(1) 
ור״ע וְרַבִּי עֲקִיבָא תְּפִיסָה לָא מַהְנְיָא כְּלָל אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן אוְהוּא שֶׁתָּפַס מֵחַיִּים.
The Gemara asks: And according to Rabbi Akiva, is the seizure of a debtor’s assets by a creditor, though there are others who have a more immediate right to the assets, not effective at all? Rava said that Rav Naḥman said: And this, that Rabbi Akiva agrees that the seizure of assets is effective, is the case provided that one seized the property from the debtor while he was alive. However, after his death the assets belong to the heirs.
1. דתפסי: דפוסים: דתפש .
2. תפסיה: דפוסים: תפשתיה .
3. אמר ליה: חסר בכ״י נ .
4. למימר: וכן כ״י נ . דפוסים: לומר .
5. נמי: חסר בדפוסים.
6. ר׳ שמעון בן: דפוסים: ריש .
7. דמסירן: גטו : ״דמסירין״.
ור״ע תפיסה לא מהניא כלל – לשון שאילה הוא זה.
אמר ר״נ – מהניא היכא דתפס מחיים של מת והכי גמר לה רב נחמן מרביה.
ולרבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל – פי׳ ר״ת דקשיא ליה דתנן בפרקין לעיל (דף פ:) גבי שומרת יבם קדמה היא זכתה כו׳ אע״ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה מ״מ מהניא תפיסה אטו מי נימא דמתני׳ דלא כרבי עקיבא אמר רבא אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים פירוש דמהניא תפיסה מחיים דבעל אפי׳ לר״ע דההיא שעתא לא שייכא שבועה ולא קרינא ביה הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכיון דאין צריכין שבועה זכו במה שבידם ומתניתין דלעיל גבי יבם כאילו תפסה בחיי הבעל דבמקום אחיו קאי הלכך קדמה היא זכתה ומיהו משמע בריש אלמנה לקמן (דף צו. ושם) דלא מהניא תפיסה לכתובה אפילו מחיים דבעל כמו שאפרש בסמוך ומ״מ יש ליישב פירוש ר״ת דנהי דלא מהניא תפיסה מחיים דבעל משום דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים מ״מ כיון דתפיס מחיים מהניא לבעל חוב ואפי׳ לר״ע בחיי היבם נמי מהניא תפיסה ובקונט׳ פי׳ דלשון שאלה היא וממתני׳ דלעיל לא מצי למיפרך כדפירשתי התם (דף פב. ד״ה לא).
והוא שתפס מחיים – נראה לפרש דבבעל חוב איירי דבכתובה לא מהניא תפיסה לרבא דהכא אפי׳ מחיים כדמסיק רב יעקב משמיה דרבא כרבינא דהתם (לקמן דף צו.) דאמר לא אמרו דמהניא תפיסה במטלטלין אלא למזונות אבל לכתובה מפקינן ובתפיסה מחיים איירי דאי בתפיסה דלאחר מיתה היכי בעי התם מר בר רב אשי למימר דאפי׳ בכתובה לא מפקינן וכן משמע בהלכות גדולות דמחיים איירי דפירשו התם דהיינו טעמא דלא מהניא תפיסה בכתובה כמו בבעל חוב משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ומיהו למזונות תקנו רבנן כמו שתקנו שמוכרת שלא בב״ד לצורך מזונות ור״ח פי׳ לקמן דהא דא״ל רב יעקב לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך אינו דהא אמר רבא גופיה התם לקמן (דף צח.) זילו והבו לה לההיא דתפסה כסא דכספא לכתובתה ואומר ר״י דלאו ראיה היא דאיכא למימר דההיא תפיסה דכסא דכספא הויא ברשות יתומים ושמא סבורין היו להפסידה מזונות ע״י תפיסה זו לכך נראה דהכא בבעל חוב איירי ורבינו חננאל פסק לקמן דכמר בר רב אשי קיי״ל דאמר בין לכתובה בין למזונות מה שתפסה תפסה דבכולי הש״ס קיי״ל כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה (שבועות מא.) וחיורי (חולין דף עו:).
ור׳ עקיבא תפיסה לא מהניא כלל. בתמיהא, כלו׳, כיון דתפיס בעל חוב או אשה, אמאי מפקי׳ מינייהו. אמ׳ רבא אמ׳ רב נחמן. מודה ר׳ עקיבא דתפיסה מהניא היכא דתפס מחיים דאב, וכי אמ׳ במתני׳ דלא מהניא, כגון דתפיס לאחר מיתת הלוה. ור׳ טרפון הוה סבירא ליה דתפיסה אפי׳ דלאחר מיתה מהניא, ולית הילכתא כותיה.
וכתוב בהלכות הרב ז״ל, אלא מיהו הני מילי בזמן דהוו מטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב, אבל האידנא דתקון הגאונים ז״ל דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב, גבי בעל חוב מיניהו דיתמי בין תפס בין שלא תפס.
ובעי ולר״ע תפישה לא מהני כלל. א״ר אר״נ והוא שתפש מחיים. פי׳ קודם שימות שעדיין לא זכו בהם היתומים אבל משמת כל היכי דקיימי ברשות יתמי קיימי ולא מהני בהו תפישה. דון דיינא כר״ט ואהדריה ר״ל לעובדא מינייהו משום דהל׳ כר״ע דתפיסה לא״מ לא מהני. קריבי׳ דר״י תפש פרה דיתמי מסימטא אתא לקמיה דר״י אמר ליה שפיר תפסתוה אתו לקמיה דר״ל א״ל זילו אהדור אתו לקמיה דר״י א״ל מה אעשה שכנגדי חלוק עלי למימרא דהדר ביה ר״י לגביה ר״ל:
ור״ע תפיסה לא מהניא כלל – פי׳ רש״י ז״ל שאל׳ בעלמ׳ הוא דהא ל״ק לן ולא מידי דהא אמר רב נחמן דמהני היכא דתפס מחיים וגמרא גמיר לן מרבי׳ אבל ר״ת ז״ל פי׳ שהוא לשון קושיא ומשום דקשיא לן הא דתנן פרק האשה גבי שומרת יבם דאפי׳ לרבנן כל הקודם בהן זכה ואם קדמה האשה זכתה דאלמא תפיסה מהני ובמאי מוקמי׳ לה כשתפסה לה. ובפירקא דמוקמינן לה כשתפסה מחיים ואע״ג שלשון המשנה שבכאן ושבפ׳ האשה שניהם שוין שבקינהו למתני׳ דאינהו דחקי ומפרש נפשייהו דכאן מחיים וכאן לאחר מיתה א״נ דלגבי שומרת יבם כיון דאגידא ביה נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם הוה כאלו תפסה מחיים דבעל ואין לשון התלמודא נוח לפ״ז דאי קשיא ליה מתני׳ אהדדי הוה ליה למרמי להו ולשנויינהו בהדיא ומ״מ שמעי׳ מהכא לתרווייהו פירושו דאפילו לכתוב׳ אשה מהני תפיסה מחיים והכא נמי משמע מההיא דלקמן דההיא אתתא דתפסה כסא דכספ׳ בכתובתה ובמסכת שבועות נמי אמרינן לענין המשביע עדי כתובה וכפרו שחייבו בקרק׳ ש״מ משביע עידי קרקע חייב ופרקי׳ כשתפסה מטלטלין והא דאמר בפ׳ אלמנה ניזונית אלמנה שתפסה למזונותיה מה שתפסה תפסה ואמר רבינא לא אמרן אלא למזונות אבל לכתובה מפקינן מינה ואמרי׳ לה הכי נמי משמיה דרבא דההיא כשתפסה לאחר מיתה ובאידך דכסא דכספא אמרינן ההיא איתתא ולא אמרינן ארמלתא משום דמחיים תפסה וזה דעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל אבל יש מרבותי׳ בעלי התוס׳ ז״ל אומרים דלא מהני כשתפסה מחיים אלא לב״ח שניתן לגבות חובו מחיים וראוי ג״כ לגבות מיניה דידיה אפילו מגלימא דעל כתפי׳. אבל כתובת אשה דליכא חדא מהני לא מהני לה שום תפיסה ואפי׳ מחיים (והכא נמי הכא פי׳) ולר״ע תפיסה לא מהני כלל בשום ב״ח והא מעשים דתפיסה מהני ופריק רב נחמן דמהני היכא דתפיס מחיים והיינו דנקט לשון זכר והוא שתפס וההיא דכסא דכספא וההיא דשבועות כשכתב לה מטלטלין ולא נהירא האי שיטתי׳.
ורבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל בתמיה כלומר כיון דתפיסת בעל חוב או אשה אמאי מפקינן מינייהו אמר רבא אמר רב נחמן מודה ר׳ עקיבא דתפיסה מהניא היכא דתפסי מחיים דאב וכי אמר במתניתין דלא מהניא כגון שתפס לאחר מיתה הכי הוי גמירא לה רב נחמן מרבו. רש״י ז״ל במהדורא קמא עד כאן. ובמהדורא בתרא כתב וז״ל ור׳ עקיבא תפיסא לא מהניא כלל. לשון שאלה הוא זה אמר רב נחמן מהניא היכא דתפס מחיים של מת והכי גמר לה רב נחמן מרביה. ע״כ. פירוש לפירושו כיון דלא דחיקא ליה שום קושיא למימר הכין מנלן דכי תפס מחיים מהניא ותו מאי האי לישנא דקאמר והוא שתפס מחיים לא הוה ליה למימר אלא היכא שתפס מחיים מהני מאי והוא דתפס דקאמר ומתרץ רש״י דהכי גמר לה מרביה פירוש בהאי לישנא גופיה וחייב אדם לומר כלשון רבו כנ״ל. ולפיכך לא תקשי הא דאמר רבא גופיה בריש פרק אלמנה ניזונית דלכתובה לא מהניא תפיסה מחיים קאמר כמו שמפרש לקמן בעל הלכות גדולות דאיכא למימר דהכא בבעל חוב דווקא קאמר דמהניא ולא כתובה. ורבינו תם ז״ל פירש דלשון קושיא היא והתנן בפירקין דלעיל גבי שומרת יבם קדמה היא זכתה אף על גב דמטלטלי לא משתעבדי מהניא תפיסה התם מי נימא דההיא דלא כר׳ עקיבא אמר רבא אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים וההיא דהתם כשתפסה מחיים ותימא דהא לעיל פירש רבינו תם גבי ר״מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה דיבם במקום בעל קאי ולכל דבר חשוב כבעל ועוד היכי משמע ההיא דלעיל בחיי הבעל טפי ממיתה דהכא ובשתיהן יש לשון אחד כל הקודם בהן זכה. ויש ליישב פירוש רבינו תם דהכי קאמר מחיים דבעל מהניא תפיסה לר׳ עקיבא ומתני׳ דלעיל גבי יבם הוי כתפיסה בחיי הבעל הלכך קדמה היא זכתה. ואכתי קשיא לר״י ז״ל על פירוש זה מדאמרינן לקמן בריש פרק אלמנה נזונית אלמנה שתפסה מטלטלי למזונותיה מה שתפסה תפסה אמר רבינא לא אמרן אלא למזונותיה אבל לכתובה מפקינן מינה ומשמיה דרבא מסיק רבי יעקב הכי התם ואיהו הוא דאמר הכא דתפיסה מחיים מועלת ולקמן בתפיסה דמחיים היא דאי בתפיסה דלאחר מיתה היכי בעי מר בר רב אשי למימר התם דאפילו למזונותיה מועלת תפיסה דלאחר מיתה כו׳. ריב״ש ז״ל.
ואין לך לומר דאין הכי נמי דמר בר רב אשי סבירא ליה הכין ואנן לא קיימא לן כוותיה ליתא דרבינו חננאל פסק לקמן כמר בר רב אשי קיימא לן דבין לכתובה בין למזונות מה שתפסה תפסה דבכוליה תלמודא קיימא לן כמר בר רב אשי כו׳ וכמו שכתבו בתוספות.
