מפני שנחבטת על גב קרקע פי׳ רש״י ובתוליה נושרין ופרכינן כולהו נמי חבוטי מחבטן כלומר ואם כן לא יהיה לכולן טענת בתולים ופרקינן כולהו רואות ומראות לאמן זו אינה רואה ואינה מראה לאמה פרש״י כולהו רואות אם נשרו בתוליהן ומראות לאמן ופוסקות עליהן שאינן בתולות ואם לא הודיעתו הטעתו וזו אינה רואה ואינה מראה לאמה ובחזקת נחבטה כנסה ולאו טעות הוא. והקשה ר״ת ז״ל בכולהו שלא הודיעתו מאי טעות איכא דהא לר״מ הוא דתני לה ולר״מ ליכא קפידא במוכת עץ ואפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים ועוד כי מה שפירש דהכא אינה מראה לאמה ובחזקת מוכת עץ כנסה אם כן יש לה מנה בלחוד כפום שיטתייהו כל היכא דאמרינן אין להם טענת בתולים היינו שיש להם מאתים כגון בטענת בתולים דיהודה לכך פר״ת ז״ל כולהו רואות ומראות לאמן וכיון שיודעות בדבר הן טוענות על עצמן הילכך כי לא טענה איהי אנן לא טענינן לה אבל זו אינה רואה ואינה מראה לאמה ואינה יודעת לטעון הילכך אנן טענינן לה דמוכת עץ היא ויש לה מאתים וכר״מ. ואיכא למידק דמכל מקום נפשוט מהכא דכולהו נשי מחבטן וכיון דכן מוכת עץ שכיח ואלו אנן פרשינן בפ״ק דמוכת עץ לא שכיח כדאיתא בירושלמי וכ״ת דחבטה דהשרת בתולים שכיח אבל מוכת עץ לא שכיח מכל מקום התם ניחוש לחבטה. ויש לומר דכיון דרואות ומראות לאמן כי שכיח קלא אית לה למילתא. והרב ר׳ פנחס הלוי ז״ל אחיו של רבינו ז״ל פירש דתרתי קאמר כולהו רואות ולא שכיח להו חבטה כי יש להם עינים לראות ולהשמע וכשנופלות מראות לאמן ואית ליה קלא למילתא אבל זו אינה רואה ושכיח בה חבטה ואינה מראה לאמה ולית לה קלא. הריטב״א ז״ל:

היוצאת משום ש״ר בת סקילה היא שזינתה אם כן פשיטא דלאו בת קנס היא דהא בעולה היא אבל אין לפרש היוצאת משום ש״ר כגון המאנס ומפתה את הארוסה שעתה היא יוצאה מתחת בעלה משום ש״ר ופריך בת סקיל׳ היא והואיל ואיכא אונס סקילה פשיטא דלא שייך בה קנס ולא אצטריך ליה למתניא דהא קתני במתניתין הבא על בתו. לשון הרא״ש ז״ל.

ויש לתרץ דלא קשיא אמתני׳ דקתני הבא על בתו דמתניתין אשמועינן רבותא טובא דאפילו בשוגג נמי פטור ומיהו מדקתני היוצאת משום ש״ר פי׳ שבשבילו יצאה זו משום ש״ר וכמו שכתב הרא״ש ז״ל אלמא דבמזיד ובהתראה מיירי ואי הכי פשיטא דבת סקילה היא וקלב״מ. ומיהו אכתי קשיא דקתני בברייתא גופא עריות ואי מיירי בשוגג הא קמן דאפילו בשוגג אין להם קנס אם כן ע״כ הא דקתני היוצאת משום ש״ר לא מצינו למימר דבמזיד ובהתראה דוקא מיירי ואי אמרת דהיוצאת משום ש״ר לאו דוקא אלא כלומר דאיכא אונס סקילה אף על גב דהוה בשוגג ואפילו הכי פריך פשיטא דקלב״מ א״כ הדרא קושיא לדוכתיה דהא במתני׳ קתני הבא על בתו ולא פרכינן עלה פשיטא ולא תקשי מברייתא גופא דקתני עריות ולא פרכינן עלה פשיטא דדילמא בכלל עריות חייבי כריתות והיינו רבותיה אבל הכא דלא קתני אלא היוצאת משום ש״ר דהיינו חייבי מיתות ב״ד להכי פריך פשיטא דקלב״מ להכי התוס׳ ז״ל קשיא להו מתרווייהו שכתבו ז״ל דהא קתני במתני׳ הבא על בתו ולעיל נמי קתני עריות בברייתא כנ״ל. ומכל מקום פירושא קמא עיקר וכן כתבו תלמידי ה״ר יונה ז״ל וז״ל יוצאת משום ש״ר בת סקילה היא קס״ד דיוצאת משום שם רע ר״ל שיוצאת בעדי טומאה ולפיכך פריך אמאי אצטריך למימר דאין לה קנס פשיטא דכיון שאנו מאמינים לעדים שמעידים שנבעלה כדי לחייבה סקילה כל שכן שיש להאמינה גבי הקנס שנדון אותה בעולה ולא יהיה בה קנס עד כאן:

ורש״י ז״ל כתב לעיל בברייתא והיוצאת משום שם רע. קס״ד שלא מצא לה בעלה בתולים ולקמן פריך בת סקילה היא ע״כ. וכבר פרישנא לעיל פי׳ לפי׳ ז״ל:

יצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה פי׳ אפילו לפסלה לכהונה וכדפי׳ רש״י ז״ל ואפילו בקלא דאתחזק נמי דפריצות בעלמא הוא דחזו בה וכדאיתא בשילהי מסכת גיטין וכיון שכן קנס נמי יש לה. עכ״ל הריטב״א ז״ל:

אבל רבינו האיי גאון ז״ל כתב בתשובה וז״ל האי שטרא ריעא וכו׳. פירוש הדברים כי השטר הרעוע אין בית דין מגבין בו וחקרו לומר איך יהיה השטר הרעוע שאין מגבין בו. אם תאמר שיצא עליו קול כי מזויף הוא כיוצא בו אשה שיצא עליה קול שזינתה כשם שתשים את השטר רעוע ותחוש לו כך תחוש לאשה לאוסרה על בעלה ואי אתה יכול לעשות כך שהרי רבנן אמרי יצא עליה קול מזנה בעיר אין חוששין לה ואף שטר שיצא עליו קול כי מזוייף הוא אין חוששין לו. ע״כ:

ואלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעה מינייהו באיסורא וכו׳. ולא בעי לאוקמי כגון דאתו בי תרי ואמרי אנו שמענו כשתבעה לחד באיסורא ולא שמע לה דמשום שתבעה לאחד באיסורא לא מחזקינן לה כמופקרת דדילמא איקרי דקא תבעה לחד ושוב חזרה בה אבל כשתבעה לשנים הרי הפקירה עצמה לכך ומשום הכי אין לה קנס ואין לפרש דה״ק לדידהו תבעתינהו באיסורא פי׳ לכל חד וחד באפי נפשיה והילכך אשמועינן רבותא דאף על גב דאין כאן תרי סהדי בבת אחת אפילו הכי מחזקינן לה במופקרת וכל שכן דאתו בי תרי ואמרי קמי דידן תבעה לחד באיסורא דהא איכא תרי סהדי בבת אחת דליתא דהא אי לאו דקשיא לן מאי למימרא הוה מוקמינן לה בשנים שהעידו שראוה שנבעלה אלא משום דקשיא לן מאי למימרא הוא דלא מפרשינן לה הכי הילכך כיון שאינם מעידים שראוה שנבעלה בהכי סגי הרי דאשמועינן רבותא אף ע״ג דשניהם מעידים דלדידהו תרווייהו בבת אחת תבעתינהו באיסורא ובהכי ניחא לאוקמה דתפסת מועט תפסת ואין לך לאחזוקי בבעולה אלא בדברים הקרובים ובעדות ברור קרוב לראוה שנבעלה. ואפשר שזהו מה שכתב רש״י ז״ל אלא. יצא עליה שם רע ה״ד כגון בעדים ולא שאמרו נבעלה דאם כן מאי למימרא הא לאו בתולה היא אלא אמרי לדידהו תבעתינהו לאיסורא והפקירה עצמה לכך ולא שמענו לה. ע״כ. וע״כ יש לך לפרש כן דדכותה בשטרא אין לך לאחזוקי בזיופא אלא בדברים הקרובים אל השכל דאמר זיופי זייפי כנ״ל:

בשלמא התם שכיחי פרוצין וכו׳. ואם תשאל דפליג תלמודא מדידיה אדידיה דמעיקרא אקשינן אלמא דנפק קלא עלה דשטרא זייפא וכו׳ דכותה הכא דנפקא כו׳ הא אמר רבא יצא עליה שם מזנה בעיר וכו׳ דאלמא דלגבי שטרא ניחא דבקלא בלחוד לא מגבינן ביה אלא דקשיא לן עליה דידה לגבי קנסא אמאי אין לה קנס ושוב כי אמרינן ואלא דאתו בי תרי וכו׳ דברירא טפי מקלא לחודיה ניחא דמשום הכי בלחוד לא מגבינן בהאי שטרא כ״ש בכגון האי דריע טפי דמקנסא נלמוד דמשום קלא לא אתרעאי ומשום כגון האי איתרעאי. תשובתך איברא אי הוה קשיא לן דלא מסתברא לאורועי שטרא משום הכי ואפילו אי אמרה רב פפא מסברא דנפשיה שפיר קא מקשה מיהו אנן השתא לא קשיא לן אלא היכי גמר רב פפא מינה דלא מגבינן בשטרא כי האי והכין דייק רש״י ז״ל שכתב וזה לשונו בשלמא התם וכו׳. היכי גמר רב פפא מינה דלא מגבינן בשטרא כי האי בשלמא התם שכיחי פרוצים וכו׳ עד דלאו בחזקת בתולה הואי. ע״כ כנ״ל. ומלשונו של רש״י ז״ל שמענו דלהכי אין לה קנס לזו שיצא עליה קול שם רע בילדותה לפי שאינה בחזקת בתולה כיון שהיתה מחזרת אחר זנות בהא שכיחי פרוצים אבל הרמב״ם ז״ל בפרק שני מהלכות נערה לא פירש כן אלא דהיינו טעמא לפי שהיא בחזקת שהפקירה עצמה לזה ברצונה ולא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך הרי זו קדשה ואין בה דין קנס. והקשה עליו הר״ן ז״ל בפירושיו על ההלכות דאינו מחוור לטעמו מאי דאמרינן בגמרא בשלמא התם שכיחי. ונ״ל דהוקשה לו להרמב״ם ז״ל דאין לנו להחזיקה בבעולה כיון שלא העידו העדים בכך והרי היא בחזקת בתולה עד שיודע לנו בעדות ברור שנבעלה ומיהו כיון שהעידו דלדידהו תבעתינהו לאיסורא הרי היא בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה והיא קדשה ואף על גב דבא עליה באונס כיון שהוחזקה בקדשה אית לן למימר אלו לא הקדים הוא ואנסה היתה היא שוכרתו ומכל מקום אילולי טעמא דשכיחי פרוצין הוה לן למימר דאף על גב דלדידהו תבעתינהו באיסורא דילמא שוב חזרה בה כיון דהני לא שמעו לה והרי היא בחזקת כשרה ולא קדשה ואין לך עדות ברורה שהפקירה עצמה לזה ברצונה דדילמא בשעה שזה אנסה חזרה בה ולא היתה קדשה ואונסה תוכיח עליה אבל השתא דאיכא סהדי דתבעה אותם לזנות עמה ושכיחי נמי פרוצין דאין מניחין אותה לחזור מפריצותה הילכך הויא לה בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה כנ״ל:

כיון דמהדר אזיופא אימור זיופי זייף וכתב כלומר שזייף הוא עצמו כתב העדים הילכך אף על פי שנתקיים בב״ד ואפילו העדים עצמן אומרים כתב ידינו הוא זה איכא למיחש לזיופא כההוא דאמר אין חתימות ידי דידי היא בפרק מי שמת. ומיהו אי אתו סהדי גופייהו ואמרי דדכירי דחתימו בשטרא או דאתו סהדי ומסהדו דחזינוהו דחתמו בשטרא הרי זה כשר. ויש מרבותי שהיו אומרים דלא חיישינן לזיופא אלא לההוא שטרא גופיה דהוה מהדר לזיופיה כגון דאמרי עדים לדידן אמר לן זיפו לי שטר כך וכך על ראובן כי השטר שיוציא על ראובן מאותו סך ריע אבל על אינש אחרינא או על ראובן ומסך אחר כשר. וכן נראה מדברי ר״ח ז״ל שפי׳ דכי אתו תרי סהדי ואמרי לדידן אמר לן זייפו לי האי שטרא איתרע ההוא שטרא ע״כ. ואף לפירוש זה כל היכא שהעדים אומרים לדידן אמר לן זייפו שטרא ולא פירשו יותר כל שטרא דמפיק הוי ריע והכי דייק לישנא דגמרא דאמר לדידן אמר לן זייפו שטרא דילמא כיון דאמר הכי האי שטרא דאתרע ואתא כדפרי׳. אבל דעת מורי הרב ז״ל דאפילו הוה מהדר בזיופא על ראובן חוששין לשמעון והוא הדין לראובן מסך אחר דכיון דמהדר אזיופא מזייף ואזיל אנפשיה וכן הדעת נותנת. הריטב״א ז״ל.

ורש״י ז״ל כתב אלא. לגבי שטר ע״כ. משמע דבעי לפרושי כלישנא קמא:

מתניתין אלו שאין להם קנס הגיורת והשבויה וכו׳. תימא דבכל דוכתא אמרינן בשבויה הקלו משום דמדאורייתא חשבינן לה כבתולה אלא חומרא בעלמא הוא שאסרוה לכהן וכיון דמדאורייתא אינה בחזקת בעולה אמאי אין לה קנס. ויש לומר משום גזרה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה. לשון הרא״ש ז״ל.

וכן כתוב בתוספות ונראה דאלו בחזקת הפקר הן ונבעלו בגיותם והשבויה בשביותה וכדפרש״י ז״ל. ומיהו היינו דוקא לגבי קנסא משום דלא מפקינן ממונא אלא בראיה ברורה והני אתרע חזקתייהו וכדכתיבנא וחזקת ממונא עדיפא דאוקי ממונא בחזקת מריה אבל בשאר דוכתי אמרינן שפיר בשבויה הקלו כיון דלא ברירא גבן אי נבעלו בודאי כנ״ל:

הבא על בתו מפני שמתחייב בנפשו היל״ל עלה למה לי האי טעמא השתא אלו בא עליה אחר דאביה הוי בא עליה הוא משלם קנס ואיכא למימר דילמא תנן סתמא דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה ומתני׳ כגון שנתארסה ונתגרשה סד״א ליתיב לה קמ״ל (כר׳ עקיבא) דמתחייב בנפשו הוא ומשום הכי פטור ואיכא למידק אי הכי קשיא רישא דקתני אשת אחיו והתם כגון שנתארסה ונתגרשה או שמת אחיו דאי בחיי אחיו אשת איש היא ומתחייב בנפשו הוא ואוקימנא בבן סורר רב פפא אמר במפותה וכיון שאמרנו שקנסה לעצמה מפותה האיך יש לה קנס מדעתה עבד ואיכא דסבר לההיא אוקמתא דאוקימנא התם במפותה ודברי הכל מתניתין תרי תנאי תנו לה רישא כמאן דאמר קנסה לאביה וסיפא כמאן דאמר קנסה לעצמה ולהנהו אוקמתא אחריני דאוקימנא התם אפשר דאתיא אליבא דחד תנא ולא דייק לה דסיפא גופא קתני שמיתתו בידי ב״ד וצריך רב פפא לאוקמה במפותה דאי לאו הכי בלא מיתת ב״ד נמי פטור מפני שמצילין אותם בנפשן אלא אי דייקת עלה איכא למימר לההיא אוקמתא גופא רישא בשוטה מפותה דפתויה אונס הוא דאין מצילין אותה בנפשו שכיון שרוצה לזנות אין אפטרופוס לעריות ויש לה קנס ומצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים שאמרו לעולם כרבי עקיבא דאמר קנסה לאביה וסיפא משכחת לה כגון שבא עליה אביה ולא הספיק לעמוד בב״ד עד שמת או שבגרה סד״א ליחייבו יורשין א״נ הוא, ליתן קנסה קמ״ל דפטור מפני שמתחייב בנפשו וגם אפשר לומר דכולה רבי עקיבא היא דאמר קנסה לעצמה. ואם תאמר הרי מחלה שהרי במפותה אוקימנא לא כל הימנה שתמחול קנסה וכי קא אמרינן בריש פרק נערה שנתפתתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד בבושת ופגם נאמרו הדברים כלומר פשיטא דבושת ופגם של אביה מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה ואי משום קנס לא הוה צריך למיתני דקרא כתיב ונתן לאבי הנערה ועוד דמבושת ופגם אתה למד לקנס וטעמא דמילתא דקנסא לא זכתה לה תורה אלא משעת העמדה בדין הילכך לאו כל הימנה למחלו ולא דמי לאומר קרע את כסותי דפטור דהתם כסותו שלו הוא וכמאן דיהביה ניהליה דמי אבל הכא אין קנסא שלה שלא זכתה בו. ואלה הדברים אין דעתי נוחה מהם אבל מה אעשה שהרי מפורשים הם בירושלמי וכך מצאתי שם אלו אחר בא עליה קנסה לאו של אביה הוא דבתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כרבי יוסי הגלילי ברם כרבי עקיבא יש לה קנס וקנסה לעצמה פי׳ דלרבי יוסי הגלילי דלא משכחת לה קנס אלא לאביה צריך אתה להעמידה כשמת סד״א ליחייבו יורשים שלא זכה אב עד שעת העמדה בדין קמ״ל דפטורי משום דמתחייב בנפשו אבל לר׳ עקיבא דאמר שיש לנערה קנס וקנסה לעצמה כגון שנתארסה ונתגרשה מתני׳ נמי בנתארסה ונתגרשה כדכתבו רבותינו הצרפתים ז״ל. ותו גרסינן התם אפסקא דמתני׳ יתומה שנתארסה ונתגרשה וכו׳ אמר רבי יוחנן אתיא דרבי אלעזר בשטת ר׳ עקיבא רבו כמו דר׳ עקיבא אמר יש לה קנס וקנסה לעצמה כן ר׳ אלעזר אמר יש לה קנס וקנסה לעצמה. ומעתה אפילו במפותה אמר רבי ירמיה בשם אלעזר תפתר כשמחלה ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו תפתר ביתומה ותני דבית רבי בן היתומה רבי אלעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור ומה שאמרו ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו נראה לי שעל בושת ופגם קאמר כלומר אפילו שר׳ אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו אמר דאמר קנסה לעצמה מכל מקום בושתה ופגמה לאביה שהרי לא יצאה מרשותו ואי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ומפרקינן ביתומה ממש היא משנתנו שהכל שלה ואקשינן התם ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו פי׳ והאיך יכולה למחול קנסא שלא זכתה בו עד שעת העמדה לדין נשמיענה מן הדא דאמר רבי בן בר חייא בשם ר׳ זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה דתנינן תמן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין אם אומר את כן קנס משעה ראשונה הרי הן של אחין משעה ראשונה פירוש אם אתה אומר שאדם זוכה בקנס משעה שבא עליה אף על פי שלא עמדה בדין מת האב הרי הוא של אחין מדבעינן העמדה בדין ש״מ שלא זכתה תורה אלא עד שעת נתינה הילכך לא כל הימנה שתמחול ואם כן המפתה אמאי פטור אפילו ביתומה ומפרקינן רבא בר חסדאי בבושת ופגם היא מתני׳ ואקשינן מה׳ דר׳ נחוניא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל פירוש מה זה שאתה אומר בבושת ופגם היא מתניתא והא ר׳ מונא אמר חייב בכל ופטור מן הכל ומפרקינן ר׳ אבין אמר רבי שמאי בעי מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס והיא רבי עקיבא. זה מצאתי בירושלמי ואם הגמרא שלנו מסכמת עמה יש לנו לפרש הא דתנן רבי אליעזר אומר המפתה פטור מן הבושת ומן הפגם והא דאמרינן בגמרא יתומה שנתארסה ונתגרשה פשיטא כלומר למה לי למתני נתארסה ונתגרשה אפילו לא נתארסה כיון שהיא יתומה הכל שלה אלא ה״ק האשה שנתארסה ונתגרשה כיתומה היא לענין הקנס וזהו שאמר ר׳ אלעזר בשיטת ר״ע רבו וחזר ואמר בשיטה אחרת לדברי הכל ומהו דינה של יתומה שהאונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם אבל בנערה שנתארסה ונתגרשה ודאי המפתה חייב בכל דמשלם בושת ופגם לאביה וקנס לעצמה שאין יכולה למחלו ומאי יתומה דקתני יתומה ממש ודברי הכל. ואף על פי כן נראין הדברים שיתומה מפותה אין לה קנס יכולה היא למחול קנסה אף ע״פ שלא זכתה לו עדיין הא למה זה דומה לאומר לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותך שאם מתה אינו יורשה מפני שאמרו ירושה הבאה לו לאדם ממקום אחר פירוש שעכשיו אין ראוי לה כגון ארוסה זה אדם מתנה עליה שלא ירשנה ולא כדברי המפרש שם כגון זו שהיא מדרבנן אלא אפילו בשל תורה קודם שיהא ראוי ליורשה מתנה הוא עליה והא נמי להא דמיא ועוד קרע שיראין שלי והפטר הוא שלא הקנס בלבד מחלה לו אלא גופה מסרה לו לעשות בה כרצונו והיא שגורמת ועושה הכל הילכך הלכתא כר׳ מונא דאמר המפתה פטור מן הכל ושמעתא דגמרא דילן כדברי רש״י ז״ל. הרמב״ן ז״ל (בזה). וכבר כתבנו לעיל בריש פירקין על מאי דכתבו התוס׳ לעיל עיין שם:

וז״ל הרשב״א ז״ל הבא על בתו. ואם תאמר תיפוק ליה משום דקנסה דידיה הוא [השתא אלו בא אחר עליה קנסה לאביה בא עליה אביה משלם קנס]. יש לומר בנתארסה ונתגרשה ורבי עקיבא דמתניתין היא דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה אי נמי אפילו רבי יוסי הגלילי דאמר נתארסה ונתגרשה אין לה קנס דהכא בשבא עליה אביה ומת דקנסה לעצמה וכדתנן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד לדין עד שמת אביה וכו׳ והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם אילו אחר בא עליה לא קנסה לאביה תפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כר׳ יוסי הגלילי פי׳ אפילו כר׳ יוסי הגלילי ברם כרבי עקיבא יש לה קנס וקנסה לעצמה. פי׳ ברם כרבי עקיבא אפילו לא מת אביה ומשכחת לה כשנתארסה ונתגרשה מיהו ניחא לי טפי כרבי עקיבא דאילו לרבי יוסי תמיה לי האיך אפשר שיהא לה קנס מאב דהא בשעה שבא עליה לא חל עליו שום חיוב והרי זו כמפותה יתומה דכיון דמדעתה עביד לית לה והכא נמי מאי שנא דהא אב לא מחסר העמדה בדין דלא שייך ביה ואולי דעת הירוש׳ כן דכיון דאין לאב עד שעת העמדה בדין גם הוא אינו פטור לעולם ואם מת אי נמי שבגרה קודם שמת קנסה לעצמה ודין זה שמענו מן הירושלמי הזה שלא שמענוהו מן הגמרא גם לדעת הירושלמי אפשר שאם עמד האב ונתן לה כסף קנסה אחר כך חוזר וזוכה בה שהוא יכול לכופה לעמוד עמו בדין ולתובעו כדי שיזכה הוא בקנס כדרך שהוא יכול לכופה לדון עם אחר דלעולם מחמתה הוא זוכה והיא היא שעומדת בדין והיינו דתנן עמדה בדין [עד שלא מת האב, לא הספיקה לעמוד בדין, ולא תנינן עמד בדין] ולא הספיק לעמוד בדין וצ״ע. ע״כ:

ועל בת אשתו כתבו התוספות ז״ל הוה מצי למתני אשת אביו וכלתו דהא חשיב נמי עריות דעל ידי קדושין אלא תנא ושייר. ע״כ:

וז״ל הרא״ש ז״ל תימא אמאי לא חשיב אשת אביו וכלתו דהא חשיב עריות שעל ידי קדושין כמו בת אשתו ע״כ. ויש לתרץ דלא חשיב אלא בתולות שלא נתארסו לאשמועינן דאפילו הכי אין לה קנס מפני שמתחייב בנפשו ואילו אשת אביו וכלתו ע״כ מיירי כשנתארסו ולרבי יוסי הגלילי דלקמן דבמתניתין דלעיל קא חשיב אשת אחיו ואשת אחי אביו היינו לאשמועינן רבותא דאפילו הכי יש להן קנס וכמ״ד יש להן קנס ומיהו הכא במתניתין דקא מני הני דאין להם קנס לא בעי חשיב אלא הני דאית בהו רבותא טפי כך היה נראה לתרץ. ומיהו התוספות לעיל ניחא להו לאוקמי ההיא דבתו בנתארסה וכמ״ד קנסה לעצמה אי לאו משום דקשיא להו למאן דמוקי מתני׳ במפותה והילכך אין לך לתרץ אלא תנא ושייר וכמו שתירצו התוספות ודוק שהתוספות חזרו וכתבו כאן במתניתין הבא על בתו למאי דמוקי מתני׳ בפרק בן סורר במפותה צריך לאוקמי וכו׳ ולא קצרו לומר כבר פירשנוה לעיל כדרכם ואם תשאל ולמה ליה לתנא לממנינהו כלל עד דנימא תנא ושייר ליתני בקוצר הבא על אחת מחייבי מיתות ב״ד והכל יהיו בכלל. תשובתך דע״כ הוצרך לשנות בתו להדיא לאשמועינן בא עליה ובגרה קנסה לעצמה וע״כ צריך לאוקמה בהכין וכמו שכתבו התוספות ובזה יתורץ גם כן אמאי הצריכו התוס׳ לחזור להאריך כן כנ״ל:

וכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין איכא למידק והלא אין מיתה וממון באין כאחד דמכי הערה בה נתחייב מיתה ומתחייב בממון לא הוי עד גמר ביאה כדאמרינן בפרק בן סורר בסופו [עג ב׳] גבי חטא אלו חייבי כריתות כלומר דחייבי כריתות נמי ניתן להצילן בנפשו ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו כלומר אלמא מדמשלם לא ניתן להצילו בנפשו אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא אמר להו משעת העראה דפגמה איחייב ליה קטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה. ויש לומר דהתם הוא דמכיון דפגמה שוב לא ניתן להצילו בנפשו דאפגימה קפיד רחמנא כדאיתא התם אבל הכא אף על גב דמשעת העראה איחייב מכל מקום כל שעתא ושעתא עביד חיוב מיתה עד גמר ביאה. וכענין הזה אמרו בירושלמי בפירקין תני החוסם את הפרה משלם ששה קבין לפרה וארבעה קבין לחמור שכן החוסם פרתו לוקה אמר רבי מונא מפתה הבא על אחותו קטנה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוקה חזר ואמר גבי אחותו חלו עליו מיתה ותשלומין כאחת ברם הכא מכיון שרושם נתחייב מכות מכאן ואילך בתשלומין התיב רבי זעירא קומי רבי מונא הרי המצית גדישו של חברו בשבת על שבלת ראשונה נתחייב מיתה [מכאן ואילך בתשלומין ולית אמר כן על כל שיבולת ושיבולת יש בה התריית מיתה] והנה על כל חסימה וחסימה יש בה התריית מכות ומשני לה רבי יוסי בר בון אמר תרי אמוראין וכו׳ מכל מקום למדנו ממנה דאף על גב דנתחייב מעיקרא נפשות כיון דכל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב נפשות פטור מן התשלומין. הרשב״א ז״ל.

וכן תירצו בשיטה ישנה דשאני ההיא דפרק בן סורר דכיון דפגמה שוב לא ניתן להצילה בנפשו אבל הכא אף על גב דמשעת העראה אחייב בתר הכי נמי עביד כל שעתא ושעתא חיוב מיתה עד גמר ביאה. עד כאן:

ה״ג בקצת משניות שנאמר אם לא יהיה אסון ענוש יענש ואיכא למידק דקרא לאו הכין כתיב אלא ולא יהיה אסון גו׳. וי״ל דתנא הא אתא למימר דהכי דייקינן ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש ולהכי נקט אם לא יהיה אסון ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל ולא יהיה אסון ענוש יענש. הא אם יהיה אסון לא יענש. פירוש לפי׳ בקרא לא כתיב אלא ולא יהיה אסון ולהכי נקט תנא אם לא יהיה אסון לאשמועינן דהכי דייקינן ברישא דקרא הא אם יהיה אסון לא יענש פי׳ דדיוקיה דקרא לאו היינו מאי דכתיב בתר הכי ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש חדא דאי הכי הוה ליה לתנא לאתויי דכתיב ואם יהיה אסון ונתת נפש תחת נפש ועוד דאין מכאן שום ראיה דדילמא קרא הכי קאמר ולא יהיה אסון לא תתן נפש תחת נפש אלא ענוש יענש אבל אם יהיה אסון ונתת נפש וגו׳ ומנין לנו שלא יענש גם כן ועוד דהא לרבי ונתת נפש תחת נפש היינו ממון וכדאמרינן לעיל כדאיתא בפרק הנשרפין אלא ודאי דיוקיה דקרא דמייתינן מיניה ראיה דכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון היינו רישא דקרא דדייקינן ולא יהיה אסון יענש הא אם יהיה אסון לא יענש ולהכי דייקינן לה הכין משום דמייתרא קרא דלמה ליה למכתב ולא יהיה אסון לכתוב ויצאו ילדיה ענוש יענש כאשר ישית עליו וגו׳ ואם אסון יהיה וגו׳ אלא ודאי להכי כתב ולא יהיה אסון לדיוקי הא אם יהיה אסון לא יענש כנ״ל פירוש לפי׳ רש״י ז״ל:

ומיהו הרמב״ם ז״ל כתב בפירוש המשנה וז״ל מה שנאמר ולא יהיה אסון עניינו שלא יהיה אסון בין שני האנשים הנצים ענוש יענש הנוגף ואם אסון יהיה בין שני האנשים הנצים רוצה לומר שימות אחד מהם יהרג ההורג ולא יהיה שם עונש כלל והוא אומרו ונתת נפש וגו׳ ויסתלק מן התשלומין לפי שאין אדם מת ומשלם ואפי׳ היה שוגג וכו׳. ע״כ. פירש הרב ז״ל מתני׳ כרבנן דמפרשי נפש ממש משום דס״ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ולפי מאי דפרישנא אנן לשיטת רש״י ז״ל אתיא שפיר מתניתין אפילו כרבי דאמר נתכוון להרוג את זה והרג א״ז פטור ומאי ונתת נפש ממון דמרישא דקרא דייקינן הא אם יהיה אסון לא יענש בדמי ולדות וע״כ יש לך לפרש דאתיא מדיוקא דרישא דקרא וכדכתיבנא. וכן פירש הרב ז״ל עצמו בהלכות נערה פרק ראשון והכין איכא לפרושי מה שכתב ז״ל בפי׳ המשנה כנ״ל:

רבי יהודה אומר שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה. תימה אמאי לא פליג בפרק קמא דקתני השבויה שנפדית יתירה על בת שלש שנים ויום אחד כתובתה מנה ובהדיא פליג רבי יהודה לקמן דקתני כתובתה מאתים וכן בפרק האשה שנתאלמנה דקתני ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנת. ויש לומר דנטר להו לרבנן עד לבסוף ופליג על כל מילתייהו. הרא״ש ז״ל:

ועוד הקשה הרשב״א ז״ל דאמאי לא נחלק בפרק האשה שנתאלמנה דקתני ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנת ובבבא דוכן שני כהנים פליג בה רבי יהודה מאי שנא דפליג בהא ושבקה לאידך וצריך עיון. עד כאן:

וכן הקשה הריטב״א ז״ל וז״ל ולא ידענא היכי לא פליג רבי יהודה בפרק האשה שנתאלמנה עלה מאי דתנן ואם יש עדים שנשבית כי היכי דפליג התם בשני כהנים לענין שאין מעלין לתרומה על פי עד אחד. וכתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל דלרבי יהודה השבויה בקדושתה עומדת ומותרת לכהן ויש להם קנס ולית הלכתא כותיה ע״כ. ולמאי דכתבו התוספות לעיל היה נראה לומר דכיון דרבנן לא אמרו אין להם קנס אלא משום גזרה הילכך איכא למימר דר׳ יהודה נמי דוקא לגבי קנסא הוא דקאמר דיש להם קנס ומשום דלא גזר. ומיהו הוה ליה למימר רבי יהודה אומר השבויה יש לה קנס אבל מדקאמר הרי היא בקדושתה משמע דלא ריע חזקתה כלל והרי היא כשאר בנות ישראל הכשרות כנ״ל:

גמרא אמר רבא דילמא ע״כ לא קאמר רבי יהודה הכא אלא שלא יהא חוטא נשכר אף על גב דמשמע בפרק קמא דרבא לית ליה האי טעמא דקאמר התם אביי לא אמר כרבא התם היינו טעמא שלא יהא חוטא נשכר אלמא דרבא לית ליה י״ל דהכא לרבי יהודה קאמר ומיהו בלאו הכי גרסינן הכא רבה שהרי נזכר קודם אביי. הרא״ש ז״ל:

והתוספות ז״ל תירצו לעיל בפ״ק דמ״ה אית ליה לרבא הכא טעמא דלא יהא חוטא נשכר [משום דמוקמי לה בקדושתה. והרשב״א כתב וז״ל אע״ג דרבא לית ליה טעמא דלא יהא חוטא נשכר] מדאמרינן בפ״ק גבי גר קטן אביי לא אמר כרבא התם כדי שלא יהא חוטא נשכר דאלמא לרבא לא אמרינן לא יהא חוטא נשכר יש לומר דהכא לר׳ יהודה קאמר א״נ התם הוא דלית ליה דכולי האי לא קנסינן ליה דנותן לה קנס לגיורת קטנה דלכי גדלה ממחייה ונפקא ואזלא ואכלה בגיותה אבל בבת ישראל קנסינן לה כדי שלא יהא חוטא נשכר. ולי נראה דקושיא זו מעיקרא ליתא דאדרבה כל שאתה אומר טעמא דר׳ יהודה משום שלא יהא חוטא נשכר היא הנותנת לרבא דטעמא דכותית דמתני׳ לאו משום ההוא טעמא הוא דהא רבנן פטרי בשבויה ומחייבי בכותית דאלמא לית להו לרבנן ההוא טעמא. ע״כ:

וז״ל תלמידו ז״ל י״ל דלרבי יהודה קאמר רבה וליה לא ס״ל הכי אלא כרבנן דמתניתין דלית להו טעמא דחוטא נשכר אלא בכותית דהא בשבויה פטרי. ע״כ:

וז״ל הריטב״א ז״ל איכא דקשיא ליה דהא רבה גופיה לית ליה האי טעמא בפ״ק ולאו קושיא היא חדא דהכא לרבי יהודה קאמר והתם אמר לרבנן דפליגי עליה דר׳ יהודה הכא ולא חיישינן לטעמא דידיה ואביי דחייש התם להאי טעמא אליבא דרבנן משום דסבירא ליה דלאו היינו טעמא דרבי יהודה הכא ובהא לא איירי הכא כלל ועוד דהכא דיהבינן קנס לבת ישראל כדי שלא יהא חוטא נשכר אתיא שפיר אבל התם לא יהבינן לה דאזלא ואכלה בגיותה משום טעמא דלא יהא חוטא נשכר. ע״כ:

ע״כ לא קאמר ר׳ דוסא אלא בתרומה דרבנן פרש״י ז״ל בתרומה בזמן הזה דרבנן והקשה רבינו מאיר א״כ הוה ליה למימר בהדיא בתרומה בזמן הזה ופי׳ דה״ק אלא בתרומה דליכא למיסר אלא מדרבנן משום דשבויה ספק נבעלה ספק לא נבעלה כיון דספק הוא אית לן למימר אוקמה אחזקתה ומותרת לתרומה מדאורייתא הלכך מאן דאסר בתרומה לא אסר אלא מדרבנן ורבי דוסא האי חומרא לית ליה אבל קנס דאורייתא פירוש דת״ק דרבי יהודה אית ליה דמדאורייתא לית לה משום דספק נבעלה ספק לא נבעלה אע״ג דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה האיכא חזקת ממון דקיימא כנגדה וכיון דספק הוא והדבר שקול מספק לא מפקינן ממונא כיון דמדאורייתא אסור לאפוקי מיניה אימא דמודה ר׳ דוסא דמשום שלא יהא חוטא נשכר לא מפקינן ממונא כיון דמדאורייתא אסור לאפוקי מיניה והשתא ניחא טעמא דת״ק דרבי יהודה דמתניתין ולא נצטרך לדחוק ולפרש טעמא משום גזרה כמו שפירשתי לעיל במתניתין. הרא״ש ז״ל:

ואיכא למידק לשיטה זו כיון דאיכא בקנס חדא לטיבותא דהיינו שלא יהא חוטא נשכר וחדא לריעותא דהיינו קנס דאורייתא דאמרי׳ הכי והכי נמי בתרומה איכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא אם כן שקולין הן שפיר קאמר רבי יוחנן דרבי יהודה ורבי דוסא אמרו דבר א׳ דשקולין הן קנס ותרומה אבל לשיטת רש״י ז״ל אין כאן שקול כנ״ל דוק ותשכח ולכך אתי שפיר כנ״ל:

הא גופה קשיא אמרת הפודה וכו׳. פי׳ רש״י ז״ל מעיד בה. קס״ד דאפודה קאי שאם היה מעיד בה שלא נבעלה לע״ג לא ישאנה אם כהן הוא. משום דמעיד בה וכו׳ והא אמרינן הפודה את השבויה ישאנה. ע״כ. פי׳ לפי׳ דמאן דפריך לא אסיק אדעתיה דכי קתני הפודה את השבויה ישאנה דהיינו בלא עדות דידיה דהא לא מצינו לשום תנא דסבירא ליה דשבויה כשרה לכהונה אלא רבי יהודה אי מפרשינן ליה דהא דקאמר הרי היא בקדושתה מיירי לכל מילי והלכך לית לן למימר דכי קאמר הפודה היינו בלא עדות ועוד דאי הכי למה ליה למנקט הפודה כלל לימא השבויה כשרה לכהונה אלא היינו דסלקא דעתיה דכי קתני מעיד בה דאפודה קאי וה״פ דברייתא לפום מאי דקס״ד הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה פי׳ דפדאה ושוב העיד בה אבל אם היה מעיד בה כבר שלא נבעלה לע״ג ושוב פדאה לא ישאנה דמשעה שהעיד בה כבר איתסרא עליו דדילמא עיניו נתן ולכך אפי׳ אם שוב פדאה לא ישאנה ולהכי אסיק אדעתיה הכין משום דהשתא לא מחסרא בברייתא כלל ורישא וסיפא שוין דברישא מיירי בפדייה ועדות אע״ג דלא נקט אלא פדייה וסיפא נמי איירי בעדות ופדייה ותחלת הדבר נקט בין ברישא בין בסיפא דברישא דקדים פדייה נקט פדייה ובסיפא דקדים עדות נקט עדות ועוד דלשון מעיד בה משמע דאפודה דרישא קאי ופריך תלמודא כיון דסוף סוף הרי יש כאן פדייה ועדות בין ברישא בין בסיפא הרי שניהם שוין דאין לחלק בהכין כלל וקשיא רישא אסיפא דאטו משום דמעיד בה קודם לא ישאנה הרי פדאה לבסוף ולא שדי איניש זוזי בכדי ומשני הא לא קשיא ה״ק הפודה את השבויה ומעיד וכו׳ פירוש לא קאי דמעיד בה וכו׳ אפודה דמעיקרא כי קתני רישא הפודה את השבויה ישאנה פירושו עם עדות בין שהיה עדות קודם או לבסוף וה״ק הפודה את השבויה ומעיד בה פירוש אינו כדאסיק אדעתין מעיקרא הפודה ושוב העיד לאחר כך בדוקא דה״ה העיד קודם דלא שני לן בהכי כלל ושוב קתני סיפא מעיד בה פירוש מעיד בה כדי בלא פדיון כלל לא ישאנה והיינו טעמא דהיכא דאיכא תרתי פדייה ועדות ישאנה משום דאי לאו דקים ליה בגווה לא שדי זוזי בכדי שהרי לישאנה פדאה והלכך אדרבה כי העיד בה ושוב פדאה איכא למימר טפי דישאנה מפדאה ושוב העיד בה דדילמא מעיקרא כי פדאה לשם מצוה בעלמא פדאה ואין כאן טעמא דלא שדי זוזי בכדי. ומיהו קושטא דמילתא דבין כך ובין כך ישאנה כיון דיש כאן פדיה ועדות דדוקא מעיד בה כדי לא ישאנה דשמא עיניו נתן בה אבל כשיש כאן חסרון כיס אמרינן לעולם דישאנה דלא שדי זוזי בכדי ופריך תלמודא מ״מ קשיא דר׳ יהודה אדרבי יהודה פי׳ בין למאי דקס״ד מעיקרא בין למאי דתריצנא קשיא אפי׳ לרבא דהא רבא לית ליה טעמא דחוטא נשכר אלא הכא משום דאיכא נמי טעמא דמוקמי לה בקדושתה וכמו שכתבו התוספות ז״ל בפ״ק וכדכתבינן לעיל דעיקר טעמא דרבי יהודה היינו משום דבקדושתה קיימא וכדקתני במתני׳ אלא דמסייעי׳ ליה בטעמא אחרינא אי משום שלא יהא חוטא נשכר אי משום דילמא ממנעי ולא נסבי והכא נמי הא איכא טעמא רבה דלא שדי איניש זוזי בכדי כיון שפודה אותה ומעיד בה והלכך אי אית ליה לרבי יהודה טעמא דבקדושתה קיימא כלל הוה ליה למימר הכא דישאנה כשיש פדייה ועדות והיינו דמקושר יפה הא דפריך תלמודא וסבר רבי יהודה בקדושתה קיימא עם מאי דלעיל מיניה דמעיקרא הוה אמרינן דעיקר טעמיה דר׳ יהודה היינו משום שלא יהא חוטא נשכר והלכך לא תיקשי לרבא ולא מידי אבל השתא דאמרינן נמי טעמא דדילמא מימנעי ולא נסבי מעתה עיקר טעמיה דר׳ יהודה היינו משום דבקדושתה קיימא אלא דמסתייעי׳ נמי בטעמא אחרינא בכל טעמא דליהוי והלכך קשיא דהכא נמי הא איכא טעמא דלא שדי איניש זוזי תדע דבר פלוגתיה דרבי יהודה אע״ג דסבירא ליה דשבויה אין לה קנס אפ״ה סבירא ליה דפודה ומעיד בה ישאנה משום טעמא דלא שדי איניש זוזי בכדי ולא מצינן שום תנא דמיקל בשבויה אלא רבי יהודה בלחוד כנ״ל לפי שיטתו של רש״י ז״ל. ודוק שרש״י ז״ל פי׳ הכא בתירוץ מאי דפריש תלמודא להדיא לקמן שכתב וז״ל הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה. דאי לאו דקים ליה בגווה לא שדי זוזי בכדי שהרי לישאנה פדאה. מעיד בה כדי לא ישאנה. שמא עיניו נתן בה. ע״כ. כל זה כתב בתירוץ דתרצינן הברייתא כי היכי דלא תקשי אפילו לרבא וכדכתיבנא וסיים נמי ופירש מעיד בה כדי וכו׳ משום מאי דכתיבנא לעיל דבין פודה ואח״כ מעיד בין מעיד ואח״כ פודה ישאנה דדוקא מעיד בה כדי משום טעמא דשמא עיניו נתן הוא דלא ישאנה וכדכתיבנא. ומיהו לרב הונא בריה דרב יהושע ע״כ אית לך למימר דמעיקרא לא הוה ידעינן האי טעמא דלא שדי איניש זוזי וכו׳ דאם כן מאי פריך עלייהו ר׳ יהודה לדידכו בין כך ובין כך לא ישאנה מבעיא ליה וכדקאמר דלדבריהם קאמר להו ולכך לדידיה נצטרך שוב להקשות ורבנן וכו׳ וכדפריש עלה תלמודא כנ״ל וקל להבין:

והתוספות ז״ל מפרשים שמעתין בענין אחר דמעיקרא כי פריך הא גופא קשיא וכו׳. קס״ד הפודה את השבויה ישאנה בלא עדות קאמר והלכך הא דקתני סיפא מעיד בה לא ישאנה לעולם קשיא בין אם נפרש מעיד בה כדי בין אם נפרש מעיד בה ופודה דאטו משום דמעיד בה לא ישאנה דהא ודאי עדיפא טפי מעיד בה כדי מפודה בלא עדות ואי מעיד בה ופודה קאמר הא ודאי דקשיא טפי ואתיא שפיר לישנא דתלמודא דקאמר משום דמעיד בה לא ישאנה. ולשיטת רש״י ז״ל לא ניחא כולי האי והא דלא פריך תלמודא לפום מאי דקס״ד דפודה בלא עדות קאמר ממה נפשך אי לא סבירא ליה בקדושתה קיימא אמאי ישאנה ואי סבירא ליה דהשבויה כשרה לכהונה משום דבקדושתה קיימא למה לי פודה אפשר דס״ל דכיון דלישאנה פדאה אי לאו דקים ליה בגווה דכשרה היא לא הוה שדי זוזי בכדי ואע״ג דאינו יודע עדות ברורה פודה (אפשר דס״ל דכיון דלישאנה פדאה אי לאו דקים ליה בגווה) ולהכי קתני הפודה את השבויה ישאנה ומ״מ קשיא ליה דמעיד בה אמאי לא ישאנה דהא ודאי עדיפא טפי מעיד בה מפודה בלא עדות ומשני ה״ק הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה מעיד בה כדי לא ישאנה ופריך מ״מ קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה פי׳ בין למאי דקס״ד מעיקרא בין למאי דתריצנא השתא וקשיא לשיטת התוספות ז״ל כיון דסבירא ליה דס״ד דפודה בלא עדות קאמר מאי קשיא ליה לרבא והא לדידיה ע״כ לא קאמר רבי יהודה בקדושתה קיימא אלא בדאיכא בהדיה טעמא אחרינא כגון שלא יהיה חוטא נשכר א״נ דילמא ממנעי ולא נסבי אבל פודה את השבויה בלחוד בלא עדות אין כאן טעם הגון להתיר ולהכי קאמר רבי יהודה לא ישאנה והלכך מאי קשיא ליה לפי הקס״ד ולשון מ״מ קשה משמע דלפי הקס״ד נמי קשיא ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דלפי הקס״ד נמי פודה ומעיד קאמר והלכך טעמא רבה איכא למשרי ואפ״ה פליג רבי יהודה וקאמר דלא ישאנה אבל לשיטת התוספות קשיא ותירצו בתוספות דאליבא דרבי יוחנן פריך וכן כל הני פירכי דלקמן אבל לרבה דאמר דטעמא דרבי יהודה שלא יהא חוטא נשכר לא קשיא מידי כנ״ל. ודוק שהתוס׳ ז״ל תפסו הדיבור גבי מ״מ קשה ולא פירשו כן לעיל גבי הא דפריך וסבר רבי יהודה בקדושתה קיימא. אבל הרא״ש ז״ל כתב וז״ל וסבר רבי יהודה בקדושתה קיימא אליבא דרבי יוחנן פריך דלא מפליג בדברי רבי יהודה אבל ארבא לא פריך מידי דשאני הכא שלא יהא חוטא נשכר. ע״כ:

וז״ל שיטה ישנה והתנא הפודה את השבויה וכו׳. אדרבי יוחנן מקשינן בכלה שמעתין דאמר רבי יהודה ורבי דוסא אמרו דבר אחד ולא מפרש טעמא דרבי יהודה שלא יהא חוטא נשכר דהא דאמר רבא דילמא דמחייה בעלמא היא. ע״כ:

אימא רבי יהודה אומר בין כך ובין כך ישאנה. פירוש בין הפודה את השבויה ומעיד בה בין מעיד בה כדי וה״ה דלא מעיד כלל כדקתני מתני׳ רי״א הרי היא בקדושתה. הרא״ש ז״ל.

והקשה הריטב״א ז״ל והא לא ישאנה קתני וכדפרכינן דכותה בפ״ק והא כל שלא נהג קתני ותירץ דשמא הכא באתמהא תני לה וכי בין כך ובין כך לא ישאנה ודכותה איכא בפ׳ המוכר את הבית גבי סנטר מכור אנקלמוס אינו מכור כדפרישנא התם בס״ד. ע״כ: