×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לֹא קָנָה תַּפְסוּהָ אִינְהוּ רַב פָּפָּא מְימַלַּח מַלּוֹחֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מְמַתַּח לַהּ בְּאַשְׁלָא מָר אָמַר אֲנָא קָנֵינָא לַהּ לְכוּלַּהּ וּמָר אָמַר אֲנָא קָנֵינָא לַהּ לְכוּלַּהּ.
has not acquired it. He cannot act to the detriment of others without their consent, and his acquisition harms the other creditors. Those Sages were also owed money by that same man, so they both seized the boat for himself. Rav Pappa steered it with an oar, while Rav Huna, son of Rav Yehoshua, pulled it with a rope. This Sage said: I acquired all of it; and that Sage said: I acquired all of it.
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות פה ע״א} אבימי בריה דר׳ אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי1 שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבוה2 אזל פרעינהו אמר להו הבו לי שטרא אמרו ליה סטראי נינהו אתא לקמיה דר׳ אבהו אמר ליה אית לך שהדי דפרעתינהו אמר ליה לא אמר ליה3 מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם [יכלי]⁠4 נמי למימר סטראי נינהו5 וכבר ביררנוהו בפרק שבועת הדיינין6 בירור יפה.
לענין שלומי שליח מאי אמר רב אשי אי אמר ליה שקול שטרא והב זוזי משלם (דאמר ליה7) הב זוזי ושקול שטרא לא משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי {כפי׳ ר״ח} והני מילי היכא דאמר [ליה]⁠8 שקול שטרא מיניהו אבל אי לא אמר ליה שקול מיניהו שטרא9 לא מחייב לשלומי וכן נמי10 אי לא אמר ליה פרעינהו באנפי11 שהדי לא מיחייב למיפרעינהו12 בשהדי דתנן {משנה שבועות ז:ה13} החנוני14 על פינקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב בפינקסי שאתה חייב לי מאתים זוז אלא שאמר15 לו תן לבני סאתים חטים ולפועלי בסלע16 מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין. והא17 חנוני יהב להו18 לפועלים דלא19 באנפי שהדי ולא מיחייב20. וגרסינן נמי בקידושין בפרק21 האיש מקדש בו ובשלוחו22 {בבלי קידושין מג ע״א23} אמר רבא24 אמר רב נחמן האומר לשנים צאו וקדשו25 לי אשה פלונית הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואסיקנה26 והשתא27 דתקון רבנן שבועת הסת משתבעי עדים דיהיבנא28 ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל מינייהו ופרע ליה לוה למלוה ושמעינן מינה דלא מיחייב שליח למיפרע באנפי29 שהדי.
ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי אתו יורשים וקא30 תבעי לה31 מינה אמרה להו מחיים תפישנא להו פיר׳ בתורת משכון אתאי32 לקמיה דרב נחמן אמר לה [אית לך שהדי דתבעוה33 מינך34 מחיים ולא יהבה35 ניהליהו אמרה ליה לא]⁠36 אמר ליה אם כן הואי37 תפיסה לאחר38 מיתה ותפיסה דלאחר מיתה ולא39 כלום הוא40 דמטלטלי41 לבעל חוב לא משתעבדי42 וכיון דלא תפיסה ליה43 מחיים קם ליה ברשות יורשים והדין דינא דגמרא הוא אבל השתא תקינו רבנן דמתיבתא למגבא בעל חוב מיתמי אפי׳ ממטלטלי ומסתברא לן דהאי44 דאצרכה רב נחמן לאיתויי סהדי דמחיים תפסה ליה במלוגא דשטרי45 בלחוד הוא [דדיינינן]⁠46 הכי ולא גמרינן מיניה47 למידי אחרינא משום דמלוגא דשטרי48 לא יכלה למימר לקוחין הן בידי דאי אמרה לקוחין הן בידי אמרינן לה אחוי שטריך דקימא לן אין אותיות נקנות במסירה הולכך צריכה עדים דתבעוה מינה מחיים ולא יהבה לה49 ניהליהו אבל מידי אחרינא דיכיל למימר לקוח הוא50 בידי ומהימן כי אמר מחיים תפיסנא ליה מהימן כדכתבינן51 לעיל בההוא בקרא דיתמי52 והא53 רב נחמן גופיה הוא דאמר בההוא בקרא דיתמי דבקרא54 צריך לאיתויי55 ראיה [דלאחר מיתה]⁠56 תפשיה בעל חוב מיניה57 והוא דאמר [במלוגא]⁠58 דשטרי דבעל חוב צריך לאיתויי ראיה דמחיים תפס דשמעת מינה דשאני דינא דמלוגא דשטארי משאר מילי. ובפרק
חזקת [הבתים]⁠59 נמי אמרינן {בבלי בבא בתרא לו ע״א60} הנהו עיזי דאכלי חושלא61 בנהרדעא אתא מרי חושלא62 קא63 תפיס בהו וקא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן והאמר ר׳ שמעון בן64 לקיש הגודרות אין להן חזקה שאני עיזי דמסירן לרועה למימרא דכל היכא דיכיל למימר לקוח הוא בידי65 יכיל66 למימר בחוב דידי67 תפסתיה כדקאמר68 רב נחמן הכא69 בבקרא דיתמי70 ומסתברא לן נמי דהאי מלוגא דשטארי בתורת משכון הוא דתפסה ליה אבל לענין מיגבא בהו לא מהניא לה תפיסתה71 ולא כלום בין מחיים בין לאחר מיתה דאין אותיות נקנות במסירה:
ההיא איתתא דאיחייבה72 שבועה בבי73 דינא דרבא אמרה ליה74 בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא [אשכנגדה]⁠75 זמנין הוה יתיב רב פפא ורב אדא בר מתנה קמיה איתו ההוא שטרא לקמיה אמר ליה רב פפא ידענא ביה76 דשטרא פריעא הוא77 אמר ליה איכא איניש אחרינא בהדי מר אמר ליה רב אדא78 בר מתנה ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא אמר ליה בת רב חסדא קים לי בגוה ומר לא קים לי בגויה. אמר רב פפא השתא דאמור רבנן קים לי בגויה מילתא היא כגון אבא מר ברי79 דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא סלקא דעתך אלא מרענא שטרא אפומיה. ולא מיפרע מיניה מידי80 אלא בשבועה אי נמי בשודא דדיאני יהבינן81 לההוא דלא איתרע שטריה. וחזינן לגאון דקאמר דהאידנא לית82 לדיין למימר קים ליה בגויה דלא [בריר]⁠83 לן קים לי84 בגויה היכי הוא85 הולכך לית לן86 לאורועי שטרא או לאפוכי שבועתא87 אלא בעדות ברורה ואף על פי כן בעדות אדם נאמן מחמיצין הדין88 ודורשין וחוקרין89 עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו:
{בבלי כתובות פה ע״א-ע״ב} ההיא איתתא דאיחייבה90 שבועתא91 בבי92 דינא דרב ביבי בר אביי אמר ליה בעל דין תיתי ותישתבע לי במאתן93 אמרה להו כתובו לי זכותא דכי94 משתבענא יהבו לי אמר להו רב ביבי בר אביי כתובו לה אמר רב פפי משום דאתו ממולאי אמריתו95 מילי ממוליאתא96 האמר רבא [האי]⁠97 אישרתא98 דדיאני דמיכתבא99 מיקמי100 דליחזו101 [שהדי]⁠102 חתמות103 ידיהו פסולה אלמא מיחזי כשיקרא הכא נמי מיחזי כשיקרא ליתה104 מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה רבי מאיר אפילו מצאו באשפה וחתמו105 ונתנו לה כשר ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר׳ מאיר אלא בגיטי
נשים דבענן כתיבה לשמה106 וליכא אבל בשאר שטרות מודו ליה דאמר רב אסי אמר ר׳ יוחנן שטר107 שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולווה בו שכבר נמחל שעבודו טעמא דנימחל שעבודו108 אבל109 לשיקרא לא חישינן:
1. חוזאי: גטו: ״הוזאי״. (בכ״י בהמ״ל 695 הדף פגום).
2. אבוה: וכן כ״י נ. גטו, דפוסים: ״אבהו״.
3. אמר ליה: חסר בכ״י נ. גטו: ״אמרי ליה אם כן״.
4. יכלי: גטו, כ״י נ, דפוס קושטא. דפוסים: ״יכלי נמי״. כ״י בהמ״ל 695: ״יכיל״, כדלעיל.
5. יכלי למימר סטראי נינהו: גטו: ״כדקאמרי סיטראי נינהו מהימני״. וכן בשו״ת הרי״ף סי׳ רס״ד.
6. ראה רי״ף שבועות פרק ו (דף כא ע״ב).
7. דאמר ליה: חסר ב-גטו, כ״י נ, דפוסים.
8. ליה: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
9. מיניהו שטרא: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״שטרא מינייהו״.
10. דפוסים מוסיף: אי ליכא שטרא.
11. באנפי: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״באפי״.
12. למיפרעינהו: גטו: ״למיפרעינהי״. כ״י נ, דפוס קושטא: ״לפרעינהו״. דפוסים: למפרעינהו.
13. מובא בר״ח (בקיצור), וברי״ף שבועות פרק ז (דף ל ע״א).
14. החנוני: דפוס קושטא: חנוני. דפוסים: ״גבי חנוני״.
15. שאמר: גטו, כ״י נ: ״שיאמר״.
16. בסלע: דפוסים: סלע.
17. והא: כ״י נ: ״והאי״. דפוסים: הוה. (ר״ח: ״והנה״).
18. יהב להו: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: יהיב.
19. דלא: כ״י נ גטו, כ״י נ: ״דלאו״.
20. דלא באנפי שהדי ולא מיחייב: דפוסים: בלא סהדי ולא מפסיד.
21. בפרק: דפוסים: פרק.
22. בו ובשלוחו: וכן בר״ח. חסר בדפוסים.
23. וברי״ף קידושין פרק ב (דף יז ע״ב).
24. אמר רבא: חסר בדפוסים.
25. צאו וקדשו: דפוסים: קדשו.
26. ואסיקנא: בר״ח (שם) יש המשך למאמר שנקטע כאן: ״ואסיקנה מיגו דיכיל למימר אהדרינהו ללוה ייכלי למימר פרעניה למלוה. והשתא...⁠״.
27. והשתא: דפוסים: השתא.
28. דיהיבנא: וכן גטו. כ״י נ: ״דיהבנא״. דפוסים: דיהבינהו. ר״ח: ״יהביא״.
29. באנפי: גטו, כ״י נ, דפוסים: ״באפי״.
30. וקא: גטו, כ״י נ: ״קא״. חסר בדפוסים.
31. לה: גטו: ״להו״. כ״י נ: ״ליה״.
32. אתאי: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: אתו.
33. דתבעוה: כך ב-גטו. כ״י נ: ״דתבעיה״. דפוסים: דתבעינהו.
34. מינך: דפוסים: מיניך.
35. יהבה: דפוסים: יהבתה.
36. אית...לא: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
37. הואי: כ״י נ, דפוס קושטא: ״הויא״.
38. לאחר: גטו, כ״י נ, דפוסים: ״דלאחר״.
39. ולא: דפוס קושטא: לא. דפוסים: לאו.
40. הוא: חסר בדפוסים. גטו: ״היא״.
41. דמטלטלי: כ״י נ: ״ומטלטלי״.
42. דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי: דפוסים: דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב.
43. תפיסה ליה: גטו: ״תפשה ליה״. כ״י נ: ״תפשה לה״. דפוסים: תפסה לה.
44. דהאי: דפוסים: דהא.
45. דשטרי: דפוס קושטא: דשטר.
46. דדיינינן: גטו, כ״י נ, דפוס קושטא. דפוסים: דדייינין. כ״י בהמ״ל 695: ״דדינן בו״.
47. מיניה: חסר בדפוסים.
48. דשטרי: דפוסים: דשטרא.
49. לה: וכן כ״י נ. גטו: ״ליה״. דפוסים: להו.
50. לקוח הוא: כ״י נ: ״לקוחין הן״.
51. כדכתיבנן: דפוסים: כדכתבינא.
52. דיתמי: חסר בדפוסים.
53. והא: דפוסים: הא.
54. דיתמי דבקרא: דפוסים: דיתמא.
55. לאיתויי: גטו: ״להביא״.
56. דלאחר מיתה: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
57. בעל חוב מיניה: דפוסים: מיניה בעל חוב.
58. במלוגא: כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״מלוגא״.
59. הבתים: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695, גטו.
60. וברי״ף שם פרק ג (דף יט ע״א).
61. דאכלי חושלא: גטו: ״דאכלו חושלא״. כ״י נ: ״דאכלין חושלי״. דפוסים: דאכלן חושלי.
62. חושלא: וכן גטו. כ״י נ: ״חושליה״. דפוסים: דחושלא.
63. קא: חסר בדפוסים.
64. ר׳ שמעון בן: דפוסים: ריש.
65. בידי: חסר בכ״י נ.
66. יכיל: דפוסים: יכול.
67. דידי: גטו: ״דילי״.
68. כדקאמר: גטו: ״כדין אמ׳⁠ ⁠⁠״. דפוסים: כדאמר.
69. הכא: חסר בדפוסים.
70. דיתמי: וכן כ״י נ. דפוסים: דיתמא.
71. תפיסתה: דפוסים: תפישה.
72. דאיחייבה: דפוסים: דמחייבה.
73. בבי: דפוסים: בי.
74. ליה: גטו, כ״י נ: ״להו״. חסר בדפוסים.
75. אשכנגדה: גטו, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״אכנגדה״.
76. כ״י נ מוסיף: ״בהאי שטרא״.
77. הוא: כ״י נ: ״היא״.
78. אדא: כ״י נ: ״אחא״.
79. מר ברי: וכן כ״י נ. גטו: ״מר ב״ר ברי״. דפוס קושטא: מר בריה. דפוסים: בר מר.
80. מיניה מידי: דפוסים: מידי מיניה.
81. יהבינן: דפוסים: יהיבנא.
82. לית: וכן כ״י נ. גטו: ״לית ליה״. וכן וכן בעיטור (כ״י וטיקן 143 דף 59א) ובתוספות הרא״ש כאן בשם רבינו. דפוסים: לא אפשר ליה (ומשם לבית יוסף חו״מ טו:ה; כס״מ להל׳ סנהדרין כד:א).
83. בריר: גטו, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״איתברר״.
84. לי: דפוסים: לן. וכן בתוספות רא״ש שם.
85. הוא: דפוסים: הוי.
86. לן: דפוסים: ליה. וכן בתוספות רא״ש שם.
87. שבועתא: גטו, כ״י נ, דפוסים: ״שבועה״.
88. הדין: דפוסים, עיטור שם: ״את הדין״.
89. ודורשין וחוקרין: כ״י נ: ״וחוקרין ודורשין״.
90. דאיחייבה: דפוס קושטא: דאחייבא. דפוסים: דאחייבת.
91. שבועתא: גטו, כ״י נ, דפוסים: ״שבועה״.
92. בבי: דפוסים: בי.
93. במאתן: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״במאתין״.
94. דכי: דפוסים: דלכי.
95. אמריתו: דפוסים: אמרי.
96. ממוליאתא: דפוסים: מוליתא.
97. האי: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
98. אישרתא: כ״י נ: ״אשרתא״.
99. דמיכתבא: דפוסים: דכתיבא.
100. מיקמי: כ״י נ: ״מקמיה״.
101. דליחזו: גטו, דפוסים: ״דליחוו״.
102. שהדי: גטו, כ״י נ. דפוסים: סהדי. כ״י בהמ״ל 695: ״דייני״.
103. חתמות: דפוסים: חתימות.
104. ליתה: כ״י נ, דפוסים: ״וליתה״. וכן גטו אחר הגהה.
105. וחתמו: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״חתמו״.
106. כ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה מוסיף: ״ושלא לשמה״.
107. שטר: כ״י נ: ״שטר מלוה״.
108. טעמא דנימחל שעבודו: חסר בדפוס קושטא.
109. אבל: גטו, דפוסים: ״הא״.
לא קנה – דלאו כל כמיניה לחוב זה כדי לזכות את זה.
תפסוה אינהו – שאף הם נושים בו מעות.
ממלח מלוחי – מנהיגה בעוגין שלה שקורין ריימ״ש בלעז ממלח שקורין ווירני״ר בלעז לשון וייראו המלחים (יונה א).
אנא קנינא כולה – הנהגתי בריאה משל חבירי.
(1-4) כל התופס לב״ח במקום שחב לאחרים לא קנה – פי׳ אף על פי שעשאו שליח אותו שתפס לזכותו וכדאי׳ הכא בהדיא שלא כפי׳ רש״י ז״ל שכתב באלו מציאות דלא אמר תופס לב״ח במקום שחב לאחרים לא קנה אלא בשלא עשאו שליח ומה דאמרינן התם שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הא מתרצא התם דשאני מציאה דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.
וכתב הרא״ש ז״ל אנא נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא וצריך להיות ששם עמד בשעת מיתת הבעלים דאם לא כן כבר זכו בה היתומים ע״כ. ואפי׳ על שיטת התוספות דוקא שליח לא קנה אבל אפוטרופוס קנה דידיה כידי יתומים הוא. כן כתב ר״ח ז״ל:
בפרש״י בד״ה קרענא ס״ד וכי אחד נאמן כו׳ אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן עכ״ל ואפוכי שבועה ע״י בת רב חסדא לא הוה כ״כ אפוקי ממונא כיון דשבועה מיהא בעי משא״כ הכא דבעדות האחד לחוד מקרע השטר ודו״ק:
תוס׳ בד״ה אית לך כו׳ אלא דעל ידי כך היתה יכולה כו׳ שיפרעו היורשין מה שהיה חייב לה כו׳ עכ״ל ובהכי ניחא דאין להאמינה במגו דנאנסו או להד״ם או החזרתיו לך כמ״ש הרא״ש דא״כ מפסדת ולא היתה יכולה להראות השטרות ליורשין ליפרע מהן מה שהיה חייב לה אביהם אבל הרא״ש תירץ בזה דמיירי שהפקידו אצלה בעדים כו׳ ע״ש ולא ידענא בעיקר קושיית התוספות להאמינה במגו דלקוחין אמאי לא תירצו (*) כן בשהיו עדים שבאו לידה בתורת פקדון וכה״ג כתבו התוס׳ גופייהו לקמן לאוקמי בהכי הך דפרק האשה שהלכה ודפרק איזהו נשך ע״ש ודו״ק:
בא״ד דבאותה שעה שאמרה מחיים תפיסנא סבורה היתה שהיא טענה מעולה כו׳ עכ״ל ר״ל דבההוא בקרא לעיל ניחא דבאותה שעה שהיה טוען מחיים תפיסנא היה יכול לטעון לקוח וה״נ הכא אילו היתה טוענת מעיקרא דתבעתינהו מחיים היתה נאמנת במגו דלקוח אבל כיון דמעיקרא לא היתה טוענת רק מחיים תפיסנא ולא היתה נתכוונה לטענת דתבעתינהו מחיים מדלא טענה מעצמה אלא שסבורה כו׳ ואם כן השתא אין להאמינה במגו דלקוח כיון שכבר אמרה מחיים תפיסנא וה״ל מגו למפרע ודו״ק:

מלוה הטוען שהפרעון שקיבל מהשליח היה לחוב אחר

ציון א.
גמרא. אבימי בריה דרבי אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי, שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבהו, אזל פרעינהו, אמר להו: הבו לי שטרא, אמרו ליה: סיטראי נינהו. אתא לקמיה דרבי אבהו, אמר ליה: אית לך סהדי דפרעתינהו? אמר ליה: לא. אמר ליה: מיגו דיכולין לומר ׳לא היו דברים מעולם׳ - יכולין נמי למימר ׳סיטראי נינהו׳.
הוציא עליו שטר מקויים שיש לו עליו מנה, ואמר לו הלוה ׳והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני׳... אם אמר ׳פרעון של חוב אחר הוא׳ - הרי זה נאמן, ונשבע ונוטל מה שבשטר, שהרי לא פרעו בעדים, ומתוך שיכול לומר ׳מתנה נתנם לי׳ - נאמן לומר ׳פרעון של חוב אחר הן׳. וכו׳.(רמב״ם מלוה ולוה יד, ט)
הוציא שטר מקוים על חבירו ואמר ליה ׳פרעתיך׳, ואמר לו ׳אמת שפרעתני, אבל מלוה אחרת יש לי עליך על פה, ובשבילה קבלתים, וזה השטר עדין בחזקתו עומד׳, אם לא נתנו לו בפני עדים - נאמן, והשטר עדין בחזקתו וגובה בו בלא שבועה אם יש בו נאמנות, ואם אחר כך יתבענו שלקח ממנו שלא כדין - נשבע היסת ונפטר, ואם אין בו נאמנות אינו נוטל אלא בשבועה, ואם לא פרעו הלוה עצמו אלא שלחם על ידי שליח, בין שאמר לו ׳קח השטר ותן לו המעות׳ בין שאמר לו ׳תן המעות וקח השטר׳ - חייב השליח לפרוע למשלח.
הגה. ויש אומרים דאחר דחייב השליח לשלם לא יכול המלוה לעכבן אם יאמר שהלוה חייב לו מקום אחר, אלא אם כן טוען שהשליח נתנם לו גם כן על חוב אחר, ויש חולקין וסבירא להו דבכל עניין יוכל לומר דחייב לו ממקום אחר, וכו׳.(שו״ע חושן משפט נח, א)
במסכת שבועות (דף מב, א) מסיקה הגמרא שמלוה הטוען שהפרעון שקיבל היה עבור חוב אחר, אם אין עדים על הפרעון - נאמן במיגו שהיה יכול לטעון ׳לא היו דברים מעולם׳, ואם יש עדים - אינו נאמן. כיוצא בזה אמרו בסוגייתנו לגבי פרעון באמצעות שליח, שאם אין עדים על הפרעון המלוה נאמן במיגו.
המרדכי (סי׳ ריז) מביא את קושית הרשב״ם איך המלוה יכול לעכב את השטר מן השליח ולטעון שהתכוון לקבל פרעון עבור חוב אחר, הרי אין ספק שהשליח נתן לו את המעות בשביל החוב שבשטר, שהרי בודאי אינו רוצה להפסיד.
המרדכי מביא את תירוץ ר״י שמדובר כשהמלוה טוען שהשליח עצמו אמר בפירוש שנותן את הכסף בשביל חוב אחר ולא בשביל החוב שבשטר.
בהמשך (סי׳ ריח) המרדכי חוזר ושואל מדוע השליח מפסיד ואינו יכול לטעון שנתן את המעות רק עבור השטר, ומתרץ שיש למלוה זכות לטעון שתפס את המעות בעבור החוב השני, ואינו חושש להפסדו של השליח.
נראה איפוא שיש בזה מחלוקת, שלפי ר״י המלוה נאמן להחזיק את המעות רק כשטוען שהשליח עצמו נתן בשביל החוב השני, בעוד שלפי הדעה השניה המלוה נאמן להחזיק את המעות שקיבל מהשליח עבור החוב שבשטר ולטעון שמחזיק אותן עבור החוב השני, אף על פי שמפסיד כעת את השליח שיצטרך לשלם למשלח.
שתי הדעות האלה מובאות על ידי הרמ״א בדרכי משה (סק״ב) ובהגהתו לשלחן ערוך, והש״ך (סק״ז) מצדיק את דעת ר״י והרשב״ם שאינו יכול להפסיד את השליח, ומוסיף שהדברים המובאים בהמשך דברי המרדכי אינם מוסמכים ויתכן שתלמיד טועה כתבם.

שליח שגרם הפסד ללווה כששילם ולא קיבל את השטר

ציון ב.
גמרא. לענין שלומי שליח מאי? אמר רב אשי: חזינן, אי אמר ליה ׳שקול שטרא והבי זוזי׳ - משלם; ׳הב זוזי ושקול שטרא׳ - לא משלם. ולא היא, בין כך ובין כך משלם, דאמר ליה: ׳לתקוני שדרתיך ולא לעוותי׳.
...וכן אם היה החוב בשטר, בין שאמר לו ׳קח השטר ותן לו המעות׳ בין שאמר לו ׳תן לו המעות וקח השטר׳ ונתן בלא עדים ולא לקח השטר - חייב לשלם, שהרי לתקן שלחו ולא לעוות.(רמב״ם שלוחין ושותפין א, ו)
...ואם לא פרעו הלוה עצמו אלא שלחם על ידי שליח, בין שאמר לו ׳קח השטר ותן לו המעות׳ בין שאמר לו ׳תן המעות וקח השטר׳ - חייב השליח לפרוע למשלח... אבל אם לא הזכיר שיקח השטר - פטור, הואיל ולא אמר לתנם לו בפני עדים.(שו״ע חושן משפט נח, א)
מסקנת הגמרא שהשליח חייב לשלם למשלח מפני שלא הקפיד לקחת את השטר מהמלוה לפני שנתן לו את המעות. עם זאת כותבים הרי״ף (מב, ב), התוספות (ד״ה לתיקוני) והרא״ש (סי׳ ד) שאינו חייב אלא כשאמר לו בפירוש שיקח את השטר, או שיקפיד לפרוע בפני עדים, וכן כותב הרי״ד בשם רבינו חננאל.
הרי״ד מביא גם דעה אחרת של רב נחשון גאון, לפיה אף אם לא אמר לו כלום חייב השליח לשלם מפני שנשלח לתקן ולא לקלקל. אולם הרי״ד עצמו מכריע כדעת הרי״ף.
בעל ספר התרומות (שער נ ח״ג, א, מובא בב״י) כותב שאם המשלח הודיע לשליח שיש לו חוב בשטר אין די בכך כדי לחייבו, שכיון שלא אמר לו בפירוש שיקח את השטר יכול השליח לטעון שהיה סבור שהלווה סומך על המלוה.
לעומת זאת מלשון המאירי ניתן לדייק שסובר שהשליח מתחייב אפילו כאשר המשלח רק הזכיר בדבריו שיש למלוה שטר על החוב, ורק כשלא הזכיר כלל שזהו חוב בשטר הרי הוא פטור.
מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך משמע בפשטות שהשליח חייב רק כאשר הלווה אמר לו בפירוש שיקח את השטר.

התופס שטרות בשביל חובותיו

ציון ג.
גמרא. ההיא איתתא דהוו מיפקדי גבה מלוגא דשטרי, אתו יורשים קא תבעי ליה מינה, אמרה להו: ׳מחיים תפיסנא להו׳. אתאי לקמיה דרב נחמן, אמר לה: אית ליך סהדי דתבעוה מיניך מחיים ולא יהבית ניהליה? אמרה ליה: לא - אם כן הוי תפיסה דלאחר מיתה, ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום היא.
מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן מן המטלטלין שהניח, ואם לא רצה היורש ליתן - אין כופין אותו, ואם תפס בעל חוב מחיים - גובה מהן... היו הדברים שתפס שטרות, וטען שהן משכון בידו על חובו ושמחיים תפס - על המלוה להביא ראיה שמחיים תפס, ואם לא הביא ראיה - יחזיר ליורשים, מפני שאינו טוען לקנות גופם אלא לראיה שבהן.(רמב״ם מלוה ולוה יא, ח)
מי שהפקידו בידו שטרות ומת המפקיד וטוען הנפקד ׳מחיים תפסתי אותם למשכון בשביל חוב שיש לי על המפקיד׳, דאילו לגבותם לא היה מועיל בלא כתיבה, אם יש עדים שתבעם ממנו מחיים ולא רצה להחזירם לו - אז הויא תפיסה, ואי לא - לא, ומיירי שיש עדים שהפקידם בידו וגם יש עדים שראום עתה בידו, שאם לא כן היה נאמן במיגו ד׳נאנסו׳ או ׳לא היו דברים מעולם׳. וכל זה לדינא דגמרא, אבל למאי דתקון רבנן שגובין מטלטלי דיתמי - גובין משטרותיהם אפילו לא תפס מחיים.
הגה. ואף על פי שאין לו מיגו ואינו יכול לומר ׳לקוחין הם בידי׳ - מכל מקום אם תפסם מחיים יוכל לומר ׳למשכון תפסתים׳, דלא כיש מי שאומר דלא יוכל לומר ׳למשכון תפסתים׳ אלא בידוע שהיה חייב לו מאחר שאין לו מגו.(שו״ע חושן משפט סד, א)

א. האם יש לתופס טענת מיגו שקנאם.

בגמרא מובא מעשה באשה שביקשה לתפוס את השטרות שהופקדו אצלה לטובת חובות שמגיעים לה מהמפקיד שמת, וכשהובא הענין לרב נחמן אמר שאין תפיסתה מועילה ועליה להחזיר את השטרות ליורשים, מפני שלא הביאה עדים שהמפקיד תבע אותה מחיים ולא רצתה לתת.
בגמרא עצמה לא התבאר אם יש עדים על כך שהשטרות היו אצלה מלכתחילה בתור פיקדון, שאם כן הרי זה פשוט שאין לה מיגו שיכלה לטעון שהשטרות לקוחים בידה, אבל אם לא היו עדי פיקדון יש לברר מדוע אינה נאמנת במיגו כדרך שלמדנו בגמרא לעיל (פד, ב) במעשה של הרועה, שהתופס נאמן במיגו.
הרי״ף (דף מג, א) מבאר שלגבי שטרות אין לתופס נאמנות במיגו, משום שאילו טען שהשטרות לקוחים בידו היה נדרש להציג שטר על המכירה, כיון שאין אותיות נקנות במסירה אלא בכתיבה.
אולם הרמב״ם בהלכות מכירה (ו, יא) פוסק שהמחזיק בשטר נאמן לטעון שקנאו מן המלוה אף על פי שאותיות נקנות רק בכתיבה, מפני שיכול לטעון שאיבד את שטר המכירה, וכן פוסק השלחן ערוך (סי׳ סו, יא). אכן הבית יוסף כותב שלדעת הרמב״ם מדובר בגמרא כשהיו עדים על הפיקדון, שאם לא כן היתה נאמנת במיגו שיכלה לטעון שהשטרות לקוחים בידה. אולם הב״ח מבין שלדעת הרמב״ם בשטרות אין המחזיק נאמן גם כשיש לו מיגו, מפני שאינו טוען לקנות את השטרות גופם אלא לראיה שבהם.
התוספות (ד״ה אית) מקשים שאמנם אין אותיות נקנות במסירה, אך הנייר עצמו נקנה במסירה כמו מטלטלין רגילים, ומדוע אם כן אין האשה נאמנת במיגו שהיתה יכולה לומר שהשטרות לקוחים בידה, הרי היא עצמה אינה טוענת לבעלות על החוב אלא רק לתפיסת הניירות בתור משכון, כדי להאיץ ביתומים שיפרעו את מה שמגיע לה.
התוספות מתרצים שעכשיו, לאחר שכבר אמרה שתפסה את השטרות מחיים, ורב נחמן שאל אותה אם יש לה עדים שתבעו אותה מחיים, שוב אינה נאמנת במיגו שהיתה יכולה לומר שהשטרות לקוחים בידה, שכן זהו מיגו למפרע, שהרי בטענתה הראשונה שתפסה מחיים סברה שזו טענה טובה, ולא ידעה שצריכה לטעון שתבעו אותה מחיים.
בדרך שונה מתרצים הרמב״ן (בספר הזכות) והר״ן (מג, ב) שלא היתה נאמנת לטעון שהקנה לה את הניירות, מפני שאין אדם מוכר שטרי חובות שלא נפרעו בשביל שימוש בנייר בלבד. עוד כותב הרמב״ן (בחידושיו ובמלחמת ה׳) שכשם שהאותיות אינן נקנות במסירה כך הנייר שבשטר אינו נקנה במסירה.
הרא״ה והריטב״א מביאים תירוץ נוסף, שבלאו הכי אינה מרויחה כלום מטענה כזו, מפני שאם רק הנייר שלה ולא החוב חייבת להראות את השטרות בבית דין לטובת היתומים כשיתבעו את הלווים לדין.
גם הרא״ש (סי׳ ה) אינו מתרץ כתוספות שזהו מיגו למפרע, והקרבן נתנאל (אות ע) מסיק מכך שחולק על התוספות וסובר שאומרים מיגו גם כשהוא למפרע. כיוצא בזה כותב בעל שו״ת חוות יאיר (סי׳ קכ) שמדברי הרי״ף והרא״ש בסוגייתנו מוכח שסוברים שיש מיגו למפרע. אולם מהרי״ט (ח״א סי׳ צ) ובעל התומים (סק״ב) כותבים שהרא״ש מסכים שאין אומרים מיגו למפרע, אלא שסובר שכאן אין זה מיגו למפרע, מפני שאילו טענה עכשיו שתבעו אותה מחיים היתה טענתה נחשבת כפירוש לטענתה הראשונה שתפסה מחיים, ועל טענה זו היה ראוי להאמינה במיגו.
בעל המאור חולק על הרי״ף ומבאר שהטעם שאין האשה נאמנת במיגו שיכלה לומר שקנתה את השטרות הוא שכל מי שאומר שהחפץ הגיע לידו כפיקדון מאבד את זכותו לטעון שתפס בשביל חוב, אפילו במיגו שיכל לטעון שקנה, בין בשטרות ובין בכל דבר אחר.
הב״ח מדייק כשיטה זו מדברי רש״י (ד״ה הוי תפיסה) שכותב שאינה נאמנת מפני שהפיקדון נחשב כמונח ברשות המפקיד. אבל הש״ך (סק״ג) טוען שרש״י לא בא אלא להסביר שהתפיסה כשלעצמה בלי טענה אינה מספיקה מפני שמודה שקיבלה את השטרות כפיקדון, אבל אף הוא מסכים שאילו היה לה מיגו היתה נאמנת.

ב. האם יש לתופס טענת מיגו שהחזיר.

הראב״ד (בהשגות על הרי״ף) כותב שאין להאמינה במיגו שהיתה יכולה לומר שהחזירה את השטרות או שלא היו דברים מעולם, מפני שאינה מרויחה כלום בטענות כאלה שאין בהן כדי ללחוץ על היורשים לשלם את חובותיה, ורק כשמודה שהשטרות תחת ידה יש בזה כדי לגרום שישלמו לה כדי לקבל את השטרות בחזרה.
לעומת זאת, לדעת הרא״ה, הריטב״א, הרא״ש והר״ן הרי היא נאמנת במיגו שהיתה יכולה להכחיש או לומר שכבר החזירה את השטרות, ולכן הם מפרשים שבסוגייתנו מדובר בכגון שהעדים מעידים שקיבלה את השטרות בתור פיקדון וגם יש עדים שראו עכשיו את השטרות תחת ידה.
הטור והשלחן ערוך פוסקים כדעת הרא״ש שנאמן במיגו, אולם הש״ך (סק״ד) מצדיק את שיטת הראב״ד, ומוכיח שזו גם דעת הרי״ף והתוספות שדנים מדוע אינה נאמנת במיגו שהיתה יכולה לומר שהשטרות לקוחים בידה, ומשמע שאין לומר שנאמנת במיגו שהחזירה וכיוצא בזה. כיוצא בזה הוא מוכיח מדברי בעל התרומות (שער נא ח״ח, ג) ומדברי הרשב״א בתשובה (ח״ב סי׳ ריא), וכך הוא פוסק הלכה למעשה שאין נאמנות מצד מיגו כזה.

ג. הנאמנות לטעון שהשטרות ממושכנים.

הרא״ש כותב תחילה כדברי הרי״ף שאין התופס יכול לטעון שקנה את השטרות מפני שאותיות אינן נקנות במסירה, ויצטרך להביא שטר כראיה לטענתו. על כך הוא מקשה מדוע אינו נאמן לטעון שהשטרות היו מלכתחילה ממושכנים בידו בשביל חובותיו, ועל כך מועילה לכאורה התפיסה לבדה.
הרא״ש מתרץ על פי שיטתו שבסוגייתנו מדובר כשיש עדים שקיבלה את השטרות מלכתחילה בתור פיקדון, וממילא אינה יכולה לטעון שקיבלה אותם בתור משכון, אבל אם אין עדים אכן יכול לטעון כך, וממילא יש לו מיגו.
אולם הריטב״א כותב שטענה זו מועילה דוקא מחיים, אבל לאחר מיתה שמדין הגמרא אין תפיסה מועילה אין החזקתה בשטר מספיקה כדי שתוכל לטעון שתפסה מחיים לשם משכון, ולכן בסוגייתנו לא האמינו לה במיגו שיכלה לטעון שהם ממושכנים בידה.
לפי דבריו יוצא שבזמן הזה לאחר תקנת הגאונים שיש שעבוד על המטלטלין מועילה הטענה שתפס לאחר מיתה לשם משכון. אולם הר״ן (בחידושיו) כותב שכל שאינו נאמן לומר ׳לקוח הוא בידי׳ - אינו נאמן גם לומר שממושכן הוא בידו, וכיון שהאשה מודה שגוף השטרות שלו - הרי הם בחזקת היתומים.
יתר על כן כותב הראב״ד (שם) שאין טענת משכון מועילה כלל וגרועה מטענת ׳לקוח הוא בידי׳, משום שבטענה שהשטרות ממושכנים הרי הוא מודה ששייכים לתובע, וממילא מעמידים את השטרות בחזקתו, ואינו נאמן לטעון שהשטרות ממושכנים אלא אם כן יש לו מיגו.
הרמב״ם כותב שהתופס שטרות אינו נאמן לטעון שתפסם מחיים לשם משכון מפני שאינו טוען לקנות גופם אלא לראיה שבהם. הלחם משנה כותב שדעתו כדעת הרי״ף שגם אם אין עדים על הפיקדון אינו נאמן, ומסביר שלשיטתם אין להאמינו במיגו שיכל לטעון שהם ממושכנים בידו משום שזו טענה גרועה, שכן אין דרך לקחת בתור משכון שטר שאינו יכול לגבות בו.
מדברי המחבר בשלחן ערוך עולה שאם אין עדים על הפיקדון נאמן לומר שתפס את השטרות לשם משכון, וכך מדייק מדבריו בעל קצות החושן (סק״ה).
הרמ״א פוסק שהתופס מחיים יכול לומר שתפס את השטרות כמשכון לחובותיו, ומוסיף שזה בניגוד לדעה שאינו יכול לומר כך אלא כשידוע שהיה חייב לו. בדרכי משה (סק״ב) הוא מבאר שהדעה הראשונה היא של התוספות והרא״ש לפיה יכול לטעון שהשטרות ממושכנים בידו אף על פי שאינו יכול לטעון שהם לקוחים בידו, והדעה השניה עולה מדברי הרשב״א בתשובה (ח״ג סי׳ קצג) המובאת בבית יוסף.
אולם הסמ״ע (סק״ז) והש״ך (סק״ז) מוכיחים שאין מי שחולק על הדעה השניה שנאמן רק כשחוב ידוע, והש״ך מוסיף שאפילו עכשיו שהמטלטלין משתעבדים אינו יכול לתפוס את השטרות כמשכון לחובותיו, אם אלה אינם ידועים.

שטר שעד הנאמן על הדיין מעיד עליו שנפרע

ציון ד.ה.
גמרא. ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא: ידענא בה דחשודה אשבועה, אפכה רבא לשבועה אשכנגדה. זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא, אייתו ההוא שטרא גביה, אמר ליה רב פפא: ידענא ביה דשטרא פריעא הוא, אמר ליה: איכא איניש אחרינא בהדיה דמר? אמר ליה: לא, אמר ליה: אף על גב דאיכא מר - עד אחד לאו כלום הוא! אמר ליה רב אדא בר מתנא: ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא! בת רב חסדא - קים לי בגווה, מר - לא קים לי בגוויה! אמר רב פפא: השתא דאמר מר ׳קים לי בגוויה׳ מילתא היא, כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה - קרענא שטרא אפומיה. קרענא סלקא דעתך?! אלא מרענא שטרא אפומיה.
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה, ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן שהוא דן כפי מה שידע. כיצד? הרי שנתחייב אדם שבועה בבית דין, ואמר לדיין אדם נאמן אצלו, ושדעתו סומכת על דבריו, שזה האיש חשוד הוא על השבועה - יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול, הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה. אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו, הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו - סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד. וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסומך עליו, אפילו אשה או קרוב, ׳זה פרוע הוא׳, אם סמכה דעתו על דבריו - יש לו לומר לזה ׳לא תפרע אלא בשבועה׳. השגת הראב״ד. דבר זה הוציא ממה שפירש רבינו חננאל במה שאמר רב פפא: כגון אבא מר ברי קרענא שטרא אפומיה, אימר דאפילו בשטר שיש בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה, ואני אומר דאפילו בשבועה לא גבי אלא מקרע נמי לא קרעינן ליה. דוק ותשכח בכתובות פרק (אע״פ) [אלו נערות] ובשבועות פרק הדיינים, דכל ריע שטרא - לא מגבינן ביה. או אם היה עליו שטר חוב לאחר - יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחר, או ישליך השטר בפניו ולא ידון כלל, כפי מה שיראה. או אם היה עליו שטר חוב לאחר - יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד, או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כלל, כפי מה שיראה...
כל אלו הדברים הן עיקר הדין. אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונין, ואפילו יהיו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה - הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראייה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אשה או פסול, וכן בשאר כל הדינין - לא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו, כדי שלא יאמר כל הדיוט והדיוט ׳לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה׳... ואף על פי כן, אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים, ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר - ממתין הוא בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד, או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין.(רמב״ם סנהדרין כד, א-ב)(הלכה ב לא צוינה בעין משפט)
יש לדיין לדון דיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כך אף על פי שאין שם ראיה ברורה, ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה - הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו על פי עדות אשה או קרוב, אף על פי שדעתו סומכת על דבריו... ואף על פי כן, אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים, ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר - ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד, ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר, או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין, כמו שנתבאר. וכו׳.(שו״ע חושן משפט טו, ה)

א. הפירושים השונים לסוגיה.

רבא סמך על דברי אשתו שאמרה שזו שנתחייבה שבועה חשודה עליה והטיל אותה על שכנגדה, ועל פי זה אמר רב פפא שאם עד אחד שידוע כנאמן אומר שהשטר פרוע - מרעים את השטר על פיו.
רש״י מפרש שאין נזקקים לגבות בשטר הזה, אך גם אין קורעים אותו, מפני שקריעת שטר חתום נחשבת כהוצאת ממון מיד המוחזק, ואין עד אחד נאמן להוציא מהמחזיק אפילו כשהדיין בטוח שאינו משקר.
לעומת זאת הרי״ף (דף מג, ב) מפרש שכוונת הגמרא לומר שאין נפרעים בשטר הזה אלא בשבועה, וכן כותבים התוספות (ד״ה מרענא) בשם רבינו חננאל (שבועות מב, א) ורבינו תם.
התוספות בשבועות (שם ד״ה איתרע) מקבלים את פירוש רש״י ומשוים את סוגייתנו לסוגיה לעיל (לו, ב), האומרת לגבי שטר שהורע שאין גובים בו ואין קורעים אותו.
אולם התוספות בסוגייתנו וביבמות (קא, ב ד״ה מרענא) דוחים את פירוש רש״י בטענה שהגמרא היתה צריכה לנקוט גם כאן כלשון הגמרא לעיל שאין גובים בו ואין קורעים אותו. קושיה זו מתרץ הריטב״א שרב פפא נקט לשון קלילה מפני שלא אמר את דבריו כפסיקת הלכה אלא רק ביקש להביע אמון באבא מר.
תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) מקשים על רש״י שאם אין גובים בשטר - הרי זה כמו קריעתו, וכיצד פוסלים שטר שחתומים בו שני עדים בגלל עדות של עד אחד. הם מתרצים תחילה שאין זה כקריעה כיון שהשטר מועיל לענין תפיסה, שאם תפס אין מוציאים מידו. בתירוץ שני הם כותבים שהמחזיק בשטר יוכל לגבות בו כשיתבע בפני בית דין אחר שאינו יודע על עדות העד האחד, או שלא יהיה בטוח שהעד נאמן, וכן כותב הרא״ש (סי׳ ו) בדעת רש״י.
המאירי מביא ראיה לשיטת הרי״ף מדברי רב אדא בר מתנא שביקש להשוות את רב פפא לבת רב חסדא שרבא התחשב בדבריה, מכאן שאף רב פפא לא התכוון להפקיע את החוב אלא להשביע את בעל השטר, כדרך שאמרו במעשה בבת רב חסדא שחייבו את השניה להישבע.
בדעת הרי״ף ורבינו חננאל כותבים התוספות בשבועות (שם) שדוקא בסוגיה לעיל (לו, ב) אמרו ששטר שהורע אין גובים בו, מפני ששם היתה סיבה לחשוש שמא השטר מזויף, שכן מדובר על מי שחיזר אחר זיוף שטר.
התוספות (כאן ובשבועות) מקשים שגם כנגד עד רגיל שטוען שהשטר פרוע ההלכה היא שיש לחייב את בעל השטר להישבע, כמו שלמדנו במשנה להלן (פז, א): ״...עד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תפרע אלא בשבועה״, ומהו אם כן החידוש בדברי רב פפא שהיה מרע את השטר על פי אבא מר.
התוספות (כאן) מתרצים שרב פפא מחדש שאפילו אם העד הוא קרוב שאינו בר עדות, כמו בת רב חסדא שלא היתה בת עדות - בכל זאת משביעים על פיו אם הוא נאמן בעיני הדיין. לפי זה הם מסבירים שרבא שאל את רב פפא אם יש אתו עד נוסף שיחייב את בעל השטר שבועה כיון שרב פפא היה קרוב, וכיון שלא היה מהימן על רבא במיוחד לא רצה רבא לחייבו שבועה על פי רב פפא.
אולם תלמידי רבינו יונה והרא״ש מעירים שמלשון רבא ״איכא איניש אחרינא בהדיה דמר?⁠״ משמע שחיפש עד נוסף שיצטרף לרב פפא ולא שיחליף אותו, מכאן שרב פפא עצמו לא היה קרוב.
רבינו חננאל מפרש שמדובר בשטר שיש בו נאמנות, כלומר שהלווה כתב למלוה שיהיה נאמן עליו ללא שבועה גם כשיהיה מחויב בשבועה על פי הדין, והחידוש בדברי רב פפא הוא שאם בא עד שהוא נאמן ביותר על הדיין - בעל השטר מתחייב שבועה.
תירוץ אחר כותב הרא״ש בשבועות (פ״ו סי׳ יט) בשם רבינו תם, שמדובר כשמעיד שזהו שטר אמנה או שטר פסים, שעד רגיל ואפילו שני עדים אינם נאמנים בכך, כמבואר ביבמות (יט, א).
הרמב״ן (בשבועות) מביא פירוש שהוא קרוב לפירוש רבינו חננאל, ולפיו אם הורע השטר על ידי העדות של העד הנאמן - אין גובים בו מנכסים משועבדים אלא רק מבני חורין ובשבועה. אולם הרשב״א והריטב״א (שבועות) דוחים את הפירוש הזה בטענה שאם חוששים שהשטר פרוע - מדוע יפרע מבני חורין, ואם אין חוששים - מדוע שלא יפרע ממשועבדים.
הרי״ף (מג, ב) מביא פירוש נוסף ולפיו המשמעות ההלכתית של מה שאמרו שהשטר הורע על ידי העד הנאמן היא רק לענין שודא דדייני, כלומר שאם יש שני שטרות על אדם אחד ושניהם זמנם שווה, ובא אחד שהדיין מאמין לו ומרע את אחד השטרות - נותנים את הממון לשני.
רבינו יהונתן כותב שלפי פירוש זה לא מדובר על שטרי מלוה אלא על שטרי מכר או מתנה כשלא ידוע למי נמסר תחילה, משום שלא מצינו שמכריעים בין שני שטרי הלוואה בדרך של שודא דדייני. אולם הרא״ש (סי׳ ו) כותב שבאופן זה שבא אדם נאמן ומרע שטר אחד יש לומר שודא דדייני גם על שני שטרי הלוואה.

ב. שיטת ההלכה.

הרי״ף כותב בשם גאון שבזמן הזה אין להכריע על פי מה שנאמר בסוגייתנו, מפני שאי אפשר לדעת אם זה שמעיד הוא אכן כל כך נאמן. עם זאת הוא כותב שכאשר מתקבלת עדות של אדם נאמן מעכבים את הדין, ודורשים וחוקרים עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו.
הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ אלף קמו) כותב שאף על פי כן כשידוע לבית דין שהשטר מזויף - רשאי לקרוע את השטר כהוראת שעה, אבל עליו לעשות זאת במתינות ולאחר דרישה וחקירה. הרשב״א מוסיף ששמע שכך היה מעשה שהרמב״ן קרע שטר שהגיע לידיו, וכן כותב מהרי״ק (שורש קיח, ז) שאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון על פי האמת שהתאמתה אצלו, ולא רק על פי הטענות.
הרמב״ם פוסק בהלכה א על פי פירוש הרי״ף שמצריכים את בעל השטר להישבע כנגד העדות של הנאמן גם כשהוא קרוב או אשה, וכמו כן מסתמכים על הנאמן לענין שודא דדייני. עם זאת הוא כותב גם שאם דעת הדיין נוטה רשאי גם להשליך את השטר ולא לדון בו כלל, והרי זה כפירוש רש״י שאין גובים בו ואין קורעים אותו.
בהלכה ב פוסק הרמב״ם כדברי הרי״ף לגבי הזמן הזה, שכיון שאי אפשר לדעת ולברר מיהו הנאמן באמת אין פוגמים את השטר על פי עדות של עד פסול.
בהלכות מלוה ולוה (יד, ט) פוסק הרמב״ם על פי הסוגיה במסכת שבועות (שם) ששטר שהורע מבטלים אותו לגמרי. פסיקה זו מבוססת על שיטת רב שרירא ורב האי שמביא הרי״ף במסכת שבועות (כב, א), ומסביר הכסף משנה (בהל׳ סנהדרין) שהרמב״ם והרי״ף מחלקים בין הסוגיות, שבמסכת שבועות מדובר על מלוה שמודה שקיבל כסף אבל טוען שהיה זה בשביל חוב אחר, וכיון שמודה שקיבל השטר בטל לגמרי, בעוד שבסוגייתנו יש רק עדות של הנאמן, ולכן אי אפשר לבטל את השטר לגמרי, ובודאי שלא לקורעו.
הראב״ד בהלכה שלפנינו משיג על הרמב״ם ופוסק כשיטת רש״י שאין גובים על ידי השטר, אך גם אין קורעים אותו.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם שמעיקר הדין יש לדיין לדון על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, אך אין סומכים על כך בזמן הזה. בהלכות הלוואה (חו״מ סי׳ נח, ב) הוא פוסק לגבי הסוגיה שבמסכת שבועות שהשטר שהורע בטל לגמרי, והרי זה כדבריו ששם הדין שונה מפני שהמלוה הודה שקיבל כסף לפרעון.
אולם הרמ״א (בסי׳ נח) חולק על המחבר ומביא אף שם את שיטת רש״י שאין גובים בשטר ואין קורעים אותו, ועיין על כך בבירור הלכה למסכת שבועות (דף מב, א ציון ב.ד.).
הסמ״ע (סקט״ו) והש״ך (סק״ו) מביאים את דברי הרשב״א והמהרי״ק שגם כיום יש מקום לדון על פי מה שנראה לדיין אמת.

בעל דין התובע שחברו ישבע במקום מסוים

ציון ו.
גמרא. ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי, אמר להו ההוא בעל דין: תיתי ותישתבע במתא, אפשר דמיכספא ומודיא.
כל שבועה מן הדין בפני הלה שכנגדו (או בפני העד, אם אין התובע יודע האמת רק על פי העד, ואז אין צריך לישבע בפני התובע), ואם השביעהו שלא בפניו, אם נשבע כתקנו ועל דעת בית דין - נפטר. הגה. ואף על פי שלא נשבע במקומו, שהוא מקום רבים ואיכא למימר שיתבייש לפניהם. מיהו לכתחילה יכול לומר שישבע לו במקום שנעשה שם העסק, שיודעין שם בני אדם או שהוא מקום רבים. מיהו אם אין הנתבע הולך לשם עכשיו - צריך להמתין עד שיבא שם, ואז צריך לישבע שם ולא יוכל לומר ׳לא אשבע אלא בעירי׳.(שו״ע חושן משפט פז, כג)
בסוגייתנו מדובר על אדם שהתחייב שבועה, ובעל דינו דורש שישבע דוקא במקום מסוים.
לפי הגרסה שלפנינו בעל הדין אמר לאשה ׳תיתי ותישתבע במתא׳, אבל הרמב״ן ותלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) מביאים שתי גרסאות אחרות: לפי האחת הוא אמר ׳תיתי ותשבע במאתין׳, והפירוש הוא שתבוא להישבע במקום המשותף לשניהם, ולפי השניה הוא אמר ׳תיתי ותשבע במאתי׳, והפירוש הוא שתבוא להישבע בעירו.
הרשב״א בתשובה (ח״ג סי׳ שיז) גורס כגרסה השניה ומסיק על פיה שבעל הדין יכול להשביע את חברו בפני רבים ובמקומו.
גם הרמב״ן כותב שיכול לכופו להישבע במקומו, אך לדעתו רק המלוה יכול לכפות את הלווה, כפי שלמדנו בסנהדרין (דף לא, ב) שהמלוה יכול לכפות את הלווה ללכת עמו למקום הועד, מפני שעבד לווה לאיש מלוה, אבל הלווה אינו יכול לכפות את המלוה, כשזה נשבע ונוטל, שישבע במקומו, כשם שאינו יכול לכופו בתחילת הדין, וכן כותבים הרא״ה והר״ן (מג, ב בדפי הרי״ף).
אולם הריטב״א כותב שבסוגייתנו מדובר דוקא בכגון שהיתה לה דרך לאותו מקום, אבל לולא זאת אינו רשאי להטריחה ללכת לעיר אחרת, ואפילו לא המלוה ללווה, ולא אמרו ״עבד לווה לאיש מלוה״ אלא כשתובעו בתחילה לדון עמו בבית הועד. יתר על כן, בתשובה (סי׳ קסט) כותב הריטב״א שזו גם דעת הרמב״ן עצמו.
כמוהו כותב הרא״ש (סי׳ ז) שבסוגייתנו מדובר כשהדין לא היה בעירם, ולכן אמר שכיון שבלאו הכי שניהם חוזרים לעירם הרי הוא מעדיף שתישבע לו שם כיון שאולי תתבייש מבני העיר היודעים בדבר, אבל בענין אחר לעולם אין התובע יכול לכוף את הנתבע שילך עמו להישבע במקום אחר. מלשונו מדייק הב״ח שדרישת התובע מתקבלת רק כשמתקיימים שני תנאים: שבלאו הכי יש לנתבע דרך לאותו מקום, וכשבני המקום יודעים מהענין ויש להניח שיתבייש מהם להישבע לשקר.
גם המאירי כותב שאין ראיה מסוגייתנו שיכול לכפותו, מפני שלא מבואר שהאשה סירבה להישבע במקומו של התובע, ואפשר שאילו סירבה לא היו כופים אותה.
בדברי הרמב״ם לא מצינו שכותב הלכה בענין זה, וניתן להבין שסובר שאין לתובע זכות לכפות את הנתבע להישבע לו דוקא במקום מסוים.
בדעת הרי״ף כותב רבינו ירוחם (נ״ג ח״ד) שסובר כרמב״ן וכרשב״א שיכול לכוף את הנתבע להישבע דוקא במקומו, ומוסיף שנראה שהיינו דוקא בכגון שהעסק היה בעירו של המשביע.
הרמ״א בשלחן ערוך כותב תחילה שיכול לומר לנתבע שישבע לו במקום שנעשה שם העסק ומכירים אותם, אבל מוסיף על פי מה שמביא הבית יוסף בשם תשובה אשכנזית שאינו יכול לכפותו ללכת לשם מיד אלא ימתין עד שיבוא לשם.

כתיבת שטר על השבועה לפני שנשבעו

ציון ז.
גמרא. אמרה להו: כתבו לי זכוותא דכי משתבענא יהבי לי, אמר להו רב ביבי בר אביי: כתבו לה, אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מוליתא! הא אמר רבא: האי אשרתא דדייני דמיכתבא מקמי דנחוו סהדי אחתימות ידייהו - פסולה, אלמא מיחזי כשיקרא, הכא נמי מיחזי כשיקרא. וליתא, מדרב נחמן.
מי שטען שפרע השטר ואמר ׳ישבע המלוה ויטול׳ - אומרים לו הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול. וכו׳.(רמב״ם מלוה ולוה יד, יב)
כשטען שפרע השטר ואמר ׳ישבע לי המלוה ויטול׳ - אומרים לו הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול, וכו׳.(שו״ע חושן משפט פב, ג)

א. כתיבה בלבד או גם חתימה.

במעשה שבגמרא מובא שהאשה ביקשה שיכתבו לה בשטר שנפטרה בשבועה עוד בטרם נשבעה, לאחר שהתובע ביקש שתלך עמו לעירם ושם תשבע. על כך נאמר שרב ביבי בר אביי הסכים להיענות לבקשתה ולכתוב, אבל רב פפי טען כנגדו שאין כותבים שטר כזה משום שנראה כשקר, והגמרא מסיקה שאין חוששים שנראה כשקר.
התוספות (ד״ה אלמא) מפרשים שביקשה שיכתבו לה בלשון עבר שכבר נשבעה ונפטרה, ויתנו את השטר ביד שליש שיתן לה לאחר שתשבע.
מדבריהם עולה שהכוונה לשטר כתוב וחתום, וכן מדייק השיטה מקובצת מלשון רש״י במהדורא קמא שכותב שביקשה שיתנו את השטר לבעל הדין שלה שיתן לה אותו לאחר שתשבע.
לעומתם מפרשים ר״י אלמנדרי, הריטב״א והנמוקי יוסף שאין הכוונה שהעדים יחתמו על השטר מיד, שכן זהו שקר גמור, אלא שיכתבו עכשיו ויחתמו רק לאחר שתשבע, ובזה מסיקה הגמרא שאין חוששים שנראה כשקר.

ב. פסיקת ההלכה בענין החשש שנראה כשקר.

החשש שנראה כשקר נזכר בגמרא בכמה סוגיות, ונידון בבירור הלכה בכל סוגיה בפני עצמה (לעיל דף כא, ב ציון א, במסכת בבא קמא דף ע, א ציון א, ובמסכת בבא בתרא דף קעב, א ציון ב).
הדיון הוא בשאלה האם ההלכה היא כהכרעת הגמרא בסוגייתנו, שאין חוששים, והאם יש מקום לחלק בין הסוגיות ולומר שלפעמים ראוי יותר לחשוש שנראה כשקר.
בסוגייתנו הגמרא מכריעה שאין חוששים, ומסביר המאירי שהטעם לכך הוא שבסופו של דבר לאחר שתשבע ימצא השטר אמיתי בכל מה שכתוב בו.
הסבר אחר כותבים התוספות (כא, ב ד״ה האמר) בשם ר״י מדנפיר, שלכתחילה חוששים שנראה כשקר ולא אמרו שאין חוששים אלא בדיעבד, וכאן בענין של האשה שנתבעה להישבע כיון שללא כתיבת השטר היתה צריכה לחזור לבית דין - נידונת כדין שבדיעבד.
הר״ן (ט, א בדפי הרי״ף) ותלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) בשם רבני צרפת כותבים שרק בשקר העתיד להתברר, כגון לגבי זו שניתן לברר לאחר זמן אם אכן נשבעה, אין חוששים, מה שאין כן כשהאמת לא תתברר גם לאחר זמן.
לעומתו זאת הרי״ף (ח, ב) כותב בסתם שאין הלכה כרבי פפי ומסתמך על סוגייתנו שמכריעה שאין חוששים שנראה כשקר.
הרמב״ם והשלחן ערוך אינם מביאים את ההלכה היוצאת מסוגייתנו, ויתכן שהטעם הוא שלשיטתם אין זו הלכה מציאותית, שכן לפי המבואר לעיל (ציון ו) דעתם היא שאין לתובע זכות לכפות את הנתבע להישבע לו במקום מסוים, אלא כל מי שמתחייב שבועה אומרים לו שישבע מיד, וממילא אין שום ענין בכתיבת שטר על השבועה לפני שנשבעים.
באשר למחלוקת אם גם לגבי החתימה אין חוששים שנראה כשקר, מוכיח הש״ך (סי׳ לט סקל״ח וסי׳ מו סקנ״ט) שאין חוששים, שלא כדברי הריטב״א שמפרש שבכל אופן אין חותמים.

ג. ביאור ההלכות שבציון.

כאמור, אין בפסקי הרמב״ם והשלחן ערוך הלכה היוצאת באופן ישיר מסוגייתנו, אבל העין משפט מפנה להלכות שלפנינו העוסקות במלוה שמציג שטר וצריך להישבע וליטול, שאינו צריך להישבע עד שהלווה יביא את המעות.
המגיד משנה כותב שזו הלכה פשוטה, ומוסיף שיש לה קצת סעד מסוגייתנו, ממה שאמרו שהאשה יכולה לתבוע שיכתבו לה שטר על השבועה כנגד הדרישה שתשבע במקום מסוים. בעל משכנות הרועים (מערכת ש סי׳ לב) מסביר את הראיה, שכשם שהאשה אינה נשבעת עד שיכתבו לה, כך המלוה אינו נשבע עד שהלווה יביא את המעות. עם זאת כותב המגיד משנה שיש לדחות את הראיה.
לעצם הענין, הבית יוסף מדייק מלשון הרמב״ם שבית הדין טוען בעד המלוה שאינו צריך להישבע עד שהלווה יביא את המעות, גם אם המלוה לא דרש זאת מעצמו. אולם מלשון הטור מדייק הסמ״ע (סקי״ז) שהמלוה עצמו רשאי לעכב את השבועה עד שהלווה יביא את המעות, אבל בית הדין אינו טוען כך עבורו. עם זאת הוא כותב שיתכן שאין מחלוקת, אלא הטור עוסק בכגון שהמלוה תובע את הלווה שיפרע והלווה טוען שפרע ודורש שהמלוה ישבע, בעוד שהרמב״ם עוסק בכגון שהלווה תובע את המלוה שיחזיר לו את השטר או ישבע ויטול.
ציון ח.
עיין בירור הלכה לגיטין כד, א ציון ד.
ציון ט.
עיין בירור הלכה לגיטין כו, א ציון ב.

שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולווה בו

ציון י.
גמרא. דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: שטר שלוה בו ופרעו - אינו חוזר ולוה בו, שכבר נמחל שיעבודו.
שטר שלוה בו ופרעו - אינו חוזר ולוה בו, שכבר נמחל שעבודו ונעשה כחרס.(רמב״ם מלוה ולוה יד, ז)
סופר שבא לכתוב טופסי שטרות כדי שיהיו מצויים אצלו - הרשות בידו, ויכול לכתוב הכל: שם הלוה והמלוה והמעות, רק שיניח מקום הזמן, שלא יהיה מוקדם, אבל שטר שנכתב על הלואה אחת ונפרע אינו יכול לחזור וללות בו, ואפילו אם הכל ביום אחד שאינו מוקדם, שכיון שנמחל שעבודו - אינו חוזר ולוה בו...
הגה. ויש מי שאומר הא דנמחל שעבודו היינו הקנין הראשון, ולכן אם חזר וקבל קנין יכול לחזור וללוות בו, ואפילו לא חזר והקנה לו רק שחזר ומסרו לו בפני עדים, למאן דאמר עדי מסירה עיקר אפילו בשטרות, וכו׳.(שו״ע חושן משפט מח, א)

א. האם השטר נפסל לגמרי.

רש״י (ד״ה שכבר) כותב שלאחר שפרעו וחזר ולוה בו ההלוואה השניה נחשבת כמלוה בעל פה, שאינו גובה מן הלקוחות, משמע שסובר שהשטר התבטל רק לענין הגבייה ממשועבדים. נראה שטעמו הוא שלאחר שפרע את ההלוואה הראשונה שוב אין קול להלוואה השניה, ולכן אינו רשאי לגבות על סמך השטר הזה מן הלקוחות.
לעומת זאת יש עדיין תוקף לשטר לענין זה שמוכיח שלוה ולא פרע, שהמלוה יכול לומר ׳שטרך בידי מאי בעי׳.
כך כותב רש״י גם במסכת גיטין (דף כו, ב) ובמסכת בבא מציעא (דף יז, א) שאין הקרקעות משתעבדות להלוואה השניה מפני שלא עליה נכתב השטר, ולכן נחשבת כמלוה בעל פה.
לעומת זאת מלשון הרמב״ם נראה שסובר שהשטר בטל לגמרי, שעל כן כותב שנמחל שעבודו ונעשה כחרס, משמע שאין לשטר שום ערך וכבר אינו משמש כהוכחה לכלום, והלווה יכול לומר שפרע.
המאירי (גיטין שם) מקבל את שיטת רש״י, אך מביא גם את שיטת חכמי פרובינצא שמשווים את השטר הזה לדין של המוציא כתב ידו שהוא חייב לו (בבא בתרא דף קעה, ב), שלפי הרי״ף והרמב״ם הראיה היא רק כנגד טענת ׳לא היו דברים מעולם׳ ולא כנגד טענת ׳פרעתי׳, ואף כאן נאמן לטעון שפרע.
הגמרא במסכת בבא מציעא (דף יז, א) שואלת מדוע בשטר שלוה בו ופרעו צריכים לטעם שפסול מפני שנמחל שעבודו, ואינו פסול בלאו הכי מדין שטרי חוב מוקדמים, שזו משנה מפורשת במסכת שביעית (פרק י, ה) שהם פסולים.
בדין שטרי חוב מוקדמים עיין בבירור הלכה למסכת בבא מציעא (דף עב, א ציון ו-ז) שיש גם בזה מחלוקת בין הראשונים, האם בכוונת המשנה לפסול את השטרות לגמרי או רק לגבייה ממשועבדים. דעת הרמב״ם מבוארת שם שפסולים רק לענין הגבייה ממשועבדים, ולפי זה לא מובנת שאלת הגמרא בבבא מציעא, שהרי לדעת הרמב״ם שטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו פסול לגמרי ונחשב כחרס, וכיצד אם כן ניתן לפוסלו מדין שטרי חוב מוקדמים.
אכן הריב״ש (שו״ת סי׳ שפב), שסובר כרמב״ם בדין של סוגייתנו, מוכיח משאלת הגמרא בבבא מציעא שכך הדין גם בשטרי חוב מוקדמים, שאף הם פסולים לגמרי, אך לשיטת הרמב״ם שמחלק בין שני הפסולים יש להבין כיצד הוא מסביר את השאלה.
נראה לתרץ שהרמב״ם סובר שרק בתחילה חשבה הגמרא שהפסולים האלה שווים, אבל לאחר שהגמרא מסיקה שהפסול בשטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו הוא פסול בפני עצמו - ממילא אפשר גם לומר שאינו שווה לפסול של שטרי חוב מוקדמים שהם פסולים רק לגבייה ממשועבדים, ואילו זה פסול לגמרי כחרס.
המחבר בשלחן ערוך כותב שאינו חוזר ולווה בשטר שלוה בו ופרעו, ואינו מפרש אם כשחזר ולוה גובה מבני חורין או שהשטר בטל לגמרי. אולם ממה שכותב בסימן נז, ב מדייק הש״ך (סק״ב) שסובר ששטר שנמחל שעבודו אינו גובה בו כלל. לעומת זאת מדברי הרמ״א בסימן נה, ב משמע שסובר כרש״י שגובה מבני חורין.
הסמ״ע (סק״א) מביא את דעת בעל הלבוש שהשטר נפסל לגמרי, והוא עצמו חולק עליו ומכריע שהשטר עדיין כשר לגבות מבני חורין. לעומת זאת הש״ך (שם) פוסק כדעת הלבוש שאין גובים בשטר הזה כלל. בעל התומים (סק״ב) דן בשיטתם ומסיק שהלווה נאמן לומר שפרע, אך אינו נאמן לטעון ׳לא היו דברים מעולם׳ כנגד השטר הזה, וכפי שהתבאר שיטה כזו מובאת במאירי.

ב. האם יש תקנה לשטר במסירה חדשה.

המרדכי במסכת גיטין (סי׳ שנה) כותב בשם הרשב״ם שיכול לחזור וללוות בו על ידי קנין חדש. בסוגייתנו כותב המרדכי (סי׳ ריח) בשם ר״י שכאשר מוסר את השטר מחדש ובפני עדים - מתחדש השטר לגמרי ואף לגבות ממשועבדים, הואיל ועדי מסירה עיקר אף בשטרי הלוואה, ואף בשטר שכבר נפרע פעם אחת.
ענין זה נדון גם בפירוש הרא״ש במסכת נדרים (דף כז, ב), שם מדובר על הפורע מקצת חובו והשליש את שטרו, ולדעת רבי יוסי אם לא פרע את שאר החוב מחזיר השליש את השטר למלוה ויגבה בו שנית. הרא״ש מסביר תחילה שקונה את השטר פעם נוספת על ידי מסירה. אולם לבסוף הוא מסיק שאי אפשר לקנות את השטר אלא בכתיבה ומסירה, והטעם שיכול לגבות בו שנית הוא שכך התנה הלווה מתחילה שאם לא יפרע את השאר יחשב מה שכבר פרע כמתנה וישאר השטר כאילו לא גבו בו מעולם. בעל הדרישה (סי׳ נד סק״ב) כותב שהרא״ש מצריך כתיבה ומסירה רק בכגון שכבר עבר יום ההלוואה הראשון, אבל כשמחזיר את השטר באותו יום די במסירה לבדה, כדברי המרדכי.
הט״ז (סי׳ נה) מסביר שאמנם בדרך כלל אין מכירת שטר חוב תופסת בלי כתיבה ומסירה, אבל כאן שמדובר בשטר שנכתב על שמו ורק נמחל שעבודו די במסירה לבדה. גם לדעתו יתכן שהרא״ש במסקנתו אינו חולק על המרדכי שבמסירת השטר בפעם השניה מיד הלווה למלוה חוזר השטר להיות כבראשונה, גם לגבייה ממשועבדים, ואינו מצריך כתיבה ומסירה אלא בכגון שמסר לשליש בלא עדים.
כיוצא בזה כותב הט״ז בסימן מח, שבסוגייתנו ובהלכה שלפנינו מדובר כשאין מסירה חדשה, ולכן אינו חוזר וגובה בו אפילו מבני חורין, כדעת בעל הלבוש והש״ך לעיל, אבל כשיש מסירה חדשה הרי זה שוב שטר גמור, ובתנאי שהמסירה תהיה בפני שני עדים.
הסמ״ע (סי׳ מח סק״א) כותב שאמנם לגבי שליש הרא״ש מצריך כתיבה ומסירה, אך מלשון המחבר והרמ״א בסימן נה משמע שאינם מצריכים כתיבה, ומכאן ראיה לשיטתו ששטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו גובה מבני חורין.
הש״ך (סי׳ נה סק״ו) חולק ומפרש שאף הרא״ש לא התכוון לומר שאפשר להחזיר את השטר לתוקף מלא, אף לא על ידי כתיבה ומסירה, ורק שטר שעדיין לא נמחל שעבודו ניתן להקנות על ידי כתיבה ומסירה.
בדברי הרמב״ם אין דברים מפורשים לגבי שטר שנפרע ומסרו שוב, אולם הכסף משנה בהלכות מכירה (יא, ד) כותב בדעתו שאם חוזר ונותן את השטר למלוה בעדי מסירה - יכול לחזור וללוות באותו שטר.
הרמ״א בשלחן ערוך מביא את דברי המרדכי שאם חזר וקיבל קנין יכול לחזור וללוות בו, וכן שיכול לעשות זאת על ידי עדי מסירה.
לא קנה. שאין הוא יכול לחייב אחרים בלא רצונם, וכיון שתפיסתו היא לחובת הנושים האחרים — אין לה תוקף. וכיון שהם עצמם גם כן היו נושים באותו אדם, תפסוה, את האניה, אינהו [הם], וכל אחד מהם רצה לתפסה לעצמו. רב פפא מימלח מלוחי [היה נוהג אותה במשוט]. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע ממתח לה באשלא [היה מושך אותה בחבל]. מר [חכם זה] אמר: אנא קנינא לה לכולה [אני קניתי אותה כולה] ומר [וחכם זה] אמר: אנא קנינא לה לכולה [אני קניתי אותה כולה].
has not acquired it. He cannot act to the detriment of others without their consent, and his acquisition harms the other creditors. Those Sages were also owed money by that same man, so they both seized the boat for himself. Rav Pappa steered it with an oar, while Rav Huna, son of Rav Yehoshua, pulled it with a rope. This Sage said: I acquired all of it; and that Sage said: I acquired all of it.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) פְּגַע בְּהוּ רַב פִּנְחָס בַּר אַמֵּי אֲמַר לְהוּ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֲמַר לְהוּ אֲנַן נָמֵי מֵחֲרִיפוּתָא דְנַהֲרָא תְּפֵיסְנָא.

Rav Pineḥas bar Ami encountered them and said to them: What of the opinion of Rav and Shmuel, who both say: And this, that whoever first takes possession has acquired them, is the halakha provided that the items are arranged in a pile and placed in the public domain, which is not the case with this boat? They said to him: We too seized it from the current of the river, i.e., the middle of the river, which has the status of a public domain.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחריפותא דנהרא – לא מצאנוה על שפת הנהר שהיא כסימטא אלא מזה חטפנוה שהיה מוליכה באמצע הנהר שכל הספינות הולכות שם והוי כרה״ר.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא א״ל אנן נמי מחריפותא דנהרא תפסינן לה ופרש״י אנו לא מצאנו על שפת הנהר שהיא כסימטא אלא מזה חטפנוה כו׳. ומשמע לכאורה דשלוחיה דיימר בר חשו מצאה על שפת הנהר ולפ״ז יש לתמוה מאי אהני להו לרב פפא ולר׳ הונא בריה דר״י שתפסו אח״כ מזה השליח מחריפותא דנהרא דסוף סוף משעת מיתת אביהם זכו בה היורשים כיון שעמדה בסימטא וממילא זכו בה היורשים שעה א׳ ותו לא מהני תפיסה למ״ד והוא שצבורין ומונחין ברה״ר כדמוכח כולה סוגיין וצ״ע:
גמרא אמר ליה אנן נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא וכו׳. הנה לכאורה צ״ל בע״כ שלא היה הספינה בסימטא כלל משעת מיתה דאל״ה כבר זכו בו היורשים אלא דא״כ קשה למה הוצרכו לומר להשליח את תופס לבע״ח כיון דהספינה היה עדיין בחריפות דנהרא דהוי רשות הרבים הא קי״ל דאין משיכה קונה ברה״ר ולא הוי תפיסה כלל ועיין לקמן דף פ״ו ע״ב שכתבנו ישוב ע״ז ובפשטות יש לומר דהכי קאמר ליה את אף אם תמשוך לסימטא לא תועיל התפיסה דה״ל תופס לבע״ח וכו׳ ובזה ממילא נכון מה שהקשינו לעיל דהא הכא ה״ל ביד השליח כאלו זכה הבע״ח יתר על חובו וינתן ליורשים לר״ע דהכא שאני דכיון דעדיין לא המשיך הספינה לסימטא והיה עדיין בחריפותא דנהר׳ דמשיכה אינה קונה ברשות הרבים לא ה״ל כבא ליד אדם כלל. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פגע בהו [פגש אותם] רב פנחס בר אמי, אמר להו [להם]: רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שתפיסה זו מועילה ואולם דבר זה הוא דווקא כשצבורין ומונחין ברשות הרבים, והרי האניה לא היתה ברשות הרבים אלא בשפת הנהר שהיא כסימטא שהיא ראויה לקנין וממילא זכו בה כבר היורשים! אמר להו [אמרו לו]: אנן נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא [אנחנו גם כן מאמצע הנהר תפסנו] ודינו כרשות הרבים.
Rav Pineḥas bar Ami encountered them and said to them: What of the opinion of Rav and Shmuel, who both say: And this, that whoever first takes possession has acquired them, is the halakha provided that the items are arranged in a pile and placed in the public domain, which is not the case with this boat? They said to him: We too seized it from the current of the river, i.e., the middle of the river, which has the status of a public domain.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לְהוּ קָאקֵי חִיוָּרֵי מְשַׁלְּחֵי גְּלִימֵי דְאִינָשֵׁי הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן וְהוּא שֶׁתְּפָסָהּ מֵחַיִּים.

They came before Rava to ask him who had acquired the boat. He said to them: You are white geese [kakei ḥivvarei], in reference to their white beards, who remove people’s cloaks, i.e., your actions were unlawful from the start. This is what Rav Naḥman said: And this, that whoever takes possession has acquired them, is the halakha provided that one seized them from the debtor while he was alive. In this case, however, the boat was seized after the debtor’s death, when the heirs had already taken possession of it.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קק
קקא(ברכות כ.) דמיין עלי כקקי חיורי פי׳ אווזין לבנים (כתובות פה. גיטין עג.) קקי חיורי משלחי גלימי דאנשי פי׳ אווזים לבנים כלומר אנשים קשים זקנים מלשון קש ליה שנין בעלי שיבה מפשיטין בגדי אנשים נראים הדברים שגם אלו עופות טמאין כעופות של מעלה וכלן שוין.
א. [גאנז.]
קאקי – אווזים.
חיורי – על שזקנים היו.
משלחי גלימי דאינשי – מפשיטין טליתות האנשים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה קאקי. אווזים. כנה אותם בהן על חכמתם ועל דרך דאיתא ברכות נז ע״א הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתו לקמיה [באו לפני] רבא לשאול מי מהם זכה באניה, אמר להו [להם]: קאקי חיורי [אווזים לבנים], שקרא להם כך משום שהיו שניהם כבר בעלי זקן לבן. משלחי גלימי דאינשי [פושטי גלימות אנשים]! כלומר, מעיקרו של דבר לא עשיתם כדין. הכי [כך] אמר רב נחמן: אמנם תפיסה של בעל חוב מועילה — והוא דווקא שתפסה מחיים, וכאן היתה התפיסה לאחר מיתת הלווה וכבר זכו בה היורשים.
They came before Rava to ask him who had acquired the boat. He said to them: You are white geese [kakei ḥivvarei], in reference to their white beards, who remove people’s cloaks, i.e., your actions were unlawful from the start. This is what Rav Naḥman said: And this, that whoever takes possession has acquired them, is the halakha provided that one seized them from the debtor while he was alive. In this case, however, the boat was seized after the debtor’s death, when the heirs had already taken possession of it.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ הֲווֹ מַסְּקִי בֵּיהּ זוּזֵי בֵּי חוֹזָאֵי שַׁדְּרִינְהוּ בְּיַד חָמָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר אֲבָהוּ אֲזַל פַּרְעִינְהוּ אֲמַר לְהוּ הַבוּ לִי שְׁטָרָא אֲמַרוּ לֵיהּ סִיטְרָאֵי נִינְהוּ.

The Gemara relates another incident: Avimi, son of Rabbi Abbahu, owed money to people from Bei Ḥozai. He sent the money in the possession of Ḥama, son of Rabba bar Abbahu, who went and paid the money that Avimi, son of Rabbi Abbahu, owed, and he then said to the people from Bei Ḥozai: Give me back the document that shows that the person who sent me owes you money. They said to him: The money that you paid us was for side debts, i.e., money from a different debt, which was not written in a document. We accepted the money from you as payment of that debt. We will therefore not return the document to you, as he has yet to pay off the debt listed in the document.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסקי ביה – נושים בו.
בי חוזאי – אנשי אותה מדינה.
סיטראי – מצד אחר היינו נושים בו מלוה על פה ומחמת אותה מלוה נחזיק בהם.
אבימי בריה דר׳ אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד רבהא בריה דרבאב בר אבהו אזל פרעינהו אמר להו הבו לי שטרא אמרו ליה הני סיטראי נינהו אייתיג לנא קרנא וקביל שטרא אתא לקמיה דר׳ אבהו אמר ליה אית לך עדים דפרעתינהו אמר ליה לא [א״ל] מגו דיכיל⁠[י] למימר לא פרע יכילי למימר סיטראי נינהו. והשליח חייב לשלם לאבימי זוזיו דלא היה לו ליתן הזוזים עד שיתנו לו השטר או בפני עדים. וכיון דפשע משלם דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.
א. לפנינו חמא.
ב. כך בד״פ. בכת״י רבה כלפנינו. ועדק״ס. [להלן אבהו, בכת״י אבוה].
ג. אייתי וכו׳ שטרא ליתא לפנינו ונמצא בכמה כת״י של הגמ׳ וכ״ה בתורי״ד. ורש״י במהדו״ק (שבשטמ״ק) כתב דל״ג ליה.
בי חוזאי. כלו׳, אנשי מחוזא הלוו מעות לאבימי בשטר חוב. אזל. חמא בריה דרבא שהיה שלוחו של אבימי. ופרעינהו. שלא בפני עדים, ולא ביקש מהם שטר החוב עד שפרעם. אמרו ליה, סיטראי נינהו. כלומר, מצד אחר היה חייב לנו ממון בלא שטרא, ותפסינן להני משום ההוא חוב, וזיל ואייתי חוב דשטר זה ושקול שטרא. אתא. אבימי. לקמיה דר׳ אבהו. אבוה, לשאול עצה ממנו. אמ׳ ליה, אית לך סהדי דפרעתינהו. כלומ׳, יש לך עדים בדבר כשפרעת אותם, שלא יוכלו לכפור אותם לך. אמ׳ ליה, לא. שאע״פ ששנינו הן הן שלוחיו הן הן עדיו, והכא נמי יש עד אחד, דהיינו חמא בריה דרבא, לא דמי, חדא, דלא הוי שליח אלא אחד, ועד אחד כי אתי לשבועה קא אתי, ולא לאפוקי ממונא אפומיה. ועוד, דהא נוגע בדבר הוא, שהרי פשע בדבר שלא ביקש מהם השטר חוב קודם שיפרעם, הילכך אינו נאמן אפי׳ כעד אחד.
אבימי בריה דר׳ אבוהו מסקי ביה זוזא בי חוזאי כו׳ עד מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סיטראי נינהו. קשיא לן ומאי שנא הכא מנסכא דר׳ אבא (ב״ב לד, א), הכא נמי נימא הוה ליה מחוייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, דהא איכא האי דהוי חד סהדא. ויש לומר דהכא מאי טעמא מהימנ׳ לן מגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם, ואלו קא אמרי הכי לדידן השתא דתקון רבנן שבועת היסת משוו ליה להאי בעל דבר, דהא אית ליה לאישתבועי כדאמרינן התם בשמעתא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו, והשתא נמי מהימני אטו האי מיגו. אי נמי איכא למימר דהכא ליכא שבועה כלל, דהכא מאי הוי עד אחד מעידה שהיא פרועה, ונקטינן משמיה דגאונים ז״ל דלא איתמר אלא בשהלה טוען בברי, וכאן אבימי בריה דרבי אבהו לא היה טוען ברי, שהרי לא היה בשעת פירעון, וכל דכן דכיון דקיימא לן דבין כך ובין כך נאמן דהוה ליה בעל דבר.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

אבימי בריה דרבי אבוהו מסקי ביה זוזי בי חוזאה שדרינהו ביד רבי חמא בריה דרבי אבא בר אבוה אזל פרעינהו סתם בשביל החוב שהיה חייב אבימי אמר להו הבו לי שטרא אמרי לי׳ אינהו סטראי נינהו – פירוש שהמעות שקבלו הי׳ בשביל מלוה ע״פ שהמה להם על אבימי ואבימי לא היה מודה באותו מלוה אתו לקמיה דרבי אבוהו אמר ליה אית לך סהדי דפרעינהו אמר ליה לא אמר לי׳ מגו דאי בעי אמר לא היה דברים מעולם יכול למימר סטראי נינהו ואף על פי שלא קבלו אותם מידו של אבימי אלא מיד שלוחו יכולים לתפוס בהם בתורת מגו ואפילו היכא דהוי פסידא דשליח דמחייב לשלומי ואיהו אפסיד אנפשיה בדלא עביד שליחותיה כראוי. דין. ומכאן ראיה ג״כ למה שכתבנו לעיל ושמעינן מהכא שראובן שחייב לשמעון ב׳ חובות ופרעו סתם הרשות ביד שמעון המלוה לתפוס בהם לאיזה חוב שירצה כיון שהגיע זמנה לפרוע. הקשו בתוספות היכי יכול למימר סטראי נינהו והא כיון דאיכא עד א׳ שנתן להם הממון והם אינם כופרים בדבר אלא שאמרו סטראי נינהו והא כיון דאיכא עד אחד שנתן הוה להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכעובדא דנסכא דר׳ אבא דאתא חד סהדי דאסהיד וחטפא וההיא גברא אמר אין חטפי ודידי חטפי ודן רב אבא דה״ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ובשלמא א״א דמחייב שליח לשלומי ניחא דנוגע בעדות הוא ובעל דבר הוא ואינו נעשה עד אלא אי אינו חייב לשלם הרי שליח נעשה עד ורבי אבוהו עדיין לא הי׳ יודע דמחויב האי שליח לשלומי דלקמן הוא דאיבעיא לן ולא ראינו לרבי אבימי ששאלו לו ענין שליחתו היכי הוי ותרצו כיון דתקון רבנן על השליח שבועת היסת שעשה שליחותו שוב אין נעשה עד כלל וכדאיתא בהדיא בפ״ק דקדושין עוד תירצו דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא ואלו הכא שבועה דרבנן הוא שיש עד א׳ מעיד שהוא פרוע ובכי הא לית לן למימר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא כשם שהי׳ יכול לישבע שאינו פרוע ונוטל כך נשבע דסטראי נינהו ונוטל וזה תירוץ נכון דאלו לתרוצא קמא קשיא דשבועת היסת לא אתקן אלא בדרא בתראי דהיינו בדורו של ר״נ ורבי אבוהו מקמי הכי הוה ועוד קשיא לי נהי דשליח אינו נעשה עד היכי אמר לי׳ אית לך סהדי דפרעינהו הא בחד סהדא הוי סגי ליה לשווינהו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ולפי׳ תירוץ האחרון הוא הנכון, לענין שלומי שליח מאי ואסיקנהו דבין דאמר ליה שקול שטרא והב ליה זוזי וכו׳ משלם עד דיהבי ליה שטרא או דלפרעינהו. דין, וכתבו רבוותא ז״ל דדוקא דמדכר ליה שטרא אבל לא מדכר ליה שטרא פטור ואפי׳ הוה שליח בשכר דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דאיכא שטרא ואלו מלוה ע״פ לא ניתן לפרוע (אלא) בעדים דמלוה את חבירו א״צ לפרעו בעדים וכ״כ כה״ג גבי חנונו על פנקסו.
אבימי בריה דר׳ אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי. אנשי מחוזא הלוו מעות לאבימי בשטר. אזל חמא אמר להו חמא לבעלי החוב הבו לי שטרא דכתב לכו אבימי משום הך חוב. סטראי נינהו כלומר מצד אחר הוה מחוייב לן ממון בלא שטרא ותפסי להני משום הך חוב וזיל אייתי חוב דשטר זה ושקול שטרא. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל תלמידי רבינו יונה סטראי נינהו כלומר מצד אחר היה לנו מנה ומאותם קבלנו מעות אלו בפרעון. לצד תרגום לסטר ע״כ:
אתא אבימי לקמיה דאבוה ר׳ אבהו א״ל לא דשליח אינו נאמן. וז״ל הריטב״א ז״ל אבימי בריה דר׳ אבהו כו׳ אזל פרעינהו פי׳ פרעינהו סתם בשביל החוב שהיה חייב להם אבימי. סטראי נינהו פירוש שהמעות שקבלו היו בשביל מלוה על פה שהיה להם על אבימי ואבימי לא היה מודה באותה מלוה. אתי לקמיה דר׳ אבהו אמר ליה אית לך סהדי דפרעתינהו אמר ליה לא אמר ליה מגו דאי בעי אמרו לא היו דברים מעולם יכלו למימר סטראי נינהו ואף על פי שלא קבלו אותם מידו של אבימי אלא מיד שלוחם יכולין לתפוס בהם בתורת מגו ואפילו היכא דהוי פסידא דשליח דמחייב לשלומי דאיהו אפסיד אנפשיה בדלא עבד שליחותיה כראוי ומכאן ראיה גם כן למה שכתבנו לעיל ושמעינן מהכא שראובן שחייב לשמעון שני חובות ופרעו סתם הרשות ביד שמעון המלוה לתפוס בהם לאיזה חוב שירצה כיון שהגיע זמנם לפרוע ע״כ. [והר״ן ז״ל האריך בזה בפירושיו על ההלכות]. הקשו בתוספות היכי יכול לומר סטראי נינהו והא כיון דאיכא עד אחד שנתן להם הממון והם אינם כופרים בדבר אלא שאומרים סטראי נינהו הוו להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכעובדא דנסכא דר׳ אבא דאתא חד סהדא ואסהיד דחטפא וההוא גברא אמר אין חטפי ודידי חטפי ודן ר׳ אבא דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ובשלמא אי אמרת דמחייב שליח לשלומי ניחא דנוגע בעדות הוא ובעל דבר הוא ואינו נעשה עד אלא אי אמרת אינו חייב לשלם הרי שליח נעשה עד ור׳ אבהו עדיין לא היה יודע דמחייב האי שליח לשלומי דלקמן הוא דמבעיא לן ולא ראינו לרבי אבימי ששאל לו ענין שליחותו היכי הוה ותירצו דכיון דתקון רבנן על השליח שבועת היסת שעשה שליחותו שוב אינו נעשה עד כלל וכדאיתא בהדיא בפרקא קמא דקדושין. עוד תירצו דלא אמרו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא ואילו הכא שבועה דרבנן היא שיש עד אחד שמעידו שהוא פרוע ובכי הא לית לך למימר מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע אלא כשם שהיה יכול לישבע שאינו פרוע ונוטל כך נשבע דסטראי נינהו ונוטל וזה התירוץ נכון דאילו לתירוצא קמא קשיא דשבועת היסת לא איתקן אלא בדרא דבתראי דהיינו בדורו של רב נחמן ורבי אבהו מקמי הכי הוה ועוד קשיא לי נהי דשליח אינו נעשה עד היכי אמר ליה אית לך סהדי דפרעתינהו הא בחד סהדא הוה סגי ליה לשווינהו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע לפיכך התירוץ האחרון הוא הנכון. הריטב״א ז״ל:
וז״ל הריב״ש משמע מהכא דאפילו לא היה בדין שישלם השליח מצי למימר סטראי נינהו משום מגו דלא היו דברים מעולם וקשה שהרי השליח כיון שאינו חייב לשלם הוי כעד אחד ומחייבם שבועה וכיון שמודים לדבריו אי אפשר להם לישבע והוו להו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע כו׳. ומיהו לדעת מי שסובר שאין עד אחד קם לשבועה אלא בטענת ברי הא לא קשיא דאבימי לא היה טוען ברי שהוא לא היה יודע אם נתנה להם אם לאו אבל לדעת הרי״ף והוא הנכון דעד אחד קם לשבועה אפילו בטענת שמא דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ושנים אפילו בטענת שמא מחייבים ממון קשה ויש לומר דלא דמי לנסכא דהתם טענתייהו אנסכא אבל כאן לאו טענתייהו אמנה אלא אפרעון הלכך הוה ליה כעד אחד מעיד שהיא פרועה ונשבעין שבועת המשנה ונוטלין ע״כ. ורש״י כתב וז״ל לענין שלומי שליח למשלח. ע״כ. פירוש לפירושו בעי לפרושי דלא בעי עלה דחמא שלוחיה דאבימי אי בעי לשלומי לאבימי דמדקאמר ליה ר׳ אבהו מגו דיכולין כו׳ אלמא דשלוחיה הויא בגונא דבעי לשלומי אלא דתלמודא קא בעי אשליח דעלמא והיינו דכתב רש״י שליח למשלח פירוש למשלח דעלמא כנ״ל:
וז״ל הרשב״א ז״ל ותמיה לי טובא כי לא משלם שליח כגון דאמר ליה הב זוזי ושקול שטרא אליבא דרב אשי אי נמי בדלא אדכר ליה שם שטרא אליבא דהלכתא אמאי מהימן עלה למימר סטראי נינהו דהא אי איכא תרי בכי האי גוונא לא מהימן וכדאמרינן דאמר ר׳ אבהו אית לך תרי סהדי דפרעתינהו וכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה ולעד אחד מעידה שהיא פרועה לא דמי דהתם טענתייהו אפרעון בלחוד הוא אבל הכא דכלהו מודו דשקל אלא דהאי אמר דידי שקלי דסטראי נינהו הוה ליה טענתייהו אמנה אי בדין שקליה או לא והוה ליה כסהדא דרבי אבא דהא כיון דאמר הלה דשקל מיניה דשליח שליח פטור לגמרי ואפילו משבועה דהא ליכא הכחשה בעשיית שליחותו דשליח והלכך הוה ליה עד וכיון דשליח לא ידע אי סטראי נינהו אי לא והלה מודה לדברי העד הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. ובשלמא לדברי האומרים דאין עד אחד קם לשבועה כו׳ אפילו בטענת שמא וכמו שנראה שהוא דעת הרב אלפסי ז״ל כו׳ קשיא ואם תאמר אכתי לאו עד הוא מגו דאי בעי אמר מלוה לא שקלי והוה לי׳ חמא בעל דבר ומלוה מהימן השתא נמי דאמר שקלי וסטראי נינהו מהימן לא היא דמגו במקום חד סהדא לא אמרינן [וכן דעת ריב״ש גבי סהדא דנסכא דרבי אבא]. ויש לומר דהכא נמי אף על גב דלא מכחיש ליה לסהדא כיון דסהדא גופיה קאמר דבדין שקל דבתורת פרעון אתא לידיה ולא בחטיפה אף על גב דקא טעין סיטראי נינהו וטענתייהו לאו אמנה היא אלא אפרעון ואי מיפטר שליח משתבע אידך שבועת המשנה ושקיל ואי פקח הוא אידך יהב ליה מנה אחרינא באפי האי סהדא ומוקי הנך קמאי בהלואה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנ״ל ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם אבימי בריה דרבי אבוה כו׳ א״ל מיגו דיכולין לומר להד״ם כו׳. לכאורה משמע דהנהו דבי חוזאי רבים הוו מדנקיט לשון רבים א״כ יש לדקדק על מה שכתבו התוספות לעיל דף י״ח ע״ב דלא אמרינן מגו בשנים ובדף י״ט ע״ב בד״ה ואם כתב ידן ביארו הטעם שאין א׳ יודע מה בלבו של חבירו וא״כ אמאי אמרינן הכא הך מגו אפילו בדאיכא טובא ודוחק לומר שכל א׳ מהם היה לו תביעה מיוחדת לומר סיטראי נינהו דלישנא לא משמע הכי אלא דשותפין היו ויש לחלק דדוקא בב׳ עדים לא אמרינן מגו משא״כ בבעלי דינים דמסתמא נועצו יחד באיזה טענה יוכלו לפטור עצמן וכ״כ התוס׳ פ׳ האיש מקדש דף מ״ג ע״ש וק״ל:
קונטרס אחרון
בעובדא דאבימי בי חוזאי משמע דאף לשיטת כמה פוסקים דלא אמרינן מיגו בשנים היינו לענין שני עדים דוקא משא״כ בבעלי דברים אמרינן מיגו אפילו בשנים וכמ״ש התוספות פרק האיש מקדש דף מ״ג:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר עוד: אבימי בריה [בנו] של ר׳ אבהו הוו מסקי ביה זוזי [היו נושים בו זוזים, כסף] אנשים מבי חוזאי שהוא מקום רחוק, שדרינהו [שלחם, את הזוזים] ביד חמא בריה [בנו] של רבה בר אבהו. אזל פרעינהו [הלך ופרעפרע אותם כספים] שהיה חייב. אמר להו [להם] חמא: הבו [תנו, החזירו] לי שטרא [את שטר החוב] המעיד על כך שמשלחי היה חייב לכם. אמרו ליה [לו]: אלה, סיטראי נינהו [חובות מן הצד הם], כלומר, המשלח אותך היה חייב לנו כסף אחר, שאינו כתוב בשטר, ואנו גובים עכשיו את החוב ההוא, ואת השטר לא נחזיר לך, שהחוב שבשטר טרם נפרע.
The Gemara relates another incident: Avimi, son of Rabbi Abbahu, owed money to people from Bei Ḥozai. He sent the money in the possession of Ḥama, son of Rabba bar Abbahu, who went and paid the money that Avimi, son of Rabbi Abbahu, owed, and he then said to the people from Bei Ḥozai: Give me back the document that shows that the person who sent me owes you money. They said to him: The money that you paid us was for side debts, i.e., money from a different debt, which was not written in a document. We accepted the money from you as payment of that debt. We will therefore not return the document to you, as he has yet to pay off the debt listed in the document.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ א״לאֲמַר לֵיהּ אִית לְךָ סָהֲדֵי דִּפְרַעְתִּינְהוּ אֲמַר לֵיהּ לָא אאֲמַר לֵיהּ מִיגּוֹ דִּיכוֹלִין לוֹמַר לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם יְכוֹלִין נָמֵי לְמֵימַר סִיטְרָאֵי נִינְהוּ.

This case came before Rabbi Abbahu. He said to Ḥama, son of Rabba bar Abbahu: Do you have witnesses that you paid them? He said to him: No. Rabbi Abbahu said to him: He could have made a more advantageous claim [miggo]. Since they can say: These matters never occurred, i.e., you never paid them anything, they can also say: These are side debts. Therefore, you cannot demand from them either the money or the document.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים – וא״ת ותמאי צריכה סהדי ניהמני לדידה במיגו דאי בעיא אמרה לקוחין הן בידי דאע״ג דקיי״ל דאין אותיות נקנות במסירה וצריכה מסירה ושטר לקיחה ה״מ לקנות החוב אבל לקנות הנייר קני בלא שטר הואיל והיא מוחזקת בו והך איתתא לא היתה חוששת אלא לקנות מלוגא דשטרי בלא החוב מדקאמרה מחיים תפיסנא ותפיסה מחיים לא מהניא לגבות החוב דלא עדיפא ממסירה אלא דע״י כך היתה יכולה לדחוק היורשים שיפרעו היורשין מה שהיה חייב לה במה שלא תחזיר מלוגא דשטרי והוי כמו משכון ואומר ר״י דלא חשיב מיגו הואיל ועכשיו אינה יכולה לטעון לקוח הוא בידי שכבר אמרה מחיים תפיסנא ומשום דאי בעיא אמרה לקוחין הן בידי בשעה שאמרה מחיים תפיסנא לא מהימנא השתא דבאותה שעה שאמרה מחיים תפיסנא סבורה היתה שהיא טענה מעולה ולא היתה יודעת שהיא צריכה לטעון דתבעינהו מינה מחיים מדלא טענה מעצמה וראיה מסוף פרק זה בורר (סנהדרין דף לא.) גבי ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא בהאי שטרא דפרוע הוא ולא הימנה ר״נ משום כיון דאתחזק בבי דינא פי׳ שראינו השטר בידה אי בעיא קלתיה לא אמרי׳ אע״פ שאם אמרה פרוע הוא קודם שראינו השטר בידה היתה נאמנת במיגו דאי בעיא קלתיה השתא שראינוהו בידה אין נאמנת עוד דהשתא לית לה מיגו ועוד ראיה מדתנן בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף לח:) מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו נתתיו לך פטור ופריך בגמרא (דף מא.) מינה למ״ד המלוה חברו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעי׳ בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור ומאי קושיא שאני הכא דמהימן במיגו דאי בעי אמר אתמול להד״מ אלא ודאי מיגו למפרע לא אמרינן.
1מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי למימר כו׳ – אחר שנתקנה שבועת היסת איירי דשליח נוגע בעדות והוי מיגו טוב אבל קודם שנתקנה שבועת היסת דשליח אינו נוגע בעדות דמיגו דמצי אמר הדרתינהו ללוה מצי נמי אמר פרעתינהו למלוה כדאמרינן בריש פ״ב דקידושין (דף מג:) לא הוי מיגו דלא חציפי להכחיש את העד כיון שאינו נוגע בדבר כדמוכח גבי נסכא דר׳ אבא בפ׳ חזקת הבתים (ב״ב דף לד. ושם) דלא מהימן למימר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפתי.
1. תוס׳ ד״ה ״מיגו דיכלי״ מופיע בדפוס וילנא בדף פ״ד:.
מיגו דיכולין לומר להד״מ יכולין נמי למימר סיטראי נינהו. ותמיה לי טובא כי לא משלם כגון דאמר ליה הב זוזי ושקול שטרא אליבא דרב אשי, אי נמי בדלא אדכר ליה שם שטרא אליבא אמאי מהימן עלה למימר סטראי נינהו, דהא אי איכא תרי בכי האי גוונא לא מהימן וכדאמרינן, דאמר רבי אבהו [אי] אית לך תרי סהדי דפרעתינהו, וכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה (כתובות פז:), ולעד אחד מעידה שהיא פרועה (כתובות פז.) לא דהתם טענתייהו אפרעון בלחוד הוא, אבל הכא דכלהו מודו דשקל אלא דהאי אמר דידי שקלי דסטראי נינהו, הוה ליה טענתייהו אמנה אי בדין שקליה או והוה ליה כסהדא דרבי אבא (ב״ב לד.) דהא כיון דאמר הלה דשקל מיניה דשליח, שליח פטור לגמרי ואפילו משבועה דהא ליכא הכחשה בעשיית שליחותו דשליח, והלכך הוה ליה עד, וכיון דשליח לא ידע אי סטראי נינהו אי לא והלה מודה לדברי העד, הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ובשלמא לדברי (דאין) עד אחד קם לשבועה כו׳ [ניחא. אבל לדעת האומרים דקם אפילו בטענת שמא, וכמו שנראה שהוא דעת הרב אלפסי כו׳ קשיא. ואם תאמר אכתי לאו עד הוא, מגו דאי בעי אמר מלוה לא שקלי, והוה ליה חמא בעלדבר ומלוה מהימן, השתא נמי דאמר שקלי וסטראי נינהו לא היא, דמגו במקום חד סהדא לא אמרינן, וכן דעת גבי סהדא דנסכא דרבי אבא. ויש לומר דהכא נמי אף על גב דלא מכחיש ליה לסהדא, כיון דסהדא גופיה קאמר דבדין שקל דבתורת פרעון אתא לידיה ולא בחטיפה, אף על גב דקא טעין סיטראי נינהו וטענתייהו לאו אמנה היא אלא אפרעון, ואי מיפטר שליח משתבע אידך שבועת המשנה ואי פקח הוא אידך יהב ליה מנא אחרינא באפי האי ומוקי הנך קמאי בהלואה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע כן נראה לי (רשב״א בשטמ״ק).
תוס׳ בד״ה אית לך סהדי כו׳ סבורה היתה שהיא טענה מעולה כו׳. נ״ב פי׳ ומש״ה מאחר שמתחלה לא טענה דתבעתינהו והשתא היא דקטענה לא מהימנא דהשתא לית לה מגו אבל בטענה ראשונה דתפס׳ מחיים היתה נאמנת כיון שבאותה שעה היה לה מגו אבל בטענה דתבעתינהו דטענה אח״כ לית לן למימר מגו ולהימנה דההיא שעתא הוי מגו למפרע ומגו למפרע לא אמרי׳ ומ״מ אי לאו דאמרי׳ שסברה טענה מעולה היתה אם כן בטענה ראשונה שטענה מחיים תפיסנא היתה טוענת דתבעתינהו דאל״כ אין זו תפיסה כיון דבתורת פקדון בא לידו ע״כ אומר שסברה שטענה מעולה היא ומספיק לה שהרי לא טענה מעצמה כן אם כן מה שטענה אח״כ הוה טענה אחריתי והוי מגו למפרע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות בד״ה אית לה סהדי וא״ת ואמאי צריכה סהדי ליהמנה לדידה במיגו דלקוח כו׳ וכתב מהרש״א ז״ל דקשיא ליה טובא על קושייתם דהאיכא לאוקמי בפשיטות בעידי פקדון וראה וכמ״ש הרא״ש ז״ל ובאמת דאין בזו קושיא כ״כ דהתוספות לענין דינא אתו לאשמעינן דאע״ג דליכא עדים וראה אפ״ה לא מהימנא במגו דהו״ל כמגו למפרע כדמסיק רש״י ז״ל אלא דלכאורה תירוצו של ר״י דחוק מאד כמו שאבאר וא״כ ע״כ דמחמת קושיא הוכרח לפרש כן והדרא קושיא לדוכתא דהו״מ לאוקמי בעידי פקדון וראה. והנלע״ד בזה ליישב למאי דפרישית בסמוך דסוגיא דשמעתא משמע להו דאיירי בדליכא עידי פקדון וראה דהא לא נזכר בשמעתין כלל שראו בידה השטרות וא״כ אפילו את״ל דאיכא עידי פקדון אכתי מהימנא לתפסן למשכון בעלמא הנייר במגו דהחזרתי אע״כ דלא שייך מגו מהטעם דמסיק ר״י ז״ל ונהי דלפום ריהטא היה נראה דבלא״ה לא שייך מגו דלקוח דלמה שכתבו התוספות דבעי כתיבה ומסירה א״כ אם טוען שקנאו לנייר בלבד נמי הוי טענה גרועה דלא שכיח לקנות בענין זה והוי מגו גרוע וכ״כ הר״ן ז״ל ובסמוך אבאר שלענ״ד היא שיטת הרי״ף ז״ל מ״מ להתוס׳ לא פסיקא להו הא מילתא לכך תירצו בענין אחר וכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש בסמוך דסוגיין משמע שאין החוב ידוע אלא ע״פ טענתה וכמו שאבאר עוד בסמוך וא״כ ע״כ בדליכא עידי פקדון וראה איירי דאי בדאיכא א״כ אכתי כי מייתא סהדי דתבעינהו מחיים ולא אהדר׳ ליה נמי לא מהני אפי׳ לתפוס הנייר בתורת משכון כיון דאפילו בהאי שעתא דתבעינהו מינה נמי לא הוה מהימן וצריכה להחזירן כיון דאיכא עדים דבתורת פקדון אתא לידה ולית לה נמי מגו דהחזרתי כיון דראה שויא אע״כ בדליכא עידי פקדון וראה דהשתא כיון דאיכא סהדי דתבעינהו ולא אהדר ליה ובהאי שעתא הוה מהימן לומר שיש לה חוב בידו ותפסה מידו למשכנו במגו דלקוח או החזרתי הו״ל תפיסה מחיים כן נ״ל בשיטת התוס׳. ומתוך מה שכתבתי יש לי להציל הארי מיד הרועים במה שכתב רמ״א ז״ל בח״מ סי׳ ס״ג בהג״ה דאף ע״ג שאין החוב מבורר אפ״ה בדאיכא סהדי דתבעינהו ולא אהדרינהו נאמן לתפוס הנייר למשכון אע״ג דלית ליה מגו דלקוח והשיגוהו הסמ״ע והש״ך שם ולפמ״ש מוכח כן מתוך הסוגיא לפי שיטת רש״י והתוס׳ ורוב המפרשים זולת לשון הרשב״א בתשובה וזהו שכתב רמ״א דלא כיש מי שאומר ואף שכתב רמ״א ז״ל ואע״ג דלית ליה מגו דלקוח צריך לומר דמ״מ בהאי שעתא דתבעינהו מיניה לא ראו בידו והוי ליה מגו דהחזרתי ומש״ה הוי מהימן לומר שתופס הנייר למשכון במיגו מש״ה השתא נמי מהימן וכן מבואר מדקדוק לשון רמ״א ז״ל ומלשונו בתשובותיו סי׳ פ״ו ע״ש ובחדושי לח״מ הארכתי ודוק היטב:
שם תוס׳ ד״ה מיגו דיכלי למימר וכו׳. בספר פני יהושע הקשה דאפילו קודם שנתקנה שבועת היסת. אין לך נוגע גדול מזה דהא מחייב לשלומי ולענ״ד לק״מ כיון דאפילו אי לא מחייב לשלומי ע״כ דלא מהימן אלא משום מיגו דאהדרינהו. א״כ אינו נוגע כלל כיון דאית ליה מיגו ודמי להא דקאמרינן לעיל דף י״ח ע״ב בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון דאי לאו דאין אדם משים עצמו רשע היו נאמנים במיגו אף דלפי דבריהם הם נוגעין דאם יצטרך הלוה לשלם ע״י השטר יצטרכו הם לשלם ללוה שהפסידו אותו בעדות שקר ואפ״ה נאמנים במיגו ועמ״ש שם. אך לפמ״ש הש״ך בסימן קכ״א ס״ק מ״ד דהא דאמר שם בקידושין מיגו דיכלי למימר אהדרינהו היינו דוקא באמר להם הלוה צאו ופרעו. ולא אמר לשון הולך ותן. דאל״ה לא הוי מיגו שהמלוה יתבע אותם לפי שכבר זכו לו. ולא היה להם להחזיר ללוה א״כ אין מקום לקושית התוס׳ דיש לומר דמיירי כאן שאמר לו הולך ותן דליכא מיגו שירא שיתבע אותו המלוה והא דקתני סתמא משום דאפילו אין עדים לפנינו שאמר לו הילך ותן חיישינן שמא יש עדים שאמר לו הולך ותן ואין להכשיר עדותן דשמא מתיירא לומר אהדרינהו משום שיודע שיש עדים שאמר לו הולך ותן אלא שאין הלוה מביא אותם כדי שיאומן במיגו וכמ״ש בפירש״י בקידושין שם ד״ה דאי לא וכו׳. דלפעמים שמסרו לו בעדים ונדחקו שם המפרשים וכתבנו שם לפרש דבריו ז״ל דהיינו דחיישינן דשמא מסר לו בעדים אלא שאינו מביאים כדי שיהיה להעדים מיגו דאהדרינהו דלא שייך לומר שיש עדים שלא מסר לו בעדים. (והא דלא חיישינן אפילו למ״ד א״צ לפורעו בעדים דשמא אמר להשלוחים אל תחזירו לי אלא בעדים היינו דיש לומר שיש עדים שלא אמר כן) ואם יאמר אהדרינהו יביאם הלוה וה״נ יש לחוש שמא יש עדים שאמר לו הולך ותן. והוא הטמין המעות והלוה אינו מביאם כדי שיהיה לו מיגו ויפטר מהמלוה אבל אם יאמרו אהדרינהו יביאם הלוה כדי שיכול המלוה להוציא מהשליח והלוה יפטר מן השליח כיון שאומר שלא החזיר לו. ובאמת קשה לפענ״ד טובא על הש״ך שם שכתב דבאין עדים שאמר לו הולך ותן נאמן השליח במיגו. דזה אינו דכל זמן שאין עדים לפנינו שאמר לו צא ופרע אינו מיגו דחיישינן שמא יש עדים שאמר לו הילך ותן וצ״ע. מיהו הכא יש לומר דס״ל להתוס׳ דאפ״ה אין נאמנים לומר סטראי נינהו במיגו דלהד״מ דמתייראים שמא יש עדים שאמר להשליח צא ופרע ויהיה לו מיגו דאהדרינהו ויתחייבו שבועה נגד העד. ומדנקט הש״ס סתמא משמע דאפילו באין עדים שאמר לו הולך ותן אפ״ה אין השליח נאמן ע״כ לאחר תקנת שבועת היסת. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתא לקמיה [בא הדין לפני] ר׳ אבהו. אמר ליה [לו] לחמא: אית [יש] לך סהדי דפרעתינהו [עדים שפרעת להם]? אמר ליה [לו]: לא. אמר ליה [לו] ר׳ אבהו: מיגו [מתוך] שיכולין הם לומר ״לא היו דברים מעולם״, שבכלל לא פרעת חוב כלשהו, אם כן יכולין נמי למימר [גם כן לומר] ״סיטראי נינהו [חובות מן הצד הם] ״ ואי אפשר להוציא מהם את השטר.
This case came before Rabbi Abbahu. He said to Ḥama, son of Rabba bar Abbahu: Do you have witnesses that you paid them? He said to him: No. Rabbi Abbahu said to him: He could have made a more advantageous claim [miggo]. Since they can say: These matters never occurred, i.e., you never paid them anything, they can also say: These are side debts. Therefore, you cannot demand from them either the money or the document.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לְעִנְיַן שַׁלּוֹמֵי שָׁלִיחַ מַאי אָמַר רַב אָשֵׁי חָזֵינַן אִי א״לאֲמַר לֵיהּ שְׁקוֹל שְׁטָרָא וְהַב זוּזֵי מְשַׁלֵּם הַב זוּזֵי וּשְׁקוֹל שְׁטָרָא לָא מְשַׁלֵּם.

The Gemara asks: With regard to the payment of the agent, what is the halakha? Must the agent reimburse the one who appointed him for his loss? Rav Ashi said: We see that if the one who appointed him said to him: Take the document from them and give them money, then the agent disobeyed his instructions by first paying the money and must pay back the one who appointed him. If, however, the one who appointed him said to the agent: Give the money and take the document, he does not pay, as the one who appointed him was not particular about instructing the agent to take the document before giving them money.
רי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לענין שלומי שליח – למשלח.
מאי – מי הוה פושע שהחזיר המעות עד שלא קבל מהם השטר.
לענין שלומי שליח, מאי. כלומ׳, שהרי מעל, שלא קיבל תחלה השטר חוב. מאי, נמי מחייב לשלומי או לא. משלם. שהרי הזהירו הלוה. ואי לא אמ׳ ליה הכי, לא משלם, שיכול לומ׳ השליח ללוה, היה לך להזהירני, ולא הזהרתני, אמינא דאינשי מעליא נינהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: לענין שלומי [תשלומי] השליח מאי [מה הדין], האם צריך השליח לפצות את המשלח על שגרם לו לאבד את כספו בכך שנתן את הכסף לפני שקיבל מהם את השטר? אמר רב אשי: חזינן [רואין אנו], אי [אם] אמר ליה [לו] המשלח ״שקול שטרא והב זוזי [קח מהם את השטר ותן להם כספים] שהיה חייב, אמר להו [להם] חמא: הבו [תנו, החזירו] לי שטרא [את שטר החוב] המעיד על כך שמשלחי היה חייב לכם. אמרו ליה [לו]: אלה, סיטראי נינהו [חובות מן הצד הם], כלומר, המשלח אותך היה חייב לנו כסף אחר, שאינו כתוב בשטר, ואנו גובים עכשיו את החוב ההוא, ואת השטר לא נחזיר לך, שהחוב שבשטר טרם נפרע. אתא לקמיה [בא הדין לפני] ר׳ אבהו. אמר ליה [לו] לחמא: אית [יש] לך סהדי דפרעתינהו [עדים שפרעת להם]? אמר ליה [לו]: לא. אמר ליה [לו] ר׳ אבהו: מיגו [מתוך] שיכולין הם לומר ״לא היו דברים מעולם״, שבכלל לא פרעת חוב כלשהו, אם כן יכולין נמי למימר [גם כן לומר] ״סיטראי נינהו [חובות מן הצד הם] ״ואי אפשר להוציא מהם את השטר. ושואלים: לענין שלומי [תשלומי] השליח מאי [מה הדין], האם צריך השליח לפצות את המשלח על שגרם לו לאבד את כספו בכך שנתן את הכסף לפני שקיבל מהם את השטר? אמר רב אשי: חזינן [רואין אנו], אי [אם] אמר ליה [לו] המשלח ״שקול שטרא והב זוזי [קח מהם את השטר ותן להם כסף]״, והשליח לא עשה כן אלא נתן את הכסף לפני שקיבל את השטר — משלם השליח, ששינה מן השליחות. ואם אמר לו ״הב זוזי ושקול שטרא [תן כסף וקח שטר] ״ לא משלם, שהרי אף המשלח לא אמר לו לדקדק בזה.
The Gemara asks: With regard to the payment of the agent, what is the halakha? Must the agent reimburse the one who appointed him for his loss? Rav Ashi said: We see that if the one who appointed him said to him: Take the document from them and give them money, then the agent disobeyed his instructions by first paying the money and must pay back the one who appointed him. If, however, the one who appointed him said to the agent: Give the money and take the document, he does not pay, as the one who appointed him was not particular about instructing the agent to take the document before giving them money.
רי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְלָא הִיא בבֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְשַׁלֵּם דא״לדְּאָמַר לֵיהּ לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתָּיךָ וְלָא לְעַוּוֹתֵי.:

The Gemara comments: And this is not so; Rav Ashi’s ruling is not accepted as halakha. Whether the instructions were given in this manner or whether the instructions were given in that manner, the agent must pay, as the one who appointed him can say to him: I sent you to act for my benefit, and not to my detriment. His right to act as an agent did not extend to a case where it was to the detriment of the one who designated him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לתקוני שדרתיך – והיה לך לדקדק בתקנתי.
1לתקוני שדרתיך ולא לעוותי – דוקא משום דהזכיר לו ליקח שטר או בתחילה או בסוף דאית ליה לאסוקי אדעתיה וליקח מהם השטר קודם אבל אם לא הזכיר לו לקיחת השטר ולא אמר לו טפי אלא הב זוזי פטור דמצי אמר את מהימנת להו ולא אמרת לי שקול שטרא כדאמרינן גבי חנווני על פנקסו בריש ב״מ (דף ג.) דחנווני אומר לבעל הבית אנא שליחותך עבדי מה אית לי גבי שכיר אף על גב דמשתבע לי לא מהימן את מהימנת ליה דלא אמרת לי הב ליה בסהדי.
1. תוס׳ ד״ה ״לתקוני שדרתיך״ מופיע בדפוס וילנא בדף פ״ד:.
ולא היא. דבכל ענין מיחייב לשלומי, דמצי אמ׳ ליה הלוה, לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. כלומ׳, הייתי סבור שאיש חכם ונבון אתה, ושלא תהיה צריך להזהר, והוה לך לאסוקי אדעתך ולמשקל שטרא ברישא.
והני מילי וכו׳. כלומ׳, שהודיעו שאינו חוב על פה אלא חוב בשטר, הילכך היה לו לתבוע השטר תחלה. אבל אם לא הודיעו שחוב בשטר הוא, לא מיחייב לשלומי, דמצי למימר הייתי סבור שמלוה על פה הוא, כיון שלא הודעתני.
החנוני על פינקסו, כיצד. דאמרי׳ שהוא נשבע ונוטל. לא שיאמר מצאתי כתוב על פנקסי וכו׳. שכך וכך מסרתי לך פעם אחת, דאין זה טענה בריאה, שהרי איפשר שפרעו ולא נזהר למחוק אותו. אלא שיאמר לו תן לבני סאתים וכו׳. כלומ׳, שאמ׳ לו בעל הבית לחנוני כשאשלח לך פלו׳ בני תן לו סאתים חטים, אי נמי כשאשלח לך פועלים שאני חייב להם סלע, פרע אותם. ולמחר הפועלים אומרים לא רצה לפרוע לנו, והחנוני טוען שעשיתי שליחותך, ולפי שלא הזהרתני שלא אפרעם אלא בעדים, הייתי סבור שאנשים נאמנים הם, ופרעתים בינם לבין עצמי.
יראה לי עוד מסוגיא זו שתפישת בעל חוב או אלמנה במטלטלין בזמן שהיא מועלת אינה צריכה קנין גמור כדרכי הקניות שבמקח וממכר ר״ל הגבהה במה שהיא ראויה או משיכה במה שהיא ראויה או מסירה במה שהיא ראויה שהרי ספינה שאין דעת אחרת מקנה אותה שיקנה במסירה צריך הוא בה למשיכה ומשיכה אינה קונה ברשות הרבים והם היו מחזרים לזכות עצמם במה שהיו אומרים מחריפתא דנהרא תפישנא לה שהוא רשות הרבים אלמא כל שהוא מוחזק בה מכל מקום תפישה היא ומכל מקום כל ששניהם תופשין הולכין אחר אותו שתפישתו ברורה יותר ובספינה כל שהאחד מוליכה בים במשוטות כדרך המלחים והאחר מושכה משפת הים בחבל יראה שהמוליכה בים קנאה:
ולא היא בין כך כו׳. כתבו בתוספות דוקא משום דהזכיר לו לוקח שטר כו׳ כדאמרינן גבי חנוני על פנקסו כו׳. אבל רב נחשון גאון נשאל ראובן הוי ליה על שמעון עשרין דינרין בלא שטרא ושדר יתהון עם לוי ואתא לוי ואמר ליה כו׳ ולבתר תלת יומי אמר ליה ראובן לשמעון הב לי העשרין דינרין דאית לי עלך ואמר ליה שדרתינהון לך עם לוי אמר ליה לא היו דברים מעולם ואתא לוי ואמר יהבית לך וראובן אמר לא יהבית לי היכי דינא והשיב הכין חזינא דדינא על לוי לאוקומי׳ בדינרין גבי ראובן ואי לא מוקים ליה אורחא דראובן על שמעון ואורחא דשמעון על לוי וכדאבימי בריה דרבי אבהו ולא שנא שום מדעם דקאמרינן בין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא דמיא כל עיקר לחנוני על פנקסו דלוי הוה ליה למעבד אביזראי ואסתרתקי לנפשיה ולא לעותי לממון דשמעון ולא דמיא נמי לאומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה דהתם תרין והכא לוי לחודיה. ואינן נראין לי דברי הגאון כלל שאין חלוק בין דין זה לדין החנוני ואיבעי ליה לפרעיה בסהדי אלא כיון דלא א״ל בע״ה לא מחייבים ליה וה״נ לא שנא ומעשה דאבימי משום דאדכר ליה שטרא הא לאו הכי לא הוה מחייבינן ליה כלל. הר״י מטראני ז״ל:
ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כתב רבינו הגדול ז״ל דבתורת משכון הוא דתפסה ליה אבל למגבא בהו לא מקני לה דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה ואי אמרת שסטראי הוה לה אמרינן לה אחוי שטרך ואי לא לא מהימנא דאי סלקא דעתך מהימנא כי אמרה מחיים תפסתיה להימניה מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי כדאמרינן בענין ההוא בקרא ומיהו איכא למידק מההיא דאמרינן פרק יש נוחלין אותיות נקנות במסירה רבא אמר אין צריך ראיה אלא מהימן לומר במה שבידו לקוח הוא בידי למאן דאמר אותיות נקנות במסירה ואי הכי לדידן נמי דקי״ל אין אותיות נקנות במסירה אי אמרה במתנת שכיב מרע יהבינהו ניהלי א״נ אגב ארעא אמאי לא מהימנא ואיכא למימר למאן דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה כיון דבכולהו אנפי דהקנאה במסירה בעלמא קני להו מהימן לומר לקוח הוא בידי כדין כל שאר מטלטלין אבל לדידן דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה אי איהו בעי למימר במתנת ש״מ נתנם לו א״נ אגב קרקע כיון דמסירה גופה לאו הקנאה היא לא מהימן ולא דמי לשאר מטלטלין והתם נמי מוכח דקאמרי שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מוציאין שטר על אחרים למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה ואמאי לא נהמניה דאי בעיא אמר אגב קרקע נתנם לי אלא שמע מינה שאינו נאמן והוא הדין למתנת שכיב מרע ומי שחולק בין זה לזה מפני שזו ההקנאה תלויה בקרקע ואינו נאמן עליה כשם שאינו נאמן להחזיק באותו קרקע וזו תלויה בעצמה אין בדבריו ממש דלענין השטרות שהן תחת ידה זה וזה שוין וכשם שאינה נאמנת על זו כך אינה נאמנת על זו ששני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אפילו מת אחד מהם אין מוציא שטר חוב על אחרים לפום ההיא סברא דהתם ודברי רבינו הגדול ז״ל בדליכא עדים וראה משום הכי אמר דלא מהימן והכי מוכח בהדיא בשלהי פרק זה בורר גבי מעשה דההיא סבתא דנפקא שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא בהאי שטרא דפריעה הוא והימנה ר״נ ואמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אלמא לרבנן לא מהימן ואי איכא עדים וראה אפילו לר׳ נמי לא מהימנא דאפילו בשאר מטלטלים נמי לא מהימן אלא דליכא עדים ושמע מינה דלא אמרינן ביה ההיא מיגו בשטרא משום דאמרינן ליה אחוי שטרך כדברי רבינו הגדול ז״ל. ובזה אנו צריכים להוראתו שאפילו לעכב גוף הנייר בתורת משכון אין לה שכשם שאין האותיות נקנות בלא כתיבה ומסירה כך אפילו הנייר שבהן אינו נקנה לפיכך אין כאן מגו אפילו לתפשן בתורת משכון. ויש מי שאומר דאי איכא עדים ולא ראה נאמנת לומר בתורת משכון תפסינא להו דמגו דאי בעיא אמרה החזרתי לך ומעכבה להו בידה כי אמרה בתורת משכון תפיסנא להו מעכבה להו בידה. והראב״ד ז״ל אינו מודה בזה משום דאי אמרה החזרתי סברה מאי קא מהני לי אבל השתא כי אמרה בתורת משכון הם בידי סברה אתו בני מלוה ופרעי לי חובי ואין אומרין מתוך שיכול להפסידו לזה נאמנת לפסול לעצמה אלא מתוך שיכולה היא להרויח היא נאמנת דאמרינן קושטא היא וכההיא דאמרה פרועה היא שתי הטענות שוות לה. ויש לבעל דין לחלוק ולומר התם נמי אית לה רווחא דאזלא ומהדרא שטרא לחייבים ואינהו יהבי לה מידי בטובת הנאה שעשתה להם. ויש להשיב אטו ברשיעי עסקינן אינון לא ליסבון מינה שהרי עדיין חייבין להחזיר ממון לבעלים ועוד שמא יבוא הלה ויתבעם והם לא ישבעו לשקר ודעתי נוטה לדברי המאמינים משום דיכלה לומר כבר החזרתים לך או לאביכם ובינה לבינם תודיע אותם שאם יפרעוה חובה תחזירם להם כענין עובדא דרמאי דפומפדיתא והוה מצי לטעון עד כדי דמיהן משכון אבל להאמינם בתורת מקח לגבות מן הלוים לא שהרי אין לה מגו שתגבה אותם מהם דאי אמרה החזרתים לך לא מצי מפקא להו. ואי בעית לפרושה שלא כדברי רבינו הגדול ז״ל אפשר לאוקמא בדאיכא עדי פקדון ורבא ורב נחמן דינא דתפיסה אתא לאשמועינן ולעולם אימא לך דיכול איניש למטען שטרא הוה לי בקניית אותיות וארכס מיני כדברי הרב ר׳ יוסף הלוי אבל מההיא דכתיבנא לעיל נפקא לן דליתא לההיא סברא ועוד יש לנו ראיה אחרת ובשילהי בבא בתרא אתברר שפיר בס״ד. הרמב״ן ז״ל:
וז״ל הריטב״א מחיים תפיסנא להו פירוש בחוב שהיה חייב לי אביכם. אתאי לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סהדי כו׳ פירש רש״י שכל זמן שהיה חי היה פקדון בידך והרי הן כמונחין ברשותו ולא חשיבא תפיסה אלא בתופס ברשות המלוה ומיהו כי תבעינהו מחיים ולא בעי למיתן להו ומעכבם בחובו הא חשיבא כתפיסה מרשותם. ואם תאמר ואמאי לא מהימנא דמחיים תפסה מגו דאי בעיא אמרה לא היו דברים מעולם ויש לומר דראה איכא ואם תאמר ותהא מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לקוחות הן בידי ויש לומר דעדי פקדון הוה במילתא וכדאמרה תלמודא דאפקידו גבה אלמא קים ליה לתלמודא דהכי הוה מעשה. ורבינו הרב ז״ל תירץ דכיון דקיימא לן דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה צריך להביא ראיה על הכתיבה דבשלמא למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה שתפיסתו זו היא ראיתו כמו במטלטלין בעלמא אבל למאן דאמר צריך כתיבה ומסירה או אגב צריך להביא ראיה עליהם שאין תפיסתו ראויה לכך וכן באומר במתנת שכיב מרע נתנם לי אף על גב דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו צריך להביא ראיה שהרי אין בתפיסתו ראיה שנתנם לו במתנת שכיב מרע יותר ממתנת בריא וכן דעת הרי״ף וכבר האריך רבינו ז״ל בזה בספר הזכות ומיהו כל היכא דאיתיה בלא היו דברים מעולם וכיוצא בו נאמן לומר לקוח הוא בידי מדין מגו אלא שאינו יכול לפרוע בו אל הלוה אלא עד שיביא ראיה על הכתיבה או על האגב. וכן כתב גם כן בתוספות ונראה ודאי שאם אמרה ממושכנות הם בידי אין צריך כתיבה ומסירה לענין שתוכל לעכבם אצלה עד שתפרע מחובה דהא משכון לאו זכיה גמורה היא בגופו של משכון דלבעי כתיבה ומסירה ואינה אלא כתפיסה בעלמא דמהניא היכא דהויא מחיים ואף על גב דליכא כתיבה ומסירה וכל שכן דהויא תפיסה מדעת הבעלים דעדיפא טפי ואף על פי שאינו זוכה בשטרות לגבותם זוכה לעכבם ברשותו עד שיפרע וזהו משכונו וכיון שכן דין הוא שיהא נאמן לומר ממושכנות הם בידי ומיהו כל שנמצאות ברשות אדם לאחר מיתת הבעלים כיון שאין בתפיסתו ראיה שנתפסו מחיים אינו נאמן לומר כן עד שיביא ראיה או היכא דאית ליה מגו וכדאמרינן הכא והיינו דלא הימנוה מגו דאי בעיא אמרה ממושכנים הם בידי. וזה נראה לי ברור וכן הצעתי לפני מורי הר״א ז״ל ובפני הרשב״א נר״ו. ויש אומרים שהאומר על השטר לקוח הוא בידי אף על פי שצריך להביא ראיה לזכות בשעבודו זוכה הוא בגופו של נייר מיהת. ואם תאמר אם כן נהימנה אגופה דנייר מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ותירצו דאי למזכי בגופה דניירא לא מהני לה מידי דניירא דלוה הוא כל היכא דפרע ליה לחיוביה ומפיק ליה מינה ואי לעכובי על בני המלוה הללו שלא יוכל להראותם בבית דין הא לא מצי עבדה דכיון שלא זכתה בשעבודו חייבת היתה להראותם בבית דין כל זמן שיצטרכו כדין האומר לחברו שטר יש לי בידך שיש לי בו זכות שחייב להראותו בב״ד מדין עדות ואף על פי שאם משכנם לה אין לה להראותם בב״ד שזהו משכונם לכופו לפרעם אם כן כי אמרה לקוחין הם בידי לא מהני לה ולא מידי. וי״א דכל לוקח או מקבל מתנה של שטר שלא זכה בשעבודו של שטר אף בנייר לא זכה שהרי עיקר מכירתו ומתנתו אינו אלא מפני שעבודו וניירא בתר שעבודא גרירא דאנן סהדי דלאו לניירא נחתו כלל והא כתיבנא לה בפרק הספינה בס״ד ע״כ:
אית ליך סהדי דתבעינהו אבוהון לשטרי מינך ולא יהבתינהו ניהליה דתפסת להו בחייו משום חוביך ואף על גב דפקדון הוה גביך הות רשאה לעכב להו בחובה כי היכי דלעביד לה האיך דינא דאי לא הוה תפיסה הוי מצי אמר לה השבעי וטלי ולא חשבינן לה כשולחת יד בפקדון. רש״י במהדורא קמא. בי דינא דרבא אמרה להו לדיינין. רש״י במהדורא קמא. ידענא בה דחשודה אשבועה פירשו הגאונים שהיתה שומעת ממנה שנשבעת כל היום לבטלה ולשוא. הריטב״א. אפכה רבא אשכנגדה פירוש דשבועה של תורה נתחייבה וכל המחוייב שבועה של תורה שהוא חשוד מהפכינן שבועה לשכנגדו כדתנן בשבועות ופרש״י שכן עשה רבא שיהא שכנגדה נשבע ונוטל והקשו עליו דכיון דליכא ראיה שהיא חשודה משום דקים ליה בבת רב חסדא לית ליה לאפוקי ממונא וכדאמרינן לקמן קרענא סלקא דעתך אלא מרענא ופירש רבינו ז״ל דלא מקרע קרעינן ולא אגבויי מגבינן ביה אלא דאי תפס לא מפקי׳ לכך פירשו שזו היתה נשבעת ונוטלת ואפכה רבא לשכנגדה שתהא נשבעת ונפטרה. מ״ר בשם ה״ר פינחס הלוי אחיו ז״ל. הריטב״א ז״ל:
והר׳ ישעיה מטראני כתב לקמן גבי הא דאמרינן קרענא סלקא דעתך אלא מרענא וזה לשונו ואי קשיא מאי שנא מהפוך שבועה דרבא דאפיק ממונא ע״פ בת רב חסדא לא דמיא דהתם כיון דאיחייבא שבועה דאורייתא שבועה במקום תשלומין עומדת עד שתשבע ותפטר וכיון שלא היתה יכולה להשבע מפני שהיתה חשודה בעיניו ולא היה מניחה להשבע הויא לה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם משום הכי אפכה על שכנגדה אבל הכא ליכא למימר הכי ע״כ:
וז״ל רש״י במהדורא קמא אפכה רבא השבועה אשכנגדה ושבועה דאורייתא ואמרינן בשבועות שכנגדו חשוד על השבועה אפכינן בדאורייתא אבל בדרבנן לא אפכינן כדאמרינן בבבא מציעא שבועת היסת דרב נחמן תקנתא היא שלא יהא כל אדם כופר בכולי׳ חוב כי היכי דלפטר משבועה תקנתא לתקנתא לא עבדינן אי שכנגדו חשוד על השבועה מדרבנן כגון דלא הודה במקצת לא עבדינן ליה תקנתא אחריתי דלשתבע ולשקול ואבד את זכותו מדלא נטר נפשיה מגברא דחשיד אשבועתא ואמרינן נמי מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן מיפך שבועתא איכא דמי שמחוייב שבועה דאורייתא אינו יכול לומר לכשנגדו השבע וטול או לשתבע או לישלם אבל מחוייב שבועה דרבנן מצי לאפוכה אשכנגדו ושומעין לו משום דלאו אפוקי ממונא להדיא הוה אלא אפוכי שבועה אפכה רבא אפומא דבת רב חסדא ע״כ:
זימנין כלומר זימנא אחריתי. קמיה דרבא. א״ל רב פפא אית לך סהדא אחרינא כי היכי דלא לשתבע האי ולשקול הכי גרסינן אמר ליה רב אדא כו׳ ולא גרסינן אמר ליה לא תהא כבת רב חסדא דמהימנת לה אאתתא דאסהידא עלה דחשודה הוה הכי נמי להמניה לרב פפא ולא חשיב ליה לשטרא פריעא. קים לי בגווה דלא משקרא הלכך אפכה שבועה אפומא מר לא קים לי בגוויה הלכך מגביא ביה בהאי על ידי שבועה אבל אי הוה קים ליה בגוויה לא מגבינן ולא קרענא ליה קים ליה בגויה מלתא היא כלומר היכא דקים ליה לדיין בעד אחד דלא משקר מהימן בכי האי גוונא אבל לא לאפוקי ממונא אפומיה דאמימר שהיה בנו דרב פפא קרענא שטרא אפומיה אי אמר לו דשטרא פריעא הוא וקא מתמ׳ קרענא סלקא דעתך כלומר וכי מהימני׳ ליה כבי תרי על פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא מרענא שטרא כלומר דלא מגבינן ביה אפילו על ידי שבועה ולא קרענא ליה משום דחד סהדא הוה ליה. רש״י במהדורא קמא:
וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל מרענא שטרא אפומיה כבר כתבנו פירוש רש״י. והקשו בתוס׳ ז״ל דאם כן הוה אמר ליה תלמודא בהדיא לא מקרע קרענא ליה ולאו קושיא היא דכיון שלא אמר כן על ידי מעשה ולא ע״י מימרא אלא שהיה אומר מלתא בעלמא מאי דהוה סמיך על אבא בר מרימר נקט לישנא קלילא ואמר מרענא שטרא אפומיה. ורבינו תם פירש מרענא שטרא אפומיה שאם מעיד עליה שהוא פרוע לא יגבה המלוה בו עד שישבע ואף על פי שהיא קרוב לבעלי דינין דבעלמא אינו מחוייב שבועה ע״כ. וזה לשון תלמידי רבינו יונה קרענא סלקא דעתך אלא מרענא כו׳ פירש רש״י ז״ל קרענא סלקא דעתך היאך אפשר שבשביל עד אחד נקרע שטר שחתומין בו שני עדים אלא מרענא שטרא אפומי׳ כלומר לא נגבה בכח אותו שטר וגם לא נקרענו. ואם תאמר כיון שלא נגבה בו זהו כמו קריעה והדרא קושיא לדוכתיה למה תפסיד השטר בעבור עד אחד ויש לומר דנ״מ לענין תפיסה דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל הנכון יותר דמרענא שטרא אפומיה רוצה לומר בב״ד שלו דכיון שהוא היה מוחזק בזה העד שהעיד דפרוע הוא אאמין אותו אבל אניח השטר בידו ויהיה לו תועלת בדבר כי שמא היום או מחר יבא השטר לפני ב״ד שאינו יודע כל כך אי נמי שאותו ב״ד אחר לא יהיה קים ליה בגויה ויצוה לגבות בשטר. זו היא שיטת רש״י ועיקר אבל רבינו חננאל ורבינו יעקב והריא״ף כתבו אף שיגבה הממון מיד ומרענא ליה לשטרא רוצה לומר שלא יפרעו אלא בשבועה ולפי פירוש זה יש להקשות מהא דאמר ליה רבא לרב אדא ומר לא קים ליה בגויה ואם איתא דמרענא ליה לשטרא לענין השבועה איתמר מה לנו בין קים ליה בגויה בין לא קים ליה דכל אדם שבעולם יכול לחייב אותו שבועה דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מאי קאמר אי איכא איניש אחרינא בהדי מר דלענין חיוב שבועה בעדות רב פפא בלחוד הוה מחייב שבועה ויש מתרצין דרב פפא קרוב הוה וע״פ קרוב לא מחייב שבועה דלא אמרינן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה אלא בעד כשר ולפיכך אמר לו איכא איניש אחרינא בהדי דמר שבעבורו לא נחייב אותו שבועה ואמר ליה רב אדא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא כלומר והלא בעדות אשה לא נשביע מן הדין ואפילו הכי הפכת השבועה על פיה לשכנגדה ה״נ אף על פי שרב פפא קרוב הוא היה לנו להאמינו כיון שהוא אדם כשר והוא השיב בת רב חסדא שהיא אשתו קים לי בגוה שהיא כשרה ורב פפא לא קים לי בגויה כולי האי אבל דוחק הוא דלישנא דקא׳ איכא איניש אחרינא בהדי מר אינו מורה על זה דאמאי הוה צריך למימר בהדי מר. ורבנו חננאל ז״ל פירש דנפקא מינה היכא שהיה בשטר נאמנות סתם כלומר שכתב שהאמינו אבל לא כתב בו כב׳ עדים והיה המלוה נאמן שאם היה אומר פרעתי לא היה צריך לישבע ואפילו אם היה בא עד אחד ואומר ידענא דשטרא פריעה הוא לא היינו מחייבין את המלוה לישבע שהרי כבר האמינו דנאמנות סתם מועיל שלא נחייב את המלוה שבועה על פי עד אחד ועל זה אמרו ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא ושתתחייב למלוה שבועה על פיו שאע״פ שהיה עד אחד לא היה מחייבו שבועה כגון שיש נאמנות בשטר אפילו הכי באדם גדול כזה היה לך לחייבו שבועה על פי עד אחד והוא השיב לא קים לי בגויה למדנו דאי קים ליה בגויה מחייבין שבועה למלוה על פיו ואף על פי שכתוב בשטר נאמנות אלא אם כן כתוב בשטר שהאמינו כשני עדים כשרים. ולמדנו מתוך דברי רבי׳ חננאל דנאמנות סתם מועיל לפטור את המלוה משבועה אפילו יעיד עד אחד שהשטר פרוע היכא דלא קים לן בגויה. ואיכא למידק בשלמא כשאנו מחייבין את המלוה שבועה אין כאן אפוקי ממונא אלא שאנו מחמירין עליו שבועה אבל בעובדא דההיא איתתא דאפיך רבא שבועה משום דקים לן בגוה הוא תימה למה נוציא הממון מיד האשה בשבועת התובע ונראה למורי הרב נר״ו שהטעם הוא מפני שמן הדין כיון שהיא מודה היה לנו לומר שתשלם בלא שבועת התובע דהוה ליה כמו מחוייב שבועה שאין יכול לישבע דקיימא לן דמשלם אלא שאמרו חכמים החשוד על השבועה ישבע שכנגדו ויטול וכיון שמן הדין היתה חייבת אין כאן הוצאת ממון ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם ולא היא בין כך ובין כך משלם דא״ל לתקוני שדרתיך כו׳ משמע דאף ע״ג דהשליח משלם אפ״ה זכה התופס וכבר כתבתי בסמוך בעובדא דבקרא דיש לתמוה על סברא כזו דא״כ לא תפס משל הבע״ח כלום אלא משל השליח ומה שתירצתי שם לא שייך כאן. אמנם אחר העיון מצאתי במרדכי שהקשה כן ותירץ בשם רשב״א ור״י ז״ל דהכא נמי איירי שהוא טוען שהשליח מסרו לו על חוב אחר וא״כ היינו דומיא דבקרא שכתבתי ועדיף מיניה ואח״ז חזר המרדכי וכתב קושיא זו בלשון תימא וכתב וי׳ל דהלה יאמר אני תפסתי מחמת החוב שלי ואין לך להוציא מידי עכ״ל והובאו ב׳ הדיעות בש״ע ח״מ סי׳ נ״ח וכתב הש״ך על זו הסברא האחרונה של המרדכי שתלמיד טועה כתבו ואין להשגיח עליה שהוא גיליון ואני מצאתי סברא זאת בחידושי הריטב״א ז״ל בשמעתין ומתקן הלשון קצת דהשליח הוא דאפסיד אנפשיה שלא עשה שליחותו כראוי אלא דגם בזה יש לתמוה סוף סוף לקתה מידת הדין שהרי אילו עשה שליחותו כראוי לא היה הלה תופס כלום. מיהו בל׳ התוספות דשמעתין נמי משמע כשיטת הריטב״א שכתבו בד״ה מגו דיכול למימר דאיירי אחר שנתקנה שבועת היסת דאי קודם שנתקנה הו״ל מגו במקום עד אחד דלא חציפי להכחיש את העד ואי ס״ד כפירוש הרשב״ם ור״י ז״ל שטוענים שהשליח מסרו לידם על חוב אחר והשליח מכחישם א״כ השתא נמי הם מכחישים אותו וא״כ לא אמרינן מגו דהעזה דהא ממעיז למעיז הוי מגו מעליא ולא דמי כלל לנסכא דר׳ אבא דהתם אין מכחיש את העד כלל בטענתו ומש״ה לא אמרינן מגו דאי בעי הוי מכחיש ליה אע״כ דהתוס׳ מפרשים ההיא דשמעתין נמי שאין מכחישין את השליח כלל אלא כשיטת הריטב״א ולשון אחרון של המרדכי. ובמה שיש לתמוה על סברא זו נ״ל ליישב דמצי למימר להשליח את לא מהימנת לן ששנית בשליחותך דאין אדם משים עצמו רשע ואי מסר השליח המעות על חוב שבשטר לא היה לך להוציא המעות מידך עד שיוחזר השטר לידך וא״כ בוודאי מסר לך המעות על חוב שבע״פ או סתם שלא הזכיר השטר וא״כ אם תטעון האמת תפטור והיינו דומיא דבקרא ובזה סרה תלונת הש״ך מעל הגה״ת רמ״א שם ודו״ק:
תוספות בד״ה מיגו דיכלי למימר כו׳ אחר שנתקנה כו׳ אבל קודם שנתקנה שבועת היסת דשליח אינו נוגע בעדות כו׳ עכ״ל. ואע״ג דלמאי דמסקינן דהשליח בין כך ובין כך מחוייב לשלם א״כ אפילו קודם שנתקנה שבועת היסת אין לך נוגע יותר מזה דהו״ל בעל דבר מ״מ קשיא להו מיהא למאי דס״ד דרב אשי מעיקרא דזימנין דהשליח פטור מלשלם ואפ״ה משמע להו דאיתא להאי דינא דאבימי וע״ז כתבו דהיינו דוקא לאחר שנתקנה ש״ה כנ״ל לכאורה אלא שהוא דוחק לכך נראה יותר דמשמע להו דקודם שנתקנה שבועת היסת לא הוי השליח פושע שסמך עצמו על זה שלא יכחישוהו דלא חציפי להכחישו כיון שהוא עד גמור אבל השתא שתקנו ש״ה דהו״ל נוגע ולא עד הוי פושע וזכה נמי התופס כנ״ל. מיהו בעיקר דבריהם דמדמי להו לנסכא דר׳ אבא לכאורה סותרין דבריהם למה שכתבו שם בפ׳ חזקת דדוקא היכא דהוי מחוייב שבועה דאורייתא להכחיש את העד מש״ה לא אמרינן מיגו במקום עד א׳ וא״כ לא שייך הכא הך מילתא דהכא ליכא שבועה דאורייתא אפי׳ בהכחשה דהא אין העד רוצה לחייבו ממון אף אם יודה אלא להחזיר השטר דהו״ל כע״א מעיד שהוא פרוע דלא מחייב אלא שבועה מדרבנן וכבר הרגישו בזה בחידושי הרא״ה והריטב״א ז״ל והש״ך בח״מ סי׳ נ״ח ע״ש. מיהו אף למאי דמשמע להו הכא בפשיטות דטעמא דנסכא דר׳ אבא נמי היינו משום דלא חציף להכחיש את העד ולא הוי מיגו מ״מ נראה דלא דמי דנהי דהתם לא חציף להכחיש את העד וגם את הבעל דבר ומש״ה לא מיקרי מגו דניחא ליה להעיז נגד הבע״ד לחוד משא״כ אם מכחיש את העד לחוד לומר להד״מ שאין הבע״ד יודע מזה או אם טוען סיטראי נינהו שמחציף נגד הבע״ד לחוד ואף שיש לחלק מטעם מלוה ישנה כמ״ש בפרק האיש מקדש דף מ״ג ע״ש מכל מקום אכתי לא מדמו להו שפיר לנסכא דר׳ אבא וצ״ע ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומוסיפים: ולא היא (ואין הדבר כן) כדברי רב אשי, אלא בין כך ובין כך משלם השליח. דאמר ליה [שאומר לו] המשלח: ״לתקוני שדרתיך [לתקן שלחתי אותך] ולא לעוותי [לקלקל]״, שחובתו של שליח למלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר.
The Gemara comments: And this is not so; Rav Ashi’s ruling is not accepted as halakha. Whether the instructions were given in this manner or whether the instructions were given in that manner, the agent must pay, as the one who appointed him can say to him: I sent you to act for my benefit, and not to my detriment. His right to act as an agent did not extend to a case where it was to the detriment of the one who designated him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גהָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲווֹ מִיפַּקְדִי גַּבַּהּ מְלוּגָא דִשְׁטָרֵי אֲתוֹ יוֹרְשִׁים קָא תָּבְעִי לֵיהּ מִינַּהּ אֲמַרָה לְהוּ מֵחַיִּים תְּפֵיסְנָא לְהוּ אֲתַאי לקמי׳לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַר לַהּ אִית לִיךְ סָהֲדֵי דְּתַבְעוּהָ מִינִּיךְ מֵחַיִּים וְלָא יְהַבְיתְּ נִיהֲלֵיהּ א״לאָמְרָה לֵיהּ לָא א״כאִם כֵּן הָוֵי תְּפִיסָה דִּלְאַחַר מִיתָה וּתְפִיסָה דִּלְאַחַר מִיתָה לֹא כְּלוּם הִיא.

The Gemara relates another incident: There was a certain woman who had a bag [meloga] full of documents deposited with her. The heirs came and claimed it from her. She said to them: I seized the bag of documents from the deceased while he was alive, as he owed me money. They came before Rav Naḥman for judgment. He said to her: Do you have witnesses that the deceased claimed the bag from you while he was alive and you did not give it to him? She said to him: No, I do not have witnesses to this effect. He replied: If so, this is considered a case of seizing property after death, and seizing after death is nothing. As stated earlier, seizing property to recover a debt is effective only when done during the lifetime of the debtor. It is ineffective once he is dead and others have inherited his property.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מלגא
מלגאא(כתובות פה. בבא בתרא קנא.) אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגה דשטרי (א״ב פי׳ בלשון יוני שק של עור).
ערך אשל
אשלבלא צריכא דבניסן מרחקי מההיא דוכתא חד אשלא וביומי תשרי תרי אשלי (בבא מציעא עט:) בגמר׳ דהבריקה אי נמי לאשלא יתירא (סוכה כג.) בגמר׳ דהעושה סוכתו בראש האילן דמתיחא באשלי מלעיל. (גיטין סט) אשלא דפוריא עמיקא (כתובות ס׳) ר׳ פפא אמר הני שקי דאורדי׳ ואשלי דקימחוניא אשה גובה פרנסתה מהן. (כתובות פה) בגמר׳ הניח פירות תלושין. פי׳ אשלא חבל שעושין מפשתן או קנבוס ויש שעושין חבלים מן חריות של דקל ומושכין בהן את הספינה (א״ב: תרגום ובחבל תשקיע (איוב מ) ובאשלא תקדח).
ערך בצין
בציןגמקיניה ידיע (ברכות נא) בגמרא נשים ועבדים וקטנים פי׳ כשיוצאין הקשואין נראין לאלתר אי שפירי הוו אי לא (נדרים סו:) אמר לה אייתי לי תרי בוצינין פי׳ קשואין תרגומו ית בוציניא איתיאה ליה תרי שרגין דסברא נרות אמר לה ותרגום נרות בוצינא (סוכה נו:) בוצינא טב מקרא (כתובות פה) ובפרק קמא דתמורה (תמורה ט.) בסוף הלכה א״ר יוחנן בן נורי פ׳ בערך דל.
ערך גס
גסד(בבא קמא כו:) תנו רבנן ההולך לבית האבל אם היה לבו גס בו יברוהו על מטות זקופות. (סוטה ו) וכל הרוצה לראות בא ורואה חוץ מעבדים ושפחותי׳ מפני שלבה גס בהן. (גיטין עג כתובות פה) פי׳ ההוא גברא דאמר נכסאי לטוביה שכיב אתא טוביה אמר רבי יוחנן הרי בא טוביה אמר טוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי איניש דגייס ביה הא גס ביה. (גיטין סה:) מהו דתימא במערב הא לא איתיה קא משמע לן דלמא בהדי דאזיל מיגס גייס ביה. (חולין יח) ריש לקיש אכשר בחודי דכובעה קרי עליה ר׳ יוחנן גייסא וגייסא. (נדה ב) הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי דילמא הגס הגס חזיתיה פי׳ ר״ח הגס הגס בניחותא אתאי לפיכך לא הרגישה ביה וי״א קרוב לבדיקה ראתה זה הדם ולא ידענא ביה כדאמרינן לבו גס בה וכן פירש גייסא גייסא דהכל שוחטין קרוב קרוב לראש מלשון לבו גס בה. ופירושו לבו קרוב לה וכן כל גס ביה בתלמוד ענין פתרון אחד להם והמשכילים יבינו.
ערך קרקש
קרקשה(ברכות סב.) מקרקשא ליה בת רב חסדא אמגוזי בלקני (פסחים קיא:) ואי לא נקרקיש נכתמא אחצבא (כתובות פה) אי פקח הוא מקרקיש ליה זוזי וכתב ליה שטרא בשמיה (גיטין מ) מוקמינן ליה אפיטרופא ומקרקיש ליה זוזי וכתב ליה גיטא דחרותא על שמיה (א״ב ענין מותר נקישה וקשקוש).
א. [לעדערנער בייטל.]
ב. [שטריק.]
ג. [ליכט יונגעהארביזע.]
ד. [בעקאנט. פאלבליטיג.]
ה. [שלאגען, קלינגטי.]
דהוו מפקדי גבה – מאבי יתומים.
מלוגא דשטרי – תיק מלא שטרות.
מחיים תפיסנא להו – בחוב שהיה חייב לי החזקתי בהם.
הוי תפיסה דלאחר מיתה – שכל זמן שהיה חי היו פקדון בידך והרי הן כמונחין ברשותיה וכי אמרי׳ תפיסה מחיים כגון שראהו קרוב למות ותפס מטלטלין לשם חובו ולא היו פקדון בידו.
{שמעתא דטענה לתפיסת שטרות}
ומה שכתב הרי״ף ז״ל בההוא עובדא דההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי לא נראה לי.
משום דקשיא עליה, ה״ד. אי דאיכא עידי פקדון וראה, מאי איריא מלוגא דשטרי, אפי׳ כל מילי נמי לא יכלה למימר, לקוח הוא בידי, דהא קי״ל דבדאיכא עדים וראה אפי׳ אחר דלאו אומן אין לו חזקה. אי דלא ראה, ניהמניה במיגו דיכלה למימר, החזרתי׳ לך. ואי דליכא עידי פקדון ניהמנה במיגו דיכלה למימר, לא היו דברים מעולם.
אלא מסתברא לן דשאני דין תפיסת פקדון משאר תפיסות כיון דברשותא דמאריה מחית. ומש״ה אצרכה ר״נ לדידה לאיתויי סהדי דתפסתינהו מחיים, ל״ש איכא עדים ול״ש ליכא עדים, ל״ש מלוגא דשטרי ול״ש כל מילי.
[במאור דף מג. ד״ה ומה שכתב. לרי״ף סי׳ שלג (כתובות דף פה.)]
כתוב שם: מה שכתב הריא״ף ז״ל בעובדא דההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא [דשטרי] וכו׳ עד סופה, אלא מסתברא שאני דין תפיסת פקדון משאר תפיסות, כיון דברשותיה דמריה מחית, ומשום הכי אצרכה רב נחמן לדידה לאיתויי סהדי דתפסינהו מחיים, לא שנא איכא סהדי ולא שנא ליכא סהדי, לא שנא מלוגא דשטרי ולא שנא כל מילי.
אמר אברהם: הלא זה הדבר ששגג בו בבבא מציעא1. בודאי בשאר דברים מהני לה מיגו, אבל במלוגא דשטרי סהדי הוו דאפקדינהו גבה, אבל לא ראה הוה, ובמילי אחריני איכא למימרא מיגו דיכול למימר החזרתים לך אבל בשטרי אי אמרה החזרתים לך תו לא מציא למגבא בהו מידי ואינהו לא חזי לגופייהו. ואי קלתינהו אפסדא נמי לממונא שלה הילכך ליכא משום מיגו. מיהו אי לא הוו להו עידי פקדון יכלה למימר מתנת שכיב מרע נתנם לי דלא מיחסרה כתיבה ולא שום ראיה, דהא קיימא לן כרבא דאמר [ב״ב דף קעג.] אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה למסירתן אבל תפיסתו זו היא ראיה שלהן2. ולא מיחוורא האי גירסא, דאי סבר דאין אותיות נקנות במסירה כי אמרה מתנת שכיב מרע נתנם לי לא כלום הוא, ואמאי מהימנא, והא אין כאן מיגו כלל כדאמרן, הילכך אין במלוגא דשטרי שום מיגו כלל, ואע״ג דליכא עידי פקדון, וכבר חיברתי בזה חיבור גדול בחבור ההשגות3.
1. להלן ב״מ פ׳ שנים אוחזין במאור דף ד. ד״ה ומה שהקשה.
2. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ מכירה פ״ו ה״י-יא.
3. השגות הראב״ד על הרי״ף כתובות פ״ט דף מג.
הן הן שלוחיו הן הן עדיו. כלומ׳, דאע״ג דקיימ׳ לן המקדש שלא בעדים, אע״פ ששניהם מודים, אין חוששין לקידושיו, אפי׳ הכי קידושיו קידושין, שהרי אותן שני שלוחים נאמנים הם להעיד, ולא אמרי׳ השלוחין במקום בעל דבריהם. וכן בדיני ממונות. אם אמ׳ הלוה לשני בני אדם תנו מנה זו לפלוני שבמקום פלוני, שאני חייב לו, וכשתבעם הלוה, אמרו נתנו, והמלוה אומר לא נתנו, נאמנין השלוחין להעיד לו, ומיפטר הלוה מזה החוב. ומקשי׳ התם, והא נוגעין בעדותן הם, דהא אמרי לא נתננו, יאמר להם הלוה החזירו לי מנה שהפקדתי לכם. ומשני, לאו נוגעין בעדותן הם כלל, דמיגו דאי בעו למימר החזרנו לך מעותיך, שלא רצינו לגמור שליחותך, ואפי׳ הפקיד להן מצו למימר הכי, דהא קיימא לן המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, כי אמרו עשינו שליחותיך נאמנין. והשתא דתקון רבנן שבועת היסת. כלומר, שהמפקיד את חברו, בין בעדים בין שלא בעדים, ואמ׳ החזרתי לך, צריך לישבע לו שבועת היסת, הילכך משתבעי הני עדים שנתנו למלוה זה המנה, דהא ליכא למימר תו מגו, שהרי אם יאמרו העדים החזרנו לך, הא משתבעי שבועת היסת ללוה, הכי נמי משתבעי שבועת היסת שפרעו המלוה, והמלוה משתבע שבועה דאורייתא, דלא שקיל, ופרע ליה לוה למלוה, כדין חנוני על פנקסו, דאמ׳ ליה אנת מהימנת לי בשבועה, הני לא מהימנו לי בשבועה. ואם תאמר, אמאי משתבעי הני עדים בשביל טענת שמא, שהלוה טוען שמא לא נתתם למלוה המעות שנתתי לכם, ונשבעין לו משום טענת שמא. יש לומר, לאו טענת שמא הוא, אלא טענת בריא הוא, שהרי הוא סמך על טענת המלוה שאומ׳ לא קבלתי כלום, ומשום הכי משביעו בטענת בריא.
מלוגא דשטרי. שק מלא שטרות. מחיים. דאבוכון תפיסנא להו בחוב. אית לך סהדי דתבעינהו. אבוהון, להני שטרי מיניך ולא יהבתינהו ניהליה, דתפסת להו בחייו משום חוביך. ואע״ג דפיקדון הוה גבה, הוה רשאה לעכב להו בחובה, כי היכי דליעביד לה האיך דינא, דאי לא הוה תפיסה, הוה מצי אמ׳ לה השבעי וטלי. ולא חשבינ׳ לה כשולחת יד בפקדון, דהא מחמת טענת גדולה היא באה, ומיניה אפי׳ מגלימא דעל כתפיה.
ומפורש בהלכות הרב אלפאסי ז״ל אמאי לא מהימנינן לה משום מגו דאי בעיא ואמרה לקוחות הם בידי. ותירץ, משום דקיימ׳ לן דאותיות אינן ניקנות במסירה לחודה, אלא בשטר, כלומ׳, צריך שיכתוב לו קני ליה וכל שיעבודא דאית ביה.
וכתב נמי, ומסתברא לן נמי דהאי מלוגא מהני לה לענין משכונא לחוד, שיכולה לכופם שיפרעו לה מה שהיא תובעת, אבל לענין מגבא, כלומ׳, שתוכל לנגוש בעלי החובות שיפרעוה, לא, דמצו אמרי לה לאו בעלת דברים דידן את.
ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא (דשטרא) דשטרי כתב רבי׳ הגדול ז״ל דבתורת משכון הוא דתפסה ליה, אבל למגביה בהו לא מהני לה דקימ׳ לן אין אותיות נקנות במסירה, ואי אמרה שטרא הוי לי, אמרינן לה אחוי שטרך. ואי לא לא מהימנא דאי ס״ד מהימנא כי אמרת מחיים תפסתיה, להימנא מגו דעי בעי אמרת לקוח היא בידי, כדאמרינן בענין ההוא בקרא. ומיהו איכא למידק מההיא דאמרינן בבבא בתרא בפרק גט פשוט אותיות נקנות במסירה (רבה) רבא אמר אין צריך להביא ראיה, אלא מהימן לומר במה ש⁠(הוא) בידו לקוח הוא בידו למאן דאמר אותיות נקנות במסירה. ואי הכי לדידן נמי דקי׳ לן (נמי) אין אותיות נקנות במסירה אי אמרת במתנת שכיב מרע יהבינהו נהלי, אי נמי אגב ארעא אמאי לא מהימנא. ואיכא למימר (למאי) למאן דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה כיון דבכולהו אנפי דהקנאה במסירה בעלמא קני להו, מהימן לומר לקוח הוא בידי כדין כל שאר מטלטלי. אבל לדידן דקימ׳ לן אין אותיות נקנות במסירה, אי איהו בעי למימר במתנת שכיב מרע נתנם לי, אי נמי אגב ארעא, כיון דמסירה גופא לאו הקנאה היא לא מהימן, ולא דמי לשאר מטלטלי. והתם נמי מוכח, דקאמרי׳ דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחד אין מוציאין שטר על אחרים למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה, ואמאי לא נהימניה דאי בעי אמר אגב ארעא נתנם לי. אלא שמע מינה שאינו נאמן, וה״ה למתנת שכיב מרע. ומי שחולק בין זה לזה מפני שזו ההקנאה תלויה בקרקע ואינו נאמן עליה כשם שאינו נאמן להחזיק באותו הקרקע, וזו תלויה בעצמה, אין בדבריו ממש דלענין השטרות שהם תחת ידה זה לזה שוין, וכשם שאינה נאמנת על זו כך אינה נאמנת על זו, ששני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אפילו מת אחד מהם אין מוציא שטר חוב על אחרים לפום ההוא סברא דהתם.
ודברי רבי׳ הגדול ז״ל בדליכא עדים וראה, ומשום הכי אמר דלא מהימן. והכי מוכח בהדיא בשלהי פרק זה בורר גבי מעשה דההיא סבתא דנפק׳ שטרא מתותי ידא ואמרה ידענא בהאי שטרא דפריע הוא, והימנה רב נחמן, ואמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה. אלמא לרבנן לא מהימן. ואי איכא עדים וראה אפילו לרבי נמי לא מהימנא דאפילו בשאר מטלטלי נמי לא מהימן, אלא דליכא עדים. ושמע מינה דלא אמרי׳ ביה האי מגו בשטרא משום דאמרי ליה אחוי שטרך, כדברי רבי׳ הגדול ז״ל. ובזה אנו צריכין להוראתו, שאפילו לעכב גוף הנייר בתורת משכון אין לה, שכשם שאין אותיות נקנות בלא כתיבה ומסירה כך אפילו הנייר שבהם אינו נקנה. לפיכך אין כאן מגו אפילו לתפסן בתורת משכון.
ויש מי שאומר דאי איכא עדים ולא ראה נאמנת בתורת משכון תפיסנא להו, דמגו דאי בעי אמרה החזרתים לך ומעכבא להו בידא, כי אמרה בתורת משכון תפיסנא לה מעכבא להו בידא. והראב״ד ז״ל אינו מודה בזה משום דאי אמרה החזרתים סברא מאי קא מהני לי,
אבל השתא דאמרה משכון הם בידי סברא אתו בני מלוה ופרעי לי חובי. ואין אומרים מתוך שיכול להפסידו לזה נאמנת לתפוס (לבעלה) לעצמה, אלא מתוך שיכולה היא להרויח היא נאמנת, דאמרי׳ קושטא הוא, (ובההיא) וכההיא איתתא דאמרה פריעה היא שתי טענות שוות לה. ויש לבל הדין לחלוק ולומר התם נמי אית לה רווחא, דאזלא ומהדרי שטרא לחייבים ואינהו יהבי לה מידי בטובת הנאה שעשאת להם. יש להשיב אטו ברשיעי עסקינן אינון, לא ליסבו מינה שהרי עדיין חייבין להחזיר ממון לבעלים. ועוד שמא יבא הלה ויתבעם והם לא ישבעו לשקר. ודעתי נוטה לדברי המאמינים משום דיכלה למימר בבית דין החזרתי לך או לאביכם, ובינה לבינם תודיע אותם שאם יפרעוה חובה תחזירם, כענין עובדא דרמאי דפומבדיתא. וה״מ לטעון עד כדי דמיהם משכון, אבל להאמינה בתורת מקח לגבות מן הלווים לא, שהרי אין לה מגו שתגבה אותה, דאי אמרה החזרתים לך לא מצי מפקא להו.
ואי בעית לפרושה שלא כדברי רבי׳ הגדול ז״ל אפשר לאוקמא בדאיכא עדי פיקדון וראה, ורב נחמן דינא דתפיסה אתא לאשמעינן, ולעולם אימא לך דיכול איניש למטען שטרא (הות) הוה לי בקניית אותיות ואירכס מיני, כדברי הרב יוסף הלוי ז״ל. אבל מההיא דכתיבנא לעיל נפקא לן דליתא לההיא סברא. ועוד יש לנו ראיה אחרת. ובשלהי בבא בתרא תתברר שפיר בס״ד.
תיתי ותשתבע לי במאתן יש ספרים שכתוב בהן במאתי, וכן כתב רב שמעון בעל הלכות ז״ל, דדינא הוא דאזיל בהדיה או בהדי שלוחי ומשתבע במאתיה. ואני אומר שאין הדין הזה אמור אלא כשאמר מלוה ללוה, שאלו מתחלה היה רוצה לכופו לילך עמו למקום הוועד הדין עמו, דעבד לוה לאיש מלוה, כדאמרי׳ בסנהדרין. אבל אמר לוה למלוה כגון בנשבעין ונוטלין לא, שהרי מתחלת הדין כופין אותו לדון בעירו. והך נמי נשבעת ולא משלמת הות, ובתורת הלואה היה תובעה. ומיהו אם יש לו דרך לשם הולך, ואפילו למדי.
{שמעתא דטענה לתפיסת שטרות}
ועוד, מ״ש הרי״ף ז״ל בההוא עובדא דההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי וכו׳, אי דאיכא עדי פקדון וראה, מאי איריא מלוגא דשטרי, ואפי׳ כל מילי נמי אי כו׳ דליכא וכו׳.
אמר הכותב: כי ניים ושכיב אמרה להא שמעתא. דהא כתב רבינו דבמלוגא דשטרי ליכא למימר, לקוחים הם בידי, משום דאמרי׳ לה, אחוי שטרך. כלומר, אי ליכא עידי פקדון וראה, במידי אחרינא מהימנא משום דיכלה למימר, לא היו דברים מעולם – דלאו בתורת פקדון באו לידי אלא בתורת מקח, כדאיתא בפ׳ חזקת הבתים (ב״ב מ״ה.). ובמלוגא דשטרי ליכא למימר הכי, משום דאמרי׳ לה, אחוי שטרך. וזה מפורש בדברי רבינו הגדול.
אבל צריך אני להביא ראיה לדבריו, מפני שחלקו בה מקצת המורים ז״ל. וזו היא שאמרו בפ׳ זה בורר (סנהדרין ל״א.) – ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה, אמרה, ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא. הימנה ר״נ. אמר ליה רבא: כמאן. כרבי, דאמר, אותיות נקנות במסירה. פי׳, ומתוך שיכולה לומר, לקוח הוא בידי, יכולה לומר שטר פרוע הוא. ואמר ליה, אפ״ת רבנן, שאני הכא דאי בעיא קלתה. ושמעינן מינה דלמ״ד אותיות צריכות כתיבה ומסירה, בהא1 אע״ג דליכא עדים אינו נאמן לומר, לקוח הוא בידי, משום דאמרי׳ ליה, אחוי שטרך, כדברי רבינו הגדול ז״ל.
זאת ועוד אחרת. דגרסי׳ בפ׳ האשה שלום (יבמות קט״ו:) – מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא או לא. אביי אמר, חיישינן. רבא אמר, לא חיישי׳. אמר רבא: מנא אמינא לה. דהנהו שטרי דנפקא בנהרדעא וכתיב בהו הכי, נאני בר חבר וחבו בר נאני, ומגבי רבא בר אבוה זוזי. והא נאני בר חבו וחבו בר נאני בנהרדעא שכיחי טובא. אלמא, לא חיישינן. ואביי: התם למאי ניחוש לה. אי לנפילה, מזהר זהירו בה. אי לפקדון, כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד ליה. מאי אמרת. דלמא מסר ליה. אותיות נקנות במסירה. אלמא, לרבא לא מהימן אלא משום דלא חיישינן לשמא דאחר היו. ולא הוה גבי בהו משום מיגו דמקח, לא2 מהימן לומר, שטר היה לי ואבד, ולא לומר, באגב או במתנת ש״מ נתנו לו.
ובשילהי ב״ב (בבלי ב״ב קע״ב:) ג״כ הארכנו בזה.
וכיון שאין האותיות נקנות לו בלא כתיבה, אף בנייר של שטר אינו יכול לתפוס בתורת משכון, דהא לא קניאן ליה.
וסברתו של בעל המאור בפקדון אינה. והיא הטעתו אף בפ׳ שנים אוחזין (ב״מ ו׳.). וכבר כתבתי שם, תהלה לאל גמר עלי.
1. בדפ״ר: דהא
2. נראה דצ״ל: ולא
ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגמא דשטר׳, אתו יורשים וקא תבעי לי׳ מינה, אמרה להו מחיים תפיסנא. אתיא לקמיה דרב נחמן אמר לה אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים ולא יהבתיה נהילייהו. פי׳ האי איתתא תורת משכון הוה תפסה להו, וכיון דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתא, לא חשיב׳ תפיסה, אלא כי תבעוה מינה ועכביה.
אמרה ליה לא, אם כן האי תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא. ופי׳ הרב אלפסי ז״ל דהאי דראה דהשתא אפקינהו קמן בבי דינא, אבל ליכא עידי פקדון, הילכך ליכא אלא מגו דלקוחין הן בידי. וליכא למיקשי אמאי לא מהימנא מהאי מיגו השתא דקאמרה מחיים תפיסנה לי׳, דאלו בעי׳ אמרה הכי דלקוחין הן בידה, דכיון דקיימא לן (ב״ב עז, א) דאין אותיות נקנית אלא בכתיבה ומסירה, אינו נאמן אלא אם כן מביא ראיה על הכתיבה, וכן אינו נאמן לומר אגב קרקע זכיתי בהן או במתנת שכיב מרע נתנן לי אלא אם כן מביא ראיה, דבשלמא למאן דאמר דבמסירה מקנו, תו לא בעי ראיה, דתפיסתה דהשתא היינו ראייתה כשאר מטלטלין, אבל למאן דאמר בכתיבה ומסירה, לעולם הוא צריך להביא ראיה על הכתיבה. וראיה מההיא דאמרינן התם בבבא בתרא (קעג, א) דלמאן דבעי כתיבה ומסירה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מוציאין שטר חוב על אחרים. ובסנהדרין (לא, א) אמרינן ההיא אתתא דאפקה שטרי מתותי יד׳, אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעה הוא, הימנוה רב נחמן, ואמרינן כמאן כר׳ דאמר אותיות נקנית במסירה. ומהדרינן אפילו תימא רבנן ומגו דאי בעי קלתה, אלמא דווקא מהאי מיגו, אבל מיגו דלקוחין הן בידי לא מהימנא.
וכי תימא אכתי ניהמני׳ מגו דאי בעי אמרה לקוחין הן בידי גבי גופא דניירא, השתא נמי ניהמנ׳ דתפסה להו בתורת משכון מחיים. איכא למימר דשטרי חוב הוו, ומדינא דניירא דלוה הוא ולאו דמלוה, הילכך ליכא למימר לקוח הוא בידי, דהא לאו דידהו הוא. אי נמי אפשר דכיון דקיימא לן דאין אותיות ניקנית אלא בכתיבה ומסירה, וצריך להביא ראיה על הכתיבה, א״כ אין גוף הנייר ניקנה אלא בכתיבה ומסירה, וצרי׳ להביא ראיה. אי נמי אפשר דליכא להימנוה משום האי מיגו, דאלו אמרו לקוחין הן בידי לא מהני להכי, דאפילו איתא דמיקני לה גופיה דנייר, אמרי׳ לה לאחויי לה לזכותה בבי דינא כשם שאם יודע לו עדות שחייב להעיד לו, אבל אפשר כשאמר דבתורת משכון תפסה להו לא אמרינן לה לאחויי להו דהיינו משכנתא דלא מחויא לכו.
ודווקא דראה וליכא עדים, אבל איכא עדים ולא ראה, מיגו דיכיל למימר להו בבי דינא החזרתים לך ובינה לבינה מודעא להו, מהימנא למימר דבתורת משכון תפסה להו. ואי בעית אימא דהכא במאי עסקינן דאיכא עדים וראה, ואתי׳ לה שפיר.
ההוא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא אתו יורשין וקא תבעי לה מינה אמרה להו מחיים תפיסנא בהו ופי׳ בחוב שחייב לי אביכם אתאי לקמיה דר״נ אמר לה אית לך סהדי דתבעו מינך מחיים ולא יהבת להו אמרה ליה לא אמר לה א״כ הוה לה תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא פי׳ רש״י ז״ל דכל זמן שהיה חי היה פקדון בידך והרי הן כמונחים ברשותו ולא חשיבא תפיסה אלא בתופסת ברשות המלוה ומיהו כי תבענא מחיים ולא בעי למיתן להו ומעכב בחובא הא חשיבה תפיסה ברשותי, וא״ת אמאי לא מהימנא דמחיים תפסינהו מגו דאי בעי אמרה להד״ם וי״ל דראה איכא וא״ת ותהא מהימנא מגו דאי בעי אמרה לקוחות הן בידי וי״ל דעדי פקדון הוה וכדאמר תלמוד׳ דאפקידו גבה אלמא קים לה לתלמודא דהכי הוה מעשה ורבי׳ הר״ב ז״ל תירץ דכיון דק״ל דאין אותיות ניקנים אלא בכתיבה ומסירה צריך להביא ראיה על הכתיבה דבשלמא למ״ד אותיות נקנית במסירה א״צ להביא ראיה עליה שכן תפיסתן ראי׳ לכך וכן באומר במתנות ש״מ נתנה לי אע״ג דדברי ש״מ ככתובין וכמסורין דמי צריך להביא ראייה שהרי אין בתפיסתו ראיה שנתנה לו במתנות ש״מ יותר ממתנות בריא וכן דעת הרי״ף ז״ל וכבר האריך רבי׳ ז״ל בזה בספר הזכות ומיהו כל היכא דאיכא בלא היו הדברים מעולם וכיוצא בו נאמן הוא לומר לקוח הוא בידי מדין מיגו אלא שאינו יכול לגבות בו מן הלוה עד שיביא ראיה על הכתיבה או על האגב וכ״כ בתוס׳ ונראה וודאי שאם אמרה מושכנות הן בידי א״צ כתיבה ומסירה לענין שיכול לעכבם אצלה עד שתפרע מחובה דהא משכון לאו זכיה גמורה היא בגופו של משכון דליבעיא כתיבה ומסירה ואינ׳ אלא כתפיס׳ בעלמא דמהניא היכי דהוי מחיים ואע״ג דליכא כתיבה ומסירה וכ״ש דהוה התפיסה מדעת בעלים דעדיפא טפי ואף על פי שאינו זוכה בשטרות לגבותם זוכה לעכבם ברשותו עד שתפרע וכיון שכן דין הוא שיהא נאמן לומר ממושכנות הן בידי ומיהו כל שנמצאו ברשות אדם לאחר מיתת הבעלים כיון שאינה בתפיסתו ראיה שנתפסו מחיים אינו נאמן לומר כן עד שיביא ראיה או היכא דאית ליה מיגו וכדאמר הכא והיינו דלא מהימנא מגו דאי בעי אמרה ממושכנת הן בידי וזה נראה לי ברור וכן הצעתי לפני מורי הר״א ז״ל ובפני הרשב״א ז״ל ויש אומרי׳ שהאומר על שטר לקוח הוא בידי אף על פי שצריך להביא ראיה לזכות בשעבודו זוכה הוא בגופו של נייר מיהת. וא״ת א״כ מהימנא אגופא דניירא מגו דאי בעי אמרה לקוח הוא בידי ותירצו דאי למזכי בגופא דניירא לא מהני ולא מידי דניירא דלוה הוא כל היכי דפרע לי׳ לחובה מפיק מיניה ואי לעכב על בני המלוה הללו שלא יוכל להראותם בב״ד הא לא מצי מעכבא כיון שלא זכתה בשעבודי׳ חייבת היתה להראותם בב״ד כל זמן שיצטרכו בדין האומר לחבירו שטר שיש לי בידך שיש לי בו זכות שחייב להראותו בב״ד מדין עדות ואף על פי שאם משכנה לה אין לה להראותם בב״ד שזהו משכונה לכופו לפרעם א״כ כי אמרה לקוחים הם בידי לא מהני להו ולא מידי ויש אומרים דכל לוקח ומקבל מתנה של שטר שלא זכה בשעבודו של שטר אף בנייר לא זכה שהם עיקר מכירתו ומתנתו אינו אלא מפני שעבודו ונייר בתר שעובדא גרירא דאנן סהדי דלאו לניירא נחתו כלל והא כתיבנא לה בפרק הספינה בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא ההיא איתתא דהוי מפקדי גבה מלוגא דשטרי כו׳ א״ל מחיים תפיסנא להו ופרש״י בחוב שהיה חייב לי החזקתי בהם עכ״ל. ונראה מפשט לשונו דאיירי שהחוב לא היה ידוע ומבורר בעדים או בשטר מדלא כתב רש״י בחוב שחייב לי כמו שהעתיק הר״ן ז״ל משמע שהיא טוענת שאביהם היה חייב לה ואפ״ה נאמנת אי איכא סהדי דתבעינהו מחיים ולא יהבת לה כיון דבהאי שעתא היתה נאמנת לומר שחייב לה עד כדי דמיו וא״כ בדליכא עדים וראה איירי כמו שאבאר בל׳ התוספות. ואע״ג שהריטב״א ז״ל בחידושיו מדקדק דאיירי בדאיכא עידי פקדון מדקאמר דהוה מפקדי גבה. ולענ״ד משום הא לא איריא דשפיר שייך האי לישנא כיון שהאשה מודית בכך דבתורת פקדון אתא לידה כנ״ל בכוונת רש״י ז״ל וכן נראה מל׳ הרי״ף ז״ל כמו שכתב הר״ן ז״ל בשיטתו אלא דנ״ל עוד שהרי״ף ז״ל מפרש ג״כ דאיירי שהחוב אינו ידוע וכן נראה מסתימת לשון כל הפוסקים זולתי לשון הרשב״א ז״ל בתשובה שהובא בב״י ח״מ סי׳ ס״ד שכתב להדיא דאיירי בחוב ידוע דוקא ע״ש. ובזה יש לי ליישב הגה״ת רמ״א סי׳ הנ״ל וכמו שיבואר בסמוך בל׳ התוס׳ ודו״ק:
קונטרס אחרון
גמרא ההיא איתתא דהוי מפקדי גבה מלוגא דשטרי א״ל מחיים תפיסנא להו. וכתבתי דמלשון רש״י ז״ל משמע דאיירי שהחוב לא היה ידוע ומבורר ואפ״ה מהימנא כיון דליכא עידי פקדון וראה כיון דבהאי שעתא דתבעינהו מינה ולא אהדרתינהו הות מהימנא לומר שיש לה חוב בידו ומתוך כך נתיישב היטב לשון רמ״א בהגה״ת ח״מ סימן ס״ד ממה שהשיגו עליו הסמ״ע והש״ך וכמ״ש בפנים גם כן בלשון התוספות גבי ואומר ר״י דלא חשיב מיגו ובחידושי לח״מ הארכתי יותר דאף ע״ג דבהאי שעתא דתבעינהו מינה ראו בידה מ״מ כיון דבאותו מעמד אמרה שתופסת למשכון מהימנא ואע״ג דרמ״א גופא כתב בח״מ סי׳ ע״ב סעיף י״ח בהג״ה דאף על גב דבשעה שראו בידו אמר שתופס למשכון אפ״ה לא מהימן נ״ל דהיינו שאמר כן שלא בפני המפקיד משא״כ היכא שתבעו המפקיד בפני עדים ולא אהדר ליה באמרו שתופס למשכון והוי מהימן בהאי שעתא השתא נמי מהימן כמו שמבואר היטב בלשון תשובת רמ״א ז״ל בסימן פ״ו ע״ש:
בא״ד דאע״ג דקי״ל דאין אותיות נקנות במסירה וצריך כתיבה ומסירה ה״מ לקנות החוב כו׳ ותפיסה מחיים לא מהני לגבות החוב דלא עדיף ממכירה וכ״כ כל המפרשים הקדמונים והאחרונים וכ״כ בטור ח״מ סי׳ ס״ד ובש״ע שם דאילו לגבותם אינו מועיל בלא כתיבה ומסירה אבל קשיא לי טובא שאם נפרש הסוגיא דהכא ועיקר הדין בח״מ סי׳ הנ״ל דאיירי כשהחוב ידוע בעדים או בשטר כמו שכתב הרשב״א ז״ל בתשובה שהביא הב״י שם וכמ״ש הסמ״ע והש״ך שם אם כן אמאי פסיקא להו דבעי כתיבה ומסירה בכה״ג דהא עיקר הטעם דבעי כתיבה ומסירה כתבו הקדמונים דהוי בחד מתרי טעמי אי משום דמכירת שטרות מדרבנן אי משום דשיעבוד שיש למלוה על גוף הלוה לפרוע חובו א״א להקנות לאחר כמו שיבואר לקמן א״כ נראה דלא שייכי הנך טעמי אלא במוכר שטר חוב אבל היכא שיש לו חוב ידוע עליו אמאי בעי כתיבה לכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודי׳ ותיפוק ליה דבלא״ה החוב משועבד לו מדר׳ נתן וממילא קני לשיעבודא דאית ביה ואין צריך אלא לתפיסת השטר דאל״כ לא יפרענו הלוה השני עד שיחזיר לו שטרו וכ״ש דלשיטת הרמב״ם והר״י מיגא״ש שהובאו בח״מ סי׳ ס״ד דלענין קנייתו נאמן בלא כתיבה אלא שצריך עדים או כתיבה לענין תביעתו דאל״כ יאמר לו מי יאמר שבעל דברים כתב ומסר לך והכא לא מצי למימר הכי דהא משועבד לו מדר׳ נתן והב״ד נזקקין להוציאו מזה וליתן לזה. ואם כן שפיר מצינן לאוקמי כולה סוגיין אפילו לגבות גוף החוב היכא דאיכא סהדי דתבעינהו מחיים דאל״כ הוי תפיסה דלאחר מיתה דלא שייך הא דר׳ נתן כדפרישית במשנתינו בדף הקודם ובכך היא הסוגיא פשוטה דבעי סהדי דתבעינהו מחיים דאז הוי ככתיבה אבל בדליכא סהדי לא מהימן במגו דלקוח דא״כ לא מהני בלא כתיבה וכך היה נראה בעיני ברור בשיטת פי׳ הרי״ף ז״ל שכתב דלא מהימן במגו דלקוח דאמרינן ליה אחוי שטרך וע״כ היינו לגבותם וא״כ ע״כ דהשתא כשאומר שתפסן בתורת משכון על חוב ידוע ואייתי סהדי דתבעינהו מחיים הוי במקום כתיבה כדפרישית. וא״כ לפי זה ע״כ דהתוספות שכתבו דלגבות בעי כתיבה היינו משום דמשמע להו דאיירי כשאין החוב ידוע דלא שייך דר׳ נתן ומש״ה בעי כתיבה ומסירה כל זה היה נ״ל נכון וברור לולי שלא ראיתי לשום פוסק קדמון או אחרון דנחית לחלק בכך דלתורת משכון עדיף ממכירה לענין כתיבה משום דר׳ נתן ומל׳ הרי״ף ז״ל נמי אינו מוכרח שיש לפרש דבריו ג״כ אפילו באין החוב מבורר וא״כ אתי שפיר דלא מהני כלל לגבות אלא לתפיסת משכון ואפ״ה לא מהימן במגו דלקוח דכיון דא״ל אחוי שטרך לא מצי למטען נמי שלקוח הוא בידו לתפוס הנייר דלא שכיח ומ״מ בעיקר הדין אי בעי כתיבה לענין משכון לגבות לענ״ד צריך עיון מטעמא דפרישית ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: ההיא איתתא דהוו מיפקדי גבה מלוגא דשטרי [אשה אחת שהיו מופקדים אצלה תיק מלא שטרות] שהפקיד אצלה אבי יתומים טרם מותו. אתו [באו] היורשים קא תבעי ליה מינה [ותבעו אותו ממנה]. אמרה להו [להם]: כבר מחיים של הנפטר תפיסנא להו [תפסתי אותם], שאף אני נושה בו כסף. אתאי לקמיה [באה לפני] רב נחמן לדין. אמר לה לאשה המחזיקה: אית ליך סהדי דתבעוה מיניך [האם יש לך עדים שתבעו את התיק ממך] עוד מחיים של הנפטר ולא יהבית ניהליה [נתת לו]? אמרה ליה [לו]: לא, אין לי עדים על כך. אמר לה: אם כן, הוי [הרי היא] תפיסה שלאחר מיתה, ותפיסה שלאחר מיתה — לא כלום היא, כפי שאמרנו שאין תפיסה מועילה להוציא מן היתומים אלא בחיי החייב.
The Gemara relates another incident: There was a certain woman who had a bag [meloga] full of documents deposited with her. The heirs came and claimed it from her. She said to them: I seized the bag of documents from the deceased while he was alive, as he owed me money. They came before Rav Naḥman for judgment. He said to her: Do you have witnesses that the deceased claimed the bag from you while he was alive and you did not give it to him? She said to him: No, I do not have witnesses to this effect. He replied: If so, this is considered a case of seizing property after death, and seizing after death is nothing. As stated earlier, seizing property to recover a debt is effective only when done during the lifetime of the debtor. It is ineffective once he is dead and others have inherited his property.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) דהָהִיא אִיתְּתָא דְּאִיחַיַּיבָא שְׁבוּעָה בֵּי דִינָא דְּרָבָא אֲמַרָה לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא יָדְעָנָא בָּהּ דַּחֲשׁוּדָה אַשְּׁבוּעָה אַפְכַהּ רָבָא לִשְׁבוּעָה אַשֶּׁכְּנֶגְדָּהּ.

The Gemara relates another incident: There was a certain woman who was obligated to take an oath in order to avoid payment in Rava’s court. The daughter of Rav Ḥisda said to Rava, her husband: I know that she is suspect with regard to taking a false oath. Rava reversed the obligation of the oath so that it fell onto the other party, who now had the option of taking an oath that the woman owes him money and collecting his debt. This is how to act when the court does not trust the one who is obligated to take an oath.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאיחייבא שבועה – שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת.
בת רב חסדא – אשתו של רבא.
לשבועה אשכנגדה – התובע אותה ישבע ויטול כדתנן (שבועות דף מד:) ואלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד על השבועה.
ההיא איתתא דאיחייבא שבועה. כלומ׳, שהיתה מן הנשבעין ולא משלמין. אמרה להו בת רב חסדא. כלומ׳, לדיינין. אפכה רבא אשכנגדה. כלומ׳, ונשבע ונוטל.
ושבועה דאורייתא הות, ואמרי׳ בשבועות גבי שכנגדו חשוד על השבועה, דבאורייתא אפכינן. אבל בדרבנן לא אפכינן, כדאמרי׳ בבבא מציעא שבועת היסת דרב נחמן תקנתא היא, שלא יהא כל אחד ואחד כופר בכוליה חוב כי היכי דליפטר משבועה, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. הילכך אי שכנגדו חשוד על השבועה בדרבנן, כגון דלא הודה במקצת, לא עבדינן ליה תקנתא אחריתי דלישתבע ולישקול, ואיבד את זכותו, מדלא נטר נפשיה מגברא דחשיד אשבועתא. ועוד, שאם אתה אומ׳ כן, לא שבקת חיי לכל מי שהוא חשוד על השבועה, שכל אדם יטעננו בשקר שהוא חייב לו מנה, ואע״פ שהוא לא יודה לו כלום, תהפך השבועה ויטול.
ואמרי׳ נמי מאי איכא בין דאורית׳ לדרבנן, מיפך שבועה איכא ביניהו. דמי שמחוייב שבועה דאוריתא אינו יכול לומ׳ לשכנגדו השבע וטול, אלא או לישתבע או לישלם, אבל מחוייב שבועה דרבנן מצי לאפוכה אשכנגדו, ושומעין לו.
ומשום דלאו אפוקי ממונא להדיא הוה, אלא אפוכי שבועה, אפכה רבא אשכנגדה אפומה דבת רב חסדא.
ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא כו׳ עד כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה, קרענא קס״ד, אלא אימא מרענא שטרא אפומיה. למימרא דלא מגבי בדיבוריה, אע״ג דאמרי׳ עליה התם בבבא מציעא (בבא מציעא כג, ב) דמהדרינן ליה אבדתא בטביעת עין. והא דאמרי׳ אפכא רבא אשכנגד, כגון שהיה הלה ראוי שישבע ויטול, ואפכא רבא אשכנגד׳ שיהא נשבע ונפטור כדאמרי׳, ומשום קים ליה בגויה לא מפקינן ממונא, אלא דמוקמינן בחזק׳ המוחזק מ״א נ״ר.
ידענא בה דחשידא אשבועתא – פי׳ הגאונים ז״ל שהיה שומע ממנה שנשבעת כל היום לבעלה.
אפכה רבא אכשנגדה – פי׳ דשבועה של תורה מחייבה וכל המחויב שבועה של תורה שהוא חשוד רמינן שבועה לכשנגדו כדתנן בשבועות ופי׳ רש״י ז״ל וכן הכא שכנגדו נשבע והקשו עליו דכיון דליכא ראיה שהיא חשידא משום דקים להו בבת ר׳ חסדא לית לי׳ לאפוקי ממונא וכדאמרי׳ קרענא ס״ד אלא מרענא לשטרא ופי׳ רבינו ז״ל דלא מקרע קרעינן ולא מגבוי מגבינן אלא דאי תפיס לא מפקינן מיניה. לכך פי׳ שזו היתה נשבעת ונוטלת ואפכה לכשנגדו שהיא נשבעת ונפטרת בשם הר״ר פנחס אחיו ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: ההיא איתתא דאיחייבא [אשה אחת שהתחייבה] שבועה כדי להיפטר מתשלום בבי דינא [בבית הדין] של רבא. אמרה ליה [לו] לרבא בת רב חסדא אשתו: ידענא [יודעת אני] בה שהיא חשודה על השבועה. ואין לסמוך על שבועתה. אפכה [הפכה] רבא את חובת השבועה על הצד שכנגדה, שישבע שהאשה חייבת לו ויטול, כדרך שעושים באדם שמוכח שאינו נאמן על שבועה.
The Gemara relates another incident: There was a certain woman who was obligated to take an oath in order to avoid payment in Rava’s court. The daughter of Rav Ḥisda said to Rava, her husband: I know that she is suspect with regard to taking a false oath. Rava reversed the obligation of the oath so that it fell onto the other party, who now had the option of taking an oath that the woman owes him money and collecting his debt. This is how to act when the court does not trust the one who is obligated to take an oath.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) זִימְנִין הָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ רַב פָּפָּא וְרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא אַיְיתוֹ הָהוּא שְׁטָרָא גַּבֵּיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא יָדַעְנָא בֵּיהּ דִּשְׁטָרָא פְּרִיעָא הוּא א״לאֲמַר לֵיהּ אִיכָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא בהדי׳בַּהֲדֵיהּ דְּמָר א״לאֲמַר לֵיהּ לָא א״לאֲמַר לֵיהּ אע״גאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא מָר עֵד אֶחָד לָאו כְּלוּם הוּא.

The Gemara continues: On another occasion, Rav Pappa and Rav Adda bar Mattana were sitting before Rava. A certain document was brought before Rava to be examined in court. Rav Pappa said to Rava: I know about this document, that it records a debt that has already been paid. Rava said to him: Is there another person who can testify with the Master about the document? He said to him: No, I am the only one who knows. Rava said to him: Although there is the Master here who attests that the document has been paid, one witness is nothing.
רי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זימנין – פעם אחרת.
זימנין. כלומ׳, זימנא אחריתי. הוו יתבי רב פפא ורב אדא בר מתנה קמיה. כלו׳, דרבא. דשטרא פריעא הוא. והלוה נמי טוען ששטר פרוע הוא, ותנן עד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה. איכא איניש אחרינא בהדי מר. כדי שלא ישבע זה ויטול. כבת רב חסדא. כלומ׳, דהימנת לה אאיתתא דאסהידה עלה דחשידא הוות, הכא נמי להימניה לרב פפא כשני עדים וליחשוב לשטרא שהיא פרועה, ואפי׳ בשבועה לא יטול. קים לי בגוה. דלא משקרא, הילכך אפכה שבועה אפומה. ומר לא קים ליה בגויה. הילכך מגבינ׳ ביה בהאי שטרא על ידי שבועה. אבל אי הוה קים בגויה, לא מגבי׳ ולא קרענא ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר: זימנין הוו יתבי קמיה [פעם אחרת ישבו לפניו], לפני רבא, רב פפא ורב אדא בר מתנא, אייתו ההוא שטרא גביה [הביאו שטר אחד אליו] לבית הדין, כדי שידון בו. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: ידענא ביה דשטרא פריעא [יודע אני בו, בשטר זה, ששטר פרוע] הוא. אמר ליה [לו] רבא: איכא איניש אחרינא בהדיה דמר [האם יש אדם אחר עם אדוני] שיוכל אף הוא להעיד על כך? אמר ליה [לו]: לא, רק אני לבדי יודע. אמר ליה [לו]: אף על גב דאיכא מר [אף על פי שיש כאן את אדוני] ואומר אתה זאת, מכל מקום עדות עד אחד לאו [לא] כלום הוא.
The Gemara continues: On another occasion, Rav Pappa and Rav Adda bar Mattana were sitting before Rava. A certain document was brought before Rava to be examined in court. Rav Pappa said to Rava: I know about this document, that it records a debt that has already been paid. Rava said to him: Is there another person who can testify with the Master about the document? He said to him: No, I am the only one who knows. Rava said to him: Although there is the Master here who attests that the document has been paid, one witness is nothing.
רי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא וְלֹא יְהֵא רַב פָּפָּא כְּבַת רַב חִסְדָּא בַּת רַב חִסְדָּא קִים לִי בְּגַוַּוהּ מָר לָא קִים לִי בְּגַוֵּויהּ.

Rav Adda bar Mattana said to Rava: And should Rav Pappa not be trusted like Rav Ḥisda’s daughter, who as a woman is disqualified from testimony? Rava replied: I relied on Rav Ḥisda’s daughter because I know with certainty about her that she is always truthful. However, I cannot rely on the Master because I do not know with the same degree of certainty about him that he is always truthful, and I cannot rule on the basis of one witness unless I have complete certainty.
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבת רב חסדא – שהאמנת לחשוד את האשה על השבועה.
וקם ליהא בגויה מילתא הוא. וכל דיין היודע באשתו או באדם אחר דלא משקר, יכול להפך שבועה על פיו אי אמר ידענא ביה [ב]⁠בעל דין דחשיד אשבועה. או אם יאמר ידענא ביה בהאי שטרא דפרוע, מרע ליה ולא יגבה בו. ומיהו לא יקרע אותו.
שנים שבאו לדין שלא בעירם ונתחייב האחד שבועה ואמר שכנגדו רוצה אני שישבע לי בעירי במקום שמכירין אותו אולי יתבייש ויודי לי, דינא קאמרב.
א. צ״ל וקים לי. וכ״ה בראשי האמירות. והרי״ף כתב בשם גאון דהאידנא לא איפשר ליה לדיין למימר קים לי. וכ״ה באו״ז סנהדרין סס״י מח בשם רבינו חננאל. ועי׳ טור סי׳ קב.
ב. מעובדא דההיא איתתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא לרבא: וכי לא יהא רב פפא נאמן כמו בת רב חסדא שהיא אשה ופסולה לעדות? ענה לו רבא: בת רב חסדא קים לי בגווה [מוחזק אני בה] שהיא אומרת תמיד אמת, מר לא קים לי בגוויה [באדוני אין אני מוחזק בו כך], ואיני יכול לעשות על פי עד אחד כאשר אין לי בטחון גמור בדבר.
Rav Adda bar Mattana said to Rava: And should Rav Pappa not be trusted like Rav Ḥisda’s daughter, who as a woman is disqualified from testimony? Rava replied: I relied on Rav Ḥisda’s daughter because I know with certainty about her that she is always truthful. However, I cannot rely on the Master because I do not know with the same degree of certainty about him that he is always truthful, and I cannot rule on the basis of one witness unless I have complete certainty.
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַב פָּפָּא הַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר קִים לִי בְּגַוֵּויהּ מִילְּתָא הִיא כְּגוֹן אַבָּא מָר בְּרִי דְּקִים לִי בְּגַוֵּויהּ קָרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵּיהּ.

Rav Pappa said: Now that the Master, Rava, has said that the claim: I know with certainty about him, is a significant matter, i.e., a claim that can be used in court, if a judge knows that someone is telling the truth, although under normal circumstances his testimony would be inadmissible, in this case it does have a certain legal validity. For example, if Abba Mar, my son, about whom I know with certainty always tells the truth, claims that a document that records a debt has already been paid, then I can tear the document on the basis of his word.
רי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקים לי בגוה – דלא משקרא.
השתא דאמור רבנן קים לי ביה מילתא היא. כלומ׳, היכא דקים ליה לדיין בעד אחד דלא משקר, מהימן בכי האי גונא דלא מגבינן בה אפי׳ בשבועה, ולא מיקרע קרעינן לה, אבל לא לאפוקי ממונא אפומיה. אבא מר ברי. אבא מר, שם בנו דרב פפא. קרענא שטרא אפומיה. כלומ׳, אי אמ׳ לי דשטרא פריעא היא. וקא מתמה, קרענא ס״ד. כלומ׳, וכי מהימנינן ליה כבתרי, על פי שנים עדים יקום דבר אמ׳ רחמנא. אלא מרענא שטרא. כלומ׳, דלא מגבינן ביה אפי׳ על ידי שבועה, ולא קרענא ליה, משום דחד סהדא הוא.
ובהלכות הרב אלפאסי ז״ל כתוב, מרענא שטרא אפומיה, דלא גבי אלא בשבועה. ואם תאמר, מאי איריא אבא מר דקים ליה, אפי׳ הוה איניש אחרינא, לא גבי אלא בשבועה, דהא תנן עד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה. ויש לתרץ, שאע״פ שכתב לו לוה למלוה באותו שטר נאמנות יותר מעד אחד, שאם היה עד אחד מעידה שהיא פרועה היה מן הדין ליטול מלוה שלא בשבועה, אבל אם היה אבא מר וכיוצא בו, לא יטול אלא בשבועה, דבעד אחד האמינו, ולא בשני עדים, וזה חשוב קרוב לשנים.
וכתב הרב עוד, אי נמי בשודא דדייני. כלומ׳, דהאי שטרא לאו בשטר מלוה קא מיירי, אלא בשני שטרות היוצאות ביום אחד והן של מכר או של מתנה, ולא ידעי׳ למי מסרה תחלה, ואמרי׳ דשמואל סבר שודא דדייני, והכא נמי אם יבוא עד כזה ויאמ׳ ידענא ביה בהאי שטרא דזייפא הוא, הילכך אמרי׳ שודא דדייני, ויהבינן ליה לההוא דלא איתרע שטרא, ואם היה עד אחד נמי לא היינו חוששין לעדות כלל ושמא תצא השודא דדייני לאותו דאיתרע שטרא, דלפי מראה ב״ד הוא אוהב אותו יותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קונטרס אחרון
תוספות בד״ה אית לן סהדי כו׳ ואף על גב דקי״ל דאין אותיות נקנות במסירה ה״מ לקנות החוב וכו׳ ותפיסה מחיים לא מהני לגבות החוב דלא עדיף ממכירה. והקשיתי לשאול אמאי פשיטא להו דלא עדיף ממכירה דלכאורה נראה דודאי עדיף דהא עיקר הטעם דנבעי כתיבה בהדי מסירה כתבו הקדמונים שני טעמים אי משום דמכירת שטרות דרבנן אי משום דעיקר השעבוד שיש למלוה על גוף הלוה א״א להקנות לאחר א״כ הא לא שייך הני טעמי אלא במוכר משא״כ לענין משכון על חוב ידוע הא מדאורייתא אשתעביד הלוה לאידך נמי מדרבי נתן וא״כ במסירה לחוד סגי וכמ״ש בפנים בשלמא לפי מה שכתבתי בסמוך דשמעתין איירי כשאין החוב ידוע א״ש אלא דבאמת מסתימת לשון הפוסקים משמע דלא נחתי לחלק בכך אלא אפילו במשכן השטר על חוב ידוע נמי בעינן כתיבה ומסירה וטעמא דמילתא לא ידענא ולדעתי צ״ע:
בא״ד ואור״י דלא חשיב מיגו הואיל ועכשיו אינה יכולה לטעון כו׳ עכ״ל. ולכאורה שדברי ר״י תמוהין מאד דא״כ בכל דיני מגו נאמר שהיה סובר דטענתו שטוען עכשיו היא טענה מעולה ועוד במאי דחשיב ליה מגו למפרע ומדמה לה לההיא דפ׳ זה בורר ודפרק שבועת הדיינין ולכאורה לא דמי דהתם כיון דאיכא עדים א״כ אילו טוען מעיקרא האי טענה דהחזרתי הוי מוחזק כפרן בעדים א״כ השתא נמי לא מהימן באידך טענה כיון דליכא מיגו משא״כ ההיא דהכא שאין כאן עדים כלל ואפילו אי הוה טעין מעיקרא לקוחה היא בידי היתה יכולה לחזור וליטעון מפטור לפטור דמשכון הוא בידה ותבעינהו מחיים א״כ אמאי לא מהימנא להחזיק טענתה הראשונה דמחיים תפסה ונראה דר״י סובר בפשיטות דטענתה הראשונה שאמרה מחיים תפיסנא משמע שתפסה בתפיסה בעלמא שלא מדעת הבעלים ושלא לשם משכון כמו שאבאר בסמוך וא״כ שהיתה מתחייבת באותה טענה הו״ל כטוען מחיוב לפטור דלא מהני אלא דאפ״ה אם באו עדים דתבעה מחיים ולא אהדר ע״כ אנו מפרשים דבריה כך שלא תהא סותרת דברי העדים אלא דאפ״ה הוצרך ר״י לפרש מטעמא דמיגו למפרע לא אמרינן משום דאל״כ לא הוי פסיקא ליה בכל טוען וחוזר וטוען מחיוב לפטור דלא מהימן היכא דאית ליה מגו אי לאו משום הא גופא דמיגו למפרע לא אמרי׳. ובעיקר תירוץ ר״י כבר כתבתי דנ״ל מה שהוכרח לפרש כן היינו משום דסוגיא משמע ליה דאיירי שאין החוב מבורר בעדים וא״כ מדהימנינן לה אי מייתא סהדי דתבעינהו מחיים שתתפוס מיהא בתורת משכון ע״כ היינו משום מיגו דלקוח או להד״ם או החזרתי וא״כ תו לא מצי לפרש כתירוץ הרא״ש ז״ל דאיירי בעדים וראה ולא מצי לפרש נמי כתירוץ הרי״ף ז״ל שכתבתי שהיא ג״כ כוונת הרי״ף ז״ל לכך הוכרח לפרש בהאי עניינא דודאי לענין עיקר החוב הוי מהימנא מעיקרא לומר שיש לה חוב עליו דהא אית לה מיגו וא״כ ודאי טענה האמת שיש לה חוב ותפסה מחיים אלא דאכתי לא מהני לה האי תפיסה אלא כשתפסה לשם משכון ומדעת הבעלים ובהא לא מהימנא בלא עדים כיון שלא טענה כן מעיקרא הו״ל כמחיוב לפטור כן נ״ל נכון ומוכרח בשיטת ר״י ולענ״ד הן הן דברי רמ״א בהג״ה ובתשובה ונסתלקו השגת הסמ״ע והש״ך ודוק היטב:
רש״י בד״ה הוי תפיסה דלאחר מיתה כו׳ וכי אמרינן תפיסה מחיים כו׳ ותפס מטלטלים לשם חובו כו׳ עכ״ל. ולכאורה נראה מלשונו שסובר דהא דקאמר ר״ע במשנתינו שכולן צריכין שבועה דמש״ה לא מהני תפיסה לאחר מיתה ומחיים מהני אין עיקר הטעם תלוי בשבועה דא״כ אין לחלק בתפיסה מחיים אם נתכוין לתפיסה בעלמא או לשם משכון אע״כ דעיקר הטעם כמבואר בירושלמי שכתבתי במשנתינו דזו תורה וזו אינה תורה והיינו כמ״ש לגבי מטלטלי דיתמי וא״כ כשתפסן לשם חוב לא מיקרי מטלטלי דיתמי כדאמרינן בעלמא דמשכון שלא בשעת הלוואתו מהני שלא יעשה מטלטלין אצל בניו משא״כ אם תפסן שלא לשם חובו הו״ל כפקדון כן נ״ל בכוונת רש״י אלא דלאחר העיון ראיתי בחדושי הריטב״א ז״ל שכתב שיטת רש״י והוסיף בלשונו שהתפיסה מחיים צריך להיות ודוקא מדעת הלוה וכי תבעה מינה ולא אהדר ליה הוי כמדעתו ע״ש ולא ידעתי טעם דברי ריטב״א בזה דמה לי מדעת הלוה או שלא מדעתו דנהי דבעובדא דבקרא דלעיל מצינן למימר שטוען שתפס מחיים ומדעת הבעלים כדפרישית לעיל מ״מ הא בכמה דוכתי פשיטא לן שאדם יכול לתפוס למשכון אף שלא מדעת הלוה כדאיתא בפרק חזקת הבתים בעיזי דאכלי חושלי ובדוכתי טובא אם לא שנאמר דהריטב״א ז״ל סובר דבשבועה תליא מילתא ובכה״ג שתפס מדעת ליכא שבועה אלא דמכמה טעמי א״א לפרש כן ואין להאריך וצ״ע ודו״ק:
קונטרס אחרון
רש״י בד״ה הוי תפיסה דלאחר מיתה וכו׳. ודקדקתי מלשון רש״י דהא דאמר ר״ע במשנתינו ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה אין זה עיקר הטעם אלא כדאיתא בירושלמי שהביא הרא״ש ז״ל שאפילו בפטרוהו מן השבועה נמי דינא הכי עיין בפנים:
גמרא אמר רב פפא השתא דאמר מר כו׳ כגון אבא מרי ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס״ד כו׳ ופרש״י אפוקי ממונא הוא ובעינן תרי עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דהאי דבת רב חסדא לא הוי אפוקי ממונא כ״כ כיון דשכנגדה מיהא אצרכה שבועה ולפ״ז יש לי לדקדק דהשתא נמי אמאי מסקי׳ לא מגבינן ולא קרעינן הו״ל למיפסק דקרעינן וישבע שכנגדו שהוא פרוע ואפשר דלא שייך לפסוק שבועה בכה״ג כיון דעד המסייע פוטר משבועה. מיהו יותר נ״ל לפרש לפי מאי דאיתא בטוח״מ סי׳ ט״ו ובש״ע שם דבדין מרומה אין לדיין להשתדל אלא להסתלק וכמו שעשה הרא״ש ז״ל בדין מרומה כשבא לפניו והיה כותב וחותם ביד הבע״ד שלא יזדקק דיין בדין זה ומסיים שם דה״מ כשהתובע הוא רמאי אבל אם הנתבע רמאי צריך הדיין להשתדל בדינו שלא ישתכר הרמאי. ולפ״ז א״ש דודאי הא דקים ליה בגווה אין לך דין מרומה יותר מזה וא״כ בבת רב חסדא שהנתבעת היתה חשודה א״כ היה מהצורך לגמור הדין וכיון שהיא חשודה והדיין יודע בזה ע״כ היה צריך לפסוק הדין ולא להוציא חלק ומש״ה אפכה אשכנגדה דודאי הנתבעת ניחא לה בהכי שאם יסתלק רבא לגמרי ויתן כתוב וחתום כל שכן שתפסיד הנתבע׳ טפי ודטבא לה עביד לה משא״כ הכא מקשה הש״ס שפיר קרענא ס״ד כיון דאיכא תקנתא דמרענא היינו להסתלק מן הדין כיון שהתובע רמאי כנ״ל נכון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא, והסיק מכאן: השתא [עכשיו] שאמר מר [החכם, רבא] ״קים לי בגוויה״ [מוחזק אני בו] שהוא דובר אמת ״ מילתא היא [דבר הוא], כלומר, אם הדיין יודע שאדם מסויים אומר אמת למרות שבדרך כלל אי אפשר לסמוך עליו בתורת עדות, יש לדבריו תוקף משפטי מסויים, כגון אבא מר ברי [בני] דקים [שמוחזק] לי בגוויה [בו] שהוא דובר אמת, קרענא שטרא אפומיה [אני יכול לקרוע שטר על פיו] אם יאמר לי ששטר זה הוא פרוע.
Rav Pappa said: Now that the Master, Rava, has said that the claim: I know with certainty about him, is a significant matter, i.e., a claim that can be used in court, if a judge knows that someone is telling the truth, although under normal circumstances his testimony would be inadmissible, in this case it does have a certain legal validity. For example, if Abba Mar, my son, about whom I know with certainty always tells the truth, claims that a document that records a debt has already been paid, then I can tear the document on the basis of his word.
רי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) קָרַעְנָא ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ האֶלָּא מַרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵּיהּ.

The Gemara asks: How can it enter your mind that the court can tear a document based on the word of a single witness? Rather, the statement should be that I can weaken the document on the basis of his word, by not allowing it to be used for claiming payment without further proof.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קרענא ס״ד – וכי אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן.
מרענא – ולא אזדקק לגבות באותו שטר ומקרע נמי לא קרענא ליה.
מרענא לשטרא אפומיה – פי׳ ר״ח בפ׳ שבועת הדיינין (שם דף מב. ושם ד״ה איתרע) דכל מרענא דבהש״ס לגבי שטר היינו שצריך בעל השטר לישבע קודם שיגבה והלשון משמע כן מדלא מסיק לא מיקרע קרעינן ולא מיגבא מגבינן ביה כדאמרינן באלו נערות (לעיל דף לו:) האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה (ולא מיקרע קרעי׳ ליה) וא״ת למאי הלכתא אמר רב פפא דמרעינן ליה אי לשבועה כדפירשנו אפי׳ לא מהימן כבי תרי יתחייב שבועה הבא ליפרע כדתנן במתני׳ (לקמן פז.) עד א׳ מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה וי״ל דרב פפא קאמר אפילו יהא קרוב שאינו בר עדות כמו בת רב חסדא שלא היתה בת עדות ודקא א״ל נמי לרב פפא איכא איניש אחרינא בהדי מר צ״ל שהיה רב פפא קרובו של בעל השטר או של נתבע להכי ליכא להימניה אפילו לשבועה.
(13-14) מרענא שטרא אפומי׳ כבר כתב׳ – פי׳ רש״י ז״ל והקשו בתוס׳ דא״כ הוה אמר לה תלמודא בהדיא לא מקרע קרעינן ליה ולא קושי׳ היא דכיון שלא אמר כן ע״י מעשה ולא ע״י מימרא אלא שהי׳ אומר מלתא בעלמא מאי דהוא סמך על אבא בר מרימר נקט לישנא קלילא ואמר מרענא שטרא אפומי׳ ור״ת פירש מרענא שטרא אפומיה שאם העיד עליו שהוא פרוע לא יגבה המלוה כן עד שישבע ואף על פי שהוא קרוב לבעלי דינים דבעלמא אינו אינו מחייב שבועה כתבו רבוותא ז״ל כי בזמן הזה אינו דין לדון באומדן ובקים ליה בגוה אלא אם רואים דין יחמיץ אותו או יסתלק ממנו.
ותיתי ותשבע לי במאתן – הפי׳ הנכון כי דרך היה לה לשם שאם לא כן לא כל הימנו ואפי׳ אמר מלוה שלא אמרו עבד לוה לאיש מלוה אלא הענין הדין שהוא אומר לילך אחר ב״ד חשוב דרחמנא אמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב״ד יפה אבל אחר שחייבו הלוה שבועה לא כל הימנו של מלוה לומר שילך וישבע לו במקום אחר וזה נראה לי ברור.
בד״ה מרענא כו׳ בפ׳ שבועת הדיינין כו׳. נ״ב ותימה למה לא הביאו פי׳ ר״ח שפירש הכא לענין נאמנות בשטר כמו שכותבי׳ התוס׳ בריש מצות חליצה (יבמות דף ק״א) וכן הרא״ש הביאו כאן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומה שהקשה בספר פני יהושע דלא הוי מיגו דהעזה. שהרי אף לפי טענתו סטראי הוא מעיז נגד הלוה יש לומר דס״ל להתוס׳ דסטראי לא ה״ל העזה כל כך. דיש לומר דספק מלוה ישנה יש לו בידו. ואף אם הלוה יודע שאינו חייב לו. מ״מ אינו העזה דהלוה סובר שהוא טועה. וכמו שכתבו התוס׳ גבי שכיר בר״פ כל הנשבעים ובכמה דוכתין. וראיה לזה דלכאורה קשה בהא דקאמר בין כך ובין כך משלם דא״ל לתקוני וכו׳ קשה מאי פשט הא אף אם השטר ביד השליח והמלוה טוען שלא פרעו לו. נראה דחייב הלוה לשלם למלוה חובו דה״ל איני יודע אם פרעתי. כמ״ש המפרשים בקדושין שם דאפילו מלוה ע״פ אין השליח נעשה עד דה״ל כא״י אם פרעתי. ואין ראיה ממה שהשטר ביד השליח. דהרי אמר לו שקול שטרא והדר יהיב זוזי א״כ מה פשע השליח אפילו אי הוי שקיל שטרא היה יכול לומר לא נפרעתי והיה צריך לשלם לו. וצ״ל דאעפ״כ פשע דלא היה מעיז לומר לא נפרעתי. משא״כ בטענת סטראי דאינו העזה. וא״ל דאכתי מאי פשע הא היה נאמן לומר סטראי במיגו דלא הד״מ. דהא קי״ל דאמרינן מיגו דהעזה במקום דליכא שבועה. זה אינו דלא היה נאמן נגד הלוה במיגו. דהא קי״ל דלא אמרינן מיגו להוציא אלא במקום שיש שטר כדאיתא בח״מ סוף סימן פ״ב נמצא אי הוי שקיל שטרא לא היה נאמן להכחיש הלוה ולומר סטראי במיגו להוציא אלא דא״כ אם טוען המלוה להד״מ לא פשע השליח דהרי מעיז עכשיו. ותו דקשה לפי דעת הפוסקים בח״מ סימן נ״ח בשם המרדכי דאינו יכול לומר סטראי אלא כשמכחיש השליח שנתן לו לשם הלואה אחרת. א״כ מעיז עתה ג״כ נגד השליח ומה פשע הא היה יכול לטעון להד״מ וה״ל א״י אם פרעתי. וצ״ל משום דלדעת הפוסקים אלו דמיירי דמעיז גם עתה. ממילא דאין מקום לקושית התוס׳ דה״ל מחויב שבועה וא״י לישבע דהא מעיז גם עתה נגד העד וכסברת ספר פני יהושע. וא״כ יש לומר דמיירי קודם שנתקנה שבועת היסת דאין העד נוגע. א״כ יש לומר דאף דקי״ל אינו יודע אם פרעתי חייב. מ״מ כשיש עד כשר שמעיד שפרע מצטרפין ברי דעד אחד לחזקת ממון ופטור לשלם. א״כ הכא הוי השליח עד ויפטר אך מהא דאמרינן בקדושין דף מ״ג הן הן שלוחיו הן הן עדיו משמע דוקא שנים. וצ״ל דהתם מיירי במלוה בשטר דוקא. וצ״ע בכ״ז לדינא. ודוק:
תוס׳ ד״ה אית לך סהדי וכו׳. הקשה מהרש״א ז״ל דמנ״ל דילמא מיירי ביש עידי פקדון וראו בידה ובאמת כן הוא ברא״ש ושאר מפרשים ובספר פני יהושע כתב דמשמע דלא היה עדים כלל על החוב ונאמנת על החוב משום התפיסה במיגו וקשה לענ״ד דא״כ מאי קאמר אית לך סהדי דתבעינהו הא אית לה סהדי דתבעינהו גרע טפי דהא כתב בהגהת רמ״א סימן ע״ב סעיף י״ח דכשאומר לפני עדים שתופס על החוב שוב אינו נאמן לפני בית דין על החוב דאבד מיגו שלו וצ״ל דאמר לה שתביא עדים שתבע ממנה ולא רצתה ליתן לו ולא אמרה שום טעם ונאמנת עתה במיגו שהיתה אומרת שלא רצתה ליתן לו משום שלקחה ממנו ולפ״ז ה״מ התוס׳ להוכיח כפשטיה דהא אפילו בעדים דתבעינהו אינה נאמנת אלא למשכון כיון דלא אמרה טעם יש לומר שהיה לקוח בידה באמת וע״כ אפילו בעדים אינו מועיל אלא למשכון וא״כ תאומן למשכון אפילו בלא עדים אלא דלפי מאי דלא אסקו עדיין דלא אמרינן מיגו למפרע יש לומר שאמרה לפני עדים שתופסת על החוב דמ״ש הרמ״א דאינה נאמנת הוא מטעם דהוי מגו למפרע ותו קשה דלפמ״ש לעיל בעובדא דבקרא דלפי דעת הפוסקים דטעמא דר״ע דמהני תפיסה מחיים לר״ע הוא משום דלא שייך טעמא דר״ע שכולן צריכין שבועה משום דמחיים לא בעינן שבועה א״כ אין להאמינה במיגו דלקוח משום דקי״ל דבמיגו דלקוח בעינן שבועה בנקיטת חפץ כמ״ש הפוסקים בח״מ סימן ע״ב ושייך טעמא דר״ע שכולן צריכין שבועה ואף שכתבנו לעיל בעובדא דבקרא דהכא כיון שהוא טוען על גופו של חפץ לא בעינן שבועה במיגו דלקוח מ״מ הכא שכתבו התוס׳ דלא קנתה השטרות אלא שתופסת אותם למשכון א״כ אינה טוענת על גופו של החפץ ושפיר צריכה שבועה ואפילו אם היתה טוענת לקוח יש לומר דהיתה צריכה שבועה כיון שאינו אלא למשכון וע״כ שהיה לה ראיה על החוב וצ״ל דדוקא בשבועת היתומים אמר ר״ע שכולן צריכין שבועה משום דשבועת היתומים חמירא טפי כדאשכחן בדוכתי אחריתי לענין מת לוה בחיי מלוה וחשוד דבשבועת היתומים אינם נוטלין משא״כ בשאר שבועות אלא דבאמת קשה לי טובא דלפי שיטת התוס׳ דהיתה התפיסה בלא עדים מאי קאמר דה״ל תפיסה לאחר מיתה הא לא גרע ממטלטלין ביד אחרים דלא קאמר ר״ע דינתנו ליורשים אלא משום שכולן צריכין שבועה. ולפמ״ש דהיינו דוקא שבועת היתומים דהיינו שלא נפרע מאביהם והא הכא לא שייך שבועה זו כיון דיש לה מיגו (ואף בלא מיגו צ״ל דלפמ״ש התוס׳ לקמן דף צ״ב והביאנו לעיל דף פ״ד דביש ביד המלוה מעות לא חיישינן לצררי וינתן לבע״ח דלא שייך טעמא דר״ע משום שבועה ע״כ צריך לחלק הכא כיון דאין מעות בעין חיישינן לצררי ועיין בש״ך סימן ע״ב ס״ק ע״ב וסימן ק״ח סי״ב וסוף סימן פ״ט אבל אם תפסה בלא עדים א״צ שבועת היתומים כלל) וע״כ נ״ל דאפילו בשבועה זו שהוא במיגו דלקוח שייך טעמא דר״ע א״כ קשה דאפילו בשבועה בתפיסה מחיים ואין ראיה על החוב צריכה שבועה כנ״ל וצ״ל דס״ל להתוס׳ דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני משום טעם הירושלמי שכתב הרא״ש דזה תורה וזה אינו תורה וכן צ״ל בדברי הרא״ש שהקשה ג״כ קושית התוס׳ שתהיה נאמנת במיגו דתבעינהו מחיים ותפסה יש לדקדק דלמה ליה למימר משום תפיסה תיפוק ליה כיון דא״צ שבועה היורשים משום מיגו לא שייך טעמא דר״ע אפילו במטלטלין ביד אחרים וצ״ל משום טעם הירושלמי ועדיין צ״ע ויותר נראה דמשמע להתוס׳ מדלא אמר אית לך סהדי על התפיסה משמע דנאמנת במיגו על זה אלא אהא דתבעינהו מינה אמר אייתי סהדי וכן משמע להו דהוי מיגו למפרע משום דתחלה אמרה שתפסה והאמינה וכששאלה על התביעה לא האמינה משום דהוי למפרע. ודוק:
תוס׳ ד״ה מרענא שטרא אפומיה וכו׳ והלשון משמע כן וכו׳. לולי דבריהם היה אפשר לומר דהא דקאמר מרענא שטרא היינו דמיירי בגוונא דאמרינן בעלמא בשני עדים דאתרע שטרא כדאיתא בשבועות דף מ״ב בעדים שראו נתינת המעות והמלוה אומר סיטראי קי״ל דאתרע שטרא והיינו לדעת התוס׳ לענין שצריך שבועה וקי״ל דבעד א׳ כה״ג לא איתרע שטרא כדאיתא בח״מ סימן נ״ח סעיף ב׳ דנאמן במיגו וכ״ש לפי שיטה זו דאתרע לענין שצריך שבועה פשיטא דע״א אינו מחייב שבועה כה״ג דהא קי״ל דכל מקום שאין שנים מחייבים ממון אין עד אחד מחייב שבועה א״כ שפיר יש לומר דמרענא לחייב שבועה בכה״ג היכא דקים ליה. אלא דלפ״ז אכתי דוחק לפרש דר״פ דאמר ידענא ביה דשטרא פריע היינו בכהאי גוונא שלא ראה שפרע ממש על זה השטר עצמו. ותו דר״פ עצמו דאמר מרענא ס״ל בשבועות התם דלא אתרע שטרא אלא היכא דמוכח שעל זה השטר קיבלם ודוחק לומר דמיירי בהכי ויותר נראה דיש לפרש דנ״מ לענין חשוד שמוציא שטר לפ״ד הפוסקים בסימן נ״ב דבע״א מעיד שהוא פרוע נוטל בלא שבועה מ״מ היכא דקים ליה בגויה יש לומר כי היכא דסמך על בת רב חסדא להיות שכנגדה נשבע ונוטל ה״נ מהני להיות מרענא שטרא דצריך שבועה לענין זה להיות שכנגדה נשבע ונפטר ולפ״ז יש לומר הא דקאמר אייתו האי שטרא גביה היינו מאותה אשה עצמה שהעידה עליה בת ר״ח לכך אמר רבא ע״א לאו כלום משום דבחשוד נוטל בלא שבועה וקאמר כיון דאתה סומך על בת ר״ח שהיא חשודה סמיך עלי להפוך השבועה כדסמך עליה להפך שבועה ואמר לא קים ליה בגויה ולמד מזה דבכה״ג דברים דקים ליה בגויה בכה״ג לחייב שבועה דהיינו להיות שכנגדו נשבע ונפטר. וק״ל:
תוס׳ ד״ה אלמא וכו׳. היינו משום שלא להצריכה עדים וכו׳. אע״ג דקי״ל בח״מ סימן פ״ז ס״ק ז׳ דבנשבעין ונפטרין אם אמר נשבעתי נאמן צ״ל דהתוס׳ ס״ל כדעת הטור שם דבשבועה דאורייתא אע״ג דפטור משבועת התורה מ״מ צריך לישבע שבועת היסת אבל לדעת המרדכי שהביא הסמ״ע שם דפטור אפילו משבועת היסת צ״ל דכיון דפסקו לה הבית דין שצריכה לישבע בעירה כי היכא דמיכספא ה״נ בהתרו בה שלא תישבע אלא בפני עדים דמפרסמת מלתא וכדאיתא בח״מ שם דאם התרו בו אינו נאמן אבל אין לומר דמיירי הכא בנשבע ונוטל דאינו נאמן כדאיתא שם דנראה דבזה אין הלוה יכול לעכב הפירעון עד שתשבע בעירו דוקא וכמ״ש הר״ן. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: קרענא סלקא דעתך [קורע אני על פיו עלה על דעתך]?! איך אפשר לקרוע שטר על סמך עדותו של עד אחד בלבד?! אלא כך צריך לומר: מרענא שטרא אפומיה [אני מרע את השטר על פיו], שאיני מחשיבו לגבות בו, עד שתהיה הוכחה נוספת.
The Gemara asks: How can it enter your mind that the court can tear a document based on the word of a single witness? Rather, the statement should be that I can weaken the document on the basis of his word, by not allowing it to be used for claiming payment without further proof.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) הָהִיא אִיתְּתָא דְּאִיחַיַּיבָא שְׁבוּעָה בֵּי דִינָא דְּרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי ואֲמַר לְהוּ הַהוּא בע״דבַּעַל דִּין תֵּיתֵי וְתִישְׁתְּבַע בְּמָתָא אֶפְשָׁר דְּמִיכַּסְפָא וּמוֹדְיָא אֲמַרָה לְהוּ כְּתֻבוּ לִי זַכְוָותָא זדְּכִי מִשְׁתְּבַעְנָא יָהֲבִי לִי אֲמַר לְהוּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי כִּתְבוּ לַהּ.

The Gemara relates another incident: There was a certain woman who was obligated to take an oath in Rav Beivai bar Abaye’s court. The opposing litigant said to the judges: Let her come and take an oath in the town. It is possible that she will be ashamed of her lies and will admit that she is liable. She said to the judges: Write a document of rights for me, so that when I take the oath they will give it to me, and I will then be willing to take an oath in the town. Rav Beivai bar Abaye said to them: Write the document for her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כתבו לי זכוותא – שבאתי לדין ונפטרתי הימנו בשבועתי.
ואם יאמר הנשבע כתבו לי שנשבעתי ונפטרתי ממנו ותנו הכתב ביד נאמן שיתניהו לי כשאשבע, כותבין, ולמיחזי כשיקרא לא חיישינן. דליתיה לדרבא דאמר האי אשרתא דדייני דמיכתבא מיקמי דמחוו דייני חתימת ידייהו פסולה דמיחזי כשיקרא, מדרב נחמן דאמר אומר היה ר׳ מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה וכשר, ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא בגיטי נשים דבעינן לשמה, אבל בשאר שטרא מודו ליה,
ההיא איתתא דאיחייבה שבועה וכו׳. כלומ׳, נשבעת ולא משלמת. תיתי ותישתבע במאתי. כלומ׳, תבוא בעירי ותישבע לי לשם, דשמא יש בעירי אדם אחד שיודע בעדותי ותתבייש הימנו, ולא תשבע בפניו.
כתובו לי זכותא. כלומ׳, פסק דין שהיו כותבין לבעל דין שנתחייב שבועה בב״ד והשביעו ב״ד, ויצא זכאי מב״ד, כדי שלא יביאהו לדין פעם אחרת. לפי׳ אמרה לו כתבו לי פלונית׳ יצתה זכאה מב״ד והבו ליה לבעל דין דידי, דלכי משתבענא ליה במאתי ליהביה ניהליה לפסק דין.
ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו ההוא בעל דין תיתי ותשתבע במאתן. אפשר שהיה לו דרך לשם. אי נמי דקאמר לו מלוה, אבל אי אמ׳ לוה, מסתברא לן דלאו כל כמיניה. א״ל כתבו לי זכואתאי דכי משתעבנא יהבו לי, אמר להו רב ביבי בר אביי כתובו לה. והילכתא כוותיה, דלמחזי כשקרא לא חיישי׳.
הוזכר כאן מעשה באחד שלוה מעות מחברו בשטר ושלחם לו על ידי שליח ואתי שליח פרעם למלוה ואחר הפירעון בקש ממנו השטר ואמר לו שאותו לוה חייב לו אותם המעות מצד אחר בלא שטר ואתה צריך בענין זה לידיעת שני דינין אחד דין המלוה עם הלוה אם יכול לומר כן ר״ל סיטראי נינהו ושיהא יכול לתבוע השטר מצד אחר אם לאו והשני אם תמצא לומר שהמלוה יהא יכול לומר כן אם זה השליח נקרא פושע כשפרע עד שיהא בטוח מהם בהחזרת השטר ויהא משלם ללוה ששלח על ידו אם לאו ולענין הדין הראשון ר״ל דין המלוה עם הלוה אם פרעו בפני עדים אין המלוה יכול לומר עוד סיטראי נינהו אבל אם פרעו בלא עדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לטעון סיטראי נינהו ושמא תאמר והיאך אתה קורא דבר זה פירעון בלא עדים לגמרי והלא יש כאן מיהא עד אחד שהרי שליח נעשה עד מן הדין כמו שביארנו בשני של קדושין ואינו קרוי נוגע בדבר מצד שאם אינו מעיד שפרע יהא הלוה יכול לומר לו החזירם לי שהרי יכול הוא לומר החזרתי כמו שביארנו שם תדע שמתוך כך יש מפרשים מתוך שיכול לומר לא היו דברים ובשבועת התורה ר״ל שבועת עד אחד יכול לומר סיטראי נינהו ובשבועה ויש מפרשים בה מתוך שיכול לא היו דברים ובשבועה הואיל וטענת לא היו דברים מכחשת דברי העד כמו שכתבנו יכול לומר סיטראי נינהו אף בלא שבועה שהרי טענת סיטראי נינהו אינה מכחשת דברי העד ואינו נכון שהרי מכל מקום הרי הוא בדין נסכא דר׳ אבא הנזכר בשלישי של בתרא על הדרך שביארנו שם אלא שיש לומר במעשה זה שנאמן היה לומר לא היו דברים בלא שבועה הואיל והמשלח אינו טוען בבריא שפרע שהרי אבימי שהיה המשלח לא היה שם בשעת הפירעון ולי נראה שעד אחד של נסכא הוה ליה עד אחד של תורה שכל ששנים מחייבים ממון אחד מחייב שבועה אבל עד אחד זה אינו בא להוציא ממון אלא להפקיע ממון מן התובע והוא שבועת עד אחד מעיד שהוא פרוע שאינה תורה ושמא לא נאמר בה מחויב שבועה שאין יכול לישבע משלם ומכל מקום עכשו שנתקנה שבועת היסת ואין השליח יכול לומר החזרתי אלא בשבועה אינו נעשה עד כלל שנוגע בעדות הוא ואפילו היו שנים אינו כלום כמו שביארנו בשני של קדושין נמצא שמעיקר התלמוד אם פרעו בעדים אין טענת סיטראי כלום ואם פרעו בעד אחד הוא מצטרף עמו ואם פרעו שלא בעדים אין עדותו של שליח מפקיע טענת סיטראי אם בשבועה לדעת קצת או שלא בשבועה לדעת קצת הא אחר תקנה אין עדות של שליח כלום לענין תביעת המלוה על השליח כל שהמלוה הזכיר לו שמלוה בשטר הוא היה לו ליתן לב שלא לפרוע עד שיבא השטר לידו או שיהא בטוח בהחזרתה ולא סוף דבר כשאמר לו המלוה שקול שטרא והב זוזי אלא אפילו אמר לו הב זוזי ושקול שטרא וכל שכיוצא בזה אומר לו לתקוני שדרתיך וכו׳ אבל כל שאמר לו סתם שיפרעם ולא הזכיר לו שם שטר אין כאן פשיעה שאף הוא אומר סבור הייתי שמלוה על פה היתה ומכל מקום אם אמר לו אל תפרעהו אלא בעדים הרי פשע ולמדת שכל שלא אמר לו כן בפירוש אינו זקוק ליתן לו בעדים וכמו שיתבאר מדין חנוני על פנקסו הנזכר במסכת שבועות (מ״ד:) שחנוני אומר נתתי ונשבע ונוטל ואע״פ שפרע לפועלים בלא עדים וכן ממה שאמרו בשני של קדושין (מ״ג:) השתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי שלוחים דיהבי ומישתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה:
כבר ביארנו שתפישה לאחר מיתה אינה מועלת אלא אם כן מטענת מגו הוזכר כאן מעשה באלמנה שהפקיד בעלה אצלה כרך של שטרות ותבעוה היורשים והיא טוענת שמחיים תפשתם ר״ל שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל כתובתה ולא חלה עליהם רשות של יתומים ליקרא מטלטלי דיתמי ויש מפרשים בה שאבי היתומים הפקידם אצל אשה אחרת והיא טוענת שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל חוב שהיה לה על אביהם והכל עולה לענין אחד ולענין הדין מיהא הוזכר בה שגמרו את הדין שאם יש לה עדים שנתבעה בהחזרת השטרות בחיי הבעל או המפקיד והיא מעכבתם הרי זו תפישה שמחיים ואין שם מטלטלי דיתמי חל עליהם ואם לאו הויא לה תפישה דלאחר מיתה שכל זמן שהיה מפקיד חי ברשותיה הוו קיימי כדין פקדון ומן הסתם אין אומרין שדעתה היה לעכבם מחיים ובמלוה מיהא נראה שנאמנת ואף בפקדון יש שואלים בה תהא נאמנת מגו דמציא אמרה לקוחות הם בידי על הדרך שביארנו למעלה ואפילו נראו בידה שאין כאן טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי תהא נאמנת בטענת מקח ותירצו גדולי הפוסקים שדין זה אינו אלא בשטרות שאין נקנות אלא בכתיבה ומסירה וכל שטוענת לקוחות הן בידי ובתורת מקח באו לידי אומרין לה אחוי שטריך והוא שאמרו במסכת סנהדרין פרק בורר (סנהדרין ל״א.) ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה כלומר ונאמנת במתוך של טענת מקח אלמא שלדעת המצריך כתיבה אין כאן מתוך שטענת מקח הא שאר מטלטלין אפילו נראו בידה שאין עוד בהם טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי הואיל ויש בה טענת בתורת מקח באו לידי אף כשטוענת מחיים תפשתים נאמנת ודין זה של גדולי הפוסקים אתה צריך לפרשו בשאין כאן עדים שבתורת פקדון באו לידו אלא שנראו עכשו בידו והואיל ואין כאן עידי פקדון אע״פ שראייתם בידו מפקיע טענת לא היו דברים וטענת החזרתי אינו מפקיע טענת בתורת מקח באו לידי אלא אם כן באומן או בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עמו שביארנו בשלישי של בתרא או בשטרות מטענת אחוי שטריך שאם היו שם עדי פקדון וראה אף בשאר מטלטלין הרי בטל כל מיגו טענת לא היו דברים וטענת החזרתי מדין ראה וטענת תורת מקח מדין עדי פקדון שכל שנתברר שבפקדון בא לידו אינו נאמן עוד בטענת מקח ואפילו בטענת חזרתי ולקחתי מצד עצמה אלא אם כן מצד מגו שבאי זה צד ואם לא היו שם עדים ולא ראה אף בשטרות נאמנת מצד טענת לא היו דברים או החזרתי ואפילו היו שם עדי פקדון ואין שם ראה נאמנת אף בשטרות מטענת החזרתי אלא על כרחך באין שם עדים וראה שאין כאן אלא טענת תורת מקח ובמטלטלין נאמן כל שאינו אמן באמנותו או אחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויש מפרשין את דבריהם ביש עדי פקדון ולא ראה ואע״פ שכיוצא בה במטלטלין נאמן בהחזרתי בשטרות מיהא אין מגו של החזרתי כלום שאם טוענת החזרתי שטר בידה מאי מהנו ואם כן לא היתה טענת המיגו מועלת לה כלום ויש מפרשין אותה מטעם זה אף בשאין עדים ולא ראה שאין בשטרות מתוך של לא היו דברים והחזרתי שאם כן הרי אינה יכולה להוציאם ומה יועילו לה בתפישתה ושמא תאמר שתלך ללווים ותעשה עמהם פשרה וקנוניא ותחזיר להם השטרות בדמים קלים אין חושדין את הלווים בכך וכן אין חוששין שתאמר להם בב״ד החזרתי ובינה לבינם תאמר להם שיתפשרו עמה שאין חוששין שתהא מעיזה כל כך ומכל מקום למדת שכל שיש שם מיגו אם מטענת לא היו דברים אם מטענת החזרתי אם מטענת תורת מקח במטלטלין אחרים נאמנת וגדולי המגיהים שבהלכותיהם נדחקו להם הדברים והשוו שטרות לשאר מטלטלין ופירשו שאף בשאר מטלטלין כל לגבי תפישה שניא תפישת פקדון הואיל וברשותה דמריה קאי ואין הדברים כלום ושמא תאמר ניהמנה מגו דמציא אמרה אגב קרקע אקנינהו ניהלאי שהרי כל הקנאת שטר אגב קרקע אינו צריך כתיבה ומסירה כמו שכתבנו בבתרא פרק ספינה מתוך כך יש מפרשים שהקנאת שטר אגב קרקע צריך כתיבה ולא הפקיע אגב זה מקניית השטר אלא מסירה הא כתיבה מיהא בעי וכן יש מפרשין שכל לגבות בו אף באגב צריך כתיבה ומסירה ואין צורך בכל אלו שאף אם היא טוענת באגב אקנינהו ניהלאי אומרין אחוי ארעא דאקנייך וכבר נרמזה סברא זו באחרון של בתרא (ב״ב קע״ג.) בענין שני יוסף בן שמעון ושמא תאמר להאמינה במתוך שיכולה לומר במתנת שכיב מרע נתנם לי שאין בו צורך לכתיבה ומסירה כמו שביארנו במקומו אפשר בשנתברר שלא צוה בשעת מיתה או שמא לטענה רחוקה כזו לא חששו ומיגו דאי בעיא קלתינהו נמי ליכא שאין מיגו אלא כשהוא בא לקיים את הטענה כמו שביארנו בבתרא:
תפישת שטרות שהזכרנו אינן כלום לענין גוביינת החובות ר״ל לגבות בהם שהרי אין אותיות נקנות במסירה ואם תטעון שנכתבו לה נאמר לה אחוי שטריך ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בהלכות מלוה ולוה פרק י״ו ראובן שהוציא שטר שיש ללוי על שמעון וטען שלוי כתבו לו ומסרו לו ואבד שטרו או שהקנהו אגב קרקע גובה ומכל מקום לדעתנו לענין גובינא אינו כלום אלא לענין שהם משכון אצלה להיות היתומים צריכים לפדותם שאם תאמר לעשות בהם קנוניא לא נחשדו ישראל על כך כמו שביארנו וזהו שכתבו גדולי הפוסקים מחיים תפישנא להו בתורת משכון והיתומים יכולים לפדותם ולפרעה במעות או בקרקע ומכל מקום אם באו מעות של שטרות אלו לידה וטוענת שבחיי הבעל תפשתי תפישתה מועלת ועכשו שתקנו לגבות מן המטלטלין אין אנו צריכין לכל מה שכתבנו שאף אם לא תפשה מן השטרות גובה מן החובות ושאר המטלטלין כמו שהתבאר:
כבר ביארנו בששי של שבועות שמי שהוא חשוד על השבועה אין משביעין אותו שום שבועה בעולם אפילו שבועת היסת אלא שאם היא שבועת התורה של טענת בריא כגון הודאת מקצתו ושל עד אחד שכנגדו נשבע ונוטל ואם היא שבועת השומרים שהיא טענת ספק פוטרין אותו ואם היא שבועת המשנה אם הוא מן הנשבעין ונוטלין כגון שכיר ונגזל ודומיהם שכנגדו נשבע ונפטר ואם היא מן השבועות הבאות על הספק וליפטר כגון שתפין שרצה אחד מהם להשביע את חברו פוטרין אותו ושבועת היסת מיהא אין שכנגדו נשבע ונוטל כלל הכל כמו שביארנו שם וכן ביארנו בשביעי של שבועות על חשד זה שאינו חשד עד שיבאו עדים ויעידו שעבר על שבועתו או עבר עבירה פלונית אבל אם הודה מפי עצמו אינו חשד וכל שכן שפסולי עדות אין עושין את האדם חשוד על פיהם ומכל מקום אם היה הדיין עצמו יודע שהוא חשוד רשאי להפכה לשכנגדו על סמך ידיעתו ולא עוד אלא אפילו העידה אשת הדיין לדיין שהוא חשוד על השבועה כל שהוא ברור בה שאין משקרת לו הופכה על פיה וכן בבנו ותלמידו ובכל שהדיין יודע בודאי ובבירור שהוא יכול לסמוך עליו והרי זה כידיעת עצמו הא כל שאין ברור לו בכך אינו עושהו חשוד ע״פ עד אחד ואפילו היה העד גדול שבגדולים לא נאמר דבר זה אלא מדין קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו וקצת גאונים כתבו שכל שאדם רגיל להוציא שם שמים לבטלה נקרא חשוד:
היה אחד תובע לחבירו מנה בשטר ובא אחד והעיד שהוא פרוע אם אין הדיין סומך עליו על הדרך שביארנו מגבהו ואין דברי העד כלום אלא להשביעו וכמו שאמרו (כתובות פ״ז.) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ומכל מקום אם הדיין עצמו יודע שהוא פרוע או מעיד לו אחד שהוא סומך עליו מתורת קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו הרי זה מחמיץ את הדין על הדרך האמור כאן מרענא שטרא אפומיה כלומר שאינו קורע את השטר ולא מגבה בה כלל ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו שמגבה בה אלא דוקא בשבועה ושמא תאמר ואף בעד אחד שאינו סומך עליו כן כמו שביארנו איפשר לפרש בדבריהם שאין מגבין אלא בשבועה אף בשטר שיש בו נאמנות שכל זמן שלא יתברר בשני עדים שפרע יהא נאמן זה לומר לא נפרעתי מה שאין כן בעד אחד דעלמא ויראה לי כן ממה שאמר לו ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא כלומר שאף רב פפא לא היה מכוין אלא להשביעו ושבועה והפך שבועה מדרגה אחת הם ואלו היה רב פפא בא להפקיע חובו לא היתה הפקעת חוב שוה להפוך שבועה עד שיהא הוא ראוי לומר לו לא יהא רב פפא כבת רב חסדא ומכל מקום עיקר קושיא אינה שלא אמרו עד אחד מעידה לא תפרע אלא בשבועה אלא בעד אחד כשר להעיד אבל הוא אמר שאף בעדות בנו כן הואיל וקים ליה בגויה אע״פ שלא היה ראוי להעיד לפני אביו והוא שאמר כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה וכן יש מפרשים מרענא שטרא אפומיה לענין שודא דדייני בשני שטרות היוצאין ביום אחד ליתנם לאותו שלא נפגם שטרו בעדות פירעון וכתבו גדולי הפוסקים בשם הגאונים שבדורות הללו אין סומכין על ענין קים לי בגויה כלל לשום דבר אפילו הפוך שבועה או חיוב שבועה ומכל מקום כל שאדם נאמן והגון מעיד בכך מחמצין את הדין כמה שאפשר עד שיראו אם יהו יכולין לבררו על אמתו ואם לאו יקוב הדין את ההר:
כל שנתחייב שבועה בבית דין משביעין אותו וגומרין את דינו אם לפטור אם הוא מן הנשבעין ולא משלמין או להיות שכנגדו משלם אם הוא מן הנשבעין ונוטלין ואין מזקיקין את הנתבע לישבע אלא בפני בית דין טען האחר לפני בית דין שיבא וישבע בעיר במעמד רבים שמא יהיה שם מי שידע בענין ויתבייש יש ללמוד מסוגיא זו ששומעין לו וכמו שאמרו תיתי ותשתבע במתא אפשר דמיכספא מבני מאתא ומכל מקום אין הכרח בכך שמא אף הנשבע לא הקפיד על זו ואלו הקפיד לא היו כופין אותו בכך ויש אומרין שכופין אלא דוקא בשאמר מלוה ללוה שהרי מתחלתו היה יכול לכופו בכך אף למקום הועד משום דעבד לוה לאיש מלוה כדאיתא בסנהדרין (ל״א:) אבל אם אמרה מי שדינו לישבע וליטול לא שהרי אינו כופהו לדון אלא בעירו והילכך נשבע לכאן ונוטל:
טען הנתבע לשבועה הואיל והוא רוצה להשביעני במקום אחר כתבו לי מעכשו פסק הדין אם לפטור אם שישלם הוא לי והניחוהו ביד שליש שיתנהו לי לכשאשבע במקום שהוא רוצה כותבין לו ואע״פ שכותבין לו אנו בית דין הוזקקנו שבא לפנינו פלני וכו׳ והזקקנוהו לשבועה ונשבע לפנינו כך וכך ומתוך שבועתו זכינו אותו מן הדין והרי עדין לא נשבע ומיחזי כשיקרא מכל מקום למיחזי כשיקרא לא חיישינן במה שיהא אמת אחר שיעשה כגון זו שכשתשבע נמצא לשון המעשה בית דין אמתי וכן אשרתא דדייני שאין הדיינין מכרין חתימת ידי העדים יכולין לכתוב לשון האשרתא קודם שיעידו העדים לפניהם ואע״פ שכותבין מדאתו לקדמנא פלני ופלני וכו׳ ואסהידו וכו׳ ועדין לא באו ולא העידו הואיל ומכל מקום לכשיבאו ויעידו יהא הלשון אמתי כשרה ומכל מקום כשהשנים מכירין והשלישי אינו מכיר צריך שלא יחתמו עד שיכירו שלשתן החתימה או יקיימוה בפני השלישי שאם אין עושין כן נמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם שהרי בשעה שחתמו השנים לא היה השלישי עמהם כלל ונמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם וכן הוא מה שאמרו כי קיימיתו בחיני כתובו בחיני אע״ג דממסרן לכו מילי בשילי משום דמיחזי כשיקרא וכן מה שאמרו (ב״ק ע׳.) לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי דכפריה שהרי אפשר שלא יודה ואין הדבר בא לעולם לידי בירור כמה שנכתב וכבר כתבנו דין זה בפרק שני מעתה שטר חוב שמצאו כתוב באשפה בשם לוה ובשם מלוה חתמו ונתנו לבעל דבר כשר חוץ מגט אשה שצריך כתיבה לשמה וכן שטר שלוה בו ופרעו ביומו שאין כאן משום מוקדם אלמלא נמחל שעבודו היה חוזר ולוה בו ולא היינו חוששין למיחזי כשיקרא אלא שכבר נמחל שיעבודו ואינו חוזר ולוה בו אף ביום ההלואה אע״פ שאין בה תורת קדימה כמו שביארנו במציעא:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 13]

אמרה להו כתבו לי זכוותא – פי׳ רש״י ז״ל כתבו לי זכותא שבאתי לדין ונפטרתי משבועתי ויפה כיוונו ז״ל דאם אמרה לו כתובו לי זכותא שתהא פטורה כשתשבע מאי מחזי כשיקרא אלא ודאי כדאמרן ומיהו לא כתובו וחתומו קאמרה דא״כ אין מחזי כשיקרא אלא שקר גמור אלא שיכתבו הפסק דין כראוי ויכתבו שנשבעה וכי משתבעה חתימי ליה ויהבי לה והיינו דמדמי׳ לה לאשרתא דדייני דמיירי בכתיבה בלא חתימה.
(14-18) משום דאתא ממולאי – פי׳ במסכת עירובין בס״ד.
ההיא איתתא דאיחייבת שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי כו׳. הלכו לדין למקומו של רב ביבי וחייבו שבועה א״ל בעל דין תיתי ותשבע לי במאתין. כך היא הגרסא ברוב הספרים ורוצה לומר תבא ותשבע לי בעירנו כי יותר אני רוצה שתשבע לשם כי שמא תתבייש לשם יותר ולא תרצה לישבע ויש שגורסין במאתי ומפרשין שלא היו מעיר אחת שניהם והיה התובע מבקש שתלך לישבע במקומו שהיתה ההלואה לשם ותתבייש יותר ולא תשבע אבל הגירסא האחרת נכונה יותר כי לפי גירסא זו נצטרך לומר שהתובע יוליך לנתבע למקומו לישבע. תלמידי רבינו יונה:
וז״ל רש״י במהדורא קמא במאתין כלומר תבא בעירי ותשבע לי דשמא ישביענה אדם אחד שיודע בעדות ותתבייש הימנו ולא תשבע בפניו ע״כ:
וז״ל הריטב״א תיתי ותשבע לי במאתין הפי׳ הנכון כי דרך היה לה לשם שאם לא כן לא כל הימנו ואפילו אמר מלוה שלא אמרו עבד לוה לאיש מלוה אלא לענין הדין שהוא אומר נלך לבית דין חשוב דרחמנא אמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב״ד יפה אבל לאחר שחייבו הלוה שבועה לא כל הימנו של מלוה לומר שילך וישבע לו במקום אחר וזה נראה לי ברור ע״כ:
אמרה להו כתבו לי זכוותא דכי משתבענא מפטרנא פרש״י ז״ל כתבו לי זכותא שבאתי לדין ונפטרתי בשבועתי ויפה כיון דאי אמרה שיכתבו לה שתהא פטורה כשתשבע מאי מחזי כשקרא איכא אלא ודאי כדאמרן ומיהו לאו כתובו וחתומו קאמרה דאם כן אין מחזי כשקרא אלא שקר גמור אלא שיכתבו הפסק דין כראוי ויכתבו שנשבעת וכי משתבענא חתמי ליה ויהבי ליה והיינו דמדמינן לה לאשרתא דדייני דמיירי בכתיבה בלא חתימה. הריטב״א ז״ל.
ולישנא דגמרא דקאמרינן כתבו לי זכותא דכי משתבענא יהבי לי מתפרשא בתרי גווני או שנפרש דהכי קאמר כתבו לי זכוותא פירוש זכות גמור ויהיה ביד שליש דלכי משתבענא יהבי לי או שנפרש דהכי קאמר כתבו לי זכוותא ויהיה במשמעות הזכות דכי משתבענא יהבי לי דהיינו שיהיה כתוב אם תשבע פלונית תפטר ויהיה הפסק דין בידה ורש״י ז״ל כתב במהדורא קמא וז״ל אמרה להו לדייני זכותא פסק דין שהיו כותבין לבעל דין שנתחייב שבועה בב״ד והשביעו בית דין פלוני ויצא זכאי מב״ד כדי שלא יבואוהו לדין פעם אחרת לפיכך אמרה זו כתבו לי פלונית יצאה זכאי מבית דין והבו ליה לבעל דין דידי דלכי משתבענא לי׳ במאתין ליתביה ניהלה לפסק דין ע״כ. משמע מדהוצרך לומר דיהבו ליה לבעל דין דכתוב וחתום קאמרה ולא הוצרך ליתנו ביד שליש אלא ביד הבעל דין עצמו משום דלא נתחייבה אלא שבועה ולא תבעי מינה בעלי דינה מעיקרא אלא שבועה בלחוד והדין היה ברור דלא היה לה חיוב אחר אלא שבועה ונתחייבה בה הלכך סגי במאי דליתבו הפסק דין ביד הבעל דין עצמו דאם ירצה שתשבע יתן לה הפסק דין בידה. ומה שלא אמרה שיכתבו לה אם תשבע תפטר כדי דלא לחזי כשקרא כלל משום דלא בעי׳ למיתב תו בדינא ודיינא וכמו שכתב רש״י כדי שלא יביאה לדין פעם אחרת ואם כותבין כן אכתי לא נפטרה מהבאה לבית דין לברורי אי נשבעה אי לא והניא לה כדמעיקרא לכך לא רצתה אלא שיכתבו לה פטור גמור שיצאתה מבית דין זכאי לגמרי. והתוספות כתבו בסמוך וז״ל אלמא מיחזי כשקרא והתם נמי מחזי כשקרא שכתבו לה פלונית נשבעה ונפטרה מפלוני ונתנוהו ביד שליש שיתן לה לאחר שבועה. ומה שלא כתבו לה אם תשבע פלונית תפטור דלא הוה מחזי כשקרא היינו משום שלא להצריכה עדים היום או למחר ע״כ. פירוש לפירושו דבעל דינא הוה תבע מינה ממונא ורב ביבי בר אביי עיין בדינא ולא חייבה אלא שבועה ולכך תבעה מבי דינא דרב ביבי שיכתבו לה זכוותא פירוש תרתי קאמר שיכתבו שנשבעה וגם שנפטרה מפלוני ואין לו עליה עוד שום תביעה והלכך אין ליתנו ביד בעל דינה אלא ביד שליש פן יטמין הפסק דין ויחזור ויתבענה בבי דינא אחרינא ויחייבנה ממון ומעתה לא נפטרה מבי דינא ודיינא דלא יתן השליש הפסק דין עד שידע בבירור שנשבעה. ובשלמא אם היה הפסק דין ביד בעל דינה וכדפירש רש״י וכדכתבינן הרי לא היתה נשבעה עד שהיו נותנין לה הפסק דין אבל כשיהיה ביד שליש שמא לא ילך השליש במקום שתשבע ושוב תצטרך לברר לשליש שנשבעה כדי שיתן לה הפסק דין ומה לי ביד שליש או שתהיה תלוי הדבר וכיון שכן קשיא אמאי לא כתבו לה אם תשבע פלונית תפטר דלא הוה מחזי כשקרא ותירצו בתוס׳ כדי שלא להצריכה עדים היום או מחר דכיון שכתבו ב״ד כן הרי תלו הדבר שיודע דעד שהדבר בבירור שנשבעה לא תפטר והלכך צריכה עדים לברר זה אבל כשנותנין אותו ביד שליש במה שתשבע לשליש סגי כנ״ל:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז״ל אמרה להו כתבו לי זכותא דכי משתבעינא יהבו לי פירוש היתה רוצה שיכתבו לה שטר שתבע לה פלוני כך וכך ונתחייבה שבועה ונשבעה ופטרנוה ויתנו זה השטר ביד אדם אחר ואחר שתשבע יתנוהו לה ועל זה היה אומר רב ביבי דמחזי כשקרא לכתוב לה שטר שנשבעה ועדיין לא נשבעה. וי״ל אשה זו למה היתה רוצה שיכתבו לה בזה הלשון והלא די לה שיכתבו לה לכשתשבע תהיה פטורה וליכא חשש דמחזי כשקרא. וכתב שהיתה עושה כדי שלא יאמר לה התובע עדיין לא נשבעת לי ולא אטריחנא פעם אחרת בעבור זה לא היתה צריכה דנאמן אדם לומר כבר נשבעתי ולא נחייב אותו שבועה אחרת שלא מצינו שבועה על שבועה. ויש לומר דמיירי כגון שאומר התובע לבית דין תאמרו לה שלא תהיה נאמנת אלא אם כן תביא עדים שנשבעה ועכשיו אינה נאמנת לומר נשבעתי עד שתביא עדים וכדי שלא תצטרך להביא עדים אמרה כן והיתה שואלת שיכתבו לה בזה הלשון ואמר לה רב ביבי כתובו לה ע״כ. ודוחק לפרש בלשון התוספות דאמרו דמיירי בדאמר התובע שלא תהיה נאמנת דהא כתבו סתמא שלא להצריכה עדים היום או למחר אלמא דלעולם צריכה עדים שנשבעה אפילו שלא אמר התובע כן ובמאי דכתיבנא ניחא דאיברא ודאי דנאמן אדם לומר כבר נשבעתי אבל הכא שכתבו בית דין בפנקס אם חשבע פלונית תפטר כל עוד שלא הוברר בעדים שנשבעה לא נפטרה ואם לא תוציא הפסק דין הרי התובע יתבענה בממון כבראשונה לכך לא רצתה אלא שיכתבו לה שכבר נשבעה ונפטרה. ובמהדורא בתרא פרש״י וז״ל כתבו לי זכותא שבאתי לדין ונפטרתי ממנו בשבועתי. ושוב כתב עוד הכא נמי מחזי כשקרא לכתוב נשבעה פלונית ועדיין לא נשבעה. ע״כ. פירוש לא אמרה שיכתבו לה להדיא שנשבעה כבר ונפטרה דהיינו שקרא ממש ואין זה מיחזי כשקרא אלא שיכתבו לה שבאת לדין ונפטרה ממנו בשבועתה. וזה לא הוי שקרא ממש דאפשר לפרש דהכי קאמר דנפטרה הימנו בשבועתה שתשבע ולא שנשבעה ומיהו מדלא כתבו להדיא אם תשבע תפטרה משמע דהכי כתבה נפטרה ממני בשבועתה שנשבעה כבר ולכך מחזי כשקרא לכתוב נשבעה פלונית ועדיין לא נשבעה כנ״ל. ויש להאריך עוד ולאפס פנאי קצרתי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההיא איתתא דאיחייבא [אשה אחת שהתחייבה] שבועה בבי דינא [בבית הדין] של רב ביבי בר אביי. אמר להו [להם] לדיינים ההוא [אותו] בעל דין: תיתי ותישתבע במתא [שתבוא ותישבע בתוך העיר], אפשר דמיכספא ומודיא [שתתבייש בשקר שהיא משקרת ותודה]. אמרה להו [להם] לדיינים: כתבו לי זכוותא [כתב זכויות], דכי משתבענא יהבי [שכאשר אשבע יתנו] לי אותו ואז אני מוכנה להישבע אפילו בעיר. אמר להו [להם] רב ביבי בר אביי: כתבו לה.
The Gemara relates another incident: There was a certain woman who was obligated to take an oath in Rav Beivai bar Abaye’s court. The opposing litigant said to the judges: Let her come and take an oath in the town. It is possible that she will be ashamed of her lies and will admit that she is liable. She said to the judges: Write a document of rights for me, so that when I take the oath they will give it to me, and I will then be willing to take an oath in the town. Rav Beivai bar Abaye said to them: Write the document for her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רַב פַּפֵּי מִשּׁוּם דְּאָתֵיתוּ מִמּוּלָאֵי אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוּלְיָתָא.

Rav Pappi said: Is it because you come from unfortunate peo-ple [de’atitu mimmula’ei] that you say unfortunate things? Rav Beivai was from the house of Eli, whose descendants were sentenced to die at a young age.
רי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממולאי – בית עלי שהן כרותי ימים ולי נראה ממולאי גבנונים בעלי מומין שאינן חיין כשאר בני אדם לשון שקל מוליא ושדי בנצא (ב״ב דף נד.).
משום דאתו ממולאי. מבני עלי שהם כרותים שנים, דכת׳ וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. אשרתא. קיום השטר, מלשון שריר וקיים. דכתיבה. שכתבו ב״ד, שטרא דנא הנפק קדמנא בבי דינא, דסהדוהי פלני ופלני, ומדאתו תרי סהדי ואסהידו דחתמו׳ ידיהו הוא, אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי. מקמי דאסהידו סהדי. אחריני, או אינהו גופיהו. פסולה. ההיא אישרתא, משום דמתחזי כשיקרא, שהרי עדיין לא הכירו כשכתבוה. הכא נמי כי כתבי לה פלונית׳ יצאה מב״ד זכאה, מיחזי כשיקרא, דהא אכתי לא אישתבעא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 14]

משום דאתיתו ממולאי כו׳. כלומר מפני שאתם באים מבית עלי שנכרתים קודם זמנן כו׳ תאמר דברים כרותים כלומר דברים שאינם מקובלים והוה מלשון ימל קצירו ויש אומרים דעל שם העיר שנקראה ממולא כדאמרינן ר׳ מאיר איקלע למימלא חזינהו דהוו שחורי ראש כלומר שלא היה בהם זקן ונתן להם עצה שיעסקו בתורה ויאריכו ימים דכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך. תלמידי רבינו יונה ז״ל:
אשרתא קיום השטר לשון שריר וקיים. רש״י במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו דעל שם שכותבין ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי קורא אותו אשרתא ע״כ:
דמיכתבא שכתבו ב״ד שטרא דנא כו׳. מקמי דמחוו סהדי חתימות ידייהו קודם שיאמרו העדים זה כתב ידנו. ואית ספרים דכתוב בהו מקמי דנתחזו חתימות ידייהו דסהדי קודם שיאמרו עדים מכירים אנו בחתימת עדים הללו פסולה ההיא אשרתא משום דמתחזי כשקרא הכא נמי דכתבי לה פלונית יצאת בב״ד זכאה מחזי כשקרא דהא אכתי לא אשתבעאי. וליתא לדרבה ומנא תימרא דליתא מדרב נחמן. מצאו לגטה כתוב כהלכתו ושמו ושם אשתו ושם עירו ושם עירה באותן שמות הכתובין באותו גט אבל עדיין אינו חתום בעדים וחתמו כשר דרבי מאיר לא בעי אלא חתימה לשמה ורבנן פליגי עליו דבעי כתיבה וחתימה לשמה. אבל בשאר שטרות כגון שטרי הלואות אם מצאו כתוב בשמו ובשם אותו האיש שרוצה ללות הימנו ובו ביום שנכתב כדי שלא יהא מוקדם יכול ללות בו אף על גב דמחזי כשקרא ומנא תימרא דהכי הוא דאמר רב יוסף כו׳ אינו חוזר ולוה בו ואפילו בו ביום שפרעו נמחל שבשעה שפרע נמחל שעבוד השטר והוה ליה כחספא בעלמא ואיכא לקוחות דמזמן ראשון הוה ליה מוקדם ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. לשקרא דהא לשם הלואה שניה לא נכתב כלל. רש״י במהדורא קמא:
וכתב הריטב״א אינו חוזר ולוה בו פירוש אפילו בו ביום דליכא משום מוקדם אי נמי אפילו ליום אחר וכגון שכתוב בו סתם חדש או שנה שאינה טורפת לקוחות אלא מסוף החדש או מסוף השנה. עד כאן:
אבל למיחזי כשקרא לא חיישינן פירוש דדוקא בכי הא דליכא שום מחזי כשקרא בחתימה אבל כי איכא מחזי כשקרא בחתימת העדים כההיא דפרק גט פשוט דכי יתביתו בהיני וכההיא דאורכתא ודאי חיישינן כדאיתא התם ופסלינן לה אפילו דיעבד וכדהוה אמר רבא באשרתא דדייני וכבר פירשתי׳ בנזיקין בס״ד. הריטב״א ז״ל:
וז״ל תלמידי רבינו יונה הא דאמרינן דלא חיישי למיחזי כשקרא אומרים רבני צרפת דדוקא בשקרא דאתי לידי קושטא כגון זה שעתיד להתברר אם נשבעה אם לא אבל בשקרא דלא אתי לידי קושטא חיישינן למחזי כשקרא כדאמרינן בפרק גט פשוט אי יתביתו בשילי אף על גב דמסירן לכו מילי בהיני משום דמחזי כשיקרא אם יכתבו ויאמרו שנכתב בהיני זו וזהו שיקרא דלא אתי לידי קושטא שהיום או מחר לא ידעו שנכתב בשילי אלא לעולם יחשבו כי בהיני נכתב כמו שכתוב בשטר ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מוליתא [שאתם, בני משפחתכם, באים מאנשים אומללים, אומרים אתם דברים אומללים]?! כי רב ביבי בא ממשפחת בית עלי, שהיו בניה מתים בקיצור שנים, ואמר לו שהדברים הללו שאמר אומללים, שאינם ראויים להיאמר. ומדוע?
Rav Pappi said: Is it because you come from unfortunate peo-ple [de’atitu mimmula’ei] that you say unfortunate things? Rav Beivai was from the house of Eli, whose descendants were sentenced to die at a young age.
רי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) הָא אָמַר רָבָא הַאי אַשַּׁרְתָּא דְּדַיָּינֵי דְּמִיכַּתְבָא מִקַּמֵּי דְּנַחְווֹ סָהֲדֵי אַחֲתִימוּת יְדַיְיהוּ פְּסוּלָה אַלְמָא מִיחְזֵי כְּשִׁיקְרָא ה״נהָכִי נָמֵי מִיחְזֵי כְּשִׁיקְרָא.

Rav Pappi said that Rav Beivai bar Abaye was wrong to say what he said because of a statement of Rava. Didn’t Rava say: This ratification of judges, which was written on a document before the witnesses had seen and testified about their signature, is invalid, although the witnesses later attested that it was their signatures? Apparently, it has the appearance of falsehood because they affirmed the validity of a document before hearing the testimony. Here too, if the judges wrote a document of rights before the woman took her oath, the document would have the appearance of falsehood, and the court should not write a document of rights for her before she takes an oath.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשרתא – לשון חוזק כמו יישר כחך (יבמות סב.).
אשרתא דשטרי – קיום השטר שכותבין דיינין במותב תלתא הוינא ואתא פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו.
דניחוו – שיעידו זה כתב ידי.
ה״נ מיחזי כשיקרא – לכתוב נשבעה פלונית ועדיין לא נשבעה.
אלמא מיחזי כשיקרא – והתם נמי מיחזי כשיקרא שכתבו לה פלונית נשבעה ונפטרה מפלוני ונתנוהו ביד שליש שיתן לה לאחר שבועה ומה שלא כתבו לה אם תשבע פלונית תפטר דלא הוה מיחזי כשיקרא היינו משום שלא להצריכה עדים היום או למחר: [וע״ע תוס׳ יבמות קא: ד״ה מרענא].
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 14]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא [הרי] כבר אמר רבא: האי אשרתא דדייני דמיכתבא מקמי דנחוו סהדי אחתימות ידייהו [קיום דיינים על שטר, שנכתב לפני שרואים עדים ומעידים על חתימת ידם] — פסולה, אף על פי שהעידו אחר כך ונתקבלה עדותם. אלמא מיחזי כשיקרא [הרי שהוא נראה כשקר], שאם כתבו וחתמו לפני שהעדות נגמרה בפניהם — נראה הדבר כאישור של שקר, הכי נמי מיחזי כשיקרא [כאן גם כן הרי זה נראה כשקר], שאי אפשר לכתוב לה שטר זכויות לפני שתישבע, ואז יכתבו לה שטר.
Rav Pappi said that Rav Beivai bar Abaye was wrong to say what he said because of a statement of Rava. Didn’t Rava say: This ratification of judges, which was written on a document before the witnesses had seen and testified about their signature, is invalid, although the witnesses later attested that it was their signatures? Apparently, it has the appearance of falsehood because they affirmed the validity of a document before hearing the testimony. Here too, if the judges wrote a document of rights before the woman took her oath, the document would have the appearance of falsehood, and the court should not write a document of rights for her before she takes an oath.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְלֵיתַא מִדְּרַב נַחְמָן דְּאָמַר רַב נַחְמָן אוֹמֵר הָיָה ר״מרַבִּי מֵאִיר אפי׳אֲפִילּוּ מְצָאוֹ בְּאַשְׁפָּה וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ כָּשֵׁר ואפי׳וַאֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא פְּלִיגִי עֲלֵיהּ דר׳דְּרַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בְּגִיטֵּי נָשִׁים חדְּבָעֵינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ טאֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת מוֹדוּ לֵיהּ.

The Gemara comments: And this halakha of Rava’s is not accepted because of a statement of Rav Naḥman, as Rav Naḥman said: Rabbi Meir would say: Even if the husband found a bill of divorce with names identical to those of his and his wife’s, in the garbage, and he had it signed by witnesses and gave it to his wife, it is valid. Rav Naḥman adds: And the Rabbis do not disagree with Rabbi Meir, except in the case of bills of divorce of women, since the Rabbis hold that the writing of the bill of divorce needs to be done for the sake of the woman getting divorced. But for all other documents, they concede to him that it makes no difference when the document was written.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וליתה. כלומ׳, לדרבא. ומנא תימרא דליתה, מדרב נחמן. אומר היה ר׳ מאיר. כלומ׳, לסברתו דר׳ מאיר דאמ׳ עידי חתימה כרתי בגט אשה, אם מצאו לגט אשה כתוב כהלכתו, ושמו ושם אשתו ושם עירו ושם עירה כאותן שמות הכתובים באותו הגט, אבל עדיין אינו חתום בעדים. וחתמו. לשמה. כשר. דר׳ מאיר לא בעי אלא חתימה לשמה, ורבנן פליגי עליה, דבעו כתיבה וחתימה לשמה.
אבל בשאר שטרות. כגון שטרי הלואות, אם מצאו כתוב בשמו ובשם אותו האיש שרוצה ללות הימנו, ובו ביום שנכתב, כדי שלא יהא מוקדם, יכול ללוות בו, אע״ג דמחזי כשיקרא. ומנא תימרא דהכי הוא. דאמ׳ רב אסי וכו׳ אינו חוזר ולוה בו. ואפי׳ בו ביום שפרעו, שבשעה שפרעו נמחל שיעבוד השטר והוה ליה כחספא בעלמא, לפי שאלו העדים החתומין בו אינן מעידין על זה החוב כלל כלל, ומלוה על פה היא, ואינה ראויה לטרוף מן הלקוחות, אבל משום שיקרא לא פסיל ליה אם לא היה נחתם עדיין, והא ודאי לא נכתב כלל לשם הלואה שנייה.
[אפי׳ מצאו באשפה. על לשון גט אשה שנכתב להתלמד לתינוקות ולא לשום אשה בעולם, ונכתב בו יעקב ואשתו לאה ממקום פלוני, ומצאו אדם אחד ששמו כשמו, ושם אשתו כשמה, ושם עירו כשם עירו, ונטלו מן האשפה וצוה לעדים שיחתמו אותו לשמו ולשמה, כשר, אע״פ שלא נכתב לשמה, דסבירא ליה לר׳ מאיר דהאי וכתב לה דמשמע לשמה, וחתם לה, רוצה לומר אבל כתיבת הגט לא בעינן לשמה. ואפי׳ רבנן דפליגי עליה דר׳ מאיר, דפסלי, לא משום דמיחזי כשיקרא, כלו׳ שזה יעקב ולאה הנזכרים בשטר אינם אלו שמצאו אותו, אלא משום הכי פסלי ליה, משום דבעי׳ כתיבה לשמה, ולא חתימה, שאפי׳ לא יחתמו בו עדים, כיון שמסרו לה בפני עדים, כשר, והכא כיון שנכתב להתלמד ולא לשום אלו, פסול, אבל משום דמחזי כשיקרא לא פסיל ליה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 14]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: וליתא [ואין] הלכה זו של רבא מקויימת, משום דברי רב נחמן. שאמר רב נחמן, אומר היה ר׳ מאיר: גט, אפילו מצאו באשפה והיו בו שמות כשמו ושם אשתו וחתמו עליו עדים ונתנו לה לאשתו — הרי זה כשר. והוסיף רב נחמן: ואפילו רבנן [חכמים] לא פליגי עליה [אינם חולקים עליו] על ר׳ מאיר בענין זה, אלא בגיטי נשים, ומדוע? דבעינן [שצריכים אנו] לדעת חכמים שתהיה כתיבה של הגט לשמה של האשה המתגרשת, אבל בשאר שטרות — מודו ליה [מודים לו] שאין הבדל מתי נכתב השטר.
The Gemara comments: And this halakha of Rava’s is not accepted because of a statement of Rav Naḥman, as Rav Naḥman said: Rabbi Meir would say: Even if the husband found a bill of divorce with names identical to those of his and his wife’s, in the garbage, and he had it signed by witnesses and gave it to his wife, it is valid. Rav Naḥman adds: And the Rabbis do not disagree with Rabbi Meir, except in the case of bills of divorce of women, since the Rabbis hold that the writing of the bill of divorce needs to be done for the sake of the woman getting divorced. But for all other documents, they concede to him that it makes no difference when the document was written.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) דְּאָמַר רַב אַסִּי אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן ישְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ טַעְמָא דְּנִמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ אֲבָל לְמִיחְזֵי

The proof of this is that Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a document that one borrowed money based on it and then repaid the debt, he may not borrow money again based on it. This is because its lien has already been forgiven. Once the debt has been repaid, the lien resulting from the loan is no longer in force. The witnesses did not sign the document at the time of the second loan, so the lien will not be in effect, and the loan will have the status of one by oral agreement. The Gemara infers: The reason that he cannot reuse the document is because its lien has been forgiven, so that the document is no longer accurate; but as for the fact that it has the appearance
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ופרעו – בו ביום.
אינו חוזר ולוה בו – אפי׳ בו ביום ואע״ג דלאו מוקדם הוא שהרי ביום הלואה נכתב.
שכבר נמחל שעבודו – משפרעו בטל השטר ונמצאת מלו׳ השני׳ מלוה על פה ואינו גובה מן הלקוחות.
דאמר ר׳ יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו אבל למיחזי כשיקרא לא חיישינן.
שטר שלוה בו ופרעו. כלו׳, בו ביום עצמו, ורוצה ללוות בו ביום עצמו מאותו האיש המלוה, דאי ביום שלאחריו פשיט׳ דפסול, דהא מוקדם הוא, אלא אפי׳ בו ביום, דליכא הקדמה כלל, פסול. שכבר נמחל שעבודו. כלומר, שתכף שפרעו נמחל שיעבוד המלוה ששיעבד לו הלוה בפני אלו העדים בשטר זה, הילכך אי טריף בכח שטר חוב זה לקוחות, שלא כדין עביד, דהא מלוה על פה היא, דהא עדות זה לא ראו העדים כלל. וטעמא משום פסידא דלקוחות הוא דפסלי׳ ליה, אבל משום שיקרא לא פסלינן, ואין לך שקר גדול מזה, ואפי׳ מבני חרי לא היה לו לגבות בכח שטר זה, והיה מן הדין דאי אמ׳ פרעתי דליהמניה, כדין מלוה על פה, ולא ליגבי מבני חרי, ולא אמרי׳ הכי, אלא דין מלוה בשט׳ לכל ענין חשיבא לגמרי כיון דליכא פסידא דלקוחות, ומשכחת לה, כגון שנכתב בזה השטר מתחלה בפירוש דלא ליגבי ממשעבדי אלא מבני חרי, וכיון דליכ׳ פסידא דלקוחות יכול לחזור וללות בו פעם אחרת, אע״ג דשקרא הוא, דהא לא נכתב לשם זה החוב השני ולא נחתם.]
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 14]

אינו חוזר ולוה וכו׳ – פי׳ בו ביום דליכא משום מוקדם א״נ אפי׳ ליום א׳ וכגון שכתבו בו סתם חודש או שנה שאינו טורף בו לקוחות אלא מסוף החודש או מסוף השנה אבל למחזי כשיקרא לא חיישינן פי׳ דדוקא בכי הא דליכא שום מחזי כשיקרא איכא בחתימה אבל כי היכא דאיכא מחזי כשיקרא בחתימת העדים בההיא דגט פשוט דכי יתביתו בהוני וכההיא דאורכתא דפ׳ מרובה הא וודאי חיישינן כדאי׳ התם ופסלינא לה אפי׳ בדיעבד וכדאמר רבה באשרתא דדייני וכבר פירשתי בניזקין בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וראיה לדבר — שאמר רב אסי אמר ר׳ יוחנן: שטר שלוה בו פעם אחת ופרעו — אינו חוזר ולוה בו. למרות שחוזר אותו אדם ולווה מאותו מלוה סכום זהה. ומדוע? שכבר נמחל שיעבודו, כי כאשר נפרע השטר הראשון בטל כוח השעבוד שהיה בשטר זה. ולכן אם ימסור שטר זה למלווה, אינו שטר שיש לו כוח שעבוד, אלא כעין הלוואה בעל פה, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שנמחל שיעבודו, ולכן אין משתמשים עוד בשטר זה, אבל למיחזי
The proof of this is that Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a document that one borrowed money based on it and then repaid the debt, he may not borrow money again based on it. This is because its lien has already been forgiven. Once the debt has been repaid, the lien resulting from the loan is no longer in force. The witnesses did not sign the document at the time of the second loan, so the lien will not be in effect, and the loan will have the status of one by oral agreement. The Gemara infers: The reason that he cannot reuse the document is because its lien has been forgiven, so that the document is no longer accurate; but as for the fact that it has the appearance
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות פה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות פה. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות פה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות פה., רש"י כתובות פה., ראב"ן כתובות פה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות פה., בעל המאור כתובות פה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם כתובות פה. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל כתובות פה. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן כתובות פה. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' כתובות פה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות פה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות פה. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות פה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות פה., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות פה., שיטה מקובצת כתובות פה., מהרש"א חידושי הלכות כתובות פה., פני יהושע כתובות פה., הפלאה כתובות פה., גליון הש"ס לרע"א כתובות פה., בירור הלכה כתובות פה., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות פה., אסופת מאמרים כתובות פה.

Ketubot 85a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 85a, Rif by Bavli Ketubot 85a, Collected from HeArukh Ketubot 85a, Rashi Ketubot 85a, Raavan Ketubot 85a, Tosafot Ketubot 85a, Baal HaMaor Ketubot 85a, Raavad Katuv Sham Ketubot 85a, Ri MiLunel Ketubot 85a, Ramban Ketubot 85a, Ramban Milchamot HaShem Ketubot 85a, Rashba Ketubot 85a, Raah Ketubot 85a, Meiri Ketubot 85a, Ritva Ketubot 85a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 85a, Shitah Mekubetzet Ketubot 85a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 85a, Penei Yehoshua Ketubot 85a, Haflaah Ketubot 85a, Gilyon HaShas Ketubot 85a, Beirur Halakhah Ketubot 85a, Steinsaltz Commentary Ketubot 85a, Collected Articles Ketubot 85a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144