וזה לשונו של הריטב״א רבינו תם פירש שהוא לשון קושיא ומשום דקשיא לן הא דתנן בפרק האשה גבי שומרת יבם דאפילו לרבנן כל הקודם בהן זכה ואם קדמה האשה זכתה דאלמא תפיסה מהניא ומהאי מקשינן ופרקינן דמוקמינן למתניתין בשתפסה מחיים ואף על גב שלשון המשנה שבפרק האשה ושבפרק זה שוים הם שבקינהו למתניתין דאינהו דחקי ומפרשי נפשייהו דכאן מחיים כאן לאחר מיתה אי נמי דלגבי שומרת יבם כיון דאגידא ביה נתנה כתובתה לגבות מחיים דיבם והרי הוא כאלו תפסה מחיים דבעל. ואין לשון הגמרא נוח לפירוש זה דאי קשיא ליה מתניתא אהדדי הוה למרמי להו ולשנויינהו בהדיא ומכל מקום שמעינן מהכא לתרוייהו פירושא דאפילו לכתובת אשה מהניא תפיסה מחיים והכי נמי משמע מההוא עובדא דלקמן דההיא איתתא דתפסה כסא דכספא לכתובתה ובמסכת שבועות נמי אמרינן לענין המשביע עדי כתובה וכפרו שחייבין בקרקע שמע מינה משביע עדי קרקע חייב ופרקינן כשתפסה מטלטלין והא דאמרינן בפרק אלמנה נזונת אלמנה שתפסה למזונותיה מה שתפסה תפסה ואמר רבינא לא אמרן אלא למזונות אבל לכתובה מפקינן מינה ואמרינן לה ה״נ משמיה דרבא דההיא כשתפסה לאחר מיתה וכדאמרינן באלמנה שתפסה ואפילו הכי למזוני מהניא תפיסה אפילו לאחר מיתה ובאידך דכסא דכספא אמרינן ההיא איתתא ולא אמרינן ארמלתא משום דבחיים תפסה. וזה דעת הריא״ף והרמב״ם ז״ל. אבל יש מרבותינו בעלי התוספות ז״ל אומרים דלא מהניא תפיסה מחיים אלא לבעל חוב שניתן חובו לגבות מחיים וראוי גם כן לגבותו מיניה דידיה אפילו מגלימא דעל כתפיה אבל לכתובת אשה דליכא חד מהני לא מהניא לה שום תפיסה ואפילו מחיים ולרבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל בשום בעל חוב והא מעשים בכל יום דתפיסה מהניא ופריק רב נחמן דמהני היכא שתפס מחיים והיינו דוקא לשון זכר והוא שתפס וההיא דכסא דכספא וההוא דשבועות בשכתב לה מטלטלי. ולא נהירא האי שיטתא ע״כ:
ולרבי טרפון דאמר דתפיסה דאחר מיתה מהניא דמנחי היכא אותן פירות היכן היו מונחין בשעה שזכתה אותם האשה או בעל חוב ברשות הרבים דאין היורשין מוחזקין בהם לשם. בסימטא פירוש בזוית קרן הבתים ובלע״ז אונגלר שאינו רשות היחיד ורשות הרבים דהתם ודאי מוחזקין בהם יורשין ולא זכה התופס. הוה עובדא שתפס בעל חוב אחר מיתה ודון דייני כרבי טרפון דאמר כל הקודם זכה. עובדא מנייהו שחזר על הדיינין שיחזרו בהן והוציאו מבעל חוב מה שתפס ונתנו ליורשין דקסבר ריש לקיש הלכה כרבי עקיבא דאמר ינתנו ליורשין. עשית כשל תורה כלומר עשית דבריו של רבי עקיבא כאלו הן דברי תורה הלכה למשה מסיני שאתה החזרת מעשה הדיינין די לנו לקיים הלכה כמותו לכתחלה אבל משנעשה ועמד הדין אין לנו לחזור קא מפלגי רבי יוחנן וריש לקיש דריש לקיש סבר טעה בדבר משנה חוזר והיינו דבר משנה דקסבר הלכה כר׳ עקיבא מחברו ולא מחבריו וכל מידי דאתמר על דבר משנה קרי דבר משנה כדאמרינן בדידי ודידך מאי אמר ליה אפילו בדידי ודידך אטו קטלי קני׳ באגמא אנן ור׳ יוחנן סבר אינו חוזר אלא בדברי תורה ממש מ״ס ר׳ יוחנן ולא מרבו ור׳ טרפון רבו הוה כדאמרינן בעלמא אמר ר׳ עקיבא אמר ר׳ טרפון והיינו דאמר ליה לריש לקיש עשית כשל תורה כלומר כאילו הלכתא כותיה דרבי עקיבא ואין הלכה כרבי עקיבא מרבו. רבו הוה ואין הלכה כמותו חברו הוה והאי דקאמר שאלתי לאו משום שרבו הוה ממש אלא תלמיד חבר הוה ר״ל סבר הל׳ כר׳ עקיבא מחבירו איתמר ורבי יוחנן סבר מטין איתמר נוטה הדעת כר׳ עקיבא מחברו לפי שנראין דבריו מדברי חברו ולכתחלה עושין כר״ע אבל דיעבד מה שנעשה עשוי ולפיכך אמר עשית כשל תורה. רש״י במהדורא קמא:
וראיתי לאחד מגדולי הדור בתשובותיו שהקשה וז״ל פרש״י עשית כשל תורה די לנו לקיים הלכה כמותו לכתחלה אבל אחר שנעשה ונגמר הדין אין לנו לחזור וקשיא דלפי מאי דאמרינן דבהלכה כר׳ עקיבא מחבירו ואפילו מרבו פליגי א״נ אי ר׳ טרפון רבו הוה פליגי א״כ היכי קאמר עשית כשל תורה והא אפי׳ לכתחלה אית לן למעבד כר׳ טרפון והאריך בקושיא זו ונדחק בתירוצא. ורש״י תירץ קושיא זו במהדורא קמא דמאי דקאמר עשית כשל תורה משתנה פירושו כפי האוקמתא דוק ותשכח. והריטב״א ז״ל תירץ קושיא זו וז״ל ומר סבר הלכה כרבי עקיבא מחברו ולא מרבו פירוש הלכה כרבי עקיבא מחברו איתמר מרבו לא איתמר הלכך לאו דבר משנה הוא אלא טועה בשקול הדעת ואינו חוזר ע״כ:
ומ״ס מטין איתמר פרש״י מטין ההוראה אחר רבי עקיבא לכתחלה ומיהו אי עביד כאידך לא מהדרי לעובדא. ותימה הוא דאם כן מאי אמר להו לקריביה שפיר תפסוה והלא לכתחלה הוה ליה למעבד עובדא כרבי עקיבא אלא הכי פירושא מטין אתמר ואם יבא אדם בפנינו לשאול אם יכול לתפוס לאחר מיתה אמרינן ליה דלא וכר׳ עקיבא. תלמידי הרשב״א ז״ל:
והריטב״א כתב וז״ל פרש״י ז״ל מטין איתמר כו׳. ותמיה לי בעובדא דבסמוך דתפוס פרה מיתמי היכי אמר להו לר׳ יוחנן שפיר תפסתי׳ דהא התם לכתחלה הוא כיון שעכשיו באין לדין ויש לומר שכבר אכלוה חשיב להו כדיעבד ע״כ וכן תירצו התוספות בסמוך. וזה לשון הרא״ש ז״ל בסמוך לקמן ושמא זה חשיב כמו דיעבד כיון שכבר תפסוה ומיהו אכתי קשה דהא רבי טרפון גופיה לא קאמר אלא בדתפס שלא בא לרשות היתומים ואהא קאמר מטין איתמר ויש לומר שכבר באו לדין ונפסק להו הדין כרבי טרפון הלכך קאמר שפיר תפסתוהו ור״ל לטעמיה דאמר מחזירין אתמר ע״כ:
תוספות בד״ה ולר׳ עקיבא כו׳ מ״מ כיון דתפיס מחיים מהניא לב״ח כו׳ בחיי היבם נמי כו׳ עכ״ל אע״ג דכתובה לא נתנה לגבות מחיים לגבי יבמה אחר שמת בעלה נעשית כבע״ח לענין דמהניא תפיסה בחיי יבם ולפירוש ר״ת לא מחלק בין שיעבוד ובין לגבות כמו שפירשו התוספות בסוף פרקין דלעיל דהא פריך הכא מבע״ח אשומרת יבם וז״ש ובקונטרס פירש דלשון שאלה היא ול״ק ליה לתלמודא כלל אפילו מבע״ח אשומרת יבם משום דאיכא לפלוגי בין שיעבוד ובין לגבות כמ״ש התוס׳ לעיל ודו״ק:
בד״ה והוא שתפס כו׳ קי״ל כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי עכ״ל היינו כפר״ח אבל [לרש״י וה״ג] בר ממיפך שבועה ואודיתא ועיין ברש״י ובתוספות פרק בהמה המקשה:
בד״ה ואמר ר״י כו׳ דאיכא למימר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה משא״כ הכא עכ״ל ולא ניחא להו בהך סברא לקיים פרש״י דפרק קמא דבבא מציעא דדוקא בלא עשאו שליח לא קנה התם אבל בעשאו שליח קנאו משום מגו דזכי לנפשיה כו׳ מה שאין כן הכא דמהאי טעמא דמגו דזכי לנפשיה כו׳ אין סברא לחלק בין עשאו שליח ללא עשאו וק״ל:
גמרא ור׳ עקיבא תפיסה לא מהני ביה כלל ופירש״י לשון שאילה הוא זה ועיין בתוספות. ולולי פירושם היה נ״ל לפרש בפשיטות דאשקלא וטריא דלעיל מיניה קאי דמקשה ור״ע מאי איריא מותר כולהו נמי דיורשים הוי משמע דפשיטא ליה דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה ומש״ה הוצרך לשנויי דאיידי דקאמר ר״ט ואהא מקשה הש״ס אטו לר״ע לא מהני ביה תפיסה כלל וממעשה בכל יום קשיא ליה דודאי מהני תפיסה כדאיתא בסמוך וקס״ד דליכא לפלוגי בין תפיסה דמחיים לתפיסה דלאחר מיתה ומסיק רב נחמן דודאי איכא לפלוגי ומעשים בכל יום היינו בתפיסה מחיים. מיהו לפירש״י איכא למימר דמדנקיט בלישנא לא מהני כלל משמע דשפיר סליק אדעתא דאיכא לפלוגי בינייהו ומש״ה הוצרך לפרש דעיקר השאילה הוא לענין תפיסה מחיים אי אמרינן דלא מהני כלל או דילמא דוקא תפיסה דלאחר מיתה לא מהני ומחיים מהני אבל לפירוש התוספות דהמקשה לא סליק אדעתיה לפלוגי א״כ שפיר הוי מצי לפרש כדפרישית אלא דניחא להו לפרש דמתניתין דשומרת יבם קשיא ליה דאזלי לשיטתם לעיל בסוגיא דשומרת יבם דשומרת יבם כמיניה דבעל דמי ע״ש ודו״ק:
רש״י בד״ה אמר רב נחמן כו׳ והכי גמיר ליה רב נחמן מרביה עכ״ל. ולא זכיתי להבין דבריו בזה דהא בפשיטות מצינן למימר דרב נחמן מסברא דנפשיה קאמר הכי אליבא דר׳ עקיבא דהא ליכא למימר דר״ע בהא כר״ט ס״ל דהיכא דתפס מהני והאי בבא דכל הקודם זכה היינו לכ״ע הא ליתא דהא רש״י גופא מפרש לעיל בסמוך בד״ה כולהו נמי דיורשין הוו דמסברא פשיטא לן הכי דכיון דטעמא דר״ע משום שלא נשבעו אם כן פשיטא דתפיסה לא מהני דהו״ל כאילו תפסו נכסי דיתמי. והנלע״ד בכוונת רש״י עפמ״ש בסמוך דהשאילה היתה אי מהני תפיסה מחיים מדקאמר לא מהני כלל וא״כ לא אתי שפיר לישנא דוהוא שתפס מחיים שהשיב רב נחמן דמשמע דלדיוקא אתא דוקא תפיסה מחיים מהני ולא תפיסה לאחר מיתה והרי לא נסתפק השואל בתפיסה לאחר מיתה והכי הו״ל למימר אין דמהני בתפס מחיים לכך פרש״י דהכי גמיר ליה רב נחמן בהאי לישנא מרביה וא״כ רביה דרב נחמן ודאי בהאי לישנא קאמר לה לאשמעינן דתפיסה לאחר מיתה לא מהני כן נ״ל בכוונת לשון רש״י ז״ל ודו״ק:
בתוספות בד״ה ולר״ע תפיסה לא מהני כלל פירש ר״ת כו׳ דההיא שעתא לא שייכא שבועה ולא קרינן ביה הבא ליפרע עכ״ל. לכאורה נראה מדבריהם דאע״ג דלאחר מיתה שייך שבועה אפילו בתפיסה מחיים כשיטת הסוברים כן בח״מ סי׳ ק״ח ובאה״ע סי׳ צ״ו ובהגהת רמ״א אפ״ה כיון דבהאי שעתא דתפיס מחיים לא הוו שייך שבועה אהני ליה תפיסתו מיהא דתו לא מיקרי מטלטלי דיתמי אלא דמאריכות לשון התוס׳ שכתבו ולא קרינן ביה הבא ליפרע וכתבו ג״כ וכיון דאין צריכין שבועה א״כ נראה מדבריהם להיפך דסוברים כשיטת הפוסקים דהיכא דתפיס מחיים תו לא שייך גביה שבועת המשנה כלל דלא קרינן ביה הבא ליפרע אלא דאפ״ה הוצרכו לפרש דההיא שעתא לא שייכא שבועה דמשמע להו דהא בהא תליא דכיון דאהני ליה התפיסה מחיים לתפיסה גמורה בלא שום שבועה הו״ל כמוחזק ועומד ומש״ה לאחר מיתה נמי לא קרינן ביה הבא ליפרע דכפרוע ועומד הוא ומש״ה אין צריך שבועה וזכו במה שבידם דלא מיקרו מטלטלי דיתמי והוצרכו לכל זה כדי לחלק בין חוב לכתובה דמסקו לפירוש ר״ת דלא מהני אפילו תפיסה מחיים לר״ע והיינו משום דלא ניתן לגבות מחיים וא״כ לא מיקרי תפיסה כלל בהאי שעתא אלא שרוצית לזכות בתפיסה זו מיד לאחר מיתה ובאמת לא מהני לר״ת מה״ט גופא דלא מיקרי מוחזקת מחיים וקרינן בה שפיר הבא ליפרע מנכסי יתומים דצריכה שבועה וכיון דצריכה שבועה לא גביא ממטלטלי דיתמי כלל לר״ע כן נראה לי ברור בכוונת התוספות ודו״ק:
קונטרס אחרון
תוספות בד״ה ולר״ע לא מהני תפיסה כו׳ ולא קרינן ביה הבא ליפרע כו׳. וכתבתי דמשמע מדבריהם דהיכא דתפסה מחיים לא שייך שבועת המשנה וכשיטת הסוברים כן בח״מ סימן ק״ח ובא״ע סימן צ״ו ועיין בפנים:
תוספות בד״ה ולר״ע לא מהני תפיסה כו׳ ולא קרינן ביה הבא ליפרע כו׳. וכתבתי דמשמע מדבריהם דהיכא דתפסה מחיים לא שייך שבועת המשנה וכשיטת הסוברים כן בח״מ סימן ק״ח ובא״ע סימן צ״ו ועיין בפנים:
תוס׳ ד״ה ולר״ע וכו׳. ומתניתין לעיל גבי יבם וכו׳. יש לפרש הטעם בזה משום דתפיסה דיבמה לא דמי לתפיסת היתומים דמיירי שיש אב או אחים דכל זמן שלא ייבם הנכסים בחזקת היורשים ואח״כ כשמייבם והוא יורש הכל אז הנכסים בחזקתו נמצא דאם תפסה כשהיא עדיין שומרת יבם התפיסה קודם לחזקתו בנכסים ולא דמי ליורשים דלא מהני תפיסה לאחר מיתה משום שכבר הנכסים בחזקתן משעת מיתה ודמי לתפיסה ביורשים מחיים דג״כ אין הנכסים עדיין בחזקת היורשים והיינו דמקשה הש״ס ולר״ע תפיסה לא מהני וכו. אלא דלפ״ז באין שם יורש אחר לא מהני תפיס׳ וזה דוחק. ויותר נראה משום דהוי כתוך זמנו כמ״ש לעיל דף פ״א כיון דלא ניתנה כתובה לגבות בחיים. וא״צ שבועה אלא דלפ״ז בכל בע״ח תוך זמנו יש לומר סברא זו ובמתניתין משמע דאין חילוק. ואפשר דכל תוך זמנו ה״ל כמו כתובה שכתבו התוס׳ דלא מהני תפיסה מחיים משום דלא ניתנה וכו׳. וה״ה בתוך זמנו זכות היתומים קדם דלא ניתנה לגבות. ודוק:
תוס׳ ד״ה והוא שתפס וכו׳ ור״ח פירש וכו׳ זילי והבו לה וכו׳. לולי דבריהם ז״ל יש לומר דהני דבכתובה לא מהני אפילו תפיסה מחיים היינו כשתפסה בעדים ומשום דאכתי צריכה שבועה וכמ״ש הפוסקים בח״מ סימן ק״ז ושייך טעמא דר״ע שכולן צריכין שבועה דהא מחיים לא ניתן לגבות וכשמת מיד צריכה שבועה אבל בתפיסה שלא בעדים דא״צ שבועה כמ״ש הש״ך סימן פ״ט דכל הנשבעים ונוטלין שתפסו בלא עדים א״צ שבועה שפיר מהני תפיסה אפילו בכתובה כשתפסה מחיים משא״כ בתפיסה לאחר מיתה כיון דכבר קודם תפיסה היתה צריכה שבועה כבר קיימא הנכסים בחזקת היורשים ולא מהני תפיסה א״כ יש לומר דהאי דתפסה כסא דכספא הוא בלא עדים וק״ל:
ציון ב.
עיין בירור הלכה לסנהדרין לג, א ציון א-ג.
בעל חוב שתפס מטלטלין של יתומים
ציון ג.
גמרא. ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה, בעל חוב אמר ׳מחיים תפיסנא ליה׳, ובקרא אמר ׳לאחר מיתה תפסיה׳, אתו לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: אית לך סהדי דתפסיה? אמר ליה: לאו, אמר ליה: מגו דיכול למימר ׳לקוח הוא בידי׳ - יכול נמי למימר ׳מחיים תפיסנא ליה׳.
...טען שמחיים תפסן והיורש טען שאחר מיתה תפס - על היורש להביא ראיה, או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו, ויכול לטעון עד כדי דמיהן, וכולל בשבועתו שמחיים תפס. וכו׳.(רמב״ם מלוה ולוה יא, ח)
א. איזו טענה מועילה לתופס.
רב נחמן קיבל את טענת בעל החוב שתפס מחיים ולא לאחר מיתה, במיגו שיכל לומר ׳לקוח הוא בידי׳, מאחר שהרועה אמר שאין לו עדים על התפיסה. התוספות (ד״ה אית לך) והרא״ש (סי׳ ג) כותבים שרב נחמן לא שאל את הרועה אם יש לו עדים שהתפיסה היתה לאחר מיתה, שכן די בעדים על עצם התפיסה כדי שבעל החוב לא יוכל לטעון שלקוח הוא בידו.
הרא״ש מוסיף שאף כשאין עדים הרי הוא נאמן רק בזכות המיגו, ובלעדיו אינו נאמן לומר שתפס מחיים, שכל שטוען שבא לידו בלי דעת הבעלים אינו נאמן אלא בצירוף מיגו.
אולם הריטב״א, רבינו קרשקש והר״ן (דף מב, ב בדפי הרי״ף) כותבים שאם יש עדים רק על התפיסה עצמה עדיין נאמן לטעון שהתפיסה היתה מחיים במיגו שיכל לטעון שכבר החזיר, אם אין עדים שמעידים שהחפץ אצלו עכשיו.
יתכן איפוא שהתוספות והרא״ש שאינם כותבים כך סוברים שאינו נאמן במיגו שכבר החזיר, מפני שזה מיגו דהעזה. אולם בעל קצות החושן (סי׳ צ סק״ו) מביא את דברי בעל כנסת הגדולה (שם הגהות הב״י יא) שמוכיח מהתוספות ומהרא״ש בסוגייתנו שכל הגוזל בעדים צריך להחזיר בעדים, שאם לא כן מדוע אינו נאמן במיגו שכבר החזיר, ובעל קצות החושן עצמו דוחה את דבריו בטענה שמדובר כשהעדים מעידים שראו את השור בידו עכשיו, ולכן אינו יכול לטעון שכבר החזיר, אבל אם לא ראו נאמן במיגו שכבר החזיר גם לדעת התוספות והרא״ש.
בעל קצות החושן מוכיח כדבריו מהגמרא בסוגייתנו שמקשה על רב נחמן מהדין שבגודרות אין חזקה, ואם מדובר כשלא ראו את השור בידו הרי גם בגודרות יש חזקה שהרי נאמן במיגו שהחזיר.
עם זאת נראה שיש מחלוקת בין הראשונים אם יש לתופס זכות לומר שהחזיר, על פי דברי המרדכי (סי׳ ריז) שכותב בשם הראב״ן שאם ראו ביד התופס את החפץ אחרי מות האב עליו להביא ראיה שתפס מחיים, ומשמע שאינו נאמן במיגו שיכל לטעון שהחזיר, אך בשם הראבי״ה הוא כותב שנאמן במיגו אלא אם כן התרה בו כשראה את החפץ בידו שלא יחזיר לו אלא בפני עדים.
ב. האם התופס חייב שבועה.
