דאי הוי ידע – בשעת התנאי דמיית בתוך הזמן לאלתר גמר ויהיב גיטא מעכשיו הלכך הוי גט ולהכי גמר בלביה למיהוי גט אבל האי אי הוה ידע דאתניס לא הוה מבטל זכוותיה ולא גמר ומקני.
(1) 
דְּאִי הֲוָה יָדַע דְּמִית מִן לְאַלְתַּר הֲוָה גָּמַר וְיָהֵיב גִּיטָּא.
דְּאִי הֲוָה יָדַע דְּמִית מִן לְאַלְתַּר הֲוָה גָּמַר וְיָהֵיב גִּיטָּא.for had he known that he would die within a year he would have immediately finalized his decision and given her the bill of divorce. Since he gave it to her initially so that she not require levirate marriage, it is assumed that his intent was to deliver it even in this case. By contrast, in the case where one stipulated about his rights, which he certainly did not intend to forfeit, it is assumed that he would not have wanted his statement to take effect in this situation.
שאני הכא דאתפיס זכוותיה – פירוש דאי לא הוה אלא דבורא בעלמא אפי׳ בקנין לא מיחייב דאסמכתא היא אבל מכיון דאפיק זכוותיה מרשותיה ואתפסינהו על תנאי כן לא חשיב אסמכתא.
והא תנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ביד אחר ואמר לו אם לא נתתי השאר מכאן ועד שלשים יום תן לו את שטרי – פירוש ויהיו המעות שנתתי מתנה ויהא שטר זה בחזקתו דאי לאו הכי הו״ל שטר שנמחל שעבודו שאינו חוזר ולוה בו (ב״מ יז.) כדפרישית בדוכתיה והאי גברא קנסא קא קניס נפשיה למפרע מאי דלא מיחייב אי לא עביד תנאיה למפרע השאר עד יום פלוני הגיע הזמן ולא נתן השטר רבי יוסי אומר יתן השליש שטרו למלוה ויגבנו כולו דקסבר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר לא יתן עד שיכתוב שובר ממה שקבל דקסבר אסמכתא לא קניא ואר״נ אמר רבה בר אבהו א״ר אין הלכה כר׳ יוסי דאמר אסמכתא קניא אלמא אפילו במתפיס זכוותיה ביד אחרים וקניס נפשיה איכא אסמכתא דהא איתפיס האי שטרא ביד אחרים.
(28a:1) ובית הלל אומרים אף בשבועה. ירושלמי תני ר׳ ישמעאל לא תשבעו בשמי לשקר נשבע אתה להרגין לחרמים ולמוכסים. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הפירוש: נודרין להרגים שהורגים ונוטלין ממון. חרמים נוטלין ממון ואינן הורגין. ולמוכסין שהן של תרומה אף על פי שאינה תרומה כדי שלא יהו נוטלין אותם מהם דהיינו נמי נדרי אונסין. בכל נודרין. בכל לשונות שבנדרים בין קרבן וקונם נודרין להן שהן של תרומה. חוץ מבשבועה דבשבועה אינו רשאי לישבע. ובהרגין ובחרמין (גוים) ישראל עסקינן שמתייראין מן התרומה מפני שיש בה עון מיתה. והמוכסין אפילו במוכסין גוים עסקינן והיינו דקתני שנודרים להם שהם בית המלך. עד כאן. וכן למוכסים נודרים להם שהוא יין או שמן של תרומה אף על פי שאינו של תרומה כדי שלא יקחוהו כי אולי אף על פי שהם גזלנים וחמסנים יותר יחושו ויזהרו לאכול תרומה מלאכול דבר גזל. והכל מותר כי נדרי אונסין הן. או נוכל לפרש כי כשהן של תרומה אמוכסין קאי ולהרגין ולחרמין נודרים להם נדר אחר כגון ליתן להם ממון ידוע שלא יהרגום או חפץ פלוני. כן נראה לי.
בכל נודרין חוץ מבשבועה. כלומר בכל ענין קשר של איסר נקשרים עמהן ואינו עובר על בל יחל ובלבד שהיה לבו לדבר המותר. חוץ מבשבועה דמתוך דחמירא לא התירו לו לישבע להם אלא על האמת. ובית הלל מתירין אפילו בשבועה דכיון דהותר הדבר משום סכנת נפשות אין לחלק. ובית הלל אומרים יפתח לו ואפילו בשבועה כדמוכח בגמרא. הרי״ץ ז״ל.
(28a:2) בית שמאי אומרים. בכל איסרים שבעולם בקדשי מזבח ובקדשי בדק הבית התירו במקום אונס. חוץ מבשבועה שלא התירו לו לישבע משום דשבועה חמורה דכתיב בה לא ינקה. בית שמאי אומרים במה שהוא מדירו. לא התירו לו לנדור כטעם המפורש בגמרא אלא ממש בדגר שהוא תובעו. דסלקא דעתך כיון שההרג תובעו והוזקק לירור ידור אפילו בדבר שאינו תובעו דלאו היינו יפתח לו בנדר. ובית הלל אומרים אף במה שאינו מדירו דהיינו טפי מפתח דאילו יפתח אחר לך ואמר לו א״ה אולי צריך להיות יפתח לו אחר שאמר לו הן אבל האי אינו צריך שיאמר לו ההרג הן אלא כמו שהוזקק לידור אחת נודר שתים:
ברש״י לאלתר יהיב כו׳ ולא ליהוי גיטא הס״ד אמאי הא אסמכתא הוא כו׳ הכי ואסמכתא לא קניא הס״ד זכותיה לב״ד כו׳ הד״א הויא אסמכתא ולא קניא כו׳ מתן לו שטרו הס״ד ואח״כ מ״ה והלכתא אסמכתא כו׳ מתפס והא כו׳ הד״א:
ברא״ש וא״א לעבור בו כו׳ בפרק גט פשוט הס״ד אינו חוזר ולוה בו כו׳ שלא נפרע אינו כו׳ כתיבה ומסירה הס״ד אדרב רביה הס״ד עוד ואסמכתא כי האי כו׳ כצ״ל:
דאי הוה ידע דמית [שאם היה יודע שהוא מת] בתוך השנה מן לאלתר הוה גמר ויהיב גיטא [מיד היה גומר בדעתו ונותן לה גט]. שהרי מתחילה לא נתן לה גט זה אלא כדי שלא תזדקק לייבום, ואנו הולכים אחר כוונתו. מה שאין כן במקרה שלפנינו שהתפיס זכויותיו, שלא היתה כוונתו מתחילה לוותר עליהן.
for had he known that he would die within a year he would have immediately finalized his decision and given her the bill of divorce. Since he gave it to her initially so that she not require levirate marriage, it is assumed that his intent was to deliver it even in this case. By contrast, in the case where one stipulated about his rights, which he certainly did not intend to forfeit, it is assumed that he would not have wanted his statement to take effect in this situation.
הכל
(2) מ״ש מַאי שְׁנָא מֵהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ אִי לָא אָתֵינָא מִכָּאן עַד תְּלָתִין יוֹמִין לֶיהֱוֵי גִּיטָּא אֲתָא וּפַסְקֵיהּ מַעְבָּרָא אֲמַר לְהוּ חֲזוֹ דַּאֲתַאי חֲזוֹ דַּאֲתַאי וַאֲמַר שְׁמוּאֵל אלָא שְׁמֵיהּ מֵתְיָיא אַמַּאי וְהָא מֵינָס אֲנִיס.
The Gemara continues to question Rava: In what way is it different from the following case: There was a certain man who said to the agents with whom he entrusted a bill of divorce: If I do not return from now until thirty days have passed, let this be a bill of divorce. He came on the thirtieth day but was prevented from crossing the river by the ferry that was located on the other side of the river, so he did not arrive within the designated time. He said to the people across the river: See that I have arrived, see that I have arrived. And Shmuel said: It is not considered to be an arrival, and the condition is considered to have been fulfilled. The Gemara asks: Why is it not considered an arrival; but he was impeded by circumstances beyond his control?
ושואלים עוד על דברי רבא: מאי שנא [במה שונה] דבר זה מההוא [מאותו אדם] שאמר להו [להם] לשליחים שמסר בידם גט: אי [אם] לא אתינא [אבוא] מכאן (מהיום) ועד תלתין יומין [שלושים יום] ליהוי גיטא [שיהיה גט] גמור אותו גט שהפקדתי בידכם. אתא [הגיע] למקום ביום השלושים ופסקיה מעברא [ואולם הפסיקה אותו המעבורת], שלא מצא מעבורת לעבור בה את הנהר. אמר להו [להם] לאנשים בצד השני: חזו דאתאי, חזו דאתאי [ראו שבאתי, ראו שבאתי]! ואמר שמואל: לא שמיה מתייא [אין שמה ביאה] ולא נחשב לו שהגיע. ויש לשאול: אמאי [מדוע]? והא מינס אניס [והרי אנוס הוא]!
The Gemara continues to question Rava: In what way is it different from the following case: There was a certain man who said to the agents with whom he entrusted a bill of divorce: If I do not return from now until thirty days have passed, let this be a bill of divorce. He came on the thirtieth day but was prevented from crossing the river by the ferry that was located on the other side of the river, so he did not arrive within the designated time. He said to the people across the river: See that I have arrived, see that I have arrived. And Shmuel said: It is not considered to be an arrival, and the condition is considered to have been fulfilled. The Gemara asks: Why is it not considered an arrival; but he was impeded by circumstances beyond his control?
הכל
(3) דִּלְמָא אוּנְסָא דְּמִיגַּלְּיָא שָׁאנֵי וּמַעְבָּרָא מִיגַּלֵּי אוּנְסֵיהּ.
The Gemara responds: Perhaps the case of circumstances beyond one’s control that are apparent to everyone and could have been anticipated ahead of time is different, and a ferry is considered an apparent type of circumstance beyond one’s control, which he should have considered and stipulated explicitly. Since he did not do so, it is not considered a circumstance beyond one’s control.
דלמא אונסא דמיגליא שאני – ומעברא אונסא דמיגליא הוא דזימנין דלא משתכחא בהאי גיסא ומבעיא ליה לאסוקי אדעתיה (ודלמא אסיק אדעתיה) ואפי׳ הכי לא התנה משום הכי אי מיתניס בהאי זמן אמר גמר ומקני דליהוי גט אפילו עיכבו שום אונס אבל בעלמא אי איתניס פטור.
אונסא דמיגלי שאני – פירוש אונס ניכר שהוא מצוי לבא, וכאילו נתגלה לזה בשעת נתינת הגט, ואפילו הכי לא חשש להתנות עליו, ובפרק קמא דכתובות (כתובות ב׳:) אמרוה בלשון מפורש יותר, אונסא דשכיח הוי, דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני. והוא הדין דהוה מצי רבא לשנויי ליה דאין טענת אונס בגטין דרבא הוא דאמר הכין בכתובות (כתובות ב׳:), ומשום פרוצות ומשום צנועות, אלא דהכא ניחא ליה לשנויי שינויי דקושטא, אפילו לגבי ממונא.
שאני מעברא דאונסא דשכיח הוא. ועכבו נהר דמתניתין היינו שגדל הנהר מהפשרת שלגים ואי אפשר לעבור בו דלא שכיח:
ודלמא אונס דמגלי׳ שאני – כלומר דכיון דשכיח טובא ה״ל לאתנויי וה״ה דה״מ לשנויי דהכא היינו טעמא משום דאין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות כדאיתא בפ״ק דכתובות (דף ב:) אלא דלפום טעמיה דמקשה דס״ל דיש טענת אונס בגיטין משני לה.
ודוחים: דלמא אונסא דמיגליא שאני [שמא אונס שהוא גלוי וידוע מראש שונה], ומעברא מיגלי אונסיה [ומעבורת גלוי האונס שבה], שיכול היה לשער מראש שיקרה לו דבר כזה, והיה עליו להתנות על כך, וכיון שלא התנה — אינו נחשב אונס.
The Gemara responds: Perhaps the case of circumstances beyond one’s control that are apparent to everyone and could have been anticipated ahead of time is different, and a ferry is considered an apparent type of circumstance beyond one’s control, which he should have considered and stipulated explicitly. Since he did not do so, it is not considered a circumstance beyond one’s control.
הכל
(4) וּלְרַב הוּנָא מִכְּדִי אַסְמַכְתָּא הִיא בוְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא שָׁאנֵי הָכָא ג דְּמִיתַּפְסָן זכותן.
The Gemara asks: And according to Rav Huna, who said that his documents for a favorable verdict are rendered void if he does not return by the set time, it is difficult to understand why the stipulation is valid. After all, it is a transaction with inconclusive consent [asmakhta], since he certainly assumed that he would return and intended to actually give away his documents, and an asmakhta does not effect acquisition. Even if a person performs an act of acquisition to that effect, he does not have the intention to actually follow through. The Gemara responds: Here it is different because his documents for a favorable verdict are being held by the court, so he certainly did intend to give them up in the event that he not return on time.
ולרב הונא – דאמר בטלן זכוותיה אמאי הא אסמכתא הוא דברים בעלמא וסמך על דעתו כסבור שהוא יכול לבא בזמנו להכי קאמר הכי ואסמכתא לא קניא.
שאני הכא – להכי קני.
דאתפיס זכותיה לב״ד – דכגבוי דמי ולא הוה אסמכתא.
ולרב הונא אסמכתא היא – הוה מצי למימר דס״ל לרב הונא דאסמכתא קניא אלא ניחא ליה ליישב רב הונא אליבא דהלכתא דר״נ פסיק בסמוך כרבי יהודה.
דהא מתפיס זכוותיה – וכיון דהתפיס׳ כבר גמר וביטל ולא להסמיכו בדבר שאינו מכוון.
מכדי אסמכתא הוא. דאמר מילתא יתירה ולא אמר כן אלא להסמיכו על דבריו ובטורח [נ״א ובטוח] היה שיוכל לקיים דבריו ולבא ולכך התנה אבל לא כיון להקנות מעולם ואסמכתא לא קניא כדמסקינן בפ׳ גט פשוט:
ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא – דהאי גברא לא אתפיס זכותיה אלא משום דסמיך אדעתי׳ דליתי כל כה״ג אפילו בלא אונס לא קני אע״ג דרב הונא אמר בב״מ (דף סו.) דאסמכתא קניא קים ליה להש״ס דהדר ביה רב הונא כדהדר ביה רב נחמן התם דמניומי אהדריה.
שאני הכא דמתפסן זכותיה – שכיון שיצאו מרשותו והתפיסן ביד ב״ד ליכא אסמכתא.
(ד-ה) שאני הכא דאתפיס זכותיה בבי דינא. כלומר שמסר שטרותיו לבית דין ובודאי מכיון שהוציא הדבר מתחת ידו גמר ואקני. ולא הויא אסמכתא אלא היכא דליכא אלא דיבורא בעלמא ולא מסר הדבר לחברו ולא לבית דין שעדין הדבר מחוסר מעשה כי ההיא דאיזהו נשך דארעא בחזקת מאריה קיימא. והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו. כלומר ביד אחד ולאו למימרא שיכול הלוה לכופו למלוה בכך אלא המלוה נתרצה לו בכך. הרנב״י ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ושואלים מצד אחר לעיקר הסברה: ולרב הונא שאמר שבטלו זכויותיו, מכדי [הרי] עצם תנאי זה שהתנה שאם לא יבוא עד זמן מסויים יאבדו כל זכויותיו, הלא אסמכתא [הסתמכות] היא בהנחה שהדבר לא יקויים. שבודאי לא גמר בדעתו לוותר על זכויותיו אלא סמך על כך שבודאי יחזור, וכלל הוא בידינו שאסמכתא [הסתמכות] לא קניא [קונה] ואפילו אם עשה אדם פעולת קנין לחזק את הדבר, לא גמר בדעתו להקנות! ודוחים: שאני הכא דמיתפסן זכותן [שונה כאן שתפוסות זכויותיו] בבית דין, וכיון שעשה כך ודאי גמר בדעתו.
The Gemara asks: And according to Rav Huna, who said that his documents for a favorable verdict are rendered void if he does not return by the set time, it is difficult to understand why the stipulation is valid. After all, it is a transaction with inconclusive consent [asmakhta], since he certainly assumed that he would return and intended to actually give away his documents, and an asmakhta does not effect acquisition. Even if a person performs an act of acquisition to that effect, he does not have the intention to actually follow through. The Gemara responds: Here it is different because his documents for a favorable verdict are being held by the court, so he certainly did intend to give them up in the event that he not return on time.
הכל
(5) וְהֵיכָא דְּמִיתַּפְסִין לָאו אַסְמַכְתָּא הִיא וְהָתְנַן מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ וְאָמַר אִם אֵין אֲנִי נוֹתֵן לוֹ מִכָּאן עַד ל׳ שְׁלֹשִׁים יוֹם תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ.
The Gemara asks: And in a case where his rights are held by another party, is it not considered an asmakhta? But didn’t we learn in a mishna (Bava Batra 168a): In the case of one who repaid part of his debt, and deposited his loan document with a third party for purposes of security, and said: If I do not give him the remainder of the debt from now until thirty days, give him his loan document and he can collect the entire amount.
ערך אסמכתא
אסמכתא – א (בבא בתרא קסח.) בגמרא דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו במאי קא מיפלגי רבי יהודה סבר אסמכתא לא קניא ורבי יוסי סבר אסמכתא קניא ואסיקנא והלכתא אסמכתא לא קניא מאי טעמא שסומך בדעתו שיכול לפורעו עד הזמן ולא גמר להקנותו ואעפ״כ אי קנו מיניה בבית דין חשוב בדלא אנוס קניא דהכי גרסינן (נדרים כז:) בגמ׳ דנדרי אונסין והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו׳ עד דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב.
א. [ער שטעלט אוף זיך אונ האפט דאס ער ווירד עס זיכר אויספיהרן.]
מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו – שהניח השטר שהיה לו לבעל חוב עליו ביד נאמן ואמר לו אם איני פורע החוב מכאן עד ל׳ יום תן לו שטרו למלוה ויחזור ויגבה בו כל מה שכתוב בו בתחילה.
והשליש שטרו – שנתנו ביד שליש רבי יוסי אומר יתן דס״ל אסמכתא קניא רבי יהודה אומר לא יתן דסבירא לי׳ אסמכתא לא קניא.
ושואלים: והיכא דמיתפסין לאו אסמכתא היא [והאם במקום שהן תפוסות ביד אחר אין זו נחשבת להסתמכות]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מי שפרע מקצת חובו, ולשם בטחון השליש את שטרו, כלומר, נתן שטרו לאדם שלישי, ואמר: אם אין אני נותן לו את שארית החוב מכאן (מהיום) ועד שלשים יום — תן לו שטרו ויגבה את הכל.
The Gemara asks: And in a case where his rights are held by another party, is it not considered an asmakhta? But didn’t we learn in a mishna (Bava Batra 168a): In the case of one who repaid part of his debt, and deposited his loan document with a third party for purposes of security, and said: If I do not give him the remainder of the debt from now until thirty days, give him his loan document and he can collect the entire amount.
הכל
(6) הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יִתֵּן ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יִתֵּן וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב דאֵין הֲלָכָה כר׳ כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא.
If the time arrived and he did not give the remainder of the debt to the creditor, Rabbi Yosei says: The third party should give the document to the debtor. And Rabbi Yehuda says: He should not give it. And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that Rav said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an asmakhta effects acquisition. The reason for this is that the one who deposited the document believes he will return in time and never intended to give over the document. It can be seen in the mishna that even in a case where the document was held by a third party, it is still considered an asmakhta and is not valid.
ולא נתן – ולא פרע.
רבי יוסי אומר יתן – השליש השטר למלוה ואע״ג דאסמכתא היא דסבור היה לפרוע באותו הזמן קנה המלוה את השטר.
אין הלכה וכו׳ – הא הכא אע״ג דאתפיס השטר ביד [השליש] הויא אסמכתא ולא קניא לטעמיה דרב.
ואמרי׳ ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא שאני הכא דמיתפסן זכוותן והיכא דמיתפסן לאו אסמכתא היא והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם לא נתתי לך ממון מכאן ועד שלשים יום תן לו את שטרי והגיע זמן ולא נתן ר׳ יוסי אומר יתן ר׳ יהודה אומר לא יתן ואמר ר״ג אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר׳ יוסי דאמר אסמכתא קניא שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס פירוש כגון חולי וכיוצא בו או שעכבו נהר דלא שכיח דמעכב דלא הוה ליה לאתויי והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב וקאמר גאון דהאי דינא ליתא אלא במתפיס זכוותיה בלחוד ומסתברא כוותי׳ והדין פסקא דרבינו הגדול הוא ומילתא דטעמא היא דלית ליה לב״ד חשוב עסק באסמכתא דנפשי׳ אלא גבי אי לא אתינא עד תלתין יומין כגון דקבעי ליה זמן לשלשים יום וקא קניס נפשיה בהך ומתפיס בהו זכוותיה כי היכי דלא לישתמיט אישתמוטי דרך אסמכתא מעשה הוא כדקבעי זמנא לראיות כדתנן כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום הלכך קנסא דקניס אנפשיה באסמכתא כיון דקנו מיניה הויא לה קרובה לדין וקניא אבל בשאר מילי לא. תניא בתוספתא משכן לו בית משכן לו שדה ואמר ליה אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר׳ יוסי א״ר יהודה האיך זיכה בה בדבר שאינו שלו אלא ינתחנו מודה ר׳ יוסי בשנים שהיו עוררין על הבית ועל השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא בא באמת שאיבד את זכותו. ואסמכתא כיון דאתת לידן נימא בה מילתא דקא חזינא בה לרבוותא קשרי ודאי מימר קאמרינן דכל דאי לא קני אע״ג דקנו מיניה איכא למידק עלה מכדי כלהו תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן והא אם נינהו אם יעברו ונתתם ותנן כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ולא בעינן מעכשיו ותו דאמור רבנן דכי אמר מעכשיו לא בעינן תנאי כפול ולא חד משאר דיני דתנאי בני גד ובני ראובן אלמא תנאי דגמרינן כתנאי בני גד ובני ראובן דשקלינן וטרינן בהו במתניתין ובמתניתא ובגמרא כלהו בלא מעכשיו נינהו ולא בטילי משום אסמכתא ומסתברא לן דהנך מילי דמקשינן להו לא קשיאן אהדדי ולא נגען חדא בחברתה דלא אמור רבנן אסמכתא אלא במילתא דתלי לה ההוא דמתני בגופיה ובדעתיה כגון הא דאיתמר הכא אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין וכגון הא דתנן אם לא נתתי לך מכאן ועד שלשים יום מחזיר לו את שטרו וכדתנן נמי בפרק איזהו נשך הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי דכיון דמקנה הוא דאתני אנפשיה אסמכתא היא דאית ליה בדעתיה לקיומי ההוא תנאה כי היכי דלא ליזדבן ההוא ארעא ולא ליהדר שטרא ולא ליבטלן זכוותא וכל דכוותהון אבל תנאי בני גד ובני ראובן מקנה הוא דאתני עליה דקונה וא״ל אי עבדת מילת פלן ופלן תקני הדא ארעא או האי מטלטלא ולאו מילתא דאסמכתא דהא לאו בידיה דמקנה היא מילתא ולאו בדעתא דיליה תליא דליסמוך בה דעתיה בכלום בעולם אלא גמר ויהיב הוא על תנאה וכי דייקת בכל מה דאמור בגמרא מתברר לך דקושטא הכין דכל מה דאיתמר באסמכתא משכחת לה באם לא עבידנא וכל דאיתמר בתנאין באי עבדת ואי איתעביד. ובהך סברא שייכא פלוגתא דרמי בר חמא ורב ששת דאיתא בסנהדרין גבי משחק בקוביא דרמי בר חמא סבר משחק בקוביא דפסול משום דגזלן אסמכתא הוא ורב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא הוא משום דלא תליא מילתא בדעתיה אלא בדעתא דחבריה ובמעשה דידיה וקי״ל כוותיה ואפילו טעמיה דרמי בר חמא מפרש בגמרא משום דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי אבל דכולי עלמא כל תולה בדעת קונה לאו אסמכתא הוא ואפילו תולה נמי בדעת קונה כגון דאמר אי לאו אתי איש פלוני מכאן ועד תלתין יומין שדי נתונה לך שדי מכורה לך לאו אסמכתא היא דהא לא סמיך על דעתיה ודמיא הא מילתא לתולה בדעת יינו דאיתמר התם דלאו אסמכתא היא לכ״ע אלא משום דבנקשא תליא מילתא ומימר אמר אנא ידענא נקשא טפי הא לאו הכי תנאה הוי ולא אסמכתא ואי קשיא לך והא אמרינן בפרק גט פשוט איתמר ערב משתעבד פלוגתא דרבי יהודה לרבי יהודה דאמר אסמכתא לא קניא לא משתעבד ואצטריך גמרא למימר דשאני התם דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה הא לאו הכי אסמכתא הוי והא תולה בדעת אחר הוא אי לא פרע לך לוה עד מישלם זמנך אנא יהיבנא לך ולטעמיך ערב דלאחר מתן מעות דלית ביה הנאה דהימנותא לכלום לא לישתעבד בקנין דהא קנין באסמכתא לא נקני אלא ערב נמי לאו אסמכתא ולא הוי אסמכתא דמי לאסמכתא דאנן סהדי דאי לאו דסמיך באומדנא דנפשיה דודאי פרע ליה משום דלא עבד איניש דלישוי נפשיה לוה רשע ולא ישלם לא הוה איהו משעבד נפשיה כלל אי נמי מימר אמר כפינא ליה בבי דינא ופרענא לך מדיליה ואי לא פרענא לך מדיליה משלמנא מדילי ואסמכתא זוטרתי היא דסמיך בנפשיה וכי איכא הנאה דהימנותא או קנין משתעבדי דלא אסמכתא גמורה היא כיון שתולה אף בדעת אחר ומיהו אי תולה בדעת אחרים בנוהג שבעולם הוא ופלוגתא דרב חמא ורב אשי דגרסינן בפרק איזהו נשך אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה משלם כדאזיל אפרותא דזולשפט אמר אמימר אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא אמר לי כי אמר רב חמא הני מילי ביין סתם אבל ביין זה לא מי יימר דמזבני ליה ניהליה רב אשי אמר אפילו יין סתם נמי לא משלם דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא והוינן בה ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומפרקינן התם בידו הכא לאו בידו כלומר התם בידו הוה הדבר לגמרי הכא לאו בידו אלא טועה בסמך דעתו ותולה בנוהג שבעולם שהיין עשוי לימכר משום הכי הויא אסמכתא וכי מעיינינן נמי במילי דאסמכתא אשכחן לכולהו דאינון מילי דבטול מעשה אם לא באתי אם לא נתתי הני הוא דאיכא למימר סמך דעתי׳ למעבד הכי ואתני והשתא לא איתרמי ליה אבל בקום ועשה מסתברא דלאו אסמכתא כגון דאמר אי עבידנא הכי והכי שדי נתונה לך מכורה לך אשגח אתנאיה ועבד ההיא מילתא דאתני בה כגון דבדעתא דנפשיה עביד ש״מ גמר ואקני וכל דאמור רבנן באסמכתא ליתיה אלא בד״מ אבל בגיטין וקידושין ליכא דינא דאסמכתא דתנן תנאי גיטין כמה זימני אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש אם אעבור מכנגד פניך ל׳ יום ולא בטלן משום אסמכתא ואע״ג דאדכרו אסמכתא בנזירות במס׳ סנהדרין ההיא רבי יהודה היא משום ר״ט דאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה. הדין היא סברא דילן באסמכתא ומילי ברירן אינון דאית להון אסמכתא בסברא ואצטרכינן למיתבינהו בהאי תשלום הלכות משום דאשכחן לרבינו הגאון ז״ל בספר המקח מילי דסתרן לדידן ואין אנו כדאין להשיב את הארי.
בכמה מקומות ביארנו שהאסמכתא היא כל דבר שאדם משעבד את עצמו ושיש באותו דבר צד גיזום כגון שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש אם לא אפרענו לשלשים יום תן לו את שטרו כלומר על מנת לתבוע את החוב ופסקנו בכל מקום אסמכתא לא קניא מפני שמן הסתם לא גמר בדעתו כך ומכל מקום ביררנו במציעא פרק נשך שכל שהוא בעל מנת או במעכשו אין בו דין אסמכתא תדע שיש צדדין אחרים גם כן שמפקיעין דין אסמכתא וקונה והוא בצירוף ארבעה דברים אחת שיתפיס שטרותיו ביד בית דין ויאמר להם אם לא אעשה כך וכך מכאן ועד יום פלני תנו לו את השטר או יבטל כח השטר והשנית שיהיו אותו בית דין קונים ממנו על כך והשלישית שיהא אותו בית דין חשוב ומומחה לרבים וכגון שהוא גמיר וסביר והרביעית שלא יהא אותו מעשה שהוא תולה בו ביטול כחותיו מתעכב על ידי אונס שכל שהוא מתעכב באונס לא בטלו כחותיו וכן כל שחסר אחד מאלו אינו קונה ולא הופקע ממנו דין אסמכתא ולמדת לפי דרכך לפי מה שאמרו בסוף הסוגיא והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב״ד חשוב פירושו אסמכתא כי האי ר״ל כזו שהוזכרה בסוגיא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ושמא תאמר והרי כתבת שכל שיש בו מעכשו אינו בדין אסמכתא ואין צורך לשום צירוף של דבר אחר כלל וכל שיש בו קנין מעכשיו הוא שאם לא כן אינו כלום שמאחר שאינו קונה בשעתו לא קנה לאחר שלשים דהוה ליה כמשוך פרה ולא תקנה לך עד לאחר שלשים שלא קנה אלא אם כן היתה בביתו לאחר שלשים ולדעת קצת אף אם היתה בביתו כמו שביארנו בשלישי של מציעא ועוד שאם כן בההיא שעתא דקני הדר סודרא למריה ואם כן בקנו מיניה מיהא ליקני מדין מעכשו בלא צירוף דבר אחר תדע שמכח קושייתך כתבו אחרוני הרבנים שאין מעכשו מפקיע דין אסמכתא ומה שאמרו בפרק נשך הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים תהא שלי אע״פ שהיא שוה יותר שמן הדין הרי היא שלו ופירשוה בגמרא דוקא במעכשו שאם לא כן אסמכתא היא ונמצא מעכשו מפקיע דין אסמכתא התם שני שהשדה ביד מלוה עצמו אבל כל שאין הדבר ביד מלוה עצמו אלא ביד בית דין או ביד שליש אינו קונה אף במעכשו אלא בצירוף הדברים שהזכרנו:
ומכל מקום יש מפרשים שזה שהצרכנו בסוגיא זו לצירוף דברים אלו לא בכל דבר הנמסר ליד שליש או ביד בית דין הוא אלא במי שהבית דין עצמו משתדל בכך ר״ל שקובעין לו זמן להביא ראיה ומדרך קנס ושעבוד אומרין לו שיתפיס זכיותיו בבית דין שלא ישמט מבעל דינו וכן בכל צד שיניח משכונות על כך ומתוך כך הוצרכנו בזו לבית דין חשוב שהדבר אינו דין גמור אלא קרוב לדין ואין כח ביד בית דין שאינו חשוב לעשות כן ואף בבית דין חשוב צריך קנין מבעל דבר ועל זו כתבו קצת גאונים שלא נאמר דין זה אלא במתפיס זכוותיה בבי דינא ומשום דאבי דינא רמי לאקבועי ליה זמנא ולאכפויי לכל חד מיניהו דלא לישתמיט מחבריה הא אסמכתא דעביד איניש אנפשיה אפילו בית דין חשוב אין לו עסק בה כלל ומתוך כך יש לפרש שכל שעושה האסמכתא בעצמו מעכשו מפקיעה הא כל שהוא מכח בית דין ואין דעתו בכך אינו נפקע מדין אסמכתא אלא בצירוף דברים אלו:
ולא עוד אלא שיש מוסיפין לומר שאף בצירוף כל הדברים שהזכרנו אין כח ביד בית דין להפקיע דין אסמכתא בדבר התלוי במעשה וזו שבכאן אינה אלא מפני שהוא כעין מחילה וכדקאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלן זכוותיה וכמו שאמרו בסוגיא זו שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה שמחלה כל שאומר כן בעל דבר לחבירו אף באסמכתא קניא דמהשתא גמר ומחיל אבל כל שבבעל דבר עם חבירו הויא אסמכתא כשהבית דין משתדלין בה אינו כלום אף בצירוף כל הדברים ולפי דרכך נתחדש לך מדבריהם שהמחילה אף באסמכתא קונה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בתוספתא של מציעא פרק ראשון משכן לו שדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר׳ יוסי ר׳ יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נתחרט ומודה ר׳ יהודה בשנים שהיו עוררין על השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא בא איבד את זכותו ונראין הדברים לפרש מפני שזו ודאי אינה הקנאה אלא כעין מחילה וקשה לפרש לדבריהם מה שאמרו במי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו ואנו מפרשים שהאסמכתא על הפרעון היה כלומר שלא יהא אותו מקצת שנתן פירעון אלא מתנה ויגבה כל חובו שנמצא המקצת שפרע מחילה ואע״פ כן פסקנו בו שהיא אסמכתא ולא קניא ומתוך כך הם מפרשים בה שלא על החזרת המעות היא אלא על החזרת השטר בעצמה שהוא מעשה כלומר החזר לו השטר כדי שאעמוד בפחד תביעתו ואין נראה כן אלא שיש לי לפרש שאין מחילה זו דומה לאלו שהמנה שפרע אינו תובעו עד שיפול בו לשון מחילה אבל כל שיש לו תביעה על אחר ומוחלה באסמכתא הויא מחילה והדברים נראין אלא שיש לפרש שלא באו כאן מתורת מחילה כלל ומה שאמר ליבטל זכותיה פירושו אם לא באתי וכו׳ אני מודה שראיותי בטלות כלומר שהן שקר והודאת בעל דין היא:
ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שכל אסמכתות שבעולם שוות לדין זה אף אותם שבינו לבין חבירו שאינן קונות אלא במעכשו או בצירוף דברים אלו וכן כתבו רוב פוסקים ולא הרגישו בקושיא זו של קנין שעל כל פנים הוא כמעכשו ושמא קנין זה פירושו בלא מעכשו והואיל ומכח בית דין הוא מועיל מיהא בצירוף שאר דברים שבצירופן על כל פנים גומר ומקנהו ומאחרוני הרבנים פוסקים שכל אסמכתא קונה בקנין של בית דין חשוב ובלבד שלא יהא אונס מעכבו ואפילו בדלא מתפיש זכוותיה וכמו שאמרו בסוף הסוגיא והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב ולא הזכירו בה התפשת כחותיו וכן שבראש השמועה כשאמרו ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לא אמרו וקנו מיניה אלמא הדבר תלוי באלו ואתפסתא דזכוותא לא מעלה ולא מוריד:
ומכל מקום יראה לדברי הכל שכל צד שאסמכתא קונה בו דוקא בשלא נתעכב מה שהתנה על ידי אונס הא כל שנתעכב על ידי אונס אינו קונה ולא סוף דבר באונס שאינו מצוי כלל כגון אכלו ארי או הכישו נחש שלא היה לו להעלותו על לב עד שיוציאנו מכלל תנאו אלא אף בשכיח ולא שכיח כחולי והפסיקו נהר והדומים להם שכל שאינו מצוי תמיד אין מעלהו על לב וכן מה שהזקקנו לבית דין חשוב יש מפרשין בו שיהיו סמוכין בארץ ישראל וכן כתבוה גדולי המחברים בפירושי המשנה במשנת מי שפרע מקצת חובו ולא יראה כן שאם כן היה לו לומר במומחה אלא כל בית דין שהוא חשוב ומומחה לרבים בית דין חשוב הוא לענין זה שסתמו כלן נגררין אחריו ויש אומרין שכל שנתמנה בעירו להיות בית דין נקרא בית דין חשוב שהרי מאחר שנתמנה יש בידו כח לקנוס מדרך העמדת הדין על מתכונתו על הדרך שביארנו:
זה שביארנו שכל שנתעכב על ידי אונס אין תנאו כלום כך הוא הדין בכל דבר שבממון כלל גדול אמרו אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר ואין אומרים במתנה על עצמו אי זה דבר שלא יהא האונס מפקיעו הואיל והיה לו להתנות שכבר כתבנו שכל שאינו מצוי תמיד אין אדם מעלהו על לב ואף בקצת איסורין אמרו שהאונס מפקיען כדרך שביארנו במשנתנו בהדיר את חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או עכבו נהר ומכל מקום לענין גיטין אין בו טענת אונס ומשום פרוצות וצנועות כמו שביארנו במקומו בראשון של כתובות ומעתה מי שנתן גט לאשתו ואמר אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום ליהוי גיטא ואתא ופסקיה מברא ואמר חזו דאתאי אינו כלום ולא שמיה מיתיא ואם כן מה שתרצו בה כאן אונסא דשכיח שאני לא הוצרך לכך שאף באונס שאינו מצוי כל כך כן אלא שבכאן רצה להשוותה עם דיני ממונות ואונס המצוי הרבה יש לו לאדם להתנות עליו אף בדיני ממונות וכבר ביארנו ענינים אלו בכדי הצורך במקומן ובראשון של כתובות ואין צריך לומר במעכשו ואם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש שהוא גט גמור כמו שביארנו במקומו:
רבי יוסי אומר יתן. דס״ל אסמכתא קניא ויגבה כל חובו מבני חרי אבל ממשעבדי לא שכבר נמחל שיעבוד חצי החוב ושטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ואפי׳ חצי החוב שלא נפרע אינו גובה בשטר זה ממשעבדי דחיישינן שמא יגבה בו חצי האחר שנפרע כדאמר׳ בשטר חוב מוקדם דאפילו מזמן שני לא גבי דילמא אתי למגבי מזמן ראשון ומבני חרי גבי ביה דקני ליה במסירה א״נ גבי ממשעבדי כל החוב שכך התנה מתחלה שאם לא יתן לו לזמן פלוני שיהיו המעות שנתן לו מתנה וישאר השטר כבתחילה והאי פי׳ ניחא טפי דבקנין אותיות בעיא כתיבה ומסירה:
ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר (רבה) [צ״ל רב] אין הלכה כר׳ יוסי. ומסתמא לא פליג רב הונא אדרב רביה:
(28a:10) והא תנן וכו׳. ולא כתב שובר. ר׳ יוסי אומר יתן ויגבה הכל מנכסים בני חורין דקיימא לן דאותיות נקנות במסירה. וזה אינו נראה לי דדוקא בכתב ומסר. ושמא יש לומר דשאני הכא שלא יצא השטר מכל וכל מידו. אבל מנכסים משועבדים לא גבי אפילו חצי החוב (הנפרע) שלא נפרע שכבר נמחל שעבודו והוי כחוזר ולוה. אמנם אם אמר לו הלוה קודם שקבל המעות של חצי החוב: איני רוצה שתמחול שעבודך מדבר החוב אלא תגבה הכל אף החצי ויהיה השטר ושעבודו ביד שליש עד הזמן ואם יחזיר לך הרי הוא כבתחלה (אף) למאן דאמר קניא גובה הכל מנכסים משועבדים. ור׳ יהודה אומר לא יתן. דאסמכתא לא קניא דעביד איניש דגזים ומיתר דבריו ולא גמר ומקנה. אבל ההיא דמשחק בקוביא דר׳ יהודה אמר אם יש לו אומנות שלא הוא יפסול (א״ה צ״ל כשר) ההיא לאו אסמכתא גמורה היא בזאת שהרי ראובן משים ליטרא כנגד ליטרא של שמעון ומתוך שמתכון לקנות גמר ומקני ולא גוזמא הוא. הילכך ליכא להקשות דר׳ יהודה אדר׳ יהודה. וכר׳ יהודה קיימא לן התם דאימתי לפרש.
(ו) ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין הלכה כר׳ יוסי. והא לא קשיא דשמעינן ליה לרב נחמן פרק איזהו נשך דאמר אני אומר אסמכתא קניא ומניומי אמר אסמכתא לא קניא. דהתם באסמכתא דלא גזים כדתנן התם הלווהו על שדהו אבל הכא במילתא דגזים עסקינן. והכי אמרינן במקבל בבבא מציעא ומאי שנא מיהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא כו׳ ומתרץ הכא לא גזים כו׳ שאני הכא דאמר ליבטלון זכותיה ואמר מעכשו. ואמרינן באיזהו נשך דאפילו למאן דאמר אסמכתא לא קניא אם אמר מעכשו קני. עוד פירש הקדוש רבינו נתנאל נשמתו עדן שאני הכא ליבטלן זכותיה והפקיר זכותיו דכיון שמחל אותם מהני דמחילה ראסמכתא הויא מחילה שלא אמר שיחזירוה לו. אבל התם בדר׳ יוסי מתני שיחזור ויתן לו כל החוב הויא אסמכתא לא קני. והכי צריך לתרץ כי היכי דלא תקשי דרב נחמן אדרב נחמן דהכא קאמר דהלכה כר׳ יוסי ופרק הרבית קאמר רב נחמן דבין בשעת מתן מעות בין לאחר מתן מעות קנה הכל גבי הלוהו על שדהו לשלש שנים. אלא ודאי שאני התם שהמלוה מוחזק מן השדה והלוה אומר אם לא אקיים התנאי יהי שלך ובידך הוא. שיטה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
הגיע זמן ולא נתן, ר׳ יוסי אומר: יתן השליש את השטר למלווה. ור׳ יהודה אומר: לא יתן. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אין הלכה כר׳ יוסי שאמר שאסמכתא קניא [הסתמכות קונה], אלא הבטחה כגון זו אסמכתא היא ואינה קונה. הרי שאף במקרה שהיה השטר תפוס ביד אחר — מכל מקום אסמכתא אינה קונה!
If the time arrived and he did not give the remainder of the debt to the creditor, Rabbi Yosei says: The third party should give the document to the debtor. And Rabbi Yehuda says: He should not give it. And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that Rav said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an asmakhta effects acquisition. The reason for this is that the one who deposited the document believes he will return in time and never intended to give over the document. It can be seen in the mishna that even in a case where the document was held by a third party, it is still considered an asmakhta and is not valid.
הכל
(7) שָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר לִבַּטְלָן זָכְוָתֵיהּ.
The Gemara responds: It is different here because the one who deposited his documents with the court explicitly said that documents for a favorable verdict should be void, which demonstrates that he intended to uphold his stipulation.
פיסקא: נדרי אונסין. שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה – נראה לי דהכין פירושא אף על פי שזה התפיש וזה התפיש אין זה דומה לזה שזה שהתפיש זכיותיו היה עתיד לגבות בהן מחבירו ומשעה שאמר ליבטלן זכוותיה ולא בא עד שלשים יום בטלו זכיותיו וזכה הלה במה שבידו ושוב אינו יכול לתובעו בזכיותיו ולהוציא מידו אבל זה שהתפיש שטרו ואמר אם לא אפרענו עד ל׳ יום תן לו שטרו אף על פי שיתן לו שטרו הוא חסר גוביאנא שהמעות ביד הלווה הם הילכך לא הועילה לו התפשה זו לומר שיהא שטרך קיים עלי להוציא ממני מעות דהתפשה מהניא להחזיק הלה במה שבידו אבל להוציא מחבירו לא מהניא ודמי להאי מי שלוה על המשכון ואמר לו אם לא אפרעך עד זמן פלוני יהא חלוט לך כיון שהתפישו בידו המשכון והוא מוחזק בו קנה אותו מה שאין כן בהלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה פורע לי מיכן ועד זמן פלוני הרי היא שלי דהתם ארעא כל היכא דקיימא ברשותה דמרה קימא אבל המטלטל שהוא מוליכו לביתו ומחזיק בהן התם ודאי קנה.
שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה – יש מי שפירש דליבטלן זכוותיה, משמע שהוא מודה אם לא בא לאותו זמן שראיותיו בטילות, כלומר שהם שקר, ויש מי שפירש דליבטלן זכוותיה היינו לשון מחילה ומחילה לא כאסמכתא דמי, דמהשתא גמר ומחיל, אבל התם שמתנה להחזיר לו שטרו, ויפרענו פעם שנית הויא אסמכתא ולא קניא. ומיהו אין פירוש זה עולה יפה, לפי מה שראיתי למקצת גדולי המפרשים, ראשונים (ואחרונים) [האחרונים]1 בפרק גט פשוט (בבא בתרא קס״ח.) באותה משנה דמי שפרע מקצת חובו, שפירשו שאין האסמכתא על חזרת השטר, אלא על פרעון אותו מקצת שכבר פרע לו, שהוא התנה עם המלוה שאם לא יפרענו מכאן ועד שלשים יום, שלא יהא אותו מקצת שנתן פרעון אלא מתנה, ולפיכך יגבה בשטרו כל חובו. ובאותו מקצת הוא דקאמר רבי יוסי שקנאו המלוה, ורבי יהודה אמר דהויא אסמכתא, ולעולם לא הויא מתנה אלא פרעון, ולפיכך לא יחזיר לו את שטרו, כדי שלא יגבה בשטר פרוע. והא הכא (שהגיא) [שהגיע]2 זמן ולא פרע נמצא שמחל לו אותו מקצת שפרעו כאילו לא פרעו, ואפילו הכי אמר רבי יהודה לא יחזיר וקיימא לן כותיה. והוצרכו לפרש כן, שאם אין אתה אומר כן, אף לכשתמצי לומר דאסמכתא קניא, היאך חוזר וגובה בשטר זה הרי נמחל שעבודו. והראשונים לא פירשו כן אלא שהאסמכתא על חזרת השטר היא, וכדבריהם נראה לי, דאם אי אתה אומר על מה שפרעו הוא שנחלקו, למה הוצרכו להעמידה במשליש את שטרו, ליתני מי שפרע מקצת חובו ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני גובה כולו, ועוד למה לא יחזיר שליש את שטרו דהא ליכא אסמכתא בהחזרת השטר, אלא במחילת המעות יחזיר ולא יגבה, ולא הוה להו למימר אלא גובה כולו ואינו גובה כולו. ומה (שהקשה) [שהוקשה]3 להם משטר שנמחל שעבודו לא קשיא (בודאי) [דודאי]4 כשמחזיר לו את השטר לגבות בו, הוה ליה ההוא מקצת שפרע מתנה או מחילה, אלא שזה תלה מחילתו או מתנתו בהחזרת השטר, כלומר החזר לי את שטרי וכשתחזירנו לי תגבה בה הכל, ויהיה מה שנתתי מתנה, ועד שלא יחזיר ואינו גובה בו פרעון הוי, הלכך הכל תלוי בהחזרת השטר, ועיקר האסמכתא בחזרת השטר היא, ובדידה פליגי, והלכך אפשר להאי פירושא דפירשו הכא, וכדכתיבנא לעיל.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
3. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
4. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
דאמר ליבטלן זכותיה. מדלא אמר תנו אותה לשכנגדי אלא הזכיר ל׳ בטול כאילו הודה שהן פסולין ובטלין כחרס הנשבר אי נמי זה בא להוציא ממון בשטרותיו והתנה שיהיו בטלים אם לא יבא ולא יגבה בהם עוד ואסמכתא כי האי כי הוא מוחל על מה שיש לו ביד אחר קניא אבל אסמכת׳ דר״י היא להוציא לא קניא:
שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה – תמיהא מילתא מאי קאמר ומאי אולמא דבטל זכוותיה לאפוקי בהא מדין אסמכתא אי משום דבטול אסמכתא אי אית בה קנסא כדמוכח בב״מ (דף מח:) בהא דתניא הנותן ערבון לחבירו וא״ל אם אני חוזר לך אכפול לך ערבונך והלה אומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך נתקיימו התנאים דברי ר׳ יוסי דסבר אסמכתא קניא ר׳ יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו פירוש דסבר אסמכתא לא קניא הלכך לא זה ימחול ולא זה יכפול אלא יקנה כנגד ערבונו ולא יותר וכן פרש״י ז״ל התם וכן מוכח בפי׳ בתוספתא דכתיבנא התם בפרק הזהב ושלא כדברי הרמב״ם ז״ל. ויש לומר דשאני הכא דהויא מחילה בב״ד במילתא דשייכי ב״ד דקבעי ליה זמן לראיות ובודאי בלאו קנסא דקניס נפשיה אי לא מייתי ראיות דיליה לסוף זמנא דקבעי ליה הוו מחייבי ליה בי דינא מהשתא ותו לא נטרי ליה אלא דכי מייתי ראיות דיליה סתר דינא ולא בטילי זכוותיה הילכך מאי דקניס נפשיה ולבטול זכוותיה מחילה קרובה לדין היא וגמר ומשעבד נפשיה מכיון דעבד כולי האי דמחל ואיתפיס זכוותיה על ידי קביעות ב״ד חשוב וקנו מיניה. הא בעלמא ובענינא אחרינא דעבוד אסמכתא לא מהני אפילו במחילה ואפילו קנו מיניה ב״ד כיון דהוי מילתא דלא שייכי ביה בי דינא והיינו דפסק תלמודא הלכתא אסמכתא קניא פירוש אסמכתא כי הא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר ליבטלן זכוותיה והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב״ד חשוב פירוש דכולהו מחילה דבטיל זכיות דהוי מלתא דשייכי בי דינא וקנין בב״ד חשוב וחד מינייהו לא מפיק מדין אסמכתא וכ״כ גאון ז״ל וכמו שבירר רבינו ז״ל ושלא כדברי רבינו יעקב שכתב דאפילו במידי דעלמא דביניה לבין חבריה אי קנו מיניה בב״ד חשוב לית בה משום אסמכתא וליתא מיהו כל היכא דאיכא מעכשיו בפירוש ליכא משום אסמכתא כדמוכח בפרק איזהו נשך (דף סו:) גמ׳ הלוהו על שדהו.
תניא בתוספתא משכן לו וכו׳ עד ינתחנו. כלומר יוציאנו מן השדה בעל כרחו דאסמכתא הוא דקניס נפשיה.
ומודה רבי יהודה בשנים שהיו עומדים על הבית ועל השדה. פירוש לפני בית דין וקבעו לאחד מהם זמן לראיות ואמר אם לא באתי בראיותי עד יום פלוני אין לי בידך כלום ויהיו זכיותי בטלין וקנו ממנו ב״ד על כך הגיע זמן ולא בא איבד את זכותו מטעמא דכתיבנא.
כתב רבינו ז״ל ואסמכתא כיון דאתא לידן נימא בה מילתא וכו׳. האריך רבינו ז״ל מאד בזה ודבריו מפורשים בעצמו ואין צריכין ביאור אלא לקצר בהם. דעת רבינו ז״ל שאין אסמכתא תולה בדעת אחרים אם תעשה או אם יעשה והיינו דאמר רב ששת במשחק בקוביא שאינו אסמכתא משום דתליא מילתא אף בדעתא ובמעשה דחבריה וכדאיתמר התם בתולה בדעת עצמו אי לא אתינא אי לא עבידנא וערב דחשיב תלמודא אסמכתא אף על פי שבדבורו תולה בדעת חבירו אם לא יפרענו שאני התם דסמיך אנפשיה דלוה יפרע חוביה דלא הוי לוה רשע ולא ישלם וכתולה בדעת עצמו חשיב וכן תולה בדעת אחרים בנוהג שבעולם חשיב אסמכתא דבהא נמי סמיך על נוהג שבעולם כאילו הוי ברשותיה דאמרינן האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא וקביל עליה דאי לא זבין ליה בפרוותא דזולשפט דלישלים ליה מדינא והאי קנסא הוא דמדינא היה פטור דמבטל על חבירו פטור ואסיקנא דאפי׳ ביין סתם פטור דאסמכתא היא דלאו בידיה לגמרי משא״כ באם אוביר ולא אעביד דהוי מילתא דבידיה לגמרי דלא מוביר ומשום הכי לא חשיב אסמכתא וכתב עוד זה לשונו דאפילו בתולה בדעת עצמו לא חשיב אסמכתא אלא כשהתנה באם לא אעשה אבל אם התנה באם אעשה ועבר ועשה בידים חייב וליכא משום אסמכתא.
וכתב עוד וזה לשונו דכל דאמור רבנן לאסמכתא ליתיה אלא בדיני ממונות אבל בגיטין ובקדושין ליכא אסמכתא וכו׳ ולא פירש טעם הדבר אבל קבלנו מתלמידיו דטעמא דידיה משום דגטין וקדושין ליתנהו אלא מדעתו ומרצונו ואין דין אסמכתא אלא במתנה מתוך הדחק כההיא דהלוהו על שדהו שהיה צריך למעות וכההיא דמשליש שטרו שחבירו דוחקו שיפרענו שאר החוב וכן אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי הא צריך שדה זו לאריסות להתפרנס ממנו וכההיא דפרוותא דזולשפט סוחר הוא ומשתכר בדבר. וכן בההיא דאמר (ב״מ סו:) גבי מהאי חמרא דקניס נפשיה לפרוע מן היין שהיה צריך לשתותו או להשתכר בשימכרנו לפרקו והוא מפסיד כשמגבהו לזה דחוק היה מבעל חובו שיפרענו ולהכי קניס נפשיה אבל בגטין וקדושין וכן במתנה דיהיב לחבריה מדעתיה ליכא אסמכתא כלל וכן היה אומר תלמידי רבינו נר״ו בשמו ז״ל גם בשם קרובו החכם ר׳ יונה בר יוסף ז״ל.
ולפי השטה החדשה ששמעתי מפי הרב שלמה נר״ו כולהו שמעתין אתיין שפיר דכי קניס איהו נפשיה בממוניה במידי (לא) חשיב אסמכתא ובגטין וקדושין אי נמי גרשה מיניה או מקדשא ליה ליכא קנסא בהדיא דאפשר דהיינו דטבא ליה ולהכי לית בה אסמכתא ושטה נכונה היא ומודה על האמת ילך בדרך אמת.
שאני הכא דאמר ליבטלן זכותי – כלומר שהוא מוחל כל כח וזכות שיש לו באותן שטרות דכיון דמחילה היא לית בה אסמכתא דמיד זוכה בה חבירו וכן במוסר ליד חבירו ואמר לו אם לא אעשה כך זכה במה שבידך קנה דליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם וכיוצא בהן וכן דעת הרמב״ם ז״ל ואין כן דעת רש״י ז״ל בפרק הזהב (ב״מ דף מח:) גבי הא דתניא התם הנותן עירבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי אמחול לך ערבוני והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר׳ יוסי [רבי יוסי לטעמיה] דקסבר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו ופירש רש״י ז״ל שם לא זה יכפול ולא זה ימחול משום דאסמכתא היא אלמא אפילו במחילה שייכא אסמכתא והא נמי דמי שפרע מקצת חובו דאיתיה לעיל בסמוך מוכח הכי דודאי ההוא תנאי מתורת מחילה הוא דאי לא נהי דס״ל לרבי יוסי דאסמכתא קניא היאך יגבה זה כל השטר והלא כבר נמחל מקצת שעבודו ושוב אינו חוזר וגובה אלא ודאי מתחלה כך התנה אם לא נתתי לך השאר מכאן ועד שלשים יום לא יהא המעות אלו פרעון אלא מתנה ואפ״ה רבי יהודה אומר לא יתן אלמא אסמכתא אפילו גבי מתנה ומחילה לא קניא אלא ה״פ שאני הכא דאמר ליבטלן זכותאי כלומר שהוא מודה שאם לא בא לאותו זמן שראיותיו בטלות כלומר שהם שקר.
שאני הכא דאמר מעכשו ליבטלן זכותיה. ואמרי באיזהו נשך אפילו למאן דאמר לא קניא היכא דאמר מעכשיו קניא בתוספות הר׳ יצחק. ורבינו תם אמר דלא גרסינן מעכשיו אלא משום דאמר ליבטלן זכותיה שהפקיר זכותיו וגמר והקנה ואפילו אם אמר מיד החזירם לי לא היה מחזירם כיון שביטלן והפקירן. אבל אם לא אמר ליבטלן זכותיה אלא החזירם לי או תנם בידו הויא אסמכתא. הרא״ם ז״ל.
שאני הכא דמיירי כגון דאמר מעכשיו ליבטלן זכותיה. דמעכשיו קא מבטל להו. אבל גבי שליח לא קמבטל להו דהא לא אמר דליתיב שטריה למלוה עד לאחר שלשים. פירוש. שאני הכא דאמר ליבטלן זכותיה. יש מי שפירש דליבטלן זכותיה משמע שהוא מודה אם לא בא לאותו זמן שראיותיו בטילות כלומר שהם שקר. ויש מי שפירש דליבטלן זכוותיה (הני) הוי לשון מחילה ומחילה לאו כאסמכתא (שפיר) דמי דמהשתא גמר ומחיל. אבל התם שמתנה להחזיר לו שטרו ויפרענו פעם שנית הויא אסמכתא ולא קניא. ומיהו אין פירוש זה עולה יפה לפי מה שראיתי למקצת מגדולי המפרשים האחרונים בפרק גט פשוט באותה משנה דמי שפרע מקצת חובו שפירשו שאין האסמכתא על חזרת השטר אלא על פרעון אותו מקצת שכבר פרע לו שהוא התנה עם המלוה שאם לא יפרענו מכאן ועד ל׳ יום שלא יהא אותו מקצת שנתן פרעון אלא מתנה ולפיכך יגבה בשטרו כל חובו ובאותו מקצת הוא דקאמר ר׳ יוסי שקנאו המלוה ור׳ יהודה אמר דהויא אסמכתא ולעולם לא הויא מתנה אלא פרעון ולפיכך לא יחזיר לו את שטרו כדי שלא יגבה בשטר פרוע. והא הכא שהגיע זמן ולא פרע נמצא שמחל לו אותו מקצת שפרעו כאילו לא פרעו ואפילו הכי אמר ר׳ יהודה לא יחזיר וקיימא לן כותיה. והוצרכו לפרש כן שאם אי אתה אומר כן אף לכשתמצי לומר דאסמכתא קניא היאך חוזר וגובה בשטר זה הרי נמחל שעבודו. והראשונים לא פירשו כן אלא שהאסמכתא על חזרת השטר היא. וכדבריהם נראה לי דאם אתה אומר על מה שפרעו הוא שנחלקו למה הוצרכו להעמידה במשליש את שטרו ליתני מי שפרע מקצת חובו ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני גבה כולו. ועוד למה לא יחזיר שליש את שטרו דהא ליכא אסמכתא בחזרת השטר אלא במחילת המעות יחויר ולא יגבה ולא הוה להו למימר אלא גובה כולו ואינו גובה כולו. ומה שהוקשה להם משטר שנמחל שעבודו לא קשיא דודאי כשמחזיר לו את השטר לגבות בו הוה ליה ההוא מקצת שפרע מתנה או מחילה אלא שזה תלה מחילתו או מתנתו בהחזרת השטר כלומר החזר לו את שטרו וכשתחזירנו לו יגבה את הכל ויהיה מה שנתתי מתנה ועד שלא יחזיר ואינו גובה בו פרעון הוי הילכך הכל תלוי בהחזרת השטר ועיקר האסמכתא בהחזרת השטר היא ובדידה פליגי. והילכך איפשר להאי פירוש דפירש הכא וכדתניא. כן נראה לי הרשב״א ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בר״ן לא יתן אלמא אסמכתא כו׳ ויצא לריב הס״ד סגי הכא בקנין כו׳ אסמכתא ובמתפיס זכותיה כו׳ אבל כאן שתלה כו׳ כצ״ל:
ודוחים: שאני הכא דאמר לבטלן זכותיה [שונה כאן שהוא אומר במפורש שייבטלו זכויותיו] ואם כן גמר בליבו את הדבר.
The Gemara responds: It is different here because the one who deposited his documents with the court explicitly said that documents for a favorable verdict should be void, which demonstrates that he intended to uphold his stipulation.
הכל
(8) הוְהִלְכְתָא אַסְמַכְתָּא קָנְיָא וְהוּא דְּלָא אֲנִיס וְהוּא דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ בב״ד בְּבֵית דִּין חָשׁוּב.:
The Gemara concludes: And the halakha in these cases is as follows: An asmakhta effects acquisition even if it is dependent on a condition that may not be fulfilled, but this is true only if the one who had stated the obligation dependent upon the asmakhta was not impeded by circumstances beyond his control that prevented him from doing so, and instead deliberately chose not to fulfill the stipulation. In addition, this is the halakha only if he effected an acquisition from the other party for this asmakhta in an eminent court, but not for an agreement that takes place not in an eminent court.
והלכתא אסמכתא קניא – ואע״ג דלא מתפיס.
והוא דלא אניס – באונסא דמוכחא לאינשי כי האי דלעיל דפסקיה מעברא.
והוא דקנו מיניה – שלא יחזור בו.
ובב״ד חשוב – שיהא מומחה לרבים וכל הני תלת מילי בעינן בה דאי הוה חד בלא אידך לא קני אלא כולהו ג׳ בעינן דלא אניס וקנין ובב״ד חשוב.
והלכתא אסמכתא קניא וכו׳ – לכאורה דאמר בלא מעכשיו דאילו אמר מעכשיו מועיל שפיר בלא קנין בב״ד חשוב כדמוכח פר׳ איזהו נשך (ב״מ דף סז) ומיהו אור״י דע״כ הכא מיירי דאמר מעכשיו מדאמר דקנו מיניה וסתם קנין בסודר וקנין סודר בלא מעכשיו אינו מועיל כלום כדאמר לקמן פרק השותפין (נדרים מח:) דהא הדר סודרא למרא פירוש כשחל הקנין אינו מועיל כלום כגון אם אמר לאחר ל׳ יום א״כ אין הקנין עד לאחר ל׳ יום וכבר הדרא סודרא למריה וא״כ ע״כ מיירי הכא דאמר מעכשיו ואפ״ה קאמר דדוקא בב״ד חשוב קנו מיניה אבל בלא קנין בב״ד חשוב לא מועיל מעכשיו בלא אסמכתא והא דמשמע באיזהו נשך דמעכשיו מועיל בלא ב״ד חשוב י״ל דאסמכתא דהתם שאני לפי שהוא דרך מכר דמיירי שהלוהו על שדהו ואמר ליה אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי אור״ת שלכך נהגו לאסוף כל בני העיר בשעת שידוכין היינו כי היכי דליהוו ב״ד חשוב ולא יהא ערבון אסמכתא ואין נראה לר״י שהרי כמה פעמים אין שם אלא קרובים וגם אין מתקיים לשום קיום תנאי לכ״נ דלענין ערבון של שידוכין נראה דהכי הוא דקני שפיר בלא מעכשיו וגם בלא קנין ב״ד חשוב דלפי שמתבייש ביותר מי שחוזר בו לא חשוב אסמכתא כלל דלאו גוזמא הוא מה שמתנה עמו בערבון אם יחזור בו דדמי בושתו הוא ולא גזרינן כמו אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא.
והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס – ולאפוקי מרב הונא דאמר בטילן זכוותיה ואף על גב דאניס ואף על גב דלא אניס נמי והוא דקנו מיניה אבל במילי דעלמא לא ואף על גב דאתפיש זכוותיה ואף על גב דקנו מיניה והוא דהוי בית דין חשוב דאלימי לאפקועי ממונא אבל אם לא היו מומחין לרבים לא דפקינן בטעות דמי וכל זה כשלא אמר מעכשיו אבל אם אמר ליבטלן זכוותיה מעכשיו אי לא אתינא עד ל׳ יום אף על גב דלא קנו מיניה נמי בטלי דלא מיבעיא הכא דאתפיש זכוותיה אלא אפילו בהלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מיכן ועד ג׳ שנים אמרינן בפרק איזהו נשך דאי אמר לו מעכשיו קני. כך פירשתי במהדורא קמא ובמהדורא בתרא התבוננתי ונראה לי דליתה דהתם לגבי הלוהו על שדהו דאמרינן דאי אמר מעכשיו קני הכין פירושו כגון שאמר לו מעכשיו יהא מכור לך השדה באלה המעות אם לא אביאם לך עד זמן פלוני ואין זה אסמכתא אלא מכר על תנאי שמכר לו השדה מעכשיו ועשה לו תנאי שאם יביא לו המעות לזמן פלוני שייבטל המכר ואם לא יביא לו המכר יהיה קיים מאז ואין כאן שום אסמכתא אבל הכא דקאמר ליבטלן זכוותיה אי לא אתינא עד ל׳ יום בין אם אמר מעכשיו בין אם לא אמר מעכשיו אפילו אסמכתא היא ולא בטלי עד דקני מיניה בבית דין חשוב וקשיא לי דאמרינן הכא ולרב הונא מיכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא והא התם אמרינן דרב הונא סבירא ליה דאסמכתא קניא דאמרינן התם אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו ורב נחמן אמר אפילו לאחר מתן מעות נמי קנה הכל. ויש לומר: דכי היכי דרב נחמן נמי הוה סבר דאסמכתא קניא כרב הונא ולבסוף הדר ביה דאמרינן התם הדר אמר רב נחמן אפילו בשעת מתן מעות לא קנה ולא כלום כול׳ הם הכי נמי דרב הונא הדר ביה וקים ליה לתלמודא דהדר ביה ומשום הכי מקשה הכא הכי תו קשיא לי דהכא אמרינן ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר׳ יוסי דאמר אסמכתא קניא אלא אסמכתא לא קניא ובפרק גט פשוט בהל׳ מי שפרע מקצת חובו בפלוגתא דר׳ יהודה ור׳ יוסי אמרינן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כר׳ יוסי כי אתו לקמיה דר׳ אמי אמר להו ר׳ אמי וכי מאחר שר׳ יוחנן לימדנו פעם ראשונה ושנייה הלכה כר׳ יוסי אני מה אעשה יש לומר כי הדר אמרינן התם ולא היא אין הלכה כר׳ יוסי הכין פירושא ולא היא דלא אמרו הלכה כר׳ יוסי אלא אין הלכה כר׳ יוסי אמרו ותו דהא רב נחמן גופיה הדר ביה בפרק איזהו נשך. עיין במהדורא תינינא ובקוטרס הפסקות.1
1. כן בכ״י ששון 557, וכן גם בתוס׳ רי״ד ב״ב ס״ז:. בדפוסים: ״הספקות״.
והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אנוס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב – פירוש אסמכתא קניא בהא דמתפיס זכותיה והוא דלא אנוס, כלומר אפילו אונס דשכיח ולא שכיח כחולי, וכמי שהפסיקו נהר שאינו עשוי להפסק אלא לעתים רחוקות, דלא מסיק ליה אדעתיה בשעת תנאו ולא איבעי ליה לאתנויי, וכל שכן באונס שאינו מצוי כלל, אכלו ארי והכישו נחש וכיוצא בזה, דלא מסיק ליה אדעתיה כלל כדאיתא בפרק [מי שאחזו] קורדייקוס (גיטין עג.).
והוא דקנו מיניה ובבית דין חשוב – מפני שזה הענין שמתפיס זכיותיו, היינו שבית דין קובעין זמן להביא ראיותיו, ומדרך קנס אמרו לו שיתפיס זכיותיו כדי שלא ישמע מבעל [דינו]1, וכיון שבית דין חשיב הוא מומחה לרבים יש לו לעשות כזה וקרוב לדין הוא, אבל בית דין שאין חשוב אין כח בידו לעשות כן, ואם עשה אסמכתא הויא ולא קניא, ובבית דין חשוב נמי לא עשה ולא כלום, אלא אם כן (קנה) [קנו]2 מבעל דבר ממש. והיינו דכתב גאון ז״ל, דהאי דינא ליתיה אלא במתפיס זכותיה בלחוד, משום דבי דינא אפילו בבית דין חשוב אין לו עסק באסמכתא דעביד איניש אנפשיה, אלא בכי האי דוקא דעליה דידיה רמיא לאקבועי זמנא ולאכפויי בעלי דינא דלא לישתמיט חד מן דיניה, וכטעם הזה כתב הרמב״ן ז״ל בפסקי הלכותיו, וזה שכתב הריא״ף ז״ל בהלכות משמיה דגאון ז״ל בפרק גט פשוט [פרק עשירי הלכה תתקמ״א], גבי מי שפרע מקצת חוב. ובהא נראה דמתרצא לן הא דמשמע בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ס״ו.-:) גבי משכן לו בית משכן לו שדה, דכל שאמר מעכשיו לא הויא אסמכתא, והכא בעינן דקנו מיניה בבית דין חשוב, ואף על גב דכל קנין סודר על כרחין במעכשיו הוא, דהא הדר סודרא למריה, דהוי (כמוסר) [כמשוך]3 פרה (כתובות פב.) ולא תיקני לך אלא לאחר שלשים יום דלא קני, אלא אם כן קיימא בחצר לאחר שלשים יום, אי נמי דאמר מעכשיו, אלמא אפילו מעכשיו דאסמכתא הויא, אלא אם כן קני מיניה בבית דין חשוב. ומתרצא לן האי דגאון ז״ל דהכא שאני, דהוי כעין קנסות של בית דין, אבל באסמכתא דנפשיה במעכשיו בלחוד סגי. אבל רבינו תם ז״ל [פסק]4 (מנח) [מכח]5 הלכה זו (דאעילו) [דאפילו]6 [בבא בתרא קמ״א. תוספות ד״ה אמר רב נחמן, ובבא מציעא ס״ו. תוספות ד״ה ומניומי, וכן כאן בר״ן ד״ה והלכתא] במעכשיו הויא אסמכתא דלא קניא, עד דקנו מיניה בבית דין חשוב, וההיא דפרק איזהו נשך שאני, משום דהשדה ביד המלוה עצמו, אבל הכא דהשליש ביד בית דין ולא ביד בעל הדבר בעצמו, בכי הא לא קנו אפילו במעכשיו, עד דקנו מיניה בבית דין חשוב. והתימה מן [הרב]7 הרמב״ם ז״ל, שכתב בפירושי המשנה שלו בפרק גט פשוט [פרק עשירי משנה ה׳] גבי אותה [משנה]8 דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו, דאין הלכה כרבי יוסי משום דאסמכתא לא קניא, אלא אם כן קנו מיניה בבית דין חשוב (ויתפייס) [ויתפיס]9 זכיותיו באותו בית דין, והוא שלא יהא אנוס, ולא יקרא בית דין [חשוב]10 אלא סמוכים בארץ ישראל, הנה שעשה כל האסמכתות בענין אחד, ובכולן צריך תנאים אלו שהוזכרה כאן בשמועתנו. ואם כן תקשי עליו ההיא דפרק איזהו נשך, שאי אפשר לנו לתרץ ההיא משום דשדה ביד המלוה וכמו שתירץ רבינו תם ז״ל, דאם כן אפילו בלא מעכשיו לא הויא אסמכתא לדעתו ז״ל. שהוא כבר כתב בחיבורו [רמב״ם קנין הלכות מכירה פרק י״א הלכה ג׳], דמי שנתן ליד חברו שום דבר, ואמר לו הרי זה שלך אם תלך למקום פלוני קנה, ואין זה אסמכתא, שאין אסמכתא, אלא באומר אם תעשה כך וכך [אתן לך כך וכך]11 וצריך עיון. וכן מה שכתב שאין בית דין חשוב אלא סמוך לארץ ישראל צריך עיון, שאם כן הוה ליה למימר במומחה, ואין הענין אלא בבית דין חשוב שיש לו כח להפקיר ממון. תניא בתוספתא בבא מציעא [פרק א׳ הלכה ג׳] משכן לו בית משכן לו שדה, ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום, הגיע הזמן ולא נתן יתקיים התנאי, דברי רבי יוסי, רבי יהודא אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו (שלא בתנאי) [אלא לא ינתחנו]12 ומודה רבי יהודא [בתוספתא לפנינו הגירסא רבי יוסי אך לרבינו היה הגירסא רבי יהודא וכן גורסים עוד כמה מן הראשונים] בשנים שהיו עוררים על [הבית ועל]13 השדה, ואמר אחד מהם אם לא באתי כאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום, הגיע זמן ולא בא באמת [אמרו] שאבד את זכות [זכותו].14 וזה כענין פירוקא דפריקו, הכא שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה, ויותר מזה כתבתי בדיני דאסמכתא, בפרק איזה נשך וכן בבבא בתרא פרק גט פשוט בסייעתא דשמיא.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
3. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
4. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
5. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
6. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
7. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
8. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
9. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
10. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
11. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
12. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א וכן בתוספתא.
13. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
14. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א וכן בתוספתא.
והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב״ד חשוב – והוא דלא אניס כלומר אפי׳ דומיא דחלה בנו שאינו אונס גמור דאי אנוס גמור קאמר פשיטא אלא כי האי אונסא קאמר דהא מדמינן לה לעיל למתניתין דנדרים דכי היכי דאמר במתניתין דאדעתא דחלה בנו לא הדירו הכא נמי כי אתפיס זכותיה לא עלה על דעתו שיניח בנו חולה ויצא לריב.
והוא דקנו מיניה בב״ד חשוב – כלומר אלים לאפקועי ממונא כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי ושלא כדברי הרמב״ם ז״ל שהצריך סמוך ואם כדבריו היה לו לומר בב״ד מומחה והקשו הראשונים ז״ל ב״ד חשוב למה לי דהא אמר בפרק איזהו נשך (ב״מ דף סו:) דכל היכא דאמר מעכשיו ליכא משום אסמכתא וקנין סודר ע״כ כמעכשיו הוא דאי מעכשיו לא קני בתר הכי נמי לא קני דהא הדר סודר למריה וה״ל כאומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל׳ יום דלא קנה כל היכא דלא קיימא בחצרו אלא היכא דא״ל מעכשיו (כתובות פב.) וכיון דכל קנין על כרחין כמעכשיו הוא ומעכשיו סגי לבטולי אסמכתא ב״ד חשוב למה לי. תירץ ר״ת ז״ל דכי אמר דמעכשיו מבטל אסמכתא ה״מ כי ההיא דפרק איזהו נשך דמשכן לו בית משכן לו שדה שמסר לו שדהו אבל הכא שלא מסר ליד מי שהתנה עמו כלום צריך קנין וב״ד חשוב ולפיכך אמר הרב ז״ל שכן הדין בכולהו אסמכתות בעלמא דכל שאינו מוסר ליד חבירו אין מעכשיו מועיל בהן אלא קנין בב״ד חשוב. ואין כן דעת הגאון ז״ל שכתב דהאי פיסקא ליתיה אלא במתפיס זכותיה בלחוד וכתב הרב אלפסי ז״ל בפרק גט פשוט וכדבריו נראה שאין עסק לב״ד חשוב בתנאין שבין אדם לחבירו אלא הכא דוקא קאמר משום דהאי גברא לא מדעתיה בלבד אמר דאי לא אתי לבטלן זכותי׳ אלא ב״ד הזקיקוהו לכך ומש״ה דוקא כי קנו מיניה ב״ד חשוב מהני אע״ג דלא אמר מעכשיו דב״ד חשוב אלים לאפקועי ממונא וכי תימא אפקועי ממונא דב״ד חשוב למה לי תיפוק לי דקנו מיניה וכל קנין מעכשיו הוא דאי השתא לא קני בתר הכי לא קני דהא הדר סודרא למריה וכדברי ר״ת ז״ל אין ודאי קושטא קאמר שמי שהקנה שדה לחבירו סתם וקנו מידו לאלתר קנה אבל כי אתני אם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו אלא לבתר ההוא יומא ונמצא שאינו קונה כלל אלא מש״ה סגי הכא בקנין סתמא משום דב״ד אלימי לאפקועי ממונא והוי כמעכשיו.
ונמצא עכשיו פסקן של דברים דכל היכא דאיכא מעכשיו לית ביה משום אסמכתא ובמתפיס זכותא אי קנו מיניה בב״ד מהני ומעכשיו לחודיה נמי מהני ביה ולא נ״ל כן דאי משום אפקעותא דב״ד נגעו בה קנין למה ליה אלא הכא הכי קאמר והוא דקנו מיניה כלומר דלא תימא כיון דאמר לבטלן זכותיה כלומר שהוא מודה שאם לא בא לאותו זמן ראיותיו בטלות לא צריך קנין משום דהודאה בב״ד היא ולא בעיא קנין דליתא דאילו הודה כן בלא שום תנאי ה״נ אבל כיון שתלה באם אין כאן הודאה גמורה הלכך אפי׳ אמר מעכשיו לא מהני דאפי׳ תימא כיון דאיכא מעכשיו ליכא אסמכתא אפי׳ הכי במה יקנה הלה שיבטלו זכיותיו הלכך בעי קנין כי היכי דליקני חבריה ואין ה״נ דאי אמר מעכשיו וקנו מיניה לא בעינן ב״ד חשוב דבקנין קני חבריה ובמעכשיו ליכא למיחש לאסמכתא אלא דכיון דבב״ד עסקינן אשמועינן דינא אחרינא דכל היכא דהוי ב״ד חשוב לא צריך מעכשיו דאנן סהדי דלא מחייך בבי דינא וכמאן דאמר בפי׳ מעכשיו דמי דכיון דב״ד חשוב הוא מאי דאמר לבטלן כהודאה גמורה משוינן ליה ונמצא לפירוש זה שאין אנו צריכים כאן להפקעת ממון ולא נשתנה דין זה משאר דיני אסמכתא והוא דבר נכון ועולה כהוגן כן נראה לי.
והילכתא אסמכתא קניא אף על גב דלא אתפיס ליה והוא דלא אניס באונסא דמוכחא לאינשי דהוי אונס. וכי קאמר נמי דאסמכתא קניא והוא דקנו נמי בקנין ובבית דין חשוב. כלומר קמי בי דינא דהוי חשוב ומומחה לרבים. ואמר לנו המורה דקנין לפני קהל כקנין לפני בית דין חשוב דמי. פירוש. וכן פירש הרנב״י ז״ל וז״ל: והילכתא אסמכתא קניא. פירוש לאו אהאי עובדא דאתפיס זכואתיה בבי דינא קאי דהא פרישנא דהאי לאו אסמכתא היא מכיון דאודי ליה דבטלן זכואתיה. אלא אאסמכתא דעלמא קאי דהיכא דאמר ליה לחבריה אי לא עבידנא מילתא פלן מכאן ועד ל׳ יום יהיבנא לך הכי והכי אי לא עביד קנה הלה. עד כאן. אבל הרשב״א ז״ל פירש וזה לשונו: והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב. פירוש אסמכתא קניא כהא דמתפיס זכותיה עד כאן. וכן כתוב בשיטה וכן בהרא״ם ז״ל וז״ל: והילכתא אסמכתא קניא. פירוש היכא דאמר ליבטיל זכותיה. והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב אבל מעכשו מהני בכולהו. כללא דמילתא היכא דגזים לא קני ואי אימר מעכשו קני. ואי נמי לא גזים ואין בידו לעשות מה שהוא אומר לא קני כדאיתא בשלהי איזהו נשך ומאי שנא מדתנא אם אוביר ולא איעביד כו׳ ומשני התם בידו הכא לאו בידו. ואי גזים אף על גב דבידו לא קני כדאמר בהמקבל אי מובירנא לך כו׳ עד הכא גזים והכא לא גזים. ובכל מקום שנותנין זה כנגד זה וזה כזה כגון משחק בקוביא בסנהדרין וערבון והמראה בהזהב והמראה נגיי״ר בלע״ז לא הוי גוזמא וקני. ואי אימר מעכשו מהני כדאמר באיזהו נשך. וערבון שנותנין בשידוכי אירוסין אף על גב דלא הוי בית דין ולא אמר מעכשיו קני שהרי נותנין זה כנגד זה והוי כמו משחק בקוביא וערבון דהזהב וקני אליבא דר׳ יהודה נמי כנגד ערבון. ותרתי בעינן לא גזים ובידו. ולא קניא אסמכתא אלא כשיש קנין חשוב למקרקעי כדאיתא להם ולמטלטלי כדאיתא להן. אבל בדיבורא בעלמא לא קני דלא עדיפא אסמכתא מהיכא דלא אסמיך דבעינן קנין. ולפי ששמעתי אומרים באסמכתא דקניא בלא קנין כתבתיו. בית דין חשוב החשוב שבעיר. עד כאן.
והוא דקנו מיניה ובבית דין חשוב. מפני שזה הענין שמתפיס זכיותיו היינו שבית דין קובעין זמן להביא ראיותיו ומדרך קנס אמרו לו שיתפיס זכיותיו כדי שלא ישמט מבעל דינו. וכיון שבית דין חשוב הוא ומומחה לרבים יש לו לעשות כזה וקרוב לדין הוא. אבל בית דין שאין חשוב אין כח בידו לעשות כן ואם עשה אסמכתא הויא ולא קניא. ובבית דין חשוב נמי לא עשה ולא כלום אלא אם כן קנו מבעל דבר ממש והיינו דכתב גאון ז״ל דהאי דינא ליתיה אלא במתפיס זכותיה בלחוד משום דבי דינא אפילו בבית דין חשוב אין לו עסק באסמכתא דעביר איניש אנפשיה אלא בכי האי דוקא דעליה דידיה רמיא לאקבועי זימנא ולאכפויי בעלי דינא דלא לישתמיט חד מן דיניה. וכטעם הזה כתב הרמב״ן ז״ל בפסקי הלכותיו. וזהו שכתב הריא״ף ז״ל בהלכות משמיה דגאון ז״ל בפרק גט פשוט גבי מי שפרע מקצת חובו. ובהא נראה דמתרצא לן הא דמשמע בפרק איזהו נשך גבי משכן לו בית משכן לו שדה דכל שאמר מעכשו לא הויא אסמכתא. והכא בעינן דקנו מיניה בבית דין חשוב ואף על גב דכל קנין סודר על כרחין במעכשיו הוא דאי בלא מעכשו לא קני כלל משום דכיון דבשעתו לא קנה לאחר ל׳ יום נמי לא קנה דהא הדר סודרא למריה והוי כמשוך פרה ולא תיקני לך אלא לאחר ל׳ יום דלא קנה אלא אי קיימא בחצרו לאחר ל׳ יום אי נמי דאמר מעכשו. אלמא אפילו מעכשו אסמכתא הויא אלא אם כן קנו מיניה בבית דין חשוב. ומיתרצא לן בהאי דגאון ז״ל דהכא שאני דהוי כעין קנסות של בית דין אבל באסמכתא דנפשיה במעכשו בלחוד סגי ליה. אבל רבינו תם ז״ל פסק מכח הלכה זו דאפילו במעכשו הויא אסמכתא ולא קניא עד דקנו מיניה בבית דין חשוב. וההיא דפרק איזהו נשך שאני משום דהשדה ביד המלוה עצמו אבל הכא דהשליש ביד בית דין ולא ביד בעל הדבר בעצמו בכי הא לא קני אפילו במעכשו עד דקנו מיניה בבית דין חשוב. והתימה מן הרב רמב״ם ז״ל שכתב בפירושי המשנה שלו בפרק גט פשוט גבי אותה משנה דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו דאין הלכה כר׳ יוסי משום דאסמכתא לא קני אלא אם כן קנו מיניה בבית דין חשוב ויתפיס זכיותיו באותו בית דין והוא שלא יהא אנוס ולא יקרא בית דין חשוב אלא סמוכים בארץ ישראל. הנה שעשה כל האסמכתות בענין אחד ובכולן קמצריך תנאים אלו שהוזכרו כאן בשמועתנו. ואם כן תיקשי עליו ההיא דפרק איזהו נשך שאי אפשר לו לתרץ ההיא משום דשדה ביד המלוה וכמו שתירץ רבינו תם ז״ל דאם כן אפילו בלא מעכשו לא הויא אסמכתא לדעתו ז״ל שהוא כבר כתב בחבירו דמי שנתן ליד חבירו שום דבר ואמר לו הרי זה שלך אם תלך למקום פלוני קנה ואין זו אסמכתא שאין אסמכתא אלא באומר אם תעשה כך וכך אתן לך כך וכך. וצריך עיון. וכן מה שכתב דאין בית דין חשוב אלא סמוך בארץ ישראל צריך עיון שאם כן היה לו לומר במומחה. ואין הענין אלא בבית דין חשוב שיש לו כח להפקיר ממון.
תניא בתוספתא בבא מציעא משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום. הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר׳ יוסי. ור׳ יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא ינתחנו. ומודה ר׳ יהודה בשנים שהיו עוררים על השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא בא באמת שאבד את זכותו. וזה כענין פירוקא דפריקו הכא שאני הכא דאמר ליבטלן זכותיה. ויותר מזה כתבתי בדיני דאסכמתא בפרק איזהו נשך וכן בבבא בתרא פרק גט פשוט בסיעתא דשמיא. הרשב״א ז״ל.
כתב הרנב״י ז״ל בפירושו להלכות הרמב״ן ז״ל וזה לשונו: והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב. כלומר הא דקאמינא לך דאסמכתא קניא דוקא דשעביד נפשיה לחבריה בקנין סודר בההיא מילתא לפני בית דין חשוב דהיינו יחיד מומחה או שלשה דלאו מומחין. ותמה הוא דכיון דקיימא לן כר׳ יהודה דאסמכתא לא קניא היכי אלימי בית דין חשוב לאפוקי ממונא שלא כדין. וכי תימר משום דקנו מיניה הא ליתה דכל היכא דלא אשכחן דאסמכתא נפקא מדין אסמכתא אפילו בקנין לא מפיק מדין אסמכתא עד דאיכא מעכשו כדאיתא בפרק איזהו נשך. וי״ל זהו שכתב רבינו ז״ל וקאמר גאון דהאי דינה ליתיה אלא במתפיס זכותיה בלחוד ומסתברא כותיה. והדין פסקא דרבינו הגדול היא ומילתא דטעמא הוא דלית ליה לבית דין חשוב עסק באסמכתא דנפשיה כלומר בדברים שבינו לחברו שאין לבית דין עסק בדבר כגון ההיא דהלוהו על שדהו ואמר לו אם לא נתתי לך עד שלש שנים הרי הוא שלך דקיימא לן דלא אמר כלום משום דאסמכתא היא. וכן גבי ההיא דמי שפרע מקצת חובו ואמר לו אם לא נתתי לך את השאר עד שלשים יום תן לו את שטרו דהוי אסמכתא ולא קנה אף על גב דקנו מיניה בהני תרי ובדכותיהו בבית דין חשוב לא קנו אלא גבי אי לא אתינא עד תלתין יומין כגון דקבעו ליה זמן לשלשים יום. כלומר דכי אמרינן דאיקנו מיניה בבית דין חשוב קנה אפילו במקום אסמכתא דוקא כגון דאית ליה לבי דינא עסק ושייכות בההיא מילתא דקא קניס איהו נפשיה כגון דקבעי ליה זמן להביא ראיותיו לשלשים יום שהוא זמן בית דין וקא תפיס נפשיה בהך סימנא שהוא נותן עיניו לאותו זמן של שלשים יום שהוא סבור שעל כל פנים יבא לאותו זמן ומתפיס להו זכותיה כי היכי דלא לישתמיט אשתמוטי דהך אסמכתא מעשה בית דין היא דבי דינא קבעי זימנא לראיות כדתנן כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום. הילכך קנסא נפשיה באסמכתא כיון דקנו מיניה הויא לה קרובה לדין וקניא. אבל בשאר מילי לא קניא. פירוש אפילו קנו מיניה בבית דין חשוב כי הנך תרי דלעיל וכיוצא בהן בדברים שאין לבית דין עסק עמהם אלא דאיהו מנפשיה עבד הכי בהדי חבריה. ומיהא נמי שמעינן דקנין לא מפיק מדין אסמכתא דדוקא באסמכתא שהיא במילתא דאית להו לבי דינא עסק בהדה אמרינן דאי קנו מיניה קנו ואפילו בההיא דוקא בבית דין חשוב. מכלל דגבי אסמכתא בעלמא לא מהניא קנין. ואף על גב דמעכשו מפיק מדין אסמכתא כדאיתא באיזהו נשך קנין לא מפיק. ודלא כרבינו תם ז״ל שכתב דקנין כמעכשו וליכא דין אסמכתא היכא דאיכא קנין. וקאמר נמי ומעכשיו כקנין דכי היכי דבקנין בעינן בית דין חשוב הכי נמי במעכשיו דמפיק מדין אסמכתא דוקא בבית דין חשוב. ולא הודו לו חביריו אלא מעכשו מפיק מדין אסמכתא אפילו בלא בית דין וקנין לא מפיק מדין אסמכתא אפילו בבית דין חשוב אלא אם כן במלתא דאית להו לבי דינא עסק בהדה בדומיא דעובדא דרב הונא דשמעתין.
תניא בתוספתא משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום. כלומר שיהא השדה שלו. הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר׳ יוסי. פירוש דר׳ יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא. אמר ר׳ יהודה היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו. אלא ינתחנו כלומר יוציאנו מן הקרקע על כרחו כשיפרענו ולישנא בעלמא הוא כדאמרינן בשליח בית דין מנתח נתוחי. ומודה ר׳ יהודה כלומר דאמר אסמכתא לא קניא. בשנים שהיו עוררין על הבית ועל השדה כלומר לפני בית דין. ואמר אחר מהם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני כלומר ואביא ראיותי אין לי בידך כלום. הגיע זמן ולא בא באמת שאיבד את זכותו. כלומר הואיל ומילתא דאית ליה לבי דינא דשייכות בהדה היא שהן הקובעים לו זמן שלשים וכענין ההוא דלעיל דקנו מיניה בבית דין.
וכתב רבינו ז״ל ואסמכתא כיון דאתא לידן נימא בה מילתא דקא חזינא בה לרבוותא קיטרי. ודאי מימר קאמרי דכל דאי לא קני ואף על גב דקנו מיניה. כלומר כל מתנה או מכירה או חיוב שאומר לחבירו בלשון אם לא קני ואפילו בקנין כדאיתא בגמרא פרק איזהו נשך משום דכל דאי הויא אסמכתא. איכא למידק עלה מכדי כולהו תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן. והא אם נינהו אם יעברו ונתתם. כלומר והוה לן למימר דאף על גב דיעברו לא יתנו. ותנן כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ולא בעינן מעכשו. כלומר דנימא דמפיק לה מדין אסמכתא. ותו דאמור רבנן דכי אמר מעכשו לא בעינן תנאי כפול ולא חד משאר דיני דתנאי בני גד ובני ראובן דשקלינן וטרינן להו במתניתין ובמתניתא ובגמרא כולהו בלא מעכשו נינהו ולא בטילי משום אסמכתא. ומסתברא לן דהנך מילי דמקשינן להו לא קשיאן אהדדי ולא נגען חדא בחברתה דלא אמור רבנן אסמכתא אלא במילתא דתלי לה ההוא דאתני בגופיה ובדעתיה. כלומר שתולה התנאי בעצמו כגון שדי נתונה לך אם לא אעשה דבר פלוני שסומך בדעתו דיעשנו ואינו גומר ומקנה. כגון הא דאתמר הכא אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין. פירוש שתולה הדבר בעצמו. וכגון הא דתנן אם לא נתתי לך מכאן ועד שלשים יום החזיר לו את שטרו וכדתנן נמי בפרק איזהו נשך הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי דכיון דמקנה הוא דאתני אנפשיה אסמכתא היא דאית ליה בדעתיה לקיומיה ההוא תנאיה. כלומר סומך הוא על דעת עצמו שיקיים אותו תנאי. כי היכי דלא ליזדבן ההוא ארעא ולא ליהדר שטרא ולא ליבטלן זכואתיה. וכל דכותהון פירוש כגון הנך דהחזיר לו את שטרו והלוהו על שדהו. אבל תנאי בני גד ובני ראובן מקנה הוא דאתני עליה דקונה ואמר ליה אם עבדת מילת פלן ופלן תיקני הדא ארעא או האי מטלטלו ולאו מילתא דאסמכתא היא דלאו בידיה דמקנה היא מילתא ולאו בדעתיה דידיה תליא דליסמוך ביה דעתיה בכלום בעולם אלא גמר ויהיב הוא על תנאי. כלומר הכונה שאין דין אסמכתא אלא בשהוא תולה התנאי בדעת עצמו לומר אם לא אעשה כך שדי נתונה לך דאנן סהדי דאיהו לא גמר ואקני אלא דמתוך שהוא סבור שישלים הדבר הוא אומר כן ולא שיגמור ויקנה. אבל תולה בדעת אחרים ואמר אם תעשה דבר פלוני שדי נתונה לך אין לומר בו אסמכתא שהרי אין הדבר בידו להשלים כדי שתאמר מתוך שהוא סומך בדעתו לעשות כן הקנהו לו ולא על דרך האמת. וכי דיקת בכל מה דאמור בגמרא מתברר לך דקושטא הכין דכל דאיתמר באסמכתא משכחת לה באם לא עבידנא וכל דאיתמר בתנאין באי עבדת ואי איתעביד ובהך סברא שייכא פלוגתא דרמי בר חמא ורב ששת דאיתא בסנהדרין גבי משחק בקוביא. פירוש דקתני במתניתין פסול לעדות. דרמי בר חמא סבר משחק בקוביא דפסול משום דגזלן דאסמכתא הוא. ורב ששת אמר כל כי האי גונא לאו אסמכתא משום דלא תליא מילתא בדעתיה אלא אף בדעתא דחבריה ובמעשיה דידיה וקיימא לן כותיה. ואפילו טעמיה דרמי בר חמא כלומר דחשיב לה אסמכתא מפרש בגמרא משום דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. כלומר דענין משחק בקוביא ומפריחי יונים קרוב ענינם לתולה בדעת עצמו וסבור הוא שידע באותו אומנות יותר מחברו ועל זה הוא סומך כשהוא מקנה לחבירו המעות הללו ולא גמר ומקני. אבל דכולי עלמא כל תולה בדעת קונה לא אסמכתא היא. ואפילו תולה נמי בדעת אחר כגון דאמר אי לא אתי איש פלוני מכאן ועד תלתין יומין שדי נתונה לך שדי מסורה לך לאו אסמכתא היא דהא לא סמיך על דעתיה. ודמיא הא מילתא לתולה בדעת יונו דאתמר התם דאי משוי זוזיה בהדי חבריה ואמר ליה אי תקדמיה יונך ליוני שקול הני זוזי קאני דכיון דתולה הוא הענין בדעת יונו לאו אסמכתא היא לכולי עלמא. אלא משום דבנקשא תליא מילתא. כלומר אלא דרמי בר חמא היה חוכך בוה דאסמכתא היא דדמיא קצת לתולה בדעת עצמו משום דבהפרחת יונים בנקשא תליא מילתא כלומר בסיפוק ידים תלוי הדבר דעל ידי שהבעלים מטפחין בידיהם הן מפריחי יונים ומי שיודע לטפח יותר בידיו יונו מפריח ותר. ומימר אימר אנא ידענא בנקשא טפי. הא לאו הכי פירוש אלא שהכל תלוי בדעת אחרת תנאה הוי ולאו אסמכתא. ואי קשיא לך והא בפרק גט פשוט אתמר ערב משתעבד פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ יוסי. לר׳ יהודה דאמר אסמכתא לא קניא פירוש במי שפרע מקצת חובו. לא משתעבד. פירוש משום דאסמכתא היא כי אמר ליה אי לא פרע לך לוה אנא יהיבנא לך. ואיצטריך גמרא למימר דשאני התם דבההיא הנאה דקא מהימן ליה מלוה גמר ומשעבד נפשיה הא לאו הכי אסמכתא הוי ואמאי והא תולה בדעת אחר הוא אי לא פרע לך לוה עד משלם זמנך אנא יהיבנא לך. ולטעמיך. דקשיא לך הכי. ערב דלאחר מתן מעות דלית ביה הנאה דהימנותא בכלום פירוש שהרי לא על אמונתו הלוהו דנימא בההיא הנאה דקא מהימן ליה ויהיב ליה זוזי גמר ומשעבר נפשיה. אמאי משתעבר בקנין. פירוש דקיימא לן דערב בשעת מתן מעות משתעבד אפילו בלא קנין וערב דלאחר מתן מעות כגון שהיה חונק את חברו בשוק ואמר לו הנח לו ואני ערב אי קנו מידו משתעבד. ואמאי הא הויא אסמכתא. דהא קנין באסמכתא לא קני כלומר ואי איפשר לומר דבההוא קנין משעבד ליה. אלא ערב דמי לאסמכתא ולא הוי אסמכתא. דמי לאסמכתא דאנן סהדי דאי לאו דסמיך באומדנא דנפשיה דודאי פרע ליה לוה משום דלא עביד איניש דלישוי נפשיה רשע דכתיב לוה רשע ולא ישלם לא הוה איהו משעבר נפשיה כלל. אי נמי מימר אמר פירוש ערב כפינא ליה בבי דינא פירוש ללוה ופרענא ליה מדיליה ואי לא פרענא ליה מדיליה משלמנא מדילי ואסמכתא זוטרתי היא דסמך בנפשיה. וכי איכא הנאה דהימנותא או קנין משתעבד דלאו אסמכתא גמורה היא כיון שתולה אף בדעת אחר. ומיהו תולה בדעת אחרים בנוהג שבעולם כלומר דזימנין דאף בתולה בדעת אחרים שייכא אסמכתא כגון שבנוהג שבעולם ראוי הדבר שאותן אחרים יעשו אותו ענין ועל כך הוא סומך במה שאמר לחברו אי לא עביד מילתא פלניא יהיבנא לך אנא הכי והכי. בכי האי גונא נמי שייכא אסמכתא וכדמפרש ואזיל. היינו פלוגתא דרב חמא ורב אשי דגרסינן בפרק איזהו נשך אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא. פירוש במקום הזול כרי שימכרנו כאן וירויח בו. וחייב לו את עצמו דאי לא זבין ליה ישלם לו כאותו סך שירויח בו אם ימכרנו במקום פלוני שהיין נמכר שם ביוקר דהיינו פרוותא דביל שפט. ופשע ולא זבן ליה משלם כדאזיל אפרוותא דביל שפט. כלומר יש עליו לשלם כמו שהתנה. אמר אמימר כי אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא אמר לי כי קאמר רב חמא הני מילי ביין סתם. פירוש שחייב לו את עצמו אם לא יקנה לו שום יין דכהאי גוונא ודאי פשע בשלא קנה דודאי ימצא מי שימכור לו. אבל ביין זה לא. אבל אם חייב לו את עצמו אם לא יקנה לו יין פלוני לא מיחייב לשלומי ליה אי לא מייתי. מי יימר דמזבני ליה ניהליה כלומר ולאו פשיעה היא. רב אשי אמר אפילו ביין סתם נמי לא משלם אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. כלומר דסבור היה שימצא למכור ולא מצא וסומך היה על נוהג שבעולם שימכרו לו. ורב חמא סבר דלאו אסמכתא היא הואיל ותלוי היה הדבר בדעת אחרים אף על פי שנוהג שבעולם הוא למכור. והוינן בה ולרב אשי כלומר דקרי לה אסמכתא מאי שנא מיהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבאי. פירוש גבי מי שקבל שדה מחברו באריסות והתנה עמו שאם יוביר את השדה ולא יעשה בה עבודה ישלם ממיטב נכסיו אף על פי שאינו בדין שישלם לו כלום דקיימא לן המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת ולא הויא אסמכתא. ומפרקינן התם בידו הכא לאו בידו כלומר התם בידו הדבר לגמרי פירוש שלא להוביר את השדה. הכא לאו בידו אלא טועה בסמך דעתו ותולה בנוהג שבעולם שהיין עשוי לימכר ומשום הכי הוי אסמכתא.
וכי מעיינינן נמי במילי דאסמכתא אשכחן לכולהו דאינון מילי דבטול מעשה: אם לא באתי אם לא נתתי ובהני הוא דאיכא למימר שסמך דעתו למעבד הכי ואתני והשתא לא איתרמי ליה. כלומר שהיה סבור שיבא או שיעשה וכשלא עשה כן לא פשע. אבל בקיום מעשה מסתברא דלאו אסמכתא היא כלומר אפילו בתולה בדעת עצמו. והיכי דמי שדי נתונה לך שרי מכורה לך אם אעשה דבר פלוני ולא אשגח אתנאיה ועבד ההיא מילתא דאתני בה. כיון דבדעתא דנפשיה עבד כלומר דמי הכריחו לעשותו שמע מינה גמר ואקני.
וכל דאמור רבנן באסמכתא ליתה אלא בדיני ממונות אבל בגיטין וקידושין ליכא דינא דאסמכתא דהא תנן גבי תנאי גיטין כמה זימני אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש אם אעבור מנגד פניך שלשים יום ולא בטלן משום אסמכתא. כלומר אפילו במידי דתלי בנפשיה ובביטול מעשה. ואף על גב דאדכרו אסמכתא בנזירות ובמס׳ סנהדרין ההיא ר׳ יהודה היא משום ר׳ טרפון דאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה.
ומפי החכם הגדול ר׳ יונה בר׳ יוסף יצ״ו שמעתי כלל בדין האסמכתא שכל שהוא אומר לתת הדבר מתוך שהוא דחוק לעשות כן הויא אסמכתא כגון ההיא דמי שפרע מקצת חובו דמתוך שחברו דוחקו לפרוע לו הכל הוא אומר לו שמקצת חוב זה שהוא פורע יהא מתנה אם לא יתן לו השאר לשלשים יום וכן בהלוהו על שדהו שהוא דחוק וצריך למעות והוא אומר לו הלויני ואם לא נתתי לך מכאן עד שלש שנים הרי היא שלך. וכן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכן אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי מפני שאין לו במה יתפרנס והוא צריך לריוח זה של קבלנות הוא אומר לו שימסרנה לו לקבלנות ואם יוביר ולא יעביד ישלם לו אלפא זוזי. וכן בההוא דיהב ליה חבריה זוזי למזבן ליה חמרא אפרוותא דביל שפט כי האי גוונא שהוא סוחר לקנות יין במקום שנמכר שם בזול ואומר לחבירו שיתן לו מעות לעסק זה וילך ויקח בזול ומתוך שנותן עיניו באותו ריוח הוא אומר לו שאם לא יקנה לו שם מן היין שישלם לו כפי אותו הזול. וכן בההיא דאיזהו נשך אי לא פרענא לך מכאן ועד יום פלוני גבי מהאי חמרא. וקרי לה התם אסמכתא משום דההוא חמרא הוא היה צריך לו לשתייתו או להתעסק בו ומתוך שהיה חברו דוחק אותו לפרעו הקנה לו אותו היין לפרעונו אם לא פרעו עד יום פלוני. ואנן סהדי דכל כי האי גונא לא מקני איניש על קושטא אלא דאמר לחבריה הכי כי היכי דחבריה ליעביד מאי דקאמר ליה איהו. אבל בגטין וקדושין ומתנות ושאר תנאים בכגון בני גד ובני ראובן ליתיה להאי טעמא דמי הכריחו לומר אם לא אעשה כן שדי נתונה לך וכן אם לא באתי ליום פלוני הרי זה גיטיך או הרי את מקודשת לי אי לאו דגמר ואקני. עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ומסכמים: והלכתא [והלכה] בדברים אלה כך היא: בכלל אסמכתא קניא [קונה] שגם אם לא גמר את הקנין, אלא תלה את הדבר בתנאי כלשהו שאולי לא יתקיים — בכל זאת הוא מועיל. והוא דלא אניס [וזהו דווקא כשלא היה אנוס בדבר] אלא לא קיים התנאי מרצונו, והוא דקנו מיניה [וזהו דווקא שעשו עימו קנין] על אסמכתא זו בבית דין חשוב, אבל אין זה מועיל בהסכם בין אדם לחבירו שנעשה שלא בבית דין חשוב.
The Gemara concludes: And the halakha in these cases is as follows: An asmakhta effects acquisition even if it is dependent on a condition that may not be fulfilled, but this is true only if the one who had stated the obligation dependent upon the asmakhta was not impeded by circumstances beyond his control that prevented him from doing so, and instead deliberately chose not to fulfill the stipulation. In addition, this is the halakha only if he effected an acquisition from the other party for this asmakhta in an eminent court, but not for an agreement that takes place not in an eminent court.
הכל
(9) מתני׳ מַתְנִיתִין : ונוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין שֶׁהִיא תְּרוּמָה אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תְּרוּמָה שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ בש״א בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בַּכֹּל נוֹדְרִין
MISHNA: One may take a vow to murderers, i.e., people suspected of killing others over monetary matters; or to robbers [ḥaramin]; or to tax collectors who wish to collect tax, that the produce in his possession is teruma although it is not teruma. One may also take a vow to them that the produce in his possession belongs to the house of the king, although it does not belong to the house of the king. One may take a false vow to save himself or his possessions, as a statement of this sort does not have the status of a vow. Beit Shammai say: One may vow in such a case, although he has no intention that his words be true, using every means of taking a vow or making a prohibition in order to mislead those people,
ערך חרם
חרם – א(בבא בתרא לח:) דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי. וכן (כתובות יח) מוד׳ ר״י פי׳ סיכסוך איש באחיו ואיש ברעהו עיר בעיר (נדרים כז:) נודרין להרגין לחרמין ולמוכסין (עבודה זרה כה) חרם עכו״ם שהושיט יד לחבית.
ערך מכס
מכס – ב(שבת עח.) המוציא קשר של מוכסין חייב (גמרא) כמה שיעור קשר מוכסים שתי אותיות (נדרים כז:) נודרין להרגין ולחרמין מוכס שאין לו קצבה מוכס העומד מאיליו (סנהדרין כד) ואלו הן הפסולין הרואין והגבאין והמוכסין. אמר גאון ז״ל הני מוכסין לאו משום דשקלי טפי ממאי דקייץ להו פסלינהו רבנן דאי הכי היינו גבאין אלא בזמן שהמלך מטיל מס לגבותו מן היהודים מכל אחד לפי ממונו הני מוכסין המעריכין נושאין פנים למקצתן ומקילין ולאחרים מכבידין יותר מן הראוי נמצאו גזלנים.
א. [קריגצייטען.]
ב. [צאלל.]
מתני׳ להרגין – שהוא הורג על עסקי ממון שאם בא להורגו יכול לדור על זה שהוא של תרומה ויאמר נדר זה עלי אם אינו של תרומה אע״פ שאינו של תרומה כדי שלא יטלם לפי שיש חיוב מיתה לזו והנדר מותר והיינו נמי נדרי אונסין.
ולחרמין – שהוא ליסטים בעלמא שאינו הורג.
ולמוכסים – נוטל מכס המלך ורוצה ליטול פירותיו בע״כ.
אף על פי שאינן של תרומה – יכול לידור שהן של תרומה כדי שלא יטלם ומתני׳ לא זו אף זו קתני.
בכל נודרים – להם.
נודרים להרגין – הורגים נפשות על עסקי ממון ולחרמים קילי טפי וזו אף זו קתני.
שהם של תרומה – וא״ת התינח הרגין וחרמים שגוזלין ממון ועתה כשאמר להם שהם של תרומה לא יגזלו אותם דאינם מתכוונים כ״א לגזול ולא לאיסורא כיון שאינה ראויה לאכילה לזרים אבל מוכסין מאי אהני לעולם ישאל המכס וי״ל שלא היו רגילים ליקח מכס זה ממוליכי תרומה לכהנים.
[מתניתין:] נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין – (ויש) [יש]1 מי שפירש הרגין היינו ישראל לסטים מזויין, וחרמין לסטים שאינו מזוין, ולמוכסין לא זו אף זו קתני, שהיא של בית המלך אף על פי שאינה שלהם. ותניא בתוספתא [כאן פרק ב׳ הלכה ג׳] תולין להרגין לחרמים ולמוכסין לתרומה לגוים ולבית המלך, ואין תולין לישראל, ואתמר נמי בירושלמי והתם מפרש טעמא. דגרסינן התם תני תולין פירוש, תולין למוכס שפירות אלו הן של גוים או של מלכות, אבל (אלו) [לא]2 תולין לומר לו של ישראל פלוני הם שהוא אלם לפי שישראל כשהם בעלי זרוע מצויין ליפול, ושמא אחר שירד מגדולתו יבא המוכס ויגלגל עליו את המכס שהפסיד בשבילו כשהיה אלם, תולין במלכות ובגוים אבל לא בישראל, שבעלי זרוע מצויין ליפול, דלא יפול ויגלגל עליה קדמיתא.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א, וכן בירושלמי.
מתני׳ נודרים להרגין ולחרמין ולמוכסין. הרגים הם ליסטים ההורגי׳ כדי ליקח הממון. חרמין הם גוזלין אבל אינם הורגים ולא זו אף זו קתני:
שהיא של תרומה. אע״ג דקטלי וגזלי לא אכלי איסורא אי נמי אין נחשב בעיניהם כי בדמים מועטים יקנו הרבה תרומה:
מתני׳ נודרין להרגין ולחרמין – פירוש הרגין לסטים מזויין שבא על עסקי נפשות וחרמין לסטים שאינו מזויין שבא על עסקי ממונות. ולמוכסין שעומדים ליטול מכס שלא כדין וכל אלו אינם אונסים ולא מבזבזין כלום משל תרומה ולא משל בית המלך וקתני השתא שאם היה מביא פירותיו בדרך ויצא עליו אחד מאלו לגזול או ליטול ממנו מכס שלא כדין ואמר להם כדי להציל ממונו שפירות אלו של תרומה הן או של בית המלך אף על פי שאינם כן הרי מותר לו לידור שהוא כן כדבריו כיון דבעי אנסי ליה והא מתניתין ארישא קאי דקתני נדרי אונסין ומעיקרא פריש דאניס בשעת קיום נדריה והשתא מפרש דאניס בשעת נדריה דנדר מחמת האונס ובגמרא מפרש היכי נדר.
ב״ש אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה – פירוש שהיא יותר חמורה וב״ה אומרים אף בשבועה פי׳ לא שישבע שהיא תרומה או של בית המלך דהא לשקרא משתבע אלא שישבע שלא יהנה מפירות עולם אם אינם של תרומה או אם אינם של בית המלך. מיהו רב אשי אסקה בגמרא דהכי קאמר בש״א אין שאלה בשבועה ובית הלל אומרים יש שאלה ואומר בלבו היום כדאי׳ בגמרא (דף כח.).
בש״א לא יפתח לו בנדר – שאמרו לו נדור שהוא כדבריך וב״ה אומרים אף יפתח לו בנדר מעצמו בית שמאי אומרים במה שהוא מדירו כלומר שאם אמרו לו נדור שלא תהנה מבשר והוא נדר מבשר ויין שהוסיף היין מעצמו הרי הוא אסור ביין אף על פי שאמר בלבו היום כיון דלא מיבעי ליה דלנדור ביה ובה״א אף במה שאינו מדירו אלא שנדר מעצמו והיינו דמפרש ואזיל כיצד אמר לו אמור קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי וכו׳ ובכולהו הלכתא כבית הלל.
גמ׳ ולמוכסין – בתמיה דקס״ד דבמוכסין שנוטלין מכס כדין הוא ומשום הכי מתמה היכי שרינן לאערומי עליה דהא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא והיינו הדין שהוא ע״פ חוקי המלכות הקבועים עליהם שהוא וכל אשר לפניו הנהיגו הדברים והם כתובים בדברי הימי׳ ובחוקי המלכי׳ אבל מה שהגמון עושה לפי שעה הן על יחיד הן על רבים או שגוזר חדש על הגמוניא שלו שלא נהגו בימי האבות לקיים העם חמסנותא היא ולא דינא ואין דנין באותו הדין והיינו לישנא דמלכותא דמשמע דידיע לכולהו מלכי ולא מה שההגמוני׳ עושים מעצמם דההוא דינא דהגמונא מקרי וגזל הוא ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה ע״י שמואל הנביא וארז״ל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו ומ״ה כ׳ בתוס׳ שיש מקומות שישראל יוצאים מהגמוניא להגמוניא וההגמון מחזיק מאליו בכל מה שנמצא להם בהגמוניא שלו אם בא ישראל א׳ וקנה מן ההגמון זה היה מעשה ופסקו הדין שאין זה דינא דמלכותא אלא חמסנותא דהגמון לפי שהדבר ידוע בדיניהם שדין היהודים כדין המפרשים לדור בכ״מ שירצו וכיון שכן אם יש הגמון שבא לשנו׳ את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא לפיכך הגמון שנטל ממון ישראל אם בחו קי המלכות הקבועי׳ הוא הוי דינא ואם לאו גזל הוא ולא יזכה ישראל הלוקח ממנו וכן כל כיוצא בזה וכבר הארכתי בזה במסכת גיטין (דף י:) גם בפ׳ חזקת הבתים (דף נד:) ובזה יש ספוק בכאן והא דשמואל הלכתא היא דהא מקשינן מינה הכא והתם בפ׳ חזקת ולא אשכחן מאן דפליג עלה בשום דוכתא.
מתני׳ נודרים להרגין – לליסטים ישראל שהורגים בני אדם.
לחרמין – מחרימין ושוללין.
ולמוכסין – להפטר מן המכס.
מתני׳. עד עתה פרשו בנדרים הנדרים האסורים והמותרים והשתא מפרש שיש מקומות שיש לנדור בתחלה. שיטה.
נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין. יש מי שפירש הרגין היינו ישראל לסטים מזויין וחרמין ליסטים שאינו מזויין. ולמוכסין לא זו אף זו קתני. שהיא של בית המלך אף על פי שאינה שלהם. ותניא בתוספתא תולין להרגין ולחרמין ולמוכסין לתרומה לגוי ולבית המלך ואין תולין להם לישראל. ואיתמר נמי בירושלמי. והתם מפרש טעמא דגרסינן התם תני תולין. פירוש תולין למוכס שהפירות האלו הן של גוים או של מלכות אבל לא תולין לומר לו של ישראל פלוני הם שהוא אלם לפי שישראל כשהם בעלי זרוע מצויין ליפול ושמא אחר שירד מגדולתו יבא המוכס ויגלגל עליו את המכס שהפסיד בשבילו כשהיה אלם. תולין במלכות ובגוים אבל לא בישראל שבעלי זרוע מצויין ליפול דלא יפול ויגלגל עליו קדמיתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
א משנה נודרין להרגין, לאנשים שהם חשודים להרוג על עסקי ממון, או לחרמין, לשודדים, או למוכסין הרוצים לגבות ממנו מכס. ומותר לו, כדי להציל מידם את תבואתו, לידור נדר שהתבואה שבידו היא של תרומה, אף על פי שאינו תרומה, או שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך. שמכיון שעושה זאת כדי להציל עצמו או נכסיו, מותר לו לנדור נדר כגון זה, אף שאין הדבר נכון, ואין זה נחשב לנדר כלל. בית שמאי אומרים: בכל, בכל דרך של נדר או איסור נודרין להם נדר כזה שאינו מתכוון לו באמת,
MISHNA: One may take a vow to murderers, i.e., people suspected of killing others over monetary matters; or to robbers [ḥaramin]; or to tax collectors who wish to collect tax, that the produce in his possession is teruma although it is not teruma. One may also take a vow to them that the produce in his possession belongs to the house of the king, although it does not belong to the house of the king. One may take a false vow to save himself or his possessions, as a statement of this sort does not have the status of a vow. Beit Shammai say: One may vow in such a case, although he has no intention that his words be true, using every means of taking a vow or making a prohibition in order to mislead those people,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.