גמרא
פירוש
לֹא קָנָה תַּפְסוּהָ אִינְהוּ רַב פָּפָּא מְימַלַּח מַלּוֹחֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מְמַתַּח לַהּ בְּאַשְׁלָא מָר אָמַר אֲנָא קָנֵינָא לַהּ לְכוּלַּהּ וּמָר אָמַר אֲנָא קָנֵינָא לַהּ לְכוּלַּהּ.
פְּגַע בְּהוּ רַב פִּנְחָס בַּר אַמֵּי אֲמַר לְהוּ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אבימי בריה דר׳ אבוהו מסקי ביה זוזא בי חוזאי כו׳ עד מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סיטראי נינהו. קשיא לן ומאי שנא הכא מנסכא דר׳ אבא (ב״ב לד, א), הכא נמי נימא הוה ליה מחוייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, דהא איכא האי דהוי חד סהדא. ויש לומר דהכא מאי טעמא מהימנ׳ לן מגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם, ואלו קא אמרי הכי לדידן השתא דתקון רבנן שבועת היסת משוו ליה להאי בעל דבר, דהא אית ליה לאישתבועי כדאמרינן התם בשמעתא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו, והשתא נמי מהימני אטו האי מיגו. אי נמי איכא למימר דהכא ליכא שבועה כלל, דהכא מאי הוי עד אחד מעידה שהיא פרועה, ונקטינן משמיה דגאונים ז״ל דלא איתמר אלא בשהלה טוען בברי, וכאן אבימי בריה דרבי אבהו לא היה טוען ברי, שהרי לא היה בשעת פירעון, וכל דכן דכיון דקיימא לן דבין כך ובין כך נאמן דהוה ליה בעל דבר.
ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגמא דשטר׳, אתו יורשים וקא תבעי לי׳ מינה, אמרה להו מחיים תפיסנא. אתיא לקמיה דרב נחמן אמר לה אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים ולא יהבתיה נהילייהו. פי׳ האי איתתא תורת משכון הוה תפסה להו, וכיון דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתא, לא חשיב׳ תפיסה, אלא כי תבעוה מינה ועכביה.
אמרה ליה לא, אם כן האי תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא. ופי׳ הרב אלפסי ז״ל דהאי דראה דהשתא אפקינהו קמן בבי דינא, אבל ליכא עידי פקדון, הילכך ליכא אלא מגו דלקוחין הן בידי. וליכא למיקשי אמאי לא מהימנא מהאי מיגו השתא דקאמרה מחיים תפיסנה לי׳, דאלו בעי׳ אמרה הכי דלקוחין הן בידה, דכיון דקיימא לן (ב״ב עז, א) דאין אותיות נקנית אלא בכתיבה ומסירה, אינו נאמן אלא אם כן מביא ראיה על הכתיבה, וכן אינו נאמן לומר אגב קרקע זכיתי בהן או במתנת שכיב מרע נתנן לי אלא אם כן מביא ראיה, דבשלמא למאן דאמר דבמסירה מקנו, תו לא בעי ראיה, דתפיסתה דהשתא היינו ראייתה כשאר מטלטלין, אבל למאן דאמר בכתיבה ומסירה, לעולם הוא צריך להביא ראיה על הכתיבה. וראיה מההיא דאמרינן התם בבבא בתרא (קעג, א) דלמאן דבעי כתיבה ומסירה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מוציאין שטר חוב על אחרים. ובסנהדרין (לא, א) אמרינן ההיא אתתא דאפקה שטרי מתותי יד׳, אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעה הוא, הימנוה רב נחמן, ואמרינן כמאן כר׳ דאמר אותיות נקנית במסירה. ומהדרינן אפילו תימא רבנן ומגו דאי בעי קלתה, אלמא דווקא מהאי מיגו, אבל מיגו דלקוחין הן בידי לא מהימנא.
וכי תימא אכתי ניהמני׳ מגו דאי בעי אמרה לקוחין הן בידי גבי גופא דניירא, השתא נמי ניהמנ׳ דתפסה להו בתורת משכון מחיים. איכא למימר דשטרי חוב הוו, ומדינא דניירא דלוה הוא ולאו דמלוה, הילכך ליכא למימר לקוח הוא בידי, דהא לאו דידהו הוא. אי נמי אפשר דכיון דקיימא לן דאין אותיות ניקנית אלא בכתיבה ומסירה, וצריך להביא ראיה על הכתיבה, א״כ אין גוף הנייר ניקנה אלא בכתיבה ומסירה, וצרי׳ להביא ראיה. אי נמי אפשר דליכא להימנוה משום האי מיגו, דאלו אמרו לקוחין הן בידי לא מהני להכי, דאפילו איתא דמיקני לה גופיה דנייר, אמרי׳ לה לאחויי לה לזכותה בבי דינא כשם שאם יודע לו עדות שחייב להעיד לו, אבל אפשר כשאמר דבתורת משכון תפסה להו לא אמרינן לה לאחויי להו דהיינו משכנתא דלא מחויא לכו.
ודווקא דראה וליכא עדים, אבל איכא עדים ולא ראה, מיגו דיכיל למימר להו בבי דינא החזרתים לך ובינה לבינה מודעא להו, מהימנא למימר דבתורת משכון תפסה להו. ואי בעית אימא דהכא במאי עסקינן דאיכא עדים וראה, ואתי׳ לה שפיר. ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא כו׳ עד כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה, קרענא קס״ד, אלא אימא מרענא שטרא אפומיה. למימרא דלא מגבי בדיבוריה, אע״ג דאמרי׳ עליה התם בבבא מציעא (בבא מציעא כג, ב) דמהדרינן ליה אבדתא בטביעת עין. והא דאמרי׳ אפכא רבא אשכנגד, כגון שהיה הלה ראוי שישבע ויטול, ואפכא רבא אשכנגד׳ שיהא נשבע ונפטור כדאמרי׳, ומשום קים ליה בגויה לא מפקינן ממונא, אלא דמוקמינן בחזק׳ המוחזק מ״א נ״ר. ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו ההוא בעל דין תיתי ותשתבע במאתן. אפשר שהיה לו דרך לשם. אי נמי דקאמר לו מלוה, אבל אי אמ׳ לוה, מסתברא לן דלאו כל כמיניה. א״ל כתבו לי זכואתאי דכי משתעבנא יהבו לי, אמר להו רב ביבי בר אביי כתובו לה. והילכתא כוותיה, דלמחזי כשקרא לא חיישי׳.מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
אמרה ליה לא, אם כן האי תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא. ופי׳ הרב אלפסי ז״ל דהאי דראה דהשתא אפקינהו קמן בבי דינא, אבל ליכא עידי פקדון, הילכך ליכא אלא מגו דלקוחין הן בידי. וליכא למיקשי אמאי לא מהימנא מהאי מיגו השתא דקאמרה מחיים תפיסנה לי׳, דאלו בעי׳ אמרה הכי דלקוחין הן בידה, דכיון דקיימא לן (ב״ב עז, א) דאין אותיות נקנית אלא בכתיבה ומסירה, אינו נאמן אלא אם כן מביא ראיה על הכתיבה, וכן אינו נאמן לומר אגב קרקע זכיתי בהן או במתנת שכיב מרע נתנן לי אלא אם כן מביא ראיה, דבשלמא למאן דאמר דבמסירה מקנו, תו לא בעי ראיה, דתפיסתה דהשתא היינו ראייתה כשאר מטלטלין, אבל למאן דאמר בכתיבה ומסירה, לעולם הוא צריך להביא ראיה על הכתיבה. וראיה מההיא דאמרינן התם בבבא בתרא (קעג, א) דלמאן דבעי כתיבה ומסירה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מוציאין שטר חוב על אחרים. ובסנהדרין (לא, א) אמרינן ההיא אתתא דאפקה שטרי מתותי יד׳, אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעה הוא, הימנוה רב נחמן, ואמרינן כמאן כר׳ דאמר אותיות נקנית במסירה. ומהדרינן אפילו תימא רבנן ומגו דאי בעי קלתה, אלמא דווקא מהאי מיגו, אבל מיגו דלקוחין הן בידי לא מהימנא.
וכי תימא אכתי ניהמני׳ מגו דאי בעי אמרה לקוחין הן בידי גבי גופא דניירא, השתא נמי ניהמנ׳ דתפסה להו בתורת משכון מחיים. איכא למימר דשטרי חוב הוו, ומדינא דניירא דלוה הוא ולאו דמלוה, הילכך ליכא למימר לקוח הוא בידי, דהא לאו דידהו הוא. אי נמי אפשר דכיון דקיימא לן דאין אותיות ניקנית אלא בכתיבה ומסירה, וצריך להביא ראיה על הכתיבה, א״כ אין גוף הנייר ניקנה אלא בכתיבה ומסירה, וצרי׳ להביא ראיה. אי נמי אפשר דליכא להימנוה משום האי מיגו, דאלו אמרו לקוחין הן בידי לא מהני להכי, דאפילו איתא דמיקני לה גופיה דנייר, אמרי׳ לה לאחויי לה לזכותה בבי דינא כשם שאם יודע לו עדות שחייב להעיד לו, אבל אפשר כשאמר דבתורת משכון תפסה להו לא אמרינן לה לאחויי להו דהיינו משכנתא דלא מחויא לכו.
ודווקא דראה וליכא עדים, אבל איכא עדים ולא ראה, מיגו דיכיל למימר להו בבי דינא החזרתים לך ובינה לבינה מודעא להו, מהימנא למימר דבתורת משכון תפסה להו. ואי בעית אימא דהכא במאי עסקינן דאיכא עדים וראה, ואתי׳ לה שפיר. ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא כו׳ עד כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה, קרענא קס״ד, אלא אימא מרענא שטרא אפומיה. למימרא דלא מגבי בדיבוריה, אע״ג דאמרי׳ עליה התם בבבא מציעא (בבא מציעא כג, ב) דמהדרינן ליה אבדתא בטביעת עין. והא דאמרי׳ אפכא רבא אשכנגד, כגון שהיה הלה ראוי שישבע ויטול, ואפכא רבא אשכנגד׳ שיהא נשבע ונפטור כדאמרי׳, ומשום קים ליה בגויה לא מפקינן ממונא, אלא דמוקמינן בחזק׳ המוחזק מ״א נ״ר. ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו ההוא בעל דין תיתי ותשתבע במאתן. אפשר שהיה לו דרך לשם. אי נמי דקאמר לו מלוה, אבל אי אמ׳ לוה, מסתברא לן דלאו כל כמיניה. א״ל כתבו לי זכואתאי דכי משתעבנא יהבו לי, אמר להו רב ביבי בר אביי כתובו לה. והילכתא כוותיה, דלמחזי כשקרא לא חיישי׳.מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
הערות
Gemara
Peirush