כג.
ז. כדעת תוס׳ ד, א ד״ה אבל שא״א קלוטה כשהחפץ ביד אדם. מיהו בדף צב, א ד״ה התם כתבו דגם במעביר אמרי׳ לר״ע קלוטה, וכבר תמה הגרע״א בגליוה״ש, מיהו בחת״ס ועוד פי׳ בתוס׳ ד, א דמשום אגד ל״א קלוטה. מיהו ברבנו מבואר להדיא דכל שאינה קלוטה באויר ל״א קלוטה.
ח. בנד׳: למטה.
ט. דלרבנן כיון דס״ל דקלוטה ל״ה כמונחת לדידהו אויר שסופו לנוח היה כאין סופו לנוח לר׳ יהודה וכי היכי דלר״י באויר שא״ס לנוח בעי הנחה ע״ג משהו הכי נמי אית להו לרבנן באויר שסופו לנוח.
י. בסוגיין (צח, א ד״ו).
1. הגהת הגרא״ז: וסופו לנוח בארץ.
2. הגהת הגרא״ז: באויר וסופה לנוח אף שתנוח ברשות אחרת.
3. הגהת הגרא״ז: למימר כולה ר״י היא, וחסורי מחסרא אבל בפשטה רבנן פליגי עליו בסתמא דמתני׳.
ופליגא דרב חלקיה בר טובי. פירש רבנו האי גאון ז״ל: דרב חלקיה פליגא אתרוייהו, דאדר׳ אלעזר פליגי דקאמר דר״ע מחייב למעלה מעשרה, ורב חלקיה קאמר דלמעלה מעשרה כולי עלמא לא פליגי דפטור, ועוד דאע״ג דבין לר״א בין לרב המנונא רבנן פטרי בלמעלה מעשרה כר׳ חלקיה, מכל מקום לא שמעינן להו דקא מפלגי לרבנן בין תוך שלשה ובין למעלה משלשה, ומשמע נמי מברייתא דרב המנונא דאפילו תוך שלשה קא פטרי רבנן, מדקתני ועבר ברשות הרבים עצמה, וכדרבא דאמר לקמן (שבת ק.) גבי חולית הבור והסלע, תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, ואילו לרב חלקיה תוך שלשה דברי הכל חייב.
וכן פליגא [חלוקה] מסקנה זו שאמר ר׳ אלעזר על דברי רב חלקיה בר טובי, שאמר רב חלקיה בר טובי: תוך שלשה טפחים לקרקע — לדברי הכל חייב, שמאחר וקבעו חכמים כלל שכל דבר שבתוך שלושה טפחים דינו כמחובר לו (״לבוד״), הרי זה אם כן כהנחה גמורה. למעלה מעשרה — לדברי הכל פטור. משלשה טפחים ועד עשרהבאנו למחלוקת ר׳ עקיבא ורבנן [וחכמים].
This opinion of Rabbi Elazar disagrees with the opinion of Rav Ḥilkiya bar Tovi, as Rav Ḥilkiya bar Tovi said: If the thrown object traveled within three handbreadths from the ground, everyone agrees that one is liable because the Sages established the principle of lavud. Lavud means that any object within three handbreadths of another object is considered to be attached to it. Therefore, an object that traveled within three handbreadths of the ground is considered to have come to a complete rest. If the thrown object traveled above ten handbreadths from the ground, everyone agrees that one is exempt. If the thrown object traveled between three handbreadths and ten handbreadths from the ground, we have come to the dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis.
עין משפט נר מצוהרש״יההשלמהרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי בְּתוֹךְ ג׳שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב לְמַעְלָה מי׳מֵעֲשָׂרָה באֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאִם הָיוּ רְשׁוּיוֹת שֶׁלּוֹ מוּתָּר מג׳מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד עֲשָׂרָה ר״ערַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב גוַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

That was also taught in a baraita: Within three handbreadths of the ground, everyone agrees that one is liable; above ten handbreadths from the ground, everyone agrees that one is exempt by Torah law, and it is only prohibited due to rabbinic decree. The Sages prohibited throwing or passing an object from the private domain of one person set to the private domain of another person unless a joining of the courtyards is set. And if both of the private domains were his it is permitted. If the thrown object traveled between three handbreadths and ten handbreadths from the ground, Rabbi Akiva deems one liable and the Sages deem him exempt.
עין משפט נר מצוהרש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משום שבות – שזרק מרשותו לרשות חבירו ולאו משום הפסק רה״ר דהוא הדין נמי אם היתה אצלו עד שיערבו.
ואם היו – שתיהן הרשויות שלו מותר לכתחילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כרב חלקיה: בתוך שלשה — לדברי הכל חייב, למעלה מעשרהאינו אלא משום שבות (איסור שמדברי חכמים בהלכות שבת), שאסרו חכמים לזרוק ולהעביר חפץ מרשות היחיד השייכת לאדם אחד לרשות השייכת לאחר, בלא עירוב. ואם היו שתיהן רשויות שלומותר. משלשה טפחים ועד עשרהר׳ עקיבא מחייב וחכמים פוטרין.
That was also taught in a baraita: Within three handbreadths of the ground, everyone agrees that one is liable; above ten handbreadths from the ground, everyone agrees that one is exempt by Torah law, and it is only prohibited due to rabbinic decree. The Sages prohibited throwing or passing an object from the private domain of one person set to the private domain of another person unless a joining of the courtyards is set. And if both of the private domains were his it is permitted. If the thrown object traveled between three handbreadths and ten handbreadths from the ground, Rabbi Akiva deems one liable and the Sages deem him exempt.
עין משפט נר מצוהרש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר מָר אִם הָיוּ רְשׁוּיוֹת שֶׁלּוֹ מוּתָּר לֵימָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב דְּאִיתְּמַר שְׁנֵי בָתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רה״ררְשׁוּת הָרַבִּים רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב דאָסוּר לִזְרוֹק מִזֶּה לָזֶה וּשְׁמוּאֵל אָמַר מוּתָּר לִזְרוֹק מִזֶּה לָזֶה וְלָאו מִי אוֹקֵימְנָא לְהַהִיא הכְּגוֹן דְּמִידְּלֵי חַד וּמִתַּתֵּי חַד דְּזִימְנִין נָפֵל וְאָתֵי לְאֵתוּיֵי.

The Master said in the baraita cited above: And if both of the private domains were his, i.e., they belonged to the same person, it is permitted. Let us say that this is a conclusive refutation of Rav’s opinion, as an amoraic dispute was stated with regard to the following case: Concerning two houses on two opposite sides of the public domain, even if they belong to the same person, Rabba bar Rav Huna said that Rav said: It is prohibited to throw an object from this private domain to that private domain. And Shmuel said: It is permitted to throw from this private domain to that private domain. The Gemara rejects this and states: Didn’t we already establish that Rav’s statement is referring to a case where one of the houses was elevated and one was low? Due to the disparity in height, the concern is that at times the object will fall into the public domain, and one will come to bring it in from there and thereby violate a Torah prohibition.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יההשלמהרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שנייה. ניקב בכונס משקה פסול מלקדש בו מי חטאת ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים כדתנן בנדה פרק ששי כיוצא בו כל כלי חרס שמכניס מוציא ויש מוציא ואינו מכניס ואמרינן עלה מכניס פסול למי חטאת וטהור משום גסטרא דאמר רב אסי שונין כלי החרס שיעורו בכונס משקה לא אמרו במוציא משקה אלא לענין גסטרא בלבד ואמרינן תנו רבנן כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו מביא עריבה מליאה מים ונותן קדירה לתוכה אם כנסה בידוע שבכונס משקה ואם לאו בידוע שבמוציא משקה ר׳ יהודה אומר כופף אזני קדירה לתוך עריבה ומציף עליה מים אם כנסה בידוע שבכונס משקה ואם לאו בידוע שבמוציא משקה או שופתה ע״ג האור אם האור מעמידה בידוע שבמוציא משקה ואם לא בידוע שבכונס משקה ר׳ יוסי אומר אף לא שופתה על האור מפני שהאור מעמידה אלא מעמידה ע״ג הרמץ אם רמץ מעמידה בידוע שבמוציא משקה ואם לאו בידוע שבכונס משקה היתה יורדת טפה אחר טפה בידוע שבכונס משקה מאי איכא בין תנא קמא לר׳ יהודה אמר עולא כינוס ע״י הדחק איכא בינייהו אשמעינן אף על פי שרחב הנקב והוסיף על כדי הוצאת משקה והגיע להכנסת משקה עדיין אותו עציץ כשאינו נקוב דמי ומכשיר את הזרעים כדפרשינן לעילא.
שלישית. ניקב בשורש קטן טיהר מלהכשיר זרעים ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים בהא אשמעינן רבה דלא כר׳ שמעון דאמר אם ניקב למטה מרביעית וקאמר אפילו ניקב בשורש קטן דאפשר דמתחברין אותו זרעים שיש בו לקרקע ודומה לעציץ נקוב וטהור מלהכשיר זרעים אם לא הגיע הנקב לכדי הוצאת זיתים עדיין כלי הוא ומקבל טומאה. רביעית ניקב במוציא זיתים.
אסור לזרוק מזה לזה – ואפילו הן שלו דאי משלו לשל חבירו לא הוה שרי שמואל.
לאו מי אוקימנא – בעירובין.
דמדלי חד ומתתי חד – דמתוך כך צריך לאמן ידו מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה טריד בה ודילמא לא זריק על הגג ונופל לרה״ר ואתי לאתויי ולהכי נקט ואתי לאתויי דאילו משום נפילת רה״ר ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא אצל הוצאה דלא נתכוון לזרוק לרה״ר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולאו מי אוקימנא להאי כגון דמדלי חד וכו׳ – לא אתפריש עיקר אוקימתא היכן, דבמס׳ עירוביןא נמי אמרי ולאו מי אוקימנא. אולי יש שם חילוף בנוסחת רש״י ז״ל שכ׳ כאן לאו מי אוקימנא בעירובין.
א. פה, ב ועי׳ תוס׳ שם.
בד״ה אסור לזרוק כו׳ דאי משלו לשל חבירו לא הוי שרי שמואל עכ״ל וה״ה דהכי הוי מצי למידחי דאי משלו לשל חבירו אמאי נקט הכא בב׳ צידי רה״ר ודו״ק:
ג שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא שהוזכרה שאם היו שתי רשויות היחיד שלומותר. לימא תהוי תיובתיה [האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה] על שיטת רב, דאיתמר [שנאמר] שהיתה מחלוקת אמוראים בבעיה זו: שני בתים אפילו הם שייכים לאדם אחד והיו בשני צדי רשות הרבים, רבה בר רב הונא אמר בשם רב: אסור לזרוק בשבת חפץ מזה לזה. ושמואל אמר: מותר לזרוק מזה לזה. ודוחים: ולאו מי אוקימנא [והאם לא העמדנו, הסברנו] כבר את ההלכה ההיא של רב בכגון דמידלי חד ומתתי חד, דזימנין נפל, ואתי לאתויי [שמוגבה אחד הבתים ונמוך אחד, שכיון שאינו זורק למישרין לפעמים יפול החפץ לרשות הרבים, ויבוא להביאו] משם, ויעבור על איסור שמדברי תורה.
The Master said in the baraita cited above: And if both of the private domains were his, i.e., they belonged to the same person, it is permitted. Let us say that this is a conclusive refutation of Rav’s opinion, as an amoraic dispute was stated with regard to the following case: Concerning two houses on two opposite sides of the public domain, even if they belong to the same person, Rabba bar Rav Huna said that Rav said: It is prohibited to throw an object from this private domain to that private domain. And Shmuel said: It is permitted to throw from this private domain to that private domain. The Gemara rejects this and states: Didn’t we already establish that Rav’s statement is referring to a case where one of the houses was elevated and one was low? Due to the disparity in height, the concern is that at times the object will fall into the public domain, and one will come to bring it in from there and thereby violate a Torah prohibition.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יההשלמהרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הַמְנוּנָא וְאָמְרִי לַהּ רַב הַמְנוּנָא לְרַב חִסְדָּא מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן כׇּל פָּחוֹת מג׳מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד דָּמֵי אֲמַר לֵיהּ לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁתִּילָּקֵט בְּמַלְקֵט וּבְרָהִיטָנֵי.

Rav Ḥisda said to Rav Hamnuna, and some say that Rav Hamnuna said to Rav Ḥisda: From where is this matter that the Sages stated: Any objects less than three handbreadths apart are considered to be lavud, attached? He said to him: Because it is impossible for the public domain to be made level with planes. Since the space cannot be completely smooth, even the minor differences in the ground level throughout the public domain must be taken into consideration.
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כלבוד דמי – דרשות שאינו גבוה ג׳ בטל אצל רה״ר.
אמר ליה – סברא היא.
לפי שאי אפשר – להחליק רה״ר מגבשושית כאילו נלקטו במלקט ורהיטני פלי״ינה (מקצועה) בלעז והן בשני גווני כלים של עץ וברזל חד נעוץ בתוכו ובהן משוה פני רוחב הקרש ומחליקה הלכך גבשושיות נמי רה״ר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב המנונא לרב חסדא: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים] ככלל: כל פחות משלושה טפחים — כלבוד (צמוד) דמי [נחשב]? אמר ליה [לו]: לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט [תוחלק, תיושר] במלקט וברהיטני, כיון שאי אפשר שרשות הרבים תהא חלקה לחלוטין, ויש להביא בחשבון שבתוך המציאות קיימים הבדלי גובה קטנים ברשות הרבים.
Rav Ḥisda said to Rav Hamnuna, and some say that Rav Hamnuna said to Rav Ḥisda: From where is this matter that the Sages stated: Any objects less than three handbreadths apart are considered to be lavud, attached? He said to him: Because it is impossible for the public domain to be made level with planes. Since the space cannot be completely smooth, even the minor differences in the ground level throughout the public domain must be taken into consideration.
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אִי הָכִי ג׳שְׁלֹשָׁה נָמֵי וְתוּ הָא דִּתְנַן הַמְשַׁלְשֵׁל דְּפָנוֹת מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה אִם הֵן גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים פְּסוּלָה הָא פָּחוֹת מג׳מִשְּׁלֹשָׁה כְּשֵׁרָה.

He asked him: If so, if that is the reason, objects within three handbreadths should also be considered lavud. Why is it that only objects within less than three handbreadths are considered attached? And furthermore, an inference can be made from that which we learned in the mishna with regard to the halakhot of sukka: If one lowers the walls of a sukka from the top to the bottom, if the bottom of the wall is above three handbreadths from the ground, the sukka is invalid because it is considered to be lacking walls. By inference, if one lowers the walls so that the bottom of the wall is below three handbreadths from the ground, it is valid. In this case, the rationale that it is impossible for the public domain to be made level does not apply.
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה – אי מסברא אפילו ג׳ נמי.
המשלשל – מתחיל לארוג דופני הסוכה בערב כלפי מעלה ומשלשל ובא כלפי מטה.
משלשל – מוריד.
אם גבוהות מן הארץ ג׳ טפחים פסולה הא פחות מג׳ כשרה – דאמרינן לבוד כמי שנכפף עליהן ונשלמו עד למטה הכא לאו טעמא דתילקט הוא נראה לי דהכי גרסינן מאי איכא למימר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והקשה לו: אי הכי [אם כך] שזהו הטעם, אם כן שלשה טפחים נמי [גם כן] מדוע אינם נחשבים כלבוד אלא רק פחות משלושה? ותו, הא דתנן [ועוד, הלכה זו ששנינו במשנה] בדיני סוכה: המשלשל דפנות של סוכה מלמעלה למטה, אם הן גבוהין מן הארץ למטה שלשה טפחיםפסולה, שנחשבת הסוכה כחסרת דפנות, ומכאן נסיק: הא [הרי] שאם שלשל את הדפנות פחות משלשה טפחים לקרקע — כשרה, וכאן הלא אין מקום לנימוק שאין אפשרות להחליק את קרקע רשות הרבים.
He asked him: If so, if that is the reason, objects within three handbreadths should also be considered lavud. Why is it that only objects within less than three handbreadths are considered attached? And furthermore, an inference can be made from that which we learned in the mishna with regard to the halakhot of sukka: If one lowers the walls of a sukka from the top to the bottom, if the bottom of the wall is above three handbreadths from the ground, the sukka is invalid because it is considered to be lacking walls. By inference, if one lowers the walls so that the bottom of the wall is below three handbreadths from the ground, it is valid. In this case, the rationale that it is impossible for the public domain to be made level does not apply.
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא מִשּׁוּם דְּהָוְיָא לַהּ מְחִיצָה שֶׁהַגְּדָיִים בּוֹקְעִין בָּהּ תִּינַח לְמַטָּה לְמַעְלָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אֶלָּא כׇּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד דָּמֵי הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ.

He rejects this: There, the reason that a space larger than three handbreadths is not considered to be part of the wall is because it, i.e., the wall, is a partition that goats pass through. Therefore, it is a partition incapable of serving its function. Once a partition is below three handbreadths, it will obstruct the passage of the goats. Furthermore, according to this explanation, it works out well when the measure of three handbreadths is below, adjacent to the ground. If any more than three handbreadths of space are between the ground and the wall, it is not considered a wall. However, there are several halakhot in which lavud applies above and not near the ground, e.g., when the roofing of the sukka is not connected to the walls. What, then, can be said to explain that halakha? Rather, the conclusion is that the halakha which states that anything that is less than three is considered to be lavud is a halakha transmitted to Moses from Sinai, learned through tradition.
ר׳ חננאלרש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר אביי אם איתא לדר׳ זירא הכי אתמר ומודה ר׳ שמעון שאם נקב למטה מרביעית פי׳ הכי קאמר אביי שפיר עבד ר׳ זירא דלא אהדר ליה לההוא סבא דאי אתמר הכי אתמר מודה ר׳ שמעון שאם ניקב העציץ בארעיתו או קרוב לארעיתו במקום שלא נשאר בו כדי לקבל רביעית דכיון דלית ביה כדי לקבל רביעית בטל מתורת כלי דכי מנקיב עציץ בההוא דוכתא ודאי שרשי הזרעים שיש בו מגיעין לארץ והרי הן כזרועים בארץ והתולש מהן חייב אבל ניקב העציץ מצדו ונשאר בו כדי לקבל רביעית עדיין כלי הוא ואף על פי שהושרש כנגד אותו הנקב איכא למימר שאינו מגיע לארץ ואף על פי שאין דבר חוצץ בינו לבינה עדיין מיבעי אליבא דר׳ שמעון.
התם משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה – ובפחות משלשה ליכא בקיעת גדיים.
תינח למטה למעלה מאי איכא למימר – למעלה היכא דאמרינן לבוד למעלה בכמה דוכתין כגון מקיפין ג׳ חבלים דעירובין (דף טז:) וכגון שהרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג׳ טפחים פסולה (סוכה דף יז.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודחה: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] שחלל שהוא גדול משלושה טפחים אינו נחשב כמחיצה משום שמחיצה כזאת אינה משמשת עוד לתפקידה, משום דהויא לה [שהרי היא] מחיצה שהגדיים בוקעין (עוברים) בה. ורק בפחות משלושה טפחים שוב אינם יכולים לעבור. ועוד הקשה לו קושיה אחרת: תינח [נניח] להסבר זה כשהרווח של שלושה טפחים הוא למטה כלפי הקרקע, שאפשר לומר שביותר מזה שוב אינו מחיצה, אבל דין פחות משלושה טפחים האמור בכמה הלכות כאשר החלל הוא למעלה, וכגון באופן שהסכך מרוחק מן הדפנות, מאי איכא למימר [מה יש לומר] להסברתו? אלא יש לסכם כי הלכה זו שכל פחות משלשה כלבוד דמי [נחשב]הלכתא גמירי לה [כהלכה למשה מסיני היא נלמדת].
He rejects this: There, the reason that a space larger than three handbreadths is not considered to be part of the wall is because it, i.e., the wall, is a partition that goats pass through. Therefore, it is a partition incapable of serving its function. Once a partition is below three handbreadths, it will obstruct the passage of the goats. Furthermore, according to this explanation, it works out well when the measure of three handbreadths is below, adjacent to the ground. If any more than three handbreadths of space are between the ground and the wall, it is not considered a wall. However, there are several halakhot in which lavud applies above and not near the ground, e.g., when the roofing of the sukka is not connected to the walls. What, then, can be said to explain that halakha? Rather, the conclusion is that the halakha which states that anything that is less than three is considered to be lavud is a halakha transmitted to Moses from Sinai, learned through tradition.
ר׳ חננאלרש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן מרה״רמֵרְשׁוּת הָרַבִּים לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים ורה״יוּרְשׁוּת הַיָּחִיד בָּאֶמְצַע רַבִּי מְחַיֵּיב ווַחֲכָמִים פּוֹטְרִין רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לֹא חִיֵּיב רַבִּי אֶלָּא ברה״יבִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מְקוֹרֶה דְּאָמְרִינַן בֵּיתָא כְּמַאן דְּמַלְיָא דָּמֵי אֲבָל שֶׁאֵינוֹ מְקוֹרֶה לָא אָמַר רַב חָנָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם הוֹצָאָה וְאַחַת מִשּׁוּם הַכְנָסָה.

The Sages taught a case in a baraita similar to the one discussed in the mishna: One who throws an object from the public domain to the other public domain and the object passes through the private domain between the two, Rabbi Yehuda HaNasi deems him liable for carrying into the private domain, and the Rabbis deem him exempt. With regard to this, Rav and Shmuel both said: Rabbi Yehuda HaNasi holds him liable only if the private domain between the two public areas is covered with a roof. In that case, we say that the house is considered full and an object that passes through it is considered as if it landed upon an actual object. However, if the private domain is not covered, he is not liable even according to Rabbi Yehuda HaNasi. On this topic, Rav Ḥana said that Rav Yehuda said that Shmuel said: Rabbi Yehuda HaNasi would deem him liable to bring two sin-offerings in this case, one for carrying out from the private domain into the second public domain, and one for carrying in, when the object initially entered the private domain.
עין משפט נר מצוהרש״יההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כמאן דמלי – מתוך שהוא חושך ומלא הבלא.
אבל שאינו מקורה – כגון חצר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ארבעים חסר אחת ואינו חייב אלא אחת כצ״ל ונמחק ואם עשאן כולן בהעלם אחת:
תוס׳ בד״ה הכנסה מנלן כו׳ ואי לא הות נמי במשכן כו׳. נ״ב ולפי זה צ״ל דזריקה הות במשכן מרשות היחיד לרשות הרבים מכח סברא כמו שהיתה הוצאה ומשום הכי פרש״י גבי קרשים מתוך כובדן לא היו נזרקין ודו״ק:
בד״ה ולר״א כו׳ בסופו לפי זה התולדות לא היו במשכן נ״ב פי׳ שאר תולדות חוץ מהוצאה ודו״ק:
גמ׳ אמר רב חסדא אמר רב יהודה כו׳ יתיב רב חסדא וקא קשיא כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה מויעפילו כו׳ כ״כ בחילול השם כצ״ל והס״ד:
בד״ה ועבר גרסי׳ צ״ל ועובר גרסינן מרה״י לרה״י ועובר ברה״ר כו׳ והד״א:
שם ת״ר מרשות הרבים לרשות הרבים ורה״י באמצע וכו׳ רב ושמואל וכו׳ דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי ופרש״י מתוך שהוא חושך ומלא הבלא. ולעיל בריש מכילתין ריש דף ה׳ הוסיף רש״י לפרש בד״ה כמאן דמליא דבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו וכו׳ עיי״ש. ונראה דהתם הוצרך רש״י לפרש כן משום דכל הסוגיא שם היינו לענין אי בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ד׳ או דבכל שהוא סגי כדבעי רב יוסף לאוקמי במתני׳ דפשט ידו אליבא דרבי וא״כ לפ״ז למאי דבעי למידחי דלעולם רבי גופא נמי בעי עקירה והנחה מעל גבי מקום ד׳ דוקא ולא סגיא בכ״ש והא דמחייב רבי שתים היינו ברה״י מקורה דביתא כמאן דמליא דמי והוי כמלא חפצים לגמרי עד גגו דלפ״ז הוי שפיר עקירה והנחה מע״ג מקום ד׳ משו״ה לא סגיא ליה לרש״י בהאי טעמא לחוד שמפרש כאן דהא דהוי כמאן דמליא היינו מתוך שהוא חשך ומלא הבלא דנהי דלא חשיב כאויר בעלמא אפ״ה מקום ד׳ ליכא מה שא״כ בסוגיא דשמעתין דלא נחית כלל להכי אי בעינן מקום ד׳ על ד׳ או דבכל שהוא סגי כיון דסוגיא דשמעתין לא מיירי בהנחת כ״ש כלל אלא אי אמרינן קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא או לא ולעולם דהיכא דאיכא הנחה כ״ש מחייב רבי אפילו בשאינה מקורה משו״ה ניחא ליה לרש״י לפרש בפשיטות דהא דהוי כמאן דמליא היינו מתוך שהוא חשך ומלא הבלא אבל בשאינה מקורה דליכא חשך והבלא לא אמרינן דקלוטת אויר כמי שהונחה דמי כן נ״ל נכון וברור בעז״ה בכונת רש״י ובזה יתיישב לנכון סוגיא דשמעתין ודוק היטב ועיין בסמוך:
ה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא מקרה הנידון לאיסור בדומה לזה המובא במשנה: הזורק חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצערבי מחייב משום הוצאה לרשות היחיד, וחכמים פוטרין. ועל כך שנינו כי רב ושמואל דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה בגג הנמצאת בין שתי רשויות הרבים, שבמקרה כזה אמרינן [אומרים אנו] כי ביתא כמאן דמליא דמי [הבית נחשב כממולא] וחפץ העובר בתוך בית נחשב אם כן כאילו נח על גבי דבר ממשי, אבל ברשות היחיד שאינו מקורה הוא לא חייב אפילו לדעת רבי. ובנושא זה אמר רב חנא שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחייב היה רבי במקרה זה שתים, שתי חטאות: אחת משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים (השניה), ואחת משום הכנסה, כשנכנס החפץ בתחילה לרשות היחיד.
The Sages taught a case in a baraita similar to the one discussed in the mishna: One who throws an object from the public domain to the other public domain and the object passes through the private domain between the two, Rabbi Yehuda HaNasi deems him liable for carrying into the private domain, and the Rabbis deem him exempt. With regard to this, Rav and Shmuel both said: Rabbi Yehuda HaNasi holds him liable only if the private domain between the two public areas is covered with a roof. In that case, we say that the house is considered full and an object that passes through it is considered as if it landed upon an actual object. However, if the private domain is not covered, he is not liable even according to Rabbi Yehuda HaNasi. On this topic, Rav Ḥana said that Rav Yehuda said that Shmuel said: Rabbi Yehuda HaNasi would deem him liable to bring two sin-offerings in this case, one for carrying out from the private domain into the second public domain, and one for carrying in, when the object initially entered the private domain.
עין משפט נר מצוהרש״יההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) יָתֵיב רַב חָנָא וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ

The Gemara relates that Rav Ḥana was sitting, and the following point was difficult for him:
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וקא קשיא ליה – בהא דאגמריה רביה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר כי יתיב [יושב היה] רב חנא וקא קשיא ליה [והיה מתקשה בדבר זה]:
The Gemara relates that Rav Ḥana was sitting, and the following point was difficult for him:
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת צז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת צז., ר׳ חננאל שבת צז., הערוך על סדר הש"ס שבת צז., רש"י שבת צז., תוספות שבת צז., ההשלמה שבת צז. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן שבת צז. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת צז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת צז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת צז., מהרש"א חידושי הלכות שבת צז., מהרש"א חידושי אגדות שבת צז., פני יהושע שבת צז., גליון הש"ס לרע"א שבת צז., פירוש הרב שטיינזלץ שבת צז., אסופת מאמרים שבת צז.

Shabbat 97a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 97a, R. Chananel Shabbat 97a, Collected from HeArukh Shabbat 97a, Rashi Shabbat 97a, Tosafot Shabbat 97a, HaHashlamah Shabbat 97a, Ramban Shabbat 97a, Rashba Shabbat 97a, Meiri Shabbat 97a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 97a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 97a, Maharsha Chidushei Aggadot Shabbat 97a, Penei Yehoshua Shabbat 97a, Gilyon HaShas Shabbat 97a, Steinsaltz Commentary Shabbat 97a, Collected Articles Shabbat 97a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144