גמרא
פירוש
לֹא קָנָה תַּפְסוּהָ אִינְהוּ רַב פָּפָּא מְימַלַּח מַלּוֹחֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מְמַתַּח לַהּ בְּאַשְׁלָא מָר אָמַר אֲנָא קָנֵינָא לַהּ לְכוּלַּהּ וּמָר אָמַר אֲנָא קָנֵינָא לַהּ לְכוּלַּהּ.
פְּגַע בְּהוּ רַב פִּנְחָס בַּר אַמֵּי אֲמַר לְהוּ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
יראה לי עוד מסוגיא זו שתפישת בעל חוב או אלמנה במטלטלין בזמן שהיא מועלת אינה צריכה קנין גמור כדרכי הקניות שבמקח וממכר ר״ל הגבהה במה שהיא ראויה או משיכה במה שהיא ראויה או מסירה במה שהיא ראויה שהרי ספינה שאין דעת אחרת מקנה אותה שיקנה במסירה צריך הוא בה למשיכה ומשיכה אינה קונה ברשות הרבים והם היו מחזרים לזכות עצמם במה שהיו אומרים מחריפתא דנהרא תפישנא לה שהוא רשות הרבים אלמא כל שהוא מוחזק בה מכל מקום תפישה היא ומכל מקום כל ששניהם תופשין הולכין אחר אותו שתפישתו ברורה יותר ובספינה כל שהאחד מוליכה בים במשוטות כדרך המלחים והאחר מושכה משפת הים בחבל יראה שהמוליכה בים קנאה:
הוזכר כאן מעשה באחד שלוה מעות מחברו בשטר ושלחם לו על ידי שליח ואתי שליח פרעם למלוה ואחר הפירעון בקש ממנו השטר ואמר לו שאותו לוה חייב לו אותם המעות מצד אחר בלא שטר ואתה צריך בענין זה לידיעת שני דינין אחד דין המלוה עם הלוה אם יכול לומר כן ר״ל סיטראי נינהו ושיהא יכול לתבוע השטר מצד אחר אם לאו והשני אם תמצא לומר שהמלוה יהא יכול לומר כן אם זה השליח נקרא פושע כשפרע עד שיהא בטוח מהם בהחזרת השטר ויהא משלם ללוה ששלח על ידו אם לאו ולענין הדין הראשון ר״ל דין המלוה עם הלוה אם פרעו בפני עדים אין המלוה יכול לומר עוד סיטראי נינהו אבל אם פרעו בלא עדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לטעון סיטראי נינהו ושמא תאמר והיאך אתה קורא דבר זה פירעון בלא עדים לגמרי והלא יש כאן מיהא עד אחד שהרי שליח נעשה עד מן הדין כמו שביארנו בשני של קדושין ואינו קרוי נוגע בדבר מצד שאם אינו מעיד שפרע יהא הלוה יכול לומר לו החזירם לי שהרי יכול הוא לומר החזרתי כמו שביארנו שם תדע שמתוך כך יש מפרשים מתוך שיכול לומר לא היו דברים ובשבועת התורה ר״ל שבועת עד אחד יכול לומר סיטראי נינהו ובשבועה ויש מפרשים בה מתוך שיכול לא היו דברים ובשבועה הואיל וטענת לא היו דברים מכחשת דברי העד כמו שכתבנו יכול לומר סיטראי נינהו אף בלא שבועה שהרי טענת סיטראי נינהו אינה מכחשת דברי העד ואינו נכון שהרי מכל מקום הרי הוא בדין נסכא דר׳ אבא הנזכר בשלישי של בתרא על הדרך שביארנו שם אלא שיש לומר במעשה זה שנאמן היה לומר לא היו דברים בלא שבועה הואיל והמשלח אינו טוען בבריא שפרע שהרי אבימי שהיה המשלח לא היה שם בשעת הפירעון ולי נראה שעד אחד של נסכא הוה ליה עד אחד של תורה שכל ששנים מחייבים ממון אחד מחייב שבועה אבל עד אחד זה אינו בא להוציא ממון אלא להפקיע ממון מן התובע והוא שבועת עד אחד מעיד שהוא פרוע שאינה תורה ושמא לא נאמר בה מחויב שבועה שאין יכול לישבע משלם ומכל מקום עכשו שנתקנה שבועת היסת ואין השליח יכול לומר החזרתי אלא בשבועה אינו נעשה עד כלל שנוגע בעדות הוא ואפילו היו שנים אינו כלום כמו שביארנו בשני של קדושין נמצא שמעיקר התלמוד אם פרעו בעדים אין טענת סיטראי כלום ואם פרעו בעד אחד הוא מצטרף עמו ואם פרעו שלא בעדים אין עדותו של שליח מפקיע טענת סיטראי אם