במעשה שבסוגייתנו התופס טען שתפס מחיים, והרועה טען שתפס רק לאחר מיתה. הרא״ש, הרשב״א (מובא בשטמ״ק), הריטב״א, רבינו קרשקש והר״ן שואלים מדוע לא יצטרך התופס להישבע כנגד הרועה, שהוא עד אחד כנגדו.
הם מתרצים שאין הרועה נחשב לעד כיון שהוא כבעל דבר שחייב לשלם לבעלים, כמבואר במסכת בבא מציעא (דף צג, ב) שהרועה נחשב כשומר שכר.
הר״ן מוסיף שאפילו כשהרועה טוען שתפסו ממנו באונס עדיין נחשב לבעל דבר, כיון שחייב שבועה לבעלים על הטענה הזו, ובמסכת קידושין (דף מג, ב) למדנו שכל שחייב שבועה נחשב לבעל דבר.
המאירי כותב שאם הרועה אינו חייב באחריות כלפי הבעלים הרי כיון שאינו נוגע בעדות יש לו דין של עד אחד לחיוב שבועה, אך הדין תלוי במחלוקת שבין הרי״ף לבין רבינו אפרים במסכת שבועות (עיין בירור הלכה שם דף מ, א ציון ג), אם משביעים שבועת עד אחד כנגד טענת שמא, שהרי כאן היתומים אינם טוענים טענת ברי שהתפיסה היתה לאחר מיתה אלא מסתמכים על דברי הרועה.
אכן הרשב״א, רבינו קרשקש והר״ן מסיקים שבעל החוב אינו חייב להישבע מפני שאין נשבעים כנגד טענת שמא, ואפילו שבועת היסת. עם זאת כותב רבינו קרשקש שחייב להישבע שבועת היסת כנגד הרועה אשר טוען שתפס לאחר מיתה.
מלבד זה כותבים הרשב״א, רבינו קרשקש והר״ן שלפי שיטת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר שהוא שלו אלא תופסו כעין משכון הרי זה כעין שבועת הנוטלים שנשבעים בנקיטת חפץ, אף כאן חייב התופס שבועה.
הבית יוסף (חו״מ סי׳ קז ד״ה טען) מבין מדברי הרמב״ם בהלכה שלפנינו שמחייב את המלוה שבועת היסת, ומקשה עליו ומדוע אינו מחייב שבועה חמורה כעין דאורייתא, שהרי הוא פוסק בפרק יג, ג כדעת הגאונים שבתפיסה כעין משכון חייב שבועה. הוא מתרץ שאפשר שכיון שאם אינו חייב צריך להחזיר - סובר הרמב״ם שניתן לחייבו רק בשבועת היסת על עצם החיוב. בעל הדרישה (סקי״א) מתרץ שחייב רק שבועת היסת מפני שהיורשים עצמם אינם טוענים טענת ברי.
אולם הב״ח מפרש שאף הרמב״ם מתכוון לשבועה חמורה ולא לשבועת היסת.
השלחן ערוך (סי׳ קז, ה) כותב שלאחר תקנת הגאונים שגובים מהיורשים אף מטלטלין - תפיסת המטלטלין על ידי המלוה מועילה לאחר מיתה אפילו אין לו עדים על חובו, במיגו שהיה יכול לומר שלא תפס.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לבבא בתרא לו, א ציון ט.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לבבא מציעא י, א ציון א.
ולדעת ר׳ עקיבא האם תפיסה שאדם תופס דבר, עבור חוב שחייבים לו למרות שיש לאחרים זכות קודמת בו, לא מהניא [מועילה] כלל? אמר רבא אמר רב נחמן: גם ר׳ עקיבא מודה שתפיסה מועילה, ואולם דבר זה הוא דווקא כשתפס מחיים, כלומר, בחייו של החייב, אבל לאחר מותו כבר זכו בהם היורשים ולכך אין מועילה בזה תפיסה.
The Gemara asks: And according to Rabbi Akiva, is the seizure of a debtor’s assets by a creditor, though there are others who have a more immediate right to the assets, not effective at all? Rava said that Rav Naḥman said: And this, that Rabbi Akiva agrees that the seizure of assets is effective, is the case provided that one seized the property from the debtor while he was alive. However, after his death the assets belong to the heirs.
הכל
(2) וּלְרַבִּי טַרְפוֹן דְּמַנְּחִי הֵיכָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֲבָל בְּסִימְטָא לֹא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אפי׳ אֲפִילּוּ בְּסִימְטָא.
The Gemara asks: And according to Rabbi Tarfon, who holds that whoever first takes possession of the produce has acquired it, where was this produce placed? The Gemara presents a dispute: There is the opinion of Rav and Shmuel, who both say: And this, that whoever first takes possession of the produce has acquired it, is the halakha provided that the produce is arranged in a pile and placed in the public domain. Since the public domain is not a suitable location for an act of acquisition, anyone can take the produce and acquire it. However, if it is situated in an alley [simta], a place adjacent to the public domain that is rarely frequented by the public, the produce does not belong to the first one who obtains it. Because an acquisition can be performed in an alley, any items that had belonged to the deceased are immediately acquired by the heirs. And there is the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, who both say: Even if one seizes produce left in an alley, he acquires it.
The Gemara asks: And according to Rabbi Tarfon, who holds that whoever first takes possession of the produce has acquired it, where was this produce placed? The Gemara presents a dispute: There is the opinion of Rav and Shmuel, who both say: And this, that whoever first takes possession of the produce has acquired it, is the halakha provided that the produce is arranged in a pile and placed in the public domain. Since the public domain is not a suitable location for an act of acquisition, anyone can take the produce and acquire it. However, if it is situated in an alley [simta], a place adjacent to the public domain that is rarely frequented by the public, the produce does not belong to the first one who obtains it. Because an acquisition can be performed in an alley, any items that had belonged to the deceased are immediately acquired by the heirs. And there is the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, who both say: Even if one seizes produce left in an alley, he acquires it.
ערך סמטא
סמטא – א(פסחים נ:) סמטא ומגדל בהמה דקה (כתובות פד:) והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים אבל בסימטא לא פי׳ שביל של יחיד והוא ל׳ לעז ממש סימ״יטא (א״ב פי׳ בל׳ רומי שביל צר מאוד ובירושלמי מסכת ברכות פרק מי שמתו הוה אתי באיסמטא בלילה).
א. [שמאלער וועג.]
דמנחי היכא – הנך פירות דקא״ר טרפון דבשעת מיתה לא זכו בהן יורשין אלא יזכה בהן הקודם.
בסימטא – קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים ובני אדם העושין סחורה זה עם זה בשוק ורוצים לדבר דבריהם בנחת וישוב הדעת מסתלקין לשם.
אבל בסימטא לא – א״ר טרפון כל הקודם זכה דכיון דמקום הראוי לקנין הוא כדאמרינן בעלמא (ב״ב דף פד:) דמשיכה קניא התם אפי׳ למ״ד ברשות הרבים לא קניא אין זה מקום הפקר וזכו בהן יורשין משעת מיתה והמחזיק בו שם כמחזיק בו בביתם.
ושואלים: ולר׳ טרפון שאמר כי בפירות תלושים כל הקודם ליטול אותם זכה בהם ולאו דווקא היורשים, דמנחי היכא [היכן היו הפירות הללו מונחים] בשעת מיתה, שעליהם אמר כי כל הקודם זכה בהם? רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים, שרשות הרבים אינה מקום הראוי לקנין ולכך לא זכו בהם היורשים, ולכן אפשר שכל אחד יטול אותם משם ויזכה בהם, אבל אם היו מונחים בסימטא, פינה הסמוכה לרשות הרבים שאין הרבים מצויים בה — לא, משום שסימטא היא מקום הראוי לקנין, ולכן מה שנמצא שם נקנה מיד ליורשים. ור׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אפילו התופס בסימטא זוכה.
The Gemara asks: And according to Rabbi Tarfon, who holds that whoever first takes possession of the produce has acquired it, where was this produce placed? The Gemara presents a dispute: There is the opinion of Rav and Shmuel, who both say: And this, that whoever first takes possession of the produce has acquired it, is the halakha provided that the produce is arranged in a pile and placed in the public domain. Since the public domain is not a suitable location for an act of acquisition, anyone can take the produce and acquire it. However, if it is situated in an alley [simta], a place adjacent to the public domain that is rarely frequented by the public, the produce does not belong to the first one who obtains it. Because an acquisition can be performed in an alley, any items that had belonged to the deceased are immediately acquired by the heirs. And there is the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, who both say: Even if one seizes produce left in an alley, he acquires it.
הכל
(3) דּוּן דַּיָּינֵי כר׳ כְּרַבִּי טַרְפוֹן וְאַהְדְּרֵיהּ ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ לְעוֹבָדָא מִינַּיְיהוּ אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן עָשִׂיתָ כְּשֶׁל תּוֹרָה.
The Gemara relates: There were judges who judged a case of this kind in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, and Reish Lakish reversed their action. He dismissed the judges’ decision and restored the money to the heirs, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Rabbi Yoḥanan criticized his ruling and said to him: You acted in this case like one acts with regard to a ruling of Torah law, where any incorrect action taken by the court must be corrected.
The Gemara relates: There were judges who judged a case of this kind in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, and Reish Lakish reversed their action. He dismissed the judges’ decision and restored the money to the heirs, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Rabbi Yoḥanan criticized his ruling and said to him: You acted in this case like one acts with regard to a ruling of Torah law, where any incorrect action taken by the court must be corrected.
ואהדריה לעובדא – סבר לה כרבי עקיבא דלא מהניא תפיסה.
עשית – דברי ר״ע כאילו הן הלכה למשה מסיני שחזרת מעשה ב״ד דיי לנו לקיים הלכה כמותו לכתחילה אבל משנעשה ונגמר הדין אין לנו לחזור.
מסופר: דון דייני [דנו דיינים] במקרה כגון זה כדעת ר׳ טרפון, ואהדריה [והחזירו] ריש לקיש לעובדא מינייהו [את המעשה מהם], שריש לקיש ביטל את החלטת הדיינים והחזיר את הכספים ליורשים משום שסבור הוא שהלכה כר׳ עקיבא. אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: עשית את שיטת ר׳ עקיבא כאילו היתה דין של דברי תורה, שאם טעו בו הדיינים מחזירים את מעשה בית הדין, ובאמת רק מלכתחילה אומרים אנו שהלכה כמותו, ואולם אם עשו כבר מעשה בניגוד לדבריו, אין לחזור.
The Gemara relates: There were judges who judged a case of this kind in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, and Reish Lakish reversed their action. He dismissed the judges’ decision and restored the money to the heirs, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Rabbi Yoḥanan criticized his ruling and said to him: You acted in this case like one acts with regard to a ruling of Torah law, where any incorrect action taken by the court must be corrected.
הכל
(4) לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דמ״ס דְּמָר סָבַר טָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר וּמָר סָבַר טָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה אֵינוֹ חוֹזֵר.
The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: That one Sage, Reish Lakish, holds that if one erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that if one erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is not revoked.
The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: That one Sage, Reish Lakish, holds that if one erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that if one erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is not revoked.
בדבר משנה – דקיי״ל הלכה כר״ע היכא דיחידאה פליג עליה ואע״ג דלאו במשנה ממש תנינא לה אלא שמעתא דאמוראי הוא אמרי׳ בסנהדרין (דף לג.) דחוזר דאמרינן התם אפילו טעה בדרב ושמואל אמר ליה אין.
ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבכך הם חלוקים] דמר סבר [שחכם זה, ריש לקיש, סבור] כי מי שטעה בדבר הכתוב במשנה — חוזר הדין, ומר סבר [וחכם זה, ר׳ יוחנן, סבור] כי טעה בדבר משנה — אינו חוזר?
The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: That one Sage, Reish Lakish, holds that if one erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that if one erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is not revoked.
הכל
(5) לָא דכ״ע דְּכוּלֵּי עָלְמָא בטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר הֲלָכָה כר״ע כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ וְלֹא מֵרַבּוֹ וּמָר סָבַר הֲלָכָה אפי׳ אֲפִילּוּ מֵרַבּוֹ.
The Gemara refutes this suggestion: No, it can be explained that according to everyone, where the judge erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked, and here they disagree about this: One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in his disputes with his colleague, but not in his disputes with his teacher, and Rabbi Tarfon was Rabbi Akiva’s teacher. And one Sage, Reish Lakish, holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva even in his disputes with his teacher.
The Gemara refutes this suggestion: No, it can be explained that according to everyone, where the judge erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked, and here they disagree about this: One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in his disputes with his colleague, but not in his disputes with his teacher, and Rabbi Tarfon was Rabbi Akiva’s teacher. And one Sage, Reish Lakish, holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva even in his disputes with his teacher.
ערך טע
טע – א(כתובות פד:) מר סבר טעם ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ברוך מקדש השבת טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל וכו׳ טעה ולא הזכיר של ראש חדש אומר ברוך וכו׳ (ברכות מט. נדה נו:) מפני שהן גריס טועין (א״ב תרגום והנה תעה בשדה והא טעי בחקלא והוא לשון מקרא הטעו את עמי וענין אחר קרוב לזה תרגום ואל תטוש תורת אמך ולא תטעי נמוסא דאמך ואת ברית אלהיה שכחה וקיימא דאלהא שכחת וענין אחר קרוב לזה תרגום אשר הם זונים אחריהם דאנון טען בתריהון והזנו את בניך ויטעון ית בנך).
א. [אירדען.]
ומר סבר הלכה כר״ע מחברו ולא מרבו – פי׳ הלכה כר״ע מחברו אתמר מרבו לא אתמר הלכך לאו דבר משנה היה אלא טועה בשיקול הדעת ואינו חוזר.
ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] טעה בדבר משנה — חוזר. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בנושא זה הם חלוקים] מר סבר [חכם זה, ר׳ יוחנן, סבור] כי הכלל שהלכה כר׳ עקיבא בכל מקום בו חלוק עליו אחר, הרי זה דווקא במחלוקתו מחבירו, ולא במחלוקת מרבו, ור׳ טרפון היה רבו של ר׳ עקיבא. ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] שהלכה כמותו אפילו מרבו.
The Gemara refutes this suggestion: No, it can be explained that according to everyone, where the judge erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked, and here they disagree about this: One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in his disputes with his colleague, but not in his disputes with his teacher, and Rabbi Tarfon was Rabbi Akiva’s teacher. And one Sage, Reish Lakish, holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva even in his disputes with his teacher.
הכל
(6) וְאִיבָּעֵית אֵימָא דכ״ע דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֲלָכָה כר״ע כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ וְלֹא מֵרַבּוֹ וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר רַבִּי טַרְפוֹן רַבּוֹ הֲוָה ומ״ס וּמָר סָבַר חֲבֵירוֹ הֲוָה.
And if you wish, say instead that everyone agrees that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in his disputes with his colleague but not in his disputes with his teacher. And here they disagree about this: One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that Rabbi Tarfon was Rabbi Akiva’s teacher, and one Sage, Reish Lakish, holds that Rabbi Tarfon was his colleague.
And if you wish, say instead that everyone agrees that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in his disputes with his colleague but not in his disputes with his teacher. And here they disagree about this: One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that Rabbi Tarfon was Rabbi Akiva’s teacher, and one Sage, Reish Lakish, holds that Rabbi Tarfon was his colleague.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] דכולי עלמא [לדעת הכל] הלכה כר׳ עקיבא מחבירו ולא מרבו. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים]: מר סבר [חכם זה, ר׳ יוחנן, סבור] שר׳ טרפון רבו של ר׳ עקיבא הוה [היה], ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] כי חבירו הוה [היה].
And if you wish, say instead that everyone agrees that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in his disputes with his colleague but not in his disputes with his teacher. And here they disagree about this: One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that Rabbi Tarfon was Rabbi Akiva’s teacher, and one Sage, Reish Lakish, holds that Rabbi Tarfon was his colleague.
הכל
(7) וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא חֲבֵירוֹ הֲוָה וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר הֲלָכָה אִיתְּמַר וּמָר סָבַר מַטִּין אִיתְּמַר.
And if you wish, say instead that everyone agrees that Rabbi Tarfon was Rabbi Akiva’s colleague, and here they disagree about this: One Sage, Reish Lakish, holds that the principle that the law is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva was stated as the halakha. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that what was stated was that one is inclined to follow the opinion of Rabbi Akiva. Therefore, although Rabbi Akiva’s opinion is followed ab initio, the halakha was never established conclusively in accordance with it. As such, if judges went against the principle that the halakha follows Rabbi Akiva in opposition to his colleague, the Sages do not revoke their decision.
And if you wish, say instead that everyone agrees that Rabbi Tarfon was Rabbi Akiva’s colleague, and here they disagree about this: One Sage, Reish Lakish, holds that the principle that the law is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva was stated as the halakha. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that what was stated was that one is inclined to follow the opinion of Rabbi Akiva. Therefore, although Rabbi Akiva’s opinion is followed ab initio, the halakha was never established conclusively in accordance with it. As such, if judges went against the principle that the halakha follows Rabbi Akiva in opposition to his colleague, the Sages do not revoke their decision.
ערך טט
טט – א(כתובות ו:) לא כהללו בבליי׳ שאין בקיאי׳ בהטייה הללו בקיאים בהטייה פי׳ יש בכי אדם בקיאים שיבעלו בהטייה כלומ׳ יש מן המקום למטה כמעט ויבעלו בנא פתיחת פתח ובלא חבורה וכיון שתתכן לבעילה בלא פתיחת פתח ובלא חבורה נמצא הפתח והחבורה כבעילה שלא בכוונה ושרי. (ברכות לג:) אתמר רב יצחק בר אבדימי משום רבי אמר הלכה ואמרי לה מטין רבי יוחנן אמר מורין אתמר רב אסי אמר הלכה רבי חייא בר אבא אמר נראין דברי רבי יוסי ב״ר חנינא דאמר מטין פי׳ מאן דאמר מורין סבר דברי הכל היא בלא חלוקה מאן דאמר הלכה סבר פליגי ופסקו הלכה מאן דאמר מטין סבר שיקול הדעת ולא הכריעו כאחד מאן דאמר נראין כבר שקלו חכמים דבריהן ובררו שנראין דברי זה. (עירובין מו כתובות פד: בבא בתרא קכג) קא סבר מטין אתמר פי׳ הא דאמרינן הלכתא כרבי מחברו ולא מחבריו מטין אתמר כלו׳ מטין לו שלא לעשות כרבי ואם עשה עשוי שהרי לא נתברר שאין הלכה כמותו כשרבים חולקין עליו. (בפסיקתא דדברי ירמיהו) אמר רבי שמואל בר נחמני ד׳ הן שהן ממשפחה נטויה ואלו הן פנחס ואוריה יחזקאל וירמיה פי׳ ממשפחה פחותה (א״ב שייך לערך נטה).
א. [צובייגען.]
הלכה אתמר – הלכה כר״ע מחבירו.
מטין אתמר – מטין ההוראה לכתחילה אחר ר״ע ומיהו אי עביד כאידך לא מהדרינן עובדא.
מ״ס מטין אתמר – פי׳ רש״י ז״ל ההוראה אחר ר״ע לכתחלה ומיהו אי עביד כאידך לא מהדרא לעובדא תמיהא לן מעובדא דתפוס פרה דיתמי היכי אמר להו ר״י שפיר דתפסתו׳ דהא מטין לכתחלה כיון שעכשיו באים לדין וי״ל דכיון שכבר אכלוה חשיב להו כדיעבד.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] ר׳ טרפון חבירו של ר׳ עקיבא הוה [היה], והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים]: מר סבר [חכם זה, ריש לקיש, סבור] כי הלכה איתמר [נאמר], כלומר, יש פסק הלכה ברור כר׳ עקיבא מחבירו. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ יוחנן, סבור] שמטין איתמר [נאמר]. כלומר, כך נוהגים בפועל לכתחילה, אבל אין זה פסק הלכה מוחלט, ולכן אם פסקו דיינים כנגד הנחיה זו של ״הלכה כרבי עקיבא מחבירו״ — אין מבטלין את דינם.
And if you wish, say instead that everyone agrees that Rabbi Tarfon was Rabbi Akiva’s colleague, and here they disagree about this: One Sage, Reish Lakish, holds that the principle that the law is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva was stated as the halakha. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that what was stated was that one is inclined to follow the opinion of Rabbi Akiva. Therefore, although Rabbi Akiva’s opinion is followed ab initio, the halakha was never established conclusively in accordance with it. As such, if judges went against the principle that the halakha follows Rabbi Akiva in opposition to his colleague, the Sages do not revoke their decision.
הכל
(8) קָרִיבֵיהּ דר׳ דְּרַבִּי יוֹחָנָן תְּפוּס פָּרָה דְיַתְמֵי מִסִּימְטָא אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דר׳ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לְהוּ שַׁפִּיר תְּפַסְתּוּהָ אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לְהוּ זִילוּ אַהְדּוּר אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לְהוּ מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁכְּנֶגְדִּי חָלוּק עָלַי.
The Gemara relates: The relatives of Rabbi Yoḥanan seized a cow of orphans from an alley because the orphans’ father owed them money. They came before Rabbi Yoḥanan for judgment, and he said to them: It is well that you seized the cow and it is yours, in accordance with the ruling of Rabbi Tarfon. They subsequently came before Rabbi Shimon ben Lakish, who said to them: Go and return the cow to the orphans. They again came before Rabbi Yoḥanan, complaining that Reish Lakish had told them they must give back the cow, in opposition to Rabbi Yoḥanan’s ruling. He said to them: What can I do, as one whose stature corresponds to my stature disagrees with me, and I cannot dismiss his opinion.
The Gemara relates: The relatives of Rabbi Yoḥanan seized a cow of orphans from an alley because the orphans’ father owed them money. They came before Rabbi Yoḥanan for judgment, and he said to them: It is well that you seized the cow and it is yours, in accordance with the ruling of Rabbi Tarfon. They subsequently came before Rabbi Shimon ben Lakish, who said to them: Go and return the cow to the orphans. They again came before Rabbi Yoḥanan, complaining that Reish Lakish had told them they must give back the cow, in opposition to Rabbi Yoḥanan’s ruling. He said to them: What can I do, as one whose stature corresponds to my stature disagrees with me, and I cannot dismiss his opinion.
קריביה דר׳ יוחנן – קרוביו.
זילו אהדור – דס״ל כר״ע דתפיסה דלאחר מיתה לאו כלום היא.
שכנגדי – שקול כמותי.
ואם תפס בעל חוב מטלטלין מחיים דאביהן, שיש עדים שתפסן בחובו בעוד אביהן קיים, או שתפס בלא עדים או שהיו בידו פיקדון בלא עדים, מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם, יכיל למימר מחיים תפיסנא. אבל אם יש עדים שראוהו בידו לאחר מיתה, דאין יכול למימר לא היו דברים מעולם, צריך התופס שהוא הנפקד להביא עדים שתבעו מחיים ולא נתנו לו שתפסו על חובו, ואי ליכא עדים לאו תפיסה היא מה שתופס(ת) עכשיו, דתפיסה דלאחר מיתה הוא וכבר נפלו נכסי קמי יתמי.
שפיר תפסתוה – תימה לפי מה דתרצינן לעיל מר סבר מטין איתמר משמע דלכתחילה עבדינן כר״ע והיכי קאמר להו הכא שפיר תפסתוה ושמא זה חשיב כמו דיעבד כיון דכבר תפסוה.
מסופר: קריביה [קרוביו] של ר׳ יוחנן תפוס [תפסו] פרה דיתמי [של יתומים] מסימטא, משום שהיה אבי היתומים חייב להם סכום כסף. אתו לקמיה [באו לפני] ר׳ יוחנן לדין בענין זה, אמר להו [להם]: שפיר תפסתוה [יפה תפסתם אותה], וזכיתם בה, כדעת ר׳ טרפון. אתו לקמיה [באו לפני] ר׳ שמעון בן לקיש, אמר להו [להם]: זילו אהדור [לכו החזירו] את הפרה ליתומים, שהלכה כר׳ עקיבא שאין בתפיסה שלאחר מיתה ולא כלום. אתו לקמיה [באו לפני] ר׳ יוחנן להתלונן שריש לקיש אמר להם להחזיר, כנגד דברי ר׳ יוחנן. אמר להו [להם]: מה אעשה? שכנגדי, כלומר, אדם כמותי, בשיעור הקומה שלי, חלוק עלי, ואיני יכול לבטל את דבריו.
The Gemara relates: The relatives of Rabbi Yoḥanan seized a cow of orphans from an alley because the orphans’ father owed them money. They came before Rabbi Yoḥanan for judgment, and he said to them: It is well that you seized the cow and it is yours, in accordance with the ruling of Rabbi Tarfon. They subsequently came before Rabbi Shimon ben Lakish, who said to them: Go and return the cow to the orphans. They again came before Rabbi Yoḥanan, complaining that Reish Lakish had told them they must give back the cow, in opposition to Rabbi Yoḥanan’s ruling. He said to them: What can I do, as one whose stature corresponds to my stature disagrees with me, and I cannot dismiss his opinion.
הכל
(9) הָהוּא בַּקָּרָא דְיַתְמֵי דְּתָפְסִי תּוֹרָא מִינֵּיהּ בע״ח בַּעַל חוֹב אָמַר מֵחַיִּים תְּפֵיסְנָא לֵיהּ וּבַקָּרָא אָמַר לְאַחַר מִיתָה תַּפְסֵיהּ אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַר לֵיהּ אִית לְךָ סָהֲדֵי דְּתַפְסֵיהּ אֲמַר לֵיהּ לָאו גאֲמַר לֵיהּ מִגּוֹ דְּיָכוֹל לְמֵימַר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי יָכוֹל נָמֵי לְמֵימַר מֵחַיִּים תְּפֵיסְנָא לֵיהּ.
The Gemara relates another incident: There was a certain herdsman caring for the cattle of orphans from whom a creditor seized an ox as payment for a debt of the orphans’ father. The creditor said: I seized it from the herdsman while the debtor was still alive. In such a case, the action is effective even according to Rabbi Akiva, as stated earlier. And the herdsman said: He seized it after the debtor’s death. They came before Rav Naḥman for a ruling. Rav Naḥman said to the herdsman: Do you have witnesses that he seized the ox from you? He said to him: No. Rav Naḥman said to him: In that case, since the claimant can say: It is in my possession because it was purchased by me, as there is no proof that he gained possession of the ox unlawfully, he can also say: I seized it from the herdsman while the deceased was still alive.
The Gemara relates another incident: There was a certain herdsman caring for the cattle of orphans from whom a creditor seized an ox as payment for a debt of the orphans’ father. The creditor said: I seized it from the herdsman while the debtor was still alive. In such a case, the action is effective even according to Rabbi Akiva, as stated earlier. And the herdsman said: He seized it after the debtor’s death. They came before Rav Naḥman for a ruling. Rav Naḥman said to the herdsman: Do you have witnesses that he seized the ox from you? He said to him: No. Rav Naḥman said to him: In that case, since the claimant can say: It is in my possession because it was purchased by me, as there is no proof that he gained possession of the ox unlawfully, he can also say: I seized it from the herdsman while the deceased was still alive.
אית לך סהדי דתפסיה – לא גרסי׳ דלאחר מיתה אלא כיון דאית ליה סהדי דתפסיה מיניה ובעל כרחו גזלה תו לא מצי למיטען לקוח הוא בידי.
ההוא בקרא. רועה שוורים של יתומים. דתפסי. בעל חוב. תורא. דיתמי. מיניה. דבקרא, משום חוב. מחיים. של אבי היתומים. אמ׳ ליה. רב נחמן לבקרא. אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה. אמ׳ ליה. בקרא. לא. לפי שלא היה שם באותה שעה שתפסו שום אדם בעולם, אלא אני והוא. לקוח הוא בידי. שהרי אין לך עדים שתפסו בחזקה ממך, מהימן נמי לומ׳ מחיים תפסתיו משום חוב.
ההוא בקרא דיתמי דתפישי בע״ח תורא מיני׳ בע״ח אמר מחיים תפיסנא לי׳ ובקרא אמר לא״מ תפיס ליה אתו לקמיה דר״נ א״ל אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה. א״ל לא [א״ל] מיגו די״ל לקוח הן בידי יכול נמי לומר מחיים תפיסני׳ ליה והאר״ל הגודרות אין להן חזקה ש״ה דמסורין לרועה. פי׳ אין להן חזקה דאמרינן כשהיו מהלכין הכניסן לביתו אבל אי מסירן לרועה יש להן חזקה ויכול לטעון לקוח הוא בידי וההוא תורא הוי מסיר לבקרא:
ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה בעל חוב אמר מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסיה אתו לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סהדי דתפסוה וכו׳. וזה לשון הרשב״א: ובקרא לאו כעד אחד הוא, משום דבעל דבר הוא, דליסטים אחד אינו אונס (ב״מ צג:) וחייב הוא ונשבע בעל חוב ובקרא משלם ליתומים. דליסטים מזויין אתא ותפסיה, אי נמי, דילמא בתרי ליסטים הוו ופטור, ואפילו הכי לא מחייבין בהא [לבע״ח] לאשתבועי, כיון שצריך הבקרא לישבע ליתומים דשומר שלהם הלכך לאו עד אחד הוא אלא בעל ונשבע בקרא שבועת שומרים ופטור, (ור״ח) [וב״ח] יש לומר שהוא פטור מכלום ואפילו מהיסת, דהא יורשין שמא תבעי, ואין היסת על ולא דמי לההיא דבפרק האיש מקדש (קידושין מג:) דאמרינן משתבע שליח דיהב, דהתם כיון דבעל הבית טעין ברי דשדר בידיה, והלה טוען ברי דלא יהב ליה, הרי כברי אצל השליח. וכן הוא הדין והוא הטעם לשבועת המלוה. ועוד, דשבועת המלוה דהתם היינו טעמא משום דבעי למשקל, אבל הכא דלא אתי למשקל מידי לא, ומיהו לדעת שאמרו דכל שאינו טוען בגופו של דבר ממש, אף על פי שהוא תפוס בידו כעין משכון דאינו נוטל [אלא] בשבועה [דכל] הנוטלים, הכא נמי בעל חוב זה נשבע (דלאחר מיתה) [דמחיים] תפס, ומאי נאמן, נאמן בשבועה, כן נראה לי.
ותמיה לי למאי איצטרכי רב נחמן עדי תפיסה דלאחר מיתה היא, אפילו בעדי תפיסה בלחוד אף על גב דלא ידעי אי מחיים אי לאחר מיתה, אזל ליה מגו דלקוחה בידו. ויש לומר דאין הכי נמי אורחא דמלתא נקט, וכל שיש עדים אתפיסתו, סתמא דמילתא דמידע ידעי אי מחיים אי לאחר מיתה, כדאמרינן בעלמא (ב״ב מה:) גבי קציצה אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי ויש לומר עוד דלאו עדי תפיסה ממש קאמר, אלא אית לך סהדי דמסהדי דלא אפשר לה לתפיסה אלא לאחר מיתה, וכגון דמסהדי דחזו ליה בעדריה לאחר מיתה. אי נמי איכא למימר דכל דמפיק מיניה דבעל חוב קרי סהדי דלאחר מיתה, וכאילו אמר ליה אית לך סהדותא דלאחר מיתה הוו, ומשום דעיקר מאי דאפסיד לה מינה דבעל חוב (כדי) [כי] תפס לאחר מיתה, קרי לכל מאי דמפיק לה מיניה סהדי דלאחר מיתה. כן נראה אי נמי יש לומר דבקרא כאפוטרופא הוא לבהמות שבעדר לקנות ולמכור, ומגו דיכול למימר לקוח הוא בידי, שלקחתיו מן הבקרא עצמו קאמר (שטמ״ק).
בעל חוב או אלמנה שהיו מטלטלין של יתומים בידם ויש עדים שאותם מטלטלין היו של אביהם ר״ל אביהם של יתומים ושנראו עכשו בידיהם שאין כאן עוד טענת לא היו דברים מעולם או החזרתי אלא שהם אומרים מחיים תפשנו ויתומים אמרו לאחר מיתה תפשו אם יש עדים שראו שהתפישה היתה לאחר מיתה או לדעת קצת כל שיש להם עדים שתפשום מוציאין מידם ואם אין עדים בכך אם הם מן המטלטלין שאדם נאמן עליהם בטענת לקוח הוא בידי כגון דברים העשויים להשאיל ולהשכיר נאמן התופש במתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי ואם הם מטלטלין שאינו נאמן בהם בכך כגון דברים העשויים להשאיל ולהשכיר או גודרות שאין להם חזקה אינו נאמן ומוציאין מידו היה שם עד אחד שלאחר מיתה תפש והוא טוען שמחיים תפש והוא מדברים שיש לו בהן חזקה וטענת לקוח הוא בידי יש ליתומים עליו שבועת התורה והיא שבועת עד אחד הואיל והיתומים טוענין בבריא שאחר מיתה תפש ומכל מקום מה שהוזכר בשמועה זו ההוא בקרא דיתמי דתפשו תורא מיניה ר״ל בחוב אביהם של יתומים בעל חוב אמר מחיים תפישנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפשיה אם הבקר פשע כגון שהיה יכול למנעו מלתפשו שנמצא חייב באחריותו ליתומים הרי זה אינו עדות כלל שהרי נוגע בדבר ואם לא היה חייב באחריותו הרי זה עד אחד ולדעת גדולי הפוסקים משביעין אותו אע״פ שאין היתומים טוענין בבריא שלאחר מיתה תפשו אלא שטוענין היו על פי הבקר מפני שהם כתבו ששבועת עד אחד אף כשאין התובע תובע בבריא כן כגון ראובן שאמר ללוי שמעון אמר לי שאתה חייב לי מנה ומכל מקום גדולי תלמידיהם מגיהים עליהם שאין שבועת עד אחד באה אלא כשהתובע תובע בבריא ולדעת זה כשהם תובעים על פי הבקר אין כאן שבועה:
זה שביארנו בגודרות שאין להם חזקה טעם הדבר מפני שהן מהלכות מאליהן ואע״פ שהונח עליהם שם גודרות מתוך הגדרות שעושין להם מכל מקום עושין להם אותם הגודרות כל אחד בשדהו ומניחין אותם שם והם פורצות ויוצאות וכל שהן ידועות לבעלים ונראו ביד זה אין לו בהם טענת לקוחות הן בידי ומכל מקום כל בהמה הנמסרת לשומר או לרועה יש בהן חזקה הואיל ואינה מהלכת מאליה וסתם שוורים לענין זה בחזקת שמור הם והכל לפי מה שעיני הדיין רואות ועבדים לענין זה כבהמה כל שהוא יכול להלך הא קטן שאינו יכול להלך הרי הוא כשאר המטלטלין כמו שיתבאר במקומו ואחר שכן מה שנאמר בסוגיא זו דבי נשיאה תפוש אמתא פירושו בשיכולה להלך שאין בה חזקה:
מה שביארנו שתפישה מחיים מועלת בין באשה בין בבעל חוב ושאין היתומים מוציאין עוד מידם אפילו היתה תפישתם חובה לאחרים כן כגון שהיו לזה מלוים אחרים מה שתפשו אלו תפשו ומכל מקום אם לא תפשו הם בעצמם אלא שמינו שליח שיהא תופש בשבילם ותפש אותו השליח בשבילם ולא הגיע עדין ליד זה תפישת השליח מועלת לענין שאין היתומים מוציאין מיד השליח אם מת אביהם בין כך אבל אם היתה תפישה זו חובה לאחרים יכולין אותם אחרים להוציא מיד שליח זה שתפש עד שלא הגיע ליד המשלח שהתופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כמו שיתבאר בראשון של גיטין (י״א:) ולמדת בסוגיא זו במה שנזכר בה ביימר בר חשו דהוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא ושכיב שאע״פ שאינה הלכה שהרי תפישה שלאחר מיתה היתה מכל מקום אתה למד ממנה לתפישה מחיים וכן אתה למד ממנה שדין תופש לבעל חוב שלא קנה ענינו אף בשהתופש תופש בשליחותו של זה שתפש בשבילו ומכל מקום אם היה התופש אפטרופוס של זה שהוא תופש לצרכו תפישתו תפישה והוא שפירשו גאוני הראשונים בסוגיא זו ולא אפטרופוס דידיה את:
ההיא בקרא דיתמי דתפס תורא מיניה ב״ח אמר אנא מחיים תפסנא לי׳ ובקרא אמר לאחר מיתה תפסת אותו אתו לקמי׳ דריש לקיש א״ל אית לך סהדי דלאחר מיתה תפס פי׳ דאלו איהו גופא אינו נעשה עד דנוגע עדות בעדות ובכי הא אין השליח נעשה עד וכדאיתא בפ״ק דקדושין. א״ל מגו דיכול לומר לקוח הוא בידי יכול נמי למימר מחיים תפיסנא ליה ומסתברא דבקרא חייב לשלם להיתומים שהיה שומר שכר דיתמי הוא כדאי׳ בפ׳ המפקיד ואיבעי ליה לשומרה שפיר דלא לתפוס אינש כלל וכדאמרינן התם עד היכן שומר שכר חייב עד כגון ותפול שבא ותקחם והיינו דהוה כולא דינים בין בקרא בין ב״ת. דין.
(9-11) ושמעינן מיניה דראובן שהיה לו מטלטלין ברשות שמעון בפקדון או בשאלה ובא יהודה ותפס בהם ברשות שמעון וטוען שיש לו חוב על ראובן תפיסתו תפיסה כל היכי שיכול לומר לא היה דברים מעולם או לקוח בידי דכיון שהמטלטלין ידועין לראובן ודינו של ראובן הוא עם שמעון דאתפסינהו בידו ולא מצי לאשתעוי׳ דינא בהדי׳ ואף על פי כן סרסור שנתנו לו חפץ למכור ונתן החפץ לאחר לבקרו והמבקר ההוא תופס בו בשביל שטוען שיש לו חוב על בעל החפץ צ״ע אם הוא חייב לשלם לבעלים אם לאו מי אמרינן דסרסור שומר שכר הוא איבעי למעבד ליה נטירותא יתירה ושלא למסרו ליה אלא בעדים או דלמא כיון שדרך כל הסרסורים לתת הכלים לבני אדם לבקרם בלא עדים הנותן לו כלים על דעת כן הוא נותן והוה ליה למימר לא תתן לחד אלא בסהדי ומסתברא ליה דאי ההיא דיהיב לבקרו גברא דקאי בחזקת מהימן הוא פטור על דעת כן הפקיר לו וכאותו שאמרו כשמוסר רועה לברזילה או לאשתו או לבניו שאפי׳ הוא שומר שכר פטור דעל דעת כן הוא מפקיד אצלו. מגו דיכול למימר לקוח הוא בידי הוא וראה הוא דאי לא בלא״ה נמי איכא מיגו דלהד״ם או דהחזרתי לך.
ההוא בקרא דיתמי דתפסו תורא כו׳. אתו לקמיה דריש לקיש אמר ליה אית לך סהדי דלאחר מיתה תפס פירוש דאילו איהו גופיה אינו נעשה עד דנוגע בעדות הוא ובכי הא אין שליח עד וכדאיתא בפרקא קמא דקדושין אמר ליה מגו דיכול למימר לקוח הוא בידי יכול נמי למימר מחיים תפיסנא ליה. הריטב״א ז״ל:
וז״ל הרשב״א ובקרא לא כעד אחד הוא משום דבעל דבר הוא דליסטים אחד אינו אונס וחייב הוא לשלומי ונשבע בעל חוב לבקרא ובקרא משלם ליתומים ואפילו דליסטים מזויין אתא ותפסיה אי נמי דאמר בתרי ליסטים הוו ופטור ואפילו הכי לא מחייבין בהא לאשתבועי והלכך לאו עד אחד הוא אלא בעל דבר ונשבע בקרא שבועת שומרים ופטור. ור״ח י״ל שהוא פטור מכלום ואפילו מהיסת דהא יורשין שמא תבעי ואין היסת על שמא ולא דמי לההיא דבפרק האיש מקדש דאמרינן משתבע שליח דיהב דהתם כיון דבע״ה כעין ברי דשדר בידיה והלה טוען ברי דלא יהב ליה הרי כברי אצל השליח וכן הוא הדין והוא הטעם לשבועת המלוה ועוד דשבועת המלוה דהתם היינו טעמא משום דבעי למשקל אבל הכא דלא אתי למשקל מידי לא ומיהו לדעת הגאונים שאמרו דכל שאינו טוען בגופו של דבר ממש אף על פי שהוא תפוס בידו כעין משכון אינו נוטל בשבועת הנוטלים כו׳ הכא נמי בעל חוב זה נשבע דלאחר מיתה תפס ומאי נאמן נאמן בשבועה כנ״ל. ותמיה לי למאי איצטרכי רב נחמן עדי תפיסה דלאחר מיתה היא אפילו בעדי תפיסה בלחוד אף על גב דלא ידעי אי מחיים אי לאחר מיתה דזל ליה מגו דלקוחה בידו. ויש לומר דאין הכי נמי אורחא דמלתא נקט וכל שיש עדים אתפיסתו סתמא דמילתא דמידע ידעי אי מחיים אי לאחר מיתה כדאמרינן בעלמא גבי קציצה אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרי. ויש לומר עוד דלאו עדי תפיסה ממש קאמר אלא אית לך סהדי דמסהדי דלא אפשר לה לתפיסה אלא לאחר מיתה וכגון דמסהדי דחזו ליה בעדריה לאחר מיתה. אי נמי איכא למימר דכל דמפיק מיניה דבעל חוב קרי סהדי דלאחר מיתה וכאילו אמר ליה אית לך סהדותא דלאחר מיתה הוו ומשום דעיקר מאי דאפסיד לה מינה דבעל חוב כדי תפס לאחר מיתה קרי לכל מאי דמפיק לה מיניה סהדי דלאחר מיתה כנ״ל. א״נ י״ל דבקרא כאפוטרופא הוא לבהמות שבעדר לקנות ולמכור ומגו דיכול למימר לקוח הוא בידי שלקחתיו מן הבקרא עצמו קאמר ע״כ:
וכתב הריטב״א עוד וז״ל ומסתברא דבקרא חייב לשלם ליתומין דהא שומר שכר דיתמי הוא כדאיתא בפרק המפקיד ואיבעי ליה לנטורא שפיר דלא לתפוס איניש בהו כלל וכדאמרינן התם עד היכן שומר שכר חייב עד כגון ותפול שבא ותקחם והיינו דהוה כולה דינא בין בקרא ובין ב״ח ושמעינן מהכא דראובן שהיו לו מטלטלין ברשות שמעון בפקדון או בשאלה ובא יהודה ותפס בהו מרשות שמעון וטוען שיש לו חוב על ראובן תפיסתו תפיסה כל היכא שיכול לומר לא היו ד״מ או לקוח הוא בידי מכיון שהמטלטלים ידועים לראובן ודינו של ראובן הוא עם שמעון דאתפסינהו בידא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה. ואעפ״כ סרסור שנתנו לו חפץ למכור ונתן החפץ לאחר לבקרו והמבקר ההוא תופס בו בשביל שטוען שיש לו חוב על בעל החפץ צריך עיון אם הוא חייב לשלם לבעלים אם לא מי אמרינן כיון דסרסור שומר שכר הוא איבעיא ליה למעבד נטירותא יתירתא ולא למסריה ליה אלא בעדים או דילמא כיון שדרך כל הסרסורים לתת הכלים לבני אדם שרוצין לבקרם בלא עדים הנותן לו כלום על דעת כן הוא נותן והוה ליה למימר לא תתן לחד אלא בסהדי ומסתבר לי דאי ההוא דיהביה לבקרא גברא דקאי בחזקת מהימן הוא פטור הסרסור שעל דעת כן הפקיד לו כאותה שאמרו בשמסר הרועה לדחזי ליה או לאשתו כגון שאפילו הוא שומר שכר פטור שעל דעת כן הוא מפקיד. הריטב״א ז״ל:
מגו דיכול למימר לקוח הוא בידי וראה הוא דאי לא בלאו הכי נמי איכא מגו דלא היו דברים מעולם או דהחזרתיו לך. הריטב״א:
וכתב הריב״ש וז״ל אתי לקמיה דרב נחמן אמר ליה לבקרא אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה אפשר לומר דהא דלא סגי ליה בעדים דתפסוה מיניה אע״ג דלא ידעי אי מחיים אי לאחר מיתה משום דאפשר דלא אזיל ליה מגו בהכי היכא דליכא ראה דאכתי מצינן למימר מחיים תפסוה ליה מגו דאי בעי אמר החזרתיו ולקוח נמי מגו דהחזרתיו והא דלא נקט תלמודא מגו דהחזרתיו חדא מינייהו נקט הלכך בעי לעדים דמסהדי ממש דלאחר מיתה תפסוה והשתא לא מהני ליה שום מגו דהוי מגו במקום עדים אי נמי בראה עסקינן ולאו דוקא דמסהדי ממש לאחר מיתה אלא משום דבעל חוב לא מפסיד אלא משום תפיסה דלאחר מיתה קרי לסהדי דמסהדי דתפסוה כאלו מסהדי דלאחר מיתה תפסוה. בתוספות לא גרסינן דלאחר מיתה אלא אית לך סהדי דתפסוה. והא דלא הוי בקרא כחד סהדא ולסגי ליה בסהדא אחרינא משום דבקרא בעל דבר כו׳ ראיתיו בהר״ן על ההלכות עד וכיון שצריך לישבע אינו כעד אלא כבעל דבר ונראה שאין בעל חוב צריך לישבע כלל דאי משום יורשין בשמא תבעי ליה ואין היסת על שמא דלא הוי ברי על פי בקרא ומיהו לדעת הגאונים שאמרו שכל שאינו טוען בגופו של דבר ממש כו׳. ככתוב בהר״ן:
בא״ד ומיהו משמע בר״פ אלמנה לקמן דלא מהני כו׳ עכ״ל. מיהו לפמ״ש המרדכי סוף פרקין בשם ראבי״ה שהביא פסק בשם כמה גאונים דתפיסה מחיים נהי דלא מהני בכתובה אפ״ה אי איכא סהדי דתפסה מחיים ותבעינהו מינה ולא אהדרינהו מהני א״כ שפיר איכא לאוקמי תפיסה דהכא נמי בכה״ג ולקמן בפרק אלמנה אבאר יותר בעזה״י. מיהא נראה מסתימת לשון התוספות דלא נחתו לדברי הירושלמי שהבאתי במשנתינו וכן נראה מל׳ התוספות פ׳ מי שהיה נשוי דף צ״ג בד״ה וזקפן עליו במלוה דלא ס״ל הא דירושלמי אלא דאפילו לדברי הירושלמי נמי אתי שפיר דמהני תפיסה מחיים דבהאי שעתא לא שייך לומר זו תורה וזו אינו תורה דאידי ואידי תורה דהא מטלטלי דידיה משתעבדו מן התורה דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה והיינו בבע״ח משא״כ בכתובה דאפילו מטלטלי דידיה נמי לא משתעבדי מש״ה לא מהני אפילו תפיסה מחיים לרבינו תם ז״ל. אבל לפירוש הרא״ש ז״ל בדברי הירושלמי דהטעם משום דבעל חוב מחוסר גוביינא א״כ לא אתי שפיר שיטת ר״ת להירושלמי דמה לי תפיסה מחיים או לאחר מיתה דאידי ואידי מיחסרי גוביינא ועדיין צ״ע ודוק היטב:
מסופר: ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה [אחד, שומר הבקר של יתומים שבעלי חוב תפסו שור ממנו] כדי להיפרע בו חוב של המת, אבי היתומים. בעל חוב אמר: מחיים של הנפטר תפיסנא ליה [תפסתי אותו], וכפי שאמרנו שתפיסה זו מועילה אף לדעת ר׳ עקיבא. ובקרא [ושומר הבקר] אמר: לאחר מיתה תפסיה [תפס אותו]. אתו לקמיה [באו לפני] רב נחמן בדין זה. אמר ליה [לו] רב נחמן לשומר הבקר: אית [יש] לך סהדי דתפסיה [עדים שתפס] את השור ממך? אמר ליה [לו] השומר: לאו [לא]. אמר ליה [לו]: אם כן, מגו [מתוך] שיכול התופס למימר [לומר] ״לקוח (קנוי) הוא בידי״, שהרי אין ראיה שהגיע השור לידיו שלא כדין, יכול נמי למימר [גם כן לומר] ש״מחיים של הנפטר תפיסנא ליה [תפסתי אותו]״.
The Gemara relates another incident: There was a certain herdsman caring for the cattle of orphans from whom a creditor seized an ox as payment for a debt of the orphans’ father. The creditor said: I seized it from the herdsman while the debtor was still alive. In such a case, the action is effective even according to Rabbi Akiva, as stated earlier. And the herdsman said: He seized it after the debtor’s death. They came before Rav Naḥman for a ruling. Rav Naḥman said to the herdsman: Do you have witnesses that he seized the ox from you? He said to him: No. Rav Naḥman said to him: In that case, since the claimant can say: It is in my possession because it was purchased by me, as there is no proof that he gained possession of the ox unlawfully, he can also say: I seized it from the herdsman while the deceased was still alive.
הכל
(10) וְהָאָמַר ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ דהַגּוֹדְרוֹת אֵין לָהֶן חֲזָקָה שָׁאנֵי תּוֹרָא דִּמְסִירָה לְרוֹעֶה.
The Gemara asks: But didn’t Reish Lakish say that moving livestock, e.g., sheep and oxen, provide no presumption of ownership to whoever is in possession of them? Since they wander from place to place, a person cannot claim that his mere possession of livestock demonstrates ownership, because it may have wandered into his property on its own. The Gemara answers: An ox is different from other livestock, as it is handed over to a shepherd, who does not let it wander off. Consequently, possession of an ox does establish a presumption of ownership.
The Gemara asks: But didn’t Reish Lakish say that moving livestock, e.g., sheep and oxen, provide no presumption of ownership to whoever is in possession of them? Since they wander from place to place, a person cannot claim that his mere possession of livestock demonstrates ownership, because it may have wandered into his property on its own. The Gemara answers: An ox is different from other livestock, as it is handed over to a shepherd, who does not let it wander off. Consequently, possession of an ox does establish a presumption of ownership.
ערך גדר
גדר – א(בבא מציעא סט.) אין מושיבין חנווני בגודרות עשרים וארבע חדש (בבא בתרא לו) חזקתן ג׳ שנים. (כתובות פד:) אמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה פי׳ כל דבר המהלך בדרכים ושווקים שיתכן לומר מעצמו נכנס או אתה הנכנסתו לביתך והחזקת בו אין לו חזקה.
ערך בקר
בקר – ב(מועד קטן יב.) ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות. (בראשית רבה) הרבה ארב׳ עצבונך והרונך והא בקורת של אנטונינוס היתה רובעת והרביעו ממנה בקורת של רבי. והיה למשלח שור תרגום ויהי לבית ארבע בקרן דתורין. ואל הבקר רץ אברהם תרגום ולבקרותא רהט אברהם. שגר אלפיך תרגום ירושלמי בקרת תוריכין ותרגום שלנו בקרי תורך פי׳ מקום ששם עומדין השוורין. (בבא מציעא פז) הוה עיילא בקרא דתורי בין חד לחד פירוש צמד בקר. (בבא מציעא מב:) בקרא שומר שכר דיתמי הוא. (כתובות פד) ההוא בקרא דיתמי. (סוטה מח) בגמ׳ עד פטיש אמר רב הונא זמרא דבקרי ודנגדי שרי ודגלדאי אסור פירש נגדי מושכי הספינות בקרי מושכי המשואות עם הבקר והם מזמרין בשביל שתהא עזר למושכן ועיין בהון רב הונא ולא הוה בהן גדופין והתיר דגלדאי שהן עבדנין היה בהן גדופין ואסר.
ערך מצוה
מצוה – ג(כתובות ע.) מצוה לקיים דברי המת פי׳ אסיקנא בסוף הלכה אלא גדולה מן הארוסין איכא בינייהו דבקטנה דברי הכל בין מן הארוסין בין מן הנשואין יעשה מה שהושלש בידו בגדולה מן הנשואין דברי הכל הרשות בידה בגדולה מן הארוסין ר״מ סבר מצוה לקיים דברי המת זה עיקרו (כתובות פד). מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן.
א. [קליינע פיעך.]
ב. [רינד העטרדע רינדשטאל.]
ג. [בעפעהל.]
הגודרות – בהמה דקה על שם גדרות צאן (במדבר לב).
אין להן חזקה – אין המחזיק בהם יכול לומר לקוחין הן בידי שמא מצאן והכניסן בביתו לפי שדרכן להלך בשדות.
ומקשי׳, והיכי מצי למימר לקוח הוא בידי, והאמ׳ ריש לקיש הגודרות. כלומ׳, צאן ובקר, כדכת׳ גדרות צאן. אין להן חזקה. כלו׳, אין אדם יכול לטעון עליהן לקוחין הן בידי, משום דנידי ואזלי לכל דוכתא, דדילמא מאיליה עיילוה לביתיה, וקס״ד דהוא הדין לבהמה גסה. דמסירי לרועה. כלו׳, לשומר, לפי שהן מזיקין ומנגחין לכל, משום הכי לא מנח להו למיזל, הילכך אית להו חזקה, אבל בהמה דקה עבדי להו גדרות באמצע השדות, ושבקי להו, ואזלי.
והא אמר ר״ל הגודרות אין להם חזקה. פירוש צאן ובקר וכיוצא בהן נקראין גודרות מלשון גדרות צאן. והטעם שאין להם חזקה כמו לשאר מטלטלין מפני ששאר מטלטלין שאינן הולכין מעצמן מסתמא י״ל בתורת מכירה באו לידו ולפי׳ יכול לטעון לקוחין הם בידי כל זמן שלא תפס בפני עדים אבל במטלטלין שהולכין מעצמן כגון צאן ובקר אינו יכול לטעון לקוחין הן בידי כי שמא מצא אותם בדרך בלא אדון ולקחם והיכי קאמרת הכא דנאמנין במגו דיכול לומר לקוחין הן בידי ומתרץ שאני התם דמסרן לרועה כלומר בהאי עובדא דבקרא מתוך כך אמרו שהיה יכול לטעון לקוח הוא בידי מפני שאותו הבקרא מנהגו היה שהוא היה מביא אותם לרשות הבעלים בערב והבעלים היו מחזירים אותם בבקר ולא היה מניח אותם ואי אפשר שיגיע ליד זה אלא על ידי לקיחה ולפיכך אמרו שיכול לטעון לקוח הוא בידי אי נמי מנהג אותה העיר היה כך. ויש שגורסין שאני התם דמסרן לרועה שמנהג זה ידוע הוא בכל המקומות ששומר הפרות הוא לוקח אותם ומחזירן מיד ליד מה שאין כן בכאן. תלמידי רבינו יונה:
וז״ל רש״י במהדורא קמא והיכי מצי למימר לקוח הוא בידי והאמר ר״ל הגודרות כו׳. אין להם חזקה דאין אדם יכול לטעון עליהם לקוחין הן בידי משום דניידי ואזלי לכל דוכתא ודילמא מדידהו אזלי לה לביתיה וקא סלקא דעתין ה״ה לשומרים. שאני התם לבהמה גסה דמסירי לרועה לשמור ולא מנח להו למיזל הלכך אית להו חזקה אבל בהמה דקה עבדי להן גדרות באמצע השדות ושבקי להו ואזלי ע״כ. דבי נשיאה בניו של נשיאה. אמתא שפחה. רש״י במהדורא קמא:
ויתיב ר׳ אבא גבייהו איכא דקשיא ליה דהכא סבר ר׳ אבא דעבדא כמטלטלי דמי לעניין גוביינא דב״ח ואילו בפרק מי שמת אמר דעבדא כמקרקע דמי דשלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף הלכה גובין מן העבדים ומיהו אמסקנא לא קשיא דמסקינן הלכה אין גובין מן העבדים ויש אומרים דהתם רב אבא גרסינן ור׳ אבא לחוד ורב אבא לחוד ובתוספות אמרו דר׳ אבא היינו רב אבא אלא שבבבל היו קורין אותו רב אבא וכי סגי לארץ ישראל כדאיתא בסוף ביצה הוו קרו ליה רבי אבא ואם כן הא דהכא דאחריתא ובתר מסקנא דהתם. הריטב״א ז״ל.
יימר בר חשו יימר וחשו שמות בני אדם שכיב ההוא גברא אמר ליה יימר בר חשו לשלוחו זיל תפסיה לההוא ארבא. רש״י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא קצר עוד וכתב אמר ליה יימר לשלוחיה זיל תפסיה. ע״כ. ובשתי המהדורות השמיט מלת ניהלי. ונראה דתירץ ז״ל מאי דקשיא להו לתוספות על מה שכתב בפרקא קמא דמציעא דדוקא בשלא עשאו שליח לא קנה התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דהכא מיירי שלא עשאו שליח שיתפוס בעבורו ההיא ארבא אלא היה שלוחו ידוע בדברים אחרים וא״ל זיל תפסיה ולא אמר ליה בפירוש שיהיה במקומו ויתפסנה בעבורו אלא שיתפסנה ושוב יאמר לו למאי בעי לה ולפי שהיה שלוחו ידוע בדברים אחרים בעו למימר דהוה ליה כאילו אמר ליה זיל תפסה ניהלי ולכך נקט בגמרא דאמר ליה זיל תפסה ניהלי ומיהו איהו לא אמר הכין להדיא כנ״ל לפרש פירוש לפירושו ז״ל והיה אפשר לומר דס״ל לרש״י ז״ל דאיברא ודאי דכי קאמר ר׳ יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים כו׳ היינו בתופס לעצמו שלא עשאו הנושה שליח ובהכי מתרצא קושיא אחריתי דקשיא להו לתוספות דאמרינן בפרקא קמא דמציעא רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חברו מאי טעמא דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס כו׳ לא קנה ואם כן ר׳ יוחנן דאמר התם המגביה מציאה לחברו קנה חברו דהתופס לבעל חוב קנה ואילו הכא אמר ר׳ יוחנן להדיא דלא קנה ותיקשי מדידיה אדידיה ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דכי אמרינן התם המגביה מציאה לחברו דקנה חברו היינו כשעשאו שליח וכדמסיק ואזיל התם ואם תאמר משנתנו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי והא דאמר ר׳ יוחנן הכא התופס לבעל חוב כו׳ לא קנה חברו דהיינו בקופץ מאליו ותופס לבעל חוב ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו טעו בהכי דהוה ס״ל דאפילו כשעשאו שליח לא קנה והוה רבא מצי לדחויינהו בהכי אלא דבעי לדחויי לכולהו תפיסות דלא מהני ולא מידי משום דהויא לה תפיסה לאחר מיתה. כך היינו יכולים ליישב שיטתו של רש״י ומיהו איהו ז״ל סבירא ליה בפרקא קמא דמציעא וז״ל והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כדאמרינן בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס ע״כ. משמע דמשמעתין שמעינן הכי והיינו כדפרישנא לעיל דלא עשאו שליח לתפוס ויזכה בעבורו אלא שאמר לו לתפוס בלבד והיינו דקאמר ליה את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים פירוש אתה שלא נעשית שליח לדבר זה בפירוש היית תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. ומה שכתב רש״י התופס לבעל חוב שליח התופס מטלטלין של זה לצורך בעל חוב היינו משום דקשה ליה דדילמא שנייא ההיא דיימר דזה היה שלוחו בעלמא ולהכי אף על גב דלא אמר ליה שיתפוס בשבילו כמו שאמר לו דמי לכך כתב רש״י דכי קאמר רבי יוחנן אפילו בשליח מיירי ומיהו לאו דאמר ליה זכה לי בהאי תפיסה מיירי וכדכתיבנא כנ״ל. עוד אפשר לומר דאיברא דעשאו שליח גמור על דבר זה לתפוס בעדו מיהו לא עשאו שליח בעדים והכין דייק לשון רש״י שכתב אמר ליה יימר לשלוחיה זיל תפסיה פירוש יימר אמר כן בינו לבינו ולכך אמרו ליה רב פפא ורב הונא את תופס לבעל חוב כו׳ דמאן לימא לן דאת היית שליח דידיה דילמא מעצמך אתה עושה כן ומשום דהיית שליח דידיה בדברים אחרים קא סמכת נמי לתפוס בעדו אף על פי שלא עשה אותך שליח בפירוש לדבר זה ולא מהני הך תפיסה דאמר רבי יוחנן התופס לבעל חוב כו׳ פירוש ואפילו הויא שליח דידיה במילי אחריני כיון דלא עבדיה שליח בתפיסה זו לא מהני. כ״נ ליישב שיטת רש״י והתוספות לא פירשו כן והא דקאמר את תופס לבעל חוב כו׳ פירוש הודיעו לו שהיה חייב גם לעצמם והוה ליה חב לאחרים וקשיא להו מדרבי יוחנן ותירצו דשאני גבי מציאה דאיכא למימר מגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה מה שאין כן הכא ולהאי תירוצא אם היה התופס נושה בו קנה חברו והכא נמי איכא מגו. אבל הרמב״ן ז״ל תירץ דכי מדמה מציאה לתופס לבעל חוב הני מילי לרב נחמן ורב חסדא דסבירי להו דהמגביה מציאה נמי לא קנה חברו אבל לר׳ יוחנן סבירא ליה דלא דמיין כלל דהכא משום דאינו חב לאחרים הוא דכיון דלא זכה בה אדם לאו חובה היא לו אם אינו מוצאה ובעל אבידה גופיה הואיל וכבר היא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם בהאי הגבהה לא מפסיד ולא מידי יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתייאשו ויצא מרשותו ביאוש אבל גבי בעל חוב כיון דהוא חייב לו ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומ״ה קי״ל נמי התם קנה והכא לא קנה. כן כתבו הרמב״ן והר״ן בפרק קמא דמציעא. ואפשר דלכך כתב הרמב״ם בפרק עשרים מהלכות מלוה ולוה שכל התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו ע״כ. פירש ז״ל דהא דאמרינן בגמרא במקום שחב לאחרים אין פירושו שמפסיד לאחרים מלשון אין חבין לאדם וכמו שפיר׳ רש״י בפרק קמא דמציעא אלא מלשון חיוב וחוב ולתרוצי כדתריץ הרמב״ן ואיהו ז״ל פסק בפרק י״ז מהלכות גזלה ואבידה דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו ואף על פי שלא אמר לו כלום ע״כ. ושמעינן מהכא דאלמנה שעשאה שליח בעדה בעדים לתפוס מטלטלין למזונותיה דמהניא תפיסה זו ואפילו שלא תפסה היא בעצמה דלא מקרי חב לאחרים במה שמפסידין היורשין מלישא וליתן בשלהם דעכשו אריא קא רביע עלייהו דהאלמנה נזונית מהם דלא אמרו אלא במקום שיש בעלי חובות אחרים ודכותייהו. וכן כתב ריב״ש בתשובותיו סימן ק״ז וז״ל ועוד צריך בתפיסה זו שתתפוס היא בעצמה ולא על ידי אחר ואפילו עשאתו שליח לתפוס בעדה משום דקיימא לן התופס לב״ח במקום כו׳ וכאן הרי יש חוב לבעלי המתנה בתפיסה זו כיון שהנכסים היו מספיקין לכלם אם לא מחמת תפיסה גם כשאין חב לאחרים כו׳ ע״כ. הא קמן דלא מקרי חב לאחרים אלא משום בעלי המתנה שמפסידין בתפיסה זו אבל הפסד היורשין לא מקרי חב לאחרים דמכל מקום הרי היורשין חייבין במזונות האלמנה ואפילו לחלוק התוספות ז״ל יש לומר כן דשניא ההיא דאלמנה מהמגביה מציאה לחברו וכדכתיבנא והארכתי בזה בתשובת שאלה לפי שקצת מחכמי עירנו נחלקו עלי בדין האלמנה והאמת יורה דרכו ומצאתי און מחכמי ארץ ישראל תוב״ב שכתבו גם הם כוותי והאריכו בתשובתם ישמרם צורם ויחיו לעד אמן:
וז״ל רש״י ז״ל במהדורא קמא פגעו ביה בשליח רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דיזפי ליה נמי לההוא גברא זוזי התופס לבעל חוב שליח התופס מטלטלין של לוה לצורך מלוה. שחב לאחרים דאתחייב לדידן ובמקום שמזכה הוא לזה וחב לזה לא קנה. תפסוה אינהו משום חוב דידהו. ממלח כו׳ ממתח לה באשלי שהיה הולך עליו על שפת הנחל ומשכתה בחבל לכולה דאנא מנהיג לה ואחזיקת בה טפי מינך. קנינא לה דמשיכת החבל עדיפא דקנייה בר״ה וארבא לא בר״ה קיימא הוה אנן נמי מחריפא דנהרא שכל ספינות עוברות שם תפסי׳ לה דכי כר״ה חריפותא כלה דהיינו באמצע הנהר וצדי הנהרות חשיב סמטא ע״כ:
ומקשים: והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: הגודרות (צאן) אין להן חזקה, שעצם החזקה בהן אינה הוכחה על בעלות עליהן, ואין תפיסה מועילה בהן, מפני שהן נודדות ממקום למקום, וקל לתופסן, כך שלתפיסה זו אין ערך כחזקה, והוא הדין אם כן לבקר! ומשיבים: שאני תורא דמסירה [שונה השור מן הצאן לפי שהוא מסור] לרועה ואינו משוטט בכל מקום, ולכן יש בו דין תפיסה.
The Gemara asks: But didn’t Reish Lakish say that moving livestock, e.g., sheep and oxen, provide no presumption of ownership to whoever is in possession of them? Since they wander from place to place, a person cannot claim that his mere possession of livestock demonstrates ownership, because it may have wandered into his property on its own. The Gemara answers: An ox is different from other livestock, as it is handed over to a shepherd, who does not let it wander off. Consequently, possession of an ox does establish a presumption of ownership.
הכל
(11) דְּבֵי נְשִׂיאָה תְּפוּס אַמְתָא דְיַתְמֵי מִסִּימְטָא יְתֵיב ר׳ רַבִּי אֲבָהוּ ור׳ וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי ור׳ וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא וִיתֵיב רַבִּי אַבָּא גַּבַּיְיהוּ אֲמַר לְהוּ שַׁפִּיר תָּפְסִיתוּהָ אֲמַר לְהוּ ר׳ רַבִּי אַבָּא מִשּׁוּם דְּבֵי נְשִׂיאָה נִינְהוּ מְחַנְּפִיתוּ לְהוּ וְהָא דּוּן דַּיָּינֵי כר׳ כְּרַבִּי טַרְפוֹן וְאַהְדְּרֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ עוֹבָדָא מִינַּיְיהוּ.
The Gemara relates another incident: The members of the house of the prince of Eretz Yisrael seized hold of a maidservant of orphans in an alley, as payment for a debt owed to them by the orphans’ father. Rabbi Abbahu and Rabbi Ḥanina bar Pappi and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa were sitting as judges, and Rabbi Abba was sitting with them. Rabbi Abbahu said to them: It is well that you seized the maidservant. Rabbi Abba said to the judges: Just because they are members of the house of the prince, will you curry favor with them by rendering an incorrect verdict? Isn’t it the halakha that there were judges who judged a case of this kind in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, and Reish Lakish reversed their action, indicating that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon?
The Gemara relates another incident: The members of the house of the prince of Eretz Yisrael seized hold of a maidservant of orphans in an alley, as payment for a debt owed to them by the orphans’ father. Rabbi Abbahu and Rabbi Ḥanina bar Pappi and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa were sitting as judges, and Rabbi Abba was sitting with them. Rabbi Abbahu said to them: It is well that you seized the maidservant. Rabbi Abba said to the judges: Just because they are members of the house of the prince, will you curry favor with them by rendering an incorrect verdict? Isn’t it the halakha that there were judges who judged a case of this kind in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, and Reish Lakish reversed their action, indicating that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon?
ויתיב רבי אבא גבייהו – משמע הכא דסבר רבי אבא דעבדא כמטלטלי דמי ואע״ג דבפ׳ יש נוחלין (ב״ב דף קכח.) שלח ר׳ אבא הלכה גובין מן העבדים הא אמרינן התם במסקנא דאין גובין איתמר.
דבי נשיאה תפסי אמתא דיתמא מסימטא יתיב ר״א ור״ח ור״י נפחא ויתיב ר״א גבייהו. א״ל שפיר תפסתוה א״ל ר״א משום דבי נשיאה נינהו מחניפתא להו לדינא הא דייני כר״ט ואהדרי׳ ר״ל לעובדא מינייהו:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]
ויתיב ר׳ אבא גבייהו – איכא דקשיא להו דהכא סבר ר׳ אבא דעבדא כמטלטלין דמי לענין גוביינא דבעל חיב ואלו בפ׳ מי שמת אמר דעבדא כקרקעי דמי דשלח ליה ר׳ אבא לר׳ יוסי הלכה גובין מן העבדים ומיהו אמסקנא לא קשיא דמסקינן הלכה אין גובין מן העבדים ויש אומרים דהתם רב אבא גרסינן ורב אבא לחוד ור׳ אבא לחוד ובתו׳ אמרי׳ דר׳ אבא היינו רב אבא אלא שכבבל היה קורין אותו רב אבא וכי סליק לא״י כדאי׳ בסוף ביצה היה קורי׳ ליה רבי אבא וא״כ הא דהכא דאחרית׳ ובתר מסקנא דהתם.
ועוד מסופר: דבי נשיאה תפוס אמתא דיתמי [בני בית הנשיא בארץ ישראל תפסו שפחה של יתומים] מסימטא, לפרעון חוב שהיה אבי יתומים חייב להם. יתיב [ישבו] ר׳ אבהו ור׳ חנינא בר פפי ור׳ יצחק נפחא, כדיינים, ויתיב [וישב] ר׳ אבא גבייהו [אצלם]. אמר להו [להם] ר׳ אבהו: שפיר [יפה] תפסתוה והדין עמכם וזכיתם בה. אמר להו [להם] ר׳ אבא לדיינים: משום דבי נשיאה נינהו מחנפיתו להו [שבני בית הנשיא הם אתם מחניפים להם] ופוסקים שלא כדין? והא דון דייני [והרי דנו דיינים] כשיטת ר׳ טרפון, ואהדריה [והחזיר] ריש לקיש עובדא מינייהו [את המעשה מהם], משמע שאין הלכה כר׳ טרפון כלל.
The Gemara relates another incident: The members of the house of the prince of Eretz Yisrael seized hold of a maidservant of orphans in an alley, as payment for a debt owed to them by the orphans’ father. Rabbi Abbahu and Rabbi Ḥanina bar Pappi and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa were sitting as judges, and Rabbi Abba was sitting with them. Rabbi Abbahu said to them: It is well that you seized the maidservant. Rabbi Abba said to the judges: Just because they are members of the house of the prince, will you curry favor with them by rendering an incorrect verdict? Isn’t it the halakha that there were judges who judged a case of this kind in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, and Reish Lakish reversed their action, indicating that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon?
הכל
(12) יֵימַר בַּר חָשׁוּ הֲוָה מַסֵּיק בֵּיהּ זוּזֵי בְּהָהוּא גַּבְרָא שְׁכֵיב ושביק אַרְבָּא א״ל אֲמַר לֵיהּ לִשְׁלוּחֵיהּ זִיל תְּפַסָה ניהליה אֲזַל תַּפְסַהּ פְּגַעוּ בֵּיהּ רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא ברי׳ בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אֲמַרוּ לֵיהּ אַתְּ תּוֹפֵס לב״ח לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ההַתּוֹפֵס לבע״ח לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים
The Gemara relates another incident: A man called Yeimar bar Ḥashu was owed money by a certain man who died and left behind a boat. Yeimar bar Ḥashu said to his agent: Go and seize the boat for me. The agent went and seized it. Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, encountered him. They said to him: You are seizing assets for a creditor in a situation where your action will cause a disadvantage for others, as the debtor owed money to other people as well. And Rabbi Yoḥanan said that one who seizes assets for a creditor in a situation that will result in a disadvantage for others
The Gemara relates another incident: A man called Yeimar bar Ḥashu was owed money by a certain man who died and left behind a boat. Yeimar bar Ḥashu said to his agent: Go and seize the boat for me. The agent went and seized it. Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, encountered him. They said to him: You are seizing assets for a creditor in a situation where your action will cause a disadvantage for others, as the debtor owed money to other people as well. And Rabbi Yoḥanan said that one who seizes assets for a creditor in a situation that will result in a disadvantage for others
חשו – שם האיש.
שכיב – הלוה.
ארבא – ספינה.
א״ל – יימר לשלוחיה זיל תפסה.
התופס לבעל חוב – שליח התופס מטלטלין של לוה לצורך בעל חוב.
במקום שחב לאחרים – שמפסיד בעלי חובין אחרים בתפיסתו.
והתופס לבעל חוב מחיים במקום שחב לאחרים לא קנה אותו שתפס לו אאילו אחרים יקחו אותו ממנו ויזכו בו.
א. בכת״י איל אילו. וכנ׳ צ״ל אלא.
את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – כאן משמע דאע״ג דעשאו שליח דאמר ליה זיל תפסה אפ״ה לא קנה ולא כמו שפירש בקונטרס בפ״ק דב״מ (דף י. ושם) דדוקא בשלא עשאו שליח לא קנה.
ואמר רבי יוחנן כו׳ לא קנה – וא״ת דאמרינן בפ״ק דב״מ ר״נ ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מ״ט דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס כו׳ לא קנה וא״כ ר׳ יוחנן דאמר התם המגביה מציאה לחברו קנה חברו סבר דהתופס לבעל חוב קנה וי״ל דשאני גבי מציאה דאיכא למימר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה משא״כ הכא.1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״מיגו דיכלי״, ״לתקוני שדרתיך״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף פ״ה.
רב יימר בר חשא הוה מסיק זוזי בההוא גברא שכיב ושביק ארבא א״ל לשלוחיה זיל תפסי ניהליה פגעו ביה ר״פ ור״ה בריה דר״י אמרו ליה את תופס לבע״ח במקום שח״ל במטלטלים והאר״י התופס לבע״ח במטלטלים במקום שחב לאחרים לא קנה תפשוה אינהו. פי׳ הי׳ חייב להן אתו לקמיה דרבא א״ל קאקי חוורי משלחי גלימא דאינשי הכי אר״נ והוא שתפס מחיים. פי׳ מפני שהיו זקנים קראם קאקי חוורי:
קונטרס אחרון
בא״ד ומיהו משמע מר״פ אלמנה דלא מהני כו׳ והבאתי לשון המרדכי סוף פירקין דתפיסה מחיים נהי דלא מהני בכתובה אפ״ה אי איכא סהדי דתבעינהו הבעל מינה ולא אהדרתיניה מהני לכ״ע וכן פסקו כמה גאונים ויש לתמוה שלא הובא דין זה בהגהת רמ״א בא״ע סי׳ ק״ב דשייך האי דינא אף לאחר תקנת הגאונים ע״ש:
בא״ד ומיהו משמע מר״פ אלמנה דלא מהני כו׳ והבאתי לשון המרדכי סוף פירקין דתפיסה מחיים נהי דלא מהני בכתובה אפ״ה אי איכא סהדי דתבעינהו הבעל מינה ולא אהדרתיניה מהני לכ״ע וכן פסקו כמה גאונים ויש לתמוה שלא הובא דין זה בהגהת רמ״א בא״ע סי׳ ק״ב דשייך האי דינא אף לאחר תקנת הגאונים ע״ש:
בא״ד ומיהו יש ליישב פירוש ר״ת כו׳ ואפילו לר״ע בחיי היבם נמי מהני תפיסה כו׳ עכ״ל. כוונתם דהא מסקינן לעיל סוף פרק האשה שנפלו דכתובת יבם ניתנה לגבות מחיים כדמסיק אביי אלא דלפ״ז יש לדקדק דהא כל דבריהם בדיבור זה ובדיבור שאחר זה הכל אליבא דרבא ורבא שלח לעיל לאביי בשילהי פ׳ האשה ומי ניתנה כתובה לגבות מחיים ובכתובת יבם איירי אלא דאפ״ה אתי שפיר לשון התוספות דנמשך לדבריהם הקודמים דהכל תלוי בחיוב שבועה וא״כ בחיי היבם נמי לא שייך שבועה בהאי שעתא דודאי היבם אין יכול להשביעה בחייו וכמו שהבעל לא היה יכול להשביעה בחייו כיון דלא הגיע זמן הגוביינא אלא לאחר שיחלוץ לה ויסלק כתובתה יכול להשביעה ואין ה״נ שאם יחלוץ לה לא מציא גביא מהני מטלטלי דתפסה מ״מ השתא דלא חליץ לה ורוצה לייבמה שפיר מהני תפיסתה דהו״ל תפיסה מחיים לענין שלא יוכל למכור כן נ״ל נכון בכוונתם ודו״ק:
בד״ה והוא שתפס מחיים נראה לפרש דבבע״ח איירי כו׳ דאי בתפיסה דלאחר מיתה היכי בעי התם מר בר רב אשי למימר כו׳ עכ״ל. נראה בכוונתם דלא משמע להו למימר דמר בר רב אשי לית ליה הא דר׳ עקיבא דקי״ל הלכה כר״ע מחבירו וכן כתבו להדיא בר״פ אלמנה ע״ש ונהי דר׳ יוחנן קאמר בסמוך שפיר תפסוה וכתבו התוספות דכיון דמטין איתמר היינו דיעבד מ״מ כיון דר׳ יוחנן גופא קאמר מה אעשה שכנגדי חלוק עלי משמע דהדר ביה ר״י לגביה דר״ל א״כ כולהו אמוראי קמאי ר״י ור״ל ורב נחמן פשיטא להו דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני לא משמע להו דמר בר רב אשי פליג וק״ל. אלא דאכתי קשיא לי אהא דמר בר רב אשי טפי מאדרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דהוו נמי בתראי ובסמוך הוו סברי דתפיסה דלאחר מיתה מהני בבע״ח וא״כ ה״ה לכתובה כיון דאכתי לא נחתו לחלק בין כתובה לבע״ח. מיהו לפמ״ש לעיל בשם הרשב״א והמרדכי וכמה מפרשים דמפרשי לכולה סוגיין ביתומים קטנים דוקא אבל בגדולים איכא מצוה לפרוע במטלטלים ואם רוצים הב״ד יכולין לכופן א״כ פשיטא מצינן לאוקמי האי דלקמן דמר בר רב אשי ודרבא דאמרו הבו לה כסא דכספא דאיירי ביתומים גדולים ולפ״ז לא תיקשי נמי דרבא אדרבא מיהו לפמ״ש בסמוך בשם ראבי״ה שהובא במרדכי בלא״ה א״ש דאיירי אף בכתובה ולא קשיא נמי דרבא אדרבא ודו״ק:
בד״ה שפיר תפסתוה תימא לפי מאי דתרצינן לעיל כו׳ ושמא זה חשיב כמו דיעבד כו׳ עכ״ל. גם בזה היה נ״ל לכאורה לפרש בפשיטות דכיון דבמטלטלי דיתמי מיהו מצוה איכא מש״ה קאמר ר׳ יוחנן שפיר תפסוה דנ״מ שמא לא יאמרו היורשים לא ניחא לן למיעבד האי מצוה אלא דאפשר דבכתובת אשה כיון דמיניה דידיה נמי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה א״כ ביורשים אפילו מצוה נמי ליכא וצ״ע:
גמרא ההוא בקרא דיתמי כו׳ א״ל מיגו דיכול למימר לקוחה היא בידי יכול נמי למימר מחיים תפיסנא ליה. וכתב הרא״ש ז״ל דהבקרא מחוייב לשלם כדין שומר שכר ומש״ה לא הוי כעד א׳ לחייבו שבועה דהו״ל בעל דבר אלא דלפ״ז יש לדקדק כיון דהבקרא מחוייב לשלם ליתומים א״כ אין זו התפיסה משל יתומים אלא משל הבקרא וא״כ לקתה מדת הדין ונראה כיון שזה טוען דמחיים תפס לה ואם כן אם האמת כדבריו שתפס מחיים לא היה הבקרא מחוייב לשלם דמצי איירי בענין שהחוב ידוע בשטר וא״כ מה שמפסיד הבקרא היינו משום הכחשתו לבע״ח ופיו מחייבו וא״כ כיון שהלה נאמן בטענתו משום מגו תו לא איכפת ליה לבע״ח אם מפסיד הבקרא ע״י טענת שקר ואיהו דאפסיד אנפשיה כן נ״ל ואף שלפי מ״ש הרא״ש ז״ל תקנת הגאונים כתב להדיא דאי איירי נמי בשאין החוב ידוע אפ״ה מהני התפיסה אע״פ שהבקרא מפסיד כבר הרגיש הש״ך בזה בסי׳ נ״ח ע״ש ודו״ק:
קונטרס אחרון
גמרא בעובדא דבקרא דיתמי שכתב הרא״ש ז״ל דהבקרא מחוייב לשלם כתבתי מילתא בטעמא וכן לקמן בעובדא דאביי בי חוזאי כתבתי ליישב בטוב על פי סברת המרדכי ולפמ״ש נתיישב היטב לשון המרדכי ז״ל ודלא כמ״ש הש״ך בח״מ סי׳ נ״ח על לשון זה דתלמיד טועה כתבו וסרה ג״כ תלונת הש״ך מעל הגהת רמ״א שם:
גמרא בעובדא דבקרא דיתמי שכתב הרא״ש ז״ל דהבקרא מחוייב לשלם כתבתי מילתא בטעמא וכן לקמן בעובדא דאביי בי חוזאי כתבתי ליישב בטוב על פי סברת המרדכי ולפמ״ש נתיישב היטב לשון המרדכי ז״ל ודלא כמ״ש הש״ך בח״מ סי׳ נ״ח על לשון זה דתלמיד טועה כתבו וסרה ג״כ תלונת הש״ך מעל הגהת רמ״א שם:
בד״ה את תופס לבע״ח כו׳ כאן משמע דאע״ג דעשאו שליח כו׳ ודלא כפי׳ הקונטרס בפ״ק דב״מ כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי בזה שם בפ״ק דמציעא ליישב שיטת רש״י ז״ל וההיא דהכא לא עשאו שליח לזכות דרך זכייה דלא אסקו אדעתייהו מב״ח אחריני אלא לתפיסה בעלמא קאמרי שיביאו לו משא״כ היכא שעשאו שליח ממש שיזכה בו דרך זכיה גמורה פשיטא ליה לרש״י ז״ל דמהני דקי״ל שלוחו של אדם כמותו וכדמסקינן נמי בפ״ק דמציעא כה״ג בדאמר תנה לי ולא אמר זכה לי משמע דבל׳ זכייה מהני אע״ג דחב לאחריני ובאמת אף דכל הפוסקים חולקים על רש״י ז״ל בזה מ״מ ללמוד אני צריך ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דאמאי נימא דלא מהני תפיסה היכא שעשאו שליח בפירוש שיזכה עבורו דהא קי״ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו וידו כיד משלחו ממש בין בגיטין וקידושין אע״ג דמחייב לאחריני כדאיתא בקדושין פ׳ האומר ואפילו לדבר עבירה הו״א דיש שליח אי לאו דמיעטו הכתוב בפירוש אפ״ה במעילה וטביחה ומכירה מהני אף ע״ג דאיכא חוב לאחריני אם לא שנאמר דה״נ בהא דשמעתין נמי הוי כדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כיון דאי אתא קמן לדינא לא הוו נותנין אלא ליורשין כדקאמר ר״ע או לכושל כרבי טרפון אלא דוקא בדיעבד היכא שתפס בעצמו דכיון שיש לו בה זכות אין כח ביד הב״ד להוציא מידו וליתן לשאר בע״ח או ליורשין דהא איהו קאמר דידיה הוא וכמו שאבאר עוד בזה לקמן אי״ה אלא דלפ״ז לא א״ש מ״ש הרא״ש ז״ל בפ״ק דמציעא בשם רבי׳ חננאל דאפטרופוס מהני ואטו האפטרופוס שייך טפי במילתא דעבירה יותר משליח גמור ועוד דא״כ מעיקרא מאי ס״ד לדמות בפ״ק דמציעא מציאה לתופס לבע״ח וכן בפ״ק דגיטין דף י״א לענין שחרור הא לא שייך התם האי טעמא משא״כ לשיטת רש״י א״ש טובא דדוקא היכא דלא עשאו שליח אלא מטעמא דזכין לאדם שלא בפניו אתינן עליה בהא איכא למימר דהיכא דאיכא חוב לאחרינא לא אמרינן הכי כדפרישית בפ״ק דגיטין משא״כ היכא שעשאו שליח בפירוש שיזכה בו עבורו בתורת זכיה גמורה מהני בכל מקום דקיי״ל שלוחו של אדם כמותו והשתא א״ש דכי היכי דמסקינן בפ״ק דמציעא ובפ״ק דגיטין דמחלקינן בין לשון תנה ללשון זכה תן כזכי ה״נ מפלגינן בתופס לב״ח נמי דהיכא דאמר לשלוחו זכה בעבורי בגוף המשכון מהני ומעתה אין צורך לחלק דבמציאה הוי מטעמא מגו דזכי לנפשיה כמו שמתרצין התוספות בדיבור הסמוך אלא דבלא״ה א״ש דלא קשה דר׳ יוחנן אדר״י דהא ר״י התופס סתמא קאמר היכא דלא אמר זכה לי א״כ באמר זכה לי איכא למימר דמודה דמהני כנ״ל ולדעתי צריך עיון גדול ודו״ק:
קונטרס אחרון
בעובדא דיימר בר חשו כתבו התוס׳ בד״ה את תופס לב״ח במקום שחב לאחרים דכאן משמע דאף על גב דעשאו שליח לא קנה ודלא כפי׳ הקונטרס בפ״ק דב״מ דבעשאו שליח קנה. וכתבתי ליישב שיטת רש״י דודאי בעשאו שליח בפירוש שיזכה בשבילו ודאי קנה אם נתכוון לזכות בשבילו דהא קי״ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו אלא דהכא בשמעתין לא אמרו שיזכה בשבילו אלא שיתפוס ויביא לו ובכה״ג מחלק הש״ס שם בפ״ק דמציעא דא״ל תנה לי ולא אמר זכה לי ומתוך מה שכתבתי בפנים נראה דשיטה זו עיקר כדפירשתי בראיות ברורות ונכוחות למבין:
בעובדא דיימר בר חשו כתבו התוס׳ בד״ה את תופס לב״ח במקום שחב לאחרים דכאן משמע דאף על גב דעשאו שליח לא קנה ודלא כפי׳ הקונטרס בפ״ק דב״מ דבעשאו שליח קנה. וכתבתי ליישב שיטת רש״י דודאי בעשאו שליח בפירוש שיזכה בשבילו ודאי קנה אם נתכוון לזכות בשבילו דהא קי״ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו אלא דהכא בשמעתין לא אמרו שיזכה בשבילו אלא שיתפוס ויביא לו ובכה״ג מחלק הש״ס שם בפ״ק דמציעא דא״ל תנה לי ולא אמר זכה לי ומתוך מה שכתבתי בפנים נראה דשיטה זו עיקר כדפירשתי בראיות ברורות ונכוחות למבין:
עוד יש לומר כשהבעל ידע שתפסה ומועיל תפיסה מחיים דהא טעמא דר״ע שכולן צריכין שבועה ובכתובה הוי תוך זמנו וצ״ל דשמא התפיס צררי קודם מותו וכיון שכבר ידע שתפסה תו לא מתפייס לה וכמ״ש התוס׳ להדיא לקמן דף צ״ב ד״ה ראובן וכו׳ ועוד נראה לרבי דזקפן במלוה וכו׳ ע״ש. א״כ ליש לומר דהך דתפסה כסא דכספא היה מידיעת הבעל מיהו לשיטת הפוסקים דאפילו במת פתאום צריכה שבועה שלא תפסה בעצמה א״כ אפילו ידע נמי צריכה שבועה בכתובה. וק״ל: ועמ״ש לקמן דף פ״ה גבי מלוגא דשטרי בזה:
גמרא דן דיינא כר״ט וכו׳. משמע דאף לר׳ יוחנן טעו הדיינים אלא דאמר ר׳ יוחנן דלא היה לו להחזיר הדין והך דלקמן קאמר ר׳ יוחנן שפיר תפסוה היינו כמ״ש התוס׳ ד״ה ושפיר וכו׳ דחשיב כמו דיעבד כיון שכבר תפסוה וצ״ל דהך עובדא דדן דייניה לא מיירי בתפסוה וצ״ל לכאורה דקאי ארישא דמתניתין שדנו במלוה ופקדון שהיה ביד אחר שינתן לכושל כר״ט ובזה א״ש הא דבעי לאוקמי דפליגי בטעה בדבר משנה אי חוזר או לא ולפי מאי דאמר בריש פרק אחד דיני ממונות אפילו בשיקול הדעת כשלא נשא ונתן ביד חוזר הדין ואי מיירי בתפסוה הרי לא נשאו ונתנו ביד ולפמ״ש דקאי ארישא שדנו כר״ט שינתן לכושל משכחת שפיר שנשאו ונתנו ביד אלא דמלשון הש״ס לקמן והא דן דייני כר״ט ואהדרי ר״ל וכו׳. משמע דקאי על עובדא זו דמיירי בתפיסה לאחר מיתה וצ״ל דעכ״פ מייתי ראיה דהלכה כר״ע לגבי ר״ט וה״ה בסיפא וכ״ש דא״ש לפמ״ש לעיל דהא דאינו מועיל תפיסה לאחר מיתה לר״ע מרישא נפקא א״ש טפי. עוד יש לומר דעובדא דדן דייני היה בדין תפיסה לאחר מיתה וחזרו היתומים ותפסו ודנו שצריכין להחזיר לבע״ח שכבר זכה. מיהו למאי דמשני דס״ל דהלכה כר״ע ולא מרבו א״כ יפה דנו ע״כ צ״ל דהא דקאמר עשיתו כשל תורה הוא לאו דוקא אלא לטעמיה דר״ל דעכ״פ לא היה לו להחזיר הדין ואפשר דאפ״ה מודה ר׳ יוחנן דסוגיא דעלמא הכא בדין תפיסה כר״ע אלא כיון דבעלמא אין הלכה כר״ע לא ה״ל טועה בדבר משנה כדאיתא שם בר״פ אד״מ ויש לפרש עוד דלפי הטעם בירושלמי דזה תורה וזה אינו תורה כנ״ל דס״ל דשעבודא לאו דאורייתא כנ״ל וכיון דר׳ יוחנן ור״ל בקידושין דף י״ג ע״ב אמרי תרווייהו דשיעבודא דאורייתא היינו דקאמר ליה עשיתו כשל תורה דלדידהו זה תורה וזה תורה וק״ל:
שם ההוא בקרא וכו׳. כתב הרא״ש דההוא בקרא לא ה״ל כע״א לפי שבעל דבר הוא ופשטות. כוונתו דא״צ שבועה נגד הבקרא וצריך להבין דלמה הבקרא נוגע הוא בעדותו הא אם יודה לו שתפס מחיים כדין תפס לא יתחייב הבקרא לשלם וכן משמע להדיא ברא״ש בשם ר״ח וז״ל כיון דאודי בקרא דלאחר מיתה תפס משמע דאם טען הבקרא שתפס מחיים פטור והטעם משום דכדין תפס לפי שמשועבד לו מדר׳ נתן ואפילו לאחר שתיקן ר׳ נחמן שבועת היסת דאי׳ בקידושין דף מ״ג דהשליח נוגע בעדות היינו דאי אמר אהדרינהו היה צריך שבועה נגד הלוה שמכחישו משא״כ הכא דליכא טענת ברי מיתמי ואין נשבעין על טענת שמא ולכאורה היה נראה דמיירי באין לבע״ח ראיה ברורה על החוב שכתב הרא״ש דבזה הבקרא חייב לשלם אפילו אם תפס מחיים. אלא דאכתי קשיא לי דכיון דאינו נאמן רק במגו דלקוח ואם היה טוען לקוח שפיר היה צריך שבועה נגד הבקרא דאינו נוגע דאם נאמר הבקרא כדבריו שלקוח הוא בידו וברשות נתן לו היה פטור נמצא כיון דאינו נאמן אלא במיגו דלקוח כי היכי דבטענת לקוח היה צריך שבועה ה״נ כשטוען מחיים תפסתי יצטרך שבועה ונהי דאין להקשות דלא יהא נאמן אפילו בשבועה כדין נסכא דר׳ אבא דאם היה טוען לקוח היה צריך לשבע נגד העד דזה אינו דהרי גם עתה מעיז נגד הבקרא משא״כ בנסכא דר׳ אבא כמ״ש התוס׳ בסמוך ד״ה מיגו דיכולים וכו׳ אבל עכ״פ קשה דשבועה בעי כמו בטענת לקוח ומזה נראה דאף דהכא אין היתומים יודעין אם מחיים תפס או לא והבקרא אמר כדברי התופס שמחיים תפס צריך הבקרא לישבע שבועת היסת כיון שבודאי בא לידו והוא טוען להוציא מחזקת היורשים צריך שבועה ועיין בש״ך סוף סימן ע״ה בשם תשובת רבינו ברוך והטעם בזה לפמ״ש בחדושי ח״מ כמ״ש הש״ך בסימן קמ״ו ס״ק ה׳ דנשבעין ונוטלין נשבעין אפילו על טענת שמא והטעם כתבנו בזה משום דקי״ל כר׳ נחמן דחזקת ממון עדיפא מטענת ברי כדאיתא לעיל דף י״ב ע״ב וכיון דקי״ל שמשביעין בברי כ״ש שמשביעין מחמת חזקה וה״ה הכא נמי כיון דאיכא דאוקמי תורא בחזקת מאריה קמא צריך הבקרא לישבע אפילו בשמא ושפיר ה״ל הבקרא נוגע ודוק:
מיהו לכאורה קשה דלענין מאי כתב הרא״ש דלא הוי ליה הבקרא כעד אחד שיצטרך התופס לישבע הא בל״ז קי״ל דכל התופס שלא בעדים דנאמן במיגו דלקוח צריך לישבע בנק״ח ועיין בח״מ סימן ע״ב סעיף י״ז ולכאורה היה נראה דהא דכתב הרא״ש דהא דמועיל תפיסה מחיים היינו כשיטת הפוסקים דכיון דטעמא דר״ע משום שכולן צריכין שבועה והיכא דתפס מחיים א״צ שבועה. אם כן אם היה צריך שבועה נגד הבקרא אף אם היה טוען לקוח היה צריך שבועה וכיון דעכ״פ צריך שבועה שייך טעמא דר״ע משא״כ בלא ע״א אף שבטענתו במיגו דלקוח צריך שבועה מ״מ כיון שאם היה טוען לקוח לא ה״ל בחזקת היתומים וכ״ש לפמ״ש הסמ״ע הטעם דבעי שבועה בנק״ת במיגו דלקוח הוא משום דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה הכא אי נימא דהוא בחזקת היורשים מטעם שבועה הדר ה״ל לאפטורי מממון וכ״ז דחוק והעיקר נראה דמזה ראיה למ״ש הרמ״א בסימן ע״ב בתופס מעות לא בעי שבועה בנק״ח כיון שהוא טוען על גופו של מעות א״כ הכא ביורשים שאין צריכין לשלם מעות משלהם ותופס זה החפץ בעצמו אין צריך נקיטת חפץ וכ״כ הסמ״ע שם בשם הר״ן דכשהתופס אינו תובע לא בעי נקיטת חפץ ע״ש ודוק:
תוס׳ ד״ה את תופס לבע״ח וכו׳. כבר כתבתי בחידושי גיטין דף י״א ע״ב ליישב שיטת רש״י בב״מ דף י׳ ע״א בביאור הסוגיא דשם באריכות גדול ואין כאן מקומו וקיצור הדבר דזה לשון רש״י שם בד״ה הוי תופס לבע״ח וכו׳. ובא לקדם עד שלא יתפסנו ב״ח אחר וכו׳. מבואר כוונתו דס״ל דאין להביא ראיה למגבי מציאה מן תופס לבע״ח שיש לכל א׳ מן הב״ח חלק כפי חובו וזה בא להפסידו משא״כ במציאה שאין לשום אדם חלק בו ועיקר הראיה הוא משום דבתופס אין מועיל בתפיסתו כלום אפילו על חלקו המגיע עליו שאם בא ב״ח אחר ותופס א״צ ליתן לבע״ח הראשון אפילו כפי חלקו אף דמדינא היה בא זה לחלקו ושפיר יליף מזה למציאה דלא קנה חבירו וע״ז כתב דבשליח מהני תפיסתו לענין זה שלא יפסיד חלק המגיע עליו כשיתפסו אחרים וע״ש שהכרחנו דבר זה דאל״כ קשה על רש״י ז״ל ממתניתין דב״מ דף ט׳ ע״ב היה רוכב וכו׳. ואמרו בסוגיא שם משום דה״ל כתופס לבע״ח אע״ג דהתם אמר תנה לי ושוויה שליח דס״ד שם דתן כזכי ותו קשה דהא מקשה שם ממציאת פועל שאמר לו עשה עמי מלאכה היום ואמרינן שם דף י״ב ע״ב ששכרו ללקט מציאות א״כ הוי שלוחו ומאי מקשה. ולפמ״ש א״ש דבמציאה שא״ל חלק בו לא מהני אפילו ע״י שליח אך לפ״ז לכאורה גם הכא נצטרך לומר דזכה השליח ליימר בר חשו עכ״פ חלקו המגיע עליו וזה אינו במשמע ותו דלפמ״ש במתניתין דהא דקתני זכה הבע״ח יותר על חובו דכיון שהוא ביד אדם ינתן ליורשים לר״ע משום דדוקא היכא דזכה לעצמו אמרינן דמיגו דזכי לנפשיה זכי ליה נמי ליורשים אבל הכא לא זכה יימר בר חשו כלל וא״כ אי נימא דעכ״פ זכה בחלקו הדר ה״ל לזכות נמי ליורשים אך העיקר נ״ל דזה שייך דוקא שלא במקום יורשים רק במקום בעלי חובות אבל גבי יורשים לא שייך שיזכה השליח בחלקו כיון דבלא תפיסה ממילא שייך הכל ליורשים ואין לבע״ח שום חלק בו ועיין בסמוך וק״ל:
ועוד מסופר: איש אחר ושמו יימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא [היה נושה בו כסף באדם אחד], שכיב ושביק ארבא [מת האיש והניח אניה]. אמר ליה [לו] יימר בר חשו לשלוחיה [לשלוחו]: זיל, תפסה ניהליה [לך, תפוס אותה עבורי]. אזל [הלך] השליח תפסה. פגעו ביה [פגשו בו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, אמרו ליה [לו]: את, אתה השליח, במעשיך תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. שאמנם תפסת עבור בעל חוב, אבל יש עוד בעלי חוב אחרים שנושים באותו אדם, ובכגון זה אמר ר׳ יוחנן: התופס לבעל חוב, במקום שהאיש חב גם לאחרים
The Gemara relates another incident: A man called Yeimar bar Ḥashu was owed money by a certain man who died and left behind a boat. Yeimar bar Ḥashu said to his agent: Go and seize the boat for me. The agent went and seized it. Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, encountered him. They said to him: You are seizing assets for a creditor in a situation where your action will cause a disadvantage for others, as the debtor owed money to other people as well. And Rabbi Yoḥanan said that one who seizes assets for a creditor in a situation that will result in a disadvantage for others
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
כתובות פד: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות פד: – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות פד: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות פד:, רש"י כתובות פד:, ראב"ן כתובות פד: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות פד:, ר"י מלוניל כתובות פד: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות פד:, רשב"א כתובות פד: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות פד: – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות פד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות פד:, שיטה מקובצת כתובות פד:, מהרש"א חידושי הלכות כתובות פד:, פני יהושע כתובות פד:, הפלאה כתובות פד:, גליון הש"ס לרע"א כתובות פד:, בירור הלכה כתובות פד:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות פד:, אסופת מאמרים כתובות פד:
Ketubot 84b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 84b, Rif by Bavli Ketubot 84b, Collected from HeArukh Ketubot 84b, Rashi Ketubot 84b, Raavan Ketubot 84b, Tosafot Ketubot 84b, Ri MiLunel Ketubot 84b, Piskei Rid Ketubot 84b, Rashba Ketubot 84b, Raah Ketubot 84b, Meiri Ketubot 84b, Ritva Ketubot 84b, Shitah Mekubetzet Ketubot 84b, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 84b, Penei Yehoshua Ketubot 84b, Haflaah Ketubot 84b, Gilyon HaShas Ketubot 84b, Beirur Halakhah Ketubot 84b, Steinsaltz Commentary Ketubot 84b, Collected Articles Ketubot 84b