(1) 
עַל כְּתַב יָדָן הֵם מְעִידִים לְדִבְרֵי חֲכָמִים אעַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר הֵם מְעִידִים.
עַל כְּתַב יָדָן הֵם מְעִידִים לְדִבְרֵי חֲכָמִים אעַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר הֵם מְעִידִים.the witnesses are testifying about their handwriting and authenticating their own signatures. Therefore, if each witness testifies only with regard to his own handwriting, there is only one witness authenticating each signature. According to the Rabbis, the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document and are not authenticating the signatures at all. Therefore, the testimony of the two witnesses who signed the document is sufficient to ratify the document.
כשתימצא לומר לדברי ר׳ על כתב ידם הן מעידין – ואין עדות מתקיימת אלא בשנים. לדברי חכמים על מנה שבשטר מעידין – והנה הן שנים, לפיכך אין צריכין אחר.
אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין אמר ראמי בר חמא כמה מעליא13 הא שמעתא אמר ליה רבא מאי מעליותא מאי דקא משהיד14 שהדא לא קא15 משהיד דיינא ומאי דקא משהיד16 דיינא לא קא17 משהיד18 שהדא אלמא לא מצטרפי וכן הילכתא:
1. חתומים: גו : ״חותמין״. גיב : ״שהיו חתומין״.
2. דלא ליפוק: גי , כ״י נ : ״דלא ניפוק״. גיב : ״דלפוק״.
3. ליכתוב: גי גיב : ״ההוא חד סהדא״.
4. חתמות: דפוסים : חתימת .
5. דחזו ליה בי דינא: חסר ב-גו לפני הגהה. חסר בדפוסים.
6. ומחזקי: כ״י נ : ״ומחזקו״.
7. דלא: דפוסים: ולא .
8. אשהודי: וכן גיב . גו , כ״י נ : ״לאשהודי״. גי , דפוסים: ״לאסהודי״.
9. אחתמות: דפוסים : אחתימות .
10. ליה: וכן גיב . גו גי , כ״י נ , דפוסים: ״לה״.
11. מעילויה: כ״י נ : ״עילויה״. דפוסים: עליה .
12. ידו: גי : ״ידיו״.
13. מעליא: גיב : ״מעליאתא״.
14. דקא משהיד: דפוסים: דמסהיד .
15. קא: חסר ב-גי , דפוסים.
16. דקא משהיד: דפוסים: דמסהיד .
17. קא: חסר ב-גי , דפוסים.
18. משהיד: חסר ב-גי גיב .
לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים – אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ולא צריך חד מינייהו לאסהודי אדחבריה.
שנים החתומים בשטר ובאו לקיימו, זה מעיד על חתימתו וזה על חתימתו דעל מנהא הן מעידין. כלומר על מה שכת׳ בשטר הן מעידין ואיכא שני עדים על מה שכת׳ בשטר.
א. נראה של״ג מנה שבשטר.
על כתב ידן הן מעידין – נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש דמעידין על מנה שבשטר חשיב כאילו מעידין על כתב ידן וכן לרבנן אפי׳ אומרי׳ בהדיא דעל כתב ידן הן מעידין מדאמרי׳ בסמוך ואי ליכא תרי אלא חד היכי נעביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן.
לדברי חכמים, על מנה שבשטר הן מעידין. כלומ׳ אנחנו ראינו המלוה וחתמנו, הילכך באינהו גופיהו סגי ולא צריך חד מיניהו לאסהודי אדחבריה.
וקימא לן כרבנן, דעל מנה שבשטר הן מעידין, בין לקולא בין לחומרא. לקולא, כדאמרן במתני׳, היכא ששניהם בעולם, זה יעיד זה כתב ידי וזה יעיד זה כתב ידי, ודי לנו בזה להכשירו. ולחומרא, כמו שמפורש בסמוך, דשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם, צריך שנים מן השוק להעיד עליו, ואין זה כשר להעיד על כתב ידו ועל כתב ידו של חבירו וליצרף אחר עמו שיעיד על שתיהן, דכיון דעל מנה שבשטר הן מעידים, תכף שאמר זה כתב ידי הוא העיד על פלגא דממונא, וזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד, דאינו צריך לו, וכי הדר מצטרף עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת המת, הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה, אישתכח דכולי ממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה, ואנן על פי שנים עדים בעינן, חצי דבר על פיו של זה, וחציו על פיו של זה, הילכך אין רשאי להעיד על חברו. אלא יבאו שנים מן השוק ויעידו עליו.
מתני׳ זה אומר זה כתב ידי וכו׳. כשתמצא לומר לדברי ר׳ על כתב ידן וכו׳. עד אבל אמגלתא לא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עילויה מאי דבעי. ואע״ג דאפשר ארישא דמגלתא, דהא תו ליכא למיחש עלה, אנן אחספא מחתמינן ליה, דלמא אתי למחתם בסוף מגלתא.
(א-ב) גמרא לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים – פירו׳ לא שהיו צריכין להעיד כן או שיזכרו עדותן דהא במתניתין לא קתני הכי אלא דסבירא לרבנן כיון שהם עצמם חתומין בשטר וכשאומר זה כתב ידינו מתקיים השטר ונעשה עדות שנחקרה בב״ד והא חשיב לן כאלו הן מעידין עכשיו על מנה שבשטר ומאי נפקא מינה לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריך שנים מן השוק להצטרף עם האי להעיד על כתב ידו מכל מקום למ״ד על מנה שבשטר הם מעידים זה שהעיד עמו על חתימתו כמאן דלית׳ דמי וכי החי מצטרף עם אחד מן השוק להעיד כתב ידו המת הא נפיק אפומיה דחד כוליה ממונא נכי רבעא כתב חתימת ידי׳ אחספא ושדי ליה בבי דינא דהוה ליה ומחזיק ליה על ידי׳ דהשתא לא מסהיד איהו על חתימת ידי׳ אלא בי דינא מקיימין ליה דמדמין כתיבה לכתיבה ומכאן אני אומר שישראל שהיה חתום בשטר ואח״כ עובד כוכבים ומזלות ואין עד שיעיד על כתב ידו לא חשיבא עדות דהוא כותי ולא מחזיק חתימת ידי׳ בבי דינא ומדמי ליה. דהא לא חשיבא עדות.
(א-ח) ודוקא אחספא אבל אמגילה לא וכו׳ – משמע אחספא משום דליכ׳ למיחש משום דכי כתב עלה אינש מה דבעי לא מהני ליה ולא מידי דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול. והקשו בתוס׳ מהא דתנן התם כיצד בשטר כתב לו על השטר או על החרס ותירץ ר״ת ז״ל מאי כתב חקק אי נימא האי בעידי מסירה וכדר״א דאמר עידי מסירה כרתי ולא חיישינן לזיוף שהרי יבואו עידי מסירה ויעידו ורבינו יחיאל ז״ל פי׳ דחספא דידהו כתב שאינו יכול להזדייף הוא שלא היה שיעיד והא דאמרי׳ הכא דכתב אחספא טעמא דמלתא דכיון דשדי ליה בי דינא לברא לא רמי אדעתיה לומר דאי׳ ביה שום כתב ולא שקלי׳ אבל במגילתא איכא למיחש דכי חזי ליה בארעא שקיל וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי ואין צריך לכל זה דכי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו בשטרי ראי׳ שעומדים ברשות הקונה אבל שטרי מקנה שנעש לשעתו ולקנות בו ולזרקו אף על פי שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראייה ממנו בב״ד אלא שהעדים יעידו לאחר שזכה בה שטר כתוב וחתום כראוי ואתיא מתניתין אפי׳ לר״מ דאמר דעידי חתימה כרתי וכן פירש הרמב״ן ז״ל.
וכתבו התוספות ז״ל על כתב ידן הן מעידין נראה דלר׳ אפילו אומר בפי׳ וכו׳. עד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן. פירוש דאי אמרת בסתמא פליגי הא דקאמר בסמוך אי ליכא תרי אלא חד לכתוב חתימות ידיה אחספא ה״ל למימר שיאמרו שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו. ועי׳ בפסקי הרא״ש ז״ל:
ומצאתי בקונטריסין כתוב בתוספות היכי עביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן תימה למה לא הביאו ראיה מדקאמר למאי נפקא מינה למת אחד מהם שצריך שנים מן השוק משום דדילמא על מנה שבשטר הן מעידין ואם איתא שיועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן נימא דסגי בחד מן השוק ויאמרו לו שיעיד על כתב ידן אלא ודאי אינו מועיל וכ״ת דמיירי שכבר העיד על מנה שבשטר ולכך בעי שנים מן השוק אם כן גם הראיה שהם מביאים מדקאמר היכי נעביד נאמר שאותו העד האחד שמכיר חתימת יד המת העיד כבר על מנה שבשטר דיש לומר שהראיה שהם מביאין מן הספר היכי נעביד וכו׳. ע״כ לא איירי שכבר העיד על מנה שבשטר דאם כן יפרש בפי׳ היכי נעביד היכא דליכא אלא חד והעיד על מנה שבשטר אלא ודאי לא איירי שהעיד כבר על מנה שבשטר וכדין מביאין ראיה התוספות אבל גבי מת אחד מהם אין ראיה דאיכא למימר שכבר העיד על מנה שבשטר כדפי׳ ע״כ. ולקמן נכתוב עוד בזה בס״ד:
וז״ל הריטב״א ז״ל על מנה שבשטר הן מעידין פי׳ לא שיהו צריכין להעיד כן או שיזכרו עדותן דהא במתני׳ לא קתני הכי אלא דסברי רבנן דכיון שהם עצמן חתומין בשטר וכשאומרין זה כתב ידינו מתקיים השטר ונעשה כעדים שנחקרה עדותן בב״ד הא חשיב לן כאילו הם מעידים עכשיו על מנה שבשטר. ע״כ:
תוס׳ בד״ה ודוקא אחספא כו׳ והא דתניא כו׳ נראה דאתיא כר״א דאמר עדי כו׳ עכ״ל נראה מלשונם אבל הך דשמעתין דליכא למיחש למידי בחספא לא אתיא כר״א וק״ק דהא הך חששא דמגילתא אינו אלא משום הוציא עליו כתב ידו כו׳ כדמסיק דאינו אלא שטר ראייה בעלמא ור״א נמי מודה ביה דאין כותבין אותו על דבר שיכול להזדייף כמ״ש התוס׳ מדקאמר אבל שאר שטרות לא וא״כ אתיא שמעתין שפיר נמי כר״א וק״ל:
בגמרא לדברי רבי על כתב ידן הן מעידין. וקשיא לי אכתי אמאי לא מהני דכיון שהלוה טוען מזוייף א״כ הרי יש כאן שני עדים המכחישין טענת הלוה והוחזק כפרן בעדים וי״ל דכיון שאין כ״א מהעדים מעיד כ״א על חתימת ע״א א״כ אין הלוה צריך להכחיש אלא א׳ מהם דנהי דחד קושטא קמסהיד אפ״ה מצי למיטען שחתימת השני מזוייף והו״ל שטר בע״א דלאו מידי הוא ואכתי קשיא לי כיון דלר׳ על כתב ידן הן מעידין א״כ אפילו כשמצרפין עמהם א׳ על כל חתימה אמאי מהני דנהי שיש כאן שני עדים על כל חתימה וחתימה מ״מ הו״ל חצי דבר כיון דע״א בשטר לאו כלום הוא. וכה״ג קשה נמי לרבנן היכא ששני כיתי עדים כל כת מעידה על קיום ע״א. ובשלמא לשיטת התוספות בפ׳ מרובה דף ע׳ דכל היכא שאין העד יכול לראות אלא חצי דבר מהני א״ש אבל לשיטת הרי״ף שהביאו התוספות שם שאין לחלק בכך אלא בכל ענין הוי חצי דבר אם לא בענין שיש איזה תועלת בכל א׳ מהעדות לבדו ודאי קשה ויש ליישב דה״נ יש תועלת בכל כת מהעדות דשטר בע״א זוקק לשבועה דאורייתא ואפילו לשיטת הפוסקים דע״א בשטר אינו זוקק לשבועה מ״מ היכא ששנים חתומים ומצאו לקיים כתב ידו של א׳ ולא מצאו לקיים כתב יד השני כ״ע מודו דזקוק לשבועה כדאיתא בירושלמי והבאתיו לעיל כנ״ל ודו״ק:
לדברי חכמים על מנה וכו׳ לפמ״ש התוס׳ לעיל בד״ה ור״י וכו׳ בשם ירושלמי דפליגי בזכירה מתוך הכתב דלרבי לא חשיב זכירה קשה לכאורה על שיטת הרמב״ם ז״ל דס״ל דכשהעדים מעידין בעצמן צריכין לזכור גוף העדות ואם אינם זוכרין ה״ל כחרשים כמבואר בשו״ע חו״מ סימן מ״ו א״כ כיון דלרבי לא מיקרי זכירה למה מהני על כתב ידן ואין לומר דס״ל באמת דבהא נמי פליגי רבי ורבנן דס״ל על מנה שבשטר (והיינו אפילו אומרים בפירוש על כתב ידן כמו שהוכיחו התוס׳ בד״ה על כתב ידן וכו׳ מדאמרינן בסמוך ואי ליכא אלא חד וכו׳) ס״ל להרמב״ם ז״ל דהיינו טעמא משום דס״ל לרבנן אפילו יאמרו בפירוש על כתב ידן צריכין לזכור א״כ לעולם על מנה שבשטר מעידין ורבי ס״ל דלא בעינן שיזכרו את העדות. ואפ״ה ס״ל להירושלמי דפליגי במתניתין בזכירה מתוך הכתב אי הוי זכירה דהא ע״כ רבי ורבנן במתניתין פליגי בחד שטרא אם הקיום מועיל וכיון דלרבנן ע״כ צ״ל דמיירי דאומרים שזוכרים מ״ט דרבי ע״כ צ״ל דפליגי נמי בזכירה מתוך הכתב. אבל זה דוחק שא״א לאומרו להמציא פלוגתא חדשה בין רבי ורבנן דרבי לקולא ורבנן לחומרא באומרים בפירוש שאין זוכרים כלל. ותו דרב אמר בפירוש בזו רבי לקולא וכו׳ משמע דלא משכחת רק בזו והול״ל נמי כנ״ל באומרים בפירוש שאין זוכרים. ויותר היה נראה לכאורה דס״ל לרבי דנהי דזכירה מתוך הכתב אינו מועייל על מנה שבשטר לעדות גמור. אפ״ה מועיל קצת על כתב ידו דלא ליהוי כחרש ועיין מ״ש לקמן עפ״ז וגם זה דחוק. והנלפענ״ד נכון ליישב דעת הרמב״ם ז״ל דהא כתב הרמב״ם דדוקא כשמעידין על כתב ידן העדים בעצמן לא מהני אם אינם זוכרים אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אף שאומרים העדים שאינם זוכרים אינם נאמנים דהוי ליה כחוזרים ומגידים. הרי דטעמא דכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הם נאמנים במיגו כמו באנוסים היינו דמתניתין לעיל. וכיון דמצינו במתניתין דלעיל דר׳ מאיר פליג אינם נאמנים לפוסלו ומפרש הש״ס לעיל דס״ל מודה בשטר שכתבו א״צ לקיימו ואינן נאמנים אע״ג דיש להם מיגו. נמצא ה״נ כיון דשמעינן לרבי דס״ל בבבא בתרא דף קנ״ד דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כיון שמעידין על כתב ידן אף שאומרים שאינם זוכרים נהי דלא מעידים על מנה שבשטר מ״מ ה״ל קיום על כתב ידן כאלו יוצא ממקום אחר דאינם נאמנים לומר שאינם זוכרים ולא מהני מיגו בזה. אבל אנן קי״ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו שפיר כתב הרמב״ם ז״ל דנאמנים לומר שאינם זוכרים ועיין מ״ש לקמן בזה. ודוק: מיהו בסוגיא דבבא מציעא דף ח׳ ובבא בתרא דף קע״א בעי הש״ס לומר דס״ל לרבי צריך לקיימו ולפי הסוגיות אלו מוכח דלא כהרמב״ם אם לא שנדחק כנ״ל:
תוס׳ ד״ה על כתב ידן וכו׳ מדאמרינן בסמוך ואי ליכא וכו׳ יש לדקדק דהוכיחו לרבנן ולא הוכיחו לרבי. והנה לכאורה נלענ״ד דמוכח לרבי דאינו מועיל אפילו אם יעידו בפירוש על מנה שבשטר דאל״ה אפילו אם נאמר דמעידין על כתב ידן. מ״מ נהי דאינם נאמנים מטעם עדים עכ״פ יאמנו להכשיר השטר דזה כתב ידו במיגו דאי בעי היו מעידין על מנה שבשטר א״ו דס״ל דאינו מועיל אפילו יעידו בפירוש. ולכאורה היה נראה לדחות זה משום דהוי ליה מיגו בשנים וכמ״ש התוס׳ לעיל. ובזה הי׳ נראה לדחות נמי הראיה שכתבנו במתניתין דאי במשמעות הלשון פליג רבי א״כ איך ס״ד דרבי מספקא ליה א״כ ברישא נמי שמא כוונת עד א׳ על מנה שבשטר והוי ליה תלתא ריבעי דממונא אפומא דחד. דזה אינו דהא כתב הר״ן טעמא דאין אומרים מיגו בשנים משום שמא הסכימו על זה השקר ועל שקר אחר לא יסכים חבירו משא״כ אם נימא דאחד מעיד באמת על מנה שבשטר א״כ כשהשני מעיד אפילו נימא דהוא מעיד על כתב ידו אפ״ה הוא נאמן במיגו דאי בעי הי׳ מעיד על מנה שבשטר כמו חבירו דהא אי אפשר לומר כסברת הר״ן שהסכימו שניהן לומר על כתב ידן דהא א״כ הוא פשיטא דמתקיים השטר כיון דכל א׳ מעיד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו ואם ניחוש שא׳ אומר על מנה שבשטר ממילא דהשני שמעיד על כתב ידו נאמן במיגו דהי׳ גם הוא אומר על מנה שבשטר. אך דלפ״ז פשיטא מוכח מסוגיא דלרבי אינו מועיל אפילו יעיד בפירוש דא״כ בהא דרבי לקולא משום דמעיד על כתב ידו אכתי מפיק תלתא רבעי דממונא דהא על כתב ידו אין צריך לאחר דנאמן במיגו דהי׳ מעיד על מנה שבשטר כיון דחד הוא. ולפ״ז היה קשה לכאורה על שיטת הירושלמי דס״ל באמת לרבי דכשמעידים בפירוש על מנה שבשטר מועיל א״כ להימן במיגו. ואין לומר דס״ל להירושלמי באמת בעד א׳ דמהימן לרבי רק בשנים משום דאין מיגו בשנים. וסוגי׳ דרבי לקולא הוא דלא כשיטת הירושלמי דהא כתבו התוס׳ לעיל פלוגתא דרב הונא ור׳ יוחנן לעיל דרב הונא דקאמר והוא שזוכרם מעצמו כרבי והתם משמע בעד אחד דקאמר בברייתא כותב אדם. וצ״ל דכותב אדם לאו דוקא דבל״ז כתבו התוס׳ לעיל דהירושלמי ס״ל דעד אחד בשטר לאו כלום הוא. ואפשר דהיינו דסיימו התוס׳ לעיל ולשון כותב אדם לא משמע הכי ודוק:
מיהו נלענ״ד דלפמ״ש לעיל בשיטת הירושלמי דס״ל נמי דבעינן שיזכרו העדים כמ״ש הרמב״ם אלא דס״ל אליבא דרבי דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואינן נאמנים לומר שאינם זוכרים. א״כ ממילא דלא קשה דיאומן במיגו דהי׳ מעיד על מנה שבשטר דכיון דמטעם עדים לא מהימן אלא מטעם מיגו אדרבא לפי דעת העד שאומר שאינו זוכר הוא רוצה לפסול השטר אלא דאין אנו מאמינים לו א״כ עכ״פ אין שייך להכשיר השטר מטעם מיגו דאדרבא הוא רוצה לפסלו כן נראה לעניות דעתי נכון לפי שיטת הירושלמי ודוק:
קיום שטר כשאחד מן העדים מת
ציון ג.ד.
גמרא. קא משמע לן דרבי מיפשט פשיטא ליה בין לקולא בין לחומרא. דאמר רב יהודה אמר רב: שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן - צריכין שנים מן השוק להעיד עליו, בזו רבי לקולא ורבנן לחומרא. ואי ליכא תרי אלא חד מאי? אמר אביי: לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומחזקי ליה בי דינא, ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה, ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך. ודוקא אחספא, אבל אמגלתא לא, דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי.
שנים החותמין על השטר ומת אחד מהן - צריך שני עדים להעיד על כתב ידו של מת, ואם לא נמצא אלא עד אחד עם זה העד החי - הרי זה החי כותב חתימת ידו בפני עדים אפילו על החרש ומשליכו בבית דין, עד שיוחזק כתב ידו בבית דין ולא יהיה צריך לומר ש׳זה כתב ידי׳, ויעיד הוא והאחר על כתב ידי המת ויתקיים כתב ידו הוא שלא מפיו.(רמב״ם עדות ז, ה)
שנים שחתומים על השטר ומת אחד מהם - צריך שנים מן השוק להעיד על חתימתו, ואין העד החי יכול להצטרף עם אחר להעיד על חתימת המת, שאם כן יצאו שלשה רביעי הממון על ידו. ואם לא נמצא אלא עד אחד עם זה העד החי - כותב חתימת ידו בפני עדים אפילו על החרס ומשליכו בבית דין, עד שיוחזק כתב ידו בבית דין (וכל שכן אם היו עדים לקיים חתימת החי), כדי שלא יצטרך להעיד על חתימתו ואחר כך יעיד הוא ואחר על חתימת המת.(שו״ע חושן משפט מו, יג)
א. כשיש שני עדים המכירים את חתימת המת.
הגמרא מסיקה שרבי וחכמים נחלקים גם בכגון שאחד מהעדים החתומים מת, שלדעת חכמים, כיון שעל מנה שבשטר הם מעידים והעד החי נאמן על קיום חתימתו שלו בפני עצמו - אינו יכול לקיים גם את חתימת המת בצירוף אדם אחר, מפני שאז יצאו שלושת רבעי הממון על פיו, ולדעת רבי, כיון שעל כתב ידו הוא מעיד ואינו נאמן על קיום חתימתו שלו אלא בצירוף אחר עמו - שניהם יכולים לקיים גם את חתימת המת, ועל פי כל אחד מהם יוצא חצי הממון.
ההלכה נפסקה כחכמים בדין המשנה שעל מנה שבשטר הם מעידים ואין צריך לצרף אחר עמהם, וממילא הלכה כמותם גם כאשר מת אחד מהעדים, שהעד החי אינו יכול לקיים את חתימת המת בצירוף אחד מן השוק, כפי שפוסק רב יהודה בשם רב.
בבירור הלכה לעיל (כ, א ציון ח) התבארה מחלוקת הראשונים בפירוש דברי חכמים שעל מנה שבשטר הם מעידים. לדעת רב האי גאון (בשטמ״ק) והריטב״א העדים נחשבים תמיד כמעידים על מנה שבשטר, גם אם אינם זוכרים את העדות ואפילו מתוך השטר, וממילא גם לגבי עד שמת יכול העד הנשאר לקיים את חתימתו שלו לבדו אף על פי שלא נזכר בעדות כלל. אולם לדעת הרא״ש (סי׳ טז) הסובר שהעדים צריכים להיזכר בעדות לפחות על ידי השטר, ואם לא כן מסכימים חכמים שהעדות נחשבת רק על כתב ידם, יוצאת קולא לגבי עד שמת, שאם העד הנשאר אינו נזכר כלל בעדות - יכול לקיים את השטר בצירוף אחר, שכן גם על חתימתו שלו אינו נאמן יותר מאשר אדם אחר, ונמצא שרק חצי הממון יוצא על פיו.
אכן הטור, שפוסק בדין המשנה כדעת הרא״ש, כותב שאם מת אחד מהעדים והחי הנשאר זוכר את ההלוואה - החי מעיד על חתימת ידו, ועל חתימת המת צריכים להעיד שנים אחרים, ומשמע שאם אינו זוכר את ההלוואה כלל - אין צורך בשני עדים על חתימת המת, אלא יכול לקיים בעצמו את החתימה בצירוף אחר, וכן כותבים בדעתו הב״ח ובעל הפרישה (סקט״ז).
לעומת זאת השלחן ערוך אינו מגביל את ההלכה לכגון שהעד החי זוכר את העדות, ומשמע שגם אם אינו זוכרה אינו יכול לקיים את השטר בצירוף אחר. אולם בסעיף י, לגבי שני עדים שאינם זוכרים את ההלוואה אף על על ידי השטר, מביא השלחן ערוך בתחילה את דעת הרמב״ם שאינם יכולים להעיד כלל, ומוסיף את דעת הרא״ש שיכולים להעיד אך צריך לצרף עמהם אחר, או שיעידו זה על חתימתו של זה. נראה איפוא שהמחבר נוטה לדעת הרמב״ם שאינו יכול להעיד על כתב ידו אלא אם כן נזכר בעדות, ולא ראה צורך לכתוב במפורש גם בהלכה שלנו שהעד נזכר בעדות.
ב. כשיש רק עד אחד המכיר את חתימת המת.
בגמרא מבואר שאם יש רק עד אחד שיכול להעיד על כתב ידו של המת - העד הנשאר מצטרף עמו לקיים את חתימת המת, ועל חתימת ידו שלו אינו מעיד אלא כותב את חתימת ידו על חרס ונותנו לבית דין, והם מקיימים את חתימתו מתוך השוואה לחתימה שבחרס.
המאירי כותב שהחתימה על החרס צריכה להעשות בפני בית דין, שאז כתב ידו נחשב כמוחזק על ידי בית דין.
מדברי בעל העיטור (קיום, דף נד, ג) שכותב שאינו צריך להעיד על חתימת ידו שבחרס, שלא תהיה שמיעה גדולה מראיה, משמע שחותם בפני בית דין ומשום כך הרי זו ראיה שטובה יותר משמיעת עדות על כתב ידו. בדומה לכך כותב הרמב״ם שחותם בפני עדים.
הטור כותב שחותם על החרס ואינו מזכיר שחותם בפני עדים, אך הב״ח מבאר שגם הטור סובר שצריך לחתום בפני עדים, אלא שקיצר בדבר המובן מעצמו.
לעומתו כותב בעל הפרישה (שם) שיתכן שהטור חולק על הרמב״ם וסובר שאין צריך לחתום בפני עדים, ואין חשש שבית הדין לא יכיר שזהו כתב ידו, שהרי הוא משליך את החרס בפני בית הדין ורואים שהוא יוצא מתחת ידו, והקלו בקיום שטרות.
הש״ך (סקל״ו) כותב שיש לפרש בדברי הטור ״יכתוב... וישליכנו בפני בית דין״ שגם הכתיבה נעשית בפני בית דין, באופן שיוצא שפוסק כשיטת המאירי והעיטור.
הש״ך מסתפק אם הרמב״ם שמצריך שיחתום בפני עדים מסכים שגם כתיבה בפני בית דין מועילה, או שסובר שחתימה בפני בית דין נחשבת כאילו מעיד בפני בית הדין על חתימתו שבשטר, ושוב אינו יכול לקיים את חתימת המת מפני ששלושת רבעי הממון יוצאים על פיו.
אולם הגר״א (סקל״ו) כותב שכל שכן שחתימה בפני בית דין מועילה, והרמב״ם והשלחן ערוך נוקטים שחותם בפני עדים מפני שכך משמע מלשון הגמרא שמשליך את החרס בפני בית דין, מכאן שהחתימה עצמה נעשית מחוץ לבית דין.
מהגמרא עולה שדי בכך שיחתום על חרס אחד כדי שבית דין יקיים את חתימתו שבשטר, ומכאן מוכיחים הרמב״ן וראשונים נוספים (עי׳ בירור הלכה לעיל כ, א ציון ה) שדי בשטר מקוים אחד כדי לקיים על פיו חתימה שבשטר אחר, ודוחים את שיטת הראב״ד הסובר שלעולם צריכים שני שטרות. נראה איפוא שהראב״ד סובר שאין הכרח להעמיד את סוגייתנו בחרס אחד.
מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך משמע שדי בחתימה על חרס אחד.
הב״ח כותב שדוקא כשאחד מהעדים מת הקלו בכך שהעד השני יכתוב חתימה על חרס, מאחר שאינו יכול להתקיים באופן אחר, אבל אם העד חי אלא שאינו בפנינו - יש לקיים את חתימתו על ידי שנים אחרים, או להמתין עד שיבוא ויקיימה בעצמו. אולם הסמ״ע (סקל״ה) והש״ך (סקל״ה) כותבים שגם אם הוא חי ואינו בפנינו יכול השני לקיים את חתימת הראשון, ואת חתימתו שלו יקיים על ידי חתימה על גבי חרס.
הגמרא אומרת שהעד חותם דוקא על החרס ולא על המגילה מחשש לזיוף, שכן ניתן להוסיף דברים מעל החתימה. התוספות (ד״ה ודוקא) מוכיחים מהגמרא בבבא בתרא (קסז, א) שניתן לחתום גם בראש מגילה, שגם בזה אין לחוש לזיוף. גם מדברי הרי״ד, הריא״ז (הלכה ב, ג) והנמוקי יוסף עולה שאין עדיפות לחתימה על חרס על פני ראש המגילה.
אולם רבינו קרשקש והר״ן (ח, א בדפי הרי״ף) כותבים שהגמרא משמיעה עצה טובה שיחתום דוקא על חרס, מפני במגילה יש לחשוש שלפעמים יחתמו באמצע.
יתר על כן כותבים הרמב״ן, הרא״ה, הריטב״א והמאירי שאף על פי שאין לחשוש לזיוף בראש המגילה - עשו הרחקה וקבעו שיחתום דוקא על חרס, שלא יבואו לידי תקלה ויחתימו אותו באמצע המגילה.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שיכול לחתום אפילו על החרס, ומבארים הלחם משנה בדעת הרמב״ם והסמ״ע (סקל״ז) בדעת השלחן ערוך שכוונתם שכל שכן שניתן לחתום בראש המגילה.
שטר שנכתב על גבי חרס
גמרא. ודוקא אחספא, אבל אמגלתא לא, דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי.
מדברי הגמרא עולה שאם אדם חותם על גבי חרס אין חשש שמא ימצאנו אדם שאינו הגון ויכתוב על גביו מה שירצה. בפשטות הטעם הוא שכתב שעל גבי חרס ניתן לזיוף, ולכך אין סומכים עליו כלל.
התוספות (ד״ה ודוקא), הרמב״ן (קידושין ט, א), הריטב״א, הר״ן (בבא בתרא, דף יא, א בדפי הרי״ף) והמאירי כותבים שדוקא שטרי ראיה שעומדים ברשות הקונה צריכים להיכתב על דבר שאינו עשוי להזדייף, אבל שטרי הקנאה שבהם עושים את מעשה הקנין כשרים אף על פי שעשויים להזדייף, מפני שעיקר השטר אינו נעשה לראיה, ולכן ניתן לכתוב שטר קידושין או מכר של שדה על גבי החרס, כפי שלמדנו במסכת קידושין (ט, א). עם זאת הם כותבים שכל זאת רק לשיטת רבי אליעזר, שהלכה כמותו, הסובר ש״עדי מסירה כרתי״, שכן לפי רבי מאיר הסובר ש״עדי חתימה כרתי״ צריך שהשטר יוכיח מתוכו ועל כן הוא פסול אם יכול להזדייף.
הריטב״א מביא את פירוש רבינו יחיאל שהחרס שבימי הגמרא לא היה חלק ולכן לא היה ניתן לזייף את הכתוב בו, והטעם שאמרו בסוגייתנו שיחתום על גבי חרס הוא שכיון שבית הדין זורק את החרס החוצה - אין אדם מעלה בדעתו שיש על החרס כתב כלשהו, מה שאין כן במגילה שיש חשש שיבדקו אם יש בה חתימה.
בדומה לכך כותב המאירי שיש מפרשים שחתימה על חרס היא חתימה טובה, אך כיון שאין דרך לכתוב על גבי חרס יבחינו בנקל בזיוף שנכתב עליו. אולם המאירי עצמו אינו מקבל פירוש זה.
שיטה אחרת מובאת ברמב״ן (קידושין ט, א) וברשב״א (ב״ב נא, א), וכן כותב הריטב״א בשם רבינו תם, שאכן כתב שעל גבי חרס הרי הוא כשטר שעשוי להזדייף, ולא התירו כתיבת שטר קידושין ומכר על גבי החרס אלא כשחקק את הכתב בחרס, באופן שלא ניתן לזייפו. אולם הרמב״ן עצמו דוחה שמלשון הברייתא ״כותב אדם״ לא משמע שמדובר על חקיקה.
הרמב״ם (עדות ז, ה) והשלחן ערוך (חו״מ מו, יג) כותבים שהעד חותם אפילו על החרס לצורך קיום חתימתו שבשטר, ומבאר הסמ״ע (סקל״ו) שכתבו בלשון זו משום שאסור לכתוב שטר על גבי החרס מפני שהוא ראוי להזדייף, וכן כותבים החלקת מחוקק והבית שמואל (אה״ע לא, א) שחרס הוא דבר שיכול להזדייף. מאידך גיסא לגבי שטרי קידושין ומכר פוסקים הרמב״ם (אישות ג, ג; מכירה א, ז) והשלחן ערוך (אה״ע שם; חו״מ קצא, א) שניתן לכתוב גם על גבי החרס, ומזה נראה שהם מחלקים בין שטרי קנין לבין שטרי ראיה.
הרמ״א (סי׳ מב, א) כותב במפורש ששטר קנין כשר גם כשכתוב על גבי דבר שיכול להזדייף. בדין שטר שנכתב על גבי דבר שיכול להזדייף, עיין בבירור הלכה לגיטין כב, ב ציון ג.
ציון ו.
עיין בירור הלכה לבבא בתרא קעה, ב ציון א.
עד ודיין אינם מצטרפים לעדות
ציון ז.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: עד ודיין מצטרפין. אמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא. אמר רבא: מאי מעליותא? מאי דקא מסהיד סהדא - לא קא מסהיד דיינא, ומאי דקא מסהיד דיינא - לא קא מסהיד סהדא! אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר: לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל.
...העיד העד האחד בבית דין זה והעיד השני בבית דין אחר - יבוא בית דין אצל בית דין ויצטרפו עדותן. וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין אחר - יבוא אחד מכל בית דין ובית דין ויצטרפו. אבל העד עם הדיין שהעידו שני העדים בפניו - אין מצטרפין.(רמב״ם עדות ד, ו)
וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה, וחזרו והעידו בבית דין אחר, וחזרו והעידו בבית דין שלישי - יבוא אחד מכל בית דין ויצטרפו לעשות בית דין חדש לדון על מה ששמעו. אבל דיין שהעידו שנים לפניו - אינו מצטרף עם עד אחד מהעדים שהעידו לפניו.(שו״ע חושן משפט ל, יב)
אם אין מכירים לא חתימת העדים ולא חתימת דייני הקיום, ואחד מעידי השטר מעיד על כתב ידו ושני עדים מעידים על חתימת אחד מהדיינים, או הדיין בעצמו ואחר עמו מעיד על כתב ידו - אינו מועיל, דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי, העד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על חתימת העדים. (וכן אם נתקיים כתב הסופר ועד אחד - לא הוי קיום).(שם מו, יד)
א. בעדות שבשטר ובעדות שבעל פה.
רש״י מפרש שהדיון בגמרא הוא על שטר שחתומים עליו עדים וקוים בבית דין, וכשבאו לגבות בו לאחר זמן הנתבע טוען שהחתימות של העדים והדיינים מזויפות, ורוצים להכשירו על ידי עד ודיין המעידים על חתימת ידם.
התוספות (ד״ה עד) והרמב״ן כותבים שמכאן משמע שאפילו בשטר מקוים חוששים לזיוף החתימות, ומקשים מהברייתא שבתוספתא (שביעית פ״ח ה״ט): ״רבי יהודה אומר: פרוזבול המקושר - דיינים חותמים מבפנים והעדים מבחוץ. אמרו לו: אין מעשה בית דין צריכין קיום״, משמע שכיון שחתימות הדיינים מפורסמות - אין לחשוש בהם לזיוף. הרמב״ן מתרץ שחכמים סוברים שכלל אין צורך בשתי חתימות של הדיינים וגם של העדים, אלא או העדים חותמים מבחוץ או הדיינים חותמים מבפנים כדרכם, ואין ללמוד מכאן כלום בקשר לחשש זיוף בחתימות הדיינים. התוספות מתרצים שדוקא בפרוזבול אין חשש לזיוף, שכן נאמן בו במיגו שהיה יכול לטעון שהיה לו פרוזבול ואבד, מה שאין כן בשאר שטרות.
מדברי הרי״ף במסכת בבא בתרא (דף עו, א) עולה שמפרש פירוש אחר בסוגייתנו, שכן לאחר שמביא את הדין ששנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין אחר יכולים לצרף מקצת מכל בית דין, הוא מוסיף: ״אבל עד ודיין אין מצטרפין, דהכי גרסינן בפרק האשה שנתארמלה, דמאי דמסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא...״. הרשב״א והמאירי מסבירים שהרי״ף מפרש את הדיון בסוגייתנו בעדות בעל פה, שהעד מעיד על ההלוואה והדיין מעיד שבבית דינו נתחייב על פי עדות זו, והטעם שאינם מצטרפים הוא שהדיין שמעיד שנתחייב בבית דין אינו יודע אם נתחייב על פי עדות אמת או עדות שקר. גם הרמב״ם בהלכה שלפנינו מביא את ההלכה שאין עד ודיין מצטרפים לגבי עדות בעל פה, כשיטת הרי״ף.
המאירי כותב ש״גדולי הדורות״ חולקים על דינו של הרי״ף וסוברים שבעדות בעל פה עד ודיין מצטרפים, ואפשר שטעמו שמכל מקום שניהם מעידים על חיובו של הנתבע.
הרשב״ש בתשובה (סי׳ רסו, מובא בכס״מ) כותב שלפי הרי״ף והרמב״ם אין מקום לחשוש לזיוף בשטר מקוים, כפי שיוצא בפשטות מהתוספתא.
אולם הטור והשלחן ערוך פוסקים בהלכות הלואה (סי׳ מו, יד) שאין עד ודיין מצטרפים להעיד על קיום שטר, ויחד עם זאת בהלכות עדות (סי׳ ל, יב) הם כותבים שאין עד ודיין מצטרפים להעיד על עדות שבעל פה, כפירוש הרי״ף והרמב״ם. נראה איפוא שמבינים שהמחלוקת היא רק בפירוש הגמרא ולא להלכה, ולכן ניתן לקיים את שני הפירושים.
ב. הטעם שאינם מצטרפים.
רש״י (ד״ה מאי) כותב שהטעם שאינם מצטרפים הוא שעדי השטר מעידים על מנה שבשטר, בעוד שהדיינים מעידים שבפניהם נתקיים.
הרא״ה כותב בפירוש דבריו שכיון שהעד מעיד על מנה שבשטר - נאמן הוא בקיום חתימתו לבדו, ואילו הדיין מעיד על כתב ידו ועיקר עדותו הוא קיום חתימת העדים, ויוצא שעל חתימת העד השני יש רק עדות יחיד של הדיין, בעוד שלקיום השטר צריך שני עדים על כל חתימה.
לפי זה, אם יש שני עדים על כל חתימה ניתן לקיים את השטר אף בצירוף עד ודיין. אכן הר״ן (ח, א בדפי הרי״ף) כותב בשם הרא״ה שניתן לצרף עד ודיין לקיום השטר כשעד אחד מעיד על חתימות שני העדים והדיין מעיד על חתימתו, שכן מחצית הקיום היא על ידי העד והמחצית השניה על ידי הדיין. כדעה זו סוברים הרשב״א, רבינו קרשקש והריב״ש (סי׳ שפב), וכן עולה מדברי הריטב״א בשם התוספות.
הש״ך (סי׳ מו סק״מ) כותב שהוא הדין כשהעד והדיין מעידים כל אחד על כתב ידו, ואחד מן השוק מעיד על כתב יד העד השני, שניתן לצרפם מפני שהדיין והעד הנוסף מצטרפים לקיום חתימת העד השני, ויש שני עדים על כל חתימה.
הריטב״א חולק וסובר שדוקא בתחילת קיום השטר צריך שני עדים על כל חתימה, אבל בשטר שכבר קוים בבית דין אין לחשוש שמא זייפו את חתימות העדים והדיינים גם יחד, ולכן אין צורך בשני עדים על כל חתימה. לדעתו כוונת הגמרא בסוגייתנו לומר שהעד והדיין אינם מצטרפים מפני שהם חלוקים בעדותם, שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על כתב ידו, אבל אין חסרון מצד שאין שני עדים על חתימת העד השני, וזו גם כוונת רש״י לפי פירושו.
הש״ך (סקמ״ו) כותב שגם לשיטת הריטב״א ניתן לצרף עד ודיין כאשר אחרים מעידים על חתימת העד, שאז גם לדעת רבנן הם מעידים על כתב ידו ולא על מנה שבשטר, וממילא העד והדיין אינם חלוקים בעדותם.
יתר על כן, הש״ך כותב שלפי הריטב״א כיון שאין צורך בשני עדים על חתימת העד השני אפשר לקיים את השטר על ידי עדים המקיימים את חתימת הדיין ואחד מן העדים, אף על פי שיוצא שעל העד השני מעיד הדיין לבדו. הש״ך מוסיף שזו גם כוונת הר״ן שכותב בשם הרא״ה: ״וכן הדין כשאין הדיין מעיד על חתימתו אלא ששנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין, דהשתא כולה סהדותא חד הוא״, ולפי הבנתו הרא״ה מפרש כשיטת הריטב״א.
אולם הבית יוסף (בבדק הבית), הב״ח והסמ״ע (סקמ״ה) כותבים שבאופן זה לא ניתן לקיים את השטר מפני שאין שני עדים על חתימת העד השני. על כן הם כותבים שנפלה טעות סופר בדברי הר״ן, וצריך לומר ששנים מן השוק מעידים על הדיין, ולא נזכר שמעידים גם על העד, אלא מדובר כשאדם אחר מן השוק מעיד על חתימות שני העדים, כפי שמובא לעיל בדברי הר״ן. לדעתם הר״ן אינו מחדש כאן אפשרות נוספת של צירוף עד ודיין, וכל שמוסיף הוא שאת חתימת הדיין ניתן לקיים לא רק על ידי הדיין עצמו אלא גם על ידי שני עדים שמעידים על כתב ידו. גם הגר״א (סקמ״א) דוחה את דברי הש״ך ומוכיח מלשון הרא״ה שבפנינו שאינו סובר כריטב״א, ולדעתו שיטת הריטב״א היא שיטת יחיד ואין לפסוק כמותה.
בעל התומים (סק״כ) מסתפק לפי שיטת הריטב״א מה הדין כאשר העד והדיין מעידים על כתב ידם ואחד מן השוק מעיד על כתב יד העד השני, האם העד והדיין אינם מצטרפים מאחר שהם חלוקים בעדותם, או שזה דומה לקיום על ידי עד שבשטר ועוד שנים המעידים על חתימת השני, ודוקא כאשר הדיין מעיד לבדו על חתימת השני אמרו בגמרא שהצירוף אינו מועיל מחמת החילוק בעדויות, שאין אומרים שני דברים להקל בקיום, אבל כשמעיד אחר עם הדיין על חתימת השני - הרי הוא כאיש אחר.
הרא״ש (סי׳ יח) כותב שכיון שאין השטר מתקיים על פי צירוף של עד ודיין - אין מניעה שדייני הקיום יהיו קרובים לעדי השטר. מהרי״ט בתשובה (אה״ע סי׳ ט) מוכיח מדברי הרא״ש שלדעתו צירוף של עד ודיין אינו מועיל בשום אופן, וניתן לקיים את השטר רק בעדים לחוד או בדיינים לחוד. כך הוא מוכיח גם מלשון הסמ״ג שכותב שרצה מקיים חתימת העדים רצה מקיים חתימת הדיינים, משמע שקיום על ידי צירוף עד ודיין אינו מועיל בשום אופן.
המאירי מקשה על דברי הגמרא שעד ודיין אינם מצטרפים משום שעדויותיהם חלוקות, ממה שלמדנו בסנהדרין (ל, ב) שיש הודאה אחר הלוואה, דהיינו שאם עד אחד מעיד ׳בפני הלוהו׳ ועד אחד מעיד ׳בפני הודה לו שחייב׳ - מצטרפים אף על פי שהם חלוקים בעדותם, מפני ששניהם מעידים שחייב לו, ומדוע לא ניתן לצרף את עדות העד לעדות הדיין שקיימו את השטר בפניו, שהרי שניהם מעידים על כשרות השטר.
אכן באוצר הגאונים (חלק התשובות סי׳ רכג) מובא שהלכה כשמואל שעד ודיין מצטרפים. גם בעל העיטור (קיום, דף נב, ד) כותב שעד ודיין מצטרפים, וגם המאירי כותב שהוא חוכך לפסוק כך על פי הסוגיה בסנהדרין. אולם יש להעיר שבעל העיטור פוסק בהמשך דבריו (נד, ב) במפורש שעד ודיין אינם מצטרפים, ומסביר הריב״ש (סיק שפב) שבתחילת דבריו אין כוונתו לפסוק שמצטרפים אלא ללמדנו את לשון הקיום לפי מי שסובר שמצטרפים, ויש לכך משמעות לגבי האופנים שבהם יכולים להצטרף, כמבואר בהמשך.
מהרי״ט (שם) מחדש שמה שנאמר שאין עד ודיין מצטרפים היינו לגבות מנכסים משועבדים, שכן דוקא לענין קיום שטרות הקפידו שהקיום יהיה בעדים בלבד או בדיינים בלבד. אבל מנכסים בני חורין ניתן לגבות על ידי צירוף העד והדיין, כדין עד אחד בשטר ועד אחד בעל פה שגובים מבני חורין, שכן בעדות בעל פה ניתן לצרף עדויות שונות כמו הודאה אחר הלוואה שמצטרפים.
המאירי עצמו מסיק שאין סתירה בין הסוגיות, והטעם שבהלוואה אחר הודאה הצירוף מועיל הוא ששניהם מעידים על המנה עצמו, בעוד שכאן הדיין אינו מעיד על גוף המעשה, וכן מתרצים תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק).
בעל שער משפט (סק״ח) דוחה את דברי מהרי״ט ומוכיח מהרי״ף והרמב״ם שמפרשים את הסוגיה לגבי עדות בעל פה ובכל זאת פוסקים שאינם מצטרפים, מכאן שאינם מחלקים כמהרי״ט.
הטור (סי׳ מו) פוסק כדעת הרא״ש שעדי השטר ועדי הקיום יכולים להיות קרובים, מכאן שסובר שלא ניתן לצרף עד ודיין בשום אופן.
לעומת זאת השלחן ערוך פוסק בסעיף טז שאם עד אחד מן השוק מעיד על חתימת עדי השטר ודיין אחד מעיד על חתימתו - מצטרפים, והוא הדין כשבמקום הדיין עצמו מעידים שנים מן השוק על חתימתו. מדבריו מבואר שפוסק כדברי הר״ן בשם הרא״ה, על פי גרסתו, וכדברי הריב״ש שהחסרון בצירוף עד ודיין הוא שאין שני עדים על כל חתימה, אך כשיש עד המעיד על שתי החתימות יכולים להצטרף. אבל אם שני עדים מעידים על חתימת אחד העדים ואחד הדיינים - אין די בכך, מפני שעל העד השני יש רק עדות של הדיין, וכן פוסקים הב״ח, הסמ״ע (סקמ״ד) והט״ז. לעומתם כותב הש״ך (סקמ״ו) שיש לפסוק כשיטת הריטב״א, שאף כשאין שני עדים על חתימת השני ניתן לקיים את השטר.
ג. דיין המעיד על חתימתו.
מפירוש רש״י עולה שהדיין עצמו מעיד על חתימת ידו, והוא נאמן על כך כמו עד המעיד על כתב ידו. רבינו קרשקש מבאר שאין אומרים שהדיין מעיד על כתב ידו בלבד אלא אומרים שמעיד על קיום השטר, כשם שלגבי העד אומרים שמעיד על מנה שבשטר, וכן כותבים הריטב״א, הרי״ד והר״ן (בחידושיו).
לעומתם כותבים הרא״ה הרא״ש (שם) שדוקא לגבי עד אומרים חכמים שנאמן להעיד לבדו על כתב ידו מפני שעל מנה שבשטר הוא מעיד, אבל הדיין שלא ראה את ההלוואה נחשב כמעיד על כתב ידו ונאמן רק בצירוף אחר עמו, או ששני עדים מעידים על חתימתו, וכן משמע מדברי הרשב״א.
אולם הרא״ש עצמו מביא בסוף דבריו בשם רבינו יונה שאם דייני הקיום מעידים כל אחד על חתימת ידו - השטר מקוים, מפני שכל אחד מעיד על קיום השטר שהוא כשר, והרא״ש מוסיף שדבריו דברי טעם.
הטור מביא את דברי הרא״ש בתחילתם וכן את דברי רבינו יונה, ומדברי הבית יוסף משמע שאין בכך סתירה, שכן דיין אחד נחשב כמעיד על כתב ידו וצריך עד אחד שיצטרף, אבל שני דיינים הבאים לקיים את השטר נחשבים כמעידים על כשרות השטר.
אולם הב״ח, הסמ״ע (סקמ״ב) והש״ך (סקל״ט) מבינים שהרא״ש והטור מביאים את דעת רבינו יונה כדעה חולקת ומכריעים כמותו. בהסבר תחילת דברי הטור שהדיין מעיד ואחר עמו מבאר הסמ״ע שכותב כן לרבותא, שאפילו בזה אינו יכול להצטרף לעד.
הסמ״ע והש״ך כותבים שזו גם דעת השלחן ערוך הלכה למעשה, שדיין נאמן על חתימתו בפני עצמו, שכן כך הוא כותב בפשטות בסעיף טז, ונראה אם כן שחזר בו ממה שכתב בבית יוסף. אמנם בסעיף יד המחבר מביא את לשון הטור, שהדיין מעיד בצירוף אחר, אך צריך לבאר כמו שהתבאר בדעת הטור שכוונתו להשמיענו רבותא, שאפילו בזה אינו יכול להצטרף עם עד.
לעומתם מקיים בעל התומים (סקי״ט) את סברת הבית יוסף לחלק בין דיין אחד לבין שני דיינים, ומסביר על פי דברי הט״ז שדיין אחד אינו נאמן על חתימתו מפני שרק בעד ניתן לומר שכאילו מעיד על ההלוואה עצמה ללא השטר, מה שאין כן בעדות על הקיום שהיא בהכרח על השטר בפנינו, ולכן נחשב כמעיד על החתימה. אבל שני דיינים נאמנים על חתימתם, משום שמן הסתם נחתם השטר במעמד שלושה דיינים ואין חוששים לבית דין חצוף, על כן דיין המעיד על חתימתו הרי הוא כמעיד בכך שגם החתימה של הדיין האחר אמיתית, ונמצא שהם כמעידים זה על זה.
הרי זה משום שלדעתו על כתב ידן הם מעידים. כלומר, עדות זו של העדים היא על אימות חתימתם, ואם כל עד מעיד רק על כתב היד שלו, אין כאן עדות של שני עדים על כל חתימה, ואין בכך כדי לקיים את השטר, אלא אם כן מצטרף לעדות זו עד אחר. לדברי חכמים, הרי זה משום שלדעתם על מנה שבשטר הם מעידים, כלומר, העדים אינם מעידים על אימות חתימתם, אלא על שהם היו נוכחים בשעת מעשה וראו את המאורע, כגון הלוואה של מנה, ולכן יש כאן שני עדים על עצם המעשה, אף על פי שלגבי החתימות יש רק עדות חצויה, ודי בזה כדי לאמת את המעשה עצמו, ואין צורך בעד נוסף לשם כך.
the witnesses are testifying about their handwriting and authenticating their own signatures. Therefore, if each witness testifies only with regard to his own handwriting, there is only one witness authenticating each signature. According to the Rabbis, the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document and are not authenticating the signatures at all. Therefore, the testimony of the two witnesses who signed the document is sufficient to ratify the document.
הכל
(2) פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לְרַבִּי סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי עַל כְּתַב יָדָם הֵם מְעִידִים אוֹ עַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר הֵם מְעִידִים.
The Gemara asks: That is obvious. No analysis is necessary to arrive at this explanation of the dispute. The Gemara answers: The analysis is necessary lest you say that according to Rabbi Yehuda HaNasi there is uncertainty whether they are testifying about their handwriting or whether the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document, and due to the possibility that the purpose of the testimony is to authenticate their handwriting, he requires two witnesses for each signature.
ואמרי׳ פשיטא דהכי הוא. איצטריך, מהו דתימא לר׳ מספקא ליה, והיכא דמית חד – לא סגי ליה להאי שהדא דקאי לומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי, וחד מן השוק יעיד על חתמות שניהם. דאם על מנה שבשטר מעידין נמצא יוצא חצי הממון על פי העד החי, והחצי האחר יוצא על פי זה החי ועל פי האחר שמן השוק שמקיימין כתב [י]דו של מת, נמצאו שלשה רבעי ממון יוצאין על פי העד החי. קמשמע לן דר׳ פשיטא ליה – דעל כתב ידם מעידין, ואם מת אחד מהן שנמצא מיקיל בהא, דרבנן מצרכי שנים מן השוק להעיד על חתמות המת והחי על כתב ידו ור׳ לא מצריך אלא אחד והחי עמו כמו שאמר בין לקולא ובין לחומרא.
מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידן – אנו נזקקין שיעידו.
או על מנה שבשטר – ומשום שמא על כתב ידן הן מעידין מצריך תרי לכל כתב וכתב ומיפשט מיהא לא פשיטא ליה.
פשיטא וכו׳. ואין להקשות דהא קמ״ל דלר׳ אפילו אומרים בפי׳ על מנה שבשטר וכו׳ וכמו שכתבו התוספות דהא מזה לא הזכיר כלום בדבריו אלא מפרש ואזיל טעמייהו דרבי ורבנן וקאמר כשת״ל וכו׳ ולהכי פריך פשיטא וכו׳ כנ״ל:
מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה וכו׳. ואם תאמר אם כן לא לימא אלא טעמא דרבי ולמא ליה לאדכורי טעמא דרבנן כלל דהא ודאי פשיטא דטעמייהו היינו דעל מנה שבשטר הם מעידים. ויש לומר דאי לא קאמר לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים הוה אמינא דאיברא ודאי דמשום הכי ס״ל לרבי דצריך לצרף עמהם אחר משום דעל כתב ידן הם מעידין. ומיהו אה״נ דהיכא דמת חד מינייהו ס״ל נמי דעל מנה שבשטר הם מעידים אבל השתא דקאמר לדברי חכמים על מנה שבשטר וכו׳ משמע בהדיא דר׳ לא ס״ל הכי כלל אלא מפשט פשיטא ליה דעל כתב ידן הם מעידין דרבנן הוא דס״ל הכין ולא כרבי כנ״ל:
ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך צריך להבין את הדברים, ומה החידוש בדיוק זה שדייקנו מן השיטות, כאשר אין להבינן אחרת? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי לרבי ספוקי מספקא ליה [מסופק לו הדבר] אי [אם] על כתב ידם הם מעידים, או על מנה שבשטר הם מעידים, ומשום שהוא חושש שמא העדות היא אכן על כתב ידם, לכן צריך לדעתו לצרף עד נוסף, אחר, על כל חתימה.
The Gemara asks: That is obvious. No analysis is necessary to arrive at this explanation of the dispute. The Gemara answers: The analysis is necessary lest you say that according to Rabbi Yehuda HaNasi there is uncertainty whether they are testifying about their handwriting or whether the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document, and due to the possibility that the purpose of the testimony is to authenticate their handwriting, he requires two witnesses for each signature.
הכל
(3) וְנָפְקָא מִינַּהּ בהֵיכָא דְּמִית חַד מִינַּיְיהוּ לִבְעֵי שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק לְהָעִיד עָלָיו.
And the practical difference between whether the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is based on certainty or uncertainty is in a case where one of the witnesses who signed the document died. If his opinion is based on certainty that they are testifying about the signatures, one other witness testifying to the authenticity of both signatures would suffice, as both that other witness and the surviving signatory would testify to authenticate each signature. However, if his opinion is based on uncertainty, let them require two other witnesses from the street to testify about the signature of the deceased witness.
ונפקא מינה – בין ספק לודאי לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו ואין זה כשר להעיד על כתב ידו ועל של חבירו ולצרף אחד עמו שיעיד על שתיהן דדלמא על מנה שבשטר הן מעידין וכי אומר זה כתב ידי נפיק פלגא דממונא אפומיה וזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו וכי הדר מצטרף עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה אשתכח דכולא ממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה ואנן ע״פ שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה הלכך ניבעי תרי דכיון דספיקא היא ניזיל הכא לחומרא והכא לחומרא היכא דשניהם קיימים אזלינן לחומרא ואמרינן על כתב ידן הן מעידין ובעינן תרין על כל כתב וכתב והיכא דמית חד מנייהו בעינן תרין מן השוק שיעיד האחד על כתב יד המת ואחד מהן יעיד על כתב יד המת והחי דאי הוה פשיטא לן דעל כתב ידן מעידין הוי סגי בחד מן השוק שיעיד על שתי החתימות והחי יעיד גם הוא על שתיהם ולא נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד דאיהו נמי צריך לאותו מן השוק שיעיד על חתימתו אבל השתא דמספקא לן דלמא על מנה שבשטר הן מעידין ועל כתב ידו הוא נאמן ואין צריך לצירוף ועוד אנו צריכים לו שיעיד על חותם המת נפקי תלתא ריבעי אפומיה אי ליכא תרין מן השוק שלא יהא זה צריך להעיד על המת קמ״ל דפשיטא ליה וסגי בחד מן השוק ושניהם יעידו על שתיהן.
ונפקא מינה היכא דמת חד מינייהו וכו׳. ואמר איהו זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי המת לא יספיק בכך ואף על פי שהדבר דומה דלא נפיק אלא פלגא דממונא אפומיה ופלגא דממונא אפומא דחבריה וטעמא דמילתא משום דכי אמר זה כתב ידי אי על מנה שבשטר הן מעידין די בכך ואין כתב ידו צריך לקיום אחר וכי מסהיד חד מן השוק בהדיה על כתב ידו ללא צורך הוא מעיד הילכך אף על גב שהעיד אחר עמו על כתב ידי עצמו חשבינן כאילו נפיק פלגא דממונא אפומיה וכי הדר מסהיד אחתימת ידו דחבריה קא נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא. שיטה ישנה:
וכן כתב הריטב״א ז״ל: למאי נפקא מינה לשנים החתומים וכו׳ פי׳ שאף על פי שיש אחד מן השוק שמצטרף עם החי להעיד על כתב ידו מכל מקום למ״ד על מנה שבשטר הם מעידין זה שמעיד עמו על חתימתו כמאן דליתיה דמי וכי החי מצטרף עם אחד מן השוק להעיד על כתב ידי המת הא נפיק אפומא דהעד החי כולה ממונא נכי רבעא. ע״כ:
ונפקא מינה [ויוצא מזה] הבדל אם בטוח או מסופק הוא בשיטתו, היכא דמית חד מינייהו [היכן, כאשר, שמת אחד מהם] מהעדים החתומים על השטר, לבעי [שיצטרכו] שנים מן השוק להעיד עליו לאשר את חתימת העד שמת, ולא יספיק שיבוא עד אחד בלבד ויצטרף עם העד החי לקיים את החתימה הזו.
And the practical difference between whether the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is based on certainty or uncertainty is in a case where one of the witnesses who signed the document died. If his opinion is based on certainty that they are testifying about the signatures, one other witness testifying to the authenticity of both signatures would suffice, as both that other witness and the surviving signatory would testify to authenticate each signature. However, if his opinion is based on uncertainty, let them require two other witnesses from the street to testify about the signature of the deceased witness.
הכל
(4) דְּאִם כֵּן קָנָפֵיק נְכֵי רִיבְעָא דְמָמוֹנָא אַפּוּמָּא דְּחַד סָהֲדָא.
That is due to the fact that if it is so that the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document and only one other witness joined the surviving witness in testifying with regard to that signature, the result would be that the entire sum of money, less one-quarter, is collected based on the testimony of a single witness. The surviving signatory authenticates his signature and thereby facilitates collection of half the sum. In addition, his testimony together with the testimony of the witness from the street authenticating the signature of the deceased signatory facilitates collection of the other half. Based on the verse: “At the mouth of two witnesses…shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15), each witness is responsible for half the sum.
שאם כן, אם יבוא רק עד אחד ויעיד על החתימה הרי קנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא [יוצא הכל, פחות רבע של הממון, על פיו של עד אחד], שכן כשהעדים מעידים על מנה שבשטר, נמצא שמחצית הממון שבשטר נפרעת על פי עדותו של כל אחד מן העדים, אבל כאן שהעד החי מעיד על מחצית הממון בעצמו, וגם על מחצית מן החלק השני של העדות כשמעיד על כתב יד חבירו שמת, נמצא ששלושה רבעים מן הממון יוצאים על פי עד אחד בלבד, והרי אמרה התורה ״על פי שני עדים... יקום דבר״ (דברים יט, טו), שעל פי כל אחד מהעדים יקום חצי דבר ולא יותר, ואם כן, במקרה כזה, כדי לקיים את חתימת העד המת, יצטרכו שני עדים מן השוק.
That is due to the fact that if it is so that the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document and only one other witness joined the surviving witness in testifying with regard to that signature, the result would be that the entire sum of money, less one-quarter, is collected based on the testimony of a single witness. The surviving signatory authenticates his signature and thereby facilitates collection of half the sum. In addition, his testimony together with the testimony of the witness from the street authenticating the signature of the deceased signatory facilitates collection of the other half. Based on the verse: “At the mouth of two witnesses…shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15), each witness is responsible for half the sum.
הכל
(5) וְהָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא.
And one would have thought that Rabbi Yehuda HaNasi would rule stringently here: When both signatories are alive they must add another witness with them to authenticate the signatures of the two witnesses, as perhaps they are testifying about their handwriting; and he would rule stringently here: When one of the signatories died they must add two witnesses, as perhaps the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document.
ומפני שהוא מסופק בדבר, הולך רבי הכא לחומרא והכא לחומרא [כאן להחמיר וכאן להחמיר], שכשני העדים חיים, חוששים שמא באו לאמת את כתב ידם וצריכים לצרף עוד אחד אתם. וכשאחד מת, צריכים שני עדים על כתב ידו, שמא על מנה שבשטר הם מעידים.
And one would have thought that Rabbi Yehuda HaNasi would rule stringently here: When both signatories are alive they must add another witness with them to authenticate the signatures of the two witnesses, as perhaps they are testifying about their handwriting; and he would rule stringently here: When one of the signatories died they must add two witnesses, as perhaps the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document.
הכל
(6) קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב גשְׁנַיִם הַחֲתוּמִין עַל הַשְּׁטָר וּמֵת אֶחָד מֵהֶן צְרִיכִין שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק לְהָעִיד עָלָיו בְּזוֹ רַבִּי לְקוּלָּא וְרַבָּנַן לְחוּמְרָא.
Therefore, the Gemara teaches us that the matter was clear to Rabbi Yehuda HaNasi, that they are testifying about their handwriting, and he ruled accordingly both leniently, requiring only one additional witness when one of the signatories died, and stringently, requiring an additional witness when both signatories are alive. As Rav Yehuda said that Rav said: With regard to two witnesses who were signatories to a document and one of them died, they require two others from the street to testify about the signature of the one who died, and in this case, Rabbi Yehuda HaNasi rules leniently and requires only one additional witness, and the Rabbis rule stringently and require two additional witnesses.
בין לקולא – כי הכא דאילו לרבנן בעי שנים מן השוק שיעידו על של מת וזה לבדו יעיד על חתימתו.
צריך שנים – לדברי חכמים.
שנים החתומים בשטר ומת אחד מהם שביארנו שצריכין שנים מן השוק להעיד עליו אם לא מצאו אלא אחד כיצד הן עושין כותב זה החי חתימתו על החרס לפני בית דין ובית דין מקיפין זו לזו ומקיימין זו מזו ואין צריך לשתי חתימות כענין שכתבנו בשתי שדות ושתי כתבות שמאחר שלפני בית דין חתם כהוחזק בבית דין הוא שאין זה עדות פיו ממש עד שצירופו עם אחר על כתב השני יהא עושהו נפיק נכי ריבעא אפומא דחד סהדא שמכל מקום על פי אחרים הוא מתקיים ואחר כך מצטרף הוא עם האחר להעיד על כתב חבירו וכל שכן אם באו שנים והעידו על חתימת ידו של זה החי שזה יכול להצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב חברו:
על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרבי מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שהם מעידים על כתב ידם, בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר]. שאמר רב יהודה אמר רב: שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן — צריכין שנים מן השוק להעיד עליו, ובזו שיטת רבי לקולא [להקל], ודי לדעתו בעד אחד שיעיד על שתי החתימות ויצטרף עם העד החי. ורבנן לחומרא [וחכמים דעתם להחמיר] מן הטעם שהזכרנו.
Therefore, the Gemara teaches us that the matter was clear to Rabbi Yehuda HaNasi, that they are testifying about their handwriting, and he ruled accordingly both leniently, requiring only one additional witness when one of the signatories died, and stringently, requiring an additional witness when both signatories are alive. As Rav Yehuda said that Rav said: With regard to two witnesses who were signatories to a document and one of them died, they require two others from the street to testify about the signature of the one who died, and in this case, Rabbi Yehuda HaNasi rules leniently and requires only one additional witness, and the Rabbis rule stringently and require two additional witnesses.
הכל
(7) וְאִי לֵיכָּא תְּרֵי אֶלָּא חַד מַאי אָמַר אַבָּיֵי דלִכְתּוֹב חֲתִימַת יְדֵיהּ אַחַסְפָּא וְשָׁדֵי לֵיהּ בְּבֵי דִינָא וּמַחְזְקִי לֵיהּ בֵּי דִינָא (וְחָזוּ לֵיהּ) וְלָא צָרִיךְ אִיהוּ לְאַסְהוֹדֵי אַחֲתִימַת יְדֵיהּ וְאָזֵיל אִיהוּ וְהַאי וּמַסְהֲדִי אַאִידַּךְ.
The Gemara asks: And if there are not two witnesses capable of authenticating each signature, but only one, what can be done to ratify the document? Abaye said: Let the surviving witness write his signature on an earthenware shard and cast it into the court. And the court then ratifies the document by seeing that it is his signature. And then he does not need to testify and authenticate his signature. But he and this other witness go and testify to authenticate the other signature of the deceased witness. In that case, even according to the Rabbis, one additional witness is sufficient.
ואמרי׳ לרבנן דבעי שנים מן השוק להעיד על כתב ידו של מת ואי ליכא אלא חד – והעד החי שמכירין כתב יד של מת מה [י]עשו? ואמר אביי – כתיב החי כתב ידו בחרס ומשליכו בבית דין ומקיימין כתב ידו בצורתא שבשטר מכתב ידו שבחרס, שאין צריך [ל]העיד הוא על כתב ידו, ובא הוא והאחר ומעידין על כתב ידו של מת [ו]נתקיים השטר.
ואי ליכא שנים – שיכירו כתב המת.
אלא חד – וזה החי נמי מכירה מאי ניעביד.
לכתוב – זה שנשאר בחיים.
חתימת ידיה אחספא ונשדייה בבי דינא – ויטלוה הדיינים ויקיפוה אצל חתימתו שבשטר.
ומחזקי – ההיא דשטרא מהך דאחספא דלא צריך לאסהודי אחתימת ידיה.
ואי ליכא אלא אחד מן השוק שמכיר אהחתומין וזה שחתום בשטר נמי מכירן, יחתום אחספא ויתן לבית דין ויקיימו (חתימתן) [חתימתו] מזו (אחתימה) [החתימה] דאחספא ואחר כך יצטרף עם אותו מן השוק להעיד על חתימת חבירו, שאם היה הוא מעיד על חתימתו ועל חתימת חבירו הוו נפקי תלתא רבעי דממונא אפומיה.
א. נדצ״ל החתימה וזה שחתום בשטר נמי מכירו. [בכת״י ׳החתומ׳ ׳מכיר׳ ׳].
ואי ליכא שנים. שיכירו כתב המת. אלא חד. וזה העד החי נמי מכירה, מאי נעביד. ליכתוב וכו׳. ליכתוב, זה שנשאר בחיים. חתימות ידיה אחספא, ונשדייה בבי דינא. ויטלוה הדיינין ויקיפוה אצל חתימתו שבשטר. ומחזקי ב״ד. ההוא שטרא מההוא חספא, דלא צריך הוא לאסהודי אחתימות ידיה.
אר״י א״ר שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריכים שנים מן השוק להעיד עליו ואל יצטרף הוא עם א׳ כי היכי דלא ליפוק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא פי׳ הוא שהעיד על חתימתו נאמן וא״צ לצירוף מן השוק אבל חבירו שמת צריכים שנים מן השוק להעיד על חתימתו עכשיו ואם יצטרף הוא עם אחר נמצא שיצאו שלשת חלקי המנה שבשטר ע״פ זה והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר חצי דבר ע״פ זה וחצי דבר ע״פ זה ופי׳ נכי חסר:
ואי ליכא תרי אלא חד מאי. ואם תשאל מאי בעי הא כיון דאמרינן דצריכין שנים הא ודאי דלא סגיא בלאו הכי אטו בכל דוכתא דאמרינן צריך כך שיילינן ואי לא משכחת לה כך מאי. תשובתך דהא ודאי כיון דאיכא חד דמכיר וזה החי נמי מכירה נכרין דברי אמת שהחתימות אינן מזוייפין הילכך אית לן לאהדורי בתר תקוני דהאי שטרא כי היכי דלא לפסוד האי ממונא וכ״ש דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל ואי ליכא שנים. שיכירו כתב המת. אלא חד. וזה החי נמי מכירה מאי נעביד. ע״כ כנ״ל. ומכאן ראיה למה שכתבו בתוספות לעיל דלרבנן אפילו אומר בהדיא דעל כתב ידן הם מעידין דאי דוקא בסתמא קא אמרי והכא שיילינן היכא דכבר העיד על מנה שבשטר אם כן קשיא מה זו שאלה הא ודאי דאיהו דאפסיד אנפשיה שהעיד על מנה שבשטר והרי תקנה היה בדבר שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו כנ״ל:
לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בי דינא דחזו ליה ומחזקי׳ ליה פי׳ דהשתא לא מסהיד איהו על חתימת ידיה אלא בי דינא מקיימין ליה דמדמו כתבא לכתבא ומכאן אני אומר שישראל שהיה חותם בשטר נשתמד ואין לנו מי שיעיד על כתב ידו דההוא משומד מחוי חתימות ידיה בבי דינא ומדמו לה דזה לא חשיבא עדות. הריטב״א ז״ל:
ושואלים למעשה: ולשיטת חכמים אי ליכא תרי [אם אין שני] עדים שיכולים להעיד על שני הכתבים אלא רק חד [עד אחד], מאי [מה יעשו]? אמר אביי: לכתוב חתימת ידיה אחספא [שיכתוב העד החי את חתימת ידו על חרס], ושדי ליה בבי דינא [וישליך, יביא אותו לבית הדין], ומחזקי ליה בי דינא וחזו ליה [ויחזיקו, יקיימו, אותו בית הדין, ורואים אותה] אם זו חתימתו, ולא צריך איהו [יצטרך הוא] לאסהודי אחתימת ידיה [להעיד עוד על חתימת ידו], ואזיל איהו והאי, ומסהדי אאידך [והולך הוא, וזה, העד האחר, ויעידו על החתימה האחרת] של העד שמת, שאז מתחלקת העדות היטב בין שני העדים הללו.
The Gemara asks: And if there are not two witnesses capable of authenticating each signature, but only one, what can be done to ratify the document? Abaye said: Let the surviving witness write his signature on an earthenware shard and cast it into the court. And the court then ratifies the document by seeing that it is his signature. And then he does not need to testify and authenticate his signature. But he and this other witness go and testify to authenticate the other signature of the deceased witness. In that case, even according to the Rabbis, one additional witness is sufficient.
הכל
(8) וְדַוְקָא אַחַסְפָּא אֲבָל האַמְּגִלְּתָא לָא דִּלְמָא מַשְׁכַּח לַהּ אִינִישׁ דְּלָא מְעַלֵּי וְכָתֵב עִילָּוֵיהּ מַאי דְּבָעֵי וּתְנַן ו הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
The Gemara notes: And he writes his signature for the purpose of comparison specifically on an earthenware shard, but not on parchment, due to the concern that perhaps an unscrupulous person will find it and write on it whatever he wants, e.g., the undersigned owes him money. And we learned in a mishna (Bava Batra 175b): If a creditor produced a document about another written in the other person’s handwriting, in which it is written that the other person owes him money, even if there are no witnesses he is obligated to pay, and the claimant may collect payment from unsold property. One can collect repayment of a loan that is documented on a promissory note signed by two witnesses even from the borrower’s land that was sold. With the document signed by the debtor, the creditor may collect payment from unsold property. Due to the potential for deceit with a signature on parchment, one provides a signature sample written on earthenware.
וכתב עליה מאי דבעי – למעלה מן החתימה יכתוב שזה החתום לוה ממנו מנה וכותב כך אני פלוני החתום למטה לויתי מנה מפלוני.
מנכסים בני חורין – וממשעבדי לא דלית ליה קלא לדבר שאינו עשוי בעדים.
ודוקא אחספא – וה״ה ארישא דמגלתא כדאמר בגט פשוט (ב״ב דף קס: ושם) דליכא למיחש למידי והא דתניא בפ״ק דקדושין (דף ט. ושם) כתב על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כו׳ וכן גבי שדה (שם כו.) כתב על הנייר או על החרס כו׳ הרי זה מכורה נראה דאתיא כר״א דאמר עדי מסירה כרתי דלר״מ כיון דעדי חתימה כרתי לא מהני על דבר שיכול לזייף כדאמר בפרק ב׳ דגיטין (דף כא: ושם) אין כותבין לא על הנייר כו׳ וחכמים מכשירין ומפרש בגמרא מאן חכמים ר״א ואע״ג דאמר התם לא הכשיר ר״א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ה״פ אלא בגיטין ודכוותייהו דהיינו שטרות שאין עומדין לראיה כגון אותו שאינו עשוי אלא לקנות בו אשה ושדה כעין גיטין שעשוין לפי שעה לגרש בו אע״פ שיכול השטר של קנין להועיל לראיה גם הגט יכול להועיל כדאמר בהכותב (לקמן דף פט:) ובפ״ק דב״מ (דף יח. ושם) וכ״ת נקרעיה בעינא לאינסובי ביה אלא שעיקרן לא לכך נעשו ולא ממעט אלא שטרות שעיקרן לראיה ועשוין לעמוד ימים רבים כדמייתי התם קרא ונתתם בכלי חרש וגו׳.
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין – פסק רב אלפס דווקא כשאומר לא היו דברים מעולם אבל נאמן הוא לומר פרעתי ולא מצי א״ל שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה בו מנכסים משועבדים ואין נראה לרבינו יצחק כי מנין לו זה החילוק כי סבר דבכל שטר אינו רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו.
וכתיב עליה מאי דבעי. כלומ׳, למעלה מן החתימה יכתוב שזה החתום לוה הימנו מנה, כלו׳, יכתוב כך, אני פלני החתום למטה לויתי מנה מפלוני. ואף על גב דלא מצי למיגבי ממשעבדי, דהא לית ליה קלא לדבר שאינו עשוי בעדים, אבל מבני חרי גבי.
אבל אמגילתא לא דילמא משכח ליה אינש דלא מעליה וכתוב עילויה מאי דבעי ותנן המוצא כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ואף על גב דקימא לן דנאמן לומר פרעתי וכמו שפסקו הגאונים ז״ל חיישינן דילמא טעין דאמר לא היו דברים מעולם דקושטא הכין הוא, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (כתובות פח.), ומיהו נראה לי דאפילו בכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי.
והא דאמרינן דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, אפי׳ למאן דאמ׳ דיכול לומר פרעתי, הכא חיישינן דלמא טעין כי קושטא דלא היו דברים מעולם, תו לא יכיל למימר פרעתי, דהוה ליה הוחזק כפרן, אי נמי חיישינן דילמא כתב בה נאמנות, או דכתב בה זמן דלא יכול למימר פרעתי, שאין אדם נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני, ומיהו קושטא דלא למימ׳ פרעתי כדכתיב התם בס״ד.
זה שכתבנו שיהא כותב חתימת ידו על החרש מכל מקום יזהר שלא יכתבנה על הקלף שמא ימצאנה אחד מן הרמאים ויכתוב עליה שזה החתום חייב לו כך וכך כמה שירצה ונמצא חתם ידו יוצא תחתיה וגובה הימנו שכל שהוציא על חברו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואע״פ שיכול הוא לכתוב על ראש המגלה שמא לא יהא נותן אל לבו כן ומניח חלק למעלה מחתימתו והלה כותב בה מה שהוא רוצה וכשהתירו רישא דמגלתא במי שצריך לחתום על השטר הוא שחותם תחת השטר בראש השטה על דרך שלא יהא אדם יכול לכתוב על חתימתו כלום אבל זה שאינו צריך לכך לא יכניס עצמו בספיקות ויכתוב על החרס שאף כשיכתוב בדרך שאפשר לכתוב על חתימתו אין בכך כלום שכל שטר שהוא על דבר שאפשר למחוק בו בלא היכר אינו כלום ואע״פ שגט על החרס כשר גט שאני שלא לעדות ממון נמסר ונכתב וכן מה שאמרו בקידושין כ״ו ע״א כתב לו על החרס שדי מכורה לך וכו׳ לא בשטר של ראיה הוא אלא בשטר שקונה בו והמקנה מודה שמכר אלא שטוען שאין הקנאתו הקנאה מצד שלא קנאו לא בכסף ולא בחזקה ולא בשטר מפני שהוא טוען ששטר על החרס אינו כלום ולימד ששטר הקנאה אף בשל חרס שטר הוא ובעדי מסירה ומכל מקום אם זה אינו מודה במכר אין מעמידין הלה באותו קרקע מכח אותו שטר אע״פ שנתקיימה חתימתו ואפילו היה הכל מכתיבת המודה שלא חלקו חכמים ויש מפרשים שחתימת החרס חתימה מעליתא הוא ולא אמרו דוקא אחספא אלא שמתוך שאין דרך בכך נותן לבו על השנוי ואין זה כלום:
זה שכתבנו בהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שגובה מנכסים בני חורין פירושו חתם ידו שאם אין כאן חתימת ידו אפילו כתב לי כל לשון ההודאה מכתב ידו הואיל ולא חתם אף אנו אומרים טופס בעלמא הוא שכתב לו וכל שחתם אפילו היה טופס ההודאה מכתיבה אחרת אין בכך כלום והודאתו הודאה וזהו חשש שכתבנו דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלה מאי דבעי ואע״פ שאם כן אף הוא יכול לטעון פרעתי כלהו לאו דינא גמירי וכל שכן שאין טענת שקרות מזומנת בפי הכל ויש מפרשים שבחתם ידו אינו יכול לטעון פרעתי ואין נראה כן כמו שביארנו במקומו:
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]
(ח) ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים משועבדים – וא״ת לפי דעת הרמב״ם ז״ל דעל כתב ידו יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא כי עביד ליה האי רמאות יטעון פרעתי וי״ל דדלמא כתוב ביה נאמנות ותו דהא סתמא מאן דמפקי׳ עליו שטר רמאות שלא לוה מעולם לא דכיר לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי דמי ובדין הוא דהכא אפי׳ במגילתא נמי ובכתיבת ארישא דמגילתא כדאיתא בפ׳ גט פשוט אלא למעבד הרחקה טפי אמרינן ולכתוב אחספא וה״ה נמי דאפי׳ סופה דמגילתא (כולו) [יכול] למכתב תשר״ק צפע״ס או אלפא ביתא דליכא למיחש למידי ובהא אחזקי׳ כתב ידי׳ בשטרא כדאמרינן בירושלמי למידן מוגה אלא דעבד הרחקות דלמא מחוי כתב ידו גופא ואתא לידי תקלה ע״י ב״ד דהא אפי׳ מחבירו פירוש דמשמע לי בהא מסתבר טעמא ואע״ג דבעלמא לא חיישינן לב״ד טועין הכא לרווחא דמלתא הוא חיישינן משום האי מלתא דיתמי כדמפרש ואזיל. ומהא שמעינן דכל שטר שהוא של יתומים מבעי לאינש למעבד בלשון מרווח שלא יהא בו שום מחלוקת וליחוש בכל מה דאפשר למיחש והאי דכתב בהאי הנפק שמות המעידין על חתימות לא שיהו חובה כך דהא מסתיי׳ כך לכתבו בדאתו תרי סהדי ואסהידו אי נמי אתקיים כאן האי שטרא כראוי אלא לרווחא הוא דכתיב ביה הכי ומיהו זמנין בעי למכתב הכי כגון שהדיינים לא קראו השטר ולא ידעו שמות בעלי הדבר אחד הם קרובי למקיי׳ הללו אם הם כשרים לעדות אם לאו אי נמי כגון שאינם בקיאין במקיימים הללו ובהא ודאי צריכין לפרש שמותן בלשון. עדותן מצטרפי׳ פי׳ רש״י ז״ל שטר כתוב בו הנפק ובא העד והעיד על כתב ידו ואחד על הנפק והעיד ג״כ על כתב ידו מצטרפין לברר שאין השטר מזוייף.
תוס׳ בד״ה ודוקא אחספא כו׳ דליכא למיחש למידי כו׳. נ״ב וממילא גבי חספא אפי׳ בסוף יריעה ליכא למיחש וק״ל:
ודוקא אחספא אבל אמגלתא וכו׳. ומשמע דחספא משום הכי ליכא למיחש משום דכי כתב עליה איניש מאי דבעי לא מהני ליה ולא מידי דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול והקשו בתוספות מהא דתנן התם כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס ותירץ ר״ת ז״ל מאי כתב חקק א״נ דההיא בעדי מסירה וכדרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דלא חיישינן לזיוף שהרי יבאו עדי מסירה ויעידו ורבינו יחיאל ז״ל פי׳ דחספא דידהו כתב שאינו יכול להזדייף היה שלא היה שיע והא דאמרינן הכא דכתיב ליה אחספא היינו טעמא דמילתא דכיון דשדו ליה בי דינא לברא לא רמי איניש אדעתיה לומר דאית ביה שום כתבא ולמשקליה אבל במגלתא איכא למיחש דכי חזו ליה בארעא שקיל ליה וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי ואין צורך לכל זה דכי בעי׳ כתב שאין יכול להזדייף היינו בשטרי ראיה שעומדים ברשות הקונה אבל שטר מקנה שעושין לשעתו לקנות בו ולזורקו אע״פ שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראיה ממנו בב״ד אלא שהעדים יעידו למחר שזכה זה בשטר כתוב וחתו׳ כראוי ואתיא מתני׳ אפילו לר׳ מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכן פי׳ הרמב״ן ז״ל. הריטב״א ז״ל:
ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו׳. וא״ת לפי דעת הרמב״ם ז״ל שסובר דעל כתב ידו יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא דהא כי עבדי ליה האי רמאות יטעון פרעתי וי״ל דדילמא כתבי ביה נאמנות. הריטב״א ז״ל:
ועוד תירץ הרא״ה ז״ל דדילמא כתיב ביה זמן דלא יכול למימר פרעתי שאין אדם נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני. ועוד תירץ הריטב״א ז״ל דמסתמא מאן דמפקי עליה שטר רמאות שלא לוה מעולם לא דכיר למימר פרעתי אדרבה צווח ואומר לא היו דברים מעולם ותו לא מהימן לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ע״כ. וכן תירץ הר״ן ז״ל בפירושיו על ההלכות. עוד כתב הריטב״א ז״ל דבדין הוא דהכא אפילו במגילתא נמי ודכתיב ארישא דמגילתא כדאיתא בפרק גט פשוט אלא למעבד הרחקה טפי אמרינן דלכתוב אחספא וה״ה נמי בסיפא דמגילתא יכלי למכתב תשרק צפעס או אלפא ביתא דליכא למיחש למידי ובהא מחזקינן כתב ידו בשטרא וכדאמרינן בירושל׳ דלמדין מספר מוגה אלא דעבדינן הרחקה דילמא מחוי חתימות ידיה גופיה ואתי ליה תקלה ע״י ב״ד ע״כ. וכן תירצו תלמידי הר״י ז״ל דבמגילתא איכא למיחש שלא יהיו העולם יודעין ויכתבו באמצע המגילה ובפרק גט פשוט דאמרינן לכתוב בריש מגילתא באו לתת העצה הנכונה יותר כשצריך לפי שעה לכתוב במגילתא אבל בכאן שהיו אומרים תקנה רצו לומר התקנה שאין בה מיחוש. ע״כ:
ובהא אפילו מחבריו פי׳ הרב רבי שלמה ז״ל בר אברהם דמונטפשליר ובהא אפילו מחביריו משום דמסתב׳ טעמיה שאם היו מעידים אמנה שבשטר אינו מועיל עדותן לטרוף ממשעבדי שאין טורפין ממשעבדי אלא בעדות קיום השטר הילכך עד שיעידו אכתב ידם לא יועיל כלום א״כ ניבעי תרי אכל חתימה וחתימה כי היכי דלטרוף ממשעבדי קמ״ל דאפ״ה הלכה כרבנן וטעמייהו משום דסופן כתחילתן מה תחילתן אינהו משוו ליה שטרא אף סופן אינהו משוו ליה שטרא ולא שיצטרף אחר עמהם. כן כתב הרשב״א ז״ל:
וז״ל שיטה ישנה דהכא מסתבר טעמיה דניבעי שיצטרף עמהם אחר ואעפ״י שזוכרין ההלואה ומעידין עליה שהרי עדותם לא יועיל לטרוף ממשעבדי אלא עדות קיום השטר הילכך מסתברא מילתא דניבעי תרי סהדי דמסהדי אכל חדא וחדא חתימה וכי לא מסהיד אלא חד אחדא חתימה אין השטר מקוים בכך ולא לטרוף ממשעבדי. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל ובהא אפילו מחבריו פי׳ דמשמע ליה דבהא מסתברא טעמיה ואע״ג דבעלמא לא חיישינן לב״ד טועין הכא לרווחא דמילתא הוא דחייש משום דהוי מילתא דיתמי כדמפרש ואזיל ומהא שמעינן דכל שטר שהוא של יתומים מיבעי ליה לאיניש למעבדיה בלשון מרווח שלא יהא בו שום מחלוקת ולמיחש לכל מאי דאפשר למיחש והאי דכתיב בהאי הנפק שמות המעידין על החתימות לא שהוא חובה כך דהא מסתייהו דלכתבו כד אתו תרי סהדי ואסהידו אי נמי אתקיים קמן האי שטרא כדחזי אלא דלרווחא דמילתא הוא דכתבו הכי ומיהו זמנין דבעי למכתב הכי כגון שהדיינין לא קראו השטר ולא ידעו שמות בעלי הדבר אם הם קרובים למקיימים האלו א״נ כגון שאין בקיאין במקיימים האלו אם הם כשרים לעדות אם לאו דבהא ודאי צריכי לפרש שמותם בלשון הקיום. ע״כ:
וז״ל תלמידי הרשב״א ז״ל הא דאמרינן דהוה כתוב בה הנפק דנפק מבי דינא דמר שמואל כד אתא ענן בר חייא וכו׳. דמשמע מינה דייני קיום צריכין להזכיר בקיום שמות העדים שמעידים בפניהם שמואל לרווחא דמילתא הוא דעבד הכי משום פסידא דיתמי ולא משום דהלכתא הכי וכן אנו נוהגין עכשיו שלא להזכירם כלל. ובעל העיטור ז״ל הביא ראיה מכאן שצריך לכתוב בשטר עדי הקיום דאי לא הוה ליה למכתב סתמא ומדאתבררנא לנא דחתימות דסהדיא אינון ע״כ. ולדבריו הא דאמרינן וסבר אעביד לרווחא דמילתא כי היכי דלא לפסוד יתמי לאו אהזכרת שמות העדים קאי דמדינא הכי צריך למעבד אלא למה שהצריכן להעיד כל אחד מהן על חתימתו של חבירו הוא דחשו לב״ד טועין דאלו לרבנן סגי לכל חד למסהד אחתימות ידיה. ע״כ:
קונטרס אחרון
מהא דאמרינן בגמרא לרבי על כתב ידן הן מעידין והקשיתי א״כ כל אחד מהם שיעיד על כתב ידו הו״ל חצי דבר וקיי״ל דבר ולא חצי דבר וכיוצא בזה קשה נמי לרבנן בעידי קיום דעלמא שכת א׳ מעידה על חתימת ע״א וכת שניה על חתימת השני ותירצתי דבכה״ג לא מיקרי חצי דבר כיון שזוקק לשבועה וכמבואר להדיא בירושלמי דהיכא שמצאו לקיים כתב א׳ מהם זוקק לשבועה ונראה דכ״ע מודו בהא:
מהא דאמרינן בגמרא לרבי על כתב ידן הן מעידין והקשיתי א״כ כל אחד מהם שיעיד על כתב ידו הו״ל חצי דבר וקיי״ל דבר ולא חצי דבר וכיוצא בזה קשה נמי לרבנן בעידי קיום דעלמא שכת א׳ מעידה על חתימת ע״א וכת שניה על חתימת השני ותירצתי דבכה״ג לא מיקרי חצי דבר כיון שזוקק לשבועה וכמבואר להדיא בירושלמי דהיכא שמצאו לקיים כתב א׳ מהם זוקק לשבועה ונראה דכ״ע מודו בהא:
בתוספות בד״ה על כתב ידן נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש דמעידין על המלוה חשיב כאילו מעידי׳ על כתב ידן עכ״ל. נראה דאע״ג דמעידין בפירוש על המלוה מ״מ בכך לא הוי אלא מלוה ע״פ וכיון שרוצין לעשותו מלוה בשטר ע״כ צריכין להעיד על כתב ידן ומש״ה צריכין לצרף עמהם אחר ולרבנן כיון דעיקר עדותן על המלוה והם אומרים שזה כתב ידן הו״ל עדות גמור וא״צ לצרף אחר. ואין להקשות על פי׳ התוספות א״כ מאי מקשה הש״ס פשיטא דלמא היא גופא אתא לאשמעינן. דאיכא למימר הא נמי פשיטא מלישנא דמתני׳ דר׳ קאמר צריכין לצרף וחכמים אומרים אין צריכין לצרף אלמא דמילתא דפסיקא הוא. ואפשר דמה״ט גופא קאמר הש״ס כשתמצא לומר משום דליכא למימר דלקושטא דמילתא לר׳ ספוקי מספקא ליה דא״כ אי הוי אמר בפירוש שמעיד על מנה שבשטר א״צ לצרף ור׳ מילתא דפסיקא קאמר. והא דלא קאמר הש״ס דנ״מ אי ספוקי מספקא ליה לענין אם אמר בפירוש היינו משום שזה מוכח ממתני׳ וניחא ליה למימר דנ״מ במה שלא נזכר במשנה כן נ״ל:
ומעירים: ודוקא שיכתוב את חתימתו אחספא [על חרס], אבל אמגלתא [על מגילה, על קלף] לא יכתוב לשם השוואה, ומדוע — דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי [שמא ימצא אותה אדם שאינו הגון ויכתוב עליה מה שהוא רוצה], שיוסיף ויכתוב שהאיש החתום למטה חייב לו ממון. ותנן [ושנינו במשנה]: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, אף על פי שאין שני עדים החתומים על כך — הרי זה מחייבו, וגובה מנכסים בני חורין. שאילו היו חתומים שני עדים, היה יכול להוציא על פיהם גם מנכסים המשועבדים לחוב זה, ומכל מקום מנכסים בני חורין יכול להוציא אפילו בלי עדים, בכתב ידו בלבד. ואם כן חתימת ידו של העד עלולה לחייב אותו, ולכן יכתבנה על חרס שעתיד להישבר ואין דרך לכתוב עליו שטר, ואין לחשוש שיכתבו עליו דברים נוספים.
The Gemara notes: And he writes his signature for the purpose of comparison specifically on an earthenware shard, but not on parchment, due to the concern that perhaps an unscrupulous person will find it and write on it whatever he wants, e.g., the undersigned owes him money. And we learned in a mishna (Bava Batra 175b): If a creditor produced a document about another written in the other person’s handwriting, in which it is written that the other person owes him money, even if there are no witnesses he is obligated to pay, and the claimant may collect payment from unsold property. One can collect repayment of a loan that is documented on a promissory note signed by two witnesses even from the borrower’s land that was sold. With the document signed by the debtor, the creditor may collect payment from unsold property. Due to the potential for deceit with a signature on parchment, one provides a signature sample written on earthenware.
הכל
(9) א״ר אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים פְּשִׁיטָא יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים מַהוּ דְּתֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ וַאֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו קָא מַשְׁמַע לַן.:
Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis in the mishna that each of the two signatories need testify only about his own signature to ratify the document. The Gemara asks: That is obvious, as the principle is: In a dispute between an individual Sage and multiple Sages, the halakha is ruled in accordance with the opinion of multiple Sages. The Gemara answers: Lest you say that just as there is a principle: The halakha is ruled in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in disputes with his colleague, there is also a principle that the halakha is ruled in accordance with his opinion even when he disagrees with his multiple colleagues; therefore, Rav Yehuda teaches us that Shmuel said that the principle applies only to disputes with an individual colleague.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כחכמים – והא דעבד שמואל כר׳ בשטר דיתמי לרווחא דמילתא הוא דעבד, והאידנא לא חיישינן דהא אסיקנא הילכתא כחכמים. ודווקא אחספא כותב כתב ידו, אבל אמגילתא [ל]א ליכתוב, חיישינן דילמא נפיל ליד איניש דלא מעלי וכתיב מעילויה לפלוני בר פלוני עלי כך וכך דינרין וכתבתי לו זה כתב ידי, ותנן בגט פשוט: [ל]הוציא עליו כתב ידו שחייב לו גובה מנכסים בני חורים, ומפורש ברור במקומו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים במשנתנו. ותוהים: פשיטא [פשוט] הרי זו היא מחלוקת יחיד ורבים, וידוע כי במחלוקת מעין זו הלכה כרבים! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כלל בידינו שהלכה כרבי מחבירו, והיינו יכולים לחשוב אפילו מחביריו, ותהא הלכה כמותו אפילו כנגד רבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הלכה כמותו אלא כנגד יחיד ולא כנגד רבים.
Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis in the mishna that each of the two signatories need testify only about his own signature to ratify the document. The Gemara asks: That is obvious, as the principle is: In a dispute between an individual Sage and multiple Sages, the halakha is ruled in accordance with the opinion of multiple Sages. The Gemara answers: Lest you say that just as there is a principle: The halakha is ruled in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in disputes with his colleague, there is also a principle that the halakha is ruled in accordance with his opinion even when he disagrees with his multiple colleagues; therefore, Rav Yehuda teaches us that Shmuel said that the principle applies only to disputes with an individual colleague.
הכל
(10) סִימָן נָח נָד חַד.: אֲמַר לֵיהּ רַב חִנָּנָא בַּר חִיָּיא לְרַב יְהוּדָה וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה לְרַב יְהוּדָה וְאָמְרִי לַהּ רַב חִיָּיא בַּר יְהוּדָה לְרַב יְהוּדָה וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי.
§ The Gemara provides a mnemonic for the names and patronyms of the amora’im associated with the statement cited below: Nun ḥet for Rav Ḥinnana bar Ḥiyya, nun dalet for Rav Huna bar Yehuda, and ḥet dalet for Rav Ḥiyya bar Yehuda. Rav Ḥinnana bar Ḥiyya said to Rav Yehuda, and some say it was Rav Huna bar Yehuda who said it to Rav Yehuda, and some say it was Rav Ḥiyya bar Yehuda who said it to Rav Yehuda: And did Shmuel say that the halakha is in accordance with the statement of the Rabbis?
אמר ליה רבא מאי מעליותא אמאי דקא מסהיד (סהדא) דיינא לא קא מסהיד סהדא פרש״י ז״ל דדינא מסהיד אקיומא דאשרתא וסהדא אמנה שבשטר, כרבנן. ואיכא למידק עליה, אם כן אפילו שנים מעידין על חתימת יד עד אחד ואחד אומר זה כתב ידי, לימא אמאי קא מסהיד סהדא לא מסהדי הנך. ולאו מילתא היא משום דהתם כיון דאמרי זה כתב ידו של פלוני ודאי זה כתב ידו, ואותו הכתוב הוא המעיד על מנה שבשטר, ומצטרף עם חברו, שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבין דין, וכיון דמקיימי שטרא, ממילא נפיק ממונא אפומיהו. אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא היא, דאיהו לא ידע, ודילמא מזוייף הוא, אלא מפומא אחריני וכתב ידו של עד, לא נתקיים בזו העדות של דיין, שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין, עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני, הילכך אין כאן צירוף למנה שבשטר.
ומהכא שמעינן לאשרתא דדיני צריכא לקיומיה, דאי לא חיישינן דדילמא מזוייף הוא. ובתוס׳ הקשו, והתניא במסכת שביעית פרק בתרא אין מעשה בית דין צריך לקיים, (אלא) אלמא כיון דחתימת ידיהו דדיינא עבידא דמשתמודעי לה, לא חיישינן לזיופא.
והם מתבלבלים בזה דקתני׳ כך שנויה, ר׳ יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינים חותמים מבפנים והעדים מבחוץ. אמרו לו אין מעשה בית דין צריכים קיום, כלומר שאין צריך שני חתימות אלא הדיינים חותמים כדרכן מבפנים או העדים מבחוץ כדרך תיקון שטרות המקושרין.
ואני שמעתי בפרוזבול אינו צריך לקיים כלל, וטעמא דמילתא דפרוזבול כיון דתקינו ליה רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא, כדאמרי׳ האומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן, הילכך אי בעי לשקורא אמאי מזייף, נימא פרוזבול היה לי ואבד, הלכך משום מגו מהימן, מה שאין כן בשאר מעשה בית דין. ולשון אמרו לו אינו מתישב ללשון הזה, ושמא אינו בנוסחאות. ובירושלמי בפרק דיני ממונות בתרא אשר הדיינן מהו שיהא צריך בית דין, רב הושיעא אמר בשם שמואל יתקיים אי בכתב ידי העדים אי בכתב הדיינין, וחרנא אמר אפילו בכתב עד אחד ובדיין אחד. ור״ח ז״ל כתב זה הירושלמי, ואיתא נמי במסכת ראש השנה, ופשוט הוא ואינו צריך לפנים.
א סימן לשמות האמוראים הנזכרים להלן: נח נד חד (ח נ נא בר ח ייא, הו נ א בר יהו דה, ח ייא בר יהו דה). אמר ליה [לו] רב חננא בר חייא לרב יהודה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בר יהודה לרב יהודה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חייא בר יהודה לרב יהודה: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך] שהלכה כחכמים?
§ The Gemara provides a mnemonic for the names and patronyms of the amora’im associated with the statement cited below: Nun ḥet for Rav Ḥinnana bar Ḥiyya, nun dalet for Rav Huna bar Yehuda, and ḥet dalet for Rav Ḥiyya bar Yehuda. Rav Ḥinnana bar Ḥiyya said to Rav Yehuda, and some say it was Rav Huna bar Yehuda who said it to Rav Yehuda, and some say it was Rav Ḥiyya bar Yehuda who said it to Rav Yehuda: And did Shmuel say that the halakha is in accordance with the statement of the Rabbis?
הכל
(11) וְהָא הָהוּא שְׁטָרָא דנפיק מִבֵּי דִינָא דְּמָר שְׁמוּאֵל וַהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ מִדַּאֲתָא רַב עָנָן בַּר חִיָּיא וְאַסְהֵיד אַחֲתִימוּת יְדֵיהּ וְאַדְּחַד דְּעִמֵּיהּ וּמַנּוּ רַב חָנָן בַּר רַבָּה וּמִדַּאֲתָא רַב חָנָן בַּר רַבָּה וְאַסְהֵיד אַחֲתִימוּת יְדֵיהּ וְאַדְּחַד דְּעִמֵּיהּ וּמַנּוּ רַב עָנָן בַּר חִיָּיא אַשַּׁרְנוֹהִי וְקַיֵּמְנוֹהִי כְּדַחֲזֵי.
But wasn’t there that document that emerged from the court of Master Shmuel, and it was written with regard to that document: From the fact that Rav Anan bar Ḥiyya came before the court and testified about his signature and about the signature of the one who signed the document with him, and who was that other signatory, Rav Ḥanan bar Rabba; and from the fact that Rav Ḥanan bar Rabba came before the court and testified about his signature and about the signature of the one who signed the document with him, and who was that other signatory, Rav Anan bar Ḥiyya; we certified and ratified this document as appropriate. If Shmuel ruled in accordance with the opinion of the Rabbis there would have been no need for each to testify about the signature of his fellow witness.
דנפיק מבי דינא דמר שמואל – שקיימוהו בבית דינו וכך נמצא כתוב בהנפק שכתבו הדיינים בו.
מדאתא רב ענן כו׳ – אלמא כרבי ס״ל שצריך לומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי.
והא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא [והרי אותו שטר שיצא מבית דינו] של מר שמואל והוה כתיב ביה [והיה כתוב בו] כך: מדאתא [מכיון שבא לפנינו] רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה [והעיד על חתימת ידו ועל חתימתו של אחד שחתם עמו], ומנו [ומיהו] — רב חנן בר רבה, ומדאתא [ומכיון שבא לפנינו] רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה [והעיד על חתימת ידו ועל חתימתו של אחד שחתם עמו], ומנו [ומיהו] — רב ענן בר חייא, אשרנוהי וקימנוהי כדחזי [אשרנוהו וקיימנוהו, שטר זה כראוי]. ואם סבור שמואל שהלכה כדברי חכמים, די היה שכל אחד יעיד על חתימת ידו בלבד ולשם מה הוצרך להעיד גם על של חבירו?
But wasn’t there that document that emerged from the court of Master Shmuel, and it was written with regard to that document: From the fact that Rav Anan bar Ḥiyya came before the court and testified about his signature and about the signature of the one who signed the document with him, and who was that other signatory, Rav Ḥanan bar Rabba; and from the fact that Rav Ḥanan bar Rabba came before the court and testified about his signature and about the signature of the one who signed the document with him, and who was that other signatory, Rav Anan bar Ḥiyya; we certified and ratified this document as appropriate. If Shmuel ruled in accordance with the opinion of the Rabbis there would have been no need for each to testify about the signature of his fellow witness.
הכל
(12) א״ל אֲמַר לֵיהּ הָהוּא שְׁטָרָא דְיַתְמֵי הֲוָה וְחַשׁ שְׁמוּאֵל לב״ד לְבֵית דִּין טוֹעִין וּסְבַר שְׁמוּאֵל דִּלְמָא אִיכָּא דִּסְבִירָא לֵיהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ וְלֹא מֵחֲבֵירָיו וּבְהָא אֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו סְבַר אֶעֱבֵיד רַוְוחָא כִּי הֵיכִי דְּלָא מַפְסְדִי יַתְמֵי.
Rav Yehuda said to him: That was a document for the benefit of orphans, and Shmuel was concerned about the potential for an error of the court. And Shmuel thought: Perhaps there is a court that holds that in general, the halakha is ruled in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in disputes with his colleague but not in disputes with his multiple colleagues, and in this case, the halakha is ruled in accordance with his opinion even in disputes with his multiple colleagues, and the court will not ratify the document if each witness testifies only about his own signature. Therefore he thought: I will perform ratification of the document in an expansive manner, in accordance with all opinions, to ensure that the orphans will not lose money to which they are entitled.
שטרא דיתמי הוה – שהוצרך לעיין בתקנתם.
וחש שמואל – שאם לא כתב בו אלא פלוני העיד על כתב ידו ופלוני על כתב ידו שמא כשיוציאו היתומים שטר זה בב״ד לגבות יהא אותו ב״ד טועה לומר שהלכה כרבי ויאמרו שאין זה קיום.
איכא דס״ל – בעלמא ולא מחביריו ובהא אפי׳ מחביריו.
ובהא אפילו מחביריו. כלומר משום דמסתבר טעמיה דנבעי צירוף, דאי משום דאמנה שבשטר מעידין אפילו היו עדים זכורים עדותן מכל מקום מצד עדות זו לא תועיל לטרוף ממשעבדי, דעדות על פה היא, אלא בעדות קיום השטר הוא שגובין ממשעבדי, והילכך עד דמסהדי אכתב ידן לא יועיל ונבעי אכל חדא וחדא תרי סהדי כי היכי דליטרוף ביה ממשעבדי, קמ״ל דאפילו הכי הלכה כרבנן, בשם הרב ר׳ שלמה בן אברהם דמונטפשליר וטעמייהו דרבנן משום דסופן כתחלתן, דמה תחלתן אינהו משוו ליה שטרא, השתא נמי אינהו משוו ליה שטרא.