בשבועה לדעת קצת או שלא בשבועה לדעת קצת הא אחר תקנה אין עדות של שליח כלום לענין תביעת המלוה על השליח כל שהמלוה הזכיר לו שמלוה בשטר הוא היה לו ליתן לב שלא לפרוע עד שיבא השטר לידו או שיהא בטוח בהחזרתה ולא סוף דבר כשאמר לו המלוה שקול שטרא והב זוזי אלא אפילו אמר לו הב זוזי ושקול שטרא וכל שכיוצא בזה אומר לו לתקוני שדרתיך וכו׳ אבל כל שאמר לו סתם שיפרעם ולא הזכיר לו שם שטר אין כאן פשיעה שאף הוא אומר סבור הייתי שמלוה על פה היתה ומכל מקום אם אמר לו אל תפרעהו אלא בעדים הרי פשע ולמדת שכל שלא אמר לו כן בפירוש אינו זקוק ליתן לו בעדים וכמו שיתבאר מדין חנוני על פנקסו הנזכר במסכת שבועות (מ״ד:) שחנוני אומר נתתי ונשבע ונוטל ואע״פ שפרע לפועלים בלא עדים וכן ממה שאמרו בשני של קדושין (מ״ג:) השתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי שלוחים דיהבי ומישתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה:
כבר ביארנו שתפישה לאחר מיתה אינה מועלת אלא אם כן מטענת מגו הוזכר כאן מעשה באלמנה שהפקיד בעלה אצלה כרך של שטרות ותבעוה היורשים והיא טוענת שמחיים תפשתם ר״ל שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל כתובתה ולא חלה עליהם רשות של יתומים ליקרא מטלטלי דיתמי ויש מפרשים בה שאבי היתומים הפקידם אצל אשה אחרת והיא טוענת שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל חוב שהיה לה על אביהם והכל עולה לענין אחד ולענין הדין מיהא הוזכר בה שגמרו את הדין שאם יש לה עדים שנתבעה בהחזרת השטרות בחיי הבעל או המפקיד והיא מעכבתם הרי זו תפישה שמחיים ואין שם מטלטלי דיתמי חל עליהם ואם לאו הויא לה תפישה דלאחר מיתה שכל זמן שהיה מפקיד חי ברשותיה הוו קיימי כדין פקדון ומן הסתם אין אומרין שדעתה היה לעכבם מחיים ובמלוה מיהא נראה שנאמנת ואף בפקדון יש שואלים בה תהא נאמנת מגו דמציא אמרה לקוחות הם בידי על הדרך שביארנו למעלה ואפילו נראו בידה שאין כאן טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי תהא נאמנת בטענת מקח ותירצו גדולי הפוסקים שדין זה אינו אלא בשטרות שאין נקנות אלא בכתיבה ומסירה וכל שטוענת לקוחות הן בידי ובתורת מקח באו לידי אומרין לה אחוי שטריך והוא שאמרו במסכת סנהדרין פרק בורר (סנהדרין ל״א.) ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה כלומר ונאמנת במתוך של טענת מקח אלמא שלדעת המצריך כתיבה אין כאן מתוך שטענת מקח הא שאר מטלטלין אפילו נראו בידה שאין עוד בהם טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי הואיל ויש בה טענת בתורת מקח באו לידי אף כשטוענת מחיים תפשתים נאמנת ודין זה של גדולי הפוסקים אתה צריך לפרשו בשאין כאן עדים שבתורת פקדון באו לידו אלא שנראו עכשו בידו והואיל ואין כאן עידי פקדון אע״פ שראייתם בידו מפקיע טענת לא היו דברים וטענת החזרתי אינו מפקיע טענת בתורת מקח באו לידי אלא אם כן באומן או בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עמו שביארנו בשלישי של בתרא או בשטרות מטענת אחוי שטריך שאם היו שם עדי פקדון וראה אף בשאר מטלטלין הרי בטל כל מיגו טענת לא היו דברים וטענת החזרתי מדין ראה וטענת תורת מקח מדין עדי פקדון שכל שנתברר שבפקדון בא לידו אינו נאמן עוד בטענת מקח ואפילו בטענת חזרתי ולקחתי מצד עצמה אלא אם כן מצד מגו שבאי זה צד ואם לא היו שם עדים ולא ראה אף בשטרות נאמנת מצד טענת לא היו דברים או החזרתי ואפילו היו שם עדי פקדון ואין שם ראה נאמנת אף בשטרות מטענת החזרתי אלא על כרחך באין שם עדים וראה שאין כאן אלא טענת תורת מקח ובמטלטלין נאמן כל שאינו אמן באמנותו או אחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויש מפרשין את דבריהם ביש עדי פקדון ולא ראה ואע״פ שכיוצא בה במטלטלין נאמן בהחזרתי בשטרות מיהא אין מגו של החזרתי כלום שאם טוענת החזרתי שטר בידה מאי מהנו ואם כן לא היתה טענת המיגו מועלת לה כלום ויש מפרשין אותה מטעם זה אף בשאין עדים ולא ראה שאין בשטרות מתוך של לא היו דברים והחזרתי שאם כן הרי אינה יכולה להוציאם ומה יועילו לה בתפישתה ושמא תאמר שתלך ללווים ותעשה עמהם פשרה וקנוניא ותחזיר להם השטרות בדמים קלים אין חושדין את הלווים בכך וכן אין חוששין שתאמר להם בב״ד החזרתי ובינה לבינם תאמר להם שיתפשרו עמה שאין חוששין שתהא מעיזה כל כך ומכל מקום למדת שכל שיש שם מיגו אם מטענת לא היו דברים אם מטענת החזרתי אם מטענת תורת מקח במטלטלין אחרים נאמנת וגדולי המגיהים שבהלכותיהם נדחקו להם הדברים והשוו שטרות לשאר מטלטלין ופירשו שאף בשאר מטלטלין כל לגבי תפישה שניא תפישת פקדון הואיל וברשותה דמריה קאי ואין הדברים כלום ושמא תאמר ניהמנה מגו דמציא אמרה אגב קרקע אקנינהו ניהלאי שהרי כל הקנאת שטר אגב קרקע אינו צריך כתיבה ומסירה כמו שכתבנו בבתרא פרק ספינה מתוך כך יש מפרשים שהקנאת שטר אגב קרקע צריך כתיבה ולא הפקיע אגב זה מקניית השטר אלא מסירה הא כתיבה מיהא בעי וכן יש מפרשין שכל לגבות בו אף באגב צריך כתיבה ומסירה ואין צורך בכל אלו שאף אם היא טוענת באגב אקנינהו ניהלאי אומרין אחוי ארעא דאקנייך וכבר נרמזה סברא זו באחרון של בתרא (ב״ב קע״ג.) בענין שני יוסף בן שמעון ושמא תאמר להאמינה במתוך שיכולה לומר במתנת שכיב מרע נתנם לי שאין בו צורך לכתיבה ומסירה כמו שביארנו במקומו אפשר בשנתברר שלא צוה בשעת מיתה או שמא לטענה רחוקה כזו לא חששו ומיגו דאי בעיא קלתינהו נמי ליכא שאין מיגו אלא כשהוא בא לקיים את הטענה כמו שביארנו בבתרא:
תפישת שטרות שהזכרנו אינן כלום לענין גוביינת החובות ר״ל לגבות בהם שהרי אין אותיות נקנות במסירה ואם תטעון שנכתבו לה נאמר לה אחוי שטריך ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בהלכות מלוה ולוה פרק י״ו ראובן שהוציא שטר שיש ללוי על שמעון וטען שלוי כתבו לו ומסרו לו ואבד שטרו או שהקנהו אגב קרקע גובה ומכל מקום לדעתנו לענין גובינא אינו כלום אלא לענין שהם משכון אצלה להיות היתומים צריכים לפדותם שאם תאמר לעשות בהם קנוניא לא נחשדו ישראל על כך כמו שביארנו וזהו שכתבו גדולי הפוסקים מחיים תפישנא להו בתורת משכון והיתומים יכולים לפדותם ולפרעה במעות או בקרקע ומכל מקום אם באו מעות של שטרות אלו לידה וטוענת שבחיי הבעל תפשתי תפישתה מועלת ועכשו שתקנו לגבות מן המטלטלין אין אנו צריכין לכל מה שכתבנו שאף אם לא תפשה מן השטרות גובה מן החובות ושאר המטלטלין כמו שהתבאר:
כבר ביארנו בששי של שבועות שמי שהוא חשוד על השבועה אין משביעין אותו שום שבועה בעולם אפילו שבועת היסת אלא שאם היא שבועת התורה של טענת בריא כגון הודאת מקצתו ושל עד אחד שכנגדו נשבע ונוטל ואם היא שבועת השומרים שהיא טענת ספק פוטרין אותו ואם היא שבועת המשנה אם הוא מן הנשבעין ונוטלין כגון שכיר ונגזל ודומיהם שכנגדו נשבע ונפטר ואם היא מן השבועות הבאות על הספק וליפטר כגון שתפין שרצה אחד מהם להשביע את חברו פוטרין אותו ושבועת היסת מיהא אין שכנגדו נשבע ונוטל כלל הכל כמו שביארנו שם וכן ביארנו בשביעי של שבועות על חשד זה שאינו חשד עד שיבאו עדים ויעידו שעבר על שבועתו או עבר עבירה פלונית אבל אם הודה מפי עצמו אינו חשד וכל שכן שפסולי עדות אין עושין את האדם חשוד על פיהם ומכל מקום אם היה הדיין עצמו יודע שהוא חשוד רשאי להפכה לשכנגדו על סמך ידיעתו ולא עוד אלא אפילו העידה אשת הדיין לדיין שהוא חשוד על השבועה כל שהוא ברור בה שאין משקרת לו הופכה על פיה וכן בבנו ותלמידו ובכל שהדיין יודע בודאי ובבירור שהוא יכול לסמוך עליו והרי זה כידיעת עצמו הא כל שאין ברור לו בכך אינו עושהו חשוד ע״פ עד אחד ואפילו היה העד גדול שבגדולים לא נאמר דבר זה אלא מדין קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו וקצת גאונים כתבו שכל שאדם רגיל להוציא שם שמים לבטלה נקרא חשוד:
היה אחד תובע לחבירו מנה בשטר ובא אחד והעיד שהוא פרוע אם אין הדיין סומך עליו על הדרך שביארנו מגבהו ואין דברי העד כלום אלא להשביעו וכמו שאמרו (כתובות פ״ז.) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ומכל מקום אם הדיין עצמו יודע שהוא פרוע או מעיד לו אחד שהוא סומך עליו מתורת קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו הרי זה מחמיץ את הדין על הדרך האמור כאן מרענא שטרא אפומיה כלומר שאינו קורע את השטר ולא מגבה בה כלל ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו שמגבה בה אלא דוקא בשבועה ושמא תאמר ואף בעד אחד שאינו סומך עליו כן כמו שביארנו איפשר לפרש בדבריהם שאין מגבין אלא בשבועה אף בשטר שיש בו נאמנות שכל זמן שלא יתברר בשני עדים שפרע יהא נאמן זה לומר לא נפרעתי מה שאין כן בעד אחד דעלמא ויראה לי כן ממה שאמר לו ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא כלומר שאף רב פפא לא היה מכוין אלא להשביעו ושבועה והפך שבועה מדרגה אחת הם ואלו היה רב פפא בא להפקיע חובו לא היתה הפקעת חוב שוה להפוך שבועה עד שיהא הוא ראוי לומר לו לא יהא רב פפא כבת רב חסדא ומכל מקום עיקר קושיא אינה שלא אמרו עד אחד מעידה לא תפרע אלא בשבועה אלא בעד אחד כשר להעיד אבל הוא אמר שאף בעדות בנו כן הואיל וקים ליה בגויה אע״פ שלא היה ראוי להעיד לפני אביו והוא שאמר כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה וכן יש מפרשים מרענא שטרא אפומיה לענין שודא דדייני בשני שטרות היוצאין ביום אחד ליתנם לאותו שלא נפגם שטרו בעדות פירעון וכתבו גדולי הפוסקים בשם הגאונים שבדורות הללו אין סומכין על ענין קים לי בגויה כלל לשום דבר אפילו הפוך שבועה או חיוב שבועה ומכל מקום כל שאדם נאמן והגון מעיד בכך מחמצין את הדין כמה שאפשר עד שיראו אם יהו יכולין לבררו על אמתו ואם לאו יקוב הדין את ההר:
כל שנתחייב שבועה בבית דין משביעין אותו וגומרין את דינו אם לפטור אם הוא מן הנשבעין ולא משלמין או להיות שכנגדו משלם אם הוא מן הנשבעין ונוטלין ואין מזקיקין את הנתבע לישבע אלא בפני בית דין טען האחר לפני בית דין שיבא וישבע בעיר במעמד רבים שמא יהיה שם מי שידע בענין ויתבייש יש ללמוד מסוגיא זו ששומעין לו וכמו שאמרו תיתי ותשתבע במתא אפשר דמיכספא מבני מאתא ומכל מקום אין הכרח בכך שמא אף הנשבע לא הקפיד על זו ואלו הקפיד לא היו כופין אותו בכך ויש אומרין שכופין אלא דוקא בשאמר מלוה ללוה שהרי מתחלתו היה יכול לכופו בכך אף למקום הועד משום דעבד לוה לאיש מלוה כדאיתא בסנהדרין (ל״א:) אבל אם אמרה מי שדינו לישבע וליטול לא שהרי אינו כופהו לדון אלא בעירו והילכך נשבע לכאן ונוטל:
טען הנתבע לשבועה הואיל והוא רוצה להשביעני במקום אחר כתבו לי מעכשו פסק הדין אם לפטור אם שישלם הוא לי והניחוהו ביד שליש שיתנהו לי לכשאשבע במקום שהוא רוצה כותבין לו ואע״פ שכותבין לו אנו בית דין הוזקקנו שבא לפנינו פלני וכו׳ והזקקנוהו לשבועה ונשבע לפנינו כך וכך ומתוך שבועתו זכינו אותו מן הדין והרי עדין לא נשבע ומיחזי כשיקרא מכל מקום למיחזי כשיקרא לא חיישינן במה שיהא אמת אחר שיעשה כגון זו שכשתשבע נמצא לשון המעשה בית דין אמתי וכן אשרתא דדייני שאין הדיינין מכרין חתימת ידי העדים יכולין לכתוב לשון האשרתא קודם שיעידו העדים לפניהם ואע״פ שכותבין מדאתו לקדמנא פלני ופלני וכו׳ ואסהידו וכו׳ ועדין לא באו ולא העידו הואיל ומכל מקום לכשיבאו ויעידו יהא הלשון אמתי כשרה ומכל מקום כשהשנים מכירין והשלישי אינו מכיר צריך שלא יחתמו עד שיכירו שלשתן החתימה או יקיימוה בפני השלישי שאם אין עושין כן נמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם שהרי בשעה שחתמו השנים לא היה השלישי עמהם כלל ונמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם וכן הוא מה שאמרו כי קיימיתו בחיני כתובו בחיני אע״ג דממסרן לכו מילי בשילי משום דמיחזי כשיקרא וכן מה שאמרו (ב״ק ע׳.) לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי דכפריה שהרי אפשר שלא יודה ואין הדבר בא לעולם לידי בירור כמה שנכתב וכבר כתבנו דין זה בפרק שני מעתה שטר חוב שמצאו כתוב באשפה בשם לוה ובשם מלוה חתמו ונתנו לבעל דבר כשר חוץ מגט אשה שצריך כתיבה לשמה וכן שטר שלוה בו ופרעו ביומו שאין כאן משום מוקדם אלמלא נמחל שעבודו היה חוזר ולוה בו ולא היינו חוששין למיחזי כשיקרא אלא שכבר נמחל שיעבודו ואינו חוזר ולוה בו אף ביום ההלואה אע״פ שאין בה תורת קדימה כמו שביארנו במציעא:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
כבר ביארנו שתפישה לאחר מיתה אינה מועלת אלא אם כן מטענת מגו הוזכר כאן מעשה באלמנה שהפקיד בעלה אצלה כרך של שטרות ותבעוה היורשים והיא טוענת שמחיים תפשתם ר״ל שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל כתובתה ולא חלה עליהם רשות של יתומים ליקרא מטלטלי דיתמי ויש מפרשים בה שאבי היתומים הפקידם אצל אשה אחרת והיא טוענת שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל חוב שהיה לה על אביהם והכל עולה לענין אחד ולענין הדין מיהא הוזכר בה שגמרו את הדין שאם יש לה עדים שנתבעה בהחזרת השטרות בחיי הבעל או המפקיד והיא מעכבתם הרי זו תפישה שמחיים ואין שם מטלטלי דיתמי חל עליהם ואם לאו הויא לה תפישה דלאחר מיתה שכל זמן שהיה מפקיד חי ברשותיה הוו קיימי כדין פקדון ומן הסתם אין אומרין שדעתה היה לעכבם מחיים ובמלוה מיהא נראה שנאמנת ואף בפקדון יש שואלים בה תהא נאמנת מגו דמציא אמרה לקוחות הם בידי על הדרך שביארנו למעלה ואפילו נראו בידה שאין כאן טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי תהא נאמנת בטענת מקח ותירצו גדולי הפוסקים שדין זה אינו אלא בשטרות שאין נקנות אלא בכתיבה ומסירה וכל שטוענת לקוחות הן בידי ובתורת מקח באו לידי אומרין לה אחוי שטריך והוא שאמרו במסכת סנהדרין פרק בורר (סנהדרין ל״א.) ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה כלומר ונאמנת במתוך של טענת מקח אלמא שלדעת המצריך כתיבה אין כאן מתוך שטענת מקח הא שאר מטלטלין אפילו נראו בידה שאין עוד בהם טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי הואיל ויש בה טענת בתורת מקח באו לידי אף כשטוענת מחיים תפשתים נאמנת ודין זה של גדולי הפוסקים אתה צריך לפרשו בשאין כאן עדים שבתורת פקדון באו לידו אלא שנראו עכשו בידו והואיל ואין כאן עידי פקדון אע״פ שראייתם בידו מפקיע טענת לא היו דברים וטענת החזרתי אינו מפקיע טענת בתורת מקח באו לידי אלא אם כן באומן או בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עמו שביארנו בשלישי של בתרא או בשטרות מטענת אחוי שטריך שאם היו שם עדי פקדון וראה אף בשאר מטלטלין הרי בטל כל מיגו טענת לא היו דברים וטענת החזרתי מדין ראה וטענת תורת מקח מדין עדי פקדון שכל שנתברר שבפקדון בא לידו אינו נאמן עוד בטענת מקח ואפילו בטענת חזרתי ולקחתי מצד עצמה אלא אם כן מצד מגו שבאי זה צד ואם לא היו שם עדים ולא ראה אף בשטרות נאמנת מצד טענת לא היו דברים או החזרתי ואפילו היו שם עדי פקדון ואין שם ראה נאמנת אף בשטרות מטענת החזרתי אלא על כרחך באין שם עדים וראה שאין כאן אלא טענת תורת מקח ובמטלטלין נאמן כל שאינו אמן באמנותו או אחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויש מפרשין את דבריהם ביש עדי פקדון ולא ראה ואע״פ שכיוצא בה במטלטלין נאמן בהחזרתי בשטרות מיהא אין מגו של החזרתי כלום שאם טוענת החזרתי שטר בידה מאי מהנו ואם כן לא היתה טענת המיגו מועלת לה כלום ויש מפרשין אותה מטעם זה אף בשאין עדים ולא ראה שאין בשטרות מתוך של לא היו דברים והחזרתי שאם כן הרי אינה יכולה להוציאם ומה יועילו לה בתפישתה ושמא תאמר שתלך ללווים ותעשה עמהם פשרה וקנוניא ותחזיר להם השטרות בדמים קלים אין חושדין את הלווים בכך וכן אין חוששין שתאמר להם בב״ד החזרתי ובינה לבינם תאמר להם שיתפשרו עמה שאין חוששין שתהא מעיזה כל כך ומכל מקום למדת שכל שיש שם מיגו אם מטענת לא היו דברים אם מטענת החזרתי אם מטענת תורת מקח במטלטלין אחרים נאמנת וגדולי המגיהים שבהלכותיהם נדחקו להם הדברים והשוו שטרות לשאר מטלטלין ופירשו שאף בשאר מטלטלין כל לגבי תפישה שניא תפישת פקדון הואיל וברשותה דמריה קאי ואין הדברים כלום ושמא תאמר ניהמנה מגו דמציא אמרה אגב קרקע אקנינהו ניהלאי שהרי כל הקנאת שטר אגב קרקע אינו צריך כתיבה ומסירה כמו שכתבנו בבתרא פרק ספינה מתוך כך יש מפרשים שהקנאת שטר אגב קרקע צריך כתיבה ולא הפקיע אגב זה מקניית השטר אלא מסירה הא כתיבה מיהא בעי וכן יש מפרשין שכל לגבות בו אף באגב צריך כתיבה ומסירה ואין צורך בכל אלו שאף אם היא טוענת באגב אקנינהו ניהלאי אומרין אחוי ארעא דאקנייך וכבר נרמזה סברא זו באחרון של בתרא (ב״ב קע״ג.) בענין שני יוסף בן שמעון ושמא תאמר להאמינה במתוך שיכולה לומר במתנת שכיב מרע נתנם לי שאין בו צורך לכתיבה ומסירה כמו שביארנו במקומו אפשר בשנתברר שלא צוה בשעת מיתה או שמא לטענה רחוקה כזו לא חששו ומיגו דאי בעיא קלתינהו נמי ליכא שאין מיגו אלא כשהוא בא לקיים את הטענה כמו שביארנו בבתרא:
תפישת שטרות שהזכרנו אינן כלום לענין גוביינת החובות ר״ל לגבות בהם שהרי אין אותיות נקנות במסירה ואם תטעון שנכתבו לה נאמר לה אחוי שטריך ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בהלכות מלוה ולוה פרק י״ו ראובן שהוציא שטר שיש ללוי על שמעון וטען שלוי כתבו לו ומסרו לו ואבד שטרו או שהקנהו אגב קרקע גובה ומכל מקום לדעתנו לענין גובינא אינו כלום אלא לענין שהם משכון אצלה להיות היתומים צריכים לפדותם שאם תאמר לעשות בהם קנוניא לא נחשדו ישראל על כך כמו שביארנו וזהו שכתבו גדולי הפוסקים מחיים תפישנא להו בתורת משכון והיתומים יכולים לפדותם ולפרעה במעות או בקרקע ומכל מקום אם באו מעות של שטרות אלו לידה וטוענת שבחיי הבעל תפשתי תפישתה מועלת ועכשו שתקנו לגבות מן המטלטלין אין אנו צריכין לכל מה שכתבנו שאף אם לא תפשה מן השטרות גובה מן החובות ושאר המטלטלין כמו שהתבאר:
כבר ביארנו בששי של שבועות שמי שהוא חשוד על השבועה אין משביעין אותו שום שבועה בעולם אפילו שבועת היסת אלא שאם היא שבועת התורה של טענת בריא כגון הודאת מקצתו ושל עד אחד שכנגדו נשבע ונוטל ואם היא שבועת השומרים שהיא טענת ספק פוטרין אותו ואם היא שבועת המשנה אם הוא מן הנשבעין ונוטלין כגון שכיר ונגזל ודומיהם שכנגדו נשבע ונפטר ואם היא מן השבועות הבאות על הספק וליפטר כגון שתפין שרצה אחד מהם להשביע את חברו פוטרין אותו ושבועת היסת מיהא אין שכנגדו נשבע ונוטל כלל הכל כמו שביארנו שם וכן ביארנו בשביעי של שבועות על חשד זה שאינו חשד עד שיבאו עדים ויעידו שעבר על שבועתו או עבר עבירה פלונית אבל אם הודה מפי עצמו אינו חשד וכל שכן שפסולי עדות אין עושין את האדם חשוד על פיהם ומכל מקום אם היה הדיין עצמו יודע שהוא חשוד רשאי להפכה לשכנגדו על סמך ידיעתו ולא עוד אלא אפילו העידה אשת הדיין לדיין שהוא חשוד על השבועה כל שהוא ברור בה שאין משקרת לו הופכה על פיה וכן בבנו ותלמידו ובכל שהדיין יודע בודאי ובבירור שהוא יכול לסמוך עליו והרי זה כידיעת עצמו הא כל שאין ברור לו בכך אינו עושהו חשוד ע״פ עד אחד ואפילו היה העד גדול שבגדולים לא נאמר דבר זה אלא מדין קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו וקצת גאונים כתבו שכל שאדם רגיל להוציא שם שמים לבטלה נקרא חשוד:
היה אחד תובע לחבירו מנה בשטר ובא אחד והעיד שהוא פרוע אם אין הדיין סומך עליו על הדרך שביארנו מגבהו ואין דברי העד כלום אלא להשביעו וכמו שאמרו (כתובות פ״ז.) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ומכל מקום אם הדיין עצמו יודע שהוא פרוע או מעיד לו אחד שהוא סומך עליו מתורת קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו הרי זה מחמיץ את הדין על הדרך האמור כאן מרענא שטרא אפומיה כלומר שאינו קורע את השטר ולא מגבה בה כלל ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו שמגבה בה אלא דוקא בשבועה ושמא תאמר ואף בעד אחד שאינו סומך עליו כן כמו שביארנו איפשר לפרש בדבריהם שאין מגבין אלא בשבועה אף בשטר שיש בו נאמנות שכל זמן שלא יתברר בשני עדים שפרע יהא נאמן זה לומר לא נפרעתי מה שאין כן בעד אחד דעלמא ויראה לי כן ממה שאמר לו ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא כלומר שאף רב פפא לא היה מכוין אלא להשביעו ושבועה והפך שבועה מדרגה אחת הם ואלו היה רב פפא בא להפקיע חובו לא היתה הפקעת חוב שוה להפוך שבועה עד שיהא הוא ראוי לומר לו לא יהא רב פפא כבת רב חסדא ומכל מקום עיקר קושיא אינה שלא אמרו עד אחד מעידה לא תפרע אלא בשבועה אלא בעד אחד כשר להעיד אבל הוא אמר שאף בעדות בנו כן הואיל וקים ליה בגויה אע״פ שלא היה ראוי להעיד לפני אביו והוא שאמר כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה וכן יש מפרשים מרענא שטרא אפומיה לענין שודא דדייני בשני שטרות היוצאין ביום אחד ליתנם לאותו שלא נפגם שטרו בעדות פירעון וכתבו גדולי הפוסקים בשם הגאונים שבדורות הללו אין סומכין על ענין קים לי בגויה כלל לשום דבר אפילו הפוך שבועה או חיוב שבועה ומכל מקום כל שאדם נאמן והגון מעיד בכך מחמצין את הדין כמה שאפשר עד שיראו אם יהו יכולין לבררו על אמתו ואם לאו יקוב הדין את ההר:
כל שנתחייב שבועה בבית דין משביעין אותו וגומרין את דינו אם לפטור אם הוא מן הנשבעין ולא משלמין או להיות שכנגדו משלם אם הוא מן הנשבעין ונוטלין ואין מזקיקין את הנתבע לישבע אלא בפני בית דין טען האחר לפני בית דין שיבא וישבע בעיר במעמד רבים שמא יהיה שם מי שידע בענין ויתבייש יש ללמוד מסוגיא זו ששומעין לו וכמו שאמרו תיתי ותשתבע במתא אפשר דמיכספא מבני מאתא ומכל מקום אין הכרח בכך שמא אף הנשבע לא הקפיד על זו ואלו הקפיד לא היו כופין אותו בכך ויש אומרין שכופין אלא דוקא בשאמר מלוה ללוה שהרי מתחלתו היה יכול לכופו בכך אף למקום הועד משום דעבד לוה לאיש מלוה כדאיתא בסנהדרין (ל״א:) אבל אם אמרה מי שדינו לישבע וליטול לא שהרי אינו כופהו לדון אלא בעירו והילכך נשבע לכאן ונוטל:
טען הנתבע לשבועה הואיל והוא רוצה להשביעני במקום אחר כתבו לי מעכשו פסק הדין אם לפטור אם שישלם הוא לי והניחוהו ביד שליש שיתנהו לי לכשאשבע במקום שהוא רוצה כותבין לו ואע״פ שכותבין לו אנו בית דין הוזקקנו שבא לפנינו פלני וכו׳ והזקקנוהו לשבועה ונשבע לפנינו כך וכך ומתוך שבועתו זכינו אותו מן הדין והרי עדין לא נשבע ומיחזי כשיקרא מכל מקום למיחזי כשיקרא לא חיישינן במה שיהא אמת אחר שיעשה כגון זו שכשתשבע נמצא לשון המעשה בית דין אמתי וכן אשרתא דדייני שאין הדיינין מכרין חתימת ידי העדים יכולין לכתוב לשון האשרתא קודם שיעידו העדים לפניהם ואע״פ שכותבין מדאתו לקדמנא פלני ופלני וכו׳ ואסהידו וכו׳ ועדין לא באו ולא העידו הואיל ומכל מקום לכשיבאו ויעידו יהא הלשון אמתי כשרה ומכל מקום כשהשנים מכירין והשלישי אינו מכיר צריך שלא יחתמו עד שיכירו שלשתן החתימה או יקיימוה בפני השלישי שאם אין עושין כן נמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם שהרי בשעה שחתמו השנים לא היה השלישי עמהם כלל ונמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם וכן הוא מה שאמרו כי קיימיתו בחיני כתובו בחיני אע״ג דממסרן לכו מילי בשילי משום דמיחזי כשיקרא וכן מה שאמרו (ב״ק ע׳.) לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי דכפריה שהרי אפשר שלא יודה ואין הדבר בא לעולם לידי בירור כמה שנכתב וכבר כתבנו דין זה בפרק שני מעתה שטר חוב שמצאו כתוב באשפה בשם לוה ובשם מלוה חתמו ונתנו לבעל דבר כשר חוץ מגט אשה שצריך כתיבה לשמה וכן שטר שלוה בו ופרעו ביומו שאין כאן משום מוקדם אלמלא נמחל שעבודו היה חוזר ולוה בו ולא היינו חוששין למיחזי כשיקרא אלא שכבר נמחל שיעבודו ואינו חוזר ולוה בו אף ביום ההלואה אע״פ שאין בה תורת קדימה כמו שביארנו במציעא:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush