×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק א – בתולה נשאת
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: בְּתוּלָה אנִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי וְאַלְמָנָה לַיּוֹם הַחֲמִישִׁי שֶׁפְּעָמִים בְּשַׁבָּת בָּתֵּי דִינִין יוֹשְׁבִין בָּעֲיָירוֹת בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין.:
Chapter 1
MISHNA: A virgin is married on Wednesday and a widow on Thursday. The reason for the former is that twice a week courts convene in the towns, on Monday and Thursday, so that if the husband had a claim concerning the bride’s virginity when consummating the marriage on Wednesday night, he would go early the next day to court and make his claim.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
רי״ף מסכת כתובות
1 מסכת כתובות פרק א – בתולה נשאת
{משנה כתובות א:א} בתולה נישאת ביום רביעי ואלמנה ביום חמישי2 שפעמים3 בשבת בתי דינין יושבין בעיירות יום שני ויום חמישי שאם היה לו4 טענת בתולים היה משכים לבית דין:
{בבלי כתובות ב ע״א} אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נישאת ביום רביעי שאם היה לו טענת בתולים משכים לבית דין ותנשא באחד בשבת ואם היה לו טענת בתולים משכים5 לבית דין שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים6 אחד בשבת ושני7 בשבת ושלישי בשבת וברביעי8 כונסה ועכשיו ששנינו שקדו9 אותה ששנינו הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס אינו10 מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה (לה11) נדה אינו מעלה לה מזונות והאי דאמרינן אוכלות משלו דוקא חולין אבל תרומה לא דקימא לן כמשנה אחרונה דתנן12 אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה:⁠13
1. במסכת כתובות נוסח הפנים הוא על פי כ״י ניו יורק בהמ״ל Rab. 695 חסר קונטרס דפים מאמצע פרק י (נ ע״ב) עד אמצע יא (נח ע״ב) . השלמנו על פי כ״י הספרייה הבריטית Add 27075 (מרגליות 477). חילופי נוסחאות מוצגים מכ״י ניו יורק בהמ״ל Rab. 692 (כ״י נ), קטעי הגניזה, דפוס קושטא, ודפוסים מאוחרים.
2. חמישי: גב: ״החמישי״.
3. שפעמים: גא: ״שבפעמים״.
4. לו: גא: ״טוען״.
5. משכים, משכים: וכן גב, גד. גלא, כ״י נ: ״משכים, ישכים״. דפוסים: ישכים, ישכים. גא אחר הגהה: ״היה משכים, משכים״. גג: ״יה⁠[יה] משכים, יהיה משכים״.
6. ימים: חסר ב-גג.
7. ושני: כ״י נ: ״שני״.
8. וברביעי: גא: ״ורביעי״.
9. שקדו: דפוס קושטא: ששקדו.
10. אינו: גג: ״אין״.
11. לה: חסר ב-גג, גלא, כ״י נ, דפוסים.
12. דתנן: חסר בדפוסים.
13. דפוסים מוסיף, ע״פ הגמ׳ (ב ע״ב): אמר רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין.
מתני׳ בתולה נשאת ליום הרביעי – תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא.
שפעמים בשבת – אבתולה קאי.
בשני ובחמישי – אחת מעשר תקנות שתקן עזרא בבבא קמא בפרק מרובה (דף פב.) מפרש לכולהו ולכך תקנו שתנשא ברביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב״ד בעוד כעסו עליו [ואם יש שהות בינתים יש לחוש] שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן (סוטה דף כח.) מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבא לבית דין יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים ובגמר׳ פריך ותינשא באחד בשבת.
1מפני מה אמרו – לא בא להודיע טעם בתולה נשאת ביום הרביעי מה הוא ולא על דרך שאלה אמר מפני מה אמרו שהרי מפורש במשנתינו טעם שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב״ד אלא בהקדמת עיקר הדבר הוא שאמר דבר זה כדי שיאמר ותנשא באחד בשבת כלומר הדבר ידוע שמפני מה אמרו בתולה נשאת ביום הד׳ שאם יהיה לו טענת בתולים יהיה משכים לב״ד אם כן תנשא באחד בשבת וכו׳.
2מדאמרי׳ בעלמא בעינן חופה הראויה לביאה דמשמע דחופה דאינה ראויה לביאה אינה קונה. ויש לומר דלא אמרו דבעינן חופה הראויה לביאה אלא לענין התוספת שאם כנס את האשה ומת קודם שבא עליה אינה זוכה בתוספת שלא נתכוון לתת לה התוספת אלא לדעת שיהיה בא עליה אבל החופה קונה.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
[סימן תקלז]
בתולה ניסת ליום הרביעי ונבעלת ליל חמישי שאם יש לו טענת בתולים משכים לבית דין ביום חמישי שבית דין קבועין בעיירות. ובמקומותינו דליכא טענת בתולים שנוהגין שמייחדין חתן עם כלהא ותנן (יב ע״א) האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אין לו טענת בתולים מפני שמתייחד עמה, ניסת כל יום שהוא רוצה אם הכין וטרח צורכי סעודה. דהיכא דלא טרח שקדו חכמים בתקנתוב שיהא טורח ומכין סעודתו אחד בשבת ושיני ושלישי אבל אי טרח טרחג.
ולבר קפרא נמי דתניד מפני מה אמרו בתולה ניסת ברביעי ונבעלת בליל חמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, אי חזו דראויה לבטולה מפני תקנת עניים דלא ליכנוס אלא בליל שבת או בליל שישי כדי למעט בהוצאה, שפיר דמי. ומשום בעילה לכתחילה בשבת לא חיישינן, דהא פסקינןו הילכתא דמותר לבעול בתחילה בשבת ורבי אמי שרא למיבעל בתחילה בשבת ורב יהודה שרא למיבעל בתחילה בשבת ורב זביד בעל בתחילה בשבת. ואמרינן נמי (ג ע״ב) דאם מחמת האונס דמת אביו של חתן או אמה של כלה והיתה סעודתו מוכנת פיתו אפויה וטבחו טבוח ונתן מים על גבי בשר ויינו מזוג מכניסין את המת לחדר ואין קוברין, שאם קוברין אותו היה אבילות חל עליו ולא היו נכנסין לחופה, ומכניסין את הכלה לחופה אפילו ביום שיני או ביום שלישי ובועל בעילת מצוה ופורש, וכיון שנכנסה לחופה אפילו כשקוברין המת אין אבילות חל עליו כל ז׳ ימי המשתה מידי דהוי אניקבר ביום טוב, מיהו דברים של צנעה נוהג זלה כי פורש מתשמיש, ונוהג ז׳ ימי המשתה ואחר כך נוהג ז׳ ימי אבילות, וכל אותן הימים בין דמשתה בין דאבילות אם לא בעל הוא ישן בין אנשים והיא בין הנשים דילמא תקיף ליה יצריה ובעיל, אבל בעל, אשתו עמו, דלא תקיף ליה יצריה אחרי שבעלח. וכבר הארכתי בה בזה הספר בהילכות נדה (כרך ב סי׳ שלה).
א. ר״ל ארוס וארוסתו [בתקופת רבינו היה עדיין נהוג לארס ולישא לאחר זמן. וכן נהגו אף בדור שלאחריו כמש״כ בראבי״ה סי׳ קצב]. כתב המרדכי ר׳ קלא: וכתב ראב״ן דכן הוא המנהג דארוס וארוסתו השוהין ביחד בבית אחד מברכין עליהם ז׳ ברכות פן יתייחדו. והובאו דברי המרדכי ברמ״א אהע״ז רס״י נה. ומשמע שאם בירך מותר להתייחד. ונחלקו אחרונים בפירוש דברי הרמ״א [שהם דברי רבינו], יש שפירש שמותר רק ביחוד אבל לבא עליה אסור עד שישאנה אלא שלא אסרו להתייחד משום שאיסורה מדרבנן, ואסרו קודם ברכה שאיסורה חמור יותר (בית מאיר שם). ויש שפירש שאחר שבירך מותר אף לבא עליה משום שיחוד של השוהין בבית אחד הוי נישואין (ח״מ שם). או משום דתלינן שאם יבא עליה יבא לשם נישואין (ב״ש שם). והנה יש ראשונים שסוברים שאחר שבירך מותר לו לבא עליה אפילו שלא לשם נישואין [פשטות התוס׳ ז ע״ב ד״ה רבי יהודה וכן מפורש בשלה״ג בשם ריא״ז: בירך עליה וכו׳ הותר לו לבא עליה כנשואתו אבל דין ארוסה יש לה. ולכאו׳ כ״ד ראבי״ה בסי׳ קצב שפירש דמה שתקנו לברך ביהודה הוא משום שודאי בועל, משמע שהברכות מתירות. אם לא שנאמר דוקא התם שתקנו שיבעול כדי שלא תבעל להגמון תחילה. וכ״מ מדברי רבינו יואל שם שכת׳ שתקנת הברכה ביהודה פן יבא עליה, אם לא שנפרש פן יבא באיסור, אלא שתקנו לברך להרויח איסור כלה בלא ברכה]. אבל רבינו אינו יכול לסבור כן, שהרי כתב להלן דאיסור ארוסה הוא משום ודבק באשתו ולא בארוסתו, וגם אם נימא דכונתו לאסמכתא ואסורה רק מדרבנן, מ״מ מה סברא יש שתהא מותרת אחר הברכות, הרי לא מחמת שלא בירך נאסרה.
ב. בתקנתה או בתקנתן.
ג. כדאמ׳ בדף ג סע״א דטריח ליה.
ד. בדף ה ע״א.
ה. בכת״י דרא [ואולי הוא קיצור מן דראוי].
ו. בדף ז ע״א.
ז. להכי פורש. כצ״ל.
ח. דברי רבינו צ״ת הא מבואר בסוגיין דבאבל הוא ישן וכו׳ אף בבעל ולא דמי לנדה.
מתני׳ בתולה – הא דלא קתני הבתולה כדתני האשה נקנית היבמה ניקנית (קדושין דף ב.) משום דהתם אקרא קאי כי יקח איש אשה (דברים כב) האשה הכתובה וכן היבמה אבל הכא לא קאי אקרא והא דלא תנן בפ״ק דקידושין (דף יד:) העבד עברי אף על פי דכתיב בקרא (שמות כא) כי תקנה עבד עברי משום דא״כ ה״ל למתני העבד העברי שאינו דבוק ואין דרך הש״ס לדבר כן ומיהו גבי איש ואשה רגילים בכל מקום לשנות בה׳ אע״ג דלא קאי אקרא כמו האשה שהלכה (ביבמות דף קיד:) האשה שנתארמלה (לקמן דף טו:) האיש מדיר את בנו בנזיר (נזיר דף כח:).
נשאת – הא דלא קתני נושאין את הבתולה כמו האיש מקדש (קדושין דף מא.) לפי שעתה מקצר יותר ועוד דאי תנא הכי ה״א אפי׳ בעל כרחה כדמשני (שם דף ב:) גבי הא דפריך וליתני האיש קונה ועוד דהתם אקרא קאי כי יקח איש אשה.
ליום הרביעי – ולא בליל חמישי כדאמר בפרק בתרא דנדה (נדה סה:) דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא כ״ש אם יעשה נשואין בליל ה׳ דאיכא למיחש שיטרד בנשואין וכתובה ולא יבעול.
שאם היה לו טענת וכו׳ – ואם תאמר הא תינח אשת כהן או פחותה מבת שלש דליכא אלא חד ספיקא כדאמרינן בגמרא (לקמן ט.) אבל בשאר נשים דאיכא ספק ספיקא אמאי תנשא ליום ד׳ ואומר ר״ת דלא פלוג רבנן בתקנתא ומשום אשת כהן ופחותה מג׳ תקנו בכל הנשים שינשאו ביום ד׳ ובקונטרס פי׳ שמתוך כך יתברר הדבר ויבואו עדים שזינתה ברצון וקשה לפירושו דאמרינן בגמרא (שם:) אמר אביי אף אנן נמי תנינא דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו בתולה נשאת כו׳ מאי לאו דקטעין פתח פתוח והשתא היכי מייתי ראיה לפ״ה הא אע״ג דאינו נאמן מכל מקום ישכים לבית דין שמתוך כך יצא הקול ויבואו עדים ויתברר הדבר וי״ל דלא מייתי אביי ראיה לרבי אלעזר אלא שהוא בקי ומכיר אם הוא פתח פתוח דאם אינו בקי לא יצא הקול ולא יבא לידי בירור כי יאמרו שהוא טעה וסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן ולא יחושו לדבריו ועי״ל דגם לפ״ה לא היו מתקנים שתהא ניסת ליום ד׳ משום שמא יתברר על ידי עדים אבל כיון דבאשת כהן ובפחותה מבת שלש דנאמן לאוסרה עליו תקנו שתהא ניסת ברביעי גם בשאר נשים תקנו משום שמתוך כך יצא הקול ויתברר הדבר על ידי עדים והשתא מייתי אביי שפיר ממתניתין דבאשת כהן ובפחותה מבת שלש נאמן לאוסרה עליו. ותימה דהכא משמע דמשום חששא דזנות תקנו שתהא ניסת ברביעי ובפ״ב דגטין (דף יז. ושם) איכא מ״ד דתקנו זמן בגטין משום פירי אבל משום שמא יחפה על בת אחותו לא חיישינן משום דזנות לא שכיח וי״ל דהתם קאמר זנות דאתי לידי מיתה דהיינו בהתראה ובעדים לא שכיח אי נמי הכא שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חשו אפילו לזנות אע״ג דלא שכיח.
בתולה נשאת ליום רביעי וגו׳. כלומ׳ תקנת חכמים היא שתנשא בתולה ברביעי בשבת ולא בשאר הימים, ואלמנה ביום חמישי ולא בשאר ימי השבוע.
שפעמים בשבת. אבתולה קאי.
בשני ובחמישי. אחת מעשר תקנות שתקן עזרא כדאמרי׳ בבבא קמא בפ׳ מרובה. ולפי׳ תקינו שתנשא ביום רביעי, שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב״ד בעוד כעסו עליו, שאם ישאנה בשלישי או בששי ותבעל בששי או גם בו ביום, אי נמי ביום ששי, חיישי׳ שמא יתפייס ויתקרר דעתו, ויקיימנה, ושמא זינתה תחתיו ונאסרה עליו, כדילפי׳ מונסתרה והיא נטמאה. ומתוך שיבוא לב״ד יתברר הדבר כשיצא הקול, שמא יבאו עדים.
ובגמ׳ פריך ותנשא באחד בשבת, שהרי ימצא ב״ד בהשכמה מזומנים. ומשני, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה, כדי שתהא חביבה עליו יותר, ושלא יוציא עליה שם רע דחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
וטעם חמישי, מפורש בגמ׳ בברייתא, דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת ביום חמישי ונבעלת בששי, שאם אין אתה אומ׳ כן למחר ישכים לאומנותו, שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת. אבל לבתולה לא חששו חכמים שמא ישכים למלאכתו, דהא תניא דמברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. ובאלמנה דתניא אין מברכין בעשרה אלא יום אחד, הוצרכו חכמים לתקן שלא יהא משכים למחר למלאכתו.
פרק א׳
מתניתין שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב״ד – פירוש: ונאמן לומר פתח פתוח מצאתי לאוסרה עליו או לטעון טענת בתולים, ולא בשאר יומי, דחיישינן לאקרורי דעתא, כלומר שמא יערב עליו המקח. כדאיתא בגמרא.
ורש״י ז״ל כתב שמתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר, והצריכו לומר כן מפני שאין האשה נאסרת על בעלה, אע״פ שאמר הוא פתח פתוח מצאתי, אלא באשת כהן או באשת ישראל שקידשה פחותה מג׳. ואם כן כל הנשים ינשאו בשאר הימים. ואיכא למידק עליה הא דאמרינן בגמרא אף אנן נמי תנינן דנאמן לאסרה עליו. מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח, אלמא לאו משום עדים קאמרינן, אלא משום הימנותא דידיה, וכן למאי דדחינן בגמרא, לא דקא טעין טענת דמים, נמי משום הימנותא דידיה קאמרינן, ולא משום שמא יבאו עדים. אלא מפני אשת כהן ואשת ישראל שנתקדשה פחותה מג׳, תקנו לכל הנשים שינשאו בד׳.
והא דלא קא מפרש במתניתין טעמא לאלמנה אמאי בה׳, משום דהתם לאו תקנתא דרבנן היא, דנימא דוקא תנשא ליום ה׳, אלא משום שקדו הוא. ואי אדם בטל הוא, אפילו בשאר ימי השבועה תנשא, כדאיתא בגמרא לקמן ולמאן דאמר משום ברכה היכא דאמר לאו איכפת ליה שמעינן ליה, והכי מוכח בגמרא. וכן כתב רש״י ז״ל. הילכך לא עיכובא הוא. אבל בתולה ודאי עיכובא הוא משום איסורא, דחיישינן לאיקרורי דעתא, ותקנתא הוא דתקון רבנן, ואפילו משום שמדא נמי לא מבטלינן ליה. והיינו טעמא נמי דלא קתני במתניתין מפורש שקדו לבתולה, דאי טריח ליה נשאת נמי בא׳ בשבת. ואם יש לו טענת בתולים ישכים לב״ד, אלמא לא קתני אלא טעמא דאיתיה לעולם ולא מחליפים.
גמרא הא דבעי רב יוסף מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד׳ – הכי קשיא ליה, תנשא בא בשבת, ואם יש לו טענת בתולים ישכים לב״ד, והכי קאמר, היאך אמר שתנשא בד׳ דוקא והדר אמר משום משכים לב״ד דחששו לאקרורי דעתא, ולהאי טעמא נמי תנשא בא׳ בשבת. וניחא ליה, יום ד׳ ראוי לנשואין יותר מא׳ בשבת, שאם הגיע זמן בא׳ בשבת, אינו מעלה לה מזונות, ואם הגיע בד׳ מעלה. ולפיכך תנו ליום ד׳. אבל אם רצה כונס אפילו בא׳ בשבת, כדקאמר סיפא טעמא.
וקשיא לן מאי טעמא אינו מעלה, לינשא בא׳ בשבת ויעלה לה מזונות, שלפי משנתינו לא תקנו ד׳ כלל אלא משום שישכים לב״ד, וזה הטעם אפילו לא׳ בשבת הוא, ולמה אמרו בד׳.
והא דקאמר תלי תניא דמפרש טעמא לאו למימרא דבמתניתין מפרש טעמא לשלא תנשא לא׳ בשבת, אלא קשיא, היכי תליא תניא דמתניתין דקתני בה טעמא מפני מה נשאת בד׳, בדבר שאין בו טעם, דהיא גופה מנא לך טעם לשלא תנשא בא׳ בשבת ולא תעלה לה מזונות. ואע״פ שטעם משנתינו אינו מספיק לא׳ בשבת, מ״מ טעמא קתני. וכיון שיש טעם לשאר הימים, וכליל נמי א׳ בשבת בהדייהו, היאך אתה תולה אותו במשנה שאין בה טעם.
מתני׳: בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום חמישי וכו׳, שאם היה טוען טענת בתולים היה משכים לבית דין. פירש רש״י ז״ל: מתוך שבא לבית דין ישמע הקול ויבואו עדים ויעידו. הוזקקו לפרש כך, משום דאמרינן בגמרא (כתובות ט.) דאינו נאמן לאוסרה עליו אלא באשת כהן, או בנתקדשה פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד, דליכא אלא חדא ספיקא, ולא משמע ליה דמתניתין משום הני תרתי מתניא.
ואינו מחוור, דבהדיא אמרינן בגמרא (ט:) דמשום נאמנותו הוא, כדקתני אף אנן תנינא תנן שאם היה טוען טענת בתולים למחר משכים לבית דין, מאי לאו דקא טעין פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים, אלמא כולהו משמע להו דמשום נאמנותו הוא. ובאשת כהן, אי נמי באשת ישראל שקבל אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, הא מפרש טעמא דאמרינן (ה.) לאלמנה משום דתקנת שקדו אינה תקנה קבועה דבאיניש דלא חאיש, אי נמי אדם בטל, דליכא משום שקדו נושא את האלמנה כל זמן שירצה, וכדמשמע בגמרא. והיינו טעמא נמי דלא מפריש במתניתין טעמא דיום ראשון נשאת בו, משום דטריח ליה דליכא משום דשקדו נושא באחד בשבת כדאיתה בגמרא.
בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום חמישי, שפעמים בשבת בתי דינים יושבים בעירות בשני ובחמישי שאם היה לו טענות בתולים היה משכים לבית דין – כלומר, לאלתר, דחיישינן לאקרורי דעתו כדאיתא התם בגמרא (ה, א). ופירש״י ז״ל (ד״ה בשני) ומתוך שיבא לב״ד שמא יבואו עדים ויתברר הדבר שזינתה תחתיו, משמע דטעמא משום שמא יבוא⁠[ו] עדים, הא לאו הכי, לא מהימן אפילו לאסרה עליו. ודינא הוא, דהא תרי ספיקא הוא כדאיתה בגמרא שלנו (ט, א) אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד.
מיהו קשה הא דאמרינן בגמרא (ט, ב) גבי ההיא דרבי אליעזר דאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו, דאתי למיפשטה ממתניתין, ולא אדחי לה אלא משום דאמרינן דמתניתין בטוען טענת דמים, מכל מקום היכי דתהוי או טענת דמים, או טענת פתח פתוח, משמע על פי עצמו שמעינן לה. ונראה לומר דוודאי הכי הוא, דעיקר תקנה משום הנך הוי, שהוא נאמן עליהם ע״פ עצמו, דהיינו אשת כהן או שנתקדשה פחות משלש שנים. מיהו אלו ליכא למיחש אלא להנך ולא לאחריני כלל, משום הכי וודאי לא מתקני רבנן, אלא כיון דמהימן בהני אפילו על פי עצמו, ובכולהו איכא סרכא דחששא דלמא אתי סהדי תקנו בכולהו, והיינו פשיטותא דאתי למיפשט ממתניתין, דמתניתין לא סגי דלא מהימן על פי עצמו, או בטענת פתח פתוח או בטענת דמים, הלכך תקנה דיום הרביעי אכולהו היא.
ובמתניתין לא תנן אלא טעמא דבתולה דקביע, ולאו טעמא דאלמנה דאמרינן עלה בגמרא (ה, א) דהוי משום ברכה או משום שקדו, דלא קביעי טעמא, דאי אדם בטל ליכא משום שקדו, ואי אמר לא איכפת ליה, ליכא נמי משום ברכה כדמוכח בגמרא, והיינו נמי דלא תני טעמא דברכה בבתולה, ולא טעמא דשקדו, משום דלא פסיקא ליה, דאי טריח ליה ליכא משום שקדו כדאיתא בגמרא.
והפרק הראשון ממנו אמנם הכונה בו ביאור ענין החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר יום הקבוע לנשואין מתקנת חכמים לבתולה ולאלמנה ויתגלגל בתוכו דין הגיע זמן ולא נשאו ודיני ברכת חתנים הן ברכת אירוסין הן ברכת נשואין ודין טענת בתולים השני דין כתובה אי זו במאתים ואי זו במנה ואי זו שיש לה טענת בתולים ואי זו שאין לה טענת בתולים השלישי באותן שיש להם טענת בתולים שנחלקה לומר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני על אי זה צד נאמנת וכן פנויה שראינוה נבעלת לאחד או מעוברת על אי זה צד מכשירין אותה ואת עוברה לכהונה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שהקדמנו:
תוס׳ בד״ה נשאת כו׳. דפריך וליתני האיש קונה כו׳. נ״ב בריש האשה נקנית ומש״ה ליכא למיטעי גבי האיש מקדש דהא כבר תנא ברישא שאין אשה נקנית אלא לדעתה אבל הכא שכבר נתקדשה ה״א שפיר נשאת אף בע״כ קמ״ל. (עיין במהרש״א):
בתולה נשאת. לא קתני הבתולה כדקתני האשה נקנית י״ל דגבי אשה דרך לשנות בה״א בכל מקום האשה שנתאלמנה האשה שהלך בעלה למדינת הים. אי נמי היכא דקאי אקרא קתני ה״א דמשמע דבר המבורר אבל נשואין לא כתיב בקרא. עד כאן. כ״כ הרא״ש ז״ל:
והתוספות ז״ל בריש קדושין תירצו בלשון אחר וז״ל ושמא בהני עבד ואמה אין נופל בהן לשון ה״א שאין מבוררין כל כך לפי שהוצרך לפרש בהן בהי מינייהו אי בעברי אי בכנעני או בעבריה דהא גבי יבמה קתני היבמה:
והתוספות הקשו וז״ל הא דלא קתני נושאין את הבתולה כמו האיש מקדש ע״כ. וצ״ע אמאי לא תלו קושייתם במאי דפריך תלמודא הכין בריש קדושין כמו שהקשה הרא״ש ז״ל דהכי אלימא טפי דאי משום דתנן האיש מקדש הכי נמי תני סיפא האשה מתקדשת וי״ל דלהכי לא תלו קושייתם ז״ל במאי דפריך תלמודא הכין בריש קדושין משום דבקל יש לתרץ דהתם פריך משום שנוי הלשון וכדתירץ הרא״ש ז״ל ועיקר קושייתם ז״ל דכיון דטעמא דמתניתין משום שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין אלמא דמשום דידיה שלא יהיה באיסור עמה כל הימים עבדי רבנן תקנתא הילכך ה״ל למתני נושאין את הבתולה לתלות את הענין בדידיה דהכי נמי קתני האיש מקדש משום דאיירי בדידיה וכדמסיים ואזיל בו ובשלוחו וכי קתני בה ובשלוחה קתני האשה מתקדשת. ותירצו בתוספות דלכך לא קתני נושאין את הבתולה לפי שעתה מקצר יותר וכדי לקצר נקיט בדידה אף על גב דטעמא דמתניתין מיירי בדידיה וכדכתיבנא ומכל מקום אקשינן לעיל ליתני הבתולה דהיינו אריכות משום דהכי איתא בכמה דוכתי אבל דהכא לא קתני אלא בחד דוכתא האיש מקדש ומכל מקום אכתי קשיא דאם כדי לקצר יש לעקם הלשון אם כן במתניתין דהאיש מקדש בו ובשלוחו לאשמועינן דגבי איש איסורא איכא אם יכול לקדש בעצמו וקידש על ידי שליח כדרב יהודה אמר רב אסור לקדש את האשה עד שיראנה וכו׳ וכדאיתא התם בריש האיש מקדש ומכל מקום אכתי מייתורא דבו ובשלוחו הוה ידעינן לה שפיר דוק ותשכח שם בריש האיש מקדש. עוד תירצו התוספות דאי תנא נושאין את הבתולה הוה אמינא אפילו בע״כ כדמשני גבי הא דפריך ולתני האיש קונה. ע״כ:
ודע דבפ״ק דקדושין גבי הא דמשני אי תנא קונה ה״א אפילו בע״כ כו׳. כתבו התוספות ז״ל ואף על גב דתני האיש מקדש דמשמע בע״כ היינו משום דכבר אשמועינן הכא דבע״כ לא ומעתה קשה קצת דהכא נמי ליכא למיטעי דכבר אשמועינן האשה נקנית ויש לומר דהכא לא בעי למימר דה״א דבע״כ תתקדש כדמשני התם דזה כבר שמעינן לה ממתניתין דקתני האשה נקנית אלא ה״ק דה״א דאם נתקדשה ברצונה דתנשא בע״כ כיון דכבר נתקדשה ברצונה ואיכא למיטעי בהכי כיון דהאריך וקתני נושאין את הבתולה תדע דגבי הא דפריך ולתני האיש קונה משני הכי אף על גב דלא הוה מאריך כלל. (חסר) והכא לא קתני נושאין את הבתולה משום דעיקר התקנה לתועלתה וכדמפרש בגמרא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל כו׳ וכתב ה״ר יהונתן דהיינו כדי שתהא יותר חביבה עליו ושלא יוציא עליה שם רע כדי שלא יהא טורח בסעודה ומפסידה וכן כתב הריב״ש ז״ל וכדכתיבנא ואפשר דלהכי נמי כתב רש״י ז״ל תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא ודע דבפירושי רש״י כתיבת יד ישן כתב כדמפרש טעמא בגמרא ודייק שפיר למאי דכתבינן:
ליום הרביעי. כתב הריטב״א ז״ל בחדושיו בתולה נשאת ליום הרביעי כך היא הגירסא ברוב ספרים והא דלא קתני ביום הרביעי רמז לן תנא דאפילו שהיה זמנה באחד בשבת ממתינין ליום ד׳ שלאחריו כדמפרש בגמרא טעמא ע״כ. ואפשר דרמז לן תנא נמי טעמא דשקדו בגמרא שהוא טורח בסעודה ג׳ ימים א׳ בשבת וב׳ בשבת וג׳ בשבת וד׳ כונסה וה״ק בתולה נשאת ליום הרביעי כדי שיהא טורח בסעודה כו׳ וכדכתיבנא ואפשר דלהכי נמי כתב רש״י ז״ל תקנת חכמים היא שתנשא וכו׳ וקל להבין:
שפעמים בשבת כו׳. ואם תאמר אמאי מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין תנשא אשה בכל יום וליתקנו דישבו בתי דינין בכל יום דהא אמרינן לקמן אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ויש לומר דלכך כתב רש״י ז״ל אחד מעשר תקנות שתקן עזרא וכו׳ פי׳ כיון דזו היא אחד מעשר תקנות אי מתקנינן לעקור חדא מינייהו הרי עקרת כולהו תקנותיו ובב״ק פרק מרובה מפרש טעם תקנותיו:
שאם היה לו טענת בתולים כו׳. פי׳ ונאמן לומר פתח פתוח מצאתי לאוסרה עליו או לטעון טענת דמים ולא בשאר יומי דחיישינן לאקרורי דעתא כלומר יערב עליו המקח כדאיתא בגמ׳. ורש״י ז״ל כתב שמתוך כך יבואו עדים ויתברר הדבר והצריכו לומר כן מפני שאין האשה נאסרת אפילו שאמר פתח פתוח מצאתי אלא באשת כהן או באשת ישראל שקדשה פחותה מבת שלש שנים ואם כן כל הנשים ינשאו בשאר הימים. ואיכא למידק עליה הא דאמרינן בגמ׳ אף אנן נמי תנינא דנאמן לאוסרה עליו כו׳ מאי לאו דקא טעין פ״פ אלמא לאו משום עדים קאמרינן אלא משום המנותא דידיה קאמרינן ולאו משום שמא יבאו עדים אלא מפני אשת כהן ואשת ישראל שנתקדשה פחותה מג׳ שנים תקנו לכל הנשים שינשאו ברביעי. הרמב״ן ז״ל וכ״כ התוס׳ בשם ר״ת ז״ל:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל שאם היה לו טענת בתולים כו׳. פרש״י ז״ל ומשכים לבית דין בעוד כעסו עליו כדי שלא תתקרר דעתו ויקיימנה באיסור ומתוך שישכים לבית דין יצא הקול ויבאו עדים שזנתה תחתיו ע״כ. ולפי פירוש זו יש אומרים דתקנתא דמתניתין לא היתה אלא באותה שהיא צריכה עדים לאוסרה עליו כגון דאיכא תרי ספיקי אבל באותה שהוא נאמן לאוסרה עליו דלית בה אלא חד ספיקא כגון אשת כהן א״נ ישראל שקידשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לא תקנו חכמים כלל שהרי הוא אוסרה על עצמו ואינו צריך ב״ד. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בגמרא אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואוקימנא בחד ספיקא ואמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו׳ דאלמא משנתינו באותן שהוא נאמן לאוסרה עליו ולא באותן שהוא צריך עדים ואם איתא דעבוד רבנן תקנתא לשאר נשים מנלן דמתניתין ס״ל שהוא נאמן. והם מתרצים לפרש״י ז״ל דלעולם משנתינו בעדים דוקא ומיהו הא דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן הא קמ״ל דקים ליה דאי לא דקים ליה בפתח פתוח לא היו חוששין חכמים לעשות תקנתא משום שמא יבאו עדים שזנתה. ור״ת ז״ל פירש משנתנו באותן שהן בני חד ספיקא ובאשת כהן א״נ באשת ישראל פחותה מבת שלש כדי שישכים לב״ד ויאמרו לו שהיא אסורה עליו אבל באותן שהם בני תרי ספיקי לא תקון רבנן דאי משום שמא יבאו עדים מילתא דלא שכיחא היא כדאמרינן בגיטין. ע״כ:
וז״ל הרא״ש ז״ל פרש״י ז״ל מתוך שיבא הדבר לב״ד יתברר הדבר בעדים והקשה ר״ת מהא דקאמר בגמרא על הא דר׳ אלעזר אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו׳. ליום ג׳ לא מ״ט משום אקרורי דעתא ולמאי כו׳ אלא לאו לאוסרה עליו ומאי סייעתא היא הא מתניתין מיירי על פי עדים ואם לא יתברר הדבר לא תהא אסורה על פי דיבורו ופר״ת דמתניתין נמי מיירי כו׳ ולא פלוג רבנן בבתולות מיהו יש ליישב פירוש רש״י ז״ל דקאמר לקמן אף אנן נמי תנינא לאו לאתויי סייעתא לר׳ אלעזר דנאמן לאוסרה אלא דאמרינן לקמן אמילתא דר׳ אלעזר מאי קמ״ל תנינא כו׳ מקים הוא דודאי קים ליה אבל הכא מקים הוא דלא קים ליה קמ״ל וקא מייתי ראיה ממתניתין דודאי קים ליה וה״פ אלא לאו לאוסרה עליו אם יתברר הדבר בעדים אלמא ודאי קיימא לן דאי לא קים ליה משתקין אותו מיד ואומרים לו שהוא טועה ולא יצא הקול ולא יתברר הדבר בעדים. ואם תאמר היכי עבדינן תקנתא משום חשש זנות הא אמרינן בגיטין פרק המביא תניין [יז א׳] מפני מה תקנו זמן בגיטין ר׳ יוחנן אמר משום בת אחותו וריש לקיש אמר משום פירות ור״ל מ״ט לא אמר כר׳ יוחנן זנות לא שכיח כלומר אי משום הא לא עבדינן תקנתא אם כן לדידיה אמאי עבדינן הכא תקנתא משום זנות יש לומר דודאי זנות דבת אחותו לחוד לא שכיח אבל זנות דכל הנשים שכיח ועבדינן שפיר תקנתא ואף על פי שאינו אלא באשת כהן ובאשת ישראל פחותה מג׳ מ״מ שכיחא טפי מבת אחותו ועי״ל דהא דר״ל ביושבת תחת בעלה דההיא זנות לא שכיח דבעלה משמרה אבל זנות דארוסה שכיח ועבדינן תקנתא. עכ״ל הרא״ש ז״ל:
והוה מצינן לפרושי דאה״נ דמשום טעמא דזנות לא הוה מתקנינן מידי דזנות לא שכיח אלא כיון דבעו רבנן לתקוני יומי לבתולה ולאלמנה משום ברכה ומשום שקדו חשו נמי לטעמא דזנות ועיקר התקנה משום ברכה ושקדו הויא והא דלא קא מפרש תנא דמתניתין להני טעמי דאלמנה ושקדו יש לומר כדתריץ הר״ן ז״ל לעיל דתנא מסתים להו סתומי להני טעמי כי היכי דלא ליתי לזלזולי בתקנתא ואדרבא פריש טעמא דשאם היה לו טענת בתולים דהיינו טעמא דאיסורא שיהא נראה חמור בעיני העולם ולא יזלזלו בתקנתא. כך היה נראה לפרש איפכא מכל המפרשים ז״ל כדכתיבנא לעיל והשתא ניחא נמי מאי דקשיא להו לתוספות ז״ל תינח אשת כהן או פחותה מבת שלש שנים דוק ותשכח ותימא דאם כן מאי פריך בגמרא ותנשא באחד בשבת לימא דמשום הכי נשאת בד׳ כדי שתבעל בה׳ משום ברכה אלא ודאי דעיקר התקנה היתה משום שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ וזהו שכתב רש״י ז״ל ולכך תקנו שתנשא בד׳ שאם היה לו טענת וכו׳ ובגמ׳ פריך ותנשא באחד בשבת. ע״כ כנ״ל:
שאם היה לו טענת בתולים. כתב הריטב״א ז״ל דמדקתני שאם היה לו רמיז לן תנא קצת דמשום שקדו תקנו לו יום ד׳ ולא משום ברכה דמשמע שאם היה לו טענה אמיתית דקים ליה ולא לימא בדדמי והיינו ודאי כשטרח בסעודה ג׳ ימים ע״כ:
היה משכים לב״ד. לכך נקט תנא כי האי לישנא ולא קתני ישכים לבית דין לרמוז לנו מאי דאמרינן דאי איכא בתי דיני דקביעי השתא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום לכך קתני היה משכים כלומר בזמן תקנת עזרא היה משכים ואילו האידנא דקבעו ב״ד בכל יום אשה נשאת בכל יום כנ״ל:
תוס׳ בד״ה בתולה הא דלא קתני כו׳ משום דא״כ ה״ל למיתני העבד העברי שאינו דבוק כו׳ עכ״ל ר״ל דבוק עבד של עברי אלא אינו דבוק דהיינו עבד שהוא עברי ואילו הוה כתיב העבד עברי הוה משמעו דבוק והיה הוצרך להוסיף עוד ה׳ העברי דלשתמע אינו דבוק ואין דרך כו׳ וק״ל:
בתולה נשאת פרק ראשון
בעזרת שוכן ערבות ובוחן לבות. אתחיל לפרש מסכת כתובות:
במשנה בתולה נשאת ליום הרביעי כו׳ קפסיק ותני בתולה נשאת משמע דכל בתולה במשמע לא שנא נערה ל״ש בוגרת ל״ש קטנה. דבוגרת נהי דלית לה טענת בתולים בטענת פתח פתוח. מ״מ אית לה טענת דמים כדאיתא פרק אלו נערות דף ל״ו לשיטת רש״י ותוס׳. ולרבינו חננאל איפכא. ובקטנה נמי אע״ג דפתוי קטנה אונס הוא לרוב הפוסקים החולקים על הרמב״ם ז״ל. ולא מיתסרא על בעלה. מ״מ אשכחן טענת בתולים בקטנה באשת כהן ומשו״ה לא פלוג רבנן. ולכאורה היה נ״ל ליישב בזה הא דקתני בתולה ולא קתני הבתולה דהבתולה משמע הבתולה הידועה שהיא בתולה שלימה ואין הבוגרת בכלל שאינה אלא מקצת בתולה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו וכ״ש למ״ד התם אין בתולה אלא נערה ואף על גב דמשמע התם דמדכתיב ולאחותו הבתולה מרבינן בוגרת היינו מיתורא דקרא כמו שאבאר במקומו ועוד דסתם בתולה הידועה לענין נשואין היינו גדולה דאסור לקדש בתו כשהיא קטנה כ״ש נשואין משום הכי קתני בתולה סתם דכל בתולה במשמע אפילו בוגרת אפי׳ קטנה. אלא דבלא״ה פי׳ התוספות מרווח יותר בהא דלא קתני הבתולה וק״ל:
קונטרס אחרון
בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי. ומסקינן בגמרא א״ר שמואל בר רב יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך אבל במקום שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום. וכתבו התוספות דהא דלא חיישינן לטעמא דברכה דמשום ברכה לא היו קובעין יום מיוחד כדפרישית לעיל עכ״ל. וע״כ דכוונתם בזה דטעמא דברכה לא הוי אלא עצה טובה ולא הוי עבריינא וכמ״ש בהדיא בד״ה ותנשא בא׳ בשבת וכן פי׳ מהרש״א ז״ל. ויתכן יותר דעיקר דינא דמתניתין ודשמעתין לענין קביעות הזמן לענין מזונות מיתניי׳. אבל לעולם דלענין עצה טובה לכ״ע חיישינן לטעמא דברכה כברייתא דבר קפרא דבהא לא אשכחן מאן דפליג עליה. וכ״ש למאי דפרישית דמש״ה לא קתני במתניתין טעמא דאלמנה משום דמימות עולם היו נוהגין כן משום ברכה דאדם דעדיפא וכמו שכתבתי כן נראה להדיא בלשון המרדכי להמדקדק היטב בדבריו וכן מבואר ג״כ להדיא בהגהת אשרי בשם מהרי״ח דמשום האי טעמא דברכה דאדם עדיפא גם בתולה לא תבעל האידנא אלא בששי משום עצה טובה. ולפ״ז יש לדקדק על הטור והש״ע ועל כל הפוסקים שכתבו בפשיטות בסי׳ ס״ד דהאידנא אשה נשאת בכל יום בין בתולה ובין אלמנה היכא דליכא משום שקדו. והלא היה להם לפרש דלכתחלה מיהא יש לחוש לטעמא דברכה. כדמשמע מל׳ התוספות והפוסקים שהבאתי. ולכאורה היה נ״ל דסמכו בזה על לשון הרא״ש ז״ל שכתב לקמן אברייתא דבר קפרא דהאידנא שב״ד קבועין בכל יום אשה ניסת בכל יום דמשום ברכה לא קבעו יום מיוחד מדפריך ותנשא בא׳ בשבת וכו׳ ומסיק נמי דבאלמנה אם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום משמע מלשונו דלא נחית לחלק בסברת התוספות שחלקו בטעמא דעצה טובה מדלא זכר כלל בכל דבריו לישנא דעצה טובה וע״כ דלסברתו אפי׳ עצה טובה נמי ליכא לענין עיקר הנשואין אלא כדמסיק הרא״ש ז״ל להדיא דטעמא דברכה אינו אלא סעד שלא תבעל ביום רביעי עד ליל חמישי משום ברכה. וממילא דתו לא צריכינן כלל לטעמא דעצה טובה. והיינו דמסיק נמי דבאלמנה לא צריכינן כלל לטעמא דברכה וכוונתו דהא בלא״ה אם בעל מלאכה הוא צריך לישא בה׳ ולבעול בששי משום שקדו. כדמשמע בברייתא להדיא דקתני שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים וכו׳. וכמבואר מלשון הר״ן ע״ש. ואם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום דטעמא דברכה אין לו שייכות כלל לקביעות זמן הנשואין אלא לענין זמן הבעילה לחוד. והא דאיצטריך בר קפרא לטעמא דברכה גבי אלמנה היינו כמ״ש התוספות בד״ה אי נמי משום שקדו דאי לא הוי שייך בששי נמי ברכה דאדם לא היה להניח משום טעמא דשקדו עכ״ל ולסברא זו דהרא״ש יש להוסיף בה ביאור דנהי דלא חיישינן לטעמא דברכה אפילו משום עצה טובה מ״מ אין לנו לתקן להיפך שתנשא דוקא בששי ולעקור ברכה דחמישי בידים מש״ה מסיק בר קפרא דבששי נמי איכא ברכה דאדם. כל זה נ״ל ברור בכוונת לשון הרא״ש ז״ל ולפ״ז אפשר שע״ז סמכו הטור והש״ע שלא זכרו כלל טעמא דברכה אפי׳ לעצה טובה. אלא שלע״ד כל זה אינו מספיק מאחר שרש״י והתוספות והר״ן והמרדכי ז״ל כתבו בפשיטות דלכתחלה שייך טעמא דברכה משום עצה טובה ולא איצטריך אינך טעמא אלא למאן דלא קפיד ודלא ליהוי עבריין. אכתי לא הו״ל להטור והש״ע למשבק הך פשיטותא דפשיטא להנך פוסקים בשביל משמעות דלשון הרא״ש ז״ל דלדידיה נמי לא ברירא כל כך ואפשר לפרש דבריו כפירוש התוספות ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד שהרי הרי״ף ז״ל בהלכותיו הביא ברייתא דבר קפרא סתמא אלמא דהלכתא היא ולענין עצה טובה כדפרישית ולענין אדם בטל. וביותר יש לתמוה על הגהת רמ״א ז״ל שהביא בסימן הנ״ל שנהגו שלא לישא אשה אלא בתחלת החודש בעוד שהלבנה במלואה ומי עדיף האי סימנא מילתא דלא נזכר בגמרא כלל מטעמא דברכה שהיא ברייתא דבר קפרא ואין לבטלה בידים. ובאמת יש לי ליישב דברי הפוסקים ולקיים מנהגן של ישראל בכמה אופנים. אלא דמ״מ נ״ל שכל הרוצה לקיים דברי חכמים יש לו לחוש לכתחלה לטעמא דברכה וינוחו לו ברכות על ראשו וכמדומה לי שכן נהגו בכמה קהלות קודש והוא מנהג ותיקין:
יסודי מסכת כתובות. אשאלה ממנו מענה לשון. שפת פרח שושן. בפרק ראשון
חלק א, סימן כב
בענין תקנת חכמים שתינשא ברביעי
ובענין ספק ספיקא במקום שיש לברר
א
במשנה ריש כתובות איתא דתקנו חכמים שבתולה תינשא ליום הרביעי, מפני שפעמיים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין (רש״י: ״... בעוד כעסו עליו, ואם יש שהות בינתיים יש לחוש שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו ... ומתוך שיבא לבית דין יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים, ובגמ׳ פריך ותינשא באחד בשבת״).
ובגמ׳ שם בהמשך: ותינשא באחד בשבת שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין? שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה. ועכשיו ששנינו שקדו, אותה ששנינו הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה — הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות.
ובסוגיית פתח פתוח, שם ט׳,א, אמר ר׳ אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ואמאי ספק ספיקא הוא, ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון? לא צריכא באשת כהן, ואיבעית אימא באשת ישראל וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג׳ שנים ויום אחד ... מהו דתימא ... מיקם הוא דלא קים ליה (רש״י: ״אימא מתוך שפנוי היה ואינו בקי מיקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן ולא תיאסר קמשמע לן״), קמ״ל.
ובהמשך הסוגיא (ט׳,ב): אמר אביי אף אנן נמי תנינא (רש״י: ״דטוען פתח פתוח מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קים ליה״): בתולה נשאת ליום הרביעי, ליום רביעי אין, ליום חמישי לא, מאי טעמא משום איקרורי דעתא, ולמאי (רש״י: ״קפדי רבנן אי מקררא דעתיה״), אי למיתב לה כתובה ניתיב לה, אלא לאוסרה עליו (רש״י: ״הוא דקפדינן שלא יקרר דעתו ויקיים את האסורה לו, אלמא כי אתי וטעין אסרינן לה עליה״), ודקא טעין טענה, מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח, לא דקטעין טענת דמים (רש״י: ״דטענה מבוררת היא וליכא למימר לא קים ליה, אבל בפתח פתוח אימא לך לא קים ליה״).
והנה שיטת רש״י בתקנת חכמים שתינשא ברביעי, דתקנו לכל הנשים שעי״כ יתברר הדבר כשיצא הקול ושמא יבואו עדים. ושיטת רבינו תם, בתוס׳ כתובות ב׳,א ד״ה שאם, דבכל הנשים אין לחוש דהא גם אם מצא פתח פתוח הוי ספק ספיקא, אלא דלא פלוג רבנן בתקנתא ומשום אשת כהן ופחותה מג׳ תיקנו בכל הנשים שינשאו ביום רביעי. והתוס׳ הקשו על רש״י מהגמ׳ ט׳,ב דמסייע אביי לר׳ אלעזר ממשנתנו דנאמן, ולפי רש״י לא מוכח דנאמן דיש לומר דמשום בירור הוא צריך לבוא לבית דין. ובתירוץ ראשון תירצו תוס׳ דלא מייתי אביי ראי׳ לרבי אלעזר אלא שהוא בקי ומכיר אם הוא פתח פתוח דאם אינו בקי לא יצא הקול כי יאמרו שהוא טעה ולא יחושו לדבריו. ובתירוץ שני תירצו דגם רש״י סובר דעיקר התקנה משום אשת כהן ופחותה מבת ג׳, דמשום שמא יתברר הדבר לבד לא היו מתקנין, אבל כיון דבאשת כהן ובפחותה מבת ג׳ דנאמן לאוסרה עליו תיקנו שתהא ניסת ברביעי, גם בשאר נשים תקנו משום שמתוך כך יצא הקול.
ולכאורה קשה הא אפילו בספק ספיקא שיטת הרשב״א בחולין נ״ג,א דבמקום דיש לברר אסור, א״כ יש לאסור מטעם חיוב הבירור.
ובאמת יש מחלוקת בין רבינו תם (עי׳ בפסקי מהרא״י סוף סי׳ מ״ז) והרשב״א (הנ״ל) לענין ספק דרוסה דלרבינו תם מותרת מטעם ספק ספיקא, דאימא לא נדרסה זאת ואפי׳ נדרסה אימא נדרסה שלא כנגד החלל שאין דריסה פוסלתה, ולהרשב״א אסורה משום דצריך לברר (עי׳ ש״ך יו״ד סי׳ ק״י ס״ק ס״ו, ועי׳ ג״כ בביאור הגר״א שם ס״ק ל״ח). וממילא מובן שפשוט להם לתוס׳ שאין לאסור מטעם חיוב הבירור.
ומצאתי בבית יעקב כתובות ט׳,א שמפרש את רש״י עפ״י המחלוקת אי בספק ספיקא צריך לברר, ומסיק דרק אי יש ריעותא, אבל אם ספק אם יש כאן ריעותא לכו״ע אין צורך לברר, וס״ל לרש״י דספק ספיקא צריך לברר, ואביי מוכיח דמכאן מוכח דנאמן דקים ליה, ואז יש ריעותא אבל אי נימא דלא קים ליה יש ספק בריעותא ואז אינו צריך לברר.
ונמצא דבזה פליגי רש״י ותוס׳, רש״י סובר דאסור לסמוך על ספק ספיקא במקום שיש לברר, ותוס׳ סוברים דמותר לסמוך על ספק ספיקא.
והנה גבי רוב מצינו מחלוקת הראשונים לענין שוחט, דצריך להיות בקי ומומחה בהל׳ שחיטה, ואיתא בחולין ג׳,ב דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ובעל העיטור (ריש הל׳ שחיטה) סובר דאסור לתת לו אלא א״כ בדקוהו, אבל אם שחט מותר בלי בדיקת השוחט, אע״ג דאיתיה קמן. והרבה ראשונים סוברים דמותר לתת לו לשחוט על סמך שיבדקו אותו אח״כ.
ולכאורה י״ל דרש״י ותוס׳ אזלי לשיטתייהו, דהנה גבי שוחט הנזכר, שאין אנו יודעין אם הוא מומחה, יש מחלוקת בין רש״י ותוס׳, דלשיטת רש״י (עי׳ חולין ג׳,ב רש״י ד״ה מומחין הן) אין מן הצורך לבודקו אחר ששחט, אבל משמע דקודם שחיטה צריך לבודקו, ולשיטת התוס׳ (שם ד״ה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן) אין צורך לבודקו גם קודם שחיטה, ועי׳ בבית יוסף יו״ד סי׳ א׳. וא״כ אזלי לשיטתייהו, לרש״י צריך לבדוק את השוחט, ולתוס׳ אין צורך לבדוקא. ואם נימא כן מתורצת קושיית תוס׳ על רש״י, דשפיר הוכיח אביי דנאמן, דאם נאמר דאינו נאמן אין צורך לברר, דהוא מוציא לעז על בת ישראלב.
ב
ועוד י״ל דגם אם נימא דברוב צריך לברר הרי בספק ספיקא זה יהיה תלוי בשאלה הידועה מה טעם ההיתר בספק ספיקא, אי ספק ספיקא מטעם רוב כדעת הרשב״א (בשו״ת ח״א סי׳ ת״א), או מטעם ספק דרבנן לקולא, כמו שכתבו לדעת הרמב״ם דספק אינו אסור אלא מדרבנן, וממילא ספק ספיקא הוא ספק דרבנן. והנה לטעם הראשון צריך לברר כמו רוב דצריך לברר, אבל לטעם השני אין צריך לברר. וכבר הוכיחו דרש״י אינו סובר כרמב״ם, וספק ספיקא מטעם רוב, ולפי״ז צריך לבררג. ורבינו תם ס״ל כרמב״ם, דהאחרונים הוכיחו דרבינו תם ס״ל כרמב״ם מביצה ג׳,ב דאמרו שם דכלאי הכרם שנתערבו באחרות ואחרות באחרות כולם אסורי, ורבינו תם (בתוס׳ שם ד״ה ואחרות באחרות) מוחק אחרות באחרות דאיכא ספק ספיקא וספק ספיקא מותר, ועיי״ש דהוא מפרש דמש״כ בברייתא לעיל לגבי ביצה, שאם נתערבה באלף כולן אסורות, אאיסור עצמו קאי ולא אספיקא.
והנה בסי׳ ק״י סעיף ט׳ איתא דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת אסור, והיינו משום דבעינן בענין אחד (עיי״ש בט״ז ובש״ך). וכתב הפליתי שם ס״ק כ״ט דזה הוא רק אי אמרינן דספק אסור מדאורייתא וספק ספיקא מטעם רוב, ולכן בעינן שיהי׳ מענין אחד, ואין לצרף את הספק בגוף לכלל ספיקות דתערובות, אבל אי נימא דספק ספיקא מותר מטעם ספיקא דרבנן א״כ גם בספק אחד בגוף וספק אחר בתערובת ג״כ יהי׳ מותר. וא״כ רבינו תם דס״ל דאף ספק בגוף וספק בתערובת הוא בגדר ספק ספיקא, בע״כ סובר כהרמב״ם. ולהכי ס״ל דאינו צריך לברר.
אלא דעדיין יש לעיין, דהנה הנודע ביהודה מהדו״ק יו״ד סי׳ נ״ז חידש דאפילו לשיטת הרשב״א בספק ספיקא דצריך לברר, היינו דווקא התם בבהמה דיש חזקת איסור, דאז מחוייב לברר אבל במקום שאין חזקת איסור אינו צריך לברר. וא״כ קשה על רש״י דלמה לן לברר הא כאן אין חזקת איסור. וכן קשה להנך ראשונים דסברי דצריך לברר והאחרונים מבארים ג״כ משום דיש חזקת איסור, והא ממשנתנו (עפ״י פירש״י) מוכח דאפילו אין חזקת איסור מחוייב לברר, דהא רוב נשים בתולות נישאות ורוב נשים בחזקת כשרות ומ״מ צריך לברר.
ג
והנה יש לחקור בהאי דינא דספק ספיקא צריך לברר, אי הטעם משום דאי יש אפשרות לבירור אין זה ספק, או דהטעם הוא דיש חיוב מיוחד לברר, דכיון שיש לו אפשרות לברר אינו צריך לסמוך על ספק ספיקאד, וכעין שאמרינן גבי דבר שיש לו מתירין דאינו בטל — מכיון שיש לו מתירין אינו צריך להסתמך על ביטול (עי׳ רש״י ביצה ג׳,ב ד״ה אפילו באלף לא בטיל), והוא דין צדדי אבל הספק ספיקא עומד בעינו, והוא היתר גמור מטעם ספק ספיקא אלא שמצוה לאדם לברר מה שיש בכוחו לברר. ועפי״ז יש לבאר מחלוקת רש״י ותוס׳, דהנה בנידון יש גם ספק ספיקא על הבירור עצמו, ספק אם יבואו עדים, וספק אם יבואו לאסור, וא״כ יש לומר דבהא פליגי רש״י ותוס׳, דרש״י סובר דבמקום שיש לברר מגרע כח הספק ספיקא ואין זה ספק גמור, ולכן אף דהבירור עצמו הוא בספק ספיקא, מ״מ מגרע כח הספק כיון דיש אפשרות לברר, ולהכי אסורה עד שיתברר, ולתוס׳ הטעם משום דיש עליו חיוב לברר, ובמקום שהבירור עצמו הוא בספק ספיקא, ספק ספיקא זה פוטרהו מהחיוב.
ולכאורה יש לפשוט מגמ׳ דידן, דהנה המהרש״א ומהר״ם שי״ף וכן הגאון ר׳ עקיבא איגר בחידושיו לכתובות, מפרשין את הגמ׳ דאמרה ועכשיו ששנינו שקדו, לפיכך אם הגיע הזמן ביום ראשון אינו מעלה לה מזונות — ואמאי לא מדייק על משנתנו דבהגיע הזמן לפני יום רביעי אינו מעלה לה מזונות. ומפרשים דבמשנתנו הוא עכבה דידי׳ — מטעם טענת בתולים, משא״כ בשקדו, הרי מסיבתה ותקנתה דידה הוא מעוכב, ולכן אינו צריך להעלות לה מזונות. ועכשיו ניחזי אנן, אי נימא דהבירור הוא חיוב צדדי, דאז יש לומר דחיוב זה הוא על הבעל ולא על האשה, אבל אי נימא דהאפשרות לברר מבטלת כח הספק ספיקא, א״כ גם היא נאסרת וא״כ הוא עכבה דידה. אלא דזה יש לדחות, דהנה לשיטת התוס׳ התקנה היא באשת כהן ובפחותה מג׳ שנים ואין כאן רק ספק אחד וא״כ גם היא אסורה וא״כ נימא ג״כ דהעכבה גם מצידה?! אלא בע״כ דזה אינו, דלא מיבעי לשיטת רש״י דכל האיסור, כשטוען פתח פתוח מצאתי, הוא רק משום דשויא אנפשי׳ חתיכה דאיסורא (עי׳ להלן ט׳,א רש״י ד״ה נאמן לאוסרה עליו), בוודאי לא שייך לומר שזהו גם מצד האשה, אלא אפי׳ לשיטת התוס׳ דנאמן מ״מ (עי׳ להלן ט׳,ב תוס׳ ד״ה נאמן), כיון דהטעם דנאמן הוא משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, שוב אין זה שייך מצד האשה, דהיא מכחישתו בטענת ברי, ובטענת ברי אינה אסורה מצד ספק.
ד
ונראה דיש כאן מחלוקת בין האחרונים, דהנה בסי׳ ק״י סעיף ט׳ מביא הרמ״א בנשבר הגף בעוף מותרת מטעם ספק ספיקא, ספק מחיים או לאחר שחיטה, ואם תמצא לומר מחיים שמא לא ניקבה הריאה, ואין צורך לברר. והש״ך שם בס״ק ס״ו כתב דהרשב״א חולק על דין זה וסבור דלא סמכינן על ספק ספיקא וצריך לברר. והש״ך הביא ראי׳ לדברי הרשב״א מזבחים ע״ד,ב דאמר שם על כל הזבחים שנתערבו בהם טריפה ירעו עד שיסתאבו, ופריך אי ידיע ליה ליתי ולישקליה, אי דלא ידיע ליה מנא ידע דאיערב, ומשני דאיתערב נפולה (רש״י: ״מן הגג ואינה יכולה לעמוד ספק טריפה היא ואם שחטה קודם שתשהה מעת לעת טריפה משום ריסוקי אברים ואפילו בדקה ולא מצא בה נקובת ריאה או מעיים ולא פסוקת חוט השדרה וסימן שום טריפות, ואם שהתה מעת לעת ושחטה צריכה בדיקה מכל סימני טריפות וכיון דאיתחזק בה ספק טריפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך״). ולשיטת רבינו תם קשה הא מותרת מטעם ספק ספיקא, ובע״כ דבמקום שאפשר לברר אסור אפילו בספק ספיקא.
ובפליתי (עיי״ש בבית הספק) הקשה, הא רש״י כתב דהיכי דאיתחזק ספק טריפה אין מכניסין לעזרה משום הקריבהו נא לפחתך, וא״כ א״א בבדיקה. ועיי״ש שתירץ דברי הש״ך דזה דאסור לבדוק מטעם הקריבהו, זהו רק לחומרא דאין לבדוק, אבל לא להקל לסמוך ע״ז להתיר בספק ספיקא ללא בדיקה, דסוף סוף יש אפשרות בבדיקה, וכי גרע זה מספק חיסרון ידיעה, ולכן צריך להיות אסור. ומוכח דסבר הפליתי דחיוב הבירור הוא משום דמגרע כח הספק ספיקא, דאי נימא דיש רק חיוב לברר, שפיר יש לומר דכיון דיש איסור לברר ממילא אין חיוב לברר ומותר מטעם ספק ספיקא.
ואולם מדברי הנודע ביהודה והגאון ר׳ עקיבא איגר מוכח דהוא רק חיוב לברר, ואינו מגרע כח הספק ספיקא. דהנה בהגה׳ הגרע״א ביו״ד סי׳ י״ח סעיף י״ב מקשה על הא דפסק בשו״ע דאם בדק הסכין קודם השחיטה צריך לבדוק את הסכין גם אחרי השחיטה, והא יש כאן ספק ספיקא, שמא אינו פגום ואפילו אם הוא פגום שמא בעצם המפרקת נפגם, והרמ״א בסי׳ ק״י סע״ט פסק דבספק ספיקא אין צורך לברר. וכתב הגרע״א דכאן אפילו למאן דסוברים דספק ספיקא צריך לברר הוא רק אם לאחר הבירור נעמוד על הבירור הגמור, אבל הכא דגם אחר הבירור יישאר ספק אחד אינו צריך לברר, והכא יישאר ספק אחד שמא בעצם נפגם. ועפי״ז מתרץ קושיית הש״ך בסי׳ ק״י (הנ״ל) ברואה דם מחמת תשמיש ג׳ פעמים מותרת לאחר, דיש ספק ספיקא, ספק אם הוא מן המקור או מן הצדדים, ושמא לא כל האצבעות שוות, והנה חזינן דמותרת בלא בדיקת בשפופרת, ואומר ר׳ עקיבא איגר דהיינו משום דבבדיקת השפופרת אינה מוציאה אלא מספק אחד, דע״י בירור שפופרת יבורר דממקור הוא אבל עדיין לא הוי וודאי איסור דשמא לא כל אצבעות שוותה. וכן כתב הנודע ביהודה מהדו״ק יו״ד סי׳ נ״ז. ובע״כ שסוברים דחיוב הבירור הוא רק דין בעלמא ומובן שזהו רק אם יוכל לברר בתורת וודאי ואם לא — אז סומכים על ספק ספיקא, אבל אי נימא שמגרע כח הספק ספיקא, א״כ מאי נפקא מינאו.
ולבסוף רצוני לבאר טעם בעל העיטור הנ״ל דלכתחילה אין מניחים לו לשחוט, ובדיעבד אם שחט אין צריך לבודקו אם הוא בקי בהל׳ שחיטה. ובנודע ביהודה כתב דזו פשרה בין השיטות, וזה דוחק. וי״ל עפ״י מה שהקשה בשיטה כתובות ט״ו,א (בשם שיטה ישנה) ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין, הא אם הולכין אל השוחט הוא קבוע. ותירץ דהשאלה על הבהמה, עיי״ש. ולפי״ז יש ליישב, דעל השוחט יש שאלה דקבוע ועל הבהמה לא.
חלק א, סימן כג
בענין הגיע זמן ולא נשאו
א
כתובות ב׳,א: ״ועכשיו ששנינו שקדו ... הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה לה מזונות. לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות. ואיכא דבעי לה מיבעיא חלה הוא מהו, התם טעמא מאי משום דאניס והכא נמי הא אניס, או דילמא התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן הכא לא. ואת״ל חלה הוא מעלה לה מזונות חלתה היא מהו, מצי אמר לה אנא הא קאימנא או דילמא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו (רש״י: ״... נשטפה שדך כלומר מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך לזון״). ואת״ל אמרה ליה נסתחפה שדהו, פירסה נדה מהו. בשעת ווסתה לא תיבעי לך דלא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו, כי תיבעי לך שלא בשעת ווסתה מאי, כיון דלא בשעת ווסתה הויא, מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו או דלמא כיון דאיכא נשי דקא משניא ווסתייהו כשעת ווסתה דמי״.
והנה דעת מהרש״א דלכך אמרו ועכשיו ששנינו שקדו אינו מעלה מזונות, דדווקא בשקדו שהוא לתקנתה משא״כ בטענת בתולים שאינו לתקנתה אלא לתקנתו, מחוייב לתת לה מזונות. והפני יהושע הקשה דלפי״ז האיך יליף מהכא לחלה הוא, הא אין העיכוב לתועלתה ולא מחמתה. והפנ״י פירש דאיכא למימר דחלה הוא נמי העיכוב לתועלתה כדי שישמח עמה, משא״כ טענת בתולים כיון שהיא יודעת שתמצא בתולה אין לה שום תועלת בזה. אלא דהפנ״י מסיק דמסתימת לשון הפוסקים משמע דמחמת טענת בתולים נמי אין מעלה לה מזונות אם הגיע הזמן בחמישי בשבת, כגון במקום שאין בית דין יושבין אלא בב׳ וה׳ ודלא כמהרש״א.
ובאמת מבואר בירושלמי בפרק אף על פי ה״ג דאמרו שם והוא ששלם הזמן בד׳ (פני משה: ״שהוא זמן נישואי בתולה ואינו מעוכב עוד מלישא והילכך אוכלת משלו״). ששלם הזמן בג׳ בה׳ ? ר׳ חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בי רבי חנינה ולוי, תריהון אמרין: נעשה כמי שחבשוהו סופרים (פני משה: ״כלומר שמעוכב מתקנת חכמים הוא ומחובש מלישא עד רביעי ולפיכך אין מעלה לה מזונות ...״).
ולפי״ז יש לעיין פירוש הגמ׳ דבעו חלה מאיז. ונראה דהפירוש הוא אי הטעם דחיוב מזונות משום קנס, והיכא דאניס לא שייך קנס, לא שנא אם אניס מחמת תקנת חכמים או מחמת חליו. או דילמא דזה הי׳ תקנת חכמים דבהגיע זמן הנישואין עשו חכמים כאילו נישאת. והיכא דאסרו חכמים לינשא הוי כלא הגיע הזמן, וא״א שיעשו חכמים אותה כנשואה, וזה רק בתקנת חכמים, אבל חלה שהגיע זמן הנישואין והיא כנשואה חייב במזונות. ובחלתה נמי הפירוש כן כיון דהגיע זמן הנישואין מחוייב לישא אותהח.
ועפי״ז יש לי לבאר דברי התוס׳ ב׳,ב ד״ה לפיכך חלה הוא אינו מעלה לה מזונות, דהקשו מיבמות מ״א,ב דאמרו שם דאם היבם עמד בדין וברח (רש״י: ״שתבעתו בדין או כנוס או פטור וברח״) ניזונת משל יבם (רש״י: ״דקנסינן ליה״), ובקונטרס פי׳ דדווקא ברח אבל חלה לא, ותירצו התוס׳ דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתוט.
ב
ולגבי פירסה נדה, עי׳ בר״ן שהקשה למה אינו מעלה לה מזונות הרי בידו להכניסה לחופה, ומסיק דהיינו טעמא שכיון שאין חופה זו מסורה לביאה לא חייבוהו חכמים לכונסה. ועפי״ז יש לי מקום ליישב דברי המרדכי בפרק אף על פי להלן נ״ו,א לגבי הא דבעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו, את״ל חיבת חופה קונה, חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא או דילמא לא שנא, וכתב המרדכי דזה דווקא בשעת ווסתה אבל שלא בשעת ווסתה מצית אמרה נסתחפה שדהו כדמוכח בפרק קמא. וכבר הקשה בחלקת מחוקק אבן העזר סי׳ ס״א סק״ב הא בפרק קמא היא בעיא, וכן ללישנא קמא דבחלה או חלתה אינו מעלה לה מזונות ממילא גם בפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות, ואפי׳ בשעת ווסתה, ומסקנת הגמ׳ כתובות ב׳,ב דכל אונסא אינה אוכלת אפילו בחלה הוא. ולפי הנ״ל פשוט — דהמרדכי הביא רק ראי׳ מפרק קמא דיכולה לומר נסתחפה שדהו, והתם אינה יכולה לומר כן משום דלא חייבוהו חכמים לשאת אותה והוי כלא הגיע הזמןי, משא״כ בחופת נדה שכבר כנסה, והוא נשאה משום שלא ידע או שידע ובכ״ז נשאה, אלא שרוצה לפטור את עצמו מחיוב כתובה מטעם שלא יכול לבעול אותה, יכולה לומר נסתחפה שדהו.
ג
והגאון בעל אור שמח בפ״י מהל׳ אישות הי״ט ס״ל דבהגיע זמן הוא מצד קנס. דהנה איתא במשנה כתובות ע׳,א דהמדיר את אשתו מליהנות לו, עד ל׳ יום יעמיד פרנס (רש״י: ״שליח שיפרנסנה״), יתר מיכן יוציא ויתן כתובה. ובגמ׳ פריך איך מצי להדירה מנכסי׳ והא משועבד לה, ומשני (ע׳,ב) בארוסה. ומקשה וארוסה מי אית לה מזונות, ומשני בשהגיע זמן ולא נשאו, ופירש״י: דמדאורייתא לא משועבד לה לפיכך חל הנדר דאיסור דאורייתא הוא ומדרבנן חייב לזונה לפיכך יעמיד פרנס. ובתוס׳ שם ד״ה שהגיע זמן, הקשו דהא קיי״ל דמזונות נשואה נמי מדרבנן, ועוד קונם שאיני עושה לפיך — אמאי אין הנדר חל והא מעשה ידיה לבעלה לכו״ע לא הוי אלא מדרבנן. ועיי״ש שפירשו את הגמ׳ שהדירה קודם שהגיע הזמן. ועוד תירצו דלא אלמוה לשיעבודא דאשה (שיש לה על בעלה) שהגיע זמנה, ומפקיע הקונם אותו שעבוד.
וכתב האור שמח דיש חילוק בין מזונות דנשואה לבין מזונות דארוסה, דמזונות נשואה החיוב מתחיל משעת נישואין, דלכך אמרו (משנה גיטין מ״ח,ב) מפני תיקון העולם אינה טורפת מנכסים משועבדים, וקשה דתיפוק לי׳ דחיוב מזונות הוא יום ביומו והמכר הי׳ קודם החוב, ובע״כ דיש שעבוד עליו משעת נישואין על כל הזמן, אבל בהגיע זמן שהחיוב הוא בשביל שלא נשאה, וא״כ יכול הוא לכונסה, ויפטר לזונה בלא מעשי ידיה (דהא תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, עי׳ כתובות מ״ז,ב), והחוב הוא כמו קנסא וא״כ הוא חל יום ביומו, ולהכי מצי להדירה, עיי״ש שכתב דלפי״ז אין צורך למה שכתבו רש״י ותוס׳.
ויש לי להעיר, דבהגיע הזמן מחוייב לזונה אפי׳ שחלה אח״כ כדכתב ר״י בתוס׳ כתובות ב׳,ב ד״ה לפיכך (ושאלת הגמ׳ בחלה — היא רק אם חלה קודם שהגיע הזמן) וא״כ בע״כ צ״ל דהיא כנשואה, וא״כ החיוב על כל העתכ.
ויש לי לתרץ באופן אחר, דהנה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל או דאשהל, ועי׳ ג״כ ברמב״ם בפי״ב מהל׳ אישות הכ״ד, ובר״ן ריש המדיר הקשה עליו, ועיי״ש מה שתירץ (והביאו בכסף משנה), ומה שהקשו בלחם משנה ובמשנה למלך. ועי׳ ג״כ במחנה אפרים הל׳ מלוה ולוה סי׳ ג׳ ובהל׳ נדרים סי׳ כ״א, ובאבני מילואים סי׳ ע״ב סק״ב, ואכמ״ל.
א. וא״כ אזלי לשיטתייהו, לרש״י צריך לבדוק את השוחט, ולתוס׳ אין צורך לבדוק. הגריי״ו מביא כאן מחלוקת כפולה בין הראשונים לגבי שוחט שאין אנו יודעין אם הוא בקי בהל׳ שחיטה, ותלה את השיטות בשאלה האם רוב צריך לברר.
א. מחלוקת בין בעל העיטור והרבה ראשונים, דלבעל העיטור אסור לתת לו אא״כ בדקוהו, אבל אם שחט מותר בלא בדיקת השוחט, אע״ג דאיתיה קמן, ולהרבה ראשונים (עי׳ רא״ש על הסוגיא חולין ג׳,ב ור״ן שם, והרשב״א בחידושיו חולין ג׳,א ובתורת הבית הארוך ו׳, ועוד) הוא איפכא, שנותנין לו לשחוט על סמך שיבדקו אותו אח״כ, אך משמע שאח״כ מחוייבין לבודקו.
ולכאורה כוונת הגריי״ו דבעל העיטור הוא שס״ל שברוב אין צורך לברר, ולכן אחר שנשחט פטורין מלבודקו. ומה שחייב אעפ״כ לבודקו לפני שחיטה, אפשר דס״ל דאין להיזקק לרוב במקום שיש אפשרות למנוע לגמרי את ההזדקקות לכלל הלכתי של רוב, וע״כ לכתחילה עלינו לתת לשחוט רק למי שאנו יודעין בו שהוא מומחה. אך אחרי שכבר שחט, והבהמה לפנינו ועלינו להכשירה או להטריפה, כיון שיש רוב אין אנו חייבין לעסוק בבירור שאולי יביא את הבהמה לידי פסול! ובהמשך דבריו מבאר הגריי״ו באופן אחר מש״כ בעל העיטור דחייבין לבדוק את השוחט לפני השחיטה — דזהו מטעם דהוי קבוע, עיי״ש. ולראשונים הנ״ל ברוב יש צורך לברר, אלא שאפשר לכתחילה לסמוך על הבירור שיעשה אחר השחיטה, ולא חיישינן דילמא משתלי או שמא לא יתאפשר הדבר.
ב. מחלוקת רש״י ותוס׳. וצ״ל שהגריי״ו הבין שרש״י ס״ל שכל עוד השוחט לפנינו חייבין לבודקו, הן לפני שחיטה, ואם לא בדקוהו לפני שחיטה חייבין לבודקו אח״כ, ורק כשאינו כבר לפנינו ואין כבר אפשרות לברר, אז אפשר לסמוך על הרוב (וזוהי הכוונה שאין מן הצורך לבודקו — דהיינו שלא פוסלין את השחיטה בגלל אותו צורך. והנה רש״י בחולין י״ב,א ד״ה פסח, כתב דהלכה למשה מסיני דסמכינן ארובא אפי׳ היכי דאפשר לעמוד על בירור, וצ״ל ששם ה״אפשר״ דורש טירחה יתרה, והיא בדיקת י״ח טריפות עיי״ש, ובכגון דא וודאי סמכינן ארובא). ואמנם בבית יוסף כתב דאפשר דשיטת רש״י כבעל העיטור. והנה אם נימא דרש״י ס״ל דס״ס צריך לברר, לכאורה א״א שיסבור כבעל העיטור (ורק אם נלך בדרך השניה שמציע הגריי״ו, דהמחלוקת בין רש״י ותוס׳ היא מה הטעם דבעינן לברר בספק ספיקא, ורש״י ס״ל דבמקום שיש אפשרות לברר מגרע כח הספק ספיקא, אז יש אולי מקום לחלק בין רוב וספק ספיקא, ואעפ״י שברוב אין צורך לברר, כשיטת בעל העיטור, עדיין אפשר שבספק ספיקא חייב לברר, ואכמ״ל). ותוס׳ ס״ל דגם לפני שחיטה אין צורך לבודקו דסמכינן על הרוב. ואמנם בבית יוסף משמע שהבין דשיטת תוס׳ כראשונים הנ״ל, דמה שאין צורך לבודקו לפני שחיטה הוא מפני שסומך שיבדקנו אחר שחיטה. והנה אם נימא דתוס׳ ס״ל דספק ספיקא אין צורך לברר, לכאורה א״א שיסברו כראשונים הנ״ל (אך לפי ההסבר המובא בגריי״ו בהמשך, דגם אם יסברו כולם דרוב צריך לברר, עדיין יש מקום לחקור האם גם בספק ספיקא צריך לברר, אז אפשר דתוס׳ ס״ל כראשונים הנ״ל, וברוב באמת צריך לברר, ובספק ספיקא הוא שאין צורך לברר כי הוי כספק דרבנן).
ב. ואם נימא כן מתורצת קושיית תוס׳ על רש״י, דשפיר הוכיח אביי דנאמן, דאם נאמר דאינו נאמן אין צורך לברר, דהוא מוציא לעז על בת ישראל. וכעין מה שתירץ בבית יעקב, דהיכי דיש ספק בריעותא אין צורך לברר, אלא שההדגש כאן דכיון דכל התקנה שתינשא ביום רביעי היא מחמת החיוב לברר, הרי חיוב זה הוא במקום שיש מציאות בפנינו של ספק ספיקא, שזוהי מציאות המחייבת בדיקה, אך אי נימא דלא קים ליה הרי בכלל יש ספק אם יש בפנינו מציאות כזאת, ואז אדרבה יש דווקא סברא להיפך, שלא לעשות השתדלות של בירור ע״י תקנה שתינשא ברביעי, דנמצא אתה מוציא לעז על בת ישראל.
והנה תוס׳ וודאי לא הבינו כך ברש״י, שהתקנה היא מפני חיוב הבירור במקום ספק ספיקא, וזה מוכח מעצם קושייתם על רש״י, וכן מתירוצם שהרי הם תירצו תירוץ ראשון שאביי בא להוכיח דקים ליה, דאם נימא דלא בקי לא יצא הקול, ותירוץ שני שגם לרש״י עיקר התקנה בגלל אשת כהן ופחותה מבת ג׳. והא לרש״י התקנה בגלל ישראלית. ובע״כ שהם הבינו ברש״י שאין התקנה בגלל חיוב בירור במקום ספק ספיקא (כי ברור להם שאין צורך בבירור, וסוברים שאף לרש״י כן), אלא כיון שיש אפשרות שיתברר ע״י שיצא הקול, ממילא עשו חכמים הידור שייקבעו נישואין ליום ד׳, ואם כן גם אם לא קים ליה יש מקום להידור! ולכן תירצו תירוץ ראשון שהבירור לא יועיל, ותירוץ שני שבאמת אין זאת תקנת הידור, אלא עיקר התקנה בגלל אשת כהן ופחותה מבת ג׳.
ג. וכבר הוכיחו דרש״י אינו סובר כרמב״ם, וספק ספיקא מטעם רוב, ולפי״ז צריך לברר. כ״כ הפר״ח סי׳ ק״י כללי ס״ס ד״ה והר״ן, דהוכיח דרש״י ס״ל דספיקא דאורייתא לחומרא, וא״כ ע״כ דהא דשרי ס״ס הוא מטעם רוב, ועי׳ ש״ש ש״א פ״ה. ומובן שגם הרשב״א ס״ל דספק ספיקא צריך לברר, דהא לדידו ספק ספיקא מטעם רוב (ואציין ג״כ שהרשב״א עצמו ס״ל ג״כ דבשוחט חייב לבודקו אחר שחיטה, כמובא לעיל, והיינו משום דברוב צריך לברר, כפי שהעלה הגריי״ו).
ד. אי הטעם משום דאי יש אפשרות לבירור אין זה ספק, או דהטעם הוא דיש חיוב מיוחד לברר, דכיון שיש לו אפשרות לברר אינו צריך לסמוך על ספק ספיקא. והרה״ג ר׳ בן ציון פריימן (שליט״א) [זצ״ל] העיר דהצד הראשון, שהאפשרות לברר מגרעת כח הספק, יש לקרב למש״כ הט״ז ביו״ד סי׳ צ״ח סק״א דהיכי דיש חיסרון בקיאות ליחידים אין זה מיקרי ספק כלל, עיי״ש (ועי׳ ג״כ דברי הפליתי המובאים בהמשך דברי הגריי״ו, דהיכי דיכול לברר הרי זה כספק חיסרון ידיעה). והצד השני, דיש חיוב מיוחד לברר, זהו כדי שלא ייכשל. ואפשר להוסיף על דבריו הסבר ששמעתי מהגריי״ו לגבי המחלוקת בין אביי ורבא בחולין י׳,ב דאביי ס״ל דא״א לדמות ספק איסורא לספק סכנתא ורבא טוען: מאי שנא, ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא עיי״ש (ועי׳ בשב שמעתתא, שמעתתא א׳ פרק ד׳), והטעים הגריי״ו דלרבא איסור הוא בבחינת סכנה, סכנה לנפש, וכשם שבמקום סכנה אין האדם עושה חשבונות להקל בספיקות, כך הוא לגבי איסורין! וממילא מובן שיש חובת השתדלות על האדם לברר בכדי שלא ייכשל.
ה. ואומר ר׳ עקיבא איגר דהיינו משום דבבדיקת השפופרת אינה מוציאה אלא מספק אחד, דע״י בירור שפופרת יבורר דממקור הוא אבל עדיין לא הוי וודאי איסור דשמא לא כל אצבעות שוות. ולכאורה יוצא שהש״ך לשיטתו, שהקשה על רבינו תם מהא דזבחים אעפ״י ששם א״א בבדיקה משום הקריבהו נא לפחתך, ובע״כ שסובר דהבירור הוא משום דמגרע כח הספק (וכהבנת הגריי״ו בפליתי), ומתוך כך הוא מקשה כיצד ברואה דם מחמת תשמיש היא מותרת ללא בדיקה — וזאת אעפ״י שגם ע״י בדיקה רק יבורר ספק אחד!
ו. אבל אי נימא שמגרע כח הספק ספיקא, א״כ מאי נפקא מינא. וכעין מש״כ הגריי״ו לעיל דהיכי דהבירור עצמו הוא בספק ספיקא, אז לשיטה שמגרע כח הספק ספיקא אסור עד שיתברר.
ז. ולפי״ז יש לעיין פירוש הגמ׳ דבעו חלה מאי. הרה״ג ר׳ בן ציון פריימן (שליט״א) [זצ״ל] רצה להסביר ששאלת הגמ׳ דאמנם נכון הדבר שבטענת בתולים העיכוב הוא מצידו, אך גם היא מחוייבת לשמוע לתקנת חכמים להינשא ביום רביעי, וע״כ סוף סוף שניהם מעוכבים, משא״כ בחלה הוא יכולה היא לומר שהיא מוכנה. אך לפי״ז ק״ק להבין שאלת הגמ׳ בחלתה היא.
ח. ובחלתה נמי הפירוש כן כיון דהגיע זמן הנישואין מחוייב לישא אותה. כלומר דשאלת הגמ׳ בחלתה היא — היא על הצד שבחלה הוא מעלה לה מזונות, והיינו מפני שכשהגיע הזמן עשו חכמים כאילו נישאת, ממילא ה״ה בחלתה היא, ומה שמחלתה מעכבתו — אמרינן ליה נסתחפה שדהו. מאידך, והוא הצד הראשון בגמ׳, כיון דסוף סוף תקנת חכמים לעשות כאילו נישאת היתה בשבילה, אך אם העיכוב בא ממנה והוא מצידו אומר ״הא קאימנא״, שוב אין מקום לתקנת חכמים, אף אם העיכוב שבא מצידה הוא מחמת אונס. במילים אחרות, תקנת חכמים היא רק היכי שהיא מוכנה, וכשאינה מוכנה הוי כלא הגיע הזמן.
ט. ותירצו התוס׳ דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו. הגריי״ו סתם ולא פירש. ואפשר דכוונתו דזהו ההבדל בין ארוסתו ויבמתו, דבארוסתו שאגידא ביה יש לומר דעשו חכמים כאילו נישאת, משא״כ ביבמתו, ושם חיוב מזונות רק יכול להיות משום קנס, וכלשון רש״י ביבמות ד״ה ניזונת משל יבם: ״דקנסינן ליה״, וממילא פשוט דאינו מתחייב אם חלה.
י. דהמרדכי הביא רק ראי׳ מפרק קמא דיכולה לומר נסתחפה שדהו, והתם אינה יכולה לומר כן משום דלא חייבוהו חכמים לשאת אותה והוי כלא הגיע הזמן. דומה שדברי הגריי״ו בנויים על שני יסודות. א. שהצד שחייב בחלה או חלתה הוא משום שעשו חכמים כאילו נישאת. ב. שאם אין החופה מסורה לביאה לא חייבוהו חכמים לכונסה. וממילא השאלות של הגמ׳ לגבי חלתה ולגבי פירסה נדה הן עד כמה ניתן לומר דהוי כאילו נישאת, דשמא בגלל העיכוב —בחלתה היא מעוכבת מלהינשא, ובפירסה נדה העיכוב מצד שאינה ראויה לביאה— הוי כאילו לא הגיע הזמן. ונמצא דגם הצד בגמ׳ דאינו חייב במזונות אינו שולל באופן עקרוני את טענת נסתחפה שדהו, אלא טוען שבמצבים הנ״ל העיכוב הבא מצידה הוא גדול והוי כאילו לא הגיע הזמן, ומתוך כך לא שייך לומר נסתחפה שדהו! וצ״ל דגם הצד בגמ׳ דשלא בשעת ווסתה ״כיון דאיכא נשי דקא משניא ווסתייהו כשעת ווסתה דמי״ בא רק להדגיש שבכגון דא העיכוב הוא טבעי, ואין די במאורע זה בכדי שנימא דהוי כאילו לא הגיע הזמן. ואציין עוד שעפ״י מסקנת הגמ׳ דגם בחלה הוא אינו מעלה לה מזונות, וודאי לא באין לשלול באופן עקרוני את טענת נסתחפה שדהו, אלא דלפי מסקנה זאת חיוב מזונות משום קנס (כהסברו של הגריי״ו), וגם אם נסתחפה שדהו לא שייך לקונסו!
כ. וא״כ בע״כ צ״ל דהיא כנשואה, וא״כ החיוב על כל העת. ואמנם אם חלה לפני שהגיע הזמן, הוא פטור מלזונה, ועפ״י הסברו של הגריי״ו לעיל, פי׳ הדבר דהחיוב הוא מצד קנס ולא משום דהיא כנשואה. וכפה״נ כוונתו דכיון שחייב לזונה אף שחלה אח״כ, בע״כ שזה גופא הי׳ הקנס שעשו אותה כנשואה (ועל הצד בגמ׳ שחייב לזונה גם אם חלה טרם שהגיע הזמן, פי׳ הדבר שבהגיע הזמן עשו חכמים כאילו נישאת — ולא מדין קנס).
ל. ויש לי לתרץ באופן אחר, דהנה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל או דאשה. הגריי״ו כבר הביא תירוץ זה בשם תוס׳, דבהגיע הזמן לבד לא אלמוה לשיעבודא דאשה. ואפשר דכוונתו דגם רש״י שכתב דבהגיע הזמן חייב לזונה רק מדרבנן וע״כ חל הנדר, פי׳ דכיון דלא אלמוה רבנן לשיעבודה לכן חל הנדר, אך אחרי שנישאה, אף שקיי״ל דחייב לזונה רק מדרבנן, כיון דאלמוה לשעבודה לא חל הנדר.

באילו נשים תיקנו שבתולה נשאת ביום רביעי

ציון א.ב.
משנה. בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי, שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.
גמרא. ותינשא באחד בשבת, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין! שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה.
...ושאר הימים מותר לישא אשה בכל יום שירצה, והוא שיטרח בסעודת נישואין שלשה ימים קודם יום הנישואין.
מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בשני ובחמישי בלבד - בתולה נישאת ביום רביעי, שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לבית דין, ומנהג חכמים הוא שהנושא את הבעולה ישאנה בחמישי, כדי שיהיה שמח עמה חמישי וערב שבת ושבת, ויצא למלאכתו יום ראשון.(רמב״ם אישות י, יד-טו)
...וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת, והוא שיטרח בסעודת הנשואין שלשה ימים קודם הנישואין, ומקום שאין בית דין יושבים בו אלא בשני ובחמישי בלבד - בתולה נשאת ביום רביעי, שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לבית דין, וכו׳.(שו״ע אבן העזר סד, ג)
במשנה למדנו שבתולה נשאת ביום רביעי, ומסביר רש״י שתיקנו זאת כדי שאם תהיה לו טענת בתולים ישכים לבית דין בעודו כועס, ומשיצא הקול אפשר שיבואו עדים ויעידו שזינתה תחתיו, בעוד שאם ישאנה ביום אחר יש חשש שתתקרר דעתו ויתפייס ויקיימנה מבלי שיתברר הדבר בבית דין. הר״ן (א, א בדפי הרי״ף) מוסיף שחובה על בית הדין לחקור בדבר ולברר אם האשה אסורה על בעלה, ולכן תיקנו שתנשא ביום רביעי. הריטב״א כותב שיש אומרים שלפי פירוש רש״י תקנת המשנה לא היתה אלא באשה שצריכה עדים לאוסרה עליו, דהיינו אשת ישראל, שאינו נאמן לאוסרה עליו בלי עדים, כיון שזהו ספק ספיקא, ספק שזינתה תחתיו ספק לא תחתיו, וגם אם זינתה תחתיו ספק באונס ספק ברצון. אבל באשת כהן ובאשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים שנאמן לאוסרן אפילו בלי עדים, כיון שאצלן יש רק ספק אחד, כמבואר לקמן (דף ט, א) - יכול לשאתן בכל יום, ואם תהיה לו טענת בתולים - הרי הן נאסרות עליו אף בלי בית דין.
לעומת זאת סוברים רבינו תם (בתוד״ה שאם) והרמב״ן שהתקנה באה דוקא בשביל אלה שטענתו אוסרתן בלי עדים, ולא בשביל רוב הנשים שטענתו אינה אוסרת בלי עדים. אולם כיון שכבר תיקנו באלה - לא חילקו חכמים, ותיקנו בכל הנשים שינשאו ביום רביעי.
דעת רבינו תם מובאת גם על ידי הריטב״א, אך הוא כותב בדעתו שלא הרחיבו את התקנה לכל הבתולות, שכן זהו דבר שאינו שכיח שיבואו עדים לאחר שיטען שמצא פתח פתוח, ולא מסתבר שתיקנו תקנה שגורמת לפעמים לביטול פריה ורביה בשביל דבר שאינו שכיח. גם מדברי הרשב״א והר״ן (בחידושיו) משמע שמפרשים שמדובר במשנה רק באשת כהן ובאשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים.
הריטב״א עצמו כותב שהתקנה היתה על כל הנשים, ומסביר שלא היו מתקנים תקנה רק בשביל נשים שטענתו אוסרתן, כיון שהן מיעוט שבמיעוט, וכמו כן לא היו מתקנים את התקנה לכל הנשים מפני שאין זה שכיח שיבואו עדים, אבל צירפו את שתי הסברות וקבעו תקנה אחת לכולן, שינשאו ביום רביעי, וכן דעת הרא״ה. לדעת הריטב״א זו גם כוונת רש״י.
המאירי מביא הסבר נוסף, שהתקנה נצרכה בשביל נשים שמכחישות את טענת הבתולים של הבעל וטוענות שהן בתולות, שכיון שמודות שלא נאנסו יש אצלן רק ספק אחד אם זינו או לא, ולכן אף באשת ישראל יש צורך לתקן שתנשא ביום רביעי כדי שלא יקיימנה באיסור. בפירוש נוסף כותב המאירי שאמנם באשת ישראל אין טענת בתולים אוסרתה עליו, אך היא מועילה להפסידה כתובתה מפני שאפילו אם נבעלה לפני שנתארסה מפסידה את כתובתה משום מקח טעות, ולכן תיקנו שתנשא ביום רביעי. אולם המאירי עצמו דוחה שמהמשנה משמע שהחשש הוא שיקיימנה באיסור ולא מחמת הכתובה.
פירוש נוסף שדוחה המאירי הוא שהיו נוהגים לאסור אף באשת ישראל שיש לגביה ספק ספיקא משום פריצות, שלא יקלו כשיראו שאינה נאסרת.
נראה שיש הבדל להלכה בין שיטת התוספות והרמב״ן לבין שיטת הריטב״א לגבי הנושא קטנה, שאף אם נבעלה תחתיו אינה אלא אנוסה, שהרי פיתוי קטנה אונס, כמבואר במסכת יבמות (דף לג, ב), ואינה נאסרת אלא לכהן ולא לישראל. על כן לפי התוספות והרמב״ן שחכמים לא חילקו - מסתבר שאף בקטנה מתקיימת התקנה, אבל לפי הריטב״א נראה שלא תיקנו אלא כשיש אפשרות שתאסר, מה שאין כן בקטנה הנישאת לישראל.
למעשה כותבים רבי עקיבא איגר (דו״ח) והפני יהושע שלא חילקו חכמים וגם קטנה נשאת ברביעי, ואילו האור שמח חולק וסובר שלא תיקנו בקטנה שתנשא ברביעי.
דיון זה מבוסס כאמור על ההלכה שפיתוי קטנה אונס, אבל דעת הרמב״ם (הל׳ סוטה ב, ד) היא שפיתוי קטנה אוסרה על בעלה, ולפי דעתו ברור שהתקנה שתנשא ברביעי נוגעת גם לקטנה, ועיין על כך עוד בבירור הלכה למסכת יבמות (דף לג, ב).
מדברי הפוסקים בהלכות שלפנינו נראה שסוברים שהתקנה חלה על כל הנשים. עם זאת כותב הר״ן (א, ב בדפי הרי״ף) שהתקנה שתנשא ביום רביעי חלה רק בימיהם שהיו מקדשים זמן רב לפני הנישואין, מה שאין כן בזמנינו שהקידושין והנישואין נעשים יחד באופן שאין חשש שזינתה תחתיו, וכיון שבתי הדין אינם דנים בטענת בתולים - אין מניעה שהבתולה תנשא בכל ימות השבוע, כפי שהגמרא לקמן (ג, א) אומרת לגבי מקום שבית הדין יושב בו בכל יום.

חיוב המזונות כשהגיע הזמן ואינו יכול לשאת

ציון ג.ד.
גמרא. ועכשיו ששנינו שקדו, אותה ששנינו הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, הגיע זמן באחד בשבת - מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה לה מזונות. לפיכך, חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה - אינו מעלה לה מזונות.
הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה - נתחייב במזונותיה, אף על פי שלא כנס, ואם הגיע הזמן באחד בשבת או בערב שבת - אינו מעלה לה מזונות לאותו היום, מפני שאינו יכול לכנוס, וכן אם חלה הוא או היא, או שפרסה נדה כשהגיע הזמן - אינו מעלה לה מזונות, שהרי אינה ראויה להנשא עד שתטהר או עד שתבריא, וכן הוא אינו יכול לישא אשה עד שיבריא.(רמב״ם אישות י, יט)
הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה - נתחייב במזונותיה, אף על פי שלא כנס, ואם עכבו אונס, כגון שחלה הוא או היא, או שפירסה נידה, או שהגיע זמן באחד בשבת שאינו יכול לכנוס - אינו חייב לזונה, וכו׳.(שו״ע אבן העזר נו, ג)
הגמרא מבארת ששמואל בא לומר שכיון שתיקנו שבתולה נשאת ביום רביעי, אם הגיע הזמן ביום ראשון אינו חייב במזונותיה עבור הימים שבינתיים עד יום רביעי, משום שאי אפשר לחייבו במזונות כשמעכבים אותו מחמת התקנה שלא לשאתה.
הגמרא עצמה שואלת מדוע לא ישאנה ביום ראשון, הלא בית הדין יושב גם ביום שני, ומדוע צריך להמתין עד יום רביעי, ומתרצת שההמתנה נצרכת מפני ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהיה טורח בסעודה שלושה ימים.
המהרש״א (על התוד״ה ותנשא) כותב שהוא הדין שאינו חייב במזונותיה כשהגיע הזמן ביום שני או ביום שלישי, מפני שמעוכב מלשאתה מחמת התקנה לטובתה, אבל אם הגיע הזמן ביום חמישי או ביום שישי, שיכול להכין את הסעודה בשלושת הימים הקודמים, ומעוכב מלשאתה מפני שלא יוכל להשכים ולבוא לבית דין אם תהיה לו טענת בתולים - מעלה לה מזונות, כיון שמעכבים אותו מחמת תקנה שהיא לטובתו ולא לטובתה.
כדבריו משמע מדברי הרמב״ן והריטב״א שכותבים שאילו הטעם שאינה נשאת ביום ראשון לא היה מחמת תקנת ״שקדו״ אלא מחמת הסברה של בר קפרא לקמן (ה, א), שנשאת ביום רביעי כדי שתבעל ביום חמישי שנאמרה בו ברכה - לא היה נפטר ממזונות, מפני שהברכה היא רק לטובת הבעל שמחוייב בפריה ורביה, מכאן שלדעתם פטור ממזונות רק כשהנישואין מתעכבים לטובתה, ולא כשמתעכבים לטובתו.
לעומת זאת מסבירים התוספות (ד״ה ותנשא) בדרך אחרת מדוע יש בכלל צורך בטעם של ״שקדו״ ולא די בסברת בר קפרא, שהברכה היא רק עצה טובה, שהעובר עליה אינו נקרא עבריין, ולכאורה משמע מדבריהם שאילו היה זה דין גמור היה פטור ממזונות, כלומר שסוברים שפטור ממזונות לא רק כשעיכוב הנישואין הוא בגלל האשה ובשביל תקנתה אלא גם כשהוא לטובת הבעל. אבל השיטה מקובצת כותב שהסיבה שלפי התוספות הטעם של ברכה היה פוטר את הבעל ממזונות אלמלא היתה זו רק עצה טובה, הוא שהאשה אינה יכולה לטעון שהברכה אינה נוגעת לה בשל היותה פטורה ממצות פריה ורביה, מפני שיכול לומר לה שאף היא זקוקה לברכה כדי שיהיה לה בן למשענת בזקנותה ולקוברה לאחר מותה, כדברי הגמרא במסכת יבמות (סה, ב), ועיכוב הנישואין אינו רק לטובתו. לפי דבריו יוצא שגם התוספות מסכימים שכאשר העיכוב הוא רק לטובתו, כמו בטענת בתולים - חייב במזונותיה, ומחלוקתם עם הרמב״ן והריטב״א היא רק לגבי העיכוב מחמת הטעם של ברכה, האם נחשב לטובתו בלבד או גם לטובתה.
הריב״ש בתשובה (סי׳ שעב) כותב שמלשון הגמרא ״מתוך שאינו יכול לכנוס״ משמע שהבעל פטור ממזונות גם כשהעיכוב בנישואין נועד לתקנתו ולא רק כשנועד לטובת האשה. כך הוא מוכיח גם מהספק של הגמרא אם גם עיכוב מחמת מחלתו פוטרו ממזונות או רק עיכוב מחמת תקנה, אבל הפני יהושע טוען שבעיכוב הנישואין מחמת מחלתו יש תועלת גם לאשה שרוצה לשמוח עמו.
כדעת הריב״ש מדייק בעל ספר קובץ מדברי המגיד משנה שכותב שבמקום שבית הדין יושב רק בשני ובחמישי - אין הבעל חייב במזונות האשה עד יום רביעי, כלומר שסובר שגם העיכוב מחמת טענת בתולים פוטר ממזונות, למרות שאינו לתועלת האשה.
הרמב״ם כותב שאם הגיע הזמן באחד בשבת או בערב שבת - אינו מעלה לה מזונות באותו יום, אך מדבריו בהלכה יד נראה שעוסק במקום שבתי דין יושבים בכל יום ולא רק בשני וחמישי, ולכן אם הגיע הזמן ביום אחר יכול לשאת. בעל עצי ארזים (סק״ז) מסביר שהרמב״ם לשיטתו שהטעם שאסור לשאת אשה ביום ראשון הוא משום חילול שבת, ולכן רק באותו יום אינו מעלה לה מזונות ולמחרת מעלה לה, ומדובר כשכבר טרח בסעודה ואין סיבה לעכב את הנישואין, בעוד שהשלחן ערוך, שאינו חושש לחילול שבת בנישואין ביום ראשון, כמבואר בבירור הלכה לקמן (ד, ב ציון ה), עוסק במי שעדיין לא טרח בסעודה, ולכן כותב בסתם שאם הגיע הזמן ביום ראשון אינו חייב לזונה, ואינו כותב כרמב״ם ״לאותו היום״, מפני שבאמת אינו חייב להעלות לה מזונות עד יום רביעי.
להלכה כותבים הפני יהושע ורבי עקיבא איגר (שו״ת מהדו״ת סי׳ קמד) שבמקום שבתי הדין יושבים רק בשני וחמישי - גם העיכוב מחמת טענת בתולים פוטר ממזונות, ומדייקים כך מלשון רש״י (ד״ה לפיכך) ומלשון הפוסקים שאינם מחלקים.

פרק א

א משנה תיקנו חכמים שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי בשבוע ואלמנה ליום החמישי. ומפני מה תיקנו שבתולה תנשא ביום רביעי? מפני שפעמים בשבת (בשבוע) בתי דינין יושבין בעיירות: ביום השני וביום החמישי, וכיון שכך, אם היה לו לבעל, שנשא אותה ביום הרביעי, טענת בתולים, שמצא בביאתו שלא היתה בתולה, היה משכים מיד למחרת לבית⁠־דין, ומעלה תביעתו בפניו.

Chapter 1

MISHNA: A virgin is married on Wednesday and a widow on Thursday. The reason for the former is that twice a week courts convene in the towns, on Monday and Thursday, so that if the husband had a claim concerning the bride’s virginity when consummating the marriage on Wednesday night, he would go early the next day to court and make his claim.
מאמרים באתר אסיף
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי לְפִי שֶׁשָּׁנִינוּ הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.

GEMARA: Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: Due to what reason did they say that a virgin is married on Wednesday? It is because we learned in a mishna elsewhere (57a): If the time that the groom designated for the wedding arrived, and the wedding was postponed, and they were not married, the brides are entitled to eat from his food and, if he is a priest, eat teruma.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ לפי ששנינו כו׳ – לקמן מקשי עלה.
הגיע זמן ולא נישאו – לקמן בפרק אע״פ תנן נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל והזהיר על הנישואין לפרנס עצמה בתכשיטין. לפרנס קנדיר״ר בלעז. ולאלמנה שלשים יום.
הגיע זמן – זה ולא נישאו לחופה לקמן מפרש שעכב הבעל.
אוכלות משלו – שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת ב״ד כדלקמן בפרק נערה (דף מו:).
ואוכלות בתרומה – אם כהן הוא והיא בת ישראל שהכהן מאכיל את אשתו תרומה כדיליף (לקמן דף נז:) מוכהן כי יקנה נפש.
מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי לפי ששנינו כו׳ – אין שואל הטעם למה נשאת ברביעי דאם כן לא הוה משני מידי אלא הכי פירושו מפני מה אמרו כלומר מאי נפקא מינה שתיקנו שנשאת ברביעי ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה ורב יוסף קא מתמה מריה דאברהם דהא נפקותא מפרשה בהדיא שאם היה לו טענת בתולים והוא מניח נפקותא זו המפורשת ותופס נפקותא אחרינא.
גמרא. אמ׳ רב יוסף אמ׳ רב יהודה אמ׳ שמואל מפני מה אמרו בתולה וכו׳. ומפורש בפי׳ המשנה.
1בתולה נשאת ביום ד׳ ואלמנה ביום ה׳ שפעמים בשבת ב״ד יושבין בעיירות ביום ב׳ וביום ה׳ ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב״ד. פי׳ חכמים תקנו שתנשא הבתולה בד׳ כדי שיבעול בליל ה׳ ואם לא ימצא לה בתולים ילך בבוקר לב״ד טרם שיתקרר דעתו שיפייס עמה ויחקרו ב״ד מתי זינתה שמא תחתיו זינתה והיא אסורה לו. שפעמים בשבת וכו׳. פי׳ אבתולה יהיב טעמא וטעמא דאלמנה מפרש לקמן. ותקנות עזרא הוא שישבו ב״ד בעיירות בב׳ ובה׳. כדאמרינן בפ׳ מרובה מי׳ תקנות שתיקן עזרא. ואע״פ שבכל עיר ועיר היתה סנהדרין קבוע. בכל ימות השבוע היו עוסקים בתורה ובב׳ ובה׳ עוסקים בדינים. ולקמן פריך ותנשא באחד בשבת:
אמר ר״י מפני מה אמרו בתולה נשאת בד׳ שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב״ד. ותנשא בא׳ בשבת ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב״ד שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא טורח ג׳ ימים בסעודה א׳ בשבת שני ושלישי וברביעי כונסה. ועכשיו ששנינו שקדו. אותה ששנינו לקמן בפ׳ אע״פ נותנים לבתולה י״ב חודש משתבעה הבעל לפרנס א״ע. כשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש לפרנס א״ע ולאלמנה ל׳ יום הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו. פי׳ וכגון שהבעל מעכב הגיע זמן בא׳ בשבת מתוך שאינו יכול לכונסה אינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות. א״ר שמואל בר רב יצחק ל״ש אלא מתקנות עזרא ואילך שאין ב״ד יושבין אלא בב׳ ובה׳. אבל אי איכא ב״ד קבועים בכל יום כקודם תקנות עזרא אשה נשאת בכל יום והא בעינן שקדו דטריח לה. והכי אסיק רב אחא דכל אונסא לא אכלה בין חלתה היא ובין חלה הוא. והכי הילכתא:
1. פירוש זה נדפס בש״ס וילנא תחת הכותרת ״תוספות רי״ד״.
גמרא: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ביום ד׳ וכו׳. שמועה זו רבים פירושיה, ומסתברא דהכי פירושה. מפני מה אמרו ביום רביעי ולא באחד בשבת, דטעמא דמתני׳ הא איתיה באחד בשבת, לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו, יכול אם הגיע זמן בא׳ בשבת אעפ״י שאין כאן איקרורי דעתא יהא מעלה לה מזונות, לכך שנינו ביום רביעי ולא ביום א׳ בשבת לפי שהוא מעוכב בתקנת חז״ל, ומשום הכי מתמה רב יוסף בעצמו שאין זה טעם ליום א׳ בשבת, ודין שמענו טעם לא שמענו.
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי – פירושא דהאי שמעתא הכי מסתברא, דבעי׳ דרב יוסף לאו אשאר ימים הוי, כלומר למה אמרו ברביעי ולא בשאר ימים, אי משום האי טעמא דתני בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ישכים לבית דין. אלא על כרחך בעי׳ דרב יוסף הכי הוא, למה הוזכר יום רביעי יותר מבאחד בשבת, דהך טעמא שייך נמי בא׳ בשבת.
ומהדרינן: לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה לה מזונות, לכך שנינו בתולה נישאת ליום הרביעי – כלומר לאו לענין נשואין [איתמרא], דלענין נשואין וודאי באחד בשבת כמו בד׳ בשבת, אלא לענין מזונות, דד׳ בשבת ראוי לנשואין יותר, שאם הגיע זמנה באחד בשבת אין מעלה לה מזונות, ואם הגיע ברביע⁠[י] בשבת מעלה לה מזונות, אבל לכנסה ודאי רשאי באחד בשבת כרביעי בשבת.
אמר המאירי פירשו בגמרא שמשנה זו לאחר תקנת עזרא היא שנויה שמקודם תקנותיו היו בית דין יושבין בכל יום והיתה אשה נשאת בכל יום חוץ מחלו של מועד ומטעם עירוב שמחה בשמחה וחוץ מאחד בשבת וערב שבת לדעת קצת מפרשים מחשש שמא יחלל שבת בתקון סעודה כמו שיתבאר אבל שאר הימים אשה נשאת בכל יום ומכל מקום אחר שראה עזרא שלא היו בית דין יכולין להיות יושבין קבועים בעיירות בכל יום ולא היה להם יום קבוע לישיבתם או שלא היו יושבין כלל והיו סומכין על ישיבתם שבכרכים לילך שם ותקן שיהיו קובעין להם מקום אף בעיירות בשני ובחמשי כמו שביארנו ענין זה עם שאר תקנות שלו בשביעי של קמא תקנו חכמים בבתולה שתנשא ברביעי ולא בשאר הימים מפני שמן הסתם אדם כונס ביום ומתיחד בלילה ואם יארע שתהא לו טענת בתולים יהא משכים לבית דין ויפרישוהו מן האיסור ואלו קבעת לו זמן ביום אחר היתה דעתו מתקררת ויקיימנה ושמא זינתה תחתיו ברצון ואסורה לו ומכל מקום לא תקנו לה ליל רביעי ר״ל שעבר רביעי שאין תקנה לכנוס בלילה ועוד דליכא כתבה דלא רמו עלה תיגרא ואלו יכנוס בלילה לא יתיחד עד לילה של מחרתו שאף עכשיו שכונסין ברביעי רגילים לשהות בה עד שעבר מן הלילה הרבה וכמו שאמרו במסכת נדה פרק תינוקת שאני כתבה דמאחרי בה טפי ומכל מקום כנס ברביעי ולא בעל בלילה אין אומרים לדחותו מביאה עד ליל רביעי האחר שלא קבעו אלא על סתם בני אדם שכונסין ביום ומתיחדין בלילה וזהו ששאלו אם מותר לבעול בתחלה בשבת ר״ל למי שיכנוס ברביעי ונזדמן שלא בעל עד ליל שבת ולמדת ממילא שטעם הנזכר במשנתנו ר״ל שפעמים בשבת ב״ד יושבין בעיירות שני וחמשי על זמן הבתולה שברביעי הוא מוסב ושאלו בתוספות ומה לנו לקבוע זמן מטעם זה תתקרר דעתו ואנו אין לנו שהרי אף כשיבא לבית דין ויאמר שלא מצא בתולים אנו אומרין לו אף לדבריך שאתה אומר שזינתה מותרת היא לך שאין כאן אלא ספק ספקא ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון ותירצו בה שמאחר שבאשת כהן או בבת ישראל שקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש אין שם אלא חדא ספיקא ונמצא שבית דין יאסרוה לו וצריך להשתדל באלו שלא תתקרר דעתן ויעמדו באיסור לא חלקו בה בין בתולת כהן או בת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לשאר בתולות ופחותה מבת שלש שנים שהזכרנו פירושו שנשאה הוא משגדלה שאם לא כן כבר אמרו פיתוי של קטנה אונס הוא ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שאף באשת ישראל שמא זינתה תחתיו ברצון וכשיבא לבית דין יחקרו בדבר ומתוך פרסום הענין יבאו עדים על כך ויאסרוה ומכל מקום יש לתמוה בפירושם ממה שאמרו בפרק זה אמ״ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו והעמידוה באשת כהן או באשת ישראל שקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש שנים שאין בה אלא חדא ספקא ואמרו על זו אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום רביעי הא בחמשי לא מאי טעמא איקרורי דעתא למאי וכו׳ אלא לאסרה עליו ואם כדבריהם מה סיוע יש מזו והרי משנתנו לא באה אלא שמא יתברר בעדים הא כל שלא יתברר בעדים לא תהא אסורה ומכל מקום תירצו בתוספות לפירוש זה שר׳ אלעזר לא בא אלא להודיע שהאומר פתח פתוח מצאתי אין אומרים שטועה הוא בכך אלא ודאי קים ליה וכמו שאמרו בסוגיא על דבריו מאי קמ״ל דשויה אנפשיה חתכה דאיסורא תנינא האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה וכו׳ ותירץ מהו דתימא התם הוא דודאי קים ליה אבל הכא דדילמא לא קים ליה אימא לא קמ״ל ועל זו הוא מביא ראיה ממשנתנו שאלו היינו מחזיקים אותו בדלא קים ליה מה לנו לתקן לו להשכים לב״ד אלא שבודאי אנו מחזיקין אותו בקים ליה ויש טענת בתולים אם לאסרה עליו מיד באשת כהן ובאשת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים אם באשת ישראל שנתקדשה משגדלה ולאסרה אם יתברר בעדים ולמדת ממילא שאין טענת בתולים ליאסר שלא בעדים אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד׳ לפי ששנינו כו׳. אמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא וכו׳. צריך לבאר איך היה מבין רב יוסף הלשון הראשון שהקשה זאת הקושיא ואין לתרץ שהיה שואל מפני מה ביום ד׳ ולא בשאר ימים דהא קתני טעמא בהדיא במתניתין שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ וכן לא היתה שאלת הלשון הראשון ותנשא באחד בשבת שאם כן היה לו להזכיר כן בפירוש ותנשא באחד בשבת בלשון הראשון כדמפרש בלשון השני או שלא יזכירנו בשניהם כיון שאין שינוי בזה בין שתי הלשונות ועוד כי מה שהשיב לפי ששנינו לא היה טעם כלל לשאלתו ולא היה לרב יוסף להקשות תלי תניא דמפרש טעמא אלא ה״ל למימר מאי קאמר שהרי אין הלשון נקשר קצתו בקצתו וכן אין לפרש מפני מה אמרו מאי נפקא מינה לענין דינא דממונא והיתה התשובה דנ״מ בדין המזונות דא״כ שפיר קאמר ומאי מקשה רב יוסף והא דלא מפרש ליה הכי רב יוסף ולא תני ליה משום דלישנא דמפני מה אמרו לא משמע מאי נפקא מינה אלא שאלת טעם הדבר אבל נראה לפרש שלפי הלשון הראשון השאלה היא שהוא הבין מטעם המשנה שאומר שפעמים בשבת כו׳ שגם באחד בשבת יכולה להנשא והקשה מפני מה אמרו ליום ד׳ והשיב אף על פי שגם באחד בשבת יכולה להנשא כמו בד׳ הנה יש יתרון לד׳ על אחד בשבת שבד׳ אם הגיע זמן ולא נשאו מעלה לה מזונות ובאחד בשבת אינו מעלה לה אע״פ שהגיע זמן נשואין ואם רצה כונס ולכן כתב ליום רביעי כלומר דהיום שאם לא נשאו אז מעלה מזונות אבל באחד בשבת אינו זמן נשואין בחיוב אבל אם רצה כונס דליכא למיחש לאקרורי דעתא ועתה אם היה לנו טעם מצד אחר מפני מה אם לא נשאה באחד בשבת אין מעלין לה מזונות אע״פ שהוא זמן נשואין והיה יכול לכונסה הנה היה זה הלשון דבור על אופניו ומשנתנו מפורשת כתקנה אבל כיון שאין לנו טעם בפטור המזונות תמה רב יוסף איך הודיע רב יהודה הנעלם בנעלם ממנו שזה דבר תמיה שיהיה אחד בשבת זמן נשואין ולא לענין חיוב המזונות אם לא נשאה והנה המזונות תלוין בנשואין ועל זה הקשה תלי תניא דמפרש וכו׳ כלומר איך תולה משנתנו הנותנת טעם לדבריה ומפרש בה טעם לשאר הימים אם כן נראה שכל דברי המשנה בדבר הנשואין בטעם והוא תולה אותם בדין המזונות דתניא דלא מפרש טעמא כי עדיין יש לשאול מפני מה באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא זמן נשואין ואע״ג דהא דאינו מעלה לה מזונות לא תניא מיהו דין הגיע זמן תניא ומשום הכי קרי לה תניא. ועוד נראה לי לפרש תלי תניא דמפרש טעמא וכו׳ איך תולה מענין טעמא שמפורש בברייתא דשקדו אמאי נקט בד׳ [ב]⁠דין המזונות שאין לו טעמא ולא מפרש טעמא בשום מקום והיינו דלא קאמר דמפרש [בה] טעמא ולא מפרש [בה] טעמא אלא דמפרש טעמא ומשום ברייתא דשקדו קאמר והשתא הא ידע לה רב יוסף. אלא אי אתמר כו׳ מפני מה אמרו וכו׳ ותנשא באחד בשבת עתה בלשון הזה הוא משנה השאלה שבלשון הראשון ס״ל דאף באחד בשבת תנשא כדקתני טעמא שפעמים בשבת וכו׳ אלא דבעי כיון דאף באחד בשבת תנשא אמאי נקט ליום ד׳ אבל בלשון זה ס״ל דמדקתני יום ד׳ לא תנשא באחד בשבת ומשום הכי מקשה ותנשא באחד בשבת דהא ליכא משום אקרורי דעתא והשיב דמשום שקדו לא תקנו ועכשיו ששנינו שקדו כלומר כיון דאית לן שקדו ואחד בשבת לאו זמן נשואין אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות דאי לאו שקדו הוה מצי למימר דבאחד בשבת תנשא (כי ס״ל) [כדס״ל] (כ)[ב]⁠לישנא קמא ולא הוה מצי למימר דאינו מעלה לה מזונות דהוה ק״ל מ״ט כדהקשה רב יוסף. והגיע זמן באחד בשבת לרבותא נקטה ואין לפרש עכשיו ששנינו שקדו כלומר ומשום תקנתה ותועלתה אינו יכול לכונסה באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות אבל הגיע זמן בשאר הימים מעלה לה שלא רצו להפסידה מזונותיה כיון דתקנת איסור נישואין בשאר הימים אינו בשבילה אבל היא בעדה ולנזקה דלא משמע הכי בלשון מתוך שאינו יכול לכונסה (לפי׳) [וכן] מבעיא דחלה הוא. כנ״ל פירוש שמועה זו ומיסודו של הרמב״ן ז״ל [למדתיה] ולא כדבריו. הריב״ש ז״ל בחידושיו וכן כתב בתשובותיו סי׳ שע״ב:
וז״ל הרמב״ן ז״ל בחידושיו הא דבעי רב יוסף מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד׳ הכי קא קשיא לי׳ תנינא באחד בשבת ואם יש לו טענת בתולים ישכים לבית דין וה״ק היאך אמרת שתנשא בד׳ דוקא והדר אמר טעמא משום משכים לב״ד דחששו לאקרורי דעת ולההיא טעמא תנשא נמי באחד בשבת וניחא ליה יום רביעי ראוי לנשואין יותר מאחד בשבת שאם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם הגיע ברביעי מעלה לה ולפיכך תנן ליום רביעי אבל אם רצה כונס אף באחד בשבת כדקתני סיפא טעמא וקשיא ליה מ״ט אינו מעלה לה תנשא באחד בשבת ויעלה לה מזונות שלפי משנתנו לא תקנו כלל אלא משום שישכים לב״ד וזה הטעם אפילו לאחד בשבת הוא ולמה אמרו ברביעי והא דקאמר תלי תניא דמפרש טעמא לאו למימרא דבמתניתין מפרש טעמא לשלא תנשא באחד בשבת אלא ה״ק היכי תליא מתניתין דקתני בה טעמא מפני מה נשאת ברביעי בדבר שאין בו טעם דהיא גופא מנא לך טעם לשלא תנשא באחד בשבת ולא תעלה לה מזונות ואף על פי שטעם משנתנו אינו מספיק לאחד בשבת מכל מקום טעמא קתני כיון שהוא טעם לשאר הימים וכלל נמי אחד בשבת בהדייהו היאך אתה תולה אותה במשנה שאין בה טעם מתניא דלא מפרש טעמא לאו דוקא דלא קתני שלא תנשא ולא הטעם אלא במשנתנו קתני שאינה נשאת וי״א מדקתני הגיע זמן ולא קתני לאחר זמן אם לא נשאת מעלה לה מזונות אלא יש זמן אחר ולמעוטי אחד בשבת דאי לשאר הימים למה לי למבעי כלל ואינו מחוור ובלישנא בתרא ארווח בה טפי משום דלישנא דברייתא נקט ואזיל עד דאמר ועכשיו ששנינו שקדו וזה הפירוש הוא על דרך דברי רש״י ז״ל תדע דלישנא קמא דומיא דלישנא בתרא הוא מדקאמר יכול הגיע זמן באחד בשבת אלמא הגיע זמן בשאר הימים לא צריכא ליה. ויש דברים אחרים הרבה בשמועה זו מרבים הבל. עכ״ל הרמב״ן ז״ל:
וז״ל הרשב״א ז״ל שמועה זו רבים פירושיה ומסתברא דה״פ מפני מה אמרו ברביעי ולא באחד בשבת דטעמא איתא באחד בשבת לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו כו׳. יכול אם הגיע זמן באחד בשבת אף על פי שאין כאן אקרורי דעתא יהא מעלה לה מזונות לכך שנינו ביום ד׳ ולא באחד בשבת לפי שהוא מעכב בתקנת חכמים ומשום הכי מתמה רב יוסף בעצמו שאין זו טעם ליום אחד בשבת ודין שמענו טעם לא שמענו ואמר תלי תניא דמפרש טעמא כלומר משנתנו שטעמיה מפורשין ומספיקין לתקנתם אלא שאנו צריכין לחקור טעם מפני מה אינה נשאת אפילו ביום אחד בשבת שהטעם השנוי מספיק לו גם כן ותולה אותה בדתניא שאין טעמה מפורש דאפילו שנו כן במשנתנו מפורש ולא באחד בשבת שאם הגיע זמן ולא נשאו אינו מעלה לה מזונות עד רביעי בשבת לא ידענו עדיין טעם תקנה זו שאין זה טעם אלא גזרת דין ואינו מן הדין לומר שמשנה זו שהיא ברורה ומגלה פירושיה וטעמיה תלויה בדבר שאין בו טעם אלא הכי אמרוה ניהליה מפני מה אמרו כו׳. עד כאן:
ולכאורה משמע דרש״י ז״ל מדקתני הגיע זמן ולא קתני לאחר זמן קא דייק דמתניתין אף על פי דמפורש בה ולא באחד בשבת כי״א שכתב הרמב״ן ז״ל וכדכתיבנא לעיל שכתב רש״י ז״ל אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא. משנתנו טעמא מפורש בתוכה שישכים לב״ד והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה אם הגיע זמן וכו׳ ע״כ. אלמא דמדקתני הגיע זמן קא ממעט אחד בשבת ולא קא מתמה רב יוסף דלא קא מפרש טעמא ותלי בה מתניתין דקא מפרש בה טעמא ונ״ל דמדקתני ולא נשאו קא דייק דהא ברישא תנן בפרק אף על פי נותנין לבתולה י״ב חדש כו׳ ולאלמנה שלשים יום הילכך לא הוה ליה לסיומי אלא לאחר זמן זה אוכלות משלו וכו׳ אם כן הגיע זמן זה אוכלות משלו וכו׳ דבין נשאו בין לא נשאו הבעל חייב במזונות אשתו הילכך מדקתני ולא נשאו דייקינן דוקא משום דהבעל מעכב הוא דאוכלות משלו ואין לך לומר דאתא למעוטי היכא דהיא מעכבת מלכנוס דאינו מעלה לה מזונות הילכך אכתי מיותר לשון ולא נשאו דכדי למעוטי היכא דאיהי מעכבא לא איצטריך אלא ודאי לא אתא למעוטי אלא היכא שתקנת חכמים מעכב והיינו הגיע זמן באחד בשבת וכדבעינן למכתב בס״ד וכ״ת היכי מצינן למימר דמדקתני ולא נשאו קא דייק והא ולא נשאו לכאורה משמע דקאי אדידיה דקא מעכבן איהו ויש לומר דכי קתני ולא נשאו פי׳ שלא נכנסו לחופה וכך יש לו לומר שהבעל עכב מהכנסת החופה (במין) כמו האשה ובגמרא מפרש בדרך פי׳ בעלמא ולא בדרך קושיא שהבעל עכב הילכך שפיר מצינן לדיוקי מדקתני ולא נשאו דדוקא היכא שעכב הבעל ולא היכא שתקנת חכמים מעכב כגון שהגיע זמן באחד בשבת וכדכתיבנא כנ״ל. וזהו שכתב רש״י הגיע זמן. זה ולא נשאו לחופה לקמן מפרש שעכב הבעל. אוכלת משלו. שהבעל חייב במזונות אשתו כו׳ דו״ק:
והרא״ש ז״ל פי׳ עיקר שמעתין בענין אחר וז״ל אמר רב יוסף וכי תימא מאי דקאמר מפני מה אמרו והלא הטעם מפורש במשנה ואין לתלות תמיהת הלשון משום דרב יוסף חלה ושכח תלמודו דאם כן כשנתיישב התלמוד לא ה״ל לאקשויי אלא הא דבמתניתין דמפרש בה טעמא מאי הא דקאמר מפני מה אמרו כו׳. ולמה סייע את קושייתו מהא דבההיא דמתניתין לא מפרש טעמא. לכ״נ שכך הבין רב יוסף את דברי רבו שמואל כשנתיישב בתלמודו דה״ק מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו׳ כיון דטעמא דמתני׳ משום טענת בתולים אמאי קאמר נשאת ובהא איכא לאסתפוקי מתי תהיה זמן הבעילה אי בד׳ או בליל ה׳ כדבעי בגמרא לימא נבעלת כיון דמשום טענת בתולים הוא ויברר התנא דבריו ביום ד׳ או בליל ה׳ ואמאי הזכיר נשואין כלל וקאמר דלהכי תנא נשאת להשמיענו שקבעו זמן נשואין שלא יאמר אדם אשא באחד מן הימים רק שאמתין עד ליל ה׳ כי חשו חכמים דילמא תקיף ליה יצריה. ואחר שדקדקנו בלשון משנתינו שקבעו חכמים זמן לנשואין לפיכך אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנת חכמים וקא מתמה תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא פי׳ ממשנתינו שמפורש בה טעם למה נשאת ביום ד׳ ומשינוי הלשון דקתני נשאת ולא קאמר נבעלת רוצה לדקדק דין חדש וטעם שאינו מפורש באותה משנה ולפוטרו ממזונות ודאי אם לא פי׳ מתני׳ טעמא משום טענת בתולים הוה מפרשינן טעמא דמתניתין משום שקדו כי הוא טעם המספיק למעט אחד בשבת וכיון דהוי טעמא משום שקדו ממילא ידענא דקביעות הזמן הוא לנישואין ואם הגיע באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות [וגם אילו פי׳ באותה המשנה הדין דאם הגיע זמן באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות הוה מייתינן סעד וטעם ממתני׳ מדקתני נשאת ולא נבעלת למימר דקבעו חכמים זמן לנישואין כי היכא דלא תתמה אטעמא דההיא מילתא אמאי אינו מעלה לה מזונות] תימא ליה או פרנסני או כנסני לחופה ותמתין מלבעול עד יום ד׳ כי לא קבעו חכמים אותו זמן כי אם לביאה אבל השתא דמפרש מתניתין טעמא משום טענת בתולים וגם באותה משנה אין מפרש בה הדין דאין מעלה לה מזונות מדקדוק המשנה דקתני נשאת ולא קתני נבעלת אין לנו לבדות דין חדש מלבנו לפוטרו ממזונות דאיכא למימר תנא לישנא מעליא נקט דאורחא דמילתא הוא דשלא להקדים הנישואין לזמן הבעילה משום תוחלת ממושכה ולא בשביל לקבוע זמן לנישואין ולעולם אימא לך אם הגיע זמן באחד מן הימים תימא ליה או פרנסני או כנסני לחופה כדמתרץ רב יוסף דבריו מפני מה אמרו בתולה נשאת ברביעי ולא באחד בשבת משום טעמא דשקדו וכיון דטעמא משום שקדו הוי קביעות הזמן לנישואין וממילא ידענא שאם הגיע זמן באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנת חכמים כנ״ל. עכ״ל הרא״ש:
וע״פ שיטה זו יש לי לפרש שמעתין בענין אחר שכך הבין רב יוסף דברי רבו שמואל כשנתיישב בתלמודו דה״ק מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי פירוש מאחר דבעינן שתבעל בליל ה׳ כדאיתא בגמרא לקמן תינשא נמי בליל ה׳ ולמה אמרו בתולה ליום הרביעי וכמו שהקשו התוס׳ לעיל במתני׳ ולא אסיק אדעתיה תירוץ התוס׳ דלעיל ומשני לפי ששנינו וכו׳. פי׳ אי הוה תני בתולה נשאת בליל ה׳ הוה משמע דהיינו משום ברכה כמו ולאלמנה ליום ה׳ דתני גביה וכיון דמשום הכי הוא לא סגי לפוטרו ממזונות אם הגיע זמן באחד בשבת כיון דעיקר טעמא דקא פריש במתני׳ דהיינו טענת בתולים ליתא ומשום ברכה לא מקרי עבריינא אבל השתא דתני בתולה נשאת ליום הד׳ אלמא דמלבד טעמא דברכה דהיינו שתבעל בה׳ איכא תקנתא אחריתא שתנשא בד׳ דהויא תקנתא אלימתא ומספקת לפוטרו ממזונות אם הגיע זמן באחד בשבת ומתמה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא פי׳ היכי אמרינן דמתני׳ דהכא מתפרשא ממתני׳ דהתם דמש״ה תני בתולה נשאת ליום הד׳ לפי ששנינו כו׳ והא במתני׳ דהתם אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כדי שנאמר דמש״ה תני בתולה נשאת ליום הד׳ ובמתני׳ דהכא טעמא מפורש בתוכה שישכים לב״ד ומשום האי טעמא כך לי יום ראשון כמו יום חמישי ואילו הוה תני טעמא במתני׳ דהתם הוה ניחא דהוה אמרינן מה שחסר כאן תני התם וכן נמי אילו לא הוה תני הכא טעמא כלל הוה אמינא דטעמא רבא איכא דמש״ה בתולה נשאת ליום הד׳ ותנא מסתים לה סתומי כי היכי דלא ליתי לזלזולי והכין אורחייהו דרבנן לסתום טעם תקנתייהו כדאיתא בכמה דוכתי וכמ״ש הר״ן ז״ל כדכתיבנא לעיל במתניתין אבל השתא דבמתניתין מפרש טעמא דמהאי טעמא שוין יום אחד ויום ד׳ ובמתניתין דהתם לא מפרש טעמא כלל איכא לאתמוהי טובא היכי אמרינן דמתניתין דהכא מתפרשא ממתניתין דהתם ובלא זה ליכא לאתמוהי בקיצור אמאי אינו מעלה לה מזונות כשהגיע הזמן באחד בשבת דאיכא למימר דטעמא דברכה מספיק לפוטרו ממזונות אבל השתא אינו מספיק לכך פריך תלי תניא דמפרש טעמא כו׳ וכדכתיבנא. אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד׳ פירוש ולא ביום א׳ דאילו תנשא בליל ה׳ ליכא לאקשויי כמו שתירצו התוס׳ כדכתיבנא במתניתין אלא מפני מה אמרו ליום הד׳ ולא ביום ראשון שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ ותנשא באחד בשבת וכו׳ ועכשיו ששנינו כו׳ ולהאי לישנא הוי איפכא דמתני׳ דהכא לא מתפרשא ממתניתין דהתם כדאמר מעיקרא אלא מתני׳ דהתם מתפרשא ממתניתין דהכא כדמפרש ואזיל. ואפילו תימא דמעיקרא אסיק אדעתיה שפיר טעמא דשקדו מצינן לפרושי שפיר מאי קא מתמה רב יוסף ומאי קא משני אלא אי אתמר וכו׳ כדבעינן למכתב לקמן באורך בס״ד:
ויש לי לפרש שמעתין עוד בענין אחר שכך הבין רב יוסף דברי רבו שמואל דהא מקשו המפרשים ז״ל לעיל אמאי לא קתני טעמא דשקדו במתניתין ותירצו דמשום דלא קביע דהיכא דטריחי ליה נשאת באחד בשבת וא״נ אי אמרה איהי אי אפשי בתקנה זו שומעין לה לכך לא קתני טעמא דשקדו והקשה הר״ן ז״ל עליהם דבשלמא אי לא תני דינא שפיר וכו׳. וכדכתיבנא לעיל במתניתין ובזה יש לפרש דהיינו דבעי מפני מה אמרו עיקר תקנה זו דבתולה נשאת ליום הד׳ כיון דלא קביע דאי משום ברכה אי אמר אי אפשי בברכה שומעין לו ואי משום שקדו אי אמרה איהי אי אפשי או היכא דטריח ליה נשאת באחד בשבת א״כ מה זו תקנה ולמה ליה למימר כלל בתולה נשאת ליום הד׳ ואין לך לומר דתנא עצה טובה קאמר חדא דא״כ הו״ל למתני נושאין את הבתולה ועוד דכיון דקא יהיב טעמא שפעמים בשבת כו׳ אלמא דעיקר תקנה שנו כאן ולא עצה טובה וכיון שכן מה זו תקנה ומפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד׳ הרי לא קביע ובידה להנשא ביום ראשון כגון שתאמר אי אפשי בתקנה זו דחכמים ואי משום היכא דלא טריח נושא הוא את הבתולה בע״כ ביום ד׳ א״כ ליתני נושאין את הבתולה ואי לא אסיק אדעתיה השתא טעמא דשקדו כלל אלא טעמא דברכה ניחא טפי ולא נצטרך לדיוקא דנושאין את הבתולה ומ״מ הכי בעי מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד׳ כיון דלאו עיקר תקנה היא ובידם שלא להנשא בד׳ אלא בא׳ ומשני לפי ששנינו וכו׳ פי׳ אע״ג דאי אמרה אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לה ואי אמר אי אפשי בברכה שומעין לו מ״מ הגיע זמן באחד בשבת והיא אמרה א״א בתקנה ואיהו מתלי תלי נפשיה בתקנה זו מעוכב מתקנת חכמים מקרי ואין עכבה זו שלו אע״ג דאי בעי הוה נסיב ביום א׳ מ״מ להכי אהני תקנה זו למקרייה מעוכב מתקנת חכמים לפוטרו ממזונות דלא קא מחייב במזונות אלא היכא שכל העכבה מבעל וכדדייק לעיל מדקתני ולא נשאו ואפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל לכך שנינו בתולה נשאת וכו׳. להודיעך שתקנת חכמים מעכבו מלכנוס ואין עכבה זו שלו ע״כ. ולפום שיטתם זו דקאי שאלה זו אבתולה ואלמנה ומשני לתרווייהו ואפשר לדיוקי הכי מלשון רש״י ז״ל דוק ותשכח ודוק שכתב רש״י לכך שנינו בתולה נשאת וכו׳ ומתמה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא וכו׳ פירוש דבמשנתינו טעמא מפורש בתוכה ומהאי טעמא לא שני לן בין יום ראשון ליום רביעי והיכי נימא בו דמשום הכי תני בתולה נשאת ליום רביעי משום אידך מתניתין דמחלק בין יום א׳ ליום רביעי ולא מפרש בה טעמא כנ״ל ולשון ראשון נראה לי עיקר:
והתוספות ז״ל כתבו וז״ל מפני מה אמרו בתולה כו׳. לפי ששנינו וכו׳ אין שואל הטעם למה נשאת בד׳ דא״כ לא הוה משני מידי אלא ה״ק מפני מה אמרו וכו׳ כלומר למאי נפקא מינה שתקנו שנשאת בד׳ ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה ורב יוסף קא מתמה מארי׳ דאברהם דהא נפקותא מפרשא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים והוא מניח נפקותא מפורשת כו׳ ע״כ. ודבריהם צריכין ביאור דלכאורה קשיא טובא מאי קא בעי למאי נפקא מינה מה נפשך אי ידע טעמא אמאי תנשא בד׳ א״כ מאי בעי נפקותא שתנשא ביום ד׳ ולא ביום א׳ ואי לא ידע טעמא הוה ליה למבעי מעיקרא טעמא מאי לידע עיקר טעמא דמתניתין ומאי (לא) הוה מתרצא למאי נפקא מינה דהיינו לדיניה גופיה שתנשא ביום ד׳ ולא ביום א׳ ואין לפרש דהכי קאמר למאי נפקא מינה לענין ממונא וכמו שכתב הריב״ש ז״ל כדכתיבנא לעיל חדא דמה זו שאלה כיון דנפקא מינה לדינא גופיה דקא עסיק ביה מה לנו לידע אי נפקא מינה לענין ממונא או לא ואם היה שאלה מאי קא מתמה רב יוסף דהא נפקותא מפרשא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ דהיינו לענין לאוסרה עליו כדאיתא בגמרא בשמעתא דפתח פתוח והא אנן נפקותא לענין ממון בעינן ונפקותא לענין ממון ליתא במתניתין כלל ונראה לי פירוש לפירושם ז״ל אין שואל הטעם למה נשאת ביום ד׳ דא״כ לא הוה משני מידי וכיון שכן לא הוה ליה לאתמוהי רב יוסף אלא מאי קאמר וכמו שהקשה הריב״ש וכדכתיבנא לעיל אלא הכי פירושו מפני מה אמרו כלומר למאי נפקא מינה וכו׳ פי׳ השתא אסיק אדעתיה טעמא דברכה אלא דס״ל דכיון דלא פי׳ במתניתין טעמא דברכה אלא משום דלא קביע דאי בעי אמר אי אפשי בברכה וכדכתיבנא לעיל במתניתין בשם המפרשים ז״ל וכיון שכן למאי נפקא מינה שתקנו שנשאת ביום ד׳ והא כיון דלא פריש במתניתין האי טעמא בידם לעקור אותה ולומר אי אפשי בברכה וא״כ מה הועילו חכמים בתקנתם ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה פי׳ אף על גב דאי בעי נסיב ביום ראשון ולא יחפוץ בברכה מ״מ הגיע זמן באחד בשבת ואומר שחפץ הוא בברכה אינה אוכלת משלו ולא בתרומה ולכך הועילו חכמים בתקנתם. וקשה קצת לשיטת התוספות ז״ל דבקיצור ה״ל לשנויי דנפקא מינה שאם הגיע זמן באחד בשבת אינה אוכלת משלו ולא אוכלת בתרומה ולמה ליה לאורוכי ולמימר לפי ששנינו הגיע זמן כו׳ יכול הגיע זמן כו׳ לכך כו׳. והתוספות תירצו זה לומר דהיינו הך שהאריך כל זה לתרץ דנפקא מינה לענין מזונות ותרומה ולכך הוצרך להקדים ולומר לפי ששנינו כו׳ ודוחק דאכתי האריך יותר מדאי. וא״ת לפי שיטה זו מה קא מתמה רב יוסף הא שפיר בעי ומשני ויש לומר דרב יוסף ס״ל דאדרבא איכא למימר דלהכי סתים תנא טעמא דברכה ונקט טעמא שאם היה לו טענת בתולים כו׳ לאורויי דתקנה קבועה שנו כאן ולא מצי למימר אי אפשי בברכה ומנסיב ביום אחד בשבת דמאן דחזי סבר דאחד בשבת לענין נישואין כי הדדי נינהו ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי ולהכי סתים תנא טעמא דברכה כי היכי דלא ליתי לזלזולי וכמו שכתב הר״ן לעיל וכדכתיבנא במתניתין הילכך קא מתמה שפיר דהאי נפקותא מפרש בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ומשום האי טעמא תקנתא דברכה נמי קביע כדי שלא תיעקר תקנתא לגמרי וכדכתיבנא הילכך כיון דבע״כ נשאת ביום ד׳ ולא ביום ה׳ אמאי מניח נפקותא זו המפורשת ותופס נפקותא אחרינא דלא מפרשא שאם אתה אומר אי בעי נסיב ביום א׳ מנא לך למימר שאחר הגיע זמן באחד בשבת שאינו מעלה לה מזונות ורב יוסף לא בריר ליה כולי האי אמר טעמא דברכה קביע דאי הוה בריר ליה הוה ליה לאקשויי להדיא מאי בעי למאי נפקא מינה והא היינו נפקותיה שתנשא בד׳ ולא ביום א׳ ולמה ליה למימר תלי תניא דמפרש וכו׳ אלא ה״ק כיון דאיכא למימר דהיינו נפקותיה שתנשא ביום ד׳ כיון דמפרש בה טעמא שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ וכדכתיבנא למימר דטעמא דברכה לא קבע והיינו נפקותא לענין מזונות ותרומה דמאי טעמא אינו מעלה לה מזונות כיון דאי בעי נסיב כנ״ל פי׳ לפירושם ז״ל ובמאי דכתיבנא ניחא לשיטתם ז״ל לישנא דרב יוסף דקאמר תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא דלכאורה אי אפשר להולמו לשטת התוספות ז״ל ובמאי דכתיבנא ניחא דו״ק. ובקונטרסין מצאתי וז״ל תלי תניא דמפרש טעמא כו׳ תימא והלא במתניתין דידן אינו מפורש בה אלא נפקותא דאיסורא שיכול לאוסרה והוא לא שאל אלא שרוצה נפקותא דממונא דהיינו אם הגיע זמן באחד בשבת ויש לומר דגם במתניתין איכא נפקותא דממונא דאם זינתה הפסידה כתובתה ע״כ. ובמאי דכתיבנא ניחא התוספות:
וז״ל הרא״ה פירושא דשמעתא הכי מסתבר דבעיא דרב יוסף לאו אשאר ימים הוא כלומר למה אמרו ברביעי יותר משאר הימים דהא כדקתני טעמא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב״ד אלא בעיא דרב יוסף למה הזכירו יום רביעי יותר מאחד בשבת דאי לנישואין הא לא אפשר דהא טעמא דקתני לאחד בשבת נמי איתיה שאם היה לו טענת בתולים יכול להשכים לב״ד וכיון דכן לאיזה ענין הזכירו יום ד׳ יותר מאחד בשבת ומהדרינן לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו כו׳. יכול הגיע זמן באחד בשבת כו׳ לכן שנינו כו׳ כלומר לאו לענין נישואין איתמרא דלענין נשואין ודאי אחד בשבת ראוי כד׳ בשבת אלא לענין מזונות דרביעי בשבת ראוי לנשואין יותר שאם הגיע זמנו באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם הגיע ברביעי בשבת מעלה לה מזונות אבל לכונסה ודאי רשאי באחד בשבת כרביעי. אמר רב יוסף מארי׳ דאברהם וכו׳ אלא תלי תניא דמפרש טעמא כו׳ כלומר היאך הוא יכול לתלות משנתינו שדבריו מפורשין בתוכה דיום ד׳ ראוי לנישואין ולא ליום ראשון ויאמר שלא יהא יום ד׳ שנוי לענין הדין שהוזכר עליו דהיינו לענין הנישואין ויהא דוקא לענין אחר שלא הוזכר עליו כלל דהיינו לענין מזונות שלא הוזכר בו יום רביעי כלל אלא הגיע זמן סתם משמע כל שהגיע יום ראוי לנישואין ובכלל קושיא זו נמי היא גופיה מאי טעמא כיון דאמרת דאחד בשבת ראוי לנישואין אם הגיע זמן באחד בשבת אמאי אין מעלה לה מזונות ומהדרינן אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי דוקא דאי משום השכמה לב״ד תנשא באחד בשבת דאיתיה נמי להאי טעמא דודאי יום רביעי לענין נישואין ולעכב תניא ומהדרינן שקדו חכמים על תקנת בנות כו׳ כלומר משום הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל כו׳. ע״כ:
עוד כתב הריב״ש ז״ל בחידושיו ובתשובותיו דיש לפרש שמעתין בדרך אחרת שמתחילה היה שואל מפני מה ברביעי ולא בשאר הימים דאף על גב דבמתני׳ קתני טעמא שאם היה לו כו׳. לא משמע ליה דהא הוי עיקר טעמא דהא לא סגי לאחד בשבת ולא ס״ד שיהא טעם מיוחד לאחד בשבת ומש״ה משמע ליה שיש טעם אחר למשנתינו מבחוץ מפני מה בד׳ ולא באחד בשבת ושאר הימים ומה שאמר במשנתינו שאם היה לו טענת בתולים הוא קצת יפוי כח שיש לד׳ על שאר הימים ומיהו עיקר טעמא דמילתא לאחד בשבת ושאר הימים ליתא במתניתין והשיב לפי ששנינו הגיע זמן כו׳ כלומר מש״ה נשאת ברביעי ולא בשאר הימים משום דבשאר הימים אינו מעלה לה מזונות וברביעי חייב מיד במזונות כדקתני הגיע זמן ולא נשאו והיה להם בקבלה דהגיע זמן אוכלת משלו דמשמע מיד היינו ברביעי וכן הוא לפי המסקנא אבל בשאר הימים לא לפי שאינו זמן לנישואין אמנם לא עלה בדעתו שטעם המזונות מפני הנישואין אבל היה סבור שהנישואין מפני המזונות ולכך שנינו ליום רביעי ולא בכל שאר הימים כי טעם המזונות מספיק לכל שאר הימים ומ״ש יכול הגיע זמן באחד בשבת אף על פי ששאלתו לכל הימים לרבותא נקטיה אף על גב דלית ביה משום אקרורי דעתא. ועתה קשה על זה הלשון שני דברים האחד שבמשנתינו מפרש הטעם לשאר הימים והוא אומר שאין זה עיקר הטעם אפילו לשאר הימים. והב׳ שהוא אומר שטעם משנתינו מפני דין המזונות ודין המזונות הוא תניא דלא מפרש טעמא שלפי דבריו שטעם הנישואין מפני המזונות אין לדין המזונות טעם והא דקרי ליה תניא הודה לדבריו שיהיה פי׳ הגיע זמן דוקא ברביעי כמו שהוא האמת וזהו מה שהקשה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא וכו׳ אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו וכו׳ כלומר אין השאלה על שאר הימים שזה מפורש במשנה אבל מפני מה ברביעי ולא באחד בשבת והשיב כי יש לאחד בשבת טעם מיוחד שאינו בשאר הימים וזה שקדו שזה הטעם אינו מספיק לשאר הימים כי למה יתקנו שיהא טורח שלשה ימים ולא אחד ולא שנים או למה אינה נשאת ביום ה׳ או בו׳ ויהיה לו יותר פנאי גדול לטרוח אבל לפי שמפני טענת בתולים לא היה זמן ראוי לנישואין כי אם ד׳ או אחד בשבת ובחרו ברביעי שיש לו ג׳ ימים לטרוח ולא באחד בשבת שאין לו שהות כלל כי השבת וערבו מפסיקין ולפ״ז ק״ק לשון יכול הגיע זמן כו׳ אבל הפי׳ הראשון הוא מדוקדק וישר ע״כ. ורש״י ז״ל נשמר מזה הפי׳ והיינו שכתב לפי ששנינו כו׳ לקמן מקשי עלה ע״כ. פי׳ אמאי דקאמר לפי ששנינו קא מקשי עלה דאילו במאי דקאמר מפני מה אמרו ליכא קושיא כלל ואילו להאי פירושא בתרא דהריב״ש ז״ל אמאי דקאמר מפני מה אמרו כו׳ קשיא טובא ודברי רש״י ז״ל הסתומין מתפרשין כפי׳ הרמב״ן וכמ״ש ז״ל או באחד מהפירושים דפרישנא לעיל לעניית דעתינו ואין לך לומר דרש״י ז״ל אפשר דס״ל דכיון דרב יוסף שכח תלמודו לא היה לו שום פי׳ בדבריו הראשונים ולא היה יודע מאי קאמר דהא כיון דלא בעי לקמן הכין מאי קאמר אלא דמקשה תלי תניא כו׳ אלמא דהיה לו איזה פי׳ בדבריו הראשונים אלא דהוה מקשה עליו ולהכי כתב רש״י ז״ל לפי ששנינו כו׳ לקמן מקשה עלה. כן נראה לי:
בפרש״י בד״ה בתולה נשאת ליום הרביעי תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא. ובד״ה שפעמים בשבת אבתולה קאי עכ״ל. ולא ידענא מה בא ללמדינו. ולענ״ד דהא גופא קשיא לרש״י בלשון המשנה דקפתח בתרתי בתולה ואלמנה וסיים בחדא. דשפעמים בשבת ע״כ לא קאי אלא אבתולה. ולאלמנה ביום החמישי לא יהיב טעמא. לכך כתב רש״י דתקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא. פירוש דלענין בתולה נתחדשה תקנת חכמים שתנשא בד׳. דקודם התקנה מסתמא היו בתולה ואלמנה שוין להנשא בה׳ משום ברכה דאדם דעדיפא כדמסקינן בגמרא ומסתמא כך היו נוהגין מימות עולם. ומתקנת חכמים ואילך נשתנה דין הבתולה מה׳ לד׳ ונשואי אלמנה נשאר במקומה בה׳ ומשום הכי לא הוצרך לשום טעם. דטעמא דברכה לא הוצרך לאשמעינן כיון דפשיטא לן דמעולם היו נוהגין כן. ואע״ג דלקמן מסקינן דאי איכא בתי דינין דקביעי כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום אלמא דלא קבעו כלל שום יום מיוחד משום ברכה וכמ״ש שם התוס׳ להדיא בד״ה אשה נשאת בכל יום אם כן משמע דה״ה לאלמנה מ״מ נ״ל דהיינו דוקא לענין דלא מקרי עבריינא כמ״ש התוס׳ בשמעתין בד״ה ותנשא בא׳ בשבת וכן פירש המהרש״א להדיא דברי התוספת לקמן ע״ש וממילא דנ״מ נמי לענין דאם הגיע זמן בא׳ משאר הימים מעלה לה מזונות אבל לענין מנהגא לכתחלה ודאי מסתבר דלעולם אף קודם תקנת עזרא נהגו לישא בה׳ משום ברכה. וכ״ש דא״ש טפי למה שאפרש לקמן דף ה׳ דלהאי שינוייא דברכה דאדם עדיפא יש לקבוע ג״כ יום מיוחד משום ברכה דאדם אף אם לא קבעו משום ברכה דדגים כמו שדקדקתי בעז״ה שם מלשון הגמרא:
מתניתין בתולה נשאת וכו׳ ואלמנה וכו׳. הנה הרמב״ם וטוש״ע באה״ע בסימן ס״ד סעיף ג׳ שינו לשון המתניתין וכתבו והבעולה ליום ה׳ נראה דכוונתם דאלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה היא בכלל בתולה דאע״ג דאמרינן לקמן במתניתין דף י״א דכתובתה מנה ואין לה טענת בתולים ולכל מילי דינה כבעולה. מ״מ כיון דאמרינן לקמן דף י״ב וניחוש שמא תחתיו זינתה וכו׳ הרי דיש לה טענת בתולים לענין איסור לבעלה. א״כ שייך בה טעמא דמתניתין שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ דהוא מחשש איסור לבעלה. וכה״ג דייק הב״ח וב״ש שם סעיף ב׳ מלשון הרמב״ם שכתב הנושא את הבעולה צריך לשמוח עמה שלשה ימים דלהכי נקט לשון הבעולה ולא נקט לשון אלמנה כדאיתא בברייתא דקמ״ל דכשהיא אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה צריך לשמוח עמה שבעה ימים. (ומדברי הח״מ שם לא משמע כן). מיהו היה אפשר לומר דאפילו אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ניסת ביום ה׳ כמשמעות לשון המשנה דלא נקט לשון והבעולה. והטעם דלא חששו כל כך משום טענת בתולים באלמנה כיון דכתבו התוס׳ דתקנו בכל הנשים משום אשת כהן וקידשה פחות מג׳ שנים יש לומר דמשום אשת כהן לחוד לא היו מתקנין בכל הנשים אלא משום דלא חילקו בין מתקדשת פחות מג׳ שנים או אחר ג׳ שנים א״כ באלמנה מן הנשואין דלא שייך בה קידשה פחות מג׳ שנים דאין חופה פחות מג׳ שנים לדעת רוב הפוסקים ועיין במשנה למלך פ״ג מהלכות אישות. ותו דאחר הנשואין שוב אין לאביה רשות בה לקדשה מדאורייתא דהוי ליה כיתומה בחיי האב וגם אין מתקדשת למיאון כדאיתא בגיטין דף ס״ה עד שתגיע למדת צרור וזרקו וכו׳ יש לומר דלא תקנו בה משום אשת כהן לחודא. עוד אפשר לומר דלפי מה שכתבנו לקמן דף ה׳ דהא דאמרינן דאלמנה נשאת בחמישי היינו יחוד גמור הראוי לביאה דזה הוא חופה דידה כמ״ש הרא״ש בשמעתין והתוס׳ ביומא דף י״ג והוא מן הירושלמי הלין דכנסין ארמלין וכו׳. ולא דמי לחופת בתולה דאינה אלא חופת הינומא ולא יחוד גמור. וכן דעת רוב הפוסקים ונראה מסתימת הפוסקים דאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה כיון דלכל מילי דינה כבעולה דחופה ונשואין דידה הוא יחוד גמור הראוי לביאה. ולפ״ז יש לומר לפי הטעם שכתבו התוס׳ ד״ה וליום הרביעי וכו׳ ולא בליל חמישי דאיכא למיחש שיטרוד בנשואין ולא יבעול דזהו בבתולה דנשואין דידה היינו על ידי חופת הינומא. אבל באלמנה דנשואין דידה היינו יחוד גמור א״כ מסתמא תבעל מיד. תדע דהא קיש לומר בסוף סימן ס״ח דכיון שנתייחדה עמו שעה אחת שוב אינו יכול לטעון אחר כך טענת בתולים וכן כתבו התוס׳ לקמן דף ט׳ ע״ב ד״ה מאי לאו וכו׳. כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה. א״כ עדיפא טפי שתנשא בליל ה׳ או ביום ה׳ לפי מה שיבואר לקמן דיכול לבא לפני הב״ד כל היום משתנשא ביום ד׳ דכל שיש לקרב הזמן שלא יתקרר דעתו עדיף טפי. ובהא הוי אתי שפיר טפי הא דתני מתניתין שפעמיים בשבת וכו׳ בתר ואלמנה ליום ה׳ משום דגם באלמנה ליום ה׳ איכא האי טעמא היכא דנכנסת לחופה ולא נבעלה. ומה שאמר ליום ה׳ כולל גם כן ליל ה׳ כמו שכתב הב״י בא״ח סימן ע׳ דיום רביעי ויום חמישי כולל גם הלילות ובין בליל ה׳ ובין ביום ה׳ יכול לבא לפני ב״ד. שוב ראיתי בירושלמי ריש כתובות וז״ל בתולה מן הנשואין אימתי נשאת וכו׳ נשמיעניה מן הדא. אם יש עדים שיצאה בהינומא וכו׳ ולא אדכר רביעי. הדא אמרה דלית רביעי כלום נראה פירושו דמדלא אמר אם יש עדים שנשאת ברביעי כתובתה מאתים משום דאין ראיה ממה שנשאת ברביעי דשמא היתה אלמנה מן הנשואין שלא נבעלה. ונראה דמזה נפקא ליה להרמב״ם והטור וש״ע. ואפשר דזה הוא כוונת רש״י שכתב שפעמיים בשבת אבתולה קאי. דלכאורה הוא מלתא דפשיטא ולפמ״ש אתי שפיר משום דהמ״ל דקאי גם על אלמנה כנ״ל. ודוק:
תוס׳ ד״ה בתולה וכו׳ ומיהו גבי איש וכו׳. ובריש קידושין כתבו ז״ל דלא אשכחנא בשום דוכתא בתולה בקרא מפורש גבי נשואין עכ״ל. אע״ג דמצינו בקרא בתולה מעמיו יקח אשה. ומצינו נמי גבי נשואי רבקה והנערה בתולה וגו׳. וצ״ל דכוונתם דמ״מ גבי עיקר דין נשואין לא מצינו ולולי דבריהם היה נראה דיש לומר דאדרבא בהכי מיושב דלא נקט הבתולה כמו גבי איש ואשה משום דאתא למטעי דאקרא קאי לפמ״ש תוס׳ לקמן ד״ה שאם היה וכו׳ דעיקר התקנה משום אשת כהן או קידשה פחות מג׳ שנים. והוא אמינה דומיא דהנך קראי דמיירי בכהן. ורבקה היתה פחותה משלשה שנים כשקידשה אליעזר כפירש״י דנשאת ליצחק כשהיתה בת שלש שנים. להכי נקט בתולה דלאו אקרא קאי. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו חכמים שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי? לפי ששנינו במשנה אחרת: הגיע הזמן שקבע הבעל לחתונה ובשל עיכוב הבעל לא נישאו, ונדחו הנישואין לתאריך מאוחר יותר — אותן הנשים שנקבע להן זמן — אוכלות משלו, מרכוש הארוס, ואף שהן ממשפחת ישראלים, מכל מקום אוכלות בתרומה אם הארוס כהן.
GEMARA: Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: Due to what reason did they say that a virgin is married on Wednesday? It is because we learned in a mishna elsewhere (57a): If the time that the groom designated for the wedding arrived, and the wedding was postponed, and they were not married, the brides are entitled to eat from his food and, if he is a priest, eat teruma.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) יָכוֹל הִגִּיעַ זְמַן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת יְהֵא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת לְכָךְ שָׁנִינוּ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי.

One might think that if the designated time arrived on Sunday, and the wedding was postponed, he would provide her sustenance beginning on Sunday. Therefore, we learned: A virgin is married on Wednesday. Until Wednesday, the designated time is not considered to have arrived, even if the original date was earlier in the week.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לכך שנינו בתולה נשאת כו׳ – להודיע שתקנת חכמים מעכבתו מלכנוס ואין עכבה זו שלו.
(3-4) פרק ראשון
בתולה נשאת ליום ד׳ כך הגרסא ברוב הספרים – והא דלא קתני ביום ד׳ רמז שאף על פי שהגיע זמנה בא׳ בשבת ממתיני׳ ליום ד׳ שלאחריו וכדמפ׳ טעמא בגמרא. והא דקתני בתולה ולא קתני הבתולה כדקתני התם האשה ניקנית פירשו בתוס׳ דבשלמא התם דקאי אקרא דכתיב כי יקח איש אשה קתני האשה כלו׳ אותה אשה שאמר הכתוב אבל הכא דתקנתא דרבנן היא והשתא פתחו בדינא קתני בתולה.
(3-5) שפעמיים בשבת – פי׳ לבתולה קאמר טעמא והא דלא פירש טעמא לאלמנה שקדו או משום ברכה כדאיתא בגמרא משום דלא קביעי דאי אדם בטל הוא ולא איכפת לי׳ בברכה נשאת בכל יום והא דלא קתני אבתולה טעמא דשקדו דאי טרח לי׳ נשאת בא׳ בשבת הלכך נקיט טעמא משום דאיקרורי דעתא דקביעי ושייך בכל אדם.
שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב״ד – פירש״י בעוד שכעסו עליו כדי שלא תתקרר דעתו ויקיימנ׳ באיסורו מתוך שישכים לב״ד יצא הקול ויבואו עדים שזינתה תחתיו. ולפי פי׳ זה יש אומרים דתקנתא דמתניתין לא היתה אלא באותם שהוא צריך לעדים לאוסרה עליו אבל היכא דלית בהו אלא חד ספקא כגון אשת כהן דאפילו באונס אסורה אי נמי באשת ישראל שקדשה פחות משלש שנים ויום אחד לא תקנו כלום חכמים שהרי הוא אוסרה על עצמו וא״צ ב״ד. והקשה בתוס׳ מדאמרינן בגמרא אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת דאלמא משנתינו באותם שהוא נאמן לאוסרה עליו ולא באותם שצריך עדים ואי איתא דעבדו רבנן תקנתא לשאר נשים מנא ליה דס״ל במתניתין שהוא נאמן. ויש מתרצים לפי׳ רש״י ז״ל דלעולם משנתינו בעדים דווקא ומיהו הא דאמר ר״א באומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן הוה קמ״ל דקים ליה בפתח פתוח מצאתי כדאיתא התם והיינו טעמא דאמר אביי אף אנן נמי תנינא דקים ליה דאי לא קים ליה בפתח פתוח לא היו חוששים חכמים לעשות תקנה משום שיבואו עדים שזינתה. ור״ת ז״ל פי׳ משנתינו באותה שהם בנית חד ספיקא כגון אשת כהן וקטנה בת ישראל כדי שישכים לב״ד ויאמרו לו שהיא אסורה עליו דאלו לאותן שצריכין עדים מילתא דלא שכח הוא שיבואו עדים כדאמרינן בגיטין זנות מלתא דלא שכיחא בעדים ומלתא דלא שכיח לא עבדו רבנן תקנתא זו שפעמים יבוא ממנה ביטול פרי׳ ורביה והיינו דמסייע ממתניתין לר״א דלא סגי דתהוי מתניתין אלא באותן שהוא נאמן בלא עדים והביאו ראיה מירושלמי שאמר (שזו) [שלא] יכנוס בב׳ ונהגו העולם לכנוס בשלישי ובעי מה בין שני לשלישי ופריק אינו שוה משתקא יום אחד למשתקא שני ימים ובעי כשמשתקא שני ימים מה בכך ומשני שמא יערב עליו המקח ופריך ויערב עליו ומשני משום דרבי אלעזר דאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואין פירוש זה נכון כיון דתקינו בתולה סתם הא כל בתולה במשמע ותו היכא עבדו רבנן תקנת׳ משום אשת כהן וקטנה בת ישראל והוה מעוטא דמעוטא אלא וודאי הנכון דתקנה הוא לכולהו ומשום כולהו נצרכה דאלו משום אשת כהן וקטנה בת ישראל לחוד מעוטא דמעוטא נינהו ואלו משום בתולה לחוד לא שכיח שיבואו עדים שזנו והיינו דסייעי׳ אביי לר״א ממתניתין דאי לאו דאיכא נמי אותן שהוא נאמן עליו שישכים לב״ד לא הוו עבדי רבנן תקנתא משום אידך לחוד ואפילו רש״י ז״ל כך רצה לומר דלא סוף דבר תימא כבר תקנו חכמים כן מפני אותן שהוא נאמן לחוד אלא אפילו לאותן שהוא אינו נאמן מהני תקנתא שיצא הקול ויבואו עדים והירושלמי נמי אחד מתרי טעמי נקט.
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי – פירוש לאיזה נפקות׳ אמר יום ד׳ לבדו שהרי יכולה להנשא בא׳ בשבת שיכול להשכים לב״ד. וליכא למימר דתנא חדא מנייהו נקט. חדא דא״כ הוה ליה לתפוס אחד בשבת שהוא קודם ועוד דבתחלת המסכתא לא היה לו לסתום דבריו כן ועוד שום תנא לישתמיט וליתני באחד בשבת לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה פי׳ דהא דנקט ד׳ דווקא אינו משום זמן נישואין דוודאי אפילו א׳ בשבת ראוי לנשואין אלא משום דין מזונות נקיט ליה באם הגיע הזמן בא׳ בשבת אינו מעלה לה מזונות וע״ז תמה רב יוסף ואמר תלי תניא דמפרש טעמא בדתני׳ דלא מפרש טעמא כלו׳ היכא אמרי׳ דקתני תנא דמתני׳ דמפרש טעמא משום דהשכמה לב״ד יהא טעמו משום מזונות דאידך מתניתין דהגיע זמן דלא מפ׳ ביה טעמא שאותו זמן יהיה יום ד׳ דבשלמא אי פריש התם דהגיע זמן היינו יום ד׳ הוה אפשר לומר דהכא אגב אורחא בעי תנא לאשמועינן ההוא דינא ואע״ג דלאו דוכתא הכא אבל השתא דהתם לא מפרש טעמא היכא תליא ביה מתניתין דהכא דמפרש טעמא דשייך באחד בשבת. וא״ת בלא״ה ה״ל להתמהא כיון דאחד בשבת ראוי לנשואין למה אינו מעלה לה מזונות. וי״ל דאה״נ אבל הא עדיפא ובכלנה דהא איתא נמי להאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ליום הרביעי. ואם תאמר ותנשא ליל חמישי י״ל שמא לא יהיה פנאי לבעול בלילה משום שמחת החופה ומשום כתיבת הכתובה דמגבי בה טפי כדמשמע בפרק תנוקת שהיו שוהין בכתיבת הכתובה חצי לילה והכא עם סעודת הנישואין ישהו כל הלילה ולמחר אין ב״ד יושבין אלא עד חצות ועי״ל דאין רגילות לעשות נשואין בלילה. תוס׳. עד כאן הריב״ש בחדושיו:
וז״ל הרא״ש בחדושיו ליום הרביעי אבל ה׳ לא משום דליכא כתובה דלא רמי בה תגרא כדאמר במסכת שבת [קל א׳] ואתי למיטרד ולא בעיל דאפילו עכשיו שנשאת ברביעי רגילין לשהות עד חצי הלילה כדאי׳ בנדה בריש תנוקת שאני כתובה דמגבי טפי עד דכתבי לה. עד כאן. והיה נראה לתרץ דאה״נ דתנשא בליל חמישי ועדיפא נמי מיום ד׳ דליכא למיחש לאקרורי דעתא כלל אבל ביום ד׳ איכא למיחש לאקרורי דעתא אלא דחכמים לא חששו לזמן פורתא כהאי לאקרורי דעתא כדאי׳ בגמרא לקמן וסגי להו למתקן דתנשא ברביעי ובליל ה׳ ולא בשאר הימים ותנא תחילת התקנה דהיינו יום ד׳ קא נקיט לרבותא וכ״ש ליל ה׳: (חסר לשון) ואף על גב דאמרינן בגמרא בתולה נשאת ליום ד׳ ונבעלת בה׳ אין עיקר תקנתם אלא שתנשא ברביעי ולא בעילה בה׳ דטעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מיקרי עבריינא ולאקרורי דעתא לא חיישינן אף על גב דנבעלת בד׳ כדאיתא בגמרא לקמן ולא תקנו חכמים בענין הבתולה מידי אף על גב דעיקר טעמא משום טענת בתולים וה״ל למיחש דלמא ישא ברביעי ויבעול בששי ואחר כך תתקרר דעתו דמסתמא תקיף יצריה ולכשישא יבעול ולא ימתין ומיהו משום ברכה דליל ה׳ לא חשו רבנן ואף על גב דיבעול בד׳ עצמו לית לן בה וכדכתבינן דברכה לאו מעיקר תקנה הוא הילכך הא דתנן נמי ואלמנה ליום ה׳ לאו תקנת חכמים מיקרי דאי משום ברכה לא מיקרי עבריינא וכדכתבינן ואי משום שקדו חכמים שיהא שמח עמה נמי לא מיקרי תקנת חכמים דכיון דלא קביע דאדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נסיב אלמנה בכולהו יומי לכך לא הוי מכלל תקנת חכמים דהוו תקנות קבועות וכתב הריטב״א ז״ל ביבמות כל מידות חכמים כך הם שלא לחלוק גזרותיהם ותקנותיהם דאי לא לא קיימא ואם אתה מחלק בהם נתפרדה החבילה ע״כ. הילכך תקנת אלמנה לא הויא מכלל תקנת חכמים אבל שתנשא הבתולה בד׳ ולא בא׳ הויא לה תקנה קבועה ואם תאמר והא דאמרינן לקמן אי איכא בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום ופריך תלמודא והא בעינן שקדו ומשני דטריח ליה אלמא דתקנתא דנשאת בד׳ נמי לאו תקנתא קבועה הוי דהיכא דטריח ליה נשאת בא׳ בשבת וכן כתבו רוב המפרשים ז״ל וכדבעינן למכתב בס״ד ויש לומר דה״מ היכא דליכא תקנת עזרא דבתי דינין קבועין בכל יום ולכך היכא דטריח ליה נשאת בא׳ בשבת או בשני בשבת ואפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל לקמן דטריח ליה. אם טרח לפני השבת וכו׳ כונסה בא׳ בשבת או שני בשבת. ע״כ. פי׳ להכי סיים הרב ז״ל או בשני בשבת לומר דכיון דאי בעי נסיב בשני בשבת משום איקרורי דעתא לא ישא בא׳ בשבת אף על גב דטריח ליה דמאן דחזי לא ידע דמשום הכי הוא אלא דא׳ בשבת ורביעי בשבת ושאר הימים לענין נשואין כי הדדי נינהו ולא לפלוג בין א׳ בשבת לד׳ בשבת ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי ואתו לפנואי (חסר לשון). שאם היה טענת בתולים כו׳ והא ודאי ליתא דהא מה שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות מעשרה תקנות שתקן עזרא ולא היתה תקנת עזרא משום הכי דבמרובה מפרש טעם תקנותיו ולא משום הכי הוה כדאיתא וזהו שכתב רש״י בב׳ ובה׳. אחד מעשרה תקנות כו׳ ולכך תקנו שנשאת בד׳ שאם היה לו טענת בתולים כו׳ וכיון דאיכא למיטעי בהאי לישנא דנקיט מתניתין עד שהוצרך רש״י ז״ל לתקן וכדכתבי׳ אמאי לא תני איפכא שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ ופעמים בשבת בתי דינין יושבין כו׳ ובמאי דכתיבנא ניחא דמשום שפעמים בשבת בתי דינין יושבין כו׳ דהיינו לבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א׳ הילכך מאי דתניא נמי שפעמים בשבת קאי למיהב טעמא אדינא דבתולה אמאי תנשא בד׳ ולא ביום א׳ אפילו היכא דטריח ליה וכדכתבינן וכיון שכן להכי קדים נמי שפעמים בשבת כו׳ דאילו הוה תני שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ ופעמים בשבת כו׳ הוה משמע דלא בעי למיהב טעמא אלא אמאי ביום ד׳ ולא ביום ב׳ או ג׳ או ה׳ או ו׳ ומאי דתני פעמים כו׳ היינו לתרוצי דאטו מי ליכא בית דין בכל יום אמאי קבעינן יומא לבתולה אבל אמאי דתני בתולה ליום ד׳ או לשלול יום א׳ או יום אחר אין במתני׳ רמז טעם כלל אבל השתא דתני הכי שפעמים בשבת וכו׳ שאם היה לו וכו׳ אתא לרמוזי טעמא דבתולה אמאי ביום ד׳ ולא ביום ה׳ וכדכתיבנא ואפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל שפעמים בשבת. אבתולה קאי ודו״ק:
והר״ן כתב בפירושיו על ההלכות וז״ל ומקשו הכא כי היכי דתני תנא טעמא למעוטי שאר ימים ליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי א׳ בשבת כו׳. וליתני נמי טעמא דאלמנה ביום ה׳ כו׳ תירצו בזה משום דהני טעמי לא קביעי דהיכא דטריח ליה נשאת בא׳ בשבת ואדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נושא את האלמנה בכל הימים משום הכי לא קתני להו. ולא נהירא לי דבשלמא אי לא הוה תני דינא שפיר דמי משום דלא קביעי לא תני ליה אבל כיון דדינא תני אף על גב דלא קביעי אמאי לא תני בהו טעמא לפיכך נראה לי דתנא מסתים להו סתומי להני טעמי כי היכי דלא ליתו לזלזולי בתקנתא (חסר). ומיהו דוחק לומר שהוצרכו חכמים ליחד יום לאלמנה וכו׳. ועיקר יחוד יום ד׳ לבתולה משום שהוצרכו ליחד ימים לבתולה משום טענת בתולים דהוא מילתא דאיסורא דסגי לן דנייחד יום ד׳ לבתולה משום שאר ימים דהויא מלתא דאיסורא והבו דלא נוסיף עלה דנייחד יום לאלמנה נמי מחמת כן והנכון מאי דכתבינן לעיל וזהו שכתב רש״י ז״ל שפעמים בשבת. אבתולה קאי. פירוש ולא אאלמנה לאפוקי מלישנא בתרא דכתב הר״ן ז״ל וכדכתבי׳ כנ״ל הילכך נקטינן לפי שיטה זו של רש״י דכי ליכא תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ואין כאן שום תקנתא קבועה דכי טרח אשה נשאת אפילו בא׳ בשבת ומשום ברכה לא מיקרי עבריינא ואינה אלא עצה טובה וכי איכא תקנת עזרא הויא ליה תקנה קבועה דאפילו טרח אינה נשאת באחד בשבת ותקנת שקדו הויא ליה תקנה גמורה וכדכתבינן. ומיהו לעולם טעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ותקנת האלמנה לא קביעא ולא הויא תקנה גמורה אפילו לבתר תקנת עזרא וכדכתבינן. ומיהו הרמב״ן כתב בחידושיו וז״ל והא דלא קא מפרש במתניתין טעמא לאלמנה אמאי בה׳ משום דהתם לאו תקנתא דרבנן היא דנימא דוקא תנשא ליום ה׳ אלא משום שקדו הוא ואי אדם בטל הוא אף בשאר ימות השבוע תנשא כדאיתא בגמרא לקמן ולמאן דאמר משום ברכה היכא דאמר לא איכפת לי שמעינן ליה והכי מוכח בגמרא וכן כתב רש״י ז״ל הילכך לאו עכובא הוא אבל בתולה ודאי עכובא הוא משום איסורא דחיישינן לאקרורי דעתא ותקנתא הוא דתקון רבנן ואפילו משום שמדא נמי לא מבטלינן ליה והיינו טעמא נמי דלא קתני במתניתין מפורש שקדו לבתולה דאי טרח ליה נשאת נמי באחד בשבת אלמא לא קתני אלא טעמא דאיתיה לעולם ולא מחלפא ע״כ. וכן כתבו הרשב״א והרא״ה ז״ל והא דכתיבנא לעיל דהר״ן ז״ל דחה דבריהם ז״ל מה שנ״ל כתבתי:
ועוד כתבתי באלו שתי הלשונות של רש״י ז״ל לקמן בגמרא גבי הא דאמרינן אלא אי איתמר כו׳ וגבי הא דאמרינן ותנשא בא׳ בשבת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יכול הייתי לומר שאם הגיע זמן זה באחד בשבת ולא נישאה יהא הארוס מעלה לה מזונות מיד? לכך שנינו: בתולה נשאת ליום הרביעי. שעד יום רביעי בשבוע אין אנחנו חושבים שהגיע הזמן, גם אם התאריך שקבע היה קצת קודם לכן.
One might think that if the designated time arrived on Sunday, and the wedding was postponed, he would provide her sustenance beginning on Sunday. Therefore, we learned: A virgin is married on Wednesday. Until Wednesday, the designated time is not considered to have arrived, even if the original date was earlier in the week.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב יוֹסֵף מָרֵיהּ דְּאַבְרָהָם תָּלֵי תַּנְיָא בִּדְלָא תַּנְיָא הֵי תַּנְיָא וְהֵי לָא תַּנְיָא הָא תַּנְיָא וְהָא תַּנְיָא אֶלָּא תָּלֵי תַּנְיָא דִּמְפָרֵשׁ טַעְמָא בִּדְתַנְיָא דְּלָא מְפָרֵשׁ טַעְמָא.

After citing the statements above, Rav Yosef said in astonishment: Lord of Abraham, Shmuel makes that which is taught dependent on that which is not taught, using the latter to explain the former. The Gemara asks: Which is taught and which is not taught? Both this mishna is taught and that mishna is taught. The Gemara answers: Rather, Shmuel makes the halakha that is taught in the mishna here, whose reason is explicit, dependent on a halakha that is taught in the later mishna, whose reason is not explicit. Citation of the later mishna contributed nothing to the understanding of the mishna here.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מריה דאברהם כו׳ – תמה על דברי רבו ואמר מריה דאברהם מה זה היה לשמואל לומר כן ועוד שחלה רב יוסף ושכח תלמודו ותוהה על דבריו הראשונים.
תלי תניא בדלא תניא – תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה.
ומקשינן לרב יוסף הי תניא והי לא תניא הא תניא והא תניא – זו שנויה וזו שנויה.
אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא – משנתינו טעמא מפורש בתוכה כדי שישכים לבית דין והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות.
ותניא דלא מפרש טעמא – לאו דוקא, דלא קתני לא תנשא, ולא הטעם, אלא במשנתנו קתני שאינה נשאת. ויש אומרים מדקתני הגיע זמן, ולא קתני לאחר זמן, אם לא נשאו מעלה לה מזונות, אלמא יש זמן אחר, ולמעוטי א׳ בשבת, דאי לשאר יומיה למה ליה למתנייה כלל. ואינו מחוור.
ובלישנא בתרא נייח ליה טפי משום דלישנא דברייתא נקיט ואזיל עד דאמר ועכשיו ששנינו שקדו. וזה הפירוש על דרך דברי רש״י. תדע דלישנא קמא דומיא דלישנא בתרא היא, מדקאמר יכול הגיע זמן בא׳ בשבת, אלמא הגיע זמן בשאר הימים לא צריכא ליה. ויש דברים אחרים הרבה בשמועה זו, ומרבים הבל.
ואמר: תלי תניא דמפרש טעמא. כלומר, משנתנו שטעמיה מפורשין ומספיקין לתקנתן, אלא שאנו צריכין לחקור טעם מפני מה אינה נשאת אף ביום אחד בשבת, שהטעם השנוי מספיק לו גם כן ותולה אותה בדתניא, שאין טעמא מפורש, דאפילו שנו כן במשנתנו מפורש ולא באחד בשבת שאם הגיע זמן ולא נשאו אינה מעלה לה מזונות עד רביעי בשבת, לא ידענו עדיין טעם תקנתן זו, שאין זה טעם אלא גזירת דין, ואין מן הדין לומר שמשנה זו שהיא ברורה ומגלה פירושיה וטעמיה תלויה בדבר שאין בו טעם. אלא הכי אמרוה נהלי מפני מה אמרו וכו׳.
ולא גרסינן אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב שמואל, דרב יוסף גופיה הוא דאמר ליה, דרמי פלוגתא אנפשיה הוא ומדכר.
אמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא, הי תניא והי לא תניא כו׳, אלא תליא תניא דמפרש טעמא כו׳ – כלומר, האיך הוא יכול לתלות משנתינו שדברים מפורשים דיום רביעי ראוי לנשואין ולא יום אחר, ויאמר שלא יהא יום רביעי שנוי לענין הדין שהוזכר עליו דהיינו לענין נשואין, ויהא דוקא לענין אחר שלא הוזכר עליו כלל, דהיינו לענין מזונות, שלא הוזכר בה יום רביעי כלל, אלא הגיע זמן סתם משמע כל שהגיע יום ראוי לנשואין. ובכלל קושיא נמי היא גופה מאי טעמא, כיון דאמרת דאחד בשבת ראוי לנשואין אם הגיע הזמן בא׳ בשבת אמאי אין מעלה לה מזונות.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יוסף מריה דאברהם וכו׳. כתב רש״י ז״ל מתמה על דברי רבו ואמר מריה כו׳. ועוד שחלה רב יוסף כו׳ פי׳ לפי׳ הוקשה לו דאיהו גופיה קאמר האי מימרא ומעיקרא מאי סבר ותירץ דמשמיה דרבו קאמר לה מעיקרא ושוב קא מתמה עלה דשמואל דמה זה היה לו לומר כן. ואכתי קשיא דא״כ הול״ל הכי אמר רב יוסף רב יהודה אמר שמואל אמר הכי ומריה דאברהם וכו׳ דהו״ל לאתויי מימרא דרביה מעיקרא כדי לאקשויי עלה ולא לומר דברי רבו כמו שאין לו בהם שום קושיא ושוב קאמר מריה דאברהם כו׳ תמיה גדולה שאין בדברי רבו שום טעם דקאמר אמר רב יוסף אמר רב יהודה כו׳ ושוב קאמר אמר רב יוסף מריה דאברהם וכו׳ ותירץ ז״ל דרב יוסף חלה ושכח תלמודו והיינו מימריה דמעיקרא ושוב כשנתיישב תהא על דבריו הראשונים והשתא ניחא דהיכי טעה כולי האי רב יוסף בדברי רבו כן נראה לי ועוד יש לפרש לשונו ז״ל בדרך אחר וזה יותר מדוקדק וישר:
תלי תניא בדלא תניא. ראיתי מי שפירש דה״ק תולה שנויה במשנה שעדיין אינה שנויה כלומר שהיא אחרונה שדרך לתלות האחרונה בראשונה ולא הראשונה באחרונה וליתא דא״כ מאי מקשה הי תניא כו׳ לכך פרש״י ז״ל תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה ומקשה לרב יוסף וכו׳. כך מצאתי בקונטרסין וזה הפי׳ אין לו רגלים כלל ואינו כדאי שישמור ממנו רש״י ז״ל ונ״ל דקשיא ליה לרש״י ז״ל דאיכא לפרושי דברי רב יוסף דה״ק רב יוסף תלי משנתינו בדין שאינו שנוי בשום משנה דמאי דקאמר יכול הגיע זמן באחד בשבת אינו מהמשנה כי אם דברי שמואל והיינו דקאמר בדלא תניא ואם כן מאי מקשינן עלה דרב יוסף הי תניא כו׳ ותירץ ז״ל דפי׳ תניא היינו שנויה וכיון שכן אי כוונת רב יוסף היתה כדכתיבנא לא הול״ל אלא תלי בדלא תניא פי׳ תולה משנתינו דקא אתינן עלה בדין חדש שאינו שנוי במשנה אבל השתא דקאמר תלי תניא בדלא וכו׳ משמע דהיינו עדיפותא דמשנתינו שהיא שנויה וכיון שכן ע״כ גריעותא דאידך מתני׳ שאינה שנויה וה״ק תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה ולכך מקשינן עלה דרב יוסף הי תניא וכו׳ פי׳ מדקאמר דחדא תניא פי׳ שנויה ממילא משמע דאידך אינה שנויה והא ליתא דהא תניא והא תניא והשתא ניחא שהאריך וקאמר הי תניא והי לא תניא וכו׳ ובלא דברי רב יוסף ליכא לאקשויי מידי דהא ודאי קושיא אלימתא איכא עלה דשמואל כי היכי תלי משנתינו בדין חדש שלא הוזכר במשנה אבל עלה דרב יוסף דקאמר תלי תניא וכו׳ הוא דמקשינן. וראיתי בקונטריסין שלכך כתב רש״י ז״ל ומקשינן לרב יוסף לפי שדרך התלמוד כשאמורא אומר מימרא ובא אחד להקשות עליו ובא אחר ומקשה למקשה מסייע לראשון לכך כתב רש״י ז״ל שכוונתינו אינו לסייע לשמואל כי אם להקשות לרב יוסף, ע״כ. וגם זה הבל ומה שכתבתי הוא הנכון. ואם תקשה סוף סוף היכי קאמר בדתניא דלא מפרש טעמא והא אפילו הדין עצמו אינו מפורש. תשובתך הא פרישנא לעיל דשפיר מתנייא הך דינא מדקתני הגיע זמן וכמו שכתב בחידושי הרמב״ן א״נ מדקתני ולא נשאו כדפרישית לעיל. ודע דכי קאמר אלא תלי תניא דמפרש טעמא כו׳ היינו פי׳ למאי דקאמר מעיקרא תלי תניא בדלא תניא דכל משנה שיש בה טעם שגורה בפי הכל מקרי שנויה שאינה נשכחת כדאיתא:
בד״ה נשאת הא כו׳ דאי תני הכי ה״א אפי׳ בע״כ כדמשני גבי הא דפריך וליתני האיש קונה כו׳ עכ״ל והא דקתני האיש מקדש ע״ש בתוס׳ וכמ״ש מהרש״ל:
בד״ה שאם היה לו כו׳ וי״ל דלא מייתי אביי ראיה לר״א אלא שהוא בקי כו׳ עכ״ל ר״ל הא דנאמן לאוסרה ולא נימא שהוא משקר במזיד לא נחית ליה אביי לאתויי ראיה אלא משום שמא הוא טועה וסבר שמצא פתח פתוח ואינו כן ואהא מייתי ראיה שפיר שהוא בקי ואינו טועה דאל״כ לא יצא הקול כו׳ וק״ל:
בד״ה מפני מה כו׳ אין שואל הטעם כו׳ דא״כ לא הוה משני מידי אלא כו׳ והוא מניח נפקותא זו כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו כפרש״י ששואל על הטעם ורב יוסף הוא דקשיא ליה הכי דתלי תניא דמפרש טעמא כו׳ דלא הל״ל האי לישנא דתלי תניא כו׳ בדתניא דלא מפרש טעמא אלא דה״ל להקשות בפשיטות דעל הטעם לא משני מידי אבל על הנפקותא שפיר קאמר דתלי כו׳ דשבק נפקותא המפורשת כו׳ ומיהו ק״ק לפי׳ התוס׳ דאינו שואל כלל על הטעם אלא על הנפקותא מאי קא קשיא לרב יוסף ואימא דלכך שבק הנפקותא המפורשת במתני׳ משום יום א׳ בשבת דלא שייכא נפקותא דמתני׳ ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דברים אלה אמר רב יוסף כפי ששמעם מרבו. ועל כך תמה: מריה [רבונו] של אברהם! תלי תניא בדלא תניא [תולה שמואל כאן את מה ששנוי בשאינו שנוי], כלומר, הוא מסביר דבר שנוי ומפורש על פי דבר שלא שנינו כלל?! על דברי רב יוסף תוהים: הי תניא והי לא תניא [איזו שנויה ואיזו אינה שנויה]? הלא הא תניא והא תניא [זו שנויה וזו שנויה], שהרי גם משנתנו וגם המשנה האחרת שנויות הן! אלא יש לפרש את תמיהתו כך: תלי תניא דמפרש טעמא [תולה שמואל הלכה שנויה שמפורש טעמה במשנתנו] בדתניא דלא מפרש טעמא מה ששנויה ושאין מפורש טעמה], שהרי לא הוסיף ביאור למשנתנו מן המשנה האחרת שהביא.
After citing the statements above, Rav Yosef said in astonishment: Lord of Abraham, Shmuel makes that which is taught dependent on that which is not taught, using the latter to explain the former. The Gemara asks: Which is taught and which is not taught? Both this mishna is taught and that mishna is taught. The Gemara answers: Rather, Shmuel makes the halakha that is taught in the mishna here, whose reason is explicit, dependent on a halakha that is taught in the later mishna, whose reason is not explicit. Citation of the later mishna contributed nothing to the understanding of the mishna here.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים הָיָה מַשְׁכִּים לב״דלְבֵית דִּין וְתִינָּשֵׂא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין בשָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהֵא טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה שְׁלֹשָׁה יָמִים אֶחָד בְּשַׁבָּת וְשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת וּשְׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת וּבָרְבִיעִי כּוֹנְסָהּ.

Rather, if it was stated, this is how it was stated: Rav Yehuda said that Shmuel said: Due to what reason did the Sages in the mishna say that a virgin is married on Wednesday? It is so that if the husband had a claim concerning the bride’s virginity, he would go early the next day to court and make his claim. The Gemara asks: But if that is the reason, let her marry on Sunday, as then too, if the husband had a claim concerning the bride’s virginity, he would go early the next day to court and make his claim. The Gemara answers: The Sages were assiduous in seeing to the well-being of Jewish women and instituted that the wedding take place on Wednesday, so that the groom would exert himself in arranging the wedding feast for three days: Sunday, Monday, and Tuesday, and on Wednesday, he marries her.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שקד
שקדא(סוטה מט) בטלו השקדנים (משנה אבות פרק ג) הוי שוקד ללמוד תורה. (סנהדרין יד.) הוה משתקד ברבי יוחנן למסמכיה. (כתובות ב.) שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל. (כתובות מג) שקוד מנו שמואל פירוש זה שנקרא שמואל שקיד שהיה שוקד על דלתי תורה:
א. [פלייסיג זיין וואכען.]
ותינשא באחד בשבת – כולה רב יוסף קאמר לה.
אלא אי אתמר הכי אתמר א״ר יהודה אמר שמואל – ולא גרסינן רב יוסף דהא רב יוסף גופיה קאמר אלא אי איתמר.
מפני מה אמרו כו׳ – בניחותא גרסינן לה ולא בא להקשות אלא ותנשא באחד בשבת.
ותנשא באחד בשבת – לא בעי לשנויי דנשאת ברביעי כדי שתבעל בחמישי משום ברכה שנאמרה בו לדגים כדאמרינן לקמן (דף ה.) ועוד למה לי טעם דשקדו תיפוק ליה משום ברכה ואומר ר״י דטעם דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן ומאי נפקא מינה אלא ודאי דמשום ברכה לא מקרי עבריינא.
ותנשא באחד בשבת. כולה רב יוסף קאמ׳ לה.
ומהדרינן: אלא אי איתמר הכי איתמר, אר״י אמר שמואל מ״מ אמרו בתולה נשאות ליום ד׳ – דוקא, דאי משום השכמה לבית דין, תנשא בא׳ דאיתא נמי להאי טעמא, דודאי יום רביעי לענין נשואין ולעכב תניא.
ומהדרי: שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל, שיהא טורח בסעודה – כלומר משום הא דתני שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג׳ ימים א׳ בשבת ב׳ בשבת ג׳ בשבת, ובד׳ כונסה. ולאו סברא דשמואל היא, דהא מתניתין היא בהדיא, אלא דמפרש לה במתניתין ממתניתא, והכי מוכח מהא דאמרינן לקמן (ג, א) והא בעינן שקדו, דטרח לי׳ וכו׳, ואמרינן מאי שקדו דתניא, אלמא לאו דשמואל היא. והאי דקרי ליה תקנת בנות ישראל, כדי שיהא פנוי בשבעת ימי המשתה לשמח עמה. אי נמי לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ואמטו להכי א׳ בשבת לא קא חזיא, שאין אדם טורח בסעדה אלא אותה שבת. והיינו דאמרינן לקמן (ג, ב) ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בג׳, ולא נהגו בא׳ בשבת, משום דבעינן שקדו מאי דאפשר, ובג׳ איכא שני ימים מיהת, והיינו דאמרינן ובשני לא יכנוס, דג׳ עדיף דאיכא שקדו טפי. ובירושלמי (בפרקין ה״א) אתמר עלה אינו דומה משתהא יום א׳ למשתהא ב׳ ימים. ומכל מקום טעמא דנהגו העם לכנוס בג׳ ולא בא׳ בשבת, משום שקדו הוא כדפרישית, וכיון דא׳ בשבת לא חזאי, ליכא נמי דחזי בשאר יומי אלא ברביעי כדקתני טעמא, שאם היה לו טענות בתולים היה משכים לבית דין.
והמשנה הראשונה ממנו אמנם באה לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין אמר הר״ם אשר חייב שתנשא הבתולה ליום ד׳ ולא תנשא באחד בשבת כדי שיכין החתן ויטרח שלשה ימים קודם החופה ואי אפשר פחות מזה לבנות ישראל ואלמנה ביום חמשי כדי שישמח עמה ג׳ ימים חמשי וששי ושבת וזה כלו במקומות אשר אין בית דין יושבין זולת שני וחמשי אולם כאשר היה בית דין קבוע בכל יום הנה ינשאו באי זה יום שתרצה לבד יום האחד ויום השבת שלא יבא לידי חלול שבת מפני צורך הסעודה ושאר הימים מותרין ובתנאי שיכין בסעודת החופה ג׳ ימים קודם לזה ואין ראוי לעשות מלאכה בג׳ ימים אם נשא בעולה ואם נשא בתולה ז׳ ימים שהם ימי משתה ואין הפרש בנשואין בין בחור ואלמון לענין שמחה ואולם לענין ברכה יש חלוק שאם היה החתן בחור ואע״פ שהיא בעולה או היתה הכלה בתולה ואע״פ שהוא אלמון יתחייב להם הברכה ז׳ ימים ואם היה אלמון שנשא אלמנה הנה הברכה יום אחד לבדו ר״ל ברכת חתנים ובאור טענת בתולים חשד הבתולות והוא שיטעון שלא מצא אותה בתולה:
ויש מפרשין שלא נאמר דין תרי ספיקי אלא בשותקת לא מודה ולא מכחשת אבל כל שמכחישתו ואומרת בתולה נבעלתי שוב אין כאן תרי ספיקי שהרי אף היא מודה שלא נאנסה ואין כאן עוד אלא ספק אחד אם זינתה אם לא זינתה ומשנתנו אף באשת ישראל שנתקדשה יתירה מבת שלש ובמכחישתו ואוסרין אותה עליו מספק סוטה וכן יש מפרשים שיש טענת בתולים אף באשת ישראל לענין הפסד כתבה שהרי לגבי כתבה אין כאן תרי ספיקי שאף אלו אמרה קודם שארסתני נאנסתי איבדה כתבתה משום מקח טעות וכל שטרח בסעודה וטען טענת פתח פתוח נאמן להפסידה כתבתה אע״פ שאינו נאמן לאסרה הואיל ויש בה תרתי ספיקי אלא שכותב לה כתבה אחרת מטעם אסור לשהות את אשתו וכו׳ ויש נאמן לאסרה ולהפסידה והוא שטרח בסעודה והיא אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחות מבת שלש ויש נאמן לאסרה ולא להפסידה במקום שאין בו אלא ספק אחד ולא טרח בסעודה לדעת קצת או שנתיחד ולא טען ולאחר זמן טען ויש שאינו נאמן לא לאסרה ולא להפסידה כמתניתין דהנושא את האשה והיא אומרת משארסתני נאנסתי שנאמנת שאין כאן הכחשה מזה לזה והוא טוען שמא והיא טוענת בריא ואע״פ שדברים אלו אמתיים וכמו שנרחיב בהם את הדבור למטה לענין פירוש מיהא אין נראה לי לפרש משנתנו לענין כתבה אלא לענין איסור ובאשת כהן או באשת ישראל על אחד מן הדרכים שפירשנו או בנתקדשה פחותה מבת שלש שנים או במכחישתו או שמא יתברר בעדים ולקצת רבני צרפת ראיתי שדוחקים לומר שנוהגים היו בבית דין לאסור אף באשת ישראל ובמקום תרתי ספיקי ובלא עדים מחשש פרוצות שאם יראו שלא יאסרום יקלו בעצמם ואין הדברים נראין שאם כן כשהקשו בגמרא על שמועתו של ר׳ אלעזר אמאי ספק ספיקא הוא היה לו לתרץ משום פרוצות ואם מפני שנוח לו להעמידה בדין גמור יתרצה באשת כהן אי נמי באשת ישראל ומשום פרוצות אלא שעקר הדברים כמו שפירשנו:
ונשוב לביאור משנתנו והוא שטעם קביעות יום נשואין לבתולה ברביעי מטעם שיהא משכים לבית דין ובגמרא שאלו תנשא באחד בשבת וישכים בשני בשבת ותירצו שקדו חכמים על תקנתם של בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת אם מדרך כבודן אם מצד שיהא טורח בסעודה כדי שלא יהא נקל בעיניו להרוס הבנין ולהוציא עליה שם רע כדי שלא יפסיד מה שטרח בסעודה ומתוך כך אמרו בגמרא שכל שאין טעם השכמה לבית דין כגון מקום שבית דין קבועים שם בכל יום או בכל יום שיזדמן או שאין בית דין כלל אף בשני וחמשי שאשה נשאת בכל יום ובלבד שיטרח בסעודה שלשה ימים קודם היום וכבר הזכרנו למעלה טעם אחר באחד בשבת מגזירת חלול שבת אלא שאין הכל מודים בו כמו שיתבאר וכתבו גאוני הראשונים שמאחר שתקנת שקדו נתקנה אם לא רצה לטרוח בסעודה אלא שרוצה לכנוס בלא סעודה יכולה היא לכופו בכך ולעשות הוצאת חפה לפי כבוד שניהם וגדולי הדור כתבו שאם אמרה היא אי אפשי בתקנת חכמים להוציא ממוני לאחרים ואני רוצה שתכנוס אעפ״י שהוא אחד בשבת הואיל והגיע זמן ואף טעם איקרורי במקומו ואי משום תקנת שקדו לא ניחא לי בהאי תקנתא ומעתה אם אי אתה רוצה לכנוס העלה לי למזונות אף הוא יכול לכופה שהרי מכל מקום חולק הוא עמה בכבוד הוצאת החפה ועוד שהרי משיאתו שם רע בשכנותו וקביעות יום חמשי לאלמנה לא הוזכר טעמו במשנתנו שמאחר שאין הטעם מחשש איסור לא חשש להזכירה ובגמרא פירשו שמתוך שאין באלמנה ברכת חתנים אלא יום אחד למחר יהא משכים למלאכתו והולך ומתוך כך שקדו חכמים על תקנתן שתהא נשאת בחמישי ומתוך שמתיחד עמה בליל ששי ולמחרתו ערב שבת אינו נותן לב למלאכתו ושמח עמה שלשה ימים חמשי בשבת וששי בשבת ושבת משום כבודן של בנות ישראל ויראה מכאן שאין אסור בעשיית מלאכה שלא תקנו הענין אלא שלא יהא נותן לב למלאכתו ויש אומרים שמאחר שחכמים תקנו כן אסור ואין נראה לי כן אלא ביום ראשון שיש בו ברכה ומכל מקום בבתולה כל שבעה אסור במלאכה שהרי כלם ימי ברכה ויום טוב ואף בדרש אמרו שהחתן דומה למלך בהרבה דברים ואחת מהן שאינו עסוק במלאכה וכן היא בפרקי דר׳ אליעזר ומכל מקום באלמנה כל שאין שם טעם שקדו אין בו עכוב והילכך אם הוא אדם בטל נשאת בכל יום כמו שיתבאר:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן מכיון שביארנו שהוקבע זמן לנשואין ומטעם שהזכרנו מה ששנינו בפרק אע״פ שנותנין לבתולה משתבעה הארוס והזהירה על עסקי נשואין שנים עשר חדש לפרנס עצמה במלבושים ותכשיטין הראויין לה ולאלמנה שלשים יום ושאם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו דוקא כשכלה הזמן ברביעי שאין העכבה עוד מחמת תקנת חכמים אלא בפשיעתו אבל אם כלה הזמן אף באחד בשבת שיש במחרתו בית דין אין אוכלות משלו עד יום הרביעי שהרי תקנת חכמים היא שעכבה מאחד בשבת מטעם שקדו ולא הוא וכן הדין בכל עכבה שהיא מחמת אי זה אונס ולא בפשיעה שלו כגון חלה הוא או חלתה היא או פרסה נדה ואף כשנתעכב בפשיעה שלו שאוכלות משלו דוקא בחולין אבל בתרומה לא עד שתכנס לחפה ומה שאמרו שם ואוכלות בתרומה משנה ראשונה היא אבל במשנה אחרונה אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה כמו שביארנו במסכת קדושין:
לענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו׳ לפי ששנינו וכו׳ ומה שתמה רב יוסף תלי תניא בדלא תניא וכו׳ נתבלבלו המפרשים בענינו שלא לצורך ועיקר הדברים בפירושה הוא שרב יוסף נשתכח לו תלמודו מחמת אנסו כמו שהתבאר בנדרים והיה זכור בקבלתו שרב יהודה היה מגלגל זו של הגיע זמן על משנתנו וכן היה זכור שטעם טענת בתולים היו מקשים עליה לומר שיש יום אחר גם כך שראוי בה כרביעי והיה סבור מתחלה שיהא טעם טענת בתולים נדחה מתוך הקושיא ושתהא אותה של הגיע זמן מתגלגלת על עקר משנתנו כלומר להיותה טעם לגוף משנתנו והוא שאמר תחלה מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי לפי ששנינו וכו׳ כאלו היה ענין זה של הגיע זמן וכו׳ טעם לגוף משנתנו ואחר שאמרה תמה בעצמו היאך היה תולה משנתנו שטעם רביעי הקבוע נזכר בה מדין טענת בתולים במשנת הגיע זמן שאין בה סרך לרביעי כלל שהרי כל הימים שוים להגיע הזמן עד שהתבונן בעצמו ונזכר הענין שדין טענת בתולים הוא עקר טעם משנתנו ולא נדחה מתוך הקושיא אדרבה הקושיא נדחית מתורת שקדו ליתן שלשה ימים רצופים לטורח סעודה ואותה של הגיע זמן מתגלגלת בה במקרה לומר שמאחר שהוקבע זמן מתקנת חכמים אם כשהגיע זמן הנשואין לא הגיעו לרביעי אינו מעלה לה מזונות על הדרך שביארנו:
ממה שאמרו בסוגיא זו שאם פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות אתה למד שהנדה אינה ראויה לכנסה עד שתטהר וגאוני ספרד מפרשין בה שאם נכנסה לחפה בנדותה לא גמרו הנשואין והרי היא עדין כארוסה וכן כתבו גדולי המחברים מכח קבלתם ורבותי למדים מדבריהם שאם כנסה נדה ומתה קודם שתטבול אינו יורשה אלא שאם לא מתה אלא לאחר כמה ודאי טבלה ובחזקת טהרה היא וכמה יחודין היו בה וכבר אמרו פרק נערה מסר האב לשלוחי הבעל או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו ללון לשם לשם נשואין אפילו כתבתה בבית אביה מתה בעלה יורשה אלא שיש לפקפק אם כנסה נדה וכתבתה בבית אביה ולאחר כמה מתה ואין בעלה יכול להביא ראיה שטבלה אם נאמר שהמוציא מחברו עליו הראיה ומכל מקום גדולי הדורות סוברים שאם כנסה בדיעבד נשואה היא ובעלה יורשה ולא אמרו כאן אלא שמאחר שאינו ראויה לכתחלה לכנסה אונס הוא ואינו מעלה לה מזונות שאין אומרים לאדם לעשות מה שאינו ראוי אע״פ שאם עשה עשוי ומכל מקום אף לשיטה זו יש אומרים שמאחר שלכתחלה מיהא אינו ראוי לעשות כן אינו מברך עליה ברכת חתנים ואף גדולי המחברים כתבו כן אלא שכתבו שאם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך ואני מוסיף תמה בדבריהם אחר שעדין לשיטתם אינה אלא כארוסה למה אינו חוזר ומברך וברכה זו הרי היא כמי שאינה ואף חכמי האחרונים שבספרד כותבים כן ר״ל שלא לברך ברכת חתנים ואף בספק נדה וממה שאמרו באחרון של נדה תבעוה לינשא וניפייסה ר״ל שנאותה לו בכך צריכה שבעה נקיים משעת שנתרצית בין בגדולה בין בקטנה שמא כשנתרצית אירע לה דם חמוד ומכל מקום כל אלו אינן ראיה אלא שלא לעשות כן לכתחלה אבל כל שכונס מותר לברך וכן כתבו גדולי הדורות אלא שהם כתבו בה שאם כנסה אינו מעלה לה מזונות והדברים נראין לדעתי שאם רצה לכנוס כונס ומברך ואם כנסה יורשה ומעלה לה מזונות ואין חפה יתירה על קדושין שתופסין בה ולא הוצרכו ללמדה מן המקרא ר״ל ותהי נדתה עליו אלא מתוך שהיה כדאי לטעות לדמותה לשאר חייבי כריתות והוא הדין שמקדשה לכתחלה ואף לענין כניסה כן וכן שביבמות אמרו בהדיא יש חפה לפסולות וזו שבכאן ענינה שמאחר שאינה ראויה לביאה אם אינו רוצה לכנוס אין כופין אותו שהכל יודעין כלה למה נכנסת לפה ומאחר שאין הדין לכופו לכנוס אינו מעלה לה מזונות הואיל ולא כנסה ודומיא דחלה שאם רצה לכנוס מכל מקום כונס:
ומה ששאלו בפרק אע״פ בנכנסה לחפה ופרסה נדה אם גובה תוספת אם לאו ונשאר בספק ולא שאלוה בכנסה נדה אלמא שכנסה נדה ארוסה גמורה היא שאינה גובה תוספת ואין כאן שאלה אינו כן אלא אף בכנסה נדה כן אלא שאין דרך לכנוס אלא בראויה לביאה ואותה שבמסכת נדה לא בכניסה נאמרה אלא שלא ליבעל ואף כשתפרשה שלא לכנוס מכל מקום מאחר שמחשש דם חמוד הוא החמירו בה שמא מתוך שאינה מרגשת בראייתה יהא קל בעיניו לבא עליה ומתוך כך צריכה לישב שבעה נקיים אחר יום התביעה והרצוי ונמצא יום התביעה חמור מיום הוסת שיום הוסת אם לא בדקה ולא ראתה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה ואלו יום תביעה אע״פ שבדקה אחר תביעה ומצאה טהור טמאה ויש נוהגים להזקיקה בספירת שבעה נקיים מיום שנחתמה הכתבה ואילך ומה שאמרו באחרון של נדה על שמועת תבעוה לינשא רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר להו ליום פלוני נכתוב כתבה איעכב שבעה בתר ההוא יומא וכו׳ והם מפרשים איעסק ליה לבריה לכנסה והזקיקה לספירת שבעה מיום שנכתבה הכתבה ואין הדברים כלום שבמנהג ראשונים הכניסה וכתיבת הכתבה בבת אחת היא ואיעסק ליה לבריה פירושו אירוסין וכמו שאמר למטה על רבינא בעצמו רבינא איעסיק ליה לבריה בי רב חביבא ובריך שהשמחה במעונו משעת אירוסין ומה שאמר ליום פלוני נכתוב כתבה פירושו שיכנוס ויכתוב כתבה והוא יום התביעה וזהו שנתעכב שבעה ימים אחר יום התביעה אבל משכנסה אינו צריך המתנה ומשנתנו ראיה ברורה שכונס ברביעי ובועל בלילה ומכל מקום איפשר שדוקא בשנתקדשה מעיקרא אבל נותן שאינן מתקדשות אלא ביום כניסתן לחפה יראה שצריכות שבעה חוץ מיום הקדושין שהוא יום הנשואין שאין דם חמוד אלא משנתקדשה ולנדון שלפנינו מיהא אין מכאן ראיה לאסור כניסת הנדה שלא אסרוה אלא במי שהיא סבורה להיות טהורה ולא תזהר בביאתה וזהו שכתבו בה גדולי המחברים שאם נתארסה לתלמיד חכם שמותרת לינשא שיודע הוא בכך ונזהר ואם כן נדה גמורה מיהא הכל זהירים בה ולמה שכתבו מיהא להפריש בזו בין תלמיד חכם לאחר יצא להם ממה שאמרו ביבמות רב כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא והקשו מתבעוה לינשא שצריכה שבעה נקיים ותירץ דמודע להן מעיקרא וחזרו והקשו ממה שאמרו כל הנושא אשה במקומות הרבה עליו נאמר ומלאה הארץ זימה ותירץ רבנן קלא אית להו אי נמי ייחודי בעלמא הוא דמיחדי להו והם מפרשים כונסים ומתיחדים עמה ואין באים עליה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבוה יחודי מיחדי להו לכנוס לכשירצו ומאחר שכן היה פת בסלם ולא היה יצרם גובר עליהם ואינם כונסים וכבר ביארנו דינין אלו במקומן באחרון של נדה:
זה שכתבנו שכל שנתעכב מחמת אונס אינו מעלה לה מזונות כתבו חכמי האחרונים שבספרד דוקא שכבר נולד האונס כשהגיע הזמן אבל אם הגיע הזמן ונתעכב שלא מחמת אונס ולאחר זמן אירעו אונס אין אותו אונס מועיל אף משעת האונס ואילך שמאחר שאם כנסה כשהגיע הזמן היתה אוכלת משלו ולא היה האונס מפסיק אף עכשו אוכלת משלו מחמת עכוב שמתחלה שהיה שלא מחמת אונס והרי הגיע זמן ברביעי מעלה לה מזונות בלא הפסק אע״פ שבאים אחריו ימים שאין ראוין לנשואין:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

אלא אי אתמר הכי אתמר – פי׳ דע״כ איפכא אתמר דמתניתין דהכא לא מתפרש׳ ממתני׳ דהתם כדאמר מעיקרא אלא מתניתין דהתם מתפרשא ממתני׳ דהכא כדמפ׳ ואזיל ומשום דר״י חלה ושכח תלמודו מחמת אונסו כי יהיב טעמא במימרא אתקני מסברא דע״כ איפכא אמר שמואל והא דאמר אמר רב יוסף וכולי דמשמע דלאו רב יוסף גופא מתקן לה לא היא אלא לישנא דרב אשי היא ויש שאין גורסין אמר רב יוסף וכן אומר מורי הרשב״א ז״ל דלא גרסי׳ וכ׳ וא״צ למחוק כל הספרים דגרסי׳ ליה.
שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא טורח בסעודה – פירוש ויש בזה תקנות בנות ישראל שלא יעליל עלי׳ בטענת בתולים שאין אדם טורח בסעודה כל כך בכדי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אי אתמר וכו׳. ל״ג אמר רב יוסף אמר רב יהודה כו׳ דרב יוסף גופיה הוא דאמר ליה דרמי אנפשיה הוא ומדכר, הרשב״א ז״ל.
וכן כתבו התוספות ז״ל וכן כתב הריב״ש ז״ל דאה״נ אלא כי אתמר הכי אתמר אמר שמואל כלומר כך אמרה רב יהודה כשאמרה אמר שמואל כו׳. ע״כ:
וז״ל דון קרשקש וידל ז״ל תלמיד הרא״ה ז״ל ה״ג אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו ב״נ אלא הכי אמרו ניהלאי ול״ג א״ר יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל דרב יוסף הוא דאמר ליה דרמיא אנפשיה ומדכר. ע״כ:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל אלא אי אתמר הכי אתמר. פירוש דע״כ איפכא דמתניתין דהכא לא מתפרשא ממתניתין דהתם כדאמרינן מעיקרא אלא מתניתין דהתם מתפרשא ממתניתין דהכא כדמפרש ואזיל ומשום דרב יוסף חלה ושכח תלמודו מחמת אונסו כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה דע״כ אפכא אתמר והא דאמרינן אמר רב יוסף כו׳ דמשמע דלאו רב יוסף גופיה מתקן לה לא היא אלא לישנא דרב יוסף הוא. ע״כ:
אמר רב יהודה כו׳. מפני מה אמרו. כתב ה״ר יוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל וז״ל שאמר מפני מה אמרו לא בא להודיע טעם בתולה נשאת ביום הרביעי מה הוא ולא על דרך שאלה אמר מפני מה אמרו שהרי מפורש במשנתינו טעם שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב״ד אלא בהקדמת עיקר הדבר הוא שאמר דבר זה כדי שיאמר ותנשא באחד בשבת כלומר הדבר ידוע שמפני מה אמרו בתולה נשאת ביום הד׳ שאם יהיה לו טענת בתולים יהיה משכים לב״ד אם כן תנשא באחד בשבת וכו׳. ע״כ:
וז״ל תלמידי ר׳ יונה ז״ל היה צריך עכשיו לחזור ולפרש הטעם שזה כבר שנוהו במשנה בפירוש אלא מפני הקושיא שהיה רוצה לעשות חזר אותו, ע״כ. וכן כתב בתוס׳ וז״ל מפני מה אמרו בניחותא גרסינן לה ולא בא אלא להקשות ותנשא באחד בשבת, ע״כ. ומ״מ צריך ליישב דלמה לי לאקדומי הקדמה זו כדי לאקשויי ותנשא באחד בשבת. ע״כ:
ולשיטת התוספות ז״ל דמפרשינן דכי קאמר מעיקרא מפני מה אמרו היינו פירושא למאי נפקא מינה והשתא הדר ביה ופריש דהיינו שאלה טעם מפני מה אמרו בתולה וכו׳. ובמאי דקאמר שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ הוא דידעינן כוונתו זאת דמעיקרא היה שואל למאי נפקא מינה והשתא שואל הטעם למה. כך היה נראה לפרש ודוחק ועוד בשלמא למאי דפריש הריטב״א ז״ל דרב יוסף כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה ניחא אבל למאי דפריש הרשב״א ז״ל דרב יוסף רמי אנפשיה ומדכר מימרא דרביה היכי אמרה וכי אמרה שמואל מעיקרא היכי אמרה א״כ הדרא קושיא לדוכתיה למה ליה למימר מפני מה אמרו כו׳ שאם היה לו טענת כו׳. והרא״ה ז״ל פירשה בתמיה וז״ל אלא אי אתמר וכו׳ מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד׳ דוקא דאי משום השכמה לב״ד תנשא באחד בשבת דאיתיה נמי להאי טעמא דודאי יום ד׳ לענין נישואין ולעכב תניא ע״כ. ומ״מ לכולהו פירושים קשיא דאריכות לשון זה למה. והיה נראה לפרש דבריו לשלול טעמא דברכה והאריך וקאמר מפני מה אמרו כו׳ שאם היה לו טענת בתולים כו׳ כלומר אין לך לומר טעמא דברכה דהא לא הוזכר כי אם טעמא דשאם היה לו טענת בתולים ומהאי טעמא תנשא באחד בשבת וליתא דא״כ מאי משני דהא הכי נמי לא הוזכר טעמא דשקדו במתני׳. ונ״ל דבמאי דכתיבנא במתני׳ ניחא דטעמא דשקדו מתלא תלי בטעמא דטענת בתולים דאי לאו מטעמא דשקדו זימנין דנפיק חורבה ותקלה מתקנתייהו דתקנו שתנשא ביום הסמוך לב״ד בעודו כעסו עליו ולא תתקרר דעתו דזימנין יעליל עליה מחמת שנאה וישכים לב״ד ותאסר עליו בהא באשת כהן א״נ באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת ג׳ שנים נאמן לאוסרה עליו הילכך הויא ליה קלקלה ולא תקנתא דעדיפא טפי שיהיה שהות זמן רב עד יום הד׳ כדי שישוב אל לבו ויתפייס אבל השתא דתקינו רבנן שקדו תקנתא דטענת בתולים הוי לה תקנה יפה דליכא למיחש שמא יעליל עלילה עליה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. והיינו דנקט לשון שקדו פי׳ כשתקנו ימים לבתולה משום טענת בתולים עיינו היטב על תקנת בנות ישראל שלא תצא להם תקלה מחמת תקנתייהו וכדכתיבנא. נמצא כי תקנו מעיקרא ימים לבתולה משום טענת בתולים תקנו שתנשא בד׳ כי היכי דלא תיפוק מינה חורבה וחדא תקנתא הואי שתנשא בד׳ ולא בשאר הימים ולא ביום ראשון ושני הטעמים מתלא תלו בהדדי ואי לא משום שקדו לא הוו מתקני מידי משום טענת בתולים כי היכי דלא תיפוק מינה חורבה ואי לא משום טענת בתולים לא הוו מתקני מידי משום שקדו דהא היכא דטריח ליה תנשא ביום א׳ והא כתבינא לעיל דלבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א׳ מהאי טעמא דטענת בתולים וכ״ש במאי דכתיבנא השתא דחדא תקנתא הואי הילכך שפיר איכא למימר שמשום הכי תנשא בד׳ דוקא משום דהיה לו טענת בתולים כו׳ וזהו שכתב רש״י ז״ל בתחילת המסכתא תקנת חכמים היא שתנשא בד׳ בשבת כדמפרש טעמא פי׳ כדמפרש טעמא במתני׳ דשאם היה לו טענת בתולים וכו׳ ופרושי קא מפרש מילתיה בדרך משא ומתן ופריך ותנשא באחד כו׳ ומשני שקדו וכו׳ וכל זה רמיז לה שמואל מעיקרא במאי דקאמר מפני מה אמרו כו׳ שאם היה לו טענת כו׳ ולהכי רמיז לן מעיקרא בקיצור ושוב פירושי קא מפרש ללמדנו דחדא תקנתא הואי ומתלא תליין אהדדי ולבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א׳ ואי אמרה איהי אי אפשי בתקנה זו אין שומעין לה אף על גב דהואי לתועלתה כיון דחדא תקנתא הוה וכן כתב הרשב״א ז״ל וכדבעי למכתב קמן בס״ד ולשיטה זו ניחא נמי מאי דקאמר בסמוך ועכשיו ששנינו שקדו כו׳ דקשיא להו לכולהו רבוותא היכן שנינו והא שמואל קאמר לה ואין טעם שקדו במשנה כלל ובמאי דכתיבנא ניחא דטעמא דטענת בתולים תליא בטעמא דשקדו וה״ל כאלו שנוי במשנה דשקדו והיינו דקאמר שמואל מעיקרא מפני מה אמרו וכו׳ שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ וכדכתיבנא ובניחותא גרסינן לה כמו שכתבו התוס׳ ז״ל כנ״ל:
ותנשא באחד בשבת. כתב הריב״ש ז״ל עיקר חידושיה דשמואל משום דינא דהגיע זמן אבל טעמא דשקדו ברייתא היא לקמן. ע״כ:
וז״ל דון קרשקש וידל ז״ל תלמיד הרא״ה ז״ל הא דאמר רב יהודה במילתיה שקדו לאו מסברא קאמר דהא ברייתא היא כדלקמן ושמואל לישנא דברייתא נקט וממנה הוא שלימד שאם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות. ע״כ:
וז״ל הרא״ה ז״ל ומהדרי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו׳. כלומר משום הא דתני שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו׳ לאו סברא דשמואל דהא מתני׳ היא בהדיא אלא דמפרש לה במתניתין ממתניתא והכי מוכחא דאמרינן לקמן והא בעינן שקדו דטריח ליה ואמרינן מאי שקדו דתניא אלמא לאו לשמואל היא. ע״כ. משמע דבעי פרושי דכי קאמרו מפני מה אמרו כו׳ ותנשא באחד בשבת וכו׳ היינו מדברי עצמו ומשני לה מדתניא שקדו וקשיא דאי ידע הברייתא הרי כל זה הלשון כלשון הברייתא עצמו כדתניא לקמן מפני מה אמרו כו׳ ותנשא וכו׳ והיינו כלשון זאת המימרא עצמו ואם כן היכי מצינן למימר דידע חציה ושכח חציה ולא מצינן למימר שכל זה מדברי הברייתא ולא חדש שמואל כלא דינא דהגיע זמן וכמו שכתב הריב״ש ז״ל דאם כן הכי הוה ליה למימר אלא אי אתמר הכי אתמר אמר שמואל תניא מפני מה אמרו כו׳ ועכשיו ששנינו שקדו כו׳ אלא ודאי הנכון כמו שכתב רש״י ז״ל וז״ל ותנשא באחד בשבת. כולה רב יוסף קאמר לה. ע״כ:
וכן כתב רש״י לקמן גבי הא דאמרינן מאי שקדו דתניא מפני מה וכו׳. וז״ל מאי שקדו היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא אי משום דאמרה שמואל לעיל לית לן לאותובי מינה כו׳. ע״כ:
ולמאי דכתב הרשב״א ז״ל דרב יוסף רמי אנפשיה ומדכר איכא למימר דאדכר עיקר המימרא ולא אדכר דהיינו ברייתא ואפשר דכי אמר שמואל משמיה דברייתא אמרה ומאי דקאמר רש״י ז״ל לקמן אי משום דאמרה שמואל היינו רב יוסף אליבא דשמואל תדע דבמסכת ב״ק (דף ל״ג) כתב רש״י מאדם חשוב כרב או רבא פרכינן כאילו הוא כתוב בברייתא או במשנה. ע״כ:
וכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו פ״ק דב״ב דמקשינן משמואל משום דקשיש וסמוך לתנאים כמאן דמקשו מן חד מתנאי וכן כתב הרמב״ן בחדושיו ריש בתרא דאקשינן משמואל משום דרב גובריה וכיון שכן היכי כתב רש״י ז״ל אי משום דאמרה שמואל לעיל לית לן לאותוביה מיניה לאמורא אחרינא אלא ודאי רב יוסף אליבא דשמואל קאמר דרמי אנפשיה ואדכר הלשון דקאמר שמואל רבו ולא אדכר אי אמרה משמיה דברייתא וכדכתיב׳ וזהו שכתב רש״י ז״ל הכא ותנשא באחד בשבת. כולה רב יוסף קאמר לה ולשיטת הריטב״א ז״ל ניחא טפי האי לישנא שכתב ז״ל דרב יוסף כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה ע״כ. הילכך אתי כפשטו מאי דכתב רש״י ז״ל כולה רב יוסף קאמר לה כנ״ל:
ותנשא באחד בשבת כו׳. כתבו התוס׳ ז״ל ולא בעי לשנויי דנשאת בד׳ כדי שתבעל בה׳ משום ברכה שנאמר בו לדגים כדאמרינן לקמן ועוד למה לי טעם דשקדו תיפוק ליה משום ברכה ואומר ר״י דטעם ברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישינן ומאי נפקא מינה אלא ודאי דמשום ברכה לא מקרי עבריינא. ע״כ:
ובתוס׳ ז״ל כתיבת יד מסיים בה וטעמא דברכה איצטריך להיכא דליכא שקדו כגון היכא דטריח ליה אי נמי איצטריך דמשום ברכה תבעל בה׳ ולא בד׳ ע״כ. ולכאורה משמע דמש״ה קאמרי התוס׳ ז״ל מעיקרא דלא בעי לשנויי דנשאת בד׳ כדי שתבעל בה׳ משום דבעי לאשכוחי נפקותא ותקנה לנשואי יום ד׳ גופיה דהיינו מטעם שקדו דאילו משום ברכה אין טעם לנישואין גופייהו דליהוו בד׳ אלא משום בעילה דליל ה׳ ואכתי קשיא דתנשא בליל ה׳ והיה צריך לדחוק ולתרץ הך קושיא כדתריצו לה התוס׳ ז״ל לעיל להכי עדיף ליה לשנויי שנויא דשקדו אי נמי להכי לא בעי לשנויי הכין כמו שכתב הרא״ש ז״ל וז״ל טעם דברכה לדגים אינו טעם מספיק אלא לדחות הביאה מיום הד׳ עד ליל ה׳ כדקתני בברייתא לקמן בתולה נשאת ליום הרביעי ונבעלת בה׳ הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אבל לא לדחות מיום ראשון עד יום הרביעי ע״כ. ומ״מ אכתי צריך פי׳ לפי׳ ז״ל דאיכא לדיוקי שתופסים התוס׳ בקושיא ואומרים לא בעי לשנויי וכו׳ שמרגישים אדשני מטעם שקדו לישני משום ברכה ומתרצים דלא בעי לשנויי הכין וכדכתיב׳ וכיון שכן הוו להו לתפוס בתירוץ דתריץ שקדו וכו׳ ועוד מאי קא מקשו תו למה לי טעם דשקדו תיפוק לי משום ברכה והא היינו מאי דקשיא להו מעיקרא ותירצו לה דלא בעי לשנויי הך שנויא דברכה מטעמי דכתיבנא ועוד איכא לדיוקי דלא פירשו התוס׳ טעם למה לא בעי לשנויי הכין וכן דרכנו לדייק בכל כיוצא בזה בתוס׳ ועוד דלשון ועוד לא שייך אלא היכא דקשי ליה מעיקרא חדא קושיא אבל הכא דקאמר מעיקרא לא בעי לשנויי כו׳ דהיינו תירוצא וכדכתיב׳ היכי שייך בו לשון ועוד ונ״ל דהכי קשיא להו לתוס׳ ז״ל מעיקרא כי יהיב דעתיה רב יוסף במימריה ואתקניה מסבריה וכמ״ש הריטב״א כדכתיב׳ אמאי לא משני בקוצר מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד׳ כדי שתבעל בה׳ משום ברכה שנאמרה לדגים ולמה ליה לאורוכי ולמימר ותנשא באחד בשבת כו׳ ואין לומר דדילמא כי יהיב דעתיה לבתר ששכח תלמודו אכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דברכה אבל טעמא דשקדו אסיק אדעתיה ואתקין בה למימריה משום דטעמא דברכה פשוט טפי דהא מפני מה נשאת האלמנה ליום ה׳ ע״כ משום ברכה וכיון שכן אטו הבתולה אינה ראויה לברכה כמו האלמנה ואם כן הא דלא משני טעמא דברכה היינו משום דלא בעי לשנויי הכין ואמאי הא עדיפא טפי לשנויי הכין ולא היה צריך להאריך ולהקשות ותנשא באחד בשבת כו׳ דמשום טעמא דשקדו לא פשיט כולי האי ולא רמיזא במתני׳ כלל והוצרך לאורוכי כולי האי אבל טעמא דברכה הוה מצי לשנויי בקוצר דהא מדינא דאלמנה ידעינן לה וכדכתיבנא ועוד קשיא כי יהיב דעתיה רב יוסף ואתקין למימריה וקאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו׳ למה ליה למתלי בטעם שקדו תיפוק ליה משום ברכה דכיון דלא מצי לאנסובי ביום א׳ משום ברכה הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם כן הוה ליה למימר ועכשיו ששנינו בתולה נשאת ליום הד׳ אותה ששנינו וכו׳ ולמה לי טעם דשקדו ואילו הוה מצינן למימר דתליא דינא דהגיע זמן בטעמא דשקדו ולא בטעמא דברכה קושיא ראשונה נמי מתרצא שפיר דלהכי לא בעי לשנויי טעמא דברכה כדי להמשיך דינא דהגיע זמן ולמימר ועכשיו ששנינו שקדו וכו׳ והיינו עיקר חידושיה דשמואל אבל השתא דקשיא לן דכך לי טעמא דשקדו כמו טעמא דברכה לענין דינא דהגיע זמן מעתה גם הקושיא הראשונה במקומה עומדת. ואומר ר״י דטעם דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא הילכך מש״ה קאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו׳ דאילו מטעם ברכה אינו נפטר ממזונות דהא אי בעי נסיב דלא מקרי עבריינא אבל עכשיו ששנינו שקדו דמקרי עבריינא הילכך לא מצי נסיב ואם כן כיון שהוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת בשביל תקנת חכמים הגיע זמן באחד בשבת כו׳ וממילא מתרצא נמי קושיא קמייתא דמ״ה לא בעי לשנויי משום טעמא דברכה כדי למימר ועכשיו ששנינו שקדו דהיינו עיקר חידושיה דשמואל ואם לא תאמר כן אכתי הקושיא ראשונה במקומה עומדת דאמאי לא משני דלהכי אמרו בתולה נשאת ליום הד׳ משום ברכה ותנא עצה טובה קמ״ל. א״נ יש לומר והוא הנכון דתירוצא דר״י סליק שפיר אפילו לקושיא קמייתא וה״ק מה שאמרו חכמים ונבעלת בה׳ משום ברכה אינה אלא עצה טובה ואי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום הילכך משום הכי לא בעי לשנויי טעמא דברכה דעיקר התקנה משום שקדו ותנא במתני׳ תקנה גמורה בעי לאשמועינן ולא עצה טובה תדע דהא יהיב טעמא לבתולה שפעמים בשבת כו׳ אלמא תקנה גמורה שנו כאן גבי בתולה אף על גב דמאי דקתני ואלמנה ליום הה׳ מטעמא דברכה דלקמן אינה אלא עצה טובה מ״מ מאי דתני בתולה נשאת ליום הד׳ תקנה גמורה היא ואפשר דמש״ה נמי כתב רש״י במתני׳ בתולה נשאת ליום הד׳ תקנת חכמים היא כו׳ שפעמים בשבת אבתולה קאי פי׳ אף על גב דכל מאי דאיכא בבתולה שתנשא בד׳ ולא בה׳ אי משום שקדו אי משום ברכה הכי נמי איכא באלמנה שקדו וברכה כדלקמן בגמרא מ״מ מאי דקתני במתני׳ גבי בתולה שתנשא ברביעי ולא בראשון מאיזה טעם שיהיה הויא לה תקנה משום שפעמים בשבת אבתולה קאי פי׳ כיון דע״כ לגבי שאר הימים הויא לה תקנה גמורה מטעמא דמתני׳ הילכך כולה חדא תקנה הואי ותקנה גמורה שנו כאן דאי לא קיימא הא לא קיימא הא וכדכתיבנא לעיל ודוק. וזה נ״ל נכון בתירוצו של ר״י תדע דלקמן גבי הא דאמרינן מאי איכא בין ברכה לשקדו כתבו התוס׳ ז״ל וז״ל ואפילו להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל גבי ותנשא באחד בשבת עכ״ל. ואם לא תפרש כן היכן פירשו התוס׳ ז״ל זה:
עוד כתבו התוס׳ ז״ל וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה וכו׳. פי׳ קא מייתי ראיה דמשום ברכה לא מקרי עבריינא דאמאי דמקרי עבריינא משום שקדו לא אצטריך ראיה דפשיטא דכל העובר אתקנתא דרבנן דעבריינא מיקרי ומעתה אין להקשות דמאי מייתי דלמא לגבי איקרורי דעתא הוא דגריע טעמא דברכה אבל ברכה ושקדו שניהם שוים כנ״ל פי׳ לפירושם ז״ל וראיתי מי שהקשה למה לא הביאו ראיה התוס׳ ז״ל מדאמרינן לקמן גבי אשה נשאת בכל יום והא בעי שקדו ולא פריך והא בעינן ברכה אלמא דלא קבעו יום משום ברכה ותירץ דמהתם ליכא ראיה דדוקא היכא דלא קביע יום דאשה נשאת בכל יום הוא דלא קבעי יום משום ברכה אבל במתני׳ דאיכא יום קבוע אימא דקבעי יום משום ברכה לכך מייתי מדקאמר טעמא משום ברכה אך קשה אכתי דילמא משום שקדו נמי לא מקרי עבריינא. ויש לומר שר״י מדקדק מדלא קתני במתניתין ונבעלת בה׳ משום ברכה אלמא משום דלא מקרי עבריינא. עכ״מ בקונטרסין ומה שכתבתי הוא הנכון. ויש לפרש עוד מאי דקאמרי ועוד למה לי טעם דשקדו וכו׳ דקא מקשה אברייתא גופא בלא רב יוסף אמאי קתני בברייתא טעמא דשקדו דלמה להו לתקוני משום שקדו תיפוק להו משום ברכה ויש קצת סיוע לזה דקא מסיימי בתוספות כתיבת יד וטעמא דברכה אצטריך להיכא דליכא כו׳ וכדכתיבנא לעיל וכ״מ בקונטרסין וז״ל נראה שכן דעת התוספות למה לא רצה להביא ברייתא של ברכה וכ״ת דלא ידע הברייתא של ברכה אכתי קשיא ועוד כו׳ פי׳ אפילו תאמר שלא ידע אותה מכל מקום עכשיו לפי האמת צריך שני טעמים ע״כ. ומאי דפרישנא לעיל הוא הנכון דוק ותשכח. והרא״ש השמיט דבור זה מתוספותיו מיהו כתב וז״ל עכשיו ששנינו שקדו דהוו ליה כאלו הוא שנוי במשנה כיון דאין לפרש המשנה בלא טעמא דשקדו כי טעם ברכה לדגים אינו טעם מספיק אלא לדחות הביאה מיום ד׳ עד ליל ה׳ כדקתני בברייתא לקמן בתולה נשאת ליום הרביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אבל לא לדחות מיום א׳ עד יום הד׳ ומכל מקום קאמר לקמן מאי שקדו משום שאינו שנוי בהדיא במשנה ע״כ. ויש בזה סיוע קצת למאי דפרישנא בלשון התוספות והאמת יורה דרכו ולא בעי סיוע. עוד יש לתרץ דמשום הכי קאמר ועכשיו ששנינו שקדו דאי משום ברכה דדגים לא מפטרי ממזונות דההיא סימן ברכה דידיה הוא דמתחייב אפריה ורביה אבל השתא דטעמא משום שקדו תקנתא דידה הוא וכיון דכן דינא הוא דליפטר ממזונות וכן כתב הריטב״א וכדבעי למכתב בס״ד והשתא ניחא נמי קושיא קמייתא דמשום הכי לא בעי לשנויי מעיקרא טעמא דברכה כדי לסיומי ועכשיו ששנינו שקדו כו׳ דהיינו עיקר חידושא דשמואל וכדכתיבנא ובהאי חלוקא ניחא נמי קושיא אחריתי דאמרינן לקמן חלתה היא מהו מצי כו׳ או דילמא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו וקשיא דאדרבה נימא הוא מזלה גרם דהא היא חלתה ובמאי דכתיבנא ניחא דמשום דאיהו מפקד אפריה ורביה ומיענש עיכוב הנישואין הוא ממזלו ולא ממזלה דאיהי לא מפקדא ולא מענשא. ולתירוץ ר״י לא שני לן בין ברכה לשקדו אלא משום דטעם דברכה לאו היינו אלא עצה טובה אבל אלו היה תקנתא אלימתא אף על גב דהויא סימן ברכה דידיה דאיהו מחויב בפריה ורביה הוה סגי למפטריה ממזונות ולא מציא למימר ליה אנא הא קאימנא ולא מעכבו רבנן מלינשא ביום א׳ משום לתא דידי דאנא לא מפקדנא אפריה ורביה משום דאמר לה הבעל סוף סוף ניחא לך בחוטרא בידך ומרא כו׳ כדאיתא ביבמות הילכך הכי נמי לקמן גבי חלתה לימא לה דאדרבא מזלה גרם כנ״ל ודו״ק שהתוספות הפכו סדר הגמרא וסמוך לדיבור זה נקטו מציא אמרה ליה כו׳ ושוב נקטו לפיכך חלה כו׳:
שיהא טורח ג׳ ימים כו׳. פי׳ שאם היינו אומרים שתנשא באחד בשבת או בשני בשבת ויתקן קודם השבת היה המאכל שטרח ותקן לצורך שבעה ימי המשתה נפסד אבל עכשיו שתקנו ברביעי יכול לטרוח אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת ותהיה שמחתו שלימה וי״א כי לכך תקנו שיטרח בסעודה שלשה ימים מפני שאחר שטרח כל כך לא ניחוש שיוציא עליה שם רע דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
והריטב״א ז״ל פי׳ כלשון אחרון וז״ל שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו׳. ויש בזה תקנת בנות שלא יעליל עליה בטענת בתולים שאין אדם טורח בסעודה כל כך בכדי ע״כ. ולקמן אכתוב מה שכתב הרמב״ן בס״ד:
ומה שיש לדקדק בזה מלשון הרא״ש וטור וש״ע ז״ל כתבתי בקונטרס אחרון. ובזה נתיישב לי הא דקתני במתניתין טעמא דטענת בתולים ושביק טעמא דשקדו דמפרש בברייתא וכן הקשה הר״ן ז״ל ונדחק ליישב עיין שם ולמאי דפרישית א״ש דלענין שקדו לא נתחדש׳ תקנת חכמים כיון שמקודם היו נוהגין להנשא בה׳ ואיכא נמי שקדו טפי ועיקר תקנה דמתני׳ לעקור יום ה׳ בבתולה והיינו מטעמא דטענת בתולים כו׳ וק״ל ועיין מה שאפרש לקמן גבי א״ה אלמנה נמי תיבעל בחמישי:
בד״ה בשני ובחמישי וכו׳ שמא יתפייס ותתקרר דעתו עכ״ל. ואע״ג דמסקינן בגמרא דף ה׳ דלאיקרורי דעתא לא חיישינן היינו דלא חיישינן שיתקרר דעתו בזמן מועט אם תיבעל בד׳ משא״כ לאיקרורי דעתא דזמן מרובה חיישינן כדאמר אביי בסוגיא דפתח פתוח דף ט׳ ע״ב דטעמא דמתניתין משום איקרורי דעתא אבל היא גופא אדאביי קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי טעמא דמתני׳ משום איקרורי דעתא ולחלק בין איקרורי דעתא דזמן מועט לזמן מרובה והא בפשיטות מצינן לפרושי טעמא דמתניתין איפכא משום תקנתא דידה והיינו לפי מ״ש הרא״ש ז״ל בסוף סוגיא דפתח פתוח והוא מוסכם מכל הפוסקים דטענת בתולים לאלתר כשנתייחד עמה ולבתר הכי תו לא מהימן דאזלא לה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ואדרבא חיישינן שמא נהפך לבו לשנאותה ומוציא לעז עליה ואיבד טענתו אם לא בא לב״ד מיד ביום הקבוע לב״ד וא״כ איכא למימר דמשו״ה גופא תקנו שתנשא בד׳ כדי שאם יהיה לו טענת בתולים ישכים לב״ד ואם לא ישכים איבד זכותו משא״כ אם ניסת בה׳ או בשני אם נאמר שיהא נאמן עד יום הקבוע לב״ד איכא למיחש שיוציא לעז עליה שלא כדין מחמת שנאה. ולפ״ז אזלא לה סייעתא דאביי מעיקרא דשפיר מצי איירי להפסידה כתובתה כיון דלא שייך לאקשויי ניתיב לה דאדרבה רוצה להפסידה. ועוד דבהאי טעמא הוי ניחא טפי אפילו למ״ד דזנות לא שכיח ולא נצטרך לחלק בין עדים והתראה או בעדים בלא התראה דלהאי טעמא דפרישית אנן אמרינן דבאמת לא זינתה דזנות לא שכיח אלא דחיישינן שיוציא לעז שלא כדין ולכאורה היה נ״ל דלא ניחא לתלמודא לפרש הכי משום דפלוגתא דתנאי היא ביבמות דף קי״ג ולר׳ מאיר ס״ל דנאמן בטענת בתולים עד שלשים יום ולא מסתבר לאוקמי מתני׳ דלא כר׳ מאיר. אלא דלענ״ד בלא״ה לשיטת רש״י לא מיתוקמ׳ מתני׳ כר״מ לאוקימתא דעולא בפ״ק דסנהדרין דף ח׳ דלר״מ לא חיישי׳ ללעז ופרש״י התם דלא חיישינן שמתוך הקול יבואו עדים וזה להיפך ממ״ש כאן אם לא שנא׳ דהתם נמי הא דלא חיישינן ללעז היינו דלא חיישי׳ לעדים והתרא׳ וזה דוחק. ועוד דאכתי קשה לתירוץ השני שכתבו התוס׳ בשמעתין בסוף ד״ה שאם היה לו דלא משמע להו לחלק בין עדים והתראה לעדים סתם ועוד דלקמן בתו׳ בד״ה אי למיתב לה כתובה ד׳ ט׳ ע״ב מוכח דבעי אביי לאוקמי מתני׳ כחד תנא כמו שאפרש שם והדרא קושיא לדוכת׳ מיהו יש ליישב דלפי שיטת רש״י דאיירי מתני׳ דהכא בסתם נשים דאיכא תרי ספיקי ואינה נאסרת עליו כ״א ע״פ עדים א״כ תו לא מצינן לאוקמי משום חששא שיוציא לעז עליה להפסידה כתובתה דהא היכא דאיכא תרי ספיקי לא מהימן להפסידה כתובתה דלא שייך חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כיון שאינה נאסרת עליו כמ״ש התוס׳ לקמן ד׳ י׳ בד״ה חזקה ע״ש ובחדושינו שם ואע״ג דאכתי בטענת דמים מהימן אפי׳ בלא חזקה דאין אדם טורח משום שהטענה מבוררת א״כ מה״ט גופא לא שייך חששא שיוציא לעז עליה כיון שטענתו מבוררת ומש״ה הוצרך לטעמא דאיקרורי דעתא ודוק היטב:
בתוספות בד״ה שאם היה לו וכו׳ וא״ת התינח אשת כהן או פחותה מבת ג׳ וכו׳ ואומ׳ ר״ת דלא פלוג רבנן וכו׳ ובקונטרס פי׳ וכו׳ עכ״ל. וקשיא לי דבאשת כהן ובפחותה מבת ג׳ נמי מה הועילו חכמים בתקנתן שתנשא בד׳ כדי שישכים לב״ד ותאסר עליו שהרי כתב הרא״ש בסוגיא דפתח פתוח בשם רבינו יונה דלא מהימן לאוסרה עליו אלא בשותקת או במכחשת ואומרת בתולה הייתי אבל בטענת משארסתני נאנסתי לא מיתסרא עליו והרא״ש הסכים בסוף לדבריו וכמעט שהוא הסכמת כל הפוסקים. ועוד נראה בעיני דאף למה שרצה הרא״ש ז״ל מעיקרא לחלוק על דברי רבינו יונה היינו דוקא בטוענת משארסתני נאנסתי משום דאונס לא שכיח משא״כ מוכת עץ הייתי נראה דלכ״ע מהימנא ולא מיתסרא כמו שאפרש לקמן בעז״ה בסוגיא דפתח פתוח דלמסקנא מוכת עץ שכיח. וא״כ אטו בשופטני עסקינן שתכחישו להעז פניה ולסתור החזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בדבר שהוא יודע שהיא משקרת וע״י כך נאסרת עליו ותפסיד כתובתה ומה לה לצרה הזאת הלא טוב לה להודות ותטעון מוכת עץ אני תחתיך דלא מיתסרא עליה ותטול כתובתה משלם. אע״כ צריך לפרש כפי׳ רש״י דעיקר תקנה דמתני׳ שישכים לב״ד היינו כדי שיצא הקול ויבואו עדים ונהי דאף לפי שיטה זו נמי יש לדקדק דלקמן ד׳ י״ב גבי וניחוש שמא תחתיו זינתה משמע דכל היכא שאינה מפסדת כלל מכתובתה ונאמנת בטענתה אינו משכים לב״ד ואין הקול יוצא ומש״ה אוקמינן התם כשקידש ובעל לאלתר אלא דמ״מ כיון שהדבר תלוי בטענתה לעולם יבא לב״ד כדי שיתברר ויבואו עדים כיון דמוכת עץ לא שכיח כ״כ לא סמיך עלה וכן אונס נמי לא שכיח כמבואר לקמן אבל לשיטת התוס׳ כאן אי לא משמע להו עיקר תקנתא כדי שיבואו עדים א״כ קשה טובא וצריך לדחוק ולומר דמ״מ אהני תקנת חכמים אם תכחישנו ותאמר בתולה הייתי או שתשתוק ועיין מה שאפרש עוד בסוגיא דפתח פתוח ודו״ק:
בא״ד וי״ל דלא מייתי אביי ראייה אלא שהוא בקי כו׳ דאם אינו בקי עכ״ל. בלא״ה נמי עיקר מילתא דאביי היינו דמייתי ראיה שהוא בקי כדמשמע לקמן מפי׳ רש״י ותוס׳ אלא שחידשו בתירוץ זה דאם אינו בקי פשיטא ליה לאביי שאין הקול יוצא. מיהו בעיקר קושית התוס׳ אפרש לקמן באריכות אי״ה גבי מימרא דאביי עיין שם:
בא״ד תימא דהכא משמע כו׳ ובפ״ב דגיטין איכא מ״ד כו׳ דזנות לא שכיח עכ״ל. ונראה דמעיקר׳ לא קשיא להו אפשטא דמתני׳ דאיכא למימר נהי דלא חיישינן שזינתה ברצון משום דרוב נשים בחזקת כשרות הם מ״מ לזנות דאונס חיישינן לענין איסור כהונה. ובלא״ה אשכחן שעשו כמה מעלות ביוחסין דאיסור כהונה ולא סמכינן ארובא כמו שיבואר בפירקין ובכמה דוכתי משא״כ עכשיו שהוכיחו התוס׳ דמשום אשת כהן לחוד לא הוי עבדי תקנתא לכל הנשים שינשאו בד׳ אלא דאהני נמי תקנתא לכל הנשים א״כ מקשו שפיר דזנות דרצון לא שכיח וע״ז מתרצין דנהי דזנות דרצון בעדים נמי שכיח לפי שיטת רש״י אפ״ה בעדים והתראה לא שכיח. ונראה בכוונתן דאע״ג דמסתמא כיון דאיכא עדים יתרו בהן כדי לאפרושי מאיסורא אפ״ה לא שכיח שתקבל התראה ולענין קטלא דאיירי בגיטין לעולם אינה נהרגת עד שתקבל ההתראה ותאמר אעפ״כ כדאיתא במסכת סנהדרין כנ״ל וק״ל:
בד״ה מפני מה אמרו וכו׳ אין שואל הטעם וכו׳. ולולי דבריהם היה נ״ל דמעיקרא הוי סבר רב יוסף דקשיא ליה לשמואל לישנא דמתני׳ דכיון דעיקר תקנת חכמים היה משום טענת בתולים א״כ הוי להו למימר שנבעלת בה׳ ומפני מה אמרו נשאת ליום ד׳ ונהי דהוי סבר דממילא כיון שנבעלת בה׳ נישאת בד׳ דאורחא דחופה ביממא כמ״ש המרדכי אכתי לא הו״ל להניח העיקר ולשנות הטפל ועל זה משני דבנישאת ליום הד׳ נמי אשמעינן דינא לענין מזונות דמרביעי ואילך צריך להעלות לה מזונות שהוא יום הראוי לנשואין. אלא דאכתי מתמה רב יוסף ואמר מרי׳ דאברהם תלי תניא בדלא תניא דבלא״ה א״ש דקתני נישאת בד׳ משום טענת בתולים כמ״ש התוספת בד״ה ליום הד׳ משום דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא דהאי טעמא ניחא טפי דהוי תניא דמפרש טעמא כנ״ל לולי שהתוס׳ לא כתבו כן ודו״ק:
בגמרא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג׳ ימים. וכתב המהרש״א דנקט ג׳ ימים משום דנפקא מיניה לענין מזונות דמטעמא דטענת בתולים היה צריך להעלות מזונות כיון שאין העיכוב לתועלתה משא״כ טעמא דשקדו הוא לתועלתה וכו׳ ע״ש. ואיכא למידק לפ״ז א״כ האיך יליף מהכא לחלה הוא הא אין העיכוב לתועלתה ולא מחמתה אלא דאיכא למימר דחלה הוא נמי העיכוב לתועלתה כדי שישמח עמה משא״כ טענת בתולים כיון שהיא יודעת שתמצא בתולה אין לה שום תועלת בזה אלא דמסתימת לשון כל הפוסקים משמע דמחמת טענת בתולים נמי אין מעלה לה מזונות אם הגיע הזמן בחמישי בשבת כגון במקום שאין ב״ד יושבין אלא בב׳ וה׳ ודלא כמהרש״א וכן נראה מל׳ רש״י שכתב בד״ה לפיכך רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ואי כשיטת מהרש״א דטעמא דמזונות מוכח מברייתא דקתני שקדו ג׳ ימים א״כ שפיר מצינן לפרש דלפיכך שמואל גופא דייק לה מברייתא מדנקיט שקדו ג׳ ימים ולא נקיט ב׳ ימים ע״כ מוכח דמפסדת מזונות אע״כ דמברייתא לא מוכח כלל שאין מעלה לה מזונות אלא שמואל גופא מסברא דנפשיה קאמר וא״כ לא שייך ל׳ לפיכך אלא כפירוש רש״י דר׳ יוסף מסיק לה ודייק מדשמואל. ובעיקר דקדוקו של מהרש״א דנקיט ג׳ ימים היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא ואשמעינן אורחא דמילתא שיטרח ג׳ ימים ונפקא מיניה נמי למקום שב״ד יושבין בכל יום כנ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא, יש לחזור מנוסח זה של רב יוסף, ואי איתמר, הכי איתמר [ואם נאמר, כך נאמר], אמר רב יהודה אמר שמואל: נאמר במשנה הטעם מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי — שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין מיד למחרת ביום החמישי, שבו בית הדין יושב. ויש לשאול על טעם זה: ותנשא הבתולה באחד בשבת, שגם אז אם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין ביום שני בשבוע, שאף הוא יום מושב בית⁠־דין. ומסבירים: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, ולכן קבעו ברביעי דווקא, כדי שיהא הבעל טורח בסעודה של נישואין שלשה ימים: אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי כונסה (נושאה).
Rather, if it was stated, this is how it was stated: Rav Yehuda said that Shmuel said: Due to what reason did the Sages in the mishna say that a virgin is married on Wednesday? It is so that if the husband had a claim concerning the bride’s virginity, he would go early the next day to court and make his claim. The Gemara asks: But if that is the reason, let her marry on Sunday, as then too, if the husband had a claim concerning the bride’s virginity, he would go early the next day to court and make his claim. The Gemara answers: The Sages were assiduous in seeing to the well-being of Jewish women and instituted that the wedding take place on Wednesday, so that the groom would exert himself in arranging the wedding feast for three days: Sunday, Monday, and Tuesday, and on Wednesday, he marries her.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ועכשיו שֶׁשָּׁנִינוּ שָׁקְדוּ אוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה גהִגִּיעַ זְמַן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנוֹס אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת.

The Gemara continues: And now that we learned that the reason for the ruling in the mishna that a woman is married on Wednesday is that the Sages were assiduous in this matter, then with regard to that halakha, which we learned in the later mishna: If the time arrived and they were not married, the brides are entitled to eat from his food and eat teruma, one may conclude: If the time arrived on Sunday, since he is unable to marry her because he is busy preparing the wedding feast, he is not obligated to provide her sustenance until Wednesday.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועכשיו ששנינו שקדו – ובשביל תקנה זו הוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת מעתה אותה ששנינו כו׳.
ועכשיו ששנינו שקדו. כלומ׳ בשביל תקנה זו מעכב מלכנוס בא׳ בשבת, מעתה אותה ששנינו, בפ׳ אעפ״י, הגיע זמן ולא נשאו וכו׳. רישא דמתני׳, נותנין לבתולה י״ב חדש משתבעה הבעל לנשואין לפרנס את עצמה, כלומ׳, לזמן מלבושין ותכשיטין הראוין לה, ולאלמנה שלשים יום, אלמנה שאינה מתעסקת כל כך בתכשיטין מרובין, לפיכך לא נתנו לה אלא שלשים יום. ואם הגיע זמן ולא נשאו לחופה, כלומ׳, שמעכב הבעל ואינו רוצה לישא אותן. אוכלות משלו. שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת ב״ד, שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ואוכלות נמי בתרומה, אם כהן והיא בת ישראל, שהכהן מאכיל לאשתו בתרומה והכת׳ וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. ולכך שנינו בתולה נשאת ליום רביעי להודיע שתקנת חכמים מעכבתו מלכנוס באחד בשבת ואין עכבה זו שלו, הילכך אין מעלה לה מזונות.
ועכשיו ששנינו שקדו וכו׳ – הכי קאמר, דאי לאו הך ברייתא, האי טעמא דשאינה נשאת בא׳ לשבת משום ברכה הוא. ואם כן מעלה לה מזונות, דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה, ולא אקפד לה ברכה. אבל השתא דמשום שקדו הוא, איכא נמי הנאה לדיד⁠(י)⁠ה בסעודת ז׳ הימים. ואפשר לפרש דהכי קאמר, ועכשיו שפירש שמואל ושקדו שנוי במשנתינו, ולפיכך תני ברביעי, הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות. אבל אי לא אמר שמואל הכי, דמתניתין לית ליה שקדו ופליגא אבריתא דקתני לה לקמן, כדקתני כדי שישכים לב״ד. ואע״ג דקתני בד׳, הא למעוטי שאר הימים אבל לא א׳ בשבת, קמ״ל. וזה הטעם יותר נכון, מדקאמר ששנינו, דאפילו לפי הפירוש הראשון, שמואל אמר כן, ובמשנתינו לא שנינו.
ומיהו תמה לי מילתא, אמאי קתני בבריתא על תקנת בנות ישראל, תקנת בני ישראל היא. ואיכא למימר, כדי שלא יטריח בז׳ ימי המשתה בצורכי המשתה ולא ישמח בה. לפיכך שקדו על תקנתה, שיהא הכל מזומן ויהיה שמח עמה ז׳ הימים. כך נראה לי.
או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו קשה להו לתלמידי חלה נמי לימא לה מזלך גרים כדאמרינן ביבמות גבי קטלנית דאמרינן מזלה גורם. וזו שאלתם של נערים היא, דאפילו בשחלתה נמי היא שיש לה לתלות במזלה, יותר נסתפק להם בגמרא אם יכולה לומר שמזלו גרם, כ״ש בחלה שהדבר פשוט שאומרת לו שמזלו גרם.
ופירוש נסתפחה שדהו כך הוא, אע״פ שנאנסת אני, כיון שאין העכבה מדעתי אלא אנוסה אני, חייב אתה ליתן לי מזונות כיון שהגיע זמן. וכיון שתעלה (לה) לי מזונות נמצא האונס לחובתך מעתה, ויהיה כשדה (שלו) שלך שנסתחפה. וזהו שפירש רש״י מזלך גרם כי מהיום (היא) אני נוטלת עליך לזון.
ואחרים פירשו שמזלו ממש גרם ולא מזלה. ונתנו טעם לדבר, דבמיתה איפשר שמזלה גרם, אבל חלה לא, שאינו אלא ביטול פריה ורביה ואיהי כיון דלא מפקדה, לא מענשה, דאיהו דאיפקיד מיעניש, כדאיתא ביבמות. ולאו מילתא היא.
ועכשיו ששנינו שקדו. מדברי שמואל הוא, ושמואל הוא דקאמר הכי. והראיה, דלישנא קמא נמי קא מדכר לה רב יוסף להא מתניתין שהגיע זמן ולא נשאו, והיא היא דמבלבלת דעתו וקאמר היכי תליא תניא בדלא תני, והכי קאמר, ועכשיו ששנינו כמשנתנו נשאת ביום רביעי לבד ולא בא׳ בשבת, ועל כרחך משום שקדו הוא, הגיע זמן בא׳ בשבת אינו מעלה לה מזונות. ואף על גב דלא שנינו לה בהדיא, כיון דעל כרחין טעמא דמתני׳ משום הכי הוא קתני לה שנינו.
וא״ת דלא שנינו, דאיכא למימר דמשום ברכה הוא, הא ליתא, דברביעי ליכא ברכה, ונשאת ברביעי ונבעלת בחמישי לא תנן במתני׳ הילכך על כרחך למאי דתנן במתני׳ נשאת ברביעי, משום שקדו הוא ולא משום טענה אחרת, ושנינו קרי לה, אי נמי יש לומר, ועכשיו ששנינו בבריתא שקדו ומתני׳ לא פליגא עליה, דאיכא למימר דמשום הכי תנן במתני׳ ברביעי ולא באחד בשבת, אותה ששנינו הגיע זמן וכו׳, מתוך שאינו יכול לכנוס אינה מעלה לה מזונות, ומסתברא, דאפילו מחלה היא על תקנתא זו, ואמרה אי אפשר בתקנת חכמים זו אינו מעלה לה, משום דאע״ג דעיקר תקנתא משום תקנתה נתקנה, וכדמשמע מדאמרו (ג.) שקדו על תקנת בנות ישראל, מכל מקום כיון שנתקנה נתקנה. ואיהו נמי ניחא ליה כדי שיהיה שמח עמה, ועוד שמשיאתו שם רע בין שכניו.
ועכשיו ששנינו שקדו – לאו במתניתין קאמרי, דכי ליתא במתניתין מאי הוי, הא מתניתא היא בהדיא, אלא כלומר והשתא דאיתנה לן במתניתין טעמא דשקדו אף על גב דמתני׳ נמי קתני לנישואין יום רביעי, אי לאו שקדו הווא אמינא דרביעי דתנן לאו דוקא, דהאי טעמא דקתני, בא׳ בשבת נמי מישך שייך, ולא תני רביעי אלא לאפוקי שאר ימים דלא שייך בהו האי טעמא דקתני, אבל השתא דאתניי מתניתא דשקדו, ואיתברר לן מינה טעמא דמתניתין דהכא דרביעי דווקא, וכיון שכן אותה ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאין יכול לכנוס אין מעלה לה מזונות, לפיכך חלה הוא, או חלתה היא, או שפירסה נדה אין מעלה לה מזונות.
ועכשיו ששנינו שקדו – פי׳ משום דברייתא היא לקמן קאמר ששנינו אי נמי כיון דשקדו הוי טעמא דמתניתין הו״ל כאלו שנינו כן בפירוש וזה יותר נכון דלשון ברייתא לא הו״ל למימר הכי כיון דלא אדכרא כלל במתניתין וא״ת ולמה ליה למימר ועכשיו ששנינו שקדו דלא נתפרש במתניתין לימא ועכשיו ששנינו יום ד׳ מהי טעמא דלתהווי וי״ל דאי תהוי טעמא דיום ד׳ משום ברכה כבר קפרא דלקמן לא מפטר ממזונות דהתם משום תקנ׳ דידי׳ הוא דמתחייב אפו״ר אבל השתא דטעמא משום שקדו הוי תקנה דידה דלפטר ממזונות וא״ת ומנ״ל דטעמא דמתניתין משום שקדו דילמא משום ברכה כבר קפרא דלקמן וי״ל דכיון דמתני׳ בתקנות בנות ישראל מיירי מסתמא כלו חד טעמא דמילתא ועוד נראה לי דבמתניתין איכא רמיזה קצת מדקתני שאם היה לו טענות בתולים דמשמע שאם היה לו טענה אמיתית דקים ליה ולא לימא בדדמי והיינו ודאי בשטרח בסעודה שלשה ימים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועכשיו ששנינו שקדו כו׳. לאו רב יוסף קאמר לה דיליף לה מדברי שמואל אלא שמואל הוא דקאמר הכי ומדברי שמואל היא והראיה דבלישנא קמא קא מדכר ליה רב להא מתניתין דהגיע זמן משמיה דשמואל. דון קרשקש וידל ז״ל תלמיד הרא״ה ז״ל:
וז״ל הרשב״א ועכשיו ששנינו שקדו כו׳. מדברי שמואל הוא דקאמר הכי והראיה דבלישנא קמא נמי קא מדכר לה רב יוסף להא מתניתין דהגיע זמן והיא היא דמבלבלת דעתו וקאמר היכי תלי תניא בדלא תניא וה״ק ועכשיו ששנינו במשנתנו נשאת ביום ד׳ לבד ולא באחד בשבת וע״כ משום שקדו הוא הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואף על גב דלא שנינו לה בהדיא כיון דע״כ טעמא דמתניתין משום הכין הוא קרי ליה שנינו. ואם תאמר דלא שנינו דאיכא למימר דמשום ברכה הוא הא ליתא דברביעי ליכא ברכה ונשאת בד׳ ונבעלת ביום ה׳ לא תנן במתניתין הילכך ע״כ למאי דתנן במתניתין נשאת ברביעי משום שקדו הוא ולא משום טענה אחרת ושנינו קרי לה. אי נמי יש לומר ועכשיו ששנינו בברייתא שקדו ומתניתין לא פליגי עליה ואיכא למימר דמש״ה תניא במתניתין ביום ד׳ ולא באחד בשבת אותה ששנינו הגיע זמן כו׳ מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה מזונות ומסתברא דאפילו מחלה היא שעל תקנתה נתקנה וכדמשמע מדאמרינן שקדו על תקנת בנות ישראל מכל מקום כיון שנתקנה נתקנה ואיהו נמי ניחא ליה כדי שיהא שמח עמה ועוד דמשיאתו שם רע בין שכיניו. עד כאן לשון הרשב״א ז״ל.
ולשיטתנו דכתיבנא לעיל ניחא הכל ופשוט האי דינא וכדכתיבנא לעיל:
וז״ל הרמב״ן ז״ל הא דאמרינן ועכשיו ששנינו שקדו ה״ק דאי לאו הך ברייתא הוה אמינא טעמא דשאינה נשאת באחד בשבת משום ברכה היא ואם כן מעלה לה מזונות דאיהי לא מפקדה אפריה ורביה ולא איכפת לה בברכה אבל השתא דמשום שקדו הוא איכא נמי הנאה לדידה בסעודת שבעת הימים ואפשר לפרש דה״ק ועכשיו שפירש שמואל דשקדו שנו במשנתנו ולפיכך תנא ברביעי הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות אבל אי לא אמר שמואל הכי הוה אמינא דמתניתין לית לה שקדו ופליגא אברייתא דקתני ליה לקמן כדקתני כדי שישכים לב״ד ואף על גב דקתני ברביעי הוה אמינא למעוטי שאר ימים אבל לא אחד בשבת קמ״ל וזה הטעם יותר נכון מדקאמר ששנינו דאילו לפי הפירוש הראשון שמואל אמר כן ובמשנתנו לא שנינו. ומיהו תמיה לי מלתא אמאי קתני בברייתא על תקנת בנות ישראל תקנת ישראל נמי היא וא״ל כדי שלא יטרח בשבעת ימי המשתה בצורכי המשתה ולא ישמח עמה לפיכך שקדו על תקנתה שיהא הכל מזומן ויהא שמח עמה שבעת הימים כנ״ל. ע״כ:
וז״ל הרא״ה ועכשיו ששנינו שקדו לאו במתניתין קא אמרינן דכי ליתיה במתניתין מאי הוי אי הא מתניתא היא בהדיא אלא כלומר והשתא דאיתניא לה מתניתין דשקדו אף על גב דמתניתין נמי קתני לנישואין יום ד׳ אי לאו שקדו הוה אמינא דד׳ דתנן לאו דוקא דהא טעמא דקתני באחד בשבת נמי איתיה ולא תנן רביעי אלא לאפוקי שאר ימים כדקתני טעמא אבל השתא דאיתניא מתני׳ דשקדו ואתברר לן מינה טעמא דמתניתין ידעינן ודאי דרביעי דוקא וכיון דכן אותה ששנינו וכו׳. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ועכשיו ששנינו שקדו פי׳ משום דברייתא היא לקמן קאמר ששנינו א״נ כיון דשקדו הוי טעמא דמתניתין חשיב ליה כאלו שנינו כן בפירוש וזה יותר נכון דמשום ברייתא לא ה״ל למימר הכי כיון דלא מדכרא כלל. ואם תאמר למה ליה למימר ועכשיו ששנינו שקדו דלא מתפרש במתניתין לימא ועכשיו ששנינו יום ד׳ מהי טעמא דליהוי. יש לומר דאי לא הוי טעמא דקתני יום הרביעי אלא משום ברכה דבר קפרא משום הא לא מפטר ממזונות דההוא סימן ברכה דידיה הוא דמתחייב אפריה ורביה אבל השתא דטעמא משום שקדו תקנתא דידה היא וכיון דכן דינא הוא דליפטר ממזונות. ואם תאמר ומנא ליה דטעמא דמתניתין משום שקדו דילמא משום ברכה דבר קפרא דלקמן. יש לומר דכיון דמתניתין בתקנת בנות ישראל איירי מסתמא כולי טעמא מיירי בתקנתם. ועוד נראה לי דבמתניתין איכא רמיזא קצת מדקתני שאם היה לו טענת בתולים דמשמע אם היתה טענתו אמיתית דקים ליה ולא נימא בדדמי והיינו ודאי כשטרח בסעודה ג׳ ימים. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועכשיו ששנינו (כלומר, שלמדנו מן המשנה) כי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, ומשום כך תיקנו שתינשאנה ביום רביעי, על כן, אותה הלכה ששנינו שאם הגיע זמן הנישואין ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, הרי אם הגיע זמן זה באחד בשבת, מתוך שאינו יכול לכנוס מיד בשל היותו ״טורח בסעודה״, שבשל כך תיקנו חכמים שיכנוס רק ברביעי — אינו מעלה לה מזונות. שאין זה נקרא שהגיע כבר הזמן.
The Gemara continues: And now that we learned that the reason for the ruling in the mishna that a woman is married on Wednesday is that the Sages were assiduous in this matter, then with regard to that halakha, which we learned in the later mishna: If the time arrived and they were not married, the brides are entitled to eat from his food and eat teruma, one may conclude: If the time arrived on Sunday, since he is unable to marry her because he is busy preparing the wedding feast, he is not obligated to provide her sustenance until Wednesday.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לְפִיכָךְ דחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלְתָה הִיא אוֹ שֶׁפֵּירְסָה נִדָּה אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת.

Therefore, according to the same line of reasoning, if the husband fell ill, or if the bride fell ill, or in a case where she began to menstruate [peirsa nidda] and the wedding had to be postponed, he similarly need not provide her sustenance from the designated time, as he did not initiate the delay.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לפיכך – רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו׳.
1לפיכך חלה הוא אינו מעלה לה מזונות – קשה לר״י דאמר בהחולץ (שם דף מא: ושם) עמד בדין וברח נזונת משל יבם ומפרש בירושלמי ברח ה״ה חלה והכא אמרי׳ דחלה אין מעלה לה מזונות ואור״י דהתם חלה או ברח לאחר שעמד בדין שכבר נתחייב לה במזונות אבל הכא בחלה קודם הגעת זמן ובקונט׳ פי׳ שם דוקא ברח אבל חלה לא ואין נראה כדמשמע בירושלמי ולפירושו אין להקשות מאיכא דבעו לה מיבעיא אמאי לא פשיט לה מהתם דיש לומר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו כדאמרינן ביבמות בכמה דוכתי.
1. תוס׳ ד״ה ״לפיכך חלה הוא״ מופיע בדפוס וילנא בדף ב׳:.
רב יוסף מסיים משמיה דנפשיה ומסבריה ואמ׳ לפיכך הואיל ולמדנו שהמעכב מחמת אונס אינו חייב לזונה, חלה הוא, וכ״ש חלתה היא או שפרסה נדה, בין בשעת וסתה בין שלא בשעת וסתה, דאינו מעלה לה מזונות שהרי העכוב בא מחמתה, ולא אמרי׳ בכי האי גונא שהוא מקרה נוהג או נסתחפה שדהו ומזליה גרים.
אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. או משום דעולא דאמ׳ גזרה שמא תשקה לאחיה ולאחותה, או משו׳ סמפון, כלומ׳ שמא תמצא בעלת מום ואיגלי מילתא למפרע שמקחו מקח טעות ונמצאת זרה אוכלת בתרומה.
לפיכך חלה הוא או שחלתה היא. פירוש וכל שכן שחלתה היא, וכל שכן פירסה נידה אינו מעלה לה.
לפיכך חלה הוא או שחלתה היא כו׳ – פירש רב יוסף לקמן קאמר דהא ליתא בלישנא קמא דשמואל לכן פירש״י ז״ל דדוקא בשחלה כשהגיע זמן אבל הגיע זמן ואח״כ חלה כיון דנתחייב במזונותי׳ אינו נפטר וכן נמי לענין יבם ליבמה ועמד בדין וברח נזונו משל יבם אמר בירושלמי חלה כמו שברח או שפרסה נדה פי׳ בתוס׳ דלאו למימרא דנדה לאו בת חופה משום דלא חזייא ליחוד דהא קיימ״ל במסכת יבמות שיש חופה לפסולים וכ״ש נדה שיש לה שעת הכושר אלא טעמא דהכא שכל אדם רוצה לעשות חופה בטהורה דראוי׳ לביאה כדי שלא יעכב ביאתו ודומיא דחלה הוא או שחלת׳ היא ועכשיו שאנו נוהגין אפילו לכתחילה לעשות חופה לנדה זהו לפי שאנו קהל מועט ושמא יבוא עיכוב לנשואין אם נמתין עד שתטהר וזה שלא כדברי הרא״ש והרמב״ם ז״ל שהנדה אין חופתה חופה דכיון דלא חזיא ליחוד ומה שכתבו תוספות עיקר וכן פי׳ הר״מ ז״ל וכן נהגו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לפיכך חלה הוא או שחלתה וכו׳. פי׳ רב יוסף קאמר לה דהא ליתא בכלל לישנא קמא דשמואל וכן פרש״י ז״ל. הריטב״א ז״ל.
ולמאי דפריש הריטב״א ז״ל ניחא נמי קושיא אחריתא דמעיקרא קאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו׳ אלמא דוקא משום שקדו דהא תקנתא דידה הוא דמפטר ממזונות אבל היכא דהוי תקנתא דידיה לא מיפטר וכיון שכן חלה נמי לא מיפטר דהיינו משום לתא דידיה והשתא קאמר לפיכך חלה כו׳ לכך פירש רש״י ז״ל דרב יוסף קאמר לה ולא קאי רב יוסף אמאי דקאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו׳ אם כן היכא קא יליף מינה חלה הוא כו׳ וכדכתיבנא אלא דנקטינן מסקנא דשמואל דמסיק שמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה ומינה יליף חלה הוא כו׳ ולהכי נקט ברישא חלה דהוה ליה למנקט איפכא דלא זו אף זו עדיף למנקט כנ״ל ואפשר שזהו שכתב רש״י לפיכך רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו׳ ע״כ דוק ותשכח וכפל רש״י ז״ל וכתב משמיה דנפשיה ומסבריה דאלו לשמואל הא קאמר ועכשיו ששנינו שקדו ואפשר דפליג אחלה וכדכתיבנא ורב יוסף מסבריה קאמר לה ודו״ק. וכתב הרא״ש ז״ל בתוספותיו לפיכך חלה כו׳ ברישא הוה ליה למיתני חלתה היא דהשתא הוי זו ואין צריך לומר זו דמחלה אינו מעלה לה מזונות ע״כ. ובמאי דכתיבנא ניחא:
או שפירסה נדה. פי׳ בתוס׳ דל״ל דנדה לאו בת חופה היא משום דלא חזיא ליחוד דהא קיימא לן במסכת יבמות [נז ב׳] שיש חופה לפסולות וכ״ש נדה שיש לה שעת הכושר אלא טעמא דהכא שכל אדם רוצה לעשות חופה בטהורה הראויה לביאה כדי שלא יעכב ביאתו ודומיא דחלה הוא או שחלתה היא ועכשיו שאנו נוהגים אפילו לכתחלה לעשות חופה לנדה זה לפי שאנו קהל מועט ושמא יבא עכוב לנשואין אם נמתין עד שתטהר וזה שלא כדברי הרא״ם והרמב״ם ז״ל שכתבו שהנדה אין חופתה חופה כיון דלא חזי ליחוד. ומה שאמר בתוספות הוא עיקר וכן פי׳ הרמב״ן ז״ל וכפרש״י ז״ל וכן נהגו. הריטב״א ז״ל:
וז״ל תלמידי רבינו יונה מדאמרינן דאי פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות שמעינן שאסור לישא בעודה נדה מפני שאסור להתייחד עמה ואף על פי שנדה אחרת מותרת להתייחד עם בעלה נדה כלה אסורה שמתוך שהיא חביבה עליו הרבה יש לחוש בדבר ולא מבעיא כשהיא נדה שהיא אסורה אלא אפילו כל אשה נמי אסורה עד שתשב שבעה ימים נקיים תחלה דיש לחוש כי מפני החמוד שמא ראתה דם כו׳. כדאמרינן בפרק תינוקת רבינא איעסק ליה לבריה כו׳ עד קטנה נמי חמודי מחמדא הנה שאפילו בספק נדה אסרו וכ״ש בנדה ודאי מיהו הנשואין תופסין דהא קיימא לן דיש חופה לפסולות וכיון דלפסולות שאין להם היתר לעולם חופה קונה כ״ש בזאת שיש לה היתר לאחר זמן. וקשיא ליה לרבנא יוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל מדאמרי׳ בעלמא בעינן חופה הראויה לביאה דמשמע דחופה דאינה ראויה לביאה אינה קונה. ויש לומר דלא אמרו דבעינן חופה הראויה לביאה אלא לענין התוספת שאם כנס את האשה ומת קודם שבא עליה אינה זוכה בתוספת שלא נתכוון לתת לה התוספת אלא לדעת שיהיה בא עליה אבל החופה קונה. מפי מורי הרב רבינו יונה מאור הגולה נר״ו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסיק מכאן רב יוסף: לפיכך, על פי אותה סברה, אם חלה הוא (הבעל) או שחלתה היא (הארוסה) או שפירסה נדה כשהגיע הזמן שקבעו ואינו יכול לכנוס אותה אז, ומן הצורך לדחות את החופה לזמן אחר — אינו מעלה לה מזונות. שהרי למדנו שכאשר דחיית הנישואין אינה נעשית ברצונו — אין הוא מחוייב להעלות לה מזונות למרות שעבר הזמן שקבע לנישואין.
Therefore, according to the same line of reasoning, if the husband fell ill, or if the bride fell ill, or in a case where she began to menstruate [peirsa nidda] and the wedding had to be postponed, he similarly need not provide her sustenance from the designated time, as he did not initiate the delay.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאִיכָּא דְּבָעֵי לַהּ מִיבַּעְיָא חָלָה הוּא מַהוּ הָתָם טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם דַּאֲנִיס וְהָכָא נָמֵי הָא אֲנִיס אוֹ דִּלְמָא הָתָם אֲנִיס בְּתַקַּנְתָּא דְּתַקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן הָכָא לָא.

And there are those who raised it as a dilemma: If the groom fell ill, what is the ruling with regard to his obligation to provide her sustenance? There, in the case where the designated time arrived on Sunday, what is the reason that he is exempt? It is due to the fact that he was forced to postpone the wedding by circumstances beyond his control. And here too, isn’t he forced by circumstances beyond his control, and he should therefore be exempt? Or, perhaps there is a distinction between the cases. There, he was forced by an ordinance that was instituted by the Sages that a virgin marries on Wednesday, and they exempted him from providing for her until then. However, here, that is not the case. Therefore, despite the existence of circumstances beyond his control, he is not exempt from providing her sustenance due to his illness.
רי״ףרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

או דילמא התם אניס בתקנתה כדרבנן. פירוש שהתקינו להתקנתה ומשום לתה דידה נתעכב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

או דילמא התם אניס בתקנתא וכו׳. פי׳ שהתקינו לתקנתא ומשום לתא דידה נתעכב. הרשב״א ז״ל:
וכן מצאתי בקונטרס אחד ז״ל איכא למידק בהאי שמעתא מאי קאמר רב יוסף לפי׳ וכו׳. פשיטא דאם חלה הוא או חלתה היא כמו הגיע זמן באחד בשבת דהוי אונס ומאי אשמועינן רב יוסף ועוד בעל הבעיא קאמר או דילמא התם אניס בתקנתא דרבנן כו׳ מה טעם יש לחלק אדרבא יותר גדול הוא אונס בידי שמים מאונס דתקנתא ויש לומר דהכי קאמר התם אניס בתקנתא דהתקינו רבנן לתועלתה כדפירשתי דעיקר התקנה לתועלתה נתקנה ולאפוקי מזאת הסברא אשמועינן רב יוסף עכ״מ בקונטרס של החכם החסיד כמה״ר יוסף קורוקוש ז״ל.
ולי טעם לשבח איכא לחלק דכי אניס בתקנתא דרבנן משום הכי אינו מעלה לה מזונות דהא דתנן הגיע זמן כו׳ הוה ליה כאלו לא הגיע הזמן כיון דרבנן גופייהו התקינו שלא תנשא ביום א׳ וגם הוא בעי לכנוס אלא דרבנן קא מעכבי עליה אבל חלה הוא שפיר הגיע זמן אלא שמחמתו בסבת חוליו נתעכב מלכנוס ואיהו מרצונו לא בעי לכנוס עד שיתרפא הילכך יעלה לה מזונות וק״ל. ובספרים שלנו גרסינן או דילמא התם אניס בתקנתא דהתקינו ליה רבנן הכא לה וזאת הגרסא עולה יפה במאי דכתיבנא מיהו מצאתי בספרים ישנים מקלף ישן נושן דהכי גרסינן או דילמא התם אניס בתקנה דהתקינו (ליה) [לה] רבנן כו׳ והיינו כפירוש הרשב״א ז״ל והקונטרס:
מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו. אף על גב דמתני׳ פשיטא לן דמציא אמרה ליה נסתחפה שדהו גבי משארסתני נאנסתי התם היינו טעמא משום דאונס דלא שכיח הוא הילכך ודאי מזלו גרם אבל חלתה דשכיח לא שייך כל כך לתלות במזלו אי נמי יש לחלק בין כתובה למזונות דכתובה נתחייב לה כבר משעת ארוסין ואם הוא בא ליפטר תולין המקרה במזלו אבל מזונות שהיא רוצה שהבעל יתחייב תולין המקרה במזלה:
בד״ה ותנשא בא׳ כו׳ לא בעי לשנויי דנשאת בד׳ כדי שתבעל כו׳ ועוד ל״ל טעמא דשקדו ת״ל משום ברכה כו׳ עכ״ל ר״ל לקמן בברייתות שנינו הני ב׳ טעמי משום שקדו ומשום ברכה דדגים ואהא קאמרי הא דלא בעי לשנויי נמי הכא האי טעמא משום ברכה דתני נמי לקמן ועוד ל״ל לקמן לפי האמת הך טעמא דשקדו דהאי טעמא דטענת בתולים ודאי איצטריך משום יום ה׳ דאי משום ברכה לחוד ברכה דאדם עדיפא ותנשא בה׳ ותבעל בו׳ והאי טעמא דברכה ודאי איצטריך נמי משום שתבעל בה׳ אבל טעמא דשקדו לא איצטריך כלל דבהני ב׳ טעמי דהיינו טענת בתולים וברכה דדגים סגי ותירצו דמשום ברכה לא הוה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא ואם היה מגיע זמנה ביום א׳ היה מעלה לה מזונות אי לאו משום שקדו דמקרי עבריינא והשתא עבריינא הוי ביום א׳ משום טעמא דשקדו וביום ה׳ וביום ו׳ הוי עבריינא משום טענת בתולים ומיהו לא הוי איצטריך למימר דשקדו שיהא טורח בסעודה אלא יום אחד ולכך א״א שתנשא ביום א׳ אבל ביום ב׳ וביום ג׳ הוי סגי נמי בטעמא דטענת בתולים ואפשר לומר (א) דקושטא קאמר דבעי ג׳ ימים טורח סעודה ונ״מ אם הגיע זמנה ביום ב׳ וביום ג׳ אינו מעלה לה מזונות כיון דעיכובא הוי נמי משום שמחת סעודה של חתונה דידה אבל משום טענת בתולים ה״ל כאילו הוא המעכב דלאו תיקון דידה הוא אבל א״כ הוא אם הגיע זמנה ביום ה׳ וביום ו׳ יעלה לה מזונות כיון דלית ביה טעמא דשקדו אלא טענת בתולים דאינו תיקון שלה ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סוגיה זו נמסרה גם בצורה שונה: ואיכא דבעי לה מיבעיא [ויש ששאל אותה בצורת שאלה]: חלה הוא, הבעל, מהו דינו לענין חיוב במזונות ארוסתו? וצדדי השאלה: התם טעמא מאי [שם, כשהגיע הזמן ביום ראשון בשבת, מה הטעם] שפטור ממזונות — משום דאניס הוא אנוס] ואינו יכול לכונסה בזמן שקבע, והכא נמי הא אניס [וכאן גם כן הרי הוא אנוס], ויהא פטור, או דלמא [שמא] יש לחלק: התם, אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן [שם, אנוס הוא בשל התקנה שתיקנו לו חכמים] שישא ברביעי דווקא, והם גם שקבעו שלא יהא עליו חיוב מזונות עד אז, ואולם הכא [כאן], לא, שאף שאנוס הוא — מכל מקום לא נפטר מלמלא את התחייבותו.
And there are those who raised it as a dilemma: If the groom fell ill, what is the ruling with regard to his obligation to provide her sustenance? There, in the case where the designated time arrived on Sunday, what is the reason that he is exempt? It is due to the fact that he was forced to postpone the wedding by circumstances beyond his control. And here too, isn’t he forced by circumstances beyond his control, and he should therefore be exempt? Or, perhaps there is a distinction between the cases. There, he was forced by an ordinance that was instituted by the Sages that a virgin marries on Wednesday, and they exempted him from providing for her until then. However, here, that is not the case. Therefore, despite the existence of circumstances beyond his control, he is not exempt from providing her sustenance due to his illness.
רי״ףרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר חָלָה הוּא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת חָלְתָה הִיא מַהוּ מָצֵי אָמַר לַהּ אֲנָא הָא קָאֵימְנָא אוֹ דִלְמָא מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ.

And if you say that if he fell ill, he provides her sustenance at the time designated for the wedding, then if she fell ill, what is the ruling? Can he say to her: I am standing here prepared to wed you, and if you are not prepared, it is not my fault? Or perhaps she can say to him that his field was inundated, i.e., her illness is tantamount to a natural disaster that befell him, and he must nevertheless provide for her.
רי״ףרש״ירשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא קאימנא – הנני מזומן.
נסתחפה שדהו – לשון מטר סוחף (משלי כח ג) נשטפה שדך כלומר מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך לזון.
או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו. דכיון שהגיע זמן חלה עליך חיוב מזונות, ואם אי אפשר לכנוס עיכוב זה אינו מדעתי, נמצא מקרה זה לחובתך ומשום לתא דידך, כיון שאינך יכול לכנוס מעלה אתה מזונות.
הא דאמרינן א״ד אמרה ליה נסתחפה שדהו – פירש״י ז״ל כלומר מזלך גרם. ואיכא דקשיא ליה אדרבה חלה הוא נימא מזלה גרם, ולא יעלה לה מזונות, כדאמרינן (יבמות סד, ב) גבי קטלנית, דאיכא מאן דאמר מזלה גרם. ותירצו שאני התם, דהתם גבי מיתה איכא למימר מזלה גרם, דמיעגנא ויתבי ארמלו, אבל גבי חולי אפילו חולה דידה דליכא אלא ביטול פריה ורביה, כיון דאיהי לא מיפקדא, ואיהו מיפקד, מזלו הוא. וקושיא מעיקרא ליתא, דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה, אלא לומר דכיון דמטא זמן נשואין ועכבה לאו דידה, אלא דלא חזיה ליה, פסידא דידיה הוי, ודינא הוא דיהיב ליה מזונא, והכי דאיק לישנא דרש״י ז״ל, ואף על גב ששנינו במשנתינו (יב, ב) והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, אינו ענין לה, דהתם הוי כמו שנולד בה מום, וכיון דתחתיו נולד בה, שותה בעציצו, אבל כאן לענין מזונות, בנישואין תליא מילתא, וכיון דלא חזיא ליה, אפשר דלא יהיב לה מזוני.
או דלמא אמרה ליה נסתפחה שדהו – איכא דמקשה דהא גבי קטלנית אמרי׳ דמזלה גרם ולאו מלתא היא דהא בקטלי דבעלת תלינן בדידה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל הכא לענין פריה ורביה כל עכובא דאתי מחמתו הוא דאיהו הוא דמיפקד אפריה ורביה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חלה הוא אינו מעלה כו׳. והקשו בתוספות מאי שנא מההיא דתניא פרק החולץ גבי יבמה מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין וברח נזונת משל יבם ואמרינן עלה בירוש׳ חלה כמי שברח ומעלה לה מזונות ומ״ש מהא דהכא אף ע״פ שרש״י ז״ל מפרש שם דוקא ברח אבל חלה לא אינו כן חדא מפני הירושל׳ ועוד דאי ברח מפני שאינו רוצה ליבם ולא לחלוץ שפושע הוא הוה מצינן למימר אבל חלה לא אבל בפרק שני דייני גזירות משמע דברח דהתם אפילו בבורח מחמת האונס דאמרינן אמר שמואל אין פוסקין מזונות לאשת איש משום דחיישינן לצררי ומותבי׳ ליה מהא דעמד בדין וברח ניזונת משל יבם ומשני צררי ליבמה לא מתפיס ואי ברח מחמת שאינו רוצה ליבם ולא לחלוץ פשיטא מאי מותבינן דקא מתפיס לה צררי והלא הוא שונאה ומאי משני צררי ליבמה לא מתפיס כי נמי הוי רגילות למתפיס צררי ליבמה להך לא מתפיס כיון שבורח מחמת ששונאה אלא ודאי בורח מחמת אונס ואם כן הוא הדין לחלה. ויש לומר דהכא בחלה קודם הגעת זמן ולכך אנוס הוא ואינו מעלה לה מזונות אבל אם כשהגיע זמן היה בריא ונתחייב במזונות כי נמי חלה אחרי כן מעלה לה מזונות והתם מיירי דעמד בדין ואמרו לו או כנוס או פטור ומיד נתחייב במזונות ואפילו ברח או חלה אח״כ דאנוס ניזונית משל יבם. הריב״ש ז״ל:
וכן כתבו בתוספות פרק החולץ [מא ב׳] דכי אמרינן עמד בדין וברח לאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה אלא בברח מחמת מרדין או מחמת ממון איירי ומייתי ראיה מההיא דפרק שני דייני גזירות. ואפשר דהירושלמי סובר כמאן דבעי לה מבעיא הכא בגמרא דקאמר ואם תמצא לומר חלה הוא מעלה לה מזונות וכפשטותיה דרב אחאי דלקמן ורש״י ס״ל כלישנא קמא דרב יוסף ולהכי קאמר התם דוקא ברח אבל חלה לא והכי פסקו כל הפוסקים כלישנא קמא דר״י וכדאסיק רב אשי לקמן וליתא דבירושלמי אמרינן חלה כמי שברח דמי והלך לו למדינת הים כמי שברח דמי אלמא דלא בעי לחלוקי באונסין כלל דכל האונסין אחת הן ואפילו הכי ס״ל דמעלה לה מזונות וזאת הסברא כלישנא קמא דרב יוסף שייכא דאיהו נמי הכין ס״ל דכל עכוב מחמת אונס אחת הוא הא אין לך לתרוצי אלא כמו שתירצו התוספות ז״ל דיש חילוק בין היכא דחלה קודם הגעת זמן להיכא דחלה אחר כך וכדכתיב׳ ודו״ק לשון התוספות שכתבו וז״ל ובקונטרס פירש שם דוקא ברח אבל חלה לא ואין נראה כדמשמע בירושלמי ע״כ. וצריך ליישב דבירושלמי אמרינן הכין בבריא כדכתיב׳ מעיקרא ומאי לישניה דמשמע דקאמרי השתא ובמאי דכתיבנא ניחא:
עוד כתבו התוספות ולפיכך אין להקשות מאיכא דבעו לה מבעיא אמאי לא פשיט לה מהתם דיש לומר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו כדאמרינן ביבמות בכמה דוכתי. ע״כ:
וכתוב בקונטרס תימא והלא גם לפי׳ התוספות קשה וצריך לתרץ תירוץ זה דמשמע דוקא עמד בדין וברח נזונת משל יבם אם לא עמד בדין אינה נזונת והוא הדין חלה דאינה נזונת ואם כן לאיכא דבעי לה מבעיא אמאי לא פשיט מהתם דהיכא דלא עמד בדין וחלה שאינה נזונת דהכא נמי איירי שלא עמד בדין ואם כן צריך לתרץ דארוסתו אגידא ביה כו׳. משום הכי ס״ד דנזונת. ויש לומר דלפי׳ התוס׳ היה פשוט לו דארוסתו אגידא ביה טפי כיון דתרווייהו איירי שלא עמד בדין ולא היה להם קושיא כלל אבל לפי׳ רש״י ז״ל דאיירי התם גבי יבם שעמד בדין אם כן היה סבור דגבי יבמתו דעמד בדין הוי אגידא ביה כמו ארוסתו היכא דלא עמד בדין ואם כן לפשוט מהתם כיון דאיירי הכא דלא עמד בדין דשוים הם ולכך תירצו בתוספות דאף על גב דארוסתו לא עמד בדין יותר אגידא ארוסתו מיבמתו. ע״כ:
נסתחפה שדהו. האי דתלי במזליה ולא במזלה משום דהיא לא מפקדא אפריה ורביה כדאמר בפרק הבא על יבמתו [סד ב׳] גבי אשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה היא דלא מפקדה אפריה ורביה לא מיענשה מיהו קשה מהא דאמר בפרק המדיר [עה א׳] היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה משנתארסה היו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו משמע הא אם מזלה גרים אבדה כתובתה ואמאי תלי במזלו יותר במזלה והתם לא שייך לשנויי טעמא דפריה ורביה דאפשר לישאנה עם המומין כו׳ ועוד תימא דכי היכי דאשה שנולדו בה מומים אמרינן נסתחפה שדהו הכי נמי האיש שנולדו בו מומים נימא נסתחפה שדיה ואמאי כופין אותו להוציא ויש לומר משום דהאשה קנין כספו של האיש כמו עבדו שורו וחמורו ותלויה במזלו. הרא״ש ז״ל:
והרשב״א ז״ל כתב וז״ל איכא דמקשי דהא גבי קטלנית דמזלה גרים ולאו מילתא היא דהתם בקטלא דבעל תליא בדידה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל הכא לענין פריה ורביה כל עכובא דאתי מחמתיה אתי דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה. ע״כ:
וז״ל הרמב״ן ז״ל קשיא להו לתלמידי חלה נמי לימא לה מזליך גרם כדאמרינן גבי קטלנית ביבמות [סד ב׳] דאיכא מ״ד מזל גורם וזו שאלתו של נערים היא ואפילו כשחלתה היא שיש לתלות במזלה יותר נסתפק להם בגמרא אם יכולה לומר שמזלו גרם כ״ש בחלה שהדבר פשוט שאומרת לו שמזלו גרם ופי׳ נסתחפה שדהו כך הוא אף על פי שנאנסתי אני כיון שאין העכבה מדעתי אלא אנוסה אני חייב ליתן לה מזונות כיון שהגיע זמן וכיון שתעלה לי מזונות נמצא האונס לחובתך מעתה שיהיה בשדה שלך שנסתחפה וזהו שפרש״י ז״ל מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך לזון. ואחרים פירשו שמזלו ממש גורם ולא מזלה ונתנו טעם לדבר דבאמת אפשר דמזלה גרם אבל חלה לא שאינו אלא ביטול פריה ורביה ואיהי כיון דלא מפקדא לא מיענשא ואיהו דמפקיד מיענש כדאיתמר ביבמות. ולאו מילתא היא. עכ״ל הרמב״ן ז״ל.
ולקמיה נאריך עוד בשיטת רש״י ז״ל ליישב לשון הגמרא דלקמן בס״ד:
והכין כתב הרא״ה תלמידו ז״ל וז״ל הא דאמרינן או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדך פרש״י ז״ל כלומר מזלך גרם ואיכא דקשיא ליה אדרבה חלה הוא נימא מזלה גרם ולא יעלה לה מזונות וכדאמרינן גבי קטלנית מ״ד מזל גורם. ותירצו דהכי הוא דהתם גבי מיתה איכא למימר מזלה הוא דמיעגנא ויתבא ארמלו אבל גבי חולי דידה דליכא אלא בטול פריה ורביה כיון דאיהי לא מפקדא ואיהו מפקיד מזליה הוא. וקושיא מעיקרא ליתא דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה אלא לומר דכיון דמטא זמן נשואין ועכבה לאו דידה אלא דלא חזיא ליה פסידא דידיה הוי ודינא הוא דיהיב לה מזונות והכין דייק לישנא דרש״י ואף על פי ששנינו במשנתנו והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו אינו ענין לה דהתם הוי כמי שנולד בה מום וכיון שתחתיו נולד בה שותה בעציצו אבל כאן לענין מזונות בנישואין תליא מילתא אפשר דכיון דלא חזיא ליה לא יהיב לה מזוני. ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו דכיון דהגיע זמן חל עליך חיוב מזונות ואם אי אפשר לכנוס עכוב זה אינו מדעתי נמצא מקרה זה לחובתך ומשום לתא דידך כיון שאינך יכול לכנוס מעלה אתה מזונות ע״כ. והיינו כשיטת רש״י כמו שכתב הרמב״ן ז״ל וכן כתב דון קרשקש וידל וז״ל הנכון דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה אלא כיון דהגיע זמן שהוא חייב לה מזונות אף על פי שאינו יכול לכנוס כיון שאין העכוב מרצונה המקרה הזה לא בא לחובתה אלא לחובתו זהו מה שכתב רש״י מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך ליזון. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על סמך כך ממשיכים ושואלים: ואם תמצי [תמצא] לומר ותסכים שאם חלה הוא — מעלה לה מזונות, שאין אונסו פוטרו מחיוב מזונות, אם חלתה היא מהו הדין? האם מצי אמר [יכול לומר] לה: אנא הא קאימנא [אני הרי עומד] ומוכן לנישואין, ואם את אינך מוכנה — אין זו אשמתי, או דלמא מציא אמרה ליה [שמא יכולה היא לומר לו]: ״נסתחפה שדהו״, כלומר, שמחלתה היא אונס, ולכן מצבו של הבעל כמצבו של אדם שהמים סחפו את שדהו, ויש לו הפסד, שאינו יכול לתלות אשמה בשום איש, ויהא חייב במזונותיה, שכן מזלו הוא שגרם לו להפסד זה.
And if you say that if he fell ill, he provides her sustenance at the time designated for the wedding, then if she fell ill, what is the ruling? Can he say to her: I am standing here prepared to wed you, and if you are not prepared, it is not my fault? Or perhaps she can say to him that his field was inundated, i.e., her illness is tantamount to a natural disaster that befell him, and he must nevertheless provide for her.
רי״ףרש״ירשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר אָמְרָה לֵיהּ נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ פֵּירְסָה נִדָּה מַהוּ.

And if you say that if she fell ill she can say to him that his field was inundated, if she became a menstruating woman and the wedding was postponed, what is the ruling? Is this too considered an unavoidable circumstance, like illness, and he must provide for her, or was this predictable?
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמההפלאהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ ד״ה שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ וקשה לפירושו וכו׳. נלענ״ד ליישב שיטת רש״י ז״ל. דהנה פירש״י לקמן דף ט׳ בהא דאמר ר׳ אליעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן. וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי. או שנאבידה המפה. וצריך להבין דלא מפרש כמ״ש הרמב״ם ז״ל שמצא דם. ואפ״ה כיון שמצא פירי פירות ע״כ שכבר זינתה. ואפ״ה יש לה דם כמו דאמרינן נותנין לה ד׳ לילות דתלינן בדם בתולים. עיין חלקת מחוקק וט״ז שתמהו על זה. ונראה דלא קשה מידי. דהא אמרינן בר״פ התינוקת מעשה ונתן לה רבי ד׳ לילות מתוך י״ב חודש הרי דלאחר י״ב חודש ליכא למיתלי תו בדם בתולים א״כ קשה למה ליה לשנויי שקידשה פחות מג׳ שנים דהוא זמן רב עד הנשואין דהא בשעת הנשואין ע״כ נערה היא דפיתוי קטנה אונס היא כמ״ש התוס׳ שם ואמאי הא בקידשה י״ב חדש קודם הנשואין סגי. דע״כ תחתיו נבעלה דמדמצא דם דאם לא היתה תחתיו משתהה הדם יותר מי״ב חודש כנ״ל ובהכי הוה אתי שפיר טפי דקאמר ר׳ אליעזר סתמא משום דסתם נשואין הוא לאחר י״ב חודש משקידשה. דהא נותנין לבתולה שנים עשר חודש. אלא ודאי דלא מיירי בהכי ולפ״ז נלענ״ד דמתורץ מה שהקשו התוס׳ דף ט׳ ע״ב דמאי ס״ד דאביי לאוקמי דוקא בטענת פתח פתוח ולפמ״ש יש לומר דבאמת אביי הוי קשיא ליה קושיות התוס׳ וכי משום אשת כהן וקידשה פחות מג׳ שנים תקנו בכל הנשים ולא הוי ניחא ליה לדחוקי משום שיצא הקול ויבואו עדים להכי הוי ס״ד לאוקמי בפתח פתוח ומצא דם כמ״ש לעיל דבזה סגי כשהיא ארוסה י״ב חודש. וכיון דזהו זמן שנותנין לבתולה שפיר תקנו בכל הנשים. ומשני לא בטענת דמים וצריך לומר משום שיצא הקול. ועמ״ש בסמוך בסוגיא. וממילא מתורץ קושיות התוס׳ הכא דמה שפירש״י הכא היינו לפי מאי דמשני שם. ועמ״ש בקונטרס אחרון:
עוד נלענ״ד דהא דמקשי הש״ס לקמן והא ספק ספיקא הוא. ומשני באשת כהן או קידשה פחות מג׳ שנים היינו משום דהתם קאי לר׳ אליעזר דס״ל לקמן דף ע״ה ע״ב תברא מי ששנה זו לא שנה זו כו׳ )( אבל לרבא דמשני שם כאן נמצא כאן היה והכי קי״ל בסימן קי״ז וכן כתב בית שמואל בסימן ס״ח. וכן הוא בש״ע א״ח סימן תס״ז לענין איסור אפילו לקולא וכמו שיבואר באורך בקונטרס אחרון בס״ד נמצא ביש שהות אחר החופה אמרינן כאן נמצא כאן היה ובכל הנשים אסורה. נמצא אין להקשות על אביי דלאביי לאו משום קול הוא אלא משום זנות שאחר החופה. כדמשמע לקמן דף ע״ה דאביי הקשה לרבא ומשמע שם דקיבל דברי רבא תדע דבסנהדרין דף ח׳ סבירא ליה לרבא דכ״ע ללעז לא חיישינן. ופירש״י אין חוששין כשיבואו לב״ד יצא הקול וישמעו עדים ויבואו ויעידו וכו׳. א״כ קשה הא לפירש״י כל עיקר תקנת משנה זו הוא משום יציאת הקול ויבואו עדים שזינתה תחתיו. אלא ודאי דלרבא אין צריך כלל לומר משום קול אלא משום זנות שאחר החופה. והנה בגיטין דף י״ז הקשו התוס׳ קושיא שהקשו בסמוך דקאמר שם זנות לא שכיחא ותירצו דטפי יש לחוש לשמא תזנה מלשמא זינתה ופירשו שם המפרשים דהכא תקנו הנשואין ביום ד׳ משום שמא תזנה אחר החופה. ולפמ״ש הוא מוכרח לרבא. ומה שפירש״י כאן משום שיצא הקול הוא אליבא דר׳ אלעזר דלית ליה כאן נמצא כאן היה. ואין לדחוק דהא דס״ל לרבא שם ללעז לא חיישינן. היינו משום דהתם בעינן שיבואו עדים ויאמרו שהתרו בה. ולפמ״ש התוס׳ בסמוך צריך לומר לפירש״י דהא קאמר בגיטין זנות לא שכיחא היינו על ידי התראה. והתם נמי קאמר לא חיישינן שיהי׳ עדים והתראה. זה אינו חדא דלשון לא חיישינן ללעז לא משמע הכי אלא דלא חיישינן כלל ליציאת הקול. ותו דהא דאמר בגיטין זנות לא שכיחא היינו לריש לקיש. אבל לר׳ יוחנן חיישינן משום שמא יחפה על בת אחותו ורבא ס״ל בריש פרק החולץ דהלכה בכל מקום כר׳ יוחנן לגבי ריש לקיש בר מתלת. אלא ודאי כמ״ש. ועיין בסמוך ודוק: מיהו יש לומר דהתוס׳ ס״ל דלא שכיח שתזנה אחר הנשואין קודם שנבעלה כמ״ש הרמב״ם בפירוש המשנה בגיטין דף י״ח דאין שהות שתזנה בין יום ללילה. והכי נמי הא כל טענת בתולים אינו אלא ביחוד הראשון כדאיתא ביבמות דף קי״ב. ולא שכיח שתזנה בזמן מועט. אך לפמ״ש הרא״ש לקמן דף ע״ה ע״ש והובא בחלקת מחוקק וב״ש סימן קי״ז להלכתא דבגרה הוי לה כבר כנשואה ואמרינן כאן נמצא וכאן היה תחת הבעל. אין קושיא דרוב הפעמים בגרה קודם הנשואין כמו שיבואר בסוגיא ומה טוב ומה נעים לתרץ בזה קושיות התוס׳ דמאי ס״ד דאביי לאוקמי מתניתין דוקא בפתח פתוח. דאתא שפיר לפי׳ ר״ח דס״ל דבבוגרת ליכא טענת דמים אלא טענת פתח פתוח. א״כ יש לומר דהוי קשיא ליה לאביי דתקנו בכל הנשים משום זנות שאחר הנשואין דלא שכיח כל כך והוי מפרש משום דרוב הפעמים בגרה קודם הנשואין. א״כ הא בבוגרת ליכא אלא טענת פירי פירות אך לפירש״י דבבוגרת ליכא טענת פתח פתוח. ע״כ צריך לומר משום זנות אחר הנשואין ועמ״ש לקמן בסוגיא ועיין קונטרס אחרון ודוק:
בא״ד תימא דהכא משמע וכו׳. נראה בסמיכות דבריהם דהא פשיטא דיש לומר דזנות בעדים לא שכיחא משום דסוטה אורחא בסתירה. אבל לפי׳ רש״י דחיישינן שיצא הקול ויבואו עדים. ע״כ הוצרכו לומר דבהתראה לא שכיחא. אלא דלפ״ז יש לדקדק לפמ״ש התוס׳ בגיטין דף י״ח דהא דתקנו בזמן הזה זמן בגיטין אף דאין דנין דיני נפשות מ״מ שמא יחפה על בנים ממזרים. או שיחזירנה ע״ש. וא״כ הוי ליה למימר לריש לקיש משום הני חששות דלא בעינן התראה. וצריך לומר דהא דחששו להני חששות בזמן הזה היינו משום שכבר תקנו בזמן המקדש משום שמא יחפה על בת אחותו להצילה ממיתה. אבל לכתחילה לא תקנו משום הני חששות וכן לריש לקיש כיון דהתראה לא שכיח לא תקנו משום הני חששות אך לפמ״ש לעיל בסמוך דלרבא הוא משום חשש זנות אחר החופה דאמרינן כאן נמצא כאן היה. יש לומר דלר״ל נמי הכי ס״ל. וממילא דיש לומר כפשטיה דזנות בעדים לא שכיחא דאורחא בסתירה כנ״ל. וא״צ לחלק בין שמא זנתה לשמא תזנה כנ״ל וק״ל:
בגמרא אמר רב יוסף וכו׳ מפני מה אמרו וכו׳ וכתבו התוס׳ אין שואל הטעם וכו׳. ולולי דבריהם נלע״ד לפרש דשואל הטעם. והוא לפמ״ש לעיל בתוס׳ ד״ה שאם היה וכו׳ דהא דמהדר אביי לקמן לאוקמי מתניתין בפתח פתוח. היינו דבזה אין צריך לומר שמא יצא הקול. אלא שמא ימצא דם ויטעון פתח פתוח דאז בודאי היא תחתיו בסתם נשים דיש בין אירוסין לנשואין י״ב חודש. ולפ״ז יש לומר דהיינו דקאמר מפני מה וכו׳ ר״ל מה טעם דתקנו דהא הוי ליה ספק ספיקא בכל הנשים ועל זה קאמר לפי ששנינו וכו׳ לכך שנינו בתולה וכו׳. רצה לומר דמתניתין דהכא קאי אמתניתין דהתם. א״כ מיירי מתניתין שהיתה ארוסה שנים עשר חודש ושפיר איכא למיחש שימצא פתח פתוח ויהיה דם דע״כ תחתיו זינתה כמ״ש לעיל דאין לתלות בדם בתולים יותר מי״ג חודש. וע״ז השיב רב יוסף דלא שייך למתלי מתניתין זו דמפרש טעמא במתניתין דהתם ודוק היטב:
ובזה נלע״ד לתרץ מה דמקשים לפמ״ש מהרש״א ז״ל בסמוך דמשום טענת בתולים הוי ליה תקנתא דבעל וחייב במזונות. א״כ למה בתחלה ס״ד דמשום טענת בתולים פטור ממזונות. ולפמ״ש יש לומר דבאמת לפמ״ש הרא״ש לקמן דאם לא בא לב״ד מיד ביום חמישי שוב אינו נאמן. א״כ הוא תקנתא דידה גם כן לענין כתובה. דאם לא היתה ניסת ביום ד׳ ויתרחק הזמן יש לחוש שמא יתחדש לו איזה שנאה עד יום חמישי. כמ״ש הרא״ש. מה שאין כן כשיש ב״ד מיד דלא שכיחא שנאה בזמן מועט. ואחר כך לא יהיה נאמן להפסיד כתובתה כיון שלא בא לב״ד מיד. אך לפי המסקנא דמוקי לקמן דף ט׳ דמתניתין בטענת דמים. יש לומר דטענת פתח פתוח לא שכיחא בין למה שפירש״י לקמן במשפחת דורקטי. או שאבידה המפה. או לפי׳ הרמב״ם שמצא דם ואפ״ה יטעון פירי פירות. ועיקר התקנה משום טענת דמים שהוא טענה ברורה וליכא תקנתא דידה. אבל לפי הס״ד דכל עיקר התקנה הוא רק משום פתח פתוח א״כ הוי ליה נמי תקנתא דידה ושפיר פטור ממזונות ודוק:
עוד נלע״ד דיש לומר עפ״י מ״ש דלרבא דס״ל כאן נמצא כאן היה היתה עיקר התקנה משום זנות שאחר הנשואין ושמואל ס״ל כרבא כדאיתא לקמן דף ע״ו ע״ב למסקנא ואף דלא שכיחא היינו משום דבבגרה קודם הנשואין שייך כאן נמצא כאן היה והוא מילתא דשכיחא. דהא קי״ל דאסור לקדש את בתו כשהיא קטנה וכיון דנותנין י״ב חודש ממילא בגרה דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים והיינו דקאמר מפני מה משום דקאי אמתניתין דנותנין וכנ״ל ודוק היטב:
בגמרא שקדו חכמים וכו׳. כתב מהרש״א ז״ל דהא דקאמר שקדו שלשה ימים. ולא סגי בשקדו יום א׳ ואח״כ איכא משום טענת בתולים דנפקא מיניה אם הגיע זמן ביום ב׳ או ביום ג׳ דאי משום טענת בתולים הוי תקנתא דידיה. ולכאורה יש לדקדק דהוי ליה למימר אפילו אם הגיע זמן ביום א׳ נהי דביום א׳ פטור דהוא תקנתא דידה. מ״מ יתחייב ביום ב׳ כיון דכבר ליכא תקנתא דידה אי הוי סגי ביום א׳. וצריך לומר דסבירא ליה למהרש״א ז״ל כיון דהוא היה יכול לישא ביום א׳ דליכא תקנתא דידיה דיוכל לבא לב״ד ביום ב׳ ונתעכב משום שקדו דהוא תקנתא דידה כבר פטור ממזונות אפילו אח״כ ביום ב׳ או ג׳ אע״ג דאח״כ העכוב מחמתו עכ״פ גרמא דידה הוא. דמצדו היה נושא ביום א׳ ועיין בסמוך:
שם פירסה נדה מאי. הקשה הר״ן ז״ל לדעת הפוסקים דחופת נדה קונה ולא בעינן יחוד הראויה לביאה מאי עיכובא איכא במה שפירסה נדה. ותירץ בדוחק. ולענ״ד נראה ליישב דהא מסתמא מיירי הכא בבתולה דהתחיל לומר מפני מה אמרו בתולה וכו׳. ותו דבאלמנה בעינן ודאי חופה ראוי לביאה כמ״ש הרא״ש בשם ירושלמי הלין דכנסין ארמלין וכו׳. א״כ יש לומר דמיירי בענין שיגיע זמן טבילתה שלא ביום ד׳. נמצא נהי דמצד שהיא נדה יכולה להנשא. מ״מ יש חשש כשיבא עליה לאחר טהרתה שלא יוכל לבא לב״ד. ואיכא משום חשש טענת בתולים. דהא ודאי אין לתקן שתצטרך שימור שלא יתייחדו עד יום ד׳. דאם לא כן למה תקנו שתנשא ביום ד׳. תנשא באיזה מהימים ויהיה להם שימור עד יום ד׳. אלא דאין לחז״ל לתקן כן. ואף דתקנת טענת בתולים הוא תקנתא דידיה כמ״ש מהרש״א ז״ל. מ״מ כבר הוכחנו מדבריו דכל שהוא מחמת גרמא דידה פטור. נמצא אי נימא דפירסה נדה הוא גרמא דידה הוא פטור ממזונות. ובזה נלע״ד ליישב לפמ״ש הרמב״ם לפסוק בכל מקום היכא דקאמר הש״ס אם תמצא לומר להלכה כן. משמע דהא דפשיט מאי לאו דאתניס כהאי גווני קאי אבעיא אחרונה היכא דפירסה נדה. דבחלה הוא או היא סבירא ליה דלא שייך לישנא דלא נישאו דמשמע גרמא דידה קצת. ומסיים וקתני אוכלת משלו ואוכלת בתרומה. ומלבד דהאי ואוכלת בתרומה כאן הוא יתור לשון הוא סתירא גם כן דאיך שייך בפירסה נדה אוכלת בתרומה כיון שהיא נדה. ולפמ״ש דמיירי במעוכבת לאחר הטבילה עד יום ד׳ משום טענת בתולים אתי שפיר דלאחר הטבילה אוכלת בתרומה. ולפ״ז יש לומר דהיינו דמסיק ואוכלת בתרומה משום דהוי מצי למימר דמיירי שאין חשש משום טענת בתולים כגון בזבה שהיא צריכה לספור ז׳ נקיים וידוע עתה שחל טבילתה בליל ה׳ וליכא עיכובא בנשואין כלל מחמתה דיכול לישא כשהיא נדה. שהרי יכול לבא עליה בליל טבילה רק דהוא אינו רוצה לישא ולהרחיק ביאה מן הנשואין וקמ״ל דאע״ג דעיכוב הביאה הוא ממנה. מ״מ כיון דאין עיכוב ממנה בנשואין חייב במזונות כקושיות הר״ן. אבל בכה״ג דמיבעי ליה דאינו יכול לישא עתה משום שיגיע הטבילה שלא בליל ה׳. כיון דגורמת היא עיכוב הנשואין יש לומר דפטור לכך קאמר וקתני אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ולא שייך זה אלא כשהטבילה קודם ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד, אם תמצי [תמצא] לומר שאמרה ליה [שיכולה היא לומר לו] על מחלתה ״נסתחפה שדהו״ ואנו מקבלים את טענתה זו, אם פירסה נדה ונדחו הנישואין בשל כך, מהו הדין? האם יש לראות בכך אונס כמחלה, או לומר שדבר זה צפוי מראש?
ומחלקים: אם פירסה נידה בשעת ווסתה, כלומר, בזמן הרגיל לנידתה — לא תיבעי [תישאל] לך, שאין ספק בדבר
And if you say that if she fell ill she can say to him that his field was inundated, if she became a menstruating woman and the wedding was postponed, what is the ruling? Is this too considered an unavoidable circumstance, like illness, and he must provide for her, or was this predictable?
If she began menstruating at the time of her set period [vista], do not raise the dilemma,
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמההפלאהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) בִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ לָא תִּיבְּעֵי לָךְ

If she began menstruating at the time of her set period [vista], do not raise the dilemma,
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות ב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות ב., עין משפט נר מצוה כתובות ב. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות ב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות ב., רש"י כתובות ב., ר"י מיגש כתובות ב., ראב"ן כתובות ב. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות ב., ר"י מלוניל כתובות ב. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות ב., רמב"ן כתובות ב. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות ב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות ב. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות ב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות ב., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות ב., שיטה מקובצת כתובות ב., מהרש"א חידושי הלכות כתובות ב., פני יהושע כתובות ב., הפלאה כתובות ב., חדושי בעל שרידי אש כתובות ב. – חידושי הרב יחיאל יעקב ויינברג – ערוכים ומסודרים עם ביאור גחלי אש מאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט, ברשותו האדיבה של הרב וינגורט (כל הזכויות שמורות), בירור הלכה כתובות ב., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות ב., אסופת מאמרים כתובות ב.

Ketubot 2a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 2a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 2a, Rif by Bavli Ketubot 2a, Collected from HeArukh Ketubot 2a, Rashi Ketubot 2a, Ri MiGash Ketubot 2a, Raavan Ketubot 2a, Tosafot Ketubot 2a, Ri MiLunel Ketubot 2a, Piskei Rid Ketubot 2a, Ramban Ketubot 2a, Rashba Ketubot 2a, Raah Ketubot 2a, Meiri Ketubot 2a, Ritva Ketubot 2a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 2a, Shitah Mekubetzet Ketubot 2a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 2a, Penei Yehoshua Ketubot 2a, Haflaah Ketubot 2a, Chidushei Baal Seridei Eish Ketubot 2a, Beirur Halakhah Ketubot 2a, Steinsaltz Commentary Ketubot 2a, Collected Articles Ketubot 2a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144