בד״ה ודוקא אחספא וכו׳ והא דתניא בסוף פ״ק דקדושין וכו׳ נראה דאתיא כר״א עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דמשמע מלשונם דההיא דהכא לא מיתוקמא אלא כר״מ והקשה דהא לענין כתב יד דמיירי בשמעתין אפילו לר״א פסול בדבר שיכול לזייף כיון שהשטר עומד לראיה כדמסקו התוספות זהו תורף דבריו ולענ״ד אגב שיטפא כתב כן דאכתי לא מיתוקמא ההיא דשמעתין כר״א דא״כ אחספא נמי היכי חתים דלמא משכח אינש וכתב שדי מכורה לך דכשר לר״א. מיהו מטעם אחר נ״ל דשמעתין מיתוקמא שפיר אפילו כר״א דר״א לא מכשיר בדבר שיכול לזייף אלא היכי שעידי מסירה לפנינו או כשנכתב הכל בכתב ידו דאל״כ פשיטא שיוכל הלה לטעון נהי שחתימתי אמת מ״מ אפשר שזה זייף וכתב מאי דבעי וא״כ היכא דחתים אחספא גרידא תו לא נפיק מיניה חורבא. ונ״ל דאפילו אם יכפור הלה לגמרי ויטעון שלא מסר לו כלל חתימת ידו אפ״ה לא הוחזק כפרן בהכי כיון שכתב על דבר שיכול לזייף ולעולם החתימה בדבר שאינו יכול לזייף לאו מידי הוא כיון שניכר לכל דמצי למיכתב מאי דבעי אם לא היכא דאיכא עדי מסירה. משא״כ במגילתא אפילו לרב אלפס דנאמן לומר פרעתי אפ״ה חיישינן שיטעון לא לויתי ותו לא מהימן לומר פרעתי ואיהו לא אסיק אדעתיה לטעון שחתם כן להראות חתימתו כיון שאין הדבר מצוי לחתום כן וכמבואר בחשן משפט סימן ס״ט שאם טען נאמן כנ״ל. ולפי זה מה שכתבו התוספות דההיא דקידושין אתיא כרבי אלעזר לא בעו למימר דההיא דהכא אתיא כר״מ אלא כוונתם כיון דההיא דקידושין לא אתיא אלא כר״א ומשום ע״מ א״כ מיתוקמא הכא שפיר ככ״ע כיון דליכא למיחש למידי כנ״ל בכוונת התוספ׳. ולענ״ד שזה מוכרח בכוונת׳ דאל״כ האיך מפרשי מילתא דאביי הכא דלא כהלכתא דהא קי״ל כר״א אף בשטרות ואף דלקמן דף צ״ה ע״ב כתבו התוספות להדיא דאביי גופא סובר כר״א אף בשטרות אע״כ כדפרישית אח״ז ראיתי שהש״ך בח״מ סי׳ מ״ב כתב דההיא דהכא לא מיתוקמא אלא כר״מ דלר״א איכא למיחש שיכתוב שדי מכורה לך ע״ש והנאני שבתחילת עיוני כוונתי לדבריו אלא דלדעתי איכא למישדי בי נרגא מטעמא דפרישית ועוד דלפי פירושו קשיא דאביי אדאביי אבל מה אעשה שהתוספות עצמן בפ״ק דקידושין כתבו דההיא דהכא אתיא כר״מ ויש ליישב דבריהם דהתוספות דהכא לא ס״ל כהתוספות דפרק מי שהיה נשוי אלא דאביי ס״ל כרבי מאיר כמו שרצו לדחוק שם והתוספות פרק מי שהיה נשוי שכתבו דאביי ס״ל כר׳ אלעזר ע״כ מפרשי לסוגייא דהכא כדפרישית ואין להאריך כאן ודו״ק:
ודע שיש להסתפק לרבנן דקי״ל כוותיי׳ דעל מנה שבשטר מעידים. היכא דלוה מודה על מנה שבשטר רק שטוען שאין זה שטרו וכבר פרע לו והוחזק לו שטרו וזה מזויף אי שייך בהא לומר דעל מנה שבשטר מעידים דהא הוא מודה על ההלואה ועיקר העדות שזה כתב ידו הוא. ומתניתין בטוען לא לויתי ולא מהימן הלוה במיגו דפרעתי ומזויף דהוי ליה מיגו במקום עדים. ולפ״ז ממילא מתורץ דאין להאמין שהוא כתב ידו מטעם מיגו דהי׳ מעיד על מנה שבשטר דכיון דלאו מטעם עדות אלא משום מיגו אדרבא יש ללוה מיגו דפרעתי ומזויף אלא שלא מצאתי חילוק זה בשום פוסק וע״כ צ״ל דאכתי ה״ל על מנה שבשטר שמעיד שמנה זו שבשטר זה הוא אמת. וכן מוכח מהא דמוכיח לקמן משטרא דנפיק מביה דינא דמר שמואל וכו׳ ואמאי נימא דרצה לתקן שלא יטעון הלוה פרוע ומזויף אלא ודאי דאין לחלק. ותו דלפי מאי דקי״ל דכותבין שטר ללוה בלא מלוה א״כ אין מעידים רק על מנה שבשטר זה ולא על ההלואה ודוק:
אמר ליה [לו] רב יהודה: ההוא שטרא, דיתמי הוה [אותו שטר, של טובת יתומים היה], וחש [וחשש] שמואל לבית דין טועין. וסבר שמואל דלמא איכא דסבירא ליה [שמא יש מי שסבור]: בכלל כי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ואולם בהא [ובענין זה, בהלכה זו] הלכה כמותו אפילו מחביריו, ויבוא לפסול את העדות שבה כל עד העיד רק על חתימת ידו, על כן סבר: אעביד רווחא כי היכי [אעשה את הדבר באופן מרווח כדי] שלא מפסדי יתמי [יפסידו היתומים], כי באופן שכתב, הדבר כשר לכל הדעות.
Rav Yehuda said to him: That was a document for the benefit of orphans, and Shmuel was concerned about the potential for an error of the court. And Shmuel thought: Perhaps there is a court that holds that in general, the halakha is ruled in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in disputes with his colleague but not in disputes with his multiple colleagues, and in this case, the halakha is ruled in accordance with his opinion even in disputes with his multiple colleagues, and the court will not ratify the document if each witness testifies only about his own signature. Therefore he thought: I will perform ratification of the document in an expansive manner, in accordance with all opinions, to ensure that the orphans will not lose money to which they are entitled.
הכל
(13) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל עֵד וְדַיָּין מִצְטָרְפִין.
§ Rav Yehuda said that Shmuel said: If a document came before a court and the court ratified it, and then the document was produced in order to collect the debt, at which time the borrower contested its validity and claimed that it was forged, one witness who was a signatory on the document and a judge who ratified the document join together to testify that the document is valid.
עד ודיין – שטר שכתוב בו הנפק וחתמו הדיינין על הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר מזוייף הוא ובא אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינים העיד על כתב ידו מצטרפין להכשירו.
עד שמעיד אני הייתי חתום על שטרו של פלוני, ודיין מעיד שהיה חתום על קיימו, אין מצטרפין דמאי דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ונחלקה עדותן. אבל דיין שמעיד אני וחביריי חייבנו לפלוני במנה ועד מעיד אני שמעתי שחייבוהו בית דין מנה, נראה לי דמצטרפין דתרויהו מנה קא מחייבי ליהא.
א. עי׳ מש״כ ע״ז בשמרו משפט שעל ספר חוקות הדיינים עמ׳ תיח.
עד ודיין מצטרפין – משמע דאפילו בשטר מקויים חיישינן שמא זייף לחתימת הדיינין וכן משמע בירושלמי דגיטין ובפרק בן סורר והא דתניא בתוספתא דשביעית פרוזבול המקושר ר׳ יהודה אומר עדים חותמין מבחוץ והדיינים מבפנים אמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום היינו דווקא בפרוזבול משום דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפי׳ למ״ד אינו נאמן מודה הוא דלא בעי קיום.
עד ודיין מצטרפין. כלומ׳, שטר חוב שכתוב בו הינפק, וחתמו הדיינין על הינפק שלו, ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות, ערער עליו הלוה לומ׳ מזוייף הוא, ובא עד אחד מעידי השטר והעיד על כתב ידו, ואחד מן הדיינין העיד על כתב ידו, מצטרפין, דהא נמצא שיש לנו שני עדים דשטר זה כשר הוא. מאי מעליותא וכו׳, מאי דקא מסהד סהדא לא מסהיד דיינא. כלומ׳, עידי השטר מעידין על מנה שבשטר, כרבנן, והדיינין מעידין בפנינו נתקיים, הילכך ליכא אלא חד סהדא על הממון וחד סהדא על הקיום, אלא ודאי לא מצטרפי ולא גבי בהאי שטרא כיון דלוה אינו מודה.
ואי ליכא אלא חד מהו פי׳ שמכירה מאי ליעבד אמר אביי כותב האיך פי׳ שנשאר בחיים חתימות ידו אחספא ושדי ליה בב״ד וחזי ליה ב״ד פי׳ ויטלוה הדיינים ויקיפוה אצל חתימות שבשטר ומחזקי ליה פי׳ ההיא דשטרא מהך דחספא ולא יצטריך איהו לאסהודי אחתימות ידיה ואזיל איהו והאי ומסהיד אאידך ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתב עלויה מה דבעי ותנן הוציא עליו כת״י שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ״ח פי׳ ממשעבדי לא דל״ל קלא שאינו עשוי בעדים וכן נמי יכול לכתוב אריש מגילתא כדאמרי׳ בפ׳ ג״פ האי מאן דמחזי חתימות ידיה בב״ד לא לחזי בסוף מגילתא אלא ברישא דלמא משכח ליה אחר וכתב אגבי׳ דמסיק בי׳ פי׳ יכתוב מלמעלה אני החתום לויתי מפלוני מנה עיין בפ״ק דקדושין בהלכה ובשטר (דף כ״ו):
אר״י א״ש עד ודיין מצטרפים פי׳ ראובן שהוציא על שמעון שטר חתום ואשרתא דדייני מלמטה שחתמו הדיינים שם שקיימו החתימה וטען שמעון איני מכיר לא חתימת העדים ולא חתימת הדיינים ושמא הוא זייף הכל ובא ע״א מעדי השטר והעיד על חתימתו ואחד מן הדיינים בא והעיד על חתימתו מצטרפים זה עם זה דכולהו לקיומא שטרא אתי. אמר רמב״ח כמה מעליא האי שמעתא א״ל מאי מעליותא מאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא. אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להו להני כללי דכייל יהודה אחי משמי׳ דשמואל דאיקלע רבנאי אחוה דר׳ חייא בר אבין לקמן למיזבן שומשמי ואמר הכי אמר שמואל עד ודיין אין מצטרפים וכך הלכה:
עד ודיין מצטרפין. פירש רש״י ז״ל: שבא עד אחד והעיד על כתב ידו ובא דיין אחד והעיד על כתב ידו, אמר ליה רבא, מאי מעליותא, מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא, דסהדא מסהיד אמנה שבשטר כרבנן ודיינא מסהיד אקיומא דאשרתא. ויש מקשים עליו דאם כן אפילו שנים מעידים על חתימת ידי עד אחד, וזה אומר זה כתב ידי נימא מאי דקא מסהיד סהדא דשטרא לא קא מסהיד הנך, ואינהו דקא מפרקי לה דהתם שאני דכיון דאמרי זה כתב ידו ואותו הכתב הוא מעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חבירו, שהעדים החתומין על השטר שנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפקי ממונא אפומייהו, אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא, דאיהו לא ידע ודילמא מזויף הוא, אלא מפומא דאחריני הוא דמקויים, וכתב ידו של עד שני לא יתקיים בזו העדות של הדיין, שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני, הילכך אין כאן עדות למנה שבשטר, ואין זה נכון בעיני, דאם כן אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות יד עדים וכתבי באשרתא ואשתמודעא דחתימת ידא דסהדא היא, בכי הא מצרפין עד ודיין, דהא השתא דיינא נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליה הוא, ואנן סתמא קא אמרינן מצטרפין ואין מצטרפין לא שנא הכי ולא שנא הכי, ועוד דאי מהאי טעמא, הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדות של שני, ואחר כך באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה מי לימא דייני קיום ועד אין מצטרפין משום דדייני קיום לא מסהדי אשטרא מעליא אלא מפומא דאחריני ודילמא עד שני זה מזוייף הוא, ואנן דיין אחד הוא דאמר׳ דאינו מצטרף הא שנים מצטרפין, ועוד דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בידינא באשרתא דאשקרא אסהידו ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת, ואי חיישת להו אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו, ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכינן אנן אמאי ניקו וניסמוך.
אלא נראה לי דהכי פירושא שבאו שנים והעידו על חתם יד אחד מעדי השטר ועל חתם יד אחד מעידי קיום, והכי קאמר מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא, דכיון דאיכא תרי דקא מסהדי אסהדא וידעין דחתימת ידיה היא, אפומא דתרי, נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכאלו העיד סהדא גופיה בפנינו אמנה שבשטר. אבל אידך, כיון דלא איתברר לן חתימות ידיה אלא אפומא דחד דיינא, לא חשבינן עדותו כמי שנחקרה בבית דין, דלא עדיף קיום חתימת דיינא מחד סהדא דמסהיד אחתימת ידיה דהאי סהדא דחתים בשטרא דלאו כלום הוא, דאינו אלא כמעיד על חתם ידו ולא אמנה שבשטר, דהא מנה שבשטר לא מקיים בחד סהדא דמסהיד אחתימת העדים, כלומר, אין מנה שבשטר נגבה בכך, הילכך אין עדותן של דיין יחיד מעלה ולא מוריד, ואף על פי שהוא עצמו מכיר חתימתן של עדים.
ואדרבה אי קשיא הא קשיא רב יהודה מאי קארי לה, ושמא כך היתה דעתו דכיון שהדיין מכח עדות שנים שהעידו בפניו הוא בא כאלו שנים מעידין עליה בפנינו הוא, והיינו מעליותא דקאמרי, ואף על פי שזו סברא דחוקה כיון דאתא רבא ופרכה לא דייקי בה טפי, כן נראה לי. ולפי פירושו עד אחד המעיד על חתם ידי עדים עדי השטר ושנים שמעידין על אחת מדייני קיום מצטרפין העד והדיין, שהרי יש בכל חתימה וחתימה של עדי השטר שני עדים, שהם העד האחד שמעיד עכשיו על שטרא ודיין הקיום.
ולפי פירושו של רש״י ז״ל למדנו מכאן, דאשר הדיינין צריך קיום, דאי לא חיישינן דילמא מזוייף הוא. והקשו בתוספות (ד״ה עד) מדתניא בפרק בתרא דמסכת שביעית (בתוספתא פ״ח ה״ט) אין מעשה בית דין צריך לקיים, אלמא בחתימת הדיינין ליכא למיחש ליזופא דלא חצף איניש לזיופי חתם הדיינין.
ויש מי שתירץ דהתם בבית דין המוחזק באותו מקום, שאין אדם חצוף לזייף בית דין המוחזק במקומו דמסתפי מפני שחתימתן נכרת לרבים.
והרמב״ן ז״ל נ״ר כתב: דאינו כן, דהתם כך שנויה רבי יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינין חותמין מבפנים והעדים מבחוץ, אמרו לו: אין מעשה בית דין צריכין לקיום, כלומר: שאין צריך לשתי חתימות אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים מבחוץ כשאר שטרות המקושרין. אי נמי, טעמא דפרוזבול דכיון דתקינו ליה רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא, וכדאמרינן (גיטין לז:): האומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן הילכך אם איתא דמשקר למה ליה למטרח ולזיופי נימא פרוזבול היה לי ואבד, הילכך לא צריך קיום כשאר מעשה בית דין דעלמא. ובירושלמי פרק דיני ממונות בתרא (ספ״ג דסנהדרין) גרסינן אשר הדיינין מהו שיהא צריך בית דין רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינין, וחרנה אמר אפילו בכתב עד אחד ובדיין אחד, וכתבו ר״ח ז״ל כאן בפירושיו.
ורבינו אלפסי ז״ל פירש בבבא בתרא (בבא בתרא עו.): עד שהעיד שראה ההלואה, ודיין שהעיד בבית דיניו נתחייב על פי עדים מצטרפין, ואסקה רבא דאין מצטרפין, דסהדא מסהיד על ההלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב, אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר.
ולפי פירושו לא דמי להודאה אחר הלואה דמצטרפין (עי׳ סנהדרין ל:), דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי האי דחזא כשמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה, אבל הכא דילמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמע קא מסהיד וקיימא לן כמאן דאמרי אין מצטרפין.
אמר רב יהודה אמ׳ שמואל עד ודיין מצטרפין. פי׳ כשבאו שני עדים דעלמא והעידו על כתב עד אחד וכתב דיין אחד, או על כתב הדיין, ובא העד עצמו והעיד על כתב ידו, אבל הדיין לבדו אינו נאמן להעיד על כתב ידו, דבהא אפילו רבנן מודו לה.
עד ודיין אינן מצטרפין ודבר זה פירשוהו גדולי הרבנים בשטר שנתקיים בבית דין וכתבו בו הנפק וערער הלוה על השטר ועל ההנפק שמזוייף הוא ובא אחד מן העדים החתומים בשטר והעיד על כתב ידו וכן אחד מן הדיינין שבהנפק העיד על כתב ידו או שאמרו שניהם ר״ל עד ודיין אנו חתמנו בשטר זה זה בגוף השטר וזה בהנפק ולפי דרכך למדת שאדם יכול לטעון על ההנפק כדרך שטוען על השטר וצריך לקיימו ומה שאמרו בשני של שביעית אין מעשה בית דין צריך קיום ופירשו בו רבים שמאחר שחתימת דיינין עשויה להכיר אין חוששין בה לזיוף אינו כלום וענין אותה שמועה הוא שאמר פרוזבל המקשר הדיינים חותמים מבפנים והעדים מבחוץ ואמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום ר״ל שאין צריך לשתי חתימות אלא או הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים כדרכן מבחוץ כדרך תקון שטר מקשר ומה שאמרו בבבא מציעא י״ז ע״ב הטוען אחר מעשה בית דין לא עשה כלום כבר ביארנוה במקומה בראשון של מציעא וגדולי הפוסקים פירשוהו בתשובת שאלה ובהלכות בבא בתרא בעד שמעיד על ההלואה ודיין שמעיד שבא הדין לפניהם וחייבוהו ומכל מקום גדולי הדורות כותבין בזה שודאי מצטרפין ויש מפרשין שבא לפנינו שטר מקויים וקרא ערער על הכל ר״ל על השטר ועל ההנפק ובא עד אחד ואמר זה כתב ידי ובא אחד מן השוק והעיד על כתב ידי עד שני והוא צריך אחד להצטרף עמו ואין לו אלא שאחד מדייני הקיום העיד שבפניו נתקיימה חתימתו ובכל אלו אין מצטרפין וכן הדין בשנים שהעידו על כתב ידו של עד ושנים על כתב ידו של דיין כך פסקוה גדולי הפוסקים ולא מצאתי מי שיחלוק בה ואע״פ שרב יהודה ושמואל ורמי בר חמא כלם אמרו מצטרפין מכל מקום הא רבא ורב אשי דפרכוה והלכה כבתראי אלא שמכל מקום יש לפקפק בה ממה שאמרו בהלואה אחר הודאה שמצטרפת כמו שהתבאר בסנהדרין ל׳ ע״ב ואע״ג דמאי דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ומתוך כך אני חוכך לפסוק שעד ודיין מצטרפין וכך מצאתיה לגדולי פורבינצא שכתבוה בחבוריהם באחת מדרכי הקיום כמו שיתבאר למטה אלא שמכל מקום בזו תרויהו אמנה קא מסהדי והדיין אינו מעיד על גוף המעשה כלל:
(יג-יד) עד ודיין מצטרפין פי׳ שטר שכתוב בו הנפק קיום השטר וחתמו בו דיינין על הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר מזויף הוא ובאין שני עדים ומעידין על חתימת אחד מן העדים ועל חתימת אחד מן הדיינין הרי העד והדיין מצטרפין ואיכא דקשיא ליה הרי אין כאן קיום אלא באחד מעידי השטר שמעידים עליו שני עדים אבל בחתימת עד שני לשטר אין לנו עליו אלא עדות מפי אחד ומאי טעמיה דרב יהודה דאמר מצטרפין ורבא נמי דמקשה עליה מה לו להאריך ולהקשות מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו׳. ויש לפרש דהיינו טעמיה דשמואל דכיון שהדיין מעיד על קיום שני עדי השטר שנתקיימו בב״ד הרי הוא מעיד שנחקרה עדותן בב״ד והוי כמו שמעיד פלוני נתחייב בב״ד של פלוני מנה דלא חשבי׳ ליה עד מפי עד דתנן כל מקום שעמדו שנים ואמרו פלוני נתחייב בב״ד של פלוני הורגין אותו הילכך כיון שיש קיום על אחד מעידי השטר שהוא מעיד על השטר הזה שהוא כשר דהוי כמעיד שזה חייב מנה לבעל השטר הרי הן מצטרפין והא ודאי נראין הדברים שאם בא עד אחד ואמר בפני הלוה ראובן לשמעון מנה ובא עד אחד ואמר בפני נתחייב שמעון בב״ד לתת מנה לראובן הרי הן מצטרפין דקי״ל הלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין ואקשי עליה רבא מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו׳ שהעד מעיד על המנה והדיין מעיד על קיום השטר וענין עדותן חלוק ואין עדות זו דומה לזו לפיכך אין מצטרפין שהדיין אע״פ שמעיד על השטר לא הוי כמעיד שנתחייב שמעון לראובן מנה בב״ד שהרי הדיינין לא נזקקו לחייב את שמעון בתשלומין אלא להעיד שהשטר אמת והשטר הוא המחייב את שמעון ולא הדיינין הילכך אין עדות העד והדיין מענין אחד ואין מצטרפין ולא דמי להא דקי״ל הלואה אחר הלואה מצטרפין דהתם אע״ג דלא מסהדי אחד מנה מ״מ כל אחד מהן מחייבו מנה והרי עדותן מענין א׳ הוא ומצרפת כך נראה בעיני וקי״ל כרבא דעד ודיין אין מצטרפין הילכך צריך לקיום כתב ידן של עדי השטר או כתב ידן של שנים מן הדיינין ואם הדיינין מקיימין הרי הוא הנפק. זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי נ״ל שהן נאמנין ואין צריכין שיצטרף עמהם אחר ולא אמרינן על כתב ידן הם מעידים אלא כל אחד ואחד מהן מעיד על קיום השטר שהוא כשר והרי הם כשני עדים שמקיימין את השטר וכמו שאנו אומרים לרבנן בעדי השטר דנאמן אדם לומר זה כתב ידי דעל מנה שבשטר הם מעידים ולא על כתב ידן. ורבינו שלמה ז״ל כתב בפירושו דעד ודיין מצטרפין בא עד אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינין העיד על כתב ידו מצטרפין ולפום האי פירושא דפרישנא בעד ודיין מצטרפין שמעינן מהכא דשטר שכתוב בו הנפק יכול לטעון עליו שהשטר וההנפק מזויף וצריך קיום אף השטר או ההנפק וכן הדין נותן שיהא ההנפק צריך קיום שאם אתה אומר אין צריך קיום מה הועילו חכמים בתקנתם קיום שטרות הרי יכול לזייף עדים ודיינין ואיכא דקשיא ליה מהא דתניא בתוספתא מעשה ב״ד אין צריך קיום ומש״ה מפרשים לה להאי שמעתא דעד ודיין מצטרפין כגון שאין הנפק כתוב בשטרא אלא אחד מן הדיינין מעיד בעל פה שנתקיים זה השטר ובפניו ובפני חביריו הדיינין ולא נזדמן הדבר לכתוב ההנפק בשטר. ופירושא קמא עיקר ובירושלמי מפרש בהדיא דהנפק צריך קיום והא דתניא בתוספתא דהנפק אין צריך קיום איכא למימר דקים להו בירושלמי דלא איתניא בי ר׳ חייא ור׳ אושעיא ובקיאין היו בעלי תלמוד ירושלמי בתוספתו׳ שבידינו כי הם מצויות בירושלמי באותו הלשון בעצמו עוד דגמר׳ דידן מסייעא לירושלמי דודאי הא דאמרינן עד ודיין מצטרפין כשכתוב בשטר מיירי דבירושלמי איתא להאיך שמעתא ומוכיח שם דבשכתוב בשטר מיירי ואין לנו לפרש פי׳ אחר וה״ג בירושלמי אשרתא מהו שיהא צריך קיום חד אמר יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב הדיינים אחרנא אמר אפילו בכתב עד אחד ודיין א׳ ע״כ. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
וכתב הרמב״ן ז״ל אמר ליה מאי מעליותא אמאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא פרש״י ז״ל דיינא מסהיד אקיומא דאשרתא וסהדא אמנה שבשטר כרבנן ואיכא למידק עליה א״כ אפילו שנים מעידים על חתימת עד אחד ואחד אומר זה כתב ידי נימא אמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהדי הנך. ולאו מילתא היא משום דהתם דאיק דאמרינן זה כתב ידו של פלוני ודאי זהו כתב ידו ואותו הכתב הוא המעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חבירו שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפיק ממונא אפומייהו אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא דאיהו לא ידע ודילמא מזוייף הוא אלא מפומא דאחריני וכתב ידו של עד לא נתקיים בזו העדות של הדיין שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני הילכך אין כאן צירוף למנה שבשטר ע״כ:
והקשה (הריטב״א) [הרשב״א] ז״ל על זה דאם כן אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות ידי עדים וכתב באשרתא ואשתמודענא דחתימת ידא דסהדא היא בכי הא מצטרפין עד ודיין דהא השתא דייני נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליא הוא ואנן סתמא קא אמרינן מצטרפין ואין מצטרפין לא שנא הכי ולא שנא הכי ועוד דאי מהאי טעמא הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדותו של שני ואח״כ באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה בפני ב״ד מי נימא דלא מצטרפי דדייני לאו אגופא דשטרא מעליא מסהדי אלא מפומא דאחריני ודילמא מזויף הוא הא ליתא דאנן דיין אחד קא אמרינן תרי לא אמרינן. ועוד דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בי דינא באשרתא דאשקרא אסהידו ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת ואי חיישת להו אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכי׳ אנן אמאן ניקו ונסמוך. לכך פי׳ הרשב״א ז״ל עד ודיין מצטרפין פי׳ שבאו שנים והעידו על חותם יד אחד מעדי השטר ועל חותם יד אחד מעדי קיום וה״ק מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא דכיון דאיכא תרי דקא מסהדי אסהדא וידעין דחתימות ידיה הוא אפומא דתרי נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד וכאלו העיד סהדא גופיה בפנינו אמנה שבשטר אבל אידך כיון דלא אתברר לן חתימות ידיה אלא אפומא דחד דיינא לא חשבינן עדותו כמו שנחקרה בב״ד דלא עדיף קיום חתימת דיינא מחד סהדא דמסהיד אחתימות ידיה דהאי סהדא דחתים בשטרא דלאו כלום הוא דאינו אלא כמעיד על חתימת ידו ולא אמנה שבשטר דהא מנה שבשטר לא מיקיים בחד סהדא דמסהיד אחתימות העדים כלומר אין מנה שבשטר נגבה בכך הילכך אין עדותו של דיין יחיד מעלה ולא מוריד ואע״פ שהוא עצמו מכיר חתימתן של עדים ואדרבה אי קשיא הא קשיא רב יהודה מאי קארי לה ושמא כך היה דעתו דכיון שהדיין מכח עדות שנים שהעידו בפניו הוא בא כאלו שנים מעידין עליה בפנינו הוא והיינו מעליותא דקאמר ואע״פ שזו סברא דחוקה כיון דאתא רבא ופרכה לא דייקינן לה טפי כנ״ל. ולפי פירושו עד אחד המעיד על חתימת ידי שני עדי השטר ושנים שמעידים על אחד מדייני קיום מצטרפין העד והדיין שהרי יש בכל חתימה וחתימה של עדי השטר שני עדים שהם העד ואחד שמעיד על שניהם עכשיו ודיין הקיום ולפי פירושו של רש״י ז״ל למדנו מכאן דאשור הדיינין צריך קיום דאי לא חיישינן דילמא מזוייף הוא והקשו בתוס׳ מדתני׳ בפרק בתרא דמסכת שביעית אין מעשה ב״ד צריך לקיים אלמא בחתימת הדיינין ליכא למיחש לזיופא דלא חציף איניש לזיופי חתימת הדיינין ויש מי שתירץ דהתם בב״ד המוחזק באותו מקום שאין אדם חצוף לזייף חתימת ב״ד המוחזק במקומו ומסתפי מפני שחתימתן ניכרת לרבים. עכ״ל הרשב״א ז״ל:
וכתב עוד הרמב״ן ז״ל וז״ל ומהכא שמעינן דאשרתא דדייני צריכי לקיומי דאי לא חיישינן דילמא מזויף הוא ובתוס׳ הקשו הא תניא במסכת שביעית פרק בתרא אין מעשה ב״ד צריך לקיום אלמא כיון דחתימות ידייהו דדייני ועבידא דמשתמודעי לה לא חיישינן לזיופא והם מתבלבלין בזה דהתם כך שנויה רבי יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינין חותמין מבפנים והעדים מבחוץ אמרו לו אין מעשה ב״ד צריכין קיום כלומר שאין צריך לשתי חתימות אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים מבחוץ כדרך תקון השטרות המקושרין ואני שמעתי דפרוזבול אינו צריך לקיים כלל וטעמא דמילתא דפרוזבול כיון דתקינו ליה רבנן לא שביק היתרא ואכיל איסורא כדאמרינן [גיטין לז ב׳] האומר פרוזבול היה לי ואבד הילכך משום מגו נאמן מה שאין כן בשאר מעשה ב״ד ולשון אמרו לו אינו מתיישב ללשון ושמא אינו בנוסחאות ובירושלמי פרק דיני ממונות אשור הדיינין מהו שיהא צריך ב״ד רב אושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינין. אמר אפי׳ בכתב עד אחד ובדיין אחד. ור״ח ז״ל כתב זה הירושלמי ואיתיה נמי במסכת ר״ה ופשוט הוא ואינו צריך לפנים ע״כ:
וכתב עוד הרשב״א ז״ל ורבינו אלפסי ז״ל פי׳ בבבא בתרא עד ודיין מצטרפין עד שהעיד שראה ההלואה ודיין שהעיד שנתחייב בבית דינו על פי עדים מצטרפין ואסק׳ רבא דאין מצטרפין דסהדא מסהיד על ההלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר. ולפי פירושו לא דמי להודאה אחר הלואה שמצטרפין דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי האי דחזא כשמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה אבל הכא דילמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמע קא מסהיד וקי״ל כמ״ד דאין מצטרפין. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל עד ודיין מצטרפין פרש״י ז״ל שטר שכתוב בו הנפק ובא העד והעיד על כתב ידו ואחד מדייני ההנפק העיד ג״כ על כתב ידו מצטרפין לברר שאין השטר מזויף. אמר רמי בר חמא וכו׳ אמר ליה רבא מאי מעליותא וכו׳ פרש״י ז״ל שהעד מעיד על מנה שבשטר כרבנן והדיין מעיד על כתב ידו והקשו התוס׳ ותיפוק לי שאין כאן קיום מספיק שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו אלא הדיין אנן תרי בעי׳ ואם כשהעד מעיד גם על כתב ידי חבירו ואף על פי שלא פי׳ רש״י ז״ל כן אכתי בעינן שנים אחרים דאי לא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא וכדאיתא לעיל בהדיא דאמרינן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו לכך פירשו בתוס׳ דהיינו קושיין דמאי דקא מסהיד סהדא וכו׳ דהכא אמר שמואל שהעד שמעיד על כתב ידו ועל כתב ידי חבירו והדיין שמקיים ג״כ כתב שני העדים מצטרפין ואיכא נמי שני עדים על כל כתב וכתב של עדים ופריך רבא דהא ליתא דמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על הכתב ואלו העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין והדיין צריך אליו בכתב ידי השני ונפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא ולשון הגמרא דחוק לפי׳ זה ועוד שמואל ורמי בר חמא דגברי רברבי נינהו היכי טעו בהא דהא מימרא דלעיל דצריכין שנים מן השוק להעיד עליו מימרא פשוטה היא ודברי הכל היא לכך נראה לומר דבהא לא קפדינן דכי אמרינן צריכין שנים מן השוק זהו בתחלת ההנפק כשאנו באין לקיים השטר אבל שטר שכתוב בו הנפק לא שכיח ביה זיוף דלא עביד איניש דמזייף עדים ודיינין ואי מזייף הוה מזייף עדים לחודייהו וכיון דכן ונתקיים כתב העד וכתב הדיין בהכי סגי כיון דקיום שטרות דרבנן והיינו דאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא דבהא לא בעי׳ שנים מן השוק להעיד על השני וא״ל רבא מאי מעליותא דנהי דלא קפדינן אדליכא קיום גמור מטעמא דאמרן מ״מ אינו בדין שיצטרף כיון שהן חלוקין בענין עדותו דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כנ״ל לפי׳ רש״י ז״ל ולשון הגמרא. ואסיקנא דעד ודיין אין מצטרפין ריב״א ז״ל שאם נתקיים כתב שני הדיינין בהכי סגי שהרי שניהם מעידים על שני העדים ואיכא תרי לכל חד וחד ולב״ד חצוף לא חיישינן. ואף על גב דלא כתב ביה במותב תלתא כחדא הוינא דכי חיישינן הכי היכא דלא חזינן ביה שלישי כלל אבל כיון דחזינן ביה שלישי לא חיישינן דהוו ב״ד חצוף וזייפה האי תדע דהא הוה סבירא לן דעד ודיין מצטרפין אי לאו דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ואמאי ניחוש דילמא השנים מזויפין היו ואפי׳ כתיב ביה במותב תלתא כחדא לא מהימני דחד הוא דמסהיד דהוו תלתא אלא ודאי כל היכא דאית להו לכולהו ונתקיימו מקצתם לא חיישינן לחיובא דאידך ואע״ג דכי ליתא לשלישי פסול וכי איתיה לשלישי ואינו מקוים הוי כשר הא לא איריא מטעמא דאמרן דב״ד חצוף לא שכיחי והוה ליה כעין ההיא דאמרינן מלאהו בקרובים כשר ואגב אורחין שמעי׳ משמעתין דשטר שכתוב בו הנפק צריך קיום ולא אמרי׳ דכולי האי לא הוה מזייף והכין איתא בירושלמי [סנהדרין פ״ג הי״ב] דאמרינן התם אשור הדיינין מהו שיהא צריך קיום ר׳ אושעיא אמר וכו׳ והא דתנן במסכת שביעית אמרו לו אין מעשה ב״ד צריך קיום ההיא אינה ענין לזו כלל דהתם משום דסבר ר׳ יהודה ברישא דפרוזבול צריך לחתום בו עדים ודיינין אמרו לו שאינו צריך שאין מעשה ב״ד צריך קיום אחר ואפי׳ לדבריו די לו שיחתמו שם ב״ד ואלו לדבריהם דרבנן אפי׳ בעדים בלחוד סגי כדאמרינן התם בפרק השולח והדיינים חותמין למטה או העדים וא״ת כיון שאע״פ שכתוב בו הנפק צריך קיום למה היו רגילין לכתוב בו הנפק קודם שיקראו עליו ערעור וכדמוכח בעובדא דמר שמואל דלעיל וי״ל מפני שפעמים שאין כתב ידם של עדים ניכר כל כך ועוד מועיל לענין השטר שנמצא בשוק שיחזירוהו ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה דלוה לא מקיים שטריה כדאיתא בפ״ק דב״מ. עכ״ל הריטב״א ז״ל:
קונטרס אחרון
תוספות בד״ה ודוקא אחספא כו׳. ודקדקתי בזה על פירוש הש״ך בסי׳ מ״ג דלפירושו קשה דאביי אדאביי ועיין מה שכתבתי בזה בפ״ק דקידושין:
תוספות בד״ה ודוקא אחספא כו׳. ודקדקתי בזה על פירוש הש״ך בסי׳ מ״ג דלפירושו קשה דאביי אדאביי ועיין מה שכתבתי בזה בפ״ק דקידושין:
בגמרא וסבר שמואל דלמא איכא דס״ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו וכו׳ ולכאורה שפת יתר הוא ובפשיטות הו״ל למימר דלמא איכא דס״ל הלכה כרבי אפילו מחביריו. ונלע״ד ליישב לפי השיטה שכתבתי לעיל די״ט בהא דאר״נ מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנראה דהיכא שמקיימין חתימת א׳ מהעדים מהני במודה בשטר שכתבו וכמו שהארכתי בטוב טעם. ולפ״ז תיקשי מאי חייש שמואל דלמא איכא דס״ל הלכה כר׳ בהא דאכתי ליכא פסידא דיתמי נהי שהב״ד טועין יטעו לומר דהלכה כרבי אכתי לא יתלו הטעות בשמואל ובית דינו לומר שטעו דהא מצי למימר דשמואל נמי כר׳ ס״ל ואפ״ה נתקיים השטר בכך שכל א׳ אמר זה כתב ידי דשמא גופא דעובדא הכי הוי שבעל השטר הודה שכתבו אלא שטען אמנה או פרעתי והיה נאמן במיגו דמזוייף אבל לאחר שהעיד כ״א אחתימת ידו תו לית ליה מיגו דהו״ל מיגו במקום ע״א כיון שהיה צריך לכפור בהעד כדפרישית לעיל באריכות. ונהי דלא סגי במה שהעיד ע״א אחתימת ידו דהא אכתי אית ליה מיגו שיטעון שחתימת השני מזוייף ושטר בע״א לאו כלום הוא משא״כ היכא שיש כאן ב׳ עדים כ״א מעיד על חתימתו וא״כ ממ״נ אם יטעון מזוייף יכפור בע״א ולא מיקרי מיגו בכה״ג ולפ״ז אף לפי טעות הב״ד ליתכשר האי שטרא שלא יתלו הטעות בשמואל דבי דינא בתר בי דינא לא דייקו אם לא היכא דמוכח שטעו והכא איכא למיתלי שלא טעו אלא מודה בשטר שכתבו הוה. ונהי דשמואל גופא סובר בפרק מי שמת דף קנ״ד דמודה בשטר שכתבו א״צ לקיימו והיינו משום שסובר הלכה כחכמים. מ״מ אשכחן לר׳ בפ״ק דמציעא דף ז׳ דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והשתא א״ש שאם יסברו הב״ד טועין דהלכה כרבי מחבריו בכל מקום אכתי ליכא פסידא דיתמי שיאמרו מסתמא מדנתקיים בזה ענין ע״כ מודה בשטר שכתבו הוה. לכך הוצרך הש״ס לומר דחש שמואל לב״ד טועין שיטעו לומר דבכל מקום הלכה כר׳ מחבירו ולא מחבריו וא״כ מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כמימרא דשמואל אלא דבהא לחוד יסברו הלכה כרבי אפילו מחבריו דצריך לצרף אחר וא״כ ליהוי פסידא דיתמי דלא מצי למיתלי דמודה בשטר שכתבו הוי דא״כ למה הוצרך לקיימו כלל דהא ס״ל בהא כחכמים דא״צ לקיימו כנ״ל נכון. אף דאפשר שבעלי הש״ס לא נתכוונו לזה עכ״ז הענין נכון ודו״ק:
שם אמר רב יהודה עד ודיין מצטרפין ופרש״י שא׳ מעידי השטר מעיד על חתימתו והדיין מעיד על חתימתו על הקיום. והאחרונים נתקשו בזה הרי אין כאן על עד השני אלא עדות הדיין ואנן שני עדים בעינן והש״ך בח״מ סי׳ מ״ו האריך בזה ולענ״ד נראה דליכא למיחש למידי דכיון שכבר נתקיי׳ חתימת ע״א כהוגן א״כ אין לנו לומר שהדיין חתם עצמו בשקר והחתים עוד שני דיינים עמו בזייוף דהוי מילתא דעבידא לאגלויי טובא שהרי יתפרסם הדבר ע״י עד השני וע״י הדיינים שיאמרו שמעולם לא חתמו ומה לו לדיין לצרה הזאת אם חשוד הדיין להעיד שקר היה לו להחתים עצמו בעד שני על גוף השטר ולא יתפרסם הדבר לעולם אלא ע״כ דקושטא קמסהיד כנ״ל נכון:
אך לפ״ז קשה על התוס׳ דאיך הוכיחו לרבנן מדקאמר ואי ליכא אלא חד. דילמא לעולם לרבנן כשמעידין בפירוש על כתב ידן לבד לא מהני דהא לא מהימנא מטעם מיגו דאין אומרים מיגו משנים. משא״כ בחד אפילו אם יעיד על כתב ידו לבד נאמן במיגו ואכתי נפקא תלתא ריבעי דממונא אפומיה. מזה נלענ״ד דס״ל להתוס׳ דלא שייך בזה דנפקי תלתא ריבעי דממונא אפומא דחד סהדא דדוקא דהיכא דנאמן מטעם עדות והוא מעיד על שלשה ריבעי לא מהני אבל כשהוא מעיד על פלגא אף דיש להאמינו במיגו לא גרע משום המיגו ודוק היטב בכל זה:
בא״ד מדאמרינן בסמוך ואי ליכא תרי וכו׳. הא דלא הוכיחו מדקאמר ונפקא מינא וכו׳ וקאמר בזו רבי לקולא ואמאי יעיד על כתב ידן לרבנן. צ״ל משום דהוי מצי למימר דמיירי שכבר העיד בבית דין סתם דלרבנן כבר נפיק תלתא ריבעי אפומיה. משא״כ הכא דעצה טובה קמ״ל דליכתוב חתימות ידיה אחספא וע״כ דמיירי לכתחלה שפיר הוכיחו. אלא דלפ״ז יש לומר דנהי דלעיל ע״כ מיירי שהאחד מן השוק מעיד על שתי החתומים דאי לאו הכי לא שייך הא דקאמר רבי לקולא. אבל הכא יש לומר דעצה טובה קמ״ל היכא שהאחד מן השוק אינו מעיד על החתימת החי כלל. אלא על החתימת המת וא״כ אין תקנה שיעיד על כתב ידו לבד דא״כ לא יהיה על חתימתו רק עד אחד וכן משמעות דברי רש״י ז״ל שפירש ואי ליכא שנים שיכירו כתב המת נראה דכוונתו לזה דקאי רק על כתב המת דליכא אלא חד וצריך תקנה זו בין לרבי בין לרבנן וצ״ע. ולכאורה קשה דה״ל להתוס׳ להוכיח מהא דלקמן דמוכיח משטרא דנפיק מבית דין דמר שמואל וכו׳ דסבירא ליה לשמואל כרבי ואמאי דילמא התם לא העידו רק על חתימת ידן בפירוש לכך הוצרכו להעיד זה על זה. ונראה דס״ל כשיטת הרמב״ם ז״ל דבעינן שיזכרו העדים כמ״ש לעיל ואפ״ה היה אפשר לומר היכא שמעידין על כתב ידן בפירוש אף שזוכרים מ״מ כיון שאומרים בפירוש ה״ל עיקר העדות על כתב ידן. ע״כ שפיר מקשה דה״ל לשמואל לצוות להם שיעידו בפירוש על מנה שבשטר ולא יצטרכו להעיד זה על זה. ולפ״ז א״ש טפי דמוכח מזה גם לרבי דאינו מועיל אפילו כשמעידים בפירוש על מנה שבשטר דאל״ה הוי ליה לצוות שיעידו בפירוש על מנה שבשטר ויפרש כן בלשון הקיום וליכא חשש בית דין טועין כלל. ולשיטת ירושלמי יבואר בסמוך. ודוק:
בגמרא וחייש שמואל לבית דין טועין. לכאורה לפי שיטת הירושלמי שכתבו התוס׳ לעיל דבזכירה מתוך הכתב קמיפלגי. וכבר כתבנו לעיל דלהרמב״ם דס״ל דאם אין זוכרין העדות אין השטר מתקיים על פיהם ולפי הסוגיא דבבא מציעא דף ח׳ ובבא בתרא דף קע״א דס״ל לרבי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו א״כ העדים נאמנים שאינם זוכרים ע״כ צ״ל דס״ל לרבי דזכירה מתוך הכתב מועיל לענין עדות על כתב ידן ואינו מועיל לענין עדות גמור על מנה שבשטר א״כ קשה מאין ידעו הבית דין טועין שהי׳ זכירה מתוך הכתב דממ״נ אם יאמרו דמסתמא זכרו יאמרו נמי שזכרו שלא מתוך הכתב וע״כ דחייש שיאמרו שלא זכרו ושמא יאמרו שלא זכרו כלל. וצ״ל בדוחק דחשש שיסבירו הבית דין טועין דשמואל ס״ל כרבנן אבל בלא זכירה כלל לא היו מקיימים כלל. דמהיכי תיתי יטעה שמואל במילתא דלית ביה פלוגתא וע״כ דהחשש שיסברו הבית דין טועין דשמואל ס״ל כרבנן ואינהו ס״ל כרבי אבל שיחשבו שלא הי׳ זכירה כלל א״כ איך יטעה שמואל במילתא דלית ביה פלוגתא. מיהו אכתי קשה כיון שכתבנו לעיל דלמ״ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אין העדים נאמנים לומר שלא זכרו ומועיל כשמעידין כל א׳ על כתב ידו וכתב יד חבירו א״כ דילמא יסברו שלא זכרו כלל ושמואל קיים השטר משום דס״ל כרבנן דאין צריך לקיימו. ובית דין טועין יסברו דהלכה כרבי דצריך לקיימו ויפסלו השטר. וצ״ל דס״ל דבהא אי אפשר לתקן אלא דתיקן לבית דין טועין שיסברו רק בזה הלכה כרבי אבל בעלמא הלכה כרבנן דא״צ לקיימו וא״כ ליכא חשש דאפילו אם אמרו אינם זוכרים אינם נאמנים. ובזה א״ש מה דקאמר הש״ס דב״ד טועין יסברו בעלמא דאין הלכה כרבי דהוא מיותר. ולפמ״ש א״ש דאם יטעו בכל מקום דהלכה כרבי לא הועיל אפילו במה שפירש דכל א׳ העיד אחבריו דדילמא יסברו הבית דין שאינם זוכרים כלל ושמואל ס״ל הלכה כרבנן דא״צ לקיימו כנ״ל. ואין לומר דא״כ מנ״ל דחש לבית דין טועין בהא דהלכה כרבי דילמא הי׳ הטעם משום שיטעו הבית דין שלא היו זוכרים ויסברו כרבנן בהא נמי דאין צריך לקיימו וצריך עכ״פ שיעיד כל א׳ על כתב יד חבירו. זה אינו דלא היה צריך לפרש דמהיכי תיתי יאמרו הבית דין שלא היו זוכרים וטעה במילתא דלית ביה פלוגתא. וכן צ״ל באמת להירושלמי דמאי מקשה דילמא הי׳ המעשה באמת שלא היו זוכרים כלל וס״ל לשמואל דאין צריך לקיימו ועכ״פ צריך להעיד אכתב יד חבירו. אלא דא״כ לא היה צריך לפרש בשטר כיון דליכא למטעי הוי ליה לכתוב דאסהידו אחתימת ידייהו בסתם וצ״ל כנ״ל ודוק:
אמנם הנלענ״ד יותר לפרש הא דקאמר דבעלמא הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו דיש לדקדק הא דכתב ואסהיד אחתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן ולא כתב סתם ואחתימת ר׳ חנן משום דלרבנן דר׳ יהושע בן קרחה בגיטין דף ל״ג ע״ב בעינן שיראו העדים כאחד א״כ כיון דס״ל לרבי דעל כתב ידן הן מעידין בעינן שהיו עמו בשעת חתימתו וראו שניהם כאחד משא״כ אי הוי אמרינן דעל מנה שבשטר הן מעידין כיון שראו ההלואה כאחד לא בעינן שראו החתימה כאחד. מיהו לרבי אין נפקא מיניה דס״ל בסנהדרין דף ל״א כר׳ יהושע ב״ק דלא בעינן שיראו שניהם כאחד כדאיתא שם בא מעשה לפני רבי וצירף עדותן א״כ שמואל דכתב ואדחד דעמיה משום דחש לבית דין טועין דהלכה כרבי דעל כתב ידן הן מעידין ובהא אין הלכה כרבי לצרף עדותן אם לא ראו כאחד לכך הוצרך לכתוב ואדחד דעמיה. ודוק:
בגמרא אמר ר״י אמר שמואל עד ודיין מצטרפין וכו׳. כתב הרא״ש ז״ל אם עד אחד החתום בשטר מעיד על כתב ידו ושני עדים מעידים על כתב יד אחד מן הדיינים או הדיין עצמו ואחר עמו מצטרפין אבל הדיין לבדו לא אפילו לרבנן דאין מעיד על מנה שבשטר. וכן העד אינו מצטרף עם הדיין וכו׳. שוב כתב בשם הר״ר יונה אם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב ידו השטר מקוים ולא אמרינן על כתב ידן הן מעידין אלא כל אחד ואחד מהן מעיד על קיום השטר שהוא כשר והרי הם כשני עדים שמקיימים השטר ודברים של טעם הם. וצריך להבין מה עלה על דעת הרא״ש ז״ל לחלק בין דיין לעד. ונלענ״ד דיש לומר דטעמא דלרבנן על מנה שבשטר הן שמעידין משום דבעינן שיזכור העדות וממילא מעיד על מנה שבשטר. אמנם זהו בעדים דכל שאין זוכרים ה״ל מפי כתבם כמ״ש הרמב״ם אבל בקיום העדות ע״פ עדים אחרים שמכירים החתימות דכתב הריב״ש והביאו רמ״א בהג״ה בח״מ סימן מ״ו סעיף ז׳ דיכולים להעיד עדות זה מתוך כתבם א״כ א״צ שיזכרו וממילא דאמרינן בדיינין שמעידים על חתימתן דעל כתב ידן הן מעידין. ואף שכתב שם הש״ך ס״ק י״ז דמדברי הרא״ש ר״פ מי שאחזו משמע דלית ליה סברת הריב״ש מדפסל קיום באלם ע״ש. דבריו צע״ג לפי עניות דעתי דהריב״ש והרמ״א לא כתבו אלא בעדים אחרים דוקא אבל בנשתתק שמעיד על חתימת עצמו זה ודאי פסול ע״פ כתבו דעד החתום מעיד על מנה שבשטר והיינו דכתב רמ״א שם דוקא בקיום הרביעי ולא כתב כן בקיום השלישי כן נלענ״ד להבין דעת הרא״ש ז״ל בתחלה. ועוד היה נראה לכאורה דמוכח כן מן הש״ס דהא נדחקו המפרשים מאי ס״ד דשמואל דעד ודיין מצטרפין הא על עד השני אין כאן אלא קיום הדיין שהוא עד אחד ואפילו אם נימא דמיירי דהעד מעיד גם כן על כתב יד חבירו א״כ ה״ל תלתא רבעי דממונא אפומיה דחד. ולכאורה היה נראה מזה דלא כמ״ש התוס׳ לעיל דלרבנן אפילו מעידין על כתב ידן בפירוש א״צ לצרף עמהם אחר אלא נימא דמודים רבנן בזה ומיירי הכא דהעד מעיד בפירוש על כתב ידו ועל כתב חבירו וא״כ צריך לצרף את הדיין נמי על חתימת העד וה״ל פלגא דממונא אפומיה דכל חד. ולפ״ז צ״ל דהא דקאמר מאי דקמסהיד האי לא קמסהיד האי היינו משום דהדיין אינו מעיד על הקיום אלא על כתב יד עצמו דלא כדעת ה״ר יונה. נמצא העד מעיד על חתימות העדים והדיין מעיד על כתב יד עצמו ואפילו יש אחר עמו המעיד על כתב יד הדיין כמ״ש הרא״ש מ״מ כיון דהדיין ואחר שעמו אין מעידין על חתימת עדי השטר אלא על חתימת הדיין לאו חד סהדותא הוא. אך באמת אי אפשר לפרש כן בדעת הרא״ש דהרי הוא ז״ל כתב בהדיא כמ״ש התוס׳ דאפילו מעידין בפירוש על כתב ידן אפ״ה אמרינן דעל מנה שבשטר הן מעידים ואין צריך לצרף עמהם אחר. וגם דוחק לומר דמיירי שהעד מעיד גם כן על כתב יד חבירו. אמנם העיקר נלפענ״ד בישוב קושיות המפרשים דמאי ס״ד דשמואל הא על עד השני אין כאן אלא עד אחד דיש לומר לולי דבריהם ז״ל דכיון שהדיין מעיד שזה השטר נתקיים בפניו ושני עדים חתומים בו כדעת הר״ר יונה א״כ הוא מעיד על חצי ממון דהא אפילו אם יחזור בו העד החתום לאו כלום הוא לפי עדות הדיין דקי״ל כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד נמצא שהדיין אין צריך לעד ומעיד על חצי ממון וכיון דקי״ל דהעד מעיד על מנה שבשטר הוא נמי מעיד על חצי ממון א״כ נפיק פלגי דממונא אפומיה דכל אחד מהן. ולא דמי לההיא דלעיל דקאמר דקנפיק נכי ריבעא דממונא וכו׳ דהתם העד המעיד על חתימת המת אע״ג דהוא מעיד נמי על חתימת החי מ״מ אינו מעיד על מנה שבשטר דהוי ליה עד מפי עד וצריך להעיד רק על החתימות והבית דין צריכין לדון אף לפי דבריו ע״פ עדי השטר וכיון דכבר נפיק פלגא דממונא ע״פ עדות החי שהעיד על מנה שבשטר א״כ הוי תלתא רבעי דממונא אפומיה דחד. משא״כ הדיין שמעיד שנתקיים בפניו השטר הוא מעיד ממש על מנה שבשטר שהרי הוא מעיד שהחוב שבשטר הוא אמת ע״פ קיום בית דין. ובזה נלענ״ד להבין הא דקאמר מאי דקמסהיד האי לא קמסהיד האי וקשה לכאורה דמאי בכך הא קי״ל דעדות מיוחדת כשר לדיני ממונות. ואפילו הלואה אחר הלואה בשני מנין מצטרפין לעדות מנה אחד כר׳ יהושע בן קרחה ולמה לא נצטרף כאן אף שאין מעידין על דבר אחד. אך העיקר נלפענ״ד דאף שהדיין מעיד על חצי ממון כנ״ל אי אפשר לצרף עמו העד שמעיד על מנה שבשטר כיון דלדברי הדיין שמעיד שכבר נתקיים השטר בבית דין הוי ליה העד כאלו כבר הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד נמצא עדות שלו לאו כלום הוא לפי עדות הדיין ולא מצינו עדות כזה בשום מקום. ושפיר קאמר דמאי דקמסהיד האי ר״ל הדיין הוא כמו סתירה למאי דקמסהיד העד שהרי לדבריו עדותו לאו כלום הוא ודוק:
ולפ״ז נלענ״ד דמתורץ היטב מה שהקשה הב״י בח״מ סימן מ״ו על הר״ן והרא״ה ז״ל שכתבו דמהני היכי ששנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין ותמה הב״י דהא אין על עד הב׳ אלא עדות הדיין והש״ך שם בס״ק מ״ו נדחק מאוד. ולפמ״ש הדבר נכון דכיון ששנים מעידים על הדיין הרי הוא כאילו עומד בפנינו ומעיד על השטר שהוא אמת והוי פלגא דממונא ושני העדים המעידים על העד האחד נמי ה״ל פלגא דממונא. ואף דעדות העד עצמו שהיה עומד בפנינו ואומר זה כ״י אינו מועיל כדקאמר רבא מאי מעליא וכו׳ היינו משום דלפ״ד הדיין אין העד יכול להעיד עתה על מנה שבשטר כנ״ל דכבר הגיד אבל כששניהם מעידים על חתימתו הראשונה שהיא אמת והוי הגדה קמייתא עדות על פלגא דממונא ודאי מהני דחד סהדותא הוא. וק״ל:
ב אמר רב יהודה אמר שמואל: אם היה בא שטר לבית דין, וקיימו אותו בית הדין, ואחר כך הובא שטר זה לגבייה ושוב ערער הלווה וטען שהשטר הוא מזוייף, הרי עד שהיה חתום על השטר מתחילה ודיין שהיה חתום על האישור מצטרפין להעיד על אמיתותו של שטר זה.
§ Rav Yehuda said that Shmuel said: If a document came before a court and the court ratified it, and then the document was produced in order to collect the debt, at which time the borrower contested its validity and claimed that it was forged, one witness who was a signatory on the document and a judge who ratified the document join together to testify that the document is valid.
הכל
(14) אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא אָמַר רָבָא מַאי מְעַלְּיוּתָא מַאי דְּקָא מַסְהֵיד סָהֲדָא לָא קָא מַסְהֵיד דַּיָּינָא וּמַאי דְּקָא מַסְהֵיד דַּיָּינָא לָא קָא מַסְהֵיד סָהֲדָא.
Rami bar Ḥama said: How excellent is this halakha. Rava said: In what way is that excellence manifested? That which the witness testifies, i.e., authenticating his signature and confirming the incident that he witnessed, the judge does not testify, as the judge testifies that the document was ratified. And that which the judge testifies, the witness does not testify. There are not two witnesses testifying to either matter.
ערך קא
קא – א(כתובות כא.) מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא ואיכא בכמה דוכתי קא משמע לן מלה זו נוספת וזולתה יובן הדב׳ והיא נחברת עם תבות אחרות ובפרט עם מלת אמר קאמר קאמינא קאמרינן קאמריתו.
א. [צו געזעצצעס ווארט.]
אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא, ואמר רבא מאי מעליותא, אמאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא ואמאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא. פירש״י ז״ל שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על כתב ידו, פי׳ לפירושו שהעד מעיד על מנה שבשטר, ולפיכך דיינו בעדותו יחידי, והדיין מעיד על כתב ידו, כלומר ועיקר עדותו קיום חתימת עדים, הילכך כתב ידו דאידך לית לן אלא עד אחד, ואנן בעינן קיום שטרות בשני עדים, ואפי׳ לרבנן בעדים דעלמא, הילכך ש״מ דבשני דיינין סגי לן, וכל שכן עד אחד מעיד על כתיבתו ושנים אחרים מעידין על כתב ידו של חבירו, וזה פשוט ואינו צריך לפנים, ומכל מקום שמעינן מינה שקיום ב״ד צריך קיום. ואע״ג דתנן התם בשביעית (בתוספתא פ״ח ה״ט) אמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום, התם אדר׳ יהודה קאי, ולאפוקי מיניה דאמר דפרוזבל צריך לחתום בו עדים ודיינין, אמרו לו שאינו צריך אלא או דיינין או עדים ואינו ענין לשאר קיום דעלמא, ויש מפרש קיום קיום ממש, ובפרוזבל בלבד נאמרו דברים, משום טעמא דלא שביק התירא ואכיל איסורא, ולשון אמרו לו אינו נוח לפי שטה זו, ואיכ׳ נוסחי דלא גרסי ליה, ובירושלמי אמרי׳ בפרק דיני ממונות בתרא (הי״ב) אשר הדיינין מהו שיהא צריך קיום ב״ד, רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב הדיינין, וחרנה אמר אפי׳ בכתב עד אחד ובדיין אחד, והיינו כפלוגתא דהכא, דר׳ הושעיא כרבא ואידך כרב יהודא, וקיימ׳ לן כרבא.
אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא אמר רבא מאי מעליותא מאי דקא מסהיד סהדי לא קא מסהיד דיינא – פי׳ רש״י ז״ל שהעד מעיד על מנה שבשטר כרבנן והדיין מעיד על כתב ידו והקשו בתוספות ותיפוק ליה שאין כאן קיום מספיק שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו אלא הדיין ואנן תרי בעינן ואי כשהעד מעיד גם על כתב ידי חבירו ואף על פי שלא פירש כן רש״י ז״ל אכתי צריכין לעדים שני׳ אחרים דלא נפיק נכי רבעא דממונ׳ אפומיה דחד סהדי כדאיתא לעיל בהדיא דאמרינן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו לכך פירש בתוספת דהיינו קושיא מאי דקא מסהיד וכו׳ דהא אמר שמואל דהכא מיירי שהעד מעיד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו והדיין שמעיד ג״כ על כתב שני העדים מצטרפי ואיכא ב׳ עדים על כל כתב וכתב של עדים ופריך רבא דהא ליתא דמאי קא מסהיד סהדי לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מסהיד על הכתב ואלו העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין והדיין צריך אליו בכתב ידי השני ונפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדי ולשון התלמוד דחיק לפירוש זה ועוד שמואל ורמי בר חמא דגברא רברבי נינהו היכי טעו בזה דהא מימרא לעיל דצריכין שנים מן השוק להעיד עליו מימרא היא ודברי הכל היא. לכך נראה לומר דבהא לא קפדי דסברי כי אמרי׳ דצריכין שנים מן השוק זהו בתחלה דהנפק כשאנו באים לקיים את השטר אבל שטר שכתוב בו הנפק לא שכיח ביה זיוף דלא עביד איניש דזייף עדים ודיינים ואי מזייף מזייף עדים לחודייהו או דיינים לחודייהו וכיון דכן נתקיים כתב העד וכתב הדיין בהכי סגי כיון דקיום שטרות מדרבנן והיינו דאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא דבהא לא בעינן שנים מן השוק להעיד על השני ואמר ליה רבא מאי מעליותא נהי דלא קפדינן אדלית קיום גמור מטעמא דאמרן מ״מ אינו בדין שיצטרפו כיון שהם חולקין בעדותן דמאי דמסהיד האי לא קא מסהיד האי כך נ״ל פי׳ רש״י ז״ל ולשון התלמוד מסקינא דעד ודיין אין מצטרפין וכתב בה ז״ל שאם נתקיים הכתב שני הדיינים בהכי סגי שהרי ב׳ מעידים על שני העדים ואיכא תרי לכל חד וחד ולב״ד חצוף לא חיישינן ואע״ג דלא כתב בי׳ במותב תלתא כחדא הוינא. דחיישי׳ הכי היכי דלא חזינן ביה ג׳ כלל אבל כי חזינן ביה ג׳ לא חיישינן דהוה ב״ד חצוף תדע דהא הוה סבירא לן דעד ודיין מצטרפין אי לאו דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ואמאי ניחוש דלמא השנים מזויפים הם אפילו כתב בו במותב תלתא לא מהני דחד הוא דאסהיד דהוה תלתא אבל ודאי כל היכא דאתנהו לכולהו ונתקיימו מקצתם לא חיישינן לזיופא דאידך אף על גב דכי לית ליה שלשה פסולים וכי איתא לשלשה ואייתי מקויים הוה כשר האי לאו אתי׳ מטעמא דאמרינן דב״ד חצוף לא שכיח והוי ליה כעין האי דאמרינן עלייהו בקרובים כשר. ואגב אורחא שמעינן משמעתין דשטר שכתוב בו הנפק צריך קיום ולא אמרינן דכולי האי לא מזייף והכי איתא בירושלמי דאמרינן התם אשרי דדייני מהו שיהא צריך קיום רבי אושעיא אומר יתקיים בכתב ידי העדים או ידי הדיינים ואחרים אומרים אפילו בכתב ידי עד אחד ודיין והא דתנן במסכת׳ שבועות אמר להם אין מעשה ב״ד צריך קיום ההיא אינו ענין לזו כלל דהתם משום דסבר ר׳ יהודא בדרשא דפרוזבל צריך לחתום בו עדים ודיינים אמר לו אינו צריך ושאין מעשה ב״ד צריך קיום אחר ואפילו לדבריו דרבנן אפי׳ בעדים לחוד סגי כדאמרינן התם בפרק השולח הדיינים חותמים למטה או העדים וא״ת כיון שאף על פי שכתוב הנפק צריך קיום למה היה רגילים לכתוב בו הנפק קודם שקראו עליו ערער וכדמוכח מעובדא דרבי שמואל לעיל. וי״ל מפני שלפעמים אין כתב העדים ניכר כל כך. ועוד מועיל לענין השטר שנמצא בשוק שיחזירוהו למלוה ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה דלוה לא מקיים שטרא כדאיתא בפ״ק דב״מ.
אמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא [הלכה זו]! אמר רבא: מאי מעליותא [מהי המעלה שבהלכה זו]? הרי יש קושי בה: כי מאי דקא מסהיד סהדא [מה שמעיד העד] לא קא מסהיד דיינא [מעיד הדיין], שהרי העד מעיד על חתימת ידו שלו ועל המעשה שראה, ומאי דקא מסהיד דיינא [ומה שמעיד הדיין] לא קא מסהיד סהדא [מעיד העד], שהרי הדיין מעיד שהשטר הזה הובא לפני בית דין ואושר, והעד אינו יכול להעיד על כך, ואם כן אין כאן עדות שלימה כלל!
Rami bar Ḥama said: How excellent is this halakha. Rava said: In what way is that excellence manifested? That which the witness testifies, i.e., authenticating his signature and confirming the incident that he witnessed, the judge does not testify, as the judge testifies that the document was ratified. And that which the judge testifies, the witness does not testify. There are not two witnesses testifying to either matter.
הכל
(15) אֶלָּא כִּי אֲתָא רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר זלָא תְּצִיתִינְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי דְּכָיֵיל יְהוּדָה אֲחִי מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל
Rather, when Rami bar Yeḥezkel came, he said: Do not listen to those principles that my brother Rav Yehuda bar Yeḥezkel established in the name of Shmuel with regard to a witness and a judge joining together to testify.
אלא כי אתא [כאשר בא] רמי בר יחזקאל מארץ ישראל לבבל, אמר: לא תציתינהו להני כללי דכייל [אל תקשיבו תקבלו, לאותם כללים שכלל] יהודה אחי משמיה [משמו] של שמואל, ומה שאמר רב יהודה (בר יחזקאל) בשם שמואל שעד ודיין מצטרפים — אין לסמוך על דבריו.
Rather, when Rami bar Yeḥezkel came, he said: Do not listen to those principles that my brother Rav Yehuda bar Yeḥezkel established in the name of Shmuel with regard to a witness and a judge joining together to testify.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.