×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) נְיָיר מָחוּק כְּדֵי לִכְרוֹךְ עַל צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פִּלְיָיטוֹן עוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ (דּוּכְסוּסְטוֹס כְּדֵי לִכְתּוֹב מְזוּזָה) קְלָף כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִילִּין שֶׁהִיא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּיוֹ כְּדֵי לִכְתּוֹב ב׳שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.
The measure that determines liability for carrying out paper from which the writing has been erased and which can no longer be used for writing, is equivalent to that which is used to wrap around a small jar of perfume. The measure that determines liability for carrying out animal hide is equivalent to that which is used to make an amulet. The measure that determines liability for carrying out dokhsostos, a layer of the animal hide, is equivalent to that which is used to write a mezuza. The measure that determines liability for carrying out parchment is equivalent to that which is used to write the shortest portion in the phylacteries, which is the portion of Shema Yisrael. The measure that determines liability for carrying out ink is equivalent to that which is used to write two letters.
קישוריםרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי שבת עח ע״ב} גמ׳ תנו רבנן הוצין כדי לעשות אזן לקפיפה1 מצרית סיב [אחרים אומרים2] כדי ליתן על פי משפך קטן של-יין רבב כדי3 לשוט4 תחת אספוגית קטנה וכמה שיעורה כסלע פיר׳ אספוגית רקיק דכתיב {שמות כט:ב ועוד} ורקיקי מצות ומתרגמינן אספוגין [פטירין]⁠5:
מוכין כדי לעשות כַּדּוּר קטנה וכמה שיעורה עד כאגוז6:
נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסין: תאנא וכמה קשר של מוכסין [שתי]⁠7 אותיות8:
{משנה שבת ח:ג} מתני׳ עור כדי לעשות קמיע קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שהיא שמע ישראל9.
{משנה שבת ח:ג-ו} מתני׳ דיו כדי לכתוב בו10 שתי אותיות11 כוחל12 כדי לכחול עין אחת זפת וגפרית כדי לעשות בו נקב קטן שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן. דבק כדי ליתן בראש השבשבת חרסית כדי לעשות פי כור של-צורפי זהב ר׳ יהודה אומר כדי לעשות פַּטְפוּט סובין כדי ליתן על פי כור [של13] צורפי זהב סיד כדי לסוד אצבע14 קטנה שבבנות ר׳ יהודה אומר כדי לעשות כלכול15 ר׳ נחמיה אומר כדי לעשות אנדיפי16 אדמה כחותם המרצופין דברי ר׳ עקיבה וחכמים [אומרים כחותם האגרות]⁠17 זבל וחול דק18 כדי לזבל קלח של-כרוב
דברי ר׳ עקיבה וחכמים אומרים כדי לזבל כרישה חול גס19 כדי ליתן על מלא כף סיד קנה כדי לעשות קולמוס ואם היה עבה או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבבצים20 טרופה ונתונה בלפס21 עצם כדי לעשות תַּרְוַד22 ר׳ יהודה אומר כדי לעשות חַף23:
1. לקפיפה: וכן ברמב״ם היל׳ שבת (יח:יב). כ״י נ, דפוסים, רא״ש: לכפיפה.
2. אחרים אומרים: גלג גלד גפא, כ״י נ, דפוסים, רא״ש. חסר בכ״י א.
3. כ״י נ מוסיף: ״לעשות״.
4. לשוט: דפוסים: לשוף.
5. פטירין: גלג גלד גפא, כ״י נ, דפוסים. וכן במקור הפירוש, בתשובות הפרשניות מן הגאונים שבהוצאת אופק, סי׳ תצ״ז. חסר בכ״י א.
6. קטנה וכמה שיעורה עד כאגוז: ריבב״ן: ״קטנה וכמה שיעורה כאגוז״, כ״י נ: ״קטן וכמה שיעורן כאגוז״.
7. שתי: גלגגפא, כ״י נ, דפוסים, רא״ש, ר״ח. כ״י א: ״שתים״.
8. אותיות: גלג גפא, ר״ח: ״אותות״. גלג ורמב״ם פיהמ״ש גרסו כן גם להלן משנה ג.
9. גלג, דפוסים, ממשיכים במשנה ג, עד ״נקב קטן״.
10. בו: גלג, רמב״ם פיהמ״ש: ״עליו״.
11. אותיות: ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש: ״אותות״.
12. כוחל: וכן ברמב״ם היל׳ שבת (יח:י). כ״י נ, דפוסים: ״כחול״. ר״ח: ״כחל״.
13. של: חסר רק בכ״י א.
14. אצבע: נראה שמקורו בפירוש רש״י ומשם נכנס לרא״ש, ור״ן. ברמב״ם הל׳ שבת (יח:יא) ישנו, גם בכתבי היד, כנראה ע״פ הברייתא (פ ע״ב), שהרי אינו בנוסח המשנה שלו בפיהמ״ש.
15. כלכול: כך בכ״י א, ר״ח. גסז גלג גפא, רמב״ם פיהמ״ש: ״כנכול״.
16. אנדיפי: כ״י א, גלד, ר״ח. גלא גלג גסז גפא, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״אנטיפי״.
17. אומרים חותם האגרות: גלא גלג גסז גפא, דפוסים, רא״ש, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א: ״כחותם האגרת״.
18. דק: חסר בדפוסים.
19. גס: דפוסים, רא״ש: הגס.
20. שבבצים: חסר ב-גפא.
21. בלפס: כ״י א, גלג. גסז גפא, דפוסים, רא״ש: ״באלפס״. ב-גפא: נוסף כאן קטע בבלי שבת פ ע״ב: ״אמ׳ רב ששת אין לך ביצה קלה ליבשל יתר מביצת תרנגולת ומאי שנא כל שיעורי שבת כגרוגרת והכא בכביצה אמ׳ ליה הכי אמ׳ רב נחמן כגרוגרת מביצה קלה״.
22. תרוד: רמב״ם פיהמ״ש: ״תורבד״.
23. כך חלוקת המשנה בכ״י א, גלא, דפוסים. גלג גסז גפא, וכנראה גם גסח, ממשיכים בהעתקה רצופה של משנה מכאן עד סוף הפרק.
נייר מחוק – שוב אינו ראוי לכתוב לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך ע״פ צלוחית.
קלף כדי לכתוב פרשה קטנה – דאיידי דדמיו יקרים לא עבדי מיניה קשרי מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מיחייב בשיעורא זוטא.
דיו לכתוב שתי אותיות – לרושם על שתי חוליות של כלי או על קרשים לזווגן.
הוצין, פיר׳ כוץ [א]⁠לנכל [=כפות תמריםא].
(סוב) [סיב],ב פיר׳ ליף אל נכל [=סיב הדקל].
משפך, פיר׳ (קימע) [קומע].
רבב, פיר׳ שמע וקיל גרי [=שעוה ויש אומרים דבק].⁠ג
כדי לשוטד אספוגית,⁠ה כלומ׳ כדי הדבקת סדק שהיא כשיעור אספוגית שהוא כסלע.
רשצז״לו פיר׳: סיב, הוא שגדל סביב (חדקל) [הדקל]⁠ז כמו מלבוש ונכרך סביבותיו ועולה.
על פי המשפך,⁠ח ומסנןט את היין ומעכב הפסולת מלכנסי (על) [אל]⁠כ פי הכלי.
רבב, פיר׳ ש⁠[ו]⁠מןל או שמן.
איספוגית,⁠מ רקיק שנותנין בתנור (ותחתין) [ותחתיו] טחין אליה.
{ספר הנר}
כדור, פיר׳ (אי/סרה) [איסתדרה] [=עיגול].
קטנה,נ יעני (מידה) [מיזעה] [כלומר ציצה של צמר].⁠ס
מתני׳ עור כדי לעשות קמיע קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנהע שהיא שמע ישראל וג׳
א. הוצין היינו העלים וכן מוכח מהענין, ומסתמא כוונתו לכך.
ב. לפנינו וכ״י ב׳. הדיבור הובא בכ״י ב׳ ערך סב ב׳.
ג. מסתבר דאינו ר״ל דבק ושעוה ממש, שהרי נתפרשו במשנה. אלא ר״ל דבר שומני או דביק.
ד. כ״ה בד״ס אות ט׳. והוא כמו לשוף וכערוך ערך שט ב׳. ולפנינו, לסוך תחת.
ה. כ״ה בד״ס. ולפנינו, אספגין.
ו. דיבור זה והבא הובאו בכ״י ב׳ ערך סב ב׳.
ז. כ״י ב׳ וד׳.
ח. בד׳, משפך.
ט. בד׳ הוא ד״ה וגורס, לסנן.
י. בכ״י ב׳, מלהכנס.
כ. בד׳, לפי.
ל. ד׳.
מ. בד״ס, אספוגית. ובד׳, אספוגין.
נ. יתכן שיש להגיה, מוכין.
ס. חתיכה קטנה של צמר.
ע. לפנינו מוסיף, שבתפילין.
נייר מחוק. שאינו ראוי לקשר של מוכסין לכתוב עליו, לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך על פי צלוחית קטנה של פליטון.
עור. שאינו ראוי לכתוב עליו תפילין ומזוזות, לפי שאין כותבין תפילין ומזוזות אלא על עור חלוק לשנים, וכותב⁠[י]⁠ן על חצי שהוא מצד השער ששמו קלף, כותבין בו תפילין באותן הפנים החדשים שלא היו נראין תחלה, וכותבן על החצי שהוא מצד הבשר ששמו דוכסוסטוס, כותבין בו מזוזה מצד הפנים חדשים שלא נראו בתחלה. כלומר שהכתיבות באמצע העור, ומזוזה ותפלין כאלו נושקין זה את זה. נמצא (השיעור) [שהעור] אינו כשר לתפילין, לפיכך משערינן ליה בקמיע.
קלף. שהוא ראוי לתפילין כמו שפירשתי שהוא נחלק לשנים, ומצד שהוא נקרא קלף הוא כשר לתפילין, מצותו בכך יותר ממזוזה, דמצות מזוזה לכתחלה על דוכסוסטוס, להכי משערינן ליה בפרשה קטנה שבתפילין, שהיא שמע ישראל, שהיא פרשה בפני עצמה בבתים שבראש. ואע״ג (דקבעי׳) [דקיימ״ל] דמזוזה נמי אם כתבה על הקלף כשרה, אפי׳ הכי לא משערינן ליה בשמע והיה אם שמוע כשיעור מזוזה, דאזלינן לחומרא, כיון דראוי לתפילין משערינן ליה בפרשת שמע לבדה ובדוכסוסטוס שמצות מזוזה ליכתב עליו, ואם כתב תפילין עליו פסולין אליבא דהלכתא, משמע דלא מיחייב אלא כשיעור מזוזה כולהו, דהיינו שמע והיה אם שמוע. ובין בקלף ודוכסוסטוס לא משערינן בקמיע, או בקשרי מוכסין, שהוא מועט דמועט והוי חומרא, לפי שדמיהן יקרין לא עבדי מיניה כלל קשרי מוכסין.
דיו כדי לכתוב שתי אותיות. להיותם סימן על כלי של חוליות, או על קרשים, כדי לזווגן.
פרק המוציא יין
הא דתנן דיו כדי לכתוב שתי אותיות אמרינן עלה תניא שתי אותיות בדיו שתי אותיות בקולמוס שתי אותיות בקומרין. בעי רבא אות אחת בדיו אות אחת בקולמוס אות אחת בקומרין מהו תיקו. אמר רבא הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב, כתיבתן זו היא הנחתן. אמר רבא הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור בעידנא דאפקא לבתרייתא חסר לה שיעורא דקמייתא. אמר רבה הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והניחה חייב דהא מנחא ראשונה בשעת הנחת שניה. ואם קדם והגביה את הראשונה קודם הנחת שניה נעשית כמו שנקלטה או נשרפה ופטור. ואמר רבא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב. והא לא נח, כגון שהעבירה תוך שלשה. והא אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, לא קשיא כאן בזורק כאן במעביר. ת״ר הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחת חייב בשתי העלמות פטור ר׳ יוסי אומר בהעלם אחת לרשות אחת חייב לשתי רשויות פטור. אמר רבא והוא שיש חיוב חטאת ביניהם אבל כרמלית לא, אביי אמר אפילו כרמלית אבל פסלא לא.
רבה אמר אפילו פסלא דאמר רבה רשות שבת כרשות גיטין דמי׳. וקיימא לן כרבנן, ואע״ג דאביי ורבא שקלי וטרו אליבא דר׳ יוסי מסתברא דהלכתא כרבים. ובפרק הזורק תניא [הזורק] מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ארבע אמות חייב פחות מארבע אמות פטור, מאי קמ״ל, הא קמ״ל דרשויות מצטרפות, ולא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. ופירש רבינו שלמה ז״ל רשויות מצטרפות לאפוקי מדר׳ יוסי.
תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר כוחל, אם לרפואה כדי לכחול עין אחת אם לקשט כשתי עיניו. ודוקא בעירניות, אבל בדכרכין אפילו לקשט בעין אחת שכן צנועות כוחלות עין אחת.
נייר מחוק שאין ראוי עוד לכתוב עליו שיעורו גדול מזה והוא בכדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פוליטון ובגמ׳ יתבאר בה עוד שיעור אחר והוא אם יש בלובן שלו ר״ל הגליון כדי לכתוב בו שתי אותיות של קשר מוכסים:
המוציא קשר מוכסים עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור שאינו מועיל לכלום וגדולי המחברים פוסקים כר׳ יהודה שאע״פ שהראהו ונפטר לו חייב שמועיל הוא לו להחזיק עצמו כנאמן ושאינו עובר על המכס והוא שאמרו כאן חזי גברא דמכיס אנא וחזקתו מועלת לו לאחר זמן ועוד הוזכרו בה טעמים אחרים והם רהוטי מכסא ומוכס גדול וקטן על הדרך שהתבאר ענינם בפירושי גדולי הרבנים:
המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב ואין כאן שיעור אלא בכמות שהוא משפרעו שיעורו כנייר מחוק אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות או בכלו כדי לכרוך על פי צלוחית של פוליטון חייב ואם לאו פטור וא״ת מה הוצאת שטר פרוע מועלת והלא אסור לשהות שטר פרוע וא״כ אם המלוה מוציאה אינו כלום שלא ישהנה כדי לצור על פי צלוחיתו הואיל ואיסור יש בדבר ואף לוה לא ישהנה שהרי מתירא הוא שתפול לידי מלוה ויחזור ויגבנה תדע שבהוצאת לוה אנו עסוקים ומועיל לו שמחזיק עצמו בגברא פרענא אבל מלוה פטור לעולם בפרוע ומ״מ כשאינו פרוע אפי׳ אמר הלוה פרעתי ואין ביד המלוה לקיימו אע״פ שהלכה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואין הודאתו של זה מועלת לו אחר שאף הוא שדי בה נרגא לומר פרעתי ואע״פ שידוע שאין בידו של זה לקיימה מ״מ חייב שהרי מ״מ צריך הוא להשהותה שמא היום ומחר יזדמן לו לקיימה ואין אומרין בכיוצא בו שיהא אסור לו להשהותה ואע״פ שבסוגיא זו נראה שלדעת האומר צריך לקיימו אם הוציאה המלוה פטור אין לסמוך עליה ומ״מ לענין פירוש אתה צריך לפרש בה כן ר״ל שמשנודע שאין בידו לקיימה יהא נדון כפרוע אבל לענין פסק אינו ולענין ביאור הסוגיא במה שנזכר כאן בכותבין שובר כך היא הצעה של שמועה דכלי עלמא אסור לשהות וצריך לקיימו ובכותבין שובר קא מפלגי תנא קמא סבר כותבין שובר ויכול המלוה לטעון אכתוב לך שובר ואיני מחזיר שטרך ואין לוה יכול להכריחו להחזיר לו שטרו ונמצא שאינו צריך למלוה כלל ואע״פ שלא נאמר כותבין שובר במקום שיש שטר בודאי מ״מ הואיל ואי בעי קלתה ועל כרחו כותב שובר אין הוצאתו חשובה לענין שבת ולר׳ יהודה אין כותבים שובר ועל כל פנים הוא צריך לה להחזירה שאם לא יחזיר אף הוא תובעו מה שפרעו ויש גורסים ומפרשים בדרך אחרת ושבוש הוא ומ״מ הלכה כותבים שובר ומלוה פטור בהוצאת שטר פרוע כמו שביארנו:
המשנה השלישית עור כדי לעשות קמיע קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שהיא שמע ישראל ודיו כדי לכתוב שתי אותיות כחל כדי לכחול את העין אחת זפת וגפרית כדי לעשות נקב שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן אמר הר״ם פי׳ לעשות בו קמיע לכסות בו קמיע וקלף ידוע ועל הקלף יכתבו התפלין וזו הלכה למשה מסיני ופרשיות התפלין ארבע קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכבר כי השעוה היא הדונג:
גמ׳ דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה כל זה נמחק:
נייר מחוק שאי אפשר לכתוב עוד עליו, שיעורו כדי לכרוך ולעטוף בו צלוחית קטנה של פלייטון (בושם). עורכדי לעשות ממנו קמיע. דוכסוסטוס (סוג עור מיוחד) — כדי לכתוב עליו מזוזה. קלףכדי לכתוב עליו את הפרשה הקטנה בפרשיות שבתפילין, שהיא ״שמע ישראל״. המוציא דיו שיעורו כדי לכתוב בו שתי אותיות.
The measure that determines liability for carrying out paper from which the writing has been erased and which can no longer be used for writing, is equivalent to that which is used to wrap around a small jar of perfume. The measure that determines liability for carrying out animal hide is equivalent to that which is used to make an amulet. The measure that determines liability for carrying out dokhsostos, a layer of the animal hide, is equivalent to that which is used to write a mezuza. The measure that determines liability for carrying out parchment is equivalent to that which is used to write the shortest portion in the phylacteries, which is the portion of Shema Yisrael. The measure that determines liability for carrying out ink is equivalent to that which is used to write two letters.
קישוריםרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) כְּחוֹל כְּדֵי לִכְחוֹל עַיִן אַחַת דֶּבֶק כְּדֵי לִיתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁפְשָׁף זֶפֶת וְגׇפְרִית כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב שַׁעֲוָה כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן חַרְסִית כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּיטְפּוּט סוּבִּין כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב סִיד כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כלכל רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּדֵי לָסוּד אוּנְדִּפֵי.:

The measure that determines liability for carrying out blue eye shadow is equivalent to that which is used to paint one eye blue. The measure that determines liability for carrying out glue is equivalent to that which is used to place on the top of a board to catch birds. The measure that determines liability for carrying out tar and sulfur is equivalent to that which is used to seal a hole in a vessel and to make a small hole in that seal. The measure that determines liability for carrying out wax is equivalent to that which is used to place on the opening of a small hole to seal it. The measure that determines liability for carrying out crushed earthenware is equivalent to that which is used to knead and make from it an opening for the bellows to be placed in a gold refiners’ crucible. Rabbi Yehuda says: Equivalent to that which is used to make a small tripod [pitput] for the crucible. The measure that determines liability for carrying out bran is equivalent to that which is used to place on the hole of a gold refiners’ crucible. The measure that determines liability for carrying out lime is equivalent to that which is used to spread as a depilatory on the smallest of girls. Rabbi Yehuda says: Equivalent to that which is used to spread on the hair that grows over the temple so that it will lie flat. Rabbi Neḥemya says: Equivalent to that which is used to spread on the temple to remove fine hairs.
קישוריםרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אנדיפי
אנדיפיארבי יהודה אומר כדי לסוד כלכול רבי נחמיה אמר כדי לסוד אנדיפי (שבת עח:) מאי כלכול ומאי אנדיפי אמר רב צדעא ובת צדעא פי׳ כלכול צידע׳ שקורין בלעז פי״נפלי אנדיפי בת צדעא לסוף הפדחת סדין שלא יהו שערות שיהא מצחן גדול פי׳ אחר צדעא הוא מקצוע הפנים מן הצד מן סוף שער של בנות עד סוף הפנים סדין אותו בסיד ונקרא כלכול וסדין מקום אחר דק כמו חוט ונקרא בת צדעא. נראין דברי רבי יהודה במוציא חבוט שהוא הדק לפיכך מרבה השער ודברי רבי נחמיה בביצת הגיר שהו׳ עב כאבני גיר ואי סלקא דעתך צדעא ובת צדעא אידי ואידי חבוט הוא שצדעא ובת צדעא שניהן זה בצד זה הן כמו שצריך זה חיבוט כך צריך זה חיבוט אלא אמר ר׳ יצחק מאי אנדיפי פירוש כל הגוף וסלקא דעתך ליטפול כולה ביחד ומתקיף לה רב כהנא וכי אדם עושה מעותיו אנפרות ומאי אנפרות להפסד והכי קאמר וכי אדם עשוי להוציא מעותיו להפסד שיודע שמתה בתו בטיכל׳ ומוציא מעותיו לאיבוד וטופל אותה כמו שעוש׳ העכו״ם אלא אמר רב כהנא שנתות לא שסך כל גופו ביחד אלא אבר אבר כעין שנתות כדקאמרת שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל. פירוש אחר שנתות שהוא משים סמנים בכלים למדות ומצייר בתוכן בביצת הגיר רושם: פותא מצח ערעיתא צרעה מן דיליה דא ליה כלומר ממעשיו נשתלם כלומר מידו היתה זאת לו למה הכניס עצמו לדרוש במרכבה:
ערך חרס
חרסב(בבא קמא סט) תנן (במעשר שני פרק ה) מציינין אותו בקזוזות אדמה פירוש סימניה כאדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי פרקיה שרי לאתהנויי מיניה ושל ערל׳ בחרסית עי׳ סימניה כחרסית מה חרסית לית בה הנאה אף האי לית בה הנאה ושל קברות בסיד וסימניה דחוור כעצמות וממחה ושופך כי היכי דניחוור טפי. (שבת עח:) חרסית כדי לעשות פי כור. (חולין פח.) מכסין בזבל דק ובחול דק ובסיד ובחרסית. (פרק י בכלים) בחמר ובחרסית ובכל דבר שהוא מתמרח פי׳ חמר כמו החמר היה להם לחומר. חרסית מין סיד הוא שחופרת אותו מן הקרקע וי״א חרסית שמכתשין אותו ועושין אותו טיט שמו חרסית ובלעז טישטוס״א. (ובילמדנו בריש שלח לך) היו מסתכלים באבנים ובצורות של ארץ ישראל אם של צנומה הן פירותיה שמנים ואם של חרסית פירותיה רזין. שנים אנשים מרגלים חרש לאמר אל תקרא חרש אלא חרם שעשו עצמן קדרים כדי שלא יכירום בני אדם ויאמרו אלו מרגלים. כאור היוצא מבין החרסית כבר פירשנו בערך אר. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כט:) וחרס הדרייני פי׳ בגמ׳:
ערך כחל
כחלג(שבת עח:) כחול כדי לכחול עין אחת (גמרא) עין אחת הא לא כחלי אמר רב הונא שכן צנועות כוחלת עין אחת פי׳ כוחלות עין אחת של שמאל ומכסה פניה כולו ואין נראה מפנים אלא אותו עין ויוצאה לשוק וקרא מסייעני לבבתיני באחת מעיניך זה פי׳ ר׳ מצליח ז״ל כי נותנת כחול בעיניה שנראין יפין (שבת צד:) וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת (גמרא) כוחלת משום כותבת. (כתובות יו סנהדרין יד) לא כחל ולא סרק ולא פירכס ויעלת חן (חולין פח) תנא השחור והכוחל ונקרת הפסלים ויש אומרי׳ אף הזרניך (חולין צה) אמר רבא אמאי כי כוחלא כשרה פי׳ כגון הכוחל כשרה אבל שחורה כדיו טרפה ככבדא כשרה שגוון הכבד קרוב הוא לגוון הכוחל כביעתא טרפה פי׳ לבנה כביצה ויש מי שאומר כחלמון של ביצה והדעת נוטה שהיא כמו חלמון (א״ב תרגום ותשם בפוך עיניה וכחלת בצרידא עינהא):
ערך סד
סדד(שבת עח:) סיד כדי לסוד קטנה שבבנות פי׳ סיד עושין אותו מן שמרים תולין בתוך החבית העופרת ומתלבן ובלעז יירוסא ופסולת הסיד מערבים בו מלח ומניחין אותו באור בלא מים ימים רבים ונעשה אדום ונקרא מיניאו:
ערך פטפוט
פטפוטה(שבת עח:) רבי יהודה אומר כדי לעשות פטפוט (כלים פרק ו) העושה ג׳ פטפוטין בארץ וחיברן בטיט להיות שופת עליהן את הקדירה פי׳ גבשוש העולה מן הכירה שהיא עשוי לסמיכת הקדירה כדאמרינן (שבת קב:) כל שהיא למאי חזי שכן עושין פטפוטי כירה קטנה לשפות עליהן קדירה ג׳ פטפוטין עושין בכירה ושופתין עליהן את הקדירה ויש שסומכין פטפוט לכותלא ומניחין עליו את הקדירה וסומכין אותה לכותל:
ערך פי כור
פי כורו(שבת עח:) חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב רבי יהודה אמר כדי לעשות פטפוט פירוש פטפוט גבשושית קטן שעושין אותו בתוך כור של צורפי זהב ושופתי׳ עליו הקדרה שמבשלים בה זהב סובין כדי ליתן על פי הכור של צורפי זהב ששוחקין הפחם ונותנין לתוך הזהב כדי שיתבשל הזהב ופעמים שנותנים הסובין לתוך הזהב כדי שיתבשל:
ערך שפשף
שפשףז(שבת עח:) דבק כדי ליתן בראש השפשפה פי׳ בלעז פיסטק״א כיצד עושין מביאין ג׳ וד׳ קנים וקושרין אותן זה על גב זה ובראש קנה העליון מניחין כנף אחד של עוף גדול וטחין את הכנף בדבק והיינו דקאמר בראש השפשף שבראש קנה של ציידין ויש קורין שבשבה והן זמורות ומתרגמינן שבשת׳ ונועצן בקרקע ובראשן דבק וכשנח עליו העוף נדבק ונתפש (א״ב עיין ערר שבש):
א. [דיא שלעף.]
ב. [שערבען, ציגעלערד.]
ג. [אויגען פארב.]
ד. [זאלבע.]
ה. [דרייס. טיגעל.]
ו. [לוך דעם שמעלץ טיגעלס.]
ז. [ליים, רוטע.]
כדי לכחול עין אחת – לקמן פריך עין אחת הא לא כחלי.
דבק – גליד.
כדי ליתן בראש השפשף – בגמרא מפרש לה.
כדי לעשות נקב קטן – כלי שנותנין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ונוקב בתוך הסתימה נקב דק להוציא בו.
חרסית – לבינה כתושה.
לעשות פי כור – שהמפוח נכנס בו.
פטפוט – רגל למקום מושב הכור שהיו מושיבין על כן העשוי לכך כגון טרפייד לשפות הקדירה.
סובין כדי ליתן ע״פ כור של צורפי זהב – במקום שאין פחמין צורפין זהב באש של סובין.
לסוד קטנה שבבנות – טופלות סיד להשיר את השיער.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כוחל כדי לכחול עין אחת. ודרכן של צנועות לכחול עין אחת לבדה, שהצנועות הולכות מעוטפות ואין מגלות אלא עין אחת וכוחלות אותו. וכשנתרפאו מכסות אותו העין ומגלות השני וכוחלות אותו. ואע״ג דחזינן בגמ׳ (דלעיוניות) [דלעירניות] בעינן שיעור לכחול שתי⁠(ם) עינים, איכא למימר דההיא ר׳ שמעון היא דסבר שלא נאמרו שיעורין הללו אלא למצניעיהם, וסתם מתני׳ לא סבר כוותיה.
דבק. גלוד בלע״ז.
כדי ליתן בראש השבשבת. כגון זמורה ומתרגמינן שבישתא, שנותנין בהן דבק ונועצין אותו בקרקע או באילנות, ובאין עופות ונוחין בהן ונתפשין, וצדין בהן את העופות.
זפת וגפרית כדי לעשות נקב. כדי לסתום נקב גדול שנסדקת [נ״א: שנסדקה] החבית ומקלח היין בחוץ מרוב רחבו, וכשהוא רחב זה שמקלח, אין דרך לסתמו בשעוה, לפי שאינה נדבקת בכלי כזפת והגפרית. אבל בנקב קטן שאינו מקלח אלא שותת ויורד משערינן בשעוה. ובירושלמי משמע כן דתני על זפת וגפרית אמ׳ רב הושעיא במזנק. ובבריתא תני שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן של יין, לפי שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש שהן משקין עבין, ובא למעט דבש ושמן שהוא שיעור גדול.
חרסית. וראוי לעשות ממנו כמין נר קטן לצרוף בו זהב. וטיט ראוי לעשות ממנו פי כור של צורפי נחשת, ואם יעשוהו מחרסית יתבקע מרוב חמימות ריבוי הנחשת.
סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. לפי שדרכן לסוד את כל הגוף להאדים, ומי שהוא פקח אינו סד בבת אחת, אלא אצבע היום ואצבע למחר, עד שישלים כל הגוף.
ר׳ יהודה אומר כדי לסוד כלכול. והוא צידעא, בלעז פולש. והוא מחמיר מדרבנן, כי היכי דחזינן דמחמיר ר׳ יהודה בחבל. ור׳ נחמיה מחמיר מכולהו וקאמר כדי לעשות אנטיפי. מפרש בגמ׳ לעשות ממנו סימנין לכלי העשוי למכור [נ״א: למדוד] בו יין או שמן, שמסמנין בו בסיד עד כאן בדינר, ומחייב ר׳ נחמיה אפי׳ בסימן אחד.
וכחול לעיניים שיעורו כדי לכחול עין אחת. דבק כדי ליתן בראש השפשף (שלוכדים בו צפורים). זפת וגפריתכדי לעשות נקב, שיספיק שיעור הזפת לסתום חור בכלי, ושאפשר יהיה לעשות באותה סתימה נקב קטן. שעוהכדי ליתן על פי נקב קטן. חרסית (חרס כתוש) שיעורה לענין הוצאה בשבת — כדי לעשות ולגבל ממנה פי כור של צורפי זהב. ר׳ יהודה אומר: כדי לעשות ממנה פיטפוט (רגל קטנה). סוביןכדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד כדי לסוד כדי להוריד את השיער מה קטנה שבבנות. ר׳ יהודה אומר: ששיעור סיד הוא כדי לעשות כלכל (חלק מן הפנים). ור׳ נחמיה אומר ששיעורו כדי לסוד אונדפי (רקה).
The measure that determines liability for carrying out blue eye shadow is equivalent to that which is used to paint one eye blue. The measure that determines liability for carrying out glue is equivalent to that which is used to place on the top of a board to catch birds. The measure that determines liability for carrying out tar and sulfur is equivalent to that which is used to seal a hole in a vessel and to make a small hole in that seal. The measure that determines liability for carrying out wax is equivalent to that which is used to place on the opening of a small hole to seal it. The measure that determines liability for carrying out crushed earthenware is equivalent to that which is used to knead and make from it an opening for the bellows to be placed in a gold refiners’ crucible. Rabbi Yehuda says: Equivalent to that which is used to make a small tripod [pitput] for the crucible. The measure that determines liability for carrying out bran is equivalent to that which is used to place on the hole of a gold refiners’ crucible. The measure that determines liability for carrying out lime is equivalent to that which is used to spread as a depilatory on the smallest of girls. Rabbi Yehuda says: Equivalent to that which is used to spread on the hair that grows over the temple so that it will lie flat. Rabbi Neḥemya says: Equivalent to that which is used to spread on the temple to remove fine hairs.
קישוריםרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גמ׳גְּמָרָא: חֶבֶל נָמֵי לִיחַיֵּיב כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לַנָּפָה וְלַכְּבָרָה כֵּיוָן דְּחָרֵיק בְּמָנָא לָא עָבְדִי אִינָשֵׁי תָּנוּ רַבָּנַן הוּצִין כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹזֶן לְסַל כְּפִיפָה מִצְרִית סִיב אֲחֵרִים אוֹמְרִים כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי מַשְׁפֵּךְ קָטָן לְסַנֵּן אֶת הַיַּיִן ארְבָב כְּדֵי לָסוּךְ תַּחַת אספגין קְטַנָּה וְכַמָּה שִׁיעוּרָהּ כְּסֶלַע וְהָתַנְיָא כִּגְרוֹגֶרֶת אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא מוֹכִין כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כַּדּוּר קְטַנָּה וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ כֶּאֱגוֹז.:

GEMARA: We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out a rope is equivalent to that which is used to form an ear-shaped handle for a basket. The Gemara asks: In the case of rope, too, let one be liable for carrying out a measure equivalent to that which is used to make a loop for hanging a sifter or a sieve, as he is with a reed. The Gemara answers: Since rope is tough and would cut grooves in the vessel, people do not make loops from it. The Sages taught: The measure that determines liability for carrying out hard palm leaves is equivalent to that which is used to make an ear-shaped handle for an Egyptian wicker basket, which is made from woven palm branches. Aḥerim say: The measure that determines liability for carrying out bast is equivalent to that which is used to place on the opening of a small funnel to filter the wine. The measure that determines liability for carrying out fat is equivalent to that which is used to smear beneath a small cake. And how much is its measure? Equivalent to the size of a sela. The Gemara asks: Was it not taught in a baraita that its measure is equivalent to a dried fig? The Gemara answers: This, the width of a sela, and that, the volume of a dried fig, are one measure. The measure that determines liability for carrying out soft material is equivalent to that which is used to make a small ball. And how much is its measure? It is like the size of a nut.
עין משפט נר מצוהרב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מ⁠[א] כא⁠[ן] מן גנס אלקיר ואלקטראן]
[ואלנפט] ומא גרא מגראהמא יסמא רבב.⁠1 אס⁠[פו]⁠גית רקאקא תרג׳ {וק} ורקיקי.⁠2
1. [...]⁠צראיב-יסמא רבב] בא׳ חסר.
2. ורקיקי] בא׳ רקיקי מצות.
[מה שהוא ממין העטרן והזפת והנפט]⁠1 וכדומה נקרא רבב.
אספוגית רקיק. תרגום של ׳ורקיקי׳ (שמות כט:ב, ועוד).⁠2
1. ההשלמה היא על פי פירוש למילה ׳רבב׳ בדף קיד ע״א. כפי שרואים מן המקבילה בעותק א, עותק זה לא גרס את הפירוש כאן אלא רק בהמשך, בדף קיד, ונראה שעותק ג, שההעתקה כאן היא ממנו, גרס את הפירוש כאן ולא בהמשך.
2. באונקלוס ׳ואספוגין׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חדק
חדקא(שבת קכה:) האבן שבקרויה כיון דחדקה שויה דופן קרויה. (ובפרק ג׳ דכלי) וכן בחידוק קרויה פירוש כמין עגול מן עץ או מן מתכת שנותנין על הטפיח שהיה קרויה ולמה נקרא חידוק מפני שהוא דוחק וצר הכלי כמו שאומר לענין ספר תורה כשהוא מחדקו. (שבת עח:) כיון דחדיק במנא לא עבדי אינשי פי׳ כיון דחבל קשה הוא נכנס ויוצא בנקב של נפה ושל כברה אבל בנקב של עץ עד שנפרץ אבל גמי רך ואינו אוכל (עירובין קא) רבא אמר טובם כחדק שמחדקין את אומות העולם לגיהנם שנאמר קומי ודושי בת ציון חידוק זה הוא כמו הדוק שפירשנו בערך הדק:
ערך רבב
רבבב(שבת כ:) של זפת ושל גפת של רבב ושל גבינה (שבת עח:) רבב כדי לשום תחת אספוגית קטנה (שבת קיד) כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו פי׳ רבב שומן וקירא ונפטא וזפת וכיוצא בהן אם נמצא על בגדו של חכם חשוב ממשניאי התורה שאין בני אדם דבקין בו שלא יתלכלך מלבושם ממנו פי׳ רבב דם יבש כמו ריבדא דכוסילתא אמר רמי בר חמא האי רובדא דכוסילתא עד ג׳ ימים לא חייץ מכאן ואילך חייץ ותלמיד חכם שנמצא דם על בגדו העליון הרי זה מכוער (א״ב לפי דעת התוספת רבב ורבד מענין אחד והביאו בפרק אין מעמידין דעבודה זרה ראיה מסוגיא זו לבריתא דנודות העכו״ם עכו״ם רבבן זפתן ועיבדן ובתוספתא גריס רובדן שהכל אחד ולפי הראיות צדקו דברי התוספות חדא משום גרסת התוספתא ושם אין שייך לפרש ריבדן מלשון דם ותו שריבדא אינו דם אלא שריטה הנשארת אחר הקזת דם) (בבא בתרא כ) אמר רב בכל עושים מחיצה חוץ ממלח ורבב (עבודה זרה לג) עכו״ם רובבן יעובדן וישראל נותן לתוכן יין פי׳ רובבן זופתן בזפת רובבן כמו רבב עכו״ם רובבן וישראל נותן לתוכן יין שנותנין מעט יין בזפת כשנדלקה זפת כדי לצננו (סוטה מט) א״ר אילעא ב״ר ברכיה אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב שנא׳ שיתה ה׳ מורה להם פי׳ רבב פסולת שעוה הוא ומפני שהזכיר שבטל נופת צופים בא להודיע שלא נשאר להם אלא פסולת של שעוה. פ״א מוכרי דבר מאוס מרוב עניות. שיתה ה׳ מורה להם התפלל להקב״ה שיעשירם שיראו בני אדם מהם ומאדם עשיר מתייראין:
א. [צוזאממען ציהן.]
ב. [פעט, פעך.]
גמ׳ חבל נמי ליחייב – בשיעורא זוטא: דחזי נמי לתלאי דנפה וכברה.
דחריק – כעין חרקי מתוך שהוא קשה פוגם את העץ.
הוצא – של לולבי דקל.
כפיפה מצרית – סל העשוי מצורי דקל.
סיב – ודילי״ת שגדל סביב הדקל כעין מלבוש ונכרך סביבותיו ועולה.
על פי משפך – אונטודיי״ר.
לסנן את היין – שמעכב הפסולת והקמחים מליכנס לפי הכלי.
רבב – שומן או שמן.
אספוגין – רקיק שנותנין בתנור וטחין תחתיו אליה.
וכמה שיעורא – של איספוגין.
כדור – פלוט״א.
רבב – פירש בקונטרס שומן או שמן וע״כ אינו שמן דשמן נתנו בו חכמים שיעור אחר במתני׳.
תחת איספוגין קטנה – ואע״ג דבפ׳ כל שעה (פסחים ל:) אמרינן אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה הא אמר התם בההיא פרקא דכעין תורא שרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[גמ׳]. ת״ר הוצין. של עץ שקורין בלעז אמרנש.
לכפיפה מצרית. שהוא נמי עץ.
סיב. גמי הוא אבל הוא חלוש שאין עושין ממנו לא חבלים [ולא] משיחות אלא שמ⁠[ב]⁠דרין אותן בקרקע הבית לנוי או לחמם הבית, ועושין ממנו כמין מסננת, כלומר שלוקחין כעש׳ מהן וכופלין אותן ומשימין אותו על פי הכלי שמריקין בו את היין, כדי שלא יצאו היתושין דרך פיו.
רבב. כמין שומן חזיר או חלב בהמה טמאה, כדי להטיח מקום המכה והאספלנית [נותנין] על אותה (הסרה) [המכה] והכל מפורש בפי׳ המשנה.
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הם:
שם כדי לעשות אוזן לכפיפה כו׳ ר״י אומר אף משהראהו למוכס כו׳ אביי אמר דכ״ע כו׳ כצ״ל:
א גמרא שנינו במשנה ששיעור חבל לענין הוצאה הוא שיהיה בו כדי לעשות בו אוזן לסל. ומקשים: חבל נמי ליחייב [גם כן יהא חייב] כגמי בשיעור לעשות תלאי לנפה ולכברה! ומשיבים: כיון דחריק במנא לא עבדי אינשי הוא קשה וחותך את הכלי אין עושים ממנו אנשים תלאי]. תנו רבנן [שנו חכמים]: שיעור הוצין (העלים הקשים של התמר) כדי לעשות אוזן לסל של כפיפה מצרית (סל העשוי מנצרי תמר קלועים). סיבאחרים אומרים: ששיעורו כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן בו את היין. רבב (שומן) — כדי לסוך תחת אספגין (עוגה) קטנה. וכמה שיעורה של זו? — כגודלו של סלע. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ששיעורה כגרוגרת! ומשיבים: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא, אלא שכסלע הוא שיעור רוחב, וכגרוגרת הוא מידת נפח. ומוכין שיעורם כדי לעשות מהם כדור קטנה, וכמה שיעורו של הכדור? — כאגוז.
GEMARA: We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out a rope is equivalent to that which is used to form an ear-shaped handle for a basket. The Gemara asks: In the case of rope, too, let one be liable for carrying out a measure equivalent to that which is used to make a loop for hanging a sifter or a sieve, as he is with a reed. The Gemara answers: Since rope is tough and would cut grooves in the vessel, people do not make loops from it. The Sages taught: The measure that determines liability for carrying out hard palm leaves is equivalent to that which is used to make an ear-shaped handle for an Egyptian wicker basket, which is made from woven palm branches. Aḥerim say: The measure that determines liability for carrying out bast is equivalent to that which is used to place on the opening of a small funnel to filter the wine. The measure that determines liability for carrying out fat is equivalent to that which is used to smear beneath a small cake. And how much is its measure? Equivalent to the size of a sela. The Gemara asks: Was it not taught in a baraita that its measure is equivalent to a dried fig? The Gemara answers: This, the width of a sela, and that, the volume of a dried fig, are one measure. The measure that determines liability for carrying out soft material is equivalent to that which is used to make a small ball. And how much is its measure? It is like the size of a nut.
עין משפט נר מצוהרב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) נְיָיר כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין.: תָּנָא כַּמָּה קֶשֶׁר מוֹכְסִין בשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת (שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין) וּרְמִינְהוּ הַמּוֹצִיא נְיָיר חָלָק אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת חַיָּיב וְאִם לָאו פָּטוּר אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מַאי שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין רָבָא אָמַר שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דִּידַן וּבֵית אֲחִיזָה דְּהַיְינוּ קֶשֶׁר מוֹכְסִין.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out paper is equivalent to that which is used to write a tax receipt. A tanna taught in a Tosefta: How much is the measure of a tax receipt? Enough to write two letters characteristic of a tax receipt, which are larger than regular letters. And the Gemara raises a contradiction: One who carries out blank paper; if it has space equivalent to that which is used to write two letters, he is liable, and if not, he is exempt. That paper is smaller than a tax receipt. Rav Sheshet said: What are the two letters taught in the Tosefta? Two letters of a tax receipt. Rava said: The Tosefta can even be explained as referring to two standard-size letters of ours and blank space with which to hold the paper on which the text is written, which is the size of a tax receipt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותנא כמה קשר מוכסין ב׳ אותיות לא שנו אלא באותו קשר [מוכסין] שהן מכירין אותו באותו פרק שכותבין בו ב׳ אותיות בכתב יווני שהן גדולות מאותיות שלנו אם יש בנייר החלק שיעור ב׳ אותיות הללו חייב עליו ואם לאו פטור. ורמינהי המוציא נייר חלק אם יש בו כדי לכתוב ב׳ אותיות חייב ואם לאו פטור. מדקאמר ב׳ אותיות סתם אסיקנן אדעתין ב׳ אותיות דילן דזוטרן מן ב׳ אותיות של קשר מוכסין וקא מחייב עליה. ומן ההיא קמייתא פטור. אמר רב ששת ב׳ אותיו׳ דתנינא בהא ברייתא שנייה נמי דקשר מוכסין. רבא אמר ב׳ אותיות דילן ובית אחיזה. הכי אמר רבא לא תימא אם מוכיל הנייר ב׳ אותיות חייב עליו אלא אימא הכי אם אפשר לכתוב עליו ב׳ אותיות ואי אפשר עד שיהא בו בית אחיזה כדי לכתוב למעלה הימנו ונמצא מקום ב׳ אותיות ובית אחיזה כשיעור קשר מוכסין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נייר חלק – שלא נכתב בו מעולם.
שתי אותיות – קס״ד שתי אותיות דידן דזוטרן.
קשר של מוכסין – לא בעי גליון לבית אחיזה שאוחזו כולו בכפו פשוט ורואה.
ובית אחיזה – בשעת כתיבה צריך בית אחיזה וקשר מוכסין צ״ל דיכול לכותבו בלא אחיזה ובקונטרס פי׳ בשעה שרואה בו בעי אחיזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא המוציא כו׳ ושטרא פרוע כו׳ כדי לכרוך ע״פ צלוחית קטנה כו׳ לכאורה לכל הנהו אמוראי דאסור להשהות שטר פרוע ולוה נמי לא משהי ליה הך ברייתא לא אתיא כרבנן דפטרי לקמן בשטר פרוע דאין צריך לו כלל וכר׳ יהודה נמי לא אתיא דבשטר קטן נמי חייב דצריך לו וראיתי בתוספתא דרבנן לא פליגי אדר׳ יהודה אלא בשטר קטן אבל בגדול דראוי לכרוך ע״פ צלוחית קטנה של פלייטון מודו רבנן דחייב והיינו אף דלא משהי ליה מ״מ האי שיעורא דשל פלייטון חשוב לרוב בני אדם ודו״ק:
ב שנינו ששיעור נייר לענין הוצאה הריהו כשיש בגודלו כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. ובתוספתא תנא [שנה] החכם: כמה גודלו של קשר מוכסין — כדי לכתוב עליו שתי אותיות של קשר מוכסין שהן גדולות יותר מאותיות רגילות. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו: המוציא נייר חלק, אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיותחייב, ואם לאו [לא]פטור. ושיעור זה הוא פחות מקשר מוכסין! אמר רב ששת: מאי [מה הן] שתי אותיות שאמרנו בנייר, לא שתי אותיות רגילות אלא שתי אותיות של קשר מוכסין. רבא אמר: אפשר לומר שהמדובר בשתי אותיות דידן [שלנו, רגילות] וגם בית אחיזה להחזיק את החלק הכתוב דהיינו אותו גודל כמו קשר מוכסין.
We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out paper is equivalent to that which is used to write a tax receipt. A tanna taught in a Tosefta: How much is the measure of a tax receipt? Enough to write two letters characteristic of a tax receipt, which are larger than regular letters. And the Gemara raises a contradiction: One who carries out blank paper; if it has space equivalent to that which is used to write two letters, he is liable, and if not, he is exempt. That paper is smaller than a tax receipt. Rav Sheshet said: What are the two letters taught in the Tosefta? Two letters of a tax receipt. Rava said: The Tosefta can even be explained as referring to two standard-size letters of ours and blank space with which to hold the paper on which the text is written, which is the size of a tax receipt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מֵיתִיבִי גהַמּוֹצִיא נְיָיר מָחוּק וּשְׁטָר פָּרוּעַ אִם יֵשׁ בַּלּוֹבֶן שֶׁלּוֹ כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אוֹ בְּכוּלּוֹ כְּדֵי לִכְרוֹךְ ע״פעַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פִּלְיָיטוֹן חַיָּיב וְאִם לָאו פָּטוּר בִּשְׁלָמָא לְרַב שֵׁשֶׁת דְּאָמַר מַאי שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין שַׁפִּיר אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דִּידַן וּבֵית אֲחִיזָה דְּהַיְינוּ קֶשֶׁר מוֹכְסִין הָכָא בֵּית אֲחִיזָה לָא צְרִיךְ קַשְׁיָא.

The Gemara raises an objection: One who carries out paper from which the writing has been erased or a promissory note whose debt has been repaid, if there is in its white section, the space with no text, equivalent to that which is used to write two letters, or if the entire paper is equivalent to that which is used to wrap around a small jar of perfume, he is liable; and if not, if it is smaller, he is exempt. The Gemara elaborates: Granted, according to Rav Sheshet, who said: What are the two letters taught in the Tosefta, two letters of a tax receipt, it works out well. However, according to Rava, who said: Two standard-size letters of ours and blank space with which to hold the paper on which the text is written, which is the size of a tax receipt, here, on this paper or document, blank space with which to hold the paper is not necessary, as one can hold it on the erased part or on the text of the voided promissory note. Nevertheless, the measure for liability in the Tosefta for carrying out paper from which the writing was erased is no smaller. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיתיבי המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש בלובן שלו כדי לכתוב ב׳ אותיות או בכולן כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור. לרב ששת דאמר בב׳ אותיות של קשר מוכסין שפיר דהוה ליה כמתנית׳ ופירושה אלא לרבא דאמר צריך שיהא הנייר החלק כולו כשיעור ב׳ אותיות של קשר מוכסין והוא שיעור ב׳ אותיות דילן ובית אחיזה. והא הכא דשטר גדול הוא שיש בו לבן ויש בו בית אחיזה ומקום הלובן שלו ב׳ אותיות שלנו. ולא צריך מקום ב׳ אותיות של קשר מוכסין. קשיא.
הא דתנן המוציא קשר מוכסין חייב. אוקימנא בברייתא עד שלא הראהו למוכס מפני שהוא צריך לו. אבל אם הראהו למוכס ואינו צריך לו פטור. ור׳ יהודה פליג ואמר אף משהראהו למוכס חייב מפני שהוא צריך לו. ובעינן למידע במאי פלוגתייהו ומאי בינייהו אמר אביי (דאטו) [רהיטי] מוכסא איכא בינייהו בזמן שיש כמה רצין לפני המוכס מחפשין מי נתן המכס ונטל הקשר ומי שלא נתן קאמר ר׳ יהודה חושש הוא שמא ישיגוהו רצי המכס בזמן שאין עמו קשר לפיכך צריך לו לדחותם. אף על פי שהראהו לגדול. אבל היכא דליכא רהטי מכסא קאמר אביי אפילו ר׳ יהודה מודי דפטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בלובן – גליון.
הכא בית אחיזה לא צריך – שיכול לאוחזו במקום המחק והשטר במקום הכתב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות או בכולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור. ת״ר המוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור ר׳ יהודה [אומר] אף משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו. והלכתא כרבנן. ת״ר המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב משפרעו פטור ר׳ יהודה [אומר] אף משפרעו חייב מפני שצריך לו. והלכתא כרבנן דקיימא לן אסור לשהות שטר פרוע וקיימא לן כותבין שובר. ורבי יהודה סבירא ליה אין כותבין שובר, וצריך השטר ללוה אף לאחר שפרעו, דהא לא סגי בשובר. ואף הלוה המוציאו פטור כרבנן. כר׳ יהודה סבירא ליה דצריך השטר ללוה להלוותו לבעל חוב שני דאמר ליה חזי דגברא פרענא אנא.
המוציא עור בין מעובד בין שאינו מעובד בין שהוציאו לעבדו בין שהוציאו שלא לעבדו וכן המעבד עור כולן שיעורן בדי לעשות קמיע. ואי לא מליח ולא קמיח ולא עפיץ והוא עור לח הנקרא (בו) שלח שיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה. והא דתנן ששה על ששה (התר) [ההוא] בקורטבלא.
ענין קלף ודוכסוסטוס הוא שחולקין העור בשנים והחלק של צד השער נקרא קלף והחלק של צד הבשר נקרא דוכסוסטוס, וכותבין מזוזה ותפלין בפנים הנחלקים, וסימן כבוד אלהים הסתר דבר. ומה שאמרו קלף במקום הבשר ודוכסוסטוס במקום השער, פירוש קלף במקום בשר פנים [ש]⁠כבגד הבשר, והם הפנים הפנימיים שהם כנגד מקום הבשר. ודוכסוסטוס הם בפנים הפנימיים שהם כנגד מקום השער, אבל לעולם דוכסוסטוס הוא החלק היריעה של צד הבשר וקלף הוא חלק היריעה של צד השער. ומזוזה נכתבת (בין) [גם] על הגויל, והוא עור שלא נטל ממנו כלום, כמה דאת אמר גויל אבני דלא (משכח) [משפיין]. ויש מפרשים גויל [מעובד] בעפצים. אבל תפלין אין נכתבין על הגויל ולא על הדוכסוסטוס אלא על הקלף, והוא חלק שעל צד השער, ונכתבין בפנים החלוקים של נגד מקום הבשר. ואם שינה בתפלין, שכתבן על הגויל או על הדוכסוסטוס, והוא החלק של צד הבשר וכתבן במקום בשר ממש או בפנים החלוקים שכנגד מקום השער פסול. וכן אם כתבן על הקלף במקום שער ממש פסולין. כך פירשו הגאונים ז״ל. והרב ר׳ משה החליף השיטה, ומה שאנו קורין קלף הוא קראו דוכסוסטוס, ומה שאנו קורין דוכסוסטוס הוא קרא קלף, וזהו שאמרו קלף מקום בשר ודוכסוסטוס מקום שער, ואם שינה בתפלין פסול. נמצא הכשר בתפלין לדברי הגאונים הוא פסול לרב ז״ל, הכשר לרב ז״ל פסול לגאונים ז״ל. ירושלמי במגילה פרק ראשון, וכתבו הרב אלפסי ז״ל בהלכות ספר תורה, הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל וכורכין בשער וטולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין, וצייד שיהא על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחושתו, ואם שינה פסול, ולא יהא כותב חציו על עור וחציו על קלף, ואין כותבין אלא על עור בהמה טהורה שנאמר תהיה תורת השם בפיך. פירוש מסורגל משורטט.
המוציא הוצין והן של לולבי דקל שיעורן כדי לעשות אזן לכפיפה מצרית והוא סל קטן העשוי מאותו המין סיב והוא אותן הוצים קטנים שנעשים סביב הדקל וי״מ גמי לח שאינו ראוי לעשות ממנו תלאי אלא שמפזרין אותו בקרקע הבית שיעורו כדי ליתן על פי משפך של יין והוא שלוקחין כמלא היד מהם ונותנים על נקב המשפך כשרוצים להריק היין ממנו לכליו של קונה כדי שלא יכנסו היתושים לתוך הכלי או שמעכב את הפסולת ואת הפקטים:
רבב והוא שומן כדי לשוף תחת אספוגית קטנה ר״ל רקיק והוא עוגה קטנה שעושין אותה לקטן ונותנים אותה באלפס או בתנור וטחין אותן בשומן וכל שמוציא רבב בכדי שיעור טיחה הראויה לעוגה קטנה ששיעורה כסלע או כגרוגרת חייב וי״מ כדי לטוח מקום המכה ליתן עליה אספלנית קטנה כשיעור סלע ר״ל רטיה שנוהגין לטוח מקום המכה קודם שיתנו עליה אספלנית ומפרשים אספוגית כאספלנית ואין נראה כן מוכין כדי לעשות ממנו כדור כשיעור אגוז:
ומקשים ממה ששנינו: המוציא נייר מחוק או שטר פרוע, אם יש בלובן שלו שלא נכתב עליו כדי לכתוב שתי אותיות, או בכל הנייר כולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון (בושם) — חייב, ואם לאו [לא], שאין בו כשיעור זה — פטור. ומסבירים: בשלמא [נניח] לשיטת רב ששת שאמר כי מאי [מה פירוש] ״שתי אותיות״ שאמרו בכל מקום, שתי אותיות של קשר מוכסיןשפיר [יפה, מובן הדבר]. אלא לרבא שאמר שמדובר בשתי אותיות דידן [שלנו] ובית אחיזה, דהיינו [שזהו] קשר מוכסין, והלא הכא [כאן, בתוך הנייר או השטר] בית אחיזה לא צריך ובכל זאת אין קובעים שיעור קטן יותר לנייר החלק! ואומרים: אכן קשיא [קשה].
The Gemara raises an objection: One who carries out paper from which the writing has been erased or a promissory note whose debt has been repaid, if there is in its white section, the space with no text, equivalent to that which is used to write two letters, or if the entire paper is equivalent to that which is used to wrap around a small jar of perfume, he is liable; and if not, if it is smaller, he is exempt. The Gemara elaborates: Granted, according to Rav Sheshet, who said: What are the two letters taught in the Tosefta, two letters of a tax receipt, it works out well. However, according to Rava, who said: Two standard-size letters of ours and blank space with which to hold the paper on which the text is written, which is the size of a tax receipt, here, on this paper or document, blank space with which to hold the paper is not necessary, as one can hold it on the erased part or on the text of the voided promissory note. Nevertheless, the measure for liability in the Tosefta for carrying out paper from which the writing was erased is no smaller. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תָּנוּ רַבָּנַן הַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין עַד שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס חַיָּיב מִשֶּׁהֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס פָּטוּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר דאַף מִשֶּׁהֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר אַבָּיֵי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ רָהִיטֵי מוֹכְסָא רָבָא אָמַר מוֹכֵס גָּדוֹל וּמוֹכֵס קָטָן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ רַב אָשֵׁי אָמַר חַד מוֹכֵס אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְהַרְאוֹת לְמוֹכֵס שֵׁנִי דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ חֲזִי גַּבְרָא דְמוֹכֵס אֲנָא.:

The Sages taught in a Tosefta: One who carries out a tax receipt on Shabbat before he has shown it to the tax collector, and he still needs it, is liable for carrying out on Shabbat. Once he has shown it to the tax collector he is exempt, as it has no significance. Rabbi Yehuda says: Even once he has shown it to the tax collector he is liable because there will be a time when he needs it. The Gemara asks: What is the practical difference between their opinions? Abaye said: There is a practical difference between their opinions with regard to tax runners. Occasionally, the tax collectors send inspectors after those who already passed the tax audit in order to verify that they indeed paid. In that case, even though one already showed it to the original tax collector, he will be required to produce it again. Rava said: There is a practical difference between their opinions with regard to a senior tax collector and a junior tax collector. Sometimes, when the first tax collector that one encounters is a minor official, he will need to keep the receipt with him and produce it if he encounters a more senior official. Rav Ashi said: There is a difference between them even in a case where there is just one tax collector. Nevertheless, it is to his advantage to keep it in his possession because he needs it to show it to a second tax collector whom he may encounter in the future, as he says to him: Look, I am a man trusted by the tax collector. The document in his possession proves that he is on good terms with the tax authorities.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא אמר מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו ומימריה קרוב למימרא דאביי. וסבירא ליה שאם אין שם מוכס קטן משהראהו למוכס לא פליג ר׳ יהודה דפטור. רב אשי אמר לעולם פליגי ולא מילתא איכא בינייהו אלא לב׳ אפילו היכא דליכא רהטי אלא שני מוכסין צריך ליה לקשר דכד אתי מוכסא שני מחווי ליה למוכס דקדים מוכס שני וא״ל חזי דגברא דמכס אנא ורגילנא לשלומי מכסא שיהא לו פנים אצלו. או דמאחר ליה ולא דחיק ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך רהט
רהטא(שבת עח:) רהוטי מכסא איכא בינייהו פי׳ לא מוכס עצמו אלא שמש שעומד לפניו כדכתיב וחמשים איש רצים לפניו ומחפשין מי נתן המכס ומי נטל הקשר ומי שלא נתן אע״פ שהראוהו למוכס עדיין צריך לו (מעילה כ.) מאי איריא רהיט ותני הדר בבית מערה רהיט בגפא ותובליא עיין בערך גפא (א״ב תרגום רץ אברהם רהט אברהם):
ערך דד
דדב(בבא מציעא ז. בבא בתרא קט.) כי פליגי בשאינו מקויים רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים ליה פליגי ואי לא מקיים ליה לא פליגי ורבן שמעון בן גמליאל סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו פי׳ שטר שיש בו קיום ב״ד חשוב כמו טלית ואדוקין בו מלוה ולוה ויחלוקו ושאינו מקוים אם מקיימו המלוה משוי ליה ממונא ויחלוקו דברי רבי קסבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והלכה כרבן שמעון בן גמליאל דסבר אע״פ שאין יכול המלוה לקיימו יחלוקו דממונא הוי דמאחר שמודה הלוה בשטר שכתבו אין צריך המלוה לקיימו ולא הלוה צריך שיאמר לו פרעתי ואפי׳ אומר פרעתי אינו נאמן אחר שהודה ואמר כי זה השטר כתבתיו עלי מקוים הוא אבל כשכופר אינו יודע בזה השטר מעולם אז צריך קיום. (כתובות יט) דא״ר הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו: (שבת עח) והכא במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו קא מיפלגי (בבא מציעא עב) א״ר יוסי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים פי׳ לוה שמודה בשטר שכתבו אין צריך המלוה לקיימו ואע״פ שטוען הלוה פרעתי אינו נאמן וגובה המלוה אפילו מנכסים משועבדים דהא מודה דשטרא מעליא הוא ובדין נכתב וזה שטוען פרעתי אינו פוסל את השטר ונמצא כטוען טענה אחרת ועליו להביא ראיה היאך פרעו. בזמן ששליח צבור אומר מודים וכו׳ (סוטה טז) ברכת כהנים עד על שאנו מודים לך פי׳ רבי משה ראש ישיבה בן מרנא יעקב משמע דקא מודן ציבור׳ על שליח צבור אנן סמיכין ומאי על שאנו מודים לך על הודאה דקאמר שליח ציבור וקא ענו אינון אמן. (בסוף פ״ק דברכות ירושלמי) הכל שוחחין עם שליח צבור במודים ומלחשים ואומרין ויש שם ענייני׳ הרבה. כל כהן שאינו מודה בעבודה (חולין קלב) השוחט לכהן פי׳ כהן המתנשא ליגע בחלבין ובדם ולהצית האליתא וכיוצא בהן הא מודה אע״פ שאינו בקי הואיל ומודה ומשמש כמו שכתוב יש לו חלק בהן. יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר בסוף (משנה מעשר שני פ״ה. בבא מציעא צ) והא תנן (סוטה מח) יוחנן כהן גדול העביר הודאת מעשר ובגמ׳ תנינא אף הוא בטל את הודאי וגזר על הדמאי ומסקנא תרתי תיקן ביטל וידוי דחברים וגזר על הדמאי דעמי הארץ פי׳ ביטל וידוי דחברים שהיו מתודים במנחה ביום טוב ואומר בערתי הקדש מן הבית וגו׳ כמו שהוא מפורש במשנ׳ (בסוף מעשר שני) ולמה ביטלו דרחמנא אמר תנו מעשר ראשון ללוי והן היו נותנין לכהן ואם תאמר נוודי אשאר מעשרות כל שאין מתודין על מעשר ראשון שוב אין מתודין על שאר מעשרות לפיכך ביטל הוידוי וגזר על הדמאי פי׳ דמאי אחד ממאה שיתן החבר לכהן לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו עמי הארץ מפרישין אלא תרומה גדולה משום דכתיב בה מיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ועוד הוא דבר מועט שמק׳ סאין היו נותנין ב׳ ולפי׳ נקרא תרומה תרי ממאה וגזר על חבר הלוקח תרומה מעם הארץ שיפריש ממנה תרומת מעשר ויתננה לכהן וכמה היא תרומת מעשר א׳ ממאה דמאן דאית ליה ק׳ סאין חייב למיתן מינייהו י׳ סאין ללוי ולוי מפריש מאותן י׳ א׳ ויהיב לכהן וזה קרוי תרומת מעשר דכתיב (בסוף ויקח קרח) ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמותם ממנו את תרומת ה׳ מעשר מן המעשר אמר להם בני בואו ואומר לכם כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר יש בה עון מיתה דכתיב (שם בפרשת קרח) ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו לכך הפרשוה ותנוה לכהן מעשר שני העלוהו ואכלוהו בירושלים שאין לכם הפסד בו מעשר ראשון ומעשר עני שהוא בלאו המוציא מחברו עליו הראיה ואי מייתי ראיה הלוים והעניים שלא הפרישם עם הארץ ליתנו להו ואי לא לא (א״ב אין זה הערך):
ערך קן
קןג(שבועות לט) לאפוקי מקציא דרבא. (נדרים כה.) ההוא גברא דאתא לקמיה דרבא וכו׳ עד אייתי קנייא ומליא הנהו זוזי וכו׳ (שבת מז.) הקנה של סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור פירוש רב שר שלום קנה של ציידים ולא של סיידין ומורידין בהן העופות מן האילנות הגבוהים בדבק כדאמרינן (חולין נא) דבקא אמימר אסר משום ריסוק איברים כשגבוה שלשים אמה או חסר או יתר אין מגיעו קנה אחד אלא או ד׳ או ה׳ ומתקנין אותן כדי שיהא נכנס עיקרו של זה בראשו של זה והעליון שבכולן מלוכלך בדבק ומלכלך בכנפיו של צפור ונדבקין זה בזה ונופל ובנין של אותן קנים קן הוא מקני המנורה אף על פי שאסור. לפיכך המחזיר קני מנורה בשבת חייב חטאת קנה של סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור ואמרינן, (שבת עח) דבק כדי ליתן בראש השפשף קנה של ציידין וי״מ של סיידין האומנין שסדין את הבית שיהא לבן משימין קנה זה על גב זה כדי שיהו מגיעין למעלה (כלים פי״ז) קנה של עני שיש בו בית קיבול מים פירוש קנה חלול שותה בו המים בכלי מתכות (כלים פי״א) קני מנורה טהורה (כלים פי״ב) קנה מאזנים של סרוקות טמא (עוקצין פרק א) קנה של שיבולת שלשה טפחים (חולין פא) ג׳ קני הוו חד פריש לריאה וחד פריש לליבת וחד פריש לכבדא:
ערך קרש
קרשד(פסחים סד.) שמא יניחום ויקרש הדם (טהרות פרק ג) קרשו הרי אלו שנים חזרו ונמחו (סוכה יב.) זה הכלל ואימא יין קרוש הבא משניר שדומה לעיגולי דבלה פי׳ הוא כדגרסינן (שבת עח) תאנא יבש כזית רבי משה כלפו מן בארי אמר יש לו ראיה בתרגום ירושלמי וקרח בלילה וקרישא בליליא:
ערך שט
שטה(שבת עח) שעתא שוט איתי פי׳ מטה שישוט אדם עמו בחוץ להביא ריוח בביתו כמו תרגום המשענת. ס״א שוטיתא פי׳ ענף של הדס שמשחקין בו למשתה משום הכי נקרא שוטיתא כעין שטות. (מועד קטן יד.) לשוט דברי הכל אסור פ׳ לשוט בעולם ולראותו שלא לצורך כמו משוט בארץ כמטייל ומשתעשע. (מועד קטן כח.) אחוי ליה שוטי דנורא פי׳ דידע שהוא מלאך המות (כתובות יז) שהיה נוטל בד של הדם ומרקד בו לפני הכלה וכו׳ עד אהני ליה שוטיתא לסבא. (קידושין יב) ההוא גברא דקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא (כתובות יז) הא בשוטי הא במילי פי׳ שמייסר אותו בשוטים כדכתיב אבי יסר אתכם בשוטים המשענת אשר בידי תרגום שוטיא דבידיה. קצה המטה דיהונתן:
ערך שפך
שפךו(בבא בתרא ג:) עד דתקון שפוכאי (בבא בתרא ו) אחזיק לנטפי לא אחזיק לשפכי פי׳ תקרה שהיא מקורה ברעפים שמנטפין מן התקרה בחצר חברו ואם בא לשנות נתת מרזב בתיקרה להיות כל מימי התקרה נשפכין במרזב אין לו כח (בבא בתרא יט:) התם בשופכין פי׳ מים הנשפכין מן הכלי או מכיוצא בו אבל השתנה קיימא לן כדתניא לא ישתין אדם בצד כותלו שלחברו אא״כ הרחיק ממנו ג׳ טפחים (שבת עח) מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים ששיעורן ברביעית פי׳ משקין מאוסין העומדין לשפיכה: (מכשירין פרק ב) מי שפיכות שירדו עליהן מי גשמים פי׳ מים טמאים שנשפכו (חולין קה) האי דלא יתבי תותי מרזבא משום שופכין הוא פי׳ מי גשמים הנשפכין מן הגג במרזב (משנה פאה ז) בזמן שהוא שפכוני או ביישוני פי׳ זתים ששופכין שמן הרבה שזתיו מבושלין הן בטוב בישנין יבשין שאינן עושין שמן פ״א ממקום ששמו בישאן כמו חופני ובישאני ס״א בישני שהוא מבייש את חברו שעושה כפלים מחברו (ירושלמי) שפכוני שהוא עושה שמן הרבה בישני אית דבעי בישני ממש וכו׳ (עבודה זרה סו) אבוה דרב אחא בריה דרב איקא הוה שפיך חמרא לגוים פי׳ גוים שהיו לוקחים חביות של יין מישראל והיה שופך נותן חביות לכליהם של גוים והיה מעבירן הנהר בספינה ונותנין לו שכרו כדים רקים (עבודה זרה עב) אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמר לגוים פי׳ משפך כלי שמשימין בפי החביות ושופכין בו היין ויורד לחבית:
ערך שתי
שתיז(פסחים פז) דתנן (כלים פי״ז) ושתי אמות היו בשושן הביר׳ פי׳ יש מי שאומר מקום היה בנוי בבית המקדש צורת שושן הביר׳ ועשו בניין אמה אחת כמדת משה רבינו שעשה בה כל כלי הקודש ותוספת׳ חצי אצבע בקרן מזרחית צפונית בנין אמה ואחת יתירה בקרן מזרחית דרומית ומכורש (מנחות צח.) ויש מי שאומר מדת ב׳ אמות של כסף או של זהב כגון שרביט היו עשויו׳ ומונחות באותו מקום ובהן היו משערין ומתנין לאומנין ולוקחין (פסחים מז:) לוקה שתים על אכילתו וג׳ על בישולו פי׳ אחד מבעיר אש שלא לצורך אכילה ב׳ מבשל גיד בי״ט שאינו בר אכילה ג׳ וכן מבשל בשר ג׳ בבישול ב׳ באכילה א׳ אוכל גיד ב׳ אוכל בשר בחלב (עירובין לח:) אמר רבי הל׳ כד׳ זקנים הללו ואליבא דר׳ אליעזר דאמר שתי קדושות הן רבן שמעון ב״ג ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא ור׳ אלעזר בר׳ שמעון סתימתאה ור׳ יוסי בר׳ יהוד׳ סתימתא׳ (שבת עח) תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות בכתב יוני שהן גדולות מאותיות שלנו פי׳ אותו קשר שהיו מכירין אותו באותו פרק:
א. [לויפען.]
ב. [בעקענען. דאנקין.]
ג. [ראהר מיטטע פון לייכטער.]
ד. [פערדיכטען, פערגליווירען.]
ה. [שטעקען.]
ו. [אויס גיסען.]
ז. [צווייא.]
משהראהו למוכס – ורואה שמחל לו ראש הנהר את המכס שוב אין צריך לו ולא חזי למידי.
מאי בינייהו – כלומר במאי פליגי ולמאי קאמר רבי יהודה דצריך לו.
רהיטי מוכסא – קוראנ״ש שרצין אחר העוברים להעליל עליהם שלא נתנו המכס וטורח לעוברים לחזור למוכס ומצניע החותם להראות לאלו ולת״ק לא מצנע ליה להכי דכי רהטי בתריה הדר לגבי מוכס.
מוכס קטן – פעמים שיש מוכס גדול שטורח לו לעמוד על הגשר כל היום וממנה מוכס קטן וזה מתחלה אינו מראה החותם של מלך אלא לגדול ולרבי יהודה צריך לו שהרי הקטן ימנענו מלעבור ולת״ק אין צריך לו שהגדול מוסר לו סימן דברים ואומר לקטן ועובר.
למוכס שני – של מעבר אחר ולא לפוטרו מן המכס אלא להראות שהוא נאמן וחשוב ואינו מבריח עצמו מן המכס כדי שלא יעליל עליו לאחר זמן.
והמוציא קשר מוכסין חייב – אצטריך לאשמועינן אפילו כתב על הקלף אע״ג דקתני בסמוך דשיעור קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: המוציא בשבת קשר מוכסין, עד שלא הראהו למוכס ועדיין זקוק לו — חייב על הוצאתו בשבת. משהראהו כבר למוכספטור, ששוב אינו בעל ערך. ר׳ יהודה אומר: אף משהראהו למוכס חייב מפני שיש זמן שיהא צריך לו. ושואלים: מאי בינייהו [מה יש ביניהם]? כלומר, מהו יסוד מחלוקתם? אמר אביי: איכא בינייהו רהיטי מוכסא [יש ביניהם הבדל בענין הרצים של המוכס], שלעתים שולח המוכס רצים אחר אלה שעברו את מקום המכס כדי לבדוק אם אמנם שילמו, ויתכן שאף שהראהו כבר יצטרך להראותו בשנית. רבא אמר: מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו [יש ביניהם], שלעתים במקום המוכס הראשי הממונה יש מוכס קטן בדרגה, וצריך להשאיר את הקשר בידו להראותו למוכס הגדול. רב אשי אמר: אפשר לומר שאפילו חד מוכס איכא בינייהו [במוכס אחד יש ביניהם הבדל], מפני שצריך לו להראות אותו למוכס שני שאינו קשור במקום זה, אלא דאמר ליה [שאומר לו] לשני: חזי, גברא דמוכס אנא [ראה, איש הנאמן למוכס אני] ומראה לו תעודה זו שבידו, לומר שיש לו קשרים טובים עם המוכסים.
The Sages taught in a Tosefta: One who carries out a tax receipt on Shabbat before he has shown it to the tax collector, and he still needs it, is liable for carrying out on Shabbat. Once he has shown it to the tax collector he is exempt, as it has no significance. Rabbi Yehuda says: Even once he has shown it to the tax collector he is liable because there will be a time when he needs it. The Gemara asks: What is the practical difference between their opinions? Abaye said: There is a practical difference between their opinions with regard to tax runners. Occasionally, the tax collectors send inspectors after those who already passed the tax audit in order to verify that they indeed paid. In that case, even though one already showed it to the original tax collector, he will be required to produce it again. Rava said: There is a practical difference between their opinions with regard to a senior tax collector and a junior tax collector. Sometimes, when the first tax collector that one encounters is a minor official, he will need to keep the receipt with him and produce it if he encounters a more senior official. Rav Ashi said: There is a difference between them even in a case where there is just one tax collector. Nevertheless, it is to his advantage to keep it in his possession because he needs it to show it to a second tax collector whom he may encounter in the future, as he says to him: Look, I am a man trusted by the tax collector. The document in his possession proves that he is on good terms with the tax authorities.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַד שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ חַיָּיב מִשֶּׁפְּרָעוֹ פָּטוּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מִשֶּׁפְּרָעוֹ חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר רַב יוֹסֵף אָסוּר לְשַׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ רַבָּנַן סָבְרִי אָסוּר לְשַׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מוּתָּר לְשַׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ.

The Sages taught: One who carries out a promissory note on Shabbat before he repaid the debt is liable; however, once he repaid it, he is exempt. Rabbi Yehuda says: Even once he repaid the debt, he is liable for carrying out the document because he needs it. The Gemara asks: What is the practical difference between their opinions? Rav Yosef said: There is a practical difference between their opinions with regard to the halakha whether or not it is prohibited to keep a repaid promissory note in one’s possession. The Rabbis hold: It is prohibited to keep a repaid promissory note in one’s possession, so that the creditor will not use it to collect the debt a second time. Since it is prohibited to keep a repaid promissory note, the document has no value. And Rabbi Yehuda holds: It is permitted to keep a repaid promissory note in one’s possession and use it as paper.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
המוציא שטר חוב שהוא עליו עד שלא פרעו כגון שגנבו מן המלוה או שנפל מן המלוה ומצאו המלוה בשבת עד שלא פרעו והעבירו ד׳ אמות ברשות הרבים כו׳ לא פליגי שהוא חייב. כי פליגי כגון שהוציאו לוה אחר שפרעו. רבנן סברי פטור משום דלית ליה צורך ביה. ור׳ יהודה סבר עדיין צריך לו ואף על גב שפרעו וחייב. מאי בינייהו דפליגי ביה. אמר רב יוסף לשהות שטר פרוע איכא בינייהו. תנא קמא סבר אסור. וכיון שהמלוה אסור לשהותו אין הלוה צריך לשטר ואם הוציאו פטור. דהוה ליה כמתעסק. ור׳ יהודה סבר מותר לאדם לשהות שטר פרוע בתוך ביתו. והרי הלוה חושש מן השטר ויש לו צורך בהוצאתו וחייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משפרעו – (לוה) פטור לקמיה מפרש להו.
מאי בינייהו – כלומר מאי פלוגתייהו ומה טעם נותנין לדבריהם.
אסור לשהות שטר פרוע – משום שנא׳ (איוב יא) אל תשכן באהליך עולה הלכך מלוה לא משהי ליה לצור ע״פ צלוחיתו משום איסור ולוה נמי לא משהי ליה שמא יבא לידי מלוה ויחזור ויתבענו.
מותר – הלכך כי הוציאו מלוה חייב דצריך לו לכרוך ע״פ צלוחית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רשי בד״ה משפרעו פטור כו׳ כצ״ל:
בגמרא ת״ר המוציא שט״ח עד שלא פרעו וכו׳ אמר אביי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו פליגי ופרש״י דהאי צריך לקיימו קאי אלוה שצריך שיאמר לא פרעתי ולכאורה פירושו תמוה דבכמה דוכתי אשכחן האי לישנא דצריך לקיימו וקאי אמלוה שצריך לקיימו דכל כמה דלא קיימו המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי וכן פרש״י גופא ולמה מפרש כאן בעניין אחר. וכבר הרגיש בזה מהר״ם ז״ל בחידושיו ולע״ד דלישנא דגמרא דייק כפרש״י מדמסיק מאי עד שלא פרעו ומשפרעו עד שיאמר פרעתי ולא פרעתי אלמא דמה שאומר הלוה לא פרעתי זה קיומו לעשותו שטר גמור לגבות אף ממשעבדי כמו שכתבו התוספות בסמוך ונראה דמשמע לרש״י דעיקר חשיבות השטר להתחייב היינו דוקא היכא שיש לו דין שטר גמור והיינו דנקיט בברייתא המוציא שט״ח משמע דבכתב יד פטור דכיון שנאמן לומר פרעתי ואינו גובה ממשועבדים בלא״ה לא חשיב להצניעו. והשתא א״ש נמי טובא לישנא דברייתא דנקיט עד שלא פרעו ומשפרעו וטפי הו״ל למיתני עד שלא קיימו אע״כ דהא גופא קמ״ל דמשיאמר הלוה לא פרעתי זה קיומו והו״ל שטר גמור לגבות אף ממשעבדי כנ״ל:
גמ׳ רבנן סבר אסור לשהות. ק״ל הא חזי ליה למחוק השטר ויהיה מותר להשהותו לצור ע״פ צלוחיתו וצ״ע:
ג עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא בשבת שטר חוב, עד שלא פרעוחייב, משפרעופטור. ר׳ יהודה אומר: אף משפרעו אם הוציאו — חייב, מפני שצריך לו. ושואלים: מאי בינייהו [מה טעם ההבדל ביניהם]? אמר רב יוסף: בהלכה אם אסור לבעל חוב לשהות (להשהות) אצלו שטר פרוע איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. שרבנן סברי [חכמים סבורים]: אסור לשהות שטר פרוע, שמא יביא הדבר למכשול שיבואו לגבות בו שנית, ולכן שטר פרוע אין לו ערך, שאסור אף בשהיה. ור׳ יהודה סבר [סבור]: מותר לשהות שטר פרוע ויכול להשתמש בנייר.
The Sages taught: One who carries out a promissory note on Shabbat before he repaid the debt is liable; however, once he repaid it, he is exempt. Rabbi Yehuda says: Even once he repaid the debt, he is liable for carrying out the document because he needs it. The Gemara asks: What is the practical difference between their opinions? Rav Yosef said: There is a practical difference between their opinions with regard to the halakha whether or not it is prohibited to keep a repaid promissory note in one’s possession. The Rabbis hold: It is prohibited to keep a repaid promissory note in one’s possession, so that the creditor will not use it to collect the debt a second time. Since it is prohibited to keep a repaid promissory note, the document has no value. And Rabbi Yehuda holds: It is permitted to keep a repaid promissory note in one’s possession and use it as paper.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אַבָּיֵי אֲמַר דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר לְשַׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ וְהָכָא בְּמוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְקַיְּימוֹ קָמִיפַּלְגִי תַּנָּא קַמָּא סָבַר מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ וּמַאי עַד שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ וּמִשֶּׁפְּרָעוֹ

Abaye said: Everyone agrees that it is prohibited to keep a repaid promissory note in one’s possession, and here they disagree with regard to the question whether or not, in a case where a debtor admits that he wrote a promissory note, the creditor must ratify it in court. The first tanna holds: When a debtor admits that he wrote a promissory note, the creditor must ratify it in court to confirm that it is not a forgery. If it cannot be ratified, the debtor can claim that he already repaid the debt. And Rabbi Yehuda holds: When a debtor admits that he wrote a promissory note, the creditor need not ratify it in court and can collect his debt without ratification. The document is considered more reliable than the debtor’s claims. And what is the meaning of: Before he repaid the debt and once he repaid it?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אביי אמר דכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע. והכא במודה בשטר שכתבו קא מיפלגי. תנא קמא סבר צריך לקיימו. ור׳ יהודה סבר אין צריך לקיימו. ועיקר דהא שמעתתא בהאשה שנתארמלה ובכמה דוכתי נמי איכא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במודה בשטר שכתבו – הלוה מודה שכתבו צריך לקיימו ולומר לא פרעתי וכל כמה דלא אמר הכי לאו שטרא הוא אי לאו משכח סהדי להכיר החתימה דמאן קא משוי ליה שטרא לוה דאמר כתבתיו לוה נמי הא קאמר פרעתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר הלכך משפרעו כלומר משיאמר פרעתי פטור דלא צריך ליה ור׳ יהודה סבר אין צריך לקיימו דכיון דמודה שכתבו ולוה בו הרי הוא כאלו קיימוהו חותמיו וגובה בו כ״ז שמוציאו.
ת״ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו – ומשום הכי כי אמר לוה פרעתי פטור דאין השטר ראוי לגבות בו ומיירי שיודע שלא יוכל כלל למצוא עדי קיום וא״ת כי לא פרע נמי אמאי חייב מה תועלת יש בשטר כיון שאינו יכול לקיימו שאם יטעון הלוה פרעתי או מזוייף יפטור ואם יודה זה אינו מכח השטר וי״ל דמועיל לו השטר דמתוך כך נזכר הלוה שלוה ממנו אי נמי לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה שאינו מזוייף וא״ת ומשפרעו אמאי פטור המוציא נהי דלא חזי לגבות חובו הא ראוי הוא לצור ע״פ צלוחיתו ואע״ג דאסור להשהות שטר פרוע הכא היאך נוציאנו מידו כיון שהוא עומד וצווח שאינו פרוע וי״ל דמיירי כגון שאמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולא אמצא קיום ואפילו מצא אחרי כן אינו מועיל ולכך אסור להשהותו שמא לבסוף יקיימנו ויגבה בו שלא כדין ואי לא הוה טענינן ללקוחות וליתומין מזוייף הוה אתי שפיר דאסור להשהותו אך פירשתי בבבא קמא ובבבא מציעא ובגיטין דטענינן ללקוחות וליתומין פרוע ומזוייף ושם הארכתי ואם תאמר ואמאי לא קאמר איפכא דת״ק סבר אין צריך לקיימו ומשפרעו הוי כמשמעו שפרעו ממש ולכך פטור דאסור להשהות שטר פרוע שמא יגבה בו פעם אחרת שכשיטעון הלוה האמת שפרעו לא יהא המלוה צריך לקיימו ויגבה שנית ור׳ יהודה סבר צריך לקיימו ואף משפרעו חייב דצריך הוא לצור על פי צלוחיתו ואין אסור להשהותו דמיירי כגון בידוע שלא ימצא עדי קיום ולא יוכל לגבות שנית דכשיטעון הלוה האמת שפרע יצטרך המלוה לקיימו ויש לומר דאף לר׳ יהודה הוה אסור להשהותו שמא יקיימנו באקראי בעלמא ויגבה בו שלא כדין.
רש״י גריס דכולי עלמא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו – וכן נראה דהכי קי״ל דאית ליה לרב נחמן הכי בפרק שני דכתובות (כתובות יט.) וקיימא לן כוותיה בדיני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה ת״ק סבר כו׳ אם יודה הלוה שאינו מזויף כו׳ כצ״ל. ונ״ב ולא חיישינן לקנוניא מאחר דליכא רעותא בשטר ולא אמרינן חיישינן לקנוניא אלא היכר דאיתרע שטר כגון שנפל ומצאו כו׳:
בא״ד ואי לא הוה טענינן ללקוחות כו׳ עד ושם הארכתי צ״ל קודם וי״ל דמיירי כגון כו׳:
תוס׳ בד״ה ת״ק סבר כו׳ מה תועלת יש בשטר כיון שאינו יכול לקיימו כו׳ עכ״ל ויש לדקדק ומאי קושיא דאימא דנהי דלא חזי השטר לגבות חובו הרי ראוי הוא לצור ע״פ צלוחיתו וי״ל דסמכו עצמם אמה שכתבו לקמן בפרעו אמאי פטור והא ראוי הוא לצור ע״פ צלוחיתו ותירצו בו דאסור להשהותו שמא לבסוף יקיימנו כו׳ ה״נ נימא הכא בלא פרעו כיון דאין יכול לקיימו יפרע לו הלוה ולא איכפת ליה ללוה שיחזיר לו השטר ושמא לבסוף יקיימנו ויגבה בו שנית כמ״ש התוס׳ לקמן וק״ל:
בא״ד וא״ת ואמאי לא קאמר איפכא דת״ק כו׳ ומשפרעו הוי כמשמעו כו׳ עכ״ל ק״ק דלא תקשי להו אמאי לא קאמר דמשפרעו הוי כמשמעו ובהא פליגי דת״ק סבר צריך לקיימו ואין צריך השטר למלוה כדי שיחזירו ללוה דא״נ לא מיהדר ליה לא איכפת ליה ללוה כיון דאינו יכול לתובעו שהרי צריך לקיימו ורבי יהודה סבר אין צריך וצריך ליה השטר למלוה כדי שיחזירו ללוה דאי לא מיהדר ליה חוזר ותובע לו בו ויש ליישב ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה ת״ק סבר וכו׳ וא״ת כי לא פרע נמי וכו׳ עכ״ל. והקשה מהרש״א ז״ל דהא צריך לו לצור ע״פ צלוחיתו וכו׳ ע״ש מה שתירץ ולפי מה שאבאר בסמוך יבואר דלמאי דקשיא ליה לאו שפיר משני דדברי התו׳ שכתבו דאסור להשהותו בלא״ה תמוהין והבו דלא להוסיף עלייהו אלא דהעיקר כדברי מהר״ם ז״ל דהשתא אכתי לא נחתו התוס׳ לסברא זו וניחא להו לשנויי ברווחא דצריך לשטר ממש וכמו שאבאר:
בא״ד וי״ל דמועיל לו השטר שמתוך כך יזכור וכו׳ אי נמי לטרוף ממשעבדי וכו׳ עכ״ל. נראה דבשינויא קמא לא פסיקא להו כ״כ דליהוי הוצאה חשובה בשביל שמתוך כך יזכור כיון שכבר הודה בפני עדי׳ או בפני ב״ד קלא אית ליה למילתא ואין צורך להצניע השטר בשביל כך וכמו שכתבתי בלשון רש״י בסמוך דמדלא נקיט כתב ידו אלא שטר חוב ע״כ מוכח כדפרישית לכך ניחא להו לפרש בענין אחר דלענין משועבדים נמי מועיל. אמנם ראיתי בחידושי מהר״ם ז״ל שכתב דדברי תימה הן לומר דבשביל הודאת הלוה יגבה ממשועבדים וכו׳ ולע״ד יש לתמוה על תמיהתו דהא גמ׳ ערוכה היא בפרק איזהו נשך דף ע״ג אמר רב אשי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים ואף שבחידושי כתובות דף צ״ב כתבתי לחלק מסברא דדוקא למ״ד אין צריך לקיימו דלא מהימן לומר פרעתי במיגו דמזוייף משום דזיוף לא שכיח א״כ מה״ט גופא יש לומר דגובה ממשועבדים משא״כ למ״ד צריך לקיימו דאם לא כן מהימן לומר פרעתי במיגו דמזוייף א״כ אפשר דלא מהני הודאת הלוה לענין משועבדי׳ דאכתי חיישינן לזיוף ולקנוניא מ״מ אין כאן מקום תימא אם נאמר דהתוס׳ לא משמע להו לחלק בכך כיון דמסקי התוס׳ בדבריהם דאפי׳ בלא הודאת הלוה אפשר דלא טענינן מזוייף אם לא היכא שטוען הלוה מזויף א״כ אפילו למאי דפשיטא להו לחד גיסא דטענינן ללקוחות מזויף שפיר יש לומר דהיינו דוקא היכא שאין הלוה בפנינו אבל היכא שהלוה בפנינו שפיר פשיטא להו דמהני הודאתו נמי לענין משועבדים ולא חיישינן לזיוף ולקנוניא כ״ש היכא דלא איתרע דכי היכי דפשיטא לכ״ע דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא הכי נמי לא חיישינן לזיוף ולקנוני׳ ואף שיש לחלק אפי׳ הכי אין כאן מקום תימה אם נאמר דלא חיישינן כלל לקנוני׳ אם לא היכא דאיתרע השטר. ומכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש בחידושי כתובות דף צ״ב דקצת מרבוותא מפרשים לההיא דפרק איזהו נשך דגובה מנכסים משועבדים דקאמר רב אשי היינו מאותן הלקוחות שלקחו לאחר הודאת הלוה ע״ש א״כ בהאי עניינא גופא מצינן לפרש כאן כוונת התוס׳ דמועיל השטר לגבות ממשועבדים שקנו לאחר הודאת הלוה. כן נ״ל נכון וברור ודו״ק:
בא״ד וא״ת ומשפרעו אמאי פטור וכו׳ הא ראוי לצור ע״פ צלוחיתו וי״ל דמיירי שאומר אין לי עדים וכו׳ ואפי׳ מצא אחר כך אינו מועיל ולכך אסור להשהותו שמא יגבה בו שלא כדין עכ״ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה בכל מה שכתבו בזה עד סוף הדיבור דמאי חשש איסור יש כאן כיון שהוא יודע האמת שלא זייף השטר מעיקרא ויודע בעצמו ג״כ שלא יחזור אחר עדים שקרים לקיימו שלא כדין וא״כ למה יהא אסור להשהותו ואפשר דס״ל שהב״ד כופין אותו לקרוע השטר ומש״ה אף שעודנו בידו לא חשוב לצור ע״פ צלוחיתו וכ״ז דוחק גדול:
ובאמת לא ידעתי מי הכריחם לכל זה דהא בפשיטות מצינן למימר דנהי דלאוקימתא דרב יוסף איירי חיובא דברייתא לרבי יהודה משום דראוי לצור ע״פ צלוחיתו מ״מ לאביי מתוקמא שפיר דאיירי בדלית ביה שיעור כדי לצור ע״פ צלוחיתו כגון בשטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת ואין זה דוחק דהא קתני להדיא בברייתא דלעיל בסמוך המוצא שטר פרוע אם יש בו כדי לכרוך ע״פ צלוחית חייב ואם לאו פטור אלמא דאיכא שטר שאין בו שיעור לצור ע״פ צלוחית וה״נ קתני להדיא בתוספתא שהביאו התוס׳ בשמעתין בד״ה חזי גברא דפרע דקתני ר״י אומר אף המוציא שטר פרוע כל שהוא חייב והאי כל שהוא ע״כ איירי שאין בו כדי לצור וא״כ בהך גוונא גופא מפרש אביי לברייתא בשמעתין לר׳ יהודה ולכאורה קושיא עצומה היא על שיטת התוספות שבחנם הוצרכו לדחוק. ולכאורה היה נ״ל ליישב דודאי הוי קשיא להו להתוס׳ אאוקימתא דאביי קושיית מהרש״א ז״ל מי הכריחו לאביי לפרש משפרעו היינו שאומר פרעתי דבפשיטות הוי מצי לפרש דמשפרעו היינו משפרעו ממש ואפ״ה פטר ליה ת״ק דברייתא לפי שאין צריך להחזיר ללוה דלא קפיד עליה כיון דס״ל צריך לקיימו ויהא נאמן לומר פרעתי משא״כ לרבי יהודה דא״צ לקיימו מש״ה מחייב ליה שצריך לו השטר כדי להחזירו להלוה דקפיד עליה אע״כ מדלא מוקי לה אביי בהכי היינו משום דמשמע ליה דמסתמא איירי ברייתא בשטר שראוי לצור וא״כ אי ס״ד דבפרעו ממש איירי אמאי פטר ליה ת״ק הרי צריך למלוה כדי להחזירו ללוה לצור ע״פ צלוחיתו כיון דלא קפיד הלוה להשהותו לפי שלעולם אף אם יאבד וימצאנו המלוה יהא נאמן לומר פרעתי ומש״ה מוקי לה אביי במילי אוחרי ולפ״ז ע״כ דאית בה שיעורא לאביי ומקשו התוספות שפיר דאכתי חזי למלוה לצור ע״פ צלוחיתו והוצרכו לתרץ בדוחק. כך היה נ״ל לכאורה ליישב שיטת התוס׳. אמנם עם כל זה לע״ד אין זה מוכרח דבלא״ה מצינן ליישב קושיית מהרש״א ז״ל בענין אחר דלאביי אין שום סברא לחייב המלוה משפרעו בשביל שצריך להחזירו ללוה דמ״מ לא קפיד המלוה להצניעו מאחר שכבר קיבל המעות ואם לאח״כ יאבד השטר ממנו לית ליה ללוה עליה מידי ולהפיס דעתו של הלוה כתב ליה שובר עליה אף לר׳ יהודה דס״ל בעלמא אין כותבין שובר אפ״ה היכא דלא אפשר ודאי כתבינן כדפרישית באריכות בחידושי כתובות בכמה דוכתי וכמו שאבאר ג״כ בסמוך בלשון רש״י ז״ל. נמצא דלפי זה שפיר מצינן למימר דלאביי איירי ברייתא בדליכא שיעורא:
אביי אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] אסור לשהות שטר פרוע, והכא [וכאן] בשאלה אם מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו, קמיפלגי [חלוקים הם], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] אפילו מודה אדם בשטר שכתבוצריך להביאו לבית דין ולקיימו על פי חקירה אם אין השטר מזוייף. ואם אי אפשר לקיימו, יכול הלווה לומר — כבר פרעתי את השטר. ור׳ יהודה סבר סבור כי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וגובה בו, ונאמן השטר יותר מטענת הלווה. ומאי [ומה פירוש] זה ששנינו ״עד שלא פרעו״ ו״משפרעו״
Abaye said: Everyone agrees that it is prohibited to keep a repaid promissory note in one’s possession, and here they disagree with regard to the question whether or not, in a case where a debtor admits that he wrote a promissory note, the creditor must ratify it in court. The first tanna holds: When a debtor admits that he wrote a promissory note, the creditor must ratify it in court to confirm that it is not a forgery. If it cannot be ratified, the debtor can claim that he already repaid the debt. And Rabbi Yehuda holds: When a debtor admits that he wrote a promissory note, the creditor need not ratify it in court and can collect his debt without ratification. The document is considered more reliable than the debtor’s claims. And what is the meaning of: Before he repaid the debt and once he repaid it?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת עח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת עח:, עין משפט נר מצוה שבת עח:, רב שרירא גאון ערבית שבת עח: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת עח: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת עח:, רי"ף שבת עח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת עח:, רש"י שבת עח:, תוספות שבת עח:, ספר הנר שבת עח: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת עח: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת עח: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי שבת עח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת עח:, מהרש"א חידושי הלכות שבת עח:, פני יהושע שבת עח:, גליון הש"ס לרע"א שבת עח:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת עח:

Shabbat 78b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 78b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 78b, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 78b, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 78b, R. Chananel Shabbat 78b, Rif by Bavli Shabbat 78b, Collected from HeArukh Shabbat 78b, Rashi Shabbat 78b, Tosafot Shabbat 78b, Sefer HaNer Shabbat 78b, Ri MiLunel Shabbat 78b, HaHashlamah Shabbat 78b, Meiri Shabbat 78b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 78b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 78b, Penei Yehoshua Shabbat 78b, Gilyon HaShas Shabbat 78b, Steinsaltz Commentary Shabbat 78